העולם היהודי גועש,ביבי שותק והמדינה היהודית משתזפת

האורתודוקסיה היהודית בארה"ב תומכת במדיניות שמאחריה גורמים גזעניים ומיסיונריים.

זה היה כמעט בחזקת פרדיגמה ביחסים בין היישוב היהודי בארץ ישראל ואחר כך ישראל, לבין הפזורה.  הגולה היא התומכת,מוסרית וכספית, גאה בישראל, וישראל מספקת לה את מקור הגאווה. מדי פעם, בעיקר באירועי מגביות, ישראל הרשמית והמוסדית ענדה לפזורה מדליה של ציון לשבח.זאת הייתה האווירה, ובהתאם לה הייתה התהודה בתקשורת. זאת גם כיום ממעטת לעסוק בנושא. במוסגר אני מציין שיוצא מכלל זה, עיתון "הארץ", והכתב עופר אדרת אשר מָתּמיד לסקר היבטים שונים של העולם היהודי.  מעולם לא טרח הממסד הפוליטי והחינוכי בארץ לעסוק במה שקורה בגולה ובחיי יותר ממחצית יהודי העולם שחיים בה.  הגולה נחשבה כצנרת  זבת חלב ודבש שממלאה את המיכלים בישראל . התוצאה הייתה שהקורא הישראלי, המאזין, הצופה- הידע שלו  על מה שמתרחש בעולם היהודי נע בין אפס לבלתי מספיק.

יש עולם יהודי גדול באירופה ובאמריקה, הצפונית והדרומית שתמיד גילה עניין בישראל ובשלומה וזה היה חלק ממסכת החיים היהודיים.בצד המודעות לקיום מדינה יהודית  גם הגאווה על הישגיה האדירים של המדינה, על היותה דמוקרטיה בים של משטרים עריצים ועל מערכת ערכים שביסוד מגילת העצמאות.כיום, לצערנו זה לא המצב. ומה שהמשרד לענייני התפוצות  בראשות שר החינוך , נפתלי בנט, עושה , כבר כתבתי- עוסק בשידוכים של מבקרים יהודיים שחוזרים בזוגות לארצותיהם.

דומני שלעתים רחוקות אנו עדים למה שנקרא "סערות רוחות" בעקבות מערכת הבחירות בארה"ב ולאחר בחירותו של דונאלד טראמפ לנשיאות ארה"ב ולמימוש חלק מהבטחותיו במערכת הבחירות.לשיא הדברים הגיעו בצו הנשיאותי למנוע ממוסלמים משבע מדינות מלהיכנס לארה"ב והפסיחה על השואה היהודית ב"יום הזיכרון הבינלאומי לשואה"-אירוע ביוזמת משלחת ישראל בשעתה  באו"ם. בארץ, היו מעטים מאוד שנפשם נקעה מצעד זה. אחרי הכול מדינות מוסלמיות, ומהם עוינות את ישראל. אבל העולם היהודי, ובראש וראשונה האמריקאי, ראה זאת אחרת. הוא מתייחס לכך בפרספקטיבה רחבה מאוד והיסטורית , אשר יש לה השלכות כלפי היהודי. ואכן רובה המכריע של  הקהילה היהודית האמריקאית, למעט התנועה האורתודוקסית,  מאוד רגיש לנושא של סגירת שעריה של  ארה"ב בפני ציבור כלשהו .היהודים הגרו בהמוניהם לאמריקה, והמצוקה והחרדות שהיו כרוכות בכניסה אל העולם החדש, חרותות היטב בדפי ההיסטוריה שלהם.מה גם שכיהודים אשר במשך דורות סבלו מרדיפות, אפליה ושרירות לב לבם אינו אטום לנוכח שרירות לב של ממסד כלפי זרים.

בקהילה היהודית האמריקאית כועסים לא רק כיצד ישראל הגיבה לגזרות אלה , אלא כיצד המנהיגים של הקהילה היהודית אורתודוקסית הגיבו.  "מה היה קורה אם ג'ארד קושנר, חתנו של טראמפ ( שייך לקהילה האורתודוקסית- צ.ג) היה מוסלמי ומסייע למנוע כניסת ישראלים לארה"ב"- שואל הפובליציסט היהודי פרופסור פיטר ביינרט, שכתב  בשעתו טור שבועי ב"הארץ"- במאמר בעיתון היהודי "פורווארד", שבו הוא משמש פרשן בכיר.  לגופו של עניין, הוא מזכיר שהנשיא  בחר ביועץ לביטחון לאומי אדם שהתבטא כי "היהדות היא גידול סרטני". הוא בוחר ביועץ אסטרטגי אשר התכוון להפיק סרט תיעודי שכותרתו "ארצות היהדות של אמריקה" אשר מראה דגל של ארה"ב ובו מגן דוד כחול. ביינרט מציין שהוא כותב דברים אלה מכיוון שבאחרונה כמה כותבים ביקרו את הטור שלו מכיוון שהוא ממעמיד במבוכה יהודים אורתודוקסים מודרניים, כיצד מתוכם  צמח ג'רארד קושנר. התגובות המתחסדות מקרב היהודים האורתודוקסים. למשל התגובה של הרב סולובייצ'יק כי "היהודים הליברליים" תקפו את טראמפ בצורה מוגזמת ואבסורדית.הוא מביא עוד דוגמאות להתחמקות מן הסוגיה. זאת נבערות במקרה הרע וצביעות במקרה הטוב הוא כותב. "הצעד של טראמפ במניעת כניסת מוסלמים,היא לא רק איוולת אלא אכזרית"- כתוב ביינרט.

ביינרט תוהה כיצד אפשרי שנשיא וחלק מצוותו הבכיר גילו נטיות גזעניות ואנטישמיות, ונשענות על חוגים  קנאים  נוצריים הנשיא זכה במרב הקולות  בשכונות  החרדיות של ניו יורק. "זאת לא שמרנות"- כותב ביינרט- זאת קנאות. בשעה שהקהילות הגדולות של היהדות ,השמרנית והרפורמית גינו את הצו של הנשיא בכול פה." ביינרט מסיים את המאמר בהדגישו כי " היהודים וודאי מוכנים לבקש מן המוסלמים שיתנגדו לחוגים הקנאים שבקרבם.עלינו לבקש זאת לא פחות מעצמנו"

 עליה דרסטית בגילויי אנטישמיות בארה"ב.

badge-eoy-2016-v1-2017

הססמה של הליגה למניעת השמצה: בואו וביחד נלחם נגד שנאה.

הליגה למניעת השמצה שתמיד עוקבת אחר אירועי אנטישמיות דווחה  על גל הולך וגובר של פעולות אנטישמיות  ברחבי ארה"ב, בעקבות הבחירות לנשיאות. מפילדלפיה במזרח ועד לוס אנג'לס במערב -יש דיווחים על ציורי  צלבי קרס, וכן גרפיטי ואיורים גזעניים ואנטישמיים, מעשי וונדליזם ודיווחים של הסתה ואלימות. זה כולל גם  במוסדות אקדמיים, במתחמים דתיים וגם שכונות יהודיות .תקריות אנטישמיות בקמפוסים האקדמאיים בארה"ב עלו ב- 21% .

בעניין זה העיתון "פורווארד" שהובא לעיל, מביא ידיעה כי "מועצת הסטודנטים של קליפורניה" קראה להסיר מן התפריטים "את "חומוס צברה". לפי אותם נתונים בשנת 2016 במהלך מערכת הבחירות מספר התקריות האנטישמיות עלה ב- 36% .

steven-polard-editor-jewish-cronical                  peter-beinart

סטיבן פולרד עורך ה"ג'ואיש כרוניקל"            פיטר ביינרט

העיתון "ג'ואיש כרוניקל" ביטאון יהודי חשוב באנגליה בפרט ובקהילות היהודיות בפרט מציין, כי הנסיך צ'ארלס בהופעה  ב "גילדהול"  בלונדון בארוחה חגיגית מטעם " מועצת הסעד היהודית העולמית" – התייחס בשלילה, אמנם בצורה מאוד מעורפלת, לצעדים של הנשיא טראמפ.הוא ציין לשבח את המועצה על שהכילה "לתמוך באנשים במצוקה ללא הבדל דת וגזע". " יש סכנה כי הלקחים הנוראיים מן המלחמה האחרונה, יישכחו" אמר הנסיך צ'ארלס."תמיד חשבתי כי האמונה שלנו היא משהו שמחזק ומשחרר אותנו ולא משהו שכובל אותנו". רמז עבה יותר לצוו של הנשיא טראמפ.

באותו אירוע הרב הראשי של יהודי בריטניה הרב אפרים טרוויס תקף בחריפות את מדיניות הנשיא טראמפ בנקיטת מדיניות הפליה בכניסת זרים לארה"ב. "כעם שחווה אפליה ובעיית הפליטים חובה עלינו להשמיע את קולנו  " . הוא הוסיף:  "בדת היהודית כאשר מדובר בפעולות של תמיכה וסעד לאנשים במצוקה , אנו לא מכירים בגבולות" הרב טרוויס התייחס גם לפליטים היהודיים ערב השואה שחיפשו חופי מבטחים, ובריטניה קלטה 10,000 ילידם מגרמניה,אוסטריה וצ'כוסלובקיה.

טבעי שבמעמד הנסיך מויילס הרב טראוויס לא הזכיר את עמדת המנדט הבריטי ופליטי השואה. שכן, זאת תקופה לאו דווקא לתפארת בריטניה. לעומת זאת הרב הזכיר את  ה"סרובניקים" בברה"מ שנאבקו על פתיחת השערים של המעצמה הקומוניסטית.גם כאן במוסגר, אזכיר כי לא שמענו מחאה מצד אותם סרובניקים שיושבים בקרבנו.

על התגברות האווירה האנטישמית בבריטניה כתב עורך ה"ג'ואיש כרוניקל" סטיבן פולארד וציין כי "במהלך תשע שנות היותי עורך העיתון לא הייתי עד לכמות כזאת של דברי נאצה והתלהמות אנטישמיות אשר זורמת לתיבת המייל האלקטרוני שלי."

הוא כתב על אפיזודה שבה בהיותו בבית קפה במרכז לונדון ישבו לידו שתי נשים צעירות כבנות עשרים וחמש,לפי הערכתו, ודיברו בקול רם על שישראל היא לא מדינה שכן היא גזלה את אדמות הערבים. הוא חיכך בדעתו האם להעיר להם. הצורה והרמה שבה השתים שוחחו  בעצם שעממה אותו. בשלב מסוים עברו מישראל ליהודים, והזכירו אישה יהודיה שמוכרת להם " היא דוחה, היא עשירה כמו היתר,נוסעת לביקורים בישראל, אני שונאת אותה" . כול זאת בדציבלים גבוהים שנשמעו בכול בית הקפה. ולאחר התלבטות פולארד החליט לפנות אליהן: " סלחו לי, אבל אם אתם רוצות להשמיע הערות אנטישמיות עליכם לעשות זאת במסגרת פרטית. אתן גזעניות, וזאת גסות רוח ובלתי מתקבל על הדעת " הן נדהמו ואחת מהן העירה " איך אתה מעיז להאזין לשיחתנו?". "לא היה מנוס אתם  כמעט צעקתן"- עניתי. בינתיים הן לבשו את המעילים,  אחת אמרה :    -ז'  עליך- שמוק- בעברית שלנו.F**K off twat .עורך הג'ואיש כרוניקל תוהה בסיום הרשימה אם בכלל בבית הקפה שמו לב לחילופי הדברים, אבל הוא שבע רצון שאמר דברים  שעם לבו, ואפשר שגם זאת שמעו אחרים.

טראמפ מתעלם וביבי שותק.

נושא הגל האנטישמי הגואה עם כניסתו של טראמפ לבית הלבן  מעסיק את העולם היהודי כולו. אני הבאתי רק מקצת משתי המדינות האגלו סקסיות החשובות. ואילו במדינת היהודים, כרגיל שקט. הטחת אנטישמיות אצלנו היא לא עניין יהודי היא פוליטי. אם האנטישמי הוא נגד יהודים ובעד ישראל, דבר שהוא נכון בהרבה מקרים- זאת  אנטישמיות כשרה כהלכה. עובדה זאת נובעת, בעיקר, מכיוון שהישראלים הם יהודים שלא חיים בארצותיהם וגם מכיוון שזה מטהר את שרץ האנטישמיות. והנה אמש במסיבת עיתונאים בבית הלבן בהשתתפות הנשיא טראמפ ורה"מ נתניה הכתב המדיני של ערוץ 10 ,מואב וורדי ,שאל את הנשיא מה הוא יעשה  לנוכח גל האנטישמיות הגואה. טראמפ כדרכו דיבר על גזענות אך לא על אנטישמיות, ואילו ראש הממשלה של המדינה היהודית, זאת שהוא דורש מן הפלשתינים להכיר בה- שתק.

ועוד היבט ראוי לתשומת לב, התנועה החרדית- אורתודוקסים בארה"ב, שאמורה להקפיד על קלה כבחומרה, עוברת לסדר היום כאשר עם תומכיו המובהקים של טראמפ נמנים נוצרים לבנים שידועים כ"זבל לבן" וכן תנועות נוצריות כמו האבנגליים שמאמינים שעם בואו של המשיח היהודים יעברו לדת הנוצרית..

אשר לישראל שלנו, אפשר שיש עוד סיבה, לטנטית, הרי אנטישמיות אמורה לעורר את העלייה לארץ היהודים. האם לא נוצלו  אירועי הטרור בצרפת  כדי לעודד עליה לישראל, והקהילה היהודית דחתה את אמירה הזאת ,בשעת מצוקתם ,בשאט נפש.

אבל הסיבה האמיתית  היא כי מדינת  היהודים נוסח "הבית היהודי",ה"ליכודיאדה" , "ישראל ביתנו" ועוד "פאמיליות" מן הסוג הזה, אינה מושכת יהודים ל"עלות" לארץ היהודים. שכן בארץ היהודים קיימת אנטישמיות בלי מירכאות כפולות , לא רק נגד ערבים שהם שֵמיים, אלא גם נגד יהודים שלא דבקים בלאומנות- דתית.אז מדוע להלין  על טראמפ שבורותו הולכת לפניו.

בימים אלה

בימים אלה, כאשר אנשים גדולים שותקים ואנשים קטנים צווחים בגרון ניחר, כאשר אפשר למות מן הרצינות שאנשים מיחסים להבל פיהם, חשבתי שמגיעה  לנו אתנחתא קלה עם אותו גאון קולנועי- צ'רלי צ'פלין בסרטו האקטואלי– "הדיקטטור הגדול"- באדיבות אתר וואלה.

הדיקטטור הגדול צפייה ישירה – עם תרגום מובנה – וואלה! VOD

vod.walla.co.il/movie/2720681

הדיקטטור הגדול לצפייה ישירה. תקציר: סרטו זוכה הפרסים של צ'רלי צ'פלין שהפך לקלאסיקה קולנועית של כל הזמנים. ספר יהודי מתחזה לדיקטטור נאצי ומשנה את מהלכי המלחמה…

ביקרת בדף זה 2 פעמים. ביקור אחרון: 12/02/17

סולדריות על ג'בלאות, עצים ואבנים.

אני נוטה להניח  שאילו בתש"ח מידת הסולידריות והנחישות שקיימת כיום בחברה הייתה קיימת אז- המדינה לא הייתה קמה. אז זאת הייתה סולידאריות ונחישות  לקראת הקמת המדינה. כיום זהו העדר סולידאריות ונחישות במערכה על דמותה.

סולידריות אין משמעה איזה בסיס לאומי אבסולוטי מסוג זה או אחר בזמנים רגילים , או תובנה בסיסית כמו שאיפה לעתיד טוב יותר. בכך כולם רוצים . אולם כיצד לחיות את החיים הטובים במסגרת נורמטיבית של מדינה ועם, ומהי הדרך לעתיד טוב יותר ומה בכלל הוא עתיד יותר טוב-  על כך חלוקות הדעות בחברה דמוקרטית. גם מפלגה ששמה הוא "יש עתיד"- אינני יודע באיזה עתיד מדובר, אם להתייחס לצבעי הקשת של מסריה שמשום מה נקלטים בציבור תועה. מכאן שאם אני מתייחס לסולידאריות, הכוונה היא למערכת ערכים משותפת של מקטעים שונים בחברה . לדוגמה פעם לזרמים הפוליטיים השונים, גם מימין וגם משמאל היה איזה בסיס ערכי משותף, וסולידאריות משותפת. בעבר היה  מכנה משותף שהיה מקובל על אותו מגזר, חברתי, פוליטי או דתי באוכלוסייה.הייתה סולידאריות בתנועה הקיבוצית מן "השומר הצעיר" האתיאיסטי משמאל ועד ל"פועל המזרחי"- הסוציליסטי-דתי. הייתה סולידאריות מפלגתית – משמאל מימין ובמרכז. היו אידיאות. כיום גם האופוזיציה לא מאוחדת.

סולידריות במסגרת הלאום והחברה היא לא רק דרושה. היא סם חיים. בלעדיה פני החברה מעוותים ותוכנה לקוי . מה שקורה הוא  שהסולידאריות היא, לצערי, בעיקר, נחלת החלק הדתי והלאומי, או הלאומני, בחברה. בכול הקשור בדת- זה ברור, שכן הזיקה, האמונה באל עליון- היא שמאגדת את החברה הדתית כשעל הסמכות האלוהית אין עוררים. במידה מסוימת זה גם ברור בפלג הלאומי, או בעיקר הלאומני, שבו  לא הפרט, או הפרטים, הם בראש הפירמידה, ובמרכז ההוויה האנושית ,אלא הלאום, או אדמת הלאום שהפכת לסמל הקדושה.

תנועת "סולידריות" הידועה בפולין בשנות ה-70 של המאה ה- 20 אמנם ייסוׂדָה בפועלי המספנות בגדאנסק, בהנהגת לֶך ווָלֶאוּסה, אבל עם הזמן חברו אליה לא רק פועלים, אלא גם איכרים, אנשי כמורה קתוליים, ואינטלקטואליים.היא בעצם זאת שהביאה להתמוטטות המשטר הקומוניסטי כולו  כאשר קצרה ידו של הקרמלין להושיט לפולין עזרה כלכלית כפי שביקש שליטה של פולין הקומוניסטית הגנרל ירוזלסקי.

מאז  תש"ח, כוכב השביט של הסולידריות חלף בשמינו בעת המחאה החברתית הגדולה בשנת 2011 .ב"עצרת המיליון" ,בהפגנות, באוהלי שדרות רוטשילד ובעצרת הנוער למען ניצולי השואה ועוד אירועים מעוררים . נדמה היה כי רוב העם מאוחד למען מטרה ברורה כמו למען  צדק חברתי, למען השלום או למען ניצולי השואה .לצערי ,הכוח הזה לא תורגם לאנרגיה בשטח מצד אחד. מצד שני הממסד עטף את המחאה בעדינות- בקורים…של עכביש. אף שבתחומים מסוימים יש יותר שקיפות ציבורית, ומאבק נגד שחיתות- פניה של החברה בישראל לא משתקפים יפה במראה של עצמנו ושל העולם הנאור,ועדיין הוא ישנו, גם אם ארה"ב עוברת תקופת של חושך,שתחלוף.

protest-on-way-to-demonstration-post-%d7%a2%d7%95%d7%aa%d7%a7-%d7%a2%d7%95%d7%aa%d7%a7

images

 

 

 

 

 

עצרות img_2358והפגנות למען צדק  חברתית, rotshild-zvi-speaking_thumb-1למען שלום,
למען ניצולי שואה- סולידריות של עם.

די היה לשמוע את ההתבטאות של ח"כ מוטי יוגב מ"הבית היהודי" ביומן הצהרים של רשת ב'- ביום ג' -7.2.2017 כדי להגיע למסקנה שכאן מדבר אדם שהוא אמנם לא נאציונל סוציאליסט, זאת התנועה ששלטה בגרמניה הנאצית, אלא הוא נאציונל קלריקאליסט, שרואה בבית המשפט  העליון מוסד רודני וברעיון של מדינה לעם הפלשתיני כשייך לפח הזבל של ההיסטוריה. זה אדם , אל"מ(מיל) שמלא תפקידים בכירים בצה"ל  שמתבטא ככה. אילו אני יושב מולו, הייתי אומר לו שראשית לכול מדינת ישראל לא הייתה קמה  על בסיס התורה שלו. שנית אני, ואפשר שמאות אלפים שבאו לכאן בעליה הציונית הגדולה ביותר,היא עליית ניצולי השואה – לא היו באים לכאן למדינת הלכה ודמים. ואם אני ושכמוני היו בוחרים בארץ נוחה יותר לחיות בה מאשר ארץ ישראל, אני לא בטוח מה היה גורל מלחמת העצמאות. במלחמה הזאת חמישים אחוזים מכוח הפלמ"ח היו שרידי שואה וכארבעים ושלושה אחוזים מכלל המגויסים היו ניצולים . בדיוק ככה הייתי אומר אילו  ישב מולי באותו שידור מי שמייצג את הרעיון הקומוניסטי הבולשביקי של מוסקבה .באתי לכאן , כרבים אחרים, לשקם את משפחתי  ולבנות מדינה יהודית מתוקנת ולא מעוותת וקנאית ,תכונות שגורמות ,וגרמו בעבר, הרס וחורבן של עם ומדינה. אני מקווה שהרוח של דעות כפי שמוטי יוגב מייצג תעבור מן הארץ והחברה. אני לא מיעד להם פח אשפה היסטורי. אדרבא. הם חייבים לשמש לקח היסטורי. אבל לשם כך אלה שרוצים למנוע את החרפה ,שבאה לידי ביטוי בחוק ההסדרה, חייבים לעלות על הבריקאדות במאבק שלהם באלה שדוגלים בתורה של מוטי יוגב ורעיו ב"בית היהודי" ובמגזרים אחרים.

כמו גילדות ואיגודים מקצועיים.

בישראל קיימת סולידריות והיא רחבה מאוד, בעתות של מלחמה. ולכן הברית הלאומנית דתית כמעט ודוחפת את החברה והמדינה לאותו מכנה משותף רחב שהוא איום  מתמיד מפני מלחמה וקרבנות אדם. ואילו מפלגות האופוזיציה, מרצון או מאונס מיישרות קוו.שעת חרום לעם. לאמור בארץ כמו שלנו והנסיבות כפי שהן בתחום המדיני ביטחוני- הסולידאריות היא חומה בצורה בימין הלאומני דתי. אין סולידאריות ממשית  בציבור הדמוקרטי שדוגל בנורמות ערכיות ומוסריות ושוחר שלום.

במאמר ב"הארץ"(  29.1.2017 ) כותב, יריב אופנהיימר, מי שהיה מנכ"ל  "שלום עכשיו", שתנועת מר"ץ מתנהגת כמו איזו גילדה סגורה. אני לא יודע באמת אם אכן מר"ץ נוהגת כמו איזו כת ברהמינית שיושבת על פרחי לוטוס. אבל אני יכול לומר שכול אחת ואחת מן התנועות שסיסמת החופש, הדמוקרטיה ושלטון החוק והצדק בגרונן- וכול אחד ואחת מהם ממלאה תפקיד חשוב- אלה מתנהגים כמו  בעלי חנויות. אין שום דבר רע בבעלי חנויות. אלא שהם דואגים לעצמם, ומוכנים בין השאר לסגור את תל אביב בשבתות ובלבד שאותם עסקים שפתוחים לא ירוויחו כסף "על חשבונם" . לא אכפת להם בכלל חופש הבחירה של הפרט. אכפת להם העסק הקטן שלהם.

אם נרצה לתת דוגמה לאג'נדות חשובות אפשר להזכיר את ארגון "בצלם" שעוסק בנושא ערביי השטחים, "שוברים שתיקה", שעוסק בערכי צה"ל, "יש גבול"-באשיות החוק, "שלום עכשיו"- בנושא שלום. שלא לדבר על חברי כנסת ייחודיים ופעילים. כול אחד ואחד מן הארגונים והאישים עושה לדעתי פעולה חשובה, אבל ככה עושים גם איגודים מקצועיים.מה גם שבמערכה על זכויות העובד, יש וכולם נרתמים למאבק על  אינטרס משותף לכולם.

וזה לצערי חל גם על תחום שבו אני עוסק לאחרונה והוא "לקחי השואה". לא השואה- זאת שהייתה על כול מורותיה וזוועותיה, לא השואה שפוליטיקאים ציניים משתמשים  בה כמו סמרטוט אדום. לא היא, אלא הלקחים שלה, הערכיים, האתיים, המוסריים, הצודקים, שלגביהם, בניגוד לשואה עצמה- אנו יכולים עדיין לפעול. לא רק בימי השואה הבינלאומי והלאומי אלא בכול ימות השנה. אלה נוגעים כמעט לכל תחום בחיינו.ואנו  מדברים על חפצנו בחיים ולא בפולחן המוות.

כול אותם תנועות וארגונים שהזכרתי הם  מניפה אחת גדולה. לא היה זה טבעי שכול אלה ,ללא יוצא מן הכלל, יאמצו פומבית את מנשר ניצולי השואה אשר מקפל בתוכו את כול אותם ערכים, יהודיים, מוסריים, אוניברסליים . וזאת לפחות ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה. אבל זה לא קרה. יתרה מזאת העובדה שהנשיא טראמפ, אטום הרגש וגס הרוח ,בציינו את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, פסח על היהודים, זכתה אף היא ל"סולידאריות" של  אֶלֶם במדינת היהודים.  לכך התייחס  פרופסור יהודה באואר מן החוקרים הבינלאומיים הגדולים בנושא השואה, בכנס מועצת "יד ושם" שנערך אתמול בירושלים. זאת בשעה שבחו"ל  הדבר  זכה לתהודה שלילית כמובן. באותו כנס תהה ד"ר יצחק ארד(טולקה) מי שהיה יו"ר הנהלת "יד ושם" פרטיזן וניצול שואה,איך זה שציור צלב הקרס על בית הכנסת בעמונה, לא זכה לתגובה הולמת כאן במדינת ישראל.

גם הסוגיה של לקחי השואה הועלתה באותה ישיבה,   ובכך עסקינן . חרף העובדה שהופנתה תשומת לבם של כול המוסדות בעל הרצון הטוב, למנשר ניצולי השואה ,  והיו כאלה שהתנדבו אפילו לתרגם את הנוסח בערבית. נאדה. שתיקה היא האויבת הגדולה ביותר של הדמוקרטיה, של האנושות. Die Gedanken sind frei– המחשבות חופשיות-  נאמר בשיר עממי גרמני, והשתמשו בו גרמנים אנטי נאציים שעונו בבתי הכלא לפני שנרצחו, והיו כאלה . אבל בחברה פתוחה, המחשבות חייבות למצוא ביטוי- בשטח. בעצם , המונח סולידאריות מצוי בלב המנשר הזה. וככה נאמר בו

אמנם, אנחנו ציבור פלורליסטי, רב פנים ודעות, אך משותף לנו ומאחד אותנו הרצון למסור לדורות הבאים את לקחי חיינו המיוסרים בטרם ירד המסך וייפרדו גם אחרוני הניצולים מזירת החיים. מכאן, מירושלים, מיד ושם – אתר ההנצחה של העם היהודי לשואה ולגבורה, ובמעמד זה אנו משמיעים את קולנו."

הסולידאריות הזאת אינה ערך בפני עצמו, תפקידה היא לא רק לזכור אלא ליישם את הזיכרון והלקחים כפי שמצוין בקטע הבא של המנשר..

במסורת היהודית הזיכרון הוא ערך מכונן. ואולם, אין הזיכרון מבודד כערך עצמאי אלא נסמך לחובה המוסרית. היום, כשאנו, ניצולי השואה שהזיכרון צרוב בבשרנו, באים להעביר את לפיד שליחות הזכירה לדורות הבאים, אנו מעבירים עמו גם את המסר היהודי שהזיכרון צריך להוליד למעשה ולמחויבות מוסרית. הוא צריך להיות הבסיס לפעולה ומקור הכוח ליצירת עולם טוב יותר

האם המסר הזה אינו ראוי שכול אותם מוסדות, ארגונים ותנועות ואנשים טובים יאמצו אותו ולמצער יתנו לו פרסום? אני משתמש במילה "פרסום" שקשורה ב"שווק" אבל לא של אבקת כביסה או מכוניות אלא של ערכים. לאלה אין, לא שוק ולא משווקים, גם ערך מוסף אין לו-רייטינג. אם מותר קצת להפליג למה שמוגדר נאיבי, או משהו בנוסח – "אחד העמי"-  הרי שאם פרט יהיה במצוקה נוראה עד כדי סכנת חיים וניתן יהיה לעזור לו בממון,אין לי ספק שתוך זמן קצר יימצאו אלפי תורמים. כאן מדובר במדינה ובחברה במצוקה, ואם לא כול החברה אז חלקים גדולים ממנה. ואי אפשר היה למצוא שותפים אשר יפיצו את המסמך הזה שיהיו מודעים לו מאות האלפים ואפשר מיליונים במדינת היהודים.! ומה  בסך הכול התבקש מהם- לא כסף אלא הזדהות- סולידאריות. לא חומרית- רוחנית ערכית.

באו בטענות אל אלה שארגנו את ה"ליכודיאדה" באילת ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה שחל ב- 27 בינואר. מה קרה. מה הפשע?  ראשית- לדידם זה לא יום הזיכרון הלאומי, אלא הבינלאומי. בינלאומי זה האו"ם, האיחוד האירופי, אונסקו, אובמה, וכל הגופים "האנטישמיים"  האלה . רון כחלילי מיודענו, כבר נתן להם צ'פחה ("הארץ 30.1.2017 ) זה ועוד. ביום הזיכרון הלאומי הם לפעמים רואים את הטקס ביד ושם, את המשואות, עומדים דום וכל השאר.אלה שחגגו את הליכודיאדה תוכם כברם. הם לא מתחפשים לליברלים, לדמוקרטים, לטהרנים. הם אוטנטיים, ויום הזיכרון לשואה- זה בסדר, אבל גם הליכוד בסדר , המדינה בסדר, ארץ ישראל השלמה – בסדר.באותה ישיבה של מועצת "יד ושם" שאותה הזכרתי היה מישהו שביקש שהמועצה  תביע מורת רוח מאמירתה הצינית של שר התרבות, מירי רגב, שאלמלא הליכודיאדה, לא היו זוכרים את "יום הזיכרון הבינלאומי לשואה"

לא האירוע  הבינלאומי ולא  האירוע הלאומי עומדים בפני עצמם. בשניהם יש חשיבות ללקחים. מה עושים עם השואה הזאת, מה עושים כדי שלא תחזור בממדים כאלה או אחרים. לא מתקבל על הדעת ולפחות אני, כשריד של השרידים האחרונים , שלא אשמיע את קולי, ותהא התהודה אשר תהיה- שיום הזיכרון הלאומי לשואה חייב להיות גם יום של חשבון נפש. כאן ועכשיו.ואומר ואחזור ואומר עד כדי העלאת גירה. אם הנרטיב של יום הזיכרון לשואה לא יכלול את האלמנט הזה של חשבון נפש, עולמי, יהודי וישראלי-  דין יום הזיכרון הזה יהיה כדין ט' באב. יעלו משואות, יצפרו, יעמדו דום כתגובה פאבלובית ובזה ייגמר העניין.ילכו לים בלי מצילים. אפשר ושתי מילים נוספות אלה- חשבון נפש- ראויות לעיגון בחוק ישראלי. בראש וראשונה לנו, אך גם לעולם.

אלא מה. רבים מאלה שמבקרים  את משתתפי "הליכודיאדה" , באילת, הם ,לצערי הרב, לא ישרי לב, בלשון המעטה. על כתפיהם לא תבוא הבשורה של חופש, של צדק  ושל עתיד טוב יותר של המדינה . כזאת יקרה רק אם הם ייצאו למערכה משותפת למען מה שהם רואים עתידה של המדינה היהודית.בלי "עתיד הזיכרון" בכול הקשור בלקחי השואה בלי סולידאריות ומה שמתחייב מכך- אכן יש סכנה לעתיד המדינה היהודית.

סוליית הקוסם

מדינת ישראל התברכה  שבראשה עומד קוסם אשר עושה מלאכתו לא רק בידיים, אלא גם ברגליים. לתכלית זאת לנעליים ישנן סוליות עבות במיוחד.דרסת מרובה- דרסת. כאשר ראש הממשלה, ביבי נתניהו, קורא לרשות הפלשתינית לשים קץ להסתה נגד ישראל, וקורא לעולם לפעול  נגד הסתה זאת- הוא צודק. הסתה היא אחת התכונות הרעות גם במישור הפרט וגם במישור הציבור. המשטרים האפלים ביותר ובראשם המשטר הנאצי הקדישו מאמץ רב, אנושי, ואמצעי כדי להפיץ את מגפת ההסתה. בדרך כלל הסתה קשורה גם בשקרים ואלה באפיקים תעמולתיים הופכים כאילו לאמת. טרמפ ודובריו החלו לאמץ שיטה זאת, ובהצלחה לא מבוטלת.בינתיים.גם אחרים.

יחד עם זאת , עם הזמן- הציבור הרחב , או חלקו, שמקבל מסרים אלה, עשוי לשאול "ומה אתך- אדוני ראש הממשלה". בעברית יש לכך ביטוי מעט פיוטי:"טול קורה  בין עיניך", כלומר לפני שאתה בא להאשים את מישהו בהסתה בדוק את עצמך שמא גם אתה שייך לאותה פאמילייה . אני מעדיף את האמירה ביידיש בסוגיה זאת. "אָז מֶן הוט איין געהונגֶנים אין די משפוחה, זוּג מן נישט הענג מיר אוף דער מאנטל". התרגום המילולי הוא. אם תָלו מישהו מן המשפחה שלך אל תשתמש במילה תלוי, גם כשמדובר בבקשה זוטא, כמו -תלֶה נא את המעיל.

הקוסם:איור גלובס

globes-master-of-the-art-%d7%a2%d7%95%d7%aa%d7%a7

להסתה פנים רבות. יש והיא גסה בוטה, מקוממת בעיוּות שלה. בכזאת הצטיין  הביטאון הנאצי "דֶר שטירמֶר" . רק הקריקטורות שאמורות היו להמחיש את הכיעור החיצוני והפנימי של היהודי התחרו  במלל השקרי.  לכך, לשמחתי עדיין לא הגענו. עם זאת בימינו יש שיטות יותר מעודנות, אבל לא פחות משמעותיות. לסוגה זאת  שייכת האמירה של ראש הממשלה ביום הבחירות, אגב יום שבו התעמולה אסורה: "הם נוהרים לקלפיות בהמוניהם" . בעצם, בהתכוונו למצביעים הערביים, ביבי אמר את האמת. הם אכן הלכו בהמוניהם לקלפיות. אבל מכיוון  שראש המשלה אינו עיתונאי שמסקר את יום הבחירות- המשמעות הייתה ברורה. הערבים יהווה סיעה גדולה בכנסת! אבל יותר מזה. הסכנה שהערבים יהוו סיעה גדולה בכנסת. מדובר בערבים אזרחי ישראל. לכן זאת הייתה התגרות בערביי ישראל, ובגינה, זכה ביבי בעוד כמה מנדטים. מאידך האמירה של ראש הממשלה שאנו הולכים לקלנסואה בדחפורינו- גם היא שייכת. ושוב, מכיוון שהיא באה על רקע צו בית המשפט להריסת המבנים הבלתי חוקיים בעמונה, ראש הממשלה רצה להוכיח לכאורה שדין אחד לכולם. לכאורה- בסדר גמור. אלא מה גם כאן זה היה תקיעת אצבע בעיני האזרח הערבי. יחי ההבדל בכול הנוגע לאישורי בנייה בהתנחלויות או אפילו בגושים יהודיים בישראל שבקו הירוק  ואישורי בנייה במגזר הערבי, אפסיים בעיקר בהתחשב בגידול טבעי. מלבד זאת מדוע דווקא בחרו את מועד ההריסה כאשר על הפרק עומדת סכנת הריסה בעמונה. הרי הפרת החוק לא ארעה באותו זמן, אלא הוא עניין של שנים. העיתוי הוא חשוב בהסתה.

הסתה יעילה היא הסתה שבה היא קשורה לאיזו מציאות מוכרת על ידי הקהל ויש לה יעד אחד. במקרה זה ערביי ישראל. קחו כדוגמה את השריפות הגדולות בחיפה שיוחסו מהר מאוד על ידי ראש הממשלה ל"הצתות טרור". במאמר ב"הארץ"(21.1.2017 ) תחת הכותרת: "הראיות להצתה בגל השריפות-עשן בלי אש"- גיל חסון מפרט את המוקדים, ובינתיים אף לא באחת מהם נמצאו ראיות חותכות להצתות זדוניות. יתרה מזאת, רבות מן השריפות היו ליד ישובים ערביים. אבל  לא שמענו מפי "אלוף ההסברה" ש"אין כלום- כי לא היה כלום". ביבי לא מסית הוא מסביר.

נשאלת השאלה מדוע ראש הממשלה דוחף ממש בכוח את ערביי ישראלי,שרובם המכריע רואים עצמם אזרחי המדינה וכול מאווייהם לזכות בזכויות שוות ולחיות בשלום- מדוע הוא דוחף אותם בכוח אל הקיר. הרי רוב אזרחי המדינה כולל  מפלגות הימין, מעוניינים בקיום יחד עם האזרחים הערביים.עם כול הניסיון לנמק זאת כקריצה אל הלאומנים, זה לא מסתדר. גם המשל של הצפרדע  והעקרב לא תופס כאן. ביבי עוקץ, הצפרדע טובעת והעקרב מגיע לחוף.אילו זאת הייתה הבעיה של ביבי-מילא. אבל זאת הבעיה שלנו כי הוא ראש הממשלה.

אהבה אבהית.

 דוגמה אחרת שלקוחה מ"דפי ההסברה"  של ביבי  היא  הטלפון שלו לאביו של אלאור עזריא לחזק את רוחו ,נוכח העבודה שהבן מואשם בהריגת  מחבל שלא  הווה כול סכנה לאנשים ולסביבה.ושוב, לכאורה, או נכון יותר- לחשכה, מה רע בכך שמעודדים רוחו של  אב שבנו נמצא במצוקה ומה גם שהוא נחשב לחייל טוב. אבא זה אבא. וכי לא רואים כיצד ההורים נתניה דואגים לילדיהם מעל ומעבר. אם נרחיק קצת בזמן ובמקום הרי נמצא זאת במולדת של דונאלד טראמפ- בדון קורלאונה בכבודו ובעצמו.  איך אפשר שלא לחוש עד עומק הנשמה בדאגה העליונה של  "הסנדק" למשפחתו עד כדי שהלב נצבט. וכאשר סאני, הבן, נרצח, אי שם בסיציליה, איך אפשר לשבת בשוויון נפש מול המרקע ולראות את הדמעה הנקווית בקצה העין של מרלון בראנדו. הלב כמעט ונשבר. אם לכך נוסיף את המנגינה  הרומנטית מתוקה כמו סירופ מעץ אדר- "מייפל סירופ", כרקע לסרט  של נינו רוטה- הגדול  (אשר תובא בסיום) הרי מה שנשאר מן הלב מתפורר לרסיסים. וזהו הבית הראשון של השיר

Speak softly love and hold me warm against your heart
I feel your words the tender trembling moment start
We're in a world, our very own
Sharing a love that only few have ever known

בתרגום חופשי.

דבר ברוׁך אהובי וחבקני אל הלב.

במילים של עידון ורעד עד כדי כאב

אנו בעולם, עולם שהוא שלנו בלבד

חובקים אהבה, חוויה שהיא לא של כול אחד.

מתוק כמו דגני הבוקר של "קלוגס". אלא מה! ב"מחווה" האבהית הזאת ישנה חתירה ,כעומק המנהרות בעזה, הן נגד ערכי  צה"ל והן כנגד ערכאות החוק והמשפט.במקרה שלנו זה בהחלט נוגע לאושיות החוק. ומה תאמרו לזה שראש הממשלה ב"פיטפוּטוויטֶר" שלו משבח את הנשיא טראמפ על החומה שהוא רוצה לבנות על גבול מקסיקו בדומה לזאת שישראל הקימה בגבול סיני.  וכאשר ממשלת מקסיקו, הידידותית , מתרעמת, ביבי מפנה אצבע מאשימה אל התקשורת- הסמולנית, והבולשוויקית. זאת לא אמירה. זאת הסתה-אם אפשר להגדירה "אווילית" .וכי מי הוא ביבי 2017 אם לא יציר התקשורת  .חשבתם מה יקרה אם המדיה תתנזר מביבי ליומיים- מה יקרה….לא למדיה. לביבי. אין ביבי. יכולנו עוד להביא מן הגורן ומן היקב של ראש ממשלתנו, אך נסתפק בזה.

מה שקורה בדרך כלל, ותלוי בזמן ובמקום, הוא שאנשים שמשקרים מתחילים  להאמין בשקרים של עצמם וככול שהם מרבים בכך הם שוקעים לעולם של שקרים.לג'ורג' ברנרד שו הייתה  אמירה משלו: "עונשו של השקרן הוא שהוא אינו יכול להאמין לאף אחד אחר" התוצאה היא שהסוליות הדורסות למטה – מתבלות. ואילו למעלה, מעל לקן הקוקייה ,משהו עובר ביעף ופוגע בקצה  הערמה וזאת מתמוטטת, הקוסם  מוצא את עצמו חשוף,בעולם שהוא לא שלו. וזה הסוף.

 

אנו לא נהפכנו לשונאי אדם ולשוחרי נקם- מנשר ניצולי השואה

לפני 15 שנה בקרוב הוקרא מנשר ניצולי השואה במושב הנעילה של כנס בינלאומי שנערך ביד ושם. מעטים בארץ ובעולם מודעים לקיומו של אותו מסמך ערכי, מוסרי, יהודי ואוניברסאלי אשר אמנם התקבל ,כאמור, ביום הזיכרון לשואה ב- 2002  ,אבל חשיבותו ,לא זו בלבד שלא פחתה אלא עלתה ,בעולם בכלל, בעולם היהודי בפרט, ובייחוד במדינת היהודים. לצערנו הוא אינו חלק  מן הנרטיב הטקסי של יום השואה. אולם מאידך הוא תקף לא רק ביום השואה אלא בכול ימות השנה. עם זאת, ידידי ,העיתונאי והחוקר ההיסטורי של תקופת השואה , ראול טייטלבאום ואני- השרידים של מנסחי המנשר, מביאים את תוכנו לקראת יום הזיכרון הבינלאומי שחל ב-27 בינואר. העם היהודי הוא עם של זיקה אוניברסאלית חזקה, כי הנסיבות ההיסטוריות עשו אותו לכזה ,והסימנים במציאות של ימינו להתהוות בדלנות לאומית ולאומנית הן לרועץ לעם היהודי ועלולות לפגוע ב"עתיד הזיכרון" .מסיבה זאת יש משנה תוקף למנשר הזה.

נכיר לכם תודה, קוראים יקרים, אם תפיצו את המסמך בכול צורה אפשרית, בין אם מדובר במסגרת  כמו בפייסבוק, בשיטה של חבר מעביר לחבר, במסגרת תרבותית, תקשורתית  וכיו"ב, או כפרטים- בבלוגים ,ברשתות החברתיות, בארץ ובחו"ל, ובקשו ממי שקורא אותו שיפיץ אותו הלאה כדי שהוא יקבל את התהודה המרבית.היינו רוצים שהוא יגיע למרב בתי אב בישראל ,לקהילות היהודיות בחו"ל וגם לציבורים בעולם. לאלה ,אם יש צורך ,ניתן למחוק את הגרסה העברית ולהשאיר רק את הגרסה האנגלית  ככה שההעברה תהיה חלקה יותר. לאנשי החינוך בקרבכם -יהיה זה הולם לקרוא אי אלה קטעים של המנשר בפני תלמידים. יהא חלקכם עימנו.

 

?????????????

איור: נתי גיל פוגל

מנשר ניצולי השואה

אנחנו דור ניצולי השואה הולכים ומתמעטים. בעוד שנים לא רבות לא יהיה עוד על כדור הארץ אדם שיוכל להעיד: "אני זוכר את מה שאירע בשואה". יוותרו רק ספרי זיכרונות ומחקר, תמונות וסרטים, ועדויות ניצולים. או אז יהפוך זיכרון השואה מגורל כפוי, החתום בבשרנו ובנשמתנו, לייעוד היסטורי שעל האנושות ועל הדורות הבאים לשאת באחריות לצקת בו תוכן ומהות.

באביב 1945, נדמו קולות וזוועות מלחמת העולם השנייה, ואנו, שרידי יהדות אירופה,  יצאנו ממחנות המוות ומגאיות ההריגה, אחד מעיר ושניים ממשפחה, מוכים ומרי נפש, מיותמים, ללא קהילה וללא בית, ובלי נפש קרובה המחכה לנו ברחבי תבל.

המלחמה הסתיימה, אך אנו תהינו, נבוכים וכואבים, האם אחרי חשכת הגטאות, רכבות המוות ומחנות הריכוז וההשמדה, נהיה עוד מסוגלים להחיות בקרבנו את פתיל החיים, לאהוב, לעבוד, להקים משפחות ולציין ימי חג ומועד?

אנו לא נהפכנו לשונאי אדם ולשוחרי נקם על דם נקיים. זוהי עדות ניצחת לערכי המוסר הטבועים בהוויית עמנו עתיק היומין, ולאמונה ברוח האדם ובהשגחה. אנו בחרנו בחיים. שיקמנו את עצמנו, השתלבנו במאבק להקמת מדינת ישראל ותרמנו לחברה בישראל ובארצות ההגירה השונות שאליהן הגענו.

מרבית שרידי השואה באו לישראל- מדינת העם היהודי. היה זה עבורם לקח קיומי מהשואה. ביסודותיה של מדינת ישראל הונחו לא רק זכרם של שישה מיליון מבני העם היהודי שהושמד אלא גם הלקחים ההיסטוריים כדי שלא תשנה עוד שואה.

מאז ועד היום אנו מתמודדים עם הסוגיות המעיקות הרבות העולות מסיפור השואה: על מה ולמה נעשתה הזוועה? מדוע סומנו היהודים על-ידי הגרמנים כסכנה לאנושות שיש להשמידם? מדוע דווקא מקרב העם הגרמני שהוליד הוגים ומורי הלכה באתיקה וענקי יצירה בתרבות המודרנית יצאו הרוצחים שיצרו והפעילו את מכונת ההשמדה חסרת התקדים?!

אמנם, אנחנו ציבור פלורליסטי, רב פנים ודעות, אך משותף לנו ומאחד אותנו הרצון למסור לדורות הבאים את לקחי חיינו המיוסרים בטרם ירד המסך וייפרדו גם אחרוני הניצולים מזירת החיים. מכאן, מירושלים, מיד ושם – אתר ההנצחה של העם היהודי לשואה ולגבורה, ובמעמד זה אנו משמיעים את קולנו.

במסורת היהודית הזיכרון הוא ערך מכונן. ואולם, אין הזיכרון מבודד כערך עצמאי אלא נסמך לחובה המוסרית. היום, כשאנו, ניצולי השואה שהזיכרון צרוב בבשרנו, באים להעביר את לפיד שליחות הזכירה לדורות הבאים, אנו מעבירים עמו גם את המסר היהודי שהזיכרון צריך להוליד למעשה ולמחויבות מוסרית. הוא צריך להיות הבסיס לפעולה ומקור הכח ליצירת עולם טוב יותר.

"לא תרצח" – היא החובה המוסרית העליונה אשר הוטלה על האנושות בהר סיני. זיכרון הרצח של ששה מיליוני יהודים ועוד רבים אחרים בידי הנאצים ועוזריהם, מחייב אותנו בחובה שאין למעלה ממנה לצו של "לא תרצח". החיים הם יצירת אלוה שבן אנוש לא יהין ליטול מזולתו, מאדם שנברא בצלם אלוהים. כחלק מזיכרון השואה אנו קוראים לחתור ללא לאות לשמירה קפדנית על חיי אדם ולהימנע משפיכות דמים.

אנו, כמי שכבודם האנושי חולל עד עפר ובשמם של אלו שגורלם נחתם להשפלה מזוויעה בטרם הוצאו להורג, קוראים לעולם כולו להתאחד סביב ערכי זכויות האדם והשוויון בין בני האדם ללא הבדל דת, גזע, לאום, מעמד חברתי או מין. רודנות ואלימות פוליטית כמו ניצול כלכלי אכזרי תוך רמיסת כבודם האנושי של יחידים וקבוצות, הם חטאים שאין להם כפרה ואשר על העולם הנאור להתאחד בפעולה נחושה כנגדם.

אין חלופה ממשית לקיום זה לצד זה של בני האדם ושל העמים. יש לעשות הכל כדי שבעיות יפתרו לא בשפיכות דמים אלא בסיג ובשיח, במזרח התיכון ובעולם כולו.

אנטישמיות וכל סוג אחר של גזענות טומנים בחובם סכנה לא רק ליהודים אלא לכל העולם. חבויות בהם מגמות שיכולות להוביל לרצח עם. בימים אלו ה"אנטישמיות החדשה" מכוונת בו זמנית נגד היהודים, נגד ישראל ונגד הציונות, תוך הפיכת מושגים אלה למושגים נרדפים. תופעות אלה שכיחות גם בתעמולה הבאה מהעולם הערבי. השואה הראתה לעולם עד היכן מגיע כוחן ההרסני של האנטישמיות והגזענות. הכחשת השואה, מזעור השואה ובנאליזציה של השואה, הם פתח מילוט מהסקת מסקנות מתבקשות מהעבר והפקת לקחים לעתיד. אנו נציגיו של דור הניצולים קוראים לכל אנשי המצפון בעולם לעקור תופעות אלה מן השורש ולהיאבק בהן ללא פשרות.

על אף שזיכרון השואה טעון וספוג בחורבן, ברוע ובאבדן צלם אנוש המאיימים על כל ערך אנושי, אנו, הניצולים שצעדנו בגיא צלמוות וראינו כיצד משפחותינו, קהילותינו, ועמנו מושמדים, לא שקענו אל תהומות הייאוש ולא איבדנו את האמונה באדם ובצלם אלוהים. אנו מבקשים לחלץ מן הזוועה שחרצה בבשרנו, מסר חיובי לעמנו ולעולם – מסר של מחויבות לערכי האדם והאנושות.

השואה שייכת למורשת האוניברסלית של כל בני תרבות, היא שקבעה את אמות המידע לרוע המוחלט. לקחי השואה חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומניים, לדמוקרטיה, לזכויות אדם, לסובלנות וסבלנות, ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטליטריות.

מהר הזיכרון בירושלים יוצאת לעולם קריאתו של הלל הזקן: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" ואידך זיל גמור!

זהו המסר שלנו לאנושות, זאת המורשת לדורות הבאים.

 

מנשר הניצולים הוקרא לראשונה ע"י העיתונאי והסופר ,ניצול השואה צבי גיל בטקס שחתם את הכנס הבין-לאומי שהתקיים ביד ושם בנושא "מורשת ניצולי השואה – ההשפעות האתיות והמוסריות לאנושות" כקריאה לעולם כולו. הטקס נערך בבקעת הקהילות ביד ושם ביום ה', כ"ט בניסן תשס"ב,        11 באפריל 2002 .

 

 

 

Our Living Legacy -The Survivors’ Declaration

 

The Age of Holocaust Survivors is drawing to a close. Before long no one will be left to say, "I was there, I saw, I remember what happened." All that will be left will be books of literature and research, pictures and films, and multitudinous testimony. This will be a new era. The dark inheritance of the Shoah that was so indelibly stamped on the survivors' souls and hearts will become a sacred mission imposed upon humanity.

In the spring of 1945 the great thunder of World War Two was silenced. In the eerie stillness that followed, we, the last vestiges of European Jewry emerged from the camps, the forests, and the death marches. We were ragged, bitter and orphaned, without friend or relative, without a home. We were secretly wondering in our hearts if after the Ghettos, transports, and Auschwitz we would still be capable of rekindling a spark of life within us? Could we ever work again? Love again? Would we dare begin a family again?

No, we didn’t turn into wild animals, hungering only for vengeance. This is a testament to the principles we possess as a people imbued with enduring faith in both man and Providence. We chose life. We chose to rebuild our lives, to fight for the establishment of the State of Israel, and we chose to contribute to society in Israel and in a host of other countries.

The majority of the Holocaust survivors came to Israel – the Jewish State. This was, for them, an existential imperative arising from the Holocaust. The foundations of the State of Israel were built not only on the memory of six million of our people who were murdered, but with the historical lessons of the Shoah in mind, namely that a Holocaust will never happen again.

Since then, we have chosen to contend with the most resounding and perplexing issues relating to the Shoah: Why and for what purpose was the horror perpetrated? Why did the Germans single out the Jew as a danger to all humanity who must be exterminated? How is it possible that amongst the German nation, a people of such apparent intellect and modern culture who produced great artists, thinkers and teachers of ethics, murderers could arise who fashioned and operated this unprecedented killing machine?

The survivors are a pluralistic lot, with myriad opinions, convictions and doctrines. But we share a deep desire to transmit to the future generations what we lived through, and what we learned during that dark time, before we bid farewell to this life that showed us so much bitterness. It is from here, from Har HaZikaron – the Mount of Remembrance – from Yad Vashem in Jerusalem, that we the survivors choose tell our story. And it is now, that we raise our collective and individual voices.

In Jewish tradition, the command to remember is absolute. But its obligation does not end with the cognitive act of memory – it must be connected to both meaning and action. Today, we for to the next generation. We pass to you as well, the fundamental lesson of Judaism, that memory must be accompanied by action of ethical and moral intent. This must be the foundation and the focus of your energies toward the creation of a better world.

“Thou shalt not murder!” This basic tenet of human morality was trumpeted to all humanity from the heights of Mount Sinai. The memory of the murder of 6 million Jews by the Nazis and their willing helpers obligates us to act on this injunction. Life is a gift of creation, its form and essence a statement of ultimate equality among all those created in God’s image. With this in mind, it would seem obvious and indisputable that this fundamental commandment obligates all of humanity. And yet it is being mockingly violated in every corner of the world. As a part of the legacy of the Shoah we must be relentless in our pursuit of solving human conflict, between states and between people, in ways that prevent unnecessary bloodshed.

For us, who experienced the degradation of cruel racism and prejudice, who were condemned to death merely for being born Jews, we call on humankind to adopt principles of equality among men and nations. Tyrannical despotism, political and religious oppression, economic deprivation designed to destroy human dignity must be seen by the world community as grave sins that will not be tolerated. There is no real alternative to coexistence between people and nations. All must be done to resolve differences not through the spilling of blood but through discussion and mediation, in the Middle East and in the entire world.

Anti semitism and all other forms of racism present a danger not only to Jews but also to the community of nations. These days the “new anti semitism” is directed simultaneously against Jews, against Israel and against Zionism. By equating these terms the danger for Jews as a whole is exacerbated. This phenomenon is also common in propaganda emanating from the Arab world. The Holocaust showed the world the extent of the destructive power of antisemitism and racism. Holocaust denial, as well as minimization and banalization of the Holocaust provide a means of avoiding the evident conclusions and learning the lessons for the future. We, the survivors, call upon the world to wipe out these phenomena and to combat them relentlessly.

The memory of the Shoah is contentious and dark, exposing the ugly and naked face of consummate inhumanity that threatens the very nature and stature of civilization itself. We who staggered through the valley of death, only to see how our families, our communities and our people were destroyed, did not descend into despondency and despair. Rather, we struggled to extract a message of meaning and renewed purpose for our people and for all people, namely: a message of humanity, of human decency and of human dignity.

The Holocaust, which established the standard for absolute evil, is the universal heritage of all civilized people. The lessons of the Holocaust must form the cultural code for education toward humane values, democracy, human rights, tolerance and patience, and opposition to racism and totalitarian ideologies.

From Har HaZikaron in Jerusalem the words of Rabbi Hillel need to ring out loud and clear: “What is hateful to you, do not do to your fellow human being!”

THIS IS OUR MASSEGE.

THANK YOU

==================================================================

The Survivors' Declaration was first read out by Holocaust survivor , journalist and writer. Zvi Gill at the closing ceremony of the international conference held at Yad Vashem on "The Legacy of Holocaust Survivors: The Moral and Ethical Implications for Humanity." The ceremony took place in the Valley of the Communities at Yad Vashem on Thursday, 11 April 2002.