ארכיון מחבר: צבי גיל

a journalist and writer and lecturer on mas media.b.a in political science and international relations . m.a in sociology and mass communication.writes a blog in several websites on social, political and cultural issues.producer and director of documentary films. among the founders of israel television, assuming senior positions among others director of israel radio tel aviv and head of news and current affairs in israel television.currently executive prodicer of documentary films on the contribution of the holocaust survivors to the state of israel, a project he initiated and is coordinating.late wife an interior archtect, desigend among othrers the cabinet room of the israeli governmant. 3 married daughters and families.march 2012 write his fifth book- a collection of short human interst stories

השקעות בנדל"ן בפולין

ייתכן מאוד שעם הנכסים נמנה רכוש נדל"ן של יהודי פולין שההסכם בין ממשלות פולין לישראל ,שמכשיר שרָצים,כולל בדיעבד גזל הרכוש.

ידיד שלי הפנה את תשומת לבי  למודעה באתר real invest שהוא אתר לענייני השקעות בנדל"ן שבו התפרסמה הודעה של "קבוצת יזמות ואנרגיה " קבוצה שאני בשמה לא נוקב, מטעמים שונים. נאמר בה כי הקבוצה, בעלת השליטה בענקית הנדל"ן מפולין, פתחה לפני מספר חודשים סניף של החברה בישראל. החברה, הנסחרת בבורסת וורשה, נחשבת לאחת מחברות הנדל"ן היציבות ביותר בפולין והונה העצמי עמד על כ-342 מיליון ש"ח (נכון לסוף 2017). שותף ומנהל של הנציגות הישראלית , מסביר מדוע החליטו להשיק סניף ישראלי להשקעות נדל"ן בפולין:

"הישראלים עוברים להשקיע בחו"ל. לא מדובר בתחזית אישית שלי אלא בעובדה מוגמרת. שוק הנדל"ן הישראלי נמצא בתהליך של קיפאון והצעות להשקעות בחו"ל צצות כמו פטריות אחרי הגשםהוואקום שנוצר והרצון העז של הישראלים להשקיע – הוליד מאות משווקי נדל"ן שמוכרים בתים, דירות וקרקעות בחו"ל מבלי שיהיה למשקיע הישראלי את הגב והסטנדרטים של חברת נדל"ן בעלת סטנדרט אמִתי."  הוא מוסיף ומסביר כי "מעבר לעובדה שהלקוחות שלנו רוכשים דירה  ישירות מהחברה המבצעת, הבשורה האמתית היא שוק הנדל"ן הפולני שנמצא בעיצומה של נסיקת מחירים משמעותית שאינה צפויה להירגע בעתיד הקרוב".

באתרים ובפרסומים אחרים צוין כי במשך שנים ארוכות, סבל שוק הנדל״ן בפולין מקיפאון מתמשך, עד שהממשלה הפולנית החליטה להתערב, בניסיון לעורר את השוק מחדש, והפכה אותו לנוח הרבה יותר עבור משקיעים זרים. מדירוג בינלאומי שמשווה מחירים למ"ר ב-406 ערים מרכזיות בעולם: המחיר בוורשה עומד על כ-3,250 דולר בלבד. לשם השוואה, מדובר על חצי ממחיר למ"ר של דירה מקבילה בברלין, וכרבע מת"א. עוד צוין כי בהיבט של התשואה – פולין מחזיקה בנתון מרשים של 6%-5% בשנה, כשמדובר על תשואה כמעט כפולה מגרמניה (2.95%) ומבריטניה (2.71% בלבד). אלמנט נוסף שמצביע על צמיחה מובהקת הוא שווי הנכסים, שנמצא בעלייה מתמדת ועקבית. יותר מכך, התחזיות לשנים הקרובות מדברות על עליות ערך משמעותיות עוד יותר.

אשר ליתרונות של מדינה זאת, הודגש כי לפולין המונה אוכלוסייה של 40 מיליון איש, ולפני כעשור הפכה פולין לחברה באיחוד האירופי. אחת ההשלכות של צעד כזה היא: הלגיטימציה לבצע עסקאות נדל״ן באה לידי ביטוי בחקיקה המספקת הגנה לבעלי הדירות ולא לדיירים. יתרה מזאת. בניגוד לרוב המוחלט של המדינות החברות באיחוד, פולין נשארה צמודה לזלוטי המקומי ולא אימצה את האירו, מה שמוזיל עוד יותר את מחירי הנדל״ן במדינה.

של מי הקרקעות בפולין.

עצם ההודעה הזאת היא דבר שבשגרה, אם מדובר היה בכול מקום בעולם, אך כשמדובר בנכסים מסוג זה בפולין מתעוררת השאלה אם מדובר במיזמים חדשים,וככול הנראה הם כאלה,האם הם  מוקמים על קרקעות שהיו שייכים ליהודי פולין, והוו כשליש מכלל הנדל"ן במדינה הזאת. שלא לדבר על מבנים קיימים שחלקם היו שייכים  ליהודים ואשר המשטרים ששלטו בפולין- הנאצים, הקומוניסטים והשלטון שקם לאחר נפילת  הקומוניזם ,שמו את ידם על  הרכוש הענק הזה , אשר כפי שציינתי בפוסטים קודמים נאמד היום בעשרות מיליארדי דולרים.

בנקודה זאת קצת היסטוריה. בשנת 1773 מלך פולין סטניסלאב פוניאטקובסקי הוציא צוו "שמאפשר לאנשים מכול העמים,להיכנס ולצאת,לקנות ולמכור סחורות,תבואה,צאן ובקר בחופש ובביטחון". ההתייחסות ל"כול העמים" כוונה בראש וראשונה ליהודים והכוונה לירידים .במילים אחרות, היהודים יכלו מעתה להשתמש בירידים כקונים וכמוכרים. על בסיס הצהרה מלכותית זאת הוקם הבסיס לעיר זדונסקה וולה. הגרעינים הראשונים בעיר היו שני מיעוטים . ה"פולקסדויטשים" לאמור הפולנים ממוצא גרמני, ויהודים. הפולנים עצמם היו המיעוט הקטן ביותר. בעת הזאת ליהודים יצא שם בפיתוח חוות ויזום מרכזים אורבניים בשרות הפאודלים . הם אלה שבמיזמים שלהם הקימו את העיר  זדונסקה וולה, שראשיתה בשם "טשֶכי" ואחר כך "וולה" שאליה צורף הכפר "זדוּני" והסיפוח היה ל"זדונסקה וולה". היהודים הקימו את העיר בכך שהם בנו בתים,בני קומה או קומותיים, הקימו רחובות ובתי עסק והם גם הוו את הרוח החיה בירידים האזוריים שנערכו בה. הם גם ששילמו ארנונות גבוהות וכיסו בפועל את כול הוצאות העיר, שבה מיעוטי היכולת ,נוצרים כיהודים, בקושי שילמו.

old zdunsak wola painting_n - עותק

מימין המרכז המסחרי 2018 משמאל ה"ראטוש" במאות ה- 19 וה 20

כול החנויות מסביב לכיכר, שעם ייסוד המקום היה השוּק, ללא יוצא מן הכלל ,היו של יהודים. בלב הכיכר עמד ה"ראטוּש", מונח משובש מן השפה הגרמנית RatHaus בניין העירייה או המועצה המקומית. אף הוא הוקם על ידי יהודים. בראשית המאה ה-20 המבנה לא שימש מטרה ציבורית והוא היה פרטי. מרבית  החנויות באותו מבנה היו רכוש של יהודים. הוא נהרס על ידי המשטר הקומוניסטי ועמד שומם עד לפני חמש שנים שעליו הוקם מרכז מסחרי.

או דוגמה קרובה יותר. סבָּיי היו בעלי בתים , מלבד חנות בדים, ואני זוכר שעל  נייר מכתבים היה כתוב.Dawid Naidat- Dom wlasny  לאמור שם סבי, דוד ניידט, שהיה גם יו"ר הקהילה, והוא בעלים של בית. בעצם מדובר היה באותו סוג של בנייה באירופה, מעין דלתא- או ח'. בניין חזיתי ושני בתים אגפיים ובבית החזיתי שער מקומר לתוך החצר. בביקור הראשון בפולין של רעייתי ושלי, בהזמנת הטלוויזיה הפולנית, בתקופת המשטר הקומוניסטי בפולין – 1985- הצטלמנו בחזית הבניין שמשום מה היו עליו פיגומים, אך החנויות בחזית הבית היו פתוחות. חמש שנים לאחר מכן כאשר חתני ובתי הבכורה ביקרו בפולין ואנו ,ההורים ,הצטרפנו אליהם, המטרה הייתה להראות להם הבית שבו נולדתי. אבל לבי נחמץ כאשר הגענו למקום והבית  כבר לא היה.  האגפים כן היו  כולל בית חדש שנבנה במחצית שנות ה- 30 .  החזית נעלמה, ואתה מספר 29 .לאמור ב"כיכר החרות", כפי שהיא נקראה מאז שנות ה-90  ,פשוט לא היה מספר 29. ייתכן ובינתיים שידרגו את המספרים. אם יבנו על קרקע זאת הרי בפועל זאת קרקע גזל. כשהתעניתי ברכוש- במשרד החוץ הפולני הפנו אותי לרשות  המקומית וכשפניתי לראש העיר, הוא צחק, ואמר לי ש"זה מצחיק שהפנו אותך אלינו".אפיזודה שמלמדת על השיטה של כחש ומרמה. אף ממשלה בישראל, ללא יוצאת מן הכלל, לא עשתה שום מאמץ רציני להפוך את סוגיית הרכוש לנושא שבין המדינות או עניין בינלאומי.

והואיל ומדובר בנדל"ן שהווה , כאמור, בשעתו ,כשליש מנכסיי דלא ניידי בפולין , הסבירות היא  שחלק מזה הוא רכוש יהודי שהולאם על ידי הנאצים, הופקע על ידי הקומוניסטים ונשדד סופית על ידי פולין החדשה, שחברה באיחוד האירופי. וממשלתה היא ידידה נאמנה  של ישראל. השקעה בנכסים בחו"ל היא לגיטימית לחלוטין, כמובן תוך שמירה על הנהלים המקובלים בארץ ובחוץ לארץ. אבל כשמודבר בפולין חלק מן הרכוש היהודי, כול הממשלות בפולין לא חשבו לרגע להחזיר אותו לבעליהם או במקרה של פולין ליורשים של  מאות אלפים הבעלים שנרצחו בשואה . אין בכך משום רמז שצריך להטיל חרם על השקעות בפולין. אבל יש יותר מרמז בצורך לבדוק את טיב הנכסים, בין במבנים ובין בקרקעות, שהיו שייכים ליהודים. זה נדל"ן- דמים.

אלפי ה"גוונים" של הרוזנת מריצה- סוף.

לא היו מודעות אבל  יש יתומים

כול מוסד או עסק שבא קצם , בין מרצון ומבין מאונס- הם דבר עצוב. הוצאה לאור מכובדת שהוציאה לאור אלפי ספרים בשירה ובפרוזה, שהקץ בא עליה בחטף, הוא עצוב שבעתיים. ואם מדובר במוציאה לאור נמרצת שסיימה תשעה עשורים בחייה זאת טרגדיה. למו"לית, מריצה רוסמן, זה הכה, לדבריה, כמו ברק ביום קיץ. היא מספרת לי שבין יום היא התבשרה שהפכה לחדלת פירעון- העילה לפרוק החברה. וגם אם מדובר בתהליך שמריצה לא הייתה מודעת לו,או לחומרתו, אז אתה חושב לעצמך- כמה ימים, חדשים ושנים מוסדות ממון וחברות עסקיות העניקו  בהלוואות לטייקונים ולבסוף הפסידו עליהם מאות מיליונים ועל חשבון הציבור. והנה לא עמד להם החמצן לתת לאישה הזאת, ניצולת השואה, שכול ספר שהיא הוציאה לאור הייתה חגיגה בשבילה -ילד חדש נולד למריצה. שלא לדבר על סופרים ומשוררים שספריהם עמדו על סף היציאה לאור והם וספריהם נשארו בחושך.

אומרים שלא מתקבל על הדעת "סגירת ברז" מסוג כזה בלא התרעה מוקדמת. אכן זאת הדעת נותנת . או אולי היו תקדימים ומריצה עברה אותם בשלום. מאידך גם לא מתקבל על הדעת שהמו"ל לא היה מודע לכך שישנם ספרים שמוכנים להשקה והיה מביא זאת בחשבון לדאוג שבכול מקרה אלה ייצאו לאור. בכל זאת אפשר וקרובי משפחה  היו מודעים למצב. ביניהם נכד עורך דין שותף לחברת עורכי דין ידוע, שגם מממלא תפקיד בפרוק. זאת תעלומה, ללא ספק ,ואני יודע שקבוצת סופרים מתארגנת בהבאת קובלנות שלה.בוודאי שאלה שיצאו נפסדים ,חובה על המפרק לדאוג להחזרת השקעותיהם. ומסתבר שמדובר בעשרים סופרים בקרוּב שעליהם  נפל הפרוק כגרזן. ואכן כול עוד לא נדע את  הפשר ,ככה או אחרת, זאת מכת מוות למו"ל וכמובן מהלומה לאלה שכתבי היד שלהם היו בתהליך הפקה,או ממש לקראת השקה, ומהם ששילמו סכומים לא מבוטלים כשותפים להוצאה לאור, שאמנם לא נמנתה עם הגדולים אבל הייתה

הוצאה מכבודת ובעלת מוניטין. לפני כמה שנים כתבתי על הוצאת גוונים והמו"לית שלה,ואני מביא אותו תוך אי אלה שינויים בעריכה.

+++++++++++++++++++++++++++

רוזנת בדרך כלל נמצאת בארמון, וה"רוזנת מריצה" של  המלחין היהודי ההונגרי אימרֶֶֶה קלמן נמצאת על בימת האופרטות   ,והיא גם הופיעה במלוא הדרה לפני כמה שנים במשכן לאומנויות הבמה בתל אביב."הרוזנת מריצה"  שלי, אינה סינדרלה אך נמצאת  במרתף. מדובר במו"ל-  "גוונים", וכדי לתת להוצאה את הגוון הנכון, יש לה הוצאת בת בשם "טרקלין" כיאה לרוזנת ,וגם "חלונות"- הכול כדי להוסיף אור למרתף הזה. אלא  של"גוונים" לא זו בלבד שיש להם אור אלא שהם גם מוציאים לאור  : ספרי פרוזה ושירה, מקור ותרגום, ספרי ילדים ונוער, ספרי עיון וספרי מתנה.

ראשיתה של "גוונים" בהוצאה בשם "עֶקֶד" שנוסדה בשנת 1958 על ידי המשורר איתמר יעוז-קסט ואחותו מריצה רוסמן. לימים נוסף להוצאה תת הוצאות- "טרקלין, ו"גוונים".יחד אלה מוציאים לאורי פרוזה של ספרות ישראלית ובינלאומית, אנתולוגיות, שירה, לרבות של סופרים ידועי שם בעולם.

הדרך אל מריצה.

הוצאה לאור "גוונים" מצויה בבית מספר 29 ברחוב בר ככבא בתל אביב, שהוא בית מגורים, ובחוץ יש שלט צנוע "גוונים- הוצאה לאור".וכאשר אתה נכנס לבית אתה מיד שם לב  שמולך מעל לפתח למרתף יש עוד שלט שמראה לך את הדרך אל ההוצאה לאור.  אבל אם אתה ממשיך לרדת ואם  זה ביקורך הראשון, אתה יכול להגיע למסקנה, שאכן הגעת ל"גוונים" אבל לא למשרדים אלא למחסן. מה שהמבקר רואה, אלה  ערמות ,ערמות של ספרים, שמהווים מחיצות מדפים, לאורך ולרוחב, בפינות, כאילו הספרים הם  התמוכות גם של הקירות וגם של התקרה. אלה תומכים אחד בשני וביחד מחזיקים את האכסניה. בלעדיהם הכול יתמוטט.

eked-celler-onegvanim-entrance-pos-two-d7a2d795d7aad7a7gvanim-publishers-post-three-d7a2d795d7aad7a7

בלב הערמה הזאת,  אתה שם לב שבתוך איזה גומחה  יש שולחן ומחשב וגם מזכירה שבקושי היא נראית מלמעלה.  אם אתה תקוע עם הרושם שזה מחסן, אזי הבחורה היא מנהלת המחסן. כלומר אחראית ללוגיסטיקה של שינוע ספרים. אלא שאז אתה רואה  שיש  מעבר,מעין תעלה, ובמעבר הזה שרוחבו מטר וחצי ואורכו מטר וחצי ,יושבת המעצבת.  מכאן שזה לא המחסן, אבל גם לא אינדיקציה שמריצה נמצאת במחילה הזאת .ואופס, בצד- חדר פיצפון שבו יושב העורך הראשי של גוונים, שחר בוגָנים  הדלת פתוחה. ברגע זה כול עננה של צל, חולפת, שכן מולך  מצוי חדרון  גדוש ספרים,על מדף ובצד, שולחן גדוש ספרים וניירות ומאחוריו יושבת אישה צנומה ,שער שופע לגובה ולרוחב, מעטר פנים נאים,עם משקפיים,מחייכת אליך חיוך חם ומאותתת לך לשבת על כיסא מתקפל קשוח. ברגעים אלה היא עסוקה בחיפוש אחר העיפרון הצהוב.

העיפרון הצהוב הוא המכשיר הראשי של כול מערכת הקומוניקציה של מריצה . היתרון של העיפרון הצהוב הוא שבקצה יש מחק. ומריצה אם היא רושמת  משהו, בין אם תוך כדי שיחה בטלפון או תוך חיבור איזה חישוב או שֵם , אם חלילה אות או ספרה לא במקומן , מוחקים אותה מיד. כדי שלא יהיה ספק. מאותה סיבה אין להעלות על הדעת עשיית איזה סדר באוסף בעובי 30-35  ס"מ  שעל השולחן. זה כולל ספרים, תיקים, דפים וכיוצא באלה, שבעיני כול אדם זר ייראו כבלגן מן המניין, מריצה יודעת יפה היכן כול דבר מצוי גם אם צריך להרים כמה קילו של נייר כדי להגיע לאותו מסמך. יש ויש סדר באי סדר של מריצה. אבל אם רק תעשה תנועה במגמה להזיז חלק מהכבודה הזאת על השולחן כדי להניח את האוגדן שלך, מריצה תעצור ביד, כמו שוטר תנועה, ואתה שם את האוגדן שלך על הרצפה. אין שום מקום אחר שם. אבל הגעת למריצה ואל תשומת לבה. ויש לה למריצה תביעת עין ואוזן כרויה וכל החושים האחרים שהמו"לית הממולחת הזאת והסבתא לשלושה נינים רואה ושומעת מצוין.

ככה היא שמעה מיד  על בקשתי לראיין אותה וירתה תשובה שלילית, תוך צחוק מהדהד. כאילו סיפרתי לה בדיחה. ",אני אף פעם , אף פעם ,לא מִתראיינת. זה לא. ביקש לא מזמן  מישהו מצרפת לראיין אותי וסירבתי. אני לא רגילה לזה"- היא אומרת לי בחן רב.  החלטתי לנסות זאת בשלבים. אמרתי לה שמכיוון שאני מכיר אותה קצת,ויש וויקיפדיה, אני כבר אחבר איזה סיפור. וכל מה שאני מבקש זה לצלם אותה."לא,לא, מה פתאום אני לא מצטלמת".. באותו רגע בא טלפון ומריצה חיפשה את העיפרון הצהוב, ואני צילמתי כמה תמונות. לאחר השיחה, הראית לה את התמונות והיא לא הגיבה. ראיתי בזה פרצה ראשונה. האנשים סביבה עדיין  היו בדעה שזה עניין סיזיפי ו"חבל על הזמן" במובן הישן של האמירה.

וכאן למדתי משהו שאני בדרך כל לא רגיל לו. סבלנות. באחרונה שמעתי מידיד כי "סבלנות אוכלת ברזל". לאחר ביקור נוסף לשם שליפת כמה ספרים שלי, ופנייה נוספת מצדי האם היא חשבה, היא אמרה לי." צלצל לי ביום ראשון ונקבע פגישה ונראה……" צלצלתי והיא נאותה.

סיפור גוונים-יש. ילדות-"יוק"

"ספרי לי על עצמך, מריצה היכן נולדת ועל נעוריך?"

"נולדתי בעיר שארבאש בהונגריה. כשפרצה המלחמה הייתי בת שלוש עשרה וחצי. הייתי  במחנה הריכוז ברגן בלזן……" קטעתי אותה."מריצה ספרי לי על ילדותך". והיא חוזרת על משפט הפתיחה, בתוספת "על זה אני לא מספרת".תופעה שדי מוכרת לי. שארבאש- למדתי, נמצאת לא רחוק מן הגבול הרומני בדרום מזרח הונגריה, לא הרחק מן העיר סֶגֶד, שבה הייתה קהילה יהודית גדולה ורובה הושמדה במבצע בזק של הנאצים שהשתלטו על הונגריה .ואני משער  שמריצה כמו  רבים במצבה-  הטראומה של הילדות והאבדן, מהווים חסם  לסיפור על ילדות, הורים שנרצחו, ילדים, סבים, וכיו"ב.לכן מריצה עברה מהר לתולדות ההוצאה .

" זה היה ככה ,איתמר(עוז -קסט) אחי שכתב שירה היו לו חברים באוניברסיטה שגם הם כתבו שירה . החבורה חשבה להוציא חוברת של שיריהם. ואיתמר בא אלי ואמר לי למה שאנו לא נדפיס ספר שירים. ולנו הייתה כאן למטה גלריה. אמרתי לו: "למה לא". ואז הוא נתן שם להוצאה בשם "עֶקֶד"( איתמר הוציא גם כתב עת לשירה בשם "עקד") .זאת הייתה התחלה. לאחר כמה שנים ביקשתי שנהפך מו"לים לספרים בכלל ואיתמר הציע את השם "טרקלין". זה השם הרשמי של ההוצאה עד היום הזה."

כמה ספרים הוצאת?

"אלפי כותרים. רובם  היו בהתחלה ספרים קלסיים וכאן התחילו גם אנשים כמו אסי דיין,מנחם בן, יאיר הורביץ ואחרים. כמעט לא היה משורר – מרָטוש ועד חלפי – שלא הוציאו כאן את ספריהם. אלכסנדר פן   הביא לי כתב יד וביקש שיפורסם לאחר מותו. כעבור שבוע הוא נפטר ופרסמנו את הספר"

" מה סוג הספרים שאתם מוציאים לאור כיום?"

" אין סוג מיוחד, אבל מוציאים הרבה ספרי שירה והרבה מאוד ספרי ילדים בעברית. וזה דבר מאוד משמח. לאלה יש ביקוש גדול לא רק בארץ אלא גם בחוץ לארץ. מתברר שישראלים רבים שהיגרו לחוץ לארץ או נשלחו לשם חשוב להם מאוד שילדיהם יידעו את השפה העברית. ויש מקומות שבהם נמצאים חנויות ספרים בעברית או שההורים מזמינים את הספרים מן הארץ. ספרי בישול אנו לא מוציאים"

"האם יש  כתבי יד שאת סקרנית לקרוא ראשונה, לפני העורך הראשי?"

" כן .יש מקרים שבהם אני קוראת כתב יד פעמיים. פעם כקוראת, ופעם שנייה כמו"לית. אבל אני לא מביעה דעה. אני מוסרת את כתב היד לעורך הראשי ,אבל אני יכולה לנחש אם יש לו סיכויים בשוק.

" יש לך איזה סיפור מיוחד בהקשר זה?"

" בא אלי אדם צעיר בשם אילן הייטנר עם כתב יד של ספר בשם  "חכמת הבייגלה". החלטתי לקרוא את כתב היד. לאחר הקריאה הראשונה הגעתי למסקנה כפולה. תחושת בטן אמרה לי שהספר ידבר אל הקוראים הצעירים ושהוא יימכר טוב. ככה חשב גם העורך הראשי. וככה היה. והיה לי סיפוק גדול שאנו היינו הראשונים לפרסם ספר זה. וזה אתגר גדול בשבילי"

אילן הייטנר  הוא  כיום סופר  של רבי מכר, תסריטאי ובמאי קולנוע.  אף שמריצה לא נגעה בפן זה, אני משער שאז כמו היום "גוונים" משתפת בדרך כלל, בסכומים משמעותיים,בספרי הפרוזה לפחות, את היוצרים בחלק זה או אחר כשותפים להוצאה לאור. אבל אלמלא גוונים אפשר, ויוצר  כמו הייטנר לא היה מקבל את החשיפה שהוא ראוי לה. שכן לֶקטורים של הוצאות לאור מסחריות גדולות,  בדרך כלל, ממליצים  על כתב יד שיש לו סיכוי, ולאו דווקא שהוא ראוי. לאחר שהספר הולך והקוראים מדברים, או אז המו"לים הגדולים עטים על הספר ומפיצים אותו ברווח נאה..

"האם הישראלים קוראים הרבה ואלה ספרים אוהבים הקוראים של היום.?"

"כן," היא אומרת בהתלהבות, "הישראלים קוראים ספרים. וגם  בהוצאה לאור יש אפנות וזה  מאוד משתנה. ממש לא ייאמן. הייתה תקופה שבראש רשימת הביקוש היה מדע בדיוני וכל מיני ספריי אימה. וזה השתנה. ואנו אפילו מדפיסים ספרים שיצאו לאור לפני עשר שנים ויותר כמו הספר של רות בונדי ("שברים שלמים"- צ.ג) וזה על פי בקשת המפיצים. פעם היו באופנה סיפורים קצרים. אולי כי לא היה זמן לסיפור ארוך. עכשיו חוזרים לרומן. רוצים משהו עם רגש. יש לי הרגשה שלקוראים נמאס מספרים  שיש בהם ניכור ואימה , והם רוצים חום, איזה סיום נחמד."

"כמו השיבה לריקוד הטנגו?"

" זה בדיוק ההגדרה הנכונה, לא יכולת לתאר זאת טוב יותר" קורנת מריצה מן ההשוואה, שמן הסתם מזכירה לה  את נעוריה שלה. והעובדה ש 'לטנגו דרושים שניים'  "זאת בשורה גדולה, וזה אחד אחר השני. וזה גורם אושר לקוראים ואושר לי כמו"לית"

"ומה בעניין הצד השני- כלומר הסופר?"

"אני לא חושבת שזה השתנה. משורר או סופר, יש להם אותו הדחף. הם מוציאים מה שבתוכם. הם לא יכולים אחרת. זה יותר מאובססיה. זאת תכונה זה חלק ממך, אם יש לך את זה. אבל  בזה אני לא יכולה לתת עצות לסופרים הצעירים. מה שאני יכולה לומר הוא שצריך לראות דברים בשטח. אם סופרת או סופר מוציאים ספר והוא נמכר טוב, או מקבל ביקורת טובה, זאת אינדיקציה שיש בהם היכולת. אנו כאן ראינו תמיד אתגר שאדם שהביא לנו כתב יד והגענו למסקנה שהוא טוב, שנהיה הראשונים לפרסמו. זה האתגר שלי אלה החיים שלי. זה לא רק הכסף."

מריצה

הוצאת "גוונים", נמצאת כאמור באותו מקום, באותו מרתף, מאז שהקימו את הבניין הזה בשנת 1958 . היו פניות רבות לרכוש את הוצאה או להיכנס לשותפות, אבל מריצה העדיפה להיות עצמאית. היא נושמת ונושפת ספרות. היא חלק אינטגרלי מאותם ערמות  ספרים סביבה, כאילו כול ספר הוא ילד שלה. לא זו בלבד שהיא נותנת לזה ביטוי שוב ושוב אלא הבעת פניה, כשהיא מדברת על ספרים, היא הבעה של סיפוק רב. והיא מקרינה זאת לזולת שיושב מולה. היא אשת עסקים ממולחת עם נשמה חמה של מו"ל קלסי.  "מדוע אני עושה זאת חמישים ושבע שנים ובתנאים אלה. מכיוון שזה החיים שלי, זה אושר ענקי"- היא אומרת

כמי שפרסם אחד הספרים הראשונים שלו-  " גשר של נייר",בהוצאה  אחרת,  אשר קיבל את מלוא החשיפה והקידום בכול אמצעי המדיה, לא ענה לציפיות במכירות , ולדעתי בשל עטיפה לא מוצלחת, אני שואל את מריצה, האם התחושה מוצדקת.

"ללא כול ספק. צורת העטיפה והעיצוב הם מאוד חשובים לפעמים אני רואה עטיפה ואני אומרת לאנשים חד משמעית: זה גועל נפש( כדי להמחיש זאת היא מתחלחלת) ואני יכולה בעניין זה להגיע לקיצוניות. אבל גם עיצוב העטיפה וגם שם הספר יש להם כוח משיכה. לפעמים אפילו בנגיעה בעטיפה" ומריצה נוגעת באחד הספרים על השולחן,מתוך איזה הרגל- ברוך, בחיבה, באהבה , כמו שמלטפים תינוק.

" את רואה מריצה, מאומה לא קרה. אני חושב שזאת הייתה שיחה מעניינת"- אני אומר לה. "באמת, באמת- אתה הוֹ-שֵב ככה?-עונה לי "הרוזנת מריצה"  במבטא ההונגרי הקלסי שגם לו יש וותק בארץ , אף גדול יותר מאשר " גוונים" כמו הצ'ארדש.

סוף.

 

רוח רעננה של סתיו

ח"כית צעירה מעלה תרומה חשובה לבית המחוקקים שלנו ולדמוקרטיה.

באחרונה ,משדרי השרות של הכנסת, שקודמים למהדורות החדשות בערוצים השונים, מראים אירועים היסטוריים של בית הנבחרים שלנו בססמה:  מתווכחים ומחליטים והולכים ביחד – ככה פועלת הדמוקרטיה. משהו כזה. זה פרסום מוצלח -גם בתמונות, גם בתובנה וגם במסר המשתמע. אם כי ה"הולכים ביחד" הוא עדיין בגדר הרהורי לב. בוודאי שהפרסום הזה הוא טוב לאין ערוך, מאשר הקטע  של הכלבים בכנסת, שאמורים היו לסמל "כלבי שמירה", אבל הזכיר יותר "כלבי אשמורת"- בושה למפיק הסרטון וחרפה לכנסת שהביאה אותו לציבור.

אפשר וצריך לתת את הדעת שכדי להראות "איך הדמוקרטיה עובדת" להביא קטעים קצרים מוועדות הכנסת, שם מתבצעת עיקר העבודה של המחוקקים ושם יש דריסת רגל ונשמע גם קולם של נציגי ציבור. הקוראים בעיתונים, המאזינים ברדיו והצופים בטלוויזיה לא מודעים לכך. הם וגם אני ,חשופים בעיקר  לצעקות, להפרעות, להטחת דברי בלע וגנאי וככה מצטיירת הכנסת. זה אמנם משקף מה שקורה בבית הנבחרים שלנו, אבל זה לא משקף הכול. אף שגם בוועדות יש לעתים צעקות,אך יש דיונים רציניים . אלא שזאת לא מביאים ערוצי הטלוויזיה כי זה חסר "אקשן" וצבע. אבל משדרי שרות של הכנסת כן יכולים להביא קטעים קצרים, ערוכים ,מן הוועדות השונות שם יש סיג ושיח,חילופי דברים שיש בהם מידע וסוגיות שנויות במחלקות. זהו ,"אקשן" פרלמנטרי מובהק. אולי בכנסת הבאה. מי ששכנעה אותי לעקוב אחר הדיונים בוועדות היא  צעירה בשנים וותיקה בשם שהולך לפניה כח"כית-סתיו שפיר.

 

photo- MK Stav Shaffir post 2

 

בשעתו, בחילופי דעות עם עמיתיי בטלוויזיה ,בוגרי הרדיו, חלקתי על הקביעה שצריך להימנע "מראשים מדברים". כלומר לצְפות באנשים מדברים.  אין דבר יותר מרתק מאשר אנשים. הרבה יותר מאשר סוסים דוהרים, אפילו יותר מאשר משחק כדורגל, אם מביאים דיון אקטואלי ער,בועט, קולע וחכם וכמה דוברים רהוטים מכול צד. כול שצריך הוא שבאותה דקת פרסומת תהיה תמצית טלוויזיונית כ"טריגר" לתשומת לב של קהל הצופים שיעקוב אחר הסוגיה באמצעי המדיה השונים שעומדים לרשותו, כולל הסרטות של  דיוני וועדות הכנסת.

בפנים ובחוץ

 לכאורה אין נושא שהכנסת לא אמורה לעסוק בו, לעתים בפרטי פרטים אם מדובר בהעברת חוק. אבל קורה כי מ"רוב עצים לא רואים את היער". ומסתבר שיש הרבה יערות. זה מה שקרה בשנת 2011 כאשר פרצה המחאה החברתית עד שהגיעה ל " עצרת המיליון". הממסד לא היה מודע לעומק הבעיה הכאובה של עתיד ,מעורפל מאוד עד חשוך ,בקרב שכבות רחבות ובעיקר בקרב הדור הצעיר. המחאה מצאה מכנה משותף רחב בקרב הציבור הישראלי, שכן היא נגעה באחד השורשים ומרכז העצבים של החברה- צדק חברתי. בראש וראשונה מדובר בדור הצעיר שלא ראה את עתידו, בנושא הדיור וההוצאות על הקיום. המחאה הביאה להקמת עשרות אוהלים בשדרות רוטשילד ואת ההפגנות והעצרות, בהנהגת חבורה צעירה שבראשה עמדו דפני ליף, סתיו שפיר ואור-לי ברלב. כשאליהם הצטרף לאחר זמן מה איציק שמולי יו"ר התאחדות הסטודנטים בישראל. הגוף התקשורתי אשר דאג  כי הלהבה ברקע לא תיכבה והנושא יישאר על סדר היום הציבורי היה המגזין "ד'מרקר" והעורך הראשי שלו אז גיא רולניק. זאת הייתה תקופה שד'מקרקר שימש בפועל הביטאון של המפגינים והרחיב את המערכה לסוגיה הרחבה של הון שלטון. הודות לכך חלו מאז כמה התפתחויות משמעותיות בתחום הזה,במרכזם גילוי שחיתות מצד גורמים כלכליים, ציבוריים וממסדיים, גילויים והשלכותיהם עד עצם היום הזה.

אגב, במאמר  השבועי שלו(23.11.2018) בד'מרקר,   מתייחס רולניק ל"נורמליזציה של השחיתות" בשולחו את חיציו כלפי התקשורת שמזמנת לאולפניה מנהיגים מושחתים שישבו בכלא. זאת עוד אינדיקציה של עיתונאי ופרשן בתחומיי החברה והכלכלה  מן המעלה הבינלאומית , שלא מרפה מן השמירה, גם על מה שהושג לדעתו בעטיין של המחאות והעצרות למען צדק חברתי וממה שעדיין לא הושג-וזה הרבה. אשר ליוזמי המחאה, מבין ארבעת הצעירים, שהיו הרוח החיה, שניים הצטרפו למערכת הבחירות במסגרת תנועת העבודה – המחנה הציוני: סתיו שפיר ואיציק שמולי ונכנסו לכנסת .

מפגש ביני לבין ח"כ סתיו שפיר ,לפני כמה שנים, שעסק בנושא שילוב "מנשר ניצולי השואה" במסגרת הנרטיב של יום הזיכרון לשואה , הביא ליחסי ידידות בינינו. עם זאת בחילופי דעות אתה, סברתי שמוטב היה אילו לא נכנסה לכנסת והייתה בכך תרומה לתנועת המחאה החוץ פרלמנטרית, אשר קיימת בצורה זאת או אחרת ובהיקף כזה או אחר, ובמציאות שהכנסת נמצאת בה היא יכלה יותר בחוץ מאשר בפנים. היא דחקה בי שאבוא לכנסת להתרשם, בעיקר מה שקורה בוועדות, ובכלל זה בוועדה שלה "וועדת השקיפות", כדי להוכיח שטעות בידי.

אני חייב להודות שחרף היותי תושב ירושלים במשך 35 שנה, עקב תפקידיי ברשות השידור,לרוב בטלוויזיה,  אני לא מתגעגע לעיר הזאת. הביקורים המעטים בעיר יפהפייה וקסומה זאת משרים עליי דכדוך .לעתים עולה בי "כפירה" שמא  טוב היה אילו נותרה איש הקודש ולא הייתה בירת המדינה. יתרה מזאת, גם כותלי בית הנבחרים שלנו, נכון יותר מה שבתוכם, מרתיעים אותי כשאני רואה את המוני השתדלנים מתרוצצים אנה ואנה, שמזכירים לי את ה "לופט מענטשן" במכורה שבה נולדתי.

אבל מצאתי בינתיים חלופה לנסיעה  לירושלים וביקור בישיבות של וועדות הכנסת ובראש וראשונה וועדת השקיפות, אשר היא זאת שיש בה הפוטנציאל לבחון מה קורה מאחרי מסדרונות השלטון ובמידת האפשר לחשוף בפני הציבור, הריבון, את מה שקורה והממסד לא מגלה. לשבחה של הכנסת ייאמר כי חלק מהדיונים של הוועדות, למעט נושאים חסויים כמו בוועדת החוץ והביטחון מוסרטים ועומדים לרשות הציבור באתר הכנסת. כמו כן בערוץ הכנסת,  ישנם משדרי אולפן מעניינים,שעוסקים בענייני היום או בהיסטוריה. זה הביא אותי לשני דברים. לעקוב אחר הדיונים שבהם מופיעה ח"כ שפיר וכן, להכיר בכך שבחילופי ההשקפות בין ח"כ שפיר לביני, סתיו שפיר צדקה. זאת הסיבה לכתיבת פוסט זה. השתכנעתי שהיא יכולה לעשות בפנים יותר מכפי שהייתה יכולה לעשות בחוץ. יתרה מזאת. היא משתמשת בכלי הזה גם כדי לקיים קשר עם תומכיה, ובכך היא ממלאת תפקיד כפול. אחד אישי- קשר עם תומכיה במעגל הרחב. השני-הקשר הציבורי  המתבקש בין הבוחר לנבחר, גם עם זה שלא בחר בתנועה  שלה. ח"כ שפיר ניהלה מאות ועדות שקיפות, הגישה עשרות הצעות חוק, היא מדברת אל  קהלים רבים ומגוונים בארץ ומחו"ל, הוא מופיעה בפני מכינות, באוניברסיטאות, בפני משלחות, במפגשים  עם תלמידי תיכון, ועם קבוצות ,בגילאים שונים ורבדיי  חברה בארץ.

stav and followers

אני מבקש לציין כי ברשימה הזאת אני עוסק רק בסתיו שפיר, ואין בכך כדי להמעיט מתרומתם הפרלמנטרית  של ח"כים אחרים שראויים להערכה. מאידך אין בכך כדי לעסוק בפעילות הכנסת ובסדרי העדיפויות שלה שלעתים מקוממים.

המופע.

תורת הנאום היא תורה עתיקה והצטיינו בה,בין השאר,  דמוסטנס היווני וקיקרו הרומי, שניהם במאות לפנה"ס. יש ותורת הנאום היא כישרון מולד ויש שהיא נלמדת. בארה"ב מלמדים את תורת הנאום בכיתות העליונות של בתי הספר התיכוניים. סתיו שפיר מן הסתם השתפשפה במאות הופעותיה במסגרת המאבק על "צדק חברתי" ומאז. כיום היא נואמת  רהוטה, מכינה את החומרים  ויודעת למָדֵר את חלקי הנאום. יש בו ,כמו  בכול נאום ראוי, תפריט, בדיוק כמו בארוחה. המתאבן, המנה העיקרית והקינוח. שמעתי את דבריה בדיון על תיקון החוק לתרבות ונאמנות שידוע ברבים כ"חוק הנאמנות".הכותרת שהיא נתנה לנאום הייתה :"למה מירי רגב בורחת מן האולם כשאני מדברת".הפעם שרת התרבות מירי רגב הייתה באולם וכשסתיו שפיר פתחה בדבריה, שרת התרבות  קטעה אותה- מעין רפלקס. ואז סתיו שפיר הרימה את עיניה וגם את קולה ואמרה לה  בסגנון  של וויכוח בתכנית "פופוליטיקה " המנוחה :"תשבי ותסתכלי לי בעיניים ותראי מה אני מדברת ……למען השם".גייסה גם את הקב"ה. וכאשר מירי רגב שוב הפריעה לה היא אמרת לה בטון יותר שקט, של מחנכת : "עם כול הכבוד, אין לך האומץ לשבת ולשמוע את מה שאני אומרת….נו..באמת.!!!" ושרת התרבות נרגעה.

בכך  ח"כ שפיר הגישה את המנה הראשונה-תשומת לב. ואז היא עברה לסיפור, ואין דבר טוב יותר להאזנה מאשר סיפור. לפני כמה חודשים היא נשאה דברים בבית ספר תיכון ואחרי דבריה קמה נערה בת 16 והעירה שהיא חולמת להיות זמרת. אבל היא חוששת שאם היא תאמר דברים שבהם היא מאמינה, יבולע לה. וסתיו שפיר חוזרת על הסיפור הקצר הזה מזוויות שונות. ראו מה קורה בתקופה הקריטית של גיל  העשרה כאשר הצעירים כמהים, שואפים,חולמים וכבר על אלה בא הכורת. הם מאבדים ביטחון…הם מפחדים. והיא מגלגלת אותו סיפור  כאילו מדובר היה בהסרטה, של זווית זאת וזווית אחרת, של תרחיק ובסוף של תקריב. הרי אין בתיקון הזה שום דבר חדש, אומרת  שפיר,ומוסיפה שגם שרת התרבות מודה בזה, אבל מה שהוא עושה זה שהוא מטיל אימה, לא בעתיד אלא עכשיו, וזה כבר עובד. תראו נערה בת 16 מפחדת אפילו לחלום וזה מה שהממשלה עושה בהצעת החוק הזאת. היא מטילה פחד

.והרי מן המוסכמות והאמירות אנו יודעים ,ש"אל לנו לפחד, אלא מן הפחד עצמו".ואלה דברים שראוי שיישמעו.

אולם מכיוון  שכיום הצפייה בחדשות,בכול ערוצי הטלוויזיה, היא בשפל,ומראות מן הכנסת מובאות עם ישנה איזו התגוששות,בכיכובו של אורן חזן, אם אפשר,  סתיו שפיר דואגת  שדבריה הקצרים אשר מוסרטים יתפרסמו , בין היתר , ב"פייסבוק" שלה, שם יש לה שוחרים רבים ובכך  לא זו בלבד שהיא מביעה את דעתה ברבים, אלא עושה,כאמור, "פרומו" לבית המחוקקים שלנו.

שקיפות.

כשמדובר בח"כ סתיו שפיר  אזי  הדרך שבה היא רוצה שדבריה ישתקפו ברבים, היא  גם חלק מתפקידה כיושבת ראש של וועדת הכנסת לשקיפות, כאילו שזה גזור עליה. בין הנושאים: שקיפות על התנהלות  נבחרי ציבור, מעקב לגבי תכניות לפיתוח  הצפון, מעקב אחר תקציבים להוסטלים ולמרכזי תעסוקה לנשים ועוד נושאים בכול התחומים. ציפיתי בדיון שנערך בוועדה ב- 23 באוקטובר 2018 כשעל סדר היום ההוצאות בסך 300 מיליון דולרים של המשרד לנושאים אסטרטגיים. והיו בדיון נציגים של כול הגופים שיש להם חלק בפרויקט ,וכמובן, נציגים של המשרד עצמו. דומני שכול הכיסאות סביב השולחן היו תפוסים. יושבת הראש מוציאה ומכניסה את ידה בתוך התיק הגדול שלה. מולה  מצוי מחשב נישא וערמת ניירות, כשהיא מעלעלת בהם . סביבה יושב קהל שקט, מנומס,של נציגים ויועצים ואולי אלה משקיפים בשורות האחוריות. לאחר כמה דקות של שיח שקט היא  מודיעה  על מטרת הדיון.

vadat shkifut

וועדת הכנסת לשקיפות: צילום לשכת ח"כ סתיו שפיר.

היא תוהה על מה בדיוק הוציאה הממשלה 300 מיליון שקלים, ואיך יכול להיות שבהוצאה זאת קיים שיתוף פעולה דווקא עם קרנות זרות שעובדות עם ארגוניי ימין קיצוני כמו "אם תרצו".היא שולפת דף אחר דף, ללא ספק פרי תחקור מדוקדק, ובו נתונים  על סכומי הוצאות והיא עושה אתנחתא כדי לקבל תשובה. וזאת אינה באה. והיא ממשיכה: "לא……. שום פרוט בתקציב?"- תוהה שפיר. שקט. וכפי שציינתי בנסיבות כאלה ,המצלמה "סורקת" את המעגל ויש לחשושים, אבל איש לא עונה על השאלה של היושבת ראש- זאת טלוויזיה, זה "אקשן". אילו זה ברדיו- מאזינים היו מנסים לבדוק מה קרה לתדר. ולאחר שהשקט נקלט, שפיר ממשיכה למסמר את הנקודה הזאת.

"אני מבקשת, סיפור אחד, תנו רק סיפור אחד על מה ההוצאה הזאת?" שקט.  כאילו מדובר בנציגי "המוסד" או "אמ"ן" שקמוץ שפתיים היא חלק מן התחום.

שפיר:"עם כול הכבוד לאנשים רציניים שיושבים פה מסביב לשולחן. אין לכם מה לומר על מה מוצא סכום של 300 מיליון שקל.. שלוש מאות מיליון שקלים ? זאת בעיה מאוד חמורה". עתה היגיעה העת לעוד נגיחה. המשרד לנושאים אסטרטגיים הופך מיום ליום דווקא מגפון לתומכי החרם הקטנים וכמעט לא מוכרים."ממשלת ישראל הופכת את ארגוני החרם הקיקיוניים לכותרות ענק שמהדהדות ברחבי העולם. יש לכך בעיקר סיבות פוליטיות פנימיות – ולצערי ממש לא אסטרטגיה או ניסיון כן  לעצור את מגמת החרם"- אמרת סתיו שפיר..

והיא מוסיפה. "צריך להגיד את האמת והיא  שמאז שהוקם המשרד הזה והושקעו בו מאות מיליוני שקלים לא חל שום שיפור במאבק בחרם ובתנועת  שתומכות בחרם." .

תימוכין לדעה זאת מצאתי במאמר של נועה לנדאו בעיתון "הארץ" (23.11.2018). היא מביאה דעה  של שלושה חוקרים מן "המכון למחקריי ביטחון לאומי" שלפיהם התיקון לחוק כניסה לישראל של פעילי החרם נגד ישראל  מביא יותר נזק מתועלת ויש לשקול את תיקונו או אף ביטולו, שכן "הוא אינו משרת את המאבק בתופעות ה- הבי די אס- התנועה  להטלת חרם נגד ישראל, ואף פוגע במאבק."

הדיון נמשך כשעה וחצי, ואלה שמעוניינים לצפות יכולים לעשות זאת, שכן אני מתמקד בנקודת תורפה שמועלית על ידי יו"ר הוועדה. ולסיכום, הבטחנו קינוח. באותה הופעה בעניין חוק הנאמנות (שבינתיים הוקפא)  היא קובעת,  שהתרבות והאמונות שרדו ואף שגשגו חרף דרכים זרועי מוקשים,וצנזורות לסוגיהם, וגם הפעם זה לא יעבוד, ואין מקום לייאוש. והיא מסיימת ב-"יבוא היום, והיום הזה קרוב ולציבור יימאס….יבוא היום והציבור יתקומם נגד הניסיון להפריד בין חלקי העם ,לגרום לאחד לשנוא את השני…יום יבוא"

יום יבוא, יום יבוא
במהרה, בקרוב הוא יבוא
זאת ידע כל אדם
בעמקי לבבו .בית מתוך שיר .מילים :דן אלמגור.לחן בני נגרי.

https://www.youtube.com/watch?v=LRAYJd9ji7Q

 

חלון הזדמנויות שנסגר……בינתיים.

בפוליטיקה הישראלית "בתים" הם נכסים ניידים.

כאשר נרשמתי בשנות החמישים לאוניברסיטה העברית בחרתי במשפטים כמקצוע הראשי שלי. אך כשנוכחתי שיש עוד 60-70 סטודנטים כמוני, החלטתי לשנות חוג, שכן חששתי שלא תהיה לי פרנסה. בדיעבד איני צריך לספר איזה משגה  עשיתי לגבי התרחיש של הצע וביקוש לעורכי דין, בייחוד במציאות של חיינו . מכול מקום לא איבדתי נקודות מלימוד משפטים וזכיתי במרצים  ממניחי היסודות של מערכת המשפט בארץ. ביניהם היה פרופסור גד טדסקי יליד איטליה. פרופסור טדסקי הרצה בתורת המשפט האזרחי. בין הנחות יסוד שהוא הזכיר,ודומני שגם אי שם הזכרתי זאת , הייתה הקביעה כי החוק בעצם מיושם בהפרתו. לאמור רק בהפרת החוק ניתן ליישמו,ולהעניש את המפר אותו. אם ככה הם הדברים  במציאות של היום זאת שאלה אחרת, אבל זה הבסיס של החוק וזאת הסיבה לאכיפתו.

מטבע הדברים שבמסגרת ההרצאות של מי שלימים הוכתר כחתן פרס ישראל ועטור עוד כמה פרסים בינלאומיים, לא שמענו דבר או חצי דבר על מה קורה כאשר מי שאחראי על מערכת המשפטים חותר תחת האשיות שלה.לא זו בלבד שהדבר לא מופיע בספר החוקים, אלא לא התקבל על הדעת בכלל. המערכת שאחראית על התחום המשפטי ,שמכיל את הרשות השופטת שהיא ,היא אשר מיישמת את תורת שארל מונטסקייה של  בלמים ואיזונים של שלוש הרשויות: המחוקקת,המבצעת והשופטת. האחרונה ללא ספק הבולמת והמאזנת מעל לשתי הרשויות האחרות. זה היה דבר מובן מאליו עד לממשלת נתניהו הנוכחית, ובעיקר מינויה של איילת שקד לשרת המשפטים. טדסקי ומשפטנים גדולים אחרים לא העלו על דעתם תרחיש הזוי כמו קיומה של שרת משפטים שרואה את המטרה שלה לערער את יסודות מערכת המשפט כדי לכפות את השקפת עולמה על הערכאות השיפוטיות ועל שומרי הסף- היועץ המשפטי והפרקליט הראשי ועמיתה השר בנט- גם את הפרקליט הצבאי הראשי.

הבארון שארל מונטסקייה, פילוסוף צרפתי באמצע המאה ה-18 , קבע  כי "לא תהא חירות במדינה אלא אם כוח השפיטה יופרד הפרדה גמורה מכוח הממשל ומכוח החקיקה" והמדינות הנאורות קבעו את ההפרדה הזאת של הרשויות כיסוד בניהול המדינה. מכאן הפועל היוצא היה כי  חירות האדם לא תובטח אלא על ידי חלוקת השלטון בין רשויות שונות המאזנות זו את זו והמפקחות זו על זו .

the spirit af laws motequie images

מונטסקייה

זה פחות או יותר היה קיים בכול ממשלות ישראל, אף שפה ושם, מטבע הדברים היו חיכוכים בין הרשות המחוקקת- הכנסת, לבין הרשות המבצעת- הממשלה ובין שתיהן לבין הרשות השופטת. אבל בשום מקרה לא נעשה מאמץ לערער את המשולש הזה שעומד ביסוד המדינה הדמוקרטית. עד שבאה הממשלה האחרונה והפקידה את משרד המשפטים בידי האיילה השלוחה שקבע לה למטרה לזעזע את אמות הספים של מערכת המשפט.

גם להיות בפנים וגם להטיל מים בתוך האוהל.

 בפוליטיקה כמו במסגרות אחרות בחיים יש כמה וכמה דרכים לרסן את היריב. ביניהם להכניס אותו לתוך המסגרת, מתוך הנחה שמוטב שזה יהיה בתוך האוהל ויטיל מימיו החוצה מאשר להיפך. זה והצורך בקואליציה ימנית  הביא את ביבי לצרף את   נפתלי בנט לשר החינוך ואיילת שקד כשרת משפטים. מינויים אומללים מכול בחינה שהיא. אני תוהה מדוע למירי רגב ניתן הכינוי "סרת התרבות" ולאיילת שקד- לא.

benet

תמונות:וויקיפדיה

נפתלי  בנט הסתער על המפלגה הדתית הלאומית בבליץ בעזרת הצלחתו בהייטק ובכיסו שלו, והפך את המפלגה למפלגה לאומנית דתית, הסתפק בשלב הראשון בתפקיד שר החינוך לקראת קפיצת מדרגות. המטרה: תחילה כשר הביטחון ואחר כך לפסגה, לראשות הממשלה. התפטרותו של ליברמן כשר הביטחון,מבית אחר- "ישראל ביתנו",  הייתה לדידו חלון הזדמנויות לזכות בתפקיד . לדעתי התפנית של בנט מאיום בפרישת ה"בבית היהודי" מהקואליציה אם לא יינתן לו תפקיד שר הביטחון ועד לרדתו מן העץ – הייתה חלון הזדמנויות שנסגר….בינתיים. כולם היו יוצאים ברווח. גם הקואליציה וגם האופוזיציה. כול אחת מנקודת ראותה שלה. שניהם trouble makers – עושי צרות, היא בסגנונה והוא בסגנונו.

אשר לתיק החינוך הוא  שקול כנגד תחומים רבים אחרים. ואם ככה לטובה ,אצל בנט זה היה לרעה. הוא קומם נגדיו גם מחנכים, גם ציבור רחב של הורים וגם את האקדמיה. חמש במתמטיקה נחשב אצלו כפסגת ההצלחה. במדיניות שלו הוא פגע קשות  במערכת החינוך.

אולם הטעות הגדולה מצד נתניהו הייתה למנות כשרת המשפטים את  איילת  שקד. גם ביבי  לא רואה בעין יפה מערכת משפט שמתערבת בענייניי הממסד הפוליטי. אלא שביבי ראה את הדברים אך ורק מן הזווית של החקירות שמתנהלות נגדו, אבל לא כמטרה בפני עצמה. אצל שקד- זאת המטרה. דומני שבשרשרת המזון הפוליטית- בנט שואף לבלוע את נתניהו ואיילת שקד את בנט.

נזיפה "משפטית" לנשיא טראמפ.

הבוקר לפני פרסום הפוסט ראיתי ידיעה בעיתון "ניו יורק טיימס" ושם כתוב ככה:

נשיא בית המשפט העליון ג'ון ג' רוברטס הגן על העצמאות והישרה של הערכאה השיפוטית הפדרלית ומתח ביקורת קשה על הנשיא טראמפ על שכינה שופט אשר פסק נגד מדיניות הממשל בכול הקשור למהגרים- "שופט אובמה"."זה חוסר הבנה משווע בכול הקשור לתפקיד הרשות השופטת. אין לנו שופטי אובמה,שופטי טראמפ, שופטי בוש או שופטי קלינטון. מה שיש לנו היא קבוצה בלתי רגילה של שופטים מסורים שעושים הכול שביכולתם לעשות צדק לאלה שפונים אליהם. זאת הרשות העצמאית שעלינו להכיר תודה על קיומה"

ככה מתייחס שופט בית המשפט העליון להתבטאות הנשיא אשר נבער מדעת בכול הקשור להפרדת רשויות בחברה דמוקרטית. אשר לנו, גם אם הקואליציה תוציא את ימיה בעוד שנה, או שאחד השותפים  יעשה מה שהוא יודע לעשות- לשים מקלות בגלגלים לקיצור ימיה, וגם אם לאחר הבחירות נתניהו יזכה בקדנציה נוספת- מומלץ שהוא לא יחזור על שני מנויים אלה .הנזק ששנים אלה גורמים לבסיס השלטוני שלו עצמו,שלא לדבר לדמוקרטיה, מחייב שותפים פוטנציאליים אחרים שיחליפו אותם. לדעתי משרדי המשפטים והחינוך, במציאות שלנו, שקולים כנגד  תחומים פוליטיים וביטחוניים. בלי מערכת חינוך תקינה ומערכת משפט איתנה- הביטחון החשוב ביותר, ביטחון הפנים,ומערכת ערכים של מדינה יהודית דמוקרטית, יתערערו ומשם תיפתח הרעה. ואם אחרי הבחירות הכוחות הפוליטיים הקיימים יחזרו פחות או יותר למצב הקיים,אז המסקנה שלי ,והמשתמע ממנה, היא שראוי שבאופוזיציה יעשו "חושבים" ויפעלו ש"הבתים"-" הבית היהודי " ו"ישראל ביתנו" לא יהיו חלק מהשכונה. חינוך ומשפט הם לבה של חברה. היתר יעשה הזמן.

לשכת העבודה

שיר שחובר על ידי נח שפירא בשנת 1895. אני מביא שני בתים.

עוּרוּ, אַחַי, אַל תָּנוּמוּ
לַעֲבוֹדַתְכֶם אָנָּא קוּמוּ!

הָעֲבוֹדָה הִיא כָּל חַיֵּינוּ,

מִכָּל צָרָה תַּצִּילֵנוּ.

כיום אין "אחים",במובן של פעם, לפחות לא בעולם העליון, אף כי יש כאלה- בתחתון. אם הם נמים, לא מקימים אותם, ואם מקימים אותם, הם לא בהכרח הולכים לעבודה. אם זה בשעות הערב- אז זה לבָּר. והעבודה אינה כול החיים, שלא לדבר שלא היא מצילה מכול הצרות. אם מישהו זקוק היום לאישור דמי אבטלה, הוא הולך ל"שרות התעסוקה".נכון יותר הוא מתיישב ליד המחשב ונרשם. אם  תאמר לו "לשכת עבודה" הוא מן הסתם יתקן אותך. פעם לפני שנים רבות היה ייצור כזה בשם "לשכת העבודה".

אמנם תעסוקה היא סינונימית לעבודה, אבל אם מדובר בעידן אחר, לשתי המילים-מונחים הייתה משמעות שונה. עבודה נחשבה לעבודת כפיים, אף שגם פקיד עסק בעבודה. תעסוקה- חלה בעיקר על אנשי הצווארון הלבן. לכן כאשר מדובר ב"עבודה" מדובר באנשי עמל של העליות הראשונות. המושג הנפוץ ואחת המטרות של העליות הראשונות היו "כיבוש העבודה". לאמור שצריך לא רק לכבוש את הקרקע, או במונחי התקופה "לגאול אותה" ,אלא גם את העבודה יש לכבוש. וממי. מן הערבים. ציניקנים יאמרו שהנה אנו עם כובש לא רק שטחים אלא גם עבודה של תושביהם. בעצם מי שהעסיקו את הערבים היו האיכרים הארץ ישראליים, אנשי הברון או איק"א- ה"בועזים" של אז, אבותיהם ואבות אבותיהם, של הציונים הכללים א', גוש חרות- ליברלים- גח"ל, הליכוד .

התעניינתי בהיסטוריה של לשכת העבודה לאחר שבביקורי אצל עורכת הדין רעות מיכאלי ראיתי צילום של שלט בלשכת העבודה בימיה הראשונים. כבר בתקופת העלייה השנייה הפעילו מפלגות הפועלים לשכות עבודה  שדאגן לתעסוקה לחברי המפלגה. כאשר מפלגות הפועלים הקימו את ההסתדרות הכללית  בשנת 1920 כמסגרת גג משותפת, הם העבירו למסגרתה גם את לשכות העבודה שלהם. מוסד זה היה כה מעוגן שכאשר בשנת 1956 -הממשלה ,שנשלטה על ידי מפלגות הפועלים ,ניסתה לחוקק חוק שרות תעסוקה ולהעביר את לשכת העבודה למסגרת הממלכתית, מפלגות השמאל, למעט מפא"י, כמו  אחדות העבודה ומפ"ם , התנגדו לכך בתוקף. בעצם גם הציונים הכללים, בימין-מרכז, התנגדו לכך מחשש שהשמאל ישתלט על שוק העבודה במסגרת ממלכתית. רק לאחר שלוש שנים של התדיינות ומשא ומתן מיגע נחקק חוק שרות התעסוקה תשי"ט-1959 ולשכות העבודה הועברו לידי המדינה. אמנם בלוגו של שרות התעסוקה הקפידו לציין: בדרך לעבודה. היום לא צריך להופיע בשרות התעסוקה. ניתן להירשם מהבית. במקום שאתם תלכו "תנו לאצבעות ללכת". אז זה היה בלתי אפשרי. ללשכת העבודה מתייצבים, כמו לצבא.

כפי שתשימו לב -בגוף השלט של "לשכת העבודה" התקנות היו חמורות וקפדניות מאוד. אז לא עבדו בעיניים, אלא בידיים.

reut michaeli law office post