הוסרה צלקת סביבתית בדרום תל אבב

התחנה המרכזית הישנה של  תל אביב- הסוף.

מסיפורי קיץ

 מאז שנסגרה תחנת האוטובוסים הישנה של תל אביב לפני שמונה שנים ,בחודש הזה, זאת הייתה צלקת אורבנית, מוגלתית, פֶגע  סביבתי ואנושי בשכונת בית שאן בדרום תל אביב, אשר עדיין משקיפה על גורדי השחקים של המרכז וצפון כמו מתוך בולען. אני מזדמן לאזור הזה מדי שבוע . בדרך אליו וממנו לתחנת האוטובוס אני עובר במדרכות מרוסקות, בכבישים עם מהמרות, בניינים עלובים וסביבה מוזנחת ומזוהמת. תל אביב השובבה והנהנתנית טרם הגיעה לכאן.

משום כך איש בשורה אני. מי שמזדמן לאזור שכונת נווה שאנן בדרום תל אביב מצפה לו הפתעה. בימים אלה הוקם במקום מתחם ספורט נאה ובצדו מגרש חניה גדול,  ריצוף, צמחיה, מעברים ותאורה- חג לעין בדרום המוזנח של תל אביב. נזם זהב באפו של הדרום הזנוח. כאן המחלקה לשיפור פני העיר עשתה מה שהיא עושה בדרך כלל אבל לרוב במרכז ובצפון, ואפשר שגם בדרום, אבל במרחב הגדול של האזור ,זה, כאמור, עדיין לא מורגש. אבל זאת התחלה נאה.

20170711_11355520170711_113605

המתחם החדש.

עד לפני כשנה השטח עדיין היה שטח הפקר, אף שהיה מגודר, וגדר כידוע לנו מזמינה פרצות, ואלה  היו בשפע. דרכם  התנחלו מדי פעם "הומלסים" ולעתים קרובות יותר שוק פתוח לסמים וזנות או להשלכת פסולת. ובאופן פרדוקסלי ופולקלורי,  ראינו גם צוותי צילום שמצלמים לסרטי תעודה או "נוסטלגיה"

לא נותר זכר לאותה תחנה "חדישה" ,שהופעלה בעת מלחמת העולם השנייה, בעיר העברית ליד שכונת נווה שאנן ולא הרחק מתחנת הרכבת בדרום תל אביב. התחנה על רציפיה, המבנה המנהלי שלאורכה והמעברים תת- קרקעיים שבין הרציפים, הייתה מרשימה בשעתה. היא הייתה  מוקד התחבורה לכול קצות הארץ. אני מעלה  זיכרונות מאותו מרכז העצבים של התחבורה הציבורית  באותם ימים ,לא מתוך נוסטלגיה אלא כדי לתאר מעט ככול שאני זוכר כיצד  נסענו ברחבי הארץ בשנות הארבעים ושנות החמישים ובאלה תנאים. כיום המציאות השתנתה ולכן הצרכים השתנו אבל אז זאת הייתה המציאות ואנו חיינו אתה, ואינני חושב שהתחושה אז  הייתה שלא חיינו רע,בהתחשב במציאות הקשה, אף שלא אומר שזאת הייתה הנאה צרופה. בכלל לא.

 

אני עשיתי הכרות עם התחנה המרכזית הזאת בשנת 1946 שנה לאחר בואי לארץ ובביקור אצל דוד אמי בתל אביב. במבט ראשון הרשימה אותי התחנה. היא אמנם הייתה בחוץ בניגוד  לטרמינאלים בחו"ל ,שילוב של תחנות רכבת ואוטובוסים. כאן ,כאמור היא הייתה בקרבת תחנת רכבת בדרומה של תל אביב. היה זה ריבוע גדול עם על רציפיו והתורים הארוכים שהשתרכו  בכול הקווים ובייחוד בקווים לחיפה ולירושלים.

דומני שהיו אז שני סוגי אוטובוסים בשרות אגד. אלה היו אוטובוסים מוסג "פורד קומט" עם האף הגבשושי הבולט וחלונות צרים שדומים לרכבים של שרות בתי הסוהר כיום, ורכבי "דוג'" דומים. בשל הגבשושית הקדמית של ה"פורד" נהגי אגד קראו לו "טעפעלע"-ביידיש- סיר קטן, והנהגים הפואטיים קראו לו "סיר הסירים". האוטובוס הזה לא אהב מהמורות בדרכים, מכיוון שהקפיצים שלו הרימו את הנוסעים היושבים וטלטלו את העומדים. אני ראיתי בו בשעתו, בנסיבות מסוימות, מרשם טוב ליולדות שלא התקבלו לחדר הלידה בשלב הראשון של הצירים, והיו זקוקות לעוד איזה טלטול. הפורדים עשו זאת.

 

OLYMPUS DIGITAL CAMERAdogde

ה"פורד" וה"דוג'"- צילומים מוזיאון אגד

הדבר השני היו הקולות והריחות שעלו מחדרי השירותים שהיו בקומת הקרקע במבנה ההנהלה של התחנה. שירותים אלה לא ענו על הצרכים ,תרתי משמע, של מאות נוסעים ובוודאי שלא של העוברים והשבים בסביבה. בימים אלה  המתכננים לא נתנו דעתם להיבט זה של צרכים. לרוחבה של התחנה עמדו מוניות שנהגיהם צעקו חיפה ,חיפה ירושלים.

התחנה כמטרה לתקיפות ולפיגועי טרור.

 כבר בראשית מלחמת העצמאות, ב- 18 במאי 1948 הפציצו שני מטוסים מצריים את התחנה המרכזית, הפצצה שגרמה לארבעים ושנים הרוגים ועשרות פצועים והייתה אחת ההתקפות הקטלניות במהלך מלחמת תש"ח. אגב ניסיון דומה נעשה בראשית יוני כשהופיע שני מטוסי דאקוטה מצריים בשמי העיר תל אביב ולאחר שהטילו את הפצצות הראשונות הופלו על ידי שני מטוסי מסרשמיט של חיל האוויר הישראלי הצעיר.

התחנה המרכזית שימשה מאוחר יותר לפיגועים מן הקרקע בספטמבר 1968 הוטמנו מטעניי צד שגמרו להרוג אחד ולפצוע. בספטמבר 1970 נהרג צעיר מפיצוץ רימון שנוטמן בפח אשפה. ביולי 1972 נפצעו תריסר אנשים מפיצוץ מטען ליד חדרי השירותים. בינואר 2002  מספר דומה של פצועים נגרם כתוצאה מהתפוצות מטען שנשא עליו מחבל מתאבד.ביולי אותה שנה שני מחבלים פוצצו עצמם ליד מסעדה בקרבת התחנה שגרמה לשני הרוגים ולשלשה פצועים. אולם כרוניקה זאת של פיגועים לא הביאה לצמצום מספר המשתמשים בתחנה בראשית ימיה של המדינה כי לא הייתה חלופה אחרת. מספר הבעלים של רכב פרטי היה מאוד מצומצם. אלא שגם הנסיעה באוטובוסים  של אז ובדרכים של הימים ההם לא הייתה תענוג גדול.

ויהי בנסוע.

ב"פורד קומט" או בדוג' – הכבודה שלקחו הנוסעים לא הוכנסה לגוף האוטובוס כמו בימינו אלא הועלתה לגג שעליו הותקן מעקה ואליו הגיעו בסולם מאחורי הרכב כדי להניח את המטלטלים  הכבדים. הקלים נלקחו פנימה. נוסעים רבים הצטיידו במזון מסוגים שונים, לרבות ירקות  פירות,  ביצים קשות ,פרי הדר וכיוצא באלה מצרכים ל"מסע ארוך" הדרך בין תל אביב לחיפה נחשבה למסע ארוך, אף שמדובר רק בשעתיים או שעתיים ורבע. האוטובוס לחיפה עצר בחדרה. לא רק כדי להעלות או להוריד נוסעים ב"אקספרס" הזה, אלא כדי שהנהג ירד ויסעד את לבו במסעדה על חשבון הבעלים שהרוויח בעיקר מן  התמורה למזון ולשתייה שהוא מכר לנוסעים. זה היה הנוהג ולא נקרא "שחיתות". ככה קבעה חברת "אגד" כצ'ופר לנהגיה, אף שנהג באגד נחשב באותם ימים כאדם מעורר קנאה כלכלית.  חלק מן הנוסעים, ואפשר רובם, לא ראה לנכון  להוציא כסף על פונדק דרכים, ולכן גם אם הוא לא היה רעב,  בעצם העובדה  שהאוטובוס חנה לצורך מנוחת הנהג והארוחה שהתלוותה, גם  חלקם  ראה צורך לסעוד באוטובוס. נפתחו הצרורות, נפרסו מפות קטנות או מפיות על הברכיים, נקלפו התפוזים והביצים כשהלחם היה כבר פרוס. סעודת הפסקה. ולאחר כעשרים דקות או מחצית השעה של מנוחה המסע נמשך עד לחיפה- ללא עיכובים נוספים, כי זה היה "אקספרס" בכביש שהיום ידוע ככביש מספר ארבע שכן כביש מספר 2 , כביש החוף לא היה קיים.

old bus station calcalist

הסביבה והקווים בשולי התחנה

הנסיעה לגליל העליון הייתה מסע מפרך. בהתחלה היה רק אוטובוס אחד ליום שעבר דרך טבריה ומטבריה המשיך ל"חלסא"- "קריית שמונה" בימינו ושם צריך היה לחכות בחום הכבד בקיץ לאוטובוס שייקח אותך או צפון  מערבה ל"כפר גלעדי" ומטולה ולצפון מזרח -לקיבוצים ,הגושרים, דן ודפנה ולמושבים בית הלל ושאר ישוב. אם האוטובוס איחר והגעת לפנות ערב לחלסא, נחיל יתושים בגודל של זבובים קידם את כול החלקים הגלויים בגופך. הנופים בגליל שראינו בחלונות הצרים של האוטובוסים למעט כתמים של חורש טבעי,פה ושם או של הקרן הקיימת, היו קרחים ורוחות השרקיה שגרמו לכינרת השקטה לבעוט בגלים גבוהים ומסוכנים הגיעו כמעט לכול אזורי הגליל  שאובך כיסא אותו. לא מראה מלבב.

אופס! טעות במספר.

בתחנת האוטובוסים של תל אביב, מעמדת תחנה יצאו כמה קווים, לפעמים שניים ולפעמים בקווים הקצרים גם שלשה. ככה לדוגמה מן העמדה של הקו לירושלים יצא גם אוטובוס לבאר שבע הרחוקה שיוהדה  אחרי מלחמת העצמאות בעולים חדשים במקום התושבים הערביים .בשעה שלירושלים האוטובוס , בשעות העומס, יצא אחת לשעה, לבאר שבע הוא יצא אחת לכמה שעות, אפשר ורק שלוש פעמים ביום כשהוא משמש מאסף ליישובים בדרך. במקרה אחד בבואי מירושלים לתל אביב  לביקור אצל אמי, בתום הביקור לקחתי אותה לשהות בביתנו בירושלים. בהגיע האוטובוס הראשון אמי עלתה עליו, שילמה בעבור שנינו. נמנינו עם בני מזל שמצאו מקומות ישיבה. ברגע שהאוטובוס יצא שלפתי את העיתון וראשי היה נתון בו בנסיעה עד לתחנה הראשונה. כאן אמי העירה לי כי " הגענו לרמלה". שכן הקו לירושלים אז עבר דרך רמלה ומשם דרומה לכוון נחשון ואזור הר טוב, -כיום ,"בית שמש" ומשם  מזרחה לאזור שאר הגיא ובכביש  הנחש הגענו לירושלים. זאת הייתה נסיעה  של שעתיים  אם לא נסעה לפני האוטובוס משאית  שטיפסה בקושי במעלה. ומשאיות אלה  "עלו לרגל" .הוצאתי את הראש מן העיתון ועיני אורו. הגענו לראשון לציון, שזה נחמד מאוד ובדרך לירושלים…….במכונית. האוטובוס שבו נסענו היעד שלו היה באר שבע  . נישקתי לאמי על לחייה והודיתי לה על שהפנתה את תשומת לבי שהגענו לרמלה. היא ענתה לי שלאט לאט היא לומדת להכיר את הארץ. עם זאת אמרתי לה שעלינו לרדת שכן לא רק שאין לי כוונה להגיע לבאר שבע אלא עלי להתייצב למשמרת ב"קול ישראל, בשעה 4 .כמי שלא הצטיין באותם ימים בעודף סבלנות וסובלנות, עשיתי מאמץ עילאי שלא להוסיף לאמי אשמה נוסף על התסכול הגאוגרפי שלה, ואמרתי לה שתהיה רגועה הכול יהיה בסדר. נכנסתי לתחנה והצגתי את עצמי כעורך ב"קול ישראל" שהסתבך בנסיעה ואני מבקש שיאפשרו לי לצלצל לחדר החדשות. עורך ברדיו נחשב בימים אלה אח"ם, ונעניתי מיד. בחדר החדשות ביקשו עמיתיי שאמתין כדי שהם יבדקו בקו אחר אם יש מילוי מקום. אבל האפשרויות היו מוגבלות, ורק אצל מעטים היה טלפון בבית. ביניהם היה אהרון אריאל, לימים אחד המתרגמים הידועים. אהרון היה בבית והודיע שהוא בא למערכת למלא את מקומי. זאת לא היתה הפעם היחידה שאהרון אריאל מלא את מקומי. הוא עשה זאת עם לידת בתנו הבכורה. אבל זה סיפור אחר.

"ניצנים נראו בארץ ועת הזמיר"……..טרם הגיעה

ה"פיימריס" במפלגת העבודה ייזכרו כפרשת דרכים חברתית מדינית.

מה שקרה השבוע במפלגת העבודה מעבר לגורם האישי, ואף המפלגתי, נוגע למישור הלאומי ,לאמור לכול המפלגות הפוליטיות בארץ. זה לא רק סותר את ההגדרה שתארה את מפלגת "העבודה" כשכיב מרע ש"לא רוצה לחיות אך לא מוכנה למות", אלא משקף ביטוי,להערכתי, כלל ארצי, שלציבור ובעיקר לדור הצעיר נמאס מן הטריקים והשטיקים  שמאפיינים את מפלגות השלטון  והם החממה של  הריקבון והשחיתות הציבורית, והוא רוצה משהו אחר. משהו רענן שלא סוחב אתו את  מטען הגרוטאות של הפוליטיקה של אתמול.

לא אופתע אם בכול המפלגות ינבטו ניצנים של העדר שביעות רצון מן המצב הקיים, ובראש וראשונה באותן סיעות בכנסת, שבעצם אין מאחוריהם מפלגות מבוססות בשטח, כמו "יש עתיד" בראשות יאיר לפיד ,"כולנו", בראשות כחלון ובמידה רבה גם "מרץ".זה עשוי לקרות גם במפלגות חילוניות אחרות כמו "הליכוד" ,ואפילו ב"רשימה המשותפת" של ערביי ישראל."בבית היהודי" זה בעצם קיים.

הקדשתי שני פוסטים בסוגיה זאת של דמוקרטיה. אחד שאצלנו היא לא באה מלמטה .השני בעקבות הסיבוב הראשון של ה"פריימריס" בעבודה. בו ראיתי ,בהיקף ההצבעה בשעות הבוקר ובפניהם של  המצביעים, משהו שלא הייתי עד לו עד כה. משהו על משקל האמירה המפורסמת של ברק אובמה , כשהוא רץ לנשיאות- yes we can- אנו יכולים. ואז כשפרסמתי את הרשימה טרם ידעתי על התוצאות של הסיבוב הראשון. אבל התוצאה הצדיקה את התחושה שלי, וזאת קבלה גושפנקה בסיבוב השני. זה הזכיר תחרות שבה יש שני פיינליסטים בשלב לפני האחרון ובמערכה האחרונה אחד מהם זכה.

אבל זה הרבה יותר מזה. אין לי ספק שלאחר ה-הוּ הָא בעקבות בחירותו של אבי גבאי, לא רק במישור המפלגתי לא יניחו לו, אלא גם הפרשנים, והכתבנים, שרובם כבר הכינו את ההספדים  למפא"י הקשישה וגם הכינו את הקבר, לא יירגעו. הם ימשיכו לברבר,להעלות גירה, לתת ביטוי לחוסר פרגון, בעקיפין גם שלהם עצמם, שכן בחוסר פרגון בתוך המיליֶיה שלהם, שלי,שום גורם לא יכול להתחרות בהם. הדחף שלהם לטחון אותם חומרים לא יודע גבול. עמית סגל בערוץ 2 קפץ בין הראשונים לתייג את "אופייה" של מפלגת העבודה כמתאבדת מכורה( ובאמת כמה פעמים אפשר להתאבד?) שלא לדבר על פוליטיקאים. ביום ג' ,במאמר שלו ב"עין השביעית" עוזי בנזימן התייחס לנימת השאלות של גאולה אבן בערוץ "כאן" שהיה בה משום רמז  של נקיטת עמדה פוליטית בשעה שבעלה הוא גדעון סער. בנזימן סיים את המאמר ככה: בינתיים גילה לנו סער עצמו את עמדתו בנוגע ליושב הראש החדש של מפלגת העבודה. "לשסות תושבי עמונה בדימונה זו אינה דרך חדשה, אלא המשכו של ניסיון רב-שנים וכושל לשסות ציבור בציבור".

אז עוד נשמע הרבה. אבל הפעם ישנם שני בלמים, שניהם מלמטה, ובכך החידוש . אחד- זה הציבור ,שלא ירצה לכבות את הפיילוט, אלא אם כן יקרה משהו בלתי צפוי מאוד. והשני זה אבי גבאי שנבחר ליו"ר מפלגת "העבודה" ועוד אבי גבאים שיצוצו במפלגות אחרות. אלה עשויים מחומרים אחרים. אולי יש בזה משהו מן הדגם של עמנואל מקרון, נשיא צרפת החדש. ואין לי צל של ספק שזה יקרה, במוקדם או במאוחר. מגדל הדומינו השחוק יתמוטט.

הפריימריס במפלגת העבודה הוכיחו שזה אפשרי. היה אם מישהו ישאל:"תגיד לי ,אתה יכול לחשוב על מישהו אחר, מלבד ביבי?"- התשובה היא כן: אבי גבאי- כמשל.

אביבה מסראווי

שעור בסובלנות לאחר סעודת אִיפְטַאר  إفطار

  וזה היה תפריט הערב לאחר קריאת המואזין: פרגיות ממולאות באורז, אורז ממולא באורז- לאמור שני סוגי אורז,בָמיה ברוטב עגבניות,לָפות-פיתות סוריות גדולות,עלי גפן ממולאים,סלט טבּולה, פסטלים,קובֶּה במילואים שונים,סלט תפוחי אדמה,סלט ירקות,שושבארק-כיסונים ממולאים בשר מבושלים ביוגורט(לא כשר) פָלָפֶל רגיל, פלפל ממולא בשר,חומוס, טחינה, סלט חסה, כנָפֶה רגיל, כנפה מאברוּמי, קפה תורכי.

בעל הבית-מועייד מסראווי, מנופאי במקצועו, ישב בראש השולחן מצד אחד, ואני זקן האורחים  הושבתי כבוד  בראש השולחן מצד שני, כששלוש הבנות הגדולות ואביבה הן המגישות. לי זאת  הייתה הפעם הראשונה שחוויתי סעודת איפטאר בבית משפחה מקרב ערביי ישראל ואני משער שגם בתי  ראומי וחתני קובי ,שבגינם הוזמנתי גם אני ,הייתה להם הפעם הראשונה של השתתפות באירוע זה. אבל בניגוד להם אני לא ידעתי מאומה על אביבה ומשפחתה והם ידעו.

 

post two 20170616_200750.jpg

אביבה הבן הקטן יוסף ומועייד האב.

המשפחה

שמעאה ודוד חָדי  ,הסבים  של אביבה, וההורים של אורה, אימה של אביבה, הגיעו לארץ בשנת 1949 במסגרת מבצע ",מרבד הקסמים" שהביא כמעט את כול יהדות תימן לארץ. רבים מקרב העולים התיישבו בראשון לציון  שבה הייתה כבר קהילת תימנים קטנה ,צאצאי העלייה הראשונה שבאו בשנת 1881. עולי 1949 החלו את המסע על גמלים בתוך תימן, מסע שהביא אותם למחנה "חשאד" משם הוטסו "על כנפי נשרים" לישראל. חלק מן העולים הגיע לראשון לציון שבה הוקמה מעברה והמשפחות שוכנו באוהלים, וניתנו להם מצעים, מעט כלי אוכל, תלושי מזון כשהמים הובאו מן הברזייה .חשמל לא היה. בחוץ  היו גם השירותים. התקופה הייתה תקופת צנע כשבחורף של שנת 1950 כיסה מרבד של שלג את כול מישור החוף מאשקלון בדרום ועד לראש הנקרה  בצפון לשמחת הציבור הרחב בארץ אך למפח הנפש של דיירי המעברה בראשון, כשהרוחות העיפו את האוהל, והדיירים מצאו עצמם בשלג. עם עולים אלה נמנו גם הוריה של אביבה.לאחר זמן מה הועברו דיירי האוהלים לשיכונים ושם גידלה המשפחה את ילדיה אשר עוד בטרם בגרותם נאלצו לעבוד כדי לסייע בפרנסה. גם אורה עבדה בתל אביב. והיא עוררה תשומת לב במראה שלה, כמו רבות מן הקהילה שלה שמצטיינות ביופי "גזעי"

IMG-20170630-WA0002

 

אביבה והוריה

הבריחה.

כשאורה , הגיעה מראשון לתחנה המרכזית בתל אביב, לעבודתה ,  היא הייתה רגילה  לקפוץ ל"מסעדת חסן" לחטוף איזו פיתה  עם חומוס או פלפל. הצעירה היפה שבתה את עינו של הצעיר המוסלמי חסן עבד אָלָחי  שגם הוא היה גבר נאה . היחסים עם הזמן הפכו לקשר אישי ביניהם ולהסכמה שבבוא היום הם  יתקשרו בברית נשואים. כיצד הם יעשו זאת, כשהוא מוסלמי והיא יהודייה, הם לא החליטו. בינתיים אורה התגייסה והייתה במחנה 80  בגבעת עדה. חסן בא לבקר אותה לעתים קרובות באופנוע שלו ,ומדי פעם לקח אותה לטיול קצר בסביבה . יום  בהיר אחד הוא  הופיע על הקטנוע שלו , כרגיל בעת ביקורים אך הפעם הוא לא לקח אותה  לטיול אלא לביתו בטירה. אורה הוכרזה כעריקה, על כול הכרוך בזה כולל ביקור של המשטרה הצבאית בביתה. בתחילה גם ההורים לא ידעו דבר ונדהמו לשמוע שהיא נעדרת. רק לאחר כמה ימים משפחתה שלה הודיעה לרשויות צה"ל כי  הבת חייה וקיימת אלא שהיא התאסלמה.  ההורים קבלו את הבשורה בצורה קשה מאוד. משהו לא ייאמן. הנה הם באים לארץ אבות מגלות תימן ובתם היקירה עוזבת את הדת וגם את המשפחה. מבחינתו של האב היא   נחשבה כמי שעברה מן העולם, והוא לא רצה לשמוע עליה. רק אימה קיימה אתה קשר עקיף בסתר באמצעות ילדיה האחרים..

אורה ילדה לחסן ששה ילדים שלוש בנות ושלשה בנים. עשר שנים לאחר הנישואין, חסן שבאופנוע שלו חטף את בחירת לבו נהרג בתאונה והשאיר אחריו אלמנה וששה ילדים קטנים . אבל אורה כשם שהיא  החליטה על גורלה לעזוב את דתה ומשפחתה למען אהוב לבה, ככה היא החליטה שהיא זאת אשר תשא בעולה של משפחתה. נחושה בדחף זה  היא הפכה תוך כמה חודשים למפרנסת של הבית והדואגת לחנוך ילידיה. בעלה הותיר קצת כסף והיא לוותה מידידים ופתחה חנות בגדים בטירה . היא  נסעה לתל אביב, בדרך כלל בסוף עונה, בחרה את הסחורה, עמדה על המקח, השיגה מחירים טובים ושילמה ללא עיכובים, דבר שהעלה את קרנה בקרב הספקים.במצב כזה היא יכלה למכור את הבגדים במחיר טוב יותר ללקוחות בטירה.שמה יצא לפניה בטירה וביישובים הערביים הסמוכים כאשת חיל מכובדת שבעמל כפיה  גידלה ששה ילדים וחיתנה אותם וכולם, מי יותר ומי פחות חיים ברווחה. האם עצמה, כיום בת שמונים היא עדיין המלכה של המשפחה, שנועצים בה. אבל כמי שפרצה גדר בעצמה היא סובלנית כלפי מי שפורץ גדר כמוה. אחד הבנים שחי בטירה התאהב בעולה מארגנטינה. לזוג שני ילדים. הם מתגוררים ביישוב "קדימה צורן" בשרון ובסופי שבוע היא נוסעת אל משפחתו בטירה. לגבי הדת, אביבה בתה ובעלה חלוקים.מועייד אומר כי גיסו התגייר ואביבה טוענת שגיסתה התאסלמה.אפשר ושתי הגרסות נכונות. התוצאה היא אותה תוצאה.

 

סובלנות.

בדת המוסלמית בת שמגיעה לגיל שתים עשרה מכסה את הראש. שתי הבנות הבוגרות של משפחת מסראווי, סואר ויסמין, אכן מכסות את הראש, אבל  אסיל ,הבת השנייה, שגם היא עברה את גיל שתים עשרה לא מכסה. קרוב לוודאי שזה חלק ממרד נעורים. "היא באופוזציה"- אומרת אביבה. "אנו  לא כפינו עליה לכסות את הראש, כשם שלא כפינו  על האחרות לכסות את הראש. הן עשו זאת מרצונן בוודאי בהשפעת החברות בבית הספר. מאיס הבת השלישית היא עדין קטנה"  הבן הקטן, היחיד, בן עשר, יוסוף ,מוגדר כ"בעל מוגבליות", הוא מה שנקרא "מונגולואידי". באותן שעות שבהם בילינו  אצל משפחת מסראווי ראינו ילד אינטליגנטי מאוד, נבון מאוד יודע להביע את רצונו, חרף המוגבלות  המוטורית הקשה שלו. הוא מפתח מהר מאוד קשר עם זרים כמונו ככול שהוא יכול לשלוט בהיגוי ובעזרת תנועת ידיים וראש. באותן שעות שבילינו אצל משפחת מסראווי לא יכולנו שלא להיות מרותקים מתשומת הלב, החום והאהבה ששני ההורים מעניקים לבן הזה אשר מחזיר להם אהבה. הרושם היה כי האב ממלא אצל הילד לא רק תפקיד של הורה אלא גם של אח טוב. מראה מרגש מאוד  לאורח. מועייד סיפר לי כי חשוב מאוד שאם מבטיחים דבר ליוסוף לקיים את ההבטחה. הבטחה היא בשביל הנער חוק בל יעבור."במקרה אחד הבטחתי לו כי בבוא היום נסע לחיפה. ביום אחד הוא ביקש ממני לקיים את ההבטחה. כל התירוצים, הנימוקים והתרגילים שלי לא עזרו. הייתי חייב לעזוב את הכול ולקחת אותו לחיפה".יוסוף שולט בשתי שפות עברית וערבית. הוא לומד בבית הספר "אגם" ברעננה, לשם אוספים אותו מדי בוקר באוטובוס מיוחד ובבית הספר הוא מדבר רק עברית. בבית הוא מדבר ערבית ועם אורחים דוברים עברית הוא מדבר עברית. כמו הוריו, הוא משתדל בדרך שלו לקבל בחום את האורחים.

 

"אנשים שמכירים אותי ויודעים שאני מעורבת בנעשה בחברה שואלים אותי מה  העמדה שלי לגבי המצב של ערביי ישראל", ואכן אני שאלתי אותה : "ואני אומרת שאני מתפרנסת מעבודות במשק בית, אצל יהודים ואני מרגישה טוב. והיחסים ההדדיים הם יחסים של כבוד לבני אדם כבני אדם. אבל   אם תשאל אותי מה הדבר החשוב לי ביותר אומר לך שהמשפחה וילדיי. אני רוצה שיהיה להם טוב. אני רוצה שילמדו ויתקדמו. אני רוצה שהילד הקטן שלי יגדל ושאנו נוכל לעמוד לצדו ככול שיידרש. זה האופק המיידי שלי".והיא מוסיפה "בעצם זה מה שאמי רצתה והצליחה בו. היא גידלה משפחה, שגם אם פה ושם יש מריבות כמו בכול משפחה, אנחנו קשורים מאוד וגאים במה שיש לנו". העברית של אביבה- שוטפת.

אבל נראה שאישה נמרצת זאת לא מסתפקת בכך והיא מבקש להרחיב את אופקיה.במקום שהיא עובדת במשק הבית הבעלים של הבית מרכז בזמנו הפנוי חוגי בית להורים שנקראים "למשפחה בריאה ומאושרת".אביבה הצטרפה לחוג כזה ומופיעה בו דרך קבע והיא פעילה בו." שָם כולנו, ערבים ויהודים יש לנו תחושה חזקה שיש לנו הרבה במשותף- כבני אדם"- אומרת לי אביבה. אני תוהה איך זה ששמה של אימא ,שהתאסלמה ,נשאר אורה, כפי שהיה ושמה שלה, בתה -היא אביבה, שמות עבריים מובהקים." כי זה מה שאימא רצתה. בכך שהיא הפכה למוסלמית היא כבן אדם נשארה אותו בן אדם שנושא אותו שם. ולכן ככה קבלתי גם אני שם עברי, החלטה משותפת של אבי ואמי."

 

post five20170616_193240.jpg          post six20170616_192716

בכניסה לטייבה יש מעין שער, שבימי הרמדאן מואר, ועליו הכתובת "טייבה- עיר הסובלנות" אם  מועייד, ובעיקר אביבה, הם הסמל, טייבה אכן  יכולה להתבשם  שהיא עיר סובלנית. חבל  שהרג אישה על מרפסת ביתה בטייבה , אשר לפי הדיווחים, נבע מכדור טועה, מעיבים לא רק על הסובלנות אלא על החברה הישראלית כולה.

 

 

 

.

 

 

 

חג לדמוקראטיה

גם אילו זה היה הבהוב של זרקור ענק, מפלגת העבודה, נכון יותר ציבור מצביעיה ל"פריימריז", נתן היום לכולנו שעור בדמוקרטיה. נכון שמערכת בחירות  זאת הייתה מאופיינת לא רק בביקורת של המועמדים כלפי יריביהם, דבר בהחלט מקובל, אלא הייתה משופעת בהשמצות ולא מעט לכלכוך שלא לדבר על מאות ס.מ.ס-ים למתפקדים. אבל זאת הייתה מערכת בחירות דמוקרטית שהיא עדיין הייתה מוגבלת למועמדים, שבסיום המערכה הגיעה לשבעה מועמדים, ולעוזריהם הרבים. בבחירות היום זה היה מבחן דמוקרטי אמתי. וכבר בשעות הראשונות אפשר לומר שמפלגת העבודה, כלומר ציבור חבריה שהתפקדו, יצא ממנה מה שנקרא באנגלית with flying colors  – בגאון.

אני הלכתי להצביע כמה דקות לאחר השעה 11 לקלפי  ב"דיזנגוף סנטר" תוך שאני כמעט בטוח שאהיה הראשון או השני , השלישי ,לאחר פתיחת הקלפיות בשעה 11.  תחנת הקלפי היה על יד הקופות של קולנוע לב. ראיתי תור של כחמשה עשר אנשים ושאלתי למה התור ונעניתי: לסרט.  כשהמשכתי ללכת וראיתי שוב תור הנחתי שהיום יום ג', כאשר הגמלאים זוכים לחמישים אחוזים הנחה בכרטיסי הקולנוע. בתור הזה היו כשלושים אנשים ויותר . אבל כשאלתי לאיזה סרט התור הזה נאמר לי כי לסרט על בוז'י  הרצוג, עמיר פרץ, אבי גבאי, אמיר בר לב,אראל מרגלית, אבנר בן זקן, והוד קרובי- כוכבי המערכה.

כשיצאתי ,התור השתרך הרבה מעבר לקופות והיו בו להערכתי 60-70 אנשים, צעירים, מבוגרים, גמלאים, כשאנשים על כסאות גלגלים מובלים אל הקלפי מחוץ לתור. היו קשישים עם מקלות שהעדיפו לעמוד. איש לא התמרמר על התור והוא זז מהר מאוד שכן היו כמה עמדות הצבעה אלקטרוניות. אבל על פני כולם היה חיוך כפי הוא היה על פניי.

 

 

20170704_112928

ציבור גדול כזה שמתייצב לקלפי ביום שרב עם פתיחת הקלפיות ולא מחכה כרגיל לסופו של יום -לא נראה גם בקלפיות של בחירות כלליות. כאן קרה משהו. איזו יד מורמת כנגד המציאות האפורה והמייאשת סימנה:  אנחנו כאן. אנו רוצים  לשנות את המציאות. יצאתי משם בהרגשה שעוד לא אבדה תקוותנו. אפשר וזה יחזור על עצמו בכול המפלגות  לרבות אלה שהורכבו על ידי מנהיגיהם. מר"ץ מנסה לשנות את שיטת הרשימה הסגורה, וזאת  תחילת הדרך להחזיר את הכוח לעם. אפשר שהלהבה הזאת תתפשט לא רק למפלגות אלא לשינוי שיטת הבחירות, כאשר הבוחרים יבחרו  באנשים, באזורים שלהם, ובכך יענו על הציפיות שלהם בחברה דמוקרטית. ככה או אחרת, אם ישנם ימים שהדמוקרטיה שולחת קרני אור- היום היה אחד מהם.

 

"האח הגדול" של כולנו בארץ.

אם לחברה יש די אֶן אֵיי- אזי זה של החברה הישראלית על כול עדותיה אינו דמוקרטי.

 בערוץ 10 שודרה לא מכבר סדרה אשר מנסה להתחקות  אחר הדי-אן-איי של ישראלים ידועים באמצעות בדיקת רוק. היה בה  קצת מן האזוטרי, קצת מן הרכילותי , סתם מעורר סקרנות ומשפר את הרייטינג. צופי הטלוויזיה אוהבים דברים כאלה והכתב לענייני חרדים וחרד"לים ,אבישי בן חיים, מספק את הסחורה . עם זאת הממצאים  מלמדים, ובכך אין חידוש, שאם הקבוצה הנבחרת היא  דגם, איש מאתנו אינו ספרדי טהור או אשכנזי טהור או יהודי טהור, וכי העם היהודי היא מישמָש אחד גדול. זה כולל אותי האשכנזי ואת רון כחלילי המקצוען המזרחי. שכן אם היהודים הם גזע לא מתקבל על הדעת  שיוצאי תימן ויוצאי רוסיה או פולין הם מאותו גזע. אלא שהסדרה כולה כמו הבדיקה הגנטית, אינה רלוונטית לא כאן ולא בשום מקום. רלוונטי כיום הוא מה שהאיש הזה הנו מהי התובנה שלו ומה פועלו.

 

לעומת זאת אין צורך בכלל לערוך סקר או ניסוי בכול הנוגע למוצא הגיאוגרפי, נכון יותר למדינה ולחברה שמהם באו ומוסיפים לבוא יהודים ואחרים לארץ שלנו- מזרחים ואשכנזים , ואין נפקה מינה מאיזה חלק של העולם באו . כולם ,עם מעטים יוצאים מן הכלל, החל בעליה הראשונה וכלה בימים

איור ויקיפדיה.

האלה, באים מארצות שמשטריהן נעים בין עריצות שלטונית לבין שלטון  אבסולוטי עם איזה כפתור ופרח דמוי דמוקרטי. זה אמור לגבי המזרח, אפריקה, מזרח אירופה או דרום אמריקה.  בהשוואה למיליונים שבאו מארצות אלה כמה באו ממדינות כמו הולנד, בלגיה, אנגליה, שוודיה, ארה"ב וקנדה. מעטים. ואכן הודות למעטים הללו קמו בארץ גופי התנדבות אזרחיים שפועלים בכול התחומים, ושהם הפועל היוצא של דמוקרטיה אמתית אשר ממנה באו אנשים אלה.

כפי שאני מציין ,וההיסטוריה מלמדת אותנו – אצלנו לא העם יסד את הדמוקרטיה אלא המפלגות יסדו אותה. במערב זה בא  בתהליך של מאות שנים- מלמטה כמָה שידוע כ-grass toots . ככה למשל בית הנבחרים נקרא באנגליה  The house of Commons – הבית של "עמך".אצלנו המפלגות היו קיימות לפני קום המדינה ואחריה ולכול מפלגה, ללא יוצאת מן הכלל, היה ביטאון משלה ובכך הם  שלטו בפועל על הציבור. הדעות השונות באו ליד ביטוי בקשת רחבה מאוד של עיתונים. יתרה מזאת מכיוון שהיישוב כולו היה מאוחד ומגויס למען קליטת עליה והקמת מדינה ,עניינים כמו דמוקרטיה לא העסיקו את הקהל גם לא במסגרת ההיררכית של המפלגות.

phtos front beth sokolov

העיתונות של פעם ממוסגרת בחזית בית העיתונאים על שם נחום סוקולוב בתל אביב

עם קום המדינה המפלגה השלטת – מפלגת פועלי ארץ ישראל- מפא"י ,הייתה צריכה להקים ממשלה ומנהיג מפא"י ומייסד המדינה דוד בן גוריון קבע שכול המפלגות כשרות בעיניו להיות בממשלה למעט  בקצה השמאלי -המפלגה הקומוניסטית מק"י ,ובקצה הימני -המפלגה  הרוויזיוניסטית- "חרות".וככה קמה קואליציה שהייתה מורכבת ממפא"י, אחדות העבודה, מפ"ם , שלושתן מפלגות סוציאליסטיות, המפלגה הדתית הלאומית, מפלגה דתית מתונה אז , שהחלק הקיבוצי שלה היה שמאלי וכן מפלגת האמצע  כמו הפרוגרסיבים או לאחר מכן הליברלים העצמאיים. היו בחירות שהביאו לשינויים קלים בלבד.

באותה תקופת בראשית גם העיתונות הייתה מגויסת. עם הזמן, ובייחוד לאחר המהפך של 1977 חל מהפך בשלטון. זאת מכיוון שהציבור מאס בהסתאבות של מפלגת השלטון אשר שלטה בעצם מאז תום מלחמת העולם הראשונה, בתקופת המנדט הבריטי ועד לסוף שנות השבעים. גם במישור המדיה  חל מהפך בכוון ליתר ריכוזיות, כאשר כול הביטאונים המפלגתיים נסגרו בשלב זה או אחר, למעט העיתונות הדתית החרדית. אך הפרדיגמה הייתה ונשארה מפלגתית, אף שלא אידאולוגית כמו בתקופת היישוב ובראשית שנותיה של המדינה.

הממסד.

 במדינת ישראל המשטר, כאמור,  הפך לדמוקרטי ,לכאורה, עם קום המדינה. הייתה קואליציה הייתה אופוזיציה, היו בחירות. אבל למעשה המשטר  היה ממסדי. מה שחיזק את הממסדיות היו העליות ההמוניות כמו עלית שרידי השואה ואחר כך העלייה מעיראק ומארצות צפון אפריקה. בהגירה המונית מסוג כזה כשהמדינה צעירה ובסיסה הכלכלי רעוע -בלתי אפשרי היה להשאיר את הדאגה לעבודה וליזמות  בידי יחידים או אפילו קבוצות. המדינה מכורח הנסיבות ריכזה את כול הפעילות הזאת, גם הכלכלית, גם החברתית, גם החינוכית. תהליך זה תרם לעיקור הגורם הדמוקרטי של החברה הישראלית כאשר הכתובת לכול הבעיות הוא השלטון.

בהקשר זה הסקר הבינלאומי של  מכון "פיו" שפורסם אתמול ולפיו רק בשתי מדינות זוכה הנשיא טראמפ לציון גבוהה, ישראל ורוסיה– לא מפתיע אותי . לא אתפלא אם לפחות חלק מן המסוקרים  היו רואים בעין יפה איזה טראמפ או פוטין בהנהגת ישראל.

ואשר לענייננו, יצוין ,כאמור, שרוב ההתאגדויות האזרחיות  במסגרת התנדבותית בישראל מקורו  בקומץ עולים מן המערב ובעיקר בארה"ב, שם הדמוקרטיה פועלת מלמטה. אולם אף שבתחום הזה חלה התקדמות ניכרת, זאת עדיין לא מספיקה כדי לחולל שינו חברתי אשר בו האזרח ירגיש שהוא  הריבון. לא רק בבחירות- אחת לארבע שנים אלא בכול ימות השנה. התחושה בקרב רוב הציבור היא שאין מה לעשות, הכול נקבע למעלה. זה טבעי לגבי אנשים דתיים אשר הכול נעשה בדברו של הקדוש ברוך הוא. אבל זה לא טבעי לגבי אנשים שוחרי חופש. זה גם  נוח לצבורים שונים לתלות את רוב הבעיות או פתרונן למעלה לממסד.

יתרה מזאת רוב רובם של היהודים  אשר באו לאחר  קום המדינה באו מקהילות דתיות או מסורתיות, ועם המהפך של 1977 ראש הממשלה מנחם בגין העלה מחדש את המסורתיות, זאת שבעצם דוכאה בממסד הקודם. אם בגין, אדם חילוני, הצמיד לאי אלה אמירות את המונח "בעזרת השם", הרי זה העצים את התחושה הדתית שצפתה ועלתה מחדש. אפשר לומר במידה רבה של סבירות שמנחם בגין, אלוף הלאום והמדינה, גרם לתהליך של השבת העם למורשת הגלותית, ובאופן פרדוקסלי בצרוף של ארץ ולאום ,על חשבון של עם. ארץ ישראל ועם ישראל הפכו סימביוטיים, חרף העובדה שרובו של העם עדיין נמצא בפזורה. הוא גם לא אורתודוקסי. תופעה זאת התעצמה בשנים האחרונות כשתנועה כמו "בני עקיבא"- תנועת הנוער של מפד"ל ההיסטורית, שחלק מחבריה הצטרפו לקיבוצים ואף לפלמ"ח, הפכה לדתית מאוד ולאומנית מאוד. יוצאי קהילות אסיה ואפריקה שבהתנהגות היומית שלהם וגם בשבתות היו חילונים, החלו לחבוש כיפות. אלה ,כאמור, גילויים חיצוניים, אך הם מלמדים על  ה-trend ,הנטייה של העדפת ארץ על עם ואדם. קידוש הארץ על פני קידוש החיים עצמם, המדינה לפני הפרט, ואלמנטים של פולחן אלילי שמקדש חורבות עתיקות בניגודֵ לקַבִּיעה ִבכתובים נגד סגידה מן הסוג הזה. כאן, בפועל נוצר הבקע והשבר של הסטאטוס קוו, שבימים אלה עולה שוב על הפרק בנושא גיור ומתווה הכותל. בסוגיה זאת דוד בן גוריון כשל כישלון  היסטורי חרוץ בכך ובכייה לדורות, שבשל התנגדות המפלגות החרדיות- אין לישראל חוקה, שיכולה הייתה למנוע הרבה מן המתחים והבעיות של ימינו, והיה בה כדי לחזק  את האלמנט הציוני- המדיני והדמוקרטי.

ויש עוד גורם חשוב ,נוסף על אלה שהזכרנו, והוא ההשכלה. השכלה בתובנה שלה היא בדרך כלל אנטי תזה לדוגמטיזם ,מאפיין של מאמינים דתיים ולאומניים. היא  בעצם טבעה -ספקנית, מחפשת, תוהה, ביקורתית. אמירה גרמנית שמקורה בשיר במאה ה 18 אך סבורים שהיא עתיקה יותר קובעת die gedanken sind frei – המחשבות חופשות. השתמשו בה אינטלקטואלים גרמניים בראשית המשטר הנאצי שרדף אותם ,עצר אותם ולבסוף חיסל אותם. ההשכלה היא אֵם המחשבה החופשית. החברה הישראלית עם כול ההתקדמות שחלה בתחום זה עדיין לא הגיע לשלב שבו המשכילים יתנו השראה לעם בקביעת סדר היום הלאומי .מה גם שהממסד הנוכחי עושה הכול כדי להצר את צעדיהם ושוב אין זה מפליא שמשכילים נחשבים בישראל  ל"שמאלנים" כלומר כליברלים.

נקיטת עמדות.

 הציבור בארץ חשוף מדי יום בעיתונות הכתובה,  המדיה האלקטרוניים, הרשתות , מן הבוקר ועד הלילה,לידיעות מן הסוג הבא: מעשי רצח על רקע רומנטי, מעשי רצח על "כבוד המשפחה" מעשי רצח בעולם התחתון, אלימות במשפחה, אלימות בסביבה, אלימות בכבישים, תאונות קטלניות בעבודה, אלימות בבתי ספר,מעשי פדופיליה, התעללות בילדים ובקשישים, מעשי שחיתות לרוחב ולאורך שלא לדבר על פיגועים רצחניים. ונכון -ישנה הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת שאמורה לאכוף את החוקים, והרשות השופטת שאמורה לדאוג ששתי הרשויות הנ"ל יפעלו על פי החוק ולמען הציבור שנבחר על ידם או אמור לשרת אותם. אבל מה הציבור עושה. מי שחושב שהציבור נוקט עמדה טועה. הפועל היוצא של עמדה הוא נקיטת צעדים מעשיים. זאת הציבור הרחב שלנו לא עושה. זאת הסיבה שכול כך קל להביע אמפתיה בצורת like  ב"פייסבוק" ואנטיפתיה כמו shaming. אלה לא מחייבים.

לי יש דוגמה בתחום שאני עוסק בו בין היתר ואני חוזר עליו שוב ושוב –  והוא ההבדל בין ההתייחסות לשואה כאסון היסטורי של העם היהודי לבין הפקת  לקחים. הראשון ,אם מעמידים אותו בפני עצמו או שהוא משמש גורם הפחדה קיומי, אז זה עניין לממסד האזרחי והצבאי. השני מחייב למעשים של הפרט ושל החברה,לעתים מעשים לא פופולריים אך מתבקשים ומתחייבים כלקחי השואה . הציבור לא עוסק בהיבט זה  ואילו  הצמרת הפוליטית, החינוכית, החברתית מוסיפה דלק למדורה של פולחן המוות..

לכן במקום לקחת רוק לקביעת די אן איי של הרב ישראל לאו או של קובי אוז, ראוי שערוץ 10  יפיק סדרה על כיצד הישראלי רואה את הדמוקרטיה. ואם כבר ,מוצע שזה ייעשה במסגרת "המגזין "השבועי, שבו משודרות כתבות תחקיר שחושפות את פגעי החברה שלנו, שבה שמָה של הדמוקרטיה הולך לפניה אך לא אחריה.