ארכיון מחבר: צבי גיל

a journalist and writer and lecturer on mas media.b.a in political science and international relations . m.a in sociology and mass communication.writes a blog in several websites on social, political and cultural issues.producer and director of documentary films. among the founders of israel television, assuming senior positions among others director of israel radio tel aviv and head of news and current affairs in israel television.currently executive prodicer of documentary films on the contribution of the holocaust survivors to the state of israel, a project he initiated and is coordinating.late wife an interior archtect, desigend among othrers the cabinet room of the israeli governmant. 3 married daughters and families.march 2012 write his fifth book- a collection of short human interst stories

קצת פרגון למען השם.

לא צריך זעזועים טקטוניים כדי שמגדל הדומינו הפוליטי יתמוטט.

במשך שנים חשבתי שאחת התכונות של ענף העיתונאות, אשר בז'רגון קרוי הבּרָנזָ'ה, היא חוסר פרגון. כשמדי פעם החמאתי למכר או לחבר על ההישג שלו, המשוב  לא היה: תודה- חבר. זה היה :תודה על הפרגון. לאמור משהו לא רגיל. אלא אם כן אותו עמית פורש מן החיים, או אז הוא מקבל מחמאות מלא החופן. יחד עם זאת, למדתי שזאת גם תכונה ישראלית ואפשר, בכלל ,יהודית. ככלות הכול המקור הוא ביידיש -"פאָרגֵיינעֶן".הנה ממשלת ישראל, יצור שטרם מלאו לו חודשיים , וכבר נוגחים בו ,בּרָך הזה, לגופו שלו ולגופם של עניינים.

תמונה : he she

אני לא חושב ,ומן הסתם איש לא חושב ,כי סילוקו של הממסד הקודם והקדקוד שלו היה מסוג "קץ ההיסטוריה" לפי התיאוריה של פוּקוּיאמָה. במידה מסוימת ההיפך הוא נכון. יש  אלמנט של התחלת היסטוריה של ממסד נורמאלי שבראש מעייניו הוא סיפוק צרכי הפרט והחברה. אלא שהממשלה הזאת לא רק שנולדה בייסורים אלא קיומה, כל יום וכל שעה ,הוא בייסורים .ואין בכוונתי לעמוד עליהם כי היא שקופה לכולם. לעניות דעתי כול יום שעובר והממשלה הזאת  מתפקדת ,ואם תחזיק מעמד בעתיד הנראה לעין, היא תכנס להיסטוריה כעוד תופעה חסרת תקדים במדינה היהודית.

שכן מלבד הנושאים לעתים הקוטביים שמאפיינים את חבריה של ממשלה זאת, מדובר באנשים, בשר ודם. למדנו בהיסטוריה כי גם מנהיגים גדולים לא היו חפים ממשגים גדולים, מגחמות אישיות, מיצָרים ומעשים בלתי צפויים. אפשר להביא דוגמה ממלחמת העולם השנייה. בראש שלוש בעלות הברית עמדו אישים כמו צ'רצ'יל, רוזוולט וסטאלין. שלושה אנשים כה שונים זה מזה והם אלה שלא רק קבעו את אסטרטגיה אלא במקרים מסוימים גם את הטקטיקה. ולכל אחד מהם היו תכונות אישות ,לא מלבבות, כאלה או אחרות שהייתה להם השפעה על מהלך המלחמה. נכון שזאת הייתה שעת חרום בינלאומית מן הסוג שהאנושות לא הכירה .אבל בנסיבות  מסוימות ובמציאות מסוימת לכל מדינה יש שעת חרום שלה .ואנו נמצאים בה. זאת לא רק בשל  מגפת הקורונה אלא בגלל התנודתיות בשלטון, כאשר בחוץ אורב הזאב כמו ביצירה של פרוקופייב, אך על העץ לא מצויה ציפור שיר, אלא ממשלה שברירית מאוד ופגיעה מאוד .והזאב הזה יישאר על כנו, אלא אם כן יחוקק החוק המתבקש כי אדם שהואשם בפלילים לא יוכל להיות מועמד כראש הממשלה .בהקשר זה או אחר לתשומת לב הסקוּפיסטים במדיה, התבטאות של שר אחד נגד שר אחר, בכל ממשלה אין בה חידוש. בהרכב הנוכחי זה כמעט טבעי.

השלטון מתפקד.

התקשורת, כדרכה  אינה חוסכת שבטה מן המשלה וזאת תפקידה. עם זאת כמה דברים בולטים, ביניהם התקציב המתוכנן וחוק ההסדרים, לא רק זכו לסיקור נרחב אלא גם לביקורת חיובית מצד כל ענפי התקשורת. אלא אליה וקוץ בה.כאשר בעלי עסקים, בעיקר  כאלה שזקוקים להכשר הרבנות,למשל, נשאלו לגבי הרפורמה, בעניין ביזור מערכת הכשרות,שהם בעדה, רבים  תהו כמה זמן תחזיק ממשלה זאת מעמד. שאם לא כן, יורע להם ולא יוטב.ההתייחסות הזאת מלמדת על יחס דואלי לממשלת בנט. מחד, זאת ממשלה מתפקדת,ומאידך היא עלולה ליפול במקרים מסוימים כצפוי ואחרים באופן בלתי צפוי.ואין ספק שאילו הייתה שוררת בה הרמוניה, גם אישית וגם עניינית היא הייתה פועלת טוב יותר.

כך או אחרת, חייבים להביא בחשבון שלא זו בלבד שזאת ממשלת כלאיים מיוחדת במינה, אלא בהרבה תחומים על השרים היה להתחיל מבראשית. שכן, בממשלה הקודמת, בפועל ,הכול היה מרוכז בידי אדם אחד- ראש הממשלה. הביצוע , הכושל ברובו, היה בידי השרים כשעל הכול מאפילה הישרדותו של ביבי בשלטון. על המזבח הזה הוא גם הקריב לא רק נושאי חוץ חיוניים  למדינה אלא גם את הקשר עם יהדות התפוצות. בכול הנוגע ליחסי חוץ לא מדובר רק בקשר המדיני  העליון החשוב ביותר לישראל כמו התמיכה  הדו מפלגתית האמריקאית בישראל אלא במדינה ערבית שכנה שיש לנו אתה הגבול הארוך ביותר וגם שלום- ממלכת ירדן. ממשלת בנט עשתה בזמן קצר מה שקלקלה הממשלה הקודמת במשך שנים. זה אמור לא פחות בגורם אחר והוא,כאמור, יהדות התפוצות.

מסיבה זאת שמחתי מאוד  לראות את שר התפוצות, נחמן שי, מדבר אל הקהילה היהודית בארגנטינה ב-18 ביולי במלאת 25 שנה לפיגוע הטרור הגדול בבניין היהודי בבונוס איירס שבו נרצחו 85  בני אדם ו 330 נפצעו. בין אם האירוע צוין כאן באופן כלשהו ובין אם לא , דבריו של שי אל הקהילה היהודית סימנו את שיבת ישראל לקשר ההדוק עם היהדות בפזורה, קשר אשר היה משובש מאוד בממשלה הקודמת.

לסיכום. מכיוון שהמועד האחרון להגשת תקציב המדינה , וכפועל יוצא גורלה של ממשלת השינוי, הוא בדצמבר 2021 – מדובר בימי חנוכה תשפ"ב. אז ברכת "שהחיינו"  תהיה לה משמעות כפולה. יש קרן אור בעזרת פחית השמן המצ'וקמקת שמצאנו ביוני השנה בגבעת רם. וכבר אמר אבא אבן החכם כי "היהודים לא מאמינים בנסים, הם סומכים עליהם".

ויהי בנפול הכתר

איפה הימים האלה שבהם  כול ילד חילוני קם בבוקר ועל שפתיו ברכת "מודה אני" לפרופסור איתמר גרוטו והולך לישון עם "שמע ישראל"- הפרופסור איתמר גרוטו.  והוא רק אחד מתוך קבוצת צמרת אפידמולוגית, נוירולוגית ,פתולוגית, המטולוגית, הסיטֶריולוגית,   שמלאו את חלל חיינו במשך יותר משנה. הם הפכו לחלק מן הפולקלור. שירים שרו להם, כרזות הונפו עליהם, קומיקס צוירו, ולא אתפלא אם בצנרת אין כמה מחזות לרבות מחזמר על גיבוריי הקורונה שלנו ובראשם מלך מלכי הקורונה ביבי נתניהו.

מי שהופך לחלק מפולקלור והוא חי, וזה המקרה, אינו מוכל להיפרד ממנו. ולכן האיום של סגר עדיין מרחף מעלינו .אם רוצים להפחיד ילד יהודי בפזורת הקורונה בישרוּליבקֶה, לא  מאיימים בשוטר. מאיימים בסגר. מסתבר שאמנם נפרדנו מרב אלוף הפחדים- ביבי נתניהו אבל מורשת הפחדים שלו שרירה וקיימת. וכבר אמרו מנהיגים גדולים, האחרון שבהם הנשיא קנדי, בנאום ההכתרה שלו (coronation לפי התרגום העברי, אף שמדובר בנאום בכורה שבאנגלית הוא  (Inauguration ש"אל לנו לפחד אלא מן הפחד עצמו". ולא היה בכך משום חידוש כי מאז ומעולם- שליטים ,רודנים לסוגיהם, עריצים אכזריים- שלטו בעזרת הפחד. הוא כוון, לכאורה בראש וראשונה, נגד האויב מבחוץ, או בפנים, אלא בפועל הוא טוּוָח כלפי הציבור במדינה זאת או אחרת. האויב  היה חלק מארגז הכלים של הפחד. ככה הסֶגֶר עדיין תלוי מעל ראשינו כמו חרב דמוקלס.

ולא יעזור אם שר הבריאות החדש, ניצן הורוביץ,יבהיר כי אין כוונה להטיל סגרים אלא למנוע סגרים. שכן גם כאן ישנה המילה סגר.מלכוד. כי מה פרוש למנוע סגר? המשמעות היא שאם לא נישָמָע להוראות, אין מנוס מסגר .אבל הגרעין שבעיסת הקורונה, שתָּפחה אף מעבר לממדים הטבעיים הגדולים שלה, הוא שמי שמופקד עליה אינו יותר ראש הממשלה. כפי שהורגלנו בימים הטובים האלה של הקורונה כשכול המשפחה סוף, סוף  הייתה ביחד . בערב בדיוק בשעה שמונה יכולנו להתרווח על הספה, המשפחה כולה, עם פיצוחים, ולצפות  בהופעה חיה של ביבי ולהאזין לקולו הערב מה נפשנו כָלָתָּה. אמנם גם ראש הממשלה הנוכחי ,נפתלי בנט, קיים בשבוע שעבר מסיבת עיתונאים בנושא הקורונה ומדי פעם בפעם משמיע עצות טובות ואף דברי כיבושין, אבל יחי ההבדל. לא היה בו הנאום לאומה, לא המבט הקורונארי הנוקב, ולא הנפת כל דף נייר בצורה מלכותית והנחתו בצד לגנזך ההיסטוריה. עָם אחד, מדינה אחת, קורונה אחת ומנהיג אחד. היו ימים.

 פתאום דמוקרטיה עליך- מדינה יהודית ,וביבי באופוזיציה. ככה אי אפשר להלחם  בקורונה. גם ערוצי המדיה,הורידו את הקורונה מדרוג הרייטינג  שלהם .מי שעומד בראש המקוננים על עידן הזהב של הקורונה הוא, בדרך הטבע, לא אחר מאשר  ביבי נתניהו .הוא עשה זאת בנאומו בכנסת ביום ב' ה- 12 ביולי.אלא שזה לא היה נאום צ'רצ'יליאני  .זאת הייתה פְּעייָה.אבוי לנו.כֶּבֶש בעור נָמֵר . נזכרתי בימי בָּלפוּר היפים, במָלכָּת הבית -שָרָה אימֵנוּ ובשירה של לאה גולדברג- משירי ארץ אהבתי וזה הבית הראשון.

מְכוֹרָה שֶׁלִּי אֶרֶץ נוֹי אֶבְיוֹנָה

– לַמַּלְכָּה אֵין בַּיִת, לַמֶּלֶךְ אֵין כֶּתֶר.

וְשִׁבְעָה יָמִים אָבִיב בְּשָׁנָה

וְסַגְרִיר וּגְשָׁמִים כָּל הַיֶּתֶר.

בתים ומחוסרי בית

הדור הצעיר זקוק לדיור בר השגה תוך תהליך יישומי מהיר. בהעדרו החלופה היא חו"ל.

כאשר קרובת משפחה,אישה צעירה נשואה ואם לילדה קטנה, סיפרה לי שאין דירות להשכרה בתל אביב, אמרתי לה שהיא טועה. הא ראיה -אמרתי. התפרסמה מודעה שאותה תלשתי ובה  פרטים על דירת טריפל, ברחוב מלצ'ט במרכז תל אביב חמישה חדרים והמחיר הוא רק 28,000 שקלים. מדובר בדירת פנטהאוז בגודל של 250 מטרים- מחיר מציאה. ואם מישהו חושב שלא יהיה לה קונה, אינו יודע מה הוא שח, אינו מכיר את תל אביב ובּוּר בכול הנוגע לשכבת עשירים בגילים של אותה צעירה קרובת משפחת. הם או הוריהם הם קהל הביקוש, וההיצע הוא בהתאם לכך.ומדובר באזרחים מכול העדות שהפכו למיליונרים בענף היי טק- סטארטפים ומיזמים דומים ויש להם כסף שהם לא יודעים מה לעשות בו.

אלה האליטות של ימינו. זאת כיום  ישראל הדשנה, ללא הבדל עדה, שורשים וכיוצא באלה. מולה- ישראל  השנייה מכול העדות ,הגזעים והדתות שידם אינה משגת לשכור דירה בעיר או בסביבה  שבה הם עובדים, כי הם לא יכולים לעמוד במחיריי השכירות. מדי פעם  אני מוצא עצמי עוסק בנושא שאני מכיר או מקריאה בעיתונים או מהאזנה לרדיו ולעתים גם בטלוויזיה אם זאת תכנית של שאול אמסטרדאמסקי ב"כאן 11 ". לאמור הכרות של הדיוט. ככה התוודעתי לבעיית הדיור של ישראלים צעירים שהיא קשה מאוד ולעתים מכרעת לגבי עתידם של הצעירה או הצעירה או שניהם כזוג, שבהעדר ברירה עוקרים מכאן לחו"ל. מדובר בשני זוגות  צעירים, בקרבה משפחתית, שצר להם המקום, לאחר שהולידו ילד והם זקוקים ,למצער, לעוד חדר. שני בני הזוג קשורים בעבודה בתל אביב, ומגורים במקום הם חיוניים, גם בהתחשב במסגרת הלימודים של ילדיהם הצעירים.

הואיל ומדובר בישראל שבה מאז הקמתה הדרך היחידה לשמור על ערך כספך היא רכישת דירה אף שהמשכנתא עשויה להימשך כמעט לאורך כול החיים, ההיצע הוא בהתאם לכך. כלומר חברות נדלן בונות בתים לשם מכירת דירות ולא להשכרתם. זה נוח להם יותר, טוב להם יותר מבחינת זמינות כספים, אבל זה לא טוב למדינה. לפני קום המדינה הייתה שיטה אמצעית. כלומר המיעוט בערים רכש דירה, שָכָר דירה במחיר שרווח באותם ימים או שילם סכום מסוים של "דמי מפתח" ובכך הבטיח לעצמו גם אריכות שנות השכירות וגם גובה שכר הדירה שהיה מעוגן בתקנות ובחוזים. עדיין ישנם שרידים בודדים של שיטה זאת עד שיבואו טייקוני הבנייה והם ייאלצו לעזוב תמורת איזה פיצוי והחזר של דמי מפתח ועוד תוספת, שגם בעזרתה לא יוכלו לרכוש דירה, בוודאי שלא באותו מקום .הזכרתי את החלופה של צעירים אשר בשל בעיית הדיור, וזו בלבד עוקרים לחו"ל בתקווה שיש בה שתי אפשרויות. או להישאר שם, או לעשות  מספיק כסף כדי שיוכלו לקנות דירה בארץ. פניתי לסטודנט צעיר – סיוון רון, שאותו הזכרתי בפוסט אחר והוא לומד בארה"ב לתואר שני וגם מצוי  בנושאים כלכליים, לבחון  כיצד הוא רואה את המצב שם וכאן.

  אמריקה.

"למעשה זהו נושא שאני עוסק בו לא מעט"- אומר לי סיוון בשיחה טלפונית. והוא מוסיף: "בתור חצי הלצה, חצי תקווה, כשכולם שאלו אותנו מתי סוף ,סוף נחזור לארץ מניו יורק, התשובה שגיבשנו לשאלה הזו היא "נחזור- או כשיהיה לנו מספיק כסף כדי לרכוש דירה, או כשיהיה שלום – מה שיבוא קודם".

לתשומת לב . ארה"ב בכלל וניו יורק בפרט אינה גן עדן בכול הקשור בשכר דירה.בניו יורק, כמו בתל אביב, מחירי השכירות הרקיעו בעשורים האחרונים ובקרב בני דורנו, מושג שכיח, "עובד בשביל שכר דירה" מתאר את מצבם של הרבה מן הצעירים שהוצאתם הגדולה ביותר, לעיתים גם יותר מחצי מהשכר החודשי היא שכר דירה. סיוון מרחיב קצת את היריעה.

"אם נכון כלכלית או לא,  אני סבור שרכישת דירה זו עדין הדאגה הראשונה בעבור רוב חברינו או מכרים בני גילנו. לרובנו, קשה לדמיין איך זה קורה. לשנינו,לי ולבת זוגתי -נועם, יש גם את הפריווילגיה להיות 'ילדים שניים', ובמבט קרוב לאחינו הבכורים שכמובן מגיעים מרקע די זהה לשלנו, וגם מהם אנחנו למדים שגם אנשים מוכשרים שעובדים קשה לא מצליחים להתקרב ליעד הנחשף."

המצב בישראל.

" אתה יכול לעשות איזו השוואה?"- אני שואל את סיוון.

סיוון: "אם לשפוט לפי החוויה האישית שלי ושל חבריי כאן בארה"ב אל מול חבריי ובני משפחתי בישראל – בתל אביב המצב קשה יותר." והוא מוסיף:

"לפי הEIU  (The Economist Intelligence Unit) שמודדת יוקר מחייה, תל אביב מדורגת במקום החמישי בדירוג הערים היקרות בעולם (יחד עם אוסקה,(יפן- צ.ג) אחרי פריס, הונג קונג, ציריך וסינגפור). ניו יורק, שמבקרים ישראלים נוטים להתלונן על כמה שהיא יקרה בביקורים כאן, שני מקומות בדירוג אחריה. ניו יורק כמובן לא מייצגת את שאר קצוות אמריקה, בהן "חלום הדירה" הוא חי ונושם".

מתברר כי  ישראלים רבים שחיים  בניו יורק, רוכשים דירות בערים מתפתחות אחרות בארה"ב בגלל המחירים האטרקטיביים יותר מאשר בארץ. חברים של סיוון  העדיפו לרכוש דירה באוסטין טקסס, או בנאשוויל טנסי, מקומות שבהם כנראה לא יגורו אף פעם, אבל לא בחיפה או בבאר שבע שגם שם המחירים לא גבוהים כמו בתל אביב.סיוון רואה שלושה תחומים שבהם הוא חש את ההבדל בין ישראל לארה"ב כשזה מגיע למחירי הדירות

 ההשפעה של קורונה – בערים הגדולות בארה"ב בכלל, ובטח שבניו יורק, מיליונים עזבו את דירותיהם בערים הצפופות לטובת בתים בפרברים. נוסיף לזה את ההכשרה של חברות ענק ותעשיות שלמות לעבוד מהבית, דירות קטנות בבניינים רעועים החלו לקבל תמחור דומה יותר לשוויי  האמתי. סיוון ונועם עצמם  עברו דירה בשנה האחרונה רק בגלל שהשוק הפך לכל כך ידידותי ומזמין בעבור שוכרים. מנגד, לא ניתן לומר את אותו דבר על תל אביב. מתוך ארבעה חברים תל אביביים שאיתם שוחח, לשלושה העלו את שכר הדירה בשנה האחרונה, לרביעי השאירו את אותו התעריף. 

” התחום השני"- ממשיך סיוון אומר- "זאת עבודה אל מול שכר – ניו יורק ידועה בהיות עיר של workaholics. עובדים פה הרבה, וקשה. אבל – התגמול הוא בהתאם. מי שעובד קשה, מתוגמל ומקבל שכר הולם (וזה בהכללה גורפת כמובן). מנגד, בישראל, בה העבודה גם היא קשה ומרובה בקרב צעירים – שכר שלא בתחום טכנולוגי ומדעי המחשב- אינו תחרותי כלל אל מול מדינות אחרות באותה רמת חיים."  התוצאה – קל יותר לחסוך כסף בארה"ב. עם השכר הנוכחי שלהם, על פי החישובים הם  חוסכים מספיק כסף לרכישת דירה כבר בשנת 2024. זאת אומרת שבסופן של שבע שנים בהן הם עבדו ויעבדו מאז שבאו לניו יורק , וזאת בלי כל כסף התחלתי משמועתי, הם יגיעו לאחד היעדים שהציבו לעצמם. כאמור היעד השני הוא שלום.

"התחום השלישי הם כלים כלכליים " מדגיש סיוון ."בגלל התחרות הגדולה, הטכנולוגיה המתפתחת וביקוש עולה, כל התחום של רכישת נדל"ן ,או שכירות, מאוד מונגש לציבור האמריקאי. החל מהסללה של חשבונות פנסיה, לאפליקציות שעוזרות לעקוב אחר חסכונות, הוצאות והשקעות ועד למגוון משכנתאות והלוואות שמוצעות. הידע מוצע לקהל, נגיש וידידותי עד לרמה שכל אחד יכול לעשות את כל התהליך של קבלת הלוואה, חיפוש נכס, חתימה, תשלום, ערבות – הכול מהכיסא תוך כמה קליקים במחשב. כפי האמירה, הידועה כאן-  "הכול אפשרי אם משלמים" – הטוב הזה כרוך בתשלום. אבל עדין, אם תשלם – תקבל שירות יעיל."

ואיך אתה משווה זאת למציאות בארץ?- אני שואל.

סיוון:" בניגוד למצב כאן באמריקה, לא פעם כשדיברתי עם אנשים בתחום בארץ, המוטיב החוזר הוא המלצה של "תיזהר מנוכלים", או "תראה שלא מסדרים אותך". בכל מה שקשור ברכישת דירה בארץ, התחושה היא שאדם צריך לעבור קורס מעמיק בחכמת רחוב, להיות בקשר עם מגוון גורמים שונים ותוך כדי כך לוודא שהכול כשורה. ישנה תחושה שהתהליך של רכישת דירה עובר כמו תורה בעל פה, והמידע של איך, איפה, כמה ומתי לא תמיד גלוי לציבור. זה כמובן עובד לטובתם של בעלי הנכסים, מציעיי המשכנתאות ושאר בעלי עניין שיכולים להרשות לעצמם לשמר את המחירים המופקעים בשוק."

"לסיכום, ומעט פרקטיקה" אומר סיוון- " לדעתי קל יותר לרכוש דירה או אפילו לשכור אחת בניו יורק מאשר בתל אביב. בארה"ב יותר מאשר בישראל. ישנן תהליכים חיוביים בארץ כמו חברות שמציעות השוואת משכנתאות, דיגיטאליזציה של תהליכים ידניים ועוד דברים שיעזרו בהמשך, אבל אנחנו, הישראלים, עדיין לא שם. בבדיקה מהירה שעשיתי השבוע, עלה שרכישת דירת 3 חדרים במנהטן במחיר זהה לזה של שטח (רק שטח, ללא בנייה) של רבע דונם באזור השרון בישראל. המחירים, בקיצור, לא מאוד שונים, אבל הדרך לגיוס ההון שנצרך בשביל לשלם אותם היא שונה."

דומני שלא יכולתי לקבל הסבר טוב יותר,קומפקטי יותר, לא רק על  מה שקורה באמריקה בתחום הדיור אלא מה שקורה כאן. לאמור זה לא רק העלות של הבנייה עצמה שהיא גבוהה בהשוואה לאמריקה אלא תהליך הרכישה על כול ביורוקרטיה הכרוכה בו.

סיוון רון

צילום: אוסף פרטי.

סיוון רון נולד בקיבוץ חמדיה, בדרום מזרח עמק יזרעאל, ובהיותו ילד- המשפחה עברה לקיבוץ לוטֶם בגליל התחתון ובהמשך גדל במושבה אבן יהודה בשרון. סיוון הוא בנם של אסף וטל רון. אסף, אביו ,הוא יועץ מומחה  בהשקיה וגידולים מן הידועים בארץ וגם בחו"ל. אימו,טל ,היא מפיקה אירועים ובעלת סטודיו להפקת סרטונים אישיים .לאחר לימודים בתיכון, סיוון התנדב כמדריך נוער בסיכון באור יהודה. בצה"ל הוא שרת ב"יחידת מגלן" הידועה, כחייל וכמפקד  ובמערכה במבצע "צוק איתן" בשנת 2014 בעזה, הוא נפצע, עבר 6 ניתוחים ושיקום במשך חצי שנה .אחרי השחרור ולפני המעבר לארה"ב –סיוון  עבד כרכז נוער במועצת אבן יהודה. כיום הוא יועץ תקשורת במשרד בניו יורק שמשרת בעיקר חברות פיננסיות. הוא סטודנט לתואר שני בחוג למדיניות ציבורית עם מיקוד בפיתוח עירוני -בבית הספר למדיניות ציבורית מארקס, שלוחה של אוניברסיטת העיר ניו יורק. במהלך ארבע שנים שהוא ובת זוגתו נועם נמצאים בניו יורק סיוון עסק בתהליך ההכנה של חניכי גרעין "צבר", קבוצות צעירים יהודים אמריקאים שמתכוננים לעלייה לישראל.

"מה הלאה?"- אני שואל.

"עדיין, וזאת הכוונה הברורה – את הבית שלנו נבנה בישראל כמובן. כי בית זה משהו מעֵבֶר לארבע קירות וגג."

זאת לא ידיעה. זאת בשורה.

למעלה רואים כוכבים.

ד'מרקר,המגזין הכלכלי היומי של "הארץ" הוא המגאפון למאקרו כלכלה ועסקים ומנוף שיווקי של מוספים וכנסים, אך אינו מוצא לראוי לעסוק בנושא הרכוש היהודי בפולין, שלו יש רבבות יורשים בישראל, או לגבי יתרת השילומים מגרמניה.

   מָרקֶר באנגלית הוא  רָשָם, סָמָן, בוחֵן, מצייֵן, ואם מוסיפים לו את ה'-הידיעה ד'מרקר- אז הוא עושה את  כל הדברים האלה .הוא לא. זאת הפעם השלישית במהלך שני עשורים שאני כותב את הבלוג, שאני עוסק במגזין זה "לכלכלה ועסקים של ישראל" בהוצאת עיתון "הארץ". בפעם הראשונה שכתבתי על העיתון היה ב 13 בינואר 2008 בפוסט שכותרתו "להיות שם- דה מרקר- האוורסט של ההון,הדחף להגיע לאלדוראדו של ימינו".

סקרתי את ההיסטוריה של המגזין, במסגרת "הארץ", שזורה בצבעי טכניקולור ,עם הקדמה ארוכה ,עד שהגעתי לאמירה כי "לציבור הלא דתי יש עגל זהב בדמות "דה מרקר". אביא את הקטע המסכם את הרשימה, שמסביר את הכותרת "להיות שם" כשם הסרט של יז'י קושינסקי:

 "ההבדל בין "דה מרקר", לבין, לדוגמה,  ה"וול סטריט ג'ונרנל"- האורים ותומים של שוק ההון האמריקני, הוא בריחוק- distance . אמריקה היא ארץ גדולה  בכול מובן שהוא, ובניו יורק נמצא ה- Stock Exchange .אצלנו , מכול המקומות , הוא  שוכן כבוד ברחוב שנושא את שמו של אביה הרוחני של הציונות- אחד העם.בדרך אל,או מ-שוק הכרמל. בכול מקרה, מבחינה זאת התופעה דומה למה שראיתי ביוהנסבורג בעת ביקורי בדרום אפריקה, בשלהי שנות השבעים. הסֶמֶל , המונומנטאלי החי והנושם להשפלה, לעוני ולגזענות באותה עת,  הייתה Soweto. ולאחר שביקרתי ברובע הפחונים ליד נמל התעופה של יוהנסבורג, תהיתי מדוע רובע זה אשר החושות שלו, בתי הקרטונים והפח, עפו כאשר המריא מטוס, לא זכו לתואר המושפל הזה. התשובה היא כי שכונת הפחונים רחוקה מלב העיר. סווטה נושקת ליוהנסבורג הזוהרת ,להיפודרום של מרוצי הסוסים, לצריחים של הבתים המפוארים. זה על יד זה ,מתחככים, רואים, מריחים. גם הם רצו "להיות שם", במרחק פיסי קטן, אך אנושי- אדיר.

ככה "דה מרקר",  הכול  נוצץ, הכול זהב, אלדוראדו של ימינו. הא ראייה. בזכותו, "הארץ" הוא העיתון היחיד בישראל אשר צמח, בניגוד לעיתונים אחרים. כולם רוצים להיות שם.רוצים ולא יכולים."

להיות כאן.

לפוסט היו כתריסר תגובות, רובן אוהדות ומחמיאות. אבל לי המחמאה הגדולה ביותר הייתה ההזמנה של העורך הראשי והמייסד של המגזין "גיא רולניק". גיא הוא  צעיר ממני ב-40 שנה, אבל כבר אז, והוא בן 39 ,הייתה לי הערכה רבה וגם כבוד כלפי האיש הזה, שבו ראיתי את אחד המשפיעים על  סדר היום הכלכלי חברתי של המדינה. בינתיים הוא הרחיב את המניפה שלו בכך שהוא  שימש כמנוף  למחאה החברתית הגדולה, הבלתי נשכחת, של 2011 .הוא ממשיך במסע הזה, בהתמדה ובנחישות  עד עצם היום הזה, במגזין השבועי, והוא כבר לא עורך המגזין אלא, בין היתר, פרופסור באוניברסיטת שיקאגו.

גיא רולניק. תמונה -וויקיפדיה

אז הוא הזמין אותי לחדרו במערכת "הארץ" ומצאתי לפני אדם צעיר ממושקף בחדר קטן, מאוד צנוע, ועל השולחן שני מסכי מחשב. על אחד היה הפוסט שלי ועל השני היו ההערות שלו. הפגישה נמשכה כשעה ומעלה ולמעט כמה נושאים שהוא העיר והאיר, והוא עשה זאת כפרזנטור סוּפֶר דוּפֶר, לא יצאתי כחוזר בתשובה למה שכתבתי. פה ושם שוכנעתי. את התגובה ,כמתבקש, הבאתי באחד הפוסטים הבאים. עם זאת, יצאתי מן הפגישה בהרגשה שלפָנָי לא רק אדם בקי מאוד בענייני כלכלה ומשק שבהם ידיעתי מעטה, אלא רגיש מאוד בנושא החברתי. בהקשר זה, אני, כפי שרגיש לענייני הפרט וחברה וגם כבוגר החוג לסוציולוגיה במסגרת ה- מ.א שלי ב New York University – דרכתי כבר על אדמה מוצקה יותר. בלימודים עשינו היכרות עם תורתו החברתית כלכלית של לואי ברנדייס, שופט בית המשפט העליון של ארה"ב, הוגה חברתי ויועץ לנשיא רוזוולט ב"ניו-דיל" שלו.

ברנדייס היה יהודי גאה וציוני מסור, אך הוא שימש כאיקון הלאומי ,ועם הימים- הבינלאומי, של הדפוקים.משום כך לא באה לי כהפתעה שרולניק במאמרים השבועיים שלו, מרבה לצטט ולהתייחס לברנדייס כאל האדמו"ר שלו.תחושה זאת לגבי רולניק התעצמה אצלי,שלוש שנים לאחר מכן, באותו אירוע היסטורי של המאבק החברתי- ב"עצרת המיליון" ו"אוהלי רוטשילד" בשנת 2011 . מאז רולניק לא מרפה ,ואת מאמריו השבועיים שלו אני קורא בשקיקה.נושבת מהם הרוח העזה הברנדיייסית במאבק למען הצרכנים ומערכה ללא חת במונופולים והקונגלומרטים. רולניק,כאמור, כותב במוסף השבועי. ואני מדבר על המוסף היומי. ואני -הוד מעלתו, הקורא הפשוט והמנוי, קרוב לשבעה עשורים, שהעיתון הוא בראש וראשונה אמור להיות בעבורו.

Above  my payroll 

זה ביטוי באנגלית למי שמודיע לזולת או לאחרים כי בהיבט זה, או בנקודה זאת, הסוגיה  שייכת לדרג בכיר יותר, כזה שמשכורתו החודשית היא לפחות בעלת 6 ספרות.  במילים אחרות זה בשבילי "הוך-אקונומיקס" ,מעל לראש שלי. בהכללה,בוודאי שאין נושא בעיתון או במדיה בכלל שאינו נוגע לנו ,גם אם הוא על איזה אי מרחוק. כולנו על אותה פלנטה קטנה. אך מה שקורה זה ,שקורא כמוני ,שמן הסתם נמנה עם רובם המכריע של קוראי הארץ והם, איך נאמר, קצת מעל לממוצע ,ולהם נועד העיתון ולאו דווקא לשועיי הכלכלה ומומחיה. יש להם פורומים וביטאונים גם משלהם. אני כבר לא מדבר על המדורים השיווקיים ועל המוספים השיווקיים .זאת פרסומת סמויה שלעתים יעילה יותר מזאת הגלויה. שכן, החומר בהם שמיועד לקורא הפשוט, לעתים קרובות מעניין יותר בכל הנוגע להבנת הכתוב,  מאשר בד'מרקר. ואני גם לא מתייחס להיבט העיתונאי בתחום הכלכלי, שכן מדובר במקטע שאני לא בקי בו. אך העובדה שהוא חלק מן העיתון ובעבורו אני משלם כמנוי הוא מיועד לי כקורא ושכזה אני מתייחס אל המוסף.

בטיוטה הראשון רשמתי,כדוגמה, את הכותרות של הגיליון מן ה-1.7.2021 ,אך בשל אורך הפוסט מחקתי את הקטע.בשורה התחתונה,גם אם אותו גיליון לא משקף בדיוק את כלל המהדורות, הרי מבחינתי, כקורא מתמיד- אני מעלעל  בדפי הדה- מרקר ושם אותו הצידה. מתוסכל שלא נהניתי מן הקריאה,והכתוב לא דיבר אליי,אך לפחות שבע רצון שחסכתי זמן.

בטיוטה השנייה גם מחקתי מספר רעיונות שהעליתי ואשר הכותרת שלהם היא הנושאים החשובים לאזרח, הדרכים שבהם הוא כפרט או כקהילה יכולים לעשות כדי לשפר את המצב או לפעול נגד סיאוב ושחיתות שלטונית, לרבות הון-שלטון-עיתון.עם זאת יש נושא שמעניין אותי כשורד שואה ואני משער שלמאות אלפים צאצאים של שורדי שואה.

מה לא היה.

אני מרבה לכתוב פוסטים שנוגעים לשואה ואולי זה ,לפחות בין השאר,רפלקסיבי מאחר שבמשך יובל שנים לא עסקתי בנושא משום היבט שלו, למעט  במקצת הזמן  במשפט אייכמן. משהתחלתי לעסוק בנושא עשיתי זאת רק מן ההיבט הערכי ולא החומרי. בין השאר משום שבתחום הזה היו אנשים עם קבלות רבות וממומחיות הרבה יותר גדולה משלי. אבל אישית ישנם היבטים חומריים שחשובים לי.

כאשר חודשיים לאחר הכיבוש הנאצי בנובמבר 1939 התבקשה המשפחה לפָנות את הבית "זמנית" כדי לשכן בו מפָקֵד צבאי,של הוורמאכט או ה-אֶס אֶס, למעט קצת מטלטלים חיוניים שלקחנו אתנו לבקתה,לשבוע שבועיים, הכול נשאר בדירה. כל כלי הבדולח והחרסינה הסינית, סכו"ם הכסף, מזכרות יקרות ערך ,עדיים שונים,למעט יהלומים, הפרוות ודברי ערך אחרים . אלה נשארו בדירה או במרתף הבית-בהנחה שתוך ימים או שבועות נחזור לשם. השווי שלהם הוערך ברבבות דולרים- סכום נאה בימים האלה. כמובן שלא חזרנו לביתנו. כל חפצי הערך הניידים נשדדו על ידי הפולנים המקומיים זמן קצר לאחר הפינוי. אבל הנדל"ן של הסבים שלי נשאר.ולכן נושא הרכוש היהודי בפולין נוגע לי אישית. אני אחד היורשים ואני עדיין חי וזה שייך לי.אבל יש דורות שני ושלישי שגם הם יורשים בפועל לרכוש של אבותיהם בפולין.

בית המשפחה בכיכר העיר 1985

עמדת ממשלות פולין מאז המשטר הקומוניסטי לאחר המלחמה ועד  ימינו כשפולין חברה באיחוד האירופי, להשתלט על הרכוש ששייך לי וליורשים אחרים, בין במישרין ובין על ידי תפיסת הרכוש על ידי יחידים,מקוממת אותי. הוא צריך לקומם כול יהודי ,כול ישראל, כול אדם חופשי ,כול מדיה- שכן מדובר בשוד לאור היום.  אלה לא "הברונים השודדים" זאת המדינה השודדת. בית הנבחרים  הפולני כבר קיבל החלטה ששמה קץ לתביעות על רכוש, ובבית העליון- הסנט- יתחיל השימוע היום.

זה כסף, הרבה כסף.!!!

ולאלה, אשר בעיתון "הארץ" ,בפרשנות או בקביעת "עובדות" ,נזקקים לחוקי התיישנות מול הביקורת על החוק החדש- יש לי סיפור קטן. ביקרתי בפולין לראשונה בשנת 1985 כאורח הטלוויזיה הפולנית, ביוזמת אחד מבכירייה, כאשר פולין הייתה בשליטה קומוניסטית .בין היתר ביקרנו, רעייתי ואני  במקום שעמד הבית שלנו ושני האגפים שאף הם היו שייכים לסבים. הכול עמד על מכונו. מאז, נהרס הבית החזיתי, מסיבה כלשהי ,אך הקרקע בלב כיכר העיר והאגפים נותרו. הביקור השני, לפני חצי יובל ,היה  כשפולין השתחררה מן העול הסובייטי. סיפרתי לעמיתי בטלוויזיה הפולנית שהיו למשפחה  כמה בתים בעיר הולדתי זדונסקה וולה. האיש קישר אותי עם משרד החוץ. כאשר שאלתי את איש משרד החוץ מה הוא מציע, הוא ענה שהנושא שייך לרשות המוניציפאלית. מכיוון שהתקבלתי על ידי ראש העיר של זדונסקה וולה, בשל היותי נכד לראש הקהילה בשעתה,  סיפרתי לו כי הופניתי על ידי איש משרד החוץ אל רשויות העיר בעניין הרכוש. הוא פרץ בצחוק. כששאלתי אותו מה הבדיחה הוא השיב כי ההפניה אליו היא הבדיחה.

וזאת הייתה והנה אחת הבדיות שנמשכות לא 70 שנה ,כפי שמציין החוק החדש ,שבפועל לא משנה מאומה,אלא מסכת של החרמת רכוש ושל כחש ומרמה שראשיתה בחוק נאצי וסופה בחוק בפולין החופשית.ועוד פרט שמשום מה לא מוזכר בתקשורת שלנו בהקשר של פולין. אני שנולדתי בפולין,האזרחות שלי נשללה.לפי אחד התיקונים בחוק האזרחות הפולני: אדם בגיר, שנרשם (גם אם לא שרת אף יום) לצבא זר, עבד במשרה ציבורית כלשהי מחוץ לפולין, ואפילו ללא מדינה ,למשל בפלשתינה, או קיבל אזרחות זרה לפני כניסת החוק לתוקף ב-1951 איבד מיידית את אזרחותו, הוא, אשתו וילדיו עד גיל 18.חוק קומוניסטי מתועב זה, לא שונה על ידי ממשלות פולין החופשיות מאז.  גם לא זאת האחרונה שמצהירה על עצמה כתומכת נמרצת בישראל ונעלבת עד עומק הלב של אימא פולניה,על הביקורת שנמתחת עליה.רבבות מיוצאי פולין שרתו בצה"ל בין 1948-51 .לא אכנס לסיבות של חקיקת חוק דרקוני זה. אבל פן אחד של הסיבה והפועל היוצא ,הוא המכשול של מי שנטול אזרחות פולנית לתבוע רכוש.במשך שנים סוגיית הרכוש הייתה מקור לא אכזב לעורכי דין ישראליים ופולניים. פה ושם הוחזר רכוש או חלקו, אך ברוב המקרים המאמצים כשלו.

ואני המיקרו. במאקרו מדובר ,בערכים של היום , בעשרות מיליארדי דולרים של רכוש פרטים ,שהם הרוב המכריע, ושל הקהילה, שהם החלק הקטן. הטיעון כי הרכוש הקהילתי הועבר לקהילה, אף הוא בדיחה. אין קהילה יהודית בפולין. ואם זאת קיימת בָּשֵם, היא בשֵרוּת הממלכה-מהלכיה, שיטותיה ותככיה.  פה ושם יש התאגדויות שפועלות על בסיס מקומי.

לא שמתי לב כי דה מרקר ,שעוסק בעניינים כלכליים, לעתים בפן של עוולות לפרט , עוסק בסוגיה זאת. ומדובר לא  רק ביורשים, כמוני  שמכירים את הרכוש אלא בצאצאים לאלפיהם שהם היורשים החוקיים והם אזרחי המדינה הזאת.בכנס של ניצולי שואה תחת הכותרת "תקומה" שנערך ב- 24 ביוני בית הבימה בתל אביב,השרה לשוויון חברתי, מירב כהן, שהטיפול בניצולי שואה הוא באחריותה, התייחסה למאמצים שנעשים כדי למנוע את העברת החוק בבית העליון הפולני. אבל לא היו שם עיתונאים. זה לא מעניין. אני לא מתייחס להיבט  הלאומי בכול הנוגע להיקף מטבע חוץ שהיה זורם למדינה שזקוקה לו אילו הטיפול היה בשלב מוקדם יותר ובנמרצות יתרה. זאת משום שהמדינה מעולם לא עסקה בזה מכיוון שאינטרסים כלכליים וביטחוניים שוטפים שבינה לבין פולין האפילו על סוגיה זאת.זאת הסיבה ואין בלתה.המדינה ,בפועל, אף כי בצורה לטנטית, שיתפה בכך פעולה עם ממשלות פולין בנושא הרכוש היהודי. וגם סוגיה זאת הייתה ראויה למאמר תחקירי בעיתון שמתבשם בגילויים של שרירות שלטונית.

השליש החסר" מהסכם השילומים עם גרמניה.

מן המוסכמות הוא, בקרב היסטוריונים וחוקרי השואה ,כי הסכם השילומים עם גרמניה בשעתו היו בו יותר חורים באשר בגבינה שוויצרית. בשעה שהשילומים לממשלת ישראל, שאף הם נועדו לקליטת הניצולים ולרווחתם, אף שהשימוש בהם היה לכלל אזרחי ישראל, היו סבירים- הפיצויים לשורדים זעקו לשמיים. אם בכלל יש פיצוי לאובדן עצום שכזה. אך עם הזמן התברר שיש עוד חורים גדולים בביצוע הסכם השילומים, הפעם בשל אירועים פוליטיים כמו איחוד בין גרמניה המערבית לבין גרמניה המזרחית שהייתה נתונה תחת שלטון קומוניסטי .כתבתי על כך פוסט בשעתו. עם חתימת ההסכם בראשית שנות ה-50 דרשה  ממשלת ישראל שילומים בסך מיליארד וחצי דולר אמריקאי. הסכום היה אמור להיות משולם בחלוקה בין שני חלקי גרמניה דאז, שני שליש – כמיליארד דולר – תשלם גרמניה המערבית הפדראלית, ושליש נוסף, כחצי מיליארד דולר, תשלם גרמניה המזרחית שנשלטה אז בפועל בידי הסובייטים..

גרמניה המערבית שילמה את חלקה בהסכם, אולם חרף מספר בקשות מטעם ממשלת ישראל, בתחילת שנות החמישים גרמניה  המזרחית, ומאוחר יותר בתחילת שנות התשעים, לאחר האיחוד, גרמניה המאוחדת לא שילמה את חלקה של מזרח המדינה. חלק זה – השליש החסר מהסכם השילומים – מוערך כיום בכ-17 מיליארד דולר. את החישוב ערך הכלכלן האמריקני סידני זבלודוב

היוזמה לתביעה מגרמניה באה מצד אהרון מור, מרצה ומומחה בתחום ופעיל בנושא.בסוף ינואר הגיש עו"ד גלעד שֶר אחד מהמשפטנים הבולטים בתחומי המשפט המסחרי,  ציבורי ומנהלי ,עתירה לבג"ץ בשמם של תשעה עשר עותרים, יחידים וארגונים, המבקשים לחייב את המדינה לנמק מדוע אינה פונה לממשלת גרמניה לקבל את השליש החסר מדמי השילומים. על ממשלת ישראל חלה חובה לפנות לשלטונות גרמניה בתביעה לתשלום "השליש החסר" מהסכם השילומים. היעדר פעולה מצד הממשלה בנושא זה לוקה בחוסר סבירות קיצוני….מדינת ישראל ראתה את עצמה כמצווה לתבוע מגרמניה את השילומים שהיא חייבת כלפי העם היהודי בכללותו ויהי זה בלתי סביר באופן קיצוני מצידה להתכחש כעת למשימה זאת"

 המדינה הייתה אמורה להשיב עד סוף חודש מרץ. אך בשל בעיות ,לרבות נושא הקורונה ,היא ביקשה השבוע לדחות את התשובה לראשית יולי. פרקליטות המדינה בקשה ארכה נוספת של 30 ימים להגשת התשובה, כלומר ראשית חודש אוגוסט.משרד עו"ד גלעד שר הודיע על הסכמה ובתנאי שזו הדחייה האחרונה.

לא ד'מרקר, ואם הזיכרון עומד לי, גם לא  עיתון "הארץ", לא ראו לנכון לעסוק בנושא, אפילו לא כידיעה.פיצוי בשל זוועות השואה .נושא ארצי מאוד.מי כמו "הארץ" אמור היה לסקר את הנושא.אלא שהוא מתנשא לגובה הכוכבים. שם אנו לא נמצאים.

הערת שוליים. לאלה מן הקוראים שכותבים, או אומרים לי, שאני מרבה לשבח את "הארץ",גם באופן שוטף וגם בהדגשה בריאיון ב"עין השביעית"- הנה תזכורת שאני גם מותח ביקורת על העיתון וד'מרקר הוא חלק ממנו.כשם שהוא ראוי לשבחים, במקומם, כך הוא נתון לביקורת. גם אותה הוא מרוויח ביושר.

"בית היהלומים"- היה ואיננו עוד.

בית הטלוויזיה הישראלית בשכונת רוממה בירושלים-ששימש במשך עשרות שנים לשידוריי הטלוויזיה בארץ והצמיח שדרים בולטים בכול ערוציי השידור, הלך בדרכי הנדל"ן-הֶרֶס המבנה ואכלוס במקרה זה של אוכלוסייה חרדית.

אפתח בהודעה הולמת של אגודת  העיתונאים בירושלים בתגובה על "ההצהרה  החגיגית" של החברה הנדל"נית שהרסה את המבנה.

אגודת העיתונאים בירושלים מוחה בחריפות על המסר של חברת אקה נדל"ן והבעלים אלי קליין שהזמינה את הציבור ל"טקס הריסת מתחם רשות השידור לרגל הקמת פרויקט יוקרה… אירוע היסטורי המסמל את התחדשות העיר""…

בניין רשות השידור ברוממה, בניין ששירת את הציבור במשך למעלה מארבעה עשורים, והיה ביתם של עיתונאים ועיתונאיות שהשקיעו בו את מיטב חייהם בשאיפה לשידור ציבורי נטול פניות חרף לחצים ועיתונות מקצועית חוקרת ומדווחת.יום הריסתו של הבניין ששימש הסמל של השידור הציבורי, הוא יום עצוב ולא יום לחגיגות.בחירתו של הבעלים ב"טקס הריסה" ולא ב"טקס הקמה" מעציב ומסמל את התפיסה המקוממת כלפי רשות השידור והשידור הציבורי, ואגודת העיתונאים בירושלים מצרה על כך." עד כאן ההודעה

הלוטשים.

" כאכסניה לחבורה הצבעונית הזאת( כמצוין בחלק הראשון של הפרק "פיגומים") שימש "בית היהלומים". בית מגושם דמוי ממגורה שניצב בין השכונות רוממה ומקור ברוך בירושלים, ושימש באותם ימים ציון דרך לאלה שרצו לבקר בגן החיות התנ"כי השכן. בית היהלומים הוקם בשנות החמישים על ידי החברה הכלכלית לירושלים במסגרת אתגר לתיעוש הבירה. המפעל נכשל ובשנות ה- 60 התרוקן מיושביו ונשאר אנדרטה לחלומות נוצצים. איש לא חשב שהוא ישמש אכסניה לטלוויזיה. הטלוויזיה אמורה הייתה לשכון בקריית השידור שתוכננה על ידי מומחים הולנדיים בגבעת רם בשכנות לקריית הממשלה , לכנסת ולמוזיאון ישראל. בראש הפרויקט עמד איש הרדיו נקדימון רוגל, והוחל אפילו בביצוע תשתית הפרויקט .כאשר אצה לגיבתון( מנכ"ל רשות השידור) הדרך להקמת הטלוויזיה הוא בחר בבית היהלומים כאכסניה הראשונה שלה. רוגל פרש במחאה- מן הפרויקט, ומאוחר יותר ניסה לעניין בו את פרופסור אליהוא כץ(ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה).כץ לא גילה התלהבות. היו לו בעיות בוערות יותר וספק אם ראה בעין יפה את השכנות הפיזית של הרדיו והטלוויזיה בבית השידור המתוכנן.

"צוות ההקמה"(של הטלוויזיה- צ.ג) מצא בבית היהלומים אולמות מלאכה גדולים ומוזנחים וכניסה שדורשת שיפוץ. בשלב הראשון שופצו שלוש הקומות האמצעיות ,והצוות התמקם בקומה התחתונה והעליונה. בין שתי הקומות פעלה מעלית ששבתה מרבית הזמן. מאוחר יותר היו נתקעים בה רצים עם סרטים דקות ספורות לפני שידור מהדורת החדשות. הבניין דמה אז לבורסת יהלומים יותר מאשר לבית טלוויזיה. ליד חדריי המנהלים התגודדו תמיד קבוצות אנשים, שעשו מאמצים נואשים להתחרות בקולות של הפטישים והציוד המכאני. כולם היו בתנועה מתמדת, באו והלכו. במסדרונות התרוצצו מפיקים בפועל במאים בכוח, ספקים עם תלושים  בעבור מוצרים ושירותים שלא שולמו. לאורך האולמות עברו עגלות עם פיתות וסטייקים, וילד רץ הלוך ושוב כשהוא מכה ברצף בקלידים של פסנתר שעמד שם. בלשכתו של ראש הצוות התקיימה ישיבה מתמדת  שהתחילה בשעות הבוקר ונמשכה עד לשעות הלילה  המאוחרות. בדרך כלל בהשתתפות אותם אנשים. הם דנו בעיקר על מבנה המערכת ועל תפיסות והשקפות והקדישו מעט זמן לנושא ההשתלמות של כוח האדם. התוצאה הייתה שהקורסים נוהלו בצורה חובבנית ומרושלת, בהפסקות גדולות והמשתלמים הקלו בהם ראש.

לאחר פרק זמן הוחלט למיין אנשים למדורים שונים. המיון לא נעשה על פי מבחניי התאמה אלא על פי בחירה עצמית של המועמדים השונים. לחדשות נרשמו בעיקר עיתונאים. חלקם אנשי הרדיו כמו דן שילון, יעקב בן הרצל, טוביה סער, מיכה לימור, עזריה רפפורט ואפרים אבא. אחרים היו אנשי עיתונות כמו אלי ניסן, דליה שחורי, יהודה כותן. וחלקם בוגרי בתי ספר לקולנוע ולטלוויזיה כמו מוטי קירשנבאום. אחרים נרשמו כבמאים. והיו כאלה שבחרו בתפקיד של "מנהלי במה", כי התואר "מנהל" קסם להם. הכול היה פתוח, היוזמה הייתה חופשית, משל היו יורדי הספינה "באונטי" של  תומס מוריי.

לא היה ציוד מתאים לצילומי הרצה וכמה מן הצלמים היו צריכים להביא מביתם מצלמות וציוד עזר. לכל צלם הצמידו ארבע מפיקים. לאחד הצוותים בראשות הצלם הבכיר דודו הירשפלד, לימים מנהל הצלמים, הוצמד בחור מקנדה שהשכלתו הפורמאלית הייתה משפטים. כמעט כול רעיון קבל אישור לביצוע. אבשלום כץ איש הרדיו, הגה רעיון להפיק תכנית על הקיץ הישראלי, בשם "אבטיחים של קיץ". על ההפקה הוצאו אלפי ל"י ולא יצא ממנה דבר. מפיק בשם אבישי כהן, ששובץ בטעות בתקן של מומחה זר, ביקש להפיק תכנית על פסטיבל הריקודים בקיבוץ דליה. הצוות יצא למקום ללא תאורה והיה צורך לערוך את החומר באופן קפדני. העריכה נמשכה חודשיים ולאחריה נותר סרט של עשרים דקות. בבית הטלוויזיה נהגו אז לומר, כי מן הפקה שעלתה רבבות תצא שקופית מוצלחת.

גם בתחום הנוהל והסדר הזכיר המקום את המערב הפרוע. כאשר הספרן הישראלי מחק בטעות סרט וידיאו, הוא זכה למכות נמרצות מהבמאי הראשי האירי. בקֶלֶט    נרשמו מדי יום תלונות על חומר שצולם ונעלם. במערכת החדשות, שהייתה בשלבי הקמה נוצרו לטיפונדיות וכל עורך דאג לגייס כתבים בשירות המהדורה התורנית שלו. זאת הייתה תוצאה ישירה מכך שלא הייתה יד מכוונת. אליהוא כץ דגל בביזור לאורך כול הזירה. הוא לא ראה עצמו כמנהל שתלטן המטיל מרות תכנית וניהולית. אלא כהוגה ומשכנע, שעובד עם קולקטיב יוצר. קראו לו "הנביא" ואמרו שעסק בחזון יותר מאשר בטלוויזיה.

כץ יליד ארה"ב לא רצה באמריקניזציה של השידורים. שיתוף הפעולה עם רשת סי.בי.אֶס האמריקאית לא נראה לו מלכתחילה. הוא עבד אתם כמי שכפאו שד. אל טאנגֶר נציג הסי בּי אֶס נראה לו איש עסקים מצליח מבוסטון שהתייחס לטלוויזיה כאל עניין מסחרי, שבו יקנו וישדרו בזול סחורה אמריקאית .גם האווירה בטלוויזיה הלימודית לא נראתה לו. הוא חשב שהיא סטרילית מדי, קרה וממוסגרת. כץ לא ראה בטלוויזיה בהכרח שירות יומי. הוא סבר שהיא צריכה לפעול מדי יום, אם יש צורך בכך, ואם יש מה לשדר-איכותית. פעם התבטא בלצון שחלומו הגדול הוא להודיע לצופיי הטלוויזיה ,בתום יום שידורים: " זה הכול לעת עתה ואין לנו יותר בשבילכם עד לתוכנית המיוחדת בעוד שלושה ימים"

מתוך" בית היהלומים- סיפור הטלוויזיה הישראלית" ספריית הפועלים 1986.

מימין השקת "בית היהלומים" על ידי הנשיא חיים הרצוג. משמאל הכתבה של רות יובל ב"כל העיר" המקומון של עיתון "הארץ" בירושלים

פוסט מורטם.

"בית היהלומים" נכתב בעודי עובד בטלוויזיה הישראלית. בשעה שהרעיון לכתוב ספר ,במקום  סרט תעודה היה בתקופה שטומי לפיד שימש מנכ"ל, הספר יצא לאור בעת היות אורי פורת מנכ"ל רשות השידור. פורת, מינוי פוליטי מובהק של ממשלת הליכוד אך  ז'בוטינסקאי מובהק, שהיה  ידוע בחוש ההומור שלו ובשנאתו לרשמיות, התגלה כמי שאינו ממלא אחרי הוראות מלמעלה.

הוא נתן גיבוי לאנשי מקצוע  ונאבק כול הזמן בחברי הוועד המנהל, רובם מינויים פוליטיים בטענה שהם מנסים לנהל ."יש לי שבעהsecond drivers  שרוצים לנהוג אתי"- הוא אמר. לו הגשתי את כתב היד, בנסיבות מסוימות, שהן סיפור בפני עצמו, ולמעט כמה הערות בכול הקשור לעובדות הוא אישר את הפרסום. ראוי לציין שלפי הנוהל והתקנות ,איש רשות השידור לא היה זכאי לפרסם מאמר, להתראיין בתקשורת, ובוודאי שלא לכתוב ספר-אלא באישור היועץ המשפטי שזה היה עו"ד נתן כהן .וכאמור, זה סיפור שפעם בהזדמנות בהקשר אחר, ראוי לפרסום. מאז עברו 35 שנה ואילו יצאה מהדורה נוספת ללא ספק הייתי מוסיף כמה פרקים שהיו שמים בפרספקטיבה היסטורית יותר הולמת את המתואר בספר.

אורי פורת. תמונה וויקיפדיה

אשר לתוכן. בעיקר לגבי הפרק שהובא לעיל. פרופסור אליהוא כ"ץ, חתן פרס ישראל לתקשורת, נחשב בעיני, ואני נותן לכך ביטוי שוב ושוב, לאחד מגדולי המרצים והחוקרים בתחום החברה והמדיה בימינו. הוא הקים את המכון לתקשורת באוניברסיטה העברית ובין השאר, עמד בראש המכון למחקר חברתי שימושי על שם גוטמן, מוסד ששמו יצא לפניו גם בעולם, ואליהוא כץ עטור פרסים בינלאומיים על כתביו ומחקריו.

מי שהיה מנכ"ל צוות ההקמה וסגנו של כץ- עוזי פלד, היה ברבות הימים מייסד ומנכ"ל "טלעד" אחד  מערוצי הטלוויזיה הטובים בארץ ומייסד חברת הסרטים "עידן". בין היתר הוא זכה בפרס "מפעל חיים" של האקדמיה לקולנוע ולטלוויזיה.

אני מעלה פרטים אלה בקצרה, כדי להדגיש ששני האנשים שעמדו בראש "צוות ההקמה של הטלוויזיה" בישראל היו אישים משכמם ומעלה. אך הנסיבות ובעיקר התככים הפוליטיים שבמסגרתם הוקם הצוות, ומונו האנשים בדרגים השונים, הם שגרמו לכך שלא היה לשום אדם האפשרות להצליח. במציאות הישראלית- איש זה לא יכול היה להתאים לתפקיד. "משימה בלתי אפשרית". אני כבר הזכרתי באחד הפוסטים ,ואפשר בכמה ,כי הממסד ששלט בתקופה שלוי אשכול היה ראש הממשלה ,ביקש להדיח את חנוך גיבתון, שבו ראו איש בן גוריון. משלא הצליחו להדיח אותו, הדיחו את הטלוויזיה מרשות השידור. וכדי שלא לחשוד בכשרים בכול הנוגע למנויים פוליטיים, שר ההסברה אז, ישראל גלילי ממונה על ענייני רשות השידור, בחר באדם הא-פוליטי שיכול להיות. פרופסור וחוקר מדיה, אליהוא כץ. הוא בחר בעוזי פלד, מנהלן מעולה. אך מסביב היו שדות מוקשים ושוחות מאוישות בתותחי "קול ישראל", ביצורים ועמדות ירי של "רשות השידור" ,שרק "החומה האטלנטית" של הגרמנים יכלה להתחרות בהם. ואלה לא היו מונטגומרי, דמפסי ובראדלי,  המצביאים של כוחות בעלות הברית שנחתו בחוף נורמנדי.

מימין: פרופסור אליהוא כץ. משמאל עוזי פלד. תמונות: ווקיפדיה

מלחמה בפנים ובחוץ.

מן הרגע הראשון עמד "צוות ההקמה" בפני התקפה נמרצת מבפנים ומבחוץ. בפנים היה זה הוועד המנהל של רשות השידור .לצוות הייתה זיקה חוקית לרשות , חרף פעילותו האוטונומית כביכול. עצם ההפרדה המנהלית של הטלוויזיה מן הרשות הייתה לצנינים בעיני חברי הוועד המנהל. זה בא לידי, בין השאר בהתייחסות לפרופסור כץ בישיבות, אשר במהלכן או שמתחו ביקורת קשה על "צוות ההקמה" או שהתעלמו מראשו וראו בו איזה הוזֶה כמו זה מלָא-מָאנשָה.

מבחוץ היו אלה שדרים בכירים של קול ישראל שגמרו אומר לעשות הכול כדי לטרפד את צוות ההקמה אלה נהלו מערכה כפולה. גם נגד חנוך גיבתון וגם נגד צוות ההקמה, והזירה שלהם השתרעה מבית היהלומים ועד לכנסת וכל מה שבאמצע. בעצם גם הממסד  וגם אנשי קול ישראל ראו בצוות ההקמה משהו זמני מאוד, ואם ימצאו פתרון פוליטי לחנוך גיבתון שלא יהיה יותר "קאזוּס בֶּלי"- הטלוויזיה, שנולדה מחוץ לרחם ,תחזור אל חיקה של אימא רשות השידור. כפי שזה אכן קרה. בינתיים משרדי הממשלה, ובעיקר האוצר, ידיהם היו קמוצות מאוד בעזרה לרך הנולד .ובהעדר כספים אפילו למשכורות, שלא לדבר על חובות כרוניים לספקיי השירותים השונים, גם בפנים הייתה תסיסה. ועוד הערה מתבקשת. אליהוא כץ הכיר יפה את המצב ב"קול ישראל" על כול התככים שנטוו בשתי וערב. עד כדי כך, שהוא העדיף בעלי פוטנציה מפוקפקת על  שדריי הרדיו הוותיקים והמנוסים. כל זאת כדי שאותם "מטעני צד"  לא יתגלגלו למפתן "צוות ההקמה".

משום כך התוצאה הייתה ידועה  מראש. לכך יש להוסיף את הדעה ההזויה של הממסד שהקים את צוות ההקמה באשר לכשרותו לפעול בצורה מסודרת ללא הכנה והבשלה מספקת . וזה מוזכר ב"בית היהלומים". בקיץ 1968 במלאת שנה למלחמת ששת הימים צה"ל קיים את מצעד הניצחון לציון האירוע. הטלוויזיה לוותה את האירוע על כל חלקיו בצורה כמעט מושלמת .זה נעשה באיזה מאמץ סיזיפי של גיוס עליון של אנשי מקצוע זרים וישראלים, ערב רב של דוברי שפות שונות בקשר הפנימי במהלך ההפקה, קשירת חבלים קרועים, התרת פלונטרים ברגע האחרון, סתימת חורים וחזרות אין סוף ,תושייה של יחידים והכנות של יום ולילה וגם תקציב ,תוך אלתורים של הרגע האחרון.

זה היה אקט חד פעמי שאילת המזל פרשה עליו את כנפיה והנס בא לעזרתה. אבל הממסד ובעיקר השר הממונה ישראל גלילי רצה להוכיח שהנה יש טלוויזיה והיא פועלת יפה ומביאה לכול בית בישראל את המראה הנשגב. לכן יש לפתוח את האורווה ולצאת לסוסים לדהור. אליהוא כץ נחרד. הוא התנגד בכול תוקף. הוא טען שהטלוויזיה זקוקה לפחות לשנה כדי לשדר בצורה מסודרת. וזאת הייתה גם דעתו של עוזי פלד. הדבר היחיד ששניים אלה יכלו  לעשות היה להתפטר.  אבל הם קיוו, להערכתי לשווא, שאולי הדינאמיקה תעשה את שלה במעט הזמן שנועד להָרָצות. בנסיבות של אז היא עשתה את ההפך מזה. ואכן עם הפתרון הדיפלומטי שנמצא לחנוך גיבתון ומינויו של שמואל אלמוג למנכ"ל הרשות, הטלוויזיה שבה לחיקה של הרשות, וכץ ופלד התפוטרו.

בהכירי את פרופסור אליהוא כץ, מקרוב  לא רק כסמכות בתחומי המדיה והחברה ,כפי שציינתי, אלא כאדם חכם ובעל טביעת עין חדה, יש רק נימוק אחד שאני יכול להעלות לקבלת התפקיד ולהמשיך בו לזמן מה .הסיבה העיקרית שנראית לי שהוא הסכים לקבל את התפקיד, ואף להמשיך בו לנוכח המכשולים המקצועיים הרבים שנערמו ללא הרף , המוקשים הפוליטיים והנסיבות הבלתי אפשריות- הייתה "רעיונית". הוא האמין, אפשר בנאיביות, ובנחישות שאפיינה אותו, שהוא יוכל לעשות כאן טלוויזיה שונה מזאת האמריקאית שהוא הכיר וכמעט תיעב. אולי משהו מקורי ישראלי, גם בדרך הניהול .לאמור איזה קולקטיב רעיוני יצירתי. הוא סמך על עוזי פלד שיוכל להתגבר על הקשיים הרבים שקשה לתארם אשר מנעו ניהול מינימאלי תקין. אלה היו מהמורות שבשום מקום לא ניתן היה בהם להקים טלוויזיה טובה ,אם בכלל, ובוודאי שלא במדינת ישראל.

עם כול זאת ,וחרף כול הקשיים, צוות ההקמה של "בית היהלומים"- ב"מסה ומעש"- trial and error -היה הבסיס לטלוויזיה הישראלית ואכסניה  ובית גידול לשדרים מעולים  של חדשות, של סרטי תעודה ושל דרמה שלא לדבר על ענף הספורט שפעל ברמה הבינלאומית. בתקופת "צוות ההקמה" הופקו כמה תכניות שעד היום אני רואה בהם תכניות טובות וראויות. ועם הזמן "בית היהלומים" היה מפעל של אבני חן יצירתיים שזכורים ומצויים בפזורה הטלוויזיונית, עד עצם היום הזה.

יהי שם "בית היהלומים" מבורך.

.