פריסקופ

מבט על עולם מנוכר והרהורים על הסתגרות.

 בשיחות עם בני המשפחה אני מנסה להסביר שתופעות שונות בחיים כפי שאני חווה אותן במציאות של ימינו , הן זרות ומוזרות לי. במקרה הטוב הן לא ברורות לי ובמקרה הפחות טוב הן מתסכלות אותי. אני נמצא  בזירה שכללי המשחק לא ברורים לי, וכמי שלמוּד התמודדויות בחיים ,אני מתקשה באתגר הזה . בהקשר זה הביטוי שאילו "פלוני ואלמוני היה קם מקברו ורואה מה קורה ,הוא היה ממהר לחזור", יש לו חלופה אצלי. אם הדור שאתו גדלתי שקע ברובו למצולות האדמה- אני הפריסקופ שלו, וחוסך ממנו לעלות ולהסתחרר לנוכח מה שראות עיניו ושומעות אוזניו, ולשוב על עקבותיו. אני "אי טי"-חיזר, שייך לדור אחר שידע את בעל החלומות, ובקשי יודע את הדור הצעיר ומה החלומות שלהם.

אם אתבקש  להגדיר את העולם כפי שאני רואה אותו , כפי שהוא סביבי, הייתי אומר שזה עולם מנוכר. לא רק כפי שאנו רואה אותו, אלא כפי שאני תופס אותו לגבי אחרים, כיצד הם רואים את עצמם . וגם אותם אני רואה כמנוכרים זה לזה. עולם שלם מנוכר. לעתים אם אני רוצה לברוח מן המציאות ולראות איזה סרט מתח, מה שמוצע לי אלה לא המותחנים הקלסיים אלא לרוב זה מותחן מדע בדיוני .הסרט שעשוי במיטב הטכנולוגיה הקולנועית העכשווית מצליח  להביא  לנגד עיניי עולם  שבו ,היכן שפונים, מצויים  עיי ההרס של  הציביליזציה כפי שהיא מוכרת לכולנו-עדיין, הרס שנגרם  כאילו על ידי  שברים טקטוניים שבמעבה האדמה .אלא שאלה נגרמו בידי אדם מלמעלה וגרמו להתמוטטות מוחלטת של היקום שמוכר לנו, בכול מה שנראה  באופק הקרוב והרחוק .הכול התמוטט . כול מה  שסימל תרבות כפי שהיא  מוכרת לנו: שכיות חמדה היסטוריות, גורדי שחקים, גשרים, מחלפים -הכול מרוסק עד כלות , כולל  נופי טבע חרוכים כאילו מה שלא נהרס בכוח גרעיני, נפגע בקרניים רדיואקטיביות או במגפה וויראלית כמו בסרט "מלחמת עולם z  " עם בראד פיט, שבה הבריות הופכות מפלצות והן מושמדות. או "עולם היורה -נפילת הממלכה", בדיונון שבו מדענים מעלים מן האוב דינוזאורים שמשתלטים מחדש על העולם. הרס עצמי מובהק. התרבות האנושית נהרסה. הבודדים שנוברים בתוך המחילות או  בתוך נקיקיי צלעות של בטון של מבני ענק שקרסו, יחד עם החיות ששרדו, הם אולי הבשורה לעתיד כשבני אדם ישובו להיות  בני אדם.

אפשר ומוסר ההשכל הוא: ראו הוזהרתם. אם לא תעשו דברים לשמר את הסביבה ואת המערכת הפיזית והערכית- זה מה שיקרה. יחד עם זאת, אני חושב לעצמי אם מה שהיה פעם מדע בדיוני התממש במקרים רבים בימינו והפך למציאות, הרי סרטי המדע הבדיוניים העכשוויים מבשרים לנו מה הוא התרחיש שצפוי לנו. חיים אחרים באותו כדור הארץ. בנושא הזה אפשר לכתוב עשרות דוקטורטים ואלה נכתבו ונכתבים מזווית זאת או אחרת. שלא לדבר על סרטים, גם משום שהסוגיה היא כה אקוטית וגם משום שיש אנשי מחקר סקרנים. מסיבה זאת- אני, גם לגופי וגם לגופו של העניין כבלוגר ,אצטמצם באלמנטים פשוטים כמעט יומיים כפי שאני רואה או חש אותם ממרום שנותיי בפריסקופ שלי.

עיבריש

כשאני מתייחס לעולם מנוכר, אני מתחיל בבסיס הקיום שלנו, במעגל הקרוב- כפרטים. השפה היא אמצעי הקומוניקציה הראשי בין הבריות. בלעדיה האדם אינו אדם ואין חיי חברה וכל הכרוך בכך. וכאן אני נתקל בניכור הראשון. בהזדמנות אחרת הערתי כי לעתים כשנכדיי מדברים אתי, אני בקושי יכול לעקוב אחר השפה הרהוטה שלהם שגומאת 180 קמ"ש. והמצב מבחינתי הולך ומחמיר ואני יודע שזאת העברית המדוברת והמובנת ,בקרב הדור הצעיר בוודאי. לי זאת עיבריש. ואם במרחבי הזמן מהירות זאת תגבר, הרי נכדיי לא יוכלו להבין את נכדיהם שלהם ונגיע לנהיָה וואו ,כלפי מטה מצד אחד, ולשאגת וואו כלפי מעלה.

העדר קומוניקציה כפי שאני רואה אותה, כלומר תוך אינטראקציה אישית בין בני אדם, תהליך חברתי ופוליטי חשוב, חל גם על התקשורת הרווחת בדורנו. אני לא תופס מצב שבו אנשים צעירים ומבוגרים צמודים כול הזמן למפלצת הזאת ששמה הטלפון הסלולארי. בבית, בחוץ, בישיבה, בכבישים,עוברים כמו זומביס , בלי להסתכל ימינה או שמאלה, ברכב , בשכיבה. ואם אכתוב שעוד נגיע  לאקט מיני מצולם בסלפי, מן הסתם אקבל תגובה: חחחח. שפרושה או שזה  מצחיק, או, בסבירות גדולה יותר -"הצחקתם אותם". האיש מגלה את אמריקה. העניין הוא בכך שהתקשורת  הזאת בחלל האנושי, לא באה כהשלמה לקשר רגיל. במקרים רבים היא החלופה לקשר הבין- אישי.

Dancing all the way- alone

אביא תחום אחר שכה חשוב לנו כבני אדם וגורם לנו הנאה. התחום הארוטי,תחום שיש בו גירוי חיובי בדרך אל תכלית כמו אהבה. בשעתו הקדשתי פוסט לנושא הארוטיקה, שהיא עתיקת יומין ויש בה יופי אם היא לא חוצה את גבול הוולגריות או את הדחף החייתי. כתבתי כי אצלנו הורגים את הארוטיקה ועוד מעט אם גבר יקרוץ בעינו לאישה, היא עלולה לתבוע אותו למשפט ע"פ חוק. לי אין כול היסוס לומר לאישה שהיא יפה, או שיש לה עניים יפות,שפתיים יפות. היא לרגע עשויה לפעור עיניים אך כאשר תיווכח שאחרי מחמאה זאת אני לא נע אלא נח, היא תחייך ותקבל זאת כמחמאה,ואף בתודה. ואם לחי תגיש אדביק נשיקה בלחי, אם שפתיים-שפתיים יישק. כול היתר כתוב ב"שיר השירים" .

ארוטיקה היא הגירוי והקסם בתהליך הקשר הפיזי בין גבר לאישה.  פעם -אחד העינוגים הארוטיים היה הריקוד. ריקוד בשניים שבו הזוג ,הוא והיא, התחבקו ,והחיבוק עצמו יכול היה להסתיים כחיבוק והפרטנרים התחלפו. וקרו מקרים של התאהבות. אפשר ופה ושם היה משום חציית מה של הגבול, אבל גם אפשר שבכך הוא מנע פריצת הגבול. הארוטיקה והרומנטיקה,כאמור, היו הדבר הטבעי ביותר. אשר לריקוד עצמו, היום לא רוקדים בצמדים אלא בבודדים. מדי פעם בפעם בודד אחד מגיע לבודדת אחת והם שניהם מנענעים את האברים לזמן מה עד שהם פונים לבודד או לבודדת אחרת. זה לא ריקוד ארוטי זה ריקוד פולחני. זה קצב. כשלעצמו אין בו רע. אבל אם הוא  דומיננטי, הרי המשמעות היא שקצב החיים המטורף בימינו נגרר גם לתחום העינוג. זה כבר לא עינוג. זה חלק מן העניין, כאילו משונעים על מסוע קולקטיבי , שבירת שיאים ברֶגאיי.

המנגינה…..

זה חל גם בתחום הלירי- השירה. נתחיל במילים למנגינה. באחד הפוסטים הבאתי בית משירה של לאה גולדברג "מכורה שלי".כל מילה הייתה פנינה במחרוזת. ולא מדובר רק בלאה גולדברג אלא במשוררים  ופזמונאים בני זמננו שכתבו בראש וראשונה שירה והיא לעצמה דיברה,דיברה אליי ודיברה לרבים. יש והמילים שימשו בסיס ללחן, שיר- עם ,או שיר- קצב. גם אז המנגינה בדרך כלל לא האפילה על הטקסט. וגם כאן אני מוכן להתרפס על רומנטיקה. כיום אני שומע קול מאנפף, מילים מובלעות, ויש ונעשה להם צדק ,שכן הן בנאליות באוזני, הן תפלות. יש והמקצב עושה אתם חסד, ויש שהמקצב עצמו הוא מונוטוני וחוזר על עצמו וכול הקהל הגדול של צעירים נמצא בטראנס. אני, כאמור, לא מזלזל בקצב. להפך. הוא שנותן טעם, כמו הקצב האפריקני שיובא לאמריקה, כמו הג'ז, כמו המקצבים הדרום אמריקניים,  בראש וראשונה של ברזיל, כמו הפלמנקו- תערובת ספרדית-צוענית, יהודית. כמו הספיריטשואלס -spirituals או ה"גוספלס" שנשמעים בכנסיות. יש בכול אלה הנאה הן של היחיד ולעתים קרובות של רבים מקרב הקהל שמצטרפים אל המקהלה או הלהקה.

למשל. בסיבוב האחרון של " להקת הצבא האדום", אחד השירים שהושמעו כאן ,ולא בפעם הראשונה היה שירו של עוזי חיטמן "אדון עולם".הסולן והמקהלה שרו אותו בעברית וכמובן גם חברי ה"גבעטרון" שהיו אורחי הלהקה הרוסית. די במקהלה זאת בת קרוב למאה איש, התזמורת הגדולה וה"גבעטרון" להרעים ולהרים את שלושת אלפים הישראלים בהיכל התרבות. אך בשלב מסוים המנצח עשה סיבוב של מאה ושמונים מעלות אל הקהל שכמובן הצטרף לשירה וזה היה מהמם. קורים דברים כאלה גם באי אלה קונצרטים של פופ, אבל גם במקרים אלה חסרה ההרמוניה. ישנו הקצב. הקצב הוא מלך ה"פופ". קהל של אלפים משלב זרועות ונע בגלים כמו בריטואל פולחני שבו הכול- על הבמה ולמטה וביציעים נמצא באיזה סחרור טרנסדנטאלי. הצרוף של כול אלה על שלל הפעלולים החזותיים ומראות נוף ,המהמהמים לעצמם, נמצא באירוויזיון, שישראל התכבדה לארחו השנה. קרנבל  בססמה היפה dare to dream -להעז לחלום. מדינה שלמה שיכורה ואחוזה חלום  אירוויזיוני. זאת בשעה שפורצים גונבים את ערכיה שאין להם תחליף.

נוודים.

 בעיניי ,אחת התופעות שמייחדות את הדור הצעיר היא הנוודות. היא מתחילה במגורים. לצעירים כיום אין שום בעיה לחבור עם שותפים זמניים בדירה שכורה ולהחליף אותה, כעבור חודשיים, עם שותפים אחרים בדירה אחרת. הם לא יוצרים שום זיקה לדירה והיא בעיקר מקום שינה ובאיזה פינה מצוי הלפטופ שגם הוא נייד. הפועל היוצא הוא שבערים הגדולות, שבהן מתגוררים צעירים רבים למטרת לימודים או עבודה , בתים רבים במרכזי הערים מאוכלסים בצעירים. והיות והם רואים בבית אכסניה  זמנית, הם גם מתייחסים אליו בהתאם. חדריי מדרגות מוזנחים צינורות הביוב סתומים מכול מיני ,והניחוח מגיע לרחוב, תיבות דואר מתפוררות וכיוצא באלה תופעות של הזמניות.

אלא שזו לעתים עוברת לזירה הרחבה יותר בייחוד מכיוון שבימינו ניתן לעבוד ברשת עסקית שקצה האחד שלה הוא בתל אביב , אחר מצוי  ביוסטון טקסאס, השלישי במוממביי והרביעי בסינגפור. ויש ואלה עמדות מאוישות גם על ידי עובדים מקומיים ויש שהן תחנות לנווד המודרני. לעתים  במשפחות נשואות עם ילדים האמהות והילדים רואים את האב לעתים רחוקות כמו שראו פעם את המלח יורד הימים, או לעתים קרובת יותר לזמן קצוב.

ואגב  נדידה. בארה"ב נמצאים שלושת רבעי מיליון ישראלים. במשך שנות דור סביי סביהם נדדו וייחלו לשוב לציון והנה נכדיהם וניניהם מחדשים את הנדידה לפזורה. ואתה תוהה שמא יש בזה איזו חזרה היסטורית שהפזורה היא ששמרה על הרצף של העם, לנוכח המציאות במדינה היהודית.

לא רק המערכות הכלכליות והטכניות אפשרו נוודות זאת אלא גם המסגרות המדיניות. לדוגמה. אחת הסיבות שאנשים צעירים באנגליה נמנו עם המתנגדים החריפים של ה"ברקזיט"- פרישת אנגליה מן השוק המשותף, הייתה חסימת האפשרות לניידות  במדינות השוק המשותף, לאמור באירופה, ולהישאר באי, שאינו יותר אימפריה. זאת הסיבה שבני הדור השני של שרידי השואה מפולין,  הונגריה, צ'כיה ניסו ומנסים לקבל את האזרחות של הוריהם אך ורק משום שזה יאפשר להם ניידות חופשית במדינות האיחוד האירופי ובראש וראשונה גרמניה העשירה והסובלנית ,יחסית, כלפי זרים. במילים אחרות – המודרנה מחזירה אותנו לעידן של נוודות במסגרת האוניברסאליזציה והגלובליזציה של הכלכלה.

לבד- בברלין ובתל אביב.

 אחד הדברים החשובים שמיוחסים לאלוהים במעשה הבריאה הוא ,שלצד האדם הראשון ברא אישה. והוא הסביר זאת בכך ש"לא טוב היות האדם לבדו", שלא לדבר שבכך התאפשרה התפתחות האנושות- פרו ורבו. והנה הטכנולוגיה והמדע וכל הנובע מהם הביא לכך שהאדם לא זקוק "לעזר כנגדו". הוא מסתדר לבד.

שיעור האנשים שחיים לבד הולך ועולה וזאת תופעה כלל עולמית בראש וראשונה במערב זה יותר מעשור. מאז 2006, שיעור האירופאים שחיים בגפם טיפס ל–29%.  נכון לשנת 2017, שליש מתושבי האיחוד האירופי חיו לבדם. בצפון ומערב אירופה המספרים גבוהים בהרבה. יותר ממחצית משקי הבית בשוודיה ודנמרק מורכבים מאדם אחד. בגרמניה, פינלנד, הולנד, צרפת ואוסטריה שיעורם עומד על 40%–45%. גם בארה"ב שיעור הרווקים עולה בקביעות. 35.5 מיליון אמריקאים חיים בגפם — ומהווים 28% מכלל משקי הבית (ב–1970, לשם השוואה שיעורם היה 17%.

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לא רק שגיל הנישואים עולה, אלא שיעורי הרווקות מטפסים ומגיעים לשיא חדש מדי שנה, בישראל . בין 1996 ל–2016 שיעור הגברים הרווקים בגילאי 35–44 הכפיל עצמו, כשעיקר הזינוק חל בעשור האחרון. למעשה, כיום יותר מ–20% מהגברים היהודים בגילאי 35–39 הם רווקים, וכך גם כמעט 15% מבין הגברים בגילאי 40–44. מגמה דומה, אף שמעט מתונה יותר, אפשר למצוא בקרב נשים. יותר מ–15% מהנשים היהודיות בגיל 35–39 הן רווקות. לפני עשור, שיעורן באוכלוסייה היה 10% בלבד.

יש לכך כמה סיבות. בין היתר מצד הנשים ,שכיום הם מפרנסות את עצמן ולא זקוקות לבעל תומך. אשר לגברים נוח להם יותר לקיים קשרים זמניים עם נשים מאשר מחויבות או גרושים מוקדמים. אבל יש גם יותר ויותר גברים אשר הניידות שלהם אינם מאפשרת להם קשר מתמיד עם בנות זוגם וילדיהם. מכאן שהבדידות, אשר מן הסתם תלך ותחריף עם הזמן היא  לא תופעה זמנית אלא כזאת שהולכת ומתבססת.

צב השעה.

 ישראל,היא, כאמור , חלק  בלתי נפרד מן המגמה הזאת שהיא  עולמית .מסיבה זאת לא מתקבל על הדעת שלמגמה עצמתית זאת לא תהיינה  לה השלכות- גם חברתיות,גם כלכליות וגם מדיניות- בכול העולם . בשעתו בעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה כאשר מדובר היה על חלוקת העושר בעולם, במקום הראשון עמדה ארה"ב ובמקום השני מעמדה הכלכלי של ארה"ב באירופה."תכנית מרשל" אשר הביאה לשיקום אירופה מהריסות מלחמת העולם השנייה הניבה דיווידנד גדול לכלכלה האמריקאית. וההמשך מה שקרוי גלובליזציה ,משמעותה המעשי הייתה  אמריקניזציה כלכלית של העולם, בייחוד לאחר נפילת המשטר הסובייטי. עד שהופיע הענק הסיני שלא זו בלבד שהוליך את שלוחותיו באסיה אלא הגיע גם לאמריקה. תהליך זה שלווה בזעזועים גאופוליטיים ובעקבותיו ההגירה המונית, בראש וראשונה מעיראק וסוריה עקב המלחמה עם דאעש, וגם מאפריקה- הגירת מיליונים של פליטים וחדירת מאות אלפים לארה"ב מאמריקה הדרומית -הוציאו את הדוב  הלאומי, או הלאומני מתרדמתו.

בארה"ב הנשיא טראמפ ממשיך את מאבקו כמעט נגד כול העולם בזירה הכלכלית, בטענה, כי הם מציפים את שווקי אמריקה במוצריהם ולא גומלים ביבוא . הגרעון של ארה"ב,   חרף הירידה, עמד בפברואר 2019 על חמישים מיליארד דולר והגרעון בסחר עם סין, לאחר נפילה של 20% עדיין עמד על 25 מיליארד דולר בקרוב. טראמפ שנושא את דגל הלאומנות הכלכלית וההתנגדות לגלובליזציה , זוכה לביקורת מצד מומחים אבל הוא מוצא אוזן קשובה בקרב הציבור האמריקני. כדרכו, גם דברים נכונים הוא עושה בוולגריות ובבריונות שמאפיינות אותו

אני לא מחדש כאן דבר, ספרים, מסות ורשימות פובליציסטיות רבות הוקדשו לנושא. אותי הרשימו במיוחד כמה מגדולי הפרשנים הליברליים בארה"ב ובאירופה, אשר הכו על חטא על שהמערב הרחיק לכת בכוון האוניברסאליזציה וזנח את  הזיקה הטבעית של האדם, בכול מקום, לביטוי עצמי, כאדם, כעם וכלאום. אני מזדהה לחלוטין עם תפיסה זאת, ביחס הנכון . שכן  אם אני טוען וחוזר על כך שוב ושוב שבמרכז ההוויה עומד האדם, אך את הביטוי לכך הוא נותן במסגרת חברתית,כלכלית ומדינית- זה אמור לא פחות לגבי הלאום. פתאום האמריקאי, האירופי,  חש שגזלו לו את המדינה- הפליטים את העבודה  והסינים את הכלכלה. דונלאלד טראמפ אכן נעזר בימין הקיצוני כולל הסהרורי, אבל הוא קבל הרבה קולות מלב המיינסטרים האמריקני במערב התיכון, בדרום וגם במזרח. האמריקני המצוי הוא פטריוט, כמו הפולני וההונגרי, ומסתבר שגם הבריטי, השוודי, האוסטרי והגרמני.

על רקע ביקורו האחרון של  ראש ממשלת הונגריה וויקטור אורבן, הלאומן , הגזען והאנטישמי, שזכה לשבחים ממארחו , הנשיא טרמפ, מעיר הפרשן הבכיר של ה"ניו יורק טיימס" דיוויד לאונהארדט על הברית הבינלאומית החדשה בין המנהיגים מסוגם של השניים. הוא מצטט פרשנית של "הוושינגטון פוסט", אֶן אָפלבאוּם ,שכותבת כי " במידה רבה זהו הלעג האולטימטיבי. הלאומנים, האנטי גלובליים, האנשים שמפקפקים במשפט הבינלאומי וארגונים בינלאומיים- גם הם פועלים עכשיו ביחד, מעבר לגבולות ולמען מטרות משותפות" ממשלת ישראל שייכת לציר זה, אף ששני הפרשנים הידועים לא מזכירים זאת,אולי מפני ששניהם יהודים.

הגטו הלאומי.

על רקע זה נבחר טרמפ לנשיאות, הבריטים הצביעו על ה"ברקזיט", מדינות כמו פולין והונגריה "ידידות " של ממשלת ישראל,חזרו לנתיב הלאומני דתי גזעני ואנטישמי,  וישראל מתכנסת לתוך עצמה ,חזרה ל"עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". פרופסור יוסי שיין בספרו " המאה הישראלית" שראה  אור לאחרונה( הוצאת ידיעות ספרים 2019 ) אשר בו הוא סוקר את הישראליזציה של הפזורה היהודית באותה מאה- לא עוסק בתרחיש של מאה השנים הבאות. כמו הצב ,ישראל  נבלעת לתוך עצמה כשהשריון הביטחוני אמור להבטיח את קיומה.

זה ההסבר למציאות הפוליטית אבל זה לא אומר שהיא מתבקשת. לא בעולם ובוודאי לא בישראל. להפך, לא היה כעם היהודי שבמסגרת מאבקו תרם רבות לתחושה של אוניברסאליות  ולסולידאריות בינלאומית. כשם שהבריות ערבות זו לזו ,גם המדינות. ישראל כמדינה הוכרה על ידי גוף בינלאומי כמו ,"האומות המאוחדות" ובראשית ימיה היא לא יכלה להתקיים אלמלא הסיוע מבחוץ, בראש וראשונה על ידי הקהילות היהודיות במערב ובמידה רבה על ידי השילומים והפיצויים מגרמניה. בטחונה עדיין תלוי מאוד בארה"ב.לא בטרמפ שהוא משענת קנה רקוב אלא בעם  ובקונגרס- שם יש אהדה לעם בישראל ולאו דווקא בממשלתו. במוסגר, ספק רב אם ישראל הייתה זוכה למענק ביטחון לעשר שנים בסך 3.8 מיליארד דולר כול שנה מן הנשיא טראמפ, כפי שהיא זכתה מן הנשיא אובמה, שנגדו יצא ראש ממשלת ישראל ביבי נתניהו. אולם בשעה שאמריקה אולי יכולה לשוב להיות בדלנית כפי שהייתה בעידנים שונים של קיומה, וכיום גם זה בספק, הא -ראייה משלוח כוחות ימיים רציניים של ארה"ב למפרץ הפרסי- ישראל לא יכולה להרשות לעצמה את הדבר הזה אם חפצה חיים היא. היא גאוגרפית וגאופוליטית אי מוקף עמי ערב, שגם במצב טוב היא חייבת להיות מוכנה להגן על עצמה. היא קשורה בטבור של העולם היהודי, היא קשורה בכלכלת העולם ,במדעניו ובחוקריו, ובמציאות של ימינו, ישראל בדלנית, היא ישראל בדרך אל החידלון.

זה לא נראה בפריסקופ שלי, שכן כמו כול פריסקופ גם הוא מוגבל בטווח. מעבר לו אנו נעזרים באמצעים סונאריים אדירים שמזהירים אותנו מפני כול תנועה חשודה במרחקים של מאות קילומטרים והלוויינים -העיניים בשמיים- במרחקים של עשרות אלפי ק"מ.הם מתריעים  שאם הספינה שלנו לא תשנה כיוון, היא לא רק עלולה, אלא לבטח תגיע ל"משולש ברמודה" בים הגיאופוליטי. התפתחות זאת לא נראית בפריסקופ. היא עניין למנתחים אסטרטגיים ולתרחישים גלובליים ולאומיים.

בין הצב לבין הצבי ישנה האות י'. שמא היא מסמלת את ישראל שראוי שתמצא את דרך האמצע כמתחייב מהיותה מדינה יהודית ומרצונה וחובתה להיות דמוקרטית וחלק בלתי נפרד מכדור הארץ  ולחלקו המתקדם. יום יבוא, וכמו בבית האחרון בשירו של דן אלמגור בפזמון יום יבוא,תוך שינוי קל:

הוא קרב, זה היום
ועם בוקר נקום ופתאום
גם אנו חופשיים וחלק מהעולם
אז נדע, הוא כבר בא,
הוא כבר בא, הוא יבוא!

יום יבוא, בכך אין לי ספק. אך עד שזה יקרה, נוחו בינתיים בשלום- מכריי וידידיי,שוכני הרגבים למטה.

 

 

 

 

כינרת והֶדָה

ווינייטה לימיי אביב.

אפרים קישון הסטיריקן הגדול של מדינת ישראל, היה כידוע גם לשונָאי, ואי אלה מילים רשומות על שמו. בין היתר המילה "לגמוז". אני בספק רב אם הדור הצעיר או הצעיר פחות יידע את פשר המילה ומקורה. קישון הפך שם עצם, נכון יותר שם משפחה לפועל. מי שהיה מבקר התאטרון בעיתון "הארץ" ונחשב למבקר התאטרון והאמנויות הגדול במדינה, היה ד"ר חיים גמזו. מכיוון שגמזו הצטיין בקטילת הצגות רבות, קישון קרא לכך "גמיזה" ומכאן לגמוז.

מה שגמזו היה לתאטרון הדה בושס הייתה בתחום הרדיו והטלוויזיה. היא הייתה מבקרת המדיה האלקטרוניים ,המדיום הקולי והחזותי ,וגם היא הייתה ידועה בקטילה של תכניות או משדרים ברדיו ובטלוויזיה. לעתים רחוקות מאוד שתכנית או משדר היו לרוחה .דומה היה שהיא עושה זאת לשמה שלה יותר מאשר לשם ביקורת.

heda boshes vaii hshviyit

הדה בושס- תמונה "העין השביעית".

כמה מאיתנו היו רגילים להשתעשע בפועל ל"בָשֵס". כלומר להיות נרגן, לא שבע רצון. או זאת "בוּשסָה וכלימה" או "כאן זה לא בית בושס" .מה שהביא אותי, בשעתו לומר שבישראל ישנם שני אלמנטים שלא באים אף פעם על סיפוקם. הדה בושס ומפלס הכינרת. הדה הלכה מאתנו, ואתייחס בהמשך לממלא מקומה העכשווי. אבל מפלס הכינרת הוא אתנו. וגם אז, ומדובר בשנות  ה-70 וה-80 האגם הזה לא ידע סיפוק. לא משנה כמה נשפכו לתוכו גשמים וכמה זרמו לתוכו מים מהמסת השלגים בחרמון- המפלס לא שבע נחת.

והנה עכשיו בסיום החורף כאשר בראשית אפריל נוספו לאגם  3 מטרים  ועוד נכונו לו תוספות מהפשרת השלגים של החרמון, רשות המים לא נותנת לנו אף לא רגע של נחת רוח. הם מזכירים כי בקיץ האחרון איבדה הכינרת 126 ס"מ מגובהה כתוצאה משאיבה והתאדות ועדיין חסרים יותר מ-3 מטרים. הנה כי כן נגזר עלינו לחיות עם התאווה המתמדת של ימה של הגליל.

ים כינרת שלי

של תפארת שלי

ההיית מסופקת עד תום

או שמא חלמתי חלום.

אשר לממלא מקומה של הדה בושס ,רוגל אלפר, הוא "רוצח סדרתי" של משדרים שונים ובמקרים רבים הוא צודק. אבל גם כשלא מסכימים אתו כיף לקרוא אותו. אמן הביטוי העז.

++++++++++++++++

ידידי יואל שֶר מבכירי שרות החוץ של מדינת ישראל,גוּגלאי מובהק ומעיין מבעבע של זיכרונות שלח לי מייל ובין היתר מידע על ד"ר חיים גמזו. ברשותו האדיבה אני מפרסם את הדברים והתמונה.

צבי יקירי,

מה לעשות, הזרקור שלך תמיד מעורר אצלי אסוציאציות. הנה תמונה של חיים גמזו (עומד שלישי משמאל) משנת 1931, כאשר למד בצרפת ולמחייתו עבד במשרד הקרן הקיימת בפריס. הראשון משמאל הוא אבי, והשנייה משמאל היא אמי, זמן קצר לפני נישואיהם. בשנת 1937 היה בפריס ביתן ארץ-ישראלי גדול בתערוכה הבינלאומית .חיים גמזו היה ה"קומיסר" של הביתן, ואחד מזיכרונות הילדות שלי (הייתי בן 4 וחצי)הוא שקבלתי ממנו שם טבלת שוקולד "עלית" (שנוסדה כבר ב-1934).

yoel sher

צוות קק"ל בפאריס, 1931. יושב במרכז המייסד והמנהל המיתולוגי יוסף פישר, יליד אודסה, שהקים וערך 30 שנה את הדו-שבועון La Terre Retrouvée, הביטאון הציוני העיקרי בצרפת .באמצע שנות ה-50 חזר לארץ ויצא כציר לבריסל תחת השם יוסף אריאל.

הנה הביתן הארץ-ישראלי בתערוכה העולמית בפריז ב-1937, תחת השם, המפתיע בדיעבד,  "ביתן ישראל בפלסטינה".

paris exhibit 1

שש שנים קודם לכן, יוצג הישוב בתערוכה הקולוניאלית העולמית בפריז (1931) ע"י ביתן שעוצב בדמותו של קבר רחל, ושמו היה " פלשתינה" בצרפתית/אנגלית ובערבית, ובעברית "ארץ ישראל". הביתן תוכנן ע"י האדריכל זאב רכטר, שבאותה עת למד הנדסה בפריז:

paris exhibit 2

 

 

עליי גבעה שם בגליל

1948

כאשר הצטרף אלינו ד'בלה,שילבנו שלושתנו זרוע ויצאנו לשולי המחנה בלי להוציא  הגה מן הפה. התייחדנו עם זכר חברינו. חשבתי לעצמי איזה לעג הגורל המר .שניהם, ששרדו את השואה, נפלו עוד לפני קום המדינה. לא שזה שינה משהו אבל ככה זה קרה. הם נפלו למענה אבל עדיין לא בה. אנחנו כבר עברנו את הרוביקון. אנו כבר במדינת ישראל ליתר דיוק באחד החלקים שהוקצו למדינה, הגליל העליון המזרחי.

הגליל העליון, כפי שלמדנו וכפי שהיכרנוהו , היה חבל ארץ יפהפה עם בוסתנים, חורשות,נחלים,שבילים ודרכים עקלקלות במעלות ובמורדות,כשבטבורו שני אגמים. האגם הגדול -הכינרת והאגם הקטן- החולה. כאשר הודיעו לנו שאנו מועברים למחנה פילון שליד ראש פינה,ראינו עצמנו עושים קומזיצים בצל האלונים, הצפצפות והאיקליפטוסים. או אולי נשרה את רגלינו בנחל דן. ומדוע שלא נשב לנו למרגלות תל אל קאדי,ֹנעלה בחכה מאולתרת איזה דג מן הנחל. בקיצור -הגליל יהיה מחנה קיץ שלנו.

זאת הייתה הפנטזיה. במציאות זה היה גליל שונה. הכול נראה מאובק. לא רק הדרכים אלא גם השדות והעצים. רוחות השרקייה שבאו מן המזרח הפכו את המחנה לשטח מקומח, הסוואה יפה נגד המטוסים הסוריים שמדי פעם באו לביקור. כאשר באנו למקום ,המצב בגזרה זאת היה חמור והיישובים ראש פינה,איילת השחר,ייסוד המעלה ואחרים הופגזו והופצצו מן האוויר. הסורים התבצרו  על משלטים כמו תל אבו חאנזיר, במרכז הגולן ותל עזיזיאת

איור:יורם פוגל

צפונה ומגבעות אלה כיסו באש את כול השטח למטה. הקשר בין אצבע הגליל לבין שאר חלקי הארץ היה משובש והיו ימים שבפועל הוא נותק.

"כאן זה מריח אבק שריפה "- אמר אלכס. לא קומזיץ ולא בטיח"

"נו"- העיר דבלה "תהייה מבסוט אתה פייטר"

"אתה יודע דבלה"- ענה לו אלכס " אתה לפעמים מצחיק. אתה חושב שאני אוהב להילחם? עוד מעט תאמר שאני רוצה למות. אז כדי שלא תהיה כאן טעות. אני לא אוהב להילחם ולא רוצה למות,ולא כלום"

"לא אמרתי שאתה רוצה למות,אמרתי שאתה רוצה להלחם"

"בחייך דבלה. אני רוצה שהעניין ייגמר .זה נמשך כבר הרבה זמן. צריך לגמור. אני מריח שתהיה פה מלחמה רצינית. הסורים האלה החארייתים,אנטישמים, נבלות, ואני רוצה להכניס להם באבי אביהם"

"תגיד לי אלכס"- נכנסתי אני לשיחה כדי לצאת קצת ממצב הרוח המלחמתי."מה שלום מירי"

"היא בסדר ו…" הוא עשה פסק זמן קצר "החלטנו מירי ואני שלאחר המלחמה נתחתן"

"ככה פיקס, מה שלא יהיה,עם כובע גרב ואיזו יד חבושה ואולי גם דרגה על הכתף"

"כן, ככה פיקס, מה שלא יהיה אלא כמובן אם אני אלך פייפן, אז אתם תדאגו לה"

,אתה – פייפן" אמרתי אני" זה נשמע כמו בדיחה רעה"

השותפים לחטיבה שלנו ,חטיבת "כרמלי" ,בהגנת הגליל העליון היה הגדוד השלישי מחטיבת "יפתח "של הפלמ"ח שלחמה בצפון. הגדוד הזה עשה רבות בשחרור הגליל אך סבל אבדות כבדות בקרב על מלכיה. גם בחזית מדרום לנו,בעמק הירדן,שבו לחם "גולני" המצב לא היה מעודד. מלבד זאת ידענו כי  החטיבה שלנו לא מלֵאָה ואנו חשנו בעומס. בקושי יכולנו לישון חמש שעות ביממה ואם במקרה הלינה הייתה  בחאלסה-קריית שמונה של ימינו- לא הגענו גם למכסה זאת בשל חיילות היתושים. ההפוגה היחידה מן הלחימה המתישה היה לנו ב 31 במאי כאשר היה מפקָד בבסיס לרגל הקמתו הרשמית של צבא ההגנה לישראל. הדגל הורם אבל מצב הרוח נשאר למטה.

נראה לנו ולמפקדינו שעיקר תשומת הלב מופנה לאזור ירושלים ולדרום ואנו תקועים עם קאוקג'י והסורים. על ההפוגה הראשונה שמענו אנחנו אבל הסורים כנראה לא שמעו עליה. הם המשיכו בהפצצות ובהפגזות, כרגיל. ערב ההפוגה הם כבשו את משמר הירדן ולחצו על מחניים,ואנו נשלחנו להתקפת נגד. הפעם תודה לאל לא נמסר לנו לחסוך בתחמושת. להפך. ההוראה הייתה לתקוף בכול מה שיש והעיקר לשתק אותם. פגזים ירדו גם על מחנה פילון וגם על איילת השחר בסיס הפיקוד של הגדוד.

book to play on dreams cover

פרק מתוך "לשחק על חלומות" 1998

 

ראומה אלדר

יפת מראה ,יפת קול ויפת נפש

הבוקר שמעתי על פטירתה של ראומה אלדר. מי שעבד לצידה, אני כעורך חדשות וראומה כקריינית, יכול היה להעריך את האישיות הנפלאה מאחורי המראה היפה והקול הנהדר. כשאני הצטרפתי ל" קול ישראל" בשנת 1955 לראומה היה כבר וותק בשידור הציבורי של כמה שנים בהיותה כבר אז קריינית בקול ההגנה- שהייתה "קול ישראל". היא זו שהביאה את אחיה הצעיר משה חובב שלימים היה למדינת ישראל בראשית ימיה מה שהיה יורי לוויתן, יהודי, ברדיו של ברה"מ, כאשר הוא כיכב בחדשות של האירועים הגדולים  באימפריה הקומוניסטית.

ראומה הייתה לא רק קריינית, וקריינית של עברית כהלכתה עם הח' והע' של ההיגוי הספרדי ,אלא גם קריינית רצף וקריינית של יצירות ספרות. בשבילי היא  הייתה סמל של אישה צעירה, בעלת אופקים רחבים, פתוחה,ליברלית מתנדבת, בעידן שנשים עדיין היו צריכות להיאבק על מעמדם במשפחה ובחברה. אהבתי לשבת ולחטוף שיחה אתה  במזנון של "קול ישראל"  בבניין  שנקרא גם בית הקיסרית טאיתו – ארמון המלכה החבשית, מבנה מפואר בסגנון נאו -קלאסי השוכן ברחוב הלני המלכה בירושלים ,בעבר רחוב מליסנדה.

כשהיא עברה לתל אביב היא התמנתה למנהלת  מדור הקריינים. כמו כן ערכה את פינת הלשון בתכנית לעקרת הבית שהגישה רבקה מיכאלי.  היא  גם ערכה משדרים לנוער ומשדרים ספרותיים, ובהם המדור "ספר חדש" ו"רגע של שיר". במשך שנים ערכה את משדרי "האוניברסיטה הפתוחה" שעליהם הוענק לה בשנת1983 פרס מנהל הרדיו. בכל תקופת עבודתה בקול ישראל עסקה בהדרכת קריינים, עורכי חדשות ושחקנים. ביום העצמאות בשנת 1990  היא ייצגה את רשות השידור  בטקס הדלקת המשואות. אחר פרישתה לגמלאות קריינה בהתנדבות בספרייה המוקלטת לעיוורים והעבירה בה קורסי קריינות. במשך שנים רבות שימש קולה כשעון הדובר של שרות הטלפונים הממשלתי- לימים חברת  "בזק".

בהשראת שמה- ראומה, קראנו לבתנו האמצעית ראומי- זה התואר שהיה נאה גם לראומה אלדר.

 

 

בלי וירוסים. www.avast.com

 

 

גשר חבלים.

בעשרים וארבעה באוגוסט 1994 נערך בבית העלמין הישן של תל אביב ברחוב טרומפלדור טקס אזכרה  במלאת 52 שנה לחיסול גטו זדונסקה- וולה. מול לוח השיש השחור והנישא נאמרו דברים גם מפי נציגים של אלה שהיו שם ושרדו וגם מפי הדור השני. בתי הבכורה נתי(ענת) התבקשה אף היא לומר כמה דברים וזה מה שהיא אמרה בין השאר:

"אני ענת גיל-פוגל ,נינה של דוד ניידט, נכדה של אסתר גלזר, לבית ניידט ובתו של צבי גיל,לשעבר גלזר. השתתפתי בחודש יולי בסיור בפולין עם קבוצה של יוצאי זדונסקה- וולה, שעמם נמנו אנשים אשר נולדו בעיר ובני דור שני כמוני,שנולדו וגדלו בארץ ומעולם לא הכירו את נוף מכורת הוריהם.

nati reception - עותקmemorial trumpeldor cemetary

נתי גיל-פוגל 2018                       האנדרטה בטרומפלדור

גם אבא  וגם אחרים מספרים על זדונסקה וולה יפה ונחמדה ,עיר תוססת חיים יהודיים עם שדרות ירוקות וכיכר שוק הומה. היום אם נביט בעיניים זרות, אכן נוכל לתאר אותה כעיירה מלבבת. בעצם זאת הייתה עיר בעלת 24,000  תושבים ש-10,000  מהם היו יהודים. אנו אכן מביטים,אך עינינו רואות מראות אחרים לגמרי, כאילו מכוכבי לכת אחרים, והלב נחמץ ומתכווץ בכעס ואין אונים. אנחנו בני הדור השני,וגם בני הדור השלישי,יכולים לראות את העיירה ואף לדמיין את אבא ואימא הולכים לבית הספר. אך הפרק הנורא בין אותם רשמי ילדות מאושרת לבין המציאות הישראלית הוא פרק בלתי נתפס. חור שחור בחלל.

לא משנה כמה מחנות ריכוז ראינו וכמה סיפורים שמענו. הכול היה מעבר לכול דמיון אנושי.

הדבר דומה לגשר חבלים שחלקו המרכזי נקרע ולא קיים ובאורח פלא שני הקצוות עומדים באוויר כאילו כוח נסתר מחזיק אותם. אנחנו שרוצים להלך עליו לאחור יכולים לנצל את האמצעים הקיימים שעומדים לרשותנו כמו לעלות על מטוס ובכול זאת….לא להגיע.

האנדרטה שהקימונו  היא במידה מסוימת מעין "חומה ומגדל" רטרוספקטיביים, נעולים בבריחי ההיסטוריה . אנחנו כאן. דורות קודמים,דור ראשון,שני שלישי- אנחנו כאן ושום כוח שבעולם, גם לא הזמן, לא ישכיח מאיתנו לא את הקרע שבגשר החבלים ולא את הקצה הרחוק"