ארכיון מחבר: צבי גיל

a journalist and writer and lecturer on mas media.b.a in political science and international relations . m.a in sociology and mass communication.writes a blog in several websites on social, political and cultural issues.producer and director of documentary films. among the founders of israel television, assuming senior positions among others director of israel radio tel aviv and head of news and current affairs in israel television.currently executive prodicer of documentary films on the contribution of the holocaust survivors to the state of israel, a project he initiated and is coordinating.late wife an interior archtect, desigend among othrers the cabinet room of the israeli governmant. 3 married daughters and families.march 2012 write his fifth book- a collection of short human interst stories

בוקר בא לעבודה.

הפריימריז ב"עבודה" הוכיחו שיש לה נבחרת ערכית, ובראשה מחוללי המחאה החברתית איציק שמולי וסתיו שפיר -ועל כך יש להצביע בבחירות.

אילו התור הארוך שהזדנב בבית סוקלוב בתל אביב, אחד מקלפיות הפריימריז בעבודה, בשעה 10:20 בבוקר, עשרים דקות לאחר הפתיחה, מבשר את האווירה ביום הבחירות, הייתי אומר- בחדווה: "אכלתם אותה": הסקרים והתקשורת צמאיי  רייטינג שמרבים מדי יום להמית אותה מחדש ולוודא שהגויה תישאר חשופה כדי שניתן יהיה לירות בה עוד פעם , ושאברהם בורג יישא דברי הספד. אבל זאת משאלת לב. יחד עם זאת, האנשים שנבחרו לעשירייה הראשונה, יש בהם בשורה וגם תקווה שבסופו של דבר הציבור, בעיקר זה שהצביע ל"עבודה" ישוב אליה. לאמור כי בבחירות לכנסת מתבקש הפעם הציבור הרחב  להצביע למפלגה. יהיה בכך גם אות שבמדינת היהודים-  לרעיון, לאידאה, יש עדיין משמעות רבה יותר מאשר הפיגורה עם פלפלים או בלעדיהם שמצטלמת טוב ורצה ברשתות. וחרף כל הסטריאוטיפים שרווחים בתקשורת,  מפלגת העבודה מלבד עברה המפואר, היא עדיין מפלגה עם מערכת ערכים,עם כול היריבויות האישיות ,שגם הם נחלת  העבר ,ובהעדר מנהיג סמכתי ובעל השראה אבל דור צעיר ומבטיח.

 

 

 

 

 

כיום  המכנה המשותף בין השמאל לבין המרכז או מרכז ימין הוא לגבי מטרה אחת והיא החלפתו של ביבי כראש הממשלה לאחר עשר שנים בשלטון. זאת מטרה חשובה בכול דמוקרטיה, שבה חילופי השלטון הם חלק אורגני של המשטר הדמוקראטי. אבל הוא אמצעי. המטרה היא שונה לחלוטין אם ישנה מטרה. ובשעה שהאמצעים עשויים להיות מגוונים ופה ושם מטושטשים- המטרה- היעד- חייבים להיות ברורים. לאחר שהשלטון יתחלף מה היא השאיפה הלאומית ברבדים:  הפנימי, החברתי, המדיני, הלאומי והבינלאומי. איך תיראה המדינה בעשור הקרוב.

אלא שגם בכול הקשור באמצעים, הרי אם להאמין לסקרים -התזוזה אינה מן הימין אל מפלגת מרכז-ימין כמו של "חוסן ישראל", בפועל מפלגה של רא"ל -מיל -בני גנץ. הוא לוקח בעיקר מן המרכז ומן השמאל ולא נוגס, עד כה, מאומה מן הימין. הא-ראיה בסקר שנערך אתמול על ידי ערוץ 13 העבודה עלתה ו"חוסן ישראל" ירדה.

היסטורית מפלגות שיסדו גנרלים בנסיבות מזדמנות , עברו מן העולם. יצחק רבין היה אמנם גנרל, אבל הוא לא יסד את מפלגת העבודה, כמו שדיין לא יסד אותה. האחרונה שבהם,"קדימה" הייתה של אריק שרון. למפלגת העבודה הייתה וישנה משנה סדורה- מדינית וחברתית. מי שטשטש אותה הוא היו"ר שלה, אבי גבאי ,במעשיו ובמחדליו. אבל  לא יהיה צודק ולא מוסרי שהציבור יעניש מפלגה שלא הדיחה את המנהיג בצורה בלתי דמוקרטית, אף שהוא לא הנהיג אותה ברוח ערכיה שלה .זה חלק מן העניין במערכת ערכים של חברה מתוקנת.

סקרים

סקרים הם רעה חולה ,כמו משאלי עם,(ראו איזה נזק בלתי הפיך זה גרם בבריטניה) וסקרים מתמידים הם מגיפה, וכמו במגיפה, הנגיפים מדביקים. כול  סקר יש בו מידה מסוימת של מניפולציה, וסקרים לקראת בחירות מעצימים את התוצאות, כמו הימור במרוצי סוסים במשחקי הדרבי של "אקסוס" או "קנטאקי" ,שרבים מהמרים על הסוסים ועל רוכביהם. סקרים, בדרך כלל, נוטים להגשים את עצמם. התקשורת ופרשניה, למעט בודדים כמו מוטי גלעד, הפרשן הפוליטי של "כאן 11 ",כבר החלו לנבור בקרביה של "העבודה" לאחר הפריימריז כדי למצוא אלה אברים בתוכה נגועים .

בטור "שיחת פנים" בד'מרקר מסוף שבוע (8.2.19 ( מראיין רותם שטרקמן את ד"ר עופר קניג, חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה בכיר במכללה האקדמית-אשקלון.על השאלה לגבי הדגם הריכוזי של המפלגות החדשות אומר שטרקמן: "נכון שדמוקרטיה היא התחדשות ותחרותיות, אבל אם נגיע למצב שבו כול ארבע או שמונה שנים איזה משיח חדש יקים מפלגה שתחזיק תקופה  קצרה-זה הרסני לדמוקרטיה"

שטרקמן:והנה יש משיח חדש -גנץ.

ד"ר קניג:"ההצפה של המפלגות וחוסר היציבות הזה מחלישים את היכולת שלנו כאזרחים לתת הערכה לפוליטיקאים,להזדהות עם אידיאולוגיה מסוימת  ובמובן מסוים זה משחרר אותנו מלתת דין וחשבון. הם באו,עשו סיבוב והלכו. מה שקורה עם גנץ זה אותו הדגם".

בשניים, שלושה משפטים אלה קבלנו תשובה על עליתם המהירה של מפלגות חדשות ושקיעתם . ויש גם "התחדשות, מפלגתית כמו בנדל"ן. נפתלי בנט השתלט על המפד"ל,הקים את ,"הבית היהודי" ועכשיו הוא עזב את הבית והקים מפעל חדש.  קונים מוכרים, עוזבים מקימים-  תחי היזמה החופשית. במידה מסוימת זה חל על אבי גבאי, אלא שהוא לא הקים מפלגה חדשה. טוב היה אילו הצטרף אליה כחבר, אלא שהמפלגה שיוועה לאיזה מושיע והוא לא בא, ובמקומו הופיע גבאי- שלא הושיע

זה ועוד. אשאל מונח ממילון המחשוב והוא "ברירת מחדל", ואיישֵם אותו למפלגת העבודה. והכוונה לגבי המתלבטים, או הגרוע מזה, אלה שחושבים להימנע. מדוע לא הצביעו בפריימריז של "העבודה יותר מ  57%  . האם לא מצאו ולו "צדיק" אחד במפלגה. האחרונים, וזאת הוכח שוב ושוב- אי הצבעתם היא בפועל הצבעה למפלגות הקיצוניות. חבריהם של אלה לא זו בלבד שהולכים לקלפיות באדיקות, אלא מביאים אתם כל מי שקרוב להם . גוררים אותם. וזה מה שכול אזרח שטובת המדינה וטובתו כאזרח בה, חייב לעשות ביום הבחירות. בכך שהוא נמנע הוא מפקיר את זכותו שלו לאחר, שייתכן מאוד כי  בפועל עמדותיו מצויות בקצה השני של הקשת הפוליטית. הדוגמה האחרונה הן הבחירות המוניציפליות בירושלים. אילו התפקדו רוב הבוחרים החילוניים, הרי בקונסטלציה הפוליטית שנוצרה עופר ברקוביץ' החילוני היה ראש העיר.

ככה או אחרת עכשיו הגיעה תורה של הנבחרת ב"עבודה" שתפעל  כדי שהמועמדים הראויים בעשירייה השנייה, או חלקם הגדול, ייכנסו לכנסת. זה לא דבר הזוי. זה יכול לקרות, אם הנבחרת והנסיבות יאפשרו זאת.

 הנבחרת

 מפלגת "העבודה" בניגוד ל"כולנו" ל"לחוסן ישראל" ול"יש עתיד" בנויה היסטורית על בסיס ערכי ,וגם אם בהווה ובעבר היו בה גוונים שונים,  היה מכנה משותף גם כשהתחלפו המנהיגים. יתרה מזאת היא דבקה  בערכיה גם כאשר אביה מייסדה,ומייסד המדינה ,דוד בן גוריון ,נטש אותה והקים את "רפ"י" רשימת פועלי ישראל, שעברה מן העולם. לכן יש להתייחס אל מפלגת העבודה כעל אחד הבסיסים הדמוקרטיים של החברה הישראלית,חרף העובדה שקשה לנהל אותה..

אנשים כמו אמנון זילברמן, פעיל חברתי ידוע,מיכל צ'רנובסקי פעילה לקידום נשים חרדיות, אמילי מואטי, עיתנואית ידועה וסופרת, הרב גלעד קריב קול בהיר וצלול של יהדות הומניסטית, להזכיר רק כמה,הסכימו לרוץ ,גם אם היו מודעים שסיכוייהם להיבחר למקומות גבוהים נמוכים. זה מלמד לא רק עליהם אלא על החשיבות שמנהיגים צעירים אלה מיחסים  לערכים.

post fournivcheret

למפלגת העבודה אין אלוף, אבל יש לה אלופה. סתיו שפיר. היא נמצאת בכנסת בשתי קדנציות והשאירה עקבות בכול אחת מהם. בשעתו חשבתי שסתיו שפיר שגתה כשהתמודדה על מקום בכנסת. חשבתי שראוי היה שהיא תמשיך להוביל  את המחאה החברתית שאותה היא יזמה עם דפני ליף ואורלי בר-לב ואליהם הצטרף איציק שמולי . אף מתחתי עליה ביקורת ונתתי לכך ביטוי בכמה פוסטים שלי. אולם לאחר שעקבתי אחרי פעילותה כיו"ר הוועדה לשקיפות בכנסת, וועדה שהיא יזמה את הקמתה,שיניתי את דעתי. הגעתי למסקנה שהוועדה הזאת הייתה בעצם מנוף ותוצאה ישירה של המחאה החברתית אשר הולידה בין היתר את חשיפת המונופולים,  הדואופולים ,את  ממסד ההון-שלטון, שניהלו את חיינו ומהם שהתגלו כמושחתים ומשחיתים, והגילויים נמשכים.

וועדת השקיפות הייתה כמו כפפה לידה של סתיו שפיר. היא העמידה  את הוועדה כאחת  מוועדות הכנסת החשובות ביותר, בכך שהיא הפכה כול אבן, סלולה, או נערמת ,כדי לחשוף סדרי שלטון מעוותים, הוצאות בזבזניות למטרות מפוקפקות,דרכי מנהל פסולים ואי עמידה בסטנדרטים של חברה מתוקנת . ולא זו בלבד שהיא הוכיחה יכולת, תעוזה,נחישות ,שבגינם יצאו לה מוניטין כפייטרית פרלמנטרית מעולה, אלא היא העלתה את קרנה של הכנסת, שאינה מקרינה כול כך בעיני הציבור.

מחוץ לכותלי בית הנבחרים יש לה ציבור גדול של תומכים, מכול שכבות החברה ומכול הגילים. במוצ"ש ה- 9 לחודש ערכו תומכיה באחד מבתי הקפה בתל אביב  מפגש לקראת הפריימריז של מפלגת העבודה ב- 11 לחודש.  כשאני קפצתי למקום להתרשם ,בשמונה ורבע, מפגש שאמור היה להתחיל בשעה שמונה,לא הצלחתי להידחק בפנים ובחוץ עמד תור. היו בפנים אנשים בגיל העשרה ומבוגרים מעל לשבעים. רובם היו  בשנות העשרים והשלושים. אני בטוח שאילו היו עורכים את המפגש באולם גדול הוא היה מתמלא. סתיו שפיר עשויה מחומרים של מנהיגות, והיותה המחוקקת הצעירה ביותר בכנסת, ומחוקקת מוצלחת מאוד, העצימו דיוקן זה. היא נבונה, אינטליגנטית, אמיצה, נחושה, רהוטה בהתבטאות ופרֶזֶנטוׂרית מעולה. והיא פעילת שטח.

stav gathering

post three stav gathering 1

מפגש תומכים יומיים לפני הפריימריז

מן הרגע שבו הוכרז על בחירות ,סתיו שפיר חרשה את הארץ לאורכה ולרוחבה כדי להעביר את המסר שלה ,האישי והציבורי. ואין לי ספק שהיא תעשה זאת לקראת הבחירות , אף שמקומה בכנסת מובטח. קשר עם השטח הוא חיוני בכול פרמטר. אולי במרוצת הזמן מה שקרוי "הפריפריה" תפקח את עיניה לראות את הבעיות האמתיות שלה. עד כה היא רואה אותן דרך משקפיי אחרים, שלא תמיד משקפים את האינטרסים האמתיים של הציבור. סתיו עשתה זאת ותעשה זאת  שוב . מסיבה זאת אין  זה מפליא שהיא זכתה למקום השני, אחרי איציק שמולי שנמנה עם חברי הכנסת הפורים ביותר בכנסת העשרים. גם בשדה המוקשים הפוליטי בארץ בכלל, ובמפלגת העבודה -גם מטעני צד, סתיו שפיר תעבור אותם בהצלחה. אינני חושב שהיא עכשיו בדרך לאיזו תחרות על ההנהגה עם איציק שמולי. זה עוד בלון תקשורתי דל הליום. לסתיו יש עוד מָתָּת נוסף על אלה שהזכרתי, תכונה  נדירה בימינו- השראה. ולו בגינה ובגין הנבחרת החדשה של "העבודה" ראויה מפלגת העבודה לקבל תמיכה- בעיקר מאלה שזנחו אותה. הצלת "העבודה" כמפלגה משפיעה היא צעד חשוב להצלת הדמוקרטיה. עד כדי כך? עד כדי כך!

השליחים

על עיתונאים ששמם הולך אחריהם.

אם נפסח על השליחויות של  הקב"ה שמקורם בתנ"ך, הרי תריסר השליחים הקדומים שמוּכָּרים לנו הם אלה שלאחר מותו של ישו נשלחו כדי להפיץ בעולם את תורת הנצרות. הם היו שליחים. בעידן היווני הקדום, בסיפורי סופוקלס ומאוחר יותר- בשקספיר  החל רווח המונח "להרוג את השליח"- לאמור שאם השליח הביא בשורות רעות לשליט הוא הומת או למצער הוצאה עינו או נקטעה ידו. בזמנים שלנו,העיתונות, זאת שרואה עצמה שליחת הציבור, אימצה בחדווה את המונח "להרוג את השליח".to kill the messenger . התנכלות לעיתונות החופשית אשר מדווחת על אירועים או מעשים שפוגעים בשמו של השלטון, או המפלגה, או כול גוף ציבורי שמשתקף במעשיו או במחדליו. לפי תפיסה זאת העיתונאי הוא רק השליח שמביא את המסר מן המקור אל היעד. כמו הדוור אשר אוסף  מכתב או חבילה ממסוף הדואר ומביא זאת לתיבת הדואר, או לכתובת אישית של המען-היעד. ככה,משהו תמים כמו שינוע. ספרים רבים ,חלקם תיעודיים של עיתונאים  וחלקם סיפורת, בשם "להרוג את השליח" פורסמו במאה ה-20 .ברובם השליח הוא רק ממלא תפקיד שמעביר דברים מכאן לשם מאחד לאחר, מן הציבור לשלטון ולהפך.

post newspaper boy - עותק

מזערת של מחלק עיתונאים-עשויה קש, שקבלתי מאמי  בשנת 1953 עם תחילת עבודתי כעיתונאי.

למעשה העיתונאי אינו השליח של אף אחד זולת העורך שלו או המערכת. ואז הוא עומד כעיתונאי בפני ערכיו ומצפונו. לכן אם נדייק בהגדרת הפעילות של העיתונאי נבין יותר את התהליך. בין היתר שהמערכת כולה, כפי שנתגלה לאחרונה ,יכולה להיות  רקובה, מושחתת ומשחיתה. תיקי 2000 ו- 4000 הם אור אדום ענק מהבהב. ככה או אחרת, העיתונאי אינו המוליך התמים כמו שואבי המים מן הבאר שמביאים אותם אל הבית. הוא אומנם המוליך, של ידיעות או  "בשורות" אם תרצו, אבל הוא אדם שכמה מרכיבים חשובים של המקצוע שלו הם,בין השאר: מיומנות,מהימנות ,  סמכות ואחריות. הוא העין של המערכת ושל הציבור. פעם המונח האנגלי, נכון יותר האמריקאי ,לסקר אירוע נקרא  to cover a story בתרגום מילולי "לכסות סיפור" . בתרגום מעשי: להיות במקום ולדווח. מאז כנראה הגיעו למסקנה כי סיפור לא מכסים אלא מגלים- discover – ולכן המונח העברי ההולם הוא לסקר אירוע. היה עוד מונח  שקשור בעיתונאי ,שעברה שעתו, leg work כלומר עבודת רגליים. העיתונאים רצו כדי להגיע לסיפור מהר ככול האפשר ולהקדים את העיתון המתחרה. היום הכול בא אליה או אליו,  גם בטלפונים ובמיסרונים ב-whatsup ,ואם האבולוציה תעשה את שלה,העיתונאות תאבד את הרגליים. אני לא מדבר על אברים חיוניים אחרים. עם זאת ,גם כיום כאשר אמצעים חדישים כמו מצלמות ווידיאו מנותבות  אל לוויינים שמעבירים במהירות הקול אירועים במרחק אלפי קילומטרים- עדיין יש עיתונאים שרצים. לא מכבר סיימתי לקרוא את ספרו של רון בן ישי "כתב חזית" אשר במקרים רבים לא רק רץ אלא רץ בין פגזים וכדורים נותבים, ואלמלא הריצות האלה שום ציוד חכם ככול שיהיה לא היה מועיל. הוא היה עומד דומם,אלא אם כן רימון פגע בו. אלה בימנו הם חריגים, למעט כתבי מלחמות. כיום ישנן מערכות עיתונות אדירות שהן בעלות כוח והשפעה. לורד אקטון  מדינאי והוגה בריטי במאה ב-19 אמר: כוח נוטה לשחיתות וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט–  "Power tends to corrupt, and   -"absolute power corrupts absolutely".

וכפי שנכחנו זה חל גם על מוסדות תקשורת חסרי רסן, תאבי השפעה וכוח בימינו. כמובן, שיש לא מעט עיתונאים אשר עמלים קשה כדי להגיע לחקר האמת, בייחוד כאלה שעוסקים בתיעוד שמקורו בתחקיר יסודי,שהוא קשה מאוד ולעתים נועז שחייב לעמוד ,בין השאר,במבחנים משפטיים.אלא שלצערי גם ענף זה לוקה לעתים בגוון קידומי שווקי, כפי שציינתי בפוסט אחר, אף כי זה לא פוגע כהוא זה במהימנות החומרים שמובאים. יחד עם זאת כול מפולת,ראשיתה בכירסום זעיר ומתמיד של ערכים.

חאלטורות.

אילון גלעד הקדיש מאמר במגזין השבועי של הארץ, 13.8.2014  ,למקור המילה:חאלטורה. בלטינית פיסת נייר היא chartula . הכמורה האורתודוקסית הרוסית שיבשה את האותיות וזה הפך ל . chaltura.לאמור בצד עבודת הקודש, קומץ שטרות בצד-בקשיש בשפה העותומאנית. אחרי המהפכה הקומוניסטית אנשי התאטרון והאמנות אימצו את המילה, לאמור כשם שאנשי הכמורה לקחו קצת כסף מהצד, ככה גם אנשי התאטרון שנזקקו לכול פרוטה שלא הייתה מצויה במלאכת התאטרון בלבד .זאת "עלתה", לישראל יחד עם העליות מרוסיה. הפרוש הוא כסף מעבודה צדדית או במשמעות אחרת עבודה פגומה-חאלטוריסטית. בקרב אנשי שרות השידור, כלומר ב"קול ישראל" הוותיק, השדרים שעשו אי אלה עבודות צדדיות נקראו חאלטוריסטים. הם עשו זאת בניגוד לנוהל. בעידן של "רשות השידור" מי שעשה עבודה צדדית, כמו כתיבת מאמר או הופעה שלא במסגרת הרשות, חויב בקבלת אישור, בין היתר מצד היועץ המשפטי של הרשות- בשעתי נתן כהן המנוח- שחָציָיה בגדר המערכת כיום קלה יותר מאשר חציית קווים אדומים שלו. דומני שלא היו לו ירוקים.

בזמנינו ישנם עיתונאים שעוסקים בו זמנית בעיתונות הכתובה והאלקטרונית, ובכך אין כול פגם. אפשר לומר שלהפך. הדבר תורם למינוף הסיקור והפרשנות. אלא שכאן מדובר בעבודה צדדית אחרת. סוגיה זאת של עבודה צדדית של עיתונאים עלתה לאחרונה  לאחר שכמה עיתונאיות ועיתונאים הנחו פאנלים או ראיינו במסגרת שבתי-תרבות ואירועים אחרים. העיתונאים טענו שבעבודתם הם לא עוסקים בנושאים שבהם הם מנחים. לעתים שמותיהם מתנוססים במודעה  גדולה  של כנס, שמבקש בכך להוסיף נופך של אבק כוכבים. מצוין בו מהיכן נוצץ הכוכב, כלומר מאיזה ערוץ שמימי הוא מהבהב לנו. לא זו בלבד שאני מאמין להם שאין בכך ניגוד אינטרסים, אלה שאני מכיר כמה מהם אישית ואחרים מתוך צפייה בטלוויזיה והם אכן עיתונאים ללא חת וממלאים את תפקידם העיתונאי על הצד המקצועי ביותר. אבל, והאבל מצביע על סייגים.  סעיף 17 א. של תקנות האתיקה של מועצת העיתונות קובע: לא יעסוק עיתונאי בכל עיסוק, עבודה, שרות, יחסי ציבור, פרסומת ואיסוף מודעות המעוררים חשש או מראית עין לניגוד אינטרסים או להטעיית הציבורעל כך קבלנו טעון שאין כאן ניגוד אינטרסים.אלא שיש גם סעיף 18 אשר אומר:. לא יבקש ולא יקבל עיתונאי טובת הנאה בקשר לעניין הכרוך בעבודתו העיתונאית זולת מכלי התקשורת בו הוא מועסק. כאן הטעון אינו עומד, שכן העיתונאי מקבל כסף-ואין טובת הנאה גדולה ממנו- אך ורק מכיוון שיצאו לו מוניטין כעיתונאי, ובייחוד בערוץ פופולארי, ולא בגלל שמו הפרטי או המשפחתי או סבר פניו.

אביא אנקדוטה אישית שמהווה דוגמה לקבלת טובת הנאה בגין פרסום השם כעיתונאי. בשובי מארה"ב לאחר שליחות עיתונאית, מטעם רשות השידור בסוף שנת 1968 פנה אליי הבעלים של  גלריה ידועה בתל אביב בבקשה שאכתוב הקדמה לקטלוג של תערוכה לאחר שאראה את התמונות. אמרתי לאיש שאני אמנם חובב אומנות בכלל וציורים יפים בפרט אבל אין לי מושג ירוק על אומנות. על כך הוא ענה לי בגילוי לב:" מר צבי גיל, מה שחשוב לנו הוא שבשולי ההקדמה יהיה השם שלך".ראוי להעיר שאז רשות השידור הייתה מונופול שידורי ומי ששידר מזירה חשובה כמו ארה"ב כמה פעמים בשבוע, היה אדם ידוע. גילוי נאות. התפתיתי. המבוא היה קצר וקולע  וקבלתי תמורה. תמונה שתלויה על הקיר אצלי  והיא מזכירה לי את האפיזודה לטוב ולרע. ואני אומר זאת לגבי תקופה שמשכורתו של עיתונאי,בכלל, ובפרט בשרות הציבורי, הייתה צנועה, מכול מקום בהשוואה למשכורת בשידור הציבורי היום. ובוודאי בערוצים המסחריים בימינו. העיתונאים שם מתפרנסים יפה.

הבוקר ציפיתי כדרכי במשדר של מוטי גילת ותמר אלמוג, שניהם פרשנים משפטיים ופוליטיים לעילא בתכנית ברשת ב'. המשדר ברובו עסק בנושאים בשולי הפריימריז ב"ליכוד".הם דובבו ,בין היתר,את יו"ר האופוזיציה ח"כ שלי יחימוביץ', שהעבירה בשעתה את "חוק השתדלנים" בכנסת. מדובר באנשים מבחוץ שמספרם טיפס לרמה אינפלציונית. יחימוביץ' ציינה בין היתר שעם הלוביסטים נמנו עיתונאים בעבר. לאמור שכמו בתחום הכלכלי אנשים בכירים בשרות הציבורי בונים על כך שלאחר תקופת צינון ,כזאת או אחרת, הם יעברו למגזר הפרטי עם משכורת עתק, ככה גם עיתונאי יכול, ועושה. פרצה קטנה שמכרסמת לאט לאט ואשר לעתים סופה במפולת.

עיקרון זה חשוב תמיד אבל בייחוד הוא קרדינאלי  בימים אלה כאשר  העיתונות הלוחמת, גם על נפשה, נמצאת כל הזמן תחת  התקפה בזויה ,נאלחה ,רוויה רעל ומשטמה. לכן עיתונאי, שגאה במלאכתו המיומנת והמהימנה, חייב להימנע מכול זיק של גמול שאינו חלק בלתי נפרד מעבודתו. בניגוד למערכת הבחירות שאותה הוא מסקר מדי ארבע -חמש שנים, או אירועים בולטים מדי פעם- הוא עצמו עומד במבחן -יום,יום.

 

RELOCATION=ניכּור

על ניתוק ב"כפר הגובאלי"

פעם בשנות ה- 50 וה-60 ישראלים שהיגרו  נקראו "יורדים". מדוע "יורדים". כי מי שבאו לכאן נקראו "עולים". המקור הוא דתי :"עליה לרגל",בתולדות עם ישראל- הכוונה היא העלייה לירושלים ב"רגָלים" ,לאמור בחגים .ואם  ארץ ישראל, או ישראל , מצויות במעלה, הרי אלה שעוזבים ,עושים זאת במורד. רוב אנשיי העלייה השנייה המפוארת, ירד מן הארץ. בשנות ה-70  היורדים  זכו לכינוי חדש- מפי ראש הממשלה יצחק רבין: "נפולת של נמושות".כיום כאשר מספר היהודים בארץ הוא מעל לששה וחצי מיליון, מעט תשומת לב ניתנת לאלה שעוזבים אותנו, בעיקר בקרב הדור הצעיר. הם עושים זאת בדרך שגרתית.  הם נעים, או במסגרת חברה בינלאומית או כדי לנסות את כישוריהם בחוץ. לעתים נשארים שם, לתקופה ממושכת, לעתים לתמיד .זה נקרא  "רילוקיישן" – מעבר מקום או שינוי מקום.  שמעתי את המונח מפי נכדתי אשר  התייחסה לחָבֵרָתה שלה ולמשפחתה שעוזבים, כאשר החָבֵרה מזמן חשבה על "רילוקיישן". בעלה מועסק בחברה ישראלית בינלאומית והוצעה לו העברה לתקופה מסוימת במדינה אחרת במערב. בתחומים מסוימים כמו ב"הייטק", אך גם בעסקים אחרים כיום, התנועה המתמדת, היא הרי חלק מן המקצוע והחיים.

האם מישהו היה מעלה בדעתו כי  74 שנים לאחר השואה תהיה בברלין קהילה יהודית בת מאה אלף אנשים ומתוכה לפי הערכות שונות, לפחות 10% מהם ישראלים, שפעולים בתחומי הטכנולוגיה, האומנות, המוזיקה,הפרסומת ועוד,ורובם בודדים או משפחות צעירות. אני מציין זאת כעובדה, לא כגנאי ולא כשבח.

בעולם העכשווי כאשר הקשר הגלובלי הוא מתמיד וניתן לשמוע ולראות את יקיריך שעשו "רילוקיישן" לאוסטרליה, דרך משל,הקשר החזותי  הוא דבר כמעט שבשגרה. הדור הצעיר הולך בעקבות הסבא רבה שלהם בגולה ,ונודד. לכאורה המצב כיום שונה בתכלית השינוי מן העידן  שבו היהודים נדדו מאירופה לעולם החדש או לארץ ישראל.  הקשר, במקרה הטוב היה רופף באמצעות מכתבים ומאוחר יותר באמצעות הטלפון שהיה כרוך בהוצאה ניכרת. שכן היהודי הנודד היה בדרך כלל חסר כול.  לא עוד. כיום ניתן ב"ווטסאפ" לא רק להתכתב חינם אלא גם לדבר ולראות אחד את השני במרחקים גדולים מאוד.

ה"סקייפ" הוא כבר קלסיקה. הנודדים הם בדרך כלל מן המעמד הבינוני והקשר הוא מצוין- לכאורה. אני מציין את מילת הקסם הזאת שבדרך כלל משתמשים בא בהליכים משפטיים, מכיוון שקשר  זה רחוק מלהיות שלם, בוודאי לא מושלם. הקומוניקציה ההמונית הביאה "אֶליאניזָציָה" המונית- ניכור. השבט התפורר, משפחות מתפרקות ובמישור האישי ,אנשים יותר אנוכיים, פחות סולידריים, ובמישור הבינלאומי העמים מסתגרים. יש לי ידיד מומחה מחשבים,שרון הנשיא, שהביטוי שהוא נתן למציאות הוא ש"הטכנולוגיה החדשה מקרבת אנשים רחוקים, אך מרחיקה אנשים קרובים". וזה כול כך נכון.

אילו שאלו אותי מה הציון שאני נותן לחברה הישראלית כיום לנושא של  קשר ותשומת לב – הייתי אומר מספיק בקושי. זאת פשוט התעלמות מן הפרט, שהיא הגרועה שבחלופות. זה לא נתון סטטיסטי. זאת התנסות ,ומדובר באנשים מן היישוב, משכילים,בעלי מעמד, אנשי תקשורת. אצלנו, מלבד התקשורת- הא- פרסונלית נוספו גם עוינות ושנאה, לא מעשה הטכנולוגיה אלא מעשה האדם. אולי בני גנץ בהופעתו הנאה ביום ג' ה-29 בינואר 2019 בהשקת כניסתו לפוליטיקה, ניסה לדבר אל השבט. העידן הנוכחי אמור להיות "הכפר הגלובאלי". אז הוא לא. הוא רחוק מזה. לתחושה זאת נתתי ביטוי  באחד הסיפורים הקצרים. השם הוא קשר עין, וזה הסיפור הקצר,שהוא  סיפורת- פיקשן-  קמעה מקוצר.

* * *

גיא עשה פסק זמן לשתיית קפה שחור שבעלת הבית הציעה לו, לאחר שהוא עמל קרוב לארבע שעות במאמץ לשכנע את וורה שהיא מסוגלת להשתמש ב ".מכשיר המטופש" הזה- המחשב האישי. המאמץ כלל הדגמה לא רק של קשר אינטרנטי  מן הארץ לארה"ב, אלא גם הדגמת האפשרות לדבר, להאזין, גם לראות ולהיראות, באמצעות  הסקייפ..

 לאחר אין ספור טלפונים וארבע שעות במחיצתו, חשה וורה  די חפשייה בשיח עם גיא. גיא נחשב לאחד  מטכנאי המחשב המעולים בירושלים. לא היה פשוט להביא אותו לבית לקוח פרטי. עיקר עבודתו הייתה  במכון שלו ואם הוא יצא משם, הוא  עשה זאת בעיקר למען לקוחות גדולים כמו חברות "טבע"  ו"אינטל"  בירושלים. היה צורך להפעיל  את הקשר בין שתי המשפחות ירושלמיות וותיקות, משפחת מנדוזה, משפחתו של גיא, ומשפחת מֶנֶלה, משפחתה של  וורה, שתיהן משפחות ס"טיות ידועות בירושלים, כדי להביא אותו לביתה של וורה..

" אמור לי גיא, בהן צדק, לאחר מסע השכנוע שלך  אתה לא מיואש. אני כן."

" וורה, אני מבטיח לך שני דברים."- אמר גיא – "בסוף את תעשי את זה. ושניים.אני לא מפסיק איתך עד שלא תגיעי לזה. אם עד הערב זה לא ילך, אני בא מחר על הבוקר."

" גיא, אתה יודע בת כמה אני?".

" אני לא יודע, אבל בטח לא יותר מ-60 " – אמר מחייך, כי הוא ידע שגילה הוא הרבה מעבר לזה, אך לא ידע בדיוק  כמה.

" גיא, אני בת שבעים ,ואם לדייק  70  ועוד 4 חדשים

להגיע לגיל שבעים , זה כיום סביר מאוד . להגיע לגיל הזה עם לחץ דם גבוה, סוכרת ובעיות עם הכליות- זה דבר נדיר . וורה התאלמנה לפני כעשרים שנה ,ולא נישאה שוב. יותר מזה. היא לא גרה בבית אבות, אלא בבית פרטי, כשלצידה עוזרת פיליפינית בשם רמונה. אבל וורה התעקשה שהעוזרת משגיחה עליה, מנקה את הבית, מזכירה לה לקחת תרופות,וזהו. את האוכל היא מכינה בעצמה את הלבנים היא מקפלת, את העציצים היא משקה.היא רוצה להרגיש בבית, ביתה שלה.לא להיות"מוגנת".

 בראש אלה שהתחננו בפניה שתלך ל"בית מוגן " הייתה בתה, אורנית. היא גרה בלוגנ ביץ' בקליפורניה, רובע יפה בלוס אנג'לס רבה .הבת ,נישאה לצעיר קולומביאני ממשפחה טובה, ,ספרדית אף היא, הארווי אלפנדרו, במקור הספרדי- אלפנדרי. אבל באיטליה, שם נולד הארווי, הפכו את השם עם צליל איטלקי. אורנית הייתה הבת היחידה של וורה. היא למדה פיסיקה באוניברסיטת  שיקאגו ועשתה את הדוקטורט באוניברסיטת אוקלנד בצפון קליפורניה. משפחת בעלה היא משפחה עשירה ועוסקת ביצור שבבים לתעשייה .הארווי עצמו בילה  שנה בארץ  ולמד מנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב. הוא גם למד עברית ושלט די טוב בשפה. ההכרות שלו עם אורנית הייתה נעימה יותר בין היתר בשל השפה.

 השם אורנית, אגב,מקורו בעץ אורן גדול  וישן שצמח בחצר משפחת  מָנֶלה ברחביה שבירושלים.פעם כאשר ישבה וורה בחודש אוגוסט החם בצל האורן היא חשה צירי לידה.לאחר שהובהלה באמבולנס לבית החולים היא ילדה כעבור שעה. הרופאים ראו בכך מקרה יוצא דופן, שכן הם הכינו עצמם ואת וורה לניתוח קיסרי. לכן קראו ההורים לבת אורנית. הבת היחידה לוורה וליעקב מנלה. למזלה הרעה של אורנית היא ירשה את בעיות הלידה  מאימה. גם הבת הייתה זקוקה לטיפולי  פוריות ממושכים ואלה נשאו- פרי,ונולדה לזוג בת שקראו לה רָשֶל, ע"ש אם אביה רחל. אולם כבר עם הלידה אבחנו אצל התינוקת מום בלב .גם במקרה זה הדבר נבע מתורשה גנטית. סבה של אורנית ,אלחנן, סבל מבעיות לב, והוא נפטר בגיל 64 .לא היה מנוס מלספר לוורה את הבעיה הרפואית של התינוקת ,שכן היא התפלאה שההורים והתינוקת לא באים לבקרה בירושלים, בשעה שהיא עצמה הייתה טסה אליהם אילו יכלה.

post 1 skype 2 פרסומת של "סקייפ"

בהתקרב רשל לגיל שנתיים  חלה הטבה ניכרת במצב הלב שלה. עד כדי כך שהרופאים חשבו כי בתנאי הטיסה הקיימים ובמצב הרפואה בישראל, רשל יכולה בשקט לבקר אצל סבתה בירושלים. כאן הארווי התעקש שרצוי להמתין עוד קצת.

" עוד קצת הארווי . אתה בטוח שאמי תחכה?"- שאלה ,תמהה אורנית

" אימא שלך עשויה מחומר קשיח. היא תקבור את כולנו" – צחק

"you want to bet , כן ?  מוכן לשים כסף"- השיבה גם היא בבת צחוק.

"תראי אורנית.את מכירה את משפחת בלומפלד השכנה. יש להם שני בנים בחו"ל. אחד בשווייץ ואחד בפיליפינים. הקשר אתם הוא בסקייפ ,והם מאוד מרוצים שהם יכולים גם לראות אותם.

"הארווי דיר," – אמרה אורנית בכעס מאופק -" אני חיה באמריקה ואני אוהבת את אמריקה, ורשל היא אמריקנית שנולדה כאן. אבל אני ישראלית.תמיד אשאר ישראלית. ואצלנו אוהבים לבקר, לדבר, להתנשק ולהתחבק, להסתחבק ודברים כאלה- פיזיים. אבל אם אתה חושש שזה יזיק לבת, היא גם הבת שלי, אז תשכח, ואפילו אם הסיכון שואף לאפס, אני מוכנה לחכות. אולי אלוהים ייתן כוח לאימא."

 משום כך כדי שאיכשהו לגרום לסבתה קצת נחת רוח ולאפשר לה בדרך כל שהיא לראות את הנכדה מתפתחת וגדלה, העלו את רעיון הסקייפ, וגיא עסק במסע שכנוע אינטנסיבי כדי להביא את וורה להסכים ולנסות. כפי שגיא הבטיח, הוא קיים. וורה למדה את התפעול הבסיסי של המחשב, את מלאכת כתיבת מכתב באינטרנט, ואת פתיחת הסקייפ  גם את כיוון המיקרופון והמצלמה כדי שהיא תישמע ותיראה בסדר. לפחות פעם בשבוע היה קשר עין ואוזן בין ירושלים לבין לונג ביץ', ווורה הקדישה תשומת לב רבה לקראת ההופעה מול  הנכדה רשל, נופפה בידיים, גיחכה,הצביעה  על אברים שונים בגופה, הפה,השפתיים, והקטנה השיבה כמיטב יכולתה בגיל  הזה.

 עם הזמן התנועות והשפה משני הצדדים הלכה והתפתחה עד שהקטנה קרא לה "בָּבתא", וורה התמוגגה מנחת. "הנה בבתא תזרקי לה נשיקה" .רשל נענתה והשליכה נשיקה כפי שלימדו אותה- הצמדת  יד לפה ,השמעת ציוץ והטלת הנשיקה לעבר סבתא. וורה כמעט בכתה מהתרגשות. הקטנה הנבונה הגיבה אף היא: "בבתא בוכה אימה,בבתא בוכה" . "בבתא שמחה" – אמרה לה אורנית, "שמחה מאוד לראות אותך,שמחה מאוד שאת זורקת לה נשיקה . קשר זה התקיים בדרך כלל  במהלך השבוע ובחגים ובמועדים, וכמובן בימי ההולדת של רשל. וכול זה צולם  בוידיאו, והוקרן באירועים מיוחדים של המשפחה.אורנית קיימה קשר מתמיד עם אימה בטלפון, ולפחות פעם בשנה היא ביקרה אצלה בירושלים. אבל תמיד לבד, כי כאשר אורנית נסעה, הארווי בעלה נשאר בבית להשגיח על הבת אף שהייתה להם מטפלת.

 בביקור האחרון בארץ,אורנית הוציאה את אימה לערב  מיוחד של התזמורת הסימפונית בירושלים, שהקדישה קונצרט שלם לנעימות ספרדיות, כולל מחול הפלמנקו בביצוע רקדנית מוולנציה. וורה לא ידעה את נפשה מרוב התרגשות.

" חבל שרשל לא איתנו. הייתי כול כך שמחה אילו הכירה את המורשת הספרדית היפה של  המשפחה."

" אימא, אני מבטיחה להביא אותה, אבל בתנאי שאת תחכי".

"אורנית חמדתי- אחכה עוד חמש שנים. יותר אני לא יכולה להבטיח"- צחקקה וורה.

 .יומיים אחרי שחזרה לאמריקה, קבלה אורנית טלפון מאימה שבישרה לה כי בן דודה האהוב, זאביק שלמון, נפטר באופן פתאומי בעת נהיגה. אורנית ידעה שזאביק היה קרוב משפחה אהוב מאוד על אימה. מותו הפתאומי של זאביק הייתה לוורה מכה קשה. מלבד הבת והנכדה שחיו במרחקים הוא היה הקרוב שעל ידה. בבוקר לאחר ביקורו  האחרון של זאביק ניגשה רמונה העוזרת הפיליפינית  , כהרגלה, למיטה של וורה לשאול אם היא מוכנה לארוחת הבוקר. היא שמה לב שרגל אחת שמוטה מחוץ למיטה כאילו שוורה מתקשה לקום. העוזרת אמרה:. חכי וורה אני עוזרת לך. ואז היא חשה  שוורה נגררת ואף שעיניה פקוחות, כול גופה נוטה לאחור בקשת. "היא מתה" אמרה העוזרת לעצמה ",וורה מתה".הרופא שלה שהוזעק, קבע שהיא  מתה מדום לב.

כדי לאפשר לבתה ולבני משפחה אחרים בחו"ל,  לבוא להלוויה. אורנית נשארה כמה שבועות כדי להסדיר את ענייני הבית והרכוש ואחר כך חזרה לביתה. כאשר רשל שהייתה כבר כמעט בת שלוש , שאלה אותה איפה היא הייתה כי התגעגעה אילה מאוד, אורנית אמרה שהייתה אצל הסבתא.

" אני רוצה לדבר עם הסבתא" – אמרה רשל.

" רשלי, סבתא עייפה מן הביקור של אימא .ניתן לה קצת לנוח".

" לא .אני רוצה לדבר איתה עכשיו.!!!"

"רשלי, עכשיו כבר מאוחר. את יודעת שהשעון בישראל הוא לא כמו אצלנו. כאשר אצלנו יום שם כבר לילה, ואולי סבתא כבר ישנה".

" אני רוצה לדבר איתה עכשיו" – פרצה רשל בבכי.הפעם גם אורנית לא יכלה להתאפק ובכתה גם היא.

" מדוע את בוכה אימא?"

" גם אני מתגעגעת לסבתא."

" אז בואי נדבר איתה".

" אני מבטיחה מחר, מבטיחה מבטיחה.בסדר?."

" בסדר."

 למחרת היום הכינה אורנית אחת ההקלטות, שבה נראית וורה מדברת אל רשל, מנופפת ידיים, מנשקת דרך המסך, ונפרדת לשלום. הארווי, אכול חרטה, והתייסרות עצמית, נשאר בבית כדי להשתתף בחוויה. רשל התיישבה על כיסא הנדנדה הגדול בסלון, לקחה איתה את בובתה האהובה ג'ואי, שגם היא תהנה מפגישה עם סבתה , התרווחה ואמרה:" נו צלצלו לסבתא." אורנית עשתה את ההצגה, הפעילה כאילו את הסקייפ, ואמרה פעמיים: "האלו,-  את שומעת אימא. סבתא שומעת" – אמרה אורנית לרשל. והארווי הפעיל את הוידיאו.תוך כדי ההקרנה רשל קפצה אל המחשב ואמרה

" סבתה  התגעגעתי אליך, שאלי את אימא. כול פעם אמרתי אני רוצה לדבר עם סבתא. אתמול אימה הבטיחה לי שנדבר. אתן לך נשיקה גדולה". והיא הדביקה נשיקה למסך.  לרגע קפאה. היא חשה שאלה לא השפתיים של סבתא למרות שאף פעם היא לא נתנסתה  בכך מכיוון שתמיד היא זרקה לה נשיקות. הפעם נדהמה.

"-סבתא, סבתא תפתחי את זה".

" מה את זה" – שאלה אורנית בחלחלה

" את זה,את החלון הזה. אני רוצה לנשק את סבתא וגם  לחבק אותה".

" תזרקי לה נשיקה כמו תמיד- רשלי."

"לא. אני רוצה לנשק את סבתא שתפתח את זה. אני רוצה לנשק אותה, אני רוצה לחבק אותה".

אורנית לא יכלה לשאת יותר. היא התיישבה על הספה והתייפחה.

" אימה את שוב בוכה"- אמרה רשל.

 מתוך "מהיד אל הפה והלאה מזה"- סיפורי אנוש- הוצאת טרקלין 2012

 

 

 

 

 

 

 

אודים אחרונים

ביום א' הקרוב, ה- 27 בינואר הוא יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. ומכיוון שהוא חל על העולם כולו הוא חל גם על ישראל, אף שלנו יש יום זיכרון משלנו. וכשם שהזיכרון העולמי מחייב, גם הלאומי מחייב, לא פחות, ואפילו יותר. הרי לנו זה קרה. בעצם, מבחינתי הדגל השחור של השואה, במשמעותו האוניברסלית, מצוי בחצי התורן במשך כול ימות השנה.

שכן כשם שהשואה לא קרתה כמו איזה מפץ והתהליך שלה עצמו נמשך חמש שנים, אבל הרקע לו נמשך אלפי שנים, ככה הלקחים מחייבים אותנו לראות את האור האדום מולנו- תמיד . זה לא אומר שכול ימות השנה עלינו לעסוק בשואה. זה אומר שכול ימות השנה עלינו להיות "בני אנוש" humane  .בייחוד בימים אלה כאשר לא רק יחידים אלא מדינות מנסות לשנות את ההיסטוריה בכול הקשור לשואה. לכן חובה כפולה ומכופלת עלינו שרידי השרידים היא להפנות תשומת הלב שאנו שחווינו את זוועותיה נתריע על כך כול עוד הרוח באפינו. כי אנחנו העדים האחרונים.

המונח "ניצולי השואה" ,שרווח בשיח הציבורי ובדיווחים ,אינו מבדיל בין הניצולים לבין השרידים. בכך אין כול כוונה לערער על המונח,שכן הוא נכון. אבל יש תת חלוקה. ואגב ,אלה ששרדו ועודם בחיים, ומדובר בקבוצה קטנה שצעיריה בתום השואה  היו בני 15-16 – הם כיום בגבול ה-90 . צעירים מאלה הושמדו על ידי הנאצים. ומי ששרדו, כמוני, לא שרדו בשל שרירי גופם אלא בשל תעצומות הנפש. ואכן, אנו הָמָאסֵף. אביא דוגמה מתוך תמונה .בסתיו 1946 במלאת שנה לבואנו לארץ, לבית הספר החקלאי על שם מוסנזון במגדיאל, כיום חלק מהוד בשרון, קבוצת "אודים" שבאה במסגרת עליית הנוער ,העלתה מחזה. שמו "ממרחקים לחוף מבטחים" שבוּיָים על ידי חברנו מוׂניֶיק ינובר, לימים שחקן "הבימה" . מתוך שמונת "המלחים" שעל הסירה, שרד נושא הדגל- אנוכי. גם שאר החברים שמשתתפים במחזה ולא  נראים כאן, הלכו לעולמם.udim boat

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנת 2017, בישראל חיים כ–200 אלף ניצולי שואה, שהיו חשופים למשטר הנאצי בשנים 1939–1945. זה בערך המספר אשר מוזכר לעתים קרובות בתקשורת. אלא שעל פי אותם נתונים של הלמ"ס, כ–60 אלף חיו בתקופת השואה  במחנות השמדה, מחנות ריכוז, גטאות, מקומות מסתור ומחנות עבודה. כיום בראשית 2019  אני משער שנותרו רק 50,000  אולי פחות, וזאת בשל הגיל הגבוה.

עם זאת  בכול קטגוריה שהיא, לרבות הצאצאים  של   ניצולי השואה ושרידיה שהם חלק נכבד מכלל הציבור הישראלי וסביבם החברה בארץ , הרי  בכול הנוגע ללקחים,אלה הם נחלת כול העם היהודי באשר הוא. שכן במשך אלפיים שנות גלות העם היהודי היה למרמס בקרב העמים. ולכן כאשר מדובר בזיכרון הבינלאומי אנו מתייחסים לכול ילודי אנוש ביקום הזה."אתם רואים את הדגל השחור שמצוי בחצי התורן- ראו הוזהרתם".

לא מה יהיה, אלא מי נהיה.

ב-9 בינואר התקיים ב"יד ושם"  הכנס התקופתי  של המועצה הציבורית של המוסד. פתח את המפגש יו"ר המועצה הציבורית של "יד ושם" הרב ישראל מאיר לאו. הרב  לאו, כפי שידוע, היה הרב הראשי לישראל ורבה של תל אביב. הוא אחד הילדים המעטים ששרדו את השואה. כשפרצה המלחמה הוא היה בן שנתיים, וכשהגיע לארץ הוא היה בן שמונה. הוא אדם מרתק ובעל קסם אישי . לא זו בלבד שהוא "בור סוד" בעל זיכרון פנומנלי, מעין "גוגל", מהלך, הוא גם מיישם נפלא את הידע שלו. בנאומים שהוא נושא הוא דובר רהוט, אבל תוך כדי המעמד הפורמלי הוא יכול להפוך, כמו שחקן טוב, לאיש שיחה  עם כול אחד מן המתכנסים ,תוך שפׂה ושָם  הוא משבץ איזו אבן חן והומור. אבל אני לא מביא את דבריו כשם שאני לא מביא את דברי יו"ר הנהלת יד ושם אבנר שלו, או סגן יו"ר המועצה ד"ר יצחק(טולקה) ארד, בעבר יו"ר המועצה.

אני כן רואה לנכון להביא משפט אחד שלדידי הוא ,"קונסטיטוציוני".לאחר שהרב לאו התייחס בקצרה לזיכרון השואה כגורם מדרבן ללקחים הוא הוסיף: " השאלה היא לא מָה יהיה, אלא מי נהיֶה". מאין אמירה שסופה הוא-ואידך זיל וגמור. משמע-האם נהיה רק בני אדם או שנהיה בני אנוש. הרי הגרמנים לא היו, לא חיות ולא מפלצות אלא  בני אדם, אלא שהם איבדו כול צלם אנוש humanity  באנגלית,  menschlichkeit בגרמנית ,וההיסטוריה הוכיחה כי כשם שיש הטוב האולטימטיבי- ככה קיים גם הרוע המוחלט ,והכול בידי אדם ולא בידי שמיים.

אילו למדנו זאת בצמוד למסכת של חורבן הבית, אפשר מאוד ובט' באב אנשים היו הולכים פחות אל הים ולומדים את המסר שהוא הרקע לחורבן. הקנאות  והשנאה הכינו את המדורה, הרומאים הציתו אותה. אם זה יקרה למדינת ישראל, זה עלול להיות החורבן האחרון,לא של  העם אלא של המדינה היהודית .ואין בכלל הכוונה לתרחיש האפוקליפטי  הצבאי של אלוף(מיל) יצחק בריק בדו"ח המבקר על צה"ל. בריק לא עוסק בפן החשוב ביותר- הפן  הפנימי של החברה הישראלית. הוא קריטי יותר מאשר כול  איום חיצוני שעליו מתריע אלוף בריק. ומי שאומר לכם זאת הוא לא  נביא ולא בן נביא .אומר זאת אדם שגדל כילד וכנער צעיר -שם, בפולין, שרדפה יהודים , והיום ממשלתה מנסה לשכתב את ההיסטוריה בכול הנוגע בשואה ,בא לארץ ולחם עם אחרים -בני הארץ , תושביה הוותיקים וניצולי השואה -על הקמת המדינה , ומאז מלווה אותה וגאה בשגשוגה במהלך 70 שנה. בתשעים שנים אלה- ההיסטוריה:  של הגולה, של השואה, של המדינה בדרך, והמדינה -מלווה אותי. לכן ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה- המסר הוא קצר מאוד ,לעולם ולנו. חשבו:"מי נהיֶה".

 

 

 

המפץ הגדול שחושף כוכבים על מרקעינו.

אתמול , לפני "ברית הנשואים"  הבומבסטית, של   ערוצי 14 ו- 13 , ביקר אצלי ידיד מהתקופה הטלוויזיונית שלנו, שנמנה עם הצעירים שבקרבנו ,אך עם אלה שתמיד התווכחו ותהו אם אנו ממלאים את חובתנו  כשליחי ציבור בהבאת המסר במסגרת חברה פתוחה ודמוקרטית. לא פעם ולא פעמיים אחרי יום מתיש לאחר שידור מגזין החדשות היומי "מבט", מצאתי את עצמי יושב  עם עיתונאי זה או אחר עד לאחר חצות . מדי פעם בפעם הטונים של הוויכוח עולים, אבל תמיד, גם כשלא הצלחתי לשכנע אותו, יצאתי מסופק, במשמעות הכפולה של המילה הזאת- גם סיפוק על הדו שיח וגם הרהורי ספק לגבי העמדה שלי.

בפגישה אתו השבוע דיברנו בין היתר על אובייקטיביות בדיווח עיתונאי בכלל והטלוויזיוני בפרט. אני אמרתי ותמיד טענתי שעיתונאי או פרשן שקובע שהוא אובייקטיבי טועה ומטעה. העיתונאי , בראש וראשונה כאדם ואחר כך כמי שמעורה בחיים ציבוריים, הוא תמיד בעל עמדה חברתית או פוליטית. עליו לעשות את המרב כדי שזאת לא תאפיל על שיקול דעתו. אולם מי שקובע את האובייקטיביות זאת המערכת. לדוגמה אם יש כתב  שמסקר את ההתנחלויות בשטחים חייב להיות כתב לענייני הפלשתינים  בשטחים. מי שישפוט אם המסר הוא רב פנים, זה הציבור.

דיברנו גם על השוני בהבאת החדשות. פעם בעידן ה"תום", על כול הפשלות שהתלוו, המטרה הייתה להביא חדשות או לתעד חדשות, כשהאפקטים האמצעיים היו עניין משני, מה גם שהם  עלו כסף שלא היה . כיום הדגש הוא בעיקר על המראה, גם של האולפנים וגם של המגישים כיאה לכוכבי- על בגלקסיה התקשורתית. הזכרתי לו שנתתי לכך ביטוי ברשימה שכללה שיחה עם פרופסור אליהוא כץ, מגדולי החוקרים הבינלאומיים של המדיה והחברה ובין שאר תוארי הכבוד שהוענקו לו, גם "פרס ישראל".

באותה שיחה אמר לי אליהוא עץ  כי  בתחרות בין ארבעת הערוצים, מאתמול שלושה , כול המהדורות משדרות את אותן חדשות באותו זמן, וזה מצב אבסורדי. כ”ץ מוסיף ומעיר  שההנחה שלו היא  כי הצופים לא בוחרים בין הערוצים בשל הצורה שבה מובאים התכנים של  החדשות, אלא בשל האטרקטיביות של המגישות, האהדה כלפי הפרשנים, עיצוב האולפן או בגלל התכניות ההמשך אחרי החדשות. הוא מצביע בין השאר על כך מאז שהטלוויזיה האמריקאית רואה עצמה חופשית להיות בעלת  "הטיה" ,דוגמת "פוקס" מול ,CNN  גם  כאן ההנחה של פרופסור כ”ץ היא  שהצופים לא מפעילים את השלט לכאן ולשם, בין הערוצים, כדי לקבל היבטים שונים על החדשות. הם פשוט לא "שומעים את הצד השני".

בהקשר לכך אמרתי לידידי כי גם אותם משדרי תחקיר משובחים כמו "עובדה" בערוץ 12 ו"המקור" בערוץ 10 , מעכשיו 13 , שווקו עצמם כמוצר בשרות הרייטינג. ואמת ונכון שהם חשפו שחיתות,וזה לעצמו דבר חיובי מאוד, אבל האם בכך הם תרמו לשינוי בדעת הקהל בכול המשתמע ממגיפת שחיתות זאת. הם רק  פינה קטנה במראה התקשורתית הרחבה. פעם כאשר המדיה חשפה שחיתות, ולעתים הרבה פחות חמורה מזאת של ימינו- אנשים לא רק שילמו על כך במשרות ובשמם הטוב אלא, לצערנו,גם בחייהם. ניתן לומר כי תפקידה של המדיה היא להיות "שליח" של המסר אבל את המעשים  המתבקשים צריכים לעשות הציבור ומנהיגיו. האומנם המדיה היא השליח של המסר כולו בחברה? המדיה , בעיקר המסחרית, אבל גם במידה רבה הציבורית, ערוץ כאן 11 , מתמקדת במה שעושה כותרות. ביטחון עושה כותרות. שחיתות עושה כותרות. בעיות חברה וכלכלה כמו עוני, רווחה, דיור, מצב הקשישים, המצב בבתי החולים, השירותים לסוגיהם- אלה אינם עושים כותרות. ולכן גם דעת הקהל מוטה לכוון זרקורי המדיה.

הזיווג הגלקטי.

בשבועת האחרונים, יחד עם שפעת גשמי הברכה שבאים עלינו התלוו הבשורות על הזיווג הקָרֵב בין ערוץ ,14 שידוע כערוץ עשר ,לבין ערוץ 13 של חברת "רשת".לשיא הגענו היום, יום ד' ה- 16 בינואר,  כאשר בעיתון הארץ שהוא בפורמט הגדול של העיתונות כיום, התפרסמו בשלושה עמודים מלאים  תמונות של הכוכבים- החתנים והכלות ,כשהכותרת בשולי המודעה צועקת:"הערב זה סוף ,סוף הכול מתחבר בערוץ 13 . החל מהערב, נאמר במודעה, כלומר החל מאתמול, תהיינה מהדורות חדשות בשעה חמש אחר הצהרים, בשעה שש, בערב, בשעה רבע לשבע ומהדורה צרכנית בשעה 19:20 .לכך יש להוסיף את המהדורה המרכזית בשעה 9 בערב. אני מבטיח לכם, כפי שאמר הפרופסור כץ לגבי כול הערוצים , שזה יחול על ערוץ 13 עצמו- אותן חדשות, בזוית כזאת או אחרת, באולפן כזה או אחר בעיצוב כזה או אחר, במהדורה זאת או אחרת. אותה גברת בשינוי אדרת, ואפשר כובע  שונה וגם צעיף אחר .אולם מה שחשוב ומודגש בשחור לבן הן הדמויות מאחוריי החדשות כמעט life size  .שום זיווג מלכותי לרבות כזה שמקורו בארמון באקינגהאם בלונדון לא זכה לכיסוי, ממש כיסוי כה גדול, כמו הזיווג הגלקטי הזה שמעתה ואילך יהיה מוכר בקהילה האסטרונומית ככוכב הלכת "שלוש עשרה". למזלנו מספר 13 אינו חל על המסורת היהודית.

ניתן לומר שברוח התקופה, המדיום החזותי משקף במידה כזאת או אחרת את הזירה הפוליטית. גם שם הסוגיה היא לא מה הבסיס הערכי של מפלגה זאת או אחרת אלא מי ה"כוכבים" שעומדים בראשה. חזרנו לעידן משופר של המצביאים הרומיים , אף שגם מאחוריהם עמד המשמר הפרטוריאני .

וכמובן זה יהיה ה-מופע הגדול ביותר – the greatest show .פעם בעידן ה"קלאסי" של הטלוויזיה בארה"ב אשר תמיד הייתה מסחרית, קראו גם לילד החדשות בשמו ,כמו המהדורה המרכזית של רשת ה -NBC   שנקראה   THE HUNTLTY- BRINKLEY SHOW כשמגיש אחד, צֶ'ט האנטלי הגיש מניו יורק ודייויד ברינקלי הגיש מוושינגטון. לימים זה הפך "להאנטלי ברינקלי רפורט". כלומר לא מופע אלא דיווח. ערוץ 13 מחזיר אותנו ל"מופע" the channel 13 show עם כול הכוכבים, והכול בביתכם. קצת אור במנהרת החושך סביב החדשות.