אילו הסכם מינכן היה דומה להסכם עם איראן אפשר והשואה הייתה נמנעת

כשהמסבירים עצמם לדעת- לוקים בשכחה.

הדעת נותנת שגם אילו שר הביטחון שלנו, לא היה מתנצל על ההאשמה הממוחזרת בדבר הדמיון בין הסכם הגרעין להסכם מינכן, וושינגטון לא הייתה פוגעת בהסכם הסיוע הביטחוני המסיבי שבדרך.  הסכלות, האיוולת והעיוות שבהן  מצטיינות אי אלה הצהרות של מנהיגי ישראל  הם אמנם גורמים רוגז בוושינגטון, אבל כבר לא תמיהה. מתייחסים אליהם כאל  מעשים מתגרים ילדותיים או כאלה של מבוגרים שמשהו השתבש אצלם באוּנות המוח . דוגמה להודעה כזאת היא ההודעה אתמול של "גורמים מדיניים" שאם ארה"ב תעלה בפני מועצת הביטחון הצעה להסכם עם הפלשתינאים על בסיס גבולות 67 (כולל תיקוני גבול) אפשר וישראל תספח את גוש- עציון. על כגון אלה אמריקה לא תעניש את עם ישראל. די לה שעם ישראל מעניש את עצמו עם ממסד כזה.

עם שוך ה"סערה", שגרמה ההשוואה של שר הביטחון שממנה התנער גם ראש הממשלה, שהוא בעצם אביה מולידה, מן הראוי להתייחס לשני היבטים שבהם לא עסקו, לא אנשי הציבור וגם לא הפרשנים בתקשורת , אשר חזרו והלעיטו את הקוראים, המאזינים והצופים בסוגיה  הזאת.

היבט  אחד הוא שכול ההמולה שגרמה הודעתו של שר הביטחון-  בתגובה על הודעת נשיא אובמה שהביע סיפוק מהסכם הגרעין-הודעה שמשווה בין הסכם זה להסכם מינכן,לא נבעה מעצם ההשוואה. היא נבעה מן העיתוי שלה. שכן באותה עת שהתה בוושינגטון משלחת ישראל שמנהלת משא ומתן על הסכם המענק  האמריקאי האדיר לביטחונה של ישראל. ובאותה עת גם הרמטכ"ל התקבל בחום רב על ידי ראש המטות המשולבים של ארה"ב. אי לכך הצהרה של שר הביטחון עלולה לחבל בשיחות על המענק הביטחוני.

זאת לא הפעם הראשונה של התופעה בבחינת דבר נופל על דבר. בדיוק כאשר סגן נשיא ארה"ב מבקר בישראל, מישהו מודיע על  תוספת שטחים להתנחלויות. בדיוק כאשר  רה"מ משוחח עם שר החוץ האמריקאי, מדווח על בנייה יהודית בסילוואן ,בפאתי ירושלים. ואם מישהו רוצה  לחפש בכרוניקה הוא ימצא הרבה דוגמאות אשר הצד השווה שבהם הוא איננו שהמעשה פסול, אלא שהוא נעשה, או נאמר, בעיתוי הלא נכון. הכול שאלה של עיתוי. אם יש עיתוי מוצלח-מותר לעשות ככול העולה על רוחך. וכל הפוליטיקאים  וכל הפרשנים ,והמומחים למיניהם מברברים וטוחנים עד דק . איש לא עוסק במדיניות, שאותה קשה להסביר. שלא לדבר שהמונח "הסברה" הוא ייחודי ישראלי. שכן מתי מסבירים. או שהמדיניות לא מובנת. זה לא טוב. או שהיא מובנת מאוד וזה גרוע יותר וזה גם  מאוחר מדי.

לגופו של נושא הסכם הגרעין עם איראן ,אילו נחתם הסכם  דומה לזה בשעתו בין מעצמות המערב האירופיות לבין המשטר הנאצי, לאמור דחייה של הכיבושים של היטלר ל-10 שנים, תוך אפשרות להארכת ההסכם-אפשר ויהדות אירופה הייתה ניצלת, ובין השאר משפחתי שלי.

munich accord

MolotovRibbentropStalin

 

בתמונה מימין.הסכם מינכן .משמאל רה"מ בריטניה-נוויל צ'מברליין, רה"מ צרפת-אדווארד דלדייה, היטלר, מוסוליני,שר החוץ של איטליה הרוזן קיאנו.( תמונה וויקיפדיה) בתמונה משמאל.למטה באמצע שר החוץ הסובייטי מולוטוב(חותם) מאחוריו שר החוץ הגרמני ריבנטרופ.לידו בשמאל התמונה-סטאלין

בהקשר זה הוזכר באי אלה מאמרים ודברי פרשנות, עוד הסכם מביש מתקופת מלחמת העולם השני- "הסכם מולוטוב ריבנטרופ".בהסכם זה הנאצים העבירו לסובייטים את הארצות הבלטיות וחלקים מצפון מזרח פולין. סטאלין, שגם הוא רצח מיליונים, עשה זאת דווקא בשל "הסכם מינכן" שכתוצאה ממנו היטלר פתח ב"בליץ" נגד אירופה כשהמעצמות, בריטניה וצרפת ,לא מוכנות והציבור האמריקאי דוגל בבדלנות. הסכם סובייטי גרמני זה, על כול הזעם ושאט הנפש שעורר בשעתו, איפשֵר לברה"מ להתכונן מול  הפלישה הנאצית ב"מבצע ברברוסה" ביוני 1941 . וכאן אני מתייחס להיבט האחר של "הסכם מולוטוב ריבנטרופ".יהודים רבים, אלה שנמלטו מפולין ומצאו מקלט זמני במקומות אלה ואלה שחיו בהם, נדדו או גורשו לאזורים המרוחקים של ברה"מ- לסיביר או לקווקזים, ובכך  רבים מהם שרדו את השואה.מכאן שלהשוואה יש שני קצוות.

ארץ תפארת- לגלות את פארק הירקון.

 רק בשהות השלישית בארה"ב, לאחר היכרותי כמעט את הארץ כולה גילית שמלבד "התפוח הגדול" והמקיף אותו, ישנה מדינת ניו -יורק.  בהזדמנות הראשונה בעת חופשת הבנות, לקחנו רכב והצפנו למדינת ניו -יורק. מצאנו אחת המדינות המרתקות של ארצות הברית. מדינה על "אלף האיים", "אגם ג'ורג" והסביבה ודרך 18 שנקראת scenic route דרך הנופים. מה אין שם. עיירות מקסימות, אגמים, נהרות, מערות, נחלים, עמקים, כרמים ויקב, קרקע מעולה לכָדָרוּת, מוזיאונים, מכללות , פרקים, גני חיות, ועוד כהנה וכהנה עד בואך למפלי ניאגרה בצד האמריקאי, שהם יפים לאין ערוך מאשר בצד הקנדי.

נזכרתי בזה כאשר באירוע לציון יום הולדת של בתי הבכורה, המשפחה ערכה פיקניק בפרק הירקון ושטה בחלק ניכר לאורכו .את הנקודה  שנקראת "שבע טחנות" על שם מספר טחנות קמח שהיו במקום,זכרתי משנת 1947 כאשר כחבורה צעירה בילינו במקום, ולא רחוק משם היה מועדון לילה ובית קפה ידוע בשם  "גן הוואי" זה היה בחופשה מן הצבא לפני הרצח שביצעה כנופיה ערבית ביושבי בית הפקה. גם רקדנו לצלילי תזמורת. היו ליד הירקון עוד אי אלה אטרקציות בודדות .

haya&zvi tel aviv 49

 

 

אז איפה הירקון ואיפה הסינה בפריז והתיימז בלונדון. בשיט לפני שבועיים גילינו, בעזרתו האדיבה של משה, הספן שלנו, את הנהר ואת הסביבה,ו"גילנו" את פארק הירקון והנחל שעובר דרכו. מסתבר, למי שלא ידע, כמוני למשל, כי זה הפרק המוניציפאלי, להבדיל מפרק לאומי, הארוך ביותר בעולם. אם לערוך השוואה מול פרק מוניציפאלי אחר ה"סנטרל פרק" בניו יורק, פרק הירקון שמשתרע על 3,500 -ויש שמוסיפים לו עוד 250- דונם הוא גדול יותר גם בשטחו  מן ה"סנטרל פרק" בניו יורק. יתרה מזאת. בשעה שנהרות, או נחלים בערים מצויים בלב שטחים בנויים, לא כן פרק הירקון שעטוף בעצים וצמחיה מסוגים שונים. הכול מסביב ירוק.

 

"שבע טחנות" 1949 בחופשה מן הצבא עם חיה ויאנו לקראת מסיבה של יום העצמאות הראשון

הירקון הוא  נחל ולא נהר, אף שבמקומות מסוימים הוא רחב יותר מאשר נהרות בחו"ל , אבל הוא קצר יותר מנהרות. הוא נזכר בתנ"ך, כחלק מנחלת שבט דן. אורכו 27.5 ק"מ מן מקור בראש העין ועד לשפך הים התיכון. מכיוון שהספיקה של הנחל היא  גבוהה, שבעה קוב לשנייה, עוד בתקופה הרומית נוצלה הזרימה העזה להנעת גלגלי טחנות. בתקופה העותומנית ובחלק מתקופת המנדט פעלו עשר טחנות קמח. במלחמת העולם הראשונה עם פלישת  הצבא הבריטי לארץ ישראל, התורכים השתמשו בנחל הירקון כמחסום ובמקום התחולל קרב עז, עד שהבריטים צלחו אותו.

הירקון במדינת ישראל.

אני מסתפק בהבאת נתונים היסטוריים אלה  שמצויים בשפע בכתובים ובמדיה המקוונת. אך דווקא בתקופה הקצרה  מאז קום המדינה הנחל עבר תהפוכות רבות עד כדי כך שבשלב מסוים הציעו להפוך אותו למוליך ביוב. זה היה בשנות ה-60 כאשר תשעים אחוזים מקו ירקון נגב נשאבו ממקורות הירקון. לעתים נעצרה הזרימה כליל ,ככה שאפיק הנחל החל להיסתם ולהפוך למפגע תברואתי חמור. הביצָתיות במקומות שונים משכה יתושים רבים, זבובים ,נברנים וחומרים רעילים. ואם לא די באלה, הרי הבנייה המוגברת סביב הירקון, תרמה אף היא פסולת שנוספה על הביוב התל אביבי.הנחל היפה הפך לסכנה  בריאותית חמורה לתושבי תל אביב והסביבה. הסביבה גם נודעה כמקום פשיעה. אז -כפי שזה קורה בדרך כלל לצערנו, כשאתה עומד לפני תהום, מתחילות הרשויות לפעול. לשם כך -הוקמה בשנת 1988 רשות שמאגדת בתוכה נציגים מ 22 יישובים  שקשורים  אל הנחל , צוות  טכני ומומחים שונים לנושא סביבה ושיקום נחלים. מטרתם הייתה להפסיק בהדרגה את הזרמת השפכים לירקון, לנקות ולשקם חלקים ממנו, ולהשיב לו חלק מערכי הטבע וההיסטוריה שהיו בו. במשך שנתיים הסתיימו עבודות השיקום, חורף גשום במיוחד ב-1992 השלים את המלאכה והזרים כמויות עצומות של מים לנחל שלא נראו זה 50 שנה ונגרמו הצפות למספר שכונות.

 

20160723_155923

20160723_174433

 

 

 

 

 

 

שוקמו אתרים היסטוריים כמו טחנת קמח, בית הבטון, כפר הבאפטיסטים אנטיפטריס ועוד. אולם גם לאחר שיקום חשוב היה מאוד לעקוב אחר אירועים בלתי צפויים כמו זיהומים מסיבה זאת או אחרת ביניהם קשים שגרמו למותם של דגים רבים. חברת מקורות הזרימה כמויות נוספות של מים כדי לדלל את הזיהום.רבים זוכרים מן הסתם את "אסון המכבייה" בשנת 1997 כאשר גשר ארעי שהוקם התמוטט וארבעה מחברי המשלחת האוסטרלית נהרגו   וקרוב ל-70 נפצעו, בין השאר על ידי חומרים רעילים, הוחלט להשקיע יותר מ-85 מיליון שקלים במסגרת תכנית אב לשיקום נחל הירקון. תוכנית זאת היא רב היקפית וכוללת לא רק את הנחל עצמו אלא גם את הצמחייה שהיא חלק מן הפרק הגדול שעל גדות הנחל.

20160723_17ק2508

kobi on the boat

 

 

 

 

 

 

האיש שבו קשור השיפור האדיר של הנחל והפרק היה ראש העיר יהושע רבינוביץ' ועל שמו נקרא רצף שלושת הפרקים "גני יהושע".ראש העיר הנוכחי רון חולדאי ממשיך במסורת של שמירה,טיפוח ושיפור של הנחל והפרק שחובק אותו. הנחל מהווה מתווה לשייטים צעירים. במצב כיום נמצאים בו שפע של דגים בעיקר אמנונים וקרפיונים אבל עוד מינים של דגה. ומשה בעל הסירה שאתו שטנו סיפר לנו כי בימי חורף יש במקום סעודות שחיתות של להקות שחפים ושקנאים. בעוברנו הפעם ראינו שקנאי אחד צולל, מעלה שלל ונוסק לאחד הענפים של העצים הגבוהים בצדי הנחל.

הָפָארק.

בשיט על נחל ירוק וצלול אפשר לראות את הפרק על שלל הצמחייה והאטרקציות שלו.בשתי גדות הנח"ל מקבלים את פנינו אלפי עצים- איקליפטוסים,  אשלים ,ברושים, עצי תמר,צפצפת הפרת,ואלוני תבור.אנו חוצים אותם כמו מכבודים במסדר כשהעצים עומדים דום, או עם הרוח -קדים קידה קלה. ובינות הפארק הזה  יש  גן טרופי, ובו ציפורים טרופיות, גן קקטוסים, גן סלעים וגן גזום מעוצב.יש בו אגם מלאכותי גדול,שבילי אופניים והליכה, צפארי-פרק ציפורים,ומתקנים לשעשועי מים, מעגני שיט לסירות וקיאקים,רכיבה על סוסיי פוני,חווה חקלאית, אמפיתיאטרון, תיאטרון לילדים ופינת חי

river with high rising background

park at twilite

 

 

 

 

 

צילומים: דוד דורון

 

כול זה מצוי במקום אחד -"בחצר האחרית" של הבית ובמקום אחר -"בחצר הקדמית" . זאת  גיליתי לבושתי,ולשמחתי, באותו שיט, ומה שלא ראינו לקטתי ממקורות אחרים. ובכך גיליתי עוד פיסה מן העיר המדהימה הזאת. בעיר העברית הראשונה שהיא רק בת מאה פלוס, יש  במרתף ההיסטורי שלה שפע של אתרים מהם בת אלפי שנים, כמו יפו העתיקה, כמו הירקון ואם לכך נוסיף את העובדה שזאת עיר שנושפת ונושמת 24 שעות, ספק אם יש ערים רבות כמוה.זהו מיזוג של נכסים שהטבע התברך בהם ושימור ושיפור מעשה האדם.

לסיום -סיפור של פעם. אנשי הבריגאדה הארץ הישראלית לחמו במלחמת העולם השנייה בעיקר בזירה האיטלקית. לימים ,עם השחרור, חבורה ביקרה ברומא ובקרבת הפנתיאון עובר נהר הטיבר. אחד מן החבורה אמר: "וואלה, זה מזכיר לי את הירקון". ואלה צחקו צחוק גדול. הפעם אנו שטנו בירקון 2016 ואמרנו לעצמנו "וואו זה במזרח התיכון, לא באיטליה וזה בתל אביב." שלא לדבר על "שלישיית גשר הירקון"

על שודדיי רכוש וספסרים פוליטיים.

במסגרת האוריינטציה האוריינטאלית  שרווחת בציבור בהשראת פוליטיקאים צבועים, לא מתקבל על הדעת שאיזה גוף, ברשות המבצעת או המחוקקת ,לא תבחש קצת בקדירה המהבילה כדי לקבל כמה שורות בתקשורת. וככה התבשרנו כי ב- 13 ביולי 2016   "וועדת העלייה והקליטה, של הכנסת דנה בנושא השבת הרכוש היהודי שנגזל ממדינות ערב והאסלאם". מנכל המשרד לשוויון חברתי, אבי כהן, סיפר כי ישראל פועלת באופן חשאי להשבת  הרכוש ומשקיעה לשם כך מיליונים. וכדי  שהדברים יהיו קליטים במיוחד,למֶדיה, האיש ציין כי הוא לא יכול להרחיב את הדיבור.אהא!!! וכדי שחלילה וחס הקרדיט יינתן  אך ורק לוועדה זאת, בלי השותף הקבוע לחשיפה תקשורתית, מר אלון שמחיוף ,מן המועצה לביטחון לאומי, צוטט כי הוא  מאשר את דברי מנכל המשרד וכי "המהלך החשאי נעשה בגיבוי ראש הממשלה." אלא מה אלא מי. את הדיון יזם ח"כ אורן חזן ובדיון הזה  ראש האופוזיציה בוז'י הרצוג התבטא כי הנושא נמצא במצע הבחירות של המחנה הציוני ואם יהיה מהלך להסדר אזורי הנושא חייב לעלות לסדר היום. יש קונצנזוס בנושאים לאומיים.

הבאתי רק קטע ממה שפורסם כדי לקרוא לזה,אם להתבטא בסגנון של שרת התרבות, "כאלם פאדי" אשר פירושו  בז'רגון מגוון-  אושכי בושכי ,בבל"ט, בובע מייסעס,  גורנישט מיט גורנישט, בוקי סריקי, דברי הבל, דברי סרק, דברים בטלים. ראשית, לא ברור לי מדוע כול הנושא הזה שקשור בדברים סודיים, כנרמז,  מטופל על ידי המשרד לשוויון חברתי. ומדוע את המיליונים הוא לא מוציא לרווחת הציבור כאן בארץ. מה לנכסים בחו"ל ולשוויון חברתי. אם כבר, נושא זה, ובייחוד בשל הרגישות המדינית , כפי שזה בא לידי ביטוי, צריך היה להידון בוועדת החוץ והביטחון אולי בצרוף נציגים של האוצר.לכן זה איננו אלא סתם מחטף תקשורתי שנמוג כמו ענן בשרב. עד שיבוא שוב מישהו וימחזר את הנושא, והתקשורת שלנו תעלה את הגירה.

אין חולק על העובדה שבארצות מסוימות כמו לוב בצפון אפריקה ועיראק במזרח התיכון היו יהודים אמידים ועשירים בעלי רכוש. באחד הפוסטים שלי הזכרתי את נחצ'ה(נחום)  גלבוע מן הכורמים בלכיש, שמשפחתו בלוב הייתה עתירת נכסים שכללו בין היתר כרמים ויקב. אשר למרוקו, היהודים העשירים במרוקו, או שנשארו שם עם הרכוש או שהיגרו לצרפת והעבירו אתם את הרכוש. בקרב הקהילה היהודית בעיראק אכן היו בעלי נכסים רבים.  במציאות הקיימת, גם אם ראש הממשלה שלנו מדבר על הסדר אזורי, אשר לא ייתכן ללא הקמת מדינה פלשתינאית, ולכן בשלב זה, רעיון החזרת רכוש יהודים במדינות ערב הוא הזוי וכל ה- הָש הָש  הוא עורבא פרח, וניצול פוליטי ציני. בכול מקרה מדובר במדינות שותתות דם, קרועות ושסועות אשר גם אם המצב איכשהו יתייצב ואם יחזרו אליהן מאות אלפי הפליטים שברחו, לא יהיה להם בית. מכאן שלצפות שמדינות אלה יחזירו את הנכסים ליהודים או שישלמו פיצויים-זה חלום באספמיה. ולא הזכרתי את מה שנקרא "רכוש נטוש", של הפלשתינאים  שישראל לקחה, ולא מתקבל על הדעת, בכול  "הסדר אזורי" שסוגיה זאת של הרכוש הפלשתינאי לא תיכלל. אלא שלא בכך עסקינן.

רגע. מה עם אירופה.

באותו דיון על הרכוש היהודי במדינות ערב אמרה ח"כ ענת ברקו : "אירופה חייבת להכיר בכך שיש כאן פליטים יהודיים. אין פליטים עם דם כחול. אם רוצים להכיר בערבים הפליטים, חייבים להכיר גם בפליטים היהודים. אני רואה גם בעצמי בת ליהודים פליטים עיראקים".

יפה אמרה. אבל ח"כ ברקו כנראה לא מודעת לעובדה שלפני שמבקשים מן האירופים לפעול להשבת רכוש יהודי במדינות ערב, יש לבקש אותם תחילה להחזיר רכוש יהודי באירופה. הכוונה לרכוש יהודי עצום במזרח אירופה. מאז 1990 עם נפילת המשטר הקומוניסטי, הממשלות שם אימצו גם את ההלאמה הנאצית וגם הקומוניסטית ומחזיקים ברכוש יהודי רב.  רוב מדינות מזרח אירופה אם לא כולם הם לא רק באירופה אלא באיחוד האירופי. אותן מדינות, בעיקר פולין שבה הרכוש, הפרטי והציבורי,נאמד בין 35-40 מיליארד דולר, נשדד, ואין לי הגדרה אחרת, והממסד, גם הליברלי ולא מכול שכן הלאומני,דורך ברגל גסה על  הצדק שבהחזרת הרכוש. מן הרגע הראשון לאחר פרוק העול הקומוניסטי, הממסד הפולני נהג בכחש ובמרמה, בין בזריעת מוקשים בדרך לתביעות פרטיות, בין בחקיקת חוקים, או באי ביטולם, גם עקב תביעות פרטיות וגם מול הארגונים היהודיים. שוד לאור היום, והעולם, כולל ארה"ב, לא פועלים נמרצות לתיקון העוול הזה. איזו דוגמה זעירה. אני השלכתי אבן קטנה לאוקיינוס זה. פניתי למשרד החוץ הפולני בנוגע לרכוש של משפחתנו בעיר הולדתי זדונסקה וולה, והופניתי לעירייה. פניתי לעירייה והופניתי למשרד החוץ. וזה לא חריג. זה הכלל. הפולנים מצטיינים ,בין היתר ,בהתכחשות. יש מהם שמתכחשים לרצח של  אלף ושש מאות יהודים על ידי הפולנים בעיירה יֶדוָובנה, בעת השלטון הנאצי,והפרטים מתועדים בספרו של  ההיסטוריון  יאן תומש גרוס.

בשעתו לאחר הביקור האחרון שלי בפולין  כתבתי סדרה של שלוש רשומות. אלה עסקו בהיסטוריה  הכאובה של פולין, שנמצאה במקום רע באמצע ,בין גרמיה לרוסיה, בקשרים עם הקהילה היהודית ובמצב הכלכלי חברתי. ציינתי אז. שאני לא עוסק בסוגיה כבדת משקל כמו הרכוש היהודי, מכיוון שעסקתי בו הרבה בעבר. אולם עכשיו כשכול הזרקורים פונים אל המזרח, אני מבקש להזכיר כי גם "במערב אין כול חדש", בכול הקשור ברכוש היהודי הרב שנמצא שם. ח"כ אורן  חזן שהעלה את הנושא בפני וועדת הכנסת ודיבר על עוול, ואני מסכים אתו, אך מה עם העוול של הרכוש היהודי באירופה, הלא עוינת, הידידותית, הפתוחה, בניגוד למזרח הערבי  הוא מתעניין בזה? ואני  לא רוצה להפליג מעבר לקונוטציות אחרות.

וועידת התביעות ואיל"ר.

 נושא הפיצויים, השילומים והרכוש היהודי בגרמניה ובאוסטריה טופל בהצלחה רבה על ידי וועידת התביעות שמקום מושבה בניו יורק. תחילה נכללו בו רק גרמניה המערבית ואוסטריה ואחרי איחוד גרמניה, הארגון עסק גם ברכוש יהודי במזרח המדינה, כולל חפצי אומנות. גוף יהודי זה שהוקם על ידי נשיא הקונגרס היהודי העולמי נחום גולדמן הצליח לקבל מגרמניה עד כה עשרות  מיליארדי דולרים אשר רובם הופנו לישראל, הן כשילומים למדינה והן כפיצויים לניצולי השואה. ברכוש היהודי העצום במזרח אירופה טיפל גוף  ישראלי בשם איל"ר -ארגון יהודי להשבת רכוש. הפעילות שלו גברה עם נפילת הקומוניזם ועצמאותן של מדינות מזרח אירופה. המדינות שבהן היה רכוש יהודי משמעותי היו פולין,צ'כוסלובקיה, הונגריה ובמידה מסוימת רומניה. בעוד שהאחרונות הראו לפחות איזה רצון, או מראית עין, לחשוב על פתרון הבעיה, ממשלת פולין שבה כשליש מן הנכסים הפרטיים והציבוריים  במדינה היה שייך ליהודים ,דחתה כול פניה ברגל גסה . בעיר הולדתי זדונסקה- וולה שבהם היהודים הוו 40% מן האוכלוסייה- 70% מן הנדל"ן היה שייך ליהודים.כל החנויות בכיכר העיר היו שייכות ליהודים.הנכסים הללו או שנתפסו על ידי אזרחים ואחר כך נקנו בסכומים פעוטים מן המדינה או שנתפסו על ידי המדינה ונמכרו.

sdunska wola 1985

zdunska wola 1995

 

 

 

 

 

 

ביקור עם רעייתי בזדונסקה וולה 1986- בתי המשפחה( שער הקשת ) ,בכיכר ברקע.  ביקורי עם בתי וחתני 1995 בכיכר העיר הבית החזיתי נהרס ובמקומו יוקם בית רב קומות

מן הרגע הראשון כשהבעיה עלתה על הפרק הפולנים נהגו בכול השיטות של כחש ומרמה כדי לחסום כול אפשרות להחזרת רכוש. כול זאת גם במסגרת האיחוד והשוק האירופי שפולין חברה בהם. כבר בשלב הראשון ,השלטון בפולין הכיר באיזו בובה בשם "וועד הקהילה היהודית"- שטען לרכוש הציבורי היהודי. נפתלי לביא-לאו, זכרו לברכה, מראשי איל"ר, שעמל שנים בכול דרך אפשרית להזיז את השלטונות בפולין, הודה בפני שאין שום סיכוי. אולי פה ושם איזה יחיד יזכה,וגם זאת במשורה. וזהו. מי משעוניין ללמוד יותר על נושא כאוב ושערורייתי זה מוזמן לחפשו באתרים השונים כולל ב"זרקור"

מי שבפועל שותף למחדל הזה, ל- "גזל"- ואני קורא לו שוד לאור היום- היו כל ממשלות ישראל- מדינה  אשר כול  הניצולים שבאו אליה  היו ממזרח אירופה ורבים מהם  מפולין שהיו יורשים חוקיים לנכסים הרבים. הממשלות והמוסדות לא נקפו אצבע. שליחיה יצאו לכנסים בינ"ל שנערכו בערים היפות בתבל ולבתי מלון של חמישה כוכבים, ובכך תם העניין.הם העלו את הנושא וחזרו אתו.וודאי שיש לכך גם הסבר והוא שפולין חשובה לישראל מדינית, באיחוד האירופי , וביטחונית, במובן של יצוא נשק אליה.

Zd Wola the ratush 19 cent

????????????????????????????????????

 

 

ה"ראטוש" מבנה מן המאה ה-19 בלב כיכר העיר זד.וולה. כול החנויות בו היו של יהודים.  המרכז המסחרי הגמלוני שהוקם תחתיו

כאמור, לא הייתי כותב רשומה זאת אלמלא התעורר נושא הרכוש בארצות ערב.המסקנה היא כפולה.ראשית אם כבר, הרי וועדת החוץ והביטחון של הכנסת , היא זאת שצריכה לדון בנושא, שכן מדובר בקשרים או עם מדינות אויב או עם מדינה חשובה וידידותית במזרח אירופה. שתים, אני מקווה שאלה שהעניין נוגע להם מקרב יוצאי מדינות ערב, לא ישלו את עצמם. וודאי שלא אם הנושא מטופל על ידי ממשלת ישראל, ובייחוד על ידי המשרד לשוויון חברתי.זה עוד ברווז תקשורתי  שניזון מפוליטיקאים צבועים.
 

 

 

 

כמו פטריות ביער לאחר השרפה הגדולה.

סיפור משם ומכאן.

"אומרים שאילו ניצולי השואה היו נותנים  ביטוי בכתובים למה שרצו לומר ולא יכלו, כול העצים ביערות העָד בצפון אירופה וביערות הגשם באפריקה ובדרום אמריקה לא יכולים היו לספק את כמות הנייר הדרושה. הנה כי כן טמונה ברכה, באלם הזה, לכדור הארץ ולשוחרי הסביבה בימינו"

בקטע הזה פתחתי סיפור קצר בשם "לכתוב ברוח" במקבץ הסיפורים הקצרים-" מן היד אל הפה והלאה מזה"- סיפורי אנוש( הוצאת טרקלין 2012 )  אז, זה התקבל אצלי לתפארת פתיחה של סיפור מסוים. מאז ,ככל שמזדמן לי לפגוש שריד שואה, אשר ככול אדם יש לו שתי צדודיות, אלא שאחת היא משם והשנייה היא מכאן, הפתיח הזה נראה ריאלי יותר ויותר. שכן גם אני שמרבה לספר את הסיפור שלי, אינני מודע לסיפורם של אחרים כמוני, שמאות אלפים באו לכאן ואת סיפורם הם לקחו לקבר.לא מכבר פרסמתי פוסט על "גיבורת תקומה"- הציירת הדי קון.

מבין שרידי השרידים, עדיין יש כאלה שמסוגלים לספר את הסיפור שלהם. האחרון שבו אני פגשתי הוא פסח אנדרמן, שבא אלי בהמלצתה של קולט אביטל, יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה. הוא בא לביתי, גבר בנוי לתלפיות, שחצה לפני כמה שנים את גיל אמצע השמונים, וזה לא נראה עליו כלל ועיקר, ומיד הייתה בי התחושה שהנה לפני עומד אדם שנולד מחדש מאותו זיווג של תעצומות ונפש. בידו תעודת זהות בשם The Power of Life -"כוח החיים".ספר שהוציא למען ידעו הדורות לא רק עליו אלא על מי שהוא מייצג בדור התקומה. כרבים אחרים את סיפור חייו הוא נצר בתוכו במשך יובל שנים ויותר. בתקציר לספר הוא כותב:"חרף הלבטים להוציא את הסיפור לאור,החלטתי שהגיעה השעה להעלות את הסיפור בכתובים וללא היסוס תוך מבט נוקב לעומק נשמתי המיוסרת, חסרת מנוח, ולו רק  בשל הרצון שהדורות הבאים יידעו מהיכן באנו  ומי אנחנו".

 

cover1post_small

 

pesach post20160707_ק122045

כוח החיים לעומת פולחן המוות. פסח בביתי ביולי 2016

פסח נולד ב 1929 בעיירה "בוצ'אץ'"-  המקום שבו נולד ש"י עגנון, ואשר עליו כתב ספר-"עיר ומלואה".  לאחר מלחמת העולם הראשונה העיירה, בת שבעת אלפים נפש, סופחה לפולין אך בעבר הייתה תחת שלטון אוסטריה והתרבות הגרמנית הייתה דומיננטית בה .מסיבה זאת היהודים דיברו בינם לבין עצמם בגרמנית, יותר מאשר בפולנית. אביו של פסח מת מדלקת ריאות כשהילד היה בן ארבע. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות "הסכם מולוטוב ריבנטרופ" לחלוקת שטחים, במערב ובצפון פולין,הצבא הרוסי השתלט על אזור גליציה, שבוצ'אץ' הייתה חלק ממנו. הסובייטים,כפי שניתן להעריך,לא נהגו בכפפות משי בתושבים והיו מקרים של  מעשים אכזריים של צבא הכיבוש, כולל מעשי אונס ורצח שהשניאו את הרוסים על התושבים כולם. אולם בסופו של דבר,מיד בהתחלת " מבצע ברברוזה"- ב-2 באוגוסט 1941 כשגרמניה נאצית תקפה את ברה"מ בכול החזיתות, גם בוצ'אץ' נכבשה על ידי הגרמנים, ובעזרת קלגסים אוקראיניים, החלו מעשי הביזה, הרדיפות והרצח בעיקר ביהודים. כמו בכול המקומות הכיבוש, היהודים גורשו מבתיהם והוכנסו לגטו. פסח כמו ילדים אחרים בגילו, גילה  תושייה רבה, כולל בהבאת מזון מוברח, שכן לאחר הימלטו של אחיו, כשנותרו הוא ,אחותו ואימו, על הנער נפלה במידה רבה פרנסת המשפחה.לאחר זמן מה אימו חלה בטיפוס ונפטרה. רבים בגטו מתו מרעב, אחרים נרצחו בדם קר על ידי הקלגסים האוקראינים, ופסח הנער בן 12, החליט לקחת את גורלו בידיו. הסאגה של הקורות את הילד ואחותו, כולל נדודים בריחות, מציאת מקומות מסתור מזדמנים, תוך סכנות מוות תכופות ,במשך שנתיים ויותר, חיבור זמני לפרטיזנים, נדודים בקור מקפיא, בשלגים וסערות- מצויים בספרו על כול הניואנסים הקטנים ביותר. הם מסמריי שער כמו סיפורים דומים של צעירים שהעלו בכתובים את זיכרונותיהם כמו גם תיאור הקרבות בשנת 1944 בין הגרמנים לבין הרוסים וכל הנלווה להם ומצב האוכלוסייה של העיר ובין קומץ הניצולים היהודיים וביניהם פסח ואחותו.

העלייה לארץ

כמה חודשים לאחר השחרור, פסח ואחותו החליטו שאין להם מה לחפש עוד בפולין בכלל ובבוצ'אץ" בפרט.הם החליטו לברוח, וזה לא היה דבר של מה בכך באותם ימים באזור כיבוש סובייטי. הם התגנבו לרכבת שנסעה לבודפשט ומשם התכוונו לעבור לרומניה, כאשר היעד הוא נמל קונסטנצה ומשם לארץ ישראל.בהגיעם לבוקרשט בירת רומניה הם שהו כמה חדשים במוסד ציוני ולבסוף הגיעו לנמל קונסטנצה, בתקווה שלבני הנוער יינתנו "סרטיפיקטים", כלמור אשרת כניסה לארץ ישראל.פסח אמנם לא היה ברשימה אבל לקראת ההפלגה הוא התגנב אליה, וברגע שהיא יצאה מן הנמל, הוא חש ביטחון שהוא יגיע בשלום עם הקבוצה שרובה זכה לקבל סרטיפיקטים.אך זה לא קרה. כאשר הם הגיעו לחיפה, איש ההגנה שעלה לסיפון הורה למעפילים הבלתי לגליים לרדת לבור המטענים והם יועלו בנופים יחד עם המטענים. לאחר זמן מה הבריטים שעלו על האוניה גילו את הדבר. העולים נלקחו למחנה המעבר בעתלית, ולאחר כמה שבועות של שהייה נאמר להם שהם חופשים להישאר בארץ..

בעתלית, הצטרף פסח לאותם חברים בקבוצתו שהיו עולים לגליים והסוכנות היהודית הפנתה את הקבוצה לבית הספר החינוכי החקלאי הידוע- "מקווה ישראל"  ."חרף העובדה שבשואה הפסקתי להאמין באלוהים, הרי כאשר הוצע לי להימנות עם קבוצה דתית במוסד, לא התנגדתי." הוא מציין שבין המרצים מבחוץ שהופיעו נמנה גם פרופסור ישעיהו לייבוביץ' שבא לשבת והשיחה שלו נסבה על "יחסי דת והמדינה".הוא צדד בהפרדת הדת מהמדינה, מכיוון שראה בהן שתי ישויות נפרדות. ההלכה מצד אחד והמדינה מצד שני.הם אנטיתזה מובהקת." כמה שהוא צדק"- מעיר פסח אנדרמאן .רושם עמוק במיוחד עשה על הצעיר מבוצ'אץ' טקס ההשבעה ל"הגנה" כשבפרדס חשוך מואר בלפידים .החניכים שמו ידיהם על התנ"ך ונשבעו להגן על העם והארץ".

gush wtzion nov 1947 pesach third from right - עותקposthagana cermony - עותק

מימין מגיני גוש עציון.פסח שלשי מימין משמאל טקס ההשבעה להגנה.פסח מימין.

 לאחר סיום הלימודים כעבור שנתיים וחצי  הצטרף פסח לקבוצה דתית לאומית שהצטרפה לקיבוץ "משואות יצחק" היישוב הראשון בגוש עציון., שנוסד בשנת 1942 והיה מוקף סלעי ענק והרים וגם כפרים ערביים. בזמן שהגיעו, במחצית 1947 שרר כבר מתח רב בארץ, לקראת המאבק הסופי להקמת המדינה כאשר הפיגועים מצד הערבים היו תכופים וכמעט בכול הארץ. משום כך בעוד שהמתיישבים עבדו ביום, בלילות עסקו בשמירה ויחידות מקרבם ירדו בדרך הנקיקים כדי לתצפת על הכפרים הערביים. ב 29 בנובמבר הם היו שותפים לשמחה הגדולה של היישוב עם  החלטת האומות המאוחדות להקמת  המדינה. אבל יום לאחר מכן גברו החרדות לעתיד. תוך ימים רבו ההתנכלויות הן מצד ערביי הסביבה בחסות הממשל הבריטי והן על ידי הלגיון הערבי.

" בימים היינו בעמדות ובלילות במארבים. ההתקפה  המסיבית הראשונה באה מכיוון כפר עציון, שבה, נוסף על אש רובים ומקלעים, הומטרו עלינו פגזי המרגמות של יחידה בריטית. בקרב הזה לא היו נפגעים אבל כבר ברור היה כי ללא עזרה  מבחוץ לא נוכל להחזיק מעמד. בינואר 1948 קבלנו הודעה שמחלקה בראשות דני מס יצאה מהרטוב ואיתה נשק ותחמושת לנצורי הכפר.משלא הגיעו כמובטח החשש לגורלם גבר, וקבלנו פקודה לנוע לעבר הנתיב שבו הם עשויים לבוא. משלא גילינו עקבות חזרנו לקיבוץ. אך יום לאחר מכן נתבשרנו שכולם נהרגו"

הסתבר שהיו אלה 35 סטודנטים של האוניברסיטה העברית,שבמעלה ההר  הם נתקלו במאות ערבים חמושים שרצחו אותם באכזריות. אלה היו ה-ל"ה שעל שמם נקרא קיבוץ נתיב ה- ל"ה ,בעמק איילון . לנוכח מציאות זאת  אנשי ההגנה  הכינו שטח נחיתה  למטוסי הפייפר, לשם קשר ועזרה. האורח הראשון  שבה במטוס הקל היה יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח.בחודשים הבאים לקראת סיום המנדט  הבריטי חברי הקיבוץ התרגלו לשגרה- עבודה ביום שמירה ומארבים בלילה.בכול הגוש היו 300 לוחמים, גברים ונשים.

ב-12 במאי 1948 החלה ההתקפה הגדולה על הגוש, כשאלפי ערבים חמושים בחיפוי 45 משוריינים של הלגיון הערבי מסתערים על הגוש.המכה הראשונה הונחתה על כפר עציון והיה על הלוחמים מ"משואות יצחק" להיחלץ לעזרתם ולפָנות הרוגים ופצועים. ניסיונות להגיש ללוחמים עזרה מבחוץ ,כולל באמצעות הפייפרים, כשלו.באותם רגעים קריטיים של חוט דק בין החיים למוות, כאשר כול קשר עם החוץ, כולל הרדיו, שסוללותיו התרוקנו, החליטו לוחמי הגוש להילחם עד האחרון שבהם, ואז כמעט ברגע האחרון , נתקבלה  בשעות אחר הצהרים ב- 14 במאי 1948 הוראה של בן גוריון  להיכנע.

פסח בשבי הירדני.

 "עם הכניעה פרץ המון ערבי לשטח הקיבוץ ובקש לעשות בנו שבטים כשאנו צועדים בידיים מורמות עם הנשק מעל לראש.פתאום  לתוך ההמון פרץ  סרן בלוויית כמה קצינים זוטרים לבוש בקפידה. ההמון נסוג. הסרן הודיע לנו כי בפקודת עבדאללה מלך ירדן עליהם לנהוג בנו כאילו היינו ילידיו"- מתאר פסח את המבוא לשבי במחנה מעצר בחברון שהייתה בשליטת ירדן. התאים היו קטנים והכול היה דחוס. פעם אחת ערב שבת המון ערבי מוסת ומצויד  בנשק החל לצעוד לעבר המחנה בצעקות" מוות ליהודים". עלה בדעת פסח וחבריו לחטוף נשק ולצאת נגדם בהיותם בטוחים כי ההמון יפרוץ לתוך המחנה ויערוך טבע. אז נשמעו יריות והיו אלה חיילי הלגיון שפתחו ביריות ,תחילה באוויר ואחר כך הנשק כוון נגד ההמון, שגרם לו להתפזר ולהימלט. לאחר תקופה של שגרה נמסר לשבויים שהם מועברים לירדן. השבויים הועלו על משאיות והשיירה יצאה לדרך ובלילה עברה ברבת עמון הבירה ואחר כך את מפראק וכעשרה קילומטרים ממפרק הורדו למחנה שנקרא "עומל גמאל"- בלב המדבר.קבלת הפנים שזכו במחנה זה הייתה של  רס"ר גדול מידות ,אבוּ יעקוּב ,שכיבד כול שבוי בשער הכניסה  במכת מקל על הגב. האור שבקע מן הצריפים היה של עששיות נפט. לאחר מכן באו ימי השגרה,מפקָדים עם שחר, ועד לשעות החום, עבודות סביב האוהלים כדי למנוע מהם לעוף עם רוח המדבר, או חדירת חולות שמלאו את פיהם.הם יכלו להאזין לשידור קול ישראל וללמוד מה קורה בארץ. האוכל היה במשורה, והמים נאגרו במיכלים . פסח מזכיר את תפילות הימים הנוראים כאשר התפילות התקיימו בחוץ וחזן השמיע את "קול נדרי".בשעה שחבריו לשבי יכלו לשלוח ולקבל מכתבים מן הבית, לפסח לא הייתה משפחה להתכתבות. והוא איבד את הקשר עם אחותו, אשר לימים הגרה לארה"ב.

בעת הפסקת האש הראשונה בסתיו 1949 נפוצה שמועה שתהיה חלופת שבויים ואפשר והם יוחלפו בשבויים ירדניים. באחד הימים הודיעו להם כי החילופים יחולו גם על השבויים במחנה שלהם. נמסר להם כי היחס החלופין יהיה שמונה חיילים ירדניים על כול חייל ישראלי.זה היה כעשרה וחצי חודשים לאחר השבי.ואכן בערב אחד ניתנה הוראה לשבויים לארוז חפציהם ולהיות מוכנים ליציאה.הגיעה שיירת משאיות והשבויים הועלו עליהם ואלה עשו את דרכן דרך הערים בירדן עד לגשר אלנבי ומשם עד ל"שער מנדלבאום" בירושלים, שער הגבול בין ירושלים המזרחית בשליטת ירדן לבין ירושלים המערבית בשליטת ישראל."המונים באו לקבל את פנינו בעיקר משפחות השבויים ולי נמסר שיש לי בארץ קרוב משפחה ברמת השרון.לאחר קבלת הפנים הוסענו לבית הכנסת הגדול ושם ברך אותנו הרב הראשי הרב הרצוג ומפקד ירושלים אלוף דוד שאלתיאל." בעברו פסח זה היה השחרור השני.

בשלהי 1948  שלוש וחצי שנים לאחר השחרור המציאות הייתה כזאת שלאותם חיילים משוחררים שלא רצו להצטרך ליישוב חקלאי, קיבוץ או מושב, חיכה האוויר של ישראל. גם מעברות היו מעט. וחייל משוחרר שריד שואה הסתובב עם ידיים בכיס , בלי קורת גג ,ובלי עבודה או מקצוע לפרנס את עצמו. הוא בא אל הקור.זאת הרי גם אני חוויתי כשסיימתי את המחזור בבית הספר החקלאי במגדיאל. מציאות זאת הייתה מוכרת לי מאוד.פסח היה צריך לפתוח בחיים החדשים-שוב. כמה מחבריו החליטו להצטרף לישוב קיים בעמק האיילה, אבל פסח החליט לבנות את ביתו לבדו הוא מצא קורת גג בתל אביב, הכשיר עצמו כמכונאי,ועבד בעבודות מזדמנות במקומות שונים בארץ.

 עצמאי בשטח.

פסח רכש שברולט טראנטה,כמעט מערֵמָת גרוטאות, שיפץ אותה מצא לו שותף  ,ושניהם עסקו בהובלות, בין היתר הובלת פסולת בדרום, בחפירות להנחת קו המים מהכינרת לדרום-"המוליך הארצי" . באחד מפעולת ההטענה ,הרכב התהפך והגרוטאה אף לא הייתה מבוטחת. היא חזרה למקום שממנו באה. אז הוא ושותפו ,זאב, נסעו  לבאר שבע למצוא עבודה בחברת סולל בונה.התפקיד שהוטל עליו היה פיקוח על הטענת משאיות חול שנעשתה בידי הבדווים.לאט לאט הוא עשה הכרות עם יישובי הדרום. יום אחד נמסר לו מן החֶברה שגולדה מאיר,אז שרת העבודה ,תבוא לאזור ופסח ייקח ג'יפ ויסייר אתה במצפה רמון,  ירוחם, המכתש הקטן ומפעלי ים המלח. ההתרגשות שלו הייתה גדולה ותוך כדי הסיור כאשר גולדה קבלה סקירה קצרה על עברו של פסח היא העירה בלא שתסתיר את סערת הנפש שלה כשדמעות בעיניה ואמרה:  "אדם כה צעיר עם עבר כה עשיר". פסח השתלב בעבודת הפיתוח של מפעלי ים המלח, כשהעבודה נמשכה  ברצף תריסר שעות משעה חמש בבוקר ועד לשעה שבע בערב , ומדי פעם לאחר העבודה הוא עוד הסיע את המנהל שלו לביתו בשרון. במקרה אחד כאשר הוא נהג בג'יפ,  כבל של רכב  צבאי צמוד לגרר שנסע לפניו, נקרע והגרר עלה בעוצמה על הג'יפ של פסח.הפציעה הייתה כמעט אנושה, ובמשך שלושה ימים הוא היה ללא הכרה ופרפר בין חיים למוות .  מששבה אליו ההכרה הוא עבר סידרת ניתוחים עד שמצבו התייצב. ורק אז  כול גופו, למעט הראש, הושם בגבס .קרן האור היחידה  היו הביקורים של החברה שלו  ,חוה, שעתידה להיות אשתו. היא חיה בפתח תקווה ועשתה מאמצים ומשכה בחוטי פרוטקציה כדי להעביר את פסח לבית חולים ביילינסון, והיא הצליחה. במשך ששה חודשים בילה פסח בבית חולים.

לאחר שנים בהיזכרו באותם אירועים ששוב  טלטלו אותו בין חיים ומוות, הוא מעיר לָקונית שקל מאוד לספר על כך לימים כאפיזודה, בשעה שהוא היה צריך שוב ובנסיבות החדשות – להלחם על חייו,הבשורה הטובה היו נישואיו לחווה. לאחר הנשואים נולדו להם בן ובת .אבל באחד הימים שוב פקד אסון את המשפחה כשהבן נהרג בתאונת דרכים . סיפור איוב של התקופה. ניצול השואה, בהגיעו לארץ חלומותיו, קבל מכה אחר מכה, מהלומה אחר מהלומה,והוא התגבר. נותרה הנחמה האחרונה הבת- מָלי, ושני ילדיה, אחד שגמר תואר דוקטור במכון וייצמן והוא עושה את הפוסט דוקטורט במכון הטכנולוגי של מסטשיוסטס, המוסד האקדמי הידוע ועטור התהילה בארה"ב.  הנכדה של פסח וחוה, היא עורכת דין.כרבים משרידי השואה שיקום המשפחה הוא אחד מן המעשים הגדולים שלהם בארץ.

pesach rabin and peled post- עותקpesach and chava 1999 - post עותק

פסח ורעייתו חווה.פסח בחברת יצחק רבין ואלוף חיים פלד

על מאמציו למצוא פרנסה מבטיחה כשהוא נודד ממקום מן המרכז לדרום וגם לצפון, כולל עבודה במסגרת המוליך ארצי בשעתו הוא מספר בפרוטרוט בספרו. כשם שהוא מספר בהרחבה על הקורות אותו ב-300 עמודים של הספר. בשלב מסוים הוא מחליט להיות עצמאי, לא כנהג, עבודה שבה התנסה אלא ממשהו אחר.פרנסה וענף שיאפשרו לו להתיישב במקום אחד ולהקים משפחה.הענף שהוא בחר בו היה איסוף פסולת מתכת ומכירתה לספק גדול. לימים הוא וויתר על התיווך והתקשר עם מכרות תמנע שהיו זקוקים לחומר . עם צרכן בסדר גודל זה פסח אנדרדמן עשה חיל נשא אישה הוליד ילדים, ואחרי שלושים וחמש שנות עבודה קשה, רבת מתח, נדודים ותחומים שבם עסק, הוא החליט למכור את העסק לצאת לגמלאות לכתוב את זיכרונותיו . הספר ראה אור, בעברית, באנגלית ובגרמנית.הוא השתחרר מצה"ל בדרגת רב סרן .אולם גם בהיותו במילואים ובמשך כול חייו הוא היה קשור בצה"ל והופיע בפרומים שונים וגם כתורם לשיקומם." בצהל מצאתי אוזן קשובה למסרים שלי"- אומר לי פסח, וגם לכך אני מודע.

pesach with bahad

פסח בפני חיילים מיחידות בה"ד.מערכת החינוך של צה"ל מפנימה יותר את לקחי השואה.

 כוח החיים

 אין לי כול ספק כי האנשים  בפניהם הופיע פסח אנדרמן, במסגרות שונות, אזרחיות וצבאיות, בארץ ובחו"ל, במעמד ציבורי או באווירה ביתית, לא רק שתהו, אלא השתאו, לראות בפניהם אדם שלא זו בלבד ששרד את כול מדורי התופת כילד וכנער, אלא הגיע לארץ, ולא למקום אחר, וזאת קידמה אותו במלחמת קיום שותתת דם ,ישיבה בשבי במדבר וחסר בית ופרנסה. והוא עשה זאת. לבדו. הוא אמר לעצמו "כן! אני יכול". זאת ועוד. הוא נטל על עצמו משימה והיא באופן פרדוקסאלי כה קשה, דהיינו לאחר כול מה שעבר עליו -חשוב  להיות בן אדם.- מעטנש. לא חיה רעה. זהו המסר שלו. הוא מעולם לא איבד את הצלם. מסגרת התייחסות זאת הביאה אותו לקשר עם אנשים וחוגים , יהודים וערבים- אזרחי ישראל ופלשתינאים והוא כָמֵה לשלום ומאמין בו ומאמין שאם העמים ירצו בכך, בוא יבוא. הרבי שלו כפי שהוא מתאר אותו הוא רָבין. אשר בשפה סלאבית פרושה רב. הוא ראה בו סמל הקוממיות  והתקומה. גם לוחם וגם רודף שלום .הוא היה שם בכיכר כשרבין נרצח, שעמו נפגש ביום העצמאות שקדם, בבית של ידיד משותף האלוף חיים פלד. פסח אינו מתיימר להיות "יהושע הצנוע" . יש לו קבלות, גם בתיעוד וגם כמה אותות וי, בגופו ובנפשו, ובאלה הוא גאה. הוא אדם שידע בתושייתו וברצון בלתי נלאה, בחדוות החיים שלו, להגיע גם לפשוטי עם וגם לאישים רבי יחש, שבהם הוא נעזר כדי לסייע למי שזקוק לסיוע.

פסל בן גוריון הנודד.

הוא נתן חסותו למבצעים למען נכי צה"ל, למען אָמָנים ניצולי שואה ואחרים. בכנס התרמה שנערך בירושלים בנוכחות ראש העיר, טדי קולק, הוא העמיד להגרלה פסל ראש של בן גוריון מעשי ידי פסל אנגלי.משזכה בו  נדבן יהודי מצ'ילה שהיה במקום, ניגש אליו פסח ושאל אותו אם הוא מוכן לתרום את הכסף, ככה שאת הפֶסֶל פסח יוכל להביא לאירוע התנדבות אחר. האיש הסכים מייד. הפסל הועמד למכירה פומבית במפגש של שוחרי בית החולים "תל השומר" מגרמניה, והתורם תרם את הפסל לבית החולים. באמצעות שגריר ארה"ב בישראל דניאל שפירו, הוא העביר את ספרו לנשיא אובמה וזכה לקבל תגובה חמה מאת הנשיא.את המהדורה הגרמנית הוא שלח בין השאר ליו"ר הבונסטאג הגרמני וגם ממנו זכה למכתב הוקרה. פסח שיודע גרמנית על בוריה, הוא אורח רצוי במפגשים עם ידידי ישראל בגרמניה, בין אלה שבאים לארץ ובין אם הוא נוסע לשם. בשיחה אתי הוא אומר לי ככה." אני מקיים בין היתר שיחות וועידה עם נוער גרמני, לרוב באזור נירנברג. לדעתי הם לא רק יודעים על השואה, אלא גם על התקומה. אולי יותר מאשר הנוער בבתי הספר בארץ. כאן לא לומדים על התקומה. לא במערכת החינוך ולא בתקשורת. לא לומדים ולא יודעים "

"ואיך היית רוצה שילמדו?- אני שואל אותו. לפסח יש כתובת מדויקת. "ערוץ 10 "

"ומה יעשו שם"?, אני מיתמם, ביודעי שגם אני חושב טובות על החלק החדשותי -מגזיני של ערוץ זה

"יביאו אנשים כמוך, כמוני, לא כאלה שהלב כואב כשגוררים אותם לאולפן אלא כאלה שיש להם מה לומר ויודעים איך לומר זאת, ויש להם קבלות, מסמכים, צילומים. מזה הציבור בכלל והנוער בפרט ילמד משהו על הניצולים שהגיעו לכאן, והגיעו לכאן, ולא לכול מקום שיכלו להגיע. והגיעו ולחמו,ותרמו למדינה. על זה אפשר לעשות תוכנית"

לא רצית לאכזב אותו ,לכן לא סיפרתי לו שאני עשיתי אי אלה גישושים כלפי אותו ערוץ,ליתר דיוק כלפי אושרת קוטלר, עורכת "המגזין" של ערוץ 10 ,מסגרת עיתונאית מסקרת ולוחמת. עשיתי זאת  תוך הדגשה, שאולי הגיע הזמן לעסוק -בצד השואה גם בלקחיה ובתקומה, ולא הייתה לזה היענות. אולי פסח יצליח. הוא ראוי מעל כול צל של ספק. יש לו מה לספר על שָם, ובעיקר על כאן.אפשר לעשות עליו סרט. אבל מכיוון שצריך לגייס הרבה כסף, וזה תלוי ברייטינג,אז האפשרות הזאת,תלויה ונופלת.

כשהוא נתן לי את ספרו במהדורה האנגלית, העברית חולקה כולה, חשבתי לעצמי, איזה שם הולם "כוח החיים". וזאת משום שבמסגרת  לימודי המדיה שלי בארה"ב  ובתחום "שכנוע המוני" נחשפנו  לסרטה המדהים של אחת מהבמאיות הגרמניות  הגדולות במאה ה-20 לני רייפשטאהל- "ניצחון הרצון" . Triumph des Willens)  בסרט הזה שהיא הפיקה וביימה  בשרות הנאצים יכול הצופה להתרשם מן  העצמה הנאצית בכול ממדיה הפיזיים והתעמולתיים אשר באים לביטוי בכול "פריים" של סרט זה שבו הססמה Ein Reich Ein Fuhrer Ein Volk"רייך אחד, עם אחד, מנהיג אחד" " נראית במלוא ההוד הנורא והמצמרר. בסיכומו של דבר "כוח החיים" גבר על "ניצחון הרצון". היו יהודים ששרדו את התופת, הרייך הנאצי חוסל. פסח אנדרמן הוא עֵד מהימן. גם לפרק המפואר של "תקומה" במדינת ישראל. על הפרק הזה טרם נעשה סרט.

 

מה עושים עם מירה'לה

ווס טוט מען מיט די מיניסטר אוף קולטור.

 הפתיחה ביידיש נובעת מהכוונה המקורית שלי לכתוב לשרת התרבות שלנו מכתב על מורשת היידיש, על הסרט שאנו ,בעמותת "עופות החול", רוצים להפיק עליה וכמה שהיא, היידיש,  מסכֵנָה, לאחר  שהנאצים כמעט והכחידו אותה, בשעה שהיא הייתה הקולטורה ואפילו החיים של מיליוני יהודים, במזרח אירופה. אני מדגיש את ההיבט הגיאוגרפי הזה, כי יהודי מזרח אירופה מקור רבים מקרבם -בקווקזים, באסיה. שלא לדבר על הכוזרים שהתגיירו, והם ,כידוע, באים מן המזרח. הָ-ראייָה. החסידים של מזרח אירופה לבושים בדיוק כמו הקוזקים: כובע פרווה, גם בקיץ כמו בסיביר-השטריימל,קפוטה ארוכה, אבנט, מגפיים, אבל בלי פגיון ואין להם סוסים, אבל הכינוי שלהם הוא "הקוזקים של אלוקים". הם המז"טים, המזרחיים הטהורים. ואילו יהודי המגרב, דהיינו, מרוקו, תוניסיה ואלג'יריה הם אשכנזים, שבאו מהולנד,מגרמניה,מפורטוגל ומספרד,ואולי פה ושם מיוון ומתורכיה, ועברו את מצרי גיברלטר. משום מה הדביקו להם את התואר ס"ט- ספרדים טהורים. יש לי גם עדות אישית. המחותן שלי, האב של חתני, שערו שָטֶני בהיר, ועיניו ירוקות, ירוקות ,ואחותו היא בלונדית מלידה. ואילו אני- שערי היה שחור ועניי חומות. העיניים שלו ערות ,חייכניות, ושלי עצובות. הוא נחשב לס"ט ואני לאשכנזי. כול יוצא מרוקו ששמו אשכנזי- בא מאשכנז, וכל מי ששמו איסטרמאן, אוסטרמן, או אוסטר,בתרגום: מזרחי, בא ממזרח. בירושלים היה לי שכן, שמוצאו מן העיר זדונסקה וולה שבפולין, שבה נולדתי, אבל שם משפחתו הוא מרוקו. המשפחה שורשיה במרוקו.תראו אותו.הוא בהיר יותר ממני.וגם הוא מחייך יפה.עד כאן לגבי מוצאנו,של אלה  הקרויים אשכנזים.

 

השרה רגב

השרה רגב. צילום אתר משרד התרבות

 

 

 

 

 

 

 

מכיוון ששרת התרבות מוצאה ממרוקו, הרי כול "הפוּדרָה" שהיא שמה על הפנים ו"השמינקֶה" שהיא מושכת על השפתיים , לא מצליחים להסתיר שהיא לא "פרֶנקית" אלא "ווזווזית", שסבא רבא ,רבא שלה בא מן הסתם מפלונסק, עיר בפולין שבן גוריון נולד בה.  שם משפחתה מהבית הוא סיבוני, במקור ci bon בצרפתית, (כאן טוב) כאשר כמה דורות לפני כן השם היה סיבונסקי, שם פולני למהדרין. ועוד ראייה.  אצלנו בפולין בישיבות לא למדו את התלמוד הירושלמי, אלא את התלמוד הבבלי-המזרחי. אלא מה, אנחנו נטמענו בקרב הפולנים, וההורים של מירה'לה התערבבו עם המרוקאים.הם דיברו או ערבית והיהודים לרוב פרנצויזיש, ואנו דיברנו יידיש.

איפה כסריליבקה, איפה?

החלטתי לא לכתוב לה מכמה סיבות. עו"ד לאה בלינט, פעילה ציבורית וניצולת השואה כבר כתבה לה מכתב גלוי. "מכתב גלוי" מכוון כידוע לכולם, ואני בספק אם היא קראה אותו. והיא לא קראה אותו לא מכיוון שהיא לא אוהבת  לקרוא. היא אוהבת ועוד איך, אם מדובר בפסילה. הרי היא הייתה הצנזורית הראשית, ושם צריך לקרוא כול מילה,כל  נקודה, כול פסיק, מחשש שמאחורי המילים או בשוליהם מסתתרים החברה של "שוברים שתיקה", "בצלם" "הקרן החדשה" ועוד כאלה שלמדו איך להסתתר מאחורי "גדר חיה". והיא בעיניה החדות ידעה לקרוא בין ה-שיטים.אם זכור לכם  אחד מנאומיה, היא פתחה ב"בול-שיט"-Bullshit  בתרגום ליידיש "א דרעק פין איין אוקס". בעברית צחה-גללים של פר.ביטוי אנגלוסקסי אשכנזי למהדרין.

התכוונתי לכתוב לה בין היתר על האפליה הזועקת נגד ה"אשכנזים" המזרחיים. ניקח לדוגמה את הרחובות והכיכרות במדינה. יש אבן גבירול? יש! יש רחוב רמב"ם? יש! יש רשב"א, יש "יהודה הלוי", יש "אבן שפרוט" ועוד אֶ"בֶנים". בחיפה יש אפילו רחוב בשם "חסן שוקרי".שמתם לב?  אבל האם ידוע לכם על רחובות בשם כסרליבקה, יהופץ, או טביה החולב, או שורֶה ביילה, מוטקה גנב, ועוד מקומות ודמויות בספרות של שפת היידיש. איפה הערשעלה מאוסטרופול, והמרשל פילסודזקי. מדוע יש כיכר מילאנו שאיש לא יודע מדוע היא נקראת כך ולא ,"מוטל בן פייסי החזן". ומדוע אין רחבות על שמם של ג'יגאן ושומכער, שני שחקיני ההומור הגדולים  של העם היהודי בין שתי מלחמות עולם. מה זאת ,אם לא אפליה? "פארווּס?  היה לי איזה הבזק לכתוב לה בלאדינו, אבל אמרו לי כי יהודי מרוקו לא  הכירו את השפה של הס"טים. עוד סימן שמוצאם מאשכנז, שלא לדבר על שפת הפרנצויזיש שהם אמצו. s'il vous plait

במחשבה שנייה ,ובכוון הרציני יותר, מדוע יש "סמטה פלונית ואלמונית" בתל אביב, ו"רחוב השלושה" ו"רחוב הארבעה" בתל אביב ואין שמות של מנהיגי מרד גטו וורשה, אלה שנפלו בקרב ואלה שהגיעו לכאן. מדוע אין  רחוב"גטו ורשה", או "גטו לודז",או "גטו קרקוב", או "גטו לובלין" או "גטו וילנה"- והזכרתי רק את המרכזיים שבהם. מדוע אין שם "נרצחי ידוובנה"- שבה נרצחו יהודים על ידי פולנים והפולנים הלאומנים מבקשים לייחס זאת בצורה שקרית לנאצים. אני יודע ששמות רחובות הם עיניין מוניציפאלי, אבל גם תיאטראות הם עניין מוניציפאלי ולשרת התרבות יש מה לומר באלה.זאת אפליה, שרת תרבותנו וצריך לתקנה.

ה "יול" לאיסטמבול.

ממקורות שונים באנקרה ובירושלים נודע כי כמה ימים לאחר ההפיכה הכושלת בתורכיה  נמסרה הודעה ללשכת ראש הממשלה שלנו, שלא זו בלבד שהתורכים יעמדו בכול הסיכומים הכלולים בהסכם, אלא מעוניינים להגביר את שיתוף הפעולה. לפי מקורות במשרד התרבות,  שרת התרבות מירי רגב הוזמנה לאנקרה, ושם  היא אמורה להשיא כמה עצות למקבילה החדש, בממשלת תורכיה, שכן הקודם נמצא במעצר.מפלגת "הצדק והפיתוח"- המפלגה האיסלמית בהנהגת הנשיא ארדואן, הזמינה את הרב לווינשטיין לסדרת הרצאות, על סטיות שונות בדת. התורכים חשבו להזמין גם את שר התקשורת, שילמד מקרוב, איך תקשורת  חופשית אמורה לפעול, אבל משנמסר להם כי שר התקשות שלנו הוא  גם ראש הממשלה ,ויתרו על הרעיון.  מה גם שביבי לא זקוק לחמאם  תורכי בעניין זה כמו בעניינים אחרים. אילו אפשר היה לשנות את התואר של רה"מ, לסולטן- מילא. מה שכן, ביבי מינה אדם מיוחד יודע תורכית וזה עוקב אחר הנעשה במדינה זאת, בהנחה שניתן יהיה להעתיק אי אלה דברים שימושיים.ביבי, כידוע קורא נלהב של כתבי אורוול, ככה שבהופעות שלו יוכל להסתמך על דמוקרטיה גדולה אחרת במזרח התיכון- תורכיה

 כמו שמורה אינדיאנית.

 חשבתי שבמכתב אציין כי העמותה הזאת ששמה "עופות החול" ומעוניינת לתעד את מורשת היידיש, היא יתומה "הומלסית" . דפוקה, "א גאסען מויד". אין לה תומך ואין לה בית. היא כמו שבט  האפצ'י שעליו מלמדים בבית הספר באמריקה אבל לא כאן. ואם מלמדים כאן על מורשת היידיש, הרי זה באמת כמו שמלמדים באמריקה על שבט "הקומנצ'י" שנכחד.

היה לי עוד "ג'וקר" ביד. דוּוידל גרין, ששינה שמו לדוד בן גוריון, חרף היותו דובר יידיש, הטיל חרם על השפה. ואם בן גוריון המפאיניק עשה זאת, ומירה'לה רגב רוצה לתקן את ההיסטוריה, מן הראוי היה שחסידת ז'בוטינסקי, גם הוא יידישיסט, תקבע כי השפה השנייה בארץ תהיה יידיש. תיקון עוול היסטורי.ואם לשם כך צריך להקים וועדה- אז שתקום. כחברי הוועדה אני מציע את מייסד תיאטרון הידישפיל,שמואל עצמון,ואת כוכב התיאטרון-יענקלה בודו, ומירה'לה אפרוס-רגב תשב בראש.

היו לָפני שורה ארוכה של נימוקים וארוכה יותר של היוצרים הגדולים ביידיש,אך החלטתי לוותר. גם הקוראים אוהבים זאת בקָצָר. וויתרתי על איזה שיר ביידיש כמו "בעלז מיין שטעטלע בעלז".לעומת זאת, חשבתי על משהו ברוח העידן התורכי-ישראלי העכשווי.  נזכרתי כי בעת שהותי בניו יורק שמעתי את הזמרת האפרו אמריקאית המדהימה ,ארתה קיט ,שרה באולם "קארנגי הול" את השיר התורכי "אישקידארה" ,שהיה בשעתו להיט בינלאומי, ואני מביא אותו.הוא הועלה ליוטיוב על ידי מישל הייטס, וכנראה בוצע באירוע ישראלי בסאנטיאגו בירת צ'ילה, שכן דגל ישראל נראה בקצה הבמה.  התרגום לפי גוגֶל הוא אישקידר הולך. שילך- "זול עֶר גֵיען אוּנד  זול ער זאיין געֶזוּנד אוּנד שטארק.

 

Ishkidara – YouTube

 3:11

 

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 1,776 שכבר עוקבים אחריו