הדרום .

לתל אביב יש צפון ודרום כמו בערי מטרופולין אחרים, אך גם אם העירייה עושה דברים מתָּקנים ההשפעה היא בינתיים מוגבלת.הוא הישבן של העיר.

השכונה הדרומית נווה שאנן,היא לעתים קרובות בחדשות. באחרונה בגל הקור האחרון והסופה "כרמל" נמצא בה חסר -בית ללא רוח חיים, כשמת מכפור. עיתון "הארץ" הקדיש לכך אף מאמר  מערכת. אלא שהדבר דווח  לא בשל המציאות של חסרי בית והשכונות העניות, אלא בשל הסופה. בנווה שאנן מתים אנשים מסיבות שונות מבלי שדווח עליהם כלל .לא בתאונת דרכים, לא בשל "כבוד המשפחה" ולא במלחמת כנופיות, ובדמי ימיהם. בין היתר מקרב מכורים לסמים שמקוננים בשכונה. לאחת מהם, על נרקומנית צעירה מעולפת על סף החידלון ,הקדשתי בשעתו פוסט. מי שעוסקת בהרחבה רבה בנושא הן בצורה שוטפת והן בתחקירים היא  העיתונאית וורד לי .

את ההיכרות  עם שכונת "נווה- שאנן" בדרום מרכז תל אביב עשיתי  בקיץ 1947 כשבאתי לתל אביב מכפר הנוער במגדיאל, כיום חלק מ"הוד השרון". באתי מצויד בדיפלומה של פָלָח,לוּלָן, מגָדֵל ירקות וכובס בעתודה. איכר צעיר וקצת משכיל בא לעיר הלבנה שאין בה לא שדות פלחה,לא לולים ולא גני ירק,קרה ולא ידידותית לפליט כמוני . גם לא הייתה לי קורת גג. היו לי כמה חברים שבאו אתי ביחד לארץ באותה קבוצה של עליית הנוער. שלשה מהם גרו בדירת חדר ,בקומת קרקע ברחוב לֶבָנדָה, עורק התעבורה המזרחי של השכונה שמקביל היום לכביש  מספר 2 .ביניהם היה ידידי מנחם, מונייק ינובר, שחקן קומי מלידה. הוא זה שבא שנה לפני כן לבית הספר החינוכי חקלאי במגדיאל לביים את ההצגה "ממרחקים לחוף מבטחים" שזכתה להדים בעיתונות. לימים הוא שיחק ב"הבימה", אך בשל המשכורת הדלה, הוא נכנס לעסקי צבוע רכב, ועשה יפה לביתו אך הרס את נשמתו. מונייק אמר לי: "צבי ,אתה תהיה איתנו, בָּבָּארָקים שָם היה צפוף יותר.". באתי לדרום.

בשנים האחרונות אני מרבה לבקר בקצה המערבי של השכונה בקליניקה פיזיותרפית שמצויה בה. בדרך בין הקליניקה לבין תחנת האוטובוס אני מטייל לי ושואב את המראות. יש בשכונה גן משחקים חדש, במקום שבו עמדה התחנה המרכזית בתקופת המנדט הבריטי, שמכונה "פינה הג'אנקיס" ויש לא רחוק משם גן שנקרא "גן הנרקומנים" ויש גם עובדים זרים שמתגוררים בשכונה זאת. גם זאת נווה שאנן אבל לא רק.

נזכרתי בנווה שאנן, כי נכדתי דרור, הזמינה אותי לפסטיבל אוכל סיני, שנערך בשכונה במחצית דצמבר, כחלק מן האירועים שהעירייה מעודדת לשיקום השכונה. בשל מזג האוויר הקר ביטלתי את הסיור שלי והעדפתי לשבת בבית חם ולכתוב פוסט.

"נווה שאנן"  שייכת לאותו מידור ומעמד שנקרא דרום. הדבר בא לידי ביטוי בפערים לרעת הדרום בכל מדד חברתי-כלכלי וסביבתי. כמו בהכנסה הממוצעת לנפש, בערכי נדל"ן, בגודלם וזמינותם של מבני ציבור, בשירותים ובמתקנים ציבוריים .מדובר במחסור בשטחי ציבור העירונית כשבדרום תל אביב ההשקעה בהם נמוכה מזאת שבאזורים אחרים בעיר כמו גם במוסדות ציבור, ויש ברובע ריכוז של מטרדים מזהמים שלא לדבר  על פעילות עבריינית.לקיטוב בין דרום ומרכז-צפון תל אביב, כמו גם לאפליה המתמשכת של הדרום על ידי עיריית תל אביב-יפו לאורך שנים ארוכות, יש שורשים היסטוריים.

היסטוריה.

ראשיתה של "נוה שאנן" הוא ב 1921 לאחר מאורעות תרפ"א . אלה  היו פרעות ביהודים שהחלו במאי 1921 וכללו שוד,ביזה,אלימות, מעשיי רצח ,ואונס נשים שבוצעו בידי ערבים תחילה ביפו ואחר כך התפשטו ברחבי הארץ.אלה נמשכו חמישה ימים ובמהלכם נרצחו קרוב לחמישים יהודים וקרוב ל-150 נפצעו.

ארבע מאות  יהודים תושבי יפו החליטו לעזוב את העיר ולייסד שכונת חדשה שמבוססת על מסחר,מלאכה ועסקים בניגוד לתחום החקלאי שהיה ברובו בידי הערבים ובאזור תל אביב גם בידי הטמפלרים- המושבה הגרמנית-שרונה.הם  התיישבו בשטח שבו היה פרדס ושאותו רכש בעבורם בצלאל  יפה, מגדולי החלוצים רוכשי הקרקעות  ביישוב היהודי בארץ ישראל. הם בחרו באדריכל יוסף טישלר, והראיון היה להקים שכונה בצורת מנורה עם רחוב ראשי, כציר בתווך ולצדה ששה רחובות בצורת קנים.תוכנית "המנורה" לא יצאה לפועל בשלמותה כי המתיישבים ביקשו שטח גדול יותר בין היתר לאפשר יזמות פרטית שתתאים למקצועות שלהם.

בהתמדה ובנחישות, החל פיתוח השכונה שכלל בתי עסק קטנים,חנויות,דפוס,נגרות. זאת בצד מבניי מגורים.הודות למרץ הרב שהשקיעו תושביה בפיתוח השכונה,לרבות רחובות מתוכננים על ידי אדריכלים ובהם מבנים ידועים עד היום כמו "בית האוניה" ,"בית קלמרו" ו"בית שלם",נערך בה  מעין "יריד המזרח" בשנת 1932.בנווה שאנן הוקמה  בשנת 1938 התחנה המרכזית של תל אביב בעלת הרציפים הארוכים, שלגָבָּי אף היא עמוסת זיכרונות ולא כולם מלבבים.במלחמת העולם השנייה הופצצה התחנה על ידי מטוסים איטלקיים והיו בה הרוגים ופצועים.

כשהצפון הופך לדרום.

האמירה המקראית "וישן מפני חדש תוציאו" אינה תמיד מרשם להתפתחות אורבאנית טובה.ומה שהיה צפון ליפו הפך במרוצת השנים, לדרום תל אביב במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20. במסגרת  המאמצים לפתח את השכונה  בשנות-90 כללו ,כאמור,הקמת התחנה המרכזית החדשה, נפתח מדרחוב עם כניסה תת-קרקעית ממנו ישירות אל מתחם התחנה.אבל בד בבד,אי טיפוח הקיים,העדר תחזוקה של הבתים,העדר הקמת תשתיות, ירידת ערך הנכסים והזנחה הביאו להתדרדרות מוחלטת.השכונה הפכה לאזור פשע,שוק  סמים ,זנות,סרסורים,עולם תחתון. ירידת ערך הדירות הביא למקום אוכלוסייה ענייה,דיירים מפוקפקים ועובדים זרים.כול אלה והשם שיצא לפניה הפכו את ה"נווה" ל"סלאם". מסתובבים אנשים כיום או שרועים לצד איזה קיר,לרוב נשים, שהלב נכמר לראותם, ואתה מגיע למסקנה כי במקום להוציא את אלה מן הדרום יש להוציא את הדרום מהם.

מראות מנווה שאנן.

בראשית שנת אלפיים כמה שנים לאחר בחירתו של רון חולדאי לראש העיר החלו פעולות לשיקום השכונה. כמה מבנים ציבוריים טופחו או הועברו למקומות אחרים בשכונה, הוקם מרכז קהילתי, פינות נוי וגינת לווינסקי ,ספריית גן ,מגרש ספורט ועוד אתרי תרבות ובילוי שעירית תל אביב יודעת לטפח בעיר כולה.נווה שאנן הפכה לאזור מבוקש של  אנשים צעירים שהקימו בהם מיזמיי אוּמָנות ואָמָנות, גלריות,אולפנים קטנים לצילם ועבודות גראפיקה, סטודיוס לעיצוב תעשייתי וכיוצא באלה. זאת בשל שכר הדירה הנסבל בכרך שהתפרסם כיָקָר ביותר בעולם,ובעיקר בשל גובה שכר דירה.לשבחם יאמר,וזאת התרשמות שלי, שהם שומרים יפה על המבנים בפנים.ניכרים סימנים של הגירה חיובית לתוך השכונה. מתקיימים בשכונה פסיטבלים של פולקלור, או של אוכל,כפי שציינתי.העיריה אף מעניקה מלגות לימודים לסטודנטים צעירים שעוברים לגור בשכונה.יש מגוון יפה של מסעדות מסוגים שונים ופינות קולינריות במדרחוב, ומתקיימים בהם ירידיי יצירה ואירועים אחרים שתל אביב מצטיינת בהם.

לפי תוכנית המתאר "תל אביב 5000 " יוקם ברובע מרכז עסקים ראשי שבו יהיו גם מגדלי מגורים.אלה לפי התוכנית יהיו מיועדים למשפחות צעירות ובמחירים מיוחדים. ודווקא בעניין הזה יש מקום לחשש.ויש בו עוקץ.המגדלים האלה שמתרוממים למעלה ,ויש כבר כמה כאלה שבולטים כמו אגודל נפוח,מגמדים את אלה שלמטה,בכל מובן. הרי זה אחד ה"טרנדים" של  "התחדשות עירונית" כאשר משתלטים  עליה חברות נדל"ן אדירות כוח שעושות הכול כדי להרוס את הקיים ולבנות תחתם את החדש. תוך כדי כך הם לא רק מפנים את  הפסולת הדוחה אלא גם את התושבים הוותיקים שלא התעשרו כדי לרכוש דירה חדשה במגדלים.

נווה שאנן. מימין המדרחוב. באמצע סטודיו של מעצב תעשייתי. משמאל חדר מדרגות לקלינקה פיוזיותרפית.

לעומת זאת, ראו מה שקרה ברובע "הארלם" בניו יורק. פעם כשאמרת "הארלם" אמרת צמרמורת. תהום אנושית. כיום עיריית ניו יורק הבינה כי כדי לשפר את החיים בשכונה צריך לדאוג לדיור בר השגה לדור הצעיר. להציע מענקים והלוואות בתנאים נוחים לאמנים ולבעלי מקצוע,כאלה שתורמים בעצם נוכחותם לעיר.הוקמו גני ילדים רבים,מועדונים לנוער ולאוכלוסייה הקשישה.נוספו תחנות ל"סאָבּוֵויי"- הרכבת התחתית של ניו יורק' כדי לאפשר תעבורה מהירה ונוחה. כל אלה גרמו לכך ש"הארלם" כיום היא לא מונח מרתיע אלא רובע מבוקש.במידה מסוימת עשה זאת טדי קולק, ראש עריית ירושלים, והבונה הגדול שלה, בקטמונים.

בעצם כול אדריכל טוב שוחר חברתי, יאמר לך שכדי לשקם שכונה אתה צריך לעזור לשקם את תושביה, דהיינו לשתף אותם, בבניית השכונה או בשיקומה. זאת צמיחה בריאה מלמטה.וכל השקעה ציבורית תניב את התוצאה הרצויה.הבשורה הטובה בינתיים היא פינוי התחנה המרכזית "החדשה"- פגע אורבאני מאז הקמתה. נקווה שהפעם היא תפונה ושבמקומה יימצא מזור לאי אלה תחלואיי השכונה.

אשר לי הבטחתי לדרור,נכדתי, כי בפסטיבל האוכל הבא אני בא ויהיה מזג האוויר סוער ככול שיהיה.

.

שוק ההבלים.

פרסומת תפלה שהציבור משלם בעבורה כפליים..

יורם פוגל הוא  אדריכל ובונה ערים, אבל גם צייר שעבודותיו הוצגו בתערוכות שונות. עוד בנעוריו הוא  שמע כמה אמירות מעשיות מאביו, אברהם פוגל ,בכול הקשור באמנות. פוגל האב היה מהנדס, מנהלן, מוזיקאי ואספן אמנות בכלל ופריטי יודאיקה בפרט. וככה  שינן האב לבנו. "לצייר זאת מלאכה, למכור את היצירה –זאת אמנות". אני מניח שאמנים רבים, ביניהם בולטים מאוד בארץ  ובעולם שותפים להגדרה זאת מניסיונם שלהם. ואם זה היה ככה פעם, כיום היא תקפה שבעתיים.

בעולם של היום,וישראל היא חלק ממנו, הכול , או כמעט הכול ,הוא שוק  שבו קונים ומוכרים. יש ומוכרים מוצרים בני קיימא ויש ש"מוכרים"  מוניטין של חברה או אדם. בדיוק או בערך כפי שמוכרים אבקת כביסה וחיתולים לתינוקות. לא זו בלבד שהשוק רווי בפרסומת אלא גם במומחים, לרבות אנשי אקדמיה אשר מתמחים בענף  הקידום והמכירה- החל במוצרי מזון וכלה באנשים ובספרים.  מו"לים רבים שנמצאים כיום בענף ההוצאה לאור לא עוסקים בקידום הספר. יש להם אנשי מכירות או קורס לשיווק של הספר.המשווק יכול למכור פוליטיקאי אפור שמפרסם  memoir כמדינאי  בסדר גודל של צ'רצ'יל ישראלי-  וכמרשל קוטוזוב -כאסטרטג. זאת המציאות ועל מציאות אין עוררים בין היא מעוותת או לא.

הפרסומת הידועה והמקובלת היא זאת אשר משולבת במדיה ,בין זאת הגלויה לבין הסמויה. מדובר בעיתונות הכתובה, ברדיו, בטלוויזיה, בקולנוע, ברשתות החבריות ועוד. פעם חברות הפרסומת הגדולות, כאלה שהכרתי בארה"ב, ארץ הפרסומת, ידעו לפרסם בצורה חכמה ולעתים מתוחכמת. עד כדי כך שהפרסומת הייתה לפעמים מעניינת יותר מאשר התוכנית שהיא לוותה.ככה זכורה לי פרסומת למכונית הפולקסוואגן הקטנה –החיפושית-של פעם. על המרקע ראינו גזע של העץ. אבל אם הסתכלת טוב ראיתי כי בצד יש בליטה קטנה, ובתקריב המצלמה נראה ה"האף", של המכונית. הטקסט אמר שזאת מכונית שאין לה בעיית חנייה. ומדובר היה בעידן שבו הרכבים האמריקאיים היו ענקיים, באורך כפול מן הפולקסוואגן. דוגמה אחרת שונה לחלוטין. חברת אנרגיה גדולה הביאה פוֹלוֹנֶז של שופן בביצוע  פסנתרן ידוע, תוך ציון שזה הוגש על ידי אותה חברה להנאת המאזינים והצופים. כלומר ניתן ליצור ולעצב פרסומת חכמה ונעימה לאוזן או למראה.זה היה פעם.

פרסומת שיש בה מידע על שרות או מוצר גם עם חוזרים עליה מספר רב של פעמים הדעת נותנת שהיא מועילה למפרסם. הפרסומת ברובה,בעיקר בימינו, היא תפלה. גם במלל וגם באלמנטים החזותיים או הקוליים שמלווים אותה ולא זו בלבד שלעתים היא בלשון עילגת,ובלתי מובנת, אלא יש בה מוקשים בלתי עבירים . לדוגמה מוסד פיננסי מודיע על הלוואה בתנאים נוחים ובסיומה של ההודעה הקריין נכנס לסחרור טקסט במהירות על קולית- כשהסיפא היא  התראה של "הוצאה לפועל". זאת אזהרה  משמעותית מאוד וכרוכה בהרבה כסף .ואם היא מחויבת פרסום, הרי לא מתקבל על הדעת  שבפרסומת בכתובים היא לא תהיה בשפת "מורס" אלא  בעברית ברורה ומובנת. הצורה שבה היא מתפרסמת ברדיו, יש בה לדעתי עילה משפטית של העדר אזהרה ברורה. אבל זאת דוגמה אחת.

הבעיה מתחילה ב"גיוון". כמו חברה  לשרותי חרום בריאותיים  אשר גם קולו של הקריין ,איזה בריטון כמו של יורי לֶוויטָן ברדיו מוסקבה של פעם באירועים מיוחדים ,אמור ללמד על הרצינות העניין. אשר לתוכן ,הוא  קורא לך להזדרז ולהירשם שמא תקבל בינתיים אירוע לב ולא יהיה מי שיטפל בך .כשאני שומע את קול הא.ק.ג. המוגבר הזה אני שם יד על החזה לבדוק מה נשמע שם. מאז המסר שונה ופחות מפחיד.או פרסומת על אפוסתרפיה שהיא אחת הפרסומות  המתמידות, לפחות ברדיו ומביאה גם דעות אנשים על טיבה המוצלח. אך מדוע צריך שף ממוצא צרפתי שידבר בשבחה של האפוסתרפיה  בהיגוי "פראנסייז", כשהוא חורש את העברית במחרשת עץ . האם זה המתאבן, המנה העיקרית או הקינוח. ככה או אחרת, ציבור הסובלים נקרא לרוץ מהר לטיפול מתאים.ואם תשאל אחד מהם  "מה אתה רץ?" .ביידיש זה נשמע טוב יותר :"וּוס לוֹיפס דו". לפי גרסה אחד הוא יענה: "שכחתי"  לפי גרסה אחרת בריצה הוא ישכח את כאב הברכיים.זה מזכיר לי אחד מן הסיפורים על הרעשלע מאוסטרופול, שהיה מומחה  לכול דבר, כולל רפואת שיניים.ביידיש המקצוע נקרא "פֶלצֶ'ר" . במקרה אחד הופיע אצלו וולוולע שהתלונן על כאב שיניים חזק. הערשעלע הושיב אותו על כיסא, הכין את המרקחת על האש- זפת טהור, וכשזה עדיין מבעבע  הוא שפך אותו על ראשו של וולוועלע."אוי מָיין קוֹפּ, מאיין קופ "- זעק וולוועלע- הראש, הראש. ,"אובֶּר די צֶעיין"- "אבל השיניים?"שאל הערשלע.

ישנם שיאנים  כפי שאני התרשמתי. אחד מהם  היא חברת "משען" שהיא רשת של דיור מוגן ורואה עצמה כגדולה בארץ.לפני זמן מה היא יצאה במבצע שבו אין צורך לא בפיקדונות ולא בערבויות וכיו"ב דברים שמכבידים על הדיירים אלא בתשלום חודשי  על דירת סטודיו מרוהטת ובמחירים טובים. יפה וראוי. אלא שמישהו, הקופירייטר, או מישהו מעליו ,ראה לנכון להוסיף כי נותרו 10 דירות כאלה בלבד. הדעת נותנת כי אם זאת "מציאה" בלתי רגילה -זה ייחטף. ולמחרת תהיה עוד פרסומת ובה מידע שנותרו 5 דירות בלבד. אך מה שקרה שאחרי עשרה ימים שבהלכם שודרו מאות פרסומות כאלה ,מספר היחידות הפנויות נשאר- 10 . אם ככה , אם אין קופצים על דירת סטודיו זאת שבמבצע ,אז ההשלכה אינה רק לגבי טיב הדירות האלה אלא לגבי המוסד כולו.פרסומת בומרנג.רצו לחסוך ונמצאו מפסידים.באחרונה יש כבר פרסומת מוצלחת יותר.

הצד  השווה שבכול אלה הוא כי מי שמשלם בסופו של דבר הוא הקורא, המאזין והצופה והוא משלם פעמיים. הפרסומת נכללת גם במחיר המוצר וגם במחיר המוצג. זאת גם אם אתה לא משתמש לא באחד ולא בשני.לכן, כפי שאני חוזר וטוען, בשעה שבעד צפייה ב"כאן 11 " אנו משלמים פעם במס ההכנסה שלנו שמועבר מן האוצר לתאגיד , בשעתו "האגרא", אנו משלמים גם בעבור צפייה בערוצים המסחריים "החינמיים". גם שם "הכול כלול"- במחיר. פראיירים? כן .אתה משלם על הבלים של אחרים, נוסף על אלה שלך.

אליהוא כץ.

פרופסור אליהוא כץ, מגדולי החוקרים  בני זמננו בתחומי המדיה והחברה הלך אתמול לעולמו. פרופסור אליהוא כץ ידיד ומקור השראה לי בתחומי תקשורת המונים, שהיה חתן פרס ישראל לתקשורת, חתן "פרס מרשל מקלוהן" ועטור פרסים בינלאומיים רבים ,היה גם מייסדה של הטלוויזיה הישראלית כאשר התמנה על ידי ממשלת ישראל כמנהל צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית.

אף שאליהוא כץ היה בן 95 במותו, זה בא לי כהפתעה שכן  ביום ד' האחרון לאחר שפרסמתי את  הפוסט בשם "קן קוקיית האומיקרון" קבלתי ממנו תגובה במייל לאמור: "דברים כדורבנות ,צבי אבל האם יש לך רעיון כיצד עליהם לפעול". בתשובתי הזכרתי אמירה של  הנשיא לינדון ג'ונסון לראש ממשלת ישראל לוי אשכול בעת ביקור בחוותו בטקסס בשנת 1966, כאשר  דיברו על ניסיון שכנוע הזולת כשזה עומד בסירובו. If you catch them by the balls their heart and mind will follow. אם תתפוס אותם בביצים תקבל מהם את מלוא  תשומת הלב. הייתי אז כתב רשות השידור  באמריקה. לפני כמה ימים אנו בקשר,והנה אמש הידיעה על מותו.

אליהוא כץ ו"קץ הטלוויזיה"

לפני כמה שנים כאשר הרשתות החברתיות פרצו  אלינו ו"תקשורת המונים" הפכה לתקשורת המונית,הצגתי  את השאלה לפרופסור אליהוא כ"ץ, לגבי מידה ההשפעה של רשתות אלה. דעתו הייתה " כי מה שנקרא רשתות המדיה החברתיות משמשות צינור לריתוק תשומת הלב, אולם הן הרבה פחות חשובות להפצת מידע מכפי שהן טוענות. הן יכולות לגרום לצופיהן להיות מודעים יותר למצב מסוים , אבל זאת במסגרת חברתית מצומצמת ולא בזירה הרחבה יותר, הלאומית והבינלאומית"

לפני חמש עשרה שנים פרסמו פרופסור אליהוא כ"ץ ופרופסור פדי סקנל Peddy Scannel   מאוניברסיטת שיקגו מסה בשם "קץ הטלוויזיה?" Elihu Katz and Paddy Scannell (Eds.), The End of Television?:Its Impact on the World (So Far)  . במבוא למסה מציינים השניים כי בשנים האחרונות קבוצה של חוקריי מדיה עוסקים בסוגיה האם המדיום של הטלוויזיה הוא בשקיעה. התשובה שלהם היא :כן. " משום שהטלוויזיה שחלקנו הכרנו בשנות ה-60 וה-70 איננה עוד. הטלוויזיה של ה"שיתוף" sharedness"  איזה מכנה  לאומי  משותף, או אפילו כשיתוף משפחתי  אינה יותר אתנו. במקומה קיימים מאות ערוצים, או שידורי "גומחה", של ניידות, שיטה שמשלבת את האינטרנט ואמצעי מדיה אחרים. אפשר לומר כי הטלוויזיה הולכת בעקבות הרדיו,שמוזער ורושת, והפך בן לוויה של כל פרט. כול זה מלווה בהתמוטטות המערכת הציבורית המוסדרת, בשינויים טכנולוגיים, בהשקעות מסחריות, שאמות המדיה שלהן שונות. בכך הן יצרו דעת קהל, אשר מסתייגת מזה שרק אנשי מקצוע בתחום המדיה יודעים מה טוב לציבור.

עם זאת באותה שיחה אתי ציין אליהוא  כ"ץ  שבמקום הערוצים והמגישים בני סמכא שומעים קולות לא מוכרים, מראות לא מוכרים ,אשר מהימנותם, במקרה הטוב, מוטלת בספק. ואכן הפקפוק של פרופסור כ"ץ באשר למהימנות הרשתות, הפך למציאות .השערוריות האחרונות כמו של "גוגל" – בין היתר בהתערבות בזירות פוליטיות פנימיות, בראש וראשונה בארה"ב, אכן לא רק מגבות את הספק אלא הופכות אותו לתופעה שלילית מובהקת. אם רשתות יכולות להטות ולהטעות קבוצות בני אדם בצורה שתשפיע על תוצאות הבחירות  לנשיאות בארה"ב – אין פגיעה גדולה יותר בדמוקרטיה.

אמנם, אליהוא כץ, ספקן מטבעו, במהלך השנים נתן ביטוי להרהורים בדבר תקופת "הקץ של הטלוויזיה", אבל ככל שהשנים נקפו התבררה האמת שמאחורי  הקביעה הזאת. הטלוויזיה כפי שהדור שלי או הדור אחריי הכרנו לא קיימת עוד. הדור הצעיר אינו נזקק לה ויש לו חלופות זמינות בכול אשר יפנה ובזמן שנראה לו. זה כבר לא "מדורת השבט" כפי שזה בעידן הטלוויזיה הישראלית.אליהוא כץ החכם, ראה זאת כפי שראה את ירידת החשיבות של החדשות בטלוויזיה עם הופעת הערוצים המסחריים.

צוות ההקמה נולד בחטא.

לאחר משברים פוליטיים  ומקצועיים במינוי  מנהל עתידי לטלוויזיה הישראלית בשלהי שנת 1967, זימן אליו השר ישראל גלילי, שר ההסברה בממשלתו של לוי אשכול וממונה על ביצוע חוק רשות השידור, את פרופסור אליהוא כץ.כץ יליד ארה"ב בן 40 -שמו כבר הלך לפניו בתחום המדיה והחברה והוא שייסד את החוג לקומוניקציה של האוניברסיטה העברית. בהשקפתו הוא היה ליבראל ודמוקרט עד הלשד, לרבות בעייני ניהול. הוא הרבה לשתף אנשים בהגיגיו, ואלה ראו בכך חולשה.אך הבעיה של אליהוא כץ הייתה כי בשעה שהוא היה אדם מיומן וחכם בהכרת החברה ומרכיביה, הוא היה נאיבי פוליטית. ראשית, בכך שהוא הסכים בנסיבות שהיו אז לקחת על עצמו את התפקיד. והנסיבות היו: תככים, בלבול, חשדנות ותפיסה מעוותת של הפוליטיקאים בכול הנוגע למדיום החזותי, וועד מנהל של רשות השידור שלקחו ממנו, מעשית,  את הטלוויזיה והוא עויין את הפרופסור, בכירי קול ישראל שלא  התקבלו לטלוויזיה חתרו בכול דרך אפשרית בפנים ובחוץ נגד "צוות ההקמה" וחצי תריסר וועדי עובדים שלכול אחד מהם היו אינטרסים משלו ולאו דווקא עונים לצרכים הקולקטיביים שלהם- תפקודה התקין של הטלוויזיה. נוסף על כך הסגל היה מורכב מפזורה מוזרה מענפי המדיה השונים שחלקם לא מבינים את השפה- העברית, ולעתים גם לא הטלוויזיונית. מין ערב רב.

להוציא את הסיח למרוץ.

במקרה השני זה היה אחרי שהטלוויזיה הישראלית באיזה מבצע חד פעמי, תוך גיוס מסיבי, הכנות ממושכות, מרוץ משוכות, ונסים, הצליחה להעביר בשידור חי את מצעד צה"ל בירושלים ביוני 1968  במלאת שנה לאיחוד העיר. מי שעקב אחר הקישורים בחדר הבקרה ובינו לבין עמדות השידור צריך היה מדי פעם בפעם לעצור את הנשימה  לנוכח איזה תקל, טכני או אנושי. אבל זה הצליח. ואז הממסד לחץ על אליהוא כ"ץ להיערך לשידורים סדירים כי הפוליטיקאים הבינו את המשקל הציבורי שיש למדיום. כץ נרעד לנוכח אפשרות כזאת. " נהיה מוכנים בעוד שנה"- אמר לגלילי. אלא שזה והממשלה, שקודם גררו  את רגליהם לפני קבלת ההחלטה על הקמת הטלוויזיה, פתאום אצה להם הדרך. יתרה מזאת מאחורי גבו של אליהוא כץ כבר נרקמה התוכנית להחזיר את הטלוויזיה לרשות השידור, דבר שכ"ץ לא ציפה לו. אז היה עליו להתפטר, והיו אנשים מקורבים אליו שאכן יעצו לו להתפטר. אלא שגם כאן הוא האמין שיוכל להתגבר על הקשיים העצומים בפנים ולא פחות בחוץ. ואכן לאחר תקופה קצרה בנסיבות שנוצרו הוא נדחק החוצה.

גם הפוליטיקאים עשו עוול לאליהוא כץ וגם אנו העובדים. שכן באותה מציאות שהייתה בארץ גם אילו מינו לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית  את מנהל ה-בי בי סי הבריטית או ה-סי בי אס האמריקאית, הוא היה נכשל. בעצם מסיבה זאת הוא היה מסרב לקבל את המינוי

ובכול זאת ואחרי הכול צוות ההקמה היה הבסיס להקמת הטלוויזיה בארץ והוא גם הפיק כמה תכניות מעולות ולאט לאט תוך "מסה ומעש"- התרגום של  Trial and Error היא התחילה לפעול וכטלוויזיה הישראלית היא הגיעה תחת הנהגה אחרת וניסיון של שנים, שאין לו חלופה, להישגים נאים.

"בית היהלומים"

בחדש יוני 2021 "בית היהלומים" בשכונת רוממה בירושלים ששימש את הטלוויזיה יותר מיובל שנים, נהרס. עכשיו  הלך מאתנו גם האיש שבבניין הזה יסד את הטלוויזיה הישראלית. ואנו עם הזמן לטוב ולרע צמחנו שם. אי אפשר  לשכוח.

קן קוקיית האומיקרון.

משגעים את הציבור במידע מבולבל ומבלבל ובכך מערערים את אמונו.

בשלהי שנות ה-70 של המאה ה-20 הפקתי בטלוויזיה הישראלית סדרה בת שבעה פרקים, בשם "תעודת זהות" . תכליתה היה לבחון ,ולו בתמצית, את מהותה של החברה בישראל ואת בעיותיה, במסגרת של כמה תחומים חיוניים. השיטה שבה שודרה הייתה בנוסח של וועדת חקירה של הסנט האמריקאי  שבה וועדה רלוונטית בסנט שומעת עדים. במקרה שלנו היה פאנל קבוע של שלושה אישי ציבור ידועים והעדות של האנשים, שהתחלפו, כול אחד בתחום שבו הוא מתמחה. עדויות אלה היו מלוות בסרטים תיעודיים קצרים כהרחבה חזותית לעדות שבע"פ. אחת הפרקים בסדרה נקרא "הכלל והפרט'" ובו בחננו בין היתר את תהליך הביורוקרטיה  בישראל. התברר כי האזרח הישראלי  שמבקש פתרון לבעיה חייב להקדיש לפחות מחצית מן הזמן בקבלת מידע שיוביל אותו למטרה המיוחלת –מענה למהותה של הבעיה.

בפוסט שהקדשתי לבעיית דיור לאוכלוסיה הצעירה דובבתי בין היתר  את סיוון רון, סטודנט ישראל  שלומד בארה"ב. הוא סיפר בין היתר כי בארה"ב מי שמתעניין ברכישת דירה, יכול באמצעות אפליקציה מסוימת, בעבור תשלום קטן ,לקבל מידע החל במיקום הדירה,השירותים בסביבה, מסחר,חינוך,בידור ועוד ,מה התשלום, היכן לקחת משכנתא, וכל פרט-  קטן ככל שיהיה –כלול במידע.אז יכול  האדם להחליט לגבי החלופות שעומדות לרשותו והעדיפה שביניהן. זה חוסך מן האזרח הרבה ימים של התרוצצות או בדיקות,עצבים ומתח. זאת לעומת ההתרוצצות והבלבול  מנת חלקו של המקביל הישראלי שמעוניין לבדוק רכישת דירה. ומדובר לא בשנות ה-70 של המאה הקודמת  אלא בשנות ה-20 של המאה ה-21. ובשעה שישראל מככבת בתחום הידע המקוון.

קורונה ואומיקרון מחול סחרחרת אינפורמטיבית

אינני יודע איך לכנות את המציאות  של טרוף אינפורמטיבי בכול הקשור לפנדמיה על כל צאצאיה. המונח המתאים ביותר הוא לא כול כך יפה אבל משקף, והוא כנוי בשפת העם : בארדאק. אין שום פגם בכך כי בממשלה ישנן חילוקי דעות כמו בכול נושא ובמקרה  זה אלה זולגים לתחום הרפואי וכמובן, כמובן אל המדיה שמצדה מנחיתה עלינו מבול של בלבול  חזק יותר מאשר סופת "כרמל"- הוריקאן. כל ,או רוב ההחלטות, בחברה דמוקרטית פתוחה מתקבלות לאחר דין ודברים של  מרכיבי השלטון ויועציהם. אבל כשיש החלטה, היא חייבת להיות ברורה וחדה שהעם, על התומכים והמתנגדים ,יידע מול מה הוא עומד. עכשיו הוא אינו יודע. הוא ממשש חושך. לפי מגידי העתידות שלנו  העולם  המתקדם מפגר לעומתנו. הם בגל השלישי ואנו כבר בדרך לשישי. אפוקליפסה. מבול. לא אתפלא אם איזה יזם יוציא קונקורדנציה למונחים הישראליים לטיפול בקורונה.

נכון שהקורנה מתעתעת ולכן צריך להתרכז במטרה היעילה ביותר. זאת לא באמצעות הגבלות על התכנסויות, תווים לעיוורי צבעים, בשחור לבן, ולאחרים בצבעי הקשת, או אפילו  סגר. כול אלה הם אמצעי השהייה בלבד לקראת מציאת החיסון היעיל או "חיסון העדר" .מדובר בחלופה הבדוקה, יחסית ,ביותר. הגברת היקף החיסון ,ועטיית מסכה שגם אם אלה לא מונעות   טוטאלית את המחלה הן מקלות  עליה. על כך אין עוררין.  היחיד שעומר  על כך הוא שר הבריאות אבל קולו לא נשמע בגלל הקקופוניה.  אז נכון גם שאין לכפות חיסון על אנשים אבל  עליהם ועליהם בלבד, לשלם  מחיר על הפריבילגיה שיש למסרביי חיסון להדביק אנשים אחרים. בהם יש להכות -לא בכעס אלא בכיס, עד כדי חיובם בדמי אשפוז אם לא התחסנו ללא כול סיבה סבירה. גם זה חיסון כי המחלים לא נדבק. הוא עולה כסף- למטופל ולא למדינה.

שקיפות היא דבר חיובי, אבל גם בחלונות הראווה של הרובע האדום באמסטרדם ישנה שקיפות.והעם רואה את הנפשות ואת הקולות ,את המלך ופמלייתו בבגדיהם החדשים ,ואין צורך להוסיף עליהם. הוא מבולבל ומטרולל.

"קן הקוקייה"- הבימה

שאלו פעם: מה ההבדל בין  פציינט  בבית משוגעים לבין  אזרח מדינת ישראל. התשובה היא שהראשון יודע שהוא בבית משוגעים והשני אינו מודע לכך.זה היה פעם. עכשיו הוא יודע.אזרחי ישראל-"קן הקוקייה" זה כאן ועכשיו"

"השבוע בלבן"

סיפור של חורף מעולם שאבד.*

תמיד אהבתי את החנות, אולם היו זמנים שאהבתי אותה במיוחד, והיו זמנים שלא אהבתי אותה. למשל בימי ראשון, ימי שבתון רשמיים, הכניסה הראשית לחנות הייתה נעולה על תריס ובריח. אולם בצד, מאחורי השער, הדלת לא הייתה נעולה. מי שידע בא. החנות הייתה מוארת אך בקושי. בזמנים כאלה התביישתי. דומה היה כאילו בת זנונים היא ואת האסור עושה היא במסתור. הייתי מעדיף שתהיה סגורה מאשר פתוחה במחתרת. אהבתי אותה במיוחד ב״שבוע בלבן", שנקרא כך על שום שבאותו שבוע בחורף הייתה מכירה כללית של כלי מיטה ורחצה, שהיו לבנים, והכול הבהיק מלובן, ובראש וראשונה חלון ־הראווה שלא נפל בלובנו מן המדרכה והכיכר העוטים שלג. בימים אלה הייתה התאורה מוגברת וחגיגית.

התכונה לקראת "השבוע בלבן" לא נפלה מהתבונה לקראת חגים ומועדים מרכזיים. כעשרה ימים לפני־כן הוצאו מחלון הראווה כל הפריטים והבדים הצבעוניים שהיו דחוסים בערבוביה עכורה ולא מושכת, כיאה וכנאה לחנות יהודית שאינה מצטיינת באסתטיקה, ואולי גם זה מתוך זהירות – שלא יאמרו בגויים דברים נוספים על אלה שאומרים בלאו הכי. אחרי שסילקו את הבליל הצבעוני זכה החלון לצחצוח שלא נפל מן הטיפול בכלי הבדולח לקראת חג הפסח. לאחר שסיים המנקה את הצחצוח והמירוק, יצאו בעלי החנות ובדקו מזוויות שונות אם לא נשאר איזה רבב, ואז החלה מלאכת הקישוט.

בחנויות של יהודים אין בובות ראווה (מאנקינים), כדי שלא לעבור חלילה על הדיבר "לא תעשה לך פסל". מצד שני, הרי לא יניחו בו סתם מדפי בדים. הפתרון שנחשב בימינו לחדשני, היה ליצור מעין דמויות שמסמלות בעיקר נשים, כמו דמות כלה, דמות רוקדת וכיוצא באלה דמויות שהבגד כמו גולש מהן.

את שאר הבדים שימשו מתקנים דמויי דחלילים, קיפולים אפריוניים, כיווצים של מסך תיאטרון, קווים דמויי קרניים ועוד, כיד הדמיון של המעצבים הביתיים. הכול בלבן, כמו באיזה חג של גויים, וככל שהדמיון היה גויי יותר, כך הוא נחשב יותר.

הופעתו החיצונית של היהודי לא נבעה מרצון, אלא מחובה להיות ולהיראות נבדל. הוא רצה להידמות לגוי בגינוניו החיצוניים. השבוע בלבן נתן הזדמנות לכך. לנו, הילדים, זה חימם את הלב. את הגוף חימם תנור הברזל העגול והכבד שעמד במרכז החנות ושצינור הפליטה העבה שלו טיפס על הקיר והתקרה. אלה הקרינו חום והשרו נועם כאשר בחוץ ירדה הטמפרטורה לעשר מעלות מתחת לאפס. לקוחות נכנסו לחנות כדי להתחמם לאחר צעידה של דקות אחדות שהקפיאה את האיבר היחיד שהיה חשוף – האף. היו שנכנסו, התעניינו ולאחר שהפשירו הבטיחו לחזור. היו שנכנסו וקנו משהו כדי להימנע מאי-נעימות, והיו שמלכתחילה התכוונו לקנות, כי מחירי הבדים הלבנים באותו שבוע היו זולים כדי שלושים עד חמישים אחוזים מן המחיר הרגיל. כולם פטפטו בהתרוממות רוח, בפולנית, בגרמנית ופה ושם ביידיש. חג לאוזניים, לעיניים ולקופה שקרקשה כמו פעמוני כנסייה.

היו רגעים יפים במיוחד בחנות. מדי פעם בפעם לבשה החנות תפאורה של תיאטרון. היה זה כאשר בא מישהו לקנות בד לווילון. ואז היו מורידים ברוב טקס את הכרכוב שהיה מותקן סמוך לתקרה. זה היה מין גליל ענק ובשני צדיו כדורי זהב וכאשר הוא גולגל למטה, זרקו מעליו את בד הווילון, בד אחד מימין ובד אחר משמאל, והכול הועלה למעלה כמו מסך בטרם תחילת ההצגה.

הקהל נתבקש להתרחק קמעא, כדי להעריך נכונה את האפקט. לעתים הוזז הווילון הצדה כדי לבחון את אופן הכיווץ והתמונה הייתה מרהיבה במיוחד. בדים צבעוניים בצד, גלילים צבעוניים באמצע, קרנבל של צבעים, אקזוטיקה מזרחית בזדונסקה־וולה. בתוך החנות קליידוסקופ זוהר וחם ואילו בחוץ קור צפוני וחושך כבר בשלוש אחר הצהריים.

אומנות המכירה הפליאה אותי תמיד. היו שתי גישות, לעתים של אותו מוכר ולעתים של שני מוכרים, כאשר אחד שיחק את יועצו של הלקוח והשני שיחק את הסוחר חסר הגינונים. היועץ יכול היה לנסות במפגיע להניא את הלקוח מלקנות בד מסוים "כי הבד שבחרת, זה לא זה. כן, הוא נחמד ורך, אבל אני לא הייתי ממליץ". ולאחר שהורדו הגלילים האחרים והמוכר מישש וכיבד במישוש גם את הלקוח, היה נועץ בקורבן זוג עיניים מנצחות. "עכשיו אתה מבין למה התכוונתי?" לעומתו, מי שמילא את תפקיד הסוחר המצוי, המליץ מיד על בד מסוים, ומשראה שאין הוא קולע למטרה, המליץ על סוג שני, שלישי, רביעי וכאשר היה הלקוח בוחר בסחורה, יכול היה המוכר להפטיר: "אילו אמרת לי בהתחלה מה הכיוון והטיב, הייתי מיד מראה לך את הבד הזה".

בד הוא לא בגד, ודרוש דמיון ויכולת שיווק מיוחדת, כדי להראות ללקוח כיצד הבד מונח על הגוף. פעם זרקו אותו על כתפי עצמם, פעם על כתפי הקונה ופעם על לקוח שבא לקנות משהו אחר ונאלץ לשמש דוגמן. כדי להוכיח את טיבו של הבד ואת עמידותו, קימטו אותו קמט חזק והרפו, הניחו לבד להתיישר ללא קמט, ומיששו וגיפפו ומזמזו אותו.

מן הבדים למדתי גם על מקומות שונים בעולם. היו בדי מנצ׳סטר, דאמאסק, קאשמיר, קרפ דה שין, כלומר משי סיני בצרפתית, וכדומה. וכאשר הלקוחות הלכו. – בין שקנו ובין שלא קנו – וגלילי הבד גולגלו חזרה, אפשר היה ללמוד מן המבטים, או מחילופי הדברים, מה הדעה על הלקוח, ואם הצליחו להיפטר מעודפים ישנים. אם היו הקונים מכרים, אפשר היה לשמוע גם קצת "לשון הרע", או פיסת רכילות על מחלה סמויה או צרה אחרת, ולעתים רחוקות גם מחמאות.

החנות של משפחתנו נחשבה מכובדת ובעלת מוניטין ומעולם לא עמד איש מן המוכרים על מפתנה, גם כאשר לא היו לקוחות. תמיד עמדו בפנים מאחורי הדלפקים, בקומה זקופה וגאה וחיכו לקונה. אם בא קונה קיבלו אותו כאורח מכובד שהמתינו לו זה מכבר. ואמנם היו בין הלקוחות גם אצילים, גראפים, שבאו בכרכרות מפוארות רתומות לשני סוסים.

מתוך "גשר של נייר" הוצאת משרד הביטחון 1996 מהורה דיגיטלית הוצאת ניב 2021

  • "השבוע הלבן" מקורו בכנסייה הקתולית בפולין כאשר המצטרפים לכנסייה לובשים  בגדים לבנים, כסימן לברית עם ישו. ענף המסחר בפולין התאים עצמו לאירוע הזה אך לא  במידה הרווחת בארה"ב כאשר חגי המולד והשנה החדשה מסמלים יותר את  המסחר מאשר הדת.