ארכיון מחבר: צבי גיל

a journalist and writer and lecturer on mas media.b.a in political science and international relations . m.a in sociology and mass communication.writes a blog in several websites on social, political and cultural issues.producer and director of documentary films. among the founders of israel television, assuming senior positions among others director of israel radio tel aviv and head of news and current affairs in israel television.currently executive prodicer of documentary films on the contribution of the holocaust survivors to the state of israel, a project he initiated and is coordinating.late wife an interior archtect, desigend among othrers the cabinet room of the israeli governmant. 3 married daughters and families.march 2012 write his fifth book- a collection of short human interst stories

הם לא היו נעבעכים

השפעתה של חוקרת צעירה על נרטיב ציבורי היסטורי חשוב שנוגע לשרידי השואה.

לפילוסוף הגרמני הידוע גאורג  ווילהלם פרידריך הֶגֶל מיחסים  את האמירה כי " ההיסטוריה מלמדת אותנו שהיא לא מלמדת אותנו כלום". לא מצאתי סימוכין להגדרה זאת אף שהתזה שלו

של "רוח הזמן" לפיה ההתרחשויות אינן מודרכות על ידי "פעילות של פרטים הבוחרים ועושים כרצונם, אלא על ידי רוח הזמן" (כלומר לא על ידי לקחים- צ.ג) יכולה אולי להתאים להגדרה זאת שכן רוח הזמן נתונה לשינויים .

הדעת נותנת כי  ההגדרה היא נכונה, לפחות בחלקה, שכן מדי פעם בפעם מזכירים לנו שאנו לא לומדים מן ההיסטוריה, כאן ובעולם. וזה נכון. עם זאת  מהיסטוריונים לומדים גם לומדים. לדוגמה. אני למדתי מפרופסור חנה יבלונקה שהיא בשנת דור צעירה ממני ועוד בטרם היא קבלה פרופסורה באוניברסיטת בן גוריון וסיימה כפרופסור מן המניין וחוקרת ידועה בתחום ההיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה זאת.

אם אני מזכיר זאת ביוני  של 2018  הרי משום שבסוף חודש אפריל נערך באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע יום עיון  לכבודה של פרופסור חנה יבלונקה עם פרישתה הרשמית מן האוניברסיטה. כותרת האירוע הייתה :"בין זיכרון לתודעה" והנושאים שנדונו היו :"החברה ישראלית לגווניה", "היבטים של זיכרון", "בין אידיאולוגיה לפוליטיקה" ,"הציונות והפרהוּד", "ניצולי השואה בחברה  הישראלית" ו,"ניצולי השואה מדברים". הנושא האחרון הוא מעניין במיוחד, שכן ניצולי השואה לא דיברו או דיברו מעט. הסיבה היא לא  רק בשל טראומת העבר והרצון לשכוח אותו אלא מכיוון  שאחרים נטלו לעצמם את  התפקיד הזה לדבר בשמם.

באירוע , שנמשך יום תמים, השתתפו  היסטוריונים וחוקרי שואה ממוסדות אקדמיים ומכונים בארץ. הוא  התחיל במסגרת רחבה באולם הסנאט ולאחר מכן במסגרת מצומצמת יותר במהלך ארוחת ערב מזנונית. בפורום זה, פרופסור יהודה באואר,לדעתי ההיסטוריון הגדול ביותר  שחי כיום בנושא השואה, ראה לנכון לדבר על מקריות בהיסטוריה וכדוגמה הוא הביא את מרד גטו וורשה .אני מזכיר זאת במוסגר, שכן הוא לא נכלל, במסגרת הדיונים,אך ככלות הכול  פרופסור יבלונקה, היא היסטוריונית ואת הדוקטורט שלה היא עשתה בהנחיתו.

המיתוס והאתוס של מרד גטו וורשה היה ונותר, כמו פרקים שונים בהיסטוריה, לוט בערפל, בהיבטים שונים שבו .אבל באותו ערב בהתכנסות המצומצמת  שמענו פרק מאלף על  התחלת המרד מפי הפרופסור יהודה באואר .באואר ביקש להוכיח את הפרדיגמה של המקריות בהיסטוריה שהיא לא דטרמיניסטית מצד אחד ולא אנרכיסטית מצד שני. היא במקרים רבים- מקרית. שכן האירוע נערך, כאמור, לכבודה של היסטוריונית צעירה בדור מיהודה באואר ותלמידתו . אם באואר ראה לנכון לספר בפרוטרוט על השתלשלות המרד, ויהודה באואר הוא מספר וכותב מרתק,יש להניח שלא רק אני התוודעתי לפרק הזה של המרד אלא גם אחרים שהתכנסו בהתוודעות זאת .התברר כי העם היהודי כמו גם התנועה הציונית, המריבות הפנימיות הן בגנים שלהם. וככה היה בגטו וורשה.לאמור אפילו בנסיבות כאלה היו מחלוקות. לא מדובר בשלב האחרון של המרד שבו השתתפו שני גופים: אי"ל- הארגון היהודי הלוחם מיסודם של התנועות הסוציאליסטיות הציוניות  ואצ"י- ארגון צבאי יהודי מיסודם של הרוויזיוניסטים. מדובר בשלבים לפני כן. באואר הזכיר כמה מפגשים של פעילים ציוניים בשלבים השונים של הכנות למרד,שהסתיימו בלא כלום בשל סיבה כזאת או אחרת ומפגש אחרון שאמור היה לסתום את הגולל על הרעיון. באותה ההתכנסות של הצעירים המתוסכלים, שתכליתה הייתה  לקבור סופית את רעיון המרד, הם דווקא החליטו לבצע אותו.וככה התחיל "מרד גטו וורשה"- במקרה. שכן אלמלא אותו מפגש שאמור היה לסמל את ההודאה בכישלון כל ניסיונות הקודמים של מרד, המרד לא היה מתרחש."מקרה"- סיכם יהודה באואר.

כולנו באותו מעמד ישבנו מרותקים, חלקנו מן הסתם מופתעים, לשמוע את האיש הזה ,שבע שנים והגות, מוליך אותנו בשבילי היסטוריה מלפני 75  שנים. מכיוון שלא רשמתי את השיחה ואני כאמור, מבקש רק להזכיר אותה כפנומן היסטורי, יכולתי רק לתמצת את עיקר הסקירה. היא גם פוסחת על  הניואנסים הרבים אשר שזורים בסיפור של פרופסור באואר, לרבות כיצד הוא תחקר את הפרטים על המרד אשר שום בלש טוב לא היה מתבייש בהם. אין כול ספק כי ההיסטוריונים הם בלשים מעולים של נבכי העבר. ישבנו מרותקים, אפשר מהופנטים. גם פרופסור חנה יבלונקה ניחנה באותה תכונה, שאותה הזכרתי באחד הפוסטים, של העברת החומר-delivery .

מה למדתי מחנה יבלונקה.

חנה יבלונקה כבר בראשית דרכה האקדמית הכירה  במה שאנו תלמידיי וחוקרי המדיה קוראים המשולש של קומוניקציה, שלושת ה- M. באנגלית MEDIA, MESSAGE, MIND  – מדיה, מסר, מוח. היא הבינה כי תקשורת המונים היא  מוליך חשוב לסיג ושיח אקדמי ודווקא בסוגיה של ניצולי השואה . הנושא של ניצולי השואה בשלהי המאה ה-20  העסיק את הציבור ואת והממסד, רק או בעיקר, מן ההיבט החומרי של אותם ניצולים שנתונים במצוקה. יבלונקה  הייתה מרצה מבוקשת והופיעה באמצעי המדיה השונים. מעבר לזה גם הציבור הרחב ובעצם גם האקדמיה לא עסקו בפנומן הזה של 450,000 שרידי שואה שבאים למדינה שעם הקמתה מנתה אוכלוסייתה 650,000. הם  היו מתויגים  כ"שארית הפליטה" .הייתה תקופה , בראשיתה שהתייחסו אליהם בניכור. והייתה תקופה מאוחרת יותר, שאי אלה עולים מארצות אפריקה ואסיה,ראו אותם כבעלי פריבילגיות, שכן הם קבלו פיצויים מגרמניה. עם אלה שלא עסקו בנושא היו הניצולים עצמם. עדות לכך אנו מוצאים בספרו של פרופסור עמנואל סיוון, חוקר המזרח וערב, בספר היחיד שהקדיש למלחמת העצמאות על "מיתוס וזיכרון". הוא כותב בין היתר כי "העולים החדשים(קרי:ניצולי השואה) היו בחזקת "זרים" הם לא שלטו בשפה,לא השמיעו את קולם,גם לא בדבר חלקם הגדול במלחמת העצמאות של מדינת ישראל". הזכרתי זאת באחד הפוסטים.

להערכתי אחת הסיבות שהניצולים עצמם לא עסקו הרבה, לא בעברם,שם וכאן,  משום שהיו עסוקים בהווה, בשיקום המשפחות שאבדו להם בשואה. זה לעצמו תרומה אדירה. אני יכול להעיד על עצמי כי במהלך שלושים וחמש שנות עבודתי ברשות השידור, לא עסקתי בכלל בנושא. את מעט  המידע על השואה -שאבו בנותיי  מסבתם, אשר גם היא הייתה קמצנית  במה שעבר עליה ועל משפחתה בשואה עוד בטרם חיסול רובה על ידי הנאצים. רק בשנת 1996 ראה אור ספרי "גשר של נייר". החלק הראשון עוסק במשפחה ובקהילה ורק חלק ב' עוסק במה שעבר על משפחתי ועלי בשואה. והספר הזה  לא היה הראשון. העובדה שהוא פורסם בכלל אף היא מקרית. הספר הראשון שפרסמתי "בית היהלומים", עסק  בתולדות הטלוויזיה בישראל.

במקרה,ואיני זוכר באיזה מעמד, שמעתי ,או שמא קראתי, את דבריה של דוקטור חנה יבלונקה כי "הניצולים לא היו נעבעכים".אפשר לומר שהכותרת הזאת הדליקה את איש המדיה שבי, שכן היא הייתה רעשנית. מיד באו תגובות נזעמות, כמו " מה זה לא נעבעכים- גם אותנו ריססו ב-די טי טי", ו"הלוואי ולנו היו מעברות בבואנו לארץ" ו"איך התייחסו אלינו הוותיקים בכלל ועל שלא עלינו לארץ, כאילו שאילו רצינו היינו יכולים"  ו "איך קראו לאנשי גח"ל- גחלצים" וכיוצא באלה תזכורת על  מצבם הקשה של ניצולי השואה בבואם לארץ ישראל ולישראל. את כול אלה הרי יבלונקה ידעה, בין היתר ממקור ראשון, ואם לא מהוריה ניצולי השואה, הרי מן המחקרים שהיא ערכה ופרסמה. אבל נושא ניצולי השואה, מן ההיבט הזה, כלומר לא החומרי, אלא הערכי, הפך ל-issue לסוגיה, גם אקדמית וגם ציבורית.השימוש בז'ארגון היידישאי במקום המונח בעברית- מסכֵּנים- היה בו גירוי לא רק לציבור הרחב, אלא גם לניצולים עצמם. אינכם "ברווז מכוער". אתם ברבורים- כמו בסיפור  היפה של  האנס כריסטיאן אנדרסון. ואז כאשר פרשתי מ"רשות השידור" והתחלתי לעסוק בהיבט הערכי רוחני של הניצולים גיליתי את חנה יבלונקה. בדיעבד דומני שרציתי להוכיח שאני לא "נעבעך" וכי תעצומות הנפש שעמדו לי שם עמדו לי גם כאן בתהליך הקשה של קליטה והתערות.מה גם מי שעתידו מאחוריו העבר מתייצב לפניו. אין חלל ריק.

מה שחנה יבלונקה ביקשה בעצם לומר, והיא הביאה לכך תימוכין, הוא שניצולי השואה עם הזמן לא רק היו חלק מסדר היום הציבורי, אלא בתחומים שונים קבעו אותו, כמו אפרים קישון בתחום הסאטירה והשפה, זאב ודוש בתחום הקריקטורה, דן רייזינגר בתחום העיצוב,יצחק (טולקה )ארד בתחום תיעוד והנצחה, משה זנבר בתחום הכלכלה, אהרון ברק בתחום המשפט,  ועוד. אני יכול להוסיף את אימה של חנה, ד"ר ויולה טורק, אשר לא רק הייתה מן החלוצות של הבריאות הציבורית בנגב, אלא גם הביאה את בשורה הרפואה המודרנית לשבטים הבדויים ברחבי הנגב.ד"ר טורק היא כיום בת 102 מתקשה בהליכה אך צלולה מאוד בראשה. היא הייתה באירוע לכבוד בתה. מכול מקום המסר של חנה בכול הנוגע לפנים האחרים של ניצולי השואה דיבר אליי.

עוד קודם לכן בהצטרפותי לוועד המנהל של מרכז הארגונים של ניצולי השואה הבהרתי כי בצד הטיפול החומרי של הניצולים, שבהם לאחרים יש קבלות, חייבים לעסוק ביתר שאת בצד הערכי, ולא להשאיר זאת לגורם אחר, כמו במקרה עניין הפיצויים מגרמניה. הרי בכל  התחומים החומריים  עסקו וועידת התביעות והמדינה ולניצולים לא היה יד ורגל באלה. גם  בצד הערכי עשו את המלאכה  המוסדות לתיעוד והנצחה אבל לא בעשייה של ניצולי השואה למדינה. לאמור ניצולי השואה היו "נושא" ולא "מושא", כאילו הם לא קיימים אלא שייכים לעבר. אתייחס להיבט זה בהמשך. האמירה של יבלונקה והמעקב שלי אחר כתביה ומחקריה, הגבירו בי ובעמיתיי את הצורך הדחוף לעסוק בסוגיה זאת. היא באה לידי ביטוי בראש וראשונה בצורך להוצאת ביטאון של "מרכז הארגונים" שייתן לא רק מידע אלא ביטוי לנושאים שונים שמעסיקים את ניצולי השואה ואת הציבור הרחב בהקשר זה. נוסד "מזכר" ולשמחתי הוא קיים עד היום הזה, בתכנים ובעיצוב מרשימים. בשלב מאוחר יותר זה בא לכלל ביטוי בכנס הבינלאומי למורשת ניצולי השואה בשיתוף יד ושם ובמנשר הניצולים שהוקרא בישיבת הנעילה בבקעת הקהילות .

בנקודה זאת אני מבקש לחזור להיבט של שיתוף  הניצולים בנרטיב. שכן במקרה זה בשלב ההיגוי,  נציגים בולטים של הניצולים בראשות משה זנבר, מי שהיה נגיד בנק ישראל ושימש כיו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה, ישבו מול  הצמרת האקדמית והניהולית של "יד ושם". אנשי האקדמיה  לא רוו נחת מן העובדה שהניצולים מארגנים איזה כינוס בינלאומי אקדמי. מה פתאום. הם הרי עושים זאת כול הזמן. לגורם האקדמי נוסף גורם חשוב אחר שהתנגד לקיום הכנס. מנכ"ל "יד ושם" , ישי עמרמי, מנהל עתיר הישגים ושותף ליו"ר ההנהלה, אבנר שלו, בהקמת המוזיאון החדש. הוא התנגד בתוקף לכנס לא רק מטעמים כספיים אלא גם מכיוון שהוא נערך בימי האינתיפאדה הקשים והוא צפה כישלון. בסוף ,השותף והרוח החיה בכנס היו ראשי בית הספר הבינלאומי לשואה ב"יד ושם"  ואלה נתמכו, כאמור, על  יו"ר ההנהלה, אבנר שלו . להערכתי התמיכה הבלתי מסויגת שלו במימוש הרעיון נבעה בין היתר מצרוף  ערכי וטקטי. ראשית, הרעיון לעצמו נראה לו. שנית, וזאת הנחה שלי, שלוו ,שהוא מנהל סמכותי ואדם חכם, הכיר יפה את  הטענה,שהזכרתי, כי  בשעה שעושים  רבות לתיעוד מורשת ניצולי השואה  לא עושים די לשלבם כשותפים שוויי ערך. במקרה זה הם שותפים מלאים. גם נציג  וועידת התביעות תמך וזאת פתחה את הכיס ותמכה באירוע כולו .

postconference-at-valey-of-communities-article_thumb

מימין עם חנה יבלונקה בכנס היסוד של  המועצה הציבורית למיזם תרומת הניצולים למדינה. משמאל הכנס הבינלאומי למורשת ניצולי השואה. מושב הנעילה בבקעת הקהילות ב"יד ושם"

הכנס הבינלאומי הוכתר בהצלחה בלתי משוערת. השתתפו נציגים מ-26 מדינות. ביניהם אישים כמו סימון וייל וסרג' וביאטה קלארספלד, חתן פרס נובל אלי וויזל ומי שעתיד היה לקבלו אימרה קרטש, סמואל פיזאר ופר אולמרק- אלה מחו"ל. מן  הארץ השתתפו בין השאר  נשיא בית המשפט  העליון , אהרון ברק, הסופר אהרון אפלפלד,פרופסור ישראל גוטמן,פרופסור צבי בכרך,הרב מיכאל  מלכיור,שרת החינוך לימור לבנת ואחרים. חדרי הדיונים היו פקוקים,גם בין המעברים מסטודנטים שבאו להקשיב. נעילת הכנס נערכה בבקעת הקהילות המרשימה ב"יד ושם" בנוכחות כול חברי נשיאות של  "ועידת התביעות של הארגונים היהודיים" ובה נקרא לראשונה מנשר הניצולים.

המנשר שהוא מסמך ייחודי בכול הנוגע למשמעות הזיכרון מבחינה יהודית, ישראלית, אוניברסלית, כמו כול  מסמך תיעודי היסטורי,תקפותו הוא ביישומו או למצער בהכרתו. שנים נאבקנו,קומץ פעילים, מול משרד החינוך כדי שזה ימצא את מקומו במערכת החינוך. ניסינו גם לעניין את משרד החוץ שיפיץ אותו בתבל, והמשרד בראשותו של  אביגדור ליברמן לא עשה כלום. וגם כאשר סוף ,סוף המועצה הפדגוגית של משרד  החינוך כללה אותו בדפים למחנך, לא נעשה בו שימוש. נכדיי בצאתם למסעות בפולין התחילו בקריאת קטעים ממנו. אני מניח שעם הסתלקות אחרון הניצולים, היה מתגשם  המבוא שלו "יוותרו רק  ספרי זיכרונות ומחקר,תמונות וסרטים ועדויות ניצולים……" אך כאן נכנס  גורם שמזה שנים הוא כאילו התבקש והוא  כי מלבד החלק הרשמי של הנרטיב של יום הזיכרון, זה יהפוך גם לעניין ציבורי -לעסוק לא רק בזיכרון אלא במה שהזיכרון מחייב, בין השאר כאן ועכשיו.בשנים האחרונות עם הרחבת המסגרת של "זיכרון בסלון"- המנשר מצא גאולה. מבין האישים האקדמאיים שקידמו אותו הייתה בראש וראשונה פרופסור חנה יבלונקה אשר ,סמלית, בסיום האירוע לכבודה באוניברסיטת בן גוריון הוקראו קטעים מן המנשר. גם פרופסור מיכל גוברין במסגרות שבהן היא פועלת לרבות במכון ון ליר בירושלים העלתה את המנשר בימי הזיכרון תוך כדי התייחסות לתכניו בכול הנוגע ללקחים הערכיים, המוסריים, היהודיים והאוניברסליים. אפשר לומר שהפרופסורות יבלונקה וגוברין עזרו לי ב"שיווק" המנשר. אני אומר-לי- כי חברים אחרים בקבוצה ,למעט אחד, שלצערי אינו פעיל יותר,פרשו מן העולם הזה.

בשלב הבא הוקם הפרויקט של תרומת הניצולים למדינה ונוסדה מועצה ציבורית מורכבת מאישים בולטים מקרב ניצולי השואה באירוע מרשים ב"יד ושם". חנה יבלונקה נמנתה עם חברי המועצה. השלב האחרון היה הקמת העמותה "עופות החול" אשר עסקה בהפקת סרטי תעודה על מעשיהם של ניצולי השואה מאז הבריחה לפני קום המדינה, במלחמת העצמאות ואחריה בבניית המדינה. לחנה יש חלק בכול היוזמות אלה אף שלא בכולם נטלה  חלק פעיל אבל עקבה אחריהם מקרוב וכאמור,במידה משמעותית היא הייתה ה"טריגר" אצלי. ואצלי היא חנה'לה.

נאמנות לאמת היסטורית.

מן הנאמר לעיל , לרבות הסקירה של יהודה באואר, יובן  כי היסטוריה אינה תורה למשה מסיני, שגם לגביה חלוקות הדעות. זה כולל אמת היסטורית. חנה יבלונקה נאבקה,אפשר לומר לחמה,נגד מה שהיא ראתה עיוות היסטורי. אני ראיתי בכך דוגמה יפה למי שנאבקת  על מה שנראה בעיניה כערך חשוב שעליו היא לא הייתה מוכנה להתפשר. היסטוריון אמנם מתייחס לגילויים "ארכיולוגיים"  שחפרו היסטוריונים אחרים, אבל היא או הוא  עושים זאת כדי לחזק את הראייה ההיסטורית שלהם. וככה זה צריך להיות. אביא דוגמה אחת. בין היוזמות שלנו הייתה אחת ,בשיתוף מוזיאון הפלמ"ח ,להקים "יד " ללוחמי הגח"ל בפרט והניצולים בכלל במלחמת העצמאות. הוקמה וועדת היגוי שבין השאר עסקה בהפקת סרט תלת ממד על הגח"ל. יבלונקה הייתה חברה בוועדה זאת. במהלך הדיונים הסתבר לחנה יבלונקה  כי חלק מחברי הוועדה, לרבות נציגי מוזיאון הפלמ"ח ,הכניסו לקטגוריה של הגח"ל,  נקרא להם "גורמים" שלדעתה לא היו שייכים היסטורית,ושילובם יש בו משום "תקינות פוליטית". משדעתה לא התקבלה היא פרשה מן הוועדה. לעניות דעתי היא צדקה. בהיסטוריה לא מתקנים עוול בתחום אחד על ידי פיצוי בתחום אחר.

matzeget hologram tad lagachal - עותקpostbet palmach yad lagachal expo - post עותק

מימין תמונה מתוך ה"הולוגראם"

אני רואה את תרומתה הציבורית בתפקיד של היסטוריונית של "מוזיאון בית לוחמי הגטאות" מן ההיבט הערכי- מוסרי, יהודי ובינלאומי בכול הקשור ללמידת לקחי השואה . מנהלת המוסד ד"ר ענת לבנה עשתה  רבות , ללא ספק בשיתוף עם חנה יבלונקה,  לשָלֵב במסגרת מפגשים עם בכירי המפקדים בצה"ל על כול שלוחותיו את שני ההיבטים של הניצולים. האחד של לקחי השואה שבהם ניתן וחייבים לעסוק. השני- תרומת הניצולים למדינה. במסגרת זאת אני יכול להעיד שצמרת צה"ל במפגשים אלה הפנימה את המסר בצורה יסודית. לחנה יבלונקה יש חלק נכבד בזה. גם המסגרת " בין הצפירות" בבית לוחמי הגטאות, שבה הבמה ניתנת לניצולים אף היא נועדה להנציח את הזיכרון כמנוף למעשים.

חנה יבלוקה.

יבלונקה נולדה בתל אביב להורים ילידי צ'כוסלובקיה. אמה ויולה טורק היא רופאה והייתה אשת רופא. בעלה נספה בשואה. לאחר השואה נישאה בשנית, לד"ר  גבריאל טורק.

ב שנת 1959-עברה המשפחה לבאר שבע, וחנה יבלונקה גדלה בשכונה ד' בעיר. אביה ד"ר גבריאל טורק ייסד את המחלקה האורתופדית בבית חולים סורוקה, ואמה עבדה כרופאה מחוזית. שניהם ממייסדי בית הספר לרפואה באוניברסיטת בן-גוריון.

יבלונקה היא בוגרת האוניברסיטה העברית בירושלים במחלקה ליחסים בינלאומיים ויהדות זמננו. בשנת 1986 היא קיבלה תואר שני בהצטיינות מהחוג ליהדות זמננו  במחלקה למדעי ההתנהגות ,באוניברסיטת בן גוריון. עבודת הדוקטורט שלה עסקה בנושא "קליטתה ובעיות השתלבותה של שארית הפליטה בחברה הישראלית המתהווה", בהנחייתו של פרופסור יהודה באואר.זה היה המחקר הראשון בנושא ניצולי השואה בישראל, עבודה אשר היוותה פריצת דרך בתחום שלם בכול הקשור לניצולי השואה בארץ.

חנה  יבלונקה היא פרופסור מן המניין בחוג לתולדות עם ישראל  באוניברסיטת בן-גוריון . היא ההיסטוריונית הראשית של מוזיאון לוחמי הגטאות ויושבת ראש המוזיאון למורשת היהדות דוברת ההונגרית בצפת. בשנת 2007  סייעה בהפקת התערוכה "כאן ביתי" של ניצולי השואה ב "יד ושם" .בעלה המנוח היה השחקן יוסי יבלונקה ובתה היא השחקנית דבי יבלונקה. בנה הגדול , עידו, איש הייטק בכיר ובנה הצעיר,אדם ,הוא מוסיקאי ועומד לסיים את הלימודים במדעי המחשב. היא פרסמה ספרים ביניהם "אחים זרים: ניצולי השואה בישראל 1948–1952", ספר תולדות ארגון החיילים והפרטיזנים נכי המלחמה בנאצים 1945–1995," מדינת ישראל נגד אדולף אייכמ "ן," הרחק מהמסילה: המזרחיים והשואה".בימים אלה  עומד לצאת לאור ספרה החדש "ילדים בסדר גמור"- ביוגרפיה דורית של ילידי ישראל בשנים 1948-55

באירוע לכבודה, בחלק המצומצם שאותו הזכרתי, היו מעטים המברכים, שכן לאחר יום מלא וגדוש הרצאות ודיונים ,והצורך של המשתתפים לשוב לבתיהם ברחבי הארץ,השכר בריבוי מברכים היה יוצא בהפסד של העדר ריכוזיות או עזיבה.בין המברכים היו,מלבד פרופסור באואר, נשיא האוניברסיטה הראשון פרופסור אבישי ברוורמן וראש עיריית באר שבע רוביק דניאלביץ'. מכיוון שחנה יבלונקה עדיין "צעירה ובועטת", אני יכול להוסיף ,ברכה, כתובה ,לגבי שם משפחתה- יבלונקה. הוא בסלאבית, ומכול מקום בפולנית עץ תפוח צעיר אני מייחל שהעץ יניב פירות וניחוחו יורגש בזירה הציבורית.אפשר ועם ההקלה במעמסה האקדמית חנה יבלונקה תתפנה לכתוב את מלוא הסיפור שלא סופר, סיפור הניצולים והתקומה- כמקשה אחת, כפי שראוי שפרק זה ייכלל במדפי הפנתיאון הלאומי. אני מייחל לכך, לא רק מן ההיבט האישי אלא גם לגבי הפן הציבורי. חנה יבלונקה היא קול חברתי ערכי מהדהד.

 

 

רוחות אורווליניות והתקשורת.

המדיה החזותית ברדפה אחרי הרייטינג, והרשתות החברתיות -פוגעות באשיות הדמוקרטיה.

כאשר חוקר התקשורת והחברה הקָנָדי, מרשל מֶקלוּהן,  פרסם בשנת 1967 את מאמרו הידוע "המדיום הוא המסר", לאמור שלאמצעי התקשורת השפעה גדולה יותר מאשר תוכנו של המוליך, היו רבים שחלקו עליו. מקלוהן טען כי  האמצעי הטכנולוגיה- המדיום, הוא שיש לו השפעה על  צופיי הטלוויזיה יותר מאשר תובנת המידע, לאמור "המסר".בכך הוא ביטא את רוח התקופה של המחצית השנייה של המאה העשרים שראתה את המדיום החזותי כ "מדורת השבט". במילים אחרות המכונה ולא מוצריה משפיעה על האדם והסביבה החברתית. לדעת מקלוהן, הטלוויזיה השפיעה על התנהגותנו. בני האדם שרוצים הכול במהירות, כאן ועכשיו ולא דוחים סיפוקים כמו בעבר. נתגלתה תופעה של חוסר סבלנות וחסר איפוק.

המבקרים טענו כי המסר, הוא זה שמתעצם לנוכח הטכנולוגיה החדשה. לדוגמה הביאו רגעים היסטריים כמו הירצחו של הנשיא קנדי אשר בהעברה חיה בטלוויזיה למאות מיליוני צופים הפכו את העולם למשפחה מתאבלת גדולה. יתרה מזאת, מחקרים מצאו כי בכול הקשור לעמדתם של בני אדם תקשורת המונים יש לה השפעה מוגבלת והיא מחזקת עמדות קיימות או במקרה הטוב ביותר משפיעה על עמדות רופפות.

כיום גם המבקרים מודים כי מקלוהן צדק בכך שהאדם באמצעות המדיה, כמו זאת החזותית, ובייחוד הרשתות החברתיות, הפך להיות צרכן של סיפוק מיידי, חסר סבלנות וסובלנות, עצבני, בוטה  וילדותי. וכאן נכנס האלמנט  הפסיכולוגי של תלות ושנאה, אלמנט שנתון למניפולציה של מנהיגים מסוגם של ביבי וטראמפ ,להפוך את השנאה למדיה-fake news ובאמצעותה להזדהות אתם . במציאות, בשל אופי החברה הישראלית והעדר תודעה דמוקרטית בסיסית, כמו זאת בארה"ב, ביבי מצליח יותר מטראמפ.

אינני חושב שיש עוד מנהיג בעולם אשר שונא את המדיה כול כך ורואה בה אויב גדול כול אך משתמש בה כה הרבה כדי לחשוף את עצמו מה שיותר בהעברת מסריו. זאת לציבור שכול כך תלוי במדיה אך כה שונא אותה  עד כדי כך שככול שזאת חושפת את דמותו השלילית של המנהיג, כן גוברת ההערצה אליו. וככה נקבל דינמיקה שככול שהתקשורת מעבירה מציאות שאמורה לשקף את כישלון מדיניותו, ככה האהדה הציבורית לאיש גוברת. אם אליל הספורט ליאו מסי לא בא לכאן בשל התנהגות חסרת אחריות  של ה"פה הגדול" של ביבי- שרת התרבות- כן גוברת האהדה אליו. והתקשורת מזדרזת לערוך סקרים שמלמדים כי הליכוד  מוסיף להוביל עם 31 מנדטים. הבעיה אינה חובת דיווח שזה עניין עקרוני, אלא כמה ואיך ,שאלה עניינים מערכתיים. וככה -דיווח וסקרים- מסתובבת לה הסחרחרת הביביאנית.

ואכן זאת הדינמיקה שבה תקשורת מסחרית שמתחרה על הצופים לא תפסח על שום הופעה של ביבי, בין אם הוא הופך דפים כאילו בידיים מגנטיות בישיבות הממשלה או בכול מקום, כשהוא כאילו מצויד במצלמה של צוללן או אסטרונאוט אך במקום לצלם את הסביבה אלה צילומים "סֶלפיים" שמשתקפים בנדיבות במדיה.

 

"ככל שחברה מתרחקת מן האמת,ככה תשנא את אלה שנותנים לה ביטוי".ג'ורג' אוורוול.איור theburningplatform

 

 

 

 

 

מקלוהן לא חשב על כך. ג'ורג' אורוול שקדם לו, כן חשב, אבל בימיו לא הייתה קיימת תקשורת המונים כפי שהיא כיום.

היו בריאים.

הברכה בשפת יידיש בעת פרידה איננה שלום אלא "זאיי געזינד"- הייה בריא, והמהדרין מברכים "זאי געזינד אינד שטארק". הייה בריא וחזק. אצלנו כדאי לאמץ את שניהם. שכן אם חלילה אינך בריא, הייה חזק כדי לעבור את הנתיב של מערכת הבריאות הציבורית שלנו, שאינו מוסיף בריאות בלשון המעטה.

רשימה זאת אינה עוד פוסט פובליציסטי אלא התנסות אישית בכול הנוגע לטיפול, נכון יותר העדרו בשרותי הבריאות של ישראל. אני נמנה עם חברי "בריאות כללית", קרוב לודאי מאז בואי ארצה בנובמבר 1945 במסגרת עליית הנוער. אני מניח שרוב העולים בעת ההיא כמו גם רוב הוותיקים וילידי הארץ, היו רשומים במסגרת קופת החולים של ההסתדרות. לאמור שאני נושא אתי וותק  כבד . אלא שבשעה שוותק בעבודה מוסיף לאדם שכר, וותק בכול הקשור בבריאות, מוריד משמעותית נקודות במדד זה באופן טבעי . אם נוסיף לכך את דרך המשוכות של  המסגרת הרפואית הציבורית שלי , נקבל תמונה שלמה על המציאות .

בפוסט האחרון  שאותו הקדשתי לביקור בגאורגיה סיימתי בחוויה הבלתי נעימה של הנחיתה כאשר המטוס צלל פתאומית ולקח לו כמה דקות טובות לתמרן כדי לצאת מן המערבולת ,להמריא מחדש ולנחות שוב בשלום. גם  בטיסה של נחיתה רכה נגרם לרבים מאתנו לחץ באוזניים שלוקח זמן מה עד שהוא נעלם. במקרה שלי לא זו בלבד שהוא לא נעלם אלא גרם לי לאיזו דלקת גם באוזן וזאת כנראה השפיעה גם על הבלוטה מתחת לאוזן. הואיל וזה נמשך כמה ימים, ראיתי לנכון לפנות לרופא המשפחה. הוא בדק אותי, מצא מצב דלקתי ורשם לי טיפות אנטיביוטיות.

לאחר שבוע כשהמצב לא הוטב, בהתייעצות עם המרפאה שלי נסעתי למוקד עירוני מרכזי בתל אביב של "בריאות כללית" שמצוי ב "מגדל המאה" ברחוב אבן גבירול.

אני רואה לנכון לציין כי בכול הקשור במרפאה שבה אני מטופל, מרפאת "אהרונוב", של בריאות כללית יש לי רק מילים של שבח. בראש וראשונה לרופא המשפחה,רופא נפלא ובן אדם רגיש, למנהלת לענייני מינהל, לצוות כולו,כולל מזכירות, אחיות בית מרקחת וכיו"ב.זה בעצם הבסיס של הרפואה הציבורית בכלל. הבעיה מתחילה ברפואה המקצועית. גם זאת אם אתה עובר בדיקות תקופתיות ככה שניתן לקבוע תורים זמן מראש הכול בסדר, לרבות הרופאים, לפחות מן הניסיון שלי.אבל אם זקוקים לרופא מקצועי בצורה דחופה או בהקדם, זה סיפור אחר.

גבעת א.א.ג אינה עונה.

נסעתי ל"מגדל  המאה" שהוא מוקד מרכזי של "בריאות כללית" באזור תל אביב, שלפתי פתק לתור למזכירות, הסדר נאות לכול הדעות, וכשהגיע תורי לפקידה, הסברתי לה שאני זקוק לרופא אף אוזן גרון, ותור רגיל אצל רופא מקצועי נע בין חודשיים לשלושה חדשים. בגיל שלי ובמצב שלי  לא מתקבל על הדעת להמתין תקופה כזאת. הפקידה העבירה את הכרטיס המגנטי הופתעה לראות את גילי שאינו רשום לא על האוזן ולא על אברים אחרים.היא התחילה בברורים למציאת רופא והיא עשתה זאת במיומנות רבה ובתשומת לב שראויות לכל שבח. לבסוף נואשה והודיעה לי שאין רופא אף אוזן וגרון במכלול."אין רופא"- תהיתי בקול רם והיא ענתה לי. "היה אחד אבל עליו להתייצב בבית חולים בעוד חצי שעה". במילים אחרות ברגע שאותו רופא עזב לא היה שום רופא במכלול הרפואי הזה בתחום אף אוזן וגרון,ואז הישראלי המצוי אם הוא חושב שזה דחוף -פונה למיון. הא לכם בין היתר מקור הבעיות במיון.אילו  שברתי את האף או בלעתי צפרדע כי אז קיימת כירורגיה דחופה אבל לשמחתי זה לפחות לא קרה  . מכיוון שזה היה ביום ה' בשבוע, שלאחריו בא יום ו', יום שבת וחג השבועות, הפקידה סידרה לי תור למחרת החג.

הייה לפחות -עשיר

במצב זה חזרתי למרפאה שלי ורופאה בדקה אותי ורשמה לי כמוסות אנטיביוטיות במינון נמוך וזאת כדי שהמצב לא יחמיר.למחרת החג התייצבתי אצל הרופאה לאף אוזן גרון ולאחר שהיא בדקה את הרשום במחשב על הטיפול שקדם היא שטפה את האוזן, אמרה לי להפסיק את האנטיביוטיקה והאוזן תשוב לתקנה. בינתיים  היא לא שבה והבלוטה וסביבתה הוסיפו להטריד ומטעימה לה ההגדרה באנגלית- A pain in the neck  ,שתי תופעות מציקות. כול ניסיון במוקד 2700 של בריאות כללית להשיג רופא א.א.ג  בהקדם עלו בתוהו. בהעדר אפשרות זאת ביקשתי וקבלתי רשימה של רופאים אשר לפי הסדר עם ,"בריאות כללית" מי שרשום ומשלם ב"בריאות מושלם" רשאי להשתמש ברופא הזה כמה פעמים בשנה תמורת תשלום במזומן של 150 שקלים- מחיר מציאה. מכיוון  שנקבע לי תור רגיל לרופא א.א.ג לאמצע חודש יולי,והוא אכן מקבל גם במסגרת "רפואה מושלמת", ניסיתי להתקבל אצלו במסגרת זאת בהקדם. נמסר לי כי המועד המוקדם ביותר הוא אמצע אוגוסט. פניה אליו באמצעות מסרון  נענתה על ידי מזכירה. אמרתי לה שככלות הכול גם במסגרת השרות הציבורי משתדלים לקצר תור של גמלאים, אך היא בשלה שאי אפשר. שאלתי אותה  האם אותו רופא מקבל באופן פרטי. היא ענתה בחיוב ואמרה לי שזה יעלה לי 1300 שקל.

וזהו התעריף  המדורג של "בריאות כללית". החברות בקופה מזכה אותי לתור ביולי. אם אני רוצה את אותו רופא במסגרת "בריאות" מושלמת אני משלם 150 שקל ואז הוא מקבל אותי באוגוסט. אם אני רוצה אותו בהקדם האפשרי זה יעלה לי 1300 שקלים. כמעט בלי תור.

כתבתי לפני כחודש מכתב למנכ"ל בריאות כללית ואני מניח  שצפויה תשובה של המחלקה לקשרי ציבור  שמצוידת בטקסט מוכן לתלונות כאלה. כשם שיש תוכן מוכן למחלקת השיווק שבין השאר מציעה  תכניות זהב, פלטינום ועוד מתכות יקרות, וכל זאת כ"סָלים" -מונח  שמסמל שפע-לאיסוף כספים ,ולאו דווקא לחלוקת בריאות.

אגב בדקתי גם עם חברים ב"מאוחדת" וגם ב"מכבי" ושם ההמתנה לרופא מקצועי נעה לדבריהם בין יומיים לבין עשרה ימים לכול היותר.הבעיה היא שאדם אשר מתרגל לאותה מערכת במשך עשרות שנים, הסיכוי הוא שהוא לא יעבור למערכת אחרת, אף כי כיום זה יחסית קל. על כך כנראה בונים ב"בריאות כללית",בעיקר כשמדובר בדור הגמלאים שאינו אוהב ניידות.

בהזדמנות, אם אני כבר מעלה את "בריאות כללית" על ראש שמחתי, יצוין כי מכונים שונים של הקופה, כמו מכון אולטרה סאונד, שרות מאוד מבוקש, לא מצויים באותו מכלול ב"מגדל המאה" אלא מחוץ לתל אביב ,כמו בני ברק, רמת גן פתח תקווה  ועוד. מרפאת השמע שהייתה ברחוב בארי בתל אביב עברה לחולון. אדם מבוגר שאינו נוהג ברכב פרטי – או שהוא צריך להיטלטל באוטובוסים או לשלם בעבור מונית הלוך ושוב ,אשר לעתים זה סכום שנע   סביבות 100-120 שקלים.זה ועוד גם שם ההמתנה לטיפול היא לא פחות מחודש ימים.כול זאת כדי להוזיל את הוצאות המוסד אך לייקר את הוצאות המטופל.

עד כמה שזכור לי לעתים רחוקות היו לי תלונות על לקויים רציניים במסגרת הרפואית שלי. וגם הפעם ,פוסט זה תכליתו לא לקטר, אלא להביא לשיפור. אמנם כיום ישנה חלופה, אבל כאמור הייתי מעדיף שהקופה שלי תעשה זאת שכן השיפור הוא לא רק חשוב לי אלא  גם לה. יחד עם כול זאת  המסקנה שאם אתה חולה כדאי שתהיה עשיר ותקבל עזרה מידית. ועוד יותר טוב שתהיה בריא. אם כולנו נהיה בריאים לא יהיה צורך דחוף בשרותי בריאות. במקרה כזה השוק יפעל כדרכו והרופאים ללא ספק יורידו את התעריפים.

על סוס בהריי קווקז

רשמי ביקור בגאורגיה.

כאשר פרסמתי את הרומן "כמו פרש קווקזי" לפני שלוש שנים, השם לא היה אלא משל, לקוח מן הפולקלור, שלפיו צעירים רכובים על סוסים בארצות הקווקז  חטפו עלמות כדי לשאתם לאישה. הרומן עסק ביחסיי גבר אישה, שהוא בצורה כזאת או אחרת שָבָה את לבה ולא הרפה, ובכך בעצם כפה עליה את הנישואין-"חטף" אותה . הרומן , מבחינה קונספטואלית, עסק במפגש שבין יעוד לבין גורל.

לענייננו, הפוסט לא עוסק בפרש קווקזי, והמחבר, כלומר אני, מעולם לא הייתי במדינה קווקזית. מבין המדינות באסיה שהיו פעם חלק מברה"מ, ביקרתי באוזבקיסטן  ששוכנת במרכז אסיה במרחק כאלף וחמש מאות קילומטרים מהרי הקווקז. הפעם  ביקרנו ,בנותיי ואני בגאורגייה שהיא מדינה אירו-אסייתית כשבמערבה היא על חופי הים השחור ובצפון היא גובלת ברוסיה. שם מצויים הרי הקווקז. לשם הגענו. לפסגה רכבתי על סוס.

caucasian horsman for t shirts

גאורגיה.

שטחה של גאורגייה היא קרוב לשבעים אלף קילומטרים רבועים,  פי שלשה משטחה של ישראל. האוכלוסייה שלה היא כארבעה וחצי מיליון. היא בין המדינות העתיקות בעולם ושבטיה אכלסו את הארץ במאה ה-14 לפנה"ס. מאז המאה השלישית לספירה . היא מדינה נוצרית, שעברה תהפוכות רבות בתקופה הקדומה ובתקופה המודרנית עם סיפוחה על ידי ברה"מ. מבחינה גאוגרפית, כאמור, חלקה המערבי של הארץ היא באירופה וחלקה המזרחי באסיה. היא כיום רפובליקה דמוקרטית.

 

גאורגיה היא הררית כמעט לכול אורך גבולה הצפוני מזרחי עם רוסיה. היא גובלת במזרח עם ארמניה ואזרבייג'אן ובדרום עם תורכיה. במערב היא שוכנת,כאמור, לחופי הים השחור. היותה ארץ הררית מצד אחד ואיזור של בקעות ועמקים מצד שני הופכת את גאורגייה לארץ שמשופעת במים וכפועל יוצא ארץ חקלאית.אך שמה ושמעה יצאו לפניה בהיסטוריה בעיקר כארץ היין. הטופוגרפיה של הארץ אפשרה גידול כרמים ,ויקבים, בין המשובחים בעולם. מאידך בשל הרכסים של ההרים,  ארץ זאת לא משופעת כבישים מהירים, ואף לא בכביש רוחב משמעותי אחד. הכבישים המהירים הם כולם לאורך ממזרח למערב. בין היתר לעיר החוף באטומי, מקום אהוב על ישראליים בשל בתי הקזינו שלה.

זאת גם הסיבה שאנו התרחקנו מבאטומי, והעדפנו את  הבירה טיביליסי ומשם צפונה. כאן כאמור, רוב הכבישים הם של שני נתיבים, אחד לכול צד, ורובם גם פתלתלים מאוד סלולים ברכסי ההרים. אולם זה איננו הגורם היחיד שמכביד על התנועה ומאט אותה, שלעתים יש בכך ברכה של התבוננות בנופים מרתקים . ואגב, הרכבים בגאורגייה הם עם הגה מצד שמאל, כמו אצלנו וברוב העולם, וגם מצד ימין כמו באנגליה. הגורם, אולי הראשון במעלה של קשיים בתעבורה -הם טריילרים ענקיים, בודדים או כפולים שנעים ללא הרף מלמעלה מהגבול הרוסי וחזרה בכבישים הפתלתלים האלה, שנהגיהם ללא ספק לולייני נהיגה . נראה שזה נתיב הסחר הראשי שבין רוסיה  לבין גאורגייה  .כדי שבחורף  הכבישים יהיו עבירים בשלגים הכבדים, קטעים שלמים של קילומטרים בנויים כמנהרות עיליות, מעל לרכס, מעין פרגולות סגורות אשר נפתחות למעבר בחורף.

אם מלכתחילה חשבנו לשכור רכב במקום ובו לסייר עד לצפון ולמקומות אחרים, כאשר שמענו על קשיי התעבורה ירדנו מן הרעיון והומלץ לנו שמלבד הטיסה עצמה, כול השאר נשאיר לחברת תיירות.  במקרה שלנו חברת " מרקיורי" שותפות ישראלית- גאורגית, אשר, למעט בהטסה, טיפלה בכול ,החל  באכסניות וכלה באמצעים לוגיסטיים כמו הסעות, ביקורים באתרים השונים ועוד. היה לנו "ואן" ונהג לרשותנו ויכולנו, במסגרת המרחבים שבו היו האכסניות, לנסוע לכול מקום, בכול עת, ביום ובערב. הנהג שלנו שוטָא חוסיטשווילי  לא רק  הסיע אותנו לכל מקום שבו חפצנו במהלך מאות קילומטרים של נסיעות, אלא גם שימש מדריך ומקור מידע על העם הגאורגי ועל המציאות במדינה.

ארץ ענייה .

לפי המידע שמסר לנו שוטא, אחוז האבטלה במדינה הוא בפועל 60%. מספר לא ייאמן. כשאתה מקשה לגבי נתון זה ,שוטא מסביר שרוב האוכלוסייה עוסק בעניינים מזדמנים, מטלות זמניות,דוכני מכירה וכיוצא באלה והם מתקיימים איכשהו. אשר לשכר של המועסקים ,המשכורת הממוצעת של שכיר היא 200 דולר לחודש. עם זאת בשל עובדה זאת מוצרים רבים זולים הרבה יותר מאשר בארץ. ככה למשל מחיר הדלק הוא פחות ממחצית ממחירו בארץ, אבל לגואורגי זה יקר. ובכול זאת הערים פקוקות ברכבים פרטיים, מהם יוקרתיים ביותר. זה אומר שיש כאן שכבה עשירה או עשירה מאוד. היא קטנה אבל קיימת. ענף ההכנסה העיקרי הוא התיירות. היא  הייתה גם ארץ החופשות של אזרחי ברה"מ בעבר. יש בה הרים מושלגים מלאי הוד בצפון, וחוף על הים השחור, מלבד אוקראינה שגם היא הייתה פעם חלק מברה"מ, שאף היא שוכנת לחופי הים השחור, שגם אליה באה הנמנקלטורה הסובייטית .כשוחרי אלכוהול היא מן הסתם הייתה גן עדן. ה" שמפנייה"   במסעדות של הצמרת הפוליטית,תרבותית, חברתית, במוסקבה ,הייתה של גאורגיה.

גאורגיה היא , כאמור, מדינה עתיקת יומין בעלת עבר עשיר.יש בה  שכיות חמדה מעשה הטבע ואדם והיא  ציורית מאוד וזה אמור לגבי  טיביליסי הבירה.אינני יודע מי הגורם שקבע שלא צריך לשהות יותר מיום בטיביליסי. היא עיר מדהימה כשמטיילים ברחובותיה למטה ,בשתי גדות נהר מֶטָקוואָרי, וכשצופים מעל ההר מֶצָטמינדה עליה- היא פנוראמה של קסם. עם זאת מאות הכפרים שפזורים לאורך הכבישים, מהם בגודל של חמש -עשרה בקתות וצריפים, רחוקים מלהיות ציוריים.בייחוד עם נשווה אותם לאלה שלרכסי הרי האלפים, הפירינאים,או הקרפטים.האיכרים עניים מאוד. מהם שברשותם פרה,כמה תרנגולות ופיסת חקלאות קטנה. לעתים קרובות נתקלים בכבישים לא רק בעדר של פרות או כבשים ורועיהם, אלא בפרה בודדת אשר מטיילת לה בנחת לרוחב הכביש. אבל מי שיעקוב אחריה ימצא אותה כעבור זמן, כפי שאנו מצאנו אותה ,ליד גדר הבית שאליו היא שייכת, והיא מחכה בסבלנות עד שיפתחו אותה והיא תכנס למתחם השמור בשבילה. אני חשבתי שרק  כלבים וחתולים, וכן סוסים מזהים את מקום המגורים של בעליהם, ומסתבר שגם פרה מצטיינת בתכונה זאת.

בילינו בכפר כזה, בשם גוׂרי, אצל משפחה אחת שבה מצויה רק אישה שבעלה נפטר לפני שנתיים והתכבדנו בארוחה אופיינית של מאכלים גאורגיים .בתפריט נכללו  החאצ'פורי ,מעין פיצה אך בעלת בצק כפול, עם כמה סוגי מילוי, בעיקר גבינות .ואם מישהו בארץ ישאל אותך :"נו איך היה החאצ'אפורי", ואתה תנסה להיזכר, אז סימן שלא היית בגאורגיה. הטיב והטעמים תלויים לא רק בחומרים אלא בצורה שבה מכינים זאת. בדרך כלל היא דומה לפיצה בבצק אבל המרקם שונה מכיוון שבבצק עצמו מצויה תערובת גבינות. יש ועושים את המאכל בדומה לבורקס אך עם כמה מילואים. התכבדנו במרק שעועית נפלא בטעם ובמרקם , בשר חריף, סלט חציל מבושל, סלט חי ברוטב אגוזים, באליני -רולים ממולאי בשר ,בדומה לסיגרים אך מבצק רך כמו כיסנים ועוד. לא אכלנו בארוחה זו, אך בכל מסעדה גאורגית יש המאכל הגאורגי בשם חינקאלי שהם הכיסנים הגאורגים .אולם בניגוד ל"קרעפעלך" המוכרים לנו, בתוך החינקאלי מצוי מרק ובשר-טחון. לכן צורת האכילה חשובה. מקרבים את החינאקלי לפה, נושכים ביס קטן בשוליו, ושואפים את המרק. אחר כך לועסים את הבצק והבשר. מעדן.

אגב מאכלים ופרנסה ישנם אזורים מיוחדים שבהם נאפה ה"לחם המתוק" הגאורגי-ארמני הוא הלוואשי.כדי לחוש במלוא טעמו המתוק  חשוב שהוא ייאכל בעודו  חם. זאת מעין "פוקאצ'ה" עגולה שנאפית כאשר הבצק  מוצמד לצידו הפנימי העליון של תנור אבן בצורת באר, כשהתחתית משמשת לאפיית לחמים רגילים. באותו אזור תראן עשרות דוכנים אחד אחרי השני שמציעים את הלוואשי, ויש קונים. לאחר שעלה בדעתי להביא פיתה סגלגלה כזאת לישראל, נאלצנו לסטות מרחק  יותר מעשרה קילומטר כדי למצוא את המאפה המיוחד הזה. גם זאת פרנסה.

הכפר הגאורגי מורכב  מבתי טיח וצריפים ודרך מחוספסת, בחלקה מתפוררת. לאישה, שבביתה סעדנו, ישנה פרה שני תרנגולים ותרנגול וכלב צולע . הפרה מניבה חלב שממנו היא מייצרת את הגבינה ומן התרנגולות שמטילות , יש ביצים וכול הנעשה בהם, ואם יש תרנגול יש להניח שלעתים יש גם אפרוחים.ישנו ברז בחצר שמטפטף תמיד לא משום שהוא מקולקל אלא משום שהמים זולים, לארי אחד, המטבע הגאורגי, לחודש ,משלמים על המים, כלומר פחות משני שקלים שלנו. הברז פתוח לא רק משום שהמים זולים אלא משום שלעתים לתוך המעיינות ,המצויים בשפע ,חודרים חומרים מזהמים והמים יוצאים עכורים. הזרימה הקלה המתמדת מבטיחה שהמים העכורים יזרמו החוצה וקצת סבלנות והם יהיו צלולים כבדולח.

סבלנות זה מה שיש לעם הזה בשפע. והגעתי למסקנה שיש להם גם זמן משלהם ומרחק משלהם- אם שוטא הוא השעון הגאורגי. זמן של  "עשרים דקות"- זה בפועל שלושת רבעי השעה ומרחק של  "קילומטר ולא יותר" עשוי להיות יותר משני ק"מ. אבל הכול נעשה בחן, בחום, ברצון הרב לעזור לשכן או לתייר .

ישראל, היהודים וגאורגיה.

היחס של הגאורגי, לישראלי המצוי , לפחות זה או זאת שאנו נתקלנו בהם, אינו נובע בהכרח מן היחסים הטובים הרשמיים שבין  ישראל לגאורגיה. זה צרוף של ארץ הקודש והמדינה המודרנית ששמה הולך לפניה כמדינה מתקדמת,חזקה ופורחת. מן הסתם לא מעט גם בשל המגע עם ישראלים ש"כאמור" גילו באחרונה את גאורגיה מרחק טיסה של שעתיים וחצי. היו לנו כמה הזדמנויות שבהם הזדהינו כישראלים, מכיוון ששאלו אותנו. מקרה אחד הזדמן במוזיאון לאתרים מיניאטוריים, אשר שוכן במרתף טחוב שבו מֵיצגים מקסימים של מלאכת מחשבת מיניאטורית. האוסף כולל מבני הפאר,טרסות, ארמונות ומגדלים, שלא לדבר על מאות חיילי בדיל צבעוניים. קודם לכן מכרה לנו האישה דמות של נסיכה גאורגית  רכובה על סוס מברונזה,ולא בדיל. לאחר הביקור בחדרי האוסף היא שאלה מהיכן אנחנו. כשהיא שמעה שאנו מישראל, שוב לא עסקה במוזיאון שלה אלא כמה שהיא אוהבת את ישראל והייתה רוצה לבקר בה. במקרה אחר ליד ככר החרות  בטיביליסי תהינו לגבי כוון של ההליכה שלנו,וגאורגי לבוש בקפידה כולל עניבת פרפר, שאל אם הוא יכול לעזור לנו. אמרנו לו: תודה אין צורך. אז הוא שאל אותנו מהיכן אנו ובתי ביקשה ממנו לנחש. הוא התחיל בבלגיה, הולנד, צרפת. משם תוך המשחק "מתקרר-מתחמם" מצדנו, הוא עבר מיוון לתורכיה בסוף הוא שאל: ישראל? כשהוא קבל תשובה חיובית הוא כמעט זינק עלי וחיבק אותי והתחיל בשטף להתבטא בעברית לא רעה אף שבתחביר לא תקין. וגם אצלו החלום שלו הוא לבוא לארץ, לירושלים.

הקהילה היהודית הקטנה נהנית מיחס חם מצד הממסד והעם הגאורגי. בגאורגיה כפי שלמדנו מפי הגבאי של בית הכנסת בטיביליסי, מצויים ארבעת אלפים יהודים מהם שלושת אלפים בטיביליסי. בית הכנסת שסבל מהזנחה בשנים של המשטר הקומוניסטי שופץ והוא יפה בפנים וגם הרחבה בחוץ נאה. בקשרים שבין גאורגיה לבין ישראל יש עוד פן מלבד הרשמי, המדיני, כלכלי, תרבותי ומדעי. ישראלים לא מעטים רוכשים נדל"ן בגאורגיה שהוא זול וזה מניב להם הכנסה קבועה ותוך  כמה שנים ההשקעה מוחזרת. הסדר זה נעשה בעיקר מצד מתווכים ישראליים ממוצא גאורגי שמכירים היטב את השוק שם.

הדרך. გზა

מעטה שלגים על פסגות  ובמדרונים העליונים, יער, חורש בצלעות למטה, מטעים וכרמים,  נהרות, מפלים ואגמים בעמק – זאת גאורגיה באביב.

בשעות אחר הצהרים להגעתנו עשינו היכרות ראשונה עם טביליסי הבירה, בין היתר בעליה להר מטצמינדה, משם תצפית פנוראמית על  העיר הצבעונית הזאת. למחרת  נסענו בדרך הצבאית, היחידה שיש לכיוון צפון, אל אזור הר קזבגי  שגובהו חמשת אלפים מטרים. בדרך ביקרנו במבצר אנאנורי על רקע תצפית מרהיבה לאגם ז'ינוואלי, מקור כוח חשוב למדינה.

כפי שציינתי, חלק גדול מהדרכים מפותל ולכן הנסיעה ארכה שעות ארוכות יחסית למרחק. הנוף משתנה מירוק ושטוח להררי ומושלג. בתקופת מאי כבר חם-נוח וההרים שחלק מהשלג עליהם נמס מרהיבים בתצורות שלהם. בדרך ראינו את נהר שני הצבעים, בעצם מדובר בשני נהרות, ירוק ואפור שנפגשים. הגענו לגובה אלפיים וחמש מאות מטרים באזור גודאורי בו מצויה אנדרטה בצורת חצי פרסה מעין שער מקומר עם עמודים, שהוקמה על ידי הסובייטים לציון ידידות ברה"מ וגאורגיה עם נוף פנורמי מדהים- ירוק ולבן.

באותו יום חיכתה לנו עוד חוויה מענגת . לינה במלון rooms. טרקלין ומרפסת חיצונית משתרעים לאורך כול מבנה המלון ההדור שעוצב מחדש, לאחר ששימש מלון יוקרה לצמרת הסובייטית בתקופה ההיא. ממנו ניתן להשקיף אל נוף שהוא באמת עוצר נשימה, שוב ושוב. כאשר צופים אל הרי אופק פנוראמי של הרי הקווקז הגבוה, אפשר לזהות בה את הדרך שעשינו מוקדם יותר למעלה ההר ואת כנסיית השילוש הקדוש. המראה מחזית המלון לעבר המדרון ממול, הוא כלקוח מציור בספרי אגדות. אגב, מלון זה מצטיין בארוחת בוקר מיזנונית, שבמעטים כמוהו התנסיתי במקומות רבים בעולם.

למחרת ביום השלישי יצאנו מן הכפר סטפאנסמינדה והגענו לנקודה שבה ניתן להעפיל לפסגה ברכבי 4X4 שהם עמידים לעליה ולדרך מסולעת  ופתלתלה שרק  רכבים אלה  ונהגיהם המנוסים מצליחים בכך. איתם הגענו לאחת מפסגות קזבגי . העין לא שבעה את הנוף, כלפי מעלה אל ההרים וכלפי מטה אל הכפר ממנו באנו. מן הרכבים יש לטפס עוד כמה עשרות מטרים עד למנזר מן המאה ה-6, מנזר השילוש הקדוש, הנמצא בראש ההר. אני העדפתי לעשות את הדרך הזאת ברכיבה על סוס- לקיים את אשר כתבתי על "הפרש הקווקזי".

ביום ד' החבורה שלנו התפצלה. בתי הבכורה נתי והבאה אחריה, רומי, הדרימו לאתר המערות וורדיזיה. מערות חצובות בסלע שבהם גרו אלפי אנשים אשר מצאו מקלט בעת מלחמות ויש להניח גם בחורפים הקשים. השתיים יצאו בשעה 11 לפני הצהרים וחזרו בשעה 9:30 בערב. חתיכת טיול. לעומתן, בתי הצעירה איה ואנוכי התפנקנו במלון, בג'קוזי, בקניות, באכילה ובמנוחה. ויהי ערב ויהי בוקר. ביום החמישי לטיול החבורה חזרה להרכבה המלא. הפעם דרך הקווקז הדרומי, לקראת שובנו לטביליסי. התעכבנו בעיירה מצחתא שהיא אתר מורשת עולמית של אונסקו ובה שכיות חמדה עתיקות יומין. בכנסיה המקומית נערכו במקרה באותו יום שתי חתונות והטבלה אחת.

ביום האחרון לביקור הוספנו לטייל בעיר העתיקה בטביליסי על שלל אתריה המרכזיים סמטאות העיר העתיקה, שדרות רוסטבלי, גשר השלום, פארק ריחה, ביקרנו בבית הכנסת הגדול, שרדן, מרשים והדור בפנים על האולם הראשי, עזרת הנשים ועוד, אותו הזכרתי בפרק אחר בפוסט. חזרנו לקפה בבית המלון פנורמה כדי להיפרד מן הנוף הקסום של טביליסי. לא עלינו על הרכבל לפסל "אימא גאורגיה". בשעה שאנו היינו בבית הקפה על ההר, נתי ביקרה במוזיאון הלאומי של גיאורגיה. הוא נמצא מול הפרלמנט ואינו גדול במיוחד. יש בו תצוגה מרהיבה של חפצים ותכשיטים חלקם בני אלפי שנים. בובות בתלבושות מאפיינות החל ממלכות ועד לשריונות אבירים. התצוגה יפה ויש כיתובים באנגלית על הכול.

כמובן שביקרנו כולנו בשוק הפשפשים שמצוי על גדת הנהר עם אזורים שונים והתמחויות שונות החל מקשקושים מצחיקים, כלים, מכשירים, אומנות, מדליות רוסיות וספרים… כמיטב המסורת של כל שוק.

tibilisi over view 5

טיביליסי מראה מן ההר

soviet friendship minument between kazbagi and tibukus

אנדרטת הידידות הסובייטית

rooms panoramic view

הנוף מן המלון rooms

two color rivers

הנהר האפור והנהר הלבן

foursome on military road

הרביעייה הפותחת והסוגרת. צילומים: נתי גיל-פוגל, ראומי גיל-חליפה.

לא הייתי מזכיר את שובנו לארץ אלמלא הנחיתה. מי שטס הרבה כמוני, נתקל מדי פעם בכיסוי אוויר גם כאשר המטוס נמצא מעל לעננים בטיסת שיוט של 35,000 רגל. לי זכורים מקפצות כאלה בסוף שנות ה-70  בטיסות "שאטל" בין בוסטון לוושינגטון שהיו זולות מאוד וחברת התעופה הגדולה "פאן אמריקן" השתמשה במטוסי בוכנה ישנים. אלה עם כיסיי אוויר ובלעדיהם לא טסו אלא קפצו קפיצות קנגורו כמעט לאורך כול הנתיב. והיו נוסעים שהוציאו את מררתם. הפעם זה היה מטוס סילון קטן אך חדיש שעשה את הדרך בין  נמל התעופה של טיביליסי לנתב"ג בטיסה חלקה במשך שעתיים וחצי.אך כשראינו את אורות חופי הארץ, המטוס נפל, פתאומית, נפילה גדולה ,והטלטולים העזים נמשכו  זמן מה עד שהטייס הוציא את המטוס מן המערבולת, עלה למעלה וחג למשך עשר דקות עד להוצאת הגלגלים ולנחיתה שזיכתה אותו במחיאת כפיים. כול אותו זמן לא קבלנו הסבר וגם לא לאחר מכן על הסיבה לצלילה החדה הזאת. להערכתי נתקלנו במערבולת שנוצרה בין השרב ששרר באותו יום בארץ לבין החזית של העננים שהביאה את הגשם. ברגעים אלה העדפנו את קפיצת הרכבים לקזבאגי בהרי הקווקז.

לסיכום: חוויה של ביקור 

 

רשות הדיבור למוטי

הדרך הארוכה של איש ימני  שרוף -מביתו של בגין , ברחוב רוזנבאום בתל אביב אל ספסלי השמאל בפרלמנט בקפה לנצ'נר ברחוב נחמני.

 מתכנן ערים ואדריכל יורם פוגל, חבר ילדות של מוטי לָנצ'נֶר הגדיר את מוטי כהיסטוריה מהלכת. אני אוהב היסטוריה. אפשר לומר מכוּר לה, והיא חלק ממדעי המדינה שאותם למדתי באוניברסיטה העברית במסגרת התואר הראשון. במקביל הגעתי למסקנה שגם בעל פה וגם בכתב הסגנון של הכתיבה ,או ההגשה, delivery , של התוכן הם שהופכים את ההיסטוריה, ובעצם כול תחום, למרתק. כול כתביה של ההיסטוריונית ברברה טוּכמן הם חג לעין. הם כמעט מותחנים. מדובר בכישרון סיפורי. ויש גם בקרבנו היסטוריונים או אנשי מחקר והגות בתחומים אחרים שמצטיינים בתכונה זאת.

עם זאת ישנם אנשים שאינם היסטוריונים ויודעים לספר סיפור טוב. והוא היסטוריה. יורם פוגל הוא אחד מהם והוא מעיד שמוטי לנצ'נר טוב ממנו. מוטי לנצ'נר הוא יליד תל אביבי של ערב מלחמת העצמאות. הוא גדל לסירוגין בשני בתים. בביתו שלו ברחוב בלפור בתל אביב  ובית קפה ומעדנייה "לנצ'נר" של משפחתו,ברחוב שיינקין 22  בתל אביב.

"קפה לנצ'נר"

caffee lanchner - עותק

התייחסות ל"קפה לנצ'נר" מצאתי ב-Y- net  בכול הקשור למחירי קפה וב-7.11.2013  פרסמה מירב קריסטל  כי ברשת המאפים התל-אביבית לנצ'נר, שמפעילה 3 סניפים, מוכרים קפה ב-5 שקלים וקפה + מאפה ב-10 שקלים כבר שבועיים. אירית, מנהלת השיווק, אמרה ל-ynet: "הורדנו את המחיר כדי שהלקוחות שלנו לא יחשבו שעובדים עליהם, שמוכרים להם ביוקר. החלטנו לספוג את ההורדה במחיר, למרות שברור לכולם שקופיקס זה אקט פרסומי, שלאורך זמן אי אפשר לעמוד במחיר הזה. הקפה של קופיקס בסדר גמור, הוא לא מסוריה כמו שרני רהב אמר. זה שטויות, זה מבצע כמו שעושים בסופר מבצע על בשר, רק שאנחנו לא מגבילים בכמויות".

זה מה שיש לכתוב על "קפה לנצ'נר"?

קפה לנצ'נר שעדיין קיים , כמו "קפה כסית" שכבר לא קיים, היה פעם לא רק בית קפה אלא מוסד – מעוז הרוויזיוניסטים בעיר העברית. הוותק שלו ,כבית וועד לאנשי בית"ר ו"חרות" , הוא רב יותר  מ"מצודת זאב" הבית"רית- שנת 1936 ,וככה גם באי בית הקפה. "קפה לנצ'נר היה  אחד מבתי קפה המעטים אז במרכז תל אביב.

מוטי לנצ'נר: "זה היה מקום מפגש מרכזי  של אנשי אצ"ל ולח"י. אבא שלי היה איש אצ"ל, רוויזיוניסט שרוף.מה זה שרוף, עד העצם. רוב הלקוחות היו קבועים והם התחלקו לשני סוגים. לפני הצהרים בית הקפה המה שחקני בית"ר תל אביב ותומכיהם . אבי היה פעם הבעלים של בית"ר תל אביב. אחר הצהרים הייתה בבית הקפה בורסה של אבני חן ושל יודאיקה  . היו שם כשליש מבעלי החנויות בתחומים אלה, והם עסקו בקניות ובמכירות , תוך המולה רבתי,וסגירת עניין בלחיצת יד  . אני מגיל 10 ספגתי את האווירה הפוליטית הימנית. אצל אבא שלי  לא היה צבע אפור. אם אתה מפא"יניק אתה שחור ואם אתה חרותניק אתה לבן. זאת התורה שאני ספגתי. אם יש אנשים טובים הם לא מפא"י, לא יכול להיות מפא"יניק טוב. חד וחלק. על התורה הזאת אני גדלתי. אפשר לומר שמגיל צעיר מאוד הייתי בעל מודעות פוליטית .כל עיתון שיכולתי להניח עליו את היד קראתי וידעתי על את כול ההתרחשויות בארץ ובעולם. "

ואיך הגעת למנחם בגין:" אבא שלי היה קונדיטור, מומחה למאפים, ואני זוכר שמאז גיל חמש נשלחתי פעמיים בשנה, בחגים ,לדירתו של מנחם בגין ברחוב רוזנבאום 1, שם הוא גר בדירה צנועה בקומה הראשונה. הבאתי  למשפחת בגין טורטים מיוחדים מעוצבים ומקושטים שאבא הכין . כשבאתי לשם ,רעייתו של בגין, עליזה, היא שפתחה את הדלת, בחן ובחום, ואז בגין הופיע . הוא תמיד הציע לי  לשבת .מזגו לי גזוז ופטפטנו קצת, התבדחנו ונהניתי מאוד. זאת הייתה מסורת במשך שנים.אבי היה מיודד עם בגין. ובבר מצווה שלי הוא בא ונתן לי מתנה."

בבית הספר היית במיעוט:"בבית הספר, כאשר הזכירו את בן גוריון שלושים ותשעה ראשים הרימו את הראש לראות איך אני מגיב. שמענו על אלטלנה ועוד כול מיני דברים רעים של אצ"ל. במערכת סיני בשנת 1956 ואני בן 11 התבקשנו לחבר  חיבור, ואני מצטיין בכתיבה. בחיבור  מתחתי ביקורת קשה על הנסיגה מסיני. מנהל בית הספר שלנו, דב כיטוב , היה איש קשוח מאוד ופחדנו ממנו פחד מוות . עקב החיבור הוא ביקש שאבוא למשרדו.הייתי דרוך מה הוא רוצה ממני.וככה אמר לי : "קראתי את החיבור שלך על מערכת סיני. על החיבור אתה מקבל עשר, אבל בעניין התוכן, לאמור הנסיגה מסיני, אתה צעיר מדי מכדי להיכנס לעניינים פוליטיים. תשאיר את זה למבוגרים". לא קבלתי את דעתו. אמרתי לו שככה אני וזאת דעתי. הייתי עקשן ועמדתי על דעותיי. בבית הספר  התיכון "גאולה" בתל אביב, למדתי היסטוריה ובספר ההיסטוריה היה כתוב שאצ"ל ולח"י  היו פורעים ופורעי חוק ועוד תארים כאלה. הלכתי למנהל ואמרתי לו שאני לא מוכן ללמוד מהספר הזה, כי הוא משקר .אני מכיר את העובדות, אמרתי, ואני לא מוכן ללמוד  שקרים.לשמחתי מנהל בית הספר היה אדם פתוח, והוא עצמו למד היסטוריה. ואני כתבתי מכתב למשרד החינוך והתלוננתי על כך. כעבור כמה חודשים, הספר הזה לא נלמד יותר בבית הספר.שמחתי מאוד שהעיוות תוקן."

מוטי מפנה את תשומת לבי  שמדובר בעידן שמפאי שלטה ואיתה מפלגות המשאל. כשהוא בא לבית קפה הוא מצא את עצמו כמעט בודד מול דעות אחרות. משוכנע בצדקת דרכו הוא עמד על שלו, כמו בבית הספר .הוא מדגיש שזה בגנים שלו , זה היה באוויר שהוא נשם. בבית, היכן שהוא הסתובב זה היה ז'בוטינסקי.אמו הייתה פעילת התנועה, לאח שלו קראו זאב על שמו של זאב ז'בוטינסקי ומדי שנה נערך מפגש בין כול הזאבים הרוויזיוניסטיים. לאמור גם בחוץ וגם בפנים- הכול ז'בוטינסקי, בית"ר ו"חרות" והוא מצוי בים סוער של השמאל. אני מבקש לציין את החשיבות שגם מוטי וגם אני ייחסנו לאותה אווירה שבה גדל. שכן ממנה נוכל להבין מה קרה במרוצת הזמן ומדוע זה קרה.אבל מוטי הוא גם עורך דין.

עניינים פליליים כולל גופה במערבל בטון.

מלבד פוליטיקה, מוטי התעניין בתחום המשפט. עוד בהיותו צעיר הוא נמנה עם המבקרים הקבועים בבית המשפט כדי  לראות איך משפטים מתנהלים. הוא גם קרא ספרי משפט. לכן טבעי היה שעם סיום שרותו הצבאי הוא יתחיל ללמוד משפטים. הוא התחיל בכך באוניברסיטה העברית  בירושלים וסיים בשלוחה התל אביבית, כי אז עוד לא הייתה אוניברסיטה בתל אביב.מוטקה אמנם עוסק בתחום הפלילי אבל הוא  למד משפט אזרחי ולימים השותף שלו עסק בפלילים וגם הוא עבר לענף זה.

"כאן נכנס אלמנט חדש בלתי צפוי"- מספר מוטקה.: " ראיתי פרסום ששרותי הביטחון מחפשים קציני מילואים  בעלי משפחות. אני, אף שהייתי צעיר הייתי כבר בעל משפחה. מדובר בתקופה שבה שרותי הביטחון עסקו בפעילות נגד תופעות טרור בעולם, כולל חטיפת מטוסים ופעילות אחרת של הפת"ח. חיברתי את תולדות החיים שלי  ושלחתי את הפנייה. כעבור זמן קצר  זומנתי לפגישה ושם  הסבירו לי מדוע הם רוצים משפטנים שיש להם זיקה ביטחונית ובעלי משפחות. בעלי משפחות , הסבירו, הם יותר נייחים והם רואים את המציאות בצורה יסודית יותר, אחראית יותר. לבסוף לאחר הריאיון אמרו לי : אתה מתאים. נדהמתי. ואז שאלו אותי היכן אני רוצה להיות מוצב. ואני הייתי אז רק פעם אחת בחוץ, באירופה וזהו. את אמריקה בכלל לא הכרתי, אבל בא לי להגיד שאני רוצה להיות בלוס אנג'לס, הוליווד והכוכבים. ככה סתם עף לי הרעיון. והנה הפתעה שנייה. אמרו לי: קבלת! סיפרו לי על התנאים כולל משכורת ודירה וכל התנאים הנלווים.

הייתי מוכן לארוז את המטלטלים לקחת את אשתי ואת הילדים הקטנים ולצאת לעיר ההוליוודית.ואז כפי שזה קורה כשמזדמן לך דבר בלתי צפוי. הזדמנתי למשפט אחד שכנראה עניין אותי ושם אני פוגש מכר, עורך דין , והוא אומר לי. 'תראה גמרת משפטים עשית סטאז'. אני מחפש עורך דין ואני מציע לך לעבוד אתי והמשכורת תהיה בסדר'.כששמעתי את התנאים, כלומר גם להיות עורך דין מן השורה וגם לקבל משכורת טובה ולא הסכום העלוב שסטאז'ר קבל אז- עשיתי חושבים . עשיתי פניית פרסה והודעתי שאני  מוותר על התפקיד בלוס אנג'לס.אגב, במחזור שלי שאמור היה לצאת לחו"ל היו כרמי גילון ויעקב פרי שלימים היו ראשי השב"כ. אלה החיים ואתה לעתים לא יודע לאן הם מוליכים אותך."

אחרי כמה שנים  שבהן שימש כעו"ד עצמאי הוא הצטרף לשותפות שבה השותף התמחה בפלילים וגם הוא עבר לתחום הזה. במשפטים הפליליים יש שפע של פשעים מן הגרוטסקיים ועד למחרידים.  הוא צריך היה להגן על לקוח אשר  בגיל שתים עשרה ,שלוש עשרה , הוכיח את יכולתו בביצוע פשעים ועוד איזה פשעים . הייתה לו סבתה שגרה ברחוב מזא"ה בתל אביב  ואותו נער צרף אליו או שני חברים והם פרצו לדידה של הסבתא ובמהלך השוד  היא נרצחה. מכיוון שהיו קטינים אי אפשר היה להאשים אותם ברצח, אלא בהרג והם ישבו בבית הסוהר כמה שנים. כידוע, לרבים מאלה בית הסוהר לא מהווה גורם מרתיע לרוב יושביו. ואכן  הלקוח  שלו שהוא כבר היה גבר צעיר שוב נעצר על שתקף יצאנית בתל ברוך.

"הגורל, ושוב הגורל, הביא לכך שבזה לא הסתיים העניין "- ממשיך מוטי. "לימים אני מקבל פנייה  מחברה לערבול  והולכת בטון שהיו הלקוחות שלנו, ועל מי עלי להגן? לא תאמין- על אותו בחור, (שאת שמו מוטי לא הזכיר,כמובן) .הוא שימש כאיש הבטחה במפעל לערבול בטון ששכן באזור התעשייה  פולג, בנתניה.הוא כבר היה אז בן שלושים . מה שקרה היה שהמערבל הפסיק לפעול ובבדיקה גילו שהאלמנט  שסתם את המערבל היה גופה של אישה צעירה .ועם בכך לא די, בחקירה התברר לחוקרים  שמי שהיה שם שומר בלילה היה לא אחר מאשר  הבחור הזה.גם היא כמסתבר הייתה יצאנית.דרך אגב, מדובר  באדם מאוד אינטליגנטי והיה מאלף לנהל שיחות אתו אבל אינטליגנציה כידוע לנו לא  משפיעה  תמיד לטובה על אונות המוח שלנו.נראה שבאיזה שהוא מקום הוא היה דפוק בראש שלו, איזו אישיות חצויה ומשהו כזה.  הוא הורשע  ברצח. גם לא היה לו ולי מזל עם השופט שהיה נוקשה ולעומתי מאוד, ולא שאני חושב שהוא לא היה אשם. אבל זה היה משפט קשה. הם שיפדו אותו. ולהוסיף פשע על פשע התברר כי בשנתיים שלוש שבהן עבד באזור התעשייתי פולג, שאז זה היה אזור חולות, התגלו גופות של נשים צעירות אבל סיבת הרצח לא התגלתה, ואז קשרו גם הרצח במפעל הערבול לאותו בחור.והוא ישב הרבה שנים בכלא ובכול חג היה מתקשר אליי הביתה מדבר אתי ועם רותי רעיתי, כפי שאמרתי הוא היה מאוד אינטליגנטי אבל בעל אלמנט נפשי מסובך ומורכב מאוד.בעודו בבית הסוהר הוא התחתן והתכתב עם רעייתו אני חושב שהוא השתחרר ואני לא עקבתי אחרו יותר והוא לא היה בקשר." ומכאן משהו על עברו הצבאי.

מוטקה במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים.

במלחמת ששת הימים עשה מוטקה בשרות המילואים הראשון אחרי השחרור מצה"ל . הוא שרת אז בגדוד נ"מ שצוּות לחטיבה 7 של גורודיש. בזירה  הוצבה סוללת תותחים נייחת ויעילה והוא פקד עליה .אבל האתגר הקשה היה במלחמת יום הכיפורים. בחודש אוקטובר 1973 מוטי ורעייתו היו בבלגיה ואחר כך קפצו ללונדון. הם היו אמורים לחזור ביום א', אך הקדימו ליום ששי ערב יום הכיפורים. כאילו הדבר תוכנת. בשבת בבוקר גייסו אותו, והוא אז מפקד סוללה ולאחר התארגנות בבסיס בסירקין חיילי הסוללה נשלחו למחנה קדמי בסיני.

לעניות דעתי מלחמת סיני, בנסיבות שהיא פרצה כשצה"ל והעם לא מוכנים, ובסיום כשצה"ל הגיע עמוק לשטחי מצרים וסוריה, הייתה הניצחון השני בחשיבותו אחרי מלחחת יום העצמאות. אבל הן בשל ריבוי האבדות והן בשל התקדים של מלחמת הימים הקצרה, מלחמת יום הכיפורים השאירה צלקת עמוקה. לכן מי שלחם במלחמת יום הכיפורים, אף שהשתחרר מן הטראומה של אז הוא עדיין חי אותה, כמו מוטי. מה שמוטי זוכר אלה מראות קשים של טנקים נסוגים פגועים ובהם ועליהם  פצועים וחללים, צעקות של אנשי מוצבים לעזרה, קצינים בעמדת פיקוד שאיבדו עשתונות.ובתוך אווירת  הדיכאון,החרדה והייאוש מופיע מפקד האוגדה, אריק שרון. כמו שהוא זוכר את אווירת הנכאים, הוא זוכר את קרן האור. מוטי  נפעם מן המצביא ששידר ביטחון, תושייה ואמונה בניצחון. הוא שמע בשקט את כל הטענות והטרוניות והאווירה נעשתה רגועה ובסופה נערכו  להקמת גשר הגלילים המפורסם.

אך זה היה פסק זמן. הבלגן התחיל  בשלבי הקמת הקשר, וההפגזה המסיבית של המצרים על הכוחות ועל הדחפורים שנעו בשטח "החצר"- ככה נקראה שטח ההערכות. וגם כאן בתופת הזאת של  יריות ,הפגזות והפצצות מן האוויר,שבהם נהרגו שניים מחייליו של מוטי,  הוא נזכר בהשפעה שיש למפקד על הלוחמים.זה היה בהכנות להנחת נתיב יבשתי והמשימה הוטלה על גדוד ציוד מכני של פיקוד דרום בפיקודו של סא"ל טוביה לביא.המפקדים היו מומחים בעבודות עפר, כלים כבדים וציוד הנדסי ואלה תכננו את "הגשר היבשתי" כזה שישמש כביש בטוח וסלול שאינו פגיע לפגזים או לפצצות.מוטי  ופקודיו לוו את הכוח הזה והוא נזכר איך בתוך כול הגיהינום הזה המח"ט שפיקד על הפעולות ועל האנשים- עשה זאת בשקט, בהחלטיות, והמשימות בוצעו בקפדנות.

כמי שהיה במלחמת יום הכיפורים מנהל החדשות של הטלוויזיה הישראלית  ועקב אחר המערכה מן האולפנים ברוממה בירושלים,במרתף של בית סוקולוב בתל אביב, וסייר בגזרות השונות שבהם פעלו צוותי הטלוויזיה ,למדתי להבין את ההשפעה של מפקד שקט שמשרה ביטחון, כאשר הצמרת בראשות  שר הביטחון משה דיין שידרה פאניקה. הגיבורים ששידרו ביטחון היו לעניות דעתי, מלבד אריק שרון- ראש הממשלה גולדה מאיר,רב אלוף(מיל) חיים בר לב, ומי שהיה ראש אמ"ן אלוף אהרון( אר'לה) יריב ששימש כעוזר מיוחד לרמטכ"ל, ואחראי בין השאר  על ההסברה. אחרי מלחמת יום הכיפורים אירע המהפך הפוליטי והליכוד בראשותו של מנחם בגין הקים את הממשלה. וכאן ,דווקא בעידן שבו  ברוב הזמן שלט הליכוד,שמקורו, ב"חרות" ובאצ"ל כור מחצבת ילדותו של מוטי. הדברים אצל מוטי השתבשו.

הליכוד עוזב את מוטי.

בשנת 1981 מוטי  מקבל טלפון מעזר וייצמן שהיה ממנהיגי הליכוד וראש מערכת הבחירות. מוטי לא הכיר את עזר. אבל הוא מציין כי לעזר ישנה התכונה שאם הוא מדבר אתך כמה דקות הוא כבר חבר טוב שלך. וככה באווירה החברית הזאת הוא סיפר שהוא קבל את השם של מוטי  ומבקש ממנו להצטרף לפעילות של הליכוד להיות מועמד  בפריימריס ולהופיע במפגשים. מוטי  הסביר לעזר שהוא אמנם איש פוליטי אבל לא בנוי להיכנס לפוליטיקה.

"בכול הנוגע לעמדתי הפוליטית אחרי מלחמת לבנון, נשארתי חרותניק ולא שיניתי את דעתי"- אומר מוטי ." גם היום לא שיניתי את עמדתי אלא שגנבו לי את המפלגה. ממש ככה.זאת לא המפלגה שלי.וזה לא קרה גם לאחר שבגין התפטר. וכאשר ביבי נבחר לקדנציה הראשונה שלו הייתי חסיד גדול שלו. גם במישור האישי, עקבתי אחריו .היה לי חבר שהאח שלו עודד לבנטר,שהיה בשעתו תחת פיקודי, ואָחיו, הם החברים של ביבי . אחיו של עודד היה עם ביבי ב- MIT( המכון הטכנולוגי היוקרתי ביותר בארה"ב- צ.ג)  כשביבי בא לארץ ולא היה לו מקום, הם העמידו לרשותו משרד בחברה הנקראת "סיסטמטיקס".נתנו לו חדר,אביזרי משרד, אמצעי קשר והכול שנדרש כדי שיוכל לפעול. כי לא היה לו כלום  שום דבר. הוא היה איש משכיל וחכם, וגם היום הוא כזה ואי אפשר לזלזל בו אבל…..אבל ,אחר כך- בקדנציה השנייה והשלישית כול החברים שלי שגדלנו יחד ואלה שהיו קרובים אליו כמו בני בגין , דן מרידור מיקי איתן רובי ריבלין ואחרים עזבו, נעזבו בעצם . כיום זאת לא בית"ר , זה  לא ליכוד.  זאת מפלגה ליברלית עם דאגה למצביעיה  שלה? לכלכלה ולחברה צודקת   ? זאת לא חרות, זה לא ליכוד. כיום זה אספסוף פרוע שלא יודע אפילו לשיר את שיר בית"ר. טרמפיסטים כמו מירי רגב- מה להם ולתנועת חרות ברוח ייסודה?  הכי מרגיז אותי, מקומם אותי שאיש זה  הקיף את עצמו באנשים נחותים שעושים בעבורו את העבודה המלוכלכת. איך אני יכול להיות חלק מחבורה זאת שביבי  מקיף עצמו בהם כמו ביתן, אמסלם, אורן חזן ודומיהם."

ומה בעניין האידיאולוגיה של חרות ההיסטורית, האם היא ישימה– אני תוהה באוזניו של מוטי."דברים משתנים"- עונה לי מוטי  "הרי גם האידאולוגיה השתנתה עם הזמן. הרי לא שרים יותר "שתי גדות לירדן". הנסיבות השתנו גם בגין השתנה והכול נשתנה. אבל ביסוד אני ימני בהשקפת עולמי וימין זה לא רק פוליטי. זה גם חברתי-כלכלי. הנה גם אולמרט, חרותניק ובן של מנהיג חרות, היה ימני ובנסיבות הקיימות הוא השתנה . לדעתי אילו היה ממלא את ארבע שנות הקדנציה שלו היה לנו הסכם עם הפלשתינאים. ואין כאן כול שאלה לגבי הפרדות מן הפלשתינאים – צריך להיפרד מהם למענינו. הנה מנחם בגין. חשבו שהוא לא יוותר על אף שעל  והוא למען השלום וויתר על סיני. אנחנו הרי מכירים את המציאות, אם לא ניפרד מן הפלשתינים"- אומר קובע מוטקה, איזו מדינה זאת תהיה. והוא מוסיף:" כשפגשתי את עודד לבנטר,אותו אדם שהטיב עם ביבי, באיזה מפגש של מילואימניקים ,שאלתי אותו: מה אתה אומר על החבר שלך? והוא אמר לי :'מוטי הגעתי למסקנה אחד והיא שאת ביבי לא מעניין שום דבר. לא מעניינת אותו המפלגה ולא מעניינת אותו המדינה מעניין אותו רק דבר אחד- ביבי. הערתי לו שאם אתה אומר דבר כזה אז כנראה כלו כול הקיצים. הוא מצא לעצמו בן ברית מטומטם הנשיא האמריקאי ואחד מתאים לשני."גם העמדות בבית הקפה לנצ'נר עברו שינוי. בניגוד לעבר אין לו ליוסי  כיום  במי להלחם כולם בפרלמנט בדעות שלו, פחות או יותר .יש קבוצה אחרת שהם שמאלנים יותר מן הקבוצה שלו. כמשפטן זה מקומם את מוטי שמתנהלת מערכה בזויה נגד  בית המשפט העליון.

post lenchner pariament

"הפרלמנט"

אשר למציאות:"אנחנו כאן במדינת תל אביב. לעומת זאת, הפריפריה גדלה על המיתוס שהמפאיניקים תמיד דפקו את החרותניקים וזה נשאר תקוע שם לדורות. זה עבר בגנים. פעם זה  היה נכון- דפקו אותם. אם לא היה לך פנקס אדום לא היית מתקבל לעבודה. אבל היום זה לא פעם כמו לפני יובל שנים. אבל אצלם נשארה התודעה של האנטי של מפא"י, שהיא מזמן לא בשלטון". עם זאת ,בתשובה על שאלה אומר מוטי, כי "חרף האווירה, הדברים לאט, לאט משתנים. בתהליך אטי אמנם, וזאת הודות לכך שרבים מן הפריפריה רוכשים השכלה. "אבל יש עוד נקודה" -מוטי  רואה לנכון להדגיש."לא רק שהימין כיום לא ראוי. כשאתה מסתכל על השמאל ,כיום אין לך איזו דוגמה איזו השראה אשר תקסום להם. אילו שרון אתנו המצב היה אחר לגמרי. הוא היה מנהיג מלידה ויכול היה לסחוב אתו את הציבור. הוא עשה דברים נועזים ויכול היה לעשות גדולים יותר. אבל אם ביבי ייפול, אין בליכוד מישהו שיכול להיכנס לנעליים שלו, כולל כול השמות המוזכרים. הליכוד כיום זה ביבי. אשר לאופוזיציה או שיתאחדו כמו לפיד וגבאי או שמישהו מבחוץ יופיע כמו אשכנזי או גנץ והם יקרצו לבוחר. אני מאמין שברגע שביבי ילך תיווצר דינאמיקה אחרת אשר תשפיע במרחב הציבורי."

בכך לא מסתיים הסיפור, או הסיפורים ,של מוטי, הוא שוחר ספורט שרוף וגם זאת הוא ספג בנעוריו משחקני בית"ר ב "קפה לנצ'נר".אלה כבר סיפורים מסוג אחר שגם הם מצויים במאגר של מוטי.אולי בפעם אחרת.

.