להקה מעופפת ומשקשקת.

בתי העלמין שקטים- החיים רועשים.

בטורו השבועי  הגדול ,על עמוד שלם, של יוסי וורטר ב"בהארץ", קבלנו  ביום ששי האחרון מגדל בבל של תבניות לֶגו ,שכול  תזוזה של תבנית בולטת או מוגרעת עלולה להפיל את המגדל כולו. אלה זזים ללא הרף. תחת הכותרת "נווה שאננים", בשפע של מידע, בסגנון מושחז ובתחכום רב ,אנו מקבלים תמונת קולאז' ביזארית של ממשלת נפתלי בנט שמתפקדת בנֵס, על פי האמירה של אבא אבן  ש"יהודים לא מאמינים בנסים, הם סומכים עליהם". פובליציסטיקה במיטבה. דומני שאין כמעט סיעה או שר שלא מוזכרים בתרגיל הלולייני הזה, אשר לא מבוים אלא מתבצע מעצמו, מעין הצגה אוטונומית מאולתרת, כאשר בכול רגע ברכּוֹ של מישהו או מרפק של מישהי – מביא לא רק לנגיחה במפשעה של הלוליין הסמוך ,שתלוי כמעט באוויר ,אלא להתמוטטות המבנה האקרובאטי כולו.

בעצם ,העמוד הזה של וורטר הוא סך הכול פלוס ,של מאמרים ופרשנויות שמתפרסים באותו עיתון, בעיתונים אחרים ובכול ענפי המדיה. העובדה שהם מתפרסמים מלמדת על דבר חשוב אחד ,והוא שהכול ,או כמעט הכול, שקוף .מעין בגדי המלך הישנים .צנרת מחוררת-במקור. ככה זה מתגלגל ואין מישהו שמושך בחוטים. יאיר לפיד ,בתפקיד התופרת, מנסה לאחות קרעים בחוט הדק. זה מה יש וזה מה שלא יכול להיות אחרת. שכן,  מדובר לא רק בזרמים פוליטיים קוטביים, אלא  בפוליטיקאים אשר ידועים כבעלי אגו והם לעתים לא יכולים אחרת כמו באותו משל של הצפרדע והעקרב .מה  גם ,שִמעו וקִראו מה נשים היום מספרות על מעלליהם של גברים מנהיגים  ידוּעֵיי שם בעָבָר כאשר הכול היה מסודר ומעוגן .הכול דפק.

לא נכביד מילים מהו הדבק שהביא את החבורה הצבעונית מאוד הזאת לאיזה קיום יחד. עובדה היא שחרף כול הטלטולים העזים התמידיים של היצורים על העץ הזה ששמו "ממשלת השינוי" הוא לא קרס. והוא עומד מכיוון  שברגע  קריטי מסוים בין  אם מתוך בלימה עצמית ובין בשל תזכורת כדוגמת המאמר של וורטר ,או מופע אימים של ביבי בכנסת,תבנית הבליטה של איזה לֶגו סוגרת את הגומחה והמגדל לא  מתמוטט.

הערך המוסף של כל הבָּלָגָן הפוליטי הזה הוא שאנו חיים,נושמים ונושפים בלי "הארי הוּדיני" הגדול מכולם ,שהקים רעש גדול וגרם לנו להיות חרשים. וזה יותר ממשהו. ראש הממשלה מנהל את עצמו, לא מתעלה ולא מתגמד,ולעתים מדבר עצמו לדעת.השרות, תשע במספר, והשרים הם  בני אדם כמונו ולא אלים וקוסמים, והם מנהלים את העסק הגדול ששמו מדינה- ומנהלים – כולל הישגים וכישלונות,בדרך כלל בשקט, לשמחתנו. זאת לא  תזמורת פילהרמונית. זאת תזמורת בצורת, אבל היא מנגנת, גם אם פה ושם זה צורם.

זה מזכיר לי דיון שנערך במועצת הביטחון  בשנת 1966 בנושא המזרח התיכון . שגריר ישראל באו"ם אז ,מיכאל קומֵיי, העיר שגם בנאומים- הערבים רבים ביניהם. שגריר ערב הסעודית באו"ם היה ג'אמיל בָּרוּדי, איש צבעוני מאוד דברני מאוד וקוֹמי מאוד ,שכינה נשים מערביות flat chested women – נשים שטוחות חזה. ובתגובה לדבריו של קומיי אמר.If we quarrel it means we live. אם אנו רבים- סימן שחיים אנו.

חופי הכרך.

הכיור הגדול של תל אביב ששוטף כלים פלסטיים ומשיטם לים.

ככלל ,היהודים בפזורה הקפידו על ניקיון בבית כי רשות היחיד הייתה יהודית וכל הזוהמה והלכלוך נשפכו החוצה מן החלונות או המרפסות לרשות הרבים של הגויים.עדיין ניתן לראות זאת בשכונות מסוימות גם בישראל. לעתים עובר אורח בסמטה צרה באיזו שכונה בירושלים יקבל בּלוּפ של שופכין על הראש ולפני שירים אותו לראות מהיכן זה בא הוא יקבל עוד אחד. אנו לא נמנים עם העמים האסטטיים ורשות ציבורית היא הפקר.

דומני שבאחד הפוסטים הזכרתי את הפיליטון הקצר של אפרים קישון כשהוא מטייל באחת הסמטאות בעיירה בשווייץ ובטוב רוחו מן המראה הפסטורלי, שולף חפיסת שוקולד ומנסה להפטר מן עטיפה . אבל כול אימת שהוא מוצא מקום טוב להשליך אותה מופיע אדם ומביא לו את העטיפה  ואומר "אדוני איבדת משהו". לבסוף אין כול מפלט הוא בולע אותה. אפרים קישון כבר בראשית שנות בואו לארץ היה האולטארסאונד של ישראל ושל הישראלי. דומני שגם נושא האסתטיקה בארץ הזכרתי אם לא באופן ישיר באופן עקיף- ללא ספק.

אומה משופעת פסולת.

לפי  הנתונים האחרונים של המשרד להגנת הסביבה רוב הפעולות שלנו בחיי היום יום כרוכות בייצור פסולת.מדי שנה מיוצרות בישראל 5.3 מיליון טונות של פסולת עירונית ומסחרית. כ-6 מיליון טונות של פסולת מבנייה ושיפוצים. 1.8 מיליון טונות של פסולת אורגנית. כל אדם בישראל מייצר 612 ק"ג של פסולת מדי שנה.וקצב גידול יצור הפסולת הוא 1.8% כגידול האוכלוסייה בערך.תהליך המחזור מפגר בהרבה אחר תהליך ייצור הפסולת.

עם ישראל אוהב את הפלסטיק. הוא הופך לחלקיקים קטנים שחודרים לכול מיני מקומות,למים,לאוכל ואפילו לחלב אם.בייחוד אמורים הדברים בחגים הארוכים כמו בין ראש השנה ויום הכיפורים ובסוכות ובפסח. כמויות הזבל שמשאירים מטיילים אחריהם לאחר הפיקניקים והמנגלים הם אדירים.

מדי שנה עורך משרד התיירות סקר מקיף בקרב תיירים המגיעים ארצה, ובין השאר נבדקת שביעות רצונם מהשירותים השונים שקיבלו, בדירוג של בין 1 ל-5. נושא הניקיון בשטחים ציבוריים ובשירותים ציבוריים קיבל ציון 3.4, שנחשב לנמוך. בארגון אדם טבע ודין טוענים כי ציונים נמוכים כמו זה עלולים לפגוע בהכנסות של ישראל מתיירות – שהסתכמה ב-2017 בכ-20 מיליארד שקל.

החוף הפלסטי.- מכתב גלוי לראש עיריית תל אביב.

בין הנתונים שהבאתי, צוין כי בכול הקשור בחופים חלו שיפורים בניקיון שלהם אך עדיין הציבור שמבלה בחופים משאיר אחריו את הכלים החד פעמיים,קשתיות שתייה מפלסטיק ועוד פסולת.עם ישראל מאוהב בפלסטיק ופלסטיק חד פעמי לא נעלם אף פעם.ובעניין זה אני מקבל מייל מנכדי התל אביבי,שון דוד פוגל באותו עניין. וככה הוא כותב לי.

הי סבא אני מבקש ממך מספר דקות קריאה שכן אם תכתוב פוסט, תוכנו בהחלט יכול להיות מופנה ישירות לרון חולדאי, שכן מה שנאמר בו מלמד על אזלת יד גדולה של העירייה בכל הנוגע למסעדות לאורך חופה של העיר..

אתחיל בתיאור החוויה האישית שלי:

ישבנו על קו החוף אני, אבא, ענבל(אחותו הגדולה של שון) ורונה(התינוקת של ענבל), ורצינו להזמין סלט מוצרלה, כי היינו רעבים וזו גם מסורת שלנו, המלצר הגיע, לקח הזמנה וכעבור זמן סביר חזר עם שקית מפלסטיק ובתוכה קופסת פלסטיק המכילה את הסלט, אריזת פלסטיק המכילה את הסכו״ם מפלסטיק, כוס מפלסטיק עם קש מפלסטיק. אין שום פח ברדיוס לפחות של  50 מטר סביבנו, והמלצר כמובן הגיש את כל זה בפלסטיק כיוון שהוא ממש לא מתכוון לאסוף אחרינו דבר. ולכן ארזתי אני את כל הפלסטיקים ועוד כמה שאריות פלסטיק שהתגלגלו בחוף כלומר שאריות מאנשים אחרים וזרקתי לפח (הרגיל, חס וחלילה לא פח מחזור) את כל הפסולת שהייתה ככה קרובה להפוך לזיהום פלסטיק של הים..

המסעדות בקו החוף נהנות מפריבילגיה ענקית כאשר הן קיבלו את אחד המיקומים הכי מתויירים והכי יפים בעיר, מעבר לכך הפריסה שלהם על החוף היא עצומה לא רק שהן נוגסות בשטח ענק מהחוף למען המסעדה ,הן גם משרתות את כל יושבי השמשיות שלצד המציל.  ספרתי מהגבול עם הרצלייה ועד הגבול עם בת ים, 23 מסעדות על קו החוף, לא כולל נמל תל אביב ונמל יפו שמכילים עוד עשרות בתי עסק. לכל אלו אין שום עילה שתינתן האופציה לשימוש בפלסטיק חד פעמי משום סיבה שהיא. ישנם תחליפים רב פעמיים(זכוכית קרמיקה מתכת וכו) ותחליפים חד פעמיים מתכלים (נייר, מוצרי קש ובמבוק וכו) לכן העיריה יכולה בקלות לאכוף את החוק ,שהטילה על האזרחים ,גם על המסעדות שהן מדחף מטורף של פיזור פלסטיק. יתרה מזו לא רק שצריך להטיל קנס אם רואים אותם משתמשים בפלסטיק גם צריך לקנוס אם רואים פסולת מהמסעדה מכל סוג שהוא על קו החוף.הדעת נותנת שהם יעמדו כלכלית בקנסות הללו עד שיתיישרו. אלה עסקים שמרוויחים הון תועפות! לדוגמא, מיץ תפוזים סחוט עולה 19 ₪ ומוגש בכוס פלסטיק עם מכסה וקש מפלסטיק.

הכנסות גדולות וצפצוף גדול יותר על הציבור ומוסדותיו.

זה ועוד .בעידן משבר האקלים המודעות לזיהום פלסטיק היא גבוהה מאד ורוב המדינות המערביות בכדור הארץ מצביעות על זיהום פלסטיק ואוסרות את הבאתו  לחופים. המודעות הסביבתית של כמעט כל בעלי היכולת אשר מרשים לעצמם חופשה בישראל היא גבוהה למדי, תיירים אלו פוקדים כמעט כולם את חוף הים בתל אביב הידוע כאחת האטרקציות המהנות ביותר בעיר המתויירת ביותר. כאשר תייר צרפתי מגיע לחופי תל אביב ומזמין מיץ תפוזים סחוט הוא עלול לטעות ולחשוב שהרגולציה במדינה הזו היא דומה להודו או מצריים. אם אנחנו רוצים למצב את עצמינו כמדינה מתקדמת אומת הסטרטאפ והדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון עלינו להתנהג ולהתנהל בהתאם ולא להביך את ישראל בעוד "שטוזה" לתייר שתותיר אותו ביקורתי נגד ישראל. מחדל! ממש אבסורד, עיריית תל אביב אסרה הכנסה של פלסטיק לתושבים אבל המסעדות ממשיכות לפזר פלסטיק לכל עבר. אוסיף כי עמותת ״צלול״ שנאבקת בפגיעה הסביבתית בימים ובנחלים בישראל, ופועלת כדי לקדם חקיקה בנושא 

לסיום אומר זאת. בעלי המסעדות הנהנים ומרוויחים מהשימוש הזול והקל בפלסטיק לא עולים על 100 איש במקרה הטוב, לעומת זאת מאות אלפיי אזרחים שפוקדים את החוף, סובלים ממחדל זה. העיריה משקיעה מאמצים לנקות אחריהם .יתרה מזאת גם היצורים שניזונים מן הים הם בסכנת הכחדה. לכן חייבים להפעיל לחץ ולנצח את מחדל הפלסטיק בחופים.

כל המוסיף לתיאור הנוקב והציורי הזה של מי שהולך ללמוד אדריכלות נוף- גורע. יחד עם זאת יש לי גם עצה לנכדי ולשוחרי סביבתה כמוהו שנוגעת להם.

Picketing

פיקטינג משמעו בפועל הוא משמרת מחאה. נתקלתי בהן לראשונה בשהותי הראשונה בארה"ב בשנות החמישים המוקדמות.שמתי לב שמחוץ לאחד הסופרים צועדים הלוך ושוב נשים וגברים נושאי שלטים שמוחים נגד העלאת מחיר  הבשר ביותר מ 5% לאונקיה. הפרטים היו רשומים על הכרזות  שנישאו על מוט מחודד, ומכאן השם במקור, וביקשו מן הלקוחות להימנע מלקנות בבית העסק כל עוד העלאת המחירים בתוקף. זה אמור לגבי כול מקום, עסק או חברה פרטית או  ציבורית שלדעת המוחים מתנהגת שלא כראוי כלפי האזרח. זאת שיטה שמן הראוי להעתיקה לישראל. בעצם לא צריך לייבא אותה. מחאת בלפור היא דוגמה טובה למחאה ציבורית, לא המונית, אך מתמדת שקטה יחסית, ובמידה מסוימת יעילה, בוודאי במשיכת תשומת לב. פיקטים ליד המסעדות שעל החוף יהיה מסר לא רק לעירייה ולמסעדנים אלא גם לקוחות של המסעדות והם הם שיכולים להביא לשינוי המיוחל.

משמרות מחאה בארה"ב

עם זאת, אני נענה לבקשת נכדי וכותב פוסט ואדאג להעביר קישור ללשכת ראש העיר בתקווה שיקראו אותו שם.לא זו בלבד שהמכתב ראוי לקריאה אלא תושבי תל אביב ראויים לחוף נקי.כל מי שהסביבה בכלל והחוף בפרט יקרים לו- מתכבד לעשות משהו- לכתוב ,לפנות,להתארגן למען משימה סביבתית ובריאותי זאת.

לסיום. יש תשומת לב בעירייה לפניות. לפני כמה שבועות  התלוננתי בעיריית תל אביב על הבעיה של הולכי רגל בכול הקשור בעבודות שחוסמות מוקדים כמו "משכן האומנויות" בשדרות בן ציון ו"מגדל המאה"- מרפאה מרכזית מקצועית של בריאות כללית. גם כתבתי על כך פוסט. אתמול קבלתי  טלפון מנציגת אגף התעבורה בעירייה כי הם מודעים לבעיה ומצאו לה כמה פתרונות חלקיים. ומכול מקום החל בשבוע הבא המחסומים יוסרו. הנה כי כן יש אוזן קשובה ברשות המקומית שלי. התקווה הדמוקרטית  בממסד ריכוזי ביורוקראטי.

לא רואים עולם.

כדור הארץ ממשיך במסלולו ואנו לא ירדנו ממנו.

לקראת סיום הסרט "השעה האפלה" על הזמנים הגורליים של האי הבריטי והעולם החופשי במלחמת העולם השנייה , כאשר צ'רצ'יל סיים את נאומו הגדול, הלורד הליפאקס ,אחד היריבים הגדולים שלו ,אומר על הנאום: "הוא גייס את השפה ושלח אותה לחזית". דומני שכבר הזכרתי אמירה שנונה זאת בעבר בפוסט על נואמים גדולים .המסר של צ'רצ'יל אמנם נגע ישירות לאי הבריטי אך התהודה שלו הייתה עולמית. לא רק במדינות החופשיות אלא גם במדינות הכבושות על ידי הנאצים או שהיו בציר הנאצי, שלא לדבר על המחתרות ברוב שטחי הכיבוש. זאת חרף מאמצים בלתי נלאים מצד הנאצים לשבש את השידורים לעולם של שרות השידור הבריטי ה- בי.בי סי. קול החופש. הייתה לך חשיבות רבה לא רק על מצב הרוח בעולם החופשי שחי בחרדה, אלא התקווה כי המשטר הנאצי סופו נחרץ וכי יש לעשות הכול כדי לזרז את נפילתו. אז בשנות ה-40 של המאה ה-20 זה היה מסר גלובאלי. העולם גם ידע על  השואה, אבל שתק. ולזה התייחסתי בין היתר בפוסט הקודם.

בסיום  מלחמת העולם השנייה עם התפתחות רשתות הרדיו והטלוויזיה ,העולם אכן הפך ל"כפר גלובאלי". אבל לקראת סוף המאה העשרים ובייחוד בראשית המאה ה-21  אנו כבר  לא "כפר גלובאלי", כפי שאני מרבה להעיר.אנו  גוש אחד גדול ומנוכר ולא יודעים מה קורה בחלקים אחרים ממנו, לרבות אצל שכנינו. למשל אנו יודעים מעט מאוד על מה שקורה ברצועת עזה.איך חיים השכנים שלנו בעזה, מעבר לרקטות ולבלוני התבערה לעברינו וההפצצות שלנו עליהם. אבל אנו נשמע ללא הרף ב"כאן 11 " כול גיהוק, או קולות אחרים, של דובר חמאס או הג'יהאד האסלאמי מכיוון שיש קשבים ואוזנם כרויה.אז משדרים. זה אמור לגבי הנעשה ברשות הפלשתינאית או מצרים וירדן שאתם יש לנו הסכמי שלום- שבפועל הוא בין ממשלות ולא בין עמים. אנו לא יודעים מה קורה במדינות אלה. לחובתם של אלה,בין היתר השכנים מעבר לגדר,ייאמר שגם הם ,או חלקם הגדול,נבערים מדעת עלינו ועל ההיסטוריה שלנו. במאמר- "הארץ"- 24.9.2021 -תחת הכותרת "אני לא סולחת" כותבת סנא כנאנה,חוקרת ערבייה, בין היתר:"אני לא סולחת לכל יהודי שכאשר רציתי לספר לו-לה על הנכבה- פצחה בבכי על השואה והשתיק את הכאב שלי".סיור קצר , ב"יד ושם" לא היה מזיק לחוקרת סנא כנאנה לערוך מחקר השוואתי.

אשר לנו ,הסיבה שאנו לא יודעים מה שקורה בעולם ואצל שכנינו,אינה נובעת מהעדר מידע זמין. הוא זמין ושופע. גם לא משום שאין לנו מדיניות חוץ אלא פנים- כפי שהגדיר זאת הנרי קיסינג'ר. שכן, גם בשעתו כאשר מדינאי חכם, כמו קיסינג'ר, שהדביק לנו תג זה, גם אמריקה הגדולה,ולא רק ישראל הקטנה,ענייני פנים עמדו במרכז סדר היום הלאומי והם כאלה עד עצם היום הזה.זאת הייתה אמרת כנף יפה אבל מופרכת מן היסוד. וזה חל גם בתקופה של הנשיא ביידן,ולא רק בתקופת טרמפ. לאמור שמדיניות הפנים בימינו יש לה קשר ישיר למערכת הבינלאומית בכול התחומים.ענייני החוץ מושפעים מנושאי פנים ולהיפך. יתרה מזאת בהיסטוריה המתועדת ועד עצם יום הזה לכל מעשיהן של מדינה וחברה ישנן השלכות בינלאומיות שמשפיעות עליהן בצורה כזאת או אחרת או בנסיבות כאלה או אחרות. גם אם הן רדומות הן מתפרצות מדי פעם ואז אנו מגלים שלא היינו מודעים כלל לסיבות של זעזועים אלה.

ואם זה חל על מדינות שרובן מדינות גושיות, כמו העולם האנגלוסקסי, העולם דובר  ספרדית, ערבית, צרפתית הרי וודאי שנוגע למדינה שלנו שהיא, במציאות, אי בודד גיאוגרפית ותרבותית.מה שקורה הוא שנדמה לנו  שאנו יודעים הכול, שכן אנו מחוברים לרשתות שמהן אנו מקבלים מבזקים על "התפרצויות געשיות" במוקדים שונים על כדור הארץ והמון אוויר,לעתים רעיל .אנו יודעים מעט מאוד, בין היתר ,מכיוון שענפי המדיה הקלאסיים -רובן ממוסחרים וחל עליהם הרייטינג ומה שנעשה בעולם לא כול כך מעניין את הציבור בישראל. ואני עוסק בציבור שלנו ולא במכנה משותף של העולם.

העולם בצילום מן החלל של סוכנות החלל האמריקאית

נתונים לא מלבבים.

מכיוון שאין מקום בפוסט הזה למלא את החסר, המרב שאני יכול לעשות זה למצוא head-lines, לאמור- כותרות.בחיפוש אחר נתונים שונים  בעלי מכנה משותף בעולם, ואין תחום שאין לו מכנה משותף הגעתי לאתר בשם OUR WORLD IN DATA  – העולם והנתונים עליו.המידע הוא מיזם משותף של כמה מן העיתונים החשובים בעולם ביניהם ה"ניו יורק טיימס" ,הוושינגטון פוסט" ו"וול סטריט ג'ורנל"- האמריקאיים, ה"גארדיין" ו-ה- בי בי סי הבריטיים ואוניברסיטאות הארווארד, סטאנפורד, קליפורניה, קיימבריג' ואוקספורד.ראוי לציין שהנתונים שאני מביא הם מעידן של פריצות ענקיות בתחומיי המדע,הטכנולוגיה הרפואה ועוד.הנה בכותרות ותוך סינון,מה קורה בעולמנו הקטן.

5.5 מיליון ילדים,לא פעוטות, עד גיל חמש ,מתים מדי שנה.800 אלף מתאבדים מדי שנה. 792 מיליון אנשים סובלים מהפרעה נפשית. 3.4 מיליון אנשים מתים מזיהום אוויר. 9.6 מיליון מתים ממחלת הסרטן. 8.1  מיליון אנשים מתים בשל עישון סיגריות. 11.8 מיליון אנשים מתים מדי שנה בשל נטילת סמים.2.8 מיליון אנשים מתים בשל שתיית יתר של אלכוהול. 13% מכלל האוכלוסייה המבוגרת מתים מדי שנה בשל השמנת יתר.11.6 מכלל אוכלוסיית העולם סובלים מתת תזונה .העולם אמנם מספק די מזון לכולם, אבל בעיות האספקה וההולכה הן קריטיות. במאה וחמישים השנים האחרונות 130 מיליון אנשים מתו מרעב.17% מילדיי העולם עובדים בעבודות קשות מגיל צעיר. על פי נתונים שהובאו במגזין "גלובס"- 25%  מאוכלוסיית העולם חי ללא חשמל. כאן דומני יש שיפור. זכור לי צילום כדור הארץ על ידי לוויין של  סוכנות החלל האמריקאית שהראה שיותר מהמחצית המיושבת של כדור הארץ חשוך בלילה.

בחלקים רבים של העולם אין חשמל- צילום סוכנות החלל האמריקאית

אחת הבעיות המורכבות בכול הקשור באיכות החיים,לחיוב ולשלילה היא בהגירה מן העיר אל הכפר.כיום 55% מאוכלוסיית העולם חיים באזורים עירוניים בשעה  שבשנת 1960 רק 34% חיו באזורים האורבאניים.

ישנן גם כמה בשורות. מחלת אבעבועות רוח  שגרמה בשעתה למיליוני מתים חוסלה כתוצאה מחיסון. זה אמור לגבי שיתוק ילדים שכמעט נעלם למעט בשלוש מדינות- אפגניסטן,פקיסטאן  וניגריה.הממוצע של השתתפות הנשים בכוח העבודה הוא מעל ל-40% תוך שינויים משמעותיים במדינות שונות.

גידול במספר המדינות הדמוקרטיות.

הבשורה, אולי הבלתי צפויה, היא ש-44% מאוכלוסיית העולם חיים במדינות דמוקרטיות. סיום מלחמת העולם הראשונה אמנם גרם לפרוק אימפריות ולגידול מספר המדינות הדמוקרטיות, אך עם הכיבוש הנאצי ,חלקם הגדול נעלמו עם הכיבוש וחלקן חיו במשטרים פשיסטיים או אוטוקרטיים לסוגיהם.בתום מלחמת העולם השנייה המספר החל לגדול אבל הפריצה הגדולה  נעוצה בפרוק האימפריה הסובייטית הקומוניסטית ששלטה על מדינות רבות באירופה ובאסיה.עם זאת הנתונים שאני מביא לא כוללים פרוט של המרכיבים בחברה דמוקרטית בפועל.האם פולין של היום נחשבת למדינה דמוקרטית. וזה אמור לגבי הונגריה באירופה וברזיל ומדינות אחרות בדרום אמריקה ובאפריקה .להלכה התשובה היא חיובית. בפועל היא בעייתית.

ואני לא בחרתי  בהרבה תחומים המסוקרים והנחקרים במסמך הזה. עם זאת, יש עוד תחום שאני מבקש להתייחס אליו והוא נוגע לנו , בין היתר מכיוון שבסקרים הוא מוצא ביטוי בולט.הסוגיה היא אופטימיות אינדיבידואלית מול פסימיות חברתית, או לאומית.אנו תוהים לגבי אותו נתון כאשר מצד אחד יש ביקורת קשה על המדינה ומאידך שביעות רצון מן החיים בה.

דעה קדומה .

אני מייחד תחום זה של שביעות רצון, כי אני תוהה כיצד הפרט יכול להיות  שבע רצון אישית בחברה שלגבי עתידה  יש לו ביקורת קשה. הרי אני חלק מאותה חברה ואם ערכיה או העדרם לא מספקים אותי מדוע אני מדושן עונג. איך אני יכול להיות שבע רצון מרמת החיים שלי בשעה שחלקים ניכרים מן החברה שלי הם על הפנים. זהו הקיטוב האמתי ולא המוצא. ולכך השלכות על איכות חיינו כחברה.

בחקר של פרופסור טלי שרות מהמחלקה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת קליפורניה היא מסבירה את הפרדוקס שטמון בדעה קדומה בראשנו. במחקר שנעשה באנגליה זוגות נשואים טריים נשאלו לגבי  סיכוייהם להתגרש. הרוב דרג את הסיכוי כנמוך או נמוך מאוד. זאת בשעה שכיום 40% מכלל הנשואים באנגליה הסתיימו בגירושים. אנו טרם הגענו למספר הזה אבל מתקדמים. או דוגמה אחרת.סקר בקרב מעשנים הראה  כי הרוב היה אופטימי שהוא לא יחלה בסרטן ריאה. גם כאשר הוכח שהמציאות היא אחרת, הם ידבקו בדעה קדומה זאת. המחקר מביא עוד דוגמאות מתחומים שונים לביסוס ההערכה בדבר אותה תופעה מוזרה לכאורה  של שביעות רצון מפוצלת בין המצב של הפרט למצב של המדינה או העתיד של הפרט והעתיד של המדינה.

אחד הדברים שאני שואל את עצמי קשור למידה שהפרט בישראל סקרן ברכישת מידע על הנעשה ביקום שלנו. בשעתו התעוררו חילוקי דעות בכול הנוגע להמצאות מדעיות וטכנולוגיות. האם אלה פרי של צורך שנענה על ידי מדענים או של סקרנות מצד המדענים.  בימינו- אלה מאוד שלובים. בעצם הצורך גובר על הסקרנות.מה שקורה,וזה בעצם השיעור בעיסה, הוא שגם תקשורת ההמונים שמספקת את הביקוש, מכיוון שקיומה תלויה בו, חשוב שתשלב משדרים שהביקוש אליהם הוא לא גדול, אבל יש גירוי ויש סיכוי שאי אלה מאזינים או צופים ימצאו אותם מעניינים. זה מה שעושה הב.בי.סי – שרות השידור הציבורי הבריטי. גם הבי בי סי משדר  תוכניות "פופולאריות" עשויות  היטב אך משלב בלוח השידורים אי אלה  תוכניות משובחות שמהן תחנות רבות בעולם נהנות.

המשדר "רואים עולם"

היה זמן שגם צופי חדשות ואקטואליה בטלוויזיה הישראלית ,ובתחילת ייסודו של "כאן 11 " ,קבלו הצצה לעולם במשדר "רואים עולם" בעריכה ובהגשה של יעקב אחימאיר, אחד השדרים הטובים שלנו וחתן פרסי ישראל וסוקולוב. הוא אמנם לא יכול היה להביא את הכול, אף מדיום לא יכול לעשות זאת, אבל הוא גירה את הסקרנות. בין היתר הביא את המיטב ממשדרים מצוינים כמו ה-בי.בי.סי, ערוץ 4 -הבריטיים או "60 דקות" של רשת הסי בי אס האמריקאית ועוד ,לרבות ראיונות עם אישים בינלאומיים או בנושאים בינלאומיים אקטואליים.

יעקב אחימאיר ב"רואים עולם"- תמונות וויקיפדיה,וויקימדיה.

הסיבה להפסקת המשדר  לא הייתה גילו של יעקב אחימאיר. שכן הוצעה לו משבצת אחרת והוא לא נענה. והוא ממשיך לשדר גם כיום בערוץ אחר. הסיבה הייתה התוכנית, שנחשבה "לא פופולארית". כאן טמון המלכוד. ליתר דיוק העוקץ. שידור ציבורי חייב לשדר תוכניות אלה גם אם הוא חושב שאין ביקוש גדול להן.הוא יכול להיות טוב  כפי שהוא בסדרות הדרמה והתעודה שלו, שזוכות לצפייה נאה ולביקורת טובות.אבל הוא לא צריך להתחרות  והוא גם הסתלק מדרוג ה"רייטינג" .הוא ממומן ציבורית וזאת חובתו הן  מבחינת החוק והן מבחינת עניין שיש במשדר למיעוט כזה או אחר. אם הוא לא עושה זאת- הוא אינו ממלא את תפקידו. אני לא משתמש במונח-מועֵל. ישנה "השעה הבינלאומית" ברשת ב" וקצת מזה ב"שמוּס" בשבת בבוקר ברשת ב' 'של יצחק נוי וזה נחמד. החסר הוא בעיקר בשלוחה החזותית וכש" העולם היום" מובא לקהל יָשֵן. על התאגיד להקדיש הרבה יותר תשומת לב וכפועל יוצא- שידורים, לנעשה באזור שלנו ובעולם. ברדיו ובטלוויזיה. זאת לא רק מכיוון שהמידע הוא חיוני לנו וטוב לצאת קצת מן הבפנוכו שבמיצים שלו אנו מתבשלים כול הזמן, אלא גם משום שהעולם שלנו לא רק מעניין .הוא מרתק.

על השתיקה.

תהודה אנושית של אישה צעירה מול עולם מנוכר ובחלקו אכזר ורצחני.

באחד הימים באמצע חודש יולי אני מקבל מייל שבו כתוב: שמי רותי דורון ואני תושבת גוש עציון ,ביישוב "תקוע". קיבלתי את המייל שלך מיהודית ענבר. לפני  מספר שנים הקמתי ארגון   סיוע הומניטארי שסייע למשפחות, נשים וילדים בסוריה, בימים הקשים של מלחמת האזרחים .  הסיוע היה חשוב ומשמעותי ,  אבל היווה רק טיפה בים הגדול של המצוקה האנושית הקיומית היומיומית.  ימים רבים לאחר מכן, ועדיין אני מתהלכת  עם רצון והבנה   שכבני אדם בכלל וכעם יהודי בפרט עלינו לפעול עמוק יותר ורחב יותר בהקשרי רציחות עמים, לאומים, קבוצות אתניות  וכיו"ב.   

אני רואה במנשר ניצולי השואה,שאותו קראת, צוואה של ממש כי "הזיכרון צריך להוליד מעשה".    ועל אותו "מעשה" – הייתי שמחה להיפגש עימך, לפרוש  רעיון   שהולך עימי בכללותו, ולבדוק אפשרויות וחיבורים.

אצלי היישוב "תקוע" בקצה גוש עציון כעשרה ק"מ מדרום מזרח לבית לחם קשור באחד ההומניסטים הדתיים שלנו, הרב מנחם פרומן, רבה של תקוע. רות דורון גם אם לא הייתה מקורבת לרב פרומן, יש להניח שההומניזם של רבה של העיר , חיזק בה את התודעה הזאת. עם הרקע הזה תוך אזכור מנשר ניצולי השואה, שהוא אכן מהווה ניסיון להנחלת מורשת הומאניסטית כציווי של לקחי השואה, והעובדה שזה לא היה לציון "יום הזיכרון לשואה"-Black memorial day  הייתי מאוד סקרן להיפגש עם רותי ואכן נפגשנו בביתי.

מצאתי מולי בת אדם שעיניה הגדולות  קורנות. אם יש אבר בגוף שלעתים נותן יותר ביטוי מאשר הלשון אלה  העיניים. ומה שהעיניים לא  אמרו היא אמרה ומיד בהתחלה הגדירה זאת כ"נושא שבוער בנשמה".היא פתחה ואמרה:

ביקשתי את הפגישה אתך, מתוך רצון  לשמוע מכלי ראשון את מי שהיה שותף בכתיבה וקרא את מנשר ניצולי השואה.  מנשר, אותו אני רואה כצוואה של ממש. מנשר, שחדר לליבי מהרגע שהכרתיו ולא הרפה. מנשר, בו אני מוצאת מסר עמוק מאוד וחריף. מנשר , שנכתב ע"י נציגי דור שעבר מה שאין דומה לו ולא ידמה לו בכל ההיסטוריה האנושית."

כמי שמאוד מחשיב תשומת לב וחושב שזה אחד הדברים החשובים בחיי אדם, היה, הווה ויהיה, זה החמיא לי מאוד. לצערי איני יכול לחלוק את הערכה לשותפים שלי במיזם. הם לא זמינים יותר. אשר לי, אי שם בפינה של חדרי הלב, זה אמר לי שיש בני אדם, או בנות אדם, שאכפת להם. מי שאכפתי בתחום הפרט הוא אכפתי בתחום הכלל .ואלה בין היתר רותי וחברותיה. אלה בימים הקודרים של מלחמת האזרחים המדממת בסוריה ומאות אלפי פליטים ללא קורת גג על סף הרעב, לא רק שלא שתקו אלא עשו.

באותם ימים אפלים כאשר על המזרח התיכון בכלל, ועל סוריה בפרט, עבר מרחץ דמים וכתוצאה ממנו החל לשטוף את האזור ואת העולם כולו גל של מאות אלפי פליטים, רותי דורון לא הסתפקה בקריאה בעיתונים בהאזנה לרדיו ובצפייה בטלוויזיה ,שגם אלה נדמו עם הזמן ,אלא החליטה לעשות.יחד עם חברותיה גלית קויפמן, לילך כהן ,אורטל מוּסָצ'י,בת עמי שורק ועליזה רז-מלצר. הקימו תנועה בשם "לא עומדים מן הצד". והם לא עמדו מן הצד ואיתם אלפים מאזרחי ישראל נענו לקריאה לסייע לרבבות קרבנות, רבים מהם קשישים ורבים עוד יותר –ילדים,מאות יתומים. מאה ועשרים נקודות איסוף הוקמו ברחבי הארץ .המשימה הייתה  להעביר להם בדרך לא דרך סיוע במצרכים ומוצרים חיוניים כמו מזון, שתייה לא מזוהמת, תרופות ואמצעי היגיינה וגם לבוש חם, שכן באותה עת האזור היה מושלג ושרר קור כבד בסוריה.

בתמונה מימין:פליטים בהריסות ובקור מקפיא. באמצע חבילות הסיוע בתמונה משמאל. לילך כהן- מימין, רות דורון באמצע. אורטל מוסצ'י משמאל. צילום מתוך הסרטון "לא עומדים מן הצד"

"עולם קצת יותר טוב"

רותי ,אינה תמימה לחשוב כי מה שהיא וחברותיה עשו הביא לאיזה שינוי דרמטי, הן בכל הנוגע לאותם אנשים אומללים בגיא הצלמוות, או בעולם שסובב אותם. היא בסך הכול רוצה לתרום את חלקה וכל שהיא מייחלת הוא שגם אנשים אחרים יתרמו את חלקם. ו"אז" היא אומרת "העולם ייהפך לקצת טוב יותר". ואני חושב לעצמי שאם כל אחד או רובינו נתרום את חלקנו למשימה כזאת, העולם יהפוך לטוב יותר, בלי- קצת.אבל זה חלום באספמיא.

מה את רואה בדור הזה שלי שאליו התייחסת– שאלתי את רות.

רות: "אני רואה בדור הזה-דור  שפגש  באופל הגדול ביותר שהאנושות ידעה , ונגע בנקודת הסוד של המפגש בין הרע ביותר והטוב ביותר, וכאשר הוא אומר דברים כאלה שמוצאים ביטוי במנשר הניצולים – חובה עלינו להקשיב להם ברוב קשב ומעומק נשמה. חובה עלינו להביא הדברים לידי עשייה וביצוע. "

תהיתי כיצד רות וחברותיה בתנועה  "לא עומדים מן הצד" רואות את יישום לקחי השואה, אף שכאשר ראיתי את הסרטון, התשובה הייתה ברורה לי, אבל המציאות אינה קופאת על שמרייה מאז קרו דברים ודברים לא טובים.

רות:"הרי זה מופיע במנשר. הזיכרון צריך להוליד למעשים. זוהי אמת גדולה. וזוהי אמת פשוטה. "

ואכן זאת אמת פשוטה, אבל אם היא ברורה לי ושכמוני – אינני בטוח שהיא ברורה לאחרים. ליתר ביטחון הרי לא אחמיץ הזדמנות כאשר מישהו אחר זולתנו- שורדי השואה ,ישמיע קול. לכן אני מבקש מרות לפרט מה הכוונה.

"מבחינתי",אומרת רות, "עלינו כבני אדם בכלל, וכעם יהודי  וישראלי בפרט – להוביל את חוד החנית במלחמה ברצחי עם וקבוצות אתניות. עלינו לדאוג שהמילים never again    יקבלו ביטוי מעשי , נחוש וחד משמעי. האנושות 2021 – יכולה להגיד לעצמה, לשאוף,  לכוון ולדרוש מעצמה להימנע ולמנוע לחלוטין  genocide  נוסף. "

איך- רותי ?- אני שואל.

והיא עונה לי : "אני אומרת מילים אלו ורועדת, כי על אף הזעזוע העמוק בסוף 45' וההבנה ש"לעולם לא עוד"- המאה ה 20 זוכה לכינוי עידן  הג'נוסייד. 150 מיליון איש נרצחו ב"מגפה" הזו, שהיא הגדולה מכולן, אך המטופלת הכי פחות מכולן. בימים אלו ממש, אנו חוזים במראות קשים מנשוא באפגניסטן, באתיופיה -במחוז תיגראי, בבורמה ועוד.    ו….. עומדים מן הצד. שוב … ועוד….בזמן שיש נרצחים, נאנסים ונשרפים ברגעים אלו ממש."

המטרה של רות, כפי שהיא רואה אותה בטווח הקרוב, זה שתקום איזו תנועה בארץ אשר תעקוב אחר האירועים הקשים בעולם ותגיב עליהם. היא הייה רוצה גם קשר עם תנועות דומות בעולם,ויש כאלה כדי לפעול יחד נגד עוולות ופגיעה בזכויות של בני אדם ובראש וראשונה הזכות לחיות ולנהוג באורח החיים שנראית לאדם. היא מתכוונת לפגוש  עם אנשים בייחוד נשים משפיעות כאן בישראל ולשמוע מה שיש להם לומר וכיצד הן תוכלנה לסייע בקידום הרעיון.

אף שהמשל לא דומה לנמשל, בפגישה עם בת אדם כמו רותי השאלה מתבקשת:

נושא מבקשי המקלט בישראל. " לנגד עיניי שני דברים.אחד הוא הבסיס המוסרי אוניברסאלי בכלל ויהודי בפרט כמו גם ההיסטוריה היהודית הצרובה בגופינו. היותנו פליטים וצאצאי פליטים עצמנו, והזיכרון העומד בבסיס הולדתנו כאומה "כי גרים הייתם בארץ מצרים" כל אלו ועוד מחייבים אותנו ממש בבחירה אנושית מונהגת ונחושה של קליטה,טיפול, הגנה, והסדרה. ללא עוררין. מנגד, זהותה היהודית של מדינת ישראל כמדינה האחת והיחידה של עמנו, מחייבת אותנו לקלוט פליטים –במידה ובמידת האפשר". לאמור- לא קליטה המונית שהיא בלתי אפשרית מכול בחינה שהיא ולא ריכוז פליטים במקום אחד כמו דרום תל אביב. ליתר דיוק לדעתה הקליטה צריכה להיות מושכלת ,מוסדרת חוקית ומונחית על ידי ערכים תוך הגדרות ברורות ופיזור הפליטים  גם לטובתם שלהם וגם כדי שיזכו לטיפול נאות, ריפוי ותקווה לעתיד. זה לדעתה מתווה בר ביצוע.

 רותי דורון

צילום. צ.ג

מטען זה  של מורשת וניסיון בתחום החינוך הוא שהביא אותה להקים יחד עם שותפות את עמותת "לא עומדים מן הצד", עמותה שהעבירה טונות של סיוע הומניטארי לסוריה בזמן מלחמת האזרחים העקובה מדם שם, וראתה את המתרחש מעבר "לקווי האויב" . עם זאת היא רואה את האויב העיקרי בקרבנו ,בני אנוש ,את הפיצול והשיסוע.וזאת הסיבה של התאגדות – ימין ושמאל, דתיים חילונים, יהודים וערבים שפעלו יחד  למען משפחות נשים וילדים בסוריה , כאדם לאדם.

רותי דורון, אם לחמישה, נולדה בירושלים  להורים  שבמקור הם מאלג'יר וטוניס. שנים רבות חיו בצרפת , אחיותיה נולדו בצרפת והיא ה"צברית" היחידה במשפחה. אימה המנוחה הייתה מורה , עבדה בעליית הנוער ולאחר מכן בשגרירות צרפת בישראל. אביה הוא  מהנדס אזרחי ופילוסוף. הוא  זכה באות לגיון הכבוד  כקצין בצבא צרפת במלחמת צרפת-אלג'יר. ההורים השפיעו רבות על השקפת העולם של רות. היא עצמה עסקה  בתחום החינוך, מינהל חינוך, 10 שנים מתוך זה  בצבא קבע,  בפרויקט "נערי רפול" ועם חיילים מיעוטי השכלה.  היא השתחררה בדרגת  רס"ן.  הייתה סגנית מנהלת  בי"ס,  הקימה חטיבת ביניים, ועבדה עם נוער מצוקה בדרום תל אביב בהכנה לבגרות.עד לפני שלושה חדשים הייתה מנכ"לית קהילת ציון בירושלים- קהילה שעוסקת בלימוד ותיקון עולם.

"תחושה זאת היא אשר מובילני כיום לחפש את הדרך ולבנות מערך גדול שיקיים הלכה למעשה את צוואת ניצולי השואה  ויפעל למען קורבנות אתיופיה, קורבנות אפגניסטן , קורבנות האנושות."- אומרת לי רותי בלהט שמאפיין אותה כשהמסר הוא "אסור לשתוק". היא מצטטת את היסטוריון השואה יהודה באואר: "כדאי שנוסיף על עשרת הדברות עוד שלושה דברות נוספות: "לא תהיה המבצע, לא אתה ולא בניך ולא בני בניך;לא תהיה קורבן, לא אתה ולא בניך ולא בני בניך; לא תהיה בשום פנים ואופן לא אתה ולא בניך ולא בני בניך לעולם, משקיף סביל לרצח המונים"

ומה שרותי אומרת זאת מציאות שעליה לא קוראים הרבה, לא שומעים הרבה,לא צופים הרבה. לעניות דעתי בהתייחסות לָדִבּרוֹת של  יהודה באואר לאמור בכול הנוגע ללקחי השואה ולשתיקה- המניפה היא גדולה.היסטורית ועכשווית.אילו העולם לא היה עובר בשתיקה בשלבים הראשונים של  פרעות הנאצים ביהודים שלא לדבר על העם הגרמני עצמו, אפשר והשואה  הייתה נמנעת.משום כך המורשת של השואה ולקחיה אינם עניין רק לימי הזיכרון, אלא לכול ימות השנה.בעולם,ולא פחות מזה כאן בארץ.בהקשר זה אני תמיד נזכר באותו טרובדור של היישוב היהודי בארץ ישראל ובראשית קום המדינה- נתן אלתרמן, ובשירו "מכול העמים" שאני מביא אותו מדי פעם וכול פעם אני נפעם ונרעד בכול מיתרי גופי – מחדש.הוא אקטואלי כמו המנון. אלתרמן "בטור השביעי" שלו בעיתון "דבר",שימש כ"רפורטר" בחרוזים וכפובליציסט לירי. הוא סקר את המציאות הנוראה בעת כתיבת השיר בשנת 1942 ,היא השנה שבו הוחלט על  "הפתרון הסופי".אבל  בזירה הרחבה ובמשמעות הרחבה בעולם, היום כמו אז, הוא משמעותי כפי שהוא היה בעת שנכתב-בדם לבו.הנה שני הבתים האחרונים.

שאתה בחרתנו מכול הילדים

להיהרג מול כיסא כבודך

ואתה את דמינו אוסף בכדים

כי אין לו אוסף מלבדך.

ואתה מריחו כמו ריח פרחים

ואתה מלקטו במטפחת

ואתה תבקשם מידי הרוצחים

ומידי השותקים גם יחד.

הבשורה הטובה היא שרותי דורון אינה שותקת והיא מבקשת מאתנו  לקחת חלק פעיל במערכה נגד השתיקה.

חג להולכי רגל בתל אביב.

יום הכיפורים הוא היום היחיד שבו הולכי הרגל יכולים ללכת על הכביש שכן בשאר הימים עיריית תל אביב מכבידה עליהם.

לפני שלוש שנים לערך הקדשתי פוסט בנושא של העדר צל בתל אביב  תחת הכותרת "תנו לשמש גב". המזרח, החממה של האנושות, במובן הרחב של המונח, התברך בשפע של שמש, והתושבים עשו מאמצים למנוע חשיפת יתר לקרניה. ככה הם בנו את החושות במדבר נותנות צל, ואוטמות חום, מבני הבוץ או החמר , או מאוחר יותר האבן שהגנה מפני קרני השמש הלוהטות. וככה מאהלי הבדואים במדבר שומרים יותר מפני קרינה מאשר רחובות תל אביב. אשר לעיר הבאתי דוגמה מן העיר מודֶנָה בצפון איטליה. העיר הזאת הרשימה אותי בשל הרחובות המוצלים שלה. איטליה שהיא ארץ דרומית משופעת בשמש בקיץ, אבל רוב המדרכות שעליהם צעדנו בעיר הזאת היו מוצלות. הבתים היו בנויים כך שהחזית נשענה על עמודים, והתקרות, בניהם מקומרות ,הן שנתנו את הצל. במקומות אחרים  אלה היו בצורת פרגולות.

רחוב במודנה.

תל אביב שמתיימרת לדאוג לאזרחיה, ובמידה של צדק,דואגת  לבתי אוכל ולמסעדות שתופסות חלק מן המדרכות ואלה מוצלות, וצל בעיריית תל אביב שווה כסף. באותו פוסט התייחסתי לרשימה של  ד"ר מרטין וייל ב"ד'מרקר"(13.9.2018 ) תחת הכותרת: "הצל הוא הדבר הכי נדיר בקיץ הישראלי".ד"ר מרטין וייל, מי שהיה במשך שנים רבות מנהל מוזיאון ישראל בירושלים. הוא בין היתר פעיל להסדרת נושא הצל במרחב הציבורי. הטענה של ד"ר ווייל היא  שעוקרים עצים נותני צל. בארץ כמו שלנו שעמלים  שנים כדי להביא לצמיחת עץ כשהוא נעקר הלב כואב, גם אם מדובר בהקמת מבנה מגורים תחתיו, שלא לדבר שבכך חוסל צל.

דלית זילבר, מנהלת מחלקת התכנון אימצה את הנושא. מאז עברו שלוש שנים ואיני רואה את הילד המאומץ.קראתי על "שביל הירוק" בדרום תל אביב שבין השאר הוא מוצל להולכי רגל. אבל התנועה  הגדולה ביותר של הולכי רגל היא במרכז תל אביב עם כול  ההערכה לסיפוק חלק מן הצרכים של תושבי דרום העיר. איני יכול להעלות בדעתי מדוע בעידן החדש קשה לשים פרגולה או גגון מעל לספסלים. בייחוד במקומות שבהם אין עצים לצל. הנה עריית תל אביב עשתה מאמץ לא קטן ובספסלים בשדרות  התל אביביות היא שמה מחיצה. התכלית אינה להפריד בין בני הזוג או בין בעל הכלב וכלבו שמטיילים. המטרה היא למנוע שינה מצד הומלסים על הספסלים. בכך אל לה להתפאר. אבל אם ניתן להכניס אלמנטים נוספים בספסל מדוע לא חופה שתיתן להֵלֶך קצת צל.עכשיו עם גלי החום הדבר לא רק מתבקש- הוא הכרחי.

מימין ספסל ללא צל בדיזנגוף סנטר. משמאל ספסל מוצל בכיכר דיזנגוף

לֵך לךָ.

לעתים נדמה לי שאיפשהו בעירייה הדעת נשלחה לחל"ת.בעיר נעשות עבודות נרחבות לסלילת נתיב לאופניים.זאת יוזמה מבורכת. לשם כך חלק המדרכה הפונה אל הכביש מגודר. אבל המגָדרים,או האחראים להם, לא נתנו דעתם למוקדים שונים של קהל גדול שבשבילם, ובעיקר המבוגרים שבהם, זה מרוץ מכשולים. לדוגמה לפני כמה חודשים סללו נתיב כזה בשדרות שאול המלך בתל אביב. בלב השדרה מצוי "המשכן לאמוניות הבמה" כמו האופרה הישראלית ותיאטרון הקאמרי.אוטובוס ציבורי לא יכול לחנות במקום. אבל גם לא מונית.המונית נעצרת ליד מעבר חציה והולך הרגל, גם הוא אדם מבוגר שסובל מכאב גב, חייב לטרוח לא רק במעבר החצייה אלא לאחר מכן מרחק  משמעותי עד למשכן. וזה אמור אם הוא מזמין מונית לאחר ההופעה. היא לא יכלה לחנות מול המשכן, אלא המזמין, כלומר אני הייתי צריך ללכת כמה עשרות מטרים עד למעבר החצייה הקרוב כדי להגיע למונית שהזמנתי.

תבונה חלמאית זאת חזרה על עצמה לאחרונה במקום אחר. במעלה רחוב אבן גבירול בתל אביב. בקטע המגודר,לצורך סלילת נתיב לאופניים, עומד  "מגדל המאה" .במגדל מצוי מרכז רפואי גדול של בריאות כללית. מטבע הדברים שבאים הרבה  אנשים מבוגרים חלקם נכים. לא זו בלבד שהם לא יכולים להגיע לאוטובוס, שבמקום הייתה תחנה של  קווים רבים, אלא גם קשה להגיע עם מונית.

שתי הדוגמאות מלמדות כי בכול הנוגע להולכי הרגל- הגורמים, הבריאים ביותר, הסביבתיים ביותר, החסכוניים ביותר, האנושיים ביותר – הם המקופחים ביותר בכרך הגדול.פניתי בנושא זה לעירייה  ב-10 באוגוסט ונמסר לי כי זאת תועבר לגורם המוסמך בעירייה. עד היום לא קבלתי מענה מן הגורם המוסמך."שתיקה  כהודאה דמיא."

.