בן אדם ביער.  – a German with a human image


אחד הלקחים הגדולים של השואה הוא שבמרכז כל ההוויה גם הנוראה ביותר  עומד האדם -על האנושיות הנעלה שבו ועל הרוע המוחלט.

הפרק הבא כבר הופיע בעבר, בחלקו,  וערב יום הזיכרון לשואה  ב 2022 אני רואה לנכון להביא אותו שוב- בשלמותו. הוא מלמד, בין השאר, שבקרב הנאצים היו בני אדם, כפי שזה מוגדר- כאלה ש"נולדו בצלם". הוא גם מלמד שעָם אשר שפך את דמו במלחמה נגד הנאצים כדי להגן על הבית ועל המולדת, מקֶרֶב אותו עָם ,בשנת 2022, צמח מנהיג, אשר מעשיו דומים לפשעי הנאצים. מנהיג רוסיה וולדימיר פוטין הוא אדם, בדיוק כמו חייל המשמר הגרמני בשנת 1944 היה בן אדם.

המסקנה היא כי הטוב במיטבו כמו הרוע במרבו שייך לבני אדם. היא חלה על העולם וגם עלינו כיהודים, כעם וכמדינה.מן הראוי שזה יהיה צרוב בתודעה שלנו כלקח החשוב  של השואה.

**********************************************************

מחנה הריכוז הוקם בתוך היער לאחר שהשטח נוקה מעצים ומרבדי שלכת. העבודה עצמה אף היא התנהלה ביער. חטבנו עצים וגררנו את הגזעים כדי להכין עוד איזו קרחת בלב היער. לא ברור היה לשם מה. המרחק בין המחנה לבין אתר העבודה לא היה רב. אבל לצעוד לשם כך אפילו במרחק של  שני קילומטרים בחשכה של טרם שחר ,ברוח חזקה שנושאת תערובת של גשם ושלג אשר גם  החורש לא משמש מקלט ממנה ,זה היה גם ניסיון ראשון מסוגו. הקור חדר מבעד הלבוש-שק של מלט וסמרטוטים והוא עקצֵץ ונשך,אצבעות הידיים שותקו והיה צורך להכניסן לפה ולחממן  מעט.אך משהוצאו מן הפה עלתה עליהן  שכבה דקה של כפור. החלופה של הטמנת הידיים מתחת לבית השחי הועילה זמנית. כי כשהידיים אינן חופשיות לשמור על האיזון נתקלו הרגליים בענפים ובעצמים אחרים. נפילה בהליכה שכזאת  הייתה מסוכנת. היא עוררה את תשומת הלב של  הווָכמָנים שלוו אותנו ואם חטפת רק מכה או בעיטה ,בשל הנפילה, היית בר מזל.

מי שמעד ונפל במקרים רבים נחשב לנֶפֶל ומוּזֶלמֶן-נפל נחשב אצל הנאצים כנטל בלתי נסבל  שיש למהר ולהיפטר ממנו. למזלי לא נפלתי,רק מעדתי פה ושם והמשכתי בסחיבת גזעים שהוציאו את שארית הכוחות שבי ובגרירת ענפים שפצעו אותי עד זוב דם שקפא. אחרי היום הראשון של העבודה חזרתי בחשכה למחנה ונפלתי על דרגש העץ. היה לי קר וחם ושיני נקשו,שרירי רעדו וברכי פקו וחבילת עצמותי עמדה להתפרק. וויתרתי על האוכל והשתייה וכול כולי חרדה מפני יום שיבוא. ידעתי שעוד יום מפרך שכזה ואני גמור.

למחרת שוב הוצעדנו לאותה חלקה ושוב הצטווינו לעסוק באותה עבודה. מזג האוויר היה סוער גם ביער ומה שלא נפל עלינו מן השמים במישרין בא לנו מצמרות העצים .נשימתי קצרה,ראשי הסתחרר עלי,חשתי שיתוק בבהונות רגליי והתקשיתי להניע את הידיים. אינני יודע מה גרר אותי ומה דחף אותי. העצים,הענפים, האנשים נראו לי כבליל אחד שאני מתערבל בתוכו. כך בעודי סוחב גזע במשקל גופי- או ככה הערכתי את כובדו- אצבעותיי איבדו כליל כל תחושה,תערובת של שלג וגשם חדרה מבעד לשק המלט והפיג'מה,הרגלים שקעו בתוך הבוץ ואני מהלך כמו סהרורי וגורר את עצמי ואת העץ קדימה באיזה דחף על אנושי. התמוטטתי.

מצאתי את עצמי בצריף. כאשר פקחתי את עיניי ומחיתי את פתיתי השלג מעל לעפעפיים,הרמתי את הראש ובראותי את השומר המבוגר שהיה בגיל של סבי הפשירו עיניי,התייפחתי בתוכי ,החנקתי את הפרץ. לפתע -העיניים זלגו כמו העננים בחוץ,בעצמה שלא ניתנת לעצירה. הגוף רעד כמו העצים בסופה. בכיתי. לא ייאמן. לא התביישתי,לא חשבתי מה יקרה לי והתמכרתי לרחמים עצמיים כפי שלא עשיתי שנים.

בכיתי כמו אדם,שכן חיה לא בוכה. בכי מבלי לדעת על מה ולמה. כנראה על הכול. על מה שעבר עליי,על מה שעובר עליי ועל מה שהעתיד צופן בחובו. ואולי זה לא היה בכי בכלל אלא הפשרה . יחד עם הכפור והקרח שדבקו בי בחוץ,הופשר גם תוכי מן הפגעים שנשאתי אתי בפנים. ההמסה הזאת הפנימית והחיצונית גרמה לי הקלה וזיכוך. חשבתי: הלוואי שהבכי ישטוף אותי,שאימוג ואיעלם בחום שהציף אותי. ככה להתאדות ולהיעלם כאדים שעולים ומתפזרים. פרטי אותו מקרה חקוקים בי כמו כתובת צרובה על אנדרטה.

אני זוכר שחשתי  נגיעה בכתף. זה היה החייל הגרמני הקשיש. הוא אמר לי להוריד את שק הנייר ולייבש אותו ליד תנור הברזל שעמד באמצע הצריף. לאחר שעשיתי זאת הוא הצביע על הנעליים,גם אותם להוריד ואת הסמרטוטים שעטפו לי את הרגליים ולייבש אותם. עוד אלה מהבילים ליד התנור,הביא לי השומר תה חם ומתוק בספל פח. וכאשר שק המלט יבש הוא רמז לי לפשוט את הפיג'מה ספוגת המים ולהחליף אותה בשק המלט שיבש. מלבד הרמזים והמילים המעטות הענייניות שהוציא,הוא חסך בלשונו. מדי פעם הציץ החוצה,אולי כדי לבדוק אם אורבת איזו סכנה לי וגם לו.

כאשר הכול יבש,לרבות הנעליים שהעלו אדים כמו סיר רותח,הוא הוצא מן התרמיל פרוסת לחם לבנה,גדולה, מרוחה במשהו, הושיט אותה לי ורמז לי לאכול במקום. הייתי מעדיף לקחת אתי את המעדן הזה ולהתענג עליו,ללעוס,להעלות גירה ככל שניתן,אבל הבנתי שעלי לאכול את הפרוסה בתוך הצריף וכך עשיתי. החייל הזקן התבונן בי בשביעות רצון,כמטפל המתבונן בפציינט שחוזר לאיתנו. גמרתי ללעוס את הפרוסה,כשאני מצר על כל נגיסה שחסרה,על כל דקה שעוברת ומקרבת אותי לקץ שהותי במקלט החם. לבשתי את הפיג'מה ואת השק,נעלתי את הנעליים,לא לפני שהוא נתן לי חתיכת בד צמר לעטוף את רגליי. קדתי קידה בפני האיש. אמרתי לו "דָנקֶה פיל" ויצאתי.

לתדהמתי החייל הגרמני שהיה צמוד אלי בעבודה רק התבונן בי כאשר חזרתי ובכך הסתפק. שותפיי לעבודה אמרו לי שלא אתאמץ יתר על המידה והם איכשהו יחפו עליי. כשאתה בג'ונגל בולטת האנושיות שבעתיים. באותו ערב כאשר חזרתי לצריף הרהרתי ארוכות על אותה פרוסת לבן לבנה שכמוה לא באה אל פי זמן רב והרהרתי בדבר אותו חייל זקן המושיע שהציל אותי עוד בטרם נתן לי את הלחם והתה. וודאי יש לו נכד כמוני,והמלחמה הזאת ארורה גם לגביו.פתאום היה צדיק  אחד בסדום. גרמני שונה מן הגרמנים שהכרתי,החל בפולקסדויטשים  בזדונסקה וולה, עירי, וכלה במפלצות של האסירים,של תאי הגז והמשרפות,גרמני עם צלם אדם, כמוהו היו וודאי בודדים. אבל גם אותם עלי לזכור,כשם שיש לזכור את האחרים לדיראון עולם. אם אחיה,אם אצא מן התופת הזה. אם….אם.. ואולי המלאך בדמותו של  חייל גרמני זקן- לא היה אלא אליהו התשבי. הרי סופר לנו בילדותנו שאליהו מתחפש לכל מיני דמויות כדי להושיע את עמו. אם כך אולי גם אזכה לצאת מן התופת. הרהורי לב אלה היו קש להיאחז בו. עד אז אפילו זה לא היה. גדולתו של מעשה חסד שהוא מפיח בך תקווה,ועצמתה של תקווה שהיא מחזקת את גופך. באותו ערב לא יצאתי לבקש את פיסת הלחם ופחית התה. נפלתי על המיטה ,שדוד ונרדמתי.

 מתוך "גשר של נייר"-1995 משרד הביטחון- ההוצאה לאור . מהדורה דיגיטלית הוצאת ניב 2021

הקטע הבא במקור הוא מתוך הספר "גשר של נייר" .הנוסח באנגלית של הסיפור שמופיע להלן הוא מתוך ספרו של ההיסטוריון הבריטי יהודי ,סר מרטין גילברט ,"חסידיי אומות העולם."

THE RIGHTEOUS – DOUBLEDAY 2002

Among the hundreds of thousands of Jews in the slave labour camps that dotted every region of greater Germany in 1944 was Zwi Glazer( Gill)  a fifteen year old Jewish boy from the Polish town of Zdunska Wola. He was later to ser down his recollections of a moment in Ridelau, a slave labour camp in southern Germany when death seemed very near.-but when a German guard gave him the will to live .Day after day he and those with him marched to their place of work.

"The weather was stormy in the forest and whatever did not fall on us from heaven came from the treetops. My breath shortened, my head wobbled and I felt my toes turn numb .I could not move my fingers .I did not realize what had moved me or had pushed me .The trees the branches, the people around  and everything seemed to me as one mixture into which I was being whipped .Thus while I was carrying a tree trunk heavier than my body, or that was what I imagined ,my fingers lost all their sensitivity A mixture of snow and rain seeped into my cement sack that I wore over the "striped pajama" , my feet sank into the mud and I was moving like a sleepwalker and dragging myself and the tree trunk with an inhuman thrust .I collapsed.

I found myself in a wooden shack when I opened my eyes and wiped the snowflakes that were still glued to my lashes .I noticed in front of me an elderly guard the age of my grandfather .The snow on my face started to melt .I melted from inside as well .I held my guts from bursting .Then suddenly I could not hold anymore and my eyes were dripping like the clouds outside in what turned to be an outpouring that could not be stopped. My bones rattled like the trees in the storm. I cried. Unbelievable. I was not ashamed. I did not care what would happen to me and I surrendered myself to self pity, which I had not done for years….

The details of this event are carved in my life   like an inscription on a monument. I remember that I felt a touch on my shoulder. It was the elderly German guard. He told me to take off the paper sack and put it near the stove, which stood in the middle of the shack. After that he pointed to my shoes, to take them off as well and the rags that were wrapped around my feet, so that would dry. While these were steaming above the iron stove, the guard brought me hot and sweet tea in a tin mug.

Than when the paper sack was dry, he motioned me to take off my "stripped pajamas", which were still dripping and put on my sack. He was very scared in speaking. From time to time he looked out as if to ensure that he or I might be endangered. When everything was dry, including the shoes, which steamed like a boiling cattle, he took out of his haversack a slice of white bread, a big piece with some spread on it to me and motioned to eat it… I would have preferred to take away this delicacy and to indulge, chewing it slowly and licking my lips. But I realized that I had to eat it there and then, and so I did.

The guard was observing me with satisfaction, as a hospital attendant looks at a patient who has come out of a coma. I finished chewing the last piece, wishing it were the first bite and not the last, and that my temporary paradise would last a little longer. I dragged myself and dressed, stood up, bowed properly and said "vielen dank" and left.

To  my astonishment when I returned to work, the soldier who guarded us at work just looked upon me and said nothing. My co-prisoners told me that I was on the verge of death, and therefore I should move as little as possible, and that they would take over my working quota. When you are in a jungle ' humanity is sevenfold conspicuous.

On that evening when I returned to my block I pondered a long while on the piece of white bread which I did not taste a long time  and I was thinking  about the elderly guard who saved me even before he gave me the slice of bread and the hot sweet tea. He probably has a grandson my age and the war is a cursed thing for him as well .Suddenly it occurred   to me that there is a righteous man in Sodom. A German different from those that I got to know starting with the ethnic German in my home town, Zdunska Wola , to the monsters in the concentration camps, Gas chambers and crematoria– a German with a human image, a German with a human face.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: