ארכיון מחבר: צבי גיל

a journalist and writer and lecturer on mas media.b.a in political science and international relations . m.a in sociology and mass communication.writes a blog in several websites on social, political and cultural issues.producer and director of documentary films. among the founders of israel television, assuming senior positions among others director of israel radio tel aviv and head of news and current affairs in israel television.currently executive prodicer of documentary films on the contribution of the holocaust survivors to the state of israel, a project he initiated and is coordinating.late wife an interior archtect, desigend among othrers the cabinet room of the israeli governmant. 3 married daughters and families.march 2012 write his fifth book- a collection of short human interst stories

לפרק את מצודת בלפור

המשמר של השב"כ עזב את "מעון בלפור"- צעד קטן לירושלים וגדול יותר למדינה- כמונח ושם שהיה סמל של פולחן אישי שחותר תחת אושיות של משטר דמוקרטי.

כפי שזה קורה לעתים כשיש לך פוסט בהמתנה, בייחוד כשהוא נושא שתמיד ניתן לפרסום ואם חסר נושא יותר אקטואלי שולחים את העתודה-הפוסט לבלוג. ובזה נגמר העניין. אבל קורה וצצה איזו התפתחות שהופכת אותו לחם יותר, אז  אצלי הוא אמנם לא נחשב לסקופ אבל יש בו תבלין ואני אוהב ה"סטייק"-מתובלן טוב. היום בצהרים הודיע לי חברי, שלמה ארד, איש ירושלים, עיתונאי ואיש טלוויזיה בכיר בעבר,  כי המשמר של שרות הביטחון הכללי- השב"כ, שהופקד על "מצודת בלפור" אינו נראה יותר.  אמנם המחסום האוטומטי עדיין קיים, אבל הולכי רגל יכולים לעבור באין מפריע. הללויה.

המחסום האוטומטי נשאר המשמר עזב. צילום שלמה ארד.

ומכאן מה כתבתי במקור.אם תשאלו תלמיד תיכון מה זה בלפור יש להניח שהוא  יענה שזה מעון ראש הממשלה ביבי נתניהו. מן הסתם הוא לא יאמר כי זה  השם  של ארתור ג'יימס בלפור, שר החוץ הבריטי בשלהי מלחמת העולם הראשונה, שמסר  איגרת ללורד ליונל וולטר רוטשילד ובה תמיכתה של בריטניה בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. איגרת שידועה כהצהרת בלפור.

אם אותה תלמידה או אותו תלמיד יטרחו לבדוק בגוגל את ההיסטוריה של הבית הזה יגלו שהוא כלל לא מצוי ברחוב בלפור בירושלים,אלא ברחוב סמולנסקין 9 . שמו המקורי היה "בית אגיון". המשמש מאז 1974 כמעונו הרשמי של ראש משלת ישראל. אדואר אגיון היה סוחר יהודי יווני עשיר שהתגורר באלכסנדריה ובעבורו הוקם הבית בשנים 1936-38 , אשר תוכנן על ידי ריכרד  קאופמן האדריכל הראשי של המוסדות הלאומיים בארץ ישראל.בשנת 1952  רכשה מדינת ישראל את הבית כדי שישמש כמעונו הרשמי של שר החוץ משה שרת. בשנת 1974  החליטה ממשלת ישראל להעביר את בית ראש הממשלה ועם הזמן בנתה חומה סביב הבית משיקולי אבטחה, וחלק מרחוב בלפור נסגר לתנועה. במהלך שנות ה-90 המבנה שופץ  ובשנת 2009 נכנסו למעון  הזוג נתניהו.

מעון בלפור החסום כולל מסך שחור- צילום שלמה ארד. למטה שירטוט של המעון המקורי – בית אגיון- פנינה ארד.

מטרד בלב העיר.

בשנת 2013 בעת שבתם של ראש הממשלה נתניהו ומשפחתו סופח למתחם המאובטח של מעון ראש הממשלה בית זלמן שוקן הסמוך. רחוב סמולנסקין נחצה לשניים, כשחציו הקרוב יותר לבית ראש הממשלה סגור לכניסה, מגודר ומאובטח. ב-2017 נבנתה סככה בין חומת הבית לחומת  בניין טרה סנטה, כאמצעי אבטחה נוסף. הסככה נבנתה בלא היתר, שטחה 312 מ"ר וגובהה כ-6 מטר, ולא ניתן להיכנס לרחוב סמולנסקין מבלי לעבור מתחתיה.מבצר מלכותי בלב ירושלים.

בית בלפור הפך למטרד בלב העיר בצומת המרכזית של הבירה מכיוון שחלקו, כאמור, נחסם ולידו נערכו הפגנות. ואכן עוד בשנת 2009 אישרה הממשלה הקמת מעון ראש הממשלה במסגרת "מיזם אלמוג"- העברת המעון לקריית הממשלה. מאז התהליך עבר הקפאה, בשל עלותו הגבוהה,הפשרת התוכנית, פניות של התנועה לאיכות השלטון ודו"ח מבקר המדינה וכיו"ב בעיות. מסיבה זאת הוחלט  באוקטובר 2018  להקפיא את הפרויקט ומאז נשקלת הקמתו במקום חלופי, שדורש תכנון אדריכלי המותאם למקום החדש. על פי דו"ח מבקר המדינה, תקציב הפרויקט התנפח במשך השנים מ-650 מיליון שקל ל-1.358 מיליארד שקל, לא כולל ההשקעה בתכנון הפרויקט במיקום החדש. איזו מפצלת  אֶרדוּאָנית שהולמת את השוכן בה.אני משער כי  בצנרת התכנון היה גם מנחת מסוקים ,שכן לא מתקבל על הדעת שלראש ממשלת ישראל, יהיה, כמתוכנן ,מטוס אישי ולא מסוק שיעביר את כבודו מנמל התעופה בן גוריון לבית רה"מ בירושלים.

בעקבות ההקפאה, נאלצה המדינה להשקיע עוד 75 מיליון שקל במיגון מעון ומשרד רה"מ הישנים. ככל הנראה, נמצא מיקום חדש ל"פרויקט אלמוג " ואף בוצע תכנון אדריכלי שלו, אך טרם התקבלה החלטה רשמית בנושא.

סוף, סוף

עכשיו כאשר ראש הממשלה, נפתלי בנט, ממעט לשכון במעון בלפור ומשפחתו נמצאת במקום מגוריה ברעננה, הגיעה העת להעביר סופית את המתחם ולהתיר את הפקעת האורבאנית בלב העיר .אין הכוונה להקים מחדש את הצריף של הנשיא  יצחק בן צבי, אך גם לא מפלצת אורבאנית. בכך ירווח גם לתושבי הסביבה שצריכים היו לסבול מן ההפגנות המתמידות שליד המעון. אין  ספק שיימצא מוסד  ציבורי מכובד שיהיה מעוניין לרכוש אותו והוא ישמש מטרה נאותה. ככה או אחרת כאשר יתייחסו ל"בלפור" הכוונה תהיה לאותו  מדינאי בריטי שמלא תפקידים רמי מעלה שונים ובהם ראש ממשלת בריטניה. הוא זה שהגורל ולא מעט תככים במפלגתו, הביאו אותו, להיות שר החוץ של בריטניה בסוף מלחמת העולם השנייה ולהצהיר על זכותו של העם היהודי למולדת בארץ ישראל- היא הצהרת בלפור.

ולסיום -כמו שאמרנו ב"גוּט אוֹל "קול ישראל" -העיקר תחילה. המשמר הפרטוריאני של מעון בלפור עזב והבריות יכולות לנוע חופשי. חופשי- כמה יפה מילה זאת.

האדם הוא הבית.

אברהם רות, שריד שואה שזה עשרות שנים מנהל מערכה על החזרת רכוש יהודי, שנשדד על ידי הנאצים ובעליי בריתם, והצליח בכך, רואה את עיקר הישגיהם של ניצולי השואה בארץ בתקומה ,ובראש וראשונה שיקום המשפחות.

בסרט התיעודי "הסוד ההולנדי" של אורלי וילנאי וגיא מרוז על אברהם רות, משנת 2019 ,ששודר בשעתו בערוץ 13 ,שואלת אורלי  ווילנאי את אברהם רות, תוך שהיא מצביעה על הבית שבאמסטרדם שבו הוא  נולד, מה זה אומר לו. הוא עונה ביובש. "שום דבר מיוחד. יש בית ויש בית שעוברים אליו". מה שמדבר אליו זה מכתב שהוא קיבל מאחותו מאושוויץ זמן קצר  לאחר שחרור מחנה הריכוז ולפני שהיא נפטרה ממחלת  טיפוס המעיים .זה לא רק דיבר אליו אלא הוא היה נרגש על סף דמעות, כאילו זה עתה קיבל את הבשורה . חשבתי לעצמי כמה אנו שונים גם  בדברים סמליים כמו בית. כשאני הסתכלתי על הבית הגדול והיפה שבו נולדתי וגדלתי והוא נתפס, כמה חודשים לאחר כיבוש פולין, על ידי  קצין נאצי- חרב עלי עולמי. בשל הזעזוע הזה נמחק מזיכרוני פרק שלם של חיי בגטו של עירי זדונסקה וולה.

מימין אברהם רות ליד אתר מחנה הריכוז בהולנד- מתוך הסרט "הסוד ההולנדי" משמאל משפחת רות אברהם שני משמאל ליד אחותו הבכירה.

פגשתי את אברהם רות בכנס "התקומה" שנערך בבית "הבימה" בתל אביב לפני יותר מחצי שנה .חשבתי שכמודע וחבר שיש ביניהם קשר מאז  סוף שנות ה-60  ,כשהוא היה מנכ"ל אולפני הרצלייה ואני איש טלוויזיה, הגיע הזמן וניפגש בביתי בתל אביב. נפגשנו. מטבע הדברים שזאת הייתה יותר שיחה מאשר ריאיון .נצלול קצת אל העבר, נעסוק בהווה ,וננסה להביט קדימה במידת האפשר לשני אנשים שחצו את גיל ה-90. אברהם הוא יותר איש המעשים מאשר הסיפורים. לא שהוא לא יודע לספר. אבל גם כשמדובר בהישגים אישיים וציבוריים שלו, והיו לו רבים כאלה, הוא יותר מדווח עליהם מאשר מספר. לטעמו מעשים צריכים לדבר.

הממסד לא עסק בתקומה של שרידי השואה- גם הם עצמם לא עסקו בכך.

הואיל ונפגשנו, כאמור מחצית שנה קודם לכן בכנס "תקומה" שאורגן על ידי מרכז הארגונים של ניצולי השואה ,העליתי בשיחה את נושא התקומה, נושא שלדעתי עד עצם היום הזה לא תועד כראוי ולא מצא את מקומו בדברי ימיי המדינה- כמסכת בפני עצמה. רות, רואה בזה, מבחינת היסטורית ,כחלק מן העניין הציבורי והממסדי בניצולי השואה בכלל. לא רק הציבור והממשלה לא עסקו בזה אלא גם שרידי השואה עצמם-כמוהו. לא עסקו בנושא. רק בשנות השמונים נושא של ניצולי השואה  עלה על סדר היום הציבורי .גם אז בנושא התקומה לא עסק הממסד והיו אלה שרידי השואה  עצמם שהחלו לעסוק בנושא וגם זאת בהיבט האחד שלו- הקמת המדינה. שכן הם אלה שמלאו תפקיד חשוב גם ערב  מלחמת העצמאות וביתר שאת במלחמה עצמה, שבה אברהם נפצע .עם זאת גם אז ועד עצם היום הזה זה, וכפועל יוצא מנושא השואה- שרידי השואה עצמם לא עסקו בנושא התקומה. האתגר הראשון היה קיום עצמי ,להיקלט, ואחר כך קיום המשפחה ,וצריך היה להתחיל מבראשית ובאותה תקופה  המאבק הקיומי  היה קשה מאוד וצריך היה להקדיש לו את מלוא האנרגיות. אחר כך לעזור לילדים. ככה שבקושי  היה זמן לעסוק בדבר ערכי כמו התקומה. "הנה אני עצמי התפניתי לעסוק בנושא רק בצאתי לגמלאות כאשר היה לי זמן ואז לא זו בלבד שהמודעות גברה אלא גם התחלתי ללמוד את הנושאים לרבות נושא הרכוש היהודי בכלל והרכוש היהודי בהולנד, מולדתי, בפרט. ככה שבשעה שאנו בפועל עשינו את התקומה אנו לא עסקנו בה מבחינה ערכית"- אומר אברהם רות.

אברהם, כמוני ,קלט את עצמו. כשהוא ואני באנו לארץ לפני מלחמת העצמאות- לא הייתה אפילו מעברה. "אף אחד לא התקבל עם שטיח אדום,כולל שרידי השואה. רעייתי לעתיד ,שורדת אף היא, הייתה במעברה בחולון ועברה את כל הקשיים שכול עולה לאחר קום המדינה עבר ולאחר הנישואין איכשהו הצלחנו להגיע לדירה קטנה"- אומר רות בנימה עניינית ללא טרוניות אלא כתיאור המציאות של אז.

במדינת ישראל של 2021 לא יישובים מסמנים גבול ביטחוני.

אברהם רות הוא רוויזיוניסט ז'בוטינסקאי והוא נשאר כזה. אני נמניתי עם חברי  הנוער הציוני לימים המפלגה הליברלית העצמאית ז"ל. בעצם גם הרוויזיוניזם הז'בוטינסקאי- אף הוא ז"ל. מכול מקום, פוליטית, אנו בעלי השקפות שונות מאוד אף שאברהם הוא  ליבראל עד העצם .רציתי לשמוע ממנו מה דעתו על המציאות שלנו מבחינה ערכית. הבאתי דוגמה של סגידה לאדמה,לעצים ולאבנים במקום העמדת האדם במרכז ההוויה. ציטטתי את הקטע של אחד העם מ"אמת מארץ ישראל" שבו נכתב: "ואנוכי עומד ומסתכל בכותל ומחשבה אחת תמלא את כל חדרי לבי. האבנים האלה עדים המה על חורבן ארצנו,והאנשים האלה –על חורבן עמנו.איזה משני החורבנות גדול  מחברו? על איזה מהם נבכה יותר.ארץ כי תחרב והעם עודנו מלא חיים וכוח-יקומו לה זרובבל עזרא ונחמיה וישובו יבנוה שנית. אך העם כי יחרב מי יקום לו ומאין יבוא עזרו".

אברהם ידע בדיוק למה אני מכוון, אבל הוא  ,כאיש מעשה, העדיף  לעסוק במציאות ובכך להקיש את המשתמע. אף שגם הוא אינו רואה בסמל המובהק של אבני הכותל,  שהן שוב בחדשות ,כ"אבנים עם לב אדם"- כבשירה של נעמי שמר. לדעתו הזמנים השתנו. ישראל של 2021 אינה ישראל של שנות ה-40 ה-50 וה-60 כאשר הייתה חרדה מתמדת לקיומנו כמדינה וכל משלט או עמדה או התיישבות  סימנו את הגבול מבחינה ביטחונית. זאת מדינה של תשעה מיליון, מפותחת, מדינת הייטק וקידמה בתחומים רבים לרבות מדעית. ובעניין הקדמה הטכנולוגית הוא רואה לנכון לציין שצריך לתת קרדיט גדול לעלייה הרוסית שהעשירה את ישראל בכוח אדם איכותי. העלייה הרוסית הגדולה הביאה אתה לא עובדי חקלאות כמו פעם אלא ידע וכישרון. זאת ישראל שבוטחת בעצמה והצרכים שלה שונים מכפי שהיו פעם.דברי אברהם רות.

נושא הרכוש בפולין הוא אפסי לעומת פרטי האומנות השדודים על ידי הנאצים.

מכאן עברנו לסוגיה של רכוש יהודי ואין רבים כמוהו שמכירים את הנושא מכול ההיבטים שלו, ואשר פועלו בתחום הזה ,לרוב הציבורי,הוא גדול מאוד,והישגיו רבים.את עניין המערכה בכול הנוגע לרכוש היהודי  בפולין, רות רואה כמאבק סרק. לטעמו מקור הבעיה מתחיל עם הכיבוש הנאצי כשכול הרכוש היהודי הפרטי והקהילתי הוחרם על ידי הגרמנים והושיבו בהם דיירים מקומיים.השלטון הקומוניסטי בפולין עיגן בפועל את השוד הזה.הוא חושב ששר החוץ יאיר לפיד עשה שטות בהצהרה התקיפה שלו נגד פולין בנושא הרכוש היהודי. עם זאת גם במאמר ה"סנגוריה" על פולין של  פרופסור דניאל בלטמן בעיתון "הארץ" היו לדעתו הרבה דברים מופרכים.

בכנס "תקומה" מרץ 2021 אברהם רות ליד ח"כ מיכל כהן, השרה לשוויון חברתי, שמשרדה אחראי גם על ניצולי השואה.

ליד מלך הולנד ווילם אלכסנדר ב"יד ושם" ב 2020.

כלוחם וותיק בכול מובן שהוא, המערכה בשבילו לא הסתיימה.הוא רק אינו רוצה להלחם בתחנות רוח."במקום לעסוק ברכוש בפולין שהוא עניין אבוד צריך לנהל מאבק נגד מדינות במערב כמו למשל איטליה. היא לא שילמה גרוש של פיצויים או לוקסמבורג.שלפיד יריב עם איטליה שיריב עם גרמניה"- הוא קובע בפסקנות. שכן יש מערכה אחרת שחשוב לנהל אותה וערכה  גדול לאין שיעור ממה שעשויים לקבל מפולין.דברי אמנות.

"למשל בגרמניה קיימים ורשומים 60,000  פריטי אמנות של יהודים שנשדדו על ידי הנאצים"- מספר לי אברהם רות ומוסיף:"לדעתי  המספר הוא גדול הרבה יותר. בהולנד יש  6000 פריטי אומנות. מהם 342 ציורים שמצויים במוזיאונים שונים בהולנד וערכם מוערך בשני מיליארד דולר. ובנושא דברי האמנות השדודים ,ישראל לא עושה כלום. אילו לפיד היה עוסק בתחום הזה של אמנות שדודה באירופה אז היה לכך סיכוי ומעשית הערך שווה פי כמה וכמה.אשר לגרמניה,אם כוחי יעמוד לי לקיים אירוע בגרמניה בכול הקשור לאמנות השדודה אעשה זאת. בהולנד  הצלחתי. הקימו שם וועדה ושלחתי לה שלושה תזכירים.  מאז עברו ארבע שנים שבמהלכם הם בדקו אם יש יורשים וכל מיני בעיות של נוהל. לפי התוכנית בשלב הבא כול האוסף עובר לעמותה ציבורית. וזאת תחזור ותבדוק היבטים שונים ובעוד 14 שנה כול האוסף עובר לקהילה היהודית."

חזרה לרכוש היהודי בפולין . מלבד הרכוש הרי זאת הייתה קהילה של  שלושה וחצי מיליון יהודים שמתוכם שלושה מיליון הושמדו. לאלה היו מאות קהילות ברחבי פולין ורבבות  מוסדות בכול תחום בחיים.יש פאן חשוב מאוד ולגביו אין לאברהם רות ספק שממשלת פולין תשתף פעולה. לדוגמה שיקום בתי העלמין במאות הקהילות שנחרבו או נהרסו, כמו גם מונומנטים קהילתיים והמלאכה מרובה וניתן לפעול בכוון הזה בשיתוף ממשלת פולין.

תביעת רכוש אם זאת נעשית כסדרה אינה מעוררת אנטגוניזם אלא להיפך- מעוררת עניין

בריאיון לאתר "אילה" של "מרכז אילה" ,שעוסק בין השאר בניצולי שואה בתחום הנפש ,נשאל אברהם רות כיצד התביעה מממשלת הולנד השפיעה על דעת הקהל שם. על כך השיב: "כשהתחלנו במשא ומתן, הזהירו אותנו שהם עלולים לעורר רגשות אנטי-יהודיים. אבל ההפך הוא הנכון. המודעות גדולה מתמיד, יותר מאמרים מתמיד נכתבים על ההיסטוריה של השואה בהולנד ויש יותר הבנה לחוויה היהודית מאי פעם. אין כפר בהולנד, קטן ככל שיהיה, שלא ניצבת בו אנדרטה לזכר הקורבנות היהודים".

לדעתו זה נובע בין היתר מעלייתו של דור מנהיגים חדש. לדור הנוכחי אין קשר ישיר עם המלחמה ויש לו נקודת מבט מרוחקת יותר על מדיניות הולנד באותה התקופה. הוא הוסיף :"נכון, שומעים גם על אנטישמיות הולכת וגוברת, אבל אני רואה מנהיגים חדשים עם חוש צדק גדול. בהנצחה הלאומית בכיכר הדאם במאי 2020, התייחס המלך ווילם אלכסנדר בביקורת על טיסתה של סבתו וילהלמינה לאנגליה בתקופת המלחמה. לאמור המלך אינו חושש להיות ביקורתי, להכיר בכך שהולנד טעתה, או לפחות לא עשתה מספיק"

באותו ריאיון אברהם רות אמר "התחושה האישית שלי הייתה שנעשה לקהילה היהודית בהולנד עוול גדול ושהולנד התייחסה רע מאוד ליהודים במהלך המלחמה ולאחריה. אך במקום רק לצרוח מספרים, התחלתי לעבוד עם מספר חוקרים והבאנו כמה שיותר עובדות". העובדות דיברו .הולנד שילמה פיצויים אישיים וכן שילומים קולקטיביים לקהילה היהודית .

כשאני חושב על  הגישה של אברהם רות שלפיה מעשים  טובים ויעילים הם פרי של מחשבה תחילה והרבה התמדה ונחישות ,אני תוהה מה היה קורה אילו מלכתחילה ,כלומר בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 כאשר פולין השתחררה מן העול הסובייטי- תיק הרכוש היהודי בפולין היה נמסר לידי אברהם רות.

אברהם רות.

אברהם רות נולד באמסטרדם להורים אורתודוקסיים ליברליים והמשפחה הייתה מבוססת כלכלית.היו לו עוד  שלושה אחים ושתי אחיות. עד גיל 7 הוא למד בבית ספר הולנדי רגיל שהיו בו יהודים ולא יהודים. החל בכיתה ו' הוא עבר ללמוד בבית ספר יהודי וזה היה כבר בעת המלחמה בשנת  1941 כשבית הספר הוא בתוך הגטו. החל בשנת 1943 פסקו הלימודים והחל המסע נגד היהודים בעזרת נאצים הולנדיים שהוו 10% מכלל האוכלוסייה. זאת, בשעה שהעם ההולנדי ברובו לא היה אנטישמי ורבים מהם,בין היתר מורים ומחנכים, עזרו ליהודים,בעיקר בהסתרת מאות ילדים לרוב בערי השדה ובכפרים, שכן ילדים קל יותר להסתיר.אברהם רות היה אחד מהם.היו כאלה שאימצו ילדים יהודיים בעבור כסף.אחד האחים של אברהם הסתתר אצל הולנדי, סוחר גדול בשוק השחור, שעשה זאת כדי שיזכרו אותו לטובה כאשר גרמניה הנצית תובס.מייד לאחר שחרור הולנד נמסר להם על רצח רובה של משפחה,כשרק הוא ושלושת האחים שרדו.

במרץ 1946 עלה אברהם  לארץ ונקלט בבית הספר החקלאי במקווה ישראל. עם סיום הלימודים הוא מצטרף לקיבוץ עין הנציב  בעמק בית שאן. הוא התגייס במרץ 1948 ובמלחמת העצמאות נפצע בקרב על ג'נין.לאחר מלחמת השחרור הוא הצטרף לקיבוץ בני דרום, שלימים הפך למושב שיתופי.

בחייו האזרחיים אברהם רות  מלא תפקידים שונים, בהתחלה-במחלקה להתיישבות של הסוכנות יהודית והוא פעל להרחבת יישובים חקלאיים והקמת חדשים. הוא עסק במיזמים שונים לפיתוח מוצרים שקשורים לחקלאות.בין השנים 1963-67 הוא שימש כמנכ"ל אולפני הרצלייה. בתפקיד זה הוא הפיק כמה סרטים.. באולפני הרצלייה הופק הסרט הידוע של אפרים קישון "סלאח שבתי".מאוחר יותר הוא יסד חברת הייטק בשדרות בשם "וידיסקו בעם" לייצור רובוט נייד לגלוי חפצים מוסתרים. החברה קיימת ופעילה עד היום, וידו הייתה נתונה בעוד מיזמים.

בתחום  הציבורי אברהם רות  נמנה עם  הנהלת "שורת המתנדבים " ורוב זמנה הוא שימש כגזברה.הוא היה גם חבר הנהלת "המשטר החדש" ,ועם חברי ההנהלה נמנו שמואל תמיר ופרופסור ישעיהו לייבוביץ .הוא היה חבר מרכז "חרות "בהנהגתו של מנחם בגין,חבר הנהלת הקונגרס היהודי סניף ישראל.הוא הקים  את "פלטפורם ישראל", ארגון הגג של יוצאי הולנד בארץ ושימש  יו"ר שלה תריסר שנים.הוא היה חבר בהנהלת העמותה הפרלמנטארית למען זיכרון השואה וזכויות הניצולים.

בתחום החזרת רכוּש שדוד על ידי הנאצים ובעלי בריתם , רות היה הכוח המניע מאחורי העמותה ההולנדית הממלכתית "מרור" ואחראי על חלוקת 350 מליון אירו פיצויים ממשלת הולנד ומוסדות פיננסים .הוא נמנה עם המייסדים של החברה להשבת רכוש , שנקנה בארץ על ידי יהודים באירופה שנספו בשואה.הוא היה חבר הנהלת מרכז הארגונים של ניצולי השואה והוא חבר מערכת "מזכר"- הביטאון של מרכז הארגונים. הוא מוסיף להיות פעיל ציבורית ,עוסק בחקר ומפרסם מאמרים בעיקר בנושאים של אמנות שדודה מיהודים בעת השואה.

אברהם רות הוא אדם נחוש. הוא רצה לדעת כיצד נפטרה אחותו באושוויץ חודשיים לאחר שחרור המחנה. הוא ידע שהיא נפטרה ממחלת הטיפוס. אבל זה לא סיפק אותו.הוא ביקר באושוויץ פעמיים  כדי למצוא  בארכיונים איזה סימן.הארכיון‍ שהיה באושוויץ נלקח על ידי הכובשים הרוסיים ולא זו בלבד שהם פינו את הכול עד למסמך האחרון אלא לא אפשרו שום גישה לארכיון הזה שהועבר למוסקבה. רות ניסה להגיע לארכיון דרך השגרירות הרוסית כאן ודרך השגרירות הישראלית במוסקה . במקרה אחד ביקר בארץ סגן שר החוץ הסובייטי והוא נפגש גם אתו וגם הוא הבטיח לבדוק. "כולם הבטיחו"- אומר לי אברהם. "זה מזכיר לי את דב שילנסקי.(ניצול שואה, נמנה עם צמרת תנועת "חרות" והיה יו"ר הכנסת. צ.ג) .שילנסקי היה יהודי חם, לבבי ובתור שכזה רבים פנו אליו לפתור בעיה כזאת או לטפל בעניין אחר. והיה לו פנקס קטן בכיס החולצה. בפנקסון הזה הוא רשם כול פנייה".

"והעניינים טופלו?"- אני שואל.

" מה פתאום" – עונה לי רות." זה נשאר בכיס שלו".

דרך ארץ קטלנית

הרצח בדרכים בישראל  הוא המשך טבעי לאווירה אלימה של הסביבה, של הזירה הפוליטית, ברשתות, ובחוגי שטנה.

יותר מעשרה הרוגים בתאונות דרכים בסוף השבוע האחרון ועד כה השנה הקטלנית ביותר מזה חמש שנים. זאת תופעה שאמורה לזעזע כל אדם בישראל. והיא אכן מזעזעת- רגעית. כעבור זמן, עוברים לנתונים סטטיסטיים כדי לראות שהשד אינו נורא כול כך. ואכן לפי הנתונים באתר WorldAtlas ישראל נמנית עם  עשר  המדינות שבהם אחוז ההרוגים לכל מאה אלף הוא די נמוך.במקום הראשון נמצאת נסיכות מונקו עם 0% לכול 100.000 תושבים, שוודיה  ואנגליה -2.9% ודנמרק-3.5 אחוזים.ישראל- 3.6% .בין  הארצות המכבות :תאילנד- 32%, איראן 29.4% לוב-21.3% . ואכן  בבנקוק אם מישהו מציב רגל רק בשולי הכביש,אם יש שוליים, הסיכויים שהוא יידרס הם די גבוהים .וכאמור, גבוהים מאוד לאלה שעל הכבישים המשובשים רובם.ועוד סטטיסטית. כול שנה 1.3 מיליון אנשים נהרגים בתאונות דרכים .

אם כן,סטטיסטית, אפשר לומר שאנו בסדר. אלא שהחיים לא מתנהלים בצורה סטטיסטית. שכן, גם אם מנתחים את הנתונים, התמונה שונה לחלוטין ובמקרה זה לחומרה .קחו למשל את לוב,השלישית בדרוג הקטלני- מול אנגליה שנמצאת במקום השני עם מיעוט תאונות. גודלה של לוב הוא 1.760,000  קמ"ר  עם אוכלוסיה של 6.8 מיליון נפש. אנגליה משתרעת על 130,000 קמ"ר עם אוכלוסיה של 53 מיליון והוסיפו לזה מספר כלי הרכב של אחת מול השנייה שבאנגליה הוא פי כמה גדול וקבלנו את לוב כרצחנית בכבישים בצורה מפלצתית.גם אם אין להשוות את הכבישים בלוב  לאלה שבאנגליה  זאת ארץ  קטלנית לאין ארוך  מאשר האחוז שמעניק לה "וורלדאטלס".

בדיון בכנסת בנובמבר  2917 אמר יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין כי יותר מ-33 אלף אנשים נהרגו בישראל מאז קום המדינה בתאונות דרכים. הוא  הדגיש כי "בתאונות דרכים נהרגו יותר אנשים מאשר בכל מלחמות ישראל  ובכל פיגועי הטרור".ההערכה שלי היא כי מספר ההורגים בתאונות בישראל מאז קום המדינה הוא -35,000 בערך . ובשביל מדינה קטנה כשלנו כאשר אלה מתווספים להרוגים באירועים אחרים, ביטחוניים ,בתאונות עבודה ובנסיבות אחרות -זה  הרבה. אם אכן אנו אמורים לקדש את החיים, בכלל ,ואת שלנו ושל זולתנו בפרט.

האחראי הוא בראש וראשונה -האדם.

בין שלושת הגורמים המרכזיים לתאונות- הגורם התשתיתי(הדרך) והמכאני – (של המכונית) הגורם האנושי הוא הדומיננטי אליבא  דעלמא כולא, לרבות המומחים והחוקרים האקדמיים. מדובר במצבו של הנוהג במכונית ודרכי התנהגותו על הכביש שמשפיעים בצורה מכרעת על תאונות דרכים. הכוונה לחוסר תשומת לב, הסחת דעת, כמו שימוש בטלפון נייד לצורך קריאה או כתיבת מסרון, סריקת ערוצי רדיו, או התעסקות בתכנית GPS . או אי ציות לחוקי התנועה, נהיגה במצב עייפות ,שיכרות או תחת השפעת סמים. כמו גם  לחץ חברתי בקרב צעירים .אלה מאריכים את זמן ומרחק התגובה של הנהג ונמנים עם הגורמים השכיחים לתאונות הדרכים. לפי הנתונים הגלובליים 20% מכלל תאונות הדכים נגרמים על ידי נהגים שיכורים או מסוממים. יתרה מזאת במקרים רבים בתאונה מעורבים, קורבנות אשר נהגו לפי כול כללי התנועה והנסיבות ומולם או מאחוריהם מפרי החוק שגרמו לתאונה ולהרג גם של אלה שבמכונית הפגועה השנייה. או בפגיעה בהולכי רגל במעברי חציה או ברוכביי אופניים על הכביש. ידידי שרון הנשיא ,מהנדס מחשבים ,שלח לי היום סרטון ובו נראה מעין מיני בוס נוגח בעוצמה אדם על קורקינט ומעיף אותו לגובה רב כמו כדור ולמרחק.לא צריך דמיון כדי לנחש מה קרה לאדם הזה. הוא נרצח.

פעם ייחסו תאונות אצלנו ,בין היתר, לעובדה כי בתקופה הראשונה לאחר קום המדינה לא היו כלי רכב פרטיים רבים והפועל היוצא היה העדר מסורת נהיגה. עכשיו ישנה מסורת, או שאמורה להיות טובה יותר.יתרה מזאת. גם בהיבטים התשתיתיים והמכאניים חל שיפור ענק . הכבישים בישראל ב 2021  אינם הכבישים עם קום המדינה או כמה עשורים לאחר מכן. גם  הרכבים בטוחים יותר מכפי שהיו פעם. ובכול זאת תרבות הנהיגה בישראל היא המזרח הפרוע.

יש לי דוגמה מאנגליה, שהיא כאמור נמנית עם  המדינות שבהן הכי פחות תאונות דרכים. הכבישים באנגליה לא משופרים יותר מאשר בארץ. ובשטחים המוניציפאליים ברחובות רבים ,ובעיקר בלונדון, כאשר החניה מותרת בשני צדי הכביש- הגורם האנושי הוא המכריע. הייתה לי הזדמנות לשבת ליד נהג שבא לאנגליה מישראל וישב בה די הרבה זמן. כאשר ברחוב לונדוני טיפוסי הוא ראה מרחוק רכב מתקרב הוא לחץ על דוושת הגז והאנגלי  מצא מפרצון ועצר. לעומת זאת כאשר ישבתי ליד בּתּו של אותו אדם ,שנולדה באנגליה, וכאשר ראתה רכב ממול, היא זאת שעצרה ראשונה. לראשון היה הדי אן.איי הישראלי ולשנייה -האנגלי.האנגלים מכבדים את הזולת לא רק על הכביש. האנגלים, ככלל ,הם סובלניים. אנו, ככלל- לא. וכאן זה מתחיל וגם נגמר. כלומר חינוך.

כיבוש הכביש.

נהגים ישראליים רבים יוצאים לדרך   במלוא החגור וציוד כמו שיוצאים לקרב. התוקפנות היא  בעורקיהם. וזה לא רק בכבישים. הישראלי התחנך על ברכי מלחמות והסמל בעיניו למלחמה מוצלחת היא מלחמת ששת הימים. ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. הוא נושם זאת  כבר בגנון וזה נמשך בבית הספר. ישנה אלימות בשכבת הגיל הרך. כל ילד מטבעו נלחם על כול דבר שהוא רואה בו צורך קיומי.צריך לחנך אותו לכבד את הזולת אם הוא רוצה שיכבדו אותו. שמעתי מישראלית צעירה שעברה עם משפחתה לגרמניה במסגרת  relocation לאמור באותה החברה הבינלאומית אך לא בתל אביב אלא בפרנקפורט. כרך גדול ולא בין הטובים שבעריי גרמניה. כששאלתי אותה איך המעבר השפיע על שני ילדיה הצעירים . היא אמרה לי."הם הרבה פחות לחוצים". דומני שזה ברומטר מצוין לתיאור המציאות בישראל.האלימות בכבישים היא פועל יוצא של האלימות בסביבה, בכיכרות, בקבוצות כמו "לה פמיליה", או בכנופיות של "פורעי הגבעות",וברשתות החברתיות,לרבות בנושא בריאות,ואיומי רצח בהן. שלא לדבר על הזירה הפוליטית שבה אלימות מילולית בעבר  רצחה ראש ממשלה וזאת נמשכת היום.אם אין "דרך ארץ"( מתינות ,איפוק, סובלנות,כיבוד הזולת) – בבית, בשכונה, בבית הספר- זה מתורגם לדרך ארץ לאורכה ולרוחבה של המדינה- דרך רצחנית.

עיריית תל אביב תחסל את פגע הפלסטיק במסעדות בחופיה – תרומה גדולה לסביבה.

בראשית אוקטובר השנה פרסמתי בפוסט מכתב של שוֹן דוד פוגל לראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, ובו הוא מפנה תשומת לב העירייה על זיהום החוף בכליי פלסטיק אשר מסופקים לסועדים במסעדות לאורך החוף. בין היתר הוא מספר על החוויה "הפלסטית" שלו.

" המלצר הגיע, לקח הזמנה וכעבור זמן סביר חזר עם שקית מפלסטיק ובתוכה קופסת פלסטיק המכילה את הסלט, אריזת פלסטיק המכילה את הסכו״ם מפלסטיק, כוס מפלסטיק עם קש מפלסטיק. אין שום פח ברדיוס לפחות של  50 מטר סביבנו, והמלצר כמובן הגיש את כל זה בפלסטיק כיוון שהוא ממש לא מתכוון לאסוף אחרינו דבר. ולכן ארזתי אני את כל הפלסטיקים ועוד כמה שאריות פלסטיק שהתגלגלו בחוף כלומר שאריות מאנשים אחרים וזרקתי לפח (הרגיל, חס וחלילה לא פח מחזור) את כל הפסולת שהייתה ככה קרובה להפוך לזיהום פלסטיק של הים". במכתב מציין שון כי המסעדות לא רק משרתות את הלקוחות המצויים במתחם שלהם אלא את כול הבאים  אל החוף.

היום קבלתי את תשובת העירייה לפניה. ובה נאמר כי בנוגע לשימוש בכלים חד פעמיים בחוף, נציגת חברת "אתרים" הודיעה כי הנושא נמצא בראש סדר העדיפויות של עיריית תל אביב – יפו ושל חברת "אתרים". "אנו רואים בכל סוגי הכלים החד פעמיים מטרד סביבתי ברצועת החוף ללא קשר לחומר מהם הם עשויים."- נאמר בתשובה. צוין כי טרם מגפת הקורונה אופיין חוק עזר עירוני לאיסור השימוש בכלים חד פעמיים ברצועת החוף, הן על ידי עסקים והן על ידי מבקרים בחוף. חברת אתרים פעלה לאפיון תכנית עסקית מוסדרת לעסקים בנושא ,ורגע לפני מימוש הפיילוט באחת ממסעדות החוף נכנסה המדינה לסגר הראשון.

צערנו מגפת הקורונה החמירה את המצב בשימוש בכלים חד פעמיים, שכן בשם ההיגיינה השימוש בכלים חד פעמיים התגבר משמעותית.על אף שהחוק עבר, התקבלה החלטה להשהות את המימוש שלו ולאפשר למסעדות בחוף להתאושש מהתקופה הקשה אותה עברו בשנה האחרונה." צוין בהמשך. אולם עכשיו יש החלטה חד משמעית.מימוש האיסור לשימוש בכלים חד פעמיים עתיד לצאת לפועל בעונת הרחצה הבאה.זאת בשורה לא רק לשון דוד פוגל אלא לכל שוחריי הסביבה ובעיקר לאחר וועידת  החרום העולמית בגלזגו בנושא האקלים.

קדימה לתקופת האבן.

הרהורים בעידן החדש  על  כמיהה לעולמות בראשית   – עם קיום הוועידה הבינלאומית בגלזגו בנושא האקלים.

במוסף "גלריה" של עיתון "הארץ" מן ה- 2 באוקטובר 2021 זועקת אליי  כותרת "האדם הקדמון על אסיד" ואם לא די בכך מופיעה תמונת שער שמכסה כמעט את מלוא העמוד שבה נראים הקדמונים שלנו מרוצצים באבנים ראש של איזו ממוטה ענקית, אשר לפי המסופר הם ניזונים ממנה ובעיקר מן הלשד במוח.מדובר בספרם של איל חלפון וירון ברקאי בשם "היו פה לפנינו". המאמר נפתח בקטע הבא:"לפני 12 אלף שנה הייתה מכשפה ,שאמאנית באזור הגליל התחתון שבצפון הארץ. מעט מאוד ידעו עליה מלבד העובדה שהייתה נכה ובעלת גוף מעוות. אבל כאשר היא מתה בגיל 45  קברו אותה בני שבטה בטקס מרשים".

חשבתי לעצמי שגם אני,לשם שינוי, אשייט לי בבלוגוספרה לעולם דמיוני משלי כדי להשקיף על מציאות של עתיד לא רחוק. הרי אני מגדיר עצמי כ"פריסקופ של צוללת דוממת". המשמעות היא  כי  רובם המכריע של בני דורי נמצאים למטה. משמעות אחרת  היא מה הם היו אומרים אילו קמו מן הקברים ומתבוננים בעולם זר ומוזר ואחרי זמן קצר של שהייה היו שבים מהר למקום מבטחים שלהם שבו לא ירדפו אותם השדים והרוחות האוטונומיים של העולם החדש.

ירון ברקאי הוא ארכיאולוג ושותפו לספר ,אייל חלפון,הוא תסריטאי ובמאי.כלומר זוג מוצלח של מחברים של אתוס כזה שמתרחש לפני יותר מתריסר אלף שנים.אלא שלא בכך העניין מבחינתי. הוא משקף קשת רחבה הרבה יותר וצבעונית  יותר של סוגה-ז'אנר בלעז ,שמתקבע לאט, לאט בתחומי היצירה. הכוונה אינה איזו שאיפה טבעית וסקרנות של אדם להיכרות עם העולם הקדמון שלנו, אלא הצצה לעולם העתידי.איזו מין ערגה וכמיהה לעולם הבתולי,בראשיתי, כזה שבו לא קמה  מהומת עולם כשרשת "פייסבוק" קרסה לשש שעות.

סרטי אפוקליפסה.

אם ניקח את הוליווד לדוגמה. שם הסרטים הבדיוניים או המותחנים החדשים אינם מסוג של "מלחמת הכוכבים" או "משימה בלתי אפשרית", וגם "ג'יימס בונד" אפשר שלא יהיה עוד.”פּאסֶה". מה גם שבאחרון, הפעלולים גברו על מעשה אדם.רבים מן הסרטים מביאים מראות אפוקליפטיים של הרס שבהם נראים גורדי שחקים שהתמוטטו כמעין נוף קדמוני של צוקים בצורות אסימטריות לחלוטין, ובתוכם מערות שורצות זחלים ובני אדם ,שכמעט דומים להם. בסרטים האלה  שורד בודד או קבוצה קטנה של שורדים שמזדמנת עשויה בדרך הנדידה להיתקל בעוד חבורה קטנה של נוודים שיושבים סביב למדורה ומזינים אותה שלא תיכבה בחומרים בעירים שמובאים מעיי ההרס. אחד מהם מחזיק אוצר יקר ערך עטוף בשכבה עבה של סמרטוטים ולאחר הפצרות רבות הוא מקלף בזהירות רבה את המטמון וחושף את האוצר: קופסת גפרורים להדלקת מדורה. אל תחפשו את התמונה בגוגל. היא לא קיימת, אבל היא משקפת את הז'אנר.

ועוד תופעה בולטת היא הענקים למיניהם כמו "סופרמאן" "ספיידר מאן" "אקסמאן" ואחיהם. הן הדמויות שהקהילה האנושית זקוקה להם כדי להינצל מחורבן מוחלט.מסיבה זאת הבריות ששרדו מבקשות את חסותם  של הטיטאנים, הקיקלופים והגיגאנטים, אף הם יצוריי ויציריי תקופות מיתולוגיות קדומות. המכנה המשותף הוא עתיד אפוקליפטי. גם אם הכוונה היא להגיד לצופים:"נו נו ילדים, אם לא תשחקו יפה עם כדור הארץ הזה, אז זה מה שמחכה לכם."

שפת תמונות.

 בהצגת התיאטרון הקאמרי בשנת 2011 "משפחה חמה" של עדנה מזי"א וענת גוב , רבקה מיכאלי מככבת כאם וכסבתא.לראות את רבקה'לה, כפי שאני זוכר אותה מקול ישראל והטלוויזיה הישראלית ,סתם יושבת ובוהה, אתה פורץ בצחוק. לראות אותה בהצגה "משפחה חמה" כסבתא  שמקבלת טאבלט במתנה מהנכדים ,ובשעמומה כי רב, היא יושבת ועשה ווישים על הטאבלט, סתם ככה מבלי להבחין מה זה מראה- אתה בוכה מצחוק. אבל כשאני רואה את הנינה שלי ,רונה,בת השנה, לוחצת על הסלולר וכשהוא נדלק היא עושה ווישים על המסך הקטן,אני לא צוחק.אני  מגיע למסקנה שחזרנו לעולם של תמונות- החרטומים- ההירוגליפים המצריים.מה שעושה הנינה בניסיון של החלקת אצבע על מסך הסמרטפון עושה אימה,נכדתי ,בווישים  מהירים של  מאות תמונות שמתוכם היא בוחרת תמונה. יותר מזה פעם תמונות מצוירות שימשו מעין חלופה של סיפור בהמשכים ,כמו הקומיקס.כיום ה"קומיקס" מהווים מקור לסרטים.

יקום קורס לתוך עצמו בדחפורים של תמונות תלת מימד.

תופעה זאת של מעין לידה מחדש, של חזרה אל הקדמונים וללקטים ולציידים מטבע הדברים מביאה בחשבון שהעולם החדש ייברא מתלי העולם הישן- העולם שלנו.והיוצרים לסוגיהם ,שהם הנביאים המודרניים, רואים בכול חידוש טכנולוגי כמו  הקמת מושבות במאדים או מוניות אוטונומיות מעופפות בערים עוד צעד נוסף להתפוררות התרבות האנושית כפי שהיא מוכרת לנו בכדור הארץ הישן והמוכר. לבסוף בהעדר שליטה על גלמים שאנו מייצרים הם אלה שידם האוטונומית תהיה בנו. אם האדם יאבד שליטה- הכול יאבד שליטה.היקום יעמוד על תלו אבל אלה שיאכלסו אותו, למעט אלה שיגעו למאדים, יצטרכו להתחיל מבראשית.

בצומת זאת רצוי לעצור ולראות מה אומרים לנו  התמרורים.ככה לפחות אני רואה את המסע הזה. ניתן לומר כי אותן יצירות בכתובים או באמצעים חזותיים אחרים מאותתים לנו שאם לא נעצור איפשהו, מה שנקרא קידמה זהו הסוף ואין בלתו. או שנפנה לדרך ללא מוצא או שנעצור. והמקום הראשון לעצור הוא לא בטכנולוגיה או בפירות המדע. הוא הרבה יותר  בסיסי. הרי כול בעיות הסביבה והאקלים- סיבה אחת להן- אנרגיה. אנו צורכים אנרגיה החל בנשימה ושאיפה וכלה בהפעלת טילים וכלי משחית אדירים.בנוסף על כך,וראיתי זאת בסרט התיעודי המצוין "לנשק את האדמה" אנו הורסים את הקרקע ,משחררים את הפחמן הדו חמצני לאוויר וממָדבּרים את העולם.לפי הנתונים שמובאים בסרט, בשנת 2040  מספר האנשים שעוזבים מקומות וארצות צייה, בשל מדבּוּר הקרקע, יגיע לביליון.ישנו התחלות של החזרת המחזוּר הטבעי של האדמה ושימור האיזון שבה ובסביבה שבה, ב"פעולות שיפרו את האדמה וירפאו את האקלים". אבל אלה בינתיים תופעות בודדות. האקלים נעשה רעיל יותר והמקור הוא אחד בלבד- האנושות. היא הייתה, הוֹוָה ותהיה  המחולל הגדול.

חזרה לפול ארליך .להפסיק לגדול.

ועידת האקלים הגדולה שנערכת בגלאזו שבסקוטלנד מן הראוי שתביא בחשבון את האלמנט של גידול האוכלוסייה כיסוד מרכזי של בעיית האקלים.בשנת 1974 אוכלוסיית העולם מנתה 4 מיליארד נפש. לקראת סוף שנת 2022 המספר יגיע  ל-8 מיליארד . לאמור כי במהלך 36 שנים בקֵרוב אוכלוסיית העולם כמעט והכפילה את עצמה. מכאן ואילך המכפיל יהיה גדול יותר. היבשת בה גידול האוכלוסייה הוא המהיר ביותר היא  אפריקה,  שקצב הגידול השנתי בה הוא כ-2.5 אחוז לשנה, או כ-31 מיליון בני אדם כל שנה (נכון ל-2017), או כ-36 אחוז מהגידול העולמי וזאת בשל שיעוריי פריון גבוהים .יתר מדינות העולם גדלות נכון ל-2017 בכ-52 מיליון לשנה. בקצב הנוכחי צפויה אוכלוסיית העולם להגיע, כאמור, ל-8 מיליארד לקראת תום שנת 2022..

פול ארליך הוא ביולוג אמריקאי־יהודי, פרופסור באוניברסיטת סטאנפורד, מוערך ורב תארים,ופרסם מאמרי מחקר וזכה בפרסים בינלאומיים.כשהוא  נולד, ב–1932, היו בעולם שני מיליארד בני אדם. כשספרו “פצצת האוכלוסין” פורסם ב–68, חיו על פני כדור הארץ שלושה מיליארד וחצי בני אדם. היום יש בו, כאמור ,שמונה מיליארד בקרוב ולפי התחזיות, עד 2050 יצטופפו עליו תשעה מיליארד. גם בשעתו זאת הייתה סוגיה כבדת משקל.  ארליך הוא עדיין מדען פעיל ואחד האקדמאים החשובים ביותר המזהירים כי גידול האוכלוסייה הוא האיום הגדול על עתיד האנושות.

ספרו "פצצת האוכלוסייה" ‏The Population Bomb‏ חוזה כי אוכלוסיית העולם תגיע לממדים שכדור הארץ לא יוכל להאכיל, מה שיביא למשבר מזון עולמי, למגפות קטלניות, למלחמות על משאבים ולשלל אסונות סביבתיים.כיום הנושא אקטואלי יותר מתמיד.אך לא רק בשל העדר מזון אלא בשל שינויי האקלים. שכן,במציאות שלנו שום צעדים למנוע את ההתחממות הגלובאלית ופגיעה בסביבה ,גם אם אלה יהיו צעדים דרסטיים ,לא יועילו. כול התקדמות בתחום הזה תיבלם על ידי גידול האוכלוסייה,והצרכים יכתיבו את האמצעים. מסיבה זאת הדעת נותנת כי הפתרון לבעיות האקלים בפרט והסביבה בכלל נעוץ בגורם אנושי.בכול מקרה, גם לעצמו וגם כמָדחֵף.

בשלב הראשון המטרה תהיה בלימת גידול האוכלוסייה ובשלב השני -צמצומה. וזה עניין גלובאלי. שכן גם אם במדינות הגדולות ביותר בעולם מבחינת מספר האוכלוסין ,כמו הודו וסין תצומצם הילודה, בצורה אטית, היא תוסיף לגדול באפריקה, אלא אם כן העולם יתמוך הרבה יותר ביבשת זאת מכפי שהוא תומך, אם בכלל, כאשר תושביה יגיעו למסקנה שעליהם לצמצם את הילודה ובכך ייטב להם. באפריקה כמו במקומות אחרים הילדים הם גם כוח עבודה. אפריקה ערס האנושות של ימינו עלולה להפוך לארון הקבורה שלה. תהיה כאן רגולציה בדיוק כמו זאת שקיימת לגבי צמצום השימוש בגזי חממה. לכן מחייבת ערבות הדדית מיוחדת במינה והיא דורשת מאמצים וטיפול שונה מזה שהיינו רגילות בכול הקשור לקיום האנושות על  כדור הארץ.  גם הרבה ערכים מוספים ייטיבו עם צמצום  אוכלוסיית העולם.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                           

תמונות מתוך הסרט התיעודי "לנשק את האדמה"

לחילופין אנו עלולים לחזור לתקופה  שבה מדינות מתקדמות ,טכנולוגית ומדעית , ותוקפניות- כבשו ארצות שכנות למען " שטח מחיה"- lebensraum . מכיוון שלמדנו, חלקנו על בשרנו, כי  לרוע האדם אין גבול, והשואה הוכיחה זאת, ניתן לתאר מצב של בליץ נגד מדינה או מדינות והפעם לא למטרת כיבוש שטח אלא כדי להשמיד עמים ובכך לצמצם את אוכלוסיות העולם. Menscheitraum.  שערו בנפשכם. זאת לא  איזו דוגמה אמורפית. בראשית המאה ה-20 המדען הגרמני, פריץ האבֶּר, המציא את השיטה הכימית ליצור דשן ובכך מנע רעב עולמי. אבל  בשיטה זאת פיתחו הנאצים נשק כימי ואף את גז הציקלון להמתת יהודים. וכשמדובר ב"טיוב" האדמה באמצעות דשנים אלה, המדענים וחוקרי הסביבה מצביעים על הדישון הזה כעל הגורם הראשי למדבּוּר הקרקע.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                               ולכן הדרך של תאום והחלטות גלובליות מחייבות ,וערבות הדדית למען  מטרת קיום האנושות -היא הדרך הנאותה. אם אוכלוסיית העולם תפסיק לגדול, ואף תצטמצם, ממילא לא יהיה צורך בשפע הממצאים הטכניים שנאבד את השליטה עליהם.או אז נוסיף לקרוא על השאמאנית בגליל התחתון מלפני תריסר אלף שנים  במקום לשוב אליה.