הסיפור המופלא של פליקס זנדמן.

בבית הספר "בליך" ברמת גן  נערכה בקרב תלמידי כיתות י"א ,י"ב תחרות מטעם עמותת "עופות החול" לחיבורים  בשני נושאים שנוגעים לניצולי השואה.

נושא אחד היה המשמעות המוסרית והערכית של לקחי השואה לאור מנשר הניצולים. הנושא השני היה תרומתם החשובה של ניצולי השואה במלחמת העצמאות. לקראת יום הזיכרון לשואה פורסמה רשימה אחת  ולקראת ויום העצמאות ואחריו אני מפרסם בבלוג שלי עוד  מאמרי  מתוך חבורים אלה, תוך עריכה וקיצוץ. שכן ,כול עבודה של התלמידים  כללה כשלושת  אלפים וחמש מאות מילים, פי שלושה ויותר מן המובא באתר, וגם זה נחשב ארוך בעיני קוראים רבים. אני רואה לנכון לציין שחרף ניסיון של שנים בעריכה, אינני בטוח שעשיתי צדק לטקסטים, שלא מביישים תלמידי אוניברסיטה בכתובים  שמבוססים על תחקוּר ותיעוּד. למצער, אני מקווה ששמרתי על רוחם, ובמידה רבה על לשונם

תרומתו הייחודית  של ניצול שואה לביטחון ישראל

מספר ניצולי השואה שתרומתם למדינת ישראל כבירה ומוערכת. מכיוון שבלתי אפשרי להציג את כולם- בחרתי להתמקד באיש בולט בין רבים שסיפורו בעבורי הוא השראה, מוסר, מצפן, עצמה, ויותר מכל- אמונה.

מאת: ריף קניג.*rif kenig blich (2)

המסע  מתחיל בעיירה גרודנו שבפולין שבה חיה קהילת יהודית בת  29 אלף נפש ו-  28 אלף מתוכם נרצחו על ידי הנאצים. המשפחה היא משפחת זנדמן והאיש הוא פליקס זנדמן. משפחת זנדמן היו תעשיינים עשירים בגרודנו. בין צוות העוזרים של המשפחה הייתה  אנה פיצ'לסקי פולנייה שעבדה כמשרתת בבית המשפחה. גם בשל מצוקתה המשפחתי וגם בשל אישיותה, משפחת זנדמן ראתה באנה כחלק  מן המשפחה. לאחר כיבוש פולין על ידי הנאצים, החלו  הגרושים מגרודנו ובינואר 1943 חוסל הגטו והמגורשים הוסעו  ברכבות לאושוויץ וטרבלינקה. לשבעה מבית משפחת זנדמן  סודר מקום מסתור בעליית הגג. פליקס  עצמו ברח לבית הקיץ של משפחתו, שם שוכנה אנה פיצ'לסקי- המשרתת ,יחד עם חמשת ילדיה. הוא ביקש מסתור ללילה אחד. תשובתה הייתה: "אלוהים שלח אותך, מה שיקרה לך יקרה גם לנו, אל תלך". דודו של פליקס חפר בור מתחת לרצפה ובו השתכנו 17 חודשים. במחבוא היו ארבעה אנשים ביניהם  פליקס. דודו שהיה פיזיקאי במקצועו, החליט שעליו ללמד את פליקס את רזי המתמטיקה והפיזיקה במהלך שהותם בבור אחרת , הוא חשב שהם ייצאו מדעתם . כל הידע של הדוד הועבר לפליקס בעל פה ללא שום אמצעי עזר, והנער הסקרן הבין כל דבר על בוריו. ביולי 1944 הצבא האדום השתלט על  חלקים של גרודנו בשעה שהצבא הגרמני עסק  בהקמת קו הגנה אחרון. בתווך, בין החיילות נמצא הבית שבו הסתתרו היהודים ביניהם פליקס ודודו. ארבעתם ניצלו את המצב וברחו משם ועד לסיום המלחמה הם שהו באזור הכיבוש הרוסי.

אחרי המלחמה  פליקס ודודו עקרו לפריז, ולאחר שקיבל את התואר הראשון, הגר פליקס לאמריקה.  לאחר זמן מה היו בכיסו 4000 דולרים של חסכונות והוא החליט בעזרתם להקים גרעין של חברת אלקטרוניקה בשם "ווישיי", שם עיר הולדתה של סבתו שבה הליטאים רצחו את רובה של האוכלוסייה  היהודית. נקודת המפנה להצלחה המטאורית של החברה הייתה רכישת חברת האלקטרוניקה האמריקאית "דייל" שלימים הפכה לאחת החברות המוצלחות ברשת ווישיי. לימים, בחר מגזין "Fortune" בווישיי" כאחת מעשר חברות האלקטרוניקה המוערכות ביותר בארצות הברית.

פליקס זנדמן וטנק המרכבה.

בתקופת מלחמת יום הכיפורים חשיבותו של השריון במלחמה גרמה למשרד הביטחון להאיץ את פרויקט המרכבה במטרה לפתח טנק ישראלי חדיש ואמין והקמת תעשייה ישראלית לייצור טנקים. אחת הבעיות הקשות הייתה שבשל שינוי טמפרטורה לאורך קנה התותח אי אפשר היה לפגוע בדיוק במטרות. הבעיה הייתה שכשהשמש יוקדת על קנה של תותח -החלק העליון מתחמם בעוד שהחלק התחתון נשאר מוצל מה שגורם לחוסר דיוק בטיל. אלוף ישראל טל יוזם המרכבה, החליט לפנות לידיד ישראל בארה"ב פליקס זנדמן בתקווה שהוא ימצא פתרון לבעיה. זנדמן  היה ציוני מושבע וחילק את חייו בין ישראל לבין ארצות הברית. ואכן זנדמן הציע שעוד בשלב הייצור של התותח הוא יותאם כמוליך חום במקום לנסות לבודד אותו כפי  שהיה נהוג עד אז וכך החום יתפזר לאורך הקנה, דבר שיביא לדיוק מרבי בשיגור הטיל.במיבחנים של הצבא האמריקני נקבע שתותח הטנק הטוב בעולם הוא של המרכבה הישראלי. זאת הייתה ההתחלה. בהמשך  זנדמן נחשב לאבות המייסדים של תעשיית ההיי-טק בישראל והמפעל הראשון של וישיי בארץ הוקם בדימונה.

טנק מרכבה דגם m4

merkava m 4

ניצחון כלכלי.

אחד המאורעות המרגשים ביותר וסוגרי המעגל בעבור פליקס היה רכישת החברה "טלפונקן". בתקופת מלחמת העולם השנייה השתלט היטלר על חברת האלקטרוניקה "טלפונקן" שהייתה בבעלות יהודית. במהלך המלחמה השתמשו הגרמנים בחברה זו לתקשורת וזו הפכה לפאר תעשיית האלקטרוניקה הגרמנית.

ב- 1995 החברה מגיעה לקשיים כלכליים ומועמדת למכירה.פליקס  הציב לעצמו כמטרה לקנות את החברה כניצחון אישי שלו ולהשיב אותה לבעלות יהודית.כשנשאל פליקס מה הרגשתו נענה:"איך להסביר את זה, עברו עליי כל מיני תמונות.. ו… היה משהו מתוק שחשבתי שאחד מהניצחונות הגדולים, אולי הניצחון הכי גדול, בלי נקמה, בלי כלום שיכולנו לעשות את זה"

סיפור המצאותיו המדעיות ונסיקתו העסקית של פליקס זנדמן הם מבחינתי אחד הניצחונות המזהירים ביותר של הרוח האנושית ושל העוצמה היהודית.

פליקס נפטר בפילדלפיה ב-2011 בגיל-84 ונקבר בבית העלמין קריית שאול. ג'יזל בתו הבכורה מתגוררת בארץ ועוסקת כרופאה בבית החולים שיבא. אריאל בתו השנייה גרה בפילדלפיה ליד רותה- אשתו של פליקס. מארק בנו של פליקס, עומד בראש החברה בישראל ולצדו זיו- אחיינה של רותה.

סיכום.  

ההברקה של פליקס שלימים תתנוסס כדגל על הצלחתו המדעית  תמציתה הוא זה:. יש שני דרכים ליצור יותר התנגדות: דרך אחת היא להגדיל את רוחב הנגד ואת אורכו. את הדרך השנייה מצא פליקס וגילה שאם נחתוך את הנגד לסירוגין בצורה שתגרום לזרם לנוע בגלים יווצר מצב של התנגדות מוגברת ברכיב קטן יותר.את המצאה הוא רשם על מפית. המפית שעליה נכתב הפטנט

באלקטרוניקה רגישות לחום לא רצויה, וצריך להגיע למצב שהמכשיר לא משנה טמפרטורה. כפי שציינתי לגבי תותח של טנק "המרכבה".פליקס חיבר בדרך מסוימת קרמיקה ומתכת כך שהשפעת הטמפרטורה החיצונית תהיה אפסית.כאשר מפעילים יותר מידי לחץ וכוח על גוף מסוים, הוא מתפרק. חשוב לדעת מתי זה יקרה ואיך אפשר למצוא את נקודות התורפה שגורמות לכך ולתקנם. לדוגמא מציאת נקודות תורפה במטוסים: פליקס ציפה את המתכת בחומר פלסטי מיוחד וגילה שכשמפעילים לחצים על הגוף ניתן לראות על הפלסטיק (בעזרת מכשיר אופטי שהמציא) צורות וצבעים שמלמדים בדיוק נמרץ על נקודות החולשה של המתכת.

זאת התמצית. כול השאר כתוב ב"דברי הימים" שבהם פליקס זנדמן הוא אחד הכוכבים בשמי עם ישראל בזמנינו.

==============

* ריף קניג הוא תלמיד כיתה י"ב בביה"ס בליך ברמת גן.

נ.ב. קורא הפוסט הביא לתשומת לבי שחיילות צה"ל מלאו תפקיד חשוב בהדרכת שריונרים. בתמונה שמרית רביב, קצינת הדרכה בקורס מדריכים של טנק "מרכבה"

shimrit raviv

 

 

 

 

 

 

 

 

 

משואה לתקומה- שרידיי השואה במלחמת העצמאות.

בבית הספר "בליך" ברמת גן  נערכה בקרב תלמידי כיתות י"א ,י"ב תחרות מטעם עמותת "עופות החול" לחיבורים  בשני נושאים שנוגעים לניצולי השואה.

נושא אחד היה המשמעות המוסרית והערכית של לקחי השואה לאור מנשר הניצולים. הנושא השני היה תרומתם החשובה של ניצולי השואה במלחמת העצמאות. לקראת יום הזיכרון לשואה פורסמה רשימה אחת  ולקראת ויום העצמאות ואחריו אני מפרסם בבלוג שלי עוד שני מאמרים  מתוך חבורים אלה, תוך עריכה וקיצוץ. שכן ,כול עבודה של התלמידים  כללה כשלושת  אלפים וחמש מאות מילים, פי שלושה ויותר מן המובא באתר, וגם זה נחשב ארוך בעיני קוראים רבים. אני רואה לנכון לציין שחרף ניסיון של שנים בעריכה, אינני בטוח שעשיתי צדק לטקסטים, שלא מביישים תלמידי אוניברסיטה בכתובים  שמבוססים על תחקוּר ותיעוּד. למצער, אני מקווה ששמרתי על רוחם, ובמידה רבה על לשונם.

"משערי הגטו אל באב אל וואד"-שער הגיא– "מרדכי (מוטק) גולדהכט, ניצול שואה ולוחם בחטיבת הראל.

תעצומות הנפש ,שהודות להן שרדו- הביאו את ניצולי השואה חדורי מוטיבציה ציונית  לעלות לישראל בתום המלחמה בתקווה שכאן יוכלו להקים בית מוגן וחזק לעם היהודי.

מאת: עידו אברמוב.*  ido abramov - post עותק

שרידי השואה שמצאו עצמם במחנות העקורים, טרם ההעפלה לארץ,אנשי הגח"ל- גיוס חוץ- לארץ -אומנו וחונכו  על פי השבועה שבה משתקפות המטרות המרכזיות והן : עלייה יהודית לארץ ישראל, הגנה, טוהר הנשק ומוכנות ללחימה לכינון עצמאות ישראל בארץ ישראל. זה הווה  לשרידים הלקח הראשון והחשוב של השואה- הקמת מדינה יהודית והמאבק למימוש החזון הזה- לאמור השתתפות במלחמת העצמאות.

אבל הייתה גם תרומה מוקדמת יותר, אם כי פחות ישירה. הפעלת לחץ על מעצמות העולם, ובפרט על בריטניה, במטרה שארץ ישראל תשוחרר משלטון המנדט הבריטי ומתוך מחשבה כי זו העת לכונן מדינה ליהודים בארץ ישראל. הלחצים הרבים היוו חלק מהסיבה שבריטניה החליטה להעביר את שאלת א"י לאו"ם, ובהמשך המעצמות הגדולות, ארה"ב וברית המועצות, הבינו את חשיבות קיומה של מדינה חזקה ומוגנת לעם היהודי והצביעו, יחד עם מרבית המדינות החברות באו"ם, בעד הקמת מדינת ישראל ..

"…ספק אם ההחלטה בעלת המשמעות הבינלאומית באומות המאוחדות מי"ז בכסלו תש"ח (29 בנובמבר 1947) שאישרה הקמה של מדינה יהודית עצמאית זעירה וללא ירושלים בשטחי ארץ ישראל, יכלה כלל להתקבל ללא הבשלת מודעות הפשע ללא תקדים של רצח העם היהודי בלב אירופה הנוצרית במלחמת העולם השנייה. ..", כתב פרופ' ישראל גוטמן המדען הראשי של "יד ושם" ,שריד שואה ".

אולם, מיד עם החלטת האו"ם פרצה מלחמת העצמאות, מלחמה גורלית אשר תוצאותיה היו קריטיות וחשובות, וניצולי השואה תרמו רבות לניצחון האדיר והחשוב של הכוחות היהודיים על הערבים.אחד הגופים שהתחילו לקום עם תום מלחמת העולם השנייה הוא הגח"ל, גיוס חוץ לארץ.עם פרוץ מלחמת העצמאות למחרת הצבעת האו"ם, כל המאמצים של ה'הגנה' באירופה הופנו לסיוע במאמץ המלחמתי בישראל. נחום שדמי, מפקד ההגנה באירופה, הבין כי בארץ ישראל יצטרכו עוד הרבה כוחות לוחמים בשל האבדות שיהיו, ופעל להכרה בכך ולהשקעה בגיוס ובהעלאה של הלוחמים לישראל.

נתן אלתרמן תיאר את פעולות לוחמי הגח"ל, ניצולי השואה, עם הגעתם ארצה בכותבו את השיר "אחד מן הגח"ל", אותו כתב על אחד מחיילי הגח"ל: (מס' בתים)

מסיפון אוניה מתנודדת
הוא ירד אל רציף הנמל
וחיכתה ברציף לו מולדת
בדמות אוטו צבאי וסמל.

היא את שמו בחותמת הטביעה,
היא השליכה בגדיו אל השק
ושבועה נוראה היא השביעה
לקולו של הגשם הדק.

לא, כי רק את חייו, פליטי חרב
הוא קבל על החוף מידה.
אבל גם את חייו, אי בערב,
הוא השיב בנפלו בעדה.

שילובם העיקרי של אנשי הגח"ל היה לאחר השלב הראשון של המלחמה. בחודשיה האחרונים של המלחמה מילא הגח"ל תפקיד חשוב ביותר בהשלמת השורות המדולדלות ותגבור הכוח הלוחם. מספרם של אנשי שארית הפליטה היה קרוב ל-22,300 מסך כל אלה שגויסו במסגרת גח"ל, כאשר בשלהי 1948 מנה צה"ל 80,033 חיילים, ורק כ-60,000 היו חיילים בחילות הקרביים, בעוד רוב מגוייסי גח"ל היו ביחידות קרביות.זה ועוד. קשה היה לשבץ את ניצולי שואה ביחידות שרותים, כמו טבחות,אפסנאות,פקידות בשל העדר שפה.  בסך הכל כמחצית  מהכוח הלוחם של ישראל במלחמת העצמאות היו ניצולי השואה (נוסף לעולי גח"ל היו העולים שעלו בין 1947-1945). בהתאם לכך יש לציין את העובדה שזהו גם שיעורם בקרב הנופלים.

post GahalHeade museon beth hapaknachr2

צילומים "יד לגח"ל- ניצולי השואה במלחמת העצמאות"- מוזיאון בית הפלמ"ח.

בן גוריון אמר: "…הזרימו לוחמים טירונים ומנוסים לצבא השחרור שלנו, צעירים שלא טעמו אף פעם טעם מלחמה ולוחמים ותיקים בכל סוגי הנשק שהתנסו במלחמת העולם השנייה נגד האויב הנאצי, אשר אף הוא איחד את המזרח והמערב; התנדבות הגולה תרמה תרומה חשובה לא רק מבחינה כמותית  אלא גם מבחינה איכותית…"

שותפות של גורל וערכי מדינה.

 הלחימה המשותפת על המדינה הקנתה לרבים מהעולים תחושה מיידית של בעלות על הארץ ושל שייכות שללא ספק זרזה את תהליך קליטתם ובמידת מה גם עמעמה את טראומת ההגירה. כפי שאמר צבי גיל באירוע לציון הקמת "יד לגח"ל – ניצולי השואה במלחמת העצמאות" במוזיאון של בית הפלמ"ח. במעמד זה הוא התבטא בין השאר:" במשחק של שיבוץ מילים תמצאו ש-חלמנו ו-לחמנו הן אותן מילים. לכך היו לנו שותפים מבני הארץ. גם הפלמ"חניק וגם אני חיפשנו את המחר. אלא שמאחורינו היה עמוד העשן שהיתמר מארובות בירקנאו, במלחמת קיום אישית, הנוראה שבמלחמות. לפנינו היה עמוד האש של מלחמת העצמאות, מלחמת קיום לאומית."

ניצולי השואה השתלבו במערכות ובחזיתות השונות שכללה מלחמת העצמאות, וכוח התגבורת והעוצמה שהביאו ללוחמה בארץ היו משמעותיים מאוד ותרמו לניצחונה של מדינת ישראל, ובכך לתקומתה. ניתן להבין כי לולא התגייסותם של ניצולי השואה למלחמת העצמאות, המערכה על תקומתה של המדינה, הקמתה הייתה נתקלת בקשיים רבים הרבה יותר וייתכן והייתה מתעכבת בזמן מה.

אם כן, מדובר בתרומה אדירה למדינה, שכן שורדי השואה אשר עברו את תלאות השואה ואיבדו את כל היקר להם, היו נחושים ומלאי תקווה להקים את מדינת ישראל, ואכן כך עשו. גבורתם, עוזם ותרומתם הבלתי נדלית בתחום זה ראויים להערכה רבה בקרב העם היהודי בישראל.

תרומות כלכלית חיונית.

אחת התרומות החשובות ביותר, אף היא תרומה קיומית ישירה ועקיפה היה הסכם השילומים. הסכם בין מדינת ישראל ובין גרמניה שנחתם בין ישראל לגרמניה המערבית, ב-10 בספטמבר 1952 בלוקסמבורג, ובמסגרתו העבירה גרמניה לישראל, בין השנים 1953 ל-1965, סכום של כ-3 מיליארד מרק מערב גרמני (820 מיליון דולר 7.5 מליארד דולר במונחי 2017) כפיצוי על הסבל והנזק החומרי אשר נגרם ליהודים בתקופת השואה. כמו כן התחייבה ממשלת גרמניה המערבית להעניק רנטות לניצולי השואה. הרנטה היא תשלום חודשי קבוע לשם מימון ההוצאות הרפואיות להן נדרשים ניצולי השואה, כפיצוי על הסבל במחנות הריכוז וההשמדה, וכפיצוי על אובדן זכויות בסיסיות כגון הזכות ללימודים לניצולים שהיו ילדים וכדומה.

לכספי השילומים נודעה חשיבות מרכזית בכלכלה הישראלית. כספי השילומים הכלליים הגיעו לידיה של המדינה בשתי צורות – בכסף מזומן ובסחורות. הם הכניסו הון זר למדינה, סייעו בצמצום הגרעון וביצירת השקעות, ושימשו  להקמת תחנות כוח ולמימון דלק, סחורות ושירותים. הם הניחו פסי רכבות, מימנו כבישים, רכבות ואניות, וסייעו בפיתוח הנמלים, התקשורת והצבא. גם המוביל הארצי הוקם מכספי השילומים. חשובה לא פחות הייתה עצם ההתקרבות לגרמניה המערבית, שמשמעותה הייתה יציאה מהחרם הערבי ופתיחות ישראלית לשוק המערבי ולכלכלה המודרנית. חלק נכבד מהכסף שימש לשיפור מנגנוני קליטת העלייה ולרווחת העולים החדשים, ובהם ניצולי שואה לא מעטים. ואגב,מאחורי הלחץ על בן גוריון לחתום על הסכם השילומים  היה הממונה על התקציבים במשרד האוצר,משה זנבר,לימים נגיד בנק ישראל,איש גח"ל ,שביום הראשון לבואו לזירת לאטרון נפצע.

במאמרו "כלכלה מדינית" כתב פרופ' מיכאל שלו כי "[המדינה] הצליחה בכריתת בריתות פוליטיות מעבר לגבולות ישראל, בריתות שסיפקו לה את האמצעים הכספיים לנתב את הפיתוח הכלכלי. החשוב ביותר היה הסכם השילומים עם גרמניה המערבית, שהניב כמות אדירה של חומרי גלם ומכונות שהוכוונו על ידי השלטון למפעלי תעשיה. ההון המיובא חולק בין שלושה מגזרים – הסתדרותי, ציבורי ופרטי."

הודות לסיוע זה מטעם גרמניה הצליחה מדינת ישראל להעמיד את עצמה על הרגליים כבר לאחר הקמתה, והדבר תרם רבות להתפתחותה בשלבים קריטיים וקשים שלאחר מלחמת העצמאות.

חברה, מדינה ורוח

 ניצולי שואה רבים השתקמו בהגיעם ארצה, הצליחו למצוא את מקומם ולהשתלב בחברה. ניצולים אלו השתלבו בתחומי הספרות, הכלכלה, הפוליטיקה, הספורט והרוח. הם הצליחו להתגבר על הזוועות שעברו, או לפחות לקחת אותם למקום של פיתוח, יצירה והגשמה.

פועלם הרב וכן עשייתם מהווים תרומה רבה למדינה במשך 70 שנות קיומה, וכעת אציג כמה אישים מיוחדים אשר תרמו למדינה בדרכם הייחודית והגיעו למעמד רם:בין הבולטים שלהם בשעתם. בתחום הספרות הלינה בירנבאום סופרת, משוררת ומתרגמת, נולדה ב-1929 בווארשה.אהרון אפלפלד ניצול שוא ילידי רומניה- חתן בספר ישראל בספרות.תחום הספורט: אפרים קישון-ניצול שואה יליד הונגריה- מחזאי, סופר, סטיריקן חתן פרס ישראל. אמיל פרקש נולד ב-1929, שהה במחנות ריכוז, היה ספורטאי מצטיין בתחום התעמלות המכשירים, שופט התעמלות, מורה ומחנך.תחום הפוליטיקה: שבח וייס נולד ב1935 היה פרופסור למדע המדינה ולימים יו"ר הכנסת. תחום הכלכלה: משה זנבר כלכלן ואיש ציבור ישראלי. לאחר עלייתו לישראל כניצול השואה מהונגריה, השתלב בתחום המחקר הכלכלי וכעובד בכיר במשרד האוצר וכהן כנגיד בנק ישראל. תחום המשפט: אהרון ברק נולד ב-1936 בקובנה שבליטא. אביו היה עורך דין ואמו הייתה מורה.הגיע לדרגת נשיא בית המשפט עליון.תחום הרוח והדת:ישראל מאיר לאו, ילד שואה מפולין לימים הרב הראשי לישראל  ויו"ר מועצת יד ושם. הרב יהודה עמיטל נולד בשנת 1924 בטרנסילבניה, שהייתה שייכת באותה תקופה להונגריה, והוא היחיד ששרד מכל משפחתו.. בשנת 1988 היה בין מייסדי תנועת מימד, ייצג אותה בכנסת ואף התמנה לשר בשנת 1995.תחום החברה: חייקה גרוסמן נולדה בביאליסטוק ב-1919. הייתה חברה במחתרת נגד הכיבוש הנאצי ופעלה בשליחותה בעיקר בצד הארי (מחוץ לגטו) של העיר,הצטרפה לפרטיזנים. בתום מלחמת העולם השנייה הייתה לדמות בולטת בארגון שרידי התנועה בפולין עד לעלייתה ארצה בשנת 1948.הקימה משפחה בקיבוץ עברון ,הייתה מוכרת כחברת כנסת, לוחמת ללא לאות לתיקון עוולות חברתיות.

והיו עוד בתחומי אחרים כמו בתחום הביטחון ילידים ניצולי שואה שהגיעו לדרגת אלופים כמו יוסי פלד ואביגדור– יאנוש- בן גל , בתחום המדיה הקריקטוריסט יליד הונגריה – זאב- יעקב פרקש. העיתונאי, הפוליטיקאי ושר המשפטים טומי לפיד. הקריקטוריסט  ויוצר הלוגו של הישראלי בכובע טמבל-דוש- קריאל גרדוש.ואלה רק חלק מן האישים הבולטים שתרמו לחברה ישראלית כפרטים.זה גם חלק מתרומתם בקהילה לרבות הקמת יותר מששים יישובים חקלאיים, בניהם קיבוצים, מושבים, כפרים. יישוב כול הערים הנטושות,שלא לדבר על מערכת התיעוד והנצחה של השואה שבה הם היו היוזמים או מלאו בה תפקיד חשוב.

סיכום

כפי שניתן להבין מרשימה זאת , ניצולי השואה הרבים תרמו רבות למדינת ישראל, עוד בטרם הקמתה ועד ימינו, ותרומה זו באה לידי ביטוי גם בפן הצבאי וגם בפן החברתי-רוחני. ניצולי השואה הגיעו לעמדות מפתח בכירות בחברה הישראלית, ואין ספק שעשייתם ופעולותיהם לא יסולאו בפז.

אם כן, ולאור העובדה כי בעבודה זו עסקתי בנושאים אשר בדרך כלל לא מהווים חלק מסדר היום הציבורי ולא ידועים באופן גלוי ומרכזי לציבור, אני סבור כי יש להרחיב את השיח בנושא התרומה הרבה של השורדים למדינת ישראל, וכי יש להעניק להם, במיוחד בשלב זה של חייהם, כאשר כבר רובם בגיל השלישי המבוגר (ורבים כלל לא עמנו עוד), הערכה רבה וכן תחושה שאנו מעריכים ומוקירים את כל מה שעשו למען העם והארץ.

ניצולי השואה הינם אנשים יוצאי דופן, אשר ניתן ללמוד מהם מהי תעוזה, אומץ, כח רצון ותקווה, וכי אפילו לאחר הימים והמצבים הקשים ביותר אפשר ויש להילחם על מנת להשיג את מה שחשוב לך, וכדי לשפר את עתידך ועתיד סובביך.

אני מתפעל מהישגיהם ורוחם הנפלאים של ניצולי השואה, ואני חש בר-מזל על כך שהזדמן לי לפגוש באופן ישיר כמה שורדים ולשמוע מהם ממקור ראשון את קורותיהם.

עם זאת, לדעתי  מצבם של ניצולי השואה בארץ הינו במקרים רבים בכי רע, וכי באחרית ימיהם המונים נמצאים במצב כלכלי רעוע וחלוש, ואין הם זוכים למספיק התייחסות ואמפטיה מהממשלה ומהעם. יש להתייחס אליהם אחרת, ולהטיב עימם בשלהי חייהם, בפרט לאור כל מה שעברו ותרמו למדינה.

אני רואה  כזכות שניתנה לי לכתוב עבודה זו, ( שבחלקה מתפרסמת כאן _ צ.ג) וכחלק ממנה נחשפתי לפרטי מידע מדהימים שטרם ידעתי, ובעיניי כאלה שהם חשובים מאוד בקורותיה של מדינת ישראל בפרט ושל העם היהודי בתפוצות  בכלל.

====

* עידו אברמוב הוא תלמיד כיתה י"ב בביה"ס בליך ברמת גן.

 

בעוד שנים לא רבות לא יהיה עוד על כדור הארץ אדם שיוכל להגיד: אני זוכר מה שאירוע בשואה

logo ofot hachol

קריאת קטעי מנשר בהשתתפות ח"כ סתיו שפיר והדור הצעיר.

 

:https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=10155630421926608&id=508516607

 

 

 

והעולם עדיין שותק. וגם ישראל.

בבית הספר "בליך" ברמת גן  נערכה בקרב תלמידי כיתות י"א ,י"ב תחרות מטעם עמותת "עופות החול" לחיבורים  בשני נושאים שנוגעים לניצולי השואה.

נושא אחד היה המשמעות המוסרית והערכית של לקחי השואה לאור מנשר הניצולים. הנושא השני היה תרומתם החשובה של ניצולי השואה במלחמת העצמאות. לקראת יום הזיכרון לשואה ויום העצמאות אני מפרסם בבלוג שלי ארבעה מתוך חבורים אלה, ברצף, תוך עריכה וקיצוץ. שכן ,כול עבודה של התלמידים  כללה כשלושת  אלפים וחמש מאות מילים, פי שלושה ויותר מן המובא באתר, וגם זה נחשב ארוך בעיני קוראים רבים. אני רואה לנכון לציין שחרף ניסיון של שנים בעריכה, אינני בטוח שעשיתי צדק לטקסטים, שלא מביישים תלמידי אוניברסיטה בכתובים  שמבוססים על תחקוּר ותיעוּד. למצער, אני מקווה ששמרתי על רוחם, ובמידה רבה על לשונם.(צ.ג)

מדוע העולם שותק  לנוכח רצח עמים  שמתחוללים בימינו? האם מדינת ישראל, שהוקמה על ידי ניצולי שואה ששרדו רצח עם בעצמם, צריכה לפעול ולהתערב ברצח עמים אחרים שהולכים ומתרחבים ברחבי העולם.

מאת: מאיה זוטא *  maya zuta post blich (2)

"ההיפך מאהבה אינו שנאה, הוא אדישות. ההיפך מיופי אינו כיעור, הוא אדישות. ההיפך מאמונה אינו כפירה, הוא אדישות. וההיפך מחיים אינו מוות, אלא אדישות בין החיים למוות."

– אלי ויזל-

ראשית דבר

כשאנו מדברים על מה שקורה בעולם כיום בראשית המאה ה-21 , האם בכלל יש בסיס להשוואה בין השואה לבין רצחי העם שמתרחשים היום? בכך אני מבקשת להתמקד, לאמור במשמעות הערכית והמוסרית לעולם של מורשת ניצולי השואה.

במהלך השואה הושמדו 6 מליון יהודים. מספר עצום ובלתי נתפס. חלק מהאנשים ששרדו את התופת הזו בחרו להשתקע במדינת ישראל – מדינת היהודים, מקום שמקבל כל יהודי באשר הוא יהודי. יש האומרים כי מדינת ישראל הוקמה בגלל השואה -אחד הגורמים המרכזיים שעזרו לתמיכת הקהל העולמי לתמוך בהקמת המדינה היה לשמש בית לכל ניצולי השואה.

כל טבח המוני מחייב כל אדם באשר הוא אדם , בוודאי יהודים צאצאי ניצולי שואה, לחשוב על שתיקת העולם בשנות הארבעים. הלקח מהשואה כפול: גם לאומי וגם חברתי-אוניברסלי. הלקח הלאומי – כל עם צריך מדינה עצמאית שמסוגלת להגן על אזרחיה. ישראל יכולה להגן. הלקח החברתי- אוניברסלי: יש להגן על כל אדם ללא כל הבדל דת, גזע, ולאום. לצערי, לקח זה אף פעם לא נלמד.

כשחושבים על השואה, נוסף לכל הזוועות, תמיד מהדהד המשפט "והעולם עמד מנגד".  "היהודים נשלחו לתאי הגזים והעולם עמד מנגד." "בוצעו ניסויים באנשים חיים והעולם עמד מנגד" ועוד  ועוד. איך היה אפשר לשתוק? מדוע לא עצרו את ההשמדה, או לפחות הפציצו את מחנות המוות, את הרכבות ומסילות הברזל? הרי לקראת סוף המלחמה, כאשר צבא גרמניה נחלש משמעותית, היה אפשר לעשות זאת. מאות אלפי אנשים היו ניצלים ממכונת ההשמדה הגרמנית. מדוע האלם הזה?

בדיוק כפי שזה קורה היום.מאז מלחמת העולם השנייה ועד היום נהרגו, ובעיקר נטבחו, 86 מיליון בני־אדם. לפי מחקר של איגוד הבריאות האמריקאי (APHA), מדובר ב־190 מיליון. חמישה מיליון בקונגו לבדה.(וקונגו שוב מדממת) והעולם שתק. מיליון במהלך הפלישה והשליטה הרוסית באפגניסטן. והעולם עצם עין. שלושה מיליון במלחמת העצמאות של בנגלדש. והעולם התעלם. כחצי מיליון במלחמת העצמאות של אלג'יריה. והעולם שתק. מיליוני ילדים פליטים ורעבים לאוכל בניגריה וסומליה בגלל הג'יהאד — והעולם שותק. בסוריה שליט שמשמיד  את עמו בגז חרדל בחסות מעצמה  והעולם שותק. רוב המלחמות הללו כללו מעשי טבח דומים, ואף חמורים יותר.  והעולם שותק.

הגדרת המושג רצח עם

"רצח עם– בלועזית גֵ'נוֹסַיְיד (Genocide), הוא ניסיון מכוון של שלטון להשמיד קבוצה חברתית מובחנת – עםקבוצה לאומיתאתנית או קבוצה דתית – באמצעות רצח המוני." (ויקיפדיה) .את המונח "רצח עם" (genocide) טבע המשפטן היהודי רפאל למקין בשנת 1944. למקין פעל כבר מראשית שנות השלושים בניסיון להעביר חוק בינלאומי האוסר על רצח המונים. האו"ם אימץ את המושג רצח עם על פי הגדרותיו של למקין ובדצמבר 1948 נחתמה אמנת האו"ם בדבר מניעתו וענישתו של הפשע- השמדת עםהאמנה נכנסה לתוקף בינואר 1951 ואושררה על ידי מאה ארבעים וארבע מדינות    זוהי ההגדרה המשפטית למושג "רצח עם", אשר תקפה מאז ועד היום. סעיפי אמנה עוסקים בין השאר בפשע זה הן בימי שלום והן בימי מלחמה,בסוגים שונים ובאמצעים שונים לתכלית זאת, בנורמות הערכיות שבהן היו מבוצעת ובעונשים.

 התעלמות העולם בזמן השואה

"יהיה מותי זעקה של מחאה על אדישות העולם הצופה בהשמדתם של היהודים מבלי לנקוט אמצעים למנוע זאת"- כתב שמואל זיגלבוים ממנהיגי יהדות פולין שחי כפליט בלונדון והתאבד במחאה על האדישות והאטימות של העולם לנוכח תהליך ההשמדה שנמשך חמש שנים כולל החרבה שיטתית של כול נכסי היהודיים הערכיים והחומריים. אמנם היו בודדים שהצילו יהודים אך לעומתם  המעצמות הגדולות כמו ארצות הברית בחרו להעלים עין   בין אם מסיבות פוליטיות, אנטישמיות או שילובן.

זה ועוד. פניות חוזרות ונשנות להפציץ את אושוויץ, נפלו על אוזניים ערלות, כמו גם הפצצות מסילות הרכבת בעת השמדתה של קהילת  יהודי הונגריה בקיץ 1944 כשבעלות הברית עמדו על סף הניצחון. ארצות הברית המעצמה הדמוקרטית הגדולה במקום לנקוט עמדה נחרצת ארגנה ועידות סרק להשתקת המצפון. ניקולס ווינטון-"אוסקר שינדלר הבריטי" שחילץ  קרוב ל 6670 ילדים יהודים מצ'כיה והעביר אותם ברכבת לאנגליה התחנן בפני הנשיא רוזוולט שיעשה משהו לפני שהיה מאוחר מדי. הנשיא האמריקאי אף לא השיב לפניה. עם אטומי הלב נמנית גם ממשלת בריטניה ששלטה בארץ ישראל מכוח המנדט מנעה מאניות פליטים להגיע לחופי הארץ. אפילו  מנהיג בריטניה בעת מלחמת העולם השנייה, ווינסטון צ'רצ'יל ,בנאומיו הוא תקף את הנאצים על מעלליהם באירופה הכבושה אבל לא נשמע ממנו גינוי על רצח יהודים. ביטוי נוסף לאדישות הבריטית היה וועידת "סנט ג'יימס" , בינואר 1942 .בוועידה זו התכנסו לדון בפשעי הנאצים. 12 מדינות לקחו חלק בוועידה אך רק שר החוץ הגולה של לוקסמבורג דיבר על מצב היהודים. השאר העדיפו להחריש ולעצום עין. זאת גם כאשר שרות  השידור הבריטי- הבי בי סי עוד בשנת 1942 דווח על רצח המוני של יהודי פולין בהתבסס על ידיעות מהימנות. אל חבורת השותקים ניתן לצרף את הוותיקן בראשות האפיפיור פיוס ה- 12 .גם כשהכס הקדוש גינה גזענות הוא לא הזכיר את השמדת היהודים, חרף פניות חוזרות ונשנות מצד  מנהיגים יהודיים בעולם שיעשה זאת.

עם זאת, עם התרחבות מלחמת העולם השנייה האפיפיור פיוס ה-12 חשש למעמד הכנסייה הקתולית לאור רדיפות הנאצים אחר הכנסייה במקומות שונים תחת שליטתם. הוא העדיף לפעול באופן חשאי ולא פומבי למען היהודים. כמרים ונזירים החביאו יהודים רבים בכנסיות בהם מצאו מקלט. על פי הערכות שונות הוחבאו בכנסיות ובמנזרים כ-  4500 יהודים.

לקראת סוף המלחמה, ביוני 1944 ,שיגר האפיפיור מברק אישי לשליט הונגריה מיקלוש הורטי בניסיון להציל את יהודי הונגריה. פנייתו של האפיפיור, לצד פעולתם של גורמים נוספים, הועילה ופעולות ההשמדה של היהודים בהונגריה פסקו. אבל רוב יהודי הונגריה כבר נרצחו. והייתה עוד שותפה, זאת שאמורה לדווח על חדשות לאומיות ובינלאומיות- התקשורת. ממחקר שנערך ע"י  פרופ' לורל לף, עיתונאית לשעבר וכיום מרצה בבית הספר לעיתונאות באוניברסיטת נורת'איסטרן  בארה"ב, עולה כי ב"ניו יורק טיימס  כבר אז העיתון החשוב במערב, הייתה מדיניות או להתעלם או לדחוק את הידיעות על השמדת היהודים בשואה לעמודים אחרונים.

לסיכום, ניתן לראות שמעצמות העולם הגדולות העדיפו לעצום עין לנוכח גורל היהודים בשואה ולדאוג לאינטרסים שלהם שלא תמיד עלו בקנה אחד עם מצב היהודים.

התעלמות העולם בשנים האחרונות

 אחד הלקחים שלפי דעתי דרושים להפיק את לקחיי  השואה, הוא לפעול נגד אדישות העולם כלפי הסבל האנושי. אך, למרות כל מה שהעולם עבר , עדיין במאה ה21- מאה מודרנית, בה לכל אדם יש היכולת לדעת מה קורה בקצה השני של העולם- בלי להניד עפעף, מתרחשים מעשים ברבריים של רצח חפים מפשע , במגוון מקומות בעולם. אתייחס למספר מקומות בהם התרחשו רצחי עם לאחר שנחתמה באום האמנה כנגד רצח עם באו"ם:

רצח העם בסוריה 2011-בימינו שמבוצע ע"י שני גורמים עיקריים: דאע"ש והממשלה הסורית בראשות באשר אל אסד בחסות רוסיה ואיראן.אשר לדא"עש  רק בשנת 2016 אישר האום באופן רשמי את העובדה כי דאע"ש מבצע רצח-עם ביזידים בסוריה. עד אז התפיסה הרווחת הייתה כי זוהי מלחמת אזרחים ללא קשר לרצח עם בהגדרתו.לפי הדו"ח של האום המאשר שזהו רצח עם: "דעא"ש ביקשו להשמיד את היזידים דרך הרג" ובאמצעות עבדות מינית, שעבוד, עינויים ויחס בלתי אנושי ומשפיל, דרך טרנספר בכפייה, גרימת חבלה חמורה ופגיעה נפשית; גרימה של תנאי החיים שמביאים מוות איטי; הטלת אמצעים כדי למנוע מילדים יזידים להיוולד, כולל המרת דתם של מבוגרים בכפיה, הפרדה בין גברים ונשים, וטראומה נפשית; והעברת ילדים יזידים מהמשפחות שלהם והצבתם עם לוחמי דעא"ש, ובתוך כך ניתוקם מן האמונות ומנהגים של הקהילה הדתית שלהם. "

רצח העם בסומליה 1988-1989 בשנת 1960 הכריזה סומליה על עצמאות כאיחוד של מחוזות שהיו עד אז מושבות של בריטניה ושל איטליה. ב- 27 במאי 1988 הורה השליט זיאד בארה על  השמדת כל בני האיסק. לפי הערכות שונות נהרגו במשך פחות משנה יותר מ- 100 אלף בני האיסק. יותר מחצי מיליון בני האיסק נמלטו לאתיופיה, כחצי מיליון נוספים איבדו את בתיהם והפכו לפליטים בצפון המדינה רצח האיסק לא הוכר על ידי אף מדינה בעולם, ואף גוף בין לאומי כרצח עם.

רצח העם ברואנדה 1994 בשנות ה-90 החלה להתארגן בגבול רואנדה ואוגנדה כוח צבאי חמוש של בני טוּטסי  ושמה החזית הפטריוטית של רואנדה- RPF. מטרת ה-RPF הייתה להיאבק במשטר ההוּטוּ הגזעני ברואנדה. בלחץ בין-לאומי החל בשנת 1993 "הסכם שלום" בין ממשלת רואנדה לבין ה-RPF. באפריל 1994, כשחזרו מועידה הדנה בנושא ההסכם נרצחו נשיאי רואנדה ובורונדי.    החל מה-6 באפריל 1994 ובמהלך 100 הימים שלאחר מכן נרצחו בין 800,000 ל-1,000,000 בני אדם, רובם בנשק קר. מרביתם בני הטוסטי וחלקם בני הוטו שהתנגדו לרצח.

העולם  התייחס לנעשה ברואנדה כאל "עניינים פנימיים", והמוסדות הבינלאומיים נמנעו מהגדרת המאורעות כ"רצח עם".  ביולי 1994 הביסו כוחות ה-RPF את שלטון ההוטו ושמו קץ לרצח העם. כשני מיליון בני הוּטוּ נמלטו והפכו לפליטים בבורונדי, טנזניה, אוגנדה וזאיר, ושם, אלפים מתו ממחלות והתנאים הקשים.

רצח העם בדרפור עד היום.בתחילת שנות האלפיים קמו מספר ארגוני מחתרת צבאיים של שבטים אפריקאים בדרפור.ממשלת סודאן, שבעקבות החלשות צבאה בקרבות עם המורדים ובעקבות הלחץ הבין-לאומי איבדה את יכולתה הצבאית, החלה לממן, לצייד בנשק ולאמן את הג'נג'אוויד – צבאות  מקרב השבטים הערבים שרובם שכנו בצפון. החל מ2003 החלו הג'נג'אוויד לנצח את ארגוני המורדים ולבצע מעשי טבח שיטתיים בכפרים בדרפור. אלפי כפרים רוקנו מאוכלוסייתם, הושחתו, נבזזו ונשרפו כליל. הכפרים שהופצצו והותקפו היו כפרי השבטים האפריקאים בלבד, כפרים ערביים סמוכים הושארו ללא פגע. הג'ינג'אוויד המשיכו לאנוס ולרצוח בהתקפותיהם על הכפרים ועל מחנות העקורים. הרחקתם וחסימתם של ארגוני הסיוע בדרפור (מלבד האו"ם) ב-2009 על-ידי ממשלת סודאן יצרו אסון הומניטארי חמור, שתוצאתו הינה מוות המוני בעקבות רעב, מחלות וזיהומים.

רק ב2004 הכריז הנשיא האמריקאי ג'ורג' וו בוש על המתרחש בדרפור כרצח-עם. בהובלת ארצות הברית הטילו מדינות המערב חרם כלכלי נוקשה על סודאן, מועצת הביטחון החליטה על אמברגו נשק על סודאן, וכוחות משקיפי שלום מטעם האו"ם ומטעם האיחוד האפריקאי הוכנסו לדרפור. אך גם המודעות והלחץ הציבורי הגדול בארצות הברית להגברת המעורבות נגד ממשלת סודאן לא קידמו כל פעולה להפסקת הרצח.

מסקנות וסוף דבר

מלמידת זוועות אלה  משתמעים אצלי הלקחים  הבאים: אזכוּר זוועות השואה היא אבן יסוד מרכזית בדרך לצמצום האדישות  של העולם. רק לאחר השואה נכתבה ונחתמה האמנה של האו"ם כנגד רצח עם. אמנם, כפי שהצגתי לעיל- לאמנה, לצערנו, אין ערך רב בפועל- מעשית. הא ראיה ההרג נמשך. אך זהו שיפור מועט,מבחינת המודעוּת, לעומת המצב הקודם. כאשר עוסקים בנושא השואה אפשר להשתמש בנימוק המניעי. כלומר הכוונה והתכנון של הרוצחים להשמיד עם שלם. ניתן גם להתייחס לאספקט ה'כיצד'- הרצח בוצע ב'תעשיית מוות'. ביצועו השיטתי של תהליך ההשמדה אינו משתווה לשום אירוע בהיסטוריה האנושית. וכמובן התוצאה- שישה מליון יהודים שנספו. כמות בלתי נתפסת שכמותה לא הייתה בעבר. אך, ישנה גישה נוספת –האם באמת יש צורך לעשות הפרדה והבחנה בין קבוצות שונות כשמדובר בהשמדה המונית? כל אחת בעלת ייחוד של עצמה. יתר על כן, האם אין הכלליות של 'הג'נוסייד' מורכבת ממקרים שכל אחד מהם מסמל בדרכו שלו את התופעה הכללית? צריך לזכור שרצח הוא רצח ואדישות היא אדישות.  העולם נותר אדיש לנוכח גזלת החיים, שכל אחד ואחד מן החיים מייצג עולם ומלואו .

אך אין אנו צריכים להצטדק,אלא צריך להגיד שגם אנחנו שותקים. גם אנחנו, כמו כל האחרים, לא רוצים להתערב. העיניים שלנו תמיד מופנות לניו יורק או פריז. למרות שאנחנו קרובים הרבה יותר, ויש לנו אמצעים. אבל אף אדם שפוי בדעתו, לא רוצה 'לצלול' אל התופת הזו. האם מישהו מאתנו מוכן לסכן את עצמו או את קרוביו, וגם את ביטחון ארצו, במלחמה בארץ עוינת כדי להציל אזרחים שם ממלתעות משטר רצחני? האם אנחנו מוכנים לקלוט פליטים מסוריה? התשובה ברורה. אי התערבות בסוריה, תוך שמירה על תיאום מול רוסיה, נחשבת לאינטרס מדיני וביטחוני ראשון במעלה של ישראל. זו התחושה גם במדינות אחרות. מדוע לסכן חיילים אמריקאים או אנגלים, מדוע לבזבז אמצעי לחימה יקרים, למען הצלת חיי אדם? ב-1944 זה לא היה בראש סדר העדיפויות, ואפילו לא בתחתית. וגם לא ב-2018

ולמרות כל הנאמר, אני חושבת שמחובתה של מדינת ישראל  היא לעשות כמיטב יכולה בדבר זה. לנסות להיות טובה יותר. לא רק כחברה הומאנית יותר, אלא גם בגלל הסיבה המוצקה שמדינת ישראל קמה על חורבות השואה. מדינת ישראל היא בעצם הפתרון ל"בעיית היהודים', והאנטישמיות והשנאה כלפיהם לאורך שנים רבות. אנחנו אמורים להבין שכמו שקרובי משפחתנו, הניצולים, אנשים שאנו בשר מבשרם עברו תופת בלתי ניתן לתפיסה בעבר- מאות ואלפי אנשים נרצחים בימים אלו, ברגע זה ממש ואנחנו מעדיפים להתעסק בזוטות.

===============================================

* הכותבת היא תלמידת כיתה י"ב בביה"ס בליך ברמת גן.

 

 

 

חג החרות בימים ההם.

לקט מסיפור ,עִִם טעם של פעם- לפני המבול הגדול.

 היו לעם ישראל סיבות רבות לשמוח על חג הפסח,מלבד עצם העובדה שאלוהים בהגיפו את בכוריי מצריים פסח על בתי ישראל. גם האילוצים הפחות משמחים בשעתם, כמו אפיית מצות בחפזה כדי לפנות במהירות את מצרים, היו מקור שמחה. בפולין של שנות ה-30 לא קנו מצות ארוזות שמקורן בארה"ב ושמָן "מצות מָנישֶביץ".את המצות הביאו בסלים גדולים והכמות נמדדה ב"פוט".המהדרין הצטיידו במצה שמורה. גם למצה השמורה התלווה אירוע. זה התחיל בשאיבת מים-"מצה וואסער" תוך חגיגה בעת שאיבת המים ממשאבה בכיכר העיר.והמים עברו מיד ליד עד הגיעם למאפייה. במאפייה עמדו אברכים עם פנים מקומחים שרקעו את הבצק תוך כדי זמרה חסידית. מרוב להט של המאפייה עצמה ושל השירה וההתלהבות נטפו עגלי זיעה גדולים לתוך הבצק, כנאמר "בזיעת אפיך תאכל לחם" ואם ככה לחם על אחת כמה וכמה מצה שאפו אבותינו במצרים.המצות אוכסנו במכלים מיוחדים.

 

 

נפתחו מזנוני המהגוני והבדולח הגלויים, והסליקים הסמויים,ושוב עשינו הכרות עם מערכות החרסינה העטורות והמזוגגות משה ידי אמן ומשוכות בשוליהן בחוטי זהב טהור.שלום לגביעי הכסף הפשוטים. ברכות למערכות הסיניות העדינות, לספלים הדקיקים,לכוסות הבדולח, לגביעים החרוטים בתמונות יציאת מצרים. הכלים טופלו כאורחים מכובדים מאוד שבאו להתארח בימי חג.בחן,בחיוך, באהבה.הנשים כמו הרימו את שולי השמלות וקדו קידה לכבודה הזאת, שעה שפתחו את הארונות כפתוח דלתות של כרכרה רתומה לצמדי סוסים שעוד מעט קט יוציאו הנסיך והנסיכה את רגליהם וידרכו על אדמת ממלכת פסח.

בפסח משולים היהודים לאצולה. כול בית ארמון. כול ראש משפחה מלך, עטוי לבוש משי לבן רקום בחוטי זהב וכסף-ה"קיטל", ישוב על כיסא רם ונישא המרופד בכרים ומנהל את הסדר בממלכתו. לסדר פסח יש ,כידוע,שלושה חלקים. מתחילים בחלק א' של ההגדה,ממשיכים ב"שולחן ערוך", כלומר באכילה וגומרים ב"הלל".

הגעתי למסקנה שמי שחיבר את ההגדה לא ירד לנשמתן של הבריות, בייחוד של הנשים והילדים שבקרב עמך ישראל. בחלק זה המשמעת התרופפה. הנשים, דור ראשון, שני ושלישי, החלו עושות דרכן למטבח בנימוק של הכנות לקראת הסעודה. סבא ואבא והמבוגרים האחרים לא קראו את ההגדה קריאה נורמלית. הם קראו כמה שורות ולפתע עצרו כאילו משהו לא כשורה. כאילו נתקעו בפקק תנועה .בין בלימה להמשך המסע פרשו לנו את הכתוב בשפת היידיש. זה יצר פקק אדיר וגם לנו הילדים קצרה הרוח בקריאת חלק זה של ההגדה. אנו בהחלט הסתפקנו ב"ארבע הקושיות" ובתשובות שהגדולים נתנו. גם איזור החיץ שבין חלק א' של ההגדה לבין הסעודה היה מיותר. לקראת סוף אותו חלק, כלומר חלק ג' דה פאקטו, ירדה עלינו מרה שחורה בזכרני את הצפוי לנו במרחקים שלפנינו, בחלקה השני של ההגדה. הברכה וההלל נמשכו יותר מאשר כול הסעודה. רק כשהגיע התור של חלק ג' וחיסלנו "את סדר פסח כהלכתו" וסיפרנו ושרנו את מה שקרה ב"חצי הלילה". (שמנו לב כי הגדולים קרצו בעיניהם פה ושם והנשים הסמיקו) ונכנסנו בהילוך גבוה ב"כי לו נאה" וקצב מסחרר ב"אדיר הוא", חשנו בתנופה המחודשת של השיירה וחזרנו להרכב המלא בדרך המלך. הפזמונים "אחד מי יודע" ו"חד גדיא" היו זמירות פופולריות ועליזות. מה יכול להיות עליז יותר משונרא שאכל לגדיא,מכלב  שנושך חתול ומאש ששורפת מקל. שלא לדבר על מלאך המוות ששוחט לשוחט- שנוא נפשנו שבמאכלת שלו חיסל תרנגולות שאהבנו בחיים. לבד מאלה הם סימנו את הקץ של ערב מעייף,מענג אך מתיש. אילו לפחות היו מקצרים את ההגדה או קוראים אותה בקצב רגיל,יכול היה סדר פסח,שכה ייחלנו לנו,להיות הרבה יותר יפה.

הערך המוסף בחג  כמו פסח  הוא בכך שלאחר ימי החג הראשונים באים ימי חול מועד. מין דבר שאלוהים יצר בשביל הילדים. הגדולים חזרו כמעט למסלול החיים הרגיל,זה לעבודה וזה לתורה. הילדים לעומתם  נהנו מתוספת חופשה בלא שההורים ינשפו בעורפנו. בפסח ראינו מעין הקדמה על חשבון החופשה הגדולה בקיץ, אף  שעוד מספר פרשיות השבוע היו לפנינו עד לאותו חופש גדול. אשר לפרשיות השבוע שבמהלך ספירת העומר,בין פסח לשבועות,אלה נחשבו בעינינו כבלתי מעניינות. לאחר הסיפורים המרתקים ב,"בראשית" וב"שמות" פרשיות כמו שמיני,תזריע, מצורע,אחרי מות וכו' לא העלו ולא הורידו ורק שימשו למדידת זמן שנותר עד לחופש הגדול.

אלה היו שבועות של ציפייה בחוסר סבלנות. הארץ ערכה מופע חשפנות והשירה מעליה את כיסויי החורף,נעשתה מגרה ונחשקת. העצים פרחו,הלילך נתן ריחו והבושם גרם לשיכרון חושים. בשדות שבפאתי העיירה נחתו להקות חסידות ולהקות של בולבולים קיפצו מאחריי המחרשה. בשוק הופיעו ביכורי ירק כמו צנוניות אדומות עגולות ואירית ירוקה שבישרו את האביב. עלמים ועלמות הלכו שלובי זרוע בפארק "אנשטאט" שלבש ירוק. באגם הטילו חכות וחתרו בסירות. העולם כמו נולד מחדש.

* מתוך "גשר של נייר"- הוצאה לאור של משרד הביטחון 1996