Author Archives: צבי גיל

a journalist and writer and lecturer on mas media.b.a in political science and international relations . m.a in sociology and mass communication.writes a blog in several websites on social, political and cultural issues.producer and director of documentary films. among the founders of israel television, assuming senior positions among others director of israel radio tel aviv and head of news and current affairs in israel television.currently executive prodicer of documentary films on the contribution of the holocaust survivors to the state of israel, a project he initiated and is coordinating.late wife an interior archtect, desigend among othrers the cabinet room of the israeli governmant. 3 married daughters and families.march 2012 write his fifth book- a collection of short human interst stories

שדרני הממלכה והסוסים הטרויאניים

הקמתה והריסתה של רשות השידור.

 חלק א'- לידה מחוץ לרחם.

 לפני שבועיים ערכו אנשי רשות השידור אירוע פרידה מהרשות , שבו הוקרן ,בסינמטק בתל אביב, פרק ראשון בסדרת הרקוויאם בשם "היום זה אנחנו".את רובם  של המתכנסים לא הכרתי . אבל אני מכיר את ציבור השדרים שתמיד עשו את מלאכתם נאמנה,וגם עכשיו הם עושים זאת.  הם רק איחרו בכמה שנים, גם את המחאה וגם את הסיסמה "היום זה אנחנו" .

הריקבון הגדול יציר כפם של ביבי והסוסים הטרויאניים שלו,הֵחֵל בעצם לפני שבע שנים ולא שמענו את קולם ולא ראינו סרט תיעודי "היום זה אנחנו". אלא שלא זאת הסיבה שראש הממשלה ביבי נתניה עושה שמיניות להשאיר את רשות השידור. גם הצל הענק של פיטורי כאלף עובדים ,שלבי אתם, לא מטריד אותו, כפי שהוא הודיע ב"עצב"  לאחר המפגש אתם. הוא משחק בהם כ"פיונים" כבובות על חוט ,לסיפוק הגחמנות והאגו שלו, חשוכי המרפא. מה שמדאיג אותו אלה הסוסים הטרויאניים שלו שעדיין מצויים שם וקרוב לוודאי שלא יעברו לתאגיד השידור החדש. אילו קיימו את חוק רשות השידור הישן ככתבו וכלשונו,ובעיקר ביבי נתניהו  ועושיי דברו,כולל השר ארדן, לא היה מקום בכלל לתאגיד. הוא קם בחטא, התנהל במחשכים, ומהותו בעתיד לוטה בערפל פוליטי כבד .עם זאת ,ביבי לא מחדש מאומה. היו דברים מעולם אבל בעידן אחר- פוליטי ותקשורתי, אשר חשבנו לתומנו שעבר מן העולם. אבל גם אז הרשות בראשיתה קבעה תקדימים חשובים בשידור ציבורי.

 כול סיפור טוב מתחיל באנשים ונגמר באנשים, וככה גם הסיפור שלנו. חנוך אוׂבשיֶינקו עלה לארץ בשנת 1935 בהיותו בן 18.הוא התחיל את לימודיו בפקולטה למשפטים,  ועסק במלאכות מזדמנות כולל  צָבָּע כדי לממן את לימודיו. מאוחר יותר שרת כגָפיר-נוטר במשטרת המנדט, הצטרף ל"הגנה", השתתף בשידוריה במחתרת, ובשנת 1945 התקבל כקריין ב"קול ירושלים". עם הפיכת "קול ירושלים" ל"קול ישראל", ביום הקמת המדינה, הוא  שינה את שם משפחתו לגיבתון, טיפס די מהר ב"רשות השידור" בעיקר בתחום החדשות , הפך למנהל מח' החדשות, לסגן מנהל "קול ישראל, ולמנכ"ל שרות השידור בשנת 1960 ולמנכ"ל הרשות עם הקמתה בשנת 1965 .

גיבתון היה מנהלן מעולה  ובהיותו מנהל החדשות ב"קול ישראל"- שרות השידור,הוא היה נאמן לממסד של בן גוריון כאשר מנכ"ל משרדו, טדי קולק היה האחראי על  השרות. היו מקרים, במצבים פוליטיים מסוימים, שחנוך  גיבתון ,כמנהל חדשות, כסמנכ"ל השרות ומנכ"ל, הופיע בחדר החדשות של הרדיו ושכתב ידיעות. העורכים הדפיסו, הגישו לו והוא שוב שכתב. הוא היה העורך הראשי.

חנוך גיבתון ודוד בן גוריון

לטווח הארוך גיבתון הציב לעצמו מטרה והיא הקמת טלוויזיה בישראל, במסגרת שרות השידור. נשלחו אנשים גם לצרפת וגם לארה"ב להשתלם במדיום הטלוויזיוני, שכן ארצות אלה העניקו מלגות לימוד ואלה לא העמיסו על התקציב , דבר שהיה מעורר התנגדות מצד המתנגדים לטלוויזיה ובראשם העיתונות הכתובה.

בן גוריון נמנה עם המתנגדים להקמת הטלוויזיה ואילו טדי קולק ויצחק נבון, מזכירו של ב.ג ,צדדו  בהקמה. בשנת 1963 בעקבות התפטרות בן גוריון והקמת ממשלה על ידי לוי אשכול, אשכול עצמו תמך בהקמת הטלוויזיה, והיה זה בתקופתו שהוקמה רשות השידור, שהייתה  על פי החוק אוטונומית ובראשה עמדו וועד מנהל ומועצה ציבורית. אלא כדי להבטיח  את השפעתה של הממשלה על הרשות -גם הוועד המנהל ,גם המועצה וגם המנכ"ל נבחרו על ידי הממשלה,האגרה נקבעה על ידי  הממשלה באמצעות הכנסת. השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור,מונה אף הוא על ידי הממשלה. במילים אחרות הממסד לא ויתר על השליטה בשידור הציבורי. אך היה איש אחד שהפריע, והוא הפריע בעיקר לשרים של מפלגת אחדות העבודה ומפ"ם, וגם כמה אישים ממפא"י, שראו  במנכ"ל הרשות חנוך גיבתון, סוס טרויאני של אנשי בן גוריון, דהיינו של מפלגת רפ"י שהוקמה על ידי חסידי בן גוריון  ובראשם משה דיין ושמעון פרס.

הדחת הטלוויזיה מן הרשות.

אמנם לפי החוק אפשר היה להדיח את גיבתון, אך זאת בנימוקים קיצוניים ואשכול התנגד לכך. הפתרון היה לפתות את גיבתון בג'וב מכובד של שגריר ישראל בפולין. גיבתון הסכים. בינתיים פרצה מלחמת ששת הימים, ובעקבותיה מדינות הגוש הסובייטי ,שפולין הייתה אחת מהן ,ניתקו את היחסים, ומשרד השגריר התפוגגה. במלחמה זאת "קול ישראל" הפליא בדיווחיו מזירות המלחמה ובשלבי הניצחון . גיבתון, חשב שהדבר יירשם לזכותו, בשעה שעובדים בכירים ברשות האשימו את מנהלם שהוא מנסה לענוד לעצמו ציון לשבת שמגיע לעובדים. כול זאת על רקע ההכנות להקמת טלוויזיה בישראל שממשלת אשכול החליטה עליה. גיבתון קווה שהוא יוכל להיות מנכ"ל הרשות- שכולל רדיו וטלוויזיה, המדיום שהוא כול כך רצה בו.

במצב הזה ,הממסד עלה על רעיון "מקורי". אם אתה לא יכול להדיח את גיבתון מהטלוויזיה, נדיח את הטלוויזיה מגיבתון. התקבלה החלטה על ייסוד "צוות ההקמה של הטלוויזיה" בראשות פרופסור אליהוא כץ, חוקר ישראלי ובינלאומי בתחומי החברה והתקשורת. גוף זה אמור היה להתנהל באופן עצמאי, אף כי רשמית, הוא היה כפוף למוסדות הרשות. גיבתון ממורמר, הן כלפי הממסד והן כלפי עובדים ,שחלקם היו מנאמניו, הסכים לקבל תפקיד של קונסול ישראל בלוס אנג'לס. שם הוא נפטר משברון לב . אבל רבים מקרב וותיקי "קול ישראל" גם כן מצאו עצמם בחוץ. הם פתחו במערכה נגד הגוף החדש. הייתה טענה שביסוד הקמת הגוף החדש, עומד  המניע של הממסד לשלוט על המדיום החזותי לאחר שוויתרו על השליטה על המדיום הקולי. אני לא מקבל נימוק זה. ולא זאת הייתה הכוונה של ישראל גלילי.זה היה ברור לי והוא אמר לי זאת זמן קצר לפני פטירתו לקראת פרסום ספרי " בית היהלומים- סיפור הטלוויזיה הישראלית. ראשית -לממשלה, כפי שציינתי, הייתה השפעה על רשות השידור באמצעות מינוי הצמרת מטעמה ועל גביית האגרה- שני אלמנטים חיוניים של כול מוסד. שנית, ולא פחות חשוב היה המינוי של פרופסור אליהוא כץ.

מי שמינה אותו היה שר ההסברה ישראל גלילי, ממנהיגי אחדות העבודה ובעל השפעה רבה בממשלה. פרופסור כץ לא היה אישיות פוליטית אבל אילו הייתי רוצה להגדיר את השקפת עולמו, הייתי אומר שהוא תומך במפלגה כמו מר"ץ. אליהוא כץ רצה להקים גוף שלא יהיה נגוע לא בתלות ממשלתית ולא בתככים הפוליטיים סביבו, לרבות תככים מבפנים. הוא רצה לעשות טלוויזיה טובה. המודל שלו היה הבי בי סי ולא הטלוויזיה האמריקאית אותה הוא הכיר מילדותו ואחר כך מתחומי ההתמחות שלו. קשה לדעת מה היה קורה לצוות ההקמה בראשותו של כץ.  מצד אחד  האיצו בו לפתוח בשידורים, שלדעתו המערכת לא הייתה בשלה.  מצד שני לא ניתנה לו ההזדמנות של "מסה ומעש"

 

אליהוא כץ.

סופו של פרק זה היה שלאחר שגיבתון הוגלה ללוס אנג'לס, ולנוכח הלחץ האדיר של אנשי קול ישראל שעשו לובי יעיל מאוד בכנסת -הטלוויזיה "שנולדה מחוץ לרחם", חזרתה להורתה הטבעית -רשות השידור, דבר שמלכתחילה היא  הייתה חייבת להיות. הדחת גיבתון, לפחות בשלב זה הייתה מעשה חלם. הוא היה משרת בנאמנות את השלטון כפי שהוא שרת אותו לפני כן.

הרשות בכול זאת גוף אוטונומי.

 עם  כול זאת, אני רואה בכך  חלק מחבלי הלידה של מדיום חדש בישראל, לא רק על מורכבותו הטכנית אלא הפוליטית ,והחששות, הלבטים, שלא  לדבר על הבורות  מצד פוליטיקאים לגבי טיבו של המדיום .אולם ברגע שהקרע בין הטלוויזיה לבין "קול ישראל" אוּחָה והטלוויזיה חזרה להיות חלק מהרשות, הלחצים הפוליטיים מבפנים פחתו בשעה שהלחצים מבחוץ גברו . אלה  הגיעו לשיא כשהממשלה בראשות גולדה מאיר ניסתה להפוך על פיה החלטה של מוסדות הרשות- הוועד המנהל והמליאה- לשדר בטלוויזיה שבעה ימים בשבוע לרבות שבת. הממשלה כשלה, כישלון מהדהד. מי שעלה על הבריקדות  למען קביעה תקדימית  כי רשות השידור ,בניגוד לשרות השידור, היא רשות אוטונומית היו החל בחברי הוועד המנהל בפסגה , דרך המועצה הציבורית ועד אחרון הכתבים והטכנאים. לא היו שתולים  של הממשלה ברשות השידור שיכלו להשפיע על עמדה החלטית זאת. מדובר היה באנשים כמו ד"ר חיים יחיל, מי שהיה מנכ"ל משרד החוץ וחבר מפא"י, הסופר חנוך ברטוב, שמונה על ידי אחדות העבודה, הסופר נתן שחם המשנה ליו"ר שמונה על ידי מפ"ם, המחנך והסופר ד"ר אשר ריבלין שמונה על ידי גח"ל- גוש חרות-ליברלים וחברי המועצה ,שרובם היו מנויים פוליטיים. מדובר היה במנכ"ל שמואל אלמוג, גם הוא מינוי ממשלתי. לחצים אדירים הופעלו על ידי השרים, כולל ראש הממשלה , לדחות את ההחלטה על מעבר לשבעה ימי שידור הטלוויזיה כולל שבת. זאת כדי לאפשר את כניסתה של המפד"ל לממשלה. כנגד לחצים אלה עד הרגע האחרון, אפילו לדחייה מיום ששי, שבו עמדו להתחיל השידורים בשבת ,לישיבת הממשלה ביום א' הקרוב -העלו חרס.

 

 

 

 

 

מימין:ד"ר חיים יחיל- יו"ר, שמואל אלמוג מנכ"ל ,חנוך ברטוב,נתן שחם, ד"ר אשר ריבלין.

 

מוסדות הציבור ביחד עם הדרג המקצועי הוכיחו לממשלה ולציבור שגם באותן מגבלות  שמובנות בחוק רשות השידור אשר ,אף שנתון לבקרה ציבורית ואף ממשלתית -, הרשות היא גוף אוטונומי ריבוני לקבל החלטות שנוגעות לתפעולו כשרות ציבורי. יתרה מזאת החלטה זאת זכתה לגיבוי מוחלט של בית המשפט העליון.

זה היה מעשה תקדימי קונסטיטוציוני אשר קבע את מעמד הרשות  כגוף שמשרת את הציבור ולא הממשלה. הכול מה שנדרש לפוליטיקאים מאז ,שעצמאות השידור הציבורי בגרונם, הוא ללכת בנתיב התקדים הזה. שכן  במהלך  השנים  גם הממשלה וגם הכנסת עשו פלסתר מהחוקים שלהם עצמם. הם , שבמינויים שלהם השחיתו, תרתי משמע , את  רשות השידור, הרקיבו את הממסד והפכו את העובדים המקצועיים לכדור משחק שניתן לבעוט בו, גם החוצה. ועוד משהו נלמד והוא שאם גוף ציבורי, כמו רשות השידור ,נאמן למנדט שהוא קיבל, סחטנות מפלגתית לא פועלת. המפד"ל נכנסה  לממשלה ובלעה את הגלולה של שידורי השבת. הלקח: דת ,דת, אבל עטינים שופעי חלב קואליציוניים הם בהכשר בד"ץ.

הרשימה הבאה : תור הזהב של הטלוויזיה הישראלית.

 

הדים היסטוריים אקטואליים.

 

בן גוריון על מגעים עם נאצר והמופתי, על היחס אל הערבים ועתיד השטחים.

במוסף "גלריה", של עיתון "הארץ" מן ה-27 בפברואר 2017  מביא העיתונאי עופר אדרת ,"חופר היסטורי מובהק ", סיפורו של ריאיון עם בן גוריון בשנת 1968  שאותו גילו יריב מזור ויעל פרלוב בארכיון ספילברג ואחר כך אתרו את הפס קול שלו.הוא הווה בשעתו חלק מסרט שביים דוד פרלוב, אביה של יעל. התמזל מזלם של השניים שהם גילו את החומר בארכיון ספילברג.

ריאיון שנערך עם בן גוריון שנה לאחר מכן בשביל הטלוויזיה הישראלית, שזה עתה קמה, נעלם. אילו גילו אותו לא היה צריך לחפש את הפס קול מכיוון שהריאיון צולם בסרט אופטי, לאמור סרט שעליו מצוי גם הקול, והוא נערך על  מכשיר העריכה  הידני-"מוביולה". היו שם הסרטות של  קרוב לארבע שעות משיחות עם בן גוריון במהלך יום וחצי שבהם בילינו במחיצתו.דברים שבדרך כלל לא רואים מכאן, במרכז, ראינו בקיבוץ שדה בוקר, שבו חיי בן גוריון לאחר פרישתו מן הפוליטיקה ומות רעייתו פולה . המראיינים היו : העיתונאי שבתי טבת, לימים ההיסטוריון של בן גוריון, חיים יבין ,חתן פרס ישראל לתקשורת ולימים מנהל הטלוויזיה, ואני כמפיק משדר שנקרא "במחיצה אחת".

שנה לאחר מכן בשנת 1970 יזמתי משדר בשם "מוקד" ,משדר שהיה קיים בטלוויזיה הישראלית ואחר כך בערוץ 1 , עד לשנות ה-90 . הפורמט שלו היה ריאיון של אישיות ,מכול התחומים, בנושאים אקטואליים, כאשר צוות העיתונאים המראיינים  משתנה ורק המנחה הוא קבוע- הרכב מקובל של תכניות כאלה. בריאיון עם בן גוריון הצוות היה מורכב מפרופסור אביגדור  לבונטין, ממייסדי הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, אחד המשפטנים הגדולים של ישראל. הוא היה המנחה. לצדו ישבו  שלום רוזנפלד- ממייסדי העיתון "מעריב" ולימים עורכו, וידידי ,דוד פדהצור עורך העיתון "למרחב" ולימים העורך הספרותי של העיתון "דבר" .

מימין צבי גיל,שבתי טבת, חיים יבין-שדה בוקר

אחד המרואיינים הראשונים בתכנית האולפן  בירושלים היה דוד בן גוריון.

מימין שלום רוזנפלד,אביגדור לבונטין, דוד פדהצור. עומד מפיק המשדר ליד ב.ג

 

כמה הערות לגבי ההקלטה . שידור אותו "מוקד", לא הועבר חי, אלא הוקלט על סרט וידיאו רחב=VTR.מסגרת השידור לאחר העריכה הייתה  כמחצית מן המקור, ובסיומה גלגלנו את ה"רולר" עם  הקרדיטים של מי שעסק במלאכת ההפקה. במקור, ההקלטה היא שעתיים ועשר דקות. העובדה שהקלטה זאת, הלא ערוכה, נשתמרה במלואה ויש בה שיבושים, מלמדת אותי שמקורה בסרטיה של הטלוויזיה ומישהו העתיק והעביר לפרסום את הגרסה המלאה. שכן רק בה מצוי היה המקור באורך מלא.

 

הסיבה שמצוי בכלל הריאיון המורחב היא שדווקא בסיום החמישים הדקות הראשונות בן גוריון נכנס להילוך גבוה, התפלמס, קם,דפק על השולחן וזה היה בן גוריון נטו. לכן בגמר ששים דקות הוריתי לבמאי בבקרה לגלגל את הקרדיטים לסיום התכנית, אבל להמשיך בהקלטה. אני מביא את הגרסה הערוכה המקוצרת משום שלצופה של ימינו גם 60 דקות הם יותר מדי. לא מצויה בה לא הפתיחה של שם התוכנית ולא הקרדיטים בסיום.עם זאת לאלה שלא הכירו את בן גוריון זאת הזדמנות להתוודעות לאיש שהקים את המדינה.

ועוד פרט חשוב. לא אני גיליתי את ההסרטה, המקורית והערוכה. אלה היו  ילדיו של ידידי דוד פדהצור, מיכל פדצור-הרמלך ועידו פדהצור. הם מצאו את הדיסקים לאחר מות אביהם בספרייה הענקית של דוד ידידי. להם התודה וההוקרה על הבאת חתיכת היסטוריה לתשומת לבי ובאמצעותי לקוראיי.ותודה לעופר אדרת על הרשימה שלו,שעוררה עניין באיש חזון זה, שכשמותו חסר לנו כיום.אם כבר היסטוריה אז כבר. אם כבר בן גוריון אתם מוזמנים לצפות בו ולשמוע אותו.

ps://www.youtube.com/watch?v=VIAVBDHfdhc&t=48s

https://www.youtube.com/watch?v=VIAVBDHfdhc&t=48s

 

פה ושם במדינת ישראל

העובדה שמתוך  שבע מאות וחמישים רשומות שכתבתי עד כה, זכורים לי רק כמה "פוסטים"  שבהם עסקתי בפן זה או  אחר של ערביי ישראל, מלמדת שנבערות ובורות בנושא כה חשוב, לא נעצרו אצלי. ברשימה אחת עסקתי ביישובים שכנים ,ערביים ויהודיים. היישוב  קדימה -צורן, היכן שגרות שתים מבנותיי, הוא במרחק ששה ק"מ מקלנסווה. קלנסווה התפרסמה לאחרונה בהריסת 11 מבנים ושבעקבותיה פרצה שביתה ביישובים הערביים. לפי הנתונים היא נחשבת לעיר מצליחה בכול הפרמטרים, גם בהכנסה לנפש וגם בחינוך. אבל באחד הביקורים שלי בקלנסווה לפני כמה שנים, נדהמתי לנוכח העובדה שמצאתי את עצמי במדינת ישראל. פתאום נראה היה לי שאני מעבר לקו הירוק. זה התחיל בכביש. מכבישים סלולים ביישובים הישראליים, לדרך אספלט מתפוררת, העדר מדרכות ,מבנים מתפוררים וכיוצא באלה מראות של עזובה. יש גם ווילות ומתחמים יפים בעיר שעל הגבעה. חלה התפתחות ותנופה .אבל זאת בעיקר הודות ליוזמות מקומיות,שכן אילו העיר ותושביה זוכים לאותן זכויות והטבות כמו יישובים ישראליים, היא יכלה להיות יישב למופת לא רק יחסי. מכול מקום, המרחק האתנוגראפי בין קדימה- צורן לבין קלנסווה הוא גדול יותר מאשר ששה ק"מ. וגם קדימה היא יישוב  שיכול לסבול טיפוח.

kalanswa post 3kalanswa post1 - עותק

kadima20170306 post_131617kadima20170306post _123605 - עותק

למעלה תמונות מקלנסווה. למטה- מקדימה צורן.

פוסט אחר ,כפי שזכור לי, הקדשתי לעובדה כי במדינת ישראל שבה השפה הערבית היא השפה הרשמית השנייה  ומספר האזרחים הערביים מגיע לכדי 20% , אני לא יודע ערבית, ואתי רוב התושבים היהודיים. בארה"ב ישנה שפה רשמית אחת- אנגלית. אבל  רבים מתושבי קליפורניה  ניו-מקסיקו ,טקסס ואריזונה , מדינות שגובלות במקסיקו ,מדברים גם  ספרדית, ולא משום שהם ממוצא ספרדי. הם שכנים. רשומה שלישית הוקדשה לעותמאן חטיב, מחנך ,מנהל ביה"ס התיכון בקלנסווה  ומנהל פרויקט לימודי השואה במגזר הערבי.

סוגיית הפערים בין האזרחים היהודיים לבין האזרחים הערביים של המדינה היא וותיקה כמו המדינה עצמה. אבל תמיד הטיפול, גם התקשורתי, היה ממעוף הציפור, מאיזה מטוס דמיוני שרואה את הבדלים הפיזיים. או הדיווח  במישור הפרלאמנטארי, בין שיש ייצוג הולם לבעיות האמתיות של ערביי ישראל ובין אם לא. אבל יש שינוי, גם במישור הכלכלי וגם במישור התקשורתי . לדוגמה " העין השביעית"  ,זה הטלסקופ שמראה לנו מקרוב את המדיה וכוכביה ומביאה מתכניה וגם בוחנת אותם. בין היתר היא בדקה נתונים  על אחוזי המרואיינים  הערביים בתקשורת הישראלית, ומי שעמד בראש הדרוג זאת רשת ב' של "קול ישראל". מאז היא מדווחת על שינוי לטובה. ערוץ 10 שידר סדרה מרתקת על ערביי ישראל  בשם "ערבים/ישראלים, כשהמשדר האחרון עוסק בבליינים הערביים בתל אביב. וזמן קצר לאחר מכן  נחשפתי לסרט "לא פה לא שם" . אני, כדרכי לא מתייחס לצד האמנותי מקצועי של הסרט שהוא עניינם של מבקרי קולנוע. אבל לתכנים אני מדי פעם מתייחס. ראשית השם .  השם העברי- "לא פה ולא שם", כמו גם השם האנגלי In between– באמצע- לא עושה צדק עם התוכן. אינני יכול להתייחס לשמו המקורי בערבית שהוא בתרגום עברי-ים יבשה – כי ככה קראו לו יוצריו . זאת מכיוון שתוכנו של הסרט הוא "גם פה וגם שם" -הגוף והנפש החצויים של ערביי ישראל.

בדרך כלל דרמה -תיעודית כזאת אמורה לשקף מציאות. לי כצופה – הסרט היה המציאות . הבמאית, מייסלון חמוד, טלטלה אותי יחד עם  שלוש הגיבורות וכמה גברים- גם פה וגם שם. ולכול אורכו של הסרט. גם  ברגעים השקטים, חשתי בחישוק שבה  הצעירות נתונות  כאשר הן בעיר העברית, באווירה שבה ובמקומות הבילוי שלה. הטלטול החיצוני הוא מָראָה של הטלטול הנפשי. הרי בדרך כלל העצמה של כול דרמה אינה מוגבלת לזמן שבה הצופה רואה אותה על הבמה. היא מלווה אותו מן התיאטרון או הקולנוע לבית. הסרט הזה מלווה אותי עד לכתיבת שורות אלה.החברה הישראלית שסועה, בכול פרמטר, לרבות  בקרב המשכילים והחילונים בשני העמים היהודי והערבי. שלוש  הצעירות האלה נמנות עם  הרוב המשכיל של מדינת ישראל. מייסלון חמוד השאירה אותי עם המטען שהיא שהעמיסה על שכמי שאתמודד אתו. בעצם אין כאן התמודדות. המסקנה היא ברורה.  העם כולו חייב להציב לעצמו את האתגר הראשוני- להכיר את חייהם של האזרחים הערביים שבתוכנו.

בעוד כשנתיים מדינת ישראל תחגוג -70 שנה לקיומה. אין כל ספק שבצד כול אותם כשלים בכול תחום ובעיקר התחום הערכי חברתי, בצד מעשי השחיתות של הזוג- הון-שלטון, אנו רשאים לענוד מדליה של הצטיינות. לא רק בקנה המידה הישראלי אלא עולמי. שום אומה ומדינה לא עשו מה שעשתה מדינת ישראל ובנסיבות שלוו את עשייתה. אבל אם נפנה את המבט לאזרחים הערביים של מדינת ישראל , המציאות חייבת להעכיר את רוחנו. משתי סיבות. הראשונה היא אפליה חמורה בכול התחומים כמעט. השנייה היא כמעט אקסיומה. אם לאוכלוסייה של קרוב לשני מיליון, שהם כ-21% מאזרחי המדינה, לא יהיה טוב, גם לרוב לא יהיה טוב.

ללכת לשם.

לפתרון הבעיה הזאת יש שני פנים. אחד ברובד המאקרו. מדינת ישראל חייבת להשקיע הרבה מיליארדים כדי להדביק את הפער ההיסטורי של חלק גדול מאזרחיה.משהו נעשה בכוון זה אבל לא מספיק. הפן השני, והחשוב לא פחות, הוא למטה, ברובד של הפרט. עלינו ללכת אל השכנים האלה כדי להכיר אותם. אנו מכירים, בעזרת הסטריאוטיפים, לא את הדמות האמתית. לדוגמה אני מכיר את ההיסטוריה האמריקאית כי למדתי אותה. את האמריקאים אני מכיר כי שהייתי  בארה"ב שמונה שנים בפרקי זמן שונים. ככה אנו מכירים את האיטלקים, את הצרפתים, את הגרמנים ואת האנשים שבהם נתקלנו ויש והקמנו קשר.צינתי בעבר שמומחי חברה אומרים כי המשטר הרודני של פרנקו בספרד התמוטט  זמן קצר לאחר מלחמת העולם השנייה, לא רק בגלל שהמשטרים הנאצי בגרמניה, והפשיסטי באיטליה עברו מן העולם. ולא רק מכיוון שבספרד היו גורמים סוציאליסטיים. ספרד פתחה את שעריה בפני תיירים והם אשר סתמו את הגולל על המשטר.זה קרה במדינות אחרות, כמו בורמה למשל, כמו קובה ואני מאמין גם בצפון קוריאה, אם התיירות אליה תהיה המונית, על כול הכרוך גם במשטר הרצחני הזה.

במישור האישי מאוד הייתי רוצה לטייל ביישובים הערביים להכיר את האנשים, את מנהגיהם, את מאכליהם, את הכנסת האורחים הנפלאה שלהם, את שכיות החמדה ביישובים השונים  שלהם.אני מכיר מסעודת ערביות טובות, בעיקר באבו גוש ובגליל המערבי. אבל לבדי לא אוכל לעשות זאת. אמנם מרוב נסיעות קבוצתיות ברחבי העולם, נמאס לי מהן, אבל אני מוכן לנסוע במסגרת קבוצתית ליישובים הערביים וכולל לינת לילה או שניים.

אולי איזה גוף ,חברתי כמו תנועות  של טבע וסביבה יארגנו טיולים כאלה ,או סוכני נסיעות,יהודים וערבים, בעלי דמיון ואופקים ,שיוכלו במרוצת הזמן להיות מתוגמלים כספית. כדאי שנהיה גם פה וגם שם לא כגורם סכיזופרני אלא כאזרחים שרוצים להיות שלמים בנפשם לגבי אזרחים אחרים ולגבי מה שקורה בפינות השונות של המדינה שלנו. התוצאה תהיה חיובית בכול מקרה.

צה"ל בסדרת חינוך לפוליטיקאים מתלהמים.

 

שר הביטחון, אביגדור ליברמן לומד את מגבלות הכוח.

מאז קום המדינה אני משוכנע  שבמדינת ישראל אין כול חשש ל"פוטש" צבאי, חרף העובדה שמדי פעם פורחת לה אמירה- בהקשר של תקציב הביטחון- כי לצה"ל יש מדינה. אחת הסיבות היא שהעם היהודי, בפזורה, משם הוא בא, סימני אנרכיה טבועים באופיו ובנסיבות חייו. פומבית הוא דוגל ב"דינא דמלכותא דינא" כלומר יש להישמע להוראות השלטון אך זאת מתוך אילוץ וכלפי חוץ . בצד,בצורה לטנטית, היהודי עשה  מה שהוא יכול היה לעשות בין אם זה מסתדר עם החוק או לא, וגם אם זה לא מסתדר עם רצון הכלל. בעידן מלחמת העולם הראשונה היו  יהודים שהיו כשרים לשרות צבאי  – הטילו מום באצבע המורָה, זאת  שלוחצת על ההדק, כדי להימנע מגיוס במלחמה לאומית. בארץ היהודים, הנשיא וויצמן התבטא שבישראל כול אזרח הוא נשיא במינוי עצמי.

סיבה נוספת היא שצה"ל  ,גם בעתות של שלום, מבוסס על כוחות מילואים. המילואימניקים הם אזרחים. גם אם הם פייטרים טובים הם רוצים מהר מאוד לחזור למשפחות ולנהל חיים נורמאליים. הפיכה צבאית לא עונה על כמיהה זאת. וסיבה נוספת היא שצה"ל הוא בין הגופים הציבוריים הבודדים שמפיקים לקחים. לא רק צבאיים אלא גם פוליטיים. זה לא שאין בו רבב. יש בו, ולא ייתכן שלא היה ,בגוף כזה , פגם אפילו במצב של רוגע. אבל,יחסית הוא צבא עם ערכים. וזה לדידי הערך החשוב ביותר.בהקשר אחרון זה ידוע מזמן  כי מספר הפיסניקים בקרב הקצינים הבכירים בדימוס, ותראו זאת בין השאר במודעות שמתפרסמות נגד צעדים צבאיים או אנטי דמוקרטיים, גדול לאין ערוך ממספר שוחרי מלחמות.

שני הגורמים-המילואים, והמחיר הכבד בנפש שגורמות המלחמות,הביאו בישראל לכך שהצבא ,שהוא מכונת מלחמה אנושית וטכנית אדירה , עם כול ההכנות והתרגילים למלחמה- אינו רוצה בה. הוא גם בולם אותה. הוא מעדיף לראות את עוצמתו  ככוח הרתעה. את הסכם הגרעין  עם איראן ,כרָע במיעוטו, ראו בכירי מערכת הביטחון בצה"ל וב"מוסד" חרף עמדתו חסרת הפשרות של ראש הממשלה ביבי נתניהו שלא מצטיין כמרחיק ראות.

היסטורית ראינו ושמענו את ראשי שרותי הביטחון שלנו בסדרה" שומרי הסף" ובעבר הרחוק פורסם "מכתב הטייסים" והם רק חלק מן האינדיקציות כי  הקצונה הבכירה בצה"ל בצד הסמכות האדירה שניתנה לה להשמיד ולאבד,וחיל האוויר הוא החיל הקטלני ביותר, מודעת לאחריות הכבדה שמוטלת על כתפייה. ציינתי בשעתו כי זאת הייתה ההתרשמות שלי מהמפגש עם הפיקוד הבכיר של אכ"א בראשות אלוף טופולנסקי,  מפקד בכיר ביותר שנתן  דוגמה אישית בהתפטרות שלו על הגלישה של חומר למחשב הביתי. התהודה המיידית שקבלתי וגם לאחר מכן במייל, לרבות זה של אלוף טופולנסקי, הייתה התרשמות של  הפנמה עמוקה של המסר של למידת לקחים מן העבר, ובעיקר  עָבָר הצלמוות של העם היהודי- השואה. וזה חזר על עצמו במפגש עם  ראשי פיקוד העורף, כפי שציינתי בעבר. הבעיה היא כי הפקוּדים ברבדים האחרים נתונים גם להשפעות אחרות, ובעיקר מן הבית. אפשר להפוך אזרח לחייל, אבל אי אפשר לשנות את הגנים שלו, וגם לא את החינוך שמורכב ממורשת המשפחה והשפעת הסביבה.

למרות שצה"ל בתוקף תפקידו שולט בשטחים שהם לא שלנו, אינני רואה בצה"ל "צבא כיבוש" כפי שיש כאלה שקוראים לו כך. ראשית,  על צה"ל נכפה התפקיד על ידי הממסד. שנית,באופן פרדוקסאלי השם הזה  מלמד שאכן השטח הוא כָּבוש ולא "משוחרר". עם זאת אני  תומך גם בארגון  "שוברים שתיקה", ארגון שהוא לא נגד צה"ל, אלא נגד  גורמים שמעוותים את הערכים של צה"ל- בפנים או בחוץ.

מדי פעם אני מקבל חיזוק לתזה הזאת כשאני שומע את הפרשן הצבאי של ערוץ 10 ,אלון בן דוד,  איש מקצוע מעולה, גם בידע למה שקורה בצה"ל, גם בטביעת העין- בהבעת דעתו שלו וגם בהעברת המסר, אשר משקף יפה את האווירה הצה"לית, הלא מתלהמת . ובמוסגר גם אלון כמו רבים בשמנת העיתונאית של הערוצים המסחריים , עברו את הסטאז' בטלוויזיה הישראלית, זאת שהיא חלק מרשות השידור של פעם.

גם שר הביטחון מָפנים.

שמעתי קטע מתוך ריאיון של שר הביטחון, אביגדור ליברמן בשיחה באנגלית, עם ערוץ זר,-  19.2.2017) –  שאומר כי "אנו רוצים לחיות במדינה יהודית. לכן הפתרון הוא שתי מדינות". משום מה לא הרמתי גבה. ליברמן שסיסמתו היא "מילה זאת מילה", לאמור מילה חצובה בסלע, דיבר הרבה כשהיה שר חוץ, ולרוב דברים לא ערבים לאוזן שלי ולרבים אחרים בישראל ומחוצה לה. ליברמן אומר מה שהוא חושב, גם כשהוא עמד בראש משרד דיפלומטי שמה שמאפיין אותו זה לצבוע שחור בלבן. יתר על כן, שר החוץ בכול מקום בעולם בעידן שלנו, בעיקר אצלנו ובמיוחד אצל ביבי, אין לו מה לעשות מלבד להוציא קיטור.אבל מאז שהוא שר ביטחון הוא מקמץ מאוד במילים. הוא כנראה תלמיד טוב בקריית הביטחון בתל אביב. נראה כי המטכ"ל בראשות הרמטכ"ל הזה, גדי אייזנקוט, משפיע איכשהו על שר הביטחון. ואצלנו זאת דווקא תופעה חיובית מאוד.לכן תמיד ראוי היה לעקוב אחרי האיש הזה, שהוא לא מתיימר להיות מה שהוא איננו.

avigdor-lieberman

 

ליברמן תושב " נוקדים"  ליד "אפרת"- בין בית לחם לחברון ,אמר במסע הבחירות ב-2006 בהקשר אחר ש" אם תהיה החלטה נפנה את "נוקדים".הגישה שלו של היפרדות מוואדי ערה על תושביו,דבוקה בו- כי "מילה זו מילה" ואין בה כדי ללמד שהאיש לא מכיר במציאות. הוא מכיר. ועוד בתקופה של הנשיא אובמה, שהיה מוקצה מחמת כול מיני דברים אצל ביבי וחבורתו , ליברמן הזהיר מפני שיבוש הקשר  עם הבית הלבן.האם שמתם לב לאופן שבו הגיבו ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון, יום לפני שמבקר המדינה פרסם את הדו"ח הקשה על מבצע "צוק איתן". ביבי התלהם ותקף חזיתית את מבקר המדינה שאותו הוא מינה. שר הביטחון קימץ במילים וציין שצה"ל החל ללמוד את הלקחים יום לאחר המבצע. ואכן, עם פרסום דו"ח המבקר שלשום,כאשר הרמטכ"ל, אייזנקוט אמר שצה"ל למד את הלקחים  בעקבות מבצע "צוק איתן", אני בטוח שאכן ככה הדברים. שר הביטחון שיקף אותם . אני מסופק אם הקבינט או ממשלת ישראל הפיקו את הלקחים

אביגדור ליברמן  טיפס בסולם ההיררכיה לא בשל אידאלים, אלא  בשל מהלכים  מעשיים ששרתו את המטרה שלו. והוא יודע יפה שכדי להיות בראש, והוא עדיין שואף לזה, עליו לכוון למכנה משותף ציבורי רחב , בניגוד מוחלט לנפתלי בנט. האזימוט הזה  והדחף שלו לטפס מקבל  ממד נוסף בשעורים שהוא מקבל יום ,יום, שעה,שעה אי שם למעלה מתחת למנחת המסוקים בקריה הצבאית בתל אביב. משם הדברים נראים אחרת

אנו עדיין לא הגענו להכרעה סופית בנושא החשוב ביותר- עתידה של מדינת ישראל כמדינת היהודים. אם נגיע, קרוב לוודאי בשל לחצים בינלאומיים, או פנימיים כמו אינתיפאדה שלא תהיה דומה לקודמותיה בהיקף שלה ובחומרה שלה- אני בדעה שאם ליברמן יהיה באותה עת שר ביטחון נמצא אותו בין אלה שדוגלים בהינתקות מן העם הפלשתינאי תוך הקמת מדינה שלהם.הוא לא למדן, אבל הוא לומד.

 

הפסקנו לדבר……..בינינו

אין מסימני הזמן כמו  תקשורת המונית -לא תקשורת המונים, שאלה שני דברים שונים. אלופי תקשורת המונית זאת הם דונאלד טרמפ וביבי נתניהו , כשיאיר לפיד  אי שם מזדנב .  אם שמתם לב לפָנים של נשיא ארה"ב במסיבת העיתונאים עם ראש ממשלת ישראל , או בכול הופעה שלו, תמצאו פנים אטומות רגש, מאיימות- גם כשהוא מנסה להיות רך דיבור.הוא מקרין  גסות רוח,  נבערות, יהירות ודיבור לא אליך בבית אלא מעליך- אל קהל חסידיו,ביניהם גזענים ואנטישמים . הוא בריון. ויש לצופה הרגשה שאלמלא המצלמות, אם הוא נשאל שאלה שלא עָרֵבה לאוזניו, הוא קופץ מן הבמה ומכניס לשואל אגרוף במקום רגיש. זאת גם הסיבה שהוא נמנע  מלהתייחס לאנטישמיות, בתשובה לשאלה של הכתב המדיני של ערוץ 10 ,מואב וורדי, שהזכרתי בפוסט הקודם. רק שלשום,לנוכח ניפוץ המוני של מצבות בסנט לואיס,ולאחר שבתו היהודייה איוונקה צייצה על כך בטוויטר-  הוא סוף, סוף הזכיר אנטישמיות. ותנחשו מי עשה זאת בעקבותיהם ממלבורן הרחוקה- ביבי שלנו. וגם ביבי, שרחוק מטרמפ מרחק גדול באינטליגנציה ובאינטלקט שלו, מדבר אל הקהל שלו עם פנים מעוצבים תמיד,כשהוא מסתכל כאילו עלינו. הוא מעביר דפים,במעין פעולה רובוטית, ומדבר מעלינו ,או מתחתנו,אם תרצו-אל הקהל שלו או של נפתלי בנט.

img-20170215-wa0000

זאת לעצמה תופעה מבישה של מנהיג, אלא  שלצערנו סוג כזה  של קומוניקציה מדָבֵּק.   אנו כבר לא שמים לב שאנו מדברים לא אל אנשים אלא אל חלל. בעזרתם של אלה הפכנו לערלי לב. עוד דבר, שהוא  לצערנו אנושי, כמו הרבה דברים אחרים, אלימות פיזית ראשיתה באלימות מילולית.יש והיא באה במקום אך יש והיא מתורגמת במעשים .באצטדיונים תמצאו את שני הסוגים.

כרגיל, אני מוצא לעתים דוגמה טרייה לסוגיה שבה עוסק הפוסט והיא  האווירה של העדר קומוניקציה. בכתבה אמש בערוץ 10  על הדיון בוועדת הכנסת בראשות מיקי זוהר(ליכוד) ביום "המאבק בעוני", צפינו בהתנהגות פטרנליסטית, רודנית מצד  נבחר העם כלפי עניי עמך.

דיון במצב

זה ועוד.אם יש דבר אשר משדר ניכור ולא דו שיח- זאת הסוגה  של קומוניקציה, של ה"לייקים" וה"טוויטים".באמצעותם מורידים שועי העם  ושליטיו  את המסרים שלהם. אלה אמורים "כאילו", לדבר אל האדם בגובה העיניים, בביתו או ברחוב. זה לא. הם מדברים אל העם המטומטם , ככה הם רואים אותו, וככה לעתים קרובות הוא נוהג-  ה"עולים גוילים". הם מורידים את המסר מלמעלה, והתקשורת הקונבנציונאלית- העיתונות הרדיו והטלוויזיה- זאת ששנואה  על דונאלד ועל ביבי-מלקטים את הפרורים אלה וקוראים  להם "קרוּטונים"  ושמים אותם בתבשיל שמוגש לנו. הם גם "עושים" לעתים קרובת חדשות, אשר עם הזמן מסתבר שלא היה להן בסיס. זאת קומוניקציה של אטימות, שיח חרשים, תקשורת סרק. זאת תקשורת אנטי דמוקרטית, שכן בלב לבה  של הדמוקרטיה הוא הדו שיח והרב שיח המשמעותי ולא ה"לייקים" או ה"שיימים". אי אפשר לאהוב ב"לייקים" ואשר ל"שיימים" הם גורמים לביזוי הפרט, בעיקר  בני נוער,ואפשר על פי מידע הזוי.

אז הבה נחזור ל"גוד אול' מייל" . זה לא אומר שכולם משיבים במייל. שכן ישנם כאלה בממסד, במוסדות ציבור, בתקשורת- לבה של הקומוניקציה, ובקרב הציבור שלא עונים. מתוך יהירות, אגו נפוח, או כול סיבה אחרת. בדרך כלל מייל נענה. אין צורך בבולים ובדואר ישראל .

לסיום הפוסט הקצר הזה,לשוחרי הקיצורים, האזינו למאקיס אבליאניטיס  love secret" " שהעבירה לי בתי איה- מדָבֵּר אלינו ללא מילים .https://youtu.be/4MIUqP06Yp0