Author Archives: צבי גיל

a journalist and writer and lecturer on mas media.b.a in political science and international relations . m.a in sociology and mass communication.writes a blog in several websites on social, political and cultural issues.producer and director of documentary films. among the founders of israel television, assuming senior positions among others director of israel radio tel aviv and head of news and current affairs in israel television.currently executive prodicer of documentary films on the contribution of the holocaust survivors to the state of israel, a project he initiated and is coordinating.late wife an interior archtect, desigend among othrers the cabinet room of the israeli governmant. 3 married daughters and families.march 2012 write his fifth book- a collection of short human interst stories

מי אתה- אבי גבאי – כמנהיג פוליטי-?

האיש שכבש בסערה את מפלגת העבודה לפני חמישה חדשים  הוא עדיין בגדר תעלומה.

 בחירתו של אבי גבאי לראשות מפלגת העבודה ביולי 2017 הייתה לא רק בשורה למפלגת העבודה אלא נחשבה גם תקווה בזירה הלאומית. מדובר באדם שטיפס בכוחות עצמו מבור של עוני ועזובה, לפסגה כלכלית טכנולוגית, הודות לתושייה, דבקות במטרה וכישרון. לזכותו הציבורית תירשם העובדה כי גבאי שהגיע לדרגת שר לאיכות הסביבה בממשלת נתניהו במסגרת רשימת "כולנו", התפטר מתפקידו במחאה על צירוף אביגדור ליברמן כשר ביטחון במקום משה-בוגי יעלון  הנימוק   היה כי מינוי זה "מוביל להקמת ממשלה קיצונית וחייבים לעצור את התהליך שאני חושש שהוא מוביל להרס הבית השלישי"

בריאיון "בשבת תרבות" בבאר שבע, בשבת ה- 14 לחודש, הוא אמר כי "לא נשב עם הרשימה המשותפת( של ערביי ישראל- צ.ג) ושזה יהיה ברור.נקודה".הכוונה כפי שהוא הסביר באותו ריאיון הוא שהוא לא רואה בהם שותפים קואליציוניים, אבל הוא  לא שלל את האפשרות לראות בהם שותפים אופוזיציוניים, כמו חלק מגוש חוסם נגד ממשלה ימנית.

הריאיון עם העיתונאי רועי כ"ץ, מראיין מיומן ואיש תקשורת גם בדיסציפלינה האקדמית, היה ככול הנראה די ממצה . לפי שידור בחדשות רשת ב' של הערוץ הציבורי "כאן",הוא התייחס באותו ריאיון גם לנושא הגרעין האיראני ואמר כי יש לנקוט סנקציות נגד איראן בשל פיתוח טילים ארוכי טווח.בענייני פנים ידוע שאבי גבאי התנגד ל"מתווה הגז", עם חברת "נובל אנרג'י" שבו הוא ראה עסקת הון שלטון של משאב לאומי על חשבון הציבור.

ניתן לומר כי בריאיון הזה, יו"ר מפלגת העבודה לא חידש הרבה. בנושא "הרשימה המשותפת" .הוא חידד. ח"כ בוז'י הרצוג מי שהיה יו"ר המפלגה והוא יו"ר האופוזיציה בכנסת, בשיחה עם  הפרשן הפוליטי של "קול ישראל",במשדר "בחצי היום" ביום א' השבוע ,היה מאוד קולגיאלי בהסברת העמדה של יו"ר מפלגתו. הוא אמר שגם הוא כיו"ר המפלגה בשעתו נקט עמדה דומה. אלא שבוז'י  כפוליטיקאי משופשף לא אמר זאת בהצהרה "סוחפת" כמו זאת של גבאי תוך ציון  "נקודה" בסיום קטע זה. כלומר סוף פסוק. הוא אמנם ראה לנכון לציין את ההבדלים, לעתים המשמעותיים מאוד, של הסיעות שמרכיבות את "הרשימה המאוחדת" שבה עצמה "ההרמוניה" היא מאוד רופפת, בלשון המעטה. מאידך הוא לא שלל, כפי המדווח ישיבה בממשלה עם מפלגת "כולנו", אותה עזב, עם המפלגות החרדיות ואף לא עם "ישראל ביתנו", אשר בשל מינויו של מנהיג מפלגה זאת, אביגדור ליברמן, הוא פרש,כאמור, מן הממשלה.

בעצם לפי ההתרשמות שלי הריאיון הזה ביטא, פחות או יותר, את התנהגותו של יו"ר מפלגת העבודה וגם את התבטאויותיו, שהיו נדירות ועמומות. רק בדבר אחד הוא החלטי מאז מערכת הבחירות שהוא ניהל ועד לריאיון אתו כשהוא אמר כי "המטרה שלי בסוף-לנצח בבחירות" והוא הוסיף שמסיבה זאת הוא צריך להביא רשימה שאנשים בטוחים אתה. כלומר כאלה שיביאו לניצחון. במפגש של סניף מפלגת "העבודה"  בדימונה, אמר גבאי שאינו בטוח שיש בצד הפלשתיני פרטנר וכי במזרח התיכון מבינים רק כוח.

אם לפי המדווח מן הימים האחרונים נרצה להגיע לאיזו מסקנה היכן עומד ראש מפלגת האופוזיציה בכול קשת הסוגיות הפנימיות והחיצוניות של מדינת ישראל,נוכל לומר שהוא הולך על מסלול בטוח- צנטרליסטי מאוד,ואני נמנע מלערוך השוואות ,כשהוא בורח ממש מפני כול תג סמולני שעלולים להדביק בו.גבאי הוא אדם,ומסתבר גם פוליטיקאי, מאוד מחושב והרושם הוא שמדי פעם הוא משחרר איזו אמירה מתוך מערכת פנאומטית מבוקרת, אשר מציבה אותו לא רק כאיש מרכז אלא כמי שבכול הקשור למדיניות חוץ וביטחון פוזל מעט לימין.

חזון למועד

 באתר וויקיפדיה יש התייחסות של גבאי לסוגיות לאומיות כמו הצורך להגיע לפתרון של  שתי מדינות לשני עמים  ושעל המדינה הפלשתינית להיות מפורזת, גושי התיישבות ימלאו תפקיד ביטחוני חשוב במסגרת גבולות הקבע של מדינת ישראל, ושכונות ערביות במזרח ירושלים יעברו לשליטה אזרחית של הרשות הפלשתינית. כמו גם  בקעת הירדן צריכה להיות חלק בלתי נפרד מהמדינה כיום ובעתיד וכי הוא רואה בה חלק מחגורת הביטחון המזרחית של המדינה. לפי אותו  מתווה,גבאי תומך בהקפאת הבנייה שבהתנחלויות המבודדות שנמצאות מחוץ לגושים, במטרה להקצות  את הכספים לטובת הפריפריה בישראל.

אלה דברים  כוללנים מאוד קונצנזואליים מאוד, ("יש עתידיים" מאוד) אין בהם אתגר או  בשורה וחלקם בגדר חסמים שהרשות הפלשתינית לא תוכל לעבור אותם בפתח של כול משא ומתן. הם מסר שמופנה פנימה. אם ככה מדוע נלין שהמסרים של ביבי מופנמים. הרי הוא, ביבי רוצה בדבר אחד- לשלוט. זאת המדיניות שלו, המטרה שלו וכל האמצעים,כמעט, כשרים להשגת המטרה.

בנקודה זאת מתבקש להעיר , אם ההערה מתבקשת בכלל, למי שעומד בראש מפלגה דמוקרטית, כפי שמפלגת "העבודה" הנה,  שבהיסטוריה של העולם היו, כידוע, מפלגות  שהמטרה שלהן הייתה לנצח והם ניצחו. שכן בחברה חופשית לא רק הבחירות, אלא גם המפלגה, הם אמצעי להגשמת איזה אידאל, איזה חזון, איזו כמיהה ובכך לתת ביטוי לשאיפה של הריבון- העם. אותה לא שמענו עד כה ממנהיג האופוזיציה.

יצוין שנפתלי בנט, אשר גם הוא מצויד בתעודת הצטיינות בהייטק  – כבש בסערה את " הבית היהודי" שהיה פעם ביתם של המפלגה הדתית לאומית ,מתונה במדיניות פנים וחוץ, והפך אותה למפלגה לאומנית ובתפקידו כשר החינוך גם למפלגה קלריקאלית-מיסיונרית דתית.גם הוא שואף לנצח בבחירות.

אין כול ספק שגבאי הוא  אדם אמיץ,נחוש,איש בעל כושר ארגון מעולה ודבקות במטרה.השאלה הגדולה היא:מה המטרה.לא שמענו עד כה מהו החזון של אבי גבאי. מהן השאיפות שלו כמנהיג ציבור בכול הקשור לנושאי חברה וכלכלה, בנושאי זכויות אדם ומעמד הרשויות ובראשן הרשות השופטת. מהן הדרכים שבהן הוא רוצה לשפר את  המדווים החברתיים- כלכליים, מהי הדרך לקראת שלום אמת עם הפלשתינאים ופיוס בין העמים השכנים.מהי הבשורה- ההשראה שלו לדור הצעיר.

את השאלות האלה אני שואל לא רק כעיתונאי אלא גם כמי שבחר באבי גבאי לעמוד בראש מפלגת העבודה. אבל בראש וראשונה התהיות שלי הן כאזרח המדינה הזאת. כמי ששרד את השואה ובא לכאן ולחם על עצמאות המדינה ועל דמותה הערכית. מי אתה- אבי גבאי ומה הדרך שבה אתה מבקש להנהיג לא רק את "העבודה, ואת "המחנה הציוני", אלא את המדינה כולה.

לידתה ומותה של סופה *

רשמים על סערה במחוזות ילדות- מסיפורי סתיו.

כאן אתה עֵד ללידתה,לחייה ולמותה של הסופה. תחילה אתה חש באוויר איזה כובד,חום מעיק,הכול דומם,אף ענף אינו מתכופף,אף עלה אינו זע. בעלי החיים זוקפים אוזניהם וחיישניהם,הכול בהמתנה,באלם. באופק הרחוק אתה מבחין בסיעת עננים, הסיירת שלפני המחנה. אלה עננים קלים,מהירים כפרשים החולפים ביעף על פני השמש שעדיין שולטת בשמיים.

כעבור דקות אחדות משתנה האוויר, בעלי החיים פותחים במקהלה,ממלאים את  תפקידם באורטוריה של הסערה. הרוח מתחילה במלאכת הטאטוא ובאופק נראים ברקים ראשונים, תחילה בדממה אחר כך מתלווה אליהם רעם תופים עמום המבשר את בוא הארמיות הגדולות,את ה"בליץ" ,את הכוח האדיר שאין לעצרו, אפשר רק להסתתר מפניו. אט, אט מתקדרים השמיים והאור נסוג מפני החושך שפורש את כנפיו הגדולות ובחסותו יבוא המבול.

נהגתי לעמוד בפתח הבקתה,אזני כאפרכסת כדי לקלוט את הקולות ועיני קרועות לרווחה כדי להזין בהן את המראות. כמו בירי תותחים עתיקים נראה הברק כמצית את הפגז בתוך הלוע. אחר כך בא המטח שפילח את האוויר, קרע אותו,חבט ונגח בו. יצירה קולוסלית של כלי נשיפה והקשה ומיתרי הרוח, מופע אור-קולי מדהים כשמהשמיים יורד מסך ענק של מים,והרוח מניפה את קיפוליו להדרן. מחזה מרהיב עם מוסר השכל לצופים בני התמותה, שבא ללמדם מי הם בסך הכול. וככול שהעננים היו כבדים יותר והסתירו את אור היום,כך חשתי אני אור פנימי,וככול שהרעמים רעמו יותר הרגשתי שלוות נפש. מעין אמבט פנימי להיטהרות.

לאט ,לאט התרחקו מרכבות האלים,הקולות נדמו,ההבזקים נחלשו,למעלה הופיעו כתמים כחולים,והעננים נידלדלו. ראיתי אותם רצים, כמו אימפאלות  צעירות שמנסות להדביק את העדר. כמו סיירת החלוץ כך ענני המאסף היו קלים ונוציים. האחרונים נעלמו מן האופק. הארץ שקטה,השמש יצאה ממחבואה, האוויר היה צח, האדמה רחוצה,העשב הדיף ניחוח,ייצורי היקום-אדם,חיה ובעלי כנף-הוציאו אבר ועוד אבר ויצאו מן התיבה. המבול נגמר. העולם נראה יפה יותר,טהור יותר, מבטיח יותר.

==================

* מתוך "גשר של נייר" 1996-משרד הביטחון- ההוצאה לאור.

השיווק הגדול לקראת החגים-מוצרי מזון,טואלתיקה ודת

 

זה לא שהחרדים מנסים לכפות את הדת. זה החילוניים שמאפשרים זאת.

 מדי שנה "הימים הנוראים" שבאים עלינו , ו"הימים הטובים" שבאים אחריהם  מלווים במסעות שיווק אינטנסיביים שעוסקים בעיקר "כיבוש", הלב לאורחות חיים דתיים. זאת אף שהקב"ה כלל אינו זקוק למפלגות חרדיות וחרד"ליות שמשווקות וכופות מנהגים דתיים. לכול יהודי מאמין ישנו קו אדום לקב"ה. ואילו כול הררי המלל, והפיוס והפיתוי- כול אלה פוסחים על חשבון הנפש בכול הנוגע ליחסים בין אדם לחברו, בין החברה לבין המקופחים שלה ובינה לבין ערכים שאבדו.

במקרה או שלא במקרה,לקראת ראש השנה ויום הכיפורים,אבישי בן חיים אשר סוקר את המגזר החרדי והדתי בערוץ 10 הביא הפעם סדרת כתבות תחקיר בשם "מדריך הכפייה הדתית". הוא מבקש להראות לנו הצופים כיצד מצליחים החרדים במאבק לשינוי המרחב הציבורי החילוני. לדעת בן חיים בתקופה האחרונה ניכרת עליה ברורה במאמצי החרדים להגביר את הכפייה הדתית, ולהשפיע יותר על המרחב הציבורי. להערכתו הציבור החרדי שינה מגמה ועבר ממאבקי הגנה על ה"גטו" התרבותי שלו והחברתי שלו להסתערות על המרחב החילוני.

גם אם יש בעיות בהגדרה של כפייה, העובדה שזאת התחושה מלמדת שאכן ככה חש הציבור הרחב. אמנם התנועות החרדיות, קרי החסידיות, שהיו מוכרות לי בפזורה, שינו את הטקטיקות שלהם במאמץ לשמור על הקיים, אבל, וזה חל על כול התנועות החסידיות בארץ ובחו"ל-  הם נרתעו ממש מכול פעילות "מיסיונרית" לא רק בקרב לא יהודים אלא גם בקרב יהודים. לא תמצאו בנמל התעופה בן גוריון "עמדות" להנחת תפילין מטעם "אגודת ישראל" או "דגל התורה".רק תנועה  משיחית שלא מאפיינת את חצרות הרבנים החסידיים ,כמו תנועת חב"ד ,היא שמעודדת גם גיור וגם חזרה בתשובה. והיא במתק שפתיים, באכסניות שהיא מקימה ברחבי העולם, ובהנחת תפילין בנמל התעופה- ובעוד שורה של פעלולים- כולל העלאתו לחיים של הרבי מלובאביץ', שמזמן הלך לעולם,היא זאת אשר בשקט , בשקט מנסה מזמן לכבוש את המרחב החילוני ואין כתבה ולא סידרת כתבות.

בכך חב"ד  לא רק אקטיביסטית אלא גם בעלת נטיות אימפריאליות כמו אחותה התאומה בנצרות ה"כת המורמונית" שגם היא כת מיסיונרית. כול שאר התנועות החסידיות שנמצאות גם בפזורה וגם כאן בארץ נמצאות בעמדת התגוננות, כפי שהן רואות זאת. ואם הם חשות  בצעדים שלדעתם אינם עולים בקנה אחד עם מה שהם רואים כ"סטטוס קוו", אז הם מוצאים כול פרצה כדי לחדור אליה ולהשפיע בה. בכך הם בעצם שומרי החומה של ההלכה הישנה. הפתיחה למשנה של פרקי  "אבות" אומרת ככה :"משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוּה לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו שלושה דברים. היו מתונים בדין, עשו תלמידים הרבה ועשו סייגים לתורה.".זאת עושה בעצם ההלכה שמציבה מאז ומעולם את גדר ההתרעה וההרתעה מפני הפגיעה בקדושת הדת. לצערנו מאז הרמב"ם אין לנו גדולי תורה אשר מנסים להתאים את ההלכה לעידן החדש. מי שעשה זאת פה ושם היה הרב עובדיה יוסף. אשר לרבנות הראשית היא  גוף אנכרוניסטי שבולע כספי ציבור וכפי שהתברר גם חממה לשחיתות.

עם זאת הנוהג, בעצם החוק הבלתי כתוב ,של התנועות החרדיות תמיד ידע את הגבול היכן שיש לעצור. הכלל היה : "דינא דמלכותא דינא". לאמור בשום אופן אין לפעול בצורה אשר תתנגש בחוקי הארץ שבה יושבים היהודים.זאת הייתה גם הדעה של תנועה חסידית כמו "אגודת ישראל" , אשר גם בשבתה בממשלת ישראל, היא ראתה בכך צורך קיומי. אצלה "המדינה בדרך" לא הסתיימה ב-15 במאי 1948 אלא היא נמשכת עד לבוא המשיח.זה אמור לגבי תנועות חרדיות אחרות באותה מידה.

 

רשות היחיד ורשות הרבים.

 לסוגיה הזאת כמה פנים. היבט אחד שייך לממסד. הממסד, מטעמים פוליטיים ולא דתיים, יכול לקבוע שאין תחבורה ציבורית בשבת,אין נישואין אלא באמצעות בתי הדין הרבניים וכיוצא באלה תקנות. לדעתי אילו באמת המפלגות החילוניות בקואליציה היו עומדות על דעתן,ואילו לא היה חשש שמפלגות האופוזיציה לא יארבו לחרדים, בטעון כזה או אחר, כי אז לחרדים אין נשק. האיום שלהם הוא ריק. אין להם קלפים טובים במשחק הזה. שכן המפלגות החרדיות הן אלה שקשורות בעטינים של הממסד. בלעדיהם הן לא יכולות להתקיים ולתמוך באלפי תלמידי ישיבה "אשר תורתם אומנותם" או בעצם קיומם כמפלגות. למעט בתקופות קצרות הן לא הועמדו במבחן הזה. אבל גם במצב שבו הממסד מטעמים פוליטיים נכנע ללחץ החרדים, הציבור החילוני יכול, ובמקרים מסוימים אכן עושה, כדי להתנגד בפועל לכול סוג של כפייה. יותר ויותר זוגות צעירים עורכים את החתונות שלא במסגרת המועצה הדתית, קוברים את מתיהם בבתי עלמין חילוניים, נוסעים ומארגנים תחבורה ציבורית בשבת. או הסוגיה שצצה  מחדש -משחקי כדורגל בשבת. אם  משחקי הכדורגל יתקיימו רק בימי חול, החילונים ואפשר גם המסורתיים ידירו רגליהם מן האצטדיונים ונראה כיצד הקבוצות  מחזיקות מעמד

.כול שעל הגורמים החילוניים לעשות הוא לפעול באותה תקיפות ועקביות כמו החרדים. והם ברוב המקרים לא עושים זאת. ביו היתר מכיוון שצאצאיי העולים ממזרח אירופה ומארצות אסיה ואפריקה יש להם אהדה למסורת. אלמלא המעשים של החרדים גם היחס לדת היה שונה, שכן החרדים והחרד"לים הם אלה שמשניאים את הדת על הציבור החילוני. יתרה מזאת הציבור החילוני  כמו גם הציבור הדתי יעמדו על כך כי רבות מן התקנות שנוגעות לתחום החברה והבילוי יהיו בתחום המוניציפלי ולא הלאומי. ככה שבבני ברק לא תהיה תחבורה ציבורית בשבת, אבל  בתל אביב היא תהיה כפי שהיא בחיפה מכוח ה"סטטוס קוו".

סוגיית השרות בצה"ל

הפסיקה של בית המשפט הגבוה לצדק אשר ביטלה את חוק הגיוס, לא עשתה זאת כמובן בהקשר של דת ומדינה, אלא אך ורק בהקשר של סוגיית השוויון. מי שקבל את הנתזים, היו לא רק הקהילה החרדית אלא, באותה מידה ,הקהילה  הערבית בישראל שגם מקרבה רבים לא מתגייסים. במישור החוקתי, לא מתקבל על הדעת שבית הדין הגבוה לצדק לא יפסוק ככה. שכן הוא כרשות השופטת אשר שומרת הסף , הן של הרשות המחוקקת והן של הרשות המבצעת, חייבת לשים סייגים אשר מבטיחים שוויון זכויות וחובות של כול אזרחי המדינה.

עם כול זאת,הייחודיות של חברה דמוקרטית היא שלא לרמוס את המאוויים של הפרט או של הקבוצה שהיא במיעוט. בין אם מדובר במיעוט החרדי בקרב האוכלוסייה הכללית ובין אם הדבר נוגע למיעוט של האזרחים הערביים במדינה. לכול אחת מקבוצות אלה יש הסתייגות מן השרות בצבא, ואין טעם לנבור בנסיבות, ודי בכך שהאמונה שלהם או הזהות הלאומית שלהם מתנגדת לשרות בניה ובנותיה בצה"ל. זאת כותב אדם ששרת בצה"ל, שלוש בנותיו שרתו בו ושבעה מנכדיו שרתו, או משרתים, בצה"ל.

ויש עוד נימוק שהוא ביסודו מעשי- מנהלי ואפילו כלכלי, והוא שצה"ל לא זקוק לאוכלוסייה החרדית. היא מכבידה עליו יותר מאשר מועילה לו. וזה אמור במידה פחותה בכול הנוגע לאוכלוסיה הערבית, אשר רובה, למעט הדרוזים, הצ'רקסים וחלק נכבד מן השבטים הבדוויים, אינם מתגייסים. צבא ההגנה לישראל, שהוא צבא העם מתמקצען. באחרונה שמענו כי לפי התכנית של צה"ל, חיילים ביחידות המובחרות ישרתו שמונה שנים ויתוגמלו בהתאם. התנאים והנסיבות בעולם, וישראל מבחינה זאת אינה יוצאת מן הכלל, מכתיבים לצבאות מהפכה טכנולוגית אדירה. מה שכן, צה"ל בניגוד למדינות אחרות יצטרך להחזיק כוח מילואים וגם לאמן אותו. לשם כך הוא אינו זקוק לא לחרדים ולא לאזרחים הערביים.

אבל מכיוון שמדובר בסוגיה שוויונית, לא רק מן הראוי אלא מן הכורח שכול אזרחי המדינה יישאו בנטל בצורה שתאפשר להם לקיים את אורח חייהם או את תפיסתם. לכן חוק שרות לאומי הוא כורח המציאות. במסגרת שרות כזה, גם תלמיד ש"תורתו אומנותו" , ישרת את הקהילה. הוא יכול לעשות זאת בשכונה שלו, ככה שזה יאפשר לו גם ללמוד וגם להיות בבית. זה גם זול יותר למדינה. תחומי השרות בקהילה הם רבים. חינוך, בריאות, סביבה, ביטחון. למשל שום שערה לא תיפול משערות ראשו של בחור ישיבה אם הוא יהיה במשמר האזרחי בשכונה שלו. ביום או בלילה. זכור לי כי בעת היותי כתב רשות השידור בארה"ב בסוף שנות הששים של המאה הקודמת שלחתי כתבה על המשטרה החסידית ברובע "מונסי" במרחק חמישים ק"מ מצפון לניו יורק, מובלעת חרדית בעיר ראמפו במדינת ניו יורק העלית. אינני יודע אם כיום היא עדיין קיימת, ואם  היה בה צורך מן הסתם היו שוטרים חרדים. בכול מקרה אחד מסגניו של שריף המחוז הוא יהודי חרדי ממונסי.

צה"ל או המשרד לכלכלה יכולים להקים מסגרות של סדנאות שבהם המשרתים ילמדו מקצועות בתחומים אשר דרושים לחברה. אין לי כול צל של ספק כי יצירתיות מחד ומערכת הסברה יעילה מאידך יקלו על ביצוע חוק זה.

זה אמור באותה  מידה באוכלוסיה הערבית. צעיריה לא נשלחים להלחם בחזיתות של מדינות ערב, ולא במשמר הגבול, אלא בשרות הקהילה שלה עצמה. ואין שום עילה,ושום נימוק ששרות כזה אכן יהיה קיים.לשם כך אין צורך להתחכם ולהצר את צעדיו של בית המשפט העליון, אלא לחוקק חוק שעולה בקנה אחד עם חוקי היסוד של המדינה.בן גוריון ,מדינאי נועז ומרחיק ראות עשה משגה היסטורי בכך שהוא לא פעל לחקיקת חוקה. אבל בבוא היום ואשכול של חוקי יסוד יהוו את החוקה. בינתיים בית  המחוקקים צריך לחוקק חוקים שכול הציבור, וחלקים ממנו ,יוכלו לעמוד בהם. קיים חוק שירות לאומי-אזרחי, התשע"ד-2014'  ואותו צריך להתאים לנסיבות החדשות. אותו צריך לחוקק ולאכוף.

אפשר שאם בתחום הזה הציבור החילוני יכיר בצרכים המיוחדים של האוכלוסייה החרדית, בתחומים אחרים שבין דת למדינה הציבור החרדי יתחשב בצרכים ובמאוויים של הציבור החילוני. במילים אחרות הציבור החילוני, שהוא הרוב במדינה, חייב להכיר  בצרכים של המיעוט. אולם משעשה זאת עליו להציג תמרורו עצור היכן שממסד הדתי מנסה לכפות עליו אורח חיים שונה.

בית הלורדים של הטלוויזיה בישראל

מפגש של אנשים שהניחו את היסודות למדיום החזותי בארץ.

"old soldiers never die they just fade away" –" חיילים וותיקים לא מתים, הם רק נמוגים"- אמר אחד מגיבורי מלחמת העולם השנייה הגנרל דוגלאס מק-ארתור. אבל בניגוד לחיילים – שדרים וותיקים מתים אך לא  נמוגים . מי שהזכיר לנו זאת הוא אבי אנג'ל, בשעתו כתב כלכלי בכיר בטלוויזיה הישראלית, שזימן את וותיקי הטלוויזיה הישראלית- בעצם את מייסדיה ,להרמת כוסית לשנה החדשה, במסעדת "פסטל " בתל אביב.

אבי הזכיר לנו, אם היה צורך בכך ,כי את הטלוויזיה הישראלית, שעשתה בשעתה חדשות לא פחות משסקרה אותן- הקימו אנשים. הם אלה שחרשו את התלמים הראשונים של המדיום החדש בארץ שלא הציבור ולא מנהיגיו לא היה להם מושג ירוק  איך לעכל אותו. הם לא המציאו את הטלוויזיה. הם הקימו אותה בארץ. בעולם, בעיקר במערב, הקמת טלוויזיה היא עניין של בניית מוסד שיש בו ייצור ויצירה תוך גיוס משאבים וכוח אדם שיענו על הצרכים המידיים  ועל השאיפות לעתיד. זהו. כול השאר שייך למקצוע ולאנשיו שימָצו אותו טוב ככול שניתן. בשקשוקה הציבורית והפוליטית בישראל של אותם הימים- אנשים אלה היו צריכים לספוג חבטות של פוליטיקאים,אישי ציבור וכן, גם עיתונאים, גדושי יומרה ונבערים מדעת בכול הקשור במדיום החדש בארץ, ובאותו זמן לעבוד קשה ולהוציא את המרב כדי להביא את החדשות ואת ענייני היום בתנאים כלכליים, מבניים  וטכניים קשים ומורכבים. וחרף כול זאת הטלוויזיה הישראלית בשנות ה-70 הייתה טובה, לא רק יחסית אלא בכלל, וכולל זאת בימינו.

אומרים שהזיכרון הוא סלקטיבי ואנשים נזכרים רק בדברים החיוביים. אז, הביקורת, מסיבה זאת או אחרת, הייתה  גם פנימית ולא רק חיצונית. גם הפעם ב"מָבָּט לישָנות" תוך העלאת זיכרונות, שכיום הם כבר בגדר פולקלור,אנשים הצליפו רטרוספקטיבית. ואיך לא. במצבי לחץ כאלה של אז וכאשר מכונסים בכפיפה אחת שדרים בעלי אגו מפותח, אך גם כישרונות לא מבוטלים, שבאו מן הרדיו, מן  העיתונות הכתובה ומבתי ספר לטלוויזיה וקולנוע, וכאשר כול אחד ידע מה טוב יותר, קשה לצפות לאווירה מדובשנת. אבל חרף כול אלה -כול הפרטים הללו היו לקולקטיב אחד שעשה את הטלוויזיה הישראלית. לא רק את הציבורית אלא גם את הערוצים המסחריים. עם מייסדי חברות "רשת" ו"קשת"- הצמד של ערוץ 2 שעומד להיפרד, נמנו דן שילון ואלכס גלעדי. ואת "טלעד" המנוחה יסד עוזי פלד שעשה את הסטז' ב"צוות ההקמה של הטלוויזיה".מכאן שהטלוויזיה הישראלית, הערוץ הראשון, הייתה החממה לרוב הטלנטים לא רק בשידור הציבורי אלא גם בשידור המסחרי- עד עצם היום הזה.

על הטלוויזיה בתקופת רבין.

כפי שניתן לצפות לא חסרו בערב הזה גם סיפורים מעניינים,רובם על האווירה הפנימית ששררה אז. אני רואה לנכון להביא סיפור אחד אשר יש בו כדי להוכיח, אם ההוכחה דרושה בכלל, כי העידן היפה של הטלוויזיה הישראלית , באותן שנים, קשור במידה רבה בהתנהגות של הממסד הפוליטי, בייחוד העומד בראשו. והנה סיפור של דן שילון מנהל חטיבת החדשות באותו מפגש. "תקופת כהונתי כמנהל החדשות חפפה את תקופת כהונתו של יצחק רבין כראש ממשלה. ולמרות שערב ערב, בשידורי החדשות, חשפנו וקילפנו את ליקויי ממשלתו, לא שמעתי ולו פעם אחת תלונה ממנו. כך קרוב לשלוש שנים. ואז, בשלהי כהונתו וכהונתי, הגיעה שיחת הטלפון "המאיימת". השעה הייתה שבע בערב, שעתיים לפני "מבט". "ראש הממשלה רוצה לדבר אתך", בישרה המזכירה. ראיתי לנגד עיניי את הגרוע מכל. ואז נשמע קולו העמוק. "ערב טוב", פתח, "אתמול שידרתם בחדשות שלא משתלם לחקלאים בפתחת רפיח לגדל עגבניות". "נכון", השבתי בהיסוס. "והנה יושב אצלי עכשיו רענן וייץ מהקרן הקיימת, והוא אומר שמשתלם מאוד לגדל שם עגבניות. אז בדוק את העניין עם הכתב שדיווח על כך ותקן את הדיווח, אם צריך". השיחה הסתיימה ואני שפשפתי את אוזניי כלא מאמין. שלוש שנים אנחנו מאכילים אותו ואת ממשלתו מרורים, והפעם היחידה שהוא מתלונן, זה על גידול עגבניות בפתחת רפיח.אפשר שהיו מקרים והוא פנה אל ארנון(מנהל הטלוויזיה -ארנון צוקרמן) אבל אליי זה לא הגיע. זה היה יצחק רבין"

אני מבקש להוסיף כי אני עשיתי היכרות  עם רבין בוושינגטון, כשהוא היה שגריר ישראל ואני שליח  רשות השידור בארה"ב. לאחר מסיבת העיתונאים הראשונה שלו עם העיתונאים הישראליים, הוא ביקש שנשב ונשוחח. התיישבנו שם על אדן איזה חלון במבואה של השגרירות, כמו זוג פלמ"חניקים ליד מדורה שכָּבתָּה. לאחר שהוא הבטיח שאקבל כול עזרה מצדו ומצד אנשיו, אמר לי." יש לי בקשה אחת, אם אתה משדר משהו שנוגע לפעילות השגרירות, במישרין או בעקיפין, אנא בדוק את מהימנות הידיעה עם דן" (הכוונה לדן פתיר יועצו לתקשורת) ואחר כך תפעל לפי שיקול דעתך". בתקופת היותו ראש הממשלה,שאותה הזכיר דן שילון, נערך בירושלים הכנס הבינלאומי של מנהלי החדשות האקטואליה והספורט של "איגוד השידור האירופי". כמי שהכיר את הארגון ואת ההנהלה מתקופת היותי מנהל החדשות, לפני שילון, התבקשתי על ידי מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן ומנהל חדשות דן שילון, לתאם את הכנס, שלוגיסטית אורגן על ידי חברת "כנס". בפניה שלנו אל ראש הממשלה שיאות לקבל משלחת מטעם הכנס, הוא נאות מיד, אך הוסיף " יש לי בקשה, שתארגנו, אם אפשר, פגישה עם שר החוץ יגאל אלון בקיבוצו, קיבוץ גינוסר. אעריך זאת מאוד"- ככה שגם אני יכול להוסיף:זה היה יצחק רבין.

post images (13) - עותק

בתמונה מצד ימין למעלה: דן שילון,דן פתיר,רה"מ -יצחק רבין, צבי גיל. במפגש עם ראשי החדשות של איגוד השידור האירופי בלשכת ראש הממשלה בירושלים.

אלה שהתפקדו ואלה שלא יכלו להגיע.

אם תרצו באותה מסעדה שאליה אבי אנג'ל זימן את עמיתיו בעבר, התכנס " בית הלורדים" של הטלוויזיה בארץ, זאת הפעם הראשונה, ואבי הבטיח שלא הפעם האחרונה. באותו ערב הוזכרו אלה שהלכו מאתנו, והנה,אליהם הצטרף אתמול דניאל פאר, ואין לדעת מי יצטרף אליהם בשנה הבאה. שכן כמו  המוהיקאנים, זה שבט שהולך ונעלם, כמו המדיום עצמו שאיננו כפי שהיה פעם- לטוב ולרע. הם לא נמנו עם מייבשי  ביצות כבארה,שההורים  של אחד מהם אכן היו כאלה, אבל הם חלוצים בתחום המדיום החזותי בישראל.

במפגש הוזכרו השותפים בעשיית החדשות- הצלמים, אנשי קול, התאורנים,אנשי האולפן ,אשר בלעדיהם אי אפשר לעשות טלוויזיה.  אשר לשאר,בין אם  הוזמנו ולא יכלו להגיע ובין אם לא הוזכרו, אני רואה לנכון להביא את אלה שאני הכרתי ולא היו:מי שעזר לי בכך, אך הוא עצמו לא יכול היה להופיע הוא יאיר אלוני. והנה אלה שהם אתנו ונעדרו מן המפגש: אלי ניסן, יעל חן,גילה דורון,ברכה רוזנפלד,מיכה לימור, אהוד יערי, צבי גורן, שלמה ארד,עמוס ארבל, לאה פילצר,אירית אמבר, אריה אורגד,אורי גולדשטיין,כרמית גיא,דוד גלבוע,מנחם הדר,רפיק חלבי,אהוד יערי,בני ליס,נסים משעל,יואב טוקר, מנשה רז,אילנה סיוון. לא הוזמנו אנשי חטיבת התכניות- תעודה, דרמה ,בידור,נוער, ומורשת. כמו גם עמיתנו בשידורי הטלוויזיה בערבית. זאת בעצם הייתה העילה  הראשית לשיווק הטלוויזיה מצד טדי קולק, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, ואלה שצידדו בהקמת המדיום. לאמור לנוכח קיום הטלוויזיה בארצות ערב יש צורך להקים אותה בארץ- במסגרת "ההסברה" ועוד "לוקשים" מן הסוג הזה. בכלל, הטלוויזיה בערבית הייתה בן חורג. ככה או אחרת,פה ושם גם שיני הזמן נושרות. עם זאת האירוע הוגדר על ידי אבי אנג'ל "ישיבת הבוקר של מערכת "מבט,"  ומן הטעם הזה-הוזמנו אנשי המערכת והמנהלים, שחיים, והיו זמינים.

אשר לפוטואופ  שהחלק העליון מטושטש, וגם אם התמונה לא יצאה הכי ,הכי,בלשון המעטה, זה ללא ספק, לפחות בעיני מזכרת נאה.

בתמונה: בשורה הראשונה מימין: דן שילון,ארנון צוקרמן,טוביה סער,חיים יבין, מיכל גורן,מירי צוקרמן,אברהם קושניר.

בשורה השנייה:מימין: אבי אנג'ל,יעקב אחימאיר,חיים פלטנר,נחמן שי, יהודית רז,שרי רז.

בשורה השלשית:מימין – יאיר שטרן,אליעזר יערי,משה שלונסקי,דליה מזור,גיל סדן.

בשורה האחרונה:מימין:עוזי בירמן,דן בירון,רון בן ישי,צבי גיל, דן רביב.

לא נמצאים בתמונה והיו במפגש יגאל גורן, מיכאל קרפין.

לכן בהמולה אצלנו ובמה שנקרא  "סערת רוחות" ( בהעדר הוריקנים  וצונאמי) עקב התהפוכות שחלו בשידור הציבורי, הדמויות אשר התכנסו בתל אביב הם המסד למדיום החזותי בארץ, לאמור הם אלה שהניחו את היסודות לטלוויזיה בארץ. כאמור:

Old Broadcasters die but they never fade away..

 

בפרוץ הימים של סליחה ומחילה.

גם על עיתונאים חל ריצוי עונש ואמפתיה.

המונח    free lancer בעגה  העיתונאית הוא התייחסות לעיתונאי  שאינו קשור בתעסוקת קבע למערכת עיתון והוא עיתונאי עצמאי שכותב על  בסיס זמני או לפי כתבה או צילום. אבל השם free lancer משמעו במקור הוא  "שכיר חרב". כאלה שהיו ידועים ב"לגיון הזרים הצרפתי" או בצבאות אחרים, פעם וגם היום .אבל יש מקרים שהמונח דווקא הולם גם בנעשה בעיתונות. אותם  עיתונאים  שהחשיבו עצמם כנקיים מכול רבב,פוליטי או מוסרי, שהצטרפו  למערכת של עיתון שמבטא עמדה פוליטית מובהקת כמו "ישראל היום" היו "פרי לאנסרים"- שכירי חרב", ליתר דיוק "שכירי עט" . גם אם הם כתבו מה שהם רצו,הם שימשו עלה תאנה של עיתון שנוסד לתכלית אחת והיא מתן ביטוי להשקפת עולם פוליטית מסוימת מאוד ולאדם מסוים מאוד .הביטאון הזה לא התיימר להיות משהו אחר. העט  או המקלדת, הם סוג נשק לכול דבר. הם עשו זאת אך ורק למען כסף. אני מכיר עוד עיתונאים שעשו זאת בעבור גמול כספי.

דן מרגלית שהחל את דרכו העיתונאית ב"העולם הזה" של אורי אבנרי, נמנה עם הנועזים והנחושים בקרב ציבור העיתונאים. הוא בחר לעבור ל "ישראל היום" לא משום שהוא הזדהה עם העיתון הזה אידאולוגית ולא משום שביקש ל"החזיר אותו בתשובה", אלא משום שהוא רצה להרוויח הרבה יותר כסף. זה לגיטימי  בתחומי המסחר והעסקים, אם אין בו פגם חוקי, אבל זה "כשר ומסריח"  לפי אמת מידה עיתונאית. והנה כשדן מרגלית פוטר מ"ישראל היום" הוא התקבל בביתו הישן עיתון "הארץ".

אני לא בא בטענה אל העיתון ,שאני מעריך אותו ומנוי וותיק שלו, שאפשר את שובו של מרגלית לעיתון, שכן כאמור, הוא כותב מה שהוא כתב, פחות או יותר, גם ב"ישראל היום" מדי פעם ,והוא עיתונאי טוב ומעניין. לי יש גם חיבה והערכה אישית אליו מתקופות היכרותנו הקרובה פעם.אבל זאת הוא עשה  חרף העובדה שדבק בו כתם ערכי .מסתבר שגם בעיתונות ראוי  שעיתונאי ש"חזר למוטב" יתאפשר לו לשוב ולהימנות עם מערכת עיתון כמו "הארץ".ייתכן של"הארץ", יש גם שיקולים של כדאיות בהחזרתו של מרגלית, שכן אפשר שבכך הוא לא רק מעשיר את תכניו אלא  הוא מביא אתו קהל קוראים שנמנה עם קוראי "ישראל היום".אני בספק,אבל אולי. מכול מקום אלמלא  איכות כתיבתו של מרגלית, ספק רב אם הוא היה כותב בעיתון זה, או בכול עיתון אחר.זה חל גם על מרדכי גילת ,עיתונאי תחקירן מן המעלה הראשונה, שעבד ב"ישראל היום", בעבור כסף טוב, ובסוף סולק.

אם הדבר הוא ככה, אזי מן הראוי ,וגם מן הצדק ,שעיתונאי בקליבר של  ארי שביט אשר כבר שילם את מחיר מעשיו בתחום המוסר ולא הפלילי, יוחזר לכתוב בעיתון "הארץ".שביט פרשן בכיר  ב"הארץ" ,פנליסט בערוצי הטלוויזיה, תחילה בערוץ 1 ואחר כך בערוץ 10 ,ופרשן מבוקש במדיה – שמו הלך לפניו . הוא כתב שני ספרים שהאחרון בהם "הארץ המובטחת שלי" הפכה לרב מכר עולמי. אך הוא, בשר ודם- בשל דחפים יצריים ויהירות אישית ומקצועית, נדבק בווירוס של הטרדת נשים. הוא התפטר מכול אמצעי המדיה שהיה קשור בהם, ואפשר שבפועל הוא נאלץ לפרוש,אבל זה לא משנה מבחינתי.

גם עברו הרחוק לא מבייש את עברו הקרוב, למעט המעידה הקשה שלו. צאצא למשפחה רבת יחש והישגים במדינה -בתחומי המדע,הרפואה והאמונות, נמנה עם הלוחמים הגדולים למען ערכי המוסר בצה"ל, נאבק למען השלום, כהן כיו"ר האגודה לזכויות האזרח, וברבות הימים נתן לכך ביטוי הולם במאמריו ובאמירותיו  במסגרת המדיה- הכתובה, הקולית והחזותית. זה רקורד שצמוד אליו כמו התופעות השליליות, שאמנם אינן מלבינות את מעשיו אבל עברו רשום בפנקס החיים שלו.לי  אישית העמדה ה"צנטריסטית", שהוא נקט באחרונה,ברשימותיו, ביקורת על הימין ולשם איזון גם ביקורת על השמאל,  נראתה לי יותר משום  "תקינות פוליטית" במקום תקינות עיתונאית. אלא ששביט, שדרך ככוכב, ראה עצמו יותר מאשר פובליציסט ופרשן פוליטי וחברתי.

ארי שביט- תמונה וויקיפדיה

הוא ראה עצמו כיועץ לאומי. מכול מקום התהודה  הבינלאומית שהוא זכה לה בעקבות ספרו  My Promised Land  ומעמדו אפשר שגרמו לו לעבור את הבנקט,לסחרור חושים, והוא נפל. זה הגיעו לו ביושר. אבל לאחר ש"גלה" מאז, מאונס או מרצון ,גם בני אדם ולא רק הקב"ה מן הראוי שיהיו "סומכי נופלים" וראוי שגם שביט יחזור "הביתה". הסליחות, כידוע, מכוונות לא רק  בין אדם ל"מקום"( קרי-לאלוהים), אלא בין אדם לאדם.

גם ככה- אנחנו ,במה שקרוי ה"בראנז'ה" (הגילדה העיתונאית) -לא מצטיינים בפרגון, אבל ראוי שעמית שלנו שנפל מגובה ונמצא למטה נגלה כלפיו אמפתיה והתחשבות. נעודד אותו.הוא ראוי לכך לא פחות מכול אדם אחר.

לסיכום. לכולנו כבני אנוש קורה כי  כאשר הרגש מתפרע ומתפרץ בדלת ,התבונה נשלחת לגלות.וזה מה שקרה גם לשביט. אך גם לגָלוּת יש סוף.ואם שביט גלה אליה מרצון- הוא מתבקש לתת לעצמו חנינה. בימים אלה המדיה לא יכולה להרשות לעצמה להשאיר פובליציסט טוב בכפור.

שנת של חדשות טובות יותר.