Author Archives: צבי גיל

a journalist and writer and lecturer on mas media.b.a in political science and international relations . m.a in sociology and mass communication.writes a blog in several websites on social, political and cultural issues.producer and director of documentary films. among the founders of israel television, assuming senior positions among others director of israel radio tel aviv and head of news and current affairs in israel television.currently executive prodicer of documentary films on the contribution of the holocaust survivors to the state of israel, a project he initiated and is coordinating.late wife an interior archtect, desigend among othrers the cabinet room of the israeli governmant. 3 married daughters and families.march 2012 write his fifth book- a collection of short human interst stories

שיר הערש על פונאר שהֵדָיו שוב נשמעים

עיתונאי וסופר בריטי ידוע מתכוון לחשוף בספר חדש את גיא ההריגה ואת התקופה -בפני ציבור קוראים שלא מכיר מה שקרה בראשית שנות הארבעים באירופה.

שקט, שקט, בני נחרישה!
כאן צומחים קברים,
השונאים אותם נטעו
פה מעברים.

אל פונאר דרכים יובילו,
דרך אין לחזור,
לבלי שוב הלך לו אבא
ועמו האור.

 

שיר שכתב שמריהו קצ'רגינסקי,תרגם אברהם שלונסקי  ואת הלחן  חיבר אלכסנדר וולקוביסקי נער בן 11  הידוע כיוםכפרופסור אלכסנדר תמיר, מוסיקולוג שיחד עם חברתו לחיים ,הפסנתרנית ברכה עדן, הקימו את " מרכז טארג למוזיקה" בעין כרם בירושלים. השיר הזה עדיין מרעיד את מיתרי הנשמה שלי ומחזיר אותי למחוזות רחוקים .בפעם הקודמת זה קרה  בשנת 2013 בטקס העלאת משואות בערב יום הזיכרון לשואה במכון  הבינלאומי ללימודי השואה-"משואה" בשרון. בטקס המרשים ערב יום הזיכרון בשנת 2013 כשירד אלכסנדר תמיר מבימת מדליקי המשואות. ניגשה אליו הזמרת מרינה מקסימיליאן ושרה לו את השיר שאת הלחן הוא חיבר לפני שבעים שנה. זה היה רגע מרטיט.

 

Imasusa one 1_7-4-13__359

 

I massua two 2S_7-4-13__363

I massua 3 S_7-4-13__364

הצילומים באדיבות הארכיון של מכון "משואה" בשרון.

בחודש הבא ימלאו שבעים ושש שנים ל" רצח פונאר" ולפני שנה בחודש זה התגלו בית הכנסת העתיק של וילנה וכן  מנהרת הבריחה, כאשר חמש עשרה אסירים הצליחו לברוח, מתוך מאה אלף שנרצחו במקום מהם שבעים אלף יהודים.

הרצח החל ביולי 1941, ונמשך עד הקיץ 1943. בספטמבר 1943 החלו הגרמנים לפתוח את הבורות ולשרוף את הגופות כדי למחוק את העקבות של הרצח ההמוני. התברר כי קבוצה של  אסירים הצליחה, באמצעות מנהרה שחפרו באורך של 35 מטר ונמשכה 3 חודשים,להימלט  בלילה של ה-15 באפריל 1944 . האסירים שחררו את הכבלים על רגליהם. 40 הצליחו לברוח דרך המנהרה אבל חלקם התגלה על ידי השומרים. 15 הצליחו לברוח, ו-11 הגיעו אל הפרטיזנים, השאר נורו למוות. מנהרה זאת התגלתה אשתקד בבדיקה בטכנולוגית צילום חודרת קרקע, במשלחת משותפת של אוניברסיטת הארדפורד בארצות הברית, רשות העתיקות מישראל, המוזיאון הלאומי היהודי ע"ש הגאון מווילנה, ועוד גורמים בינלאומיים.

יודעים על אושוויץ לא יודעים על גיאיות ההריגה.

" מה פתאום החלטת לכתוב ספר על פונאר בשנת 2017 כאשר הסיפור ידוע וזכה לתהודה בכתובים, במדיה הקולית והחזותית?" אני שואל את  כריס הית' עיתונאי  וסופר אנגלי- אמריקאי ידוע שבא לארץ במסגרת התחקיר שהוא עובד עליו לקראת הוצאת ספר ב-RANDOM HOUSE  אחד מהמו"לים הגדולים והידועים בעולם.

"קיימתי שיחה עם נציגי ההוצאה לאור והגענו למסקנה, שחרף העובדה שהיבטים שונים של הטבח בפונאר התפרסמו, הרי ראוי לשוב ולתחקר את הנושא. זאת מכיוון שאני לא חושב שרבים בארה"ב או בבריטניה, שבהן  אני מכיר את הציבור, מבינים מה קרה במזרח אירופה בשנת 1941 ,כאשר טרם התפרסמה התכנית של "הפתרון הסופי"  אבל התבצע רצח המוני של יהודים. הם לא יודעים מה קרה בגיאיות ההריגה כמו פונאר ,טרבלינקה ,מיידנק חלמנו באותה עת. פונאר היא ייחודית בכך שבכול  זאת קומץ קטן הצליח  לברוח ולספר את הסיפור וזה היה קבר המונים שרק בשלב מאוחר יותר במגמה לטשטש  את העקבות חפרו מחדש והעלו את הגופות באש."

אך כריס הית' חוזר ומדגיש שגם אם רובו של הסיפור ידוע יש חשיבות גדולה מאוד לשוב גם לאתר ההריגה, ולמקורות, הן ארכיוניים והן אנושיים כדי לספר את הסיפור הנורא. במסגרת עבודתו העיתונאית בעיתון הבריטי "דיילי טלגראף " וגם במגזינים בריטיים ואמריקאיים חשובים , הוא ראיין לרוב  כוכבי רוק, פופ וקולנוע כמו ריין גוסלינג, פרינץ, דייוויד בואי, איימי שולר,קורט ראסל  ואחרים, ועם כמה להקות  מפורסמות הוא יצא למסע וכתב כמה ספרים ביניהם על ה"רולינג סטונס".ספרו הביאוגראפי על  רובי וויליאמס היה לרב מכר. שאלתי אותו אם הספר שלו מיועד לדור החדש של "יאפיס" שהם מן הסתם קוראים נאמנים של מאמריו וספריו.

" בהחלט לא!"- אומר כריס." הספר יהיה מיועד לציבור הרחב באמריקה ובאנגליה, ובכלל. שכן לא רק הדור הצעיר לא מכיר את ההיסטוריה הזאת אלא הדור המבוגר במאה ה-21. אם אני לא מכיר את הסיפור הזה וסיפורים אחרים על מה שקרה במזרח אירופה בשנות הארבעים הראשונות של המאה הקודמת, אני מניח שרבים אחרים לא מכירים אותם. במסגרת התחקיר אני רוצה להגיע למקורות לא רק בעברית אלא גם בגרמנית,יידיש, פולנית, רוסית וליטאית. ובוודאי שקטעים מסוימים נצטרך לתרגם.זהו אתגר גדול שכן אם אני מבקש לחפור במעמקי ההיסטוריה אני לא יכול להסתפק במה שיש באנגלית."

הוא בא לכאן לשבועיים ימים, ראיין עשרות אנשים, מהם שרידי שואה מליטא,היסטוריונים ואנשי מחקר, ביקר במוסדות לתיעוד והנצחת השואה, בארכיונים שונים, וככול שהוא "חופר" יותר ומגלה יותר, ככה  הסיפור שנגול לעיניו מבעת יותר. במהלך ההתכתבות אתו בעת ביקורו בארץ, הוא בקושי התפנה למסור לי איזה מידע נוסף לצורך כתיבת  הפוסט. כריס הית' מנצל כול קצה חוט כשביום הוא נודד ברכבו בכבישי הארץ ואוסף חומרים  ובלילות מארגן אותם, כדי להקל עליו את העובדה האדירה שמחכה לו עם שובו לארה"ב לעבור על כתב היד. בשיחה אתי הוא הביע תקווה  שהגרסה הראשונה של הטיוטה תהיה מוכנה בראשית שנת 2018 .

החפירות בווילנה.

ואגב חפירות , הדחף של כריס לחפור בהיסטוריה של פונאר היה סקר הראדאר ביוני 2016 שבהסתמך עליו התגלו שרידים של בית הכנסת הגדול והמפואר של וילנה שנחרב בשואה. זה היה בית הכנסת העתיק ביותר בארצות הבלטיות והוא הוקם במאה ה-17 בסגנון הבארוק. הוא שימש כמרכז לימוד וקהילה של יהדות ליטא. תוך כדי כך התגלתה גם מנהרת הבריחה שחפרו האסירים,וקומץ קטן מהם הצליח, כאמור, לשרוד ולהצטרף לפרטיזנים. כריס התוודע לשני ארכיאולוגים שעמדו בראש המשימה ד"ר יוחנן-ג'ו זליגמן מרשות העתיקות בישראל ופרופסור ריצ'ארד פרוינד מאוניברסיטת הארדפורד בארה"ב.בתקופת הנאצים נבזז בית הכנסת ושרידיו נהרסו כליל על ידי השלטונות הסובייטיים ובית ספר חדש הוקם במקום.

vilna old synagogue

בית הכנסת הישן בווילנה.

החוקרים מקווים כי החפירה העתידית תהיה משותפת לצוות מעורב של ארכיאולוגים וסטודנטים מתנדבים מליטא, ישראל והקהילה היהודית מרחבי העולם, "וזאת במטרה להבטיח שהמורשת תרבותית הבנויה היהודית של וילנה תיתפס כחלק חשוב ובלתי נפרד מהמורשת הליטאית והיהודית כולה, ושהאתר ישתמר לצמיתות, לרווחת כל מי שיגיע לאתר בית הכנסת  הגדול בעתיד" כפי שפורסם בשעתו. רשות העתיקות מזמינה את הציבור לקחת חלק בפרויקט. הפניה הזאת אל רשות  העתיקות מהווה לדעתי אבן דרך  לביקורים עתידיים בפולין אשר לא יעסקו  רק באתרי ההריגה המקומיים ובגדול מהם באושוויץ, אלא גם במאות הקהילות שנכחדו שגם הם ראויים ליד ושם בפולין. ב"יד ושם" שמותיהם מצויים ב"בקעת הקהילות", אך מהם לא נותר שריד כמעט. החוקרים וההיסטוריונים, וכמובן המוסדות לתיעוד והנצחה מכירים את מאות הקהילות במזרח אירופה, ובראש וראשונה בפולין שאין להם זכר. הם נמחקו. אפשר והספר של כריס הית' יהווה מאיץ-,"טריגר" למחקרים ולפרסומים אודות קהילות תוססות אלה.

כריס הית

chris heath20170612_114739

 כריס הית' הוא עיתונאי וסופר יליד אנגליה ידוע מאוד בעולם המערבי.  הוא נולד במחוז וורסטרשייר בלבה של אנגליה . חבל ארץ היסטורי יפה של מישורים וגבעות משתפלות , שמצוי במערב ה"מידלנדס " . אביו ,סם, גדל במקום ואילו אמו, ג'יל היא ילידת אוסטרליה. המשפחה היא בעלות  אדמות מרעה ,חורש  וחקלאות. יש לו אח ושלוש אחיות. הוא  בוגר אוניברסיטת קיימבריג' שסיים את לימיו בהצטיינות. כריס, שיש לו בית בלונדון חי עתה בברוקלין ניו יורק עם רעייתו וכותב במגזינים בנושאים שונים ונחשב כאחד העיתונאים הרציניים והחשובים באמריקה .בשנת 2013 הוא זכה ב"פרס ה"ניישונאל מגאזין לדווח עיתונאי", פרס יוקרתי  מאוד, על עבודתו העיתונאית. בריאיון עם העיתונאי הבריטי ג'ק קֶרינגטון המראיין  כותב  בין השאר. "אחד הדברים הבולטים בקריירה העיתונאית של כריס הית' הוא הדרך שבה הוא מתמרן בין הכתיבה על אנשים חשובים מאוד ועיסוק בדברים אפלים יותר. בשבוע אחד הוא עוסק בחולשות של רוברט דה נירו ובשבוע לאחר מכן הוא בסוריה ומדווח על החיים ההרוסים של הפליטים מעיראק"

בשיחה אתי עם בואו לארץ הוא אמר ש"אחד הדברים שהייתי רוצה שהקוראים יידעו הוא שהספר שאני אמור לכתוב הוא משימה רצינית ומכובדת למו"ל בסדר גודל זה("ראנדום האוז"- צ.ג) המטרה היא לספר את הסיפור המיוחד והחשוב הזה באופן עמוק יותר מכפי שהוא סופר בעבר בעולם, ובדרך שבה הנושא והאנשים שמעורבים בו ראויים לה. אנו מקווים להביא את הסיפור הזה לקהלים רחבים באמריקה ובעולם  שאפשר והם לא מודעים לממדי האסון הזה, ומודעים פחות בצורך להרחיב את האופק ההיסטורי  מזה שמוכר"

אני רואה בספרו העתידי של הית' ערך מוסף חשוב מאוד, ערך שמעסיק אותי מאוד ואני חושף אותו בפניי קוראי ומאזיני. באחרונה עשיתי זאת במפגש עם  חבורה נפלאה של קצינים ונג"דים של אגף כוח האדם בצה"ל ,שחזרו מפולין במסגרת התוכנית "עדים במדים". ספרו של הית' מן הסתם ייתן את הרקע למקומות שבהם הגרמנים ביצעו את הרצח ההמוני. מדובר במדינות כמו אוקראינה, הארצות הבלטיות, פולין. היו גם בהם חסידי אומות העולם אולם רוב הציבור במדינות אלה שנא את היהודים בשל דתם, תרבותם, מנהגיהם, מורשתם, הגזע שלהם. והממסדים של המדינות היו אנטישמיים. הגרמנים ללא ספק הביאו זאת בחשבון. כחלק בתולדותיהם, גם היהודים, ובעיקר בארץ היהודים, חייבים להפנים לקח היסטורי זה. השואה לא צמחה על שדה בור. שורשיה נטועים מאות שנים לפני כן כאשר היהודים נרדפו, כבודם הושפל, זכויותיהם נרמסו,נכסיהם הופקעו, ספריהם הועלו על מוקד והם עצמם נרצחו. אני משער שספרו של הית' יאיר את ההיבט הזה. יבוא יום  ושירי הערש  לילדינו לא יהיה על פונאר ודומיו. עד אז נוסיף  לשמוע את צליליו כאזעקה.

השיר פונאר בליווי תצלומים של בורות ירי וגיאות הריגה – YouTube

 

 

 

.

 

TIME IS MONEY – אם הזמן לא שלך.

הציבור מחכה לביאת השליח.

 אני מזמין את המגזינים הכלכליים אשר יודעים לחשב מה ההפסד הכספי של המדינה כתוצאה מפקקי תנועה, או נהלי ביורוקרטיה בארצנו . או אפילו הגילוי שהנסיעה הארוכה והפתלתלה בתוך מתחם נתב"ג לטרמינל  מקורה בהבטחת השקט בשבת של  כפר חב"ד הסמוך. בכול המקרים  מדובר בבזבוז של  מאות מילוני שקלים בשנה. הם מוזמנים לחשב את ההפסד בשל המתנה של שעות לטכנאי מחשב, ספק בלון גז, שרברבים, חשמלאים,  שליחים  וכיוצא באלה ,כשזמן ההמתנה המקובל והמקודש כמעט הוא שלוש שעות. זאת כיום כאשר מצויים בידי הספק  ובידיי הלקוח טלפונים סלולריים אשר מאפשרים לצמצם את זמני ההמתנה למינימום. יתרה  מזאת אם מנסים לברר איחור, זה עניין של חצי שעה  של המתנה לשרות לקוחות. ואם באותו זמן שאתה מברר הגיע הטכנאי ולא ענית, מחייבים את  הלקוח "בביקור סרק" . שלא לדבר על זמני ההמתנה על הקו לספקי שרות אינטרנט, טלפוניה, וטלוויזיה. צפצוף ארוך מאוד על האזרח. בשעה שבעולם "הלקוח תמיד צודק" בארץ  הלקוח תמיד אשם.

אני מודה שאילו בכך עסקינן, לא הייתי מקדיש לנושא פוסט, וכמו "עוילם גוילים" מחכה בבית לבואו של הגואל. הסיבה שהוציאה אותי מגדרי היא החברה הבינלאומית למשלוחים DHL  ,  (ראשי תיבות של שמות מייסדיה) נכון יותר השלוחה שלה בארץ. והמעשה שהיה כך היה. מזה זמן שאני מזמין תוספים טבעיים ,וויטמינים וכיוצא באלה  מוצרים, מחברה בחו"ל ,כאשר המחיר שנחסך נע בין 30-50% כולל משולח, בהשוואה לאותו מוצר בארץ. עד כה אותה חברה שלחה זאת בדואר רגיל, ודואר ישראל, שבו חל שיפור בשרותיו לאחרונה, אף מודיע בס.מ.ס על קבלת המשלוח. הפעם החברה בחו"ל, כנראה  כדי לזרז את המשלוח ,שלחה זאת באמצעות חברת DHL. אני מקבל הודעה על הגעת החבילה לארץ ומתקשר לחברת המשלוח כדי לתאם זמן קבלת החבילה .נאמר לי מה היום הקרוב,הזמין, ועלי להיות בבית  בין השעה 9 בבוקר לבין השעה 5 אחר הצהרים. אני משמיע בטלפון ספק נהמה ספק צחוק  על הריתוק בבית למשך 8 שעות. אני אמנם גמלאי אבל אני לא מוכן להיות צמוד לבית כדי לקבל חבילה . אבל למי שעובד- זה יום עבודה. ובניגוד לדואר ישראל אשר עובד גם בימי ששי, DHL  מקיימת שבתון גם בימי ו' . אבל יש אפשרות שאקבל את החבילה במשרדים שלהם…ביפו. כלומר אם אדם כמוני, או כול אדם שרוצה לחסוך בזמן ,לוקח מונית הלוך ושוב ליפו, הרי מדובר בסכום של מאה שקלים  פלוס מינוס. באין ברירה הסכמתי לשבת יום שלם בבית כדי לחכות לזכייה הזאת אשר במונחים כלכליים, לגבי אדם שעובד- לא זו בלבד שמחסלת את ההפרש במחיר בארץ לזה בחו"ל, אלא יש בו גם קנס. ביקשתי  מנציג החברה הבלדרית הזאת לרשום את הטלפון שלי כדי שהשליח יודיע לי על בואו, שכן גם גמלאי שיושב בבית, זקוק להיכנס לשירותים, ואלה כידוע לנו, כבדי שמיעה.

בהתקרב השעה חמש אחה"צ והילד איננו, צלצלתי לחברה ושם רשום היה שהשליח צלצל באינטרקום ואני לא עניתי. אמרתי לאיש מעבר לקו שביקשתי לקבל קריאה טלפונית ולא קבלתי. וחוץ מזה אילו ניסה לדחוף קלות את דלת הכניסה בבית היה מוצא שהדלת נפתחת. שוב התבקשתי לקבוע מועד חדש, כלומר יום ובשעות 9-17. הפעם, מתוך הנחה שהשליח יודע לקרוא, הצמדתי פתק ליד תיבת הדואר שלי. מסרתי לו את קוד הפתיחה וביקשתי שידפוק או יצלצל בדלת, ואכן  בשעות הבוקר האיש הופיע והוא מודיע לי שהיה זה הוא אשר הביא לי את החבילה ולא  עניתי לזמזום של האינטרקום. כששאלתי אותו אם הוא קיבל הנחיה לצלצל לי בטלפון הוא ענה לי שהוא לא קבל הנחיה כזאת. בגין חריגה זאת מן הנוהל המקודש של שלוש שעות, החלטתי הפעם להיות לפה למאות אלפי ישראליים אשר מחכים בבית, נרגנים ומחכים לאיש שיגאל אותם מן ההמתנה הזאת.

צריך מועצה לצרחנות.

בעקבות המקרה שלחתי מכתב למועצה לצרכנות, אף שידעתי שגוף זה אף פעם לא הצטיין בנשיאת שמו, בלשון המעטה. ואכן התשובה שקבלתי היה שאמסור להם את מספר המשלוח. שלחתי והם הודיעו לי שהעבירו זאת לחברה בארץ.  מכאן שהמועצה לצרכנות "ענתה לציפיות " שלי לגביה. שכן גם  ראש קטן מבין שלא מדובר בפריט ספציפי,שאבד או לא נמסר, אלא בנוהל של החברה, ולתכלית זאת אין כול משמעות למספר המשלוח. אם אכן קראו את המכתב שלי והתלונה שבו, די היה לצלצל לחברה ולשאול אותה מה שעות מסירת חבילה לאדם פרטי והם היו אומרים בין 9-17 . לדעתי יש כאן אלמנט שהחברה הבינלאומית, שהיא גרמנית, לא הביאה בחשבון. אם מדובר בעסק הרי אלה הם שעות העבודה והעסק פתוח. אבל לגבי אדם פרטי, המצב הרי שונה.

ואכן המועצה פעלה מהר וקבלה גם מענה מיידי של  החברה שהועבר מיד אליי ושבה חברת dhl מוסרת את הפרטים בדיוק כפי שאני מסרתי והיא מציינת בין היתר: "ב . 24.5  בוצע תאום פיזור דרך הלינק שנשלח על ידי הלקוח ונקבע פיזור ב- השעה 9-17 " זה מלמד למצער על הישרה של החברה שמוסרת את הדברים כהווייתם, ומהירות התגובה גם של החברה וגם של המועצה לצרכנות. אבל, כאמור, אני לא ביקשתי לזהות או לאתר חבילה. ביקשתי לדעת מדוע אני חייב לשבת בבית יום תמים ולחכות לאותה חבילה. זאת המועצה לצרכנות פספסה.

במקביל לפניה למועצה לצרכנות שלחתי מכתב ליו"ר וועדת הכלכלה של הכנסת ח"כ איתן כבל  וצרפתי את הפניה שלי למועצה לצרכנות. בקשתי את תשומת לב של וועדת הכלכלה של הכנסת לנוהג שערורייתי זה. המכתב הופנה אל: יו"ר וועדת הכלכלה של הכנסת ח"כ איתן כבל.

מכובדי

 אכיר תודה את תקדיש תשומת לב לנושא שעליו התלוננתי בפני המועצה הישראלית לצרכנות. המכתב מצורף.

 תודה וברכה חמה

 צבי גיל

כעבור יומיים קבלתי טלפון  מאדם בלשכת וועדת הכלכלה של הכנסת ולאחר שהבהרתי לו במה המדובר הוא הבטיח לחזור אליי. לאחר שלא חזר שלחתי מייל ללשכה של הוועדה וביקשתי לקבל  תגובה לפני פרסום הנושא בבלוג שלי. מאז אני מחכה  כל יום בין תשע בבוקר לחמש אחר הצהרים לתגובה מה עושה  וועדת הכלכלה של הכנסת כדי לתקן את המשוואה המעוותת, לאמור שגם הזמן של האזרח שווה כסף.

 

.

 

 

אנטי אייג'ינג ופירסינג

"קול ישראל" ממציא עצמו מחדש במסגרת התאגיד-בהזזת ריהוט ובקדימונים טרחניים.

מי שמאזין עשר פעמים ביום להכרזה החגיגית "על נבחרי האקטואליה המובילה של הבוקר" יגלה שמדובר באותו קול ברמה של כוכב טלוויזיה בעבר שהכריז עשר פעמים ביום על "המכירה המיוחדת במחסני חשמל" רק באותו יום, כשאותו יום חוזר על עצמו עשרות פעמים בחודש. אבל זה יהיה ספיח. הגילוי המהותי יהיה:" מה הם צועקים ומה כאן חדש, שכן מה שהיה -היה בכלל לא רע. וזה אותו הדבר, תוך איזו הוספה מזערית והזזה של תכנית זאת או אחרת. אז מה- " ישאלו הבריות- זה התאגיד?"

שכן, האמת היא שכול ה"רפורמה", כלומר המהומה הפוליטית, כלל לא נגעה ברדיו. הרדיו בקושי עניין את הפוליטיקאים. הטלוויזיה הייתה בראש מעייניהם, גם משום שהם והציבור מייחסים לה חשיבות הרבה מעבר ליכולת השפעתה שלא לדבר על חשיפות סרות טעם ועניין. התקשורת בכלל והמדיום החזותי בפרט הוא מדד מצב רוח כמו המדחום הוא מדד של החום בגוף. הוא משתנה. המדיה לדעת מומחים עשויה לחזק דעות קיימות או להחלישן אך היא לעתים רחוקות משָנָה דעות. היא משקפת אותן במידה. היא מודדת רייטינג. אבל לא בכך עסקינן.

כבר עמדתי בבלוג זה ובהזדמנויות האחרות כי שני אמצעי מדיה ,אחד העתיק, הכתוב, השני בן מאה וחמישים לערך- הקולי-מוסיפים  להיות מדיומים רלוונטיים  מול כול הטכנולוגיות התקשורתיות החדשות. כאשר נוסדה הטלוויזיה בעולם הובע חשש שמעמדו של הרדיו ייחלש. זה לא קרה. להפך, הוא התחזק. זה לא אומר שהאפקט של המדיום החזותי לא היה חזק יותר. הוא היה, גם בשל היותו חדש וגם בשל התכונה שלו בבחינת "לראות זה להאמין".אבל הרדיו לא רק שרד הוא פופולרי מאוד, נגיש מאוד, ואם נאמרים בו דברי טעם הוא גם מהנה. זה אמור במידה גם לגבי הגברת הקשישה – העיתונות הכתובה. גם אם היא משנה צורה, גם אם יש ביזור גדול יותר, היא חשובה ואף משפיעה. אני למשל מוכן לוותר על צפייה בטלוויזיה יותר מאשר על קריאה יומית של עיתון "הארץ".ואני לא יחיד.

בישראל, לפנים בארץ ישראל, הרדיו התחיל בשידוריו בשנת 1936  ואילו הטלוויזיה שלושים ושלוש שנים מאוחר יותר. העובדה שהרדיו בארץ הועמד בצל לעומת הזוהר של הטלוויזיה באופן פרדוקסלי ,לכאורה, הועילה לו. הוא לא עמד תחת הזרקורים של הפוליטיקאים, אשר ייחסו כאמור חשיבות רבה למדיום החזותי בזירה המדינית- פוליטית. וזה עשה לו רק טוב.

רוב הבעיות האופרטיביות וגם הפוליטיות  ברשות השידור נגעו לבת  החזותית- הטלוויזיה. מן הרגע שקמה הטלוויזיה, הרדיו,כאמור,בקושי עניין את הפוליטיקאים. עובדה זאת נוסף על הפריסה הרחבה של הרדיו, הערוצים הרבים, אפשרויות ביטוי הרבות, בתחומי האקטואליה, התרבות, האמנות, המוזיקה המיעוטים- הורידו ממנו לחצים. לכן השילוב של מדיום זה בתאגיד החדש היה מבחינה תכנית, וגם תפעולית ,קל יחסית. דבר טוב לא צריך לשנות והוא לא זקוק לקדימונים שהם רובם תפלים  גם בתוכנם ובעיקר בחזרה תכופה עליהם. והואיל ואני מאזין קבוע למשדר "בחצי היום" , אני רואה לנכון לציין שהמגישה של היומן,המנחה והמראיינת, אסתי פרז, הייתה מצוינת במסגרת "רשות השידור" ומצוינת במסגרת התאגיד, והיא בהחלט לא היחידה. ברדיו, בניגוד לטלוויזיה, שבה המראה הוא דומיננטי, כאן התוכן, הרהיטות ,האורינות והשפה- הם הקובעים.

ואגב השפה או פן אחד שלה. יש מסורת יפה בשידור הציבורי בכלל ובשידורי קול ישראל בפרט שקרייני חדשות קוראים בניב תקין כמו בר' הלשונית במקום הר' הגרונית. ה-ע' תמיד הייתה בעייתית, ורק משה חובב  ואחותו ראומה אלדר בטאו אותה כדבעי. הבשורה הטובה בתחום זה היא שובו של מלאכי חזקיהו לקריינות. עם זאת לא מכבר שמעתי קריינית חדשה שאת שמה איני זוכר שקוראת בניב הצברי, נכון יותר בניב הגליצאי של פולין. אני נולדתי בפולין ",הקונגרסאית" ובה דברו  ב-ר' לשונית- ספרדית. לידיעת רון כחלילי. ואם זה יבוּא מ"גלי צה"ל"  מוטב להשאיר אותו שם. "גלי צה"ל"- כבודם במקומם- היה – מונח ,ולא צריך חיקויים אם קיים המקור.

ותודה שאנו אתכם

במינוף האדֶרֶת החדשה לגברת הישנה, מצאתי גם נימה אישית מוזרה. מעין סגידה ל"תאגיד השידור" כאשר כמה עורכים ומגישים של תכניות זה שנים ,עם אותה סוגת תכנים ראו  לנכון,בסיום המשדר, להודות במסגרת הקרדיטים ,לא רק לטכנאים ולאנשי צוות אחרים ,אלא "לצוות תאגיד השידור".המעניין הוא כי בשעתו באותם שבועות לפני סגירת רשות השידור מצאנו ניצול המדיה בידי השדרנים,להעברת מסר של צער וזעם על סגירת הרשות. זה דבר פסול מיסודו. זאת פרסומת,ואין זה משנה עם מדובר בחיתולים או ברשות. הכלל – בעיתונאות כתקנה בכלל ובשידור ציבורי בפרט – שלא מערבבים פרסומת בפרסום. אך הדבר נעשה. אולם אז לפחות הייתה אמפתיה לשדרים שמאבדים מקום עבודה. עכשיו זאת היא התרפסות לשמה, וכשהיא מתלווה לשידור היא  מעוררת בחילה. תודה  לאדון החדש שמפרנס אותנו. ברדיו אי אפשר לראות שהם קדים קידה. שדרנים אלה מלבד הפגיעה  בשמם, פוגעים בשידור הציבורי או מה שנותר ממנו.

אני לא מתייחס לערוץ 1 שבו אני לא צופה מזמן. אשר לרדיו, אני מתייחס בעיקר לתוכניות המלל ולא עוסק בתוכניות מוסיקה, תחום שאני אוהב, אך לא מתמצא כדי להאיר ולהעיר. אני מאזין ל"קול המוסיקה" ונהנה , ומדי פעם  לערוץ 88 ונהנה גם כן.

ועוד הערה קטנונית. פעם היו ארבעה  פיפסים קצרים ופיפס ארוך לפני מהדורת החדשות. בתאגיד חידשו. הורידו פיפס והוסיפו נעימה דיסאוננטית, ככה כשהקריין מתחיל במהדורה זה נשמע כאילו הוא נקטע או שהאות המוזיקלית מזייפת. הם תיקנו קצת, אבל שום דבר לא היה קורה אילו השאירו את האות כמות שהייתה מאז ייסוד הרדיו כאן- כלומר אז בשנת 1936 .האם שינו את מבניי ה"באו האוז" בתל אביב . להפך שיקמו אותם. אלה חידושי סרק.

ולסיכום : השם כאן. וודאי שזה כאן בארץ ישראל. כאן בומבה צור חפר בקומפרסור את תעלת בלאומילך  של אפרים קישון,  וכאן ביבי ,בדחפור, קָבָר את השידור הציבורי. השר איוב  קרא התמנה ל-care taker

 

 

 

 

המערכה ב"מפרץ הצבים"

קטעים מתוך כתב יד לספר שלא פורסם על  המערכה הקשה באו"ם שלוותה את מלחמת ששת הימים.

"מפרץ הצבים" הוא השם שעמיתי יעקב רעואל- ריטוב ואנוכי הכתרנו בו את הטיוטה לספר שרצינו לפרסם לאחר מלחמת ששת הימים. השם קשור במפרץ של הנהר המזרחי בניו יורק הישָנה, שישה גושי בתים של פשע וזוהמה ובתי מטבחיים שנהרסו ב-1946 כדי להקים עליהם את בניין האו"ם. הספר לא ראה, ולא יראה, אור, מאחר שלבו של יעקב לא עמד בלחץ, דעך וכבה, לדאבון לבי. להלן  קטעים משני עמודים מתוך הפרק "החמישה ביוני" וקטע נוסף שפורסם בספר תיעודי אחר- "מוביולה מסע בזמן ובמרחב" 

הידיעה האחרונה שהעברנו בטלקס אל מערכת "קול ישראל" בירושלים כמה דקות לאחר חצות ליל א' הייתה אישור רשמי לידיעה קודמת, כי משלחת רמת דרג בראשות סגן נשיא מצרים זכריה מוחי א-דין עומדת להגיע לוושינגטון ביום ב'. אל-אהרם פרסם את הידיעה עוד ביום שבת. הספקנו עוד להעיר את פקיד הסטייט- דיפרטמנט אשר הגדיר את ההתפתחות כמעודדת וכדי לאזן  הגדרה זאת הוא הוסיף, כי מוקדם לנבא אם התוצאה תהיה אף היא מעודדת. ירושלים אישרה את קבלת המבזק בדבר בוא המשלחת המצרית לוושינגטון. הדעה הכללית בוושינגטון ובניו יורק  הייתה כי המשבר הוקפא לפי שעה . חיזוק לכך מצאו פרשנים בהודעת משה דיין במסיבת העיתונאים ביום שבת, שבה אמר כי בתגובה צבאית איחרה ישראל את הרכבת ומוקדם מדי להסיק מסקנות מן הפעילות הדיפלומטית ויש לתת לה הזדמנות. זאת בהחלט יכולה הייתה להיות הטעייה תעמולתית.

חיפשתי את גדעון רפאל שגריר ישראל באו"ם, כדי לשמוע מפיו איך הוא רואה את העניין, אך רפאל לא היה בבית. הוא השתתף באותה שעה במסיבה לכבוד ידידו הד"ר מקס רוזנברג, מנהל המכון למחלות ריאה ע"ש רוקח בירושלים. הנאספים יצאו מן המפגש מדוכדכים. גם רפאל לא נראה מאושש. הוא התכונן לפגישה עם שגריר ארה"ב באום , השר ארתור גולדברג, ביום ב' בעניין המשך הדיונים במועצת הביטחון שהגיעו למבוי סתום.

בשעה שתיים לפנות בוקר הגיע רפאל למיטה. הוא ישן כמחצית השעה כאשר הפקיד התורן בחדר המצב בבית הלבן, ריי וורטינג, ראה על הטלפרינטר ידיעה קצרה נפלטת: "קרבות פרצו במזרח התיכון". וורטינג התקשר מיד טלפונית עם וולט רוסטו, היועץ של הנשיא. במקביל נתקבלה ידיעה על כך בסטייט דיפרטמנט ושר החוץ דין ראסק הוער משנתו. רוסטו היה בדרכו לבית הלבן. בשעה שלוש צלצל הטלפון בביתו של רפאל ועל הקו היה יוסף תקוע, סגן המנהל הכללי של משרד החוץ וקודמו של רפאל באו"ם. תקוע ביקש מרפאל לקחת עט ולרשום. "מה העניין", שאל רפאל. "רשום ותדע", השיב לו תקוע: "כוחות אוויריים של מצרים החלו נעים לעבר ישראל וכוחות ישראל עוסקים עתה בבלימתם…" תקוע אמר לרפאל כי חשוב מאוד שהוא יהיה הנואם הראשון בישיבת מועצת הביטחון, כאשר זו תתכנס ביוזמת ישראל .רפאל טלפן לנשיא התורן של מועצת הביטחון, האנס טאבור מדנמרק, שהפך לאחת הדמויות הידועות בעולם. ברגע זה קשה היה להשיג אותו. היו לו שני מעונות אחד בעיר ואחד מחוצה לה. עשר דקות לאחר השעה שלוש היה טאבור על הקו. לאחר ששמע את ההודעה, שתק לרגע וביקש שרפאל ישמיע אותה שוב. בראיון עם כתב או"ם ביולי 1967 אמר טאבור: "מאז כיבוש דנמרק במלחמת העולם השנייה לא נתנסיתי בהלם כזה. חששתי כי התבערה עלולה להתפשט לעולם כולו." טאבור צלצל מיד לארתור גולדברג וזה כבר היה מצויד בכל המידע ולא נשמע אומלל. בהתייעצות עם מזכיר האו"ם או טאנט, שגריר בריטניה הלורד קאראדון ונציג צרפת רוז'ה סיידו, הוסכם לכנס את המועצה ללא דיחוי. אך חסר היה החתן, הלא הוא ד"ר ייבגני פדורנקו, שגריר ברה"מ באום . הוא לא היה בעיר אלא באחוזה ב"גלן קוב". קאראדון קרא לנציג האימפריה הקומוניסטית "בעל האחוזות בגלן קוב".

רק בשעה שמונה בבוקר נוצר הקשר בין פדורנקו לבין החברים הקבועים במועצה והוא כבר היה מדווח. פדורנקו כנציגה הבכיר של ברה"מ באו"ם היה האדם השנוא ביותר על נציגויות המערב ועל ציבור הכתבים באו"ם. שחצן, יהיר, מאיים, לועג, מייצג מעצמה קומוניסטית וחי באחוזה מפוארת. אני קיבלתי פריחה מן האיש השחצן הזה. רק לראות את פרצופו של דיפלומט צבוע ומזויף זה בדיונים במועצת הביטחון במהלך מלחמת ששת הימים ובעצרת האו"ם, היה בו פיצוי מה על ההופעות המרגיזות שלו קודם לכן. פדורנקו כמו עמיתיו  בשגרירות הסובייטית בוושינגטון, ובעצם השלטון במוסקבה, קיבלו מידע מוטעה. זאת כצדק היסטורי פיוטי על המידע המוטעה שלהם, שגרר את הערבים למלחמה. וההוראה ממוסקבה הייתה שלא להזדרז.

מוסקבה שבוייה בתעמולה של עצמה.

מי שהזין את התעמולה הסובייטית מקהיר היה לא אחר מאשר "כתב פראבדה", וכמובן איש הקשר הבכיר של המודיעין הסובייטי, ייבגני פרימאקוב, ממוצא יהודי לימים שר החוץ. לפי המידע שהעבירו המצרים לסובייטים, הכוחות המצריים היו בדרך לביתור הנגב לשניים. מלבד הנפילה בפח מהרהורי לב אלה, הם הוטעו בכך שישראל היא שביקשה ישיבה דחופה של המועצה, כפי שהנחה תקוע את רפאל. הם הוטעו מידיעות ב"קול ישראל" שהיו לקוניות ויבשות, וגרמו לא מעט מפח נפש למאזינים הישראלים שלא ידעו, כמובן, שבצד המלחמה מתנהלת לוחמה פסיכולוגית. ואם לא די בתאטרון הפארסה, מנכ"ל משרד החוץ אריה לבבי, לבש פנים קודרות בשיחתו עם השגריר הסובייטי צ'ובחין.

הרושם שהצטבר אצל הסובייטים היה שהתחזיות שלהם מתממשות, אף שההנחה הראשונית שלהם הייתה שישראל תתקפל ולא תפרוץ מלחמה. מוסקבה לא חששה מדיונים במועצת הביטחון, אלא מתגובת ארה"ב. והיה עוד חשש. סוריה, בבת עינה של בריה"מ במזרח התיכון וקובה של פידל קסטרו, המשלט הקדמי הרוסי באמריקה הדרומית, דרשו תגובה סובייטית. עוד לפני שפדורנקו הספיק להסיר את קורי השינה מבין עיניו, הודיע מרכז התקשרות של הבית הלבן  בשעה 7:59 בבוקר לחדר המצב שבו ישב הנשיא כי "הקו החם" בין מוסקבה לוושינגטון קם לתחייה. זאת הייתה הפעם הראשונה שקו זה פעל מאז משבר הטילים בקובה, בתקופת הנשיא קנדי והמנהיג הסובייטי חרושצ'וב.

ראש הממשלה הסובייטי היה על הקו ואת השיחה קיבל לא הנשיא אלא שר ההגנה מקנמרה. על פי מסמכים של פיקוד חיל הים הסובייטי בים השחור ובים התיכון, התברר יותר מאוחר, שהצי הסובייטי ערך תמרונים מאיימים, וקברניטיו ידעו שקיימת אפשרות לנחות באזור עזה ובפורט סעיד. כאשר קוסיגין דיבר בנימה מאיימת, ענה לו מקנמרה: "אדוני הנשיא (קוסיגין היה רק רה"מ- .צ.ג), אם אתה רוצה מערכה צבאית-  תקבל אותה." בבית הלבן הניחו שמדובר באיומי סרק שאין להיבהל מהם ורצוי להפגין שאננות בפומבי.

"הרוסים באים, הרוסים באים"

aba even at the un six day war

מסיבת עיתונאים עם שר החוץ אבא אבן במרכז האו"ם.מימינו, נשען לאחור השגריר רפאל

מלחמת  ששת הימים פרצה ביום ב'. ביום ו' קודם לכן נועד שר החוץ אבא אבן עם הנשיא ג'ונסון ולאחר מכן עם ארתור גולדברג. גולדברג שאל אותו: "מה בדיוק אמר לך הנשיא?" על כך השיב אבן: "הנשיא אמר לי: אנו אתכם במסגרת הסייגים שהחוקה מכתיבה". על כך הגיב גולדברג: "עליך לומר לממשלה שלך, כי ההודעה של הנשיא פירושה החלטה משותפת של הקונגרס לפני הסיוע מארה"ב, והנשיא לא יכול לצפות להחלטה כזאת בשל מלחמת וייטנאם."

מיותר להדגיש כי בשל הטראומה בווייטנאם, ג'ונסון היה הרבה יותר זהיר מכפי שמייחסים לו לאחרונה, כפי שכתב אמיר אורן, "אתם תקרעו לערבים את הצורה" בעיתון "הארץ" (11.5.2005). לג'ונסון היה ברור שיש ללמד את נאצר לקח צורב, והשאלה הייתה האם ישראל תעשה זאת לבדה, בהנחה שלמצרים יצטרפו סוריה וירדן, או שישראל תהיה זקוקה לסיוע אמריקני. זאת הייתה הנקודה הקריטית במשוואה שבין ג'ונסון והקונגרס.

lindon jonsonarthur goldberg

הנשיא ג'ונסון וארתור גולדברג

בישיבת הממשלה ביום א' נדון הדיווח של אבן, שבעקבותיו שלח ראש הממשלה לוי אשכול מברק אל הנשיא ג'ונסון שבו נאמר: "שר החוץ שלנו הודיע שהתחייבת לתמוך בנו. נא אשר זאת."

בעקבות המברק, ג'ונסון קרא לגולדברג ונועץ בו.

"מה אתה חושב שעלי לעשות עם המברק של אשכול?" שאל הנשיא.

"אל תענה", השיב גולדברג. הנשיא קרץ בעינו את הקריצה הערמומית שלו וגודלברג הוריד את משקפיו והבריק את הזגוגית. למחרת, יום ב', חיל האוויר הישראלי פתח במערכה.

עשה לך רב נצחי.

בעקבות החלטת בג"ץ בעניין פתיחת מרכולים בשבת, פרסם רבה הראשי של תל אביב -יפו,הרב ישראל  לאו, פנייה אל ראש העיר רון חולדאי וביקש ממנו שלא לאשר את התקנה שמאפשרת למרכולים לפעול בשבתות וחגים. בפנייה צוין בין השאר כי "זעקת השבת פורצת לבי,ואיני יכול להחריש. ההצעה שלפניכם תגרום לא רק לחילול השבת אלא אף לביטולה חלילה"- נאמר בהודעה.

כמה תמיהות עוררה בי פנייה זאת. הראשונה שבהם מדוע נזקק  רבה של העיר תל אביב לצינור התקשורתי הפומבי כדי להגיע אל ראש העיר, שללא ספק דלתו פתוחה בפניו. התמיהה הגדולה יותר היא מדוע מסכים הרב ישראל לאו לשמש בכלל בתפקיד של רב ב"עיר החטאים". מה גם שאין בה מועמדים רבים של "חוזרים בתשובה".

אני מכיר את הרב ישראל לאו זה שנים. ילד שואה שהיה בן שנתיים כשפרצה מלחמת העולם השנייה וניצל הודות לאמו ולתושייה של אחיו, נפתלי לאו-לביא, מכר ומודע שלי , עיתונאי ידוע ויועצו של משה דיין.ישראל לאו שמש רב ראשי לישראל, רב של תל אביב בשנים 1988-93 ,חתן פרס ישראל למפעל חיים.הוא משמש כיום יו"ר המועצה של "יד ושם". האיש הוא בר אוריין מובהק, בעל זיכרון פנומנאלי, יכול לצטט קטעים שלמים מן התורה או מן המשנה והתלמוד.נואם בחסד , חד לשון ועט, ומבוקש מאוד בקרב  אצולת הממון והפוליטיקה,בין השאר בעריכת חופות וכיו"ב אירועים דתיים. הרב לאו מילא תפקידים בהוראה, בהדרכה, בתפקידים ציבוריים שונים ובכל מקום הצטיין בדרכי נועם. הרב ישראל לאו בהחלט יכול להכריז על עצמו כמי ששייך לבית הלל. הוא זכה לתוארי כבוד, לעיטורים ולאותות כבוד בישראל ובעולם. הוא אדם שנעים להתרועע אתו, והוא אישיות כובשת. דומני שזה מדבר על הערכתי לאדם זה.

imagesmoeitza yablonka lau

מימין הרב לאו ב"יד ושם" משמאל "בכנס היסוד של המועצה הציבורית ל"פרויקט תרומת ניצולי השואה למדינה". לצדו ההיסטוריונית פרופסור חנה יבלונקה.

משום כך נשאלת השאלה בשביל מה לו לאיש הזה שזכה לכבוד וליקר, למחזר את כהונתו כרב ראשי  של תל אביב יפו, ואיש אשכולות זה  הגיע השנה לגבורות. הרי כאיש נבון  הוא מכיר את נפש התושבים בעיר הזאת ,שרובם לא "עושים להם רב", אינם זקוקים לו ואלה שזקוקים יש להם מועצה דתית. במקביל נשאלת השאלה, והיא נשאלה בפנייה אל ראש העיר רון חולדאי,(שלא השיב עליה)  אם כבר -אולי רצוי להביא לתל אביב רב מן הזרם הקונסרבטיבי, הזרם הגדול ביותר ביהדות בכלל וביהדות של  הקהילה היהודית אמריקאית בפרט. יהיה בכך כדי לתקן את העוול שהמדינה ,שנשלטת בידי צמרת קלריקלית, עושה לזרמים הלא אורתודוקסיים. וערך לא מבוטל יהיה לקָרֵב את הציבור הרחב למורשת ישראל, שגם מי שאינם דתיים חפצים בה ומי שמרחיק אותם ממנה זה הממסד החרדלי .רון חולדאי, גם כפוליטיקאי יכול להרשות זאת לעצמו,בוודאי שבמישור המוניציפלי. זאת בהנחה שהקדנציה של הרב לאו מסתיימת מתישהו.

]