אלוהים שומר על המלכה

רשמי ביקור קצר בלונדון לאחר ה  "ברקזיט"

חרף הדעה הרווחת כי האנגלים גזורים מחומרים מוצקים, והם שמרנים וצפויים,  בביקוריי הרבים, יחסית, בארץ זאת – "בריטניה הגדולה" תמיד הייתה בעיניי אניגמטית. יש בה באוּמה הזאת דברים שהם אולי הביזאריים ביותר בעולם ויש בהם משהו ליניארי, עם התחלה וסוף כמו סרגל. גם כשהם היו אימפריה, הם ראו עצמם אי שהעולם מסופח אליו. מאידך ,הם עדיין רואים בממלכה משהו מעצמתי, בשעה שהיא למעשה אי, שמזמן איבד את האימפריה.

במלחמת העולם השנייה, כאשר בריטניה עדיין הייתה ממלכת עולם, האנגלים  ראו עצמם אי, אשר  בעמידה שלא תיאמן נגד הכתישה האווירית הנאצית ,הם הצילו את העולם החופשי. בכול ביקור בעיר המדהימה הזאת אני שומע ברטט את קולו של מנהיג בריטניה בעת המלחמה, ווינסטון צ'רצ'יל  שבאחד מנאומיו הגדולים אומר:" גם בעוד אלף שנה יאמרו ש"זאת הייתה שעתם היפה ביותר"- של הבריטים. עכשיו לאחר שהפכו להיות חלק  חשוב אך בלתי נפרד מאירופה, הם החליטו לחזור לסטאטוס של אי. הם עשו משהו בלתי צפוי. הבלתי צפוי לא היה עצם ההיפרדות מן האיחוד האירופי, אלא העברת  האחריות של  שתי הרשויות החשובות-המחוקקת והמבצעת- לידי העם. והעם הוא לעתים בלתי צפוי, וזה מה שקרה למדינה שהיא אם הפרלמנטריזם הדמוקרטי. אם יש  לאנגלים תחושת חרטה ,אזי לעניות דעתי היא נעוצה לא במעשה אלא בחיפזון שהוא נעשה. חרף המערכה הציבורית שנוהלה על ידי המצדדים בניתוק מן האיחוד והמתנדים לו. לתהליך נדרשה הבשלה הולמת, כיאה לאנגלים, ואז אפשר וההכרעה הייתה שונה, אף שהנסיבות משתנות.

kondon-selfridges-3

לונדון רבה הייתה ברובה נגד הניתוק,בהיותה מוקד עולמי חשוב בתחומי הכלכלה, המסחר, ההון, התרבות, התיירות ותחנת מעבר גדולה בין אירופה לבין אמריקה. מבחינה תיירותית, ניתן לומר שלא זו בלבד שזאת לא פחתה אלא גדלה, בעיקר בשל פיחות ערך הלירה שטרלינג. לי היו כמה אינדיקציות לכך של אורח לרגע. כולם מכירים את תור ה"נחש" בכניסה בביקורת דרכונים. לפי הרושם שלי הוא  גדל כפליים. זאת בשעה שהאורך רוח של  הפקידים נשאר כמו שהיה- ארוך.אין מה למהר. עוד סימן. פעם  שלושה מתוך ארבעה אנשים שנתקלת בהם ברחוב אוקספורד, לא ידעו למסור לך היכן נמצאת "סלפריג'יס", חנות הדגל של לונדון, אף ש"הרודס" גדולה ממנה.

london selfridges store.jpg

 

 

london-selfridges-2

 

"סלפריג'יס"-ברוח שקספיר

הפעם. בביקור הפעם ארבעה מתוך חמישה לא ידעו את התשובה. הרושם הוא שלונדון  מתויירת יותר מאי פעם.כאשר הביקוש גדל,ככה גם ההיצע. לונדון צבעונית מאוד, כרגיל.  כאילו מה שקורה מעבר לתעלה, בצרפת – בכול הקשור בלבוש של  בורקיני ובחיג'אב, שפריז נלחמת בתופעה, לונדון זוכה בתיירים אלה.  לונדון תמיד אכלסה מוסלמים מארצות אסיה ואפריקה, שהיו פעם חלק מהאימפריה,ותמיד הייתה צבעונית וקוסמופוליטית. במציאות של היום ,גם אם העין של הזר המשקיף עשויה להטעות, הצבעוניות רבה יותר- בכול מקום ולפעמים אפילו דומיננטית.זה כולל רובע כמו  "סטאמפורד היל" בצפון מזרח לונדון שהצבע השחור הוא לא רק של אפרו- אנגלים אלא גם של  חסידים יהודיים רבים שמתהלכים עם  הקפוטות  והמגבעות השחורות. משהו כמו "ירושלמי מעורב". (על הקהילה היהודית באנגליה ברשומה הבאה)

עם זאת ישנם דברים שלא השתנו.האנגלים לא מכירים בשינויי האקלים או ב"אל ניניו". הם נמצאים עדיין בערפילים הכבדים שרבצו על לונדון וצננו את האוויר.ביום בואנו במחצית ספטמבר, מזג האוויר הגיע ל- 29 מעלות צלזיוס. בקרונות של הרכבת התחתית אפשר היה להיחנק. אין מיזוג. יש איזה אוורור קל שמורגש כאשר הרכבת זזה מן התחנה ובזה נגמר העניין. יתרה מזאת, אתה רואה גברים לבושים ז'קטים וחזיות, כיאה לסתיו שמתקרב, או בדרך לאירוע שבו לא מתקבל על הדעת להיות סתם בחולצה ומכנסיים . לעומת זאת כאשר יומיים לאחר מכן הטמפרטורה ירדה ל-14 מעלות והמשאבים העזים הורידו אותה בעוד כמה מעלות- בתיאטרון "אולדוויטש" חשנו כאילו אנו  נמצאים ב-35 מעלות בצל. ואגב  הֶרגל, בתיאטרון הזה שנוסד בשנת 1905 ונבנה בסגנון  הבארוק האדווארדיאני ,ובו 1200 מושבים, אלה דומני גם כן לא הוחלפו מזמן, ומזכירים יותר מושבים של הצופים בחדרי המשפט ב"אולד ביילי" של המאה ה-18 . כשיוצאים לאחר שעתיים וחצי של ישיבה וצפייה גם אם מדובר במחזמר Beautiful , לוקח זמן עד שמיישרים את האברים. הפיצוי שבתי איה ,שהייתה אתי בביקור, העניקה לי- היה קפיצה ל" barrafina -מסעדת בר-בוטיק, ספרדית, שלמזלנו בדיוק שני מקומות התפנו. כאן אין מקומות ישיבה זולת סביב הבָר, וכול השאר עומדים ליד הקיר בהמתנה למקומות שיתפנו. כשסיימנו מספר העומדים ליד הקיר הגיע לעשרים איש בערך.אבל המאכלים הספרדיים, שמוגשים במינון קטן אך מושך וטעים, היה בהם פיצוי על הישיבה ב,"אולדוויטש" ". אין מה לדבר לונדון היא וויבראלית.

אדיביי עמך.

 יחד עם כול אלה, בלונדון הרועשת מהמולת המבקרים בה,  עדיין שמור מקום של כבוד לפרט, והיחס לזולת, מקומי או זר. הזכרתי את ה "נחש", בביקורת דרכונים. להערכתנו זה היה עניין לפחות של חצי שעה של זחילה אטית  עד שתורנו עשוי היה להגיע אל דלפק הביקורת. בתי  ניגשה לאחד המפקחים שעמד בצד והמתיקה סוד שאביה הוא אדם במרום שנותיו והעמידה קשה עליו. מיד נלווה אליה פקח, הסיר את החבל מחסימה לדלפק  מיוחד שבו טיפלו בנכים עם כיסאות גלגלים ובלעדיהם. ככה היה גם בתור באחד החנויות, כאשר בתי, נזקקה לאיזו ניירת בכול הקשור במע"ם, עניין של מחצית השעה לפחות. בדרך כלל בחנויות הגדולות הללו אין ספסלים או כיסאות ישיבה. נראה לי שזהו חלק מן הדינאמיקה של המסחר. אתה בא, מחפש, קונה, או לא קונה, והולך. גם כאן נחלצה קופאית ,הביאה כיסא התאימה אותו לגובה שלי, ואני השקפתי על התנועה ועל האנשים בתזוזה. היה גם מקרה שבירידה מן הרכבת שהביאה אותנו מנמל התעופה "היתרו" היינו צריכים לטפס מדרגות עם מזוודות, בחור אפרו- אנגלי ביקש רשות לקחת את המזוודה שלי, עף אתה עד לקצה המדרגות, נופף לשלום ורץ לדרכו. מכיוון שבמקרה- כול אלה  שהזכרתי היו ממוצא אפריקאי, בתי  שמתמחה בטיפול פסיכולוגי משפחתי, סברה שטבעי שאנשים חלשים, או כאלה שזקוקים לעזרה בעצמם, יגלו אמפתיה כלפי האדם שזקוק להם. אפשר שזה מיזוג של השניים בחברה שמצטיינת בסובלנות וסבלנות. שלא לדבר על הכלל ברכבות ובאוטובוסים "בפני שיבה תקום", שבאנגליה הוא מובן מאליו, בשעה שבארץ היהודים שנתנו לעולם את התנ"ך-לא כול כך.

היופי בערים כמו לונדון, במיוחד לגבי אלה שמכירים אותה, הוא שהיא גזורה לפי אורך  הביקור בה. ככה למשל במקום ללכת ל "ניו טייט גאלרי"- המוזיאון העכשווי ביותר שעליו המליצו יודעי ח"ן בתחום האומנות העכשווית , הלכנו למוזיאון של סר ג'ון סואון- Soan בית גדול במרכז לונדון,עם אוסף פרטי עולמי נדיר של אדם ואספן מיוחד במינו, וזה היה מרתק. לי ,כמי שלא מצטיין בסיורים דקדקניים במוזיאונים, זה היה משכיל מאוד וקומפקטי מאוד. מה גם שחרף הביקורים הרבים בלונדון לא ידעתי על קיומו.

soan-museum-imagessoans-one%d7%93-1

מוזיאון soan.צילומים "בית סואון"

לסיכום הרשומה:  שמתי לב לכרזה שעל אחד האוטובוסים האדומים הדו-קומתיים, שהם חלק בלתי נפרד מן התפאורה של לונדון: You can not take with you the atmosphere – אינך יכול לקחת אתך את האווירה של לונדון. כדי לחוות אותה- צריך לבקר בה. היא אף פעם לא מאכזבת, לפחות אותי.

נ.ב

מי שאוהב  קצת כרוב מוחמץ, חומוס ופיתה, פסטה- בולונז וביסקוויטים מחיטה מלאה- גם לארוחת צהרים בדרך ללונדון, וגם לארוחת ערב בדרך מלונדון לארץ- מוזמן לטוס ב,"אל על"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כן, היה רע..לתפארת

הדי הצעדים האחרונים של דור ניצולי השואה.

הצרוף של יין ואנשים הוא דבר משמח.  "יין ישמח לב אנוש להצהיל פנים עם שָמֶן"- אומר תהלים.  אולם הדבר שונה כשהם  בנפרד. יין שנמצא במרתף לאורך שנים הוא יין משובח ומשומר. לעומתו אנשים במרום שנותיהם , לא במרתף אלא למעלה  ,מה  שקרוי "גיל זהב",   בפרסומת של בתי אבות לקשישים- זה דבר שונה, שונה מאוד. גיל זהוּב? בישראל? אבל יש אנשים אשר במרום שנותיהם, יכולים ללא ספק להביט לאחור במידה רבה של  תחושת סיפוק והישגים, אישיים וציבוריים. חשבתי על כך באירוע השקת ספרו  של  חברי ראול טייטלבאום לפני שבועיים אשר הכותר הוא  כן ,היָה רָע ..לתפארת, בהשראת שירו של אלכסנדר פֶן:"וידוי".

raul-3

בשלוש מאות וחמישים העמודים של הספר מקופל עולם ומלואו, לפחות מראשית מלחמת העולם השנייה ועד לתחילת המאה ה- 21  . זהו מסמך תיעודי משכיל וסוחב , פרי המקלדת  של עיתונאי וותיק וחוקר היסטורי. למי מבינינו שמכירים את האירועים, זהו מסמך מרענן  חשוב, מובא בפרטיו  שחלקם הגדול הם עדות אישית  לאירועים ולחויות שהוא חווה. זאת החל במקום לידתו בעייריה בקוסובו על גבול אלבניה  ועד לימינו אלה. כותרת המשנה של הספר היא "קורות ואירועים של איש המאה ה-20 שהגיע למאה ה-21 .אל ראול ומשפחתו המלחמה הגיע רק באפריל 1940 . אבל לאחר פרק זמן שבו המשפחה הצטרפה אל  הפרטיזנים האלבנים שפשטו על העיירה, הגיעה שעתם של הנאצים והמשפחה מצאה עצמה במחנה הריכוז ב"ברגן בלזן". הוא ואימו שרדו והגיעו לישראל בשנת 1949.

 

מאחורי המבוא על המחבר פרוט ביוגרפי קצר:  התגייסותו לחיל התותחנים, היותו קצין בכיר בחיל, הקריירה העיתונאית שלו בעיקר בתחום הכלכלי, היותו פעיל במפלגה הקומוניסטית, והתפכחותו ממנה  כתנועה , אבל לא מאי אלה ערכים יפים שנחרתו על דגלה, שהם ביסודם ערכים אוניברסליים, הפעילות שלו במרכז הארגונים של ניצולי השואה ו "יד ושם", הספרים שכתב, רבים מהם ספרי מחקר והיסטוריה שנוגעים לתקופת השואה,מסמכי  התיעוד של הסכם השילומים, הסכם רחוק מאוד מעשיית צדק עם הניצולים, במסגרת תחקיר נוקב.  בתוך השערים הללו, ימצא הקורא רצף מרתק של אירועים  על פרטיהם, כתובים בידי חוקר היסטורי, שהוא גם עיתונאי, ולא להיפך.

כפי שאני מציין כאשר אני כותב על ספר חדש, ההתייחסות שלי היא לא בתחום הביקורת על הספר. זאת אני  משאיר למבקרים. אני מתייחס אל האדם ואל האירועים שבמקרה זה מדובר בזיווג מרתק.בהקשר זה לא רק שראוי שהדברים ייאמרו בשבחו של האדם בפניו אלא אני רואה בכך זכות וחובה. בניגוד לאמירה שנסמכת על רצף של פרשות השבוע- "אחרי מות"- "קדושים"- "אמור"

בקטע האחרון של המבוא של ראול לספר הוא כותב ככה:" המקצוע שלי הוא מילים. אני עיתונאי. במהלך שבעים השנים האחרונות פרסמתי כאלפיים וחמש מאות מאמרים בעיתונים הגדולים בישראל וביוגוסלביה,ועוד שורה של תחקירים,מסות וספרים. המילים חשובות לי. הן הכלי שלי,באמצעותן אני מקווה להפקיד בידיכם- בנותיי,חתניי ונכדיי- את פרשת חיי".

אלה לא מילים שמנסות לגעת. אלה מילים נוגעות, בוודאי לעיתונאי כמוני שהוא גם חברו של ראול כשני עשורים. מסתבר שראול ,שמאחוריו כמדומני חמישה ספרים, לא הסתפק עכשיו בספר אחד, אלא בעת ובעונה אחת הוציא לאור עוד ספר והוא: יהודים בשירות הפרטיזנים ביוגוסלוויה במלחמת העולם השנייה, שהושק שבוע לאחר מכן ב"יד ושם" .

img-20160907-wa0044

 

ראול טייטלבאום בהשקת ספרו

 חברים מספרים.

 יאיר צבן ממנהיגי השמאל הישראלי וממייסדי מר"ץ ,מי שמילא תפקידים ממלכתיים וציבוריים בכירים ביניהם שר הקליטה  בתקופת העלייה הגדולה מברה"מ, סיפר על ההכרות הקרובה עם ראול במשך 60 שנה. " חייו של ראול – אמר צבן – נעים במספר מעגלים, והמעגלים עצמם הם מעגלים משתנים:המעגל המשפחתי המשתנה -מבית ההורים בפריזרן שבחבל קוסובו ועד למשפחה שהוא ראשה, יחד עם עליזה, עם ענתי ועם איריס ועם ארבעת הנכדים. המעגל הצבאי; המשתנה, מנער צעיר שסייע לפרטיזנים של טיטו ועד לקצין הגנה אווירית בצה"ל;המעגל של השואה המשתנה, מהשהות הקשה יחד עם ההורים בברגן-בלזן ועד העיסוק הנמשך בגורלם של ניצולי השואה;המעגל המקצועי המשתנה, מכתב ירושלמי של "קול-העם" ועד לכתב כלכלי של "ידיעות אחרונות" ושליחו של העיתון לבון; ולבסוף המעגל הפוליטי. מחבר תא של מק"י שהפך להיות ב-1972 ליו"ר הועד המרכזי שלה ועד להובלת מהלכים שהביאו להקמת "מוקד" וסללו את הדרך להקמת מרצ."

צבן הוסיף : "מה שעושה את חייו של ראול למעניינים ואת סיפורם למאתגר, היא העובדה שחמשת המעגלים הללו  היו שזורים אלה באלה. וכך, הביוגרפיה של ראול היא לא רק סיפור אישי מעניין ומאלף, אלא גם סיפורה של תקופה וסיפורה של קבוצת אנשים שלא חדלה מחיפושי דרך.". בין השאלות שעולות, ציין צבן  היא השאלה  שמטרידה רבים מאתנו בעצם הימים האלה: "מה קרה לשמאל הישראלי? מדוע צדקת דרכו לא גרמה לניצחונה? ראול, ישר עם עצמו ועם קוראיו, אינו מתיימר לספק תשובות שלימות ועגולות לשאלות אלה. ומי שרוצה להבין מה הם לקחיו מניסיון חיים עשיר ומגוון כל-כך יתכבד ויקרא. "

גדעון עשת,עיתונאי ופרשן כלכלי בכיר, חברו למדור הכלכלי בעיתון "ידיעות אחרונות" הביא כמה סיפורים על תרומתו של ראול טייטלבאום  ל"מדע הכלכלה". ". הורתם בתקופת האינפלציה הגואה בשנות ה – 80' של המאה שעברה"- ציין עשת. בחוק הראשון נמצא כי נתון סטטיסטי – נניח רמת חיים ב – 1980 – שהמתפרסם בידי שני גופים שונים – נניח משרד האוצר ובנק ישראל – לעולם יהיה שונה. בחוק השני נמצא כי אותו נתון סטטיסטי – נניח רמת חיים ב – 1980 – המתפרסם על יד אותו גוף – נניח הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה – בהפרש של יותר משני עמודים – לעולם יהיה שונה. בשלישי נמצא כי שני תלושי שכר עוקבים לעולם יהיו שונים". אשר להפליה כלכלית, הדגיש גדעון עשת, כידוע מעמד הפועלים נעשק בידי הקפיטליסטים. ולכן הוא גם יקום על מנצליו כאמור במניפסט הקומוניסטי של מרקס. הבעיה היא שמעמד הפועלים לא כל כך ידע שהוא נעשק. ראול לקח על עצמו להוכיח את זה שחור על גבי עיתון.

המאמר החביב על עשת  היה "שחיקת השכר". "וכך יום אחד מופיעה כתבה משלו המוכיחה את העובדה הזו. עובר חודש, הנתונים מתעדכנים, וראול שוב מוצא שחיקת שכר. ואז מגיע החודש השלישי. ראול מופיע בדלת חדרי, פניו נפולות, ואומר שמשהו לא בסדר. מה לא בסדר? תהיתי. השכר לא נשחק.  כמי שלמד מראול את חוקיו הראיתי לו איפה מסתכלים כדי למצוא שחיקת שכר נוספת. ראול כתב על זה לא מעט. האם השכר נשחק באמת? התשובה היא שאין דבר כזה "השכר". יש שכר של פלונים ויש שכר של אלמונים והממוצע שלהם הוא קשקוש כלכלי. אבל ראול יצא מזה בכיפוף נתונים לצרכי המעמד. המעמד בוודאי מברך. סוף השמצה.ותודה לראול שהוא הכי מענטש שיש".

אני ציינתי בדברי מה שכיניתי "המיזמים הערכיים" שראול היה שותף להם. אחד הבולטים שבהם היה "מנשר ניצולי השואה" שראול היה שותף בכתיבת הטיוטות הראשונות של המסמך ונמנה עם הצוות המצומצם ב"יד ושם" שעסק בניסוח הסופי ובליטוש. חשוב היה לראול ולי שהמנשר, אשר הוקרא במושב הנעילה של "הכנס הבינלאומי למורשת ניצולי השואה- המשמעות הערכית והמוסרית לעולם"-ב"יד ושם", יעסוק בראש וראשונה בלקחי השואה האתיים, המוסריים, היהודיים והאוניברסאליים. אביא כאן את הקטע האחרון של המנשר:

"השואה שייכת למורשת האוניברסלית של כול בני התרבות. היא שקבעה אמות מידה לרוע המוחלט.לקחי השואה חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומניים, לדמוקרטיה,לזכויות אדם,לסובלנות,לסבלנות ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטליטריות. מן הכנס הזה ב"יד ושם" בירושלים יוצאת  קריאתו של הלל הזקן "מה שעליך שנוא לחבריך אל תעשה"

אחד הדברים שראול ואני היינו מודעים לו הוא נושא "הקונצנזוס" שמקודש בישראל ואנו נתקלים בו לעתים קרובות, גם בימינו. מסיבה זאת- ארגון רשמי של הניצולים- מרכז הארגונים  והארגונים עצמם, שמרכיבים אותו,  נזהרו מלהתבטא בנושאים ערכיים שנגעו לחיים בישראל. אנטישמיות בחו"ל לא הייתה בעיה. היא הייתה במסגרת הקונצנזוס. סוגיות  טעונות כמו של דת ומדינה, או אנו והפלשתינים, נזהרו מהן כמו מפני אש. לעניות דעתנו, לא התקבל על הדעת שניצולי שואה אשר למודים סבל ורוע אנושי לא ישמיעו את קולם כאשר דברים כאלה קורים, ובייחוד במדינת היהודים. לכן ראול ואני יזמנו עצומה פומבית בשם "עצור וזכור". בה נאמר בין היתר:"החברה בישראל שוקעת בביצה טובענית של אלימות,זלזול בחיי אדם.תופעות אנטי  הומאניות אלה מתפשטות כנמק הפוגע ביסוד קיומה של מדינת ישראל. חובה עלינו,ניצולי השואה,שנצרבנו בידי בני עוולה להשמיע את קולנו לנוכח שיבוש זה של מערכת  נורמות נאורה בקרב החברה הישראלית שנמצאת  במצוקה ובמאבק קשה……

העצומה מתייחסת לאנטישמיות בעולם בכלל ובעולם הערבי בפרט ולתופעות גזעניות אחרות. והיא מדגישה את הפן שנוגע  לכיבוש ".שליטה על עם אחר בניגוד לרצונו סותרת את לקחי השואה מבחינה  מוסרית ,אנושית ופוליטית. המשכה עלול לערער לחלוטין  את הבסיס שעליו הוקמה מדינת ישראל כמדינת העם היהודי".

zviraul-curriera-de-la-sera

עם ראול טייטלבאום. תמונה שהופיעה במסגרת כתבה על העצומה בעיתון האיטלקי "קוריֶירה דה לה סרה"

על עצומה זאת, שהשתרעה על חצי עמוד בעיתון "הארץ" חתמו מאה וחמישים אישים בולטים מקרב שרידי השואה ודור ההמשך, ביניהם חתן פרס נובל, חתני ישראל, סופרים ועיתונאים בכירים, אנשי מדע, חינוך, תעשיה ואישי ציבור שונים. היא גם מומנה על ידי החותמים עצמם. בעקבות הפרסום ראויינו, ראול ואני, על ידי עיתון איטלקי חשוב "קוריירה דה לה סרה".

יוזמה אחרת הייתה הקמת עמותת "עופות החול ששמה לה למטרה לתעד חזותית את פעלם הרב של ניצולי השואה וחלקם בהקמת המדינה ובהתפתחותה. לה היו שותפים משה זנבר ומיכה שגריר זכרם לברכה, ראול ואני. עד היום הפיקה העמותה חמישה סרטי תעודה. כמו כן הצטרפנו ליוזמה של משה זנבר בהקמת  "יד לגח"ל- ניצולי השואה במלחמת העצמאות"- שחונך כמדור בבית הפלמ"ח בתל אביב. הזכרתי רק את הבולטים ביוזמות הללו שראול היה שותף להם.

ראול הודה במילים ספרות למברכים ולאורחים ואמר שהוא לא הצליח במה שהוא קיווה לעשות ו" היו דברים שרצינו שיהיו ולא היו ,והיו דברים אחרים שלא רצינו שיהיו- והיו. עם כול זאת אני אוהב את הארץ על נופיה והאנשים הטובים שבה.אני רואה בארץ את ביתי ושמח בחלקי.".

ראול היה לוחם כול חייו. על כאלה ודומיהם- אמר הגנרל דוגלס מקארתור-גיבור אמריקה ובעלות הברית  במלחמת העולם השנייה  בזירה של המזרח  הרחוק  ,  בנאום הפרידה: "old soldiers never die they just fade away- חיילים וותיקים לעולם לא מתים, הם רק נמוגים.

בראשית הערב הושמע ההמנון הסוציאליסטי כפי שהושר על ידי המפלגה הקומוניסטית באיטליה שהייתה המפלגה הקומוניסטית הגדולה ביותר  במערב. avanti popolo bandera rosa – קדימה העם עם הדגל האדום. אנחנו בתנועת הנוער הציוני שרנו אותו אחרת " ארץ מולדת היא תקוותנו, תכלת לבן הוא דגלנו- קדימה הנוער- "הנוער הציוני".

זה היה אירוע חשוב וגם עצוב. אני ראיתי בו עדיין את הצועדים של שיר הפרטיזנים, במרחק הזמן:

אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה
את אור היום הסתירו שמי העננה
זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא
ומצעדנו עוד ירעים אנחנו פה

הצעדים כבר לא רועמים, הם הולכים ומתרחקים, ורק הדים שהולכים ונחלשים, עדיין נשמעים, ועוד מעט קט גם אלה יימוגו.וכפי שנאמר בפתח מנשר ניצולי השואה:"בעוד שנים לא רבות לא יהיה עוד על כדור הארץ אדם שיוכל להעיר: אני זוכר  מה שאירע בשואה.יוותרו רק ספרי זיכרונות ומחקר,תמונות וסרטים ועדויות ניצולים"אחד מאלה הוא ספרו של ראול. לפרק אחד בספר הוא קורה: "פרשים אדומים  ורצועות כסף משמיים" על הצבא האדום ששחרר את מחנה הריכוז שבו שהה ראול. אני לא נתקלתי בצבא האדום עם השחרור אלא בצבא האמריקאי. עם זאת אהבתי את מקהלת הצבא האדום, גם כשהיא שרה בתקופת השלטון הקומוניסטי. במופע הזה היא כבר שרה לאחר נפילת הקומוניזם. אבל העוצמה  וההרמוניה של הקולות תמיד שבו את לבי והנה אני מעלה אותן במארש הצדעה לראול טייטלבאום.

צפי: מניות עולות לאחר נפילה- גם של הילרי קלינטו.

זאת שוב התקשורת הצבועה.

למי שמכיר את  "אני אוקלי" בסרט  Annie get your gun   ,מחזמר הוליוודי משנת 1950 בכיכובה של   בטי האטון ,שקדם לו מופע על במות ברודוויי בכיכובה של  אתל מֶרמן, וודאי יזכור את השיר anything you can do I can do better than you – מה שלא תעשה, אני אעשה זאת טוב יותר. בין אם זאת השוואה מדויקת ובין אם לא- זה ה"לייטמוטיב" של התקשורת החזותית, במאמציה להתחרות ברשתות הוירטואליות. אם אתם צהובים, אז אנו נהיה צהובים יותר.אם אתם חושפים את  את חמוקיי הירכיים,אנו נחשוף יותר. רשתות הטלוויזיה,בראש וראשונה המסחריות, אבל גם הציבוריות, החליטו כי את המאבק נגד הכמות האדירה של מידע ששוטף את המשתמשים ברשתות ההמוניות, הן ינהלו באיכות. ובאיכות הכוונה והמטרה הן איך להפוך את המסר למהמם  יותר.כלומר מי צולל עמוק יותר לאיזה מכנה משותף הזוי,גם מתחת לפני ים המלח.

המרשם הזה, כמו הפיכת הספר של דורוטי פילדס "אני אוקלי",אשת חיל שכיכבה יחד עם פרנק באטלר ב"מערב הפרוע של באפלו ביל", למחזמר, הוא פרי השיטה האלכימית של הפיכת "מערב פרוע" לסרטים שוברי קופות, לערגה לאמריקה של פעם ושווק והפצה אגרסיביים נוסח אמריקה . אמריקה היא המקור לא רק של מקדונלדס אלא גם להרבה מאוד דברים שנוגעים לאיכות החיים, לטוב ולרעה, בעולם שלנו . כל השאר הם חקיינים. כלל זה אומר שאם מישהו נפגע מיריות,  במערב הפרוע, או באמריקה של המאה ה-21 , בין אם במערכה על  שדה מרעה ועדר , או במערכה פוליטית ועדר- הזירה פתוחה  לטורפים.

כלל זה יושם בחשיפה שלילית, פרועה, של המועמדת הדמוקרטית לנשיאה, הילרי קלינטון. הילרי קלינטון מעולם לא טענה לטוהר מידות של אחות תרזה שהפכה לא מכבר לקדושה. היא ,כמו גם בעלה, סוחבים לא מעט מעשים ומחדלים  שיש בהם ריח מוסרי וציבורי לא טוב. אבל אם מישהו רוצה למצוא לא רק בין המועדים לנשיאות, אלא הנשיאים עצמם- מלאכים צחורים, זאת תהיה מלאכה סיזיפית שתעלה חרס. אלא מה. בדרך כלל הדברים מתגלים על ידי היסטוריונים כאשר הנשיאים סיימו תפקידם או את חייהם.

images

 

הילרי קלינטון. צילום אתר הילרי קלינטון

את הילרי קלינטון העלו על שיפוד מכיוון שהיא אישה ועוד "אישה חזקה" . הציבור הגברי, ובחלקו גם הנשי, גם הנאור עם מירכאות כפולות ובלעדיהן, אף פעם לא אהב נשים חזקות. עם זאת- ראו זה פלא- כשאלה שלטו- סגדו להן. לכן ערוצי הטלוויזיה ,בעיקר,  עטו על כול פצע מוגלתי כמו זבובים. והמעניין, ואולי האבסורדי שבדבר, הוא ,כי בשעה שחשפו את הבורות, גסות הרוח ותעתועי ההתבטאויות של  המועמד הרפובליקאי, דונלד טראמפ- הם העלו את המניות שלו. בשעה שעיסוק יותר חטטני , כמו בנושא השימוש האישי באינטרנט של משרד החוץ, של הילרי קלינטון,  הביא  לירידת מניותיה. או  רצח שגריר ארה"ב בלוב בספטמבר 2012 כשהיא הייתה שרת החוץ.

 

הרי היו שותפים בכירים למחדל הזה, החל ב-סי.איי. אי, המועצה לביטחון לאומי, שר ההגנה, ובראש וראשונה-הנשיא אובמה עצמו. אבל נטפלו בה. כול אלה הביאו לצניחת הדימוי שלה בתקשורת. אבל יש גם הציבור שדעותיו, החולפות או הקבועות, לאו דווקא משתקפות נאמנה בתקשורת.הוא לעתים הפכפך ולעתים חידתי.

מעידה  שתביא לעליה.

הסיכוי הוא שכאשר הילרי קלינטון תחלים מדלקת הריאות ותשוב לנתיב הבחירות, אזי להערכתי נראה לא רק אישה שהתגברה על מחלתה אלא יתר אמפתיה מצד הציבור וגם התקשורת. האמריקאים ,אחרי שהפילו מישהו על קרשים, הם רחמנים ויעזרו לה לקום על רגליה.אמריקה אולי חסרה צדק, אבל רחמים יש בה עדיין ,לפעמים בשפע, כולל נקיפות "מצפון" . להערכתי נהיה עדים ל come back  של המועמדת הדמוקרטית.

היא תזכה לגיבוי פעיל מאוד גם של הנשיא וגם של אישה מפורסמת אחרת, בזכות עצמה- רעיית הנשיא אובמה, מישל. היא צפויה לפתוח את מסע התמיכה שלה ביום ששי הקרוב בעצרת בצפון ווירג'יניה שבה היא תאיץ בבוחרים להבטיח את זכות הבחירה עד ל-17 לחודש שהוא המועד הסופי להרשמה במדינה זאת . יועצת התקשורת שלה, קרולין אדלֶר-מוראלֶס, מסרה לעיתון "ניו יורק טיימס" כי הגברת הראשונה "תתמקד בעידוד בוחרים במדינות מתנדנדות וכן באפרו אמריקאים צעירים להבטיח את זכותם לבחור ולהצביע בעד הילרי קלינטון. המסר שלה, לפי יועצת התקשורת ידגיש את " הכישורים, יכולת ההנהגה שנשיא זקוק להם, כדי לחזק את הערכים  החשובים לעם והתקווה המשותפת לעתיד טוב יותר" הילרי קלינטון עונה על כמיהות אלה.

מישל אובמה כבר צברה נקודות לטובת הילרי בהופעתה בוועידה של הדמוקרטים אשר בחרה בהילרי קלינטון כמועמדת שלה לנשיאות. היא אמרה בין השאר כי אין כול ספק שאפשר לסמוך עליה שתמשיך במורשת של הנשיא אובמה. היא הקימה את באי הוועידה על רגליהם כמה פעמים וזכתה להדים תקשורתיים  חיוביים מאוד.

לפי נתונים שהתפרסמו ביום ג' ב"ניו יורק טיימס"  מתוך כול 10 אמריקאים בעלי זכות בחירה ,  רק 6 מצביעים.  בין הלא מצביעים מצויים אפרו-אמריקאים ואמריקאיים ממוצא היספאני. ככול שרמת ההשכלה עולה, כן  ההשתתפות בבחירות רבה יותר.לכן המאמץ הגדול של הילרי מתמקד בקבוצות אלה. להערכתי רבים מן הרפובליקאים לא יצביעו בכלל, בשל שאט נפש כלפי המועמד שלהם. לפי העיתון "ניו יורק טיימס" מאה ועשרה מנהיגים רפובליקניים לא יצביעו בעבור טראמפ,וכמה מנותני התרומות הרפובליקניים עשויים לתרום לקלינטון.

ככה או אחרת. לדעתי הילרי קלינטון, אם בריאותה תעמוד לה ותמשיך במסע הבחירות יש סיכוי יותר מסביר שהיא תיבחר. ואם היא תיבחר,היא תהיה לדעתי, נשיאה טובה- גם לעם האמריקאי וגם לעולם החופשי, כולל העם בישראל.

 

 

 

הם צדים גם בלילות

אם יש את נפשכם לדעת מדוע לא רק הפלשתינים, אלא גם יהודים וגם ישראלים, מתקשים לזהות את מדינת ישראל כ"מדינה יהודית", לכו אל מרכז המעצר והכלא שבהם נמצאים אנשים משוללי כבוד אדם וחסרי הגנה שממתינים לגרוש. הם ניצודים ביום ובלילה. העם היהודי  היה  במשך אלפיים שנה  עם של פליטים נרדפים, נע ונד,בדרכים חוקיות  ועוד יותר בדרכים לא חוקיות ביבשה ובנתיבי ים, כדי לשרוד. מדינה זאת  שראש ממשלתה מתעקש שהפלשתינאים יכירו בה כמדינה יהודית ,רודפת ומציקה לפליטים כמעט בכול דרך אפשרת, כולל אמצעים אלימים.

מאז שחר ההיסטוריה, כוכב הלכת שלנו שקרוי אדמה ידע נדודי אדם. למעשה האדם היה יצור נודד כמו חיות ,בחיפוש אחר מזון ומקלט מזעמם של אלי הטבע ושל בני אדם יריבים . גם כשהאדם התביית לא פסקו נדודיו .בתחילה, כאמור בחיפוש אחר מקורות מחיה ולאחר מכן בשל זעזועים שלא הטבע גרמם כמו רעידות אדמה, האחרונה שבהן במרכז איטליה, או מעשים של אדם במלחמות עקובות מדם כמו אלה אחרי שתי מלחמות עולם, כאשר מיליונים נאלצו לנדוד בין הארצות. זה קורה גם במאה ה-21 במלחמות ומעשי הזוועה במזרח התיכון שהביאו אתם גל פליטים  אדיר באזור ובאירופה. אבל עדינו הוא לא הגיע.

הפליטים והשוהים הבלתי חוקיים מאפריקה הם עניין של שָנים ועם הקמת הגדר בגבול המצרי, החדירה קטנה מאוד למספר זעום.אבל יש גם שוהים בלתי חוקיים מאירופה. בעיקר מארצות כמו אוקראינה, מולדביה, קצת מרוסיה שהגיעו לכאן  באשרות כניסה אבל עם פג תוקף מועד האישור הם נשארו כאן. לפי נתוני משרד המשפטים, מאז הקמת מנהלת ההגירה בשנת 2002  הוציאה היחידה, שמורכבת מנציגים של משרדי הפנים,התעשייה  והתעסוקה ומשטרת ישראל, 100,000 צווי משמורת וצווי הרחקה . משטרת ההגירה עוסקת באיסוף מידע מודיעיני ובפעילות שטח שמטרתן הינה טיפול בנושאים הקשורים בעובדים זרים בישראל, כולל טיפול בנושא עובדים זרים המוגדרים כלא חוקיים על-פי חוק הכניסה לארץ ועל-פי חוקי העבודה. בשעה שהנתונים הרשמיים, של המשרדים הממשלתיים, כולל של למ"ס מוסרים נותנים יבשים, האגודה לזכויות האזרח- המוקד לפליטים ולמהגרים מדווח על נתונים מסוג אחר לגמרי.

 פגיעה בזכויות אדם, רדיפות ומעשה אלימות.

לפי נתונים רשמיים לתאריך 30.9.2015 ,מספר השוהים הלא חוקיים במדינה היה 16,234 עובדים זרים. מתוכם קרוב ל-12,000 בסיעוד, 650 בחקלאות והיתר בתעשייה, במלאכות מקצועיות שונות ושירותים. לפי נתונים משנת 2014  מדובר בסביבות ה- 50,000 .ככה או אחרת, עדיין מדובר בסוג זה של שהייה לא חוקית בקומץ קטן,שניתן להתמודד אתו בצורה נאותה.

בדוח האחרון לשנת 2015 ,אשר הופץ בין היתר לחברי הכנסת, מביאה האגודה נתונים על כך כי "בשנים האחרונות התקבלו בארגוני זכויות האדם עשרות תלונות אודות אלימות פקחי הגירה כלפי מהגרים ומבקשי מקלט. דו"ח זה מתאר את התופעה הפסולה ומדגיש את העלייה שחלה בשנה האחרונה במספר הדיווחים אודות נקיטת אלימות מצד פקחי ההגירה לצד קשיי הנפגעים בהגשת תלונות , בשל מעמדם הרעוע בישראל. במהלך השנים 2014 -ו 2015 המוקד לפליטים ולמהגרים והאגודה לזכויות האזרח בישראל תיעדו 16 מקרי הפעלת אלימות בעת מעצר, במתקני ההגירה, במהלך ניסיון להעלות את המגורשים למטוס ובפעולות אכיפה ברחובות הערים :  הדוח מציין כי 8  מקרבנות אלימות של הפקחים נזקקו לטיפול רפואי ואף לאשפוז • שני קרבנות דיווחו אודות אלימות הפקחים אך נמלכו בדעתם ונמנעו מלהגיש תלונה רשמית. • שני קורבנות נוספים חזרו בהם מכוונתם להגיש תלונה רשמית ובחרו לעזוב את ישראל. • ארבעה קורבנות שביקשו להגיש תלונה רשמית, גורשו במהרה למרות הנחיותיו המפורשות של  חבר בית הדין לביקורת משמורת לפקידי רשות ההגירה ולמשטרה לברר את תלונותיהם טרם הגרוש.

הסיכום  בפרק של  הסוגיה  מופיע  תחת הכותרת: מי מפקח על הפקחים?  "דו"ח זה חושף תמונה מדאיגה שלפיה יש בין פקחי ההגירה שמנצלים את כוחם לרעה ונוקטים באלימות קשה כלפי מהגרים בישראל. פעמים רבות הנפגעים עצמם אינם מתלוננים פן יבולע להם או משום שפקחי רשות ההגירה הזדרזו לגרשם מישראל אף בניגוד להנחיות הדיינים. פקחי הגירה אינם שוטרים או סוהרים בהכשרתם, אך סמכויותיהם הולכות ומתרחבות ויש הדורשים אף להרחיב את סמכויותיהם להפעלת כוח."  צוין  כי ארגוני זכויות האדם ניסחו המלצות במטרה לצמצם את מקרי האלימות ולהבטיח אכיפה במקרים אותם לא ניתן היה למנוע  וזאת בין היתר על ידי הכשרה נאותה, נרחבת, מקיפה ומתמשכת בדבר תפקידם וסמכויותיהם כלפי זרים בישראל תוך שימת לב מיוחדת לאוכלוסיות פגיעות עמן הם באים במגע כמו משפחות וילדים. במסגרת ההכשרה, רצוי ש פקחי ההגירה יפגשו עם נציגי ארגוני זכויות אדם, נציגים מקרב קהילות המהגרים השונות ומומחים לשלום הילד על מנת לספק תמונה מקיפה במידת האפשר על האוכלוסייה עמה הם באים במגע .

אני אסתפק בפרטים אלה מכיוון שבקטעים אלה הדָגֵש אינו על חוקי ההגירה. זאת סוגיה שונה לחלוטין.אך במסגרת התייחסות זאת, לאמור כשלא מדובר ב-מה אלא ב- איך ראיתי לנכון לכתוב את הפוסט הזה.

הפן המכוער של מדינת היהודים.

יום לאחר  הופעתו של מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך בכנס של לשכת עורכי הדין( 30.8.2016) שבה הסביר את החשדנות הטבעית של המשטרה כלפי צעירים, הופיעה עו"ד תמי אולמן בתכנית רשת ב' "הכול דיבורים". ל"עו"ד אולמן שלשה ילדים משלה והיא אימצה חמישה ילדים יוצאי אתיופיה ממשפחה שהיא במצוקה קשה. היא סיפרה כיצד בנה המאומץ , ימים לפני התגייסותו לצנחנים התלונן כי במועדון לילה הכו אותו. משטרת זבולון הפכה אותו ממתלונן לנאשם. כבלו את ידיו ובעת הנסיעה למעצר הוא נשאל  על משפחתו. הוא ענה שאימו היא עו"ד אולמן. על כך הם ענה שהם הילדים של אובמה. הם התנהגו בגסות מבישה ומעליבה. הוא אמנם שוחרר ומשרת בצנחנים, אך עו"ד אולמן לא בטוחה מה רשום בדוחות המשטרה, אפשר שהוא רשום כעבריין, וזאת אות קין לנצח. עוד "אות הצטיינות" של משטרת מדינת היהודים.

לפני  כחודש מספר לי מכר כי בבוקר אחד המנקה, קרולינה, (שם בדוי) שמוצאה מאוקראינה לא הופיעה לעבודה.אגב היא סיפרה לו שבאה עם ויזה, ואין כול ספק שהיא לא נכנסה בדרך לא חוקית מגבול מצרים, אלא בא ממולדתה עם ויזה שאותה ככול הנראה לא האריכה . היא לא סיפרה לו שהאשרה שלה לא הוארכה. הוא ניסה ליצור אתה קשר בנייד ולא נענה. אבל בקרב הקהילה של עוזרות בית ישנה תקשורת והוא הגיעה לעובדת אחת, שהיא לגאלית, וזאת סיפרה לו כי בשעה 4 לפנות בוקר הלמו על דלת  בדירת מגוריה, כשזו פתחה אותה פרצו פנימה, הודיעו לה שעליה לארוז את חפציה תוך שהם נשארו בפנים. קתרינה כמעט התעלפה ובקושי הספיקה לארוז את חפציה. לקחו אתו למתקן כליאה בדרך לגרוש.

כאשר שמעתי את הסיפור, נשארתי המום ,והמָכָּר חשש שמא אירע לי משהו. ואכן אירע לי, אך לא בגוף אלא בנפש. בשבילי דפיקות בדלת, פריצה וחיפוש לשם גרוש, תופעות אלה עוררו בי זיכרונות מבועתים רדומים. נזכרתי כיצד אמי, שנותרה יחידה מכול המשפחה בגטו לודז', הכינה מחבוא מאחורי ארון בגדים למקרה שיבואו וינסו לקחת את בנה במסגרת ה"אקציות" האין סופיות בגטו אל מחנות המוות.  זה לא זה. ההבדל בביצוע ובמטרה הוא גדול. אך טראומות, כידוע, לא יודעות הדמָיה. זיכרונות טראומטיים כאלה עלו אצלי בשעתו כאשר חיילי צהל הכו בקָתות הרובים על בתים במחנה פליטים חאן יוניס ברצועת עזה, וראיתי את  העיניים הגדולות, עיני דג, קפואות ומפוחדות  של הילדים הקטנים. אלה זיכרונות ששום ניצול שואה אינו יכול להימלט מהן. אבל מה קורה ליהודים.? עָם  בעל זיכרון ארוך, רדוף, פליט, מושפל ודרוס, בנתיבי הנדודים שלו, החוקיים והבלתי חוקיים. מה קורה לו בארצו שלו? והיכן גדלי התורה וכלי הקודש אשר מקדשים כל פיסות קרקע ועצים ואבנים, אבל לא מקדשים את חיי האדם וערכם. היכן האל מלא רחמים, שלציוויו הם נשמעים? היכן האדם, הבן אדם?

לא בכדי מקופלים חוק וצדק, ולא סתם ככה בית המשפט העליון בערכאה העליונה שלו הוא "בית הדין הגבוה לצדק". כי חוק ללא צדק, צדק ללא רחמים, ורחמים ללא זכויות של הפרט- כול אלה מבדילים בין מדינה רודנית לבין מדינה מתוקנת, בין קלגסים לבין אוכפי החוק כדוגמת השוטרים במשטרת בריטניה- לדוגמה. ובריטניה אינה מדינת יהודים.

אני דבק בהשקפת העולם שלי, השקפה סוקרָטית עתיקת יומין,  כי חוקים יש לכבד, ואם החוקים לא טובים יש לפעול לשינויים באמצעים דמוקרטיים .ויש מקרים שנגד חוקים שרירותיים שהעם אינו יכול לעמוד בהם, חומרית מוסרית וערכית – העם מורד ומחליף את השלטון שלא בדרך  של בחירות. זכותה וחובתה של מדינת ישראל לקבל חוקים ולעשות הכול כדי לאכוף אותם . זה כולל חוקי ההגירה. אבל החוק אינו אומר שיש לפעול באכזריות, בהתעללות בפרט, באי התחשבות בצרכים המינימאליים שלו. על כך בעצם מדבר אותו  קטע בדו"ח של האגודה לזכויות האזרח.

אני משוכנע שיש במנהל ההגירה אנשים יצירתיים אשר יכולים למצוא פתרונות גם לגופם של הבעיות וגם לטיבם של הפתרונות. הבעיות בין השאר הן שאין-  אין הרבה קופצים ישראליים שמוכנים להיות עוזרות או עוזריי בית ,ובכך בין השאר לאפשר לאמהות לעבוד. אין הרבה ישראלים בכלל כשמדובר בשירותים ובמלאכות "שחורות" שזמינים. אילו תנופת הבנייה האדירה בארץ הייתה קשורה בעובדים ישראליים, מעט בתים היו מתרוממים או מוקמים  בכלל. הם גם אלה  שרבים מהם נהרגים ב"תאונות עבודה". כאן לא חלה האמירה "בוני עירך קודמים", מנקות עירך קודמות. החילו אותו, עמי הארץ ערלי לב שבצמרתנו ובקרבנו, על אותם חיילי צהל, שמצפונם אמר לשים לב לאפריקנים הצברים הקטנים. אולי כחיילים שמצווים לעתים לנהוג בזר ביד קשה, מבקשים , למצער לומר: פקודה זאת פקודה, אבל אנו בראש וראשונה  בני אדם.

אשר לפועלים זרים, זהו העולם של ימינו שבו יש הרבה " עובדים אורחים" בלשון הגרמנית המקובלת  Gast Arbeiter כול הכלכלה העולמית תלויה בנדודים זמניים אלה של אוכלוסיה עובדת. ולכן ניתן למצוא פתרונות להאריך לתקופה מוגבלת את השהייה, תוך פיקוח ואמצעים שיהיו מקבלים על הכול.בוודאי שאפשר לגרש  לא בשעה ארבע בלילה.

ההבדל בין המילה "אנושים" לבין "אנושיים" היא ב-י' בלבד .ביידיש קוראים לזה "איין פינטעלע ייד". הנקודה היהודית. אבל במהות ההבדל הוא גדול מאוד ,מאוד.

טייס הקרב שנחת על גב הר נטופָה

 

הררית. צלומים: דוד דורון

אם  חשקה נפשכם לצפות  על בקעת סאכנין ובוסתני הזיתים, ממערב,ותוך  כמה מטרים מן המקום לראות את הכרמל  בדרום מערב ,ועמק יזרעאל על שלל צבעיו, בדרום. אם תוך מרחק הליכה קצר אתם מבקשים לראות את הר מירון מצפון ,ואם האוויר צלול – לראות את הכינרת ממזרח. המקום הוא הררית על פסגת הר נטופה ובמורדות שלו. העין אינה שובעת מן המראה הפנוראמי המדהים. באזור הזה, בין כפר מנדה בצפון לבין משגב בדרום, ליתר דיוק ביודפת, שימש יוסף בן מתתיהו- יוספוס פלאוויוס כמפקד הצבאי של הגליל בתקופת המרד הגדול.

hararit breathtaking view one

 

view from hatrarit two

נופים מהררית.

פעם רק עדרי כבשים או איל ההרים טפסו עליו. דומני שאחריהם בא אותו נזיר הולנדי מיוחד במינו ,האב יעקוב ולֶנברנט, בשנות הארבעים לחייו,אשר בשמעו מה שעבר על העם היהודי בשואה החליט בשנת 1965 לבוא לישראל ולהתיישב  בה, לאות הזדהות עם היהודים. לאחר חיפושים הוא מצא את המקום על פסגת הר נטופה, קרוב לשמיים ומצפור לעמקים למטה. הקרקע הייתה שייכת לתושב דיר חנא, ולאחר משא ומתן מייגע הוא רכש שבעה עשר דונם במרומי ההר. אליו הצטרף נזיר אחר, האב תומא, ממדינת וויסקונסין בארה"ב. בחורף שניהם עלו לפסגה, נטו אוהל והחליטו לקראו למקום  laura natofa – מבודד בנטופָה.במקום היה בור שאותו שכללו , באמצעות פועלים ערביים בסיבה, והפכו אותו לבור של אגירת מים. לפי גרסה אחת הנזיר יעקב החליט לימים להפוך את הבור לכנסייה כנאמר " ממעמקים קראתיך יה". לפי גרסה אחרת הכנסייה , שהיא אולי היחידה בעולם שמצויה למטה ולא בנויה לתלפיות עם צלב, מצויה למטה מסיבה ביורוקרטית. לא קבלו אישור להקים מבנה שישבור את קו הרקיע. במשך השנים הורחב המקום, נבנו צריפים וכמה מבני אבן שבהם שוכנו דרך קבע מספר נזירות, ולמקום הגיעו צליינים ומבקרים רבים והוא נחשב לאתר תיירות מבוקש. אבל זה בא בשלב מאוחר יותר בראשית שנות ה-80 , כאשר הקשר עם העולם החיצון נעשה דרך המיישבים החדשים בהררית. על אלה וקודמיהם נכתבו מילות השיר "העפילו, העפילו אל ראש ההר העפילו"

הררית.

ביום של חורף ומשאבי רוח עזים, בנובמבר 1980  הגיעה לפסגת הר נטופה בגליל המערבי העליון, קבוצה של שבע משפחות צעירות, אשר לאחת מהן, משפחת דורון, הייתה ילדה בת ארבעה  שבועות, כדי לתקוע יתד על אדמת טרשים וסלעים מבודדת. המטרה הייתה להקים יישוב של חבורת אנשים אשר המשותף ביניהם הוא חיים בטבע ועל פי הטבע ותוך שלווה קולקטיבית ואישית. מדובר היה בחבורה שאימצה את המדיטציה הטרנסצנדנטלית. רק לסבר את האוזן ,אגדיר בקצרה שמדובר בטכניקה הודית של התרכזות מחשבתית שמתורגלת כמה פעמים ביום תוך ישיבה נוחה עד שמגיעים למצב של תודעה כשהמעבר- transcend – באנגלית , של המחשבה הוא לשלב גבוה יותר של התנסות במקור – החלל הפנימי-  void . אם זה עדיין לא ברור יש גוגל והרבה מקורות.

" זה לא היה פשוט וקל," אומר לי דוד דורון, יו"ר הוועד המקומי, כשה," הפשוט והקל" בשפה העכשווית הוא- נורא  ואיום. לא רק במאמץ הפיזי אלא בכול התהליך של מציאת מקום הולם.  הסוכנות עשתה בעיות בעניין מיקום הגרעין . היא תמיד מעדיפה שיישובים יהיו נגישים במעין אשכול. "לאחר מאמצים מצאנו מקום על הר נטופה באזור משגב, כשלושה ק"מ מן הכפר הערבי עראבה .הגרעין הראשון מנה  שבע משפחות "- מספר לי דוד, שנמנה עם הגרעין המייסד.  "תחילה עבדנו בחיפה. אבל אמרנו לקבלן חיים שיף , שפעל מטעם הסוכנות, היהודית" : תעסיק אותנו כפועלים ואנו נבנה את ביתינו. והוא  אמר: אשמח . וככה הגענו  בנובמבר 80 עם ילדה בת 4 שבועות. במקום לא היה כלום. לא היה חשמל ,ובהתחלה גם מים לא היו ,אלא  מי אגירה, אבל החיבור למים היה מהר. בלילות הראשונים היו עששיות ונרות. רק לאחר חודש הבאנו גנראטור. גם קשר טלפוני לא היה.הקשר היחיד היה  מכשיר קשר צבאי שהיה מחובר לבסיס  נח"ל באזור".

חבורה זאת שגמרה אומר להקים קהילה  שבה יוכלו גם לחיות כלבבם וגם להעמיק במדיטציה,לא נואשה, לנוכח מצבים שהיו לעתים קשים מנשוא. עם הזמן נוספו עוד 16 משפחות. בהתחלה המוסדות המיישבים ניסו להעסיק את המתיישבים בגידולי צמחים שונים, לרבות צמחיי מרפא, ביניהם כלניות ,וזאת בשיתוף מכון וולקאני, אך זה לא צלח.  אז ,בשנת 1982 , הסוכנות היהודית לא הסכימה שאנשים בודדים יצטרפו למסגרת זאת של היישוב,  והמתיישבים היו חייבים להגיע כמשפחה. היו במקום רווקים. אלה לא התקפלו. הם הקימו קיבוץ שהוא סמוך לכפר הררית בשם "יחד" .מלבד העבודה הרציפה והמתישה לפיתוח היישוב -התנהלו דרך קבע מפגשים וקורסים במדיטציה טראנצנטאלית, הן במסגרת היישוב והן מחוצה לו. השאיפה של החברים הייתה שאלה שיצטרפו אליהם יהיו גם הם "מודטים". אבל זה לא היה תנאי. מעבר לזה היישוב לא התערב בשום תחום של הפרט, כמו עיסוק, מקצוע, צורת ניהול המשק וכיוצא באלה עניינים. ככה לדוגמה חלק מן התושבים ניהלו מטבח צמחוני, לימים גם טבעוני .אגודות המדיטציה בדרך כלל שייכות לתנועה הבינלאומית,וחבריה משתתפים גם במפגשים בינלאומיים.גם כחלוצים על גב הר וגם כאידיאליסטים הם חשבו כי המדיטציה שחובקת עולם יכולה גם להביא לסיום מעשי הטרור והמלחמות באזורנו. למטרה זאת הקימו "מפלגת-ים". אך המפלגה לא עברה את אחוז החסימה.

 יישוב יציב.

הררית היא יישוב מוניציפלי. והבחירות נערכות כחוק יחד עם הבחירות המוניציפאליות בכול הארץ. כיום יש 102 משפחות וכבר עוסקים בבניית יחידות  לעוד  60 משפחות כשהמטרה היא להגיע ל 300 משפחות. המתיישבים עוסקים כיום בתחומים שונים. חלקם בעלי מקצועות חופשיים, עורכי דין, מהנדסים, רופאים , מוסיקאים וגם שופטים. אחרים מתמחים ברפואה אלטרנטיבית או עוסקים בחינוך. ישנם בתים  שהאנרגיה שבהם היא סולארית, וגם בריכות השחייה מחוממות בדרך זאת. יש ,כמו אצל משפחת דורון, גן ירק אורגני מעל לבית. כשהבית עצמו על הצמחייה, המפלסים, אגמונים קטנים הם  משהו קסום ,ופה ושם דרך הצמחייה  הצפופה נגלה לעיניך  מראה מדהים. מזג האוויר למעלה דומה מאוד לזה שבירושלים. בלילות הקיץ כאשר אין חמסין צריך ללבוש בגד חמים בחוץ.  במקום יש גן ילדים אך הילדים בגיל בית הספר מוסעים בתחבורה מיוחדת כמקובל. ויש גם שרות אוטובוסים למקום. ככלל זה יישוב יציב כלכלית וחברתית. הוועד נבחר בבחירות כללית, כמו בכול הארץ באמצעות מפלגות.

house one 1

 

house two 2

הירוק שעוטף את בית משפחת דורון.

היו"ר הנוכחי של ועד המקום, כפי שציינתי הוא דוד דורון. במכתב שלו לתושבים שהתפרסם באתר הכפר הוא כותב בין השאר: "אני בישוב מנובמבר 1980 ועקרון אחד לא השתנה. דברים לא זזים לבד. לא כביש, לא תשתיות, לא שיפורים בקווי הטלפון . הישוב דורש תחזוקה. יש לעמוד מול מוסדות ומשרדי ממשלה ולעמוד על זכויותינו, אחרת לא נקבל אותם. הידעתם ….ישבתי במעגל הקהילה אתמול. כשנפגשים כשלושים וחמישה אנשים, ורוצים לשמוע גם את דעותיהם של הפחות דומיננטיים והמתפרצים, אין ברירה אלה להגביל את משך הדיבור של כל אחד. לא התרשמתי שאנשים פחדו לדבר. רוח הדברים היא שבסך הכול הישוב והאגודה פועלים ביושר ובתום לב. תמיד אפשר לשפר, לא כל דבר מושלם, אבל המצב רחוק מאוד משחיתות או כוונות רעות. יש הרבה מה לעשות בתחום תרבות הדיבור והכתיבה. לדעתי מכתבים רבים עוררו התנגדות עקב הסגנון והצורה, ולא זכו למענה לתוכנם. יש לי עוד הרבה מה להציע בנושא הקליטה, הקשר עם הסביבה, רווחת התושבים ואיכות החיים שלנו, חינוך, בנים ממשיכים ועוד. אכתוב מתי שהוא בעתיד."

אף שהוא נתן לו פומבי, הייתי קורא לזה מעין מכתב משפחתי, על רגל אחת. גילוי לב כן  מה הדברים הטובים והפחות טובים שקורים במשפחה. והמשפחה גָדלה מאוד מאז  שהלן ודוד דורון עם ילדה בת ארבעה שבועות ,באו כאן לארץ של סלעים ואדמה בתולית והקימו בה משפחה לתפארת ויישוב פורח..

דוד דורון.

דוד דורון נולד ב  1950 בקיבוץ כפר גליקסון וכאשר היה בן שנה וחצי עברו ההורים למושב צהל -כיום -כפר לימָן בצפון .  ב 1953  קבל אביו הצעת עבודה של הוראה והדרכה  במקווה ישראל ושם עבר דוד  את כול תקופת הנעורים שלו.הוא למד  בין השאר במגמה של הנדסה חקלאית במכללת "יד סינגלובסקי" שנחשב מוסד חינוכי  יוקרתי . בשנת 1970 התגייס לצבא  ולימים התקבל לקורס טיס. דוד עצמו שרת בסדיר  עד 1975  . במלחמת יום הכיפורים הוא הטיס מטוסי סקייהוק במשימות הגנה על כוחות היבשה ומשימות התקפה בצפון ובדרום. בשנת 1974 למד את טכניקת המדיטציה הטראנסצנדנטאלית שבה ראה כמי שהוא מגדיר זאת " דבר חשוב שיכול להציל את העולם" . עוד בהיותו בצבא קבל חופשה ויצא לשוויץ להשתתף בקורס קצר שלאחריו חזר לשרות  עד אוקטובר 1975 .לאחר מכן דוד הדריך בקורסים  של טייסים. אז עבר קורס מדיטציה שנמשך חצי שנה בנהרייה ולאחר מכן התיישב בחיפה. בסוף שנת 1978  הגיעה לשם הלן לוונטל מלונדון, במסגרת מפגש של מדיטציה טרנסצנטאלית. היא כבר אז הייתה מורה למדיטציה.

חשבתם פעם על כך שרבים מן האירועים שאנו זוכרים בערגה קרו במזג אוויר סוער. לא מדובר ברומן, אלא במציאות. כנראה שבאורח טלפתי הטבע מעצים את האירוע . וככה מספר דוד :"אני זוכר שהלן הגיעה לחיפה ביום  גשום וסוער מאוד. נפגשנו למשך שבוע שבועיים והלן חזרה לאנגליה. התכתבנו ובתחילת מרס 1979 היא הגיעה לארץ וכבור זמן קצר התחתנו. בהתחלה הדרכנו קורסים באחד המלונות בנהרייה. היינו שם כשנה וחצי וחזרנו לחיפה ואז עלה הרעיון  בסוף שנת 79  להקים גרעין של  אנשי מדיטציה ולהתיישב באיזה מקום"

מכיוון שמולי יושב טייס קרבי בדימוס שהשתתף באחת מן המערכות הקשות בתולדות ישראל, מלחמת יום הכיפורים, כאשר חיל האוויר צריך היה לענות על  מבצעים לוגיסטיים במקום חיילות היבשה שגם היו בשלבי התארגנות וגם סבלו אבדות כבדות, טבעי שאעסוק בפן האחר של מלחמה. אני שואל  את דוד האם  התחושה שלי  שאלה שבידיהם  מופקדת עוצמת ההרג הגדול ביותר, כמו טייסים, האם לאחר השרות הם הופכים ל"פיסניקים", לשוחרי שלום. דוד מהסס ומעיר:" יש בזה משהו" והוא מוסיף שהרבה מאוד טייסים נשארו בצבא ,חלקם עברו למקצוע הנדסה, חלק  ל"הייטק" או לפיזיקה. הפיייטר הזה בשחקים הוא  רך ומהיר בדיבור, שקט, ואינו מפליג בנושאים שיש להם זיקה פוליטית. לכן אני מוסיף  ושואל האם יכולה להיות זיקה בין מדיטציה לבין היותך טייס קרבי- האם אין פה התנגשות. "לא- עונה דוד בהחלטיות – "הלוחם צריך לדעת שיציאה למלחמה זה המוצא האחרון. ואז צא והילחם כי זה היעד שלך וזה נכון" כמובן שלא שאלתי אותו אם היציאה למלחמה היא תמיד המוצא האחרון, שכן זאת שאלה פוליטית, ולא עסקנו בפוליטיקה.

לקראת אמצע שנות השמונים הלן התחילה ללמד אנגלית בבית.ודוד עשה מילואים בבסיס חצרים. בינתיים נולדו עוד שני ילדים. זאת לאחר לידת הבת הבכורה אֵלה, אשר כאמור בגיל ארבעה שבועות  נמנתה עם חלוצי היישוב. הבן  בניה  נולד בתחילת 1983 ואדם, הצעיר בסוף 1984. אֵלה הבכורה, היא מפיקה, במאית,מלחינה וזמרת נפלאה. בנָיָה  מנהל את המרכז האסייני בדרום קוריאה, ואָדָם הצעיר עושה את הדוקטורט במכון וייצמן למדע.

david running

 

דוד דורון רץ למרחקים

 

מלבד תרגילי המדיטציה דוד התחיל לרוץ למרחקים לתקופה מסוימת ואז הפסיק לתקופת מה ומאז 1990 דוד רץ דרך קבע, בין 30-70 ק"מ לשבוע ביישוב וגם משתתף בכמה מרתונים בארץ.

ביום חמישי שעבר הוא בא מהררית בלילה,לן בתל אביב, הצטרף לאיזה מרוץ,חזר ולקח את המכונית ונסע לנתב"ג ומשם לסיאול, בירת דרום קוריאה.

כיום דוד פועל במסגרת המפעל המשפחתי של  Helen Doron English שעל המפעל החינוכי העולמי כתבתי בפוסט קודם.לפני כן הוא עסק בצמחי מרפא ולאחר מכן פעל בענפי פיתוח  שונים בתוך היישוב. דוד, שהיה בתחילה צמחוני הוא עתה טבעוני. הוא כמו רעייתו הלן, שוחרי סביבה. דוד דורון הוא "גוגל מהלך". אנשי שיחה אתו לא נתקלו בבעיה או בנושא שהוא לא רק מכיר אותם אלא נכנס לפרטי פרטים. הוא עושה זאת ,אגב אורחא בלא שמץ של יהירות. כששאלתי אותו מה התחביב שלו, הוא ענה: צילום. ואני חשבתי לעצמי אם האיש הזה מגדיר את עצמו כ"חובב צילום", את מי הוא רואה כצלם מקצועי. שכן כול תמונה שלו היא חגיגה, והמצלמה צמודה אליו ברגע שהוא יוצא מן הבית. רק כדי לראות  כיצד הוא משתמש באפליקציות שב",טבלט", שלו, צריך להיות מומחה, ואני כשאני מתבונן בתזוזת העכבר שלו, פוקח עיני בפליאה כיצד הוא מעצב אותה תמונה במצבים שונים.פי פעור וככה גם עיניי.

אבל  התמונה היפה ביותר, היא לא של דוד, היא של הארץ מסביב. של הנוף קורע עיניים, שאליו אתה צמוד באיזה כוח מגנטי.וכל זה אינו רק הטבע. הטבע הוא הבסיס. כל זה הוא בעיקר האדם ומה שהוא עשה בטבע. ואז אני שואל את עצמי, השאלה הטורדנית, שאני מעלה אותה לעתים קרובות. יש לנו ארץ תפארת , אז מדוע אי אלה אנשים, לרוב בצמרת הפוליטית, אבל לא רק- מסתירים אותה. ומדוע החלוצה של "הררית" בת חודש ,אלה דורון, מדוע האישה הצעירה הזאת שנמנתה עם הפעילים של מחאת התודעה החברתית,וראשי המקימים את אוהלי רוטשילד- מדוע  היא שרה " ארצי בוערת" –  My Country is burning