ברברת פרועה ומסוכנת

במערכה ההיברידית בין ישראל לבין איראן זאת כבר הצליחה בהיבט הפסיכולוגי והכניסה את הציבור הישראלי, שנמצא חצי שנה במתחים,   ללחץ נפשי ללא תקדים. הפטפטת המדינית הבלתי אחראית שמהדהדת בתקשורת מחמירה את המצב.

לא עברו כמה שעות מאותם רגעים היסטוריים של נחת רוח שלא לדבר על הקלה ציבורית אדירה לאחר שצה"ל מחק את אות קין ממצחו וסומק הופיע בלחייו, כדי שנשמע כמה מן הפיות הגדולים והמעווותים תגובה להצלחת  צה"ל בסיקול התקפה רבתי  של איראן נגד ישראל. השר  איתמר בן גביר כתב בחשבון ה-X  שלו ש"עכשיו חייבים התקפה מוחצת". ולא זו בלבד אלא  לאחר התגובה הישראלית נגד איראן הביריון הזה זלזל בפעולה, חרף ההוראה של ראש המשלה שלא להתבטא בנושא. האיש הזה מתגרה בראש וראשונה  בממשלה ובעיקר בראש הממשלה וזה מנגב את הפה ואומר כי זאת לא יריקה אלא  גשם.

טילים אירניים.תמונה-ויינט.

כל ממשלה בעיקר במדינות דמוקרטיות סובלת מהדלפות ותגובות של שרים בין מתוך ישיבות הממשלה ובין מחוצה להן. על ההדלפות חייים כתבי העיתונות ובמיוחד הכתבים הפוליטיים.בממשלה נורמלית שרים שמתבטאים בנושאים , גם אם לא יידעו את ראש הממשלה, עושים זאת בתחום שלהם.לא מתקבל על הדעת ששר חינוך באנגליה יתבטא בנושא אקטואלי בטחוני.אצלנו במזרח הפרוע כל הגדֵרות של ה"קוראל" הממסדי נפרצות.לא רק  שרים שמים עצמם דוברים של תחומים לא להם אלא  גם חברי כנסת.למשל אחד מהם ברברן  כרוני בשם צבי סוכות.שאינו מפסיק להוציא הצהרות.

 אלא שאני עד כה  ידעתי שסוכות הוא חג וסופו שמחת טובה. אך באדיבות  המדיה  הוודעתי לח"כ סוכות אשר שייך ל"ציונות הדתית" , מפלגה שבאיזו טריק נכנסה לכנסת והסקרים מנבאים לה שהיא לא עוברת את אחוז החסימה. וכה אמר חבר הכנסת צבי סוכות (הציונות הדתית) :" הימין היה צריך לצאת לרחובות להפגין על אי הכניסה הצבאית לרפיח".

הדהוד בתקשורת.

מי שנותן ביטוי לכל הבל פה היא התקשורת ובראש וראשונה ערוץ 11 .הכלל הוא שכול מי שיש לו שם בכנסת ישראל או בכול גוף ממלכתי כאשר הוא מוציא גרעפץ  מלעלה או משהו אחר למטה- מדווחים. תאגיד ציבורי- לא כן?  אלא שבתאגיד ציבורי שמתיימר להיות מקצועי ומהימן , כשם שישנם אנשים  מקצוענים  במחלקות התעודה, הדרמות והבידור שמפיקות סדרות נפלאות, ככה גם אמורים להיות מקצוענים בחטיבת החדשות. מאות אלפי מילים זורמים מדי יום  בכול הרשתות בעולם וסד החדשות הוא קטן מאוד ולכן יש לברור את המוץ מן התבן.זה הכלל בכול מערכת החדשות. זכור לי כי ב"קול ישראל" הטרי בשנות החמישים כעורכי החדשות באנו בחמש בבוקר להכין את מהדורת החדשות. בטלפרינטרים, לא היה אז טלקס, השתפלו עשרות מטרים של ידיעות של סוכויות הידיעות הבינלאומיות, נוסף על  הישראלית ואלה של הכתבים וכל זאת למהדורה של רבע שעה.

כמבון יש מדינות שאין להם בעיות כאלה. בצפון קוריאה, בסין, ברוסיה ובעוד אי אלה מדינות ה"עיתונאים" מקבלים טקסטים מוכנים. עדיין לא הגענו לזה אף כי שר התקשורת שואף לזה.  במדיה בכלל  וב"כאן 11" בפרט  לא מכתיבים את  כללי הבאת החדשות מבחוץ. הם מוכתבים מבפנים. פוליטיקת האיזון. שם יודעים שח"כ  סוכות הוא לא אריה דרעי.הוא אדם חסר השפעה ואפילו  לא  קול אדוניו, לא האדון הקטן סמוטריץ ולא הגדול- ביבי.אלא שטוב  להיות "מכוסים" ולמשוך את השמיכה הקצרה לכול הכוונים.

המערכה הפסיכולוגית בפנים ובחוץ.

וזה מביא אותי להיבט אחר של הצהרות שרים. זה אחד מהטריקים והשטיקים של ביבי שמגרונם הוא נשמע אך מופיע כאילו לא הוא אחראי לברבורים האלה.וכל עוד זה משרת אותו אז ככה יהיה .אגב ברברבת,שלא שייכת לעניין אך שייכת לממסד ששולט בנו. ב-24 באפריל רואיין השר עמיחי שקלי,שהוא שר לענייני תפוצות ואנטישמיות,והריאיון היה בעתו  כשברקע ההפגנות האנוטישמיות באוניברסיטת קולומביה. אך במקום להתרכז בנושא הזה הוא העדיף לעסוק בנשיא ביידן והוסיף שאילו הוא אזרח אמריקאי היה בוחר בטראמפ. שערו בנפשכם בזמן שטראמפ עומד בפני משפטים פליליים לרבות אלה הקשורים במערכת הניאופים שלו וחתירה נגד  המשטר הדמוקרטי, שר בישראל ,שאחראי לנושא האנטימשיות ,היה בוחר במי שהוא גזען ואנטישמי מובהק. אבל שום הבל שיוצא משורות הממשלה הזאת כבר לא מפתיע.

ובמקרה של ההתקפה האיראנית  מזכיר הממשלה הודיע , באיחור ,לשרים: "רה"מ מבקש לא להתראיין או להגיב בתקשורת ביחס לאיראן או ארה"ב". אבל אין מה לדאוג ביבי יוסיף לנהל את המערכה הפסיכולגית שהתקשורת משמשת לו במה בסיסמה השחוקה של חופש עיתונות. התוצאה היא  הטעיות, דיסאינפורמציה וסתם רשלנות עיתונאית שהיא בלתי נסבלת, בעיקר לצופים ולמאזינים. על אחת כמה וכמה שזה חל בנושאים קריטיים קיומיים שהם כיום חלק מכול מערכה צבאית- המערכת הפסיכולוגית. למדינה כמו איראן אין בעיה כזאת. היא מדינה רודנית  ולרוב האזרחים יש בעיות אחרות לעסוק בהם ,ואולי לאי אלה מהם פגיעה בנכסים איראניים תעשה להם טוב על הנשמה. ולא מדובר בתעמולה שהיא מפיצה ברשתות  השונות. כאן מדובר בערך מוסף שלא עולה לה פרוטה שחוקה  והתמורה  מרקיע שחקים. להכניס מדינה שלמה לחרדה  כאשר  המלאכה היא כחול לבן, הוא חלום רטוב של כול גאון תעמולה. הציבור הישראלי, שזה יותר מחצי שנה, בשולי המערכה הצבאית , שרוי במתח ובלחצים נפשיים שאין להם תקדים. היבט זה כלל לא מובא בחשבון לא על ידי ממשלה מופקרת ולא על ידי התקשורת המכורה ל"רייטינג" בכול מחיר. מה גם שיש לנו אופוזיציה  אילמת.לא חושבים על זה כי כול  ההתפתחות של מלחמת עזה נעדרת מחשבה אסטרטיגית ומדינית. והקרבן הגדול של מציאות זאת הוא הציבור  החרד והדומם.

הגדת פסח אלטרנטיבית.

בשעתו ,לפני קום המדינה וגם לאחר מכן נהוג היה בקהלים שונים לרוב בקיבוצים לחבר הגדת פסח אקטואלית. היו בה סממנים מסורתיים כמו הנוסח הקלאסי אך המגמה הייתה ציונית מודרנית,  דגש על חג האביב, חג החרות, החי והצומח.

ברוב ההגדות הקיבוציות הופיעו קטעים משיר השירים לצד קטעים של משוררים בני זמנם. גם  בתחום העיצוב הופיעו איורים חדשניים, ששימרו מצד אחד את המסורת היהודית, אך מצד שני הדגישו נושאים אחרים או שינו את המוקד. עדיין ישנם קיבוצים שיש בהם הגדות עכשוויות אבל לרוב גם חברי הקיבוצים חזרו להגדה המסורתית אולי עם ניואנסים אקטואליים כאלה ואחרים.

השנה בשל המציאות המיוחדת במינה שהמדינה והחברה מצאו את עצמם מוצעת הגדה עם אלמנטים אקטואליים. הבדל אחד גדול הוא כי ההגדה המקורית מתייחסת ליציאת מצרים של הפעם וזאת תתייחס ליציאת עזה בעתיד בליווי ממשלת ישראל וסָרֵיה. בהצעה זאת לא מדובר בטקס המלא אלא במתווה וכול המרבה ,לפי כישרונו ודמיונו, ישובח.

איור:דרור זק

נתחיל בארבע הקושיות. מוצע להשאיר שתים. אחד "שבכל הזמנים אנו אוכלים שאר ירקות השנה רק מרור". הקושיה השניה: "שבכול הזמנים אנו אוכלים בין יושבים ובין מסובים הלילה הזה כולנו על הפנים."

הקטע הבא מוצע כדלהלן ". עבדים היינו לביבי בעזה- ברחוב וברצועה" ובהמשך "מצווה עלינו לספר ביציאת עזה וכל המרבה הרי הוא משובח"

בתיאור ארבע הבנים נשאיר רק את הרשע וככה ייכתב: "רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת של החזרת החטופים לכם. לכם ולא לו. אילו היה שם לא היה נגאל"

כשמגיעים לקטע של המכות ומטפטפים את היין מן הכוס נשאיר " דם ואש ותמרות עשן- זה החזון של ביבי וממשלתו". בהנפת המרור השאלה היא " מרור זה שאנו אוכלים על שום מה?"  והתשובה היא על שלוין ,ביבי וחבורת המרעים שלו ביקשו למרר את חיינו ולגזול את חרותנו."

בקטע "דיינו" הנוסח האלטרנטיבי הוא "כמה מעלות רעות לאלוהים עלינו".מתחילים באיתמר בן גביר שהוא השר לשגעון הלאומי- דיינו, עוברים לשר האוצר ששודד את הקופה הציבורית- דיינו, ושר המשפטים  יריב לוין שמנסה לגזול את חרותנו -די, דיינו.וכאן כל דיכפין יכול להוסיף את יואב קיש,שלמה קרעי,אלי כהן,דוד אמסלם ,מירי רגב ועוד דמויות במכשלה הזאת ,כל אחת ואחד ותרומתו ל"קן הקוקיה" . ולסיום: "על אחת כמה וכמה מעשה רע למקום עלינו  שנתן לנו את ביבי נתניהו" כאן נוסיף ונאמר:"תודה .לא מעוניינים קח אותו חזרה".  די זה די enough is enough" יש  גבול לכול תעלול- גם של הקב"ה.

להלן "בצאת ישראל מעזה  בית יעקוב  מעם לועז. הייתה יהודה לקדשו וישראל לממשלותיו "האחרות".

בהודיה אנו משאירים את הקטע ורק משנים את הזמן:" לפיכך אנו נודה ,נשבח,נהלל,נפאר,נרומם,נברך לעילה ונקלס למי שיעשה את הנסים  הללו ויוציאנו מעבדות לחרות,מיגון לשמחה,מאבל ליום טוב,ומשיעבוד לגאולה ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה."

כאמור ניתן להוסיך כהנה וכהנה ולסיים ב"חסל סידור פסח". כאן  נשנה את הסוף לגבי ירושלים הבנוייה, שהיא כבר די מאובנת ובמקום "ירושלים הבנוייה" ייאמר "בשנה הבאה בירושלים השפויה".

עצב על ים כינרת.

הגליל והכינרת בטבורו ,שבעונה זאת של השנה פורחים ומרהיבים בשלל צבעים ובמיים זכים הזורמים בנחלים- נראה עצוב ורדום ביופיו ומשווע לתושבים העקורים ולתיירים שישובו אליו.

זה התחיל  במה שמכונה "מלון הדגל" של רשת מלונות שנחשב לאחד ממוסדות התיירות הוותיקים, האהובים והמפורסמים בישראל. התארחו בו בן גוריון ורעייתו, הנשיא שזר, ראש ממשלות -אשכול, פרס ורבין ועוד שורה ארוכה של אורחים חשובים מהארץ והעולם .המלון הציע חווית אירוח ייחודית ויוקרתית , מסעדת שף , מתחם ספא מפואר, חוף פרטי, בריכה, נוף עוצר נשימה וכנרת אחת נפלאה.נופשים נקראים לבוא  לחופשה מפנקת במלון וליהנות ב 12% הנחה ולמתארחים באמצ"ש תחכה גם ארוחת ערב במתנה, ספא מפואר, סירה פרטית, נוף מהפנט לכנרת ולהרי הגולן, ועוד.

הכנרת .צילום וויקי מסע

הם לא באים כי מצב רוחם מדוכדך ומלבד זאת המקום תפוס ברובו על ידי פליטים ישראליים. למבקר במקום באפריל  2024  זה מזכיר חדר אוכל של קיבוץ וותיק ,צפוף , בעת ארוחת צהרים, רוב הציבור מבוגר או קשיש, מזנון לא מאויש והמאכלים  שעליו היו פעם חמים כמו גם האווירה. המלון  ברובו נראה כמו מה שנקרא היום "דיור מוגן". לא רואים בו ילדים. יש בו עצב מאופק .

הוא אכסניה מאולתרת לעקורים, לפליטים ישראליים מיישובי הצפון שזה קרוב לחצי שנה פונו מבתיהם ומאז  חלקם נודדים מקום למקום בלי בית, בלי סביבה  נורמלית מוכרת וידידותית ,  מהם  אנשים בשנות השמונים לחייהם. הגופים הציבורייםי משתדלים לרכז במקום  ככול הניתן עקורים מאותו יישוב או קיבוץ. זה מועיל, אך קצת. מדי פעם כאשר הם סבורים כי המועד לשובם הולך ומתקרב הממשלה מודיעה להם על דחיית שובם לבתיהם. הלב מתכווץ.

וכאשר אתה יוצא למרחבים הירוקים של הגליל בעונה זאת של השנה העצב לא עוזב אותך. אתה חש זאת באוויר. גם כשאתה בא לאכסניה מעולה  שבעונה זאת שוקקה חיים, רכבו על סוסים, טיילו בסביבה ושטו בכינרת היא נראית כמעט עזובה אני בספק אם יש בה אפילו מחצית התפוסה שהייתה לה בשנים רגילות.אולי שליש, ולא מדובר באיזור סמוך לגבול אלא די רחוק ממנו. נופשים מתרחקים מכול מה שקרוי הגליל, במזרח או במערב.

יותר מארבעים יישובים פונו מאזור הצפון ביניהם אתרי תיירות מובהקים  כמו ,הגושרים,דן,דפנה,כפר גלעדי, מטולה, מנרה, ראש הנקרה, שאר ישוב ועוד שבקופה זאת של השנה בתי ההארחה שלהם הגיעו לתפוסה מלאה, שלא לדבר על החרמון והסביבה. זאת אחת  התוצאות של המלחמה הזאת שסופה לא נראה באופק ולקברניטיה עין צרה  לראות את הקורה מעבר לזירה המלחמתית. זה העורף הישראלי. הוא לא כפי שהיה. מעולם.

הגליל

לא הייתה  עוד כמלחמה הזאת אשר תשפיע על  נופים צבעוניים ומרהיבים שהעין לא שבעה מלקלוט את יופיים. עמל של עשורים רבים בתקופת היישוב והמדינה הושקעו בחבל ארץ זה שבמקורו השרה דיכאון. חבל ארץ אשר בתקופת מלחמת העצמאות, למעט נקודות ירוקות של קיבוצים ומושבים ,היה צחיח וקרח. וכשנשבה השרקייה, רוח הקדים מן הכינרת, אנו החיילים במחנה פילון, שליד ראש פינה ,נשמנו את  החול בפה ובאף. והנה כול הגבעות וההרים יוערו, נשתלה בהם צמחייה הולמת אשר צבעו את הנוף בצבעי ירוק כהה, לימונית, זית, אזוב, אורן, ריחן ואצות .ובינתם הכינרת ברום המפלס שלה ובהדרה. קרנבל של מראות והוא נראה  כמעט שומם .אדם יצר את זה ואדם פגע בזה. אני מאמין שיבוא יום ונצבע שוב את הגליל בצבעים הנפלאים שלו לאחר שהרוע יסולק מן הארץ. ושוב נשיר: קסם על ים כינרת ,בשמי התכלת ירח שט, אני שלך ואת שלי כינרת את, כנרת את אהובתי.

אנו לא בגלות. היא בנו.

האיום בבחירת הגולה  כמקום הגירה הפך למכנה משותף לאלה מבין החילוניים שחושבים על כך מטעמים מעשיים ובמידה -ערכיים, לחרדים  כמו הרב הראשי יצחק יוסף שמאיימים בהגירה אם יעבור חוק הגיוס  ושל אינטלקטואלים יהודיים בפזורה שמזמן מחפשים להם עילה להצדקת הגולה.

מאז שיצחק רבין כינה את "היורדים" נמושות, נתתי את דעתי למונחים שהשתרשו בארץ במסגרת הציונות המדינית. זה מתחיל במונח "עליה", שייחודי לנו בהשוואה לעמים אחרים שאצלם זאת הגירה, ובאחרונה לא במובן החיובי. אצלנו אף שהתנועה הציונית החלוצית אימצה את המונח, מקורו במשנה "הכול מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין". לדעתי הסיבה היא  קדומה יותר ומקורה בעלייה לרגל לירושלים לבית המקדש שזאת הייתה עליה פיזית שכן רובו של העם לא חי בירושלים אלא בשפלה ולאורך החוף ולימים בגולה . ולירושלים צריך לעלות. עם זאת , מכיוון שישראל אינה על פסגת האוורסט המונח "עליה" היה ערכי, כמו גם הגירה  מן הארץ שנקראה "ירידה".

אני חלקתי על שני המונחים- עליה וירידה, לרבות כינוי המהגרים מפה "נמושות" על  ידי יצחק רבין . ההגירה מן הארץ לוותה את כל ההגירות  לארץ, מאז ראשית היישוב היהודי החדש בארץ ישראל.שכן ה"בראשית"   היה קשה מאוד ,פיזית ונפשית והיו כאלה שלא יכלו לעמוד בתנאים הקשים של בניין הארץ,פיזיים, בריאותיים,ערכיים ולעתים תוך סכנה לחייהם. וככל שהעליות היו גדולות יותר ככה גם הנשירות. טבעי לחלוטין.  כמי  שדרשו  מממשלת אנגליה, השלטון המנדטורי בארץ ישראל ,לפתוח את השערים לארץ וביייחוד לשורדי השואה, ברור היה  כי פתיחת השערים לא הייתה רק פנימה אלא גם החוצה. עם חופשי- גבולותיו פתוחים למי שרוצה לבוא או ללכת. ככה נהג היישוב היהודי בארץ ישראל וככה נהגה המדינה לאחר מכן.שערים פתוחים של חברה חופשית.העובדה שבכל המקרים לא הייתה נשירה המונית נבעה מתקווה שאנו נבנה כאן משהו יפה אשר כדאי  שנשמור עליו למעננו ולמען ילדינו.

ואכן לדידי עם הזמן כאשר מדינת ישראל הגיעה להישגים ללא תקדים בתחומים רבים והתפתחה לכדי מדינה מודרנית של עשרה מיליון תושבים בקירוב במקום ה- 600,000 היהודים שהיו בה עם ייסודה, הקשר לארץ מן הראוי שינבע מכוח המשיכה ולא אילוצים אחרים. לאמור שבצד היותנו המדינה היהודית היחידה שתקלוט כל יהודי במצוקה, הסיבה להיותנו כאן  היא היות המדינה מושכת בנוף הטבעי העשיר והמגוון שלה ממטולה ועד אילת ובנוף  הבנוי והאנושי הערכי שלה. לאמור לא רק מדינת מקלט לחשים סכנה או מצוקה אלא מדינה שטוב לחיות בה מכל בחינה שהיא-ערכית-מוסרית וכלכלית. גם אז אין לי שום בעיה עם הגירה למטרת רווחה, מימוש שאיפות בתחומי המדע, הטכנולוגיה והאמנות, או סתם לשם הטבת תנאים חומריים. .מי שלא מוצא את מקומו כאן , יבושם לו וברכת הדרך מלווה אותו

האחרון שיכבה את האור.

בתולדות כל מדינה, וישראל אינה יוצאת דופן ,ישנן עליות ומורדות. במדינת ישראל בשל הייחודיות שלה, של עליות המוניות,  של בעיות ביטחון והפועל היוצא שלהם,פעימות ה-א.ק.ג.מלוות אותנו מאז היותנו כאן. מי שזוכר ,או למד על ,מדיניות "המיתון"  במחצית שנות ה-60 , את הפגנות המובטלים ואת אווירת הנכאים בחברה הישראלית, ואת מספר המהגרים מן הארץ, יזכור, או שמע את הבדיחה  על השלט בשדה התעופה לוד לימים נמל התעופה בן גוריון : "האחרון שיוצא יכבה את האור".היו דברים מעולם. עברנו אותם.

דוד גרוסמן בשיחה עם אילנה דיין במלאת לו 70 באירוע בצוותא ב  29 במרץ 2024 ,הזכירה לו אילנה דיין כי בריאיון אתה לפני הבחירות ב- 2013 הוא אמר בין השאר כי  'אין אמרגן למילה 'שלום". אני רואה את הייאוש בעינייך אבל אתה מוצא רסיס של תקווה שנמצא את היכולת לבוא לומר לנו שיש סיכוי כאן?", שאלה דיין. על כך השיב גרוסמן בשיחה במרץ 2024 ."אין לנו ברירה המציאות שכולנו חווינו היא קשה, מייאשת. גילינו על עצמנו דברים שלא רצינו, גילינו על הפרטנר שלנו – או הנון-פרטנר שלנו – דברים שהעדפנו לא לדעת. אבל איזו ברירה יש לנו? התחושה שלי היא שיהיה ביטוי להרבה אנשים לא להיות פה, לא לחיות על חוד הסכין. מי רוצה לגדל את ילדיו על חוד הסכין? ויש חשש שמי שיישארו פה זה הפנאטים, הגזענים, הלאומנים"

.אינני חושב שהסכנה היא בחיים "על חוד הסכין". הסכנה היא שנבהל מ"חוד הסכין". אבל התשובה ניתנה על ידי אותם אנשים ,אותם רבבות מילואימניקים צעירים שהשמיעו את המסר בהפגנות ועצרות שהם לא יהיו חלק מ"חוד הסכין" בחיסול הדמוקרטיה. וזה מקור לתקווה. גם החשש של מימוש הדמות ל "עם לבדד ישכון" שהביע גרוסמן אינו עולה בקנה אחד עם המציאות של ימינו. בעולם של היום רק צפון קוריאה יכולה להיות "עם לבדד ישכון" . אך גם היא לא יכלה להיות מבודדת אלמלא הייתה שכנתה של סין הפטרונית שלה. לנו אין פטרונים כאלה.

כשואלים אותי איך אני רואה את הדברים בהשוואה לתקופה שבא באתי לארץ בשלהי 1945 אני נותן תשובה כרונולוגית.עברתי את הגולה כילד ונער צעיר,את מלחמת העולם השנייה, את השואה, את ההגירה לארץ את המצב הקשה אז שלי ושל הארץ , את מלחמת העצמאות, וכל המערכות שהיו לנו ולא זו בלבד שעברתי את הכול אלא שיקמנו,רעייתי ואני ,משפחה לתפארת. מה יכול להיות הישג גדול מזה.אדרבא יש לשמור על ההישג הזה בעור שינינו ואם יש צורף חייבים להלחם עליו.

בן גוריון ראה את "כור החיתוך" במיזוג גלויות שהצליח מעל ומעבר למצופה חרף הקישקושים של "ישראל השנייה". אני ראיתי את כור החיתוך בהפגנות ובעצרות נגד "הרפורמה המשפטית". שכן אז ההתעוררות הייתה שורשית, מכוננת,בעצם המאבק הטבעי להיות אדם חופשי, חברה חופשית ומדינה חופשית. לי זה היה מעין הסבר טבעי לבואי לארץ מן הגולה הדווייה שבה הינו לרמס ועד סף כליה בידי הנאצים. בואי לארץ הפך אותי ליהודי מרצון ולא להיפך. השיר "באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה" לא הייתה לתפארת הלשון.וכשירו של עמיר גלבוע ,"פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת".וגם המשך השיר חשוב לי " ולכול נפש בדרכו קורא הוא שלום"

גלות מרצון.

אשר לגולה  הרבה יותר נוח בה  לא להיות יהודי. הא ראייה רבבות יהודים אמריקאיים מתערים לחלוטין בחברה האמריקאית הן בשל נסיבות גיאוגרפיות והן בשל נשואים מעורבים. ביהדות לעצמה הם לא רואים ערך. לעומתם יהודים חרדים  מסתדרים יפה עם הגולה ואלה שרואים במשיחיסטים הישראליים כמי שדוחקים את הקץ ובשעה שהחבדניקים כבר הביאו את המשיח  אלה  מחכים לבואו.

"היהודי הנודד" .ציור ליאו רוט -גלריה מונטיפיורי.

אשר לרוב העם היהודי בפזורה בעיקר בארה"ב, ישנם כמה גורמים שמאגדים את הקהילה היהדית. אחד מהם היא ללא ספק האנשטימיות והגזענות.מנוי וגמור עם רוב היהודים להילחם בה מאשר ליהפך בגינה ללא יהודי. הסיבה השנייה היא שהקהילה היהודית שומרת על המסגרת שלה מכיוון שרבבות מועסקים ועוסקים בשמירת המסגרות החל במרכזים יהודיים ובתי הכנסת הלא חרדים וכלה בפוליטיקה .בגבעת הקפיטול ערכים כמו ארץ התנ"ך או "המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון" הם ערך מוסף .העניינים הם הרבה יותר מעשיים. שם ישנה השדולה שהייתה פעם השדולה החזקה ביותר בוושינגטון ,"אייפק", אשר עוסקת בתמיכה במיזמים של חברי הקונגרס לרבות מערכות בחירות וכיו"ב. באמריקה זה מקובל והנשיא קלווין  קולג'  טבע את המונח  “The chief business of the American people is business.” ה"ביזניס המרכזי של העם האמריקאי הוא ביזנס".וקהילה בת כשבעה וחצי מיליון יהודים זקוקה למנגנונים אלה שיקיימו אותה. בלעדיהם פני הקהילה היהודית היו נראים שונים לחלוטין.

ויש כמבון הפילוסופים של הגולה.במגזין גלריה של "הארץ" של סוף השבוע  29.3.24 קרולינה לנדסמן,  במדור הספרים , עוסקת בספרו של  פרופסור שאול מגיד אינטלקטואל יהודי אמריקאי ,הוגה וחוקר בנושא יהדות ,אשר מנתח את מצבה העגום של ישראל  . הוא נותן לה ספר כריתות ומנסח תוכנית אלטרנטיבית לבנייה מחודש  של זהות יהודית בגולה.בספרו שמכיל אוסף של מסות מגיד מציין למשל כי "האתוס של שלילת הגלות או החלפת האמונה באלוהים באמונה של צה"ל זה מה בעיניי   הופך את מדינה לישות של אלימות וכוח. מצד אחד מצויים המשיחיסתים באמונה באלוהים ומצד שני אמונה בצה"ל ובין שני זרמים אלה לכוד הרוב הישראלי."

זה תאור די נכון בהכללה . המציאות הפוליטית הפכה אותנו לחברה אלימה גם בעורף. אלא כאן  פרופסור מגיד מוסיף ומציין כי הוא לא אנטי ציוני וגם לא פוסט ציוני אלא :"קאונטר ציוני".אמנם לא קראתי את אסופת המסות ורק את הביקורת של  קרולינה לנדסמן אבל לא נהיר לי מה זה "קאונטר ציוני". יש לי הרושם שזה מסוג המונחים שעליהם בימינו אפשר לעשות דוקטורט אצל פרופסור מגיד ואחרים , אף שהם בעיניי "עורבא פרח". עצם השימוש במונח ציוני  לגבי יהודים בגולה בימינו הוא אנכרוניסטי. הציונים היחידים כיום, בין אם הם  מסכימים לתואר הזה או לא ,הם אלה שיושבים בציון -בארץ. בחו"ל יש שתומכים במדינת ישראל ויש שלא תומכים.

עתידנו כאן בארץ תלוי אך ורק בנו.וזאת מערכה על אופי המדינה שלנו שהיא לא פחות חשובה מאשר מערכה צבאית וממערכה לא בורחים. הפעם זה לא נוגע לקטוגוריה של "ירידה". ולתיאוריה של  מגיד אני יכול להוסיף כי המסקנה המתבקשת היא  שאם נהיה קנאים במלחמה על  הערכים הדמוקרטיים כמו שהדתיים-הלאומניים- הגזעניים קנאים בסגידה לאדמה לעצים ולאבנים אז ננצח במערכה.

ארץ תפארת- סובב תבור

נוף טבעי ואנושי וקולות מן ההר.

בראשית שנות החמישים היה לי ידיד בקיבוץ תל יצחק בשרון, אפרים פז, שהיה צלם חובב. הוא הראה לי תמונות שונות והצביע על אחת מהם וביקש שאני אזהה אותה. עניתי ללא היסוס. "זה התבור". והוא בשקט הסטואי שלו ובחיוך ממזרי אמר לי : "זה החזה של לילי"-רעייתו. "מבחן רורשאך" היה ללא ספק מזהה אותי כמי שחובב נשים עם חזה מלא. ואני לא אגלה כאן מה דמות אישה שמושכת אותי, במיוחד זה יהיה מוזר לקוראים בגילי המופלג אף שלי אין בעיה עם זה..

בינוד לאחיו הגלבוע שהוא הר מצולע ,ממודרג ומשתפל פה ושם-  התבור בולט בעיגול הכמעט מושלם שלו כשהוא משקיף על פנורמה מרהיבה של העמק, או נכון יותר העמקיים.מבית אלפא בדרום מזרח ועד נהלל בצפון מערב, לשולי עמק בית שאן במזרח ובקעת כנרות  מצפון מזרח ומורדות הגליל המערבי.

אל פסגת ההר מגיעים ברכבים הטובים של היום  בככיש צר מאוד שמתפתל באין ספור זיגזאגים של  משולשים חדים ולא ספיראליים עד שמגיעים למעלה. ברכבים של פעם אני מסופק אם ניתו היה לעשות זאת.ברור היה לי כי אני במרום גילי לא אתמודד עם מרום התבור והָקפָה סביבו באורך שני ק"מ גם אם הדרך  הייתה סלולה והיא דרך עפר ואבנים.אילו הייתה סלולה ניתן היה  לדחוף אותי על כיסא  גלגלים שהבאנו אתנו. במקום זאת הכיסא שימש לי מושב סטאטי באיזו  גומחה שמשקיפה על הנוף, בקרבת "כנסיית ההשתנות" שעל פי המסורת הנוצרית כאן השתנה ישו וקיבל מעמד אלהי.אני הסתפקתי במעמד שלי כמשקיף.

לא רק השקפתי על נופי הטבע למטה אלא על הנוף האנושי שצעד למעלה. בודדים ,זוגות, שלשיות וחבורות שלמות של משפחות או מכרים. להתבונן באנשים זה אחד התחביבים שלי. ויש לי נטייה ,ואני לא מציין אותה בחיוב, לדימויי סטריאוטיפים של אנשים. ככלל, ראיתי בהם את הנוף האנושי היפה. רואים קשיש יושב קורא עיתון, כדרכי אם עלי לבלות זמן בהמתנה, מחייכים אלי ופה ושם כשהם חונים 'מציעים לי קפה ועוגה, מחוות שעושות חם על הלב.

שיחה על החרדים.

במקרה אחד גבר בשנות הארבעים המוקדמות שלו,אני מעריך, ושמו אמנון, ששם לב שאני קורא עיתון ,פנה אלי ושאל אם מצאתי משהו מעניין בעיתון בימים אלה. עניתי לו שאכן מצאתי מאמר קצר  ב"הארץ" ולא רק מעניין אלא מרתק והוא סביב  "אסון מירון" וההשלכות שלו עד ימינו.

מדובר באדם שהיה דתי וביום האסון הייתה החתונה שלו ומיד לאחר החתונה התברר כי קרובים ומכרים היו במקום בעת האסון, ומהם נפצעו או נהרגו. ומאז ועד עצם היום הזה הקהילה החרדית, שאנשיה הם הם שהיו קרבנות האסון ,שותקת גם לאחר מסקנות הוועדה.היופי של המאמר הוא שמלבד התיאור של התחושה שלו לגבי האירוע הנורא הוא מסכם בניתוח באיזמל חד את מה שקורה בקהילה החרדית היום. סי טי של החברה החרדית בימינו. שטח הפקר,חומרית עד כדי שחיתות,  ושפל ערכי ומוסרי. באין יותר מנהיגים בעלי סמכות והשראה -השליטה, אם יש כזאת, היא בידי עמותות מופקרות.ואלה פרצופה של הקהילה החרדית בימינו.קראתי באוזניו את הקטע האחרון בכתבה:

"מה שאירע לחרדים, קורה עכשיו לישראלים. מי שוויתר על הדין וחשבון אחר אסון מירון, לא מקבל אותו גם אחרי ה–7 באוקטובר. מי שסחר בחוק חינוך חובה לבנים חרדים — יראה את החינוך הציבורי מקוצץ לטובת תוכניות לטיפוח זהות הומופובית, ומי שהצביע נגד מדינת רווחה לחרדים וערבים — יראה כיצד המערך הציבורי בישראל מתמוטט. שלטון החוק נסוג, האחריות נעלמת, הסולידריות מגונה. במקום זה יש איבה, תיעוב, שנאה ואטימות. הציבור החרדי הוא בסך הכל מיקרוקוסמוס  חסר רחמים של כל ישראל." אמרתי לאמנון כי אני בספק אם "חזון איש"´היה רואה בכך "עגלה מלאה" לעומת הריקה שהוא תיאר בשיחה עם בן גוריון על החילונים. בעצם  העגלה לפי אותו כותב אינה ריקה היא מלאה בפסולת.

קהילה חרדית אחר שהכרתי.

אמנון שאל אותי אם אני ממוצא דתי. אמרתי לו שלא זו בלבד אלא ממוצא חרדי, סבי ממנהיגי אגדות ישראל בפולין היה יו"ר הקהילה וחסיד גור כמו גם אבי, אם כי הם התפללו ב"שטיבלעך" שונים.והעולם החרדי סביבי היה שונה תכלית השינוי מזה של ימינו, לרבות האדמור הגדול מגור אברהם מרדכי אלטר, אחרון האדמו"רים מגור בפולין, שכתב בעברית "אם אין שלום אין כלום".והיום אלה זורים ריב ומדון בינם לבין עצמם ובינם לבין שאר העם בישראל.

אמנון חושב כי תלמידי הישיבה שמצויים בתוך גטו נעול, הם כחומר ביד היוצר של פוליטיקאים ציניים. הוא עצמו לא דתי אבל יש לו משפחה דתית חרדית ולשמחתו אינה עיוורת למה שקורה כיום בעולם הדתי והחרדי. הוא אינו צופה איזה מפץ ,שכן בקהילה הזאת החישוקים הם כה רבים שמונעים את הפריצה. אור העולם לא מגיע אליהם, אומר אמנון. אבל הוא בדיעה שהתחיל כבר איזה תהליך איטי של התפכחות  בייחוד אצל צעירים שלא רוצים למרוד במורשת הדתית אך מבקשים להשתלב יותר בחברה הישראלית. לדעתו זה תהליך שהתחיל לפני ה-7 באוקטובר אך הואץ עקב האירוע הטראגי. מסקנות וועדת החקירה של אסון מירון אף הם היוו איזה "טריגר".בעולם של היום אין מסגרת מבודדת שאליה לא חודרים החיים העכשוויים. לדעתו בכך שהמדינה מסייעת לחרדים לקבל תמיכה כספית ללא תמורה למדינה היא שמונעת תהליך מהיר יותר של התערות הדור הצעיר בחברה הישראלית.

אמנון אמר כי הוא ישתדל לקרוא אותה כתבה שעליה דיברתי ובכך נפרדנו. בינתיים המשפחה השלימה את ההקפה של ההר ומצאנו מקום לטעום ביחד מן התקרובת שהובאה וחזרנו  בדרך הביתה כול אחד והרשמים שלו.משפחתי מן המסע הרגלי בינות השביל סובב תבור ואני עם השיחה של אמנון על החרדים בישראל. אלה שחרדים לפרוץ את מעגל העוני והבערות ואלה שחרדים לגורל המדינה.

בתי איה הגדירה אותי פעם כ"חילוני חרד".