ארכיון מחבר: צבי גיל

a journalist and writer and lecturer on mas media.b.a in political science and international relations . m.a in sociology and mass communication.writes a blog in several websites on social, political and cultural issues.producer and director of documentary films. among the founders of israel television, assuming senior positions among others director of israel radio tel aviv and head of news and current affairs in israel television.currently executive prodicer of documentary films on the contribution of the holocaust survivors to the state of israel, a project he initiated and is coordinating.late wife an interior archtect, desigend among othrers the cabinet room of the israeli governmant. 3 married daughters and families.march 2012 write his fifth book- a collection of short human interst stories

CORONA H

כמה הערות בשולי הנגיף.

אבהיר כאן שה –H    לא מהווה תסמונת בשם זה אלא "היסטֶריה". לפי הנתונים שפורסמו אתמול אחוז התמותה מ"קורונה"  הוא קצת גבוה יותר מאשר משפעת "רגילה". לא שהמצב אינו רציני והוא מעבר לזה. אבל בשעה שה"קורונה" לא מוגדרת,עדיין, על ידי ארגון הבריאות העולמי כמגיפה- ההיסטֶריה היא מגפה לעצמה ויש לה דינמיקה  משלה. מינוף ההיסטריה כבר גרם לאי אלה קולות צורמים מצד הורים כאשר ילד של משפחה ששבה מסין נמצאה נקייה לגמרי מן המחלה. אבל אין מה לעשות מי שנושאת בכנפיה את ההיסטריה היא כמובן התקשורת ה"קלסית"  ועוד יותר החדשה- הרשתות. ואין בכך חידוש.

אירוע כזה שמתרחש בסין דווקא בשנת ה-  20 למאה ה-21 הוא שעור ענק עם לקחים אדירים לאלה שמנסים לכבוש את העולם, לא בחיל אלא  באמצעים אחרים לא פחות דרסטיים. בראש וראשונה מעצמה כמו סין שמבקשת לפרוץ את שערי כול העולם, במזרח  ובמערב ,בדרום ובצפון. זאת  בעזרת כוח האדם הבלתי נדלה כמעט שלה, הטכנולוגיה שלה, מבול המוצרים שלה , העצמה שלה ,השלטון הריכוזי שלה -אינה יכולה לסגור את שעריה שלה בפני דבר בלתי צפוי כמו נגיף. נגיף מסוג זה  הוא אחת התופעות שעליה לא חלה שום צנזורה ותהא זאת הקפדנית ביותר. השלטונות המקומיים לא רק שלא שמו לב לאזהרה הראשונה של רופא העיניים לי וונליאנג שהבחין כבר בדצמבר בשבעה מקרים של נגיף, שלדעתו דמו לסארס. הוא גם הוזהר מצד הרשויות להפסיק "להפיץ דברים כוזבים" .לבסוף הוא מת מן המחלה וזאת התפשטה כמגפה.

מסכות בנמל התעופה של הונג קונג

סין  שביקשה לכבוש את העולם באמצעי הטכנולוגיה שלה, בהיצעים האדירים שלה במחיריי היצף, בשווקים הענקיים שלה,קבלה שעור גם מן הטבע וגם מן העולם שבימינו זה לא הולך. הסובייטים למדו זאת על בשרם בסוף המאה ה-20 , ואף שגם כיום רוסיה היא מדינה אוטוריטארית, היא אינה סגורה כפי שהייתה בתקופה הקומוניסטית. משהו לא מסתדר בקיום יחד של מיזמים קפיטליסטיים מובהקים  במדינה קומוניסטית

יתרה מזאת .המערב, ובעצם העולם כולו ,בהשפעת הגלובליזציה הקיצונית הסתמכו על העבודה הזולה מסין. הרי כול מוצר שרכשתם ובדקתם את התג, מאחורי השם הזוהר של חברה מערבית הופיע באותיות קטנות made in China , ועכשיו הם זועקים שהמלאים אוזלים. בסוגיה זאת טרמפ צדק, אלא שהוא כמו פיל בחנות חרסינה שבר את הכול.

לכול מדינה או מעצמה יש את "עקב אכילס" שלה בייחוד בזמנינו כאשר אמצעי הקומוניקציה  מופצים במהירות הקול וגם האור. הוכח שמעצמה אדירה בעלת  יכולות בלתי רגילות, נמצאת הרחק מאחור בכול הנוגע לאחד התחומים הקריטיים במדינה שעברה תהליכי אורבניזציה מדהימים. הבריאות. זה לא מצוי באיזה כפר נידח כמו פעם, שהיה מבודד לעצמו ולא היה צורך לשים אותו בהסגר. כבר בשלב ראשון מאות אלפים ,בעצם מיליונים, חשופים למחלה.

זה ועוד- בקצה  השני. ארה"ב, שנשיאה מתלונן על כך שסין אינה  מאפשרת להגיש לה עזרה בטיפול ב"קורונה", נחשפת אף היא במערומיה בכול הקשור לבריאות הציבור. ארצות הברית מוציאה על מערכת הבריאות שלה בשנה יותר מ-5% ממה שכל העולם מייצר בשנה, קרי מהתמ"ג העולמי. אולם מי שנהנים מזה אלה העשירים בשעה  שרוב האוכלוסייה קשה לה לעמוד במחירים של תרופות, של מרפאות ושל אשפוז. מדינה עשירה זאת  נמצאת על פי דירוג של ארגון OECD משנת 2017, במקום ה-28 בתוחלת החיים מתוך 36 מדינות הארגון, במקום ה-31 בתמותת תינוקות, ובמקום ה-16 במקרי מוות מהתקפי לב. זאת אמריקה  בנשיאותו של דונאלד טרמפ.

לכך יש להוסיף. חסד עשה עימנו ,מי שעושה חסדים, שמי שנפגע בעיקר זאת סין ולא הודו. די לחשוב על זה מבלי לפרט, כדי לקבל צמרמורת ופריחה וכל מיני תופעות בשולי חרדות רק כתוצאה מהעלאת מחשבה זאת. הודו-יוק. אשר לנו ,שירותי הבריאות ,חרף היותם מתקדמים,  רחוקים מלספק את הצרכים הקיימים שלא לדבר על צרכים בלתי צפויים. מנהיג  "כחול לבן" בני גנץ התייחס לתיק- 5000 –מיטות, שמערכת הבריאות זקוקה להם. מעניין יהיה לראות אם הגנרלים של "כחול לבן"  יפגעו בשולי התקציב הענק של מערכת הביטחון כדי להעביר אותו למערכת הבריאות. זאת חזית לא פחות חשובה. ולה אכן צריך לא רבי בשרות אדמו"ר, עם כול הכבוד והיקר, אלא שר לוחם- רצוי אלוף שיגיש תכנית חומש לבריאות.

בסיכומו של דבר -הטבע, בכול צורה שבה הוא מופיע, יש בו מנגנון אניגמטי של בלמים ואיזונים ששום אדם בכדור הארץ  לא השכיל עד כה לפענח אותם ובוודאי שלא למצוא להם פתרון קבע. אבל להתכונן תמיד צריך וזה אמור בתחום הבריאות. יש לתת עדיפות בהתנחלות ברפואה שלמה.

 

ילקוט הכזבים ב'- שקרים כבּוּמֶרָנג

הסיסמה seeing is believing  נהפכה בימינו על פיה-לראות ולא להאמין.

פרידיריך ניטשה אמר כי "ההוזה משקר לעצמו ואילו השקרן משקר לאחרים".דומני כי במציאות הקיימת ניתן להוציא לאור "ילקוט כזבים" שלעומתו הגרסה הצ'יזבאטית של דן בן אמוץ וחיים חפר תיראה חיוורת, נאיבית, משהו לילדי הגנון. בייחוד אמורים הדברים בימינו ובמחוזותינו, אבל לא רק. גם "האח הגדול" מעבר לים טובע בים של שקרים בטוויטר שלו. אצלנו ובעידן המדיום החזותי אין צורך לצטט. מביאים את הדברים לא בשם אומרם אלא את האנשים באומרם. אמרות כנף כמו "לא היה כלום כי אין כלום" או להפך "אין כלום כי לא היה כלום" וכיוצא  באלה עורבים פורחים שמנסים לקחת ממך את השכל הישר ולעתים בהצלחה לא מבוטלת. מגפת השקרים מדביקה צבורים רחבים וכפי שנכחנו באחרונה,גם אירועים לאומיים.

לשקר, כאמור ,יש הרבה כנפיים, שבהן הוא ממריא, אך בין התכונות שלו ישנה אחת שהיא בומראנג. מתישהו הוא חוזר אל מי שהעיף אותו. מדי פעם בפעם אני מביא סיפורים ואנקדוטות מתחום עיסוקי- השידור, שאי אלה מהם שייכים כבר לפולקלור.

שנות ה-60 של המאה הקודמת הצטיינו  באירועים דרמטיים בתחומי פנים. ביניהם משפט אייכמן, פרישתו של בן גוריון, פרשת עסק הביש, אשכול מתמנה לראש הממשלה,הדחת לבון, גלי העלייה ממרוקו, קמה רשות השידור, קמו  הטלוויזיה הלימודית וגם הכללית. בין האירועים התרבותיים הבולטים אני רואה את הופעתו של הגאון הסטירי,אפרים קישון ,כתסריטאי וכבמאי של הסרטים שלו שזכו לפופולריות רבה בארץ ובחו"ל. זה היה עשור שבו כול המי ומי של המוזיקאים הגדולים ביניהם פאבלו קאזאלס, לאופולד סטוקובסקי, לנרד ברסטיין, וכוכבי בידור כמו פראנק סנטרה,דני קיי ועוד, הופיעו בהיכל התרבות עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית.

הסיקור של רוב אירועי הפנים נעשו על ידי מערכת החדשות של קול ישראל בתל אביב. תל אביב הייתה בפעול המוקד הן לידיעות מכָּתָבי הפנים שחלקם הועסקו על ידי קול ישראל וחלקם שימשו כתבים של עיתונים שונים ושלחו את  הידיעות גם ל"קול ישראל". המערכת בתל אביב ביצעה את רוב הכתבות של יומני החדשות ומדובר בניידות בכול הארץ,מדן ועד אילת.

המערכת התל אביבית הייתה מורכבת מקומץ קטן של כתבים. ככול שהביקוש לכתבות אקטואליה הלך וגדל ,כן הנטל היה גדול יותר על אותם כתבים. ואגב,כשם שבן גוריון היה מן המתנגדים הבולטים לטלוויזיה בישראל, הוא היה גם מתנגד חריף לכתבות אקטואליה. ואנו מדברים על התקופה שבה משרד ראש הממשלה היה אחראי במישרין על שרות השידור והוא יכול היה, ובפועל הוא עשה זאת,לקבוע פה ושם את מדיניות מערכת השידורים. אך כרגיל אצלנו מֵרָב תשומת הלב הוקדשה לחדשות ובן גוריון סבר שאין צורך בכתבות, שלדעתו מבלבלות את המאזינים, ודי בחדשות. חגי פינסקר הוא שלחם למען שילוב כתבות ובסוף הוא הצליח במאבק והוא  שהניח את היסודות ליומן החדשות. ומכאן הביקוש הרב לכתבות והטלת המשימה על כתבי מערכת תל אביב, שנעו במוניות ברחבי הארץ.

החבורה.

כול ההקדמה  המורחבת הזאת באה כדי להסביר את התופעה שהכתבים שהיו נתונים במתח מתמיד, גם מול האירועים עצמם וגם מול המערכת, היו זקוקים מדי פעם לאיזו התפרקות. עם חברי המערכת נמנו טוביה סער שהיה הכתב הבכיר , אלי קינן, האח הצעיר של עמוס קינן, ערן שוּרֶר , הבן של עורך "דבר" חיים שורר, מיכאל הולר. אליהם הצטרפו גדעון לב ארי ,ואח"כ  דן שילון ודן רביב.  המותחים הראשיים היו טוביה סער וגדעון לב ארי וערן שורר שימש כמקליט. לעתים גם משה טימור ממחלקת התכניות, תרם את חלקו. מדי פעם קפץ אלינו שמואל  שי הממונה על קשר ציבור של תאטרון הבימה, מסָפֵר סיפורים נפלא ובדיחות שנונות. יוסי אלפי עדיין לא היה בשטח. בגרסה מאוחרת יותר- משה טימור ומיכאל-מייק הולר העבירו את המתיחות שלהם גם לשידור.

‏tuvia - עותק

טוביה סער

בכול המקרים זה התבצע בהעדרי מן המערכת כדי שאם המקור יתגלה, אני אצא נקי. זה הכלל שטוביה סער עמד עליו. חלק מן המתיחות הופנו למוסדות שונים ובראשם הסתדרות העובדים ומזנון התה שלה ,חלקם לענף האוכל, כמו עוגות קפולסקי  וגלידות וויטמן .וחלקם ,אם במקרה לקוחה של מכולת מסוימת צלצלה בטעות ועל הקו היה טוביה, הוא לא היסס לקבל את ההזמנה  .לא זו בלבד אלא הוא  הציע פריטים נוספים כמו פיטלינגים( דג מעושן) או הרינגים שהגיעו רק לפני דקות. כאמור, ניתן למלא במתיחות אלה ספר שלם.  אני הייתי שותף סביל אבל רק לקומץ, שכן אילו שמעתי רובם, לחץ הדם שלי היה מטפס לגבהים אולימפיים. אבל המתיחה הגדולה שחזרה אל טוביה כבומראנג הייתה שונה לחלוטין.

בת דוד של ראש העיר תל אביב.

כשמלאי המתיחות אזל וצריך היה לחמם את האווירה, החליטו, הקולקטיב,או טוביה בהתייעצות אתו, לתפוס טרמפ על   מודיעין 14 של שרות הטלפונים. טוביה חייג 14.

" אני מבקש את הטלפון של רוּחָמצ'ֶה נמירובסקי".

המרכזנית: "איפה גר רוחמצ'ה נמירובסקי?

טוביה: "לא גר אלא גרה!".

טלפנית:"איפה גרה רוחמצ'ה נמירובסקי."

טוביה :" נו איפה היא כבר יכולה לגור..?- בתל אביב".

הטלפנית:"רגע אחד…..אני לא מוצאת את  רוחמצ'ה נמירובסקי. אולי אתה יודע  באיזה רחוב היא גרה?"

טוביה: "אילו ידעתי לא הייתי מסתיר זאת ממך. אני לא יודע".

הטלפנית: "רגע אחד אדוני……אתה בטוח שהיא בתל אביב?".

טוביה: "בטח שאני בטוח".

המרכזנית: "אני לא מוצאת אותה…. האם מזמן יש לה טלפון?".

טוביה: "אני לא יודע אם מזמן, אבל אני יודע שיש לה טלפון". שיחות …המולה שקטה ברקע. נשמע קולו של מנהל המשמרת:

"כאן מנהל המשמרת אנו לא מוצאים את הטלפון של  רוחצ'ה נמירובסקי".

טוביה: "זאת רוחמצ'ה נמירובסקי.".

מנהל המשמרת:"סליחה רוחמצ'ה נמירובסקי. היא לא מופיעה אצלנו בתל אביב. אולי בעיר קרובה כמו חולון או גבעתיים"

טוביה:" אני כבר אמרתי לגברת שלך שהיא מתל אביב".

מנהל המשמרת: ,"בסדר, אדוני, אבל  השם הזה לא מופיע אצלנו בתל אביב. אולי אדוני יבדוק שוב.".

טוביה: "אני לא אדון, אני חבר".

מנהל המשמרת: "סליחה חבר  תנסה לבדוק שוב כי אצלנו היא איננה".

טוביה:" חבר מנהל המשמרת! אתה רוצה להגיד לי כי בשרות הטלפונים לא יודעים את הטלפון של הקוּזינָה של ראש העיר מר מרדכי נמיר  ? מה קורה כאן".

מנהל המשמרת:" מהי של ראש העיר מר נמיר?"

טוביה:"אתם גם לא יודעים מה זאת קּוּזינָה? זאת בת דודה של כבוד ראש העיר ואתם אין לכם מושג מה הטלפון שלה".

מנהל המשמרת: "תשאיר לנו את הטלפון שלך נבדוק שוב ונודיע".

טוביה:,"ווס טיט זיך דו ?א שערורייה!!!!….. גם את הטלפון שלי רוצים. אני רוצה לדעת מה שם אדוני,סליחה, חבר, זה טעון בדיקה מצד הגורמים המוסמכים".

מנהל המשמרת: "קוראים לי מנחם" .

טוביה:"מנחם אב או מנחם אלול?" מנהל המשמרת: "מספיק מנחם".

טוביה: טורק את הטלפון.  טוביה וגם השותפים לא היו לגמרי שבעים רצון מן התוצאה. משהו פושר. אוקיי .ניסיון לא מוצלח.

הכתבים בדרך כלל חזרו די מאוחר בשעות הערב. טוביה הגיע הביתה ואמו התלוננה שהוא הגיע מאוחר מן הרגיל אבל ארוחה חמה חיכתה לו. תוך כדי שהוא שואב את המרק החם, אמו שאלה את הבן איך היה בעבודה, והוא ענה לה שהיה רגיל. שום אירועים מיוחדים. לאחר שתיקה של רגע אומרת האם." לנו במערכת המודיעין זה לא היה יום רגיל. ואתה בוודאי יודע שמצלצלים כול מיני אנשים מוזרים, תמהונים, טיפשים, סתם נודניקים. אבל טיפוס כזה כמו שהיה לנו היום, אני לא זוכרת בכול הקריירה שלי בעבודה. אני חושבת שזה איזו פסיכופאט או משהו דומה, מעסיק אותנו שלושת רבעי שעה עם  הטלפון של הבת דודה של ראש העיר מרדכי נמיר. כמפקחת, האנשים שלי היו צריכים לעצור אותי כדי שלא  אעמיד במקומו את המטורלל הזה"

המרק נשאר תקוע בגרונו של טוביה. המסקנה של טוביה. שקרים ,גם אם מופיעים בצורת מתיחות ,חוזרים אל בעליהם כבומרנג.

"ככה זה בעולם אין אמון בבני אדם" –אומרים- שרים חברי רביעיית מועדון התאטרון שכיכבו בשנות ה-60 ואינם עוד.


רביעיית מועדון התאטרון – אין כמו יפו בלילות – מפגשזמר

28 בנוב׳ 2016 – הועלה על-ידי Israphon Music

להורדה מ-iTunes https://itunes.apple.com/il/album/htknyt-hr-swnh/id721618709?uo=4&at=10layv מתוך האלבום "התכנית …

לאן?

ברכבת הצבעונית  ששמה "כחול לבן" עדין לא יודעים מה יעדה. גם הצופים לא יודעים.

באחת התקופות המאוחרות של שהותי בארה"ב שמעתי סיפור על כאן ושם . באחד הקוקטיילים בוושינגטון, וושינגטון היא גם בירת הקוקטיילים, שאל אחד הנוכחים האמריקאים אורח מחו"ל. Where are you from .על כך ענה האורח: From Israel או- העיר האורח.Israel is a wonderful country to come from.   על דרך המשל גם אנו יודעים שאנו באים מביבילנד, אבל איננו יודעים אנה אנו באים. שאלה זו מופנית בראש וראשונה,לטוענת הכתר מפלגת "כחול לבן".  מה קורה חברים כשביבי הוא היסטוריה- האם חל על זה קביעתו של  פרנסיס פוּקוּיאָמָה-קץ ההיסטוריה. נכון יותר קץ הסיפור הישראלי.

לאן- היא שאלה  קריטית והיא לוותה את העם  היהודי מראשית מקורותיו כעם. וככה אנו מוציאים בבראשית כאשר אלוהים אומר לאברהם:"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". לאמור שאלוהים   בכבודו ובעצמו לא הסתפק ב"טרנספר" אלא קבע לאברהם יעד. ובהמשך ההיסטוריה של העם היהודי הנודד, הרי גם בפזורה בעידנים שונים ובנסיבות שונות היהודים לא רק ברחו אלא קבעו לעצמם יעד- מטרה .

הסופר מרדכי זאב פָיאֶרבֶּרג הכתיר אחת מיצירותיו בכותרת "לאן".היצירה מתארת  את לבטיו של צעיר בן-דמותו של המחבר, בשאלות של  אמונה, השכלה, עם וגורל. התשובה לשאלה "לאן?" שניתנת ביצירה היא :  ארץ ישראל, שם יונחו יסודות ל"חברה חדשה". הלוך-רוח זה הפך את היצירה למרכזית בתודעת דורות של  ציונים .אם  "כחול לבן " זקוקה  לתזכורת יש  רחוב "לאן" ברמת גן וכן הסמטאות "לאן א" ו"לאן ב" ברחוב פיארברג בתל אביב.

המטרה להביא לסיום כהונתו של ביבי נתניהו כראש המשלה, או בהקשר זה להביא להחלפת כול ממשלה במשטר דמוקרטי , הם ככלות הכול אמצעי. המטרה היא הבאת בשורות חדשות לעם, בכול מקום ובוודאי בישראל אשר סובלת ממדווים קשים של  קהלים גדולים שהם במצוקה, ואין צורך לפרט אותם. במערכת הבחירות הקודמת שמענו את מנהיג "כחול לבן", בני גנץ מדבר על הצורך בטיפול דחוף במערכת הבריאות, במערכת החינוך בסיוע לקבוצות נזקקות ובראש וראשונה האוכלוסייה הקשישה- כיום אנו ממעטים לשמוע על כך.

מפלגת כחול לבן, כפי שציינתי באחד הפוסטים שלי היא מפלגה קוהסיבית באופוזיציה ומה שמאחד אותה ברגע זה הוא המאמץ לסיום כהונתו של ביבי נתניהו . אבל מה יקרה במציאות המיוחלת כאשר מפלגת "כחול לבן" תהיה בשלטון, או במרכזו. האם ניתן לאחד את כול גורמי השקשוקה הפוליטית אשר  לפחות חלקה מושך או דוחף לכיוונים מדיניים שונים. לפיכך גם מבחינה זאת חשוב להציג לציבור מצע אשר בו,למצער, הרוב המכריע של המרכיבים את ה"פאזל" של "כחול לבן" יעמוד מאחוריו.

ביטחון הוא לא רק צבאי. הוא גם חוסן חברתי ציבורי.

הכול מתנקז לסוגיה הביטחונית. ועם כול החשיבות שיש ליחס לסוגיה זאת, ואינני חושב שישנם אנשים שמקלים ראש בכך, הביטחון האמתי הבסיסי טמון בביטחון הפנימי. ציבור שאינו חש ביטחון בזירה הפנימית הוא ציבור שבסופו של יום, כעורף,  לא יהיה חזק דיו. גם זאת בלשון המעטה. אצטט קטע קצר ממאמרו המעולה של עמי איילון-"הארץ " 31.1.2020 . הוא כותב בשעה ש"ההגנה" הוא מושג שאנו יכולים למדוד הרי "ביטחון לעומת זאת הוא מושג מופשט,המתייחס לחרדות שמקורן באירועים ובחוויות שעברנו כיחידים וכקבוצה".חרדת אזרח ממצב של ביטחון פנים, חרדת אדם זקן ומשפחתו מפני אי יכולת לשלם בעבור תרופות, חרדת חולה משהות ממושכת בחדר מיון, חרדת נשים במצוקה וכיו"ב- אלה נכנסים לקטגוריה של ביטחון.

ואשר לביטחון-ביטחון, שערו בנפשכם אם שירות הביטחון הכללי לא היה מסכל יותר מחמש מאות פיגועים בשנת 2019 אלא עשרה פיגועים פחות וביניהם שניים שלושה פיגועי מתאבדים. מה היה קורה למצב הרוח הלאומי. ושירות הביטחון הכללי לא מציין כמה מתוך הפיגועים שנמנעו נבעו משיתוף פעולה עם גורמי ביטחון של הרשות הפלשתינית. הנשיא עבאס מאיים להפסיק את שיתוף הפעולה הביטחוני, כתוצאה מתכנית טראמפ, ואף שזה בינתיים איום לבד, מה יקרה אם הוא ימומש. זאב, זאב והזאב  יופיע .גם על כך צריך לתת את הדעת.

מבחינה זאת גם בתחומים מדיניים ביטחוניים שבהם הצמרת של "כחול לבן" מרבה להתבטא , זה בדרך כלל בגבול של "תקינות פוליטית"- כלפי הימין, בהנחה שבראש מעייניו של הציבור הישראלי עומד הביטחון הצבאי. כאילו אנו בראשית קיום המדינה. ביטחון הוא,כאמור,בעל חשיבות עליונה אבל ישנן סוגיות לא פחות חשובות במדינה שהיא החזקה  ביותר, צבאית, במזרח התיכון. אהוד ברק במאמר ב"הארץ"( 28.1.2020 ) מציב גם הוא את השאלה:" מה עמדתנו אומרת עלינו,על ערכינו ועל זהותנו……..של ממלכתיות וזכויות אזרח או של שחיתות  ועריצות הרוב.? אלה הדברים שעומדים על הפרק". לאן.

גם תגובתו החיובית של מנהיג "כחול לבן" בני גנץ לתכנית טראמפ, אין בה ולא כלום עם מצע מדיני ביטחוני של מפלגה שמבקשת להיות עמוד השדרה של ממשלה חדשה לאחר הבחירות. ומסתבר שהיא הייתה  גם פוחזת. שכן נראה שהאמריקאים עצמם לא יודעים איך  מטפלים ב "בלו פרינט" שלהם עצמם. זה לא מפתיע בממסד טראמפ. אם פעם ראיתי בהתבטאות של דוד בן גוריון כי "לא חשוב מה רוצה העם, אלא מה רצוי לעם" הפעם אני רואה זאת באור אחר. בן גוריון, המנהיג הכריזמטי, רצה, איך נאמר זאת,להדריך את העם להאיר לו נתיב. זאת תפקידה של מנהיגות ולא מצב  רוחו העכשווי של העם. ה"הרייטינג הפוליטי".וזה פוטנציאל שבני גנץ לא מנצל.

רנסאנס  אידיאולגי,

אני בשעתו הערכתי כי השותפים המועדפים בקואליציה שבראשה עומדת "כחול לבן", הם דווקא המפלגות החרדיות. להם יש אג'נדה, שבחלקה ניתן לחיות אתה, ובחלקה -אלה יכולים לחיות עם האג'נדה לא רק של  "כחול לבן" אלא גם השותפים מן הצד הפרוגרסיבי של המפה. העבודה ומר"ץ והמחנה הדמוקרטי. תפטור את החרדים מחוק גיוס חובה, אשר הוא "פייק גיוס" ותקבל מהם הרבה פשרות. להם יש אידיאות ביניהם להיות סמוכים לעטינים הכלכליים.

אבל אם מסיבה זאת או אחרת החלופה הזאת לא תתממש, הרי בנוסף לבעיות האינהרנטיות של "כחול לבן" יתווספו הבעיות עם השותפים הפוטנציאליים: "ישראל ביתנו" ועבודה- מרץ. מה יהיה כאן המכנה המשותף. מן הראוי שהציבור אשר מתבקש להכריע בבחירות הבאות יקבל מדיניות של מי שאמור להיות חוט השדרה של השלטון – מפלגת "כחול לבן".

יחד עם זאת, ככה או אחרת, זאת הזדמנות למחנה הדמוקרטי- עבודה ומרץ- לחדד את המצע החברתי כלכלי. ישנם סימנים כי בעולם הגדול , בעיקר במעצמה הגדולה,הציבור מתחיל להתפכח מן "הנס הכלכלי"  הקפיטליסטי. ברוח הסיפור שבו פתחתי את הפוסט. THE U.S IS NOT THE MOST WONDERFUL COUNTRY TO COME TO. התופעה הבולטת ביותר היא ארצות הברית נושאת הדגל של הקפיטליזם שבראשה עומד אדם  עיוור צבעים ,למעט הצבע הירוק ,וזאת לא של  הסביבה אלא של הדולר. סנאטור כמו ברני סנדרס ממדינת מֶסֶטטשוּסֶטס הוא סוציאל- דמוקרט והרפובליקנים רואים  בו סוציאליסט , כמובן, ככינוי גנאי. הוא עד כה האישיות הפופולרית ביותר שבין המתמודדים כמועמדים לנשיאות ארה"ב במפלגה הדמוקרטית. הדור הצעיר רוצה לראות אידאליסט שוויוני שראוי להנהיג את העם האמריקאי.

שלא לדבר בסוגיה החשובה ביותר שכולם,ובעיקר המחנה הלאומי- לאומני, דוגל בו -מדינה יהודית .ללא מדינה פלשתינית בת קיימא, מדינת ישראל לא תהיה יהודית. ויכול שֶלדון אֳדלסון  איל ההימורים,לקבוע שלא כתוב שישראל תהיה דמוקרטית. ובנקודה זאת אבקש להעיר לא כמי שמשתמש כשואה לצרכים פוליטיים, סוגיה שמאוד ראויה  לטיפול נפרד,אלא  כשורד שלה.אם ישראל  לא תהיה דמוקרטית ,הרי כשורד שואה אראה בכך את חיסול הלקח הראשון של השואה –מדינה יהודית ערכית ,שלה ייחלתי , וייחלו שורדים אחרים, ובעדה לחמנו בבואנו  לכאן ולא למקום אחר. בשעה ש"כחול לבן" בורחת מהסוגיה כמפני  מגפה,המחנה הפרוגרסיבי- העבודה- מרץ- הפלג הדמוקרטי -דוגל באומץ בהקמת מדינה פלשתינית בת קיימא, ולא כ"באנטוסטאן", כדבר שהוא חיוני לנו,כמדינה וכישראלים.

לכן  עבודה ומרץ חייבים לעשות הכול כדי לפחות להחזיר לעצמם את המצביעים המסורתיים שלהם,ביניהם אלה שעומדים מן הצד ואחרים. מאמץ מיוחד על הרשימה לעשות בקרב צעירי הקהילה הערבית בישראל כדי שעיסאווי פריג' שהוא במקום 11 ייבחר. בכול מקרה,המרכזיות של "כחול לבן" כאלטרנטיבה שלטונית  מובטחת,גם אם הרשימה הפרוגרסיבית תיקח ממנה מנדט.   אני מניח שהיא אף עשויה למשוך קבוצת מצביעים מן הליכוד, בייחוד בקרב המתונים או אפילו קהל אוהד ליכוד בעבר, שיראה בבני גנץ מועמד ראוי,בין היתר משום שדי עם ביבי והוא גנרל שמזכיר את יצחק רבין.

זאת תהיה תשובה נאותה- לאן- אנו מבקשים להביא את החברה הישראלית לאחר תקופה ממושכת בערפל הכבד, הממושך והמעיק שהביא עלינו ביבי נתניהו.

**********************************************

עדכון. כמה ימים לאחר פרסום פוסט צלצל אליי מי שממלא תפקיד בכיר במערכת הבחירות של "כחול לבן" ואמר לי כי נושאי הבריאות והחברה נכללים במצע של המפלגה. אמרתי לו שאם אני ושכמוני לא יודעים על כך אזי בפועל כאילו שזה לא קיים. בימים האחרונים שמענו כי הבריאות ונושאים חברתיים אכן מקבלים תהודה הן ממנהיג המפלגה והן בהופעות של צמרתה. זאת בשורה משמחת

אחותי גיבורת התהילה

עסקת נדל"ן ו-9.5 גרם קנאביס וצעירה ישראלית ביו שני גונבי דעת

בפוסט שפרסמתי ב- 23 בדצמבר 2019 כתבתי: " וולדימיר פוטין הוכיח ומוכיח שתמיד יש לו קלף כזה או אחר כשמזדמן לו משחק טוב. בית משפט הוא לא משחק. אבל המשחק יזדמן לו בעת שישתתף ב- 23 בינואר בפורום הבינלאומי לשואה ו-75 שנים לשחרור אושוויץ שיתקיים ב"יד ושם" בירושלים. …..

אי לכך -הדעת נותנת,אף שלא תמיד היא מקבלת תמורה, ושמא זה ניחוש פרוע ,והוא שהפעם וולדימיר פוטין עשוי להעניק "מתנה" למדינת ישראל בצורה של חנינה לנעמה יששכר. יכול להיות שגם בהקשר זה הוא יבקש תמורה,ואין לדעת מה תוכנה וכיצד ביבי יעשה זאת. במקרה כזה נשיא רוסיה יתקבל כאן לא כמי ששיחק את המשחק של "הוצאת העז מהבית" אלא כנשיא נדיב, ולא רק של עם ישראל אלא של ביבי נתניהו- מתנה למערכת הבחירות שלו. מתנה כפולה."

זאת לא הייתה נבואה. זה היה ניחוש פובליציסטי כמו נחושים דומים של פרשנים שעוקבים אחר אירועים. ולא בכך העניין ולא  לשם טפיחה עצמית על השכם שאני מזכיר פוסט זה. אלא כיצד התקשורת שלנו,ושלנו בלבד, ואולי גם של השופרות הרוסיים, התמידה  בסיקור הפרשה ללא הרף, משל מדובר היה במטה הארי  המרגלת הגרמנית,ממוצא הולנדי, שנשיא צרפת רמון פואנקרה חנן אותה בראשית אוקטובר 1916 . כידוע היא נדונה למוות בידי כיתת יורים במחצית אוקטובר באותה שנה.

עם כול הסיפוק מכך שצעירה ישראלית שהסתבכה בגבול של משטר רודני שוחררה, הרי כאיש תקשורת אני לא רואה עצמי פטור מלהביע את דעתי בסוגיה, נכון יותר בסיומה שלה.

נעמה יששכר לא רק נלכדה בגבול רוסיה בשל אותו קמצוץ של קאנאביס, אלא ברשת ענקית של שני מנהיגים ציניים אשר מוכנים להשתמש כמעט בכול אמצעי אם הדבר משרת אותם אישית. ומי שנלכד אתה הם אמצעי המדיה שלנו. וכאמור אין זה משנה כיצד היא סקרה את האירוע,ואין כמעט זווית שזאת החמיצה. העובדה שזה זכה לפרסום כה נרחב ומתמשך היא  ציון בלתי מספיק , או נכשל, בתעודת העניות של התקשורת שלנו.

 

בן אדם ביער. A HUMAN BEING IN THE FOREST

ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה.

הקטע הבא במקור הוא מתוך הספר "גשר של נייר" .הנוסח באנגלית שמופיע אחריו הוא מתוך ספרו של  ההיסטוריון, סר מרטין גילברט  THE RIGHTEOUS- חסידי אומות העולם שבו מובא הסיפור.The English version follows after the Hebrew one

מחנה הריכוז הוקם בתוך היער לאחר שהשטח נוקה מעצים ומרבדי שלכת. העבודה עצמה אף היא התנהלה ביער. חטבנו עצים וגררנו את הגזעים כדי להכין עוד איזו קרחת בלב היער. לא ברור היה לשם מה. המרחק בין המחנה לבין אתר העבודה לא היה רב. אבל לצעוד לשם כך אפילו במרחק של  שני קילומטרים בחשכה של טרם שחר ,ברוח חזקה שנושאת תערובת של גשם ושלג אשר גם  החורש לא משמש מקלט ממנה ,זה היה גם ניסיון ראשון מסוגו. הקור חדר מבעד הלבוש-שק של מלט וסמרטוטים והוא עקצֵץ ונשך,אצבעות הידיים שותקו והיה צורך להכניסן לפה ולחממן  מעט.אך משהוצאו מן הפה עלתה עליהן  שכבה דקה של כפור. החלופה של הטמנת הידיים מתחת לבית השחי הועילה זמנית. כי כשהידיים אינן חופשיות לשמור על האיזון נתקלו הרגליים בענפים ובעצמים אחרים. נפילה בהליכה שכזאת  הייתה מסוכנת. היא עוררה את תשומת הלב של  הווָכמָנים שלוו אותנו ואם חטפת רק מכה או בעיטה ,בשל הנפילה, היית בר מזל.

נופל במקרים רבים נחשב לנֶפֶל ומוזלמאן-נפל נחשב אצל הנאצים כנטל בלתי נסבל  שיש למהר ולהיפטר ממנו. למזלי לא נפלתי,רק מעדתי פה ושם והמשכתי בסחיבת גזעים שהוציאו את שארית הכוחות שבי ובגרירת ענפים שפצעו אותי עד זוב דם שקפא. אחרי היום הראשון של העבודה חזרתי בחשכה למחנה ונפלתי על דרגש העץ. היה לי קר וחם ושיני נקשו,שרירי רעדו וברכי פקו וחבילת עצמותי עמדה להתפרק. וויתרתי על האוכל והשתייה וכול כולי חרדה מפני יום שיבוא. ידעתי שעוד יום מפרך שכזה ואני גמור.

למחרת שוב הוצעדנו לאותה חלקה ושוב הצטווינו לעסוק באותה עבודה. מזג האוויר היה סוער גם ביער ומה שלא נפל עלינו מן השמים במישרין בא לנו מצמרות העצים .נשימתי קצרה,ראשי הסתחרר עלי,חשתי שיתוק בבהונות רגליי והתקשיתי להניע את הידיים. אינני יודע מה גרר אותי ומה דחף אותי. העצים,הענפים, האנשים נראו לי כבליל אחד שאני מתערבל בתוכו. כך בעודי סוחב גזע במשקל גופי- או ככה הערכתי את כובדו- אצבעותיי איבדו כליל כל תחושה,תערובת של שלג וגשם חדרה מבעד לשק המלט והפיג'מה,הרגלים שקעו בתוך הבוץ ואני מהלך כמו סהרורי וגורר את עצמי ואת העץ קדימה באיזה דחף על אנושי. התמוטטתי.

מצאתי את עצמי בצריף. כאשר פקחתי את עיניי ומחיתי את פתיתי השלג מעל לעפעפיים,הרמתי את הראש ובראותי את השומר המבוגר שהיה בגיל של סבי הפשירו עיניי,התייפחתי בתוכי ,החנקתי את הפרץ. לפתע העיניים זלגו כמו העננים בחוץ,בעצמה שלא ניתנת לעצירה. הגוף רעד כמו העצים בסופה. בכיתי. לא ייאמן. לא התביישתי,לא חשבתי מה יקרה לי והתמכרתי לרחמים עצמיים כפי שלא עשיתי שנים.

בכיתי כמו אדם,שכן חיה לא בוכה. בכי מבלי לדעת על מה ולמה. כנראה על הכול. על מה שעבר עליי,על מה שעובר עליי ועל מה שהעתיד צופן בחובו. ואולי זה לא היה בכי בכלל אלא הפשרה . יחד עם הכפור והקרח שדבקו בי בחוץ,הופשר גם תוכי מן הפגעים שנשאתי אתי בפנים. ההמסה הזאת הפנימית והחיצונית גרמה לי הקלה וזיכוך. חשבתי: הלוואי שהבכי ישטוף אותי,שאימוג ואיעלם בחום שהציף אותי. ככה להתאדות ולהיעלם כאדים שעולים ומתפזרים. פרטי אותו מקרה חקוקים בי כמו כתובת צרובה על אנדרטה.

אני זוכר שחשתי  נגיעה בכתף. זה היה החייל הגרמני הקשיש. הוא אמר לי להוריד את שק הנייר ולייבש אותו ליד תנור הברזל שעמד באמצע הצריף. לאחר שעשיתי זאת הוא הצביע על הנעליים,גם אותם להוריד ואת הסמרטוטים שעטפו לי את הרגליים ולייבש אותם. עוד אלה מהבילים ליד התנור,הביא לי השומר תה חם ומתוק בספל פח. וכאשר שק המלט יבש הוא רמז לי לפשוט את הפיג'מה ספוגת המים ולהחליף אותה בשק המלט שיבש. מלבד הרמזים והמילים המעטות הענייניות שהוציא,הוא חסך בלשונו. מדי פעם הציץ החוצה,אולי כדי לבדוק אם אורבת איזו סכנה לי וגם לו.

כאשר הכול יבש,לרבות הנעליים שהעלו אדים כמו סיר רותח,הוא הוצא מן התרמיל פרוסת לחם לבנה,גדולה, מרוחה במשהו, הושיט אותה לי ורמז לי לאכול במקום. הייתי מעדיף לקחת אתי את המעדן הזה ולהתענג עליו,ללעוס,להעלות גירה ככל שניתן,אבל הבנתי שעלי לאכול את הפרוסה בתוך הצריף וכך עשיתי. החייל הזקן התבונן בי בשביעות רצון,כמטפל המתבונן בפציינט שחוזר לאיתנו. גמרתי ללעוס את הפרוסה,כשאני מצר על כל נגיסה שחסרה,על כל דקה שעוברת ומקרבת אותי לקץ שהותי במקלט החם. לבשתי את הפיג'מה ואת השק,נעלתי את הנעליים,לא לפני שהוא נתן לי חתיכת בד צמר לעטוף את רגליי. קדתי קידה בפני האיש. אמרתי לו "דָנקֶה פיל" ויצאתי.

לתדהמתי החייל הגרמני שהיה צמוד אלי בעבודה רק התבונן בי כאשר חזרתי ובכך הסתפק. שותפיי לעבודה אמרו לי שלא אתאמץ יתר על המידה והם איכשהו יחפו עליי. כשאתה בג'ונגל בולטת האנושיות שבעתיים. באותו ערב כאשר חזרתי לצריף הרהרתי ארוכות על אותה פרוסת לבן לבנה שכמוה לא באה אל פי זמן רב והרהרתי בדבר אותו חייל זקן המושיע שהציל אותי עוד בטרם נתן לי את הלחם והתה. וודאי יש לו נכד כמוני,והמלחמה הזאת ארורה גם לגביו.פתאום היה צדיק  אחד בסדום. גרמני שונה מן הגרמנים שהכרתי,החל בפולקסדויטשים  בזדונסקה וולה, עירי, וכלה במפלצות של האסירים,של תאי הגז והמשרפות,גרמני עם צלם אדם, כמוהו היו וודאי בודדים. אבל גם אותם עלי לזכור,כשם שיש לזכור את האחרים לדיראון עולם. אם אחיה,אם אצא מן התופת הזה. אם….אם.. ואולי המלאך בדמותו של  חייל גרמני זקן- לא היה אלא אליהו התשבי. הרי סופר לנו בילדותנו שאליהו מתחפש לכל מיני דמויות כדי להושיע את עמו. אם כך אולי גם אזכה לצאת מן התופת. הרהורי לב אלה היו קש להיאחז בו. עד אז אפילו זה לא היה. גדולתו של מעשה חסד שהוא מפיח בך תקווה,ועצמתה של תקווה שהיא מחזקת את גופך. באותו ערב לא יצאתי לבקש את פיסת הלחם ופחית התה. נפלתי על המיטה ,שדוד ונרדמתי.

מתוך "גשר של נייר"- משרד הביטחון- ההוצאה לאור 1995

בהמשך הנוסח האנגלי כפי שהוא מופיע בספרו של ההיסטוריון  סר מרטין גילברט

post the righteous doubleday 2002 post

THE RIGHTEOUS – DOUBLEDAY 2002

Among the hundreds of thousands of Jews in the slave labour camps that dotted every region of greater Germany in 1944 was Zwi Glazer a fifteen year old Jewish boy from the Polish town of Zdunska Wola. He was later to ser down his recollections of a moment in Ridelau, a slave labour camp in southern Germany when death seemed very near.-but when a German guard gave him the will to live .Day after day he and those with him marched to their place of work.

"The weather was stormy in the forest and whatever did not fall on us from heaven came from the treetops. My breath shortened, my head wobbled and I felt my toes turn numb .I could not move my fingers .I did not realize what had moved me or had pushed me .The trees the branches, the people around  and everything seemed to me as one mixture into which I was being whipped .Thus while I was carrying a tree trunk heavier than my body, or that was what I imagined ,my fingers lost all their sensitivity A mixture of snow and rain seeped into my cement sack that I wore over the "striped pajama" , my feet sank into the mud and I was moving like a sleepwalker and dragging myself and the tree trunk with an inhuman thrust .I collapsed.

I found myself in a wooden shack when I opened my eyes and wiped the snowflakes that were still glued to my lashes .I noticed in front of me an elderly guard the age of my grandfather .The snow on my face started to melt .I melted from inside as well .I held my guts from bursting .Then suddenly I could not hold anymore and my eyes were dripping like the clouds outside in what turned to be an outpouring that could not be stopped. My bones rattled like the trees in the storm. I cried. Unbelievable. I was not ashamed. I did not care what would happen to me and I surrendered myself to self pity, which I had not done for years….

The details of this event are carved in my life   like an inscription on a monument. I remember that I felt a touch on my shoulder. It was the elderly German guard. He told me to take off the paper sack and put it near the stove, which stood in the middle of the shack. After that he pointed to my shoes, to take them off as well and the rags that were wrapped around my feet, so that would dry. While these were steaming above the iron stove, the guard brought me hot and sweet tea in a tin mug.

Than when the paper sack was dry, he motioned me to take off my "stripped pajamas", which were still dripping and put on my sack. He was very scared in speaking. From time to time he looked out as if to ensure that he or I might be endangered. When everything was dry, including the shoes, which steamed like a boiling cattle, he took out of his haversack a slice of white bread, a big piece with some spread on it to me and motioned to eat it… I would have preferred to take away this delicacy and to indulge, chewing it slowly and licking my lips. But I realized that I had to eat it there and then, and so I did.

The guard was observing me with satisfaction, as a hospital attendant looks at a patient who has come out of a coma. I finished chewing the last piece, wishing it were the first bite and not the last, and that my temporary paradise would last a little longer. I dragged myself and dressed, stood up, bowed properly and said "vielen dank" and left.

T my astonishment when I returned to work, the soldier who guarded us at work just looked upon me and said nothing. My co-prisoners told me that I was on the verge of death, and therefore I should move as little as possible, and that they would take over my working quota. When you are in a jungle ' humanity is sevenfold conspicuous.

On that evening when I returned to my block I pondered a long while on the piece of white bread which I did not taste a long time  and I was thinking  about the elderly guard who saved me even before he gave me the slice of bread and the hot sweet tea. He probably has a grandson my age and the war is a cursed thing for him as well .Suddenly it occurred   to me that there is a righteous man in Sodom. A German different from those that I got to know starting with the ethnic German in my home town, Zdunska Wola , to the monsters in the concentration camps, Gas chambers and crematoria- a German with a human image, a German with a human face.

 

עם סגירת הפוסט על חוויה מזדמנת..

לעתים יש מפגש של אירועים ואנשים שההצטלבות הזאת יש לה משמעות מיוחדת. מעין טלפתית. בין הנואמים באירוע הגדול ב"יד ושם", לציון 35 שנה לשחרור אושוויץ היה נשיא גרמניה פרנק וולטר שטיינמאייר. בשביל נשיא גרמני לנאום בממסגרת הזאת שבמוקד שלה פשעי ארצו ועמו, זה לא דבר פשוט. אלא שנשיא גרמניה הומניסט ואיש בעל ערכים, מצא דרך שדבריו ימצאו את האוזן הקשובה. במקום לדבר בשפת ארצו, גרמנית, כפי שדיברו נואמים אחרים בשפת ארצם, שטיינמאייר דיבר אנגלית. הוא פתח את נאמו בכמה משפטים בעברית וסיים בברכת "שהחיינו.."  גם תוכן דבריו זכו להד חיובי מאוד כאשר אמר בין השאר : "הלוואי שהייתי יכול לומר שהגרמנים למדו,סוף,סוף מן ההיסטוריה. אבל איני יכול לומר זאת בשעה שהשנאה מתפשטת."

zvi and prsident of germany

בסיום הטקס לאחר שהפמליות של מנהיגי העולם עזבו את המקום, נותר באיזו פינה לא רחוק מן היציאה, נשיא גרמניה ולצדו קומץ מלווים, כנראה ממתינים לרכבם לאסוף אותם. התבוננתי בו לרגע והוא בתגובה נענה בראשו לאות ברכה. ניגשתי אליו ואמרתי לו כי דבריו היו מרשימים. הוא שאל אם אני שורד שואה ומה מעשיי ועניתי לו בקצרה. אבל ראיתי לנכון להוסיף משהו. סיפרתי לו כי לקראת האירוע לציון 35 שנה לשחרור אושוויץ פרסמתי קטע מספרי "גשר של נייר" על  מחנה המוות בירקנאו. ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה אני מתכוון לפרסם פוסט על חייל משמר גרמני מבוגר שהציל את חיי כשהתמוטטתי בעבודה במחנה "רידלאו" בגרמניה. והנה אני נפגש עם נשיא גרמניה ומספר לו שגם בסדום של אותם ימים נמצא צדיק אחד בדמותו של אותו חייל. מה גם שהסיפור ראה אור בגרסה האנגלית. הוא ביקש לקרוא אותו ואשלח לו קישור ואני מניח שנשיא גרמניה אכן יקרא אותו.