"ישראל היום" אתמול ומחר.

המדיה הליברליים בישראל לא זוכים לדריסת רגל בביטאונים הלאומניים או החרדיים כפי שדעות לאומניות וחרדיות מוצאות ביטוי בענפי התקשורת הדמוקרטית-ליבראלית.

ה"רומן" שלי עם  העיתון "ישראל היום" התחיל מתישהו בשנת 2009 כשנתיים לאחר ייסודו.פניתי לידידי דני רביב, שהיה בהתחלה יד ימינו ושמאלו ,בישראל ,של המיליארדר היהודי אמריקאי, שלדון אדלסון, הבעלים הבלעדיים של העיתון -בנושא פרסום מאמר תחקירי במוסף השבועי של העיתון. השלמנו אז, ראול טייטלבאום, עיתונאי וחוקר השואה, ואנוכי, איזו רשימת תחקיר בסוגיית תרומת ניצולי השואה למדינה. דן הפנה זאת, כמקובל, לעורך העיתון וסורבנו. למען ההגינות, גם  העיתון "ידיעות אחרונות" לא ראה עניין בפרסום מסה זאת. אז טרם   נחשף כְּמָה שידוע כיום "תיק 2000 ", שמחבר, בין היתר,  בין שני ענקי הפרסום האלה בישראל. לעג היסטורי.

הקשר הבא ביני לבין העיתון היה לקראת הכנס הבינלאומי במלאת 75 שנים לשחרור אושוויץ שנערך ב"יד ושם" בינואר 2020.אלא שהפעם לא אני פניתי לעיתון אלא אחד  מחברי המערכת פנה אליי, שאכתוב איזה מאמר תמציתי לציון האירוע. נעניתי לפנייה, תוך ציון שמֵעֶבר לתיקונים שמתבקשים אני מבקש שלא לשנות את תוכן הדברים. מכיוון שידעתי שמדובר ב"ישראל שלנו" חשוב היה הפרסום של הקטע ,לאחר קטע הפתיחה, על לקחיי השואה האוניברסאליים והאנטישמיות והגזענות בעולם .ככה כתבתי:

"לא נהיה כנים עם עצמנו אם נפטור את מדינת ישראל ואת החברה הישראלית על כול רבדיה וגווניה, מכול העמים, מהסקת המסקנות המתבקשות. כמי שבא לכאן כצעיר מתבגר לאחר חמש שנות תופת בגיהינום הנאצי ובחר ביישוב בארץ ישראל, קטן, מאוים ושותת דם, על פני מקומות מקלט נוחים יותר, ולחם על עצמאות המדינה- צר לי לקבוע שאנו לא הפנמנו את הלקחים. ובשעה שאת השואה מציינים באירועי זיכרון  פעם בשנה- הלקחים הם יומיומיים. יש הרבה מדינות עצמאיות שבהן נרדפים בני אדם, כמיעוטים תרבותיים, גזעיים ואחרים, ובקהלם אסור שמדינת ישראל תבוא".

המאמר, לא זו בלבד שלא "צונזר" אלא הכותרת שלו  הופיעה באחת המהדורות בעמוד הראשון לצד הכותרת הראשית על הכנס ותמונה של ראשי המדינות שהשתתפו בו. כותרת המאמר  התייחסה אמנם ללקחי השואה רק בעולם הנאור. חשבתי : כול הכבוד לאיש המערכת שהזמין את הרשימה ול "ישראל היום".

אופס טעינו

מישהו במערכת למעלה כנראה כן שם לב,שמדובר באחד שלא מזדהה עם הימין,בלשון המעטה, וזה נרשם באיזה פנקס שחור. שכן כעבור שנה לערך כאשר ספרי "זוהרה" ראה אור, באה אליי הודעה מטעם "ישראל היום" שמישהו יבוא לדובב אותי על הספר. מישהו במערכת כנראה ראה את הפוסט בנושא. מדובר היה לא בביקורת ספרותית אלא בהיבט האנושי. הנה פולני כמוני ראה לנכון לעסוק בקהילה  היהודית העיראקית בתקופת מלחמת העולם השנייה. כמו גם על מעללי המחתרת הציונית במאמצים שלא ייאמנו להעלאת יהודים לארץ ישראל ממדינה ערבית פרו נאצית.הפוסט נכתב במלאת 70 שנה ל"פרהוד"- הפוגרום נגד יהודי עיראק בשנת 1940 תוך התייחסות לספר "זוהרה" בצרוף תגובות חיוביות. וכל זאת כרומן. אלא שהכתב של "ישראל היום" לא בא .גם לא באה הודעה שהוא לא יבוא. ניחשתי את הסיבה. לכאורה-מה הקשר בין זוהרה היפה לבין דעות שאני מחזיק או מביע ? להזכיר שגם הפעם לא אני שפניתי.

 לזכותו של "ישראל היום" ייאמר כי הוא לא מסתתר מאחורי מסכה עיתונאית עצמאית שלוחמת על חופש הביטוי. הוא חינמון שממלא את הפונקציה שלמענה נוסד. תמיכה בביבי נתניהו בפרט ובתנועות הלאומניות בכלל. לעת הזאת הם אומרים כי הדגש הוא הפוך. היו, ואני מניח שעדיין ישנם ,עיתונאים פובליציסטיים שמבטאים שם את דעתם, אבל גם התולעת יודעת שזאת מסכה. מה שאין כן  בכול הנוגע לאמצעי מדיה אחרים. למשל, ב"אולפן ששי" של ערוץ 12 יושב בפאנל העיתונאים דרך קבע עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט.

המשוואה.

נזכרתי באפיזודה זאת לאחר שקראתי ב"עין השביעית"( 6.6.2021 ) את מאמרו של  ד"ר יובל דרור  בנושא "היושבים בצד".הכוונה לעיתונאים מטעם, במקרה  זה של ביבי,שמצמידים אותם,לשם האיזון,לעיתונאים של הערוץ.ביניהם עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט. וככה הוא כותב:

." בעידן שבו לכל אחד יש דעה מוצקה בנוגע לכל עניין וסוגיה, אני מוצא עצמי מתלבט האם העיתונאים שיושבים ליד האנשים האלו, האם הם משתפי פעולה ביודעין או בעקיפין עם מעשה שכל מטרתו לחורר, להשחית ולפורר את העיתונאות האמיתית בישראל, או שמא גם הם הקורבנות של המעשה הזה"

יובל דרור נוקב בשמם של עיתונאיים שידועים כלוחמניים לצד עיתונאים שנותנים ביטוי לעמדתו של ראש הממשלה ביניהם כאלה שנושאים רבב אישי ועיתונאי לגופם. בכך העיתונאים המקצוענים מעניקים לאלה שיושבים לצדם, ליתר דיוק שהושיבו אותם, לגיטימציה, מקרינים עליהם מיוקרתם האישית וגם מעצימים את תוארם כעיתונאים. הוא מביא כמה דוגמאות בין השאר מן המתרחש בתחום הפוליטיזציה של "גלי צה"ל". ואני מביא רק קטעים בודדים. התכנים של "העין השביעית" פתוחים לקריאה לא רק לעיתונאים אלא לכל קורא. לאמור מי שמעוניין- מאמר נוקב זה נגיש לקריאה.

מן הדוגמאות שיובל דרור  מביא בחרתי בזאת שנוגעת לערוץ 13. "מה שמתרחש בחדשות 13 מרתק במיוחד"- כותב המחבר ומוסיף: " בעוד ש"בגלי-צה"ל" ו"בחדשות 12" אפשר לומר שמדובר ב"אורחים", ואפילו "אורחים קבועים" אבל לא חברי מערכת, הרי שהעיתונאים של חדשות 13 מתמודדים עם בעיה חמורה בהרבה". הדוגמה הקיצונית היא ד"ר אבישי בן חיים.

במוסגר אעיר כי תופעה ששמה בן חיים מקוממת אותי משני היבטיה זה זמן רב. ראשית ההיבט העיתונאי. שנית התורה המופרכת, על האליטות שהוא מנפיק. לכן אני מביא את ההתייחסות אליה מצד חוקר תקשורת כמו יובל דרור. הוא כותב:.

"אבישי בן-חיים עובד בחברת החדשות עוד מתקופת ערוץ 10, מאז שנת 2010……. …….(אני פוסח על שמות שפסחתי עליהם בהתייחסות קודמת) וכיום הוא יושב בפאנלים לצד רביב דרוקר, נדב איל וברוך קרא( בערוץ 13 .צ.ג).כאשר הם וחבריהם שומעים את דברי הבלע של בן-חיים, מי שפיתח מה שלטעמי הוא מותג משגשג של הסתה במתק שפתיים……. האם מצופה מהם לומר לעורכים שלהם, "תקשיבו, עיתונות זה לא", לדפוק על השולחן, לארגן מחאה ולהשמיע את קולם, או שמא מצופה מהם לעשות בדיוק את מה שהם עושים: לשבת באולפן ולנסות להדוף את חצאי האמיתות (במקרה הטוב) כדי לתת לצופים איזושהי תקווה"

לכך אני מבקש להוסיף כי לא זו בלבד שמשדרי תחקיר מעולים לא "מאזנים" את ההופעה, או התופעה, של בן חיים, אלא ה"מקור" החד, באכסניה של ערוץ 13 מתקהה.

 המדיה בחברה דמוקרטית.

מן המוסכמות הוא כי השיטה הדמוקרטית לעתים קרובות נכשלת בהדיפת אלה שמתנכלים לה, מכיוון שהיא אינה משתמשת בכלים של יריביה. לדעתי, כלל זה בשום אופן לא חל על העיתונות. לזאת ישנם כלים חדים, חוקיים, אתיים ויעילים , לא רק כדי להתגונן אלא לחשוף את הדמות של יריביהם שמשתמשים במדיה גם בחתירה נגד העיתונאות החופשית  וגם נגד חברה חופשית ודמוקרטית. עליהם רק להשתמש בכלים אלה.

זה לא אומר שערוץ טלוויזיה, רשת רדיו או עיתון לא צריכים לאפשר הבעת דעות שונות, לרבות כאלה שמנוגדות לעמדת המערכת.בוודאי שלא.וזה מה שקורה בפועל.אבל אלה הם פוליטיקאים או שופרים מטעמם שמבטאים את עמדת שולחיהם.במתכונת זאת אפשר לעמת פוליטיקאי מול פוליטיקאי. אבל  לא הצמדה של עיתונאים באותו משדר.  זה עוות של עיתונאות בין אם כדי להיראות כחסרת פניות או כדי שלא לפגוע ברייטינג. שניהם פגע רע- בכלל ולתקשורת חופשית בפרט.

שומרי החומות וערוצי המידע העל קרקעיים .

התקשורת, בעיקר החזותית, שהורידה עלינו בָּרָד של מידע, פרשנויות, מִחזוּר של קולחים ודיסאינפורמציה- חייבת אף היא להפיק לקחים.

לשוחרי היסטוריה של השידורים בישראל בכלל וחזותיים- הטלוויזיה –בפרט, יסופר כי לאחר מלחמת ששת הימים ב 1967 החליטה ממשלת ישראל להקים "צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית". בראשו עמד הפרופסור אליהוא כץ, לימים חתן פרס ישראל לתקשורת ובעינָיי אחד החוקרים הגדולים בני זמנינו לתקשורת וחברה. ההגדה מספרת כי באחד הישיבות של בכירי הצוות הועלתה הדאגה כי אם הטלוויזיה לא תעמוד בסטנדרטים האיכותיים שהציב לעצמו פרופסור כץ, היא עלולה לעמוד בפני שוקט שבורה. על כך השיב פרופסור כ"ץ בהומור היבש שלו. "אז נודיע לציבור הצופים שנשוב אליהם כאשר יהיו לנו תכניות טובות".

נזכרתי באפיזודה זאת בימים של מבצע "שומר החומות" כאשר כול ערוצי הטלוויזיה ללא יוצאים מן הכלל הפציצו אותנו במהדורת חדשות אחת ארוכה מהבוקר ועד הלילה עם הפסקות לשידורים אחרים .קבלנו מבול של דיווחים, פרשנויות, מרקעים חצויים ,הנפשה גראפית ,כשהתכנים ברובם לא היו חדשותיים אלא משוחזרים, משוכתבים, עם שעטנז של ידיעות ודעות ודיסאינפורמציה ,שבלבלו את הקהל שהיה מבולבל בלאו הכי. וכל זאת כדי ל "רתק את ציבור הצופים"  או לשמור על גחלת הרייטינג. יותר מהדורות-יותר פרסומת. נזכרתי גם כי במהלך מלחמת יום הכיפורים , המלחמה הקשה  ביותר מאז מלחמת העצמאות, הטלוויזיה הישראלית שידרה מגזין חדשות מרכזי שאורכו עשוי היה להגיע לשעתיים ומעלה אבל את יתר החלל מלאה בתכניות בידור ומוזיקה "להעלאת המורל" שהיה בגובה פני ים המלח.

האינפלציה הזאת של מהדורות חדשות בערוצי הטלוויזיה עשתה את העוול הגדול ביותר, אם זה המונח הנכון ,לעיתונאות החזותית.גם אותו הציבור ,שעדיין נאמן לסוג זה של מדיה,יפסיק לצפות בחדשות של הטלוויזיה. הדור הצעיר עשה זאת מזמן והחלופה שלו היא הרשת החברתית שעליה, במקרים רבים, חבל להכביד מילים. יותר מזה. אותם כתבים שהיו להם מקורות בתוך הכוורת הביצועית המדינית והביטחונית, הם אשר בין היתר,היו ממוליכי הדיסאינפורמציה.

"הֶלֶם ומוראָ"

אני מניח שצופי טלוויזיה לא מעטים צפו בסרט shock and awe  שהתרגום העברי שלו הוא "הלם ומורא". זאת שיטה אשר אומצה על ידי ממשל הנשיא בוש הבן במלחמת  עיראק השנייה .כך כונתה המערכה הצבאית תוך הונאת הציבור בדבר מציאת נשק גרעיני בעיראק של סדאם חוסיין. התסריט של ג'ואי הארסטון, שסקר את המלחמה בשנת 2003 ,בבימויו של  רוב ריינר, עוקב אחר קבוצת עיתונאים של עיתון בשם " Knight Ridres  – "הפרשים האבירים" . אלה דוהרים כדי לחשוף את המניעים האמתיים מאחורי המלחמה הזאת, שהצלקות שלה עדיין מדממות. אגב, בשעתו למדתי דבר או שניים, על היבטים שונים של מלחמה  בוגדנית זאת מספרו של רון בן ישי "כתב חזית" ,שסקר גם את המלחמה הזאת בתיאור מרתק, לעתים מסמר שיער.  אשר לסרט, בין השאר ,הצופים לומדים  כי העיתונים הרציניים והחשובים ביותר כמו ה"ניו יורק טיימס" וה "וושינגטון פוסט" היו בין מוליכי הדיסאינפורמציה היות ושאבו מידע רב מתוך צמרת השלטון המדיני בטחוני. וזה אחד ההיבטים שאני מבקש להדגיש.

בכך אני בשום פנים ואופן לא מנסה לערוך השוואה בין "הלם ומורא" לבין "שומר החומות". החמאס מרשה לעצמו לתקוף אוכלוסייה אזרחית מעבר לגבול הבינלאומי מתי שנראה לו ,לרבות התקפת הטילים ,וזאת באיזו תגובה לאירועים בירושלים ובהר הבית. מה זה? לא זו בלבד שצריך היה להגיב בעוצמה אלא אסור היה לעבור בשתיקה על בלוני הנפץ וליירט אותם בתוך הרצועה. אולם החטא הרובץ בסוגיה הסרטנית של הרצועה הרי לא התחיל בטילים לפני מבצע "שומר החומות". זה התחיל בשליטת החמאס. וכי מי טיפח ,בפועל, ארגון  קנאי רצחני זה , שצריך היה לגדוע אותו באותו באיבו. אבל כיצד לגדוע ענף שאתה יושב עליו. הלקח הגדול של מלחמת לבנון הראשונה היה כי  לאחר "ההצלחה" של גרוש אש"ף מן המקום צמח החיזבאללה. במקרה של עזה ממשלת ישראל השתעשעה בשאיפה הזויה שתקום לנו כאן איזו "חמאסטאן", ישות נפרדת מן הרשות הפלשתינאית. נפריד ונמשול. זה טוב ליהודים ולארץ ישראל השלמה בלי עזה .ובכן זה רע ליהודים  שיושבים בציון ורע מאוד ליישובים "עטפי עזה" –איזה מונח אורווליאני שמזכיר שמיכת פוך.

הסבל המתמשך שלהם זה שנים זועק וקורע לב, אבל הפתרון אינו צבאי. וכידוע גם מערכה צבאית מסתיימת בדרך מדינית. זאת הערה אגבית. ועוד הערה שמתבקשת היא שצריך היה להקדיש הרבה יותר תשומת לב, וכפועל יוצא באופי הפעילות הצבאית ,אם מביאים בחשבון שני אלמנטים. אחד  à la guerre comme à la guerre  .שום מלחמה ,בייחוד לא מן האוויר, גם לא בהווה המתוחכם ,לא מתנהלת כניתוח לייזר, ויש נפגעים, לעתים רבים מסביב למטרה. שתים-גם כן בחזקת אקסיומה .בשעה שלגבי המשפחות השכולות הפלשתינאיות האבדן הוא בראש וראשונה שלהם, בדומה למשפחות ישראליות שאיבדו את יקיריהם בהתקפות החמאס, בשביל הממסד החמאסי כול אזרח שנהרג, ובייחוד אישה או ילד, מהווה נשק במצבור התעמולתי שלהם- נשק חשוב מאוד בעבר ובעיקר בימינו. מול אלה אמורה הייתה  לעמוד "ההסברה" ,מונח ישראלי ייחודי. שכן אימתי אתה מסביר. כאשר במקרה הטוב אינך מובן. במקרה הפחות טוב הוא כמו האמירה ביידיש "עס איז גוט שפייט"- מאוחר מדי. ובכלל, ההסברה הטובה ביותר היא במעשים ,או  ב"אל תעשה" ולא בדיבורים. דומני שאין דוגמה יפה יותר בנושא הסברה מזו המצויה במקרא כשמשה מתלונן שהוא "ערל שפתיים"- מגמגם- ואלוהים מטיל את ההסברה על אהרון אחיו. מוסר השכל אם לא תגמגם לא יהיה צורך בהסברה.

ולעניינינו. מה שאני מנסה לציין , כאמור, ובהקשר זה הזכרתי את הסרט "הלם ומורא", הוא שהעיתונות ברובה הגדול ינקה את המידע בראש וראשונה מן המקורות הרשמיים. ובעיקר מצד דובר צה"ל ומקורת ביטחוניים אחרים. בנימה אישית אוסיף כי במרום שנותיי, גם כשריד של צה"ל במלחמת העצמאות ,יש לי זיקה עמוקה לצבא ההגנה לישראל כשמו. אני מאמין שהוא עדיין "המוסרי", בין הצבאות בעולם, אף שהמונח לגבי הצבא הוא מופרך כמו "טוהר נשק". מה גם שאלה לא עומדים בפני מערכות מורכבות ובנסיבות קשות כפי שצה"ל עומד בפניהם. אבל כעיתונאי, מוטלת עלי החובה לעשות את המרב כדי להביא לקהל  הקוראים, המאזינים והצופים, דיווח אמתי, למעט כמתבקש שלא לפגוע בביטחון המדינה- הצנזורה.

לכן כאשר יש כתבים ופרשנים שטוענים כי המערכה הצבאית בעזה לא צלחה, עליהם לצלם  selfi ולראות את עצמם בכֶּשֶל שלהם.

 

להציל את בָּאלוּ.

Monde cane  הומניסטי בישראל 2021

לכול סיפור יש שתי אפשרויות. או שהוא בא אליך או שאתה בא אליו. התוצאה היא  אותה תוצאה. הפעם הסיפור  מתחיל בפטירתה של ג'ימבָּה, מנוחתה עדן, כלבת רחוב שאומצה וחיה חיים טובים אצל אֵלָה דורון ומעיין פוגֶל, וילדתם ,רייָה. היא מתה ממחלה בהגיעה לגיל מופלג. מותה הביא יגון על הזוג, ובתם הקטנה רייָה שחיה אתה כאחותה הבוגרת. ג'ימבה, הייתה כלבה חמה וחברותית לסובבים אותה ואהובה מאוד על משפחתה. במותה נותר חלל עד שהמשפחה גילתה בבית יתומים כלבי של אגודת צער בעלי חיים , כלב גור אשר בהיותו בן שלושה חודשים הגובה שלו הגיע לחצי מטר. בגיל שנה ומשהו הוא הגיע לגובה של סוס פוני. השם בָּאלוּ אומץ משמו של הדובי, טוב הלב ,בעל הכרס הגדולה שמלמד את הנער מוֹגלי את כול שעליו לדעת כדי לחיות בג'ונגל. אלא שבָּאלוּ בניגוד לזה ב"ספר הגֹוּנגל" אינו אמיץ. הוא גדול ופחדן והא חי בג'ונגל האנושי.

ביום ג' – ה-13 באפריל בשעה 14:00 ( ככה מצוין בסמרטפון), משפחת פוגל הצעירה בילתה בחוף ארסוף-קדם ,בשרון הדרומי בין הרצלייה לגעש.חיל הים ,אי שם במרחק כמה קילומטרים, ערך תמרון ובמהלכו נשמעו פיצוצים עזים בחוף ארסוף. בָּאלוּ עשה אחורה פנה ונעלם. לאחר כמה דקות כאשר הבעלים של הכלב ,מָעיָין, שם לב שהכלב נעדר, הוא קרא ושרק ובָּאלוּ ,שהיה בחניון, חזר לחוף.בין אם זה לכבוד שובו של באלו, ובין אם זאת הייתה התוכנית מלכתחילה ,הפיצוצים נמשכו. באלו נסוג, והפעם הקריאות והשריקות של מעיין לא עזרו.

אזעקת אמת

תחילה נערכו החיפושים בסביבת החניון של חוף הרחצה. בשלב זה כמה מבעלי המכונית ועוברים ושבים התעניינו בכלב האובד וחלקם אף החלו לשוטט בסביבה. השעה 16:00 והכלב איננו. החיפושים נמשכו כשאנשים צעירים ומבוגרים מצטרפים לחיפושים בכול פעם  בקטע אחר שבו הסתובב מעיין והשמיע קריאות ושריקות והכלב לא נענה. האנשים נענו. אֵלה, בת הזוג של מעיין הצטרפה לחיפושים בסביבות 5:30 כשעתיים וחצי לאחר היעלמו של באלו. אליה הצטרפו אחיה וחבר ועשו דרכם ברגל מחוף שפיים לאורך המים עד ארסוף קדם, כשעה הליכה. בשלב  זה הוקם מעין חפ"ק ואנשים שונים רובם צעירים הוציאו סיורים לצפון ודרומה. לכך נוספה  קריאת אס. או. אס. של אלה בסמרטפון בזו הלשון :  "באלו שלנו אבד לפני שלוש שעות בחוף ארסוף. שיתופכם יעזור לנו מאוד. זה ממש עניין של מהירות. היה תרגיל של חיל הים והפיצוצים הפחידו אותו והוא עלה מן החוף. באלו הוא כלב גדול וחזק מאוד ומתוק אבל פחדן. אם תראו אותו אנא התקשרו אליי או למעיין . יש חשש שהוא יגיע ברגל לתל אביב ושם הוא אבוד"

במקביל הועברה הודעה מתאימה על ידי אמו של מעיין לווטרינר שגר בסביבה וגם הוא נרתם למלאכת החיפוש תוך שעה והטלפונים של מעיין ושל אלה צלצלו ויש שחיכו בתור כדי להירתם למלאכת החיפושים אשר הרחיקו לחוף שפיים מצפון ועד רשפון בדרום.

המלכוד ברשת.

בשעה 21:00 קרוב לשבע שעות לאחר העלמו של הכלב נרשמו על הצג של אֵלָה 460 משתתפים שפעלו לא רק כרשת אלא כמחפשים אחר הכלב האבוד. בשעה 21:30 הגיעה הבשורה ממשפחה, שגרה בארסוף וראתה את ההתכתבות  ברשת, כי בָּאלוּ נמצא אצלה  בחצר. ככה מצא לו הכלב מקלט לא במרחק קילומטרים אלא בקרבת מקום עם בית חם וכלבים לחברה,והוא הצטרף למשפחה.

מייד בהיוודע הידיעה המשמחת יצאה הודעה מאת אֵלָה לקהילת המחפשים ולכול המעורבים בחוויה ברשת לאמור: " חברים ואנשים טובים ויקרים. היום הדרמטי הזה הסתיים בשמחה גדולה שבאלו שלנו נמצא בדירה של משפחה בארסוף- בזכות השיתופים שלכם. הגענו מיוזעים מהדיונות ונרגשים לאסוף אותו. היום הזה גילה לנו את עוצמת הטוב האנושי. אנשים שלא הכרנו קודם- עזרו. יצאו לחוף מרצונם מבלי שנבקש,שיתפו,דברו,עודדו- פשוט הלב מתפוצץ. אנו אסיריי תודה וחוזרים הביתה בידיים טובות עם באלו אהובנו"

בתמונה מימין לשמאל: באלו, מָעָיין, רייָה, אֵלה. צילום: משפחתי

"מבצע באלו"- כמשל קטן לדבר גדול.

אישית אילו ידעתי שזאת אֵלָה שמחפשת אותי גם אני הייתי משחק בתופסת. אֵלָה היא פצצה ,מפיקה ומביימת סרטיי הדרכה וחינוך , מלחינה,זמרת ,יפת תואר ופעילת חברה וסביבה. אשר למסקנה הרחבה יותר הרי היא שהעולם אינו כָלבּי כפי שתיאר אותו הסרט האיטלקי monde cane בשנת 1962  במובן השלילי. זכורה לי תמונה אחת מאינדונזיה שאישה מצויה בכלוב, מפוטמת כמו אווז, וככל שמשקלה עולה ככה גם המוהר. מאידך, הכלב הוא ייצור אהוב על הבריות. הוא חלק מן המשפחה. מסקנה שנייה היא שאם ילד היה הולך לאיבוד, חלילה, ציבור גדול הרבה יותר היה נרתם למשימה. ואם שתי המסקנות נכונות. אז מדוע המציאות הרחבה שלנו איננה כזאת. ולא זו בלבד אלא בימים האחרונים  ראינו גם ראינו את הרוע באדם שבינינו.

דומני כי התשובה היא שכאשר בפני אנשים ניצב אתגר הם נרתמים למשימה, גם כאשר זאת גדולה לאין ערוך מאשר מציאת כלב אבוד או ילד אבוד.מן הפרט הקטן לכלל הגדול. ראינו זאת במקרים רבים בזמנים קריטיים לאומה כאשר המלחמה הייתה על הבית. כמו במלחמת העצמאות וכמו במלחמת יום הכיפורים. כיום כאשר המציאות תובעת מאבק להציל מדינה יהודית מתוקנת, שהולכת ואובדת לנו, וביתר שאת לנוכח האירועים הקשים האחרונים- אין מנהיג שיציב לפני הציבור את האתגר כפי שהוא- קיומה של מדינה יהודית ודמוקרטית על כול הכרוך בה ובנאמר במגילת העצמאות .וכן ,הצמד הזה –יהודית ודמוקרטית הוא ייחודי כשם שהמדינה היהודית היא ייחודית.ואם ישנו כזה -שיקום. הציבור יגיע אליו. מהר יותר מאשר לבָּאלוּ.

זה היה ב- 21 במאי 1942 – חג שבועות ה' סיוון התש"ב.

שלמה ז'ֶליכובסקי שוב שר.

בין העצורים היה מיודענו שלמה ז'ליכובסקי. שלמה היה ידיד נעורים של אבי מן העיר פָּביאָניצֶה מרחק 20 ק"מ מעירנו. התקשינו להאמין כי שלמה המלבב, החייכן וטוב הלב נעצר. הוא נראה  כ"אציל פולני"- אמרו עליו הבריות, בשל שערו הבלונדי, אפו הקטן והסולד, ועניו הירוקות החמות שהציצו מאחורי משקפיים במסגרת מוזהבת. אנו הילדים אהבנו את האיש אהבת נפש. כאשר שלמה ביקר בבית  הייתה אווירת חג. שלמה ז'ליכובסקי, זמר הטנור הנפלא, הליצן במשתאות החסידים של פורים, שאותנו הילדים הוא שעשע במיוחד. המבוגרים החשיבו אותו כבר אוריין חריף, שמסוגל לצטט פסוקים כמו אנציקלופדיה מהלכת.

המדור היהודי במוזיאון העירוני של זדונסקה וולה

החששות התאמתו. הם תמיד התאמתו בתוספת הבלתי צפוי. הגרמנים הכינו את הכול בקפידה. כאשר השמש עמדה  בטבור הרקיע וקהל שוכני הגטו הצטופף מסביב לגרדום, והנאצים ומלוויהם התבוננו מחלונות מסביב, כיושבים ביציע המכובדים, הובאו עשרת היהודים במשאית והועלו למשטח. ידיהם היו כפותות מאחור, והם הועלו לגרדום, אחד אחד. הגרמנים הגביהו את משטח התלייה כך שכול אחד ואחד, גם אם הוא נמוך קומה, יוכל לראות את המחזה.

הנה שלמה ז'ליכוסקי עולה למעלה כמעט בקפיצה ,כאילו הוא עולה על דוכן החזן לפני תפילת מוסף בחג שבועות .הוא משחיל את ראשו לתוך הלולאה במרץ רב ומבקש מן השוטר להדק אותה היטב. הוא מאיץ בעמיתיו לגרדום לעשות כמוהו. מישהו מבין הקרבנות צועק "נקמה יהודים, נקמה. אל תשכחו לנקום את דָמֵנו". בכי חרישי ,כמעט כמו אוושה במדבר, נשמע עובר בין הקהל. לפתע הרחש פסק ודממה מוחלטת ירדה על הזירה בכיכר של זדונסקה-וולה. ואז כמו במעמד הר סיני, העם ראה את הקול, קולו של שלמה ז'ליכובסקי. הוא לא דיבר .הוא שר לאלוהים כמי שעומד לפני התיבה לפני הקהל הגדול ביותר בחג מתן התורה. הוא שר " שמע ישראל אדוני אלוהנו אדוני אחד" פעם ועוד פעם ועוד פעם וחבריו לגרדום שרים אחריו והקהל למטה ממלמל בקול חנוק.

הגרמנים נדהמו. הם נראו מבולבלים. תופעה כזאת לא הייתה כתובה בספרי ההדרכה שלהם. אולי גם בהם נגע קול הטנור האדיר . הגרמנים קפאו על מקומם. היהודים רעדו והתייפחו. אולי יקרה נס, אולי יעצרו ברגע האחרון, הרי זה לא לפי המתוכנן. וכי לא מגיע לעם ישראל,סוף, סוף איזה נס. אבל הנס לא בא. הגרמנים התעשתו וניתנה הוראה למשוך את המשטח. עשרת היהודים התנדנדו על החבלים. מיד הוצבו סולמות גדולים והגופות הורדו והושמו במשאית, כאילו חששו הנאצים שאם יתמהמהו, יגיעו מרכבות האל משמיים ויאספו אליהם את הקדושים. חזרנו לביתנו. אבא לא חזר. המכות שניחתו עלינו השכם והערב בגטו עשו את שלהם ובמשך הזמן ההלם והייאוש הפכו אותנו למין "זומבים" -מתים מהלכים שרואים הכול ולא חשים יותר. אבל גם העיניים שייבשו עוד הצליחו לסחוט שארית הלחלוחית שנשתמרה בהן כדי להקל על הנפש הגוועת. הטפטוף היה לזליגה והזליגה לזרימה והבכי המר הפך למתוק, הנה אנו עדיין בני אדם, עדיין לא כלתה דמעה מעינינו. עדיין אנו מסוגלים להיטהר, לחוש, לבכות על שלמה, להתייפח על עצמנו, בשרנו ונשמתנו.

משורר השואה והגבורה,יצחק כצנלסון כתב בשיר על שלמה ז'ליכובסקי, שהתגלה מתחת להריסות גטו וורשה: "שירו שמיים וארץ-שירו כל ש"י עולמות,הריעו. הרנינו: השם ז'ליכובסקי שלמה. כי שם האדם הוא הגדיל על ארץ,כבוד האדם הוא הגביה. שירו,דברו לו שיר. ראו דמותו ,היא זורחת. היא דמות הקדוש מזדונסקה וולה"

ואף על פי כן ולמרות הכול, המאמינים האמינו באמונה שלמה שאנו מצויים בשלבים המכריעים של מלחמת גוג ומגוג, שבעקבותיה יבוא המשיח. היו ששמעו את פעמיו, וכל אקציה חדשה וכל גזירה שנגזרה חדשות לבקרים רק הגבירה בהם את האמונה. ואני הקטן באמת לא הבנתי מנין תעצומות הנפש הללו, מהיכן האמון הבלתי מסויג שאליהו התשבי אוט, אוט ,אוט  יופיע וכולנו נצא מאפלה לאור גדול ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה.

כיום אני חושב שאם האדם נולד בצלם כמו שלמה ז'ליכובסקי,זאת הייתה שעתו היפה ביותר,בעוד אלוהים מקור הבריאה בכבודו ובעצמו הסתתר כאחד האדם באחת משעות השפל שלו.

*********************************************************

"גשר של נייר" – 1996 משרד הביטחון הוצאה לאור. מהדורה דיגיטלית 2020 "ניב הוצאה לאור"

חג מתן תורה

העם שהביא לעולם את האמונה באל אחד, סוגד לעצים ולאבנים ולפולחנים שלעתים תובעים קרבנות.

קנאות כלשהי, לרבות קנאות דתית, היא לא רק מסוכנת לאדם ולזולת אלא לעתים לאומה שלמה . ראינו זאת בהיסטוריה של העמים וגם של עם ישראל. ראינו זאת בקבר של ה-רשב"י בל"ג בעומר ובפרעות האחרונות עם סיום צום הראמדן, בירושלים ובמקומות אחרים גם של איסלמיסטים וגם של קנאים יהודיים. לעתים קרובות אנשים סוגדים לדברים, כמורשת, כפולקלור מבלי שיידעו את פשרם או את מהימנות המקור והאוטנטיות של האתר. בימינו הסיוע שהם מקבלים הוא מגורמי תיירות שאימצו את המקומות כאתריי תיירות  ובצדם גופים מסחריים לאו דווקא טהורים כטוהר הרקיע.

קבר הרשב"י במירון

בתורה קיימת סגידה אחת- אלוהים.

משה שהביא את לוחות הברית בהר סיני, דאג לכך בין היתר שלא יסגדו לו אלא לאלוהים ,בכך, בין השאר, ש"מקום קבורתו לא נודע". לחז"ל יש אמנם פרושים אחרים כמו שעתידה של הארץ להיחרב, אבל לי זה הפרוש המתקבל על הדעת. הוא לא רצה שיעלו לקברו. אמלא הפסוק החשוב הזה בתורה, אין לי ספק שהיו מאתרים ב"סנטה קרינה" בסיני בדרך, לג'בל מוסא, איזה קבר של נזיר, והיו מכריזים  עליו כעל קבר משה רבנו. שום קורונה לא הייתה עוצרת נהירה המונית לשם.

בדת היהודית אין מקום לשום סמלים מלבד קדושת אלוהים.אין סגידה למת."לא המתים יהללו יָה ולא כול יורדי דומה"- אומר תהילים.הרמב"ם ,הפרשן הגדול של התורה מונה בין 51 כללים של "עבודה זרה" את הכלל "שלא להשתחוות לאבן משכית" רבות מן המצבות בימינו יש בהן חריטה ועיצוב. או שהמצבות עצמן בנויות כפסלים.

יתרה מזאת הדת היהודית בניגוד לדת הנוצרית, אינה זקוקה להיכלות או למזבח. היהודים מתפללים לא רק במה שקרוי "בית הכנסת" אלא גם בנפרד ממנו. בפולין מכורתי היו אלה ה"שטיבלעך" שהתרגום הגרמני הוא חדרים קטנים. והיו ה"שיטבעל" הגדול ,שבה התפלל סבי, והחסידים הצעירים התפללו ב"שטיבעל", הקטן שלהם. המוסלמי מסתפק בשטיח ובכל מקום הוא יכול להשתטח עליו כשפניו למכה. יוצא מכלל זה היא הנהירה למכה בסעודיה והר הבית בירושלים. וגם  שם היה אסון ומאות  עולי רגל איראנים נדרסו, כאשר ברקע קנאות פוליטית שהיא קטלנית. גם כאן האירועים האחרונים בירושלים שורשם בקנאות מוסלמית ויהודית, אשר מנוצלת לצרכים פוליטיים כול אימת שיש תקריות על ההר או בסביבתו.

זה אמור לגבי האנדרטה האולטימטיבית של העם היהודי – הכותל המערבי. הכותל  הוא אחד מארבעת קירות התמך של הר הבית ובמקור לא הייתה בו שום  קדושה. זאת היא  המצאה של עידן מאוחר יותר. הוא כן סמל לחורבנה של ירושלים בשעתה. ואין בו הילולות. ואלה המאמינים בסגולות הרשב"י, ומדובר ברוחו, ולא באתר שיש בו עצמות יבשות. והרי זאת אמונה תפלה ,מבחינת דת היהודית, להאמין כי רוח האדם שורה בקרבת עצמותיו.

בפועל חרדים צעירים, בכול מקום אך  בייחוד בארץ, בשל סדרת אורחי חיים נוקשים ומסגרת סגפנית, שבהם הם נתונים כול ימות השנה, מחפשים להם פורקן ליצרים חסומים, ולכן ממדיי ההילולה. בדומה להילולה בעיר אומן שבאוקראינה על קברו של רבי נחמן מברסלב. ואגב ,בשולי ההילולה באומן יש גם שרותי מין למי שזקוק לפורקן מסוג זה. ולגבי אלה  ההלכה היא די ליברלית. אלא שבמירון מדובר במאות אלפים וזאת אנרגיה שלעתים פורצת כהר געש.

אני רואה לנכון להבהיר שאין לי כל השגות לגבי הילולות או שמחות המוניות, ובייחוד כאלה שמבוססים על מסורת ופולקלור. יש ברבים מהם יופי, חדווה וכמיהה ,כול עוד אלה לא הופכות בלתי מרוסנות כמו עדר של באפלו דוהר. וכל עוד אלה אינם מכשיר  בידי עסקנים פוליטיים כמו המפלגות הדתיות לאומניות והחרדיות ,שהם יותר סוחרי הדת אשר מקדמה.

בכך הם, הם , שעוברים על הרבה "לאוו"ים בתורה. לטובת הפוליטיקה והסחר מכר שלה שמקדשת את האמצעים, לרבות  אירועים שנגמרים באסון, כמו האחרון בהר מירון.האירועים האחרונים,שעדיין נמשכים, שגם מקורם בקנאות דתית ראויים להתייחסות רחבה הרבה יותר.

—