Author Archives: צבי גיל

a journalist and writer and lecturer on mas media.b.a in political science and international relations . m.a in sociology and mass communication.writes a blog in several websites on social, political and cultural issues.producer and director of documentary films. among the founders of israel television, assuming senior positions among others director of israel radio tel aviv and head of news and current affairs in israel television.currently executive prodicer of documentary films on the contribution of the holocaust survivors to the state of israel, a project he initiated and is coordinating.late wife an interior archtect, desigend among othrers the cabinet room of the israeli governmant. 3 married daughters and families.march 2012 write his fifth book- a collection of short human interst stories

והעכרת פני זקן

כשגמלאים נופלים בין הכיסאות ואין מקים.

 בחדשות ערוץ 10 ביום ג' השבוע -15.8.2017 ,הביא הפרשן הכלכלי מתן חודורוב כתבה שגופים שונים,ציבוריים או שירותים פרטיים ,אינם מכבדים את החלטת הכנסת שאנשים קשישים מעל לגיל שמונים פטורים מעמידה בתור. ח"כ איציק  שמולי,  פעיל  בתחומי החברה לרבות תחום הגמלאים, איים שאם הדבר לא יכובד, יוטלו קנסות.

אלמלא הכרתי את הרקורד של מתן חודורוב בחשיפות שלו בערוץ 10 ,בתחומי החברה והכלכלה, הייתי אומר לו "גילית את אמריקה". וכי אך ורק בתחום הזה ישנה הפקרות באי ציות לחוקים. בראש וראשונה מצד הממשלה אבל גם מצד הכנסת עצמה שמחוקקת אותם. דוגמה אחרונה בסוגיה  שאני די בקיא בה- רשות השידור . הרי חברי הכנסת, הם ולא אחרים, דרסו ברגל גסה את חוק רשות השידור, הישן,שהיה לא רע, אך הפוליטיקאים, בעיקר בכנסת, השחיתו אותו במינויים המושחתים והמשחיתים שלהם . הם דורסים עכשיו ברגל גסה גם את חוק התאגיד. ואל יספרו לאיש שהדריסה נעשתה רק במגפיים המסומרים של ראש הממשלה. ביבי הוא עוף דורס, אבל  בלי "המשמר הפרֶטוריאני" שלו בכנסת בראשות דוד ביטן הוא לא יכול היה להתעלל בחוקים .למי שהיה צל של ספק 'יכול היה לראות את המנהיג ב"זירה" באצטדיון ברמת גן מה דעתו ודעת חסידיו, על חוקים ועל אלה שאמורים להגן עליהם.

 

.אשר לגמלאים, גם לתשומת לב ח"כ שמולי, הרי הציבור שלנו חונך על ידי ממשלתו והרוב בכנסת לדרוס  את החלשים והחולשה הגדולה ביותר מצויה, בדרך הטבע,  אצל הקשישים, הגמלאים, הנכים ואחרים שחיים רק על קצבאות הביטוח הלאומי פלוס. והם חלשים גם פיזית. לעתים קרובות אני עֵד שרבים מן הצעירים בימינו מתעלמים מן הנקרא באוטובוסים ציבוריים:" בפני שיבה תקום". צעירים מטבעם לומדים מן המבוגרים.  הקשיש, הגמלאי, ולא משנה אם הכינוי שלו יהיה איש "גיל הזהב"

איור:flicker.com

(נישטאיינסגעזוגט- ביידיש) – נעבעך -זהב, הוא אדם. במדינה שלנו בחברה שלנו, האדם, כאדם, שהוא מרכז ההוויה האנושית, ולא המדינה אלא הפרט ,שהוא ואחרים הקימו אותה,לא זו בלבד שלא נחשב אלא הוא נדרס בגלגלי הממסד וה"פלנגות" בפנים וה"פמיליות"  בחוץ.

רשות נתונה ורשעות חוגגת.

בכול מקום בעולם- אדם  שנופל בין הכיסאות, זה לא טוב. בישראל  -זה רע. ואם גמלאי נופל בין הכיסאות זה רע מאוד. הזכרתי את רשות השידור. גמלאי הרשות הם ציבור די גדול ובמעבר הדורסני הזה בין הרשות לבין התאגיד שכחו אותם. וזה יותר משנתיים שהם עומדים כעניים בפתח ומבקשים שלא יזניחו אותם ודבר לא נעשה.

הכרוניקה בקצרה של פניות יו"ר גמלאי רשות השידור,יואל מך: . בחודש אוגוסט 2015  ליו"ר הסתדרות הגמלאים, שמואל מזרחי. באותו חודש בשנת 2015 -פנייה אל ח"כ גילה גמליאל השרה לאזרחים וותיקים. בנובמבר באותה שנה -אל יו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן. בחודש מרץ 2017 לשר התקשורת צחי הנגבי. באפריל 2017 לח"כ נחמן שי. ביולי השנה לאפרים  מלכין, סגן בכיר לממונה על השכר באוצר. וב- 13 באוגוסט, בראשית השבוע, אל יו"ר הקואליציה ח"כ ביטן. נמסר לי כי שני חברי כנסת שבעבר היו אנשי רשות השידור נחמן שי, ויעקב פרי, מנסים לסייע בסוגיה אך עד כה היא לא באה על פתרונה.

בפנייה אחרונה אל ח"כ ביטן יואל מך מציין כי בשעה שהגמלאים הושלכו מן הרשות, הדלת בתאגיד סגורה בפניהם. במקרה זה לא מדובר בסרט "לא כאן לא שם" ( של הבימאית  מאיסלון חמוד) אלא במציאות ביורוקרטית מעוותת. צוין שהועלו פתרונות על דעת כול הצדדים אך מאומה לא נעשה לבצע אותם. ואולי כאן ראוי לציין כי על רבים מן הגמלאים חלה האמירה הוותיקה כי  "לעובדי מדינה אין כלום, אך מה שאין להם יש להם בקביעות". לאמור לרבים יש פנסיה תקציבית אך היא מרוטה מכול ההטבות שנוספו לבסיס, והם מסתכמים בניכוי לפחות של 50-60% של השכר הכולל, וגם  זאת רק 70% ממשכורת היסוד. ובעת העלאת השכר של כול השכירים במשק,הגמלאים לא נכללו .

ראוי לשים לב  כי הקולגות של הגמלאים אשר השמיעו צעקות טלוויזיוניות ורדיופוניות בצר להם, ובכך ביקשו את אהדת הציבור- קולם נדם בכול הנגע לחבריהם המבוגרים. אפשר והם משדרים ב"גל השקט" .מכול מקום אני לא רואה אותם ולא שומע אותם – לא  כעמיתים ולא  במסגרת  אגודות העיתונאים שבהן גם  הגמלאים חברים- לוחמים את מלחמתם של הוותיקים.

ככה נופלים "אזרחים וותיקים" ואיש לא קם ולא מקים. לקראת מלאת 70 שנה למדינה אפשר לומר על דור מייסדיה " חיילים וותיקים לא מתים, הם נמוגים"

ביבי הוא הסימפטום-הבעיה היא במקום אחר.

 

 

 

 

 

 

 

 

ביבי נתניהו-תמונה וויקיפדיה

אני עושה לעצמי מלאכה קלה כחלופה לבלוג מקורי. זהו המשך, עם הפסקות של שנות דור,מאז ישעיה, דרך ביאליק ועד ימינו והמסר הזה הוא עכשווי . גם לאחר הסקר בערוץ 10

אָכֵן חָצִיר הָעָם

  מאת: חיים נחמן ביאליק.

 אָכֵן חָצִיר הָעָם, יָבֵשׁ הָיָה כָּעֵץ,

אָכֵן חָלָל הָעָם, חָלָל כָּבֵד אֵין קֵץ;

אֲשֶׁר יִרְעַם קוֹל אֵל גַּם-מִפֹּה גַּם-מִשָּׁם –

וְלֹא-נָע וְלֹא-זָע וְלֹא-חָרַד הָעָם.

וְלֹא-קָם כָּאֲרִי וְלֹא-נֵעוֹר כַּכְּפִיר,

וְלֹא-חָרַד לַקּוֹל גַּם אִישׁ אֶחָד מֵעִיר.

וְלֹא-רָעַד בַּגִּיל יַחַד לֵב כָּל-הָעָם

מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל וּמִיָּם וְעַד-יָם,

בְּהִתְוַדַּע אֵלָיו בָּנָיו, זֶרַע אֵל חָי,

אֲשֶׁר בָּאוּ מֵרָחוֹק אֶל-קוֹל אֲדֹנָי.

גַּם-לֹא פָשַׁט הַיָּד, גַּם-לֹא שָׁאַל לִשְׁלוֹם

כָּל-הַקּוֹרְאִים בִּשְׁמוֹ בֶּאֱמוּנָה וּבְתֹם.

וּבִשְׁאוֹן עַם אֱוִיל סְבִיב אֱלִילֵי הַפָּז

נֶחְבָּא קוֹל אֱלֹהִים, נִבְלַע רַעֲמוֹ הָעָז.

וּבְלֵב נָבָל וָרָע, וּבִכְלִמּוֹת וָרֹק

יִבֶז דְּבַר אֲדֹנָי, יִפְרָעֵהוּ לִצְחוֹק.

וזה רק בית ראשון.

WHIPLASH נוסח ישראל.

מרוץ אל המטרה בדרך של קשיים רבים ואבדן.

לך ודע שבמכות הקצביות של שורש כף היד שאני מקבל מן המעסה שלי, תבור דמארי, הוא מתאמן כאילו  בהקשה על מערכת  תופים של ג'ז מודרני. אבל זה רק חלק מן הסיפור. הסיפור מתחיל הרבה, הרבה לפני כן.

תבור ,יליד ראשון לציון, צאצא למשפחת דמארי, שמוצאה מדמאר, במערבה של תימן,  שהגיעה לארץ בשנות ה-20 של המאה העשרים  ואתה נמנתה גם ששונה דמארי המהוללת- רצה להכות בתוף. מאז נעוריו תבור דמארי היה חולה תיפוף, ובגיל תשע הוא הכה בכול מה שבא ליד במקצבים שונים. אביו יוסף, יליד הארץ, הכיר בכישוריו של הבן, והאב עצמו לא היה רחוק מן העולם של תרבות ואמנות בהיותו מנהל מתנ"ס בראשון לציון . אבל  במשפחה  בת שש נפשות, האם, האב וארבעה ילדים, הקיום הבסיסי היה כורח ראשון והשכר בעבור לימודים בקונסרבטוריון בראשון, היה  גבוה מדי למשפחה. עם זאת האב שהיו לו קשרים בעירייה דאג שהבן יתקבל במסגרת מוסיקאלית של תלמידים אשר מתאמנים בכלים לליווי תהלוכות ומצעדים. תבור הכה בתוף בעוז,באיזו אורקסטרה של צעירים בראשון, אבל זה לא קידם אותו. הוא ניסה פה וניסה שם וזה לא  הלך לו. הוא היה מתוסכל מהעדר יכולת לממש את חלומו והשבית את מערכת התופים שלו ,אחסון אותם במחסן של אביו ולמשך תריסר שנים לא נגע בכלי זה. אלא שבתוך תוכו התסכול אכל אותו.

 

 

לאחר שסיים את שרותו הצבאי, והתחיל לחשוב ברצינות על  השתלמות  בתחום הג'ז, הוא חסך ככול שניתן היה  כדי שהוא יוכל ללמוד אצל מורים פרטיים אשר להערכתו יכשירו אותו  להיות מוסיקאי באנסמבל של ג'ז מודרני. ביניהם היו  רוני הולן ושלמה דשת, מוזיקולוגים ידועים בעולם המוזיקה בארץ. לאחר שחש  בהתקדמות הוא הצטרף ללהקות מזדמנות, אחת מהם של השחקן והזמר מוני מושונוב, שניגן גם בכלי. בהרכב אחר  עם מתי כספי וריקי גל הוא היה בלהקת חימום. זה היה טוב אבל לדעתו של תבור לא מספיק טוב. הוא שאף לאנסמבל של ג'ז מודרני.

 

הגוף והנפש.

במקביל וכדי לעשות לביתו, לאחר שהתחתן עם אורית פרנקל ,מורה לאומנות, ונולדו לזוג שני ילדים,תדהר ותמר, הוא  למד במכללת רידמן .זאת  מכללה ארצית ידועה לטיפולים במסגרת רפואה משלימה. לאחר שסיים אותה בהצטיינות הוא  הפך למרצה שם ועם הזמן למרצה בכיר לעיסוי רקמות עמוקות ומומחה בהוראת צ'י קונג .משמעות המילה צ'י היא אנרגיית החיים הזורמת בגוף. משמעות המילה קונג היא עבודה, טיפוח או כישרון. צירוף המילים צ'י קונג משמעו תרגילי אנרגיה, שמטרתם הזרמת אנרגיית החיים הפנימית של הגוף, איזונה והמרצתה.

20170711_102547 - עותק

יש לו קליניקה פרטית בתל אביב, ואני אחד המטופלים. דומני שפעם תיארתי  את שיטת העיסוי שלו כמשהו שדומה לסלילת כבישים בימינו. מרסקים את האספלט של הכביש הקיים ואחר כך עוברים עליו במכבש כבד. לשם כך עיקר העבודה של תבור היא בזרועות שאיני יודע מה הקוטר שלהם, אבל לבטח כפול משלי. אילו לרכב  היו חושים מן הסתם ככה היה מרגיש לאחר שיפוץ יסודי ב"מוסך" של תבור  ואת הקינוח של הטיפול אני מקבל כאמור בריסוק  באמצעות  החוד של כף היד במקצב של הג'ז.אבל מכיוון שהוא חסיד גדול של התלות בין הגוף לבין הנפש, הוא תמיד דואג שברקע יישמעו קטעי ג'ז שאהובים עלי. ומדי פעם ובפעם הוא משמיע הערות כמו:" זה ענק", "חבל על הזמן", "משהו ,משהו" ו "אתה יודע של מי הלהקה הזאת?"- הוא בוחן אותי,ואני לא יודע, ואז הוא אומר:" זה ארט בלייקי בכבודו ובעצמו," ואני כשלתי. במבחן הבא בקטע של דיזי גילספי הצלחתי יותר, ומי לא מזהה את הקול המדובשן של נט קינג קול שלא לדבר על סָאצ'מו שכול ילד מכיר את קולו הצרוד וחצוצרת הזהב שלו.

אלא שגם בשלב הזה כשתבור  כבר ראה את האור בקצה המנהרה- חשך עולמו. לפני ארבע שנים לערך חלתה רעייתו אורית במחלת הסרטן וכול רגע שהוא לא היה בקלינקה שלו הוא הקדיש לאשתו ולווה אותה בטיפולים השונים. לעתים הוא גם ביטל ביקורים אצלו כדי להיות לצד רעייתו. וכמטופל שלו אי אפשר היה שלא לראות כיצד עיניו של אותו גבר נאה, שתמיד דיברו וחייכו, נראו כבויות. הוא עבד בידיו, אבל ראשו היה במקום אחר- גם רעייה חולה גם בן לקראת צבא גם בת בבית ספר. אך הבת הזאת, תמר, הייתה האור היחיד לאב ולאם במהלך מחלה ארורה זאת והייסורים שלוו  אותה. היא  הצטיינה בנגינה בנבל, וזכתה בכול פרס במסגרת תחרויות מקומיות וארציות.תבור עשה הכול כדי שהבת הזאת תוכל להמשיך, חרף המציאות הקשה. כמובן שלא היה מקום לחשוב על  אנסאנבל של ג'ז או כול דבר אחר. לפני שנתיים אורית נפטרה.

הגשמת חלום כפול.

תבור מלא את מקומה של האם בכול הקשור בילדיו ובבית. הוא ראה עצמו כמי שהחובה שמוטלת עליו היא  לעשות זאת לבד ללא כול עזרה. הוא רצה שילדיו יחושו באב בקרבתם,בבית ומחוצה לו. וכאשר הוא עבד, בהפסקות הוא היה בקשר אתם, ולעתים תוך כדי טיפול, כול ציוץ מצדם זכה מיד במענה-עם הבן בצבא ועם הבת בתיכון.

tavor and dauhghetr post IMG-20170718-WA0001 - עותק

האב והבת

הצעד הבא שלו היה להירשם בבית הספר למוזיקה שלדעתו הוא הטוב ביותר – בית ספר רימון. את  ה"אודישן" – מבחן הכניסה האמנותי- הוא עשה אצל עופר פורטוגלי. פורטוגלי נמנה עם  סגל המרצים הבכיר בבית הספר רימון, פסנתרן, מלחין ומעבד. יחד עם רעייתו איריס הוא מוביל את אחד מהרכבי הג'ז המשובחים בארץ. לאחר שתבור קבל את "ברכת הדרך"  מפורטוגלי הוא חידש את לימודיו וסיים אותם בהצלחה רבה. כול זאת בצד עבודתו בקליניקה שלו וכ"עקר בית". את התרגילים הוא עשה בקליניקה שלצדה יש חדר מרווח ובו מערכת תופים מעולה ששווייה, אני מניח, משפשפשת את העשרים אלף שקל.

כשסיים את הלימודים הוא התחיל לחשוב על הקמת להקת ג'ז מקצועית. בינתיים הבת תמר,ששמה יצאה לפניה כנגנית נבל מחוננת ,עשתה חיל, זכתה בפרסים והתקבלה בקונסרבטוריון בצד שרותה צבאי שמאפשר לה ללמוד. היא כבר מסומנת ככוכב עולה בשמי הנבל בעולם. ואילו תבור בעודו  מגשש לקראת  הקמת אנסבל לג'ז מודרני,פגש את יואב גן מור, מוזיקאי שמאחוריו  סיפור אישי של אדם שיוצא למאבק על חייו. יום  אחד הוא גילה שגופו , בראש וראשונה כליותיו הולכות ובלות טרם זמנם. במירוץ עם הזמן הוא ומשפחתו יוצאים למסע מסחרר שהמשפחה קוראת לו  "רכבת הרים" .יואב מתאר זאת כאתגר מאוד לא  פשוט שאתו הוא חייב להתמודד, ומדובר כהגדרתו- בחרדות, בלבטים קשים ובסוגיות מוסריות בצללים של העולם המודרני. בעזרת משפחתו ובעידוד ידידיו הוא  זכה בכליה ובחיים.

yoav gan mor and his wife talya facebook - עותק

יואב גן מור

לאות תודה הוא חיפש ביטוי נאות  בראש וראשונה למשפחתו שלו ובאירוע  שבו הוא ישתף  גם את ידידיו. כנגן ג'ז ,עלה בדעתו לחפש אחר הרכב נגנים אשר יופיעו  בהופעה חד פעמית בפני קהל. והוא מצא את תבור דמארי. תבור נועץ בבתו שהכירה מוזיקאים , רובם צעירים ומוכשרים ,ושנים מהם, גיטריסט וחצוצרן משרתים כמוה בצה"ל כמוזיקאים מחוננים,והוא הצליח להרכיב את האנסמבל אשר בו תבור מצא את השילוש ההולם. יואב בן מור היוזם, הבת תמר שלכבודה יישמעו קטעי הג'ז בשיתוף נבל, והוא עצמו במערכת התופים.

ככה אני מצאתי את עצמי בהופעה בבית ציוני אמריקה בחמישה עשר ביולי, בערב שהונחה על ידי יואב גן מור, אשר שילב את סיפור החיים שלו  בקטעים שהושמעו . זה היה ערב של  חוויה מרגשת ומרתקת  שזכתה לתשואות רמות של הקהל ולשני הדרנים של האנסמבל. נטלו בו חלק הנגנים האלה:גיטרה חשמלית -ניצן בר, סקסופון אלט- יובל דרבקין, חצוצרה – מתן לוי ,פסנתר – אבשלום מידן, פֶרקאשן- יואל אמנון, קונטרה בס וגיטראה בס- יואב גן -מור, נבל- תמר פרנקל-דמארי, תופים תבור דמארי. התופים של תבור  דיברו אלפי מילים כשהוא מכה בהם, מחייך אליהם כמי שהביאו אותו עד הלום ומתבונן בקהל ובעיקר בבתו.

20170715_222030

המופע בבית ציוני אמריקה.

בכול  רשומה שאני עוסק בנושא אמנותי, אני מציין שאני לא מומחה בתחום אך חובב אותו. זה אמור גם לגבי ג'ז מודרני. אם כי אני חייב לציין שבניגוד למצופה רוב הקטעים היו ערבים לאוזני והיה אחד במיוחד בקצב הסמבה, קצב ברזילאי שאהוב עלי מאוד. להערכתי כול אחד מן החבורה הוא מקצוען לעילה. היא כבר הוזמנה לכמה מופעים אך טוב יהיה אם להקה זאת, שאמנם הוקמה זמנית,תופיע בפסטיבל הג'ז הבינלאומי באילת.

 

פולין מכורתי-איכה חזרת לסוּרֵך.

 אם פתחת בפני יהודי פולני את  המשפט הראשון של ההמנון הפולני :"פולין עוד לא אבדה", אזי במקום ההמשך: "כול עוד אנו חיים" ,היהודי משלים במילים אבל "אבוׂד תאׂבָד". אני חוסך לקוראים את הקריאה במקור. נראה לי כי במציאות הפולנית זה בדיוק מה שפולין עושה. מדינה שהייתה במקום רע באמצע בין רוסיה לבין גרמניה, שהייתה שסועה וקרועה,  וגם בתקופת העצמאות בין שתי מלחמות עולם ,היא לא הצליחה להיות דמוקרטיה. המרשל יוזף פילסודסקי  שהיה בנעוריו סוציאליסט  הפך לשליט , ועם מותו נתמנה שוב גנרל, רידז שמיגלי, שבתקופתו המודיעין הנאצי חדר עמוק לשורות הממשל, והביא למחיקת חיל האוויר הפולני בשעות הראשונות  של ה"בליץ" על פולין. גם האנטישמיות, אשר בתקופת פילסודזקי הרכינה קצת את הראש, שוב הרימה אותו בגאון.

מציאות זאת היא תולדה של הזיווג בין הלאומנות הפולנית לבין הקתוליות שלה. ומסתבר שאלה כה חזקים שגם בפולין של המאה ה-21  שממשלה ,אשר ארצה היא חלק באיחוד האירופי, מנסה בחוק להכפיף את בית המשפט העליון -שאמור להיות כלב השמירה על הרשות המחוקקת והמבצעת- לממשל. אין כול ספק כי בכך  ממשלת פולין לא מייצגת את כול העם הפולני. שכן ההפגנות הגדולות בערי פולין לנוכח החלטה זאת של הממשלה מלמדות על כך. ואמנם בלחץ דעת הקהל הזה הנשיא דודה, שחייב לחתום על החוקים, מנע את קבלתם של שניים מתוכם המשמעותיים ביותר. אך זה לא משנה בכול הקשור בטיב השלטון הזה. גם לא לנוכח אזהרות של סנקציות מצד האיחוד האירופי.

מפלגת "החוק והצדק"- איזה שם מעוות למפלגה לאומנית גזענית- ללא ספק מייצגת את רוב העם, או את חלקו הגדול. עובדה  היא שכאשר הם היו בשלטון קומוניסטי קרוב ליובל שנים,וחרף כול ההצקות וההתנכלויות לכנסיה, הם נותרו קתולים מאמינים . עובדה זאת היא  שאפשרה לתנועת "סולידאריות"  בהנהגת לֶך וָלֶאוּסָה להביא לסדקים במשטר. בפועל  הוא התמוטט הראשון מבין הגרורות הסובייטיות, אך ורק כאשר מוסקבה של  מיכאל גורבצ'וב לא יכלה להגיש סיוע כלכלי למשטר בהנהגת הגנרל ירוזלסקי. לפי המקורות ההיסטוריים שקראתי. ירוזלסקי  אמר באותה שיחה בהולה לגורבאצ'וב " אם לא נקבל עזרה כלכלית ,העם יצא לרחובות וזה סוף המשטר".גורבאצקוב ענה לו " זאת הבעיה שלכם".אבל מתברר כי השחרור מן המלתעות הנאציות ולאחר כך משיני הקומוניזם לא הפך את העם הפולני לדמוקרטי ממש. זה היה נוח כשם שהיה נוח להצטרף לקהילה המכובדת של האיחוד האירופי והשוק המשותף. הנשר,סמלה של פולין, ריחף מעל לכול.

רדופי העבר

ברשומות קודמות ציינתי כי בשעה שהפולנים קדמו בברכה את  "תיירות  השואה" , לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי, הם ניסו להסתיר בכול דרך אפשרית, אפילו בשילוט ,את השם אושוויץ. בשעה שהכפר  אושווינצ'ים שעל שמו נקרא מחנה ההשמדה- התנוסס בתמרוריי הדרך ביתר הבלטה. האסוציאציה של השואה והפולנים העבירה את הממסד הפולני על דעתו. אבל זאת עובדה היסטורית כי בשתי ארצות במזרח אירופה ,ובארצות הבלטיות,הגרמנים מצאו חוגים אוהדים גם  אנטי סובייטיים וגם אנטישמיים. ואלה ,בראש וראשונה, אוקראינה ופולין. זאת עובדה היסטורית שבעת המלחמה אירע שריפת יהודי יֶדווָבּנֶה על ידי הפולנים ולא על ידי הנאצים. בתקופה לאחר המלחמה כאשר אי אלה  יהודים חזרו למכורתם, אירע הפוגרום בעיר קיילצה, במרכז פולין בין וורשה לבין קרקוב .מישהו היה מעלה בדעתו כי ביוני 1946 בפולין שלאחר השואה תהיה בעיר קיילצה עלילת דם קלאסית של ימי הביניים ובהשתוללות האספסוף יהרגו ארבעים ושניים יהודים ושמונים ייפצעו מתוך אוכלוסיה יהודית שמנתה אז כמאה וששים יהודים. עוד קודם לכן בסוף 1945 היה פוגרום קטן יותר בהיקפו בעיר הבירה ההיסטורית קרקוב. באירועים אלה בעצם בא  הקץ של תולדות יהודי פולין במשך אלף שנה. לאמור אם היו יהודים שחשבו כי לאחר השואה יוכלו למצוא מנוחה לנפשם בבתיהם,במולדתם, שאיפה זאת נרצחה בידי הפולנים. הם רצו להיפטר מן היהודים. קרוב למאה וחמישים אלף יהודים נמלטו ממנה בעשור הבא , רובם לישראל.

יצחק שמיר,יליד פולין ,ומי שהיה ראש ממשלת ישראל, תאר את הפולנים כמי שיונקים את האנטישמיות   בחלב אימם. אני לא ינקתי חלב של נוצרייה פולניה וגם אילו ינקתי זה לא היה הופך אותי לאנטישמי. הדעת נותנת כי בפולין היׂה היו נשים נוצריות, בתפקיד זה או אחר, שהניקו תינוקות לא שלהם ויהודים ללא ספק היו ביניהם.לנו הייתה אומנת נוצרייה בשם חוינאצקה,  שלבעלה קראו חוינאץ, שהעמידה אותי ואת אחיי במיטה ,לפני השינה ,כדי לומר "שמע ישראל" ובבוקר הזכירה לנו לומר את תפילת "מודה אני". אבל היא לקחה אותנו באחד מימי ראשון לכנסייה, ואהבנו מאוד מה שראינו.חוינאצקה הייתה אישה פשוטה, אך הייתה וישנה קהילה מכובדת של אינטלקטואלים , אנשי השכלה ואינטליגנציה פולניים שוחריי חרות וחוק. אבל אלה, עם כול החשיבות והעמדות, עדיין לא מייצגים את העם הפולני. הא- ראייה העם בחר במפלגה לאומנית קיצונית.הקנאות הדתית והקיצוניות הלאומית הם מעל לחוק ומפלגת ",החוק והצדק" בהנהגתו של ירוסלאב קצ'ינסקי לאומן וגזען למהדרין -הם הפָנים שלה..

.ויש עוד אלמנט אשר מסביר את העלייה לשלטון של מפלגה לאומנית גזענית. לאדם הפולני חשוב מאוד הכבוד שלו והכבוד הלאומי. ויש אמירה פולנית ידועה: " כסף אין לי אבל כבוד יש לי". אז הם אמנם נהנים כלכלית ויוקרתית  מן החברות באיחוד האירופי, אבל אם האיחוד מבקש מהם לקבל פליטים הם רואים  בכך התערבות, ולא כמתחייב מן החברות בקולקטיב  מכובד כמו האיחוד האירופי. פולין שונאת זרים,ובעיקר לא מן צבע הכהה או השחור,או מי שאינם נוצרים. פולין נמנית גם עם המדינות המעטות בשוק המשותף שהמטבע הוא לא היורו אלא הזלוטי הפולני.

ביבי מרגיש כמו בבית.

כמי שמצויים במציאות שמזכירה את הצעד הפולני הזה ,לא קשה להקיש כי זה חל על ההרכָּבָה אצלנו של זן הלאומנות בזן הדתיות הקנאית. מן הסתם יש כאלה שמתקנאים בפולנים ,שלהם זה הולך קל יותר ואצלנו יש בעיות. ובהקשר הזה, אני מבקש להדגיש, שזה לא שרבוב, של אגב גררה. זה בדיוק התורה שהשמיע ראש ממשלתנו בפני ראשי הממשלות של מזרח אירופה בדיון סגור שדלף החוצה. כשראש הממשלה שלנו מתבטא נגד אנטישמיות, הוא מתכוון אנטי ציונות מבית ביבי. לא זו בלבד שביבי  לא לוחם באנטישמיות אלא עושה מעשים שמבעירים אותה בעולם.

ישראלית, בת לניצולי שואה  מפולין שמצויה היטב בנעשה בפולין הגדירה זאת באוזני ככה: "אחרי אלף שנים של  חיים משותפים- בין היהודים לפולנים, אנחנו בישראל מוכיחים כי לא די כלל ב-75 השנים שבהם נפרדנו. כתלמידים טובים של "האוׂיצ'יזנה -"המולדת-  אנחנו מחקים בקפידה את הצעדים שעושים הפולנים לחיסול הדמוקרטיה. להם היו כארבעים שנות קומוניזם להתאמן, ולנו לא היה, אז לוקח לנו קצת יותר זמן".  ואכן כול אותם פעולות ראווה לתיעוד המורשת הפולנית בת אלף שנה יש לה שתי מטרות. אכן חסר לפולין את הממד התרבותי,אמנותי, מורשתי שהיהודים הביאו לפולין במשך שנות דור. מה גם שיש מורשת ואין יהודים- מצב אידיאלי. הפן השני הוא תעמולתי- ראו מה אנו עושים לשימור ולשחזור המורשת היהודית. זה טוב גם לתיירות. אך במהות- הלאומנות והדת, תמיד איכשהו קופצות החוצה כמו ג'יני.

השוד הגדול.

קומץ היהודים שנותר בפולין בשלהי המאה ה-20  שימש לשלטונות  עילה להכריז כי כול הרכוש הציבורי של היהודים בפולין ומדובר ברכוש בשווי של מיליארדי דולרים בשעתם, כמו בתי קהילה, בתי כנסת, מוסדות ציבור, חצרות אדמו"רים, בתי ספר, מועדונים ועוד,כול אלה שייכים ל"קהילה" היהודית בפולין. ומדובר היה "בקהילה" בשנות ה-90 של המאה הקודמת שהייתה פיקציה. היא גם כיום במידה רבה פיקציה. בהקשר זה צד את עיני מכתב למערכת "הארץ"( 23.7.2017 ) של פנחס מכלס מפתח תקווה. שבו הוא מגיב על מאמר בעיתון שכותרתו :" הישראלים מסתערים על הנדל"ן בפולין". וככה הוא כותב: "אני מציע לכול אותם ישראלים חמדנים וקצרי זיכרון להסתער ולרכוש תחילה את הנדל"ן ששייך ליהודי פולין ושהולאם על ידי המדינה זו  ובאותה הזדמנות חגיגית לרכוש גם את בית סבי וסבתי בעיר קרקוב שהיא "עיר מערבית לגמרי"- ואשמח להעמיד לרשותם את מסמכי טאבו הפולנים שנמצאים ברשותי"

בקטע קצר זה מסכם פינחס מכלס את השוד הגדול של יהודי פולין, שהולאם על ידי הנאצים, הולאם על ידי הקומוניסטים ונשדד על ידי פולין העכשווית. כול זאת תוך התנהגות נכלולית, חוקים ותקנות זדוניים, כחש ומרמה. מדובר ברכוש ששוויו העכשווי נע בין 35-40 מיליארד דולר.ולא זו בלבד שפולין חמסה את הרכוש אלא שממשלות ישראל לדורותיהם לא נקפו אצבע. בין השאר משום שממשלת פולין לאחר חידוש היחסים לפני 27 שנים עם ישראל  נחשבה ידידה ומכיוון שפולין היא לקוחה של אמצעי ביטחון ישראליים ושיקולים דומים למעט שיקולים ערכיים ודאגה לניצולי שואה.

עכשיו פולין הלאומנית יש לה גם זיקה לממשלת ישראל הלאומנית דתית, לפי המרשם הפולני הוותיק וביבי משמיע, במפגש סגור שדלף ,את האני מאמין של השקפת עולמו בפני חבורת המנהיגים של מזרח אירופה.הוא בחברה טובה של ויקוטור אורבן ההונגרי וביאטה שידלו הפולנייה- לאומנים וגזענים שבחברתם הוא מרגיש בבית.ויש עוד דבר משותף במישור העם. לא פולנים רבים ולא ישראלים רבים למדו את לקחי השואה.

*************************************

קטע הסיום הובא לפני כשנתיים בתום הביקור האחרון שלי בפולין. הוא עדיין מדבר אליי. אני מבקש להעיר לגבי התמונה האחרונה של חיבוק על מסילת בירקנאו. כשם שבירקנאו היה הביטוי האולטימטיבי של השואה- נכדיי, הם הביטוי האולטימטיבי של התקומה.

.

הקול  בלינק של ה"יוטיוב" הוא של נער צעיר מחונן ,יליד אנטוורפן, רפי ביטון, כיום כבר מנצח ידוע של תזמורת ומקהלות. התזמורת והמקהלה בהקלטה זאת,  הן בניצוח מרדכי סגל. את מונטאז' התמונות  עיצב וערך , נכדי, שון פוגל.

 

הוסרה צלקת סביבתית בדרום תל אבב

התחנה המרכזית הישנה של  תל אביב- הסוף.

מסיפורי קיץ

 מאז שנסגרה תחנת האוטובוסים הישנה של תל אביב לפני שמונה שנים ,בחודש הזה, זאת הייתה צלקת אורבנית, מוגלתית, פֶגע  סביבתי ואנושי בשכונת בית שאן בדרום תל אביב, אשר עדיין משקיפה על גורדי השחקים של המרכז וצפון כמו מתוך בולען. אני מזדמן לאזור הזה מדי שבוע . בדרך אליו וממנו לתחנת האוטובוס אני עובר במדרכות מרוסקות, בכבישים עם מהמרות, בניינים עלובים וסביבה מוזנחת ומזוהמת. תל אביב השובבה והנהנתנית טרם הגיעה לכאן.

משום כך איש בשורה אני. מי שמזדמן לאזור שכונת נווה שאנן בדרום תל אביב מצפה לו הפתעה. בימים אלה הוקם במקום מתחם ספורט נאה ובצדו מגרש חניה גדול,  ריצוף, צמחיה, מעברים ותאורה- חג לעין בדרום המוזנח של תל אביב. נזם זהב באפו של הדרום הזנוח. כאן המחלקה לשיפור פני העיר עשתה מה שהיא עושה בדרך כלל אבל לרוב במרכז ובצפון, ואפשר שגם בדרום, אבל במרחב הגדול של האזור ,זה, כאמור, עדיין לא מורגש. אבל זאת התחלה נאה.

20170711_11355520170711_113605

המתחם החדש.

עד לפני כשנה השטח עדיין היה שטח הפקר, אף שהיה מגודר, וגדר כידוע לנו מזמינה פרצות, ואלה  היו בשפע. דרכם  התנחלו מדי פעם "הומלסים" ולעתים קרובות יותר שוק פתוח לסמים וזנות או להשלכת פסולת. ובאופן פרדוקסלי ופולקלורי,  ראינו גם צוותי צילום שמצלמים לסרטי תעודה או "נוסטלגיה"

לא נותר זכר לאותה תחנה "חדישה" ,שהופעלה בעת מלחמת העולם השנייה, בעיר העברית ליד שכונת נווה שאנן ולא הרחק מתחנת הרכבת בדרום תל אביב. התחנה על רציפיה, המבנה המנהלי שלאורכה והמעברים תת- קרקעיים שבין הרציפים, הייתה מרשימה בשעתה. היא הייתה  מוקד התחבורה לכול קצות הארץ. אני מעלה  זיכרונות מאותו מרכז העצבים של התחבורה הציבורית  באותם ימים ,לא מתוך נוסטלגיה אלא כדי לתאר מעט ככול שאני זוכר כיצד  נסענו ברחבי הארץ בשנות הארבעים ושנות החמישים ובאלה תנאים. כיום המציאות השתנתה ולכן הצרכים השתנו אבל אז זאת הייתה המציאות ואנו חיינו אתה, ואינני חושב שהתחושה אז  הייתה שלא חיינו רע,בהתחשב במציאות הקשה, אף שלא אומר שזאת הייתה הנאה צרופה. בכלל לא.

 

אני עשיתי הכרות עם התחנה המרכזית הזאת בשנת 1946 שנה לאחר בואי לארץ ובביקור אצל דוד אמי בתל אביב. במבט ראשון הרשימה אותי התחנה. היא אמנם הייתה בחוץ בניגוד  לטרמינאלים בחו"ל ,שילוב של תחנות רכבת ואוטובוסים. כאן ,כאמור היא הייתה בקרבת תחנת רכבת בדרומה של תל אביב. היה זה ריבוע גדול עם על רציפיו והתורים הארוכים שהשתרכו  בכול הקווים ובייחוד בקווים לחיפה ולירושלים.

דומני שהיו אז שני סוגי אוטובוסים בשרות אגד. אלה היו אוטובוסים מוסג "פורד קומט" עם האף הגבשושי הבולט וחלונות צרים שדומים לרכבים של שרות בתי הסוהר כיום, ורכבי "דוג'" דומים. בשל הגבשושית הקדמית של ה"פורד" נהגי אגד קראו לו "טעפעלע"-ביידיש- סיר קטן, והנהגים הפואטיים קראו לו "סיר הסירים". האוטובוס הזה לא אהב מהמורות בדרכים, מכיוון שהקפיצים שלו הרימו את הנוסעים היושבים וטלטלו את העומדים. אני ראיתי בו בשעתו, בנסיבות מסוימות, מרשם טוב ליולדות שלא התקבלו לחדר הלידה בשלב הראשון של הצירים, והיו זקוקות לעוד איזה טלטול. הפורדים עשו זאת.

 

OLYMPUS DIGITAL CAMERAdogde

ה"פורד" וה"דוג'"- צילומים מוזיאון אגד

הדבר השני היו הקולות והריחות שעלו מחדרי השירותים שהיו בקומת הקרקע במבנה ההנהלה של התחנה. שירותים אלה לא ענו על הצרכים ,תרתי משמע, של מאות נוסעים ובוודאי שלא של העוברים והשבים בסביבה. בימים אלה  המתכננים לא נתנו דעתם להיבט זה של צרכים. לרוחבה של התחנה עמדו מוניות שנהגיהם צעקו חיפה ,חיפה ירושלים.

התחנה כמטרה לתקיפות ולפיגועי טרור.

 כבר בראשית מלחמת העצמאות, ב- 18 במאי 1948 הפציצו שני מטוסים מצריים את התחנה המרכזית, הפצצה שגרמה לארבעים ושנים הרוגים ועשרות פצועים והייתה אחת ההתקפות הקטלניות במהלך מלחמת תש"ח. אגב ניסיון דומה נעשה בראשית יוני כשהופיע שני מטוסי דאקוטה מצריים בשמי העיר תל אביב ולאחר שהטילו את הפצצות הראשונות הופלו על ידי שני מטוסי מסרשמיט של חיל האוויר הישראלי הצעיר.

התחנה המרכזית שימשה מאוחר יותר לפיגועים מן הקרקע בספטמבר 1968 הוטמנו מטעניי צד שגמרו להרוג אחד ולפצוע. בספטמבר 1970 נהרג צעיר מפיצוץ רימון שנוטמן בפח אשפה. ביולי 1972 נפצעו תריסר אנשים מפיצוץ מטען ליד חדרי השירותים. בינואר 2002  מספר דומה של פצועים נגרם כתוצאה מהתפוצות מטען שנשא עליו מחבל מתאבד.ביולי אותה שנה שני מחבלים פוצצו עצמם ליד מסעדה בקרבת התחנה שגרמה לשני הרוגים ולשלשה פצועים. אולם כרוניקה זאת של פיגועים לא הביאה לצמצום מספר המשתמשים בתחנה בראשית ימיה של המדינה כי לא הייתה חלופה אחרת. מספר הבעלים של רכב פרטי היה מאוד מצומצם. אלא שגם הנסיעה באוטובוסים  של אז ובדרכים של הימים ההם לא הייתה תענוג גדול.

ויהי בנסוע.

ב"פורד קומט" או בדוג' – הכבודה שלקחו הנוסעים לא הוכנסה לגוף האוטובוס כמו בימינו אלא הועלתה לגג שעליו הותקן מעקה ואליו הגיעו בסולם מאחורי הרכב כדי להניח את המטלטלים  הכבדים. הקלים נלקחו פנימה. נוסעים רבים הצטיידו במזון מסוגים שונים, לרבות ירקות  פירות,  ביצים קשות ,פרי הדר וכיוצא באלה מצרכים ל"מסע ארוך" הדרך בין תל אביב לחיפה נחשבה למסע ארוך, אף שמדובר רק בשעתיים או שעתיים ורבע. האוטובוס לחיפה עצר בחדרה. לא רק כדי להעלות או להוריד נוסעים ב"אקספרס" הזה, אלא כדי שהנהג ירד ויסעד את לבו במסעדה על חשבון הבעלים שהרוויח בעיקר מן  התמורה למזון ולשתייה שהוא מכר לנוסעים. זה היה הנוהג ולא נקרא "שחיתות". ככה קבעה חברת "אגד" כצ'ופר לנהגיה, אף שנהג באגד נחשב באותם ימים כאדם מעורר קנאה כלכלית.  חלק מן הנוסעים, ואפשר רובם, לא ראה לנכון  להוציא כסף על פונדק דרכים, ולכן גם אם הוא לא היה רעב,  בעצם העובדה  שהאוטובוס חנה לצורך מנוחת הנהג והארוחה שהתלוותה, גם  חלקם  ראה צורך לסעוד באוטובוס. נפתחו הצרורות, נפרסו מפות קטנות או מפיות על הברכיים, נקלפו התפוזים והביצים כשהלחם היה כבר פרוס. סעודת הפסקה. ולאחר כעשרים דקות או מחצית השעה של מנוחה המסע נמשך עד לחיפה- ללא עיכובים נוספים, כי זה היה "אקספרס" בכביש שהיום ידוע ככביש מספר ארבע שכן כביש מספר 2 , כביש החוף לא היה קיים.

old bus station calcalist

הסביבה והקווים בשולי התחנה

הנסיעה לגליל העליון הייתה מסע מפרך. בהתחלה היה רק אוטובוס אחד ליום שעבר דרך טבריה ומטבריה המשיך ל"חלסא"- "קריית שמונה" בימינו ושם צריך היה לחכות בחום הכבד בקיץ לאוטובוס שייקח אותך או צפון  מערבה ל"כפר גלעדי" ומטולה ולצפון מזרח -לקיבוצים ,הגושרים, דן ודפנה ולמושבים בית הלל ושאר ישוב. אם האוטובוס איחר והגעת לפנות ערב לחלסא, נחיל יתושים בגודל של זבובים קידם את כול החלקים הגלויים בגופך. הנופים בגליל שראינו בחלונות הצרים של האוטובוסים למעט כתמים של חורש טבעי,פה ושם או של הקרן הקיימת, היו קרחים ורוחות השרקיה שגרמו לכינרת השקטה לבעוט בגלים גבוהים ומסוכנים הגיעו כמעט לכול אזורי הגליל  שאובך כיסא אותו. לא מראה מלבב.

אופס! טעות במספר.

בתחנת האוטובוסים של תל אביב, מעמדת תחנה יצאו כמה קווים, לפעמים שניים ולפעמים בקווים הקצרים גם שלשה. ככה לדוגמה מן העמדה של הקו לירושלים יצא גם אוטובוס לבאר שבע הרחוקה שיוהדה  אחרי מלחמת העצמאות בעולים חדשים במקום התושבים הערביים .בשעה שלירושלים האוטובוס , בשעות העומס, יצא אחת לשעה, לבאר שבע הוא יצא אחת לכמה שעות, אפשר ורק שלוש פעמים ביום כשהוא משמש מאסף ליישובים בדרך. במקרה אחד בבואי מירושלים לתל אביב  לביקור אצל אמי, בתום הביקור לקחתי אותה לשהות בביתנו בירושלים. בהגיע האוטובוס הראשון אמי עלתה עליו, שילמה בעבור שנינו. נמנינו עם בני מזל שמצאו מקומות ישיבה. ברגע שהאוטובוס יצא שלפתי את העיתון וראשי היה נתון בו בנסיעה עד לתחנה הראשונה. כאן אמי העירה לי כי " הגענו לרמלה". שכן הקו לירושלים אז עבר דרך רמלה ומשם דרומה לכוון נחשון ואזור הר טוב, -כיום ,"בית שמש" ומשם  מזרחה לאזור שאר הגיא ובכביש  הנחש הגענו לירושלים. זאת הייתה נסיעה  של שעתיים  אם לא נסעה לפני האוטובוס משאית  שטיפסה בקושי במעלה. ומשאיות אלה  "עלו לרגל" .הוצאתי את הראש מן העיתון ועיני אורו. הגענו לראשון לציון, שזה נחמד מאוד ובדרך לירושלים…….במכונית. האוטובוס שבו נסענו היעד שלו היה באר שבע  . נישקתי לאמי על לחייה והודיתי לה על שהפנתה את תשומת לבי שהגענו לרמלה. היא ענתה לי שלאט לאט היא לומדת להכיר את הארץ. עם זאת אמרתי לה שעלינו לרדת שכן לא רק שאין לי כוונה להגיע לבאר שבע אלא עלי להתייצב למשמרת ב"קול ישראל, בשעה 4 .כמי שלא הצטיין באותם ימים בעודף סבלנות וסובלנות, עשיתי מאמץ עילאי שלא להוסיף לאמי אשמה נוסף על התסכול הגאוגרפי שלה, ואמרתי לה שתהיה רגועה הכול יהיה בסדר. נכנסתי לתחנה והצגתי את עצמי כעורך ב"קול ישראל" שהסתבך בנסיעה ואני מבקש שיאפשרו לי לצלצל לחדר החדשות. עורך ברדיו נחשב בימים אלה אח"ם, ונעניתי מיד. בחדר החדשות ביקשו עמיתיי שאמתין כדי שהם יבדקו בקו אחר אם יש מילוי מקום. אבל האפשרויות היו מוגבלות, ורק אצל מעטים היה טלפון בבית. ביניהם היה אהרון אריאל, לימים אחד המתרגמים הידועים. אהרון היה בבית והודיע שהוא בא למערכת למלא את מקומי. זאת לא היתה הפעם היחידה שאהרון אריאל מלא את מקומי. הוא עשה זאת עם לידת בתנו הבכורה. אבל זה סיפור אחר.