הכישלון הגדול

מערכת החינוך ,האליטות  והניצולים- כשלו בהנחלת המשמעות של לקחי השואה

זה שנים שקבוצה של שרידי שואה,כולל אותי ,מנסים לפעול כדי שיום הזיכרון לשואה יהיה גם יום של חשבון נפש. מדובר בחשבון נפש בעולם הנאור, ובייחוד אצלנו ,במדינת היהודים. ככלות הכול בשעה שאת השואה אנו מצווים לזכור אבל זהו זיכרון שבעצם מהותו מחייב הפקת לקחים  ועשיית מעשים. זאת אנו יכולים, ובעצם מחויבים ,לעשות בכול ימות השנה ולא רק ביום הזיכרון.  אבל מכיוון שיום הזיכרון הוא אירוע לאומי- זאת הזדמנות שבצד הטקסי הנרטיב יכלול גם את לקחי השואה- כיהודים וכישראלים במדינה יהודית.

בשנים האחרונות התקבע מנהג יפה שקרוי "זיכרון בסלון" – מסגרת של התכנסויות של קבוצות שונות אשר דנות בסוגיה הזאת של זיכרון השואה ומה הוא מחייב.תשומת לבי הופנתה לכך שגם צה"ל אימץ השנה מסגרת זאת. אני חושב כי  בחברה פתוחה זאת תופעה מבורכת ,גם כרצון של הפרט וקבוצות של פרטים, לתת ביטוי לתחושות, להזדהות, או לביקורת. לגופו של הנושא וודאי שהוא חשוב מאוד. ראוי לציין שמוסד אחד לתיעוד והנצחה- "בית לוחמי הגטאות" שליד קיבוץ לוחמי הגטאות , מקיים שיח שנקרא "בין הצפירות" והמשמעות היא בדיוק למה שאני מתכוון בכול הקשור במעשים  שיהיה בהם לתרום לאותה מודעות. אנו יכולים ומצווים  לעשות הכול כדי שהאנושות לא תגיע למפתן של אירועי שואה, וזאת על ידי מניעת אותן תופעות אשר קדמו לשואה. אולם פעילות זאת לא הגיעה לצערי לידי מינוף של כלל הציבור. זאת בשעה שבמקרים רבים אנשים, בעקר פוליטיקאים, משתמשים בשואה כגורם איומי, כהפחדה, כטיפוח פולחן המוות ,בשעה שאנו השרידים ביקשנו ,ועדיין מבקשים, להעלות בראש שאיפתנו את קדושת החיים

בהקשר זה אני רוצה  להביע תמיהה, בלשון המעטה, שכול אותן עמותות של דור ההמשך שעוסקות בצורה אינטנסיבית בפעילות הנצחה וזיכרון ובשוליהם , לא השמיעו את קולם כשמתבצעים מעשיי זוועה, כאן באזור, במדינה שכנה. גם הם נכנסו לשגרה של בידול הזיכרון מן המשמעות הרחבה שלו וההשלכות שלו במציאות של ימינו. בצד מחוזות של העבר ראוי היה שיביאו את חבריהם גם אל מחוזות ההווה והעתיד. זה אמור גם לגבי ארגונים של ניצולי שואה אשר משום מה נדם קולם.

הדור הצעיר קשוב,אך חסרה לו השראה.

רבים מחָבֵרי לאתגר של "עצור וזכור"  ( זה היה שמה של מודעה שפורסמה בשעתה  בעיתון "הארץ"על ידי מאה וחמישה עשר ניצולי שואה מכול הקשת החברתית ) כבר אינם אתנו. לכן אני רואה חובה לעצמי לפעול גם בשמם. על סמך מפגשים שלי בשנים האחרונות הגעתי למסקנה כי הדור הצעיר שלנו, אוזנו קשובה למסר הזה, אבל הוא אינו מגיע אליו. אני כאיש המדיה-  הכתובה, הקשובה והחזותית, הגעתי למסקנה שאני "אַָוּטסיידֶר"- בחוץ. הערוצים כיום שונים, ויש "להם נתיב ואני לא מצאתיו" .אילו מצאתי אותו אין לי ספק  שהמסר היה עובר ואילו עבר- הדור הצעיר היה פועל. בהקשר זה נפגשתי בין היתר  עם ח"כ. אני לא מציין אם מדובר בגבר או באישה, ולא מציין לאיזו סיעה הח"כ משתייך. מכיוון שבָלָשון העברית די בגבר אחד בחבורה כדי שברבים נתייחס לזכרים, לכן אין מנוס מאשר להתייחס לח"כ כאל הוא. מה שאני כן יכול לציין זה שאותו ח"כ נמנה עם הפעילים ,היעילים, המסורים והנחושים, מלח ופלפל של בית הנבחרים שלנו. בפגישה עם אותו ח"כ  לא ביקשתי  שיפעל להעלאת רף המודעות לערכים בכנסת ישראל. חבל על הזמן. מה שביקשתי היה להגיע לחבורה של צעירים אכפתיים שאלה ימצאו את הדרך למָנֵף  את המסר באמצעות הרשתות שהם שולטים בהם, שם הוא יקבל תהודה חשובה . זאת משום , שכאמור,לנוכח הניסיון שלי בקרב אנשים צעירים- החל בכיתות י"א לקראת צאתם לפולין וכלה בקצינים צעירים- הם מפנימים מצוין את מסר העשייה בצורה בלתי רגילה. בכול פעם שאני מופיע בפני אלה, בין במסגרות בתי ספר או במסגרות צה"ל- אני יוצא נפעם. אני אומר להם שאני קבלתי מהם  יותר מכפי שנתתי להם. הם הטעינו לי את הסוללות. במוסף "גלריה" של עיתון "הארץ"  (20.4.2017) קראתי ש"תפילת האימהות"-שירה של יעל דקלבאום הפך ללהיט עולמי….והכול התחיל במסע עם דפני ליף.

אבל מה לעשות ואין ברשותי "מגבר הקול" – האמפליפאייר העכשווי .הרעיון שלי באותה פגישה עם הח"כ התקבל  בהתלהבות, ויצאתי בהרגשה מצוינת שהמסר ימצא את התהודה. והנה  הגענו כמעט ליום הזיכרון לשואה ודבר לא קרה. באותה עגלה עמוסה נושאים שונים, זאת נפלה ואיש לא הרים אותה.

הכישלון של ניצולי השואה והפעילים החברתיים.

במחשבה שנייה, אפשר ואנו ניצולי השואה, שלא במתכוון, כשלנו כישלון חרוץ בכך שלא כוונו לערך העליון של בני אנוש-קדושת החיים . לכך ראוי להוסיף- הערכיים, המוסריים. ואין זה מקרה שהמצגת המקוונת של "יד ושם" על ניצולי שואה בולטים בישראל  נקראת."בחרנו בחיים- ניצולי השואה ומדינת ישראל- ואין לי צל של ספק שלגבי כול הניצולים ללא יוצא מן הכלל הכוונה הייתה לחיים משמעותיים וערכיים. לא העלינו מספיק את "עמוד האש" הזה. "עמוד הענן" הסתיר אותו.

הואיל ועם השנים הנטייה שלי לדון אנשים לצד זכות הולכת וגוברת- אני מבין בהחלט שלאותו ח"כ היו נושאים חשובים שבהם הוא ראה לנכון לטפל ולהקדיש לכך את מרב זמנו. אולם בצד אותה תובנה הגעתי למסקנה עגומה והיא שבחברה שלנו, ואפשר שבחברה המערבית כולה- הנטייה היא למידור. להתמחות- מקצועית או ציבורית .מעין פרצלציה.  לאמור התרכז במשימה החשובה שעומדת בפניך ותניח לאופקים רחבים יותר שאליהם  את, אתה- כפרט אין לך זמן להגיע אליהם. חיזוק להנחה זאת קבלתי מאוחר יותר. נפגשתי עם אדם שממלא תפקיד בכיר בארגון "בצלם". ארגון חשוב-הומניסטי. כול שביקשתי היה שביום הזיכרון הבינלאומי לשואה ב- 29 בינואר יפרסמו את מנשר הניצולים בעברית ובאנגלית. לכך נוסף לאחרונה , בעזרתה האדיבה של רישל מ"יד ושם"- גם תרגום גרמני. האיש התלהב. …מאוד. בכול זאת מסמך יהודי, אוניברסלי ערכי. אין בו שום זיקה זולת לערכי כבוד אדם, זכותו לחיים וערכים דומים שכול אחת ואחד יכול להזדהות אתם.

רק להביא את הקטע האחרון מן המנשר:

השואה שייכת למורשת האוניברסאלית של כל בני תרבות. היא שקבעה אמות מידה לרוע המוחלט.לקחי השואה חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומאניים, לדמוקרטיה, לזכויות אדם, לסובלנות וסבלנות ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטליטריות. מן הכנס ב"יד ושם" בירושלים יוצאת קריאתו של הלל הזקן: "מה שעליך שנוא לחבריך אל תעשה. ואידך זיל גמור. זהו המסר שלנו לאנושות. זאת המורשת לדורות הבאים

אני מניח שמי שבלם את הפרסום ,במעלה הפירמידה, הבהיר לו ש"אנו בבצלם עוסקים בערביי השטחים". אז מה. האם זה לא ישים  לתושבים שם-  פלשתינים, מתנחלים, שלטונות ישראל?   פניתי בעניין גם לגופים אחרים ,ערכיים,מוסריים וכיוצא באלה,שפועלים כאן ובעולם- באותה בקשה . אין טעם להזכיר שמות, שכן כול שם שתעלו הוא כנראה נכון. ו- נאדה. כלום. ואז שוב קבלתי חיזוק למסקנה, שכול אותם אנשים טובים, ארגונים חשובים, מוסדות יפים-עסוקים בתחום שלהם וכל עיסוק במשהו רחב יותר, שנוגע לחיינו כאן בישראל או  אצל שכינינו הפלשתינים , שלא לדבר לעולם הגדול-הקטן- זה לא שייך. רק שלא יטיחו בפרט או בארגון, שזה לא המנדט שלשמו הוקם. עד כדי כך.

קשה לי מאוד לסווג אותה תופעה מבחינה אמפירית, ואפשר שזה שייך לסולידריות חברתית ערכית או נורמטיבית. ליתר דיוק-העדרה. אבל זה קיים ומעבר לנושא שבו אני עוסק, אני רואה בכך פרצות שדרכן מוחדרים דימויים סטריוטיפיים שליליים, תעמולה והסתה. לאלה די במכנה משותף רחב בשעה שבדברים ערכיים חשובים הציבור מפוצל, לשברי ערכים.

בשעה שהשואה ותיעודה, או השימוש בה ,יש לה אבות רבים, מהם שמוטב היה שיסתלקו מן ההורות- מוסר ההשכל שלה ,הלקחים שלה- הם גם יתומים  וגם הומלֶסים. מה שקורה הוא שמצד אחד ישנה מערכת מרושתת של מוסדות לתיעוד והנצחה שיש להם מטרות משלהם, פטרונים, נדבנים שבטבוריהם הם קשורים שלא לדבר שאֵלֶה, שעושים עבודה נפלאה ,זה גם מקור הפרנסה שלהם. מצד שני ישנם הפוליטיקאים אשר כול ימות השנה ובעיקר ביום הזיכרון משתמשים בשואה לצרכים המזדמנים , כפי שאלה עולים.

בתווך ישנו  הציבור הרחב, אישים  ציבוריים, מוסדות ששמם הולך לפניהם וריק אחד גדול ואפל בכול הקשור לזירה הערכית בחברה ובמדינה. אולי כאן טמון  גרעין המלכוד. לא מצליחים לאחות, להדביק- את השברים הליברליים של הפסיפס ,בשעה שהחלקים הלא ליברליים- צמודים היטב. זה לא אומר שנואשתי. האופטימיות שלי היא כנראה סופנית, אבל  זה גורם לי מפח נפש. בייחוד ערב  יום הזיכרון לשואה. בכל זאת מי שמוכן- אנא הפיצו את המנשר

_____________________

מנשר ניצולי השואה

 אנחנו דור ניצולי השואה הולכים ומתמעטים. בעוד שנים לא רבות לא יהיה עוד על כדור הארץ אדם שיוכל להעיד: "אני זוכר את מה שאירע בשואה". יוותרו רק ספרי זיכרונות ומחקר, תמונות וסרטים, ועדויות ניצולים. או אז יהפוך זיכרון השואה מגורל כפוי, החתום בבשרנו ובנשמתנו, לייעוד היסטורי שעל האנושות ועל הדורות הבאים לשאת באחריות לצקת בו תוכן ומהות.

באביב 1945, נדמו קולות וזוועות מלחמת העולם השנייה, ואנו, שרידי יהדות אירופה,  יצאנו ממחנות המוות ומגאיות ההריגה, אחד מעיר ושניים ממשפחה, מוכים ומרי נפש, מיותמים, ללא קהילה וללא בית, ובלי נפש קרובה המחכה לנו ברחבי תבל.

המלחמה הסתיימה, אך אנו תהינו, נבוכים וכואבים, האם אחרי חשכת הגטאות, רכבות המוות ומחנות הריכוז וההשמדה, נהיה עוד מסוגלים להחיות בקרבנו את פתיל החיים, לאהוב, לעבוד, להקים משפחות ולציין ימי חג ומועד?

אנו לא נהפכנו לשונאי אדם ולשוחרי נקם על דם נקיים. זוהי עדות ניצחת לערכי המוסר הטבועים בהוויית עמנו עתיק היומין, ולאמונה ברוח האדם ובהשגחה. אנו בחרנו בחיים. שיקמנו את עצמנו, השתלבנו במאבק להקמת מדינת ישראל ותרמנו לחברה בישראל ובארצות ההגירה השונות שאליהן הגענו.

מרבית שרידי השואה באו לישראל- מדינת העם היהודי. היה זה עבורם לקח קיומי מהשואה. ביסודותיה של מדינת ישראל הונחו לא רק זכרם של שישה מיליון מבני העם היהודי שהושמד אלא גם הלקחים ההיסטוריים כדי שלא תשנה עוד שואה.

מאז ועד היום אנו מתמודדים עם הסוגיות המעיקות הרבות העולות מסיפור השואה: על מה ולמה נעשתה הזוועה? מדוע סומנו היהודים על-ידי הגרמנים כסכנה לאנושות שיש להשמידם? מדוע דווקא מקרב העם הגרמני שהוליד הוגים ומורי הלכה באתיקה וענקי יצירה בתרבות המודרנית יצאו הרוצחים שיצרו והפעילו את מכונת ההשמדה חסרת התקדים?!

אמנם, אנחנו ציבור פלורליסטי, רב פנים ודעות, אך משותף לנו ומאחד אותנו הרצון למסור לדורות הבאים את לקחי חיינו המיוסרים בטרם ירד המסך וייפרדו גם אחרוני הניצולים מזירת החיים. מכאן, מירושלים, מיד ושם – אתר ההנצחה של העם היהודי לשואה ולגבורה, ובמעמד זה אנו משמיעים את קולנו.

במסורת היהודית הזיכרון הוא ערך מכונן. ואולם, אין הזיכרון מבודד כערך עצמאי אלא נסמך לחובה המוסרית. היום, כשאנו, ניצולי השואה שהזיכרון צרוב בבשרנו, באים להעביר את לפיד שליחות הזכירה לדורות הבאים, אנו מעבירים עמו גם את המסר היהודי שהזיכרון צריך להוליד למעשה ולמחויבות מוסרית. הוא צריך להיות הבסיס לפעולה ומקור הכח ליצירת עולם טוב יותר.

"לא תרצח" – היא החובה המוסרית העליונה אשר הוטלה על האנושות בהר סיני. זיכרון הרצח של ששה מיליוני יהודים ועוד רבים אחרים בידי הנאצים ועוזריהם, מחייב אותנו בחובה שאין למעלה ממנה לצו של "לא תרצח". החיים הם יצירת אלוה שבן אנוש לא יהין ליטול מזולתו, מאדם שנברא בצלם אלוהים. כחלק מזיכרון השואה אנו קוראים לחתור ללא לאות לשמירה קפדנית על חיי אדם ולהימנע משפיכות דמים.

אנו, כמי שכבודם האנושי חולל עד עפר ובשמם של אלו שגורלם נחתם להשפלה מזוויעה בטרם הוצאו להורג, קוראים לעולם כולו להתאחד סביב ערכי זכויות האדם והשוויון בין בני האדם ללא הבדל דת, גזע, לאום, מעמד חברתי או מין. רודנות ואלימות פוליטית כמו ניצול כלכלי אכזרי תוך רמיסת כבודם האנושי של יחידים וקבוצות, הם חטאים שאין להם כפרה ואשר על העולם הנאור להתאחד בפעולה נחושה כנגדם.

אין חלופה ממשית לקיום זה לצד זה של בני האדם ושל העמים. יש לעשות הכל כדי שבעיות יפתרו לא בשפיכות דמים אלא בסיג ובשיח, במזרח התיכון ובעולם כולו.

אנטישמיות וכל סוג אחר של גזענות טומנים בחובם סכנה לא רק ליהודים אלא לכל העולם. חבויות בהם מגמות שיכולות להוביל לרצח עם. בימים אלו ה"אנטישמיות החדשה" מכוונת בו זמנית נגד היהודים, נגד ישראל ונגד הציונות, תוך הפיכת מושגים אלה למושגים נרדפים. תופעות אלה שכיחות גם בתעמולה הבאה מהעולם הערבי. השואה הראתה לעולם עד היכן מגיע כוחן ההרסני של האנטישמיות והגזענות. הכחשת השואה, מזעור השואה ובנאליזציה של השואה, הם פתח מילוט מהסקת מסקנות מתבקשות מהעבר והפקת לקחים לעתיד. אנו נציגיו של דור הניצולים קוראים לכל אנשי המצפון בעולם לעקור תופעות אלה מן השורש ולהיאבק בהן ללא פשרות.

על אף שזיכרון השואה טעון וספוג בחורבן, ברוע ובאבדן צלם אנוש המאיימים על כל ערך אנושי, אנו, הניצולים שצעדנו בגיא צלמוות וראינו כיצד משפחותינו, קהילותינו, ועמנו מושמדים, לא שקענו אל תהומות הייאוש ולא איבדנו את האמונה באדם ובצלם אלוהים. אנו מבקשים לחלץ מן הזוועה שחרצה בבשרנו, מסר חיובי לעמנו ולעולם – מסר של מחויבות לערכי האדם והאנושות.

השואה שייכת למורשת האוניברסאלית של כל בני תרבות, היא שקבעה את אמות המידע לרוע המוחלט. לקחי השואה חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומניים, לדמוקרטיה, לזכויות אדם, לסובלנות וסבלנות, ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטליטריות.

מהר הזיכרון בירושלים יוצאת לעולם קריאתו של הלל הזקן: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" ואידך זיל גמור!

זהו המסר שלנו לאנושות, זאת המורשת לדורות הבאים.

מנשר הניצולים הוקרא לראשונה ע"י העיתונאי והסופר ,ניצול השואה צבי גיל בטקס שחתם את הכנס הבין-לאומי שהתקיים ביד ושם בנושא "מורשת ניצולי השואה – ההשפעות האתיות והמוסריות לאנושות" כקריאה לעולם כולו. הטקס נערך בבקעת הקהילות ביד ושם ביום ה', כ"ט בניסן תשס"ב,        11 באפריל 2002 .

*******************************************************************

Our Living Legacy -The Survivors’ Declaration

The Age of Holocaust Survivors is drawing to a close. Before long no one will be left to say, "I was there, I saw, I remember what happened." All that will be left will be books of literature and research, pictures and films, and multitudinous testimony. This will be a new era. The dark inheritance of the Shoah that was so indelibly stamped on the survivors' souls and hearts will become a sacred mission imposed upon humanity.

In the spring of 1945 the great thunder of World War Two was silenced. In the eerie stillness that followed, we, the last vestiges of European Jewry emerged from the camps, the forests, and the death marches. We were ragged, bitter and orphaned, without friend or relative, without a home. We were secretly wondering in our hearts if after the Ghettos, transports, and Auschwitz we would still be capable of rekindling a spark of life within us? Could we ever work again? Love again? Would we dare begin a family again?

No, we didn’t turn into wild animals, hungering only for vengeance. This is a testament to the principles we possess as a people imbued with enduring faith in both man and Providence. We chose life. We chose to rebuild our lives, to fight for the establishment of the State of Israel, and we chose to contribute to society in Israel and in a host of other countries.

The majority of the Holocaust survivors came to Israel – the Jewish State. This was, for them, an existential imperative arising from the Holocaust. The foundations of the State of Israel were built not only on the memory of six million of our people who were murdered, but with the historical lessons of the Shoah in mind, namely that a Holocaust will never happen again.

Since then, we have chosen to contend with the most resounding and perplexing issues relating to the Shoah: Why and for what purpose was the horror perpetrated? Why did the Germans single out the Jew as a danger to all humanity who must be exterminated? How is it possible that amongst the German nation, a people of such apparent intellect and modern culture who produced great artists, thinkers and teachers of ethics, murderers could arise who fashioned and operated this unprecedented killing machine?

The survivors are a pluralistic lot, with myriad opinions, convictions and doctrines. But we share a deep desire to transmit to the future generations what we lived through, and what we learned during that dark time, before we bid farewell to this life that showed us so much bitterness. It is from here, from Har HaZikaron – the Mount of Remembrance – from Yad Vashem in Jerusalem, that we the survivors choose tell our story. And it is now, that we raise our collective and individual voices.

In Jewish tradition, the command to remember is absolute. But its obligation does not end with the cognitive act of memory – it must be connected to both meaning and action. Today, we for to the next generation. We pass to you as well, the fundamental lesson of Judaism, that memory must be accompanied by action of ethical and moral intent. This must be the foundation and the focus of your energies toward the creation of a better world.

“Thou shalt not murder!” This basic tenet of human morality was trumpeted to all humanity from the heights of Mount Sinai. The memory of the murder of 6 million Jews by the Nazis and their willing helpers obligates us to act on this injunction. Life is a gift of creation, its form and essence a statement of ultimate equality among all those created in God’s image. With this in mind, it would seem obvious and indisputable that this fundamental commandment obligates all of humanity. And yet it is being mockingly violated in every corner of the world. As a part of the legacy of the Shoah we must be relentless in our pursuit of solving human conflict, between states and between people, in ways that prevent unnecessary bloodshed.

For us, who experienced the degradation of cruel racism and prejudice, who were condemned to death merely for being born Jews, we call on humankind to adopt principles of equality among men and nations. Tyrannical despotism, political and religious oppression, economic deprivation designed to destroy human dignity must be seen by the world community as grave sins that will not be tolerated. There is no real alternative to coexistence between people and nations. All must be done to resolve differences not through the spilling of blood but through discussion and mediation, in the Middle East and in the entire world.

Anti semitism and all other forms of racism present a danger not only to Jews but also to the community of nations. These days the “new anti semitism” is directed simultaneously against Jews, against Israel and against Zionism. By equating these terms the danger for Jews as a whole is exacerbated. This phenomenon is also common in propaganda emanating from the Arab world. The Holocaust showed the world the extent of the destructive power of antisemitism and racism. Holocaust denial, as well as minimization and banalization of the Holocaust provide a means of avoiding the evident conclusions and learning the lessons for the future. We, the survivors, call upon the world to wipe out these phenomena and to combat them relentlessly.

The memory of the Shoah is contentious and dark, exposing the ugly and naked face of consummate inhumanity that threatens the very nature and stature of civilization itself. We who staggered through the valley of death, only to see how our families, our communities and our people were destroyed, did not descend into despondency and despair. Rather, we struggled to extract a message of meaning and renewed purpose for our people and for all people, namely: a message of humanity, of human decency and of human dignity.

The Holocaust, which established the standard for absolute evil, is the universal heritage of all civilized people. The lessons of the Holocaust must form the cultural code for education toward humane values, democracy, human rights, tolerance and patience, and opposition to racism and totalitarian ideologies.

From Har HaZikaron in Jerusalem the words of Rabbi Hillel need to ring out loud and clear: “What is hateful to you, do not do to your fellow human being!”

THIS IS OUR MASSEGE.

==================================================================

The Survivors' Declaration was first read out by Holocaust survivor , journalist and writer. Zvi Gill at the closing ceremony of the international conference held at Yad Vashem on "The Legacy of Holocaust Survivors: The Moral and Ethical Implications for Humanity." The ceremony took place in the Valley of the Communities at Yad Vashem on Thursday, 11 April 2002.

שדרני הממלכה והסוסים הטרוינאניים

חלק 4 הסוסים משתוללים- סוף.

 

מינויו של יאיר אלוני לתפקיד מנכ"ל לאחר פרישתו מהרשות היה רגע של חסד ויכול היה לשמש פתח הזדמנות להבראת רשות השידור. אלוני איש יושרה, צמח בשידור הציבורי החל בגלי צה"ל , וכן בלונדון בשידור העברי של  ה-בי.בי .סי, בקול ישראל, וכלה בטלוויזיה ובתפקידו כסמנכ"ל. שני גורמים עמדו לו בתוך המערכת. הראשונה, כאמור, שהוא צמח בתוכה והכיר את כול הנפשות שפעלו. השנייה הייתה היכרותו לא רק את ההיבט העיתונאי אלא את כול ענפי המדיום. הוא היה בקיא בכול אבזרי הציוד, בכול האלמנטים של אולפן ובכול דרכי המינהל . מכאן שקשה מאוד היה ל "עבוד עליו" לגבי צורך זה או אחר או בעיה זאת או אחרת . היבטים אלה: טכניים ,ניהוליים ותקציביים ,הם גורם קריטי בטלוויזיה, גורם שרבים לא מודעים לו. ציבור העיתונאים, הצוותים הטכניים והמנהליים, מצאו אצל אלוני  אוזן קשובה. הייתה לו עוד תכונה אישית טובה, בהיותו מנהל. הוא ידע להקשיב. אני מציין נקודה זאת כי בהיותו איש מערכת היו לו לעתים   פיוזים קצרים. בהדים שהגיע עָדָי- כול אנשי הרשות- המנהלה, קול ישראל והטלוויזיה ראו בו אחד משלהם, אך הכירו במעמדו. הוא דיבר אתם בגובה העיניים, אך הוא ניהל.

יאיר אלוני ומשה גביש

אילו אלוני מלכתחילה לא היה מתנה את קבלת התפקיד זמנית עד שיימצא לו מחליף, ואילו הוא המשיך בצד היו"ר   משה גביש, בעבר נציב מס הכסה, איש עסקים וניהול מעולה, ואיש שראה את תפקידו  כשליח ציבור כי אז, אני מאמין, ניתן היה להעלות את הרשות לפסים רצויים במסגרת אותו חוק . אבל זה לא קרה. משום שכאמור, אלוני לא היה מעוניין לשבת קבע כמנכ"ל, אפשר והוא חשש מכישלון במציאות בהעדר גיבוי ממסדי .הא-ראייה,הסתלקותו של גביש. מעשיו של גביש למען שידור ציבורי מצאו תהודה בתקשורת. ואני כבר הדגשתי מספר פעמים בבלוג הזה כי אם מפרקים מבנה ציבורי, מאוד קשה להקימו מחדש. המציאות מוכיחה שזאת כמעט אקסיומה אצלנו. בינתיים היו בחירות ,ביבי נתניהו היה לראש הממשלה, גרם למשה גביש לפרוש. ליו"ר הרשות מונה ד"ר אמיר גילת, בעבר יועץ רה"מ לתקשורת ,ובמקום מוטי שקלאר שכהן כמנכ"ל את מלוא הקדנציה של חמש שנים ,מונה יוני בן מנחם, מי שהיה מנהל קול ישראל- כמנכ"ל- אף הוא מינוי של ביבי

" צוות ההריסה"

אם לטלוויזיה היה "צוות הקמה", כפי שציינתי בחלק הראשון  הרי לרשות השידור כולה – הצמד גילת את בן מנחם היו "צוות ההריסה", מטעמו של הקבלן ביבי .דומני שהזוג הזה, כול אחד, בתפיסת התפקיד שלו, וכל אחד בעמדת הקרב מול השני, הזין למשך הרבה זמן את דפי העיתונות הכתובה, האלקטרונית, המקוונת ואת ה"עין השביעית". לכן אין טעם לחזור על הדברים האלה, שעדיין מעלים ריח של צחנה, ודומני שנמצאים גם בצנרת מבקר המדינה ומדי פעם דולף משם ריח רע . אני באותה תקופה כבר לא הייתי ברשות אך הייתי בקשר במה שנוגע לפעילות התקשורתית שלי לגבי פרויקט  "תרומת ניצולי השואה למדינה". ראוי לציין כי כאשר יוני בן מנחם היה מנהל "קול ישראל" ונפגשתי אתו בסוגיית אותו פרויקט, זכיתי ליחס לבבי וחם והוא נענה לפנייה שלי. כאשר כעבור זמן מה נפגשתי עם היו"ר גילת וסוכם שאני אפגש עם המנכ"ל, פגישה זאת לא יצאה אל הפועל. להערכתי-מסיבה פשוטה אחת. העובדה שפניתי ליו"ר ולא אליו. כאשר בסיס המבנה הוא עניין אישי, ומדובר בגוף ציבורי, זה לא רק מרשם לעיוותים, אלא למינהל קלוקל. וככה הוא היה עד כדי כך שדווח כי המנכ"ל שהיה מופקד על הקופה ,הורה שלא לשלם משכורת ליו"ר ,וכיוצא כאלה מלחמות, אשר כמותם ניתן למצוא בימי שיקגו העליזים. זאת הייתה רשות שידור יצירת כפיו של ביבי נתניהו. מלחמת יהודים בפנים, ליקוקים בישבן השררה, מן המסד ועד לטפחות, ריקבון מעלה צחנה וביבים שעולים על  גדותם.

ד"ר אמיר גילת ויוני בן מנחם

קרה לי עוד מקרה ובשעתו לא פענחתי אותו, אבל  ברבות הימים כאשר הורד המסך מבימת שרצים זאת, הוא הסתבר לי. ומה  שהסתבר לי  שרעיון שהעליתי בנושא תרומת  הניצולים עבר למפיק פרטי אשר הוליך אותי בכחש ובמרמה, ואני משער שככה הוא נהג ברשות השידור שהייתה שותפה לאירוע, או לחלופין הם לקחו אותו מכיוון שהוא היה כזה. אותי  האיש הזה הוליך בנכלוליות ובשקרים, בכול שלבי ההפקה, עד כדי כך שכאשר  התקיים האירוע המטולווז, והייתי אמור לשאת דברים ,כמי שיזם אותו-  סירבתי.  הסתבר לי שזה היה פרט קטן בריקבון שגרם התמנון שנשא את השם  "רשות השידור". "רשעות השידור" היה שם הולם יותר.

לדעת שדרים רציניים שאת המידע שלהם אני מכבד -הפרקליטות , מבקר המדינה וגם המשטרה היו מעודכנים בכל מעשי התועבה שנעשו ברשות ולמרות זאת לא עשו דבר "האשם האמתי "- אמרה לי מי שהייתה מפיקה בכירה "היא צורת מינוי המנכ"ל ע"י הפוליטיקאים שהצליחו לחסל כל חלקה טובה ע"י בחירת "יס- מנים"  לא מוכשרים שהשליטו טרור והפכו את רשות השידור ובעיקר ערוץ 1 ליצור גוסס."

בלית ברירה הוחלט לעשות מהפך ולהחיל את הרפורמה, שבה נדרשו אגודי העובדים להסכים לפיטורי 700 עובדים מהרשות. במסגרת ההתייעלות נדרשו העובדים להצטמצם בשכרם ולהיות מנויידים ממחלקה למחלקה על פי הצורך והמנהל." שנים עבדנו על הרפורמה"-אומר לי שדר וותיק-  "העובדים התנגדו בתחילה אך לבסוף בלית ברירה- האוצר , ההנהלה ואגודי העובדים חתמו. ואז מגיע שר התקשורת ארדן שבמהלך חפוז מבקש להתרומם ולהתחבב במהלך פופוליסטי ומבטל את האגרה. ביטול האגרה היא אֵם כול חטאת בשידור הציבורי ומה גם שמדובר בקצת מעל 300 ש"ח לשנה- מהזולות בעולם . בכך הוא הפקיע מן הציבור את השידור וגוזר מוות על רשות השידור. הוא ממנה את ועדת לנדס, שמחליטה את מה שמחליטה ומכריזים בשמחה על תעודת הפטירה של רשות השידור. "

כול מילה בסלע. אלא שהמסקנה המתבקשת היא שבמצב הזה כאשר מחלה ממארת מתפשטת הפציינט בראש וראשונה זקוק לניתוח, אבל לא ניתוח כזה של  חיסול המחלה יחד עם החולה. שר התקשורת ארדן קפץ על ההזדמנות,כמסתבר בדיעבד, לא כדי לשקם את הרשות אלא כדי שחיסולו יעלה אותו על גלי האהדה, כפי שאכן קרה. הוספתי את המונח "כמסתבר" כי לאחר מלחמת ההתשה נגד התאגיד והמערכה שניהל נגדו ראש הממשלה- הוא נשאר אדיש. הדברן האובססיבי הזה- נדם. כאילו שזה הילד של מישהו אחר. זה מלמד על האיש, היהיר והמשתלח, והגיבור לרגע. וזה מלמד בעיקר על השיטה, על הפוליטיקה שלנו , שאף פעם לא סבלה ממחלת גבהים כי היא לא הגיע לשם. הפעם אנשים כמו ארדן מורידים אותה לשפל של הבולענים של ים המלח.

המסדר החשאי של התאגיד.

וועדת לנדס הייתה מורכבת מאנשים ראויים מאוד אלא שתהליך התאגיד מרגע פעילותו התנהל כמו איזה כת סגורה שכמותה מוציאים בספריו של אומברטו אֶקו ובראשם "שם הוורד" ,כאשר כול מיני דברים עלומים חשאיים מתרחשים באיזה מנזר פרנציסקאני אי שם במעמקי ההרים .כאמור, אני יוצא מתוך הנחה שמי שהתמנו להקים את התאגיד הם אנשי מקצוע ובחרו באנשי מקצוע. אבל אנשים אלה חייבים להכיר את הדינאמיקה החברתית פוליטית בארץ. והם חייבים להפיק לקחים היסטוריים כדי שלא לחזור על משגים של העבר. ואם המסך שהם הורידו על מעשיהם נועד למנוע הדלפות, אזי השכר יצא בהפסדו. הציבור לא ידע איזו דייסה מכינים לו. גם לא הפוליטיקאים. העדר תשומת לב לעניינים פוליטיים קטנוניים אצלנו יכולנו לראות בהכרזות על גיוס טאלנטים. דוגמה אחרונה ידועה. הכרזה על גאולה אבן כמגישה ראשית של מהדורת החדשות נבעה מן העובדה שזה קרה כאשר לאחר חיזור אחריה היא סוף, סוף הודיעה על הסכמתה. בין אם כוונתה הייתה "פוליטית", להכניס סיכה בעין של ראש הממשלה, יריבו המר של האיש שלה גדעון סער, ובין אם לאו- ראשי האיגוד היו חייבים לא להכריז על כך, ואפילו לבקש ממנה שתמתין. זאת פוליטיקה וגם קטנונית – נכון, אבל מה אצלנו לא פוליטיקה קטנונית . אבל לעשות צעד שיעורר את הדוב, שכלל לא רובץ ולא נָם – זאת הייתה איוולת.

בהתייחסי בבלוג הזה לתאגיד ציינתי לא פעם שההתנהלות של הצמרת שלו  היא לרועץ לתאגיד. הוא חייב היה לשתף את הציבור בכול מהלכיו, למעט סוגיות מקצועיות צרופות. העברת רשות ממשלתית לתאגיד ציבורי אוטונומי לחלוטין היא לא דבר של מה בכך. היה צורך במרב שקיפות.אבל מה שקרה שהכול התנהל במסתרים והתוצאה הייתה כי כאשר התאגיד צף למעלה הציבור התייחס למערכה של ראש הממשלה נגדו, כשהמדיה לצדו, כאל קרב תרנגולים. לא כולם מכורים לקרבות תרנגולים. אני מלכתחילה סברתי שאסור לפרק את הרשות, אבל במצב שנוצר בעידן גילת- בן מנחם לא היה מנוס. אבל אם כבר, היה צריך בהזדמנות חשובה זאת לעמול ולבנות דעת קהל שתבין מה החשיבות של שידור ציבורי. זה לא נעשה. הם הכינו איזו "גילדה סגורה"

ובינתיים ברשות.

בשעה שהתאגיד ששמו  "כאן" התארגן ללידה, הורתו ,רשות השידור ,שהמטה שלה למרבה האירוניה שכן במבנה של בית החולים "שערי צדק" ,נכנסה לתהליך של  טרם גסיסה.יוצרי התוכניות נעלמו. מחלקת התעודה חוסלה בפרישה המונית של הבמאים, המפיקים ועוזרי ההפקה. כמעט כול התוכנית ב"מבט שני" נעשו על ידי במאים חיצוניים ולא על ידי היוצרים ברשות. רוב האנשים מקרב חטיבת החדשות לא ראו אופק לפניהם שכן רובם המכריע לא התקבלו לתאגיד. המוטו היו קבלת אנשים חדשים כמו מקרב שדרי גל"ץ, בשעה שידוע בכול העולם הטלוויזיוני שאין חלופה לוותק ולמיומנות.הדוגמה המאלפת היא  הדגל של המשדר התיעודי בטלוויזיה האמריקאית- "60 דקות" .אין ערוך לשדרים וותיקים שמסוגלים ליצור ולהפיק. ושוב זה מזכיר את צוות ההקמה בשנת 1968 כאשר ניסו להרחיק את השדרים המיומנים של שרות השידור. אך אז הם חזרו יחד עם הטלוויזיה לחיקה של הרשות וזאת הייתה, כאמור, שעתה היפה..

העניין הקריטי של ניסיון בא לידי ביטוי כאשר ראשי התאגיד נטלו על עצמם להקימו תוך חצי שנה ואחר קבלו עוד ארכה ועוד ארכה שנמשכה קרוב לשלוש שנים. ואז הונח  מטען הצד, שהם בכלל לא שמו לב שהוא הוטמן, והתפוצץ בפניהם. ומה שהם קבלו בינתיים, וה"בינתיים" במדינת ישראל יכול להמשך עד לבחירות, זה שהחדשות והאקטואליה וכל סוסי הממלכה, ואלה לא סוסים טרויאניים,יישארו בה. יש בה עדיין בחדשות ובאקטואליה יוצרים נפלאים, אבל הם נמצאים בצל.

לכאורה נדמה היה שהקרבת 1800 עובדים עבור אידיאל אולי  סבירה, שכן פיטורים של עובדים טובים היא אף פעם לא מוצדקת, אך לאט, לאט התברר שהתאגיד שקם סובל כבר מאותם חוליים- מינויים לא כשרים." מה שאנו רואים בתאגיד"- אמרה לי במאית בכירה בעבר בטלוויזיה "היא  התנשאות בוטה של הברנז'ה התל אביבית על עובדי הרדיו והטלוויזיה – כשפוסלים את מועמדותם של תאגיד בצורה משפילה. ולבסוף ביבי משנה כעת את החוק לחלוטין ואם קראת את דה מרקר ראית לאן נפלנו."

מסיבת הפרידה בסינמטק לקראת הקרנת הפרק הראשון בסדרה "היום זה אנחנו"

ראיתי. אז מה כאן יש לנו כאן : כ 600 עובדי הרשות על פנסיה תקציבית רובם פרשו בתנאים נורמאלים יחסית. כשבע מאות  עובדים יפוטרו בלא לדעת את התנאים, פנסיית הגישור למי שנמצא בפנסיה צוברת אי אפשר להתקיים ממנה ואלה שלא מלאו להם 50 , לא זכאים גם לכך. אלה מבין עובדי הרשות שיתקבלו לתאגיד יורדים למשכורות נמוכות וכך גם הצעירים שמתקבלים לתאגיד.  "לסגור מוסד מפואר כמו רשות השידור רק על מנת לקבל שם חבורה יהירה שגם לא תוכל להצליח עם האח הגדול שמנווט מלמעלה, זאת עוולה של ממש"- אומר לי איש חדשות שפרש.

"העובדים נמצאים במצב של התמוטטות עצבים מזה 3 שנים. לא יודעים מה יעלה בגורלם. בגלל המספר הרב של אלה שפרשו הם נאלצים למלא מקום של 2-3  בעבודה. ההסתדרות , המפלגות השונות והברנז'ה של אנשי התקשורת, הפקירו את עמיתיהם ברשות השידור ושמחו לאידם. "

ביום ב' השבוע  לאחר פרסום מודעה על עמוד שלם בעיתון "הארץ" מטעם אגודת העיתונאים בתל אביב ,קבלתי טלפון מאיש רשות השידור " ראית את המודעה  ב"הארץ"? ."ראיתי". "ומה אתה אומר?" "אני אומר שמודעה זאת עולה הרבה כסף". "זה נכון"- אמר לי האיש. יש להם כסף אבל  במשך שלוש שנים הם שתקו, ואתם כול הקולגים שלנו. לזאת קוראים סולידאריות מקצועית? זאת פשיטת רגל מקצועית"

עד כאן ציטוטים מדברי אנשים שאותם אני מכיר מקרוב . חלקם פרשו,וחלקם עדיין שם והם אנשי מקצוע מעולים. ולבי אתם.

ולסיכום העיקר שנית.

 זוכרים את החלק הראשון בסדרה של הבלוג  שלי שכאשר הפוליטיקאים  לא הצליחו להדיח את חנוך גיבתון מן  הטלוויזיה, הם הדיחו את הטלוויזיה מן הרשות. עכשיו ,כעבור יובל שנים ,ביבי נתניהו ,בהעדר יכולת להדיח את ראשי התאגיד, הדיח את  החדשות והאקטואליה  מן התאגיד. אבל ההיסטוריה בדרך כלל לא חוזרת על עצמה. אז,  לאחר שובה של הטלוויזיה לרשות השידור ראינו נציגי ציבור, מנהלים ועובדים שעמדו כאיש אחד נגד הממסד והצליחו. אני בספק אם זה יקרה הפעם.ואת הסוסים האלה הציבור קבל במתנה. ואיך אומר הפתגם "אינך בודק שיני סוס שקבלת במתנה." גם אם הסיפור עדיין לא תם, את שברי רשות השידור קשה יהיה לאחות.

שדרני הממלכה והסוסים הטרויאניים

הקמתה והריסתה של רשות השידור.

 חלק ג'  לפיד שגרם לתבערה.

 תומיסלאב לאמפֶל יליד סרביה בא לארץ בדצמבר 1948 ,במהלך מלחמת העצמאות והוא התגייס לצה"ל מייד עם בואו. בתקופת בואו, גם בסרביה שבה נולד, וגם  בהונגריה שאת תרבותה ספג עם מעבר משפחתו לבודפשט ,שלט השלטון הקומוניסטי. ומכיוון שכול דבר בעולמנו הוא יחסי, הרי שבמשטרו של טיטו ביוגוסלביה ושל ראקושי מנהיג  הונגריה הקומוניסטית, תומיסלב- טומי לָמפֶל נחשב לליברל.  גם כהונתו כמנכל רשות השידור בשנת 1978 הוצעה על ידי ליברל,שמחה ארליך, שר האוצר בממשלת בגין הראשונה , מטעם גח"ל- גוש חרות ליברלים בשעה שהאחרונים נבלעו על ידי "חרות" ולא נודע כי באו אל קרבה.

טומי לפיד ,ששינה את שמו לעברית בהשפעת עזריאל  קרילבך עורך מעריב, היה עיתונאי, דעתן ואדם מוכשר מאוד  ואינטליגנטי. אבל בכול הנוגע לתפיסת עולמו לגבי השידור הציבורי- היו שני דברים שעמדו בראש מעייניו- הוא עצמו ומיד לאחר מכן -הלאום כפי שהוא רואה אותו .כאשר ארליך הציג את מועמדו בפני ממשלת בגין,הוא התקבל ללא עוררין. שמו יצא לפניו. יחד עם זאת מנחם בגין בניגוד קיצוני לביבי נתניה לא רק שלא חיסל חוקים והפך אותם לטבעות לוליינות, אלא שהחוק עמד מעל לכול, מעליו ומעל מפלגתו. מסיבה זאת כאשר אנשיו של בגין מ"חרות" הציעו לו לסיים את כהונתם של וולטר איתן כיו"ר רשות השידור ושל יצחק לבני כמנכ"ל, שניהם מתקופת רבין כרה"מ- בגין שאל אותם מתי מסתיימת הקדנציה של השניים והם השיבו לו בשנת 1978 . "  הם יכהנו עד לסוף הקדנציה שלהם, לפי החוק, אלא אם כן הם עשו משהו בניגוד לחוק" אם למפלגת העבודה הייתה בטן מלאה נגד הטלוויזיה, עד כדי כך שרבין התבטא כי התבוסה בבחירות היא בעזרת התכנית "ניקוי ראש"- לבגין הייתה בטן מלאה יותר.אבל אצל מנחם בגין החוק עמד מעל לכול, גם מעל למפלגתו שלו, שלא לדבר מעליו. אבל כאשר שמחה ארליך ניסה  לחדש את הקדנציה של ארנון צוקרמן כמנהל הטלוויזיה, הוא כשל. עוד לפני שהממשלה אמרה לא, טומי הקדים אותה. הוא לא רצה מנהל עצמאי. ארנון צוקרמן צאצא לראשוני זיכרון יעקב, לא נמנה, עד כמה שידוע לי ,עם איזה שמאל קיצוני. אבל אם הליבראליות משמעה בין השאר חופש שידור – הוא היה ליברל אמתי .טומי כמנכ"ל יכול היה להטיל וטו נגד הארכת הקדנציה של צוקרמן אבל הוא לא יכול היה לפטר את אנשי הטלוויזיה שאותם ראה כחבורת "סמולנים", או חלקם החשוב. לכן במסגרת אותם ניתוחים בפוליטיקה הוא עשה ניתוח לב פתוח, ודיכא כול אלמנט של חופש שידור,אם זה לא עלה בקנה אחת עם תפיסת עולמו. וכבר אמרנו שתפיסת עולמו הייתה ציונות לאומית פלוס וניהול ריכוזי.

בניין כלל ליד השוק

כשטומי  התיישב על כיסא המנכ"ל בלשכתו בבניין כלל, בירושלים, שבו שכנה הנהלת הרשות,הוא הבהיר שעינו תהיה צופיה לרוממה, ל" בית היהלומים"- הוא בניין הטלוויזיה הישראלית.הוא גם לא אהב את בניין כלל שבו שכנה הנהלת רשות השידור אז. זה היה מבנה בן 15 קומות שגם לי הוא נראה כנספח לשוק מחנה יהודה.בלבו פנימה, והוא אמר לי זאת באחת השיחות שלי אתו, אילו הטלוויזיה הייתה גוף עצמאי הוא היה מעדיף לנהל אותה ולא את הרשות שהיא עצם בגרון של הממסד, התקשורת והציבור. בהעדר אפשרות כזאת הוא חיפש לו מישהו שיהיה כדבריו civil servant .במילון של טומי  שזה נע בין מי שמדביק בולים או מנהל טלוויזיה אצל טומי לפיד. ואגב, ולא במוסגר ,כשנודע לציבור העובדים שלא מאריכים את הקדנציה לארנון צוקרמן , המעולה שבמנהלי הטלוויזיה – הם יצאו בהפגנות. הם ידעו שאלה לא יעזרו. אבל בכך הם ביטאו את עמדתם כי  אנשי מדיה, הם לא רק חברים באיזה איגוד מקצועי כמו עובדי התעשייה האווירית שעם כול הכבוד וההערכה לפועלם- הדאגה היא לעבודתם ולמוצר. במקרה זה לא היה חשש לפיטורים אבל המוצר היה בעיניהם יקר מפז. חופש השידור הציבורי.אם נטלת את החופש המקצועי של שדר  הפכת אותו לנכה.והנה בא מנכ"ל ואומר בריש גלי שמנוי וגמור אתו לעשות סדר "עם הסמולנים בטלוויזיה".טומי לפיד עשה הכול כדי שהאנשים שאותם הוא הגדיר כחתרנים- יסתלקו או למצער-יסורסו. הוא הצליח אבל לא לגמרי.

"סרבאטילי" כמנהל טלוויזיה.

מכיוון שהוא ואני היינו ,כאמור, עמיתים ומכרים וותיקים, יכולנו לדבר דוגרי אחד עם השני. באחת השיחות הוא אמר לי שגונבה לאוזנו שמועה שאני אגיש מועמדות כמנהל הטלוויזיה לאחר פרישתו של צוקרמן. לשמועה לא היה יסוד. בין השאר כאיש שמלא תפקידיי ניהול ,תחילה בקול ישראל ואחר בטלוויזיה ,השתוקקתי  ליצירה, למצער ,זאת שמצויה בטלוויזיה. הסיבה הלא פחות חשובה, להיות מנהל טלוויזיה אצל טומי משמעותה,כאמור, להיות ה"אריס" שלו. בכול זאת שאלתי אותו  "נו, ומה אתה אומר לזה?". והוא אמר לי בגילוי לב, די אופייני לאיש הזה "אני צריך שם נו איך אומר זאת….איש סרבאטילי". סרבאטילי בעברית גסה הוא עבד. בעברית מעודנת הוא  מי שיעשה מה שאני אומר לו. "אתה לא בדיוק "טרבל מייקר"- עושה צרות, אבל יש לך משנה סדורה משלך". אני באמת לא הייתי עושה צרות, אבל בוודאי שלא נמניתי עם המצדיעים לאלה שניהלו אותי. וכאילו כדי להמתיק את הגלולה  הוא מינה אותי כחבר ההנהלה וכממונה על קו-פרודוקציות  ושווק, והדובדבן של עוגת ה"דאבוש" ההונגרית הייתה  השתתפות שנתית בכנס הבינלאומי לטלוויזיה-  בקאן MIP  אשר ברוויירה הצרפתית. זה היה הגזר. קבלתי את התפקיד בתנאי שאוכל להפיק ולביים סרטי תעודה.

כבר בהפקה הראשונה הרגשתי את השרביט של המלך. דני רובינשטיין היה אז הכתב לענייני ערבים, כולל ערביי השטחים ,של עיתון "הארץ".הוא שוחח אתי על רעיון להפיק סרט תיעודי על המצב של הפלשתינאים, ואני התלהבתי מהרעיון. כלומר הוא יזין את הסרט בתכנים, יחד נכתוב את התסריט  ואני אביים בעזרתו. דומני שפעם התייחסתי לנושא אך בהקשר אחר. התחלת העשייה אינה קשורה במנכ"ל, גם לא במנהל הטלוויזיה, שזה היה שלא במקרה טומי לפיד, שהאריך את מועד החלפת מנהלי המדיום כדי שהוא יישב- לא בבניין כלל אלא ברוממה, בית הטלוויזיה. שם הוא הרגיש מרחף בעננים. מכול מקום יוזמה להפקת סרט תיעודי היא  עניין בין המפיק לבין מנהל המחלקה התיעודית שאז מילא את התפקיד ירון לונדון. ירון נתן את ברכתו והתחלנו בצילומים. בשלב מסוים  כאשר הגענו לעריכה ראשונה הידיעה על הסרט הגיעה אל טומי לפיד, והוא, לפני שיבקש פרטים על תוכנו, הכריז באנגלית over my dead body .בתרגום לשפת טומי, הואיל ואין לו כול כוונה למות, הסרט הזה אחד דינו- למות. אבל לא דני רובינשטיין ולא אני- לא ראינו עצמנו מומחים פתולוגיים,וזה אמור היה להגיע למנהל מח' התעודה הלא הוא ירון לונדון. לונדון אמר ללפיד שהוא מגבה אותי כמנהל. בשלב מסוים לטומי הייתה מחשבה שנייה והוא חיפש  עילה לצאת מהמבוך.  אני משער שלטומי בכול זאת לא היה נעים שכעיתונאי וותיק הוא יעשה צנזורה קיצונית לעמית וותיק . הוא העדיף שאנשים יעשו זאת בעצמם בבחינת סייגים לתורה של טומי. אז הוא חזר אלי ואמר לי שהוא מציע שהוא יצפה בחומר העריכה הראשוני. אמרתי לו שלא זו בלבד שאין בעיה ,אלא שזאת זכותו וחובתו לעתים של העורך הראשי ,לראות חומרים תיעודיים לפני השידור. הוא צפה ובסיום שאל:"זהו?"."זהו אמרנו לו, אבל חייבים ללטש לעשות מיקסים וכיוצא באלה שלבים  בהפקה לקראת שידור" . go ahead הוא אמר לנו ואנו יצאנו לדרך והסרט שודר, וגרם לא מעט חומצה בקיבה לצופים שראו נערה פלשתינאית צעירה שגופה היה מצולק משום שהזדמנה לאיזה אירוע בשטחים וכמעט נורתה למוות ופניה  היפים היו מעוותים . מכאן ברור שגם אם התוצאה הובנה בדרג המקצועי כהתקפלות- לא הייתה לו שום בעיה עם זה. בציניות שאפיינה אותו, ולה הוא נתן דרור ברבות הימים במשדר "פופוליטיקה"- הוא אהב לירות. וכמאמר חמותי הבודפשטאית, אם הסטירה שקבלת לא היה לה כיסוי בדיעבד, אתה מקבל אותה כאשראי לעתיד.

בית היהלומים.

בכול זאת במבט לאחור שני דברים חיוביים השאיר אחריו טומי לפיד. אחד במישור התיעודי והוא מאבק ללא פשרות לאישור תקציב לסדרה האלמותית- ניתן לומר- של "עמוד האש". אלמלא טומי אפשר מאוד והיא , עם כול המאמצים של שנים של יוצרה ,יגאל לוסין, לא הייתה יוצאת לאוויר. שכן יגאל לא היה מסכים לשום קיצוץ בשל תנאים תקציביים. גם ככה הוא ראה בצער קטעים שהוא חתך.  שלא במתכוון במישור האישי,ואני מסתכן בהיעדר צניעות, גם  אני קבלתי ממנו צ'ופר, שלא בכוונתו. והמעשה שהיה כך היה: הצעתי ללפיד לעשות סרט תיעודי על הטלוויזיה, בנימוק שאם נראה לציבור את מורכבותו של המדיום הוא יבין את המגבלות שלו כשם שהוא מבין את תועלתו. דבר דומה עשיתי לאחר סיום הקדנציה של מנהל החדשות כשהפקתי וביימתי סרט בשם "סטטוסקופ לא עושה חדשות"- שבו הראיתי, בנימה קלה,את מלאכת עשיית "מבט". טומי אמר לי שסרט כזה ברגע שנתחיל אותו כבר יתהוו בעיות בפנים וגם בחוץ. בין אם זאת הייתה עילה יפה ובין שזה שיקף מציאות- הוא צדק. חששתי יותר מן התגובות בפנים מאשר בחוץ, שהיינו רגילים להם.לכן  קבלתי את הטעון ברצון מופגן. שכן אז נולד אצלי הרעיון לכתוב ספר, קל הרבה יותר מבחינת רוחב היריעה והראייה, אף שמדובר בתחקיר לא פשוט.

את המתווה לספר התחלתי בעת כהונתו של טומי לפיד כמנכ"ל אבל את מלאכת התחקיר התחלתי בתקופת המנכ"ל החדש אורי פורת. פורת שהיה יועצו של בגין לתקשורת היה עיתונאי בעל עט שנון וכתיבה מצליפה ובוטה. אני הכרתי אותו מתקופת היותי ראש המערכת של "קול ישראל" בתל אביב שהייתה אחראית לחדשות פנים ואורי פורת שהיה אז "כתב "ידיעות אחרונות", בדרום שימש ככתב האזור גם של "קול ישראל". הוא היה אדם שכיף להתרועע אתו, איש מפרגן וחרף היותו ממונה מטעם הליכוד הוא שמר על אנשי המקצוע. הבעיה שלו הייתה חברי הוועד המנהל שאותם הוא כינה ה-second drivers שלי." איך אתה יכול לנבט גוף כמו רשות השידור כשיש לצדך שבעה אנשים שכול אחד מנסה לסובב את ההגה בכוון אחר".משום כך את עיקר מרצו הוא הקדיש למאבק בחברי הוועד המנהל.אבל כשהוא עמד על דעתו, כמו למשל בחירותו של חיים יבין כמנהל טלוויזיה, הוא נהל מלאכת התשה ממושכת אבל הוא השיג את שלו, ויבין נבחר למנהל המדיום. הוא גם הגן על מוטי קירשנבאום חרף ההתקפות עליו מצד אנשי הליכוד.

אשר לספר, למזלי ידידי יאיר אלוני היה סמנכ"ל הרשות. הוא צייד אותי במכתב לארכיון המדינה לסייע לי בתחקיר לפרויקט תיעודי מבלי לציין איזה פרויקט ,ובפני נפתח ארכיון המדינה. הצעד הבא היה לגלות את תוכן הדיונים על רשות השידור בממשלות ישראל. גם בחוגים אלה מצאתי מקורות טובים על סוגיית הטלוויזיה בדיוני הממשלה. מידע זה לימד אותי לא רק על פוליטיזציה אלא גם על ראייה מעוותת של המדיום מצד הצמרת של המדינה , תרחישים הזויים, אשר מצד אחד הביאו אותי לפרצי צחוק ומאידך לחרדה, כיצד החבורה הזאת עוסקת בדברים רציניים יותר.מלאכת סיום כתב היד נסתיימה בשנת 1985 . במבוא ציינתי בין השאר כי התקשורת החזותית יפה לתפאורות, לאיפור,לבגדים עליונים. זאת בשעה שבכתיבה  קל יותר לעסוק בבטנה של בגד הטלוויזיה. אפשר להפוך אותה ככה שגם אחרים יראו את החומר הקשוח ואת התפרים הגסים מהם היא עשויה.

עכשיו עמדתי בפני המכשול  האחרון במירוץ המשוכות, והוא שאני חייב לקבל אישור מן הרשות לכול פרסום שנוגע לרשות. לפני שהבאתי את כתב היד בפני אורי פורת עמד לפניי עוד מכשול רציני מאוד וכמעט בלתי עביר. היועץ המשפטי של הרשות עו"ד נתן כהן. ההלכה שבה הוא האמין ולפה נהג היה "אם אתה רוצה להימנע מבעיות, אל תתעסק אתן". ומה שמתבקש היה שאצלו שום דבר לא עבר.ליתר ביטחון. פורת היה אנטי ביורוקרטי בעליל ותכונה זאת הוא הביא אתו לרשות. בהזדמנות מסוימת נתתי לו לעבור על החומר, והוא קרא אותו בשני פרקי זמן. סיכמתי אתו שהוא יכול לרשום הערות כאוות נפשו, אבל אני אתחשב רק בנתונים עובדתיים ולא במשאלות לב. זה היה מקובל עליו. וככה היה. ככה יצא לאור "בית היהלומים" בהוצאת "ספריית הפועלים".  לאחר ההגהה הראשונה וברצון המו"ל להוציא את הספר מה שיותר מהר ,ביקש ממני המו"ל לעבור על ההגהה הראשונה, במקום המגיה שהיה בחו"ל . הסכמתי. לאחר ההדפסה מצאתי 168 טעויות מכול הסוגים.אך לא בתוכן. "בית היהלומים" משקף נאמנה את תולדות הטלוויזיה הישראלית, וכל המערכה שמאחוריה, הפוליטית,המנהלית, המקצועית והביזארית. הוא חלק לימודי במכוני הקומוניקציה.

עליות ומורדות.

 שני העשורים האחרונים של המאה הקודמת בטלוויזיה היו עדים לעליות ולמורדות,מכאן מתונות ומכאן חדות. כיו"רים כהנו מיכה ינון,אהרון הראל,רינה שפירא, נחמן שי,  ואברהם נתן. המנכ"לים היו אריה מקל, מוטי קירשנבאום, אורי פורת בקדנציה שנייה(שביישה את הראשונה) ורן גלינקה. את האחרון מינה רענן כוהן, כשר הממונה על רשות השידור -כמנכ"ל זמני. אחרי חצי שנה ובעקבות ריאיון של עודד גרנות עם יאסר עראפת, הורה ראש הממשלה אריאל שרון שלא לחדש את המינוי, שכן הוא "איננו פטריוט". אבל ראוי לציון שגם רה"מ סמכותי כאריאל שרון לא דרש להדיחו מיידית, ולפי החוק, ובתנאים מסוימים הוא רשאי היה להדיחו.

והערה. במסגרת פוסטים, אף אם נושא תופס כמה  חלקים, קשה מאוד לתעד את רצף האירועים. גם ככה אני ידוע כמאריך, תופעה שקוראים רבים בורחים ממנה. בכול זאת אני מבקש להזכיר את עובדת היות מוטי קירשנבראום  מנכ"ל הרשות. דומני שהוא היה מינוי של שולמית אלוני בהיותה שרת החינוך. אני חושב שבסופו של דבר נעשה עוול למוטי קירנשבנאום. מוטי נמנה עם היוצרים  הטלוויזיוניים הגדולים בישראל, אפשר והגדול בהם. אבל הוא לא היה גזור למנכ"לות גם לא בתנאים אופטימאליים. והתנאים שבהם נאלץ לפעול היו רחוקים מלהיות אופטימאליים. בברכה  שלי אליו לאחר המינוי כתבתי לו כי "מנכ"ל רשות השידור משול לנהג זהיר על כבישיי ישראל. אתה יכול להיות צודק ואתה יכול להיות חכם. מולך יופיעו נהגים שיוצאים לדרך חמושים לירות".התנאים שבהם פעל היו כבר משובשים, כי הדינמיקה, בכול מקום, לרבות המדיה, קיימת  בשני הכיוונים. כאן היא פעלה לרעה, ומוטי קירשנבאום נאלץ להיגרר, דבר שהיה שנוא עליו מאוד. ככה שהוא לא השאיר אחריו מורשת בתפקידו זה. מי שהשאיר אחריו מורשת של השימוש בדחפורי ענק במלאכה שבה החל טומי לפיד היה יוסף בראל. בראל, רוקח בדיסציפילנה האקדמית שלו , היה  מנהלן מעולה בעת היותו מנהל הטלוויזיה בערבית. שם הוא היה בוס שהמילה שלו אינה רק מילה, אם נאחז באמירה של גדולים בימינו, אלא חוק. אם אצל לפיד זה היה עידן  הממלכה האוסטרו הונגרית, כאן, במהופך,בעצם מתחיל הפרק העותומאני של הטלוויזיה הישראלית. ושוב יש להדגיש שבמסגרת אותו חוק. מי שירצה לעסוק בטלוויזיה כאלכימאי, מהר מאוד יגיע למסקנה שמאותו חומר ניתן להפיק דשן אורגני על כול הניחוח שבו וגם יהלומים זוהרים . ולא לשכוח שהטלוויזיה שכנה במבנה ששימש ליצור יהלומי תעשייה. ככה שבכול מקרה זה תלוי ביוצר ובתהליך היצור.

יוסף בראל

עם לכתו של  רן גלינקה מונה יוסף הראל כמנכ"ל זמני, ואחר כך כמנכ"ל קבוע. בראל, כפי שציינתי,  הביא עמו לטלוויזיה בעברית את כללי החצר הביזנטית של הטלוויזיה הערבית שאותה ניהל.מה שקבע אצלו זאת נאמנות אישית והיה אם מישהו הפר כהוא זה את הכלל הזה בראל לא שכח ולא סלח. הוא עשה הכול כדי למצוא חן בעיני השלטון ומכיוון שהוא הפריז בתחומים אחרים , גם הרחיק לכת בתחום הזה.על תקופת בראל כמנהל הטלוויזיה וכמנכ"ל הרשות, נכתבו כמדומה הרבה כתבות ואפשר גם קונקורדנציות של "ערכים".

בהיותו מנהל הטלוויזיה, הוא ניסה בין השאר,להניח קן אדום בינו לבין לשכת ראש הממשלה שהיה יצחק שמיר. שמיר מי שהכיר אותו, או שמע עליו ,היה מנהיג בעל תודעה לאומית עמוקה בכול הקשור לעם ישראל ואדמתו. הוא האמין בכך באמונה שלמה. הוא היה אדם של עקרונות. אבל לא רק שהוא לא אהב "יֶסמֶנים" הוא תעב אותם, והייתה לו אלרגיה קשה לחנפנים. בשלב מסוים אמר שמיר למנהל לשכתו, יוסי אחימאיר: " יוסי תוריד את האיש הזה  ממני". היה זה ראש הממשלה אהוד אולמרט שהביא להורדה מוחלטת של בראל  מרשות השידור. מי ש"נקרא לדגל" לאחר ארבעה חדשי פרישה מן הרשות, היה יאיר אלוני.

חלק ד' על השקט שלפני הסערה והריסת הרשות

הסוסים הטרויאניים משתוללים

.

שדרני הממלכה והסוסים הטרויאניים

חלק ב' והרשות נתונה – שעתם היפה.

אם נתייחס בהכללה ניתן לומר כי 1970-1980 היה העשור היפה ביותר של רשות השידור ברדיו ובטלוויזיה. היו לאחר מכן אי אלה שנים שקטות, אך הלא שקטות והסוערות האפילו  עליהם. העשור שהוזכר, שהוא מעין "תור זהב" , זכה לשידור ציבורי במיטבו,בין היתר מכיוון שהשרים הממונים  על ביצוע חוק רשות השידור השכילו להבין  שערוצי הרדיו הם רשת רחבה מאוד שלא ניתן לשלוט עליה וגם  עשיית טלוויזיה זה מדיום מורכב מאוד. אולם גם ברמה הציבורית,חברי הוועד המנהל שאמנם נבחרו על ידי המפלגות שהרכיבו את הקואליציה השולטת, לא מונו כדי לפצות אותם על ג'ובים שלא קבלו בשלטון.

בניין הטלוויזיה ברוממה ירושלים

מדובר היה בדרך כלל באנשי אינטלקט בעלי אופקים רחבים בתחומי המדינה, התרבות, הספרות, החינוך והמדיה. זה חל גם על הגוף הרחב יותר- המועצה הציבורית. וזה חלחל אל הדרג הביצוע שבראשו עמד המנכ"ל, אשר בשתי קדנציות באותו עשור שני המנכ"לים היו אנשי מדיה- שמואל אלמוג ויצחק לבני. כאשר מאחוריהם נמצאים אישים בעלי אינטגריטי ורחבי אופקים, מנהלי  הטלוויזיה ישעיהו תדמור וארנון צוקרמן, לימים אנשי אקדמיה . הראשון פרופסור לחינוך והשני פרופסור לתקשורת ונשיא "בצלאל". אלה  יכלו להרשות לעצמם למלא את משבצות הדרג הביצועי בכול היחידות-  חדשות ואקטואליה, תרבות ואמנות, ובידור במי שהם ראו כראויים למלא תפקידים אלה.

ארנון צוקרמן, ישעיהו תדמור

ככה החלה הטלוויזיה בסיקור מלחמת יום הכיפורים. "קול ישראל " ככב במלחמת ששת הימים, במלחמה קצרה רצופה ניצחונות. הוא היה מוכן לה כמו צה"ל. הטלוויזיה , כמו צה"ל והעם, נתפסו לא מוכנים  במלחמה, וביום הכיפורים, כאשר רוב העם נמצא בבתי הכנסת. ערב יום הכיפורים, כרגיל, קבלתי טלפון מקצין תורן באמ"ן לגבי אימות קריאות גיוס שהיו אצלנו בכספת.זאת הייתה שגרה. למחרת בשעה חמש ושלושים בבוקר קבלתי טלפון ממנהל הטלוויזיה,ארנון צוקרמן, כי יש סבירות גבוהה להתקפה מצד מדינות ערב. שעתיים לאחר מכן התיישבו  בבניין הטלוויזיה ברוממה רובם המכריע של הצוותים, כולל  כתבים, צלמים וטכנאי קול שהחלו להתארגן.

כמו גם  עורכי החדשות וכול השירותים הטכניים והמנהליים, לרבות ציוד צילום,  מעבדת הפיתוח, התחבורה וכל היתר. זמן קצר לאחר מכן צוותים כבר צילמו את יוצאי בית הכנסת ודהירת הג'יפים והטנדרים בגיוס המילויים.כול אימת שאני מאזכר את מלחמת יום הכיפורים, איני יכול שלא להעניק צל"ש משלי לכתבים, צלמים, ושאר אנשי הצוותים אשר סיכנו את חייהם במלחמה הזאת שהיו בתוכה, לעתים עם  כוחותינו ולעתים מצאו עצמם עם כוחות האויב. כזה היה המצב בצפון. ככה פעלו הכתבים בשטח חיים (כיימול) גיל, שמעון טסלר, עמירם ניר( שלושתם כבר לא אתנו) רון בן ישי, נחמן שי, מנשה רז , אמיר שביב, דן שילון, עמוס כרמלי,עמנואל אלנקווה, ירון לונדון,יאיר אחיאילן. מוטי קירשנבאום יצא תחילה עם צוות לצפון והוחזר אחר כבוד למערכת שבה ערך את "מבט לחדשות" לעתים של שעה  וחצי או שעתים.לצדו פעל יגאל לוסין  הצלמים היו: שרגא מרחב, צדוק פרינץ, בניה בן נון( שנפל לבור בהפצצה, נפצע והמצלמה המשיכה לצלם) עמנואל אלדמע,מיכה פן, אפי בן חור פטר להאן, יחיאל כהן, משה אלפרט וישראל גל. כשהאחראי על הלוגיסטיקה הוא יאיר אלוני. הוא דלג מטָסָה, לרפידים, למתלה, לפאיד( שדה תעופה נחשון) ולכול מקום שבו מצא מוקד שבו הוא יוכל לשדך צוות לאיזה פיקוד, להזעיק תגבורת של כתב או צלם לגזרה מסוימת, לספק ציוד- אבזרים וסרטים והאתגר החשוב ביותר- לשלוף מן הגזרות את הסרטים (לא היו לוויינים) ולהעביר אותם בדרך לא דרך אל המערכת ירושלים.  לעתים קופסות הפח ההרמטיות ובהם הסרטים הודבקו לגופם של פצועים בהעברתם לעורף ולבתי החולים. אלוהים יודע איך זה עבד, אבל זה עבד. אגב קולגה מקול ישראל, רפי אונגר שהוצמד למפקד כוחות השריון בסיני נפל ביחד עם מפקד הכוחות אלוף מנדלר בג'יפ שבו נסעו.

חיים גיל מראיין קצין מצרי  *  רון בן ישי מכין כתבה לאחר קרב סרפאוס.* רון בן ישי ונחמן שי בריאיון עם הרמטכ"ל

למטה-ביקור אצל הצוות בעיר סואץ.

סיקור  טלוויזיוני מורכב לאין ערוך מסיקור רדיופוני. במוצאי יום הכיפורים, שחל במוצאי שבת שודרה מהדורת חדשות מורחבת לא רק מירושלים ומתל אביב  אלא מן הגזרות השונות למקומות שבהם יכלו הצוותים להגיע.אז לצוותים לא היו לא טלפונים ניידים ולא טכנולוגיה של שידור באמצעות לוויין. הטלוויזיה, עם כול המגבלות, הן של ההתארגנות והלוגיסטיקה , הן של  הצנזורה וביטחון שדה והלחץ האדיר של המערכת, הצליחה  לשתף את  ציבור הצופים במתרחש  מנקודת השפל של השעות הראשונות  ובמהלך הקרבות בכול החזיתות, עקובות מדם ורצופות מעשי גבורה , כולל בים ובאוויר, עד לניצחון כשצה"ל עמד 70 ק"מ מדמשק ו- 100 ק"מ מקהיר. לא הייתה גזרה שלא סוקרה והצוותים היו בניידות מתמדת בימים ובלילות.

תהודה ציבורית נלהבת.

בסיקור מלחמה בכלל, ובייחוד בסיקור מלחמת יום הכיפורים, שום מנגנון מערכתי ,משומן ככול שיהיה , אינו בא במקום התעוזה והתושייה של הצוותים. הם נתנו הכול, מהם גם את חייהם, כמו טכנאי הקול עופר הרשקוביץ' , למלא את המשימה בתנאים הקשים ביותר, ומהם שלא הספקנו לבטח אותם. ולא היה זה דבר של מה בכך למלא מדי יום מהדורות חדשות של שעתיים ומעלה,לאחר שהצנזורה וביטחון  שדה פסלו יותר ממחצית החומר שהגיע למערכת. הציבור ידע להעריך זאת  ומאות מכתבים ומאות טלפונים נרגשים הגיעו אל המערכת. והם לא זכו לצל"שים. ואם אחד מהם ,כמו רון בן ישי ,זכה בציון לשבת ,אזי משום שהוא הציל פצועים בצד עבודתו ככתב.הצוותים מלאו תפקידם כפי שצריך בשידור ציבורי. הם קבלו את ההכרה והתודה של הציבור ושל מנהליהם. אלה היו חברנו ואנשינו ברשות השידור- הטלוויזיה הישראלית.

הסיקור הטלוויזיוני הראשון של הבחירות לכנסת, לעומת המלחמה, היה פרי תכנון  וחזרות, והסיקור עבר למופת- בכול נקודות השידור, בשטח, במטות המפלגות ובאולפנים בירושלים.על המערכת הזאת הופק, סגן מנהל החדשות, אלי ניסן. ראוי לציון, ולא במוסגר, כי החדשות, תמיד, גם בתקופת "שרות השידור" נחשבו כגורם המשפיע ביותר- על הפוליטיקאים. לכן הוועד המנהל מינה את עצמו כוועדה לענייני חדשות ואקטואליה. לדעת מומחים חברתיים השידורים המשפיעים ביותר הם שידורי ילדים ונוער. אבל,  ברשות השידור, וככול הנראה בעיני הצופים, הדבר החשוב ביותר הן החדשות. זאת הייתה נקודת תורפה וגם  הלחץ מצד הממסד בפרט ופוליטיקאים מכול המפלגות בכלל.

הייתה גם פריסה טובה של  הכתבים בעולם המערבי. חגי פינסקר היה בלונדון והגיח בשעת הצורך למדינות סקנדינביה. רון בן ישי היה בבון וסקר את מרכז אירופה. יצחק-איז'ו -רגר היה בפריז וסקר גם את דרום אירופה וחיים יבין היה בניו יורק וסקר את ארה"ב וקנדה. הדיווחים כללו לא רק על המתרחש  במערב(מזרח אירופה הייתה סגורה בפנינו לאחר מלחמת ששת הימים) אלא שידרנו דיווחים וכתבות מן העולם היהודי.

לא ראינו, לא הממונים עלי כול פסול בלחצים. במשטרים טוטליטאריים אין לחצים . שם הכול כתוב. העניין הוא שיש טענות נגד שידור ציבורי שהן מוצדקות ויש לחצים שצריך לעמוד נגדם.  לאחר מלחמת יום הכיפורים ,עם התפטרותה של גולדה מאיר ומינוי רבין לראש הממשלה, שמעון פרס היה שר הביטחון. הכתב לענייני שטחים היה רפיק חלבי. פרס הפעיל לחצים אדירים להחליף את חלבי. אנחנו- ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה ואני, מנהל החדשות ובגיבוי המנכ"ל, אמרנו: לא.

היו גם לחצים לגבי מידת החשיפה של פוליטיקאי זה או אחר. ככה למשל טענו ה"סטטיסטיקאים" בקואליציה  שח"כ אורי אבנרי, ח"כ של סיעה של איש אחד, מקבל חשיפה ללא יחס למשקל הפוליטי.מבחינה מספרית אפשר וצדקו , אבל היו שני אלמנטים שהצדיקו זאת. אורי אבנרי היה רהוט והצליח לארוז את המסר באריזה קומפקטית. אבל הסיבה החשובה יותר שאותה הבאנו הייתה כי במשטר דמוקרטי יש לתת אפשרות לנציגי האופוזיציה לומר את דברם, שכן זאת בָמָה שבאמצעותה הם רוצים להגיע לקהל פוטנציאלי. או טענה אחרת של הרכב המערכת. בא אליי חיים קוברסקי, חבר הוועד המנהל , נציג המפד"ל, מי שהיה מנהל מחלקת התרבות והחינוך בעיריית ירושלים, ואחד האנשים החכמים שהכרתי, והתלונן שאין כתב דתי במערכת. שאלתי אותו אם יש לו מועמד והוא אמר שיש לו. נסים משעל חבר מערכת "הצופה". אמרתי לו "שלח אותו אליי". ואכן נסים הוכיח עצמו כאחד הכתבים המעולים בטלוויזיה.כתב שטח בטלוויזיה חייב להיות מוכן למלא תפקיד 24 שעות וכול ימות השנה למעט בימים הנוראים. ובין הצוותים היו גם דתיים ושומרי מסורת.אבל זאת טבעה של דמוקרטיה לכבד עקרונות של מיעוט. על אחת כמה וכמה במדיה. כלומר בצד עקרונות הייתה גמישות אבל ההכרעות היו ענייניות ומקצועיות .זאת אך ורק משום שהאישים שעמדו בראש ראו עצמם משרתי ציבור במלוא מובן המילה, ושומרי הסף של חופש הביטוי והמקצועיות- ברשות השידור ובהתאם לחוק.ו כבר ציינתי ומציין זאת שוב ש"הטלנטים" הגדולים של  הערוצים המסחריים עשו את הסטאז' בטלוויזיה הישראלית- כיום ערוץ 1 .

המנכ"ל כעורך.

בראשית דרכה של הטלוויזיה, לאחר שילובה לרשות השידור, נקבע כי העומדים בראש המדיומים, טלוויזיה ורדיו, לא יוכתרו בתואר מנהלים אלא "ממונים על". הסיבה, ללא ספק הייתה פוליטית. לאמור מכיוון שהמנכ"ל שמואל אלמוג נבחר על ידי הממשלה, הוא זה שישלוט על  "קול ישראל" והטלוויזיה, באמצעות הממונים על הרדיו או הטלוויזיה. בראשית התקופה שלי כמנהל החדשות בטלוויזיה מי שהופקד על המדיום היה ישעיהו תדמור בעבור סגן קצין חינוך ראשי ולימים פרופסור לחינוך. כאשר תדמור פרש ובמקומו התמנה ארנון צוקרמן, הוא כבר זכה לתואר מנהל הטלוויזיה. אלמוג שבא מ"קול ישראל" לא התיימר להבין בטלוויזיה . הוא היה אדם זהיר בעל עמדות נחושות. ככה למשל, לאחר שהתקבלה ההחלטה לשדר  טלוויזיה שבעה ימים בשבוע, שר האוצר והאיש החזק בממשלה, פנחס ספיר, רמז שהממשלה עשויה שלא לחדש את המינוי שלו כמנכ"ל. אלמוג לא סינן שמועה החוצה, אלא הודיע פומבית שאין בכוונתו לבקש להיות מנכ"ל לקדנציה נוספת. מכיוון שהוא הכיר את ארנון צוקרמן שהיה סגנו ,כסמנכ"ל למנהל ולכספים, הוא סמך עליו והוא מונה כמנהל הטלוויזיה וזכה לגיבוי מצד אלמוג גם מול הממשלה. התקופה של צוקרמן בטלוויזיה הייתה תור הזהב שלה. ארנון צוקרמן, איש כלכלה וכספים גם בדיסציפלינה  האקדמית שלו, למד ביסודיות את מלאכת הטלוויזיה. וברגע שהוא למד, הייתה לו טביעת עין מצוינת  בכול הנוגע לאנשים, לתכנים ולצורה. אנשים שמלאו את תפקידם במסירות ובמקצועיות זכו לגבוי מלא. במקרים אלה כול ביקורת והתקפות בחוץ נעצרו אצלו. לאמור שהוא גם לא מסר על כך לאדם או ליחידה שכלפיהם נועדה הביקורת. אם זאת הייתה מוצדקת, לדעתו, הוא דאג לא רק למסור על כך אלא להפיק לקחים. לאחר פרישת אלמוג בסיום הקדנציה שלו כמנכ"ל התמנה במקומו יצחק לבני- איש בעל אופקים, מי שהפך את גלי צה"ל לתחנה בעלת תהודה בכול התחומים. בנימה אישית אוסיף שאני אמנם שיקמתי את מחלקת החדשות והספורט , שלימים עלתה בדרגה לרמת חטיבה. אבל מי  שהביא אותה להישגים בתחומי החדשות, האקטואליה והספורט,  ברמה מערבית גבוהה היה מי שבא אחרי- דן שילון. שהיה גם לפָני תקופה קצרה ,נבהל ופרש. דן שילון עסק בתחום הספורט של עיריית תל אביב כאשר אני שימשתי כראש המערכת. כבר אז הוא גישש את מקומו, נקלט במדיום והצטיין בדיווחיו במלחמת ששת הימים.  בטלוויזיה הוא שהקים את "מבט לספורט" הפך אותו לשם דבר עם לובי ציבורי חזק, כולל בכנסת,ואחר כך העביר אותו לאלכס גלעדי. כמנהל חדשות הוא לא נתן הנחה, לא בפנים ולא בחוץ..

זאת הייתה תקופה שבה שודרו שידורי דראמה טלוויזיונית מעולה כמו "חירבת חיזעה" "אינדיאני בשמש" ועוד. הובאו משדרי  אקטואליה ותעודה כמו סידרת אולפן בשילוב סרטי תעודה-"תעודת זהות" ומשדרי בידור אשר הדובדבן בקצפת היה "ניקוי ראש" לאחר הסדרה הסטירית הקודמת "לא הכול עובר".הטלוויזיה גם הביאה לשידור את הפסטיבלים הגדולים של הזמר העברי בניצוחו של במאי נפלא -יוסי צמח.

"תקרית אישית ומקצועיתכמשל לעידן

חיכוכים וחילוקי דעות תמיד היו ואי אפשר בחברה חופשית ובקרב יוצרים בעלי אגו מפותח שלא יהיו. חלקם דלפו החוצה,חלקם מצאו פתרון כזה או אחר והיו גם שנענשו, אם לא מייד אז כעבור זמן. כאמור, ברשות השידור המנכ"ל הוא העורך הראשי של כול השידורים ואין חולקים על כך שעל פיו יישק דבר. אלמוג נהג לומר לפוליטיקאים שהוא לא מתכוון ללוות כתב וצלם שעוסקים בצילום כתבה או לשבת במערכת ולראות את ה"ליין אפ"- הנושאים שמסוקרים במהדורת החדשות המרכזית. במקרה של הטלוויזיה- "מבט". הוא כן צופה בשידורים ואם יש לו הערות או ביקורת הוא דן על כך עם האחראים לדרג המקצועי. הפוליטיקאים עדיין היו רגילים לעורך עיתון,אשר גם הוא לא רואה כול מילה לפני פרסום, אלא עורכי המדורים השונים.

לי קרה מקרה חריג בתקופה שבה יצחק לבני היה המנכ"ל. לבני נחשב לאדם פתוח, מאוד ליברלי בדעותיו ובניהול, שום טענות או תלונות לא הגיעו אליי, כמנהל החדשות, ממנו במישרין. אם כבר אז הם הועברו דרך מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן. ככה למשל הוא ראה לנכון לציין באוזני צוקרמן כי  הריאיון שלי עם ראש הממשלה גולדה מאיר עם פרישתה לא היה מוצלח. אך ארנון סיפר לי על כך רק לאחר שסיימתי את הקדנציה. הציבור, אגב, חשב אחרת. מכול מקום לא קבלתי ישירות הוראה מן המנכ"ל פרט למקרה אחד. ביום ששי מסוים לקראת מהדורת "יומן השבוע"- היומן, אז והיום, נפתח בחדשות החמות לקראת הכתבות .

            יצחק לבני           

קבלתי טלפון מיצחק לבני ובו הוא מבקש ממני שלא לשדר ידיעה מסוימת ,שהייתה ככול הנראה ידיעה פוליטית חשובה, שאינני זוכר מה היה טבעה, אשר שודרה ב"קול ישראל".אמרתי לו שלא מתקבל על הדעת שידיעה אשר שודרה במדיום הקולי של רשות השידור לא תשודר בטלוויזיה, וכיצד אני כמנהל החדשות, אֵרָאֶה בעיני הציבור, ובעיקר בעיניי אנשיי. לבני בשלו, והוא יכול היה להיות די ערסי וקשוח  בשקט הסטואי שלו- "אני מבקש שלא תשדר אותה". בשקט,זהו. בפניי עמדה דילמה קשה מאוד. פורמאלית- קבלתי הוראה מהעורך, ואני יכול לגלגל אותה לפתחו ולומר לו "אני משדר תוך מחאה". אני בטוח שהוא היה מקבל את זה וגם מאשר שהוא ולא אני  היה הצנזור. אולם לגופו של העניין- אני ראיתי בכך מעשה לא הוגן. שכן אילו מלכתחילה ניתנה הוראה לרדיו ולטלוויזיה שלא לשדר את הידיעה- הייתי אני ,ואני משער שגם מקבילי ב"קול ישראל" ,ממלאים אחר הוראת העורך.אבל היא כן שודרה ברדיו ואני התבקשתי שלא לשדרה. יכולתי גם לפנות למנהל הטלוויזיה ,ארנון צוקרמן, שהיה מן הסתם מגבה אותי, אבל רציתי למנוע מארנון, מנהל שעמד כחומה נגד פגיעה באנשי המקצוע- קבלת התפוח הלוהט. החלטתי לשדר את הידיעה .

לא שמעתי לאחר מכן מלבני אף מילה,ואני מסופק אם צוקרמן שמע על כך. אבל ליצחק לבני הייתה בין היתר נשימה ארוכה. היה לו גם זיכרון טוב. בסיימי את תפקידי כמנהל החדשות בטלוויזיה המליצו מנהל החדשות שבא אחריי, דן שילון, ומנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן שאהיה כתב בלונדון- כלומר כתב באירופה שמקום מושבו בלונדון. אני מאוד השתוקקתי לכך שכן רציתי להכיר מקרוב את העשייה הטלוויזיונית באנגליה כמו ה-בי.בי.סי והרשת המסחרית -"תיימז". המנכ"ל יצחק לבני הטיל ויטו, ולימים הוא אמר לי זאת בפה מלא, תוך חיוך ממזרי. אני פגוּע- גאווה ורצון להוכיח שאסע -סידרתי לי איזו מלגה חלקית של "המועצה הבריטית" ואיזו ג'וב מטעם מחלקת ההסברה של הסוכנות היהודית ועשיתי,יחד עם משפחתי, חצי שנת שבתון באנגליה, "מעין שבתון" לעניים. כאיזה מחווה אושרה לי על ידי רשות השידור נסיעה  הלוך ושוב ושבועיים לימודים. אבל כשם שלבני לא פעל נגדי מייד, לאחר שהפרתי את דרישתו,לא הייתה לי סיבה להמעיט מהערכתי אליו כאיש אשכולות ספרותי, רחב אופקים, "יהודי פולני", וישראלי כלבבי ובעל אינטלקט .

לימים כאשר הבאתי לו  את כתב היד של ספרי " "גשר של  נייר" כדי שיעיין בו, הוא ,לאחר שקרא אותו, העביר  אותו ליורם טהר לב, עורך בכיר ב" משרד הביטחון ההוצאה לאור" והאחרון בישר לי שהם מעוניינים בהוצאתו לאור. ציינתי עובדה זאת במבוא בספר. הבאתי סיפור זה כספיח כדי לשקף את האווירה ששררה באותה רשות השידור שהיא הייתה הבית המקצועי של האנשים שעשו מעל ומעבר כדי להצדיק את היותם שליחי השידור הציבורי. הוא כאמור היה אז במיטבו.

החלק הבא-"השקיעה" הקיסר לפיד הראשון.

שדרני הממלכה והסוסים הטרויאניים

הקמתה והריסתה של רשות השידור.

 חלק א'- לידה מחוץ לרחם.

 לפני שבועיים ערכו אנשי רשות השידור אירוע פרידה מהרשות , שבו הוקרן ,בסינמטק בתל אביב, פרק ראשון בסדרת הרקוויאם בשם "היום זה אנחנו".את רובם  של המתכנסים לא הכרתי . אבל אני מכיר את ציבור השדרים שתמיד עשו את מלאכתם נאמנה,וגם עכשיו הם עושים זאת.  הם רק איחרו בכמה שנים, גם את המחאה וגם את הסיסמה "היום זה אנחנו" .

הריקבון הגדול יציר כפם של ביבי והסוסים הטרויאניים שלו,הֵחֵל בעצם לפני שבע שנים ולא שמענו את קולם ולא ראינו סרט תיעודי "היום זה אנחנו". אלא שלא זאת הסיבה שראש הממשלה ביבי נתניה עושה שמיניות להשאיר את רשות השידור. גם הצל הענק של פיטורי כאלף עובדים ,שלבי אתם, לא מטריד אותו, כפי שהוא הודיע ב"עצב"  לאחר המפגש אתם. הוא משחק בהם כ"פיונים" כבובות על חוט ,לסיפוק הגחמנות והאגו שלו, חשוכי המרפא. מה שמדאיג אותו אלה הסוסים הטרויאניים שלו שעדיין מצויים שם וקרוב לוודאי שלא יעברו לתאגיד השידור החדש. אילו קיימו את חוק רשות השידור הישן ככתבו וכלשונו,ובעיקר ביבי נתניהו  ועושיי דברו,כולל השר ארדן, לא היה מקום בכלל לתאגיד. הוא קם בחטא, התנהל במחשכים, ומהותו בעתיד לוטה בערפל פוליטי כבד .עם זאת ,ביבי לא מחדש מאומה. היו דברים מעולם אבל בעידן אחר- פוליטי ותקשורתי, אשר חשבנו לתומנו שעבר מן העולם. אבל גם אז הרשות בראשיתה קבעה תקדימים חשובים בשידור ציבורי.

 כול סיפור טוב מתחיל באנשים ונגמר באנשים, וככה גם הסיפור שלנו. חנוך אוׂבשיֶינקו עלה לארץ בשנת 1935 בהיותו בן 18.הוא התחיל את לימודיו בפקולטה למשפטים,  ועסק במלאכות מזדמנות כולל  צָבָּע כדי לממן את לימודיו. מאוחר יותר שרת כגָפיר-נוטר במשטרת המנדט, הצטרף ל"הגנה", השתתף בשידוריה במחתרת, ובשנת 1945 התקבל כקריין ב"קול ירושלים". עם הפיכת "קול ירושלים" ל"קול ישראל", ביום הקמת המדינה, הוא  שינה את שם משפחתו לגיבתון, טיפס די מהר ב"רשות השידור" בעיקר בתחום החדשות , הפך למנהל מח' החדשות, לסגן מנהל "קול ישראל, ולמנכ"ל שרות השידור בשנת 1960 ולמנכ"ל הרשות עם הקמתה בשנת 1965 .

גיבתון היה מנהלן מעולה  ובהיותו מנהל החדשות ב"קול ישראל"- שרות השידור,הוא היה נאמן לממסד של בן גוריון כאשר מנכ"ל משרדו, טדי קולק היה האחראי על  השרות. היו מקרים, במצבים פוליטיים מסוימים, שחנוך  גיבתון ,כמנהל חדשות, כסמנכ"ל השרות ומנכ"ל, הופיע בחדר החדשות של הרדיו ושכתב ידיעות. העורכים הדפיסו, הגישו לו והוא שוב שכתב. הוא היה העורך הראשי.

חנוך גיבתון ודוד בן גוריון

לטווח הארוך גיבתון הציב לעצמו מטרה והיא הקמת טלוויזיה בישראל, במסגרת שרות השידור. נשלחו אנשים גם לצרפת וגם לארה"ב להשתלם במדיום הטלוויזיוני, שכן ארצות אלה העניקו מלגות לימוד ואלה לא העמיסו על התקציב , דבר שהיה מעורר התנגדות מצד המתנגדים לטלוויזיה ובראשם העיתונות הכתובה.

בן גוריון נמנה עם המתנגדים להקמת הטלוויזיה ואילו טדי קולק ויצחק נבון, מזכירו של ב.ג ,צדדו  בהקמה. בשנת 1963 בעקבות התפטרות בן גוריון והקמת ממשלה על ידי לוי אשכול, אשכול עצמו תמך בהקמת הטלוויזיה, והיה זה בתקופתו שהוקמה רשות השידור, שהייתה  על פי החוק אוטונומית ובראשה עמדו וועד מנהל ומועצה ציבורית. אלא כדי להבטיח  את השפעתה של הממשלה על הרשות -גם הוועד המנהל ,גם המועצה וגם המנכ"ל נבחרו על ידי הממשלה,האגרה נקבעה על ידי  הממשלה באמצעות הכנסת. השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור,מונה אף הוא על ידי הממשלה. במילים אחרות הממסד לא ויתר על השליטה בשידור הציבורי. אך היה איש אחד שהפריע, והוא הפריע בעיקר לשרים של מפלגת אחדות העבודה ומפ"ם, וגם כמה אישים ממפא"י, שראו  במנכ"ל הרשות חנוך גיבתון, סוס טרויאני של אנשי בן גוריון, דהיינו של מפלגת רפ"י שהוקמה על ידי חסידי בן גוריון  ובראשם משה דיין ושמעון פרס.

הדחת הטלוויזיה מן הרשות.

אמנם לפי החוק אפשר היה להדיח את גיבתון, אך זאת בנימוקים קיצוניים ואשכול התנגד לכך. הפתרון היה לפתות את גיבתון בג'וב מכובד של שגריר ישראל בפולין. גיבתון הסכים. בינתיים פרצה מלחמת ששת הימים, ובעקבותיה מדינות הגוש הסובייטי ,שפולין הייתה אחת מהן ,ניתקו את היחסים, ומשרד השגריר התפוגגה. במלחמה זאת "קול ישראל" הפליא בדיווחיו מזירות המלחמה ובשלבי הניצחון . גיבתון, חשב שהדבר יירשם לזכותו, בשעה שעובדים בכירים ברשות האשימו את מנהלם שהוא מנסה לענוד לעצמו ציון לשבת שמגיע לעובדים. כול זאת על רקע ההכנות להקמת טלוויזיה בישראל שממשלת אשכול החליטה עליה. גיבתון קווה שהוא יוכל להיות מנכ"ל הרשות- שכולל רדיו וטלוויזיה, המדיום שהוא כול כך רצה בו.

במצב הזה ,הממסד עלה על רעיון "מקורי". אם אתה לא יכול להדיח את גיבתון מהטלוויזיה, נדיח את הטלוויזיה מגיבתון. התקבלה החלטה על ייסוד "צוות ההקמה של הטלוויזיה" בראשות פרופסור אליהוא כץ, חוקר ישראלי ובינלאומי בתחומי החברה והתקשורת. גוף זה אמור היה להתנהל באופן עצמאי, אף כי רשמית, הוא היה כפוף למוסדות הרשות. גיבתון ממורמר, הן כלפי הממסד והן כלפי עובדים ,שחלקם היו מנאמניו, הסכים לקבל תפקיד של קונסול ישראל בלוס אנג'לס. שם הוא נפטר משברון לב . אבל רבים מקרב וותיקי "קול ישראל" גם כן מצאו עצמם בחוץ. הם פתחו במערכה נגד הגוף החדש. הייתה טענה שביסוד הקמת הגוף החדש, עומד  המניע של הממסד לשלוט על המדיום החזותי לאחר שוויתרו על השליטה על המדיום הקולי. אני לא מקבל נימוק זה. ולא זאת הייתה הכוונה של ישראל גלילי.זה היה ברור לי והוא אמר לי זאת זמן קצר לפני פטירתו לקראת פרסום ספרי " בית היהלומים- סיפור הטלוויזיה הישראלית. ראשית -לממשלה, כפי שציינתי, הייתה השפעה על רשות השידור באמצעות מינוי הצמרת מטעמה ועל גביית האגרה- שני אלמנטים חיוניים של כול מוסד. שנית, ולא פחות חשוב היה המינוי של פרופסור אליהוא כץ.

מי שמינה אותו היה שר ההסברה ישראל גלילי, ממנהיגי אחדות העבודה ובעל השפעה רבה בממשלה. פרופסור כץ לא היה אישיות פוליטית אבל אילו הייתי רוצה להגדיר את השקפת עולמו, הייתי אומר שהוא תומך במפלגה כמו מר"ץ. אליהוא כץ רצה להקים גוף שלא יהיה נגוע לא בתלות ממשלתית ולא בתככים הפוליטיים סביבו, לרבות תככים מבפנים. הוא רצה לעשות טלוויזיה טובה. המודל שלו היה הבי בי סי ולא הטלוויזיה האמריקאית אותה הוא הכיר מילדותו ואחר כך מתחומי ההתמחות שלו. קשה לדעת מה היה קורה לצוות ההקמה בראשותו של כץ.  מצד אחד  האיצו בו לפתוח בשידורים, שלדעתו המערכת לא הייתה בשלה.  מצד שני לא ניתנה לו ההזדמנות של "מסה ומעש"

 

אליהוא כץ.

סופו של פרק זה היה שלאחר שגיבתון הוגלה ללוס אנג'לס, ולנוכח הלחץ האדיר של אנשי קול ישראל שעשו לובי יעיל מאוד בכנסת -הטלוויזיה "שנולדה מחוץ לרחם", חזרתה להורתה הטבעית -רשות השידור, דבר שמלכתחילה היא  הייתה חייבת להיות. הדחת גיבתון, לפחות בשלב זה הייתה מעשה חלם. הוא היה משרת בנאמנות את השלטון כפי שהוא שרת אותו לפני כן.

הרשות בכול זאת גוף אוטונומי.

 עם  כול זאת, אני רואה בכך  חלק מחבלי הלידה של מדיום חדש בישראל, לא רק על מורכבותו הטכנית אלא הפוליטית ,והחששות, הלבטים, שלא  לדבר על הבורות  מצד פוליטיקאים לגבי טיבו של המדיום .אולם ברגע שהקרע בין הטלוויזיה לבין "קול ישראל" אוּחָה והטלוויזיה חזרה להיות חלק מהרשות, הלחצים הפוליטיים מבפנים פחתו בשעה שהלחצים מבחוץ גברו . אלה  הגיעו לשיא כשהממשלה בראשות גולדה מאיר ניסתה להפוך על פיה החלטה של מוסדות הרשות- הוועד המנהל והמליאה- לשדר בטלוויזיה שבעה ימים בשבוע לרבות שבת. הממשלה כשלה, כישלון מהדהד. מי שעלה על הבריקדות  למען קביעה תקדימית  כי רשות השידור ,בניגוד לשרות השידור, היא רשות אוטונומית היו החל בחברי הוועד המנהל בפסגה , דרך המועצה הציבורית ועד אחרון הכתבים והטכנאים. לא היו שתולים  של הממשלה ברשות השידור שיכלו להשפיע על עמדה החלטית זאת. מדובר היה באנשים כמו ד"ר חיים יחיל, מי שהיה מנכ"ל משרד החוץ וחבר מפא"י, הסופר חנוך ברטוב, שמונה על ידי אחדות העבודה, הסופר נתן שחם המשנה ליו"ר שמונה על ידי מפ"ם, המחנך והסופר ד"ר אשר ריבלין שמונה על ידי גח"ל- גוש חרות-ליברלים וחברי המועצה ,שרובם היו מנויים פוליטיים. מדובר היה במנכ"ל שמואל אלמוג, גם הוא מינוי ממשלתי. לחצים אדירים הופעלו על ידי השרים, כולל ראש הממשלה , לדחות את ההחלטה על מעבר לשבעה ימי שידור הטלוויזיה כולל שבת. זאת כדי לאפשר את כניסתה של המפד"ל לממשלה. כנגד לחצים אלה עד הרגע האחרון, אפילו לדחייה מיום ששי, שבו עמדו להתחיל השידורים בשבת ,לישיבת הממשלה ביום א' הקרוב -העלו חרס.

 

 

 

 

 

מימין:ד"ר חיים יחיל- יו"ר, שמואל אלמוג מנכ"ל ,חנוך ברטוב,נתן שחם, ד"ר אשר ריבלין.

 

מוסדות הציבור ביחד עם הדרג המקצועי הוכיחו לממשלה ולציבור שגם באותן מגבלות  שמובנות בחוק רשות השידור אשר ,אף שנתון לבקרה ציבורית ואף ממשלתית -, הרשות היא גוף אוטונומי ריבוני לקבל החלטות שנוגעות לתפעולו כשרות ציבורי. יתרה מזאת החלטה זאת זכתה לגיבוי מוחלט של בית המשפט העליון.

זה היה מעשה תקדימי קונסטיטוציוני אשר קבע את מעמד הרשות  כגוף שמשרת את הציבור ולא הממשלה. הכול מה שנדרש לפוליטיקאים מאז ,שעצמאות השידור הציבורי בגרונם, הוא ללכת בנתיב התקדים הזה. שכן  במהלך  השנים  גם הממשלה וגם הכנסת עשו פלסתר מהחוקים שלהם עצמם. הם , שבמינויים שלהם השחיתו, תרתי משמע , את  רשות השידור, הרקיבו את הממסד והפכו את העובדים המקצועיים לכדור משחק שניתן לבעוט בו, גם החוצה. ועוד משהו נלמד והוא שאם גוף ציבורי, כמו רשות השידור ,נאמן למנדט שהוא קיבל, סחטנות מפלגתית לא פועלת. המפד"ל נכנסה  לממשלה ובלעה את הגלולה של שידורי השבת. הלקח: דת ,דת, אבל עטינים שופעי חלב קואליציוניים הם בהכשר בד"ץ.

הרשימה הבאה : תור הזהב של הטלוויזיה הישראלית.