כשהלן פוגשת את נפתלי

העולה הצעירה מאנגליה  שהתיישבה על הר קרח בגליל והקימה רשת עולמית ללימוד אנגלית- הגיעה סוף, סוף לשר החינוך והוא אל הציבור הרחב.

המסע המהדהד של משרד החינוך ללימוד אנגלית בכול הרמות מקורו אינו ממסדי. הממסד החינוכי לא עודד ללמוד שפות . לא ערבית ולא אנגלית. רוב הלימודים באנגלית  היו במסגרת מיזמים לימודיים הפרטיים או חזונה של עולה מאנגליה, הלן לוונטל- דורון. פוסט שפרסמתי באוגוסט אשתקד הוקדש להלן דורון, אשת חיל בלתי רגילה, שלפני כארבעים שנה פגשה בארץ טייס קרב, דוד דורון, שהמשותף ביניהם הייתה מדיטציה. היא נישאה לו וכאשר הבת הבכורה,אֵלה, הייתה פחות מחודש, השניים עלו ביחד עם קבוצת חברים מדיטיסטים  על הר קרח,שומם,ללא מים,ללא חשמל ובקושי קורת גג. המקום הוא על הר נטופה בתחומי המועצה האזורית משגב אשר  בגליל המערבי העליון. היישוב הקהילתי נקרא  "הררית".

"אם לדָוד בעלה ,יליד הארץ, טייס קרב,  שמכיר את המציאות רבת הפנים בישראל, הדבר היה פשוט יותר, להֶלֶן זה כלל לא היה פשוט. מה שעמד לה זאת הנחישות שלה, האתגר שבפניה והדבקות במטרה- תכונות ואפיונים לאנשים בעלי חזון ויעוד. והלן לוונטל- דורון קורצה מחומרים אלה"- כתבתי אז ברשומה . בשנת   1985 כשהלן  אם לשלושה ילדים, היא התחילה   ללמד אנגלית. השכר היה נמוך מאוד אבל למידת שפה זאת הייתה חשובה לה מאוד שכן דרכה היה לה הקשר עם העולם כדי לעמוד על התפתחות בתחום הזה. ואז כבר פעל האינטרנט שבאמצעותו היא יכולה לעקוב מה נעשה בעולם בשיטות של לימוד שפה. במסגרת הדיסציפלינה האקדמית הלן למדה  גם מדעי הלשון , כלומר הלשון כאמצעי קומוניקציה.

בכול הנוגע לקשר האינטראקטיבי שבין האנשים, ובעיקר עם הילדים וביניהם לבין  עצמם החליטה  הלן להתחיל בתרגילים בבית. היא השתמשה בקלטות, אז-'הקסטות' והקליטה  את עצמה  מספרת סיפורים, שרה ומנגנת בפסנתר במגמה שבדרך זאת היא תוכל ללמד טוב יותר את השפה האנגלית. הפקה אודיו ויזואלית של אדם אחד.לאחר שהכינה כמה קלטות  היא פרסמה בגוש שֶגֶב, שהררית היא חלק ממנו, הודעה, שבה הציגה את עצמה כמורה לאנגלית שמלמדת את השפה בשיטה אחרת מזאת שמקובלת בארץ. תוך זמן קצר נרשמו לקורס  שתי קבוצות. בהעדר רכב פרטי היא עשתה את דרכה, באוטובוסים של  מערכת  החינוך  שמסיעים את הילדים לגנים ולבתי ספר האזוריים, וגם פה ושם בטרמפים. לאחר הניסוי המוצלח הראשון של שנה התווספה עוד קבוצה.

השלב הבא היה אולפן צנוע,שבה הלן מלאה את רוב התפקידים, במלל ובמוסיקה, הקלטות, שידורים , היציאה אל  הארץ ומכאן  לעולם, כולל אירופה, דרום אמריקה, אסיה, לרבות סין- רשת עולמית של  הלן דורון ללימודי אנגלית.כיום פועלות ברשת קרוב לאלף מרכזי לימוד בעולם.

האיסור עתיק היומין והפגישה עם השר.

כאשר שאלתי אז את הלן מדוע בעולם התקבלה השיטה שלה שמתחילים את הלימוד האנגלית בגן ובארץ זה לא קיים. אז היא אמרה לי ככה  :" אתן לך דוגמה כדי להמחיש את האבסורד. כשד"ר  שמשון שושני היה בשעתו מנכ"ל משרד החינוך ,הוא מאוד רצה להכניס את השיטה שלנו  לגנים והוא כמנכ"ל המשרד לא יכול היה לעבור את המחסום" שושני גילה כי  המפקחת על לימודי האנגלית ג'ודי שטיינר  חולקת על השיטה  של הלן בכול הקשור ללימוד אנגלית בגיל הרך.נראה כי היא מהווה חומה בצורה גם מול השרים שלה.הלן ניסתה להגיע לשר נפתלי בנט לא כדי לקדם את הרשת שלה, כי היא גדולה ולא זקוקה לתמיכת הממסד. היא ראתה בכך שליחות, שכן לימוד האנגלית בימינו יש בה כדי להעשיר את היכולות של התלמידים ולפתוח בפניהם תחומים רבים שרק דרך השפה האנגלית ניתן להגיע אליהם כיום.

זה כאמור נאמר ונכתב . והנה אני מאזין וצופה למסע המהדהד של משרד החינוך למען לימודי האנגלית ונזכר בפוסט ופונה להלן דורון ושואל אותה: "מה קרה? נפגשת עם שר החינוך נפתלי בנט?" והיא אומרת לי : "נפגשתי". "איך, מה קרה פתאום?"- אני תוהה. ואז היא  אומרת לי :"גילה פינקלשטיין , מכרה וותיקה שלי עזרה לי" .אהא! אני חושב לעצמי. גילה פינקלשטיין , אשת ציבור ידועה, פעילה חברתית וחינוכית ובעבר מורה לאנגלית, חברת הכנסת מטעם המפד"ל. כיום יו"ר מועצת ארגון המורים הדתיים, דיקנית במכללה הדתית "גבעת וושינגטון" ונשיאת מרכז מפלגת "הבית היהודי".שער פתוח מאוד לשר החינוך נפתלי בנט.

" נשאלתי על ידה אם עדיין אני מעוניינת להיפגש עם השר ועניתי בחיוב. אחרי זמן מה התקשרו אלי מלשכת שר החינוך ונוצר הקשר לגבי פגישה אתו ונפגשנו "

.בפגישה עם שר החינוך נפתלי בנט הלן הסבירה לו מהי שיטת הלימוד שלה , באלה חומרים  משתמשים ברשת "הלן דורון" ואלה דרכים הוכיחו עצמם בשטח." כשהוא שאל אותי מה הגיל שבו יש להתחיל, אמרתי לו שצריך להתחיל בגן. ואז הוא אמר בסדר "נתחיל בגן". ואז אני הסברתי לו כי בנסיבות הקיימות זה בלתי אפשר כי קיים איסור על לימוד שפה זרה בגן.'איזה איסור?'- שאל השר ואני  אמרתי לו ש"הוא וותיק, מאה ועשרים שנה"

 

 

 

הלן דורון ושר החינוך.צילום עדן חזני -ציון.

בנט הרים גבה והלן  הסבירה לו שתכלית האיסור היה לפעול באגרסיביות להנחלת השפה העברית, שכן דיברו אז בהרבה שפות וביקשו להשריש את השפה העברית כבר בשלבי הגן. כיום כאשר אין חשש לפגיעה בשפה העברית זה אנכרוניסטי- אמרה הלן- ודורש שינוי. השר הגיב בנחישות ואמר שיפעל לביטול האיסור הזה. ואכן בידיעה שפורסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" הוא נתן ביטוי לכך. משום מה "העיתון של המדינה" פסח, או שמא לשכת השר, פסחה על הלן דורון. הקרדיט הלך לשר. חצי קרדיט וודאי מגיע לו, אבל להֶלָן, בהקשר זה מגיע גם כן חצי' לפחות. לשיטה שהיא האמינה בה והצליחה- מגיעה לָה ורק לָה-מלוא ההערכה.

learning englishNew Doc 2017-11-03_2

שאלתי את הלן על התרשמותה מן המפגש עם השר. היא ציינה שהיא יכולה להתייחס רק לנושא שנדון עם השר. היא התרשמה שהגישה שלו היא גישה מקצועית -מדעית והוא ענייני מאוד ועושה רושם שהוא אדם נחוש ואם הוא מציב לעצמו מטרה בתחומי המשרד שלו הוא יעשה הכול כדי להגיע אליה. " אני מקווה שהמסע יצליח ומצדי ברור שאני לא רק שרואה זאת בעין יפה אלא אני מאוד רוצה לעזור בקידום הפרויקט הזה בשבילי זה הגשמת חזון. התחלנו בכך  בשנת 1987 בפרויקט שנקרא "אנגלית לילדים".אני מקווה מאוד שמשרד החינוך יצליח במסע. דבר אחד בוודאי השגתי בפגישה עם השר והוא ביטול האיסור של לימוד אנגלית בגן."

התברר שגם אם מדובר בתקנה ולא רק בגיל, הגבול הוא מאה ועשרים. הלן דורון , הצעירה האנגלייה, החלוצה ביישוב הררית, נשארה חלוצה. ההצלחה האדירה בתחום לימוד האנגלית שהביאה לה פרסום עולמי, לא גרם לה לשיכרון חושים. היא נשארה  ענווה, ורואה עצמה מורה ומחנכת בשליחות מתמדת.יש לייחל שיהיו רבים כמותה.

 

 

 

להעביר את "מצעד החיים" מאושוויץ בפולין להר הזיכרון בירושלים.

ישראל לא יכולה להתייחד עם קרבנות השואה  בארץ שהממסד שלה מעודד תופעות לאומניות גזעניות ובעקיפין גם אנטישמיות.

לנוכח תופעות גזעניות ולאומניות שהיינו עדים להם בימים האחרונים  בפולין, ואלה הולכות וגוברות ומוצאות ביטויים בתחומים שונים, מטעם הממסד הפולני ,הגיע הזמן לעשות "חושבים" בכול הקשור ל"מצעד החיים" לאושוויץ ."עליה לרגל" זאת לאושוויץ הפכה במרוצת השנים לחלק בלתי נפרד מן הנרטיב הלאומי לזכר השואה, לא רק ביום השואה עצמו אלא בכול ימות השנה. משתתפים בה מנהיגי העם, מפקדי צה"ל, תלמידי בתי הספר, חיילים, ומשפחות רבות שיקיריהם נרצחו במקום.

מלכתחילה מה שנקרא "מצעד החיים", היה  שנוי במחלוקת. אני ראיתי בכך משהו שנולד בחטא. יוזמה של פוליטיקאי שלא ניחן ביושרה, בלשון המעטה, וסוכנות נסיעות ממולחת וחמדנית שהניבה רווחים יפים. פרופסור יהודה באואר, אחד מגדולי החוקרים ההיסטוריים של השואה, ראה בתופעות שנות שהתלוו למצעד כמו הנפת כרזות, דגלים, טליתות, חילול של בית עלמין. שכן אושוויץ- בירקנאו היא בית הקברות הגדול ביותר בתבל ובבית עלמין רק מתאבלים ומספידים בלא שום גילוי מפגן או עצרות עם.

עצרת באושוויץ-צילום וויקיפדיה

הפולנים עצמם, גם הממשלות שהיו ליברליות ואוניברסליות יותר מאשר הממשל הנוכחי של "מפלגת הצדק"- שהיא מפלגה לאומנית גזענית , התייחסו באמביוולנטיות למצעד החיים. מצד  אחד זה היה מקור חשוב להכנסה  מ"תיירות השואה". מדובר בפולין שלאחר נפילת המשטר הקומוניסטי, שהייתה זקוקה לכול דולר כדי לקיים את הכלכלה שהתמוטטה . מאידך, העובדה שהנאצים בחרו באזור הציורי הזה בפולין לאתר ההשמדה הגדול בתבל ובהיסטוריה, לא החמיאה לפולנים, וזאת בלשון המעטה.

עד כדי כך הפולנים רצו להתנתק מן הסטיגמה של אושוויץ , שהדבר חל גם על תקופת השלטון הקומוניסטי, אשר ביקש מאוד להבליט את רוע הנאציזם. בעת הביקור הראשון שלי בפולין, בשנת 1985 כאורח הטלוויזיה הפולנית, שמתי לב כי השילוט לאושוויץ, באזור מחוז גליציה שם הוא נמצא ,הוא דליל מאוד. לאחר הסיור כאשר נפגשתי עם המארח שלי,לב ריווין, אחד הבכירים במדיה, לימים מפיק שותף לסרט "רשימת שינדלר" . הוא אמר לי : ". נו מה אתה חושב. הציבור בפולין הקומוניסטית היא לאומני וקתולי, אבל הממסד מתבייש בעובדה שהנאצים בחרו בפולין כאתר השמדה. הפולנים  לא הצטיינו באהבת יהודים"- הוא אמר לי בחיוך ממזרי,"והגרמנים ידעו זאת". כיום, כאשר פולין היא כמעט "יודנריין"- נקייה מיהודים, הרי בקרב פולנים רבים, הלאומנים הקתולים, האנטישמיות עדיין קיימת. הממסד מנסה להסתיר אותה, בין היתר בהפגנת ידידות לישראל. אולם האווירה  הציבורית משתקפת דווקא   במצעד שנערך בשבת האחרונה בוורשה בהשתתפות לאומנים גזענים, ביום העצמאות של פולין, שהפגינו למען פולין "נקייה"- מונח שמקורו בגרמניה הנאצית-  עכשיו נקייה ממוסלמים, שמספרם כמה רבבות, אבל בלבם פנימה, זה חל  גם על היהודים, שכבר אינם.

בתקופת הקומוניזם ,האנטישמיות הייתה קיימת, אבל הגילויים היו אסורים. כשאני פגשתי את לב ריווין ביריד הטלוויזיה הבינלאומי בקאן הוא גילה לי שאביו הוא יהודי, והוא מאוד רצה לבקר בירושלים לפני מותו. אבל כחלופה אם הוא פוגש ישראלי שיזמין אותו. ואכן  במסגרת זאת נערך הביקור, ונתקבלה וויזה שחיכתה לנו, לרעייתי יהודית ולי, בווינה. לב עד כדי כך היה חופשי אתי שהוא הציע לי להחליף דולרים בזלוטים פולניים ,פי שלושה מן השער הרשמי, אצל חלפן יהודי שהוא מכיר.

הפולנים התביישו באושוויץ, ובוודאי שכך לאחר שהתקבלו לאיחוד האירופי ולשוק המשותף. ואכן השילוט לאושוויץ  נשאר  מאוד "צנוע". יותר בולט התמרור לכפר "אושוויֵיאוּצ'ים"- אשר הגרמנים הפכו אותו ל"אושוויץ". זאת גם הסיבה שכבר  בהתחלה הממסד הפולני מאוד רצה שהקבוצות שבאות לפולין יבקרו לפחות בכמה אתרים תיירותיים בפולין,ויש כאלה, מלבד קראקוב שהיא קרובה מאוד לאושוויץ.

ככה או אחרת במלאת שבעים שנה לעצמאות מדינת ישראל, רצוי מאוד ,מבחינה סמלית, כלכלית, חברתית ומוסרית, להעביר את "מצעד החיים" להר הזיכרון בירושלים. קבוצת פעילים של שרידי שואה, הצענו בשעתו למשרד החינוך, שזאת תהיה "צעדת התקומה" מ "יד ושם" בהר הזיכרון, דרך "הר הרצל" שם קבור חוזה המדינה ועד לכנסת- הסמל של הריבון של מדינת ישראל.

אפשר מאוד שביטול "מצעד החיים" לא יהיה לרוחה של ממשלת ישראל שמעוניינת בקשרים המדיניים והביטחוניים עם פולין ולכן לנוכח גילויי הלאומנות והגזענות בפולין ובהונגריה בקושי נשמעו ציוצים ממשרד החוץ שלנו,וגם אלה תוך גמגום כבד, וראש הממשלה אף זיכה בירות אלה בביקורים ממלכתיים . ומן הסתם גם משרד החינוך, שבו פועל מנגנון משומן מאויש יפה, גם הוא , מן הסתם, לא יראה בעין יפה חיסול של "מפעל חיים". אבל קיימת הכּנֶסֶת וקיים הציבור וקיימים עדיין ארגונים של ניצולי השואה, ומרכז הארגונים, שיכולים להשמיע את קולם.

בירקנאו מפגש 2

birkenau aya and zvi

aushwitz museum israel glazer

בתמונה למעלה מפגש מקרי בבירקנאו ב 2015 עם תלמידי תיכון אוסטרובסקי ברעננה. באמצע :ליד המסילה למשרפות בירקנאו. בתמונה למטה :ספר השמות במוזיאון אושוויץ שהוקם לפני כמה שנים בסיוע "יד ושם".ב"יד ושם" בירושלים מצויים מיליוני "דפי עד".

באושוויץ מצוי האפר של יקירנו. מקום החיים, המקום שבו  רובם של שרידי השואה שיקמו את חייהם הוא כאן במדינת ישראל. כאן צריך לצעוד בגאווה. ניתן לשלוח משלחת קטנה לאושוויץ כדי לומר "יזכור".אולי יהיה בכך רמז מה חושבים השרידים על המציאות בארץ שהייתה פעם נחלת הקהילה היהודית הגדולה ביותר בתבל, והיא נמחקה.

ימים שכאלה.

בקולחוז  סובייטי מעופף – מדלהי לאמסטרדם וההפתעות בדרך.

 ההקשר של סיפור זה, הוא נושא טיסות ה"לוׂקוׂסט", התחרות במחירים בין החברות,פשיטות הרגל של חברות "מונארך" ו"אייר ברלין",וכדאיות הטיסות האלה . בין הקווים הגדולים שמנסים להתחרות  בחברות המערביות הגדולות מצויה איירופלוט- חברת התעופה הרוסית הגדולה. אבנר גורלי ,שבסיפור הקודם אנו מוצאים אותו בדלהי לאחר הרפתקאות בקשמיר ובאגרה, נזכר בחוויית טיסה במטוס רוסי,  בסיום המסע בהודו בדרך לאמסטרדם. אבנר בחר בחברת התעופה הסובייטית "איירופלוט" בשל המחיר הזול בקו דלהי-דרך מוסקבה לאמסטרדם.

דלהי- צילום ד'מרקר

"בשמחה רבה אני מגיע לשדה התעופה של ניו דלהי בתחושה נפלאה שהנה הצלחתי להחזיר אלף וארבע מאות דולר, בעבור "אבני החן", המזויפות שרכשנו באגרה, אבל זה לא כסף שיכולתי להשתמש בו כי מדובר היה בחברת אשראי שהיא מחזירה את הכסף בחשבון. מה גם שהוא של חברתי ,רותם. לי אין אף פרוטה אבל זה לא משבית את שמחתי." – מספר לי אבנר גורלי. "אני מחפש דלפק שבו יקצו לי מקום במטוס. אין דלפק כזה, ואני שואל אחד מדיילי הקרקע של החברה היכן מסמנים את המקומות והוא אומר לי " כול אחד בוחר לו מקום ", כלומר חאפ- לאפ , כול הקודם זוכה ,ובנמל תעופה  הודי כמו בהודו, אנשים תופסים מקום על ידי שמשליכים קדימה את הכבודה על כיסאות פנויים במטוס. רצתי אצתי לשער כדי לתפוס מקום טוב. עליתי למטוס תפסתי מקום, לקחתי חצי כדור שינה והתחלתי לנמנם. פתאום אני מרגיש איזו חבטה, אני פותח את עיניי ורואה לפני אישה גדולה, בעלת מבנה גוף מלבֵּני , כלומר המותניים  הם ברוחב הכתפיים, והיא  נוזפת בי בשפה הרוסית. אני מנסה לומר לה שאני לא מבין רוסית. וזה מעלה לה את לחץ הדם, טסים במטוס רוסי ולא יודעים את השפה? והיא ממשיכה לגעור ברוסית ולא הבנתי מה היא רוצה  ממני. הרמתי ראש וראיתי שיש עוד כמה כאלה שמסתובבות, זעומות פנים. כאילו כול עניין השרות זר להם. הרי חינכו אותם בקומסומול שכול סובייטי הוא אדון ולא משרת, והנה עליהם לשרת בשחקים ועוד כאלה שלא מבינים רוסית"

גם התפריט הוא של קולחוז.

כשאבנר סיפר לי את הסיפור בקטע הזה נזכרתי בסיפור אחר ששמעתי מפי ידידי מאיר רוזן, אוצר בלום של סיפורים ובדיחות , שהתייחס  לאיזה משבר בבית חולים. לפי הסיפור נערכה ישיבת חירום של הנהלת בית החולים לדון במשבר החמור של העדר כוח אדם וכסף. אחד מחברי ההנהלה אמר שיש לו פתרון והוא לפָנות את כול החולים. הדיילות הרוסיות היו שמחות מאוד אילו טסו לבד עם הטייסים ללא נוסעים.

"בשלב זה של הטיסה "- ממשיך אבנר, " הן הביאו מגשי אוכל. ראיתי איזה בליל דמוי גוּלָש,שממנו מזדקרות חתיכות בשר שמנות, מאכל  שהוא רחוק מלתאבן, ושאלתי מה זה ומיד זכיתי במטר של צעקות. הייתי רעב ואמרתי שתניח לידי את המגש. אכלתי את הדבר הזה וגם לאחר שזה בא אל מעיי לא זיהיתי מה אכלתי. גמרתי לאכול ואז כדור השינה עשה את שלו ונרדמתי. פתאום אני מתעורר מקולות במערכת הכריזה , וגם הגולש עשה את שלו ואני חש כאבים בבטני, והצטווינו לחגור את חגורות הבטיחות וזה העצים את הצביטות בקיבה,ואנו עומדים לנחות אבל זאת לא מוסקבה. זה מקום אחר ואני לא מבין איזה מקום זה."

במוסגר אני מבקש להעיר כי בחלק זה של אסיה ומעל להרי קווקז יש הרבה כיסי אוויר ואני מניח כי מטוס  ה"טופולב" דגם TU 154 שבו טס , כנראה ,אבנר, שנבנה בעיקר לתעופה פנים ארצית ברחבי ברה"מ ,לא אהב כיסי אוויר . אם נוסיף לזה את מחושי הקיבה שלו, זה לא היה נחמד, בלשון המעטה, כשראיתי את עצמי במקומו.

הסתבר,לאבנר , שזאת הייתה חניית ביניים,לצורכי תדלוק, באסתנה בירת קאזאחסטאן שהייתה אז חלק מברית המועצות והיא נמצאת בין דלהי לבין מוסקבה.. " כשירדנו"-ממשיך אבנר- "מצאנו עצמנו בטרמינאל, מין אולם דומה למוסך גדול, ספסלי עץ ודלפקים רעועים, מסוג הטרמינאלים של ברית המועצות." כיום קאזאחסטאן היא מדינה משגשגת הודות לאוצרות הטבעיים בעיקר נפט.גם הבירה וגם נמל התעופה שינו את פניהם.

"אני עם כאבי בטן מחפש שירותים"- ממשיך אבנר . "בכול מסעותיי בהודו, ושם יש הרבה מאכלים שגורמים לזר להשחית את הקיבה, אף פעם לא היה לי שלשול. וכאן  חטפתי זאת על המטוס הרוסי מן הגולאש הזה. אני, חצי ישן,חש סחרחורת ומחושים בבטן ומולנו קבלת פנים של תזמורת קטנה עם אקורדיון, כינור,תופים ,בללייקה- להקה כלזמרית שמנסה להנעים לנוסעים ברדתם מן המטוס. צרוף הזוי.איכשהו החזקתי מעמד ולאחר זמן מה חזרנו למטוס והמשכנו בטיסה למוסקבה.

בצילום אסתנא כיום

הגענו למוסקבה והיה עלינו להמתין עשרים וארבע שעות לטיסת המשך לאמסטרדם. לא היה לי כסף אפילו לא לקנות קפה".

נרדם על המשמרת כשהקומוניזם התמוטט.

"התיישבתי באיזו פינה"- ממשיך אבנר את הסיפור – " ואני מבחין בהמולה . אנשים נכנסים יוצאים מתלחשים, חלקם פניהם חיוורים, אחרים מחייכים מאוזן לאוזן ואני חש באיזו תדהמה. אני תופס מישהו שלשמחתי דיבר אנגלית ואני שואל אותו מה ההמולה."אתה לא יודע?"- הוא שואל אותי ". היה ניסיון הפיכה נגד מנהיג המפלגה הקומוניסטית מיכאיל גורבוצ'וב, וכנראה הצבא עומד מאחורי זה ויש הפגנות גדולות במוסקבה". אני לא ידעתי איך להתייחס לידיעות האלה. והאמת היא שרוב הזמן עשיתי את דרכי לשירותים כדי להתרוקן מאותו מאכל שעל המטוס הרוסי, וגמרתי אומר כי בטיסת ההמשך אני לא נוגע באוכל שלהם. ככה ביליתי בשדה התעופה במוסקבה,בין השירותים לבין נמנום ורק אחר כך התברר לי שנחתי במוסקבה באחד הרגעים ההיסטוריים לא רק של ברית המועצות אלא של העולם."

ואכן באותו יום ב-19 באוגוסט ב 1991  ,כשאבנר ישב  בטרמינאל של מוסקבה ונמנם, או לחלופין רץ לשירותים- התחולל ניסיון הפיכה של שמרנים קומוניסטיים בהנהגת סגן הנשיא  ראש הקג"ב  , שר ההגנה , וראש הממשלה הם החזיקו את גורבצ'וב במעצר  בבית הקיץ שלו בחצי האי  קרים והודיעו לציבור שבשל בעיות בריאות הוא נאלץ לפרוש. הציבור פתח בהפגנות נגד הקושרים במוסקבה ובלנינגראד. הקושרים שלחו את כוחות הביטחון לדכא את המחאה, אך חלק גדול מן הכוחות סירבו להשתתף בדיכוי המרד. במהלך אחת ההפגנות צולם בוריס ילצין, נשיא הפדרציה הרוסית, כשהוא מטפס על אחד מהטנקים שנשלחו לדכא את המרד, אך עברו לצד המפגינים. ב- 21 באוגוסט התמוטטה ההפיכה, וגורבצ'וב חזר למוסקבה. ב- 24 באוגוסט התפטר מתפקידו כמזכיר המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. עם תום ההפיכה החלו הרפובליקות השונות, לרבות קזאחסטאן, להכריז על עצמאות מלאה. היסטוריה.

מתברר שהאדם יכול להיות נוכח באחד האירועים הדרמטיים שידע העולם, כאשר הוא לא מודע להם, הם פשוט לא קיימים. אבנר היה שם ופספס את הקץ לא רק על ברה"מ כמעצמת- על קומוניסטית אלא על הקומוניזם  בכלל. ובמקרה הוא חתם את הסיור של אבנר גורלי בתת היבשת ההודית, סיור עשיר ,כאמור, באירועים מיוחדים .אני משער כי בקטע הזה של הטיסה בין מוסקבה לאמסטרדם הוא פחות שם לב לדיילות הרוסיות והתנזר מן האכילה.

 

בצילום טנקים במוסקבה ב 19 באוגוסט 1991

 

כיום חברת "איירופלוט" הרוסית משתמשת בדגמים החדשים של חברת בואינג האמריקאית,ושל איירובוס  האירופית, בטיסות הבינלאומיות. הדיילות ברובן צעירות, חטובות -גזרה ויפות. בפרסומת  של חברת איירופלוט השבוע תחת הכותרת " עופו על הטעם  שלכם"- צוין  ש"איירופלוט משקיעה תשומת לב מיוחדת בתפריט הטיסה".

מאידך בתחום היותר חשוב, מנהיג רוסיה הוא איש ק.ג.ב בעבר ,וולדימיר פוטין ששולט שלטון יחיד  ברוסיה ומנסה בתחכום וגם בבוטות להשתלט,מדינית וצבאית, על חלקי תבל שונים,לרבות באזורינו. לעומת זאת היחסים עם הודו שהיו בשעתם קרירים כלפי ישראל ,הם ידידותיים מאוד. תהפוכות ההיסטוריה.

זה סוף הסיפור. אבל לא סוף הסיפורים. הם כמו יין טוב במרתף, רק צריך להעלות אותם.

 

אלבֶּדה בְהָרֶט- להתראות הודו

 

רצח רג'יב גאנדי, חטיפת ישראלים בקשמיר, והונאה ברכישת אבני חן- ב"חבילה" של תרמילאי ישראלי בהודו.

 בין הארצות  שלא ביקרתי בהן  נמנית הודו, ארץ אניגמטית של אלף פרצופים, אתרים ומרחבים, שבעוד כמה שנים תהיה המדינה המאוכלסת ביותר בעולם. את החסר הזה אני ממלא עכשיו בקריאת הספר shantaram של גרֶגורי דיוויד רובֶּרטס, שהפך לרב מכר ואף תורגם לעברית ועובד לסרט. הספר במקור מחזיק 930 עמודים מודפסים  בפונטים קטנים ,במסע חוויות שקרו למחבר , יליד אוסטרליה ,ואותם העלה בצורת עלילה שהייתי מגדיר אותה מונומנטלית.

זה הביא אותי לשיחה, בנושא הודו, עם אבנר גורָלי, עורך ומגיש מוזיקה מוערך ב "כאן 88 " של תאגיד השידור הציבורי. אבנר יליד קיבוץ כפר גלעדי, כרבים מחבריו הקיבוצניקים הצעירים, נמנה עם נוודי העולם הישראליים, התרמילאים, והודו הייתה לא רק מטרה  במסגרת סיור, אלא בה הוא שהה כתשעה חודשים. הוא יצא להודו, במקרה, בעת מלחמת עיראק הראשונה -"מלחמת המפרץ".

avner 88

אבנר גורלי

אבנר וחבריו לא חיפשו את החופים המרהיבים בדרום הודו או  את שאון הכרכים דלהי וכלכותה. הם חיפשו את האוטנטי, את ההודי הודי וכאשר סיימו את הסיורים בחבלים אלה בתת היבשת הם סימנו את קשמיר. חבל ששמו הלך לפניו. אני כילד ידעתי מה טיבם של סריגי קשמיר המשובחים בתבל. חֶבֶל ארץ משופע כמעט בכול, באבני חן, במינרלים, בעמקים ירוקים ובהרים ובינתם נהרות ואגמים, ובזריחות ושקיעות שאין רבות כמוהן בתבל. לכאן באו רוזני הממלכה הבריטית  קציניה ופקידיה הבכירים כדי לפוש לרגלי הרי ההימליה, כאשר בריטניה הגדולה שלטה בתת היבשת והמושל בה היה משנה למלך. לכאן שמו פעמיהם אבנר וחבריו. הם נחתו בבירת החבל,סֶרינגאר, השוכנת לחוף אגם דאל אשר שולח אצבעות לתוך היבשה ובהן שטות סירות שמציעות מרכולת לסוגיה ומשוות לחלקים מן העיר מראה וונציאני.

סרינגאר

חבל קסום, אלמלא ריב הדמים בין חלקים גדולים של האוכלוסייה המוסלמית לבין הודו ששולטת במרבית שטחו של חבל, שגובל עם פקיסטן וסין. מדי פעם בפעם מגיעות לעולם ההדים של פעילות אלימה מצד תאים מחתרתיים וכנופיות טרור שמתחרות ביניהם מי יהיה אכזרי יותר. זאת מלבד העימותים המתמידים בין צבאות הודו ופקיסטן על גבולות החבל. לשם נמשכים  התרמילאים הישראליים כמו עש לאור.

 

"זה היה כמה חודשים אחרי שהגענו להודו ונרצח רג'יב גנדי שהיה חבר בפרלמנט ההודי והמזכיר הכללי של מפלגת הקונגרס ההודית. בעקבות רצח אמו, ראש ממשלת הודו,אינדירה גאנדי. היו מהומות ואז אנו החלטנו לנסוע לקשמיר. המליצו לנו לא לנסוע, אבל זה פעל בכוון ההפוך- נסענו." -פותח אבנר את הסיפור."המליצו לנו על "מלון הסירות" שאליו מגיעים תרמילאים ישראליים. כשבאנו למקום פגשנו ישראליים שעשו הרבה רעש סביבם, ואז החלטנו לעבור מלון, כי חששנו להתבלט בקשמיר."

חטיפת הישראלים.

 אחרי שהות של יומיים בסריניגאר נמסר לאבנר ועמיתיו כי חבורת הישראלים שאותה פגשו נחטפה על ידי אחת המחתרות. רובן לוחמות למען עצמאות קשמיר, כלומר שלא להיות חלק לא מהודו ולא מפקיסטן וליהנות מן האוצרות הטבעיים שבהם ארץ זאת משופעת. כשנודע לאחת המחתרות שתיירים מישראל הגיעו למקום ארבו להם וחטפו אותם. לפי הידיעה היו שם חמישה צעירים ושתי צעירות. אבנר מספר :" לפי מה ששמענו-בין הישראלים היו לוחמים של יחידות מובחרות בצה"ל.  בשלב מסוים הצליחו שניים להשתחרר, לחטוף את הנשק ובחילופי היריות נהרגו שניים מן החוטפים וישראלי אחד, אבל החבורה הצליחה להשתחרר. במהלך הבריחה ישראלי אחד ניסה למצוא מקלט אצל משפחה ובמהומה שנוצרה, מחתרת אחרת חטפה אותו. כול זאת שמענו מיד לאחר החטיפה מבעל המלון ,ואנו הכרנו חלק מן החבורה שהייתה במלון, ובעל המלון אמר לנו שאין לנו מה לפחד והכול יהיה בסדר. אבל לא ככה חשבו השלטונות. אנשי צבא הודו והמשטרה המקומית האיצו בנו לעזוב התעורר וויכוח גדול לבסוף נכנענו"

אבנר הוסיף כי לאחר זמן מה הם שמעו שרון בן ישי שהיה כתב של "ידיעות אחרונות" ובא למקום לסקר את האירוע , הוא שהביא לשחרור אותו ישראלי הודות לקשרים שהיו לו במקום. אם הוא זוכר נכון הדבר התפרסם גם בשעתו בעיתון "ידיעות אחרונות". ואכן במסגרת הסיקור התברר שהצעיר שנחטף היה יאיר יצחקי, ורון בן ישי אכן ראיין אותו ל"ידיעות אחרונות" לאחר ששוחרר. בהכירי את רון אישית לא אופתע משום שמועה או ידיעה  שנוגעת לרון. זאת מכיוון שאני מודע היטב לתבונה שלו ,למיומנות שלו כעיתונאי , לבקיאות שלו בנושאים ובאתרים שאותם הוא מסקר  ולאומץ לבו בהרבה מאוד מצבים, לרבות במלחמת יום הכיפורים, כאשר הוא הפסיק את עבודתו כשליח הטלוויזיה באירופה ובה לארץ וסקר את הקרבות  בסיני.

אשר לחבורה של אבנר זאת המשיכה ללדאק. לדאק  היא הנקודה הצפונית ביותר בהודו, אולם מבחינת נופי טבע ואדם היא שונה לגמרי. בעצם היא חלק של שכנתה הגדולה מצפון-מזרח: טיבט. ואכן, רבים מכנים את הארץ הזו גם בשם "טיבט הקטנה". ללדאק חשיבות גדולה מבחינה תרבותית כיוון שמעולם לא נפגעה על ידי הכיבוש הסיני, מה שאירע לאחותה הגדולה הצפונית. לאחר ביקור במקום אבנר וחבריו נסעו ברכבת לראג'יסטאן . ראג'יסטאן היא מדינה גדולה ובה יש מספר יעדים החביבים על התרמילאים. לכל עיר יש את האופי וסוג הטיול המיוחד לה. ג'ייפור- היא בירת המדינה, בהמשך דרומה ממשיכים אל אודייפור- עיר האגמים, ומשם צפון מערב אל ג`ייסלאמר- העיר המדברית. זהו המסלול המועדף על רוב התרמילאים. שם הגיעה החבורה.

אבנים יקרות.

"לאחר ביקור במקום שנמצא ממש על גבול פקיסטאן הגיענו לאגרה, העיר שמפורסמת  בזכות הטאג'-מהאל, אבל פחות ידוע על כך שהיא העיר הכי מסוכנת לתייר, מכול האתרים בהודו.כאן מתרכזים נוכלים מסוגים שונים, סתם גנבים ,תעשייה אדירה ומסועפת של הונאה ושוד.לאחר הביקור בטאג'- מהאל ובמקומות אחרים מישהו שאל אותנו אם יש לנו עניין ברכישת אבני חן שהם זולים כאן מאוד בהשוואה למערב. לאחר חצי שנה של סטאז' אמרנו לעצמנו כי אנו מנוסים ולא ניפול בפח- בואו נלך. הייתה אתי ידידה שלי רותם שאמורה הייתה להבין בנושא בשעה שאני כקיבוצניק לא היה לי מושג ירוק לגבי ערכם של אבני חן.לרותם היה כרטיס אשראי. הלכנו למשפחה אחת שהייתה ידועה במקום. הראו לנו את האבנים ואמרו לנו שנוכל למכור אותם במחיר הרבה יותר גבוה . הם לקחו את כרטיס האשראי העתיקו את פרטיו ומסרו לנו את האבנים. הסכום ששילמנו היה אלף ארבע מאות דולר.שערכם היה קרוב לפי שלושה מן הערך היום. זה היה סכום כסף גדול. "

שמחים וטובי לב החבורה המשיכה  לעיר וואראנסי התחנה האחרונה בסיור שלה בהודו. היא מצויה על גדות  הנהר גנגס,והיא העיר הקדושה ביותר להינדואיזם,ולידה העיר סארנאת מן הקדושות ביותר לבודהיזם."כשהגענו למלון"- מספר אבנר-" נתקלנו בעיתון שבו התפרסמה אזהרה לתיירים כי בעת ביקור באגרה יש להיזהר מאוד מרכישת אבני חן כי לרוב אלה מזויפות. ואכן לאחר בדיקת האבנים התברר כי 'עבדו ' עלינו ,רומינו. אלה לא היו אבני חן ורוחנו צנחה.וככה  בסיום סיור נחשק מצאנו עצמנו מבואסים, זועמים על העולם, על ההודים ובעיקר על עצמנו.כול הביטחון שלנו התנדף. חבֵרתי איבדה סכום גדול, ואני כמעט נותרתי ללא פרוטה.מצב ביש.בשלב זה נפרדנו. רותם טסה מכלכותה לאוסטרליה, ואני נסעתי לניו דלהי כדי לטוס לאמסטרדם לבקר אצל אחותי."

כשאבנר הגיע למלון בניו דלהי הוא לא יכול היה להירדם. הוא יצא בלילה לרחוב ,הסתובב  כמו סהרורי, מיואש ומדוכדך. ואז עם שחר הפציע אצלו רעיון לחזור לאגרה ולנסות ולהציל את אלף וארבע מאות דולרים שחברתו שילמה בעבור האבנים המזויפות.

אבנר: "אמרתי לעצמי שגם אם אכשל, לפחות אדע שעשיתי את המרב כדי לתקן את המעוות. דבר ראשון שעשיתי היה ללכת לחברת התעופה לדחות ביומיים טיסה שנועדה לי באותו יום לאמסטרדם ובמקום זאת לצאת לאגרה ולחזור בעוד יומיים."

חזרה לאגרה.

בדיקת המזומנים שלו הראתה  כי לאחר רכישת כרטיס רכבת לאגרה הלוך ושוב הוא יישאר כמעט בלי כסף. "בכול זאת החלטתי לצאת ברכבת לאגרה. כשהגעתי לאגרה ,הדבר הראשון שעשיתי היה להגיע לתחנת המשטרה. התייצבתי בפני השוטר התורן והתלוננתי על ההונאה. ציינתי באוזניו  כי דווקא לאחר סיור כה מוצלח שבו נהניתי והכרתי את הארץ ואת יושביה והתאהבתי בהם והסוף היה כה מר שקלקל את כול הסיור. ידעתי שחשוב מאוד לומר להודים שאוהבים את הודו. הם גאים בכך ולכן פרטתי על נימה זאת ושמתי לב שקלעתי. לאחר ששמעו אותי ושאלו אותי שאלות ואני הייתי נרגש מאוד. התבקשתי להתלוות לסיירת משטרה שבעקבותיה היו עוד כמה רכבים ואנו נוסעים בשיירה לאותו מקום ולאותה משפחה שממנה רכשנו את האבנים."

כשהגיעו לבית מצאו כי שני האחים שמכרו להם את האבנים לא היו בבית. השמועות בהודו עושות דרכן מהר מאוד ואל האחים כנראה הגיעה הידיעה שהמשטרה בדרך אליהם והם ברחו .המשטרה ערכה איזה חיפוש שטחי ונאמר לאבנר לחכות במלון. "באתי למלון וסיפרתי למנהל , שהיה בעל האכסניה, את הסיפור ,ומסתבר כי הוא כבר ידע עליו. ככה עפים  להם הסיפורים בהודו. בעל המלון שאל אותי מדוע פניתי למשטרה. אמרתי לו  כי לא היה לי למי לפנות." לא פונים למשטרה"- אמר לי בעל המלון באזהרה " הם לוקחים בקשיש". שאלתי אותו מה הוא מציע. הוא אמר לי שהוא מכיר אדם מהימן שלדעתו מכיר את המשפחה הזאת והוא ינסה דרכו להגיע אליהם. הוא נתן לי את הכתובת של האיש ואני הגעתי למקום. זאת הייתה חנות בדים, ואני סיפרתי לבעל החנות את הסיפור. האיש חייג בטלפון ונשמע מדבר עם מישהו מאותה משפחה. נדמה היה לי שהשיחה הייתה ארוכה מאוד, שעה ואולי יותר, כי מדובר היה לא בהחזרת מזומנים אלא בזיכוי כרטיסי האשראי שזה תהליך שלוקח זמן. לאחר שהוא הניח את השפופרת הוא אמר לי "דיברתי אתם והם יחזירו לך את הכסף". הייתי בהלם. איך מה, מי, קשה היה לי להאמין. אבל משום מה הוא נראה לי כאדם אמין והגעתי למסקנה שהוא דובר אמת."

"לאחר שלושה חדשים ,בתום הביקור באמסטרדם,אצל אחותי, כשבמהלך הביקור אנשים אמרו לי כי הוניתי פעמיים, פעם בעת רכישת היהלומים ופעם בהבטחה של הסוחר מאגרה, קבלתי הודעה שהכסף הוחזר לרותם. סוף טוב "

כששמעתי את הסיפור של אבנר נזכרתי בתכנים של הספר "שאנטאראם" . הרי בכך פתחתי שהספר מהווה מדריך מהימן ומצאתי בו סימוכין לקורות את אבנר. דֶדיֶיר ,שועל צרפתי נטוע עמוק במאפליה של בומביי ,יושב מול רוג'רס, מחבר הספר, במסעדה הקוסמופוליטית של בומביי- "לאופולד". הוא מסביר לו  בשני משפטים את החידה של הודו."הודו – הוא אומר- "גדולה בשטחה פי ששה מאשר צרפת ומאוכלסת פי חמישה עשר. תנסה להעביר מיליארד  צרפתים להודו ותראה מה יקרה. מהפכות כול יום, הרג המוני והרס  והתמוטטות מוחלטת של כול סדרי חברה ומדינה".תהיתי מה היה קורה להפך. מן הסתם מיליארד ההודים היו מסתדרים בצרפת "הקטנה"

זה  בעצם סוד החברה והאדם ההודי. מול הנוכל של אבני החן יש בעל חנות ,איש יושרה שטורח מתוך אמפתיה לסייע לזר שרוּמָה. אבל ,במקרה אחר , יש לפראבֶּקר, המדריך המופלא של מחבר  "שאנטאראם",שאותו הוא מכנה בשם לינבאבא- עצה טובה. זאת כאשר ללינבאבא אין כסף לשלם בעבור שני ימי שהות במלון והוא רוצה למכור את שעון היוקרה שלו."הזהר ידידי היקר לי ביותר, כשאתה עושה עסקים עם הודי"- אומר פראבקר לידידו." כשמדבור בעסקים- ההודי שם את הדת והמוסר בכיסו האחורי,והוא יתיש אותך, חברי הטוב, עד שיהיה משוכנע שהעסקה כדאית לו,ואתה יצאת נפסד- לא כן ידידי ". אבל להודי עצמו פנים רבות, בעיקר בנסיבות שונות. ככה אני קורה כי בטרמינל הרכבות הענק "וויקטוריה" בבומביי, בהגיע רכבת למרחקים ארוכים ,ההמון ידהר פנימה,דרך כול פתח וסדק, גם אם צריך לעלות על גופות,לדחוף מרפקים ולהפליא במכות. אולם ברגע שהדלות נסגרות והקטר מתחיל לנוע, הכול נדם, אנשים מדברים בלחש, יש רוגע ומקום לכולם על הכיסאות ועל הרצפות וחיוך של סבלנות,סובלנות ושל אחווה.

הפי אנד.עדיין לא. צריך לחזור לדלהי ומשם לאמסטרדם. על כך בפעם אחרת.

 

נאום לאומה.

ראש הממשלה ביבי נתניהו שנחשב נואם מבריק, הועמד ביום ב' בפתיחת מושב החורף של הכנסת בצל ענק, אף שגם הנאום עצמו היה קנטרני,פלגני ובראש וראשונה אישי, יותר מאשר ממלכתי. מי שהקדים אותו היה נשיא המדינה ראובן ריבלין אשר דבריו היו בחזקת "זעקי ארץ אהובה" והם שתפסו את הכותרות בתקשורת . אך  במסגרת האורטוריה במעמד זה מי שהעמיד בצל את ביבי היה יו"ר האופוזיציה בכנסת, ומי שהיה יו"ר מפלגת העבודה יצחק-בוז'י הרצוג. אמיר פרץ שהתייחס בין היתר, בריאיון ב"משדר בחצי היום",לדבריו של בוז'י, אמר שהוא היה נאום טוב. לדעתי זה היה נאום מעולה, אחד הנאומים הטובים של ראש האופוזיציה ושל מי שהיה יו"ר מפלגת העבודה. קצת פרגון.

במשדר" בחצי היום" ברשת ב' ביום ג', יום לאחר פתיחת מושב החורף של הכנסת ,רואיין משה ארנס, מי שהיה שר הביטחון ואחד מן המנהיגים הבולטים של הליכוד בתקופת מנחם בגין ואחריה. הדבר היחיד שהיה לו לומר על נאום ביבי, לאחר  "לחץ פסיכי מתון" מצד המגישה והמראיינת המעולה, אסתי פרז, היה " זה היה נאום מול האופוזיציה". אבל לא היה צריך ללחוץ הרבה על ארנס כדי שהוא ישבח את נשיא המדינה בכול הדברים שהוא נשא, תוך ציון שכמוהו כנשיא, שניהם אנשי הליכוד. כשם שהוא לא הסס לומר שהוא מתנגד בתקוף ל"הצעת החוק- הצרפתי", שלא חוקרים ראש הממשלה על שחיתות בתקופת כהונתו.

אין כול ספק שאילו מנחם בגין היה קם מקברו ושומע את דבריו של מנהיג המפלגה שאותה יסד- היה חוזר אליו מיד. הנאום של ביבי בפתיחת המושב שיקף היטב את אישיותו של הנואם תוך שהוא תוקף  לפחות מחצית מהציבור שאותו הגדיר כ"חמוץ", את התקשרות שהיא סם החיים שלו ובראש וראשונה את "שומרי הסף" שחלק חשוב מנאומו של נשיא המדינה היה מוקדש להם ולתפקיד החיוני שהם ממלאים בחברה דמוקרטית.

יו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג נשא נאום פרוגרמתי בנוי היטב. הוא פרט אחד לאחד את "עשרת החטאים, של הממשלה הזאת ושל העומד בראשה. הוא לא שכח להזכיר לביבי שהוא לא רק מפלג את העם במדינה, אלא  את העם היהודי בפזורה. אך בכך לא הסתפק הרצוג. הוא  גם השמיע את האני מאמין שלו, ושל מפלגתו ,"המחנה הציוני" ,בכול הנוגע לעקרונות של אשיות המדינה הדמוקרטית. זה לא היה  רק נאום  של מנהיג אופוזיציה. זה היה נאום פטריוטי . כנגד ההתבטאות של ביבי בדבר קיום המדינה "מאה שנה", הרצוג דיבר על אלף שנה. ובניגוד לנימה הבכיינית של ביבי, זאת של בוז'י הייתה נימה של גאווה על מה שהושג עד כה, על מעמדה של ישראל ועל עצמתה.

אפשר מאוד שביסוד הדברים הללו שהדהדו באוזני, כאשר האזנתי להם, הייתה חבויה נימה אישית,אולי טינה אישית לביבי. ככלות הכול ביבי, שנהג בבוז'י בכחש, בכול הקשור בהקמת קואליציה עם המחנה הציוני, הביא בסופו של דבר להחלפתו כיו"ר מפלגת "העבודה".לי אין כול ספק שאילו יצחק הרצוג היה נוקט אותה נחישות כפי שזאת באה לידי ביטוי בנאומו בפתיחת מושב הכנסת, הוא היה נשאר יו"ר מפלגת "העבודה, ו"המחנה הציוני".גם כך הוא ייצג בכבוד ובגאווה את מפלגתו ואת היו"ר החדש שלה אבי גבאי. על כול אלה מגיע לו chapeau גדול.