בּילגוֹראיי מָיין שטעֶטעלה

היא  משגשגת במחקר ובפולקלור אך כשפה היא מתה  עם השואה- היידיש. אך אפשר לחלום עליה כמו שמואל עצמון.

כאשר שאלו את הסופר היידי, חתן פרס נובל בספרות, יצחק בשביס זינגר, למה הוא טורח  לכתוב בשפה שאינה חיה- הוא השיב :"כן כבר  מאה שנים אומרים שהיא גוססת". זאת אמירה יפה לסופר לעומתי כמו בשביס –זינגר. אבל היא לא מדויקת. שכן עד שנת 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, מיליוני יהודים, לרוב במזרח אירופה ,דיברו ביידיש, הייתה להם עיתונות ענפה ביידיש, תיאטרונים ביידיש, ספרות ביידיש, מערכות חינוך ותרבות ביידיש, פולקלור והומור,וכול אורחות החיים ביידיש. לא זו בלבד שזאת הייתה שפה חיה מאוד אלא  תוססת מאוד.

" אנשים לא מודעים לעובדה שיחד עם ששת המיליונים  היהודים שהנאצים השמידו, הם חיסלו גם את שפת הייידיש"- אומר ידידי, השחקן, הבמאי, מייסד תיאטרון ה"יידישפיל"- שמואל עצמן, יליד עירו של בשביס זינגר- בילגוראיי.

"הזיכרון הראשון שמלווה אותי הוא אותו שמוליק, בן שלוש וחצי, המטפס על עץ אלון בחצר, שם בעיירה בילגוראיי שבפולין, שבה נולדתי ,עובר מענף לענף וחולם להיות ציפור ולעוף כמותה". זאת כותב שמואל עצמון בספר ביוגראפי שראה  לא מכבר אור בשם: "חולם ביידיש". (הוצאה לאור –כרמל)

אני  מכיר את שמוליק מאז שנות ה-60 , התקופה התל אביבית הראשונה שלי. גבר צעיר ,יפה תואר,  שמאחוריו קרוב לעשור בתפקידי מפתח בצמרת הרפרטואר של תיאטרון "הבימה". אבל  שמוליק חיפש אתגר של ביטוי עצמי והוא מצא אותו תחילה בתיאטרון ,האוונגרדי אז, "תיאטרון זווית".מאז הוא מצא את עצמו בתיאטרונים שונים בישראל ובתפקידיי מפתח, אבל לפי עדותו שלו, בתוכתוכו הוא חש שהוא לא מיצה את עצמו. שמואל עצמון הוא אדם מבעבע כמעיין תרמי, חותר בלתי נלאה להגיע למטרה- אבל כזאת שנראת לו כאתגר

חום היידיש בסיביר

זה אף פעם לא היה פשוט לניצול שואה שבראשית המלחמה בשנת 1940  הוא ומשפחתו מצאו את עצמם בסיביר בתנאי קיום תת אנושיים,עוני ורעב.אבל ב"מֶמוּאָר" שלו הוא מעלה  את חום היידיש בכפור הסיבירי . מה שחרות בזכרונו הוא שהוא שאל את אביו מדוע הוא צריך את שפת היידיש. ואביו השיב לו: "כדי שתישאר יהודי. הנה למשל עוזרו של סטאלין,קָגָנוֹביץ',קומוניסט, מדבר יידיש. בשבילי הוא יהודי.הוא יהודי רע ובכל זאת יהודי" ואז תוך כדי שיחה עם אביו ביידיש שואל שמליק הצעיר:" מדוע אומרים "מאֶמעֶ לוּשון"- ביידיש- שפת האם, ולא שפת האב. ואביו עונה לו:"אָז די מאָמעֶ הָייבּט אוּהן  צוּ רעֶדעֶן ,פעֶרליעֶרט דעֶר טאָטעֶ זָיין לוּשון". כשאימא מתחילה לדבר(בלי הרף) האבא מאבד את הלשון.זאת היא שפת היידיש העסיסית, העוקצנית לעתים, והמצ'ואיסטית  לרוב, ההומור המר והמתוק, בעתות רווחה ולרוב בעתות מצוקה.

נדודיו של שמואל ומשפחתו הביאו אותו לבוכרה באוזבקיסטאן, שבה  התגורר ישוב יהודי גדול כמו בערים הגדולות האחרות של אוזבקיסטאן- העתיקה- סמרקנד וטשקנט- ערים שבהן חיו קהילות יהודיות שחלקן היו שם מלפני ימיי הביניים וחלקם שבא לשם בימי מלחמת העולם השנייה מאירופה במנוסה מן הנאצים. כמו משפחתו של שמואל עצמון.

לאחר "מבצע ברבורוזה"- של מתקפת הנאצים על ברה"מ, התאפשר לנצולים יוצאי פולין להתגייס לצבא, שכן ברה"מ הפכה לבעלת ברית של המערב במלחמה נגד הנאצים ואביו התגייס לצבא, ובשנת 1945 עם סיום המלחמה המשפחה חזרה לפולין.ביוני 1948 שמואל הפליג מגנואה באיטליה לישראל וזמן קצר לאחר מכן הוא גוייס לפלמ"ח.

כפי שאני מציין אם אני כותב מאמר בעקבות הוצאתו לאור של ספר, אני לא מבקר אותו או מעתיק את פרטיו. אני מתייחס לאירועים שבו ובראש וראשונה  לאדם, במקרה זה ידיד, שחתר ללא לאות לנצור את זיכרונה של שפה אשר שימשה את העם היהודי דורות רבים ובאה אל קצה עם השמדת רובה של יהדות אירופה.

שלושת השמוליקים.

לאחר שעצמון פשט את המדים הוא הצטרף לסטודיו של תיאטרון "האוהל" ומשם, כפי שציינתי ,כוכבו דרך בשמי התיאטרון הישראלי. אלא, שכאמור, בכול אותה תקופה שנמשכה יותר משלושה עשורים על במות שונות, הוא חלם על תיאטרון ביידיש. זה הזדמן לו בשנת 1985 כשהוא הוזמן להופיע באוסטרליה כדי לביים ולשחק ביידיש את המחזה "מוטקֶה גָנֶב" של שלום אש, בתיאטרון  היידי" קדימה" במלבורן. השלהבת היידישית שבו, עלתה ללהבה, והוא יזם  את חידושה של ההצגה "די קליינע מענטשעלעך"  בהשתתפות ,שלושת השמוליקים- רודנסקי, סגל ועצמון. זה הפך לשלאגר- קרוב לאלף הופעות ברחבי העולם

.

צילומים מתוך הספר.

שני השמוליקם,סגל ורודנסקי  ,היו כבר מפורסמים על הבמה ויחד עם עצמון הם פנו אל אליהו גולדנברג, שחקן,במאי וידישיסט- האבא של דודו טופז- כדי לעבד סיפורים נבחרים מיצירתו של "שלום עליכם".התוצאה הייתה המופע של  "קליינע מעטטשעלעיך"- אנשים קטנים.גולדנברג הריץ את המופע במסגרות שונות בארץ ובחו"ל.כאשר  גולדנברג נאלץ להימנע מהופעה בשל מחלה הוא הציע שאת מקומו ימלא שמואל עצמן- ובכך נוצרה מסגרת תיאטרונית חדשה בשם "שלושת השמוליקים".

הרעיון להקים תיאטרון ביידיש בתל אביב נולד בפגישה בין שמואל עצמון לבין ראש עריית תל אביב שלמה להט- צ'יץ'. צ'יצץ' יליד גרמניה היה פריק של שפת הייידיש "בלי יידיש תל אביב לא הייתה קמה"- אמר להט לעצמון בפגישה הראשונה בלשכתו. "מי בנה את תל אביב? הבנאים היה יהודים מאירופה. הם דיברו על הגגות יידיש,וקללו בידייש. פועלי בניין,סוחרים,מנקיי רחובות. במסעדות הגישו געפילטע פיש,טשולנט …יידיש היא אבר חי ברקמה של העיר"- אמר להט בלהט לשמוליק עצמון.אגב, שאריות משפת הבנאים ביידיש, אני מצאתי, כפי שהזכרתי באיזו פוסט כאשר שימשתי בשנת 1947 כמתלמד בטופסנות. לא אמרו קרָשים אלא בהיגוי הידישאי- קרעֶשקעֶס. ולא אמרו מסמרים אלא "טשווֶקלעֶך".

טיול היסטורי בעולם של אתמול.

שפת היידיש הייתה במשך דורות אבי העורקים של חיי יהודים במזרח אירופה וזמן מה גם מעבר לה. ספרו של שמוליק הוא ,בשבילי, טיול  בנתיביי העולם שהיה ואיננו עוד. בשעתו, כאשר משה זנבר, שריד שואה, בעבר נגיד בנק ישראל ויו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה, פרש מן הוועד המנהל, הוא ביקש ממני שאבוא במקומו, ונעשיתי חבר הוועד המנהל, וחבר המועצה של תיאטרון היידישפיל.  מסיבה זאת התפקיד החזיר אותי אל ערש נעוריי בפולין ואל השפה שהשתכחה ממני ברוב השנים, אף כי גם שם, לא הרבינו אנו הילדים לדבר בה. שפת היידיש היא לי חלק בלתי נפרד מן הזיכרונות הנוסטלגיים . יש בה משהו מיוחד, משהו עסיסי מאוד, משהו מר-מתוק בהומור הנפלא שלה וביטויים  המיוחדים והציוריים שבה. כמו "קוועטש"- כפי שאמר גדול הקומיקאים ביידיש במאה ה-20 שמואל ג'יגאן- איך תתרגם "איין קוועטש"-שאל ג'יגאן. לכאורה זה סחיטה, כמו של לימון. אבל בפועל זה הרבה יותר. זה  להדגיש, להתמיד, להתאמץ,לדלות, ללחוץ ,- והכול במילה אחת בלבד. זאת היידיש.

עופר אדרת בכתבת הספד לשבח וייס ,שנפטר בשבת, ה-4 בפברואר, ניצול שואה, שהיה בין היתר יו"ר הכנסת – מצוטטט בין השאר כאומר: "כאשר אתה יושב באולם תיאטרון קטן ויחד עמך כמה עשרות אורחים וצופה במחזה יהודי משוחק באידיש על ידי פולנים – או-אז יודע אתה כי בדור שבו הוקם הבית השלישי ונוסדה מדינת היהודים, נחרב גם עולם יהודי שלם"

בשעתו כאשר עמותת "עופות החול" ביקשה לעשות סרט תעודה על שמואל עצמון והיידיש וחיפשנו מקור מימון בין היתר מ"מוועידת התביעות" צריך היה להגדיר את הנושא כשייך לתיעוד השואה. אז אמר לי שמוליק. " הרי שפת היידיש חוסלה על ידי הנאצים יחד עם ששת המילוניים שדיברו בשפה.והיות והיא קרבן השואה היא נכנסת לקטגוריה של תיעוד". אמירה יפה,אך העזרה לא באה.חרף השקעות ראשוניות מצד העמותה, כולל חקר,וביקור באתרים בפולין, וספר הפקה, רק הצלחנו להפיק "טריילר"- לאמור מצגת. ככה שגם ההזדמנות להקים מצבה חזותית  עכשיווית על קברה של היידיש הוחמצה.אבל שמוליק עצמון לא נואש. דומני שהוא לא מכיר את המונח הזה

תיאטרון היידישפיל.

צ'יץ' לא רק דרש נאה אלא קיים נאה בהקציבו מאה אלף דולר למיזם החדש.עכשיו המטלה הייתה כולה של עצמון בראש וראשונה גיוס שחקנים דוברי יידיש שהיו מעטים וקורס מזורז לאלה שלא הכירו את השפה. הקורס נערך באוניברסיטת בר אילן.הסוגיה הבאה הייתה בחירת רפרטואר הולם לתיאטרון ביידיש. לאחר מהלכים שונים שאני לא אפרט אך מצויים בספר -התיאטרון קם וההפקות הראשונות הזומנו לפסטיבלים בעולם.עם הזמן הוזמן התיאטרון להופיע על במות בעולם. לאחר קריסת המשטר הסובייטי ברוסיה ב 1990 הוזמן התיאטרון להופיע במוסקבה. ולהצגה החגיגית הראשונה  הגיעה במיוחד בֶּל קאופמאן, נכדתו של שלום עליכם.

עם הזמן וההצלחה של התיאטרון בארץ ובחו"ל הצטרפו אליו במילוי תפקידים רבים מכוכבות וכוכבי התיאטרות בארץ  כהופעת אורחים. התיאטרון גם מצא דרכו אל קהלים חדשים, לא רק בערים הגדולות כי גם בפריפריה, ולעתים כמחווה ללא תמורה, שהיו סקרנים לצפות במופעים לא רק בגלל ייחודה הלשוני של השפה אלא בשל ההומר שבה, הציורית שבשפה- בעתות שמחה, המועטות, והמצוקה- הרבות.

עצמון כהן עד ל-2014 כמנהל התיאטרון שיחק וביים בעשרות הצגות וזכה בפרסים לאומיים ובינלאומיים והפך לסמל של  תיעוד והנצחת תרבות היידיש אשר נכחדה בשואה.אבל מלבד היותו נשיא כבוד של התיאטרון,תואר נאה,בפועל – הוא מוסיף להופיע גם כשחקן וגם כמרצה –ביידיש- בארץ ובחוץ. בעוד קצת למעלה מחמש שנים שמוליק עצמון-וירצר יוכל לומר "כבר מאה שנה שאני חולם בידייש ובשבילי היא חלום שהתגשם".

סליחה- כאן 11 ?

תהפוכות במדיה יעילות יותר כשהן נעשות  מבפנים.

במהלך ההיסטוריה של  השידור הציבורי החל  בזה של המנדט הבריטי-ה- Palestine Broadcasting Service- "קול ירושלים"-1936-1948  ועד "כאן 11" בימינו  בולטים שני מאפיינים שרצים במקביל. החשיבות שהציבור ובראשו הפוליטיקאים מיחסים לחדשות וענייני היום. זאת אף, כפי שאני מקפיד לציין, שאין כול תימוכין בחקר המדיה שמייחסים לחדשות ואקטואליה השפעה מכרעת על עמדתו הפוליטית של הבוחר.אלא אם כן מדובר בתקופה קריטית כמו מלחמת יום הכיפורים שהמדיה, בעיקר הטלוויזיה ,שהביאה ,זאת הפעם הראשונה, את המלחמה לבית ועוד בשלביה הקריטיים הראשונים, העצימה את הזעם הציבורי. המאפיין השני הוא מינויים מטעם של נציגי ציבור ואנשי מינהל ועיתונות בתחום האקטואליה ,שמקובלים על השלטון.

למעשה אני יכול להביא שתי דוגמאות, אחת היסטורית והשניה במציאות לטעות אינהרנטית זאת לגבי מידת החשיבות של המדיה בהשפעה על הציבור.אם נביא את הדוגמה של  "קול ירושלים" ,שלטונות המנדט חלשו על תוכן החדשות והאקטואליה, אבל השאירו את כל השאר- משדרי תרבות, אמנות,תעודה ,ילדים, מוזיקה בידי המנהלים היהודיים של "קול ירושלים".חיוך הגורל הוא שדווקא כאן באו לידי ביטוי רוב תחומי העניין של המאזינים היהודיים.המאזינים היהודיים  כמובן לא האמינו לחדשות הרשמיות אך מאוד האזינו לתוכניות השונות של "קול ירושלים".כאן ניתן היה לשלב בכיף ובתחכום אלמנטים ציוניים לתפארת, שהשיישוב היהודי סגד להם. לגבי המציאות כיום, התחום שמשפיע בטלווזיה על הצופים  הוא משדרי הנוער והילדים.  ילדים נוהגים לחקות. מסיבה זאת  בטלוויזיות רבות בעולם לא יקרינו תוכניות הנפשה שיש בהם אלמנטים אלימים.

אותה גישה ,פחות או יותר ,קנתה לה חזקה עם קום המדינה כאשר "קול ישראל" היה חלק ממשרד ראש הממשלה.התחום שעניין את ראש הממשלה,דוד בן גוריון היו חדשות. לאקטואליה, כלומר יומני חדשות, הוא התנגד. ביומנים אתה מרחיב את היריעה,לרבות רקע וכן דעות של אנשים שונים ולאוו דווקא דוברי הממסד או תומכיו.

חדשות כיקירת השידור הציבורי האוטומוני.

עם קום "רשות השידור" בשנת 1965 ומינוי מוסדותיו, לאמור המליאה והוועדות, הוועד המנהל של הרשות, הגוף הציבורי העליון של הרשות, מינה את עצמו כוועדה לענייני החדשות זאת משום שמוקד תשומת הלב הן של הציבור והן של הנהלת הרשות והפולטיקאים  היה חדשות ואקטואליה.

עם השנים,לאחר תהליך ממושך של מנויים פוליטיים, הסתאבות המערכות הפנימיות, פוליטיזציה בכול הרמות ומעשי שחיתות, כולם  במעשה או במחדל הממסד, בעיקר בתקופת ביבי נתניהו כראש ממשלה- הרשות חוסלה ובמקומה קם התאגיד.

הקדשתי בשעתו סדרת מאמרים על התאגיד בהתהוותו,ציריי הלידה שלו, המורשת שלו, הצעדים הראשונים שלו וההתאוששות שלו. ציינתי שני מרכיבים בתודעה הציבורית לגביו. אחד חד-פעמי חשוב -שידור האיירוויזיון שזכה לשבחים בעולם ובארץ. אליו נוסף באחרונה המונדיאל האחרון, שזכה לצפיה  גבוהה מאוד.המרכיב השני- מתמשך- הסדרות בדרמה ובתעודה שהפכו את הצפייה בו לפופולרית.

הסדרות הללו, שאהובות על ציבור הצופים- מעניינות מעט מאוד את הפוליטיקאים. אלה לא חדשות.וכאן טמונה התמיהה. הרי "כאן 11 " לא מצטיין בחדשות נשכניות, בלשון המעטה. הן מאוד "מאוזנות" עם רכילות פוליטית פה ושם, שהיא במקומה ,אבל מעט מאוד חשיפת פגמי הממשל.גם את הכתבים, ברובם, קשה להגדיר כ"סמולנים".בכל זאת התאגיד  מפריע  לשר התקשורת שלמה קרעי והפטרון שלו ביבי. הסיבה היחידה שאני רואה, אינה מהותו של השידור הציבורי אלא עצם היותו ציבורי והעדר שליטה ישירה עליו.שליטה- זאת המטרה של השליט.אגב , זאת גם הסיבה שביבי לא אוהב את מערכת המשפט. אין לו שליטה עליה. מעשית כול עוד תלוי ועומד המשפט נגדו- יש למערכת שליטה עליו. זאת בשעה שאם במקום התאגיד יהיו ערוצים מרוסקים מסחריים  תהיה שליטה, אומנם עקיפה,לטנטית, אבל שליטה.

הדלת האחורית.

אני נזכר בדלת האחורית באופן מוזר למדי. למשפחתי הייתה בין היתר חנות טקסטיל בלב העיר במרכז פולין. בשבת היא הייתה סגורה בשל קדושת השבת בייחוד אצל משפחה חסידית כמו שלנו. אבל ביום ראשון, השבתון הנוצרי, כול החנויות היו סגורות כחוק. אלא שלחנות שלנו הייתה דלת אחורית במבואה של שער הבניין, וביום א'  הדלת הזאת הייתה פתוחה ודרכה הגיעו הרבה לקוחות גם נוצרים.

גם לשידור הציבורי ישנה "דלת אחורית" שחביביי השררה יבואו בה.כמה ימים לאחר פרסום הידיעה כי איילה חסון תעבור מערוץ  -משָם ,הוא ערוץ 13 -לכאן 11, פרסם הקריקטוריסט של "הארץ" ,עמוס בידרמן רישום אקטואלי מאוד. בו נראית איילה חסון  מחזיקה קופסת קרטון ובה עציץ פרחים ותמונה של ביבי כשהיא צועדת בגאווה אל ביתה הראשון,"ערוץ 11" .מטבע הדברים שלא ראו מה עוד מכילה הקופסה. מן הסתם פריטים נוסטלגיים מערוץ 13 .

קריקטורה זאת שיקפה את המציאות. שכן היא , בפועל , אמנם לא נכנסה בדלת האחורית- אך ה"פוליטיקה" ולו של המנכ"ל הטרי- נכנסה גם נכנסה. ולא זו בלבד שהצטרפותה ל"כאן 11 "  נעשתה בהמולה פרסומית בחוץ , אלא לוותה בפנים במסע קידום אינטנסיבי שמשאיר מאחור פרסומת רבת היקף של חברות ביטוח וטואלטיקה. זאת רצה צפוף ברשת ב' מהבוקר עד הלילה עם הבשורה על מישדר האקטואליה יומי בשעה 7 בערב בעריכתה והגשתה של איילה חסון. שעת צפיית שיא.

היא עצמה הבטיחה סל מלא "גוּדיס"- ימין ושמאל,דתיים חילוניים,בעד ונגד. בעצם זאת המדיניות של "כאן 11" עד כה. כול ציוץ של אדם הזוי , כול גיהוק של גזען, גם  כשזה חוזר על עצמו,נכנס לקטגוריה זאת.ככה או אחרת בהתחלה ,במתאבן קבלנו את דרעי. הוא נאות להופיע בערוץ 11 .סקוּפּ.בראוו. מבחינת שיקול  הדעת של המנכ"ל  לגבי "חתונה" זאת במציאות העכשיווית, אני בספק אם זה עיתוי מוצלח. גם אם הדברים סוכמו הרבה לפני כן, הרי בכול הנוגע לרגישות העיתואנית והציבורית- אני הייתי ממתין.

עם  זאת, הצופים וגם אנשי מקצוע לא מפקפקים בכול הנוגע למקצועיות של איילה חסון. יש לה הרבה קבלות. וההגינות מחייבת לאפשר לה להוכיח שהיא ממלאת את תפקידה המקצועי במהימנות וביושרה ללא רבב. אשר להשקפתה הפוליטית, כול  שדר שטוען שהוא אובייקטיבי, חוטא לציבור קוראיו,מאזיניו,צופיו וגם לעצמו. אין חיה כזאת. אלא, שדווקא הכרה זאת מחייבת את איש המדיה לעשות את המירב כדי לשקף את מה שקורה, כמיטב יכולתו. ובכול הנוגע  לאיילה חסון ,וזה חשוב לציון,שלא היא שבחרה את המעבר אלא, על פי פרסומים, המנכ"ל החדש של התאגיד הוא שחיזר אחריה.מקרי לגמרי שגולן יוכפז נכנס לנהל את "כאן 11 " חמישה ימים לאחר הבחירות שכן הוא נבחר חודשים רבים לפני כן. אבל גם מקרה עשוי להיות סמלי מאוד.

מנזר שתקנים.

 כשהחלה המערכה הציבורית נגד כוונת שר התקשורת לחסל את התאגיד או למצער לסרסו, ירד על התאגיד מסך ברזל בכול הקשור לגורלו. בהוראה מגבוה שדרי התאגיד הפכו ל"מנזר שתקנים". עד כדי כך שחרף הקשר שיש לי עם כמה שדרים מוערכים בתאגיד, ברגע שבמסר שלי היה רמז בנושא התאגיד- לא היה מענה.כששדרים שותקים, בייחוד תוך הנחיה מלמעלה, זה סימן לא טוב. בטלוויזיה הישראלית, הטובה והרעה, לא זכורה לי שתיקה שכזאת.צנזורה עצמית היא גרועה יותר  מאשר צנזורה מלמעלה כמו זאת הביטחונית או צנזורה פוליטית.

סוגיית השידור הציבורי בחברה דמוקרטית היא לא פחות חשובה מנושאים פוליטיים,כלכליים,חברתיים,תרבותיים, שאמצעי המדיה מסקרים. וזה חל גם על התאגיד. הוא לא איזה גברת מן המאה ה-19 חגורה במחוך צניעות.הרושם שלי הוא שזאת מדיניות של "שקט תעשייתי" ו"תקינות פוליטית" במדיה, בשעה שהתקשורת  בחברה חופשית אמורה להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה ,ואם מדובר בין השאר בפגיעה בחופש הביטוי היא חייבת לנקוט עמדה.

אין לי ספק שכל מנהל מדיום תקשורתי, לא רק אצלנו אלא בעולם הנאור חייב להיות מודע לעולם הפוליטי סביבו. זה לא רק אילוץ אלא גורם חשוב. זה העולם שאנו חיים בו ואנו במדיה חלק בלתי נפרד ממנו. המאבק על היותנו חברה חופשית הוא מאבק פוליטי. ולא זו בלבד שאין רע בפוליטיקה אלא היא חלק מן הרקמה הדמוקרטית. אלא שגם בתקופה רשות השידור, בעיקר בשנות ה-70  הדרג הניהולי, וגם, במידה, הדרג הציבורי- הפולטי- ידע את הגבול,  לעתים הדק ולעתים הגס, בין מודעות לזירה הפוליטית לבין כניעה לה במסווה זה או ב-עילה אחרת.

ה-בּי.בּי.סי כאן? מה פתאום, ו"כאן-11 "- לעולם לא.

כתבה גדולה שמשתרעת על 3 עמודים במגזין השבועי של "ד'מרקר" (3.3.2023 )  מוקדשת למנכ"ל החדש של "כאן 11 " ,גולן יוכפז, ובו "רֶזוּמֶה" נאה של האיש והישגיו בתחום המדיה. כמובן שכתבה כזאת כוללת את האתגרים שאתם הוא אמור להתמודד והבעיות המקצועיות והפוליטיות שבפניהן  הוא עומד ובעיקר הכוונה של שר התקשורת לחסל את השידור הציבורי. התמונה המצטיירת היא  שמדובר באדם שלא נכנע ללחצים. עם זאת בהכירו היטב את הזירה הפוליטית הוא מבקש להפגין כי פניו לאיזון, ורכישה של איילה חסון היא חלק מן המסר. 

לי פחות חשוב המינוי ויותר חשובה עובדת היות התאגיד אטונומי בהחלטות שלו ובשידורים שלו. על כך לחמנו, אנו ציבור העיתונאים הרחב ובייחוד וותיקי השידור הציבורי, ועשינו זאת בכול דרך  אפשרית.וזאת מסגרת ההיתייחסות שלי ולא ההצלחה או הכישלון הניהולי של מנכ"ל החדש.

בסיום הכתבה בד'מרקר נכתב: "  כששואלים את עומר( גיל עומר- יו"ר התאגיד. צ.ג)  אם התאגיד יהיה קיים בעוד חמש שנים,הוא עונה בנחרצות שכן בהובלתו של יוכפז " הוא ייהפך לגוף תקשורת משפיע ורב זרועות  על התרבות והמהות הישראלית…..ואני בטוח שהוא יוכל להוביל את התאגיד להיות כפי שהוא רוצה – ה-בי בי סי הישראלי".

אני מאחל ומייחל  שחזון זה יתממש, ואנו נעקוב מקרוב אחר התנהלותו. אבל "כאן 11 " לעולם לא יהיה –הבי בי סי. מסיבה פשוטה. אנו לא אנגליה. באנגליה גם ראש  ממשלה "שובב", כמו בוריס ג'ונסון שאחראי בין היתר למחדל ה"ברקזיט" יכול היה להיות ראש ממשלה לתקופה קצרה.ביבי של 2023 היה רואה את הדלת החוצה הרבה יותר מהר, ולא בשל המבטא האמריקאי של האנגלית שלו .המפלגה השמרנית היא לא "הליכוד". זה בין השאר ההבדל. אנו לא רק במזרח התיכון. אנו בישראל.

ממאבק נגד הרפורמה המשפטית, למערכה להחלפת הממשלה.

בנסיבות שהמשבר החוקתי עומד בפתח, יש להפנות את המחאה הציבורית  נגד הממשלה  שמפרה חוקי יסוד ולכן עליה ללכת, ואם זאת לא תוחלף באחרת – על העם ללכת לבחירות.

 אבא אבן החכם אמר כי היהודים לא מאמינים בנסים,הם סומכים עליהם. אני בספק רב אם הוא היה אומר זאת היום בייחוד בכול הקשור לממשלה זאת. גם אם יקרה נס ומבית הנשיא ייצא איזה תבשיל שיספק את הממסד הזה עם חצי תאוותו בידו, וזה יהיה נצחון לו – מן הממשלה הזאת, דבר טוב לא ייצא.היא רעה עָד לִשדָה מכל בחינה שהיא. הנזק שממשל זה גרם למבנה השלטון,בזמן כה קצר, הוא כה גדול, שמוטב לתת לו לקרוס ולבנות תחתיו מבנה ראוי יותר, ובכך גם לתקן את אשר עוות מאז הקמת המדינה.

ולכן המבצר האחרון של החברה הוא בית המשפט העליון.מה גם שהוא קבל את כול הגיבוי הציבורי האפשרי.הוא יאמר את דברו בכול נוגע להפרת חוקי היסוד של המדינה בחוקים שתפורים על ידה למטרות אישיות. אז יצטרך הציבור מצדו לפעול להחלפת ממשלה זאת ,בין אם תוך שידוד מערכות פנימי או על ידי עריכת בחירות.

תמונת הבריקדות מתוך המחזמר "עלובי החיים". הקטע המקורי של הסרט מובא בסיום הפוסט ב"יוטיוב"

מסיבה זאת הדבר הדחוף ביותר, לצד המחאות לסוגיהם, הוא להגיע לכול פינה בארץ כדי להסביר לציבור הרחב ביותר את המשמעות, ותוך כדי כך להביא לצמיחתה של הנהגה חדשה בראש וראשונה למפלגת השלטון,ובעצם לא רק ,וגם לקהילה הערבית בישראל לא יזיק טלטול בהנהגה.לעניות דעתי,  המרץ, או רובו, שהושקע בהפגנות היעילות והמעודדות, מן הראוי שיופנה אל כול  המקומות בארץ, של יהודים, ערבים דרוזים,חילונים ומסורתיים או דתים נאורים. אני חושב שהציבור  ברובו הגדול מוכן לזה.המטרה היא להחליף את  ממשלת הכחש והמרמה ,לדראון עולם.

משבר חוקתי.

במדעי המדינה למדנו כי משבר חוקתי הוא מצב שבו ממשלה אינה מסוגלת למלא את תפקידה מן הסיבות הבאות:הממשלה מנסה לחוקק חוקים שמנוגדים לחוקה. במקרה של ישראל-חוקי יסוד. המוסדות הממשלתיים מפרים את החוקה. או ששרים במשלה  אינם פועלים ברוח החוקה. במקרה שלנו-חוקי יסוד. או שנוצר משבר פוליטי שהחוקה אינה עונה על נסיבות הזמן.או שבעת משבר חוקתי פועלת הממשלה כדי להחליש את מנגנוני הבקרה החיצוניים והפנימיים, בהם מערכת המשפט, המשטרה,אארגוניי זכויות האדם, ואמצעי תקשורת. זאת המציאות שלנו.

בעת החדשה, לפי המקורות שדליתי , היו משברים כאלה באוסטרליה, בדרום אפריקה וברוסיה,בכול מדינה בנסיבות שלה ובאופי המשטר.  בכול מקרה, המשברים נפתרו ללא שפיכות דמים.

לאמור, שנגיע למצב הזה שבו בית המשפט העליון יקבע שממשלת ישראל מפרה, בחוקים שהיא מחוקקת ,את חוקי היסוד.ממשלה זאת אם היא אינה מכבדת את צוו בית המשפט- אינה ממשלה לגיטימית. ממשלה לא חוקית- אחת דינה להתפטר ולהעביר את ההכרעה לעם.

העתקת הטרמפיזם.

מאוד ייתכן כי ממשלה זאת, לאמור השליט שהקים את הגולם אך הגולם קם על יוצרו-תנסה באמצעות בריונים מצויים להטיל מצור על משכן בית המשפט העליון. זאת בדומה לכנופיות שצרו על בית הנבחרים האמריקני, בהשראת הנשיא הבריון  הסהרורי דונלד טראמפ, כאשר הוא סרב לקבל את התבוסה שלו בבחירות וערכאות  בתי המשפט אישרו אותן. לכך כוחות הביטחון שלנו צריכים להיות מוכנים, כדי שלא ייקח זמן, כפי שקרה בוושינגטון  בעת ההיא ,כשכוחות הביטחון השתהו בהגעה אל בנין הקפיטול.ובהקשר זה מן הראוי  להביא את דברי המפכ"ל לשעבר רוני אלשייך כפי שהופיעו בעיתון "מעריב" ב- 22.2.2022

בידיעה מצוטט רוני אלשיך שאומר כי " אם יידרשו לבחור – השב"כ, המוסד, צה"ל והמשטרה  יקשיבו לשלטון החוק". הוא הוסיף ואמר :"אני לא רוצה להגיע לשם אבל אם חלילה נגיע לשם זה יהיה משבר גדול. הממשלה לא עשתה שיעורי בית. מי שייפגע מהמשבר הפיננסי שייווצר מהרפומה המשפטית, הם בעיקר המוני ישראלים בשכבות החלשות, שהפנסיה שלהם תלויה בשוק ההון והמצב החדש ידרדר אותם לעוני".

אלשיך שמונה על ידי ממשלת נתניהו הקודמת היה רחוק מלהיות שמאלני. אבל במהלך שרותו  הוא למד דבר וחצי דבר על נתניהו,בין היתר במשפט שמתנהל נגד ראש הממשלה שחוקריו במשטרת ישראל סיפקו את העדויות ליועץ המשפטי. לפי ידיעה זאת אלשיך הזהיר כי "שרי הממשלה גם לא לקחו בחשבון את עמדת בית  הדין הבינלאומי על חקיקה שיש בה החלשת מערכת המשפט הישראל. יהיו לכך משמעויות גדולות על היכולת להגן על אנשי ביטחון וציבור ישראלים מפני אימת הדין הבינלאומי. עד כה מי שהגנו עליהם הם בג"צ ופצ"ר, אשר חוסנם מנע מאמצעי אכיפה בינלאומיים הוצאת צווי מעצר נגדנו. אני לא מכיר אף אחד סביב שולחן הממשלה שמוכן לשלם את המחיר ולהסתכן בקבלת צו מעצר בינלאומי"

לשמוע דברים חדים כאלה מפי מי שעמד בראש מערכת הביטחון המשטרתית על כל שלוחותיה באכיפת חוקי המדינה – מצמרר. עם זאת, טוב לדעת שאם חלילה נגיע אל פי התהום -כוחות מערכות הביטחון של המדינה ישכילו לעצור את האסון והעם לא יצטרך לעלות על בריקאדות.

אמש בסוף השיחה עם קובי ברקאי ברשת ב' בתוכנית שלו "הידברות", הופתעתי כאשר הוא ביקש ממני שאנקוב בשיר לסיום הריאיון. בשל המציאות שבה אנו נתונים, ביקשתי שישמיע את שיר הבריקדות מתוך המחזמר "עלובי החיים" והוא הביא אנסבל של 17 זמרים בינלאומיים ששרו אותו. אני מביא לקוראים את הקטע המקורי מתוך הסרט.

****************************************

שיר הבריקדות- "האם אתם שומעים  את העם שר את השיר של אנשים זועמים"- מתוך המחזמר "עלובי החיים"

Les Misérables | Do You Hear the People Sing? – YouTube

https://www.youtube.com › watch

2:22

Do you hear the people sing? Singing the songs of angry men? It is the music of the people who will not be slaves again!

YouTube · Universal Pictures · 27 בדצמ׳ 2019

העומדים בשער היהדות נגד מחריביה ומהרסיה ממי שמתיירמים להגן עליה.

אורתודוקסי נאור בעל  תואר רב,  נאבק בנחישות נגד הרפורמה במערכת המשפט והתיאוקרטיה החרדלית שהיא נושאת בכנפיה.

בפוסט הקודם תחת הכותרת " ספסרי הדת" צטטתי מכתב למערכת "הארץ" של המשפטן החרדי , דב הרבלטל, שהתבטא שהוא היה "בודד בכיפתו" בהפגנה ראשונה, בשבוע שעבר מול הכנסת.אפשר ושם הוא היה בודד, אך לא בהפגנות האחרות  של נשים וגברים דתיים נגד מזימות השלטון.אחת מהן בהשתתפות רבה נערכה ביישוב הגדול ביותר בגוש עציון- אפרת. ציינתי זאת בפוסט אחר. עם יוזמי הפגנה זאת נמנה  הרב אבידן פרידמן, מחנך ופעיל חברתי.מטבע הדברים רציתי לשמוע את דעתו על המצב מנקודת ראותו האישית וגם של הציבור הדתי שעימו הוא נמנה.יתרה מזאת רציתי לבחון אם יש בקרבנו ציבור דתי  שונה מן היהדות החשוכה שחסה בצל חוטאים דרבנן ,אוכלי טריפה דאוריאתא ומושחתים ושקרנים ,אליבא דעלמא כולא.

ההפגנה ב"אפרת"

שאלתי הראשונה לרב אבידן הייתה בכול הנוגע להשראה לתפיסה הליברלית של  דתיים בגוש עציון , כמו  רבה של "תקוע" השכנה , הרב פרומאן, והרב עדין שטיינזלץ ,זכרם לברכה. בתשובתו הוא הביא לדוגמה גם את הרב שלמה ריסקין, מייסד היישוב אפרת, שהוא רב עם מטען גדול של תפיסות ליברליות, שתמיד דאג לכונן יחסים טובים עם הפלשתינאים ככול שניתן. (הרב שלמה הכהן ריסקין,יליד ארה"ב , הוא הרב לשעבר של המועצה המקומית אפרת ומייסד מוסדות "אור תורה סטון". מרבני האורתודוקסיה  המודרנית שבציונות הדתית- צ.ג)

הדת שבשמה מנסים להרוס חברה- יכולה לשמש גורם לסובלנות

הואיל והנזק שזוממי ההפיכה המשפטית גורמים הוא לא רק  ברקמה הדמוקרטית אלא גם בדת היהודית, שעוכריה מתיימרים להגן עליה, ביקשתי לדעת האם אכן זאת דמותה של הדת או שמא היא יכולה להיות ההפך מזה .על כך משיב הרב אבידן:

"אני חושב שהדת בהחלט יכולה להיות קטליזטור לסובלנות ולדו-שיח, לא ,בעיקר, בשל היותנו זרים בפזורה, אבל כן בגלל שיש לנו שיח דתי משותף עם הציבור המוסלמי, ויש הרבה נקודות השקה בין הדתות והאמונות.  בנוסף לזה, התורה שָבָה ומדגישה את חובתנו כלפי הָגֵר- דהיינו, מי שלא יהודי שחי בתוכנו, וזה מעבר לסובלנות. לפי ההלכה, כל מצוות הָחֶסֶד שיהודי חייב כלפי יהודי אחר, הוא חייב גם כלפי גֵר תושב- דהיינו, חובות מוסריות שהם מעבר לחובה המוסרית הרגילה בין בני אדם. "

הוא מוסיף  ואומר שיש לא מעט אירוניה שהמפלגות הדתיות היום- החרדיות, וחרדליות- מדברות כביכול בשם הדמוקרטיה, כשהם בעצמם לא מזדהים עם הרעיון, ושהם בהחלט רואים את משפט התורה מעל לדמוקרטיה. ביהדות, הכללים של צדק ומשפט הם מעל, אפילו מעל למלך. גם המלך כפוף לחוק ולהלכה כמו אדם רגיל. הרעיון של הפרדת רשויות, והרעיון של זכויות לכל אדם באשר הוא אדם הנברא בצלם אלוקים- אלו רעיונות שאדם כמוהו שואב מהיהדות, ולא מחוצה לה.

הכפייה הדתית משניאה את היהדות על העם.

אשר לכפיה דתית, הרב אבידן נחרץ מאוד בדעתו:"אני בהחלט שותף לסלידה מכפייה דתית, וחושב שיש חילול השם נוראי בצורה שבה המפלגות החרדיות מציגים את היהדות. בעיניי, היהדות החרדית איננה מייצגת "תורת חיים", אלא תורה שלא עולה בקנה אחד עם חיים בעולם הזה.

לגבי חוק החמץ ."כמובן שאני מתנגד. דברים כאלו רק גורמים נזק לדת. אני לא מבין מי מרוויח מזה. זו עוד דוגמה לכוחנות ושכרון הכוח שהשתלט על הציבור הדתי. זה ממש ההיפך מהדת, וההיפך מדרך התורה. זה להשניא את הדת על העם. "

תהיתי לגבי השינויים שחלו בארץ הן בקרב הקהילה החרדית, שהייתה בעבר אוניברסלית ולא לאומנית, והן בקרב הדתים לאומיים, אשר נציגי שניהם חתומים על מגילת העצמאות ועכשיו חותרים תחת אותן אושיות של המדינה.

"לא הייתי מגדיר את החרדים כקהילה אוניברסלית, הם היו  תנועה מאד מאד פרטיקולריסטית"- אומר הרב אבידן ומוסיף" :"אבל נכון שהם היו גם אנטי-לאומיים ואנטי-ציוניים, והם עדיין". עם זאת במענה לשאלה שלי הוא מעיר: " אכן חלה מהפכה מאד משמעותית ומעניינת ביחס של החברה החרדית למדינה. מאז הכניסה של החברה החרדית לפוליטיקה, במובנים מסוימים הם הפכו להיות "ציוניים"- זאת אומרת, להרגיש בעלי הבית, במקום להרגיש שהם עדיין בגלות, תחת חסות של ממשלה נכרית. יחד עם זה, ועם השנים, הם גם הפכו להיות בעלי ברית של הימין, ובכך, כאילו ימניים. מצד שני, המפלגות החרדיות עדיין מתפקדות בעיקר כשתדלנים שבעיקר מה שחשוב להם זו טובתם של הקהילה שלהם, ולא אחריות כלל-ישראלית. יש לא מעט סתירות פנימיות הקיימות בהתנהגות של המפלגות על בסיס המתח הזה. "

"הציונות הדתית" היא לא ציונית והדתיות שלה אינה עומדת במבחן הזמן.

אשר לשינויים בקרב הקהילה הציונית הדתית לאומית לדעתו, לאחר תהליכים מורכבים במשך השנים, הציונות הדתית בעצם אימצה לחלוטין את תפיסת העולם של הציונות החילונית, דהיינו- שאנחנו חייבים לדאוג לעצמנו, ושאנחנו תלויים בכוחנו ובעוצם ידינו. זאת אומרת, עיקר השאלה הפכה להיות שאלה של כוח ושל שליטה ו"ריבונות", ובמדרון חלקלק של שנים, הגענו לתפיסות לאומניות וגזעניות של "עוצמה יהודית". כמובן, שהתפיסה הזאת קיבלה חיזוק מתפיסות דתיות מסוימות שקיימות על זכותנו לארץ הזאת, ולעליונותה של עם ישראל .ומה שנקרא "הציונות הדתית" בראשותו של בצלאל סמטריץ', תהי הסיבה אשר תהיה לקיומה – בעיניו זאת לא הציונות הדתית .והעובדה שמה שיכול היה להיקרא "ציונות דתית" כמו תנועת "מימד" בראשות הרב מלכיור, והיא נעלמה- זאת טרגדיה בעיניו. ככול הנראה שיש איזו סתירה אינהרנטית שמי שדעותיו מתאימות  ל"מימד", כבר בהגדרה מרגיש פחות מחויב להצביע דווקא הצבעה מגזרית.

 "  מדוע הפגנתם נגד הממשלה? האם נגד אלמנטים ספציפיים בחוקים שהם מתכוונים לחוקק, כמו במערכת המשפט,האם נגד ההרכב של ממשלה זאת, שכוללת ללא צל של ספק גופים גזעניים."-שאלתי. על כך הוא השיב:

"אנחנו הפגנו נגד הרפורמה המשפטית במתכונתה הנוכחית, בדרך שהיא מובלת שגורמת קרע נוראי בעם. בתוך המטרייה הגדולה הזו, הרבה מאד דעות יכולות לחסות. אנשים שתומכים ברפורמות מסוימות, אבל לא בקיצוניות הזו, או לא בפזיזות הזו, או לא בהקשר של ניגוד עניינים כמו שקיים כיום, גם אנשים שתומכים בממשלה וגם מי שמתנגד אליה, וכאלה שסולדים מהגזענים והגזענות הן פחות והן יותר."

אם נזדמן לי רב דתי ליברלי ודמוקרט, מטבע הדברים ששאלתי אותו, לגבי העתיד שלנו כאן, גם אם הנושא של הרפורמה המשפטית ימצא פתרונו, מה לגבי העתיד המדיני- היחס לפלשתינאים. האם הוא בעד קיום מדינה פלשתינאית לצד ישראל כערובה לקיום מדינה יהודית. וזאת הייתה תשובתו: "אגיד בכנות שאיני יודע. אני מאמין בזכותנו לקיים מדינה יהודית. איני מאמין שאנחנו יכולים לספח את יהודה ושומרון אבל לא לתת זכויות אזרחיות לתושביה. מעבר לזה- אני בהחלט בעד שיח, הידברות, היכרות, ובניית גשרים וקשרים בין העדות והדתות".

הרב אבידן פרידמן

אבידן פרידמן  נולד בקנדה, למד תואר ראשון בפסיכולוגיה ופילוסופיה, תואר שני בחינוך יהודי, והסמכה לרבנות בניו יורק. עלה ארצה עם אשתו דבורה ו 2   ילדים ב 2010, ומאז התווספו עוד 3 צברים. מתגורר באפרת. מייסד ומנכ"ל עמותת ינשו"ף, הפועלת לעצור ייצוא נשק ישראלי למשטרים רצחניים, ורב ומחנך בתיכון הרטמן בירושלים. הוא חבר  בארגון הרבני "בית הלל". התיכון התורני- ניסויי הרטמן לבנים הוא חטיבת ביניים ותיכון לבנים הנמצא בשכונת המושבה הגרמנית בירושלים.הוא מחנך ליהדות מודרנית, למצוינות אקדמית, ולערכים ואחריות חברתית .כממשיך את דרכו החינוכית של מייסדו, הרב פרופ' דוד הרטמן ז"ל. התיכון  הרטמן נותן משקל מיוחד ללימודי היהדות, תוך מתן דגש על ההתמודדות המאתגרת והשילוב הפורה בין היהדות האורתודוקסית-מודרנית לבין ערכים של תרבות דמוקרטית וליברלית.

הרב אבידן צילום אוסף פרטי

אולי מן המציאות הקשה והמסוכנת, שבה נמצאת החברה היום ובעקבות המחאה הציבורית שאין לה תקדים, תצמח לנו לא רק חברה בעלת מודעות עמוקה יותר לכורח בעמידה על המשמר המדינה כיהודית ודמוקרטית, אלא  גם  ציבור דתי ליברלי, שהוא לא  לעג וחרפה לעם היהודי אלא מופת ליהדות בת זמנינו.

ספסריי הדת.

במערכה שאנו מנהלים נגד הרפורמה המשפטית, פסחנו על עוד רעות חולות שעליהן צריך להאבק וביניהם הכפייה הדתית.

במערכה הגורלית שאנו מנהלים כאן על שמירת אורח חיים נורמטיבי של מדינה דמוקרטית, שכחנו כי השותפים לחתירה תחת אושיות המדינה היהודית דמוקרטית הן המפלגות החרדיות הלאומניות . עד כה הם עשו זאת לאט ובהתמדה ועכשיו הם העלו מדרגה במסגרת  הממסד הלאומני ובחלקו גזעני.

בפוסט באוקטובר 2011 כתבתי כי "הצעד של הסופר יורם קניוק- גזר הדין שלו ,בימים הנוראים – לוותר על הדת היהודית בזהותו אינו מלחמה בדת . הוא במוצהר, מלחמה בסוחרי הדת, בספסרי הדת, בזילות הדת לצרכים פוליטיים , ובהרחקת הציבור מכול היפה שבמסורת היהודית. זהו צעד לא רק נגד גונבי הדת אלא גם נגד גונבי הדעת מקרב גורמים ממסדיים צבועים שמשלמים את המחיר המופקע בעד בצע "דת" כדי לשמור על השלטון".

באותו מאמר התייחסתי  לפרק בספריי " גשר של ניר" שראה אור בשנת 1996 – בהוצאת משרד הביטחון –שהוקדש כולו לחצר חסידות גור. בספר הזה שני חלקים. חלק ראשון מוקדש לקהילה ולשבט המשפחתי ואורח החיים של קהילה בת 10,000 יהודים,מתוך 25,000 תושבים, במרכז פולין .גדלתי בבית חרדי, שבראשו סבי, דוד ניידט, יהודי אמיד , יו"ר הקהילה היהודית וממנהיגי "אגודת ישראל" החרדית ומקורב לאדמו"ר הגדול מגור,אברהם מרדכי אלתר ותורם גדול לחצרו.

 האדמו"ר היה אדם ליברלי ובאחד מכתביו בעברית הוא כתב: "אם אין שלום, אין כלום". זה ועוד.סבי השיא את בתו הבכורה לציוני, ואין  לי כול צל של ספק, שהוא נועץ באדמו"ר שלו.אגב,בין שלושים ושבעה האישים החתומים על מגילת העצמאות היה יצחק(איצ'ה) מאיר לווין, חתנו של האדמו"ר מגור. אגודת ישראל הייתה התנועה החרדית היחידה אשר תמכה בהקמת מדינת ישראל.האדמ"ר עצמו איש עולם, ציוני בדרכו שלו, ביקר בארץ ישראל חמש פעמים, בפעם האחרונה למשך יותר משנה תוך כוונה להתיישב בארץ, אך בשל בעיות בחסידות הוא שב ועם פרוץ מלחמת עולם השנייה הוא הוברח מפולין בדרכו לארץ ישראל. והנה צאצא השושלת ,יעקב אריה אלתר, האדמו"ר הנוכחי-הוא ההיפוך הגמור, קנאי לדת ולא פחות לנכסים רבים שצבר, והוא האיש שעומד מאחורי המהלכים של שלוחיו בכנסת. איזה הבדל?

אשר למצב בימינו- בריאיון בגלי צה"ל עם צאת  ספרי "גשר של נייר" שאל אותי המראיין כיצד אני משווה את החרדים שבקרבם גדלתי לאלה שחיים איתנו כיום בישראל. תשובתי הייתה: "אז הם נסעו בכרכרות, ובמכוניות זוחָלות-אבל נעו קדימה. היום הם  נוסעים במכוניות חדישות- ברֶווֶרס".ומה שחמור יותר הוא שאין בתוך כל הממשלה המבולבלת והמטרוללת הזאת, מיניסטר אחד שיאמר להם "חברים מה שקורה כאן -"קן הקוקייה" מחוויר לעומתו.

מימין הפגנה נגד כפייה דתית בשנות ה-70 .התמונה באמצע ובשמאל ההפגנה באשדות ביוני 2018 .צילומים מן המרקע.

צדיק אחד עם כיפה.

אולם, אם להם הנהיגה לאחור לא מפריעה – בנו, הנדרסים, היא פוגעת כמעט בכול אורח החיים- גם החברתי, גם התרבותי וגם הכלכלי.שלא לדבר שהם ,בסחר- מכר שלהם, מבזים את היהדות והופכים אותה לאסקופה שמשניאה את הדת על הציבור.אני משער שיש דתיים ואף חרדים שמזדהים עם המאבק למען מדינה יהודית דמוקרטית. אלא שרק אחד מכול אלה, לדבריו, העיז להשתתף בהפגנה האדירה והמרשימה שהתקימה בירושלים וסמלית  בין המבנים של שלוש הרשויות של משטר תקין- בית המחוקקים, הממשלה ובית המשפט העליון.

במכתב למערכת הארץ ( 15.2.23 ) תחת הכותרת "הייתי בודד בכיפתי" כותב דב הלברטל (משפטן  ופובליציסט חרדי- צ.ג) "בעיני רוחי ובפועל ראיתי שם- בהפגנה  הראשונה ליד הכנסת את מלח הארץ,את מייסדי המדינה. זאת לא רק המהפכה המשפטית . זה בעיקר מאבק על תודעת הזמן  ועל הרצף ההיסטורי של הערכים המסמלים את המדינה.צדק שוויון ,חירות,זכויות המיעוט  והיושר. ההפגנה באה להגן על מגילת העצמאות על מוסריותה של המדינה.הפגנתי גם נגד ה-18 מנדטים של החרדים  המבקשים לאכוף את הערכים שלהם על אחרים,על החשש מהיום שבו יינתן להם עוד כוח, על החשש שיום יבוא והם לא יכניסו לכותל נשים בנידתם או בלי כיסוי ראש  אלא באישור מש"ס. 18 מנדטים של מי שאינו מציין את יום העצמאות של המדינה ואף של יום הזיכרון לחלליה"(הדגשה שלי)

והוא מסיים: "זה היה מפגן מרשים,  משהו חד פעמי. היית לו גם אווירה של יום העצמאות מסוג המעמדים שיום יבוא וישאלו : איפה היית באותו יום .וזכיתי להיות שם ,גם אם בודד בכיפתי"

ועד כמה שזה נשמע מוזר ,רבים מן החרדים שלא באו, הם עמי הארץ- בורים בידע המקורות. בין היתר, הם לא מכירים את אמירתו של זכריה הנביא "לא בחיל ולא בכוח כי  אם ברוחי". הם בריונים דאורייתא שמבזים את התורה והדת . כדי שזה יהיה חד וברור, אני ושכמוני לא נלחמים נגד הדת או הדתיים ויש בינינו רבים ששומרים על המסורת של בית אבא וסבא.  אנו נלחמים נגד ספסריי הדת אשר כול הזמן מוסיפים עוד אבן לחומות הגיטו שלתוכו הם רוצים להחזיר אותנו.ושכאלה -חייבים להאבק בהם. בכך גם נציל את היהדות מידיהם החמדניות שלא יודעות גבול בנבירה לתוך כיסינו ונפשותנו.