ריפוי בבישול

מומלץ לכול אך בעיקר לאוכלוסיה המבוגרת.

אילו היה לי הכישרון של תומי לפיד המנוח והמיוּמָנוּת של רות סירקיס בתחום הקולינארי, מחברי הספר "פפריקה"- עם סיפורים ומתכונים, הייתי נותן את דעתי לפרסם איזה ספר בתחום זה . במקרה זה  הייתי נעזר בבתי הקטנה ,איה, שהיא  שפית לתפארת, ובת של שפית לתפארת. בהעדר מיומנות זאת אני מסתפק בתוצרת בית ובהמלצה.  הסיבה לבישול עצמי, היא לא רק קולינרית.  הסיבה כפולה או משולשת. תוצרת בית, שמירה על אוכל מזין ונקי מתוספים מלאכותיים , ואחרון ,ואחרון חביב "בריאות בעיסוק".יש דבר כזה במשפחת הריפוי שמוכר  בשם "ריפוי בעיסוק" והוא שלב במסגרת שיקום. במקרה זה מדובר בין היתר בבישול כאמצעי מניעה .

פרופסור יורם יובל הוא מומחה בתחום הנוירוביולוגיה שעוסקת באהבה וברגשות והוא ראש המכון לחקר רגשות בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. הוא גם מככב בסדרה "סודות המוח" בערוץ 8 ב"הוט". בהציגו בצורה מאלפת את התפיסה שלו הוא אינו משאיר שום מקום לספק שעיסוק-פיזי ומוחי- בכול גיל לרבות הגילים הגבוהים מאוד, הם מרשם לתוחלת חיים חיובית ואף יכולים למנוע דמנציה לסוגיה. באור זה אני מתייחס לבישול בבית, אהבת אוכל,אהבת עצמי  ול"ערכי מוסף" שונים.

בפוסט האחרון בנושא הזקנה, הבעתי את דעתי שהמקום הטוב ביותר לאדם להזדקן הוא,אם אפשר, בבית שלו. אבל אז יש חשיבות רבה להעסקה עצמית. יש תחומים רבים ואפשר שאעסוק בהם בעתיד. הפעם  התחום שאני מקדיש לו את הפוסט הוא בישול. אני ממעט לאכול במסעדות אלא אם כן בהזדמנות ,בחברת אורח או  בחברת המשפחה ,ערך מוסף גם משפחתי וגם קולינרי,בהנחה שזאת מסעדה טובה. מאז היותי אלמן, לפני 18 שנה בקרוב, לאחר כחצי יובל שנים עם מעצבת פנים ושפית, שתיהן לתפארת, אני  מבשל  לעצמי. ייאמר כאן מיד שאני לא צמחוני ולא טבעוני ואין לי כול כוונה לעסוק באלה מכול זווית שהיא.

העיסוק בבישול,עד כמה שזה  נשמע  מוזר, כרוך באיבוד קלוריות, דבר בריא לכול הדעות במציאות הקיימת. זה מתחיל בקניית המצרכים בשינועם לבית אם מדובר במספר מצרכים מועט אני עושה זאת בתרמיל גב. השלב  הבא  הוא- אחסונם. אך עיקר התועלת בתחום זה הוא  בהכנת הארוחה עצמה. שטיפה,.קילוף,חיתוך,קיצוץ, ערבוב,בישול, חליטה,תפיחה, טיגון או צלי. כול אלה דורשים תנועה מתמדת גם בידיים וגם ברגליים. ואם האדם מקפיד על אסטטיות תוך כדי ההכנה, אזי תמיד יש ניגוב,יבוש וכיו"ב.  אחר כך, לאחר הארוחה- יש לנקות את הכלים, המדיח מיותר לחלוטין וגם לנקות את הסביבה, בראש וראשונה את שטח המטבח. במקרה שלי זה כולל את הרצפה לא רק בפינת המטבח אלא גם ליד שולחן אוכל. אני שלוך סביבתי בביתי שלי. אבל אני אומר לעצמי. יופי. תתכופף, תנגב- תאבד קלוריות. זה אמור שבעתיים אם אני מצפה לנכדתי הבכורה, ענבל, שהיא ,איך נאמר זאת-חולת ניקיון ,ואם ניתן היה לשים את עצמנו באיזה מתקן בידוד למניעת וירוסים וחיידקים למיניהם היא הייתה מצביעה בעד. ברגע שהיא דורכת על סף הדירה היא שמה לב בכתם קטן ליד שולחן האוכל ופותחת עיניים ואני רץ עם מטלית ומנגב. מסתבר שלא לכתם הזה התכוונה אלא לידו שאיש זולתה, בעיניים בלתי מזוינות ,לא היה שם לב אליו. זאת דרך לאבד קלוריות. ויש עוד דרכים מזדמנות. להתכופף ולאסוף שברי צלחת שהפלת, לנגב מרק שנשפך בדרך אל שולחן האוכל או עש וזבוב שרוצים להשתתף בסעודה ומרדף אחריהם. גם אלה הם מרשם לאיבוד קלוריות.

האוכל.

הרכיבה על אופני הכושר מביאה אותי לעתים לצפות בתכנית בישול, עדיף של אהרוני ובתו ב"בסטה" המעוצבת שלהם שליד השוק. זאת  כדי לשוות מראה אוטנטי. Cut של המצלמה לשוק, שם אהרונית הצעירה עושה קניות של ירקות ותבלינים שמדיפים ריחם  דרך המסך. הכול טרי ובריא, ואיזו מסעדה פתוחה בצד שם ישובים הסועדים שיזכו לתבשילים  הטובים. אלא שאצל אהרוני כמו אצל שפים רבים יש דגש גדול על תיבול ומספר התבלינים והכנתם באמצעות אבזרי בישול, טיגון ואפייה, רק  בעל זיכרון גאוני יכול להכיל זאת  בראשו שלא לדבר על אבזוּר חסר. ולי אין זיכרון גאוני. אז כן, אם בא לי איזה מתכון אני נעזר בגוגל והמבחר הוא גדול. ויש מתכונים פשוטים ונוחים להכנה ויש כאלה שהם אתגר. אני נעזר בשניהם. אבל לא כאן המקום להעמיד את הקוראים דווקא באתגר הזה.

אשר על כן  אביא דוגמה לתבשיל חורפי, קל להכנה, מבית סבתא, שכן אמי הייתה רחוקה מטָבּחוּת מרחק גלקטי,ורעייתי התמחתה במטבח ההונגרי. אני מציע כאן מרק לחורף שמחמם את העצמות וערב לפה ושמו בפולנית "קאפושניאק" מן המילה kapusta שבפולנית היא כרוב. כרוב נמנה עם המאכלים הבסיסיים בפולין,לצד תפוחי האדמה. אך מדובר בכרוב מוחמץ. בשעתו בעידן ילדותי היו אומנם מספר מסוים של שימורים, בעיקר של פירות ובראש וראשונה של ריבות, אבל לא של ירקות. לכן כדי שיהיה כרוב חמוץ זמין- אלמנט חשוב בכול בית פולני ובבית יהודי בפולין- הכינו בקיץ את הכרוב הכבוש.

הכרוב, ליתר דיוק כמה עשרות ראשי כרוב הובאו לג'ילוטינה ידנית ,באירוע שבו השתתפו בעיקר עוזרת הבית והילדים. הקוטר של הכרוב הפולני הגיע ל-8 אינטש, כ-20 ס"מ ומעלה.בהתחלה הייתה הג'ילוטינה והכרוב הושם בגומחה. כנראה בגרסה הקודמת קוצצו גם כמה אצבעות. המקצצה החדשה הייתה באמצעות גלגלת ושלושה להבים בפנים. עוזרת הבית הפעילה את המכשיר ואחיי ואני היינו צופים או עוזרים בהעברת הכרוב הקצוץ לחבית. "הפנינג" בימים אלה. הלוקשים של הכרוב נדחסו לחביות עץ בתוספת מלח, כמה לחמים שחורים להחמצה ושיני שום. לאחר שהדחיסה הסתיימה כוסה הכרוב הקצוץ במכסה עץ פנימי שעליו  הושמו אבנים להגברת הדחיסה והתסיסה. מעל לזה הושם מכסה  לכיסוי כול החבית.  כל אלה הושמו במרתף ,על ידי יוּזֶף החצרן, מרתף אשר במקרה שלנו השתרע כגודל כול הבית, מרתף ענק ,אשר בהפצצות של הנאצים בראשית המלחמה שימש כמקלט. בעתות שלום שטח גדול זה שימש מקום לאכסון שקי תפוחי אדמה,פחם בגושים, פחם גרוס ועצים לחימום , חביות כרוב חמוץ, חמיצת סלק,מכלי חֵמָר עם מלפפונים חמוצים, מיכלי חרסינה עם שומן אווזים,  ומוצרים אחרים שיש לשמרם בקירור לעונת החורף הארוך למדי בחלק זה של העולם.זאת היסטוריה.

לנו יש כאן כרוב חמוץ בפחיות או לעתים מתוך חביות. אז הרי המתכון לקפושניאק.

קפושניאק.

החומרים לשתי מנות : חצי ק"ג תפוחי אדמה חומים כהים קטנים ככול האפשר. הבהירים הם קמחיים ומתפוררים יותר. מיכל כרוב חמוץ, או במעדניות יש גם כרוב חמוץ תוצרת בית. 4 שיני שום, שני גזרים ,כמה ענפי פטרוזיליה,שתי עצמות, או קבנוס- לאלה שאוהבים מרק בשרי- או למעדיפים-חלבי: חצי מיכל קטן של שמנת מתוקה 10% , או 30 גרם חמאה, מלח ופלפל.

הכנה: שוטפים את תפוחי האדמה ומכניסים  לסיר שבו ליטר וחצי ליטר מים. מוסיפים קורט מלח  ומבשלים על אש נמוכה עד שתפוחי האדמה רכים. ניתן לבדוק במזלג. מרוקנים את המים מן הסיר ונותנים לתפוחי האדמה להתקרר. כשהם קרים או אף פושרים לקלף בסכין, במשיכה, רק את הקליפה הדקה. לשים הצדה. אם התפודים גדולים -לחתוך לחצאים או לרבעים. בכול מקרה לא לחתיכות קטנות.

אם המרק הוא חלבי ניתן לשים את הכרוב,את שיני השום,את עלי הפטרוזיליה,הגזר ,מלח ופלפל להוסיף שלוש כוסות מים, להביא לרתיחה, להנמיך את הלהבה ואז להוסיף את תפוחי האדמה. לערבב, להביא לרתיחה,להנמיך את הלהבה ולבשל  כ- 10 דקות. לטעום ואם יש צורך להוסיף מלח ופלפל או מים לפי הטעם. אז ורק אז להוסיף את השמנת לערבב ולכבות את האש. לכסות את הסיר כדי לתת לטעמים השונים והשמנת להפוך כמרקם אחד.

בקפושניאק בשרי ,מבשלים את תפוחי האדמה כמו למרק חלבי. אבל לתוך מרק הכרוב שמים שתי עצמות. אפשר להוסיף כף של אבקת מרק עוף .מבשלים כשלושת רבעי שעה עד שעה עד שהרקמה החיצונית של  העצם רכה .ואז שמים את תפוחי האדמה. לחלופין  אפשר לשים קבנוס קצוץ ולהסתפק בבישול של כרבע שעה. ואז להוסיף את תפוחי האדמה. זאת ארוחה די משביעה.

התוספת בבתים הפולניים, או היהודים הפולניים ,לקפושניאק, כללה שני צנימים מלחם דגנים וכשהם חמים לשפשף עליהם שן שום ולמרוח את הצנים בחמאה. שום הוא לא רק מאכל יהודי אלא גם בריא לכול מיני דברים לרבות ניקוי מערכת העיכול. ביידיש קראו לזה "פייניצלעך" ואין לי מושג מה השורש. אולי כמו ה"צ'ולנט" שהמקור הוא צרפתי, גם של הצנימים מלחם pain בצרפתית.אוכלי בשר השומרים על כשרות מורחים את הצנימים  בשמן זית במקום חמאה, או,המהדרין- בשומן עוף "שמאלץ" . אלה ומרק הכרוב ביחד  הם מעדן חורפי.

זיי געזונד אין שטארק.

 

 

 

מורשת השידור הציבורי

לאחר שהתאגיד עבר בהצלחה את תקופת המבחן-הגיע הזמן להקים מוזיאון- השידור , שידור שלווה את המדינה בדרך ועיצב את פני החברה בישראל.

תאגיד השידור הציבורי- כאן 11 – אינו זקוק לתעודת הכשר של "וועדת המדרוג" כדי להוכיח שהוא עבר את המבחן. אמנם עדיין ניכרים בו  אי אלה פזילות לשלטון במשדרי החדשות והאקטואליה. זאת ,בשולי החרדות שליוו אותו ש-אוט. אוט  וראש הממשלה  כבר ימצא את השטיק לסגור אותו. התאגיד הוא כאן,פעמיים. הוא אינו זקוק ל"אח הגדול" עם אורן חזן, ל"הישרדות" או "למשחקי השף"  ולשאר המשדרים הצווחניים כדי לזכות ב"רייטינג" כתעודת בגרות. בתחום הדיגיטלי "כאן "11 הוא  אולי הטוב ביותר.

מכיוון שכך, ובהיותו המאגר ההיסטורי הגדול ביותר לשידורי רדיו וטלוויזיה עליו לתת את הדעת להקמת מוזיאון לתולדות המדיה האלקטרוניים- רדיו וטלוויזיה בישראל. פעם התחום הזה, סבל מהזנחה ומי שעשו בפעול כדי לשמר מה שניתן, היו אנשי שרות השידור בשני הענפים. זה התחיל במקרה בטריגר אקראי מבחוץ. לפני חמישים וחמש שנה, בראשית שנת 1956 ,לציון 30 שנה לשידור העברי בארץ ישראל, ביקש ממני שמואל שניצר, עורך ספר השנה של העיתונאים 1965, לימים עורך "מעריב",  לכתוב מאמר בנושא ,בספר השנה. אני אז ראש מערכת "קול ישראל" בתל אביב ,וכולי עסוק בהכנות לקראת בוא  משלחת מטעם איגוד השידור האירופי לבחינת הקמת טלוויזיה בישראל. אני כבר מכותב עם חברי המשלחת שאמורה להגיע באביב. פרנסיס אנגרֶה מצרפת,איש התכניות, פייר אמיליו גֶ'נריני מאיטליה, איש התחום הטכני  ובּו איזקסון משבדיה , איש החדשות .ככה שראשי היה במדיום החדש שיגיע לארץ- המדיום החזותי .והנה אני אמור לחזור אחורה. ואני אז לקראת צאתי בקיץ כשליח רשות השידור לצפון אמריקה. סיבות רבות לדחיית ההצעה. בכול זאת לאחר מחשבה, הגעתי למסקנה הידועה שהעבר הוא חלק בלתי נפרד מלקחי ההווה והעתיד ויש לו חשיבות ציבורית לעצמו ולמורשת.

אלא שהסתבר לי,כשקיבלתי על עצמי את המשימה אז, שלא ידעתי בפני מה אני עומד. "קול ירושלים" או בשמו האנגלי PBS –Palestine Broadcasting Service לא ניהל שום ארכיון שיתעד את פעילותו מאז הקמתו ב- 30 במרץ 1936 .לשמחתי עדיין נותרו שדרים מאותה תקופה בגילים מבוגרים או צעירים יותר שאותם יכולתי לדובב. ביניהם היו מרדכי זלוטניק-אבידע, בתחום החדשות וענייני היום, המוזיקאי אריה זקס, בתחום המזיקה,ד"ר ישעיהו שפירא וריטה פרסיץ בתחום התכניות, מיכאל בן חנן מדריך התעמלות הבוקר האגדי,אדווין סמואל בנו של הנציב העליון הבריטי הראשון, הרברט סמואל שהניח לאחר מלחמת העולם השנייה את היסודות  לשרות השידור המודרני שהיה בסיס ל"לקול ישראל". אגב ,אותו ג'נטלמן יהודי אנגלי,לימים לורד ואזרח ישראלי, נטל על עצמו משימה מיוחדת עם פרוץ הקרבות של מלחמת העצמאות בירושלים. הוא נדד ברכב וברגל לבתיהם של כל בעלי התפקידים בקול ירושלים כדי להביא להם את המשכורת, שכן רשמית הם עדיין היו מועסקים על ידי שרות השידור פלסטינה א"י.

post ‏‏Palace_hotel_in_Jerusalem.II - עותקpost 4f66be3b-de7b-4f1e-b262-3ea99150a683‏‏edwin samuel post 3 עותק

מלון פאלאס שבו נפתחו שידורי "קול ירושלים"-הלוח המשוחזר. אדווין סמואל.

כן דובבתי בין היתר את חדווה-פייגנבאום זינדר,את אליהו כרמל והדור הצעיר יותר- לאה פורת,רות שפירא,חנה בן ארי, עוגניה שמחוני,יוסי ידין והנערים של אז-שמואל תמיר, צחי שמעוני וחגי פינסקר. שוחזרו גם  קרייניי שידורי המחתרות ,ביניהם  אלקנה גלי, מ"קול ישראל" של ההגנה ,ושל גאולה כהן השדרית הראשית של "קול ציון הלוחמת"- תחנת המחתרת של האצ"ל. אני משער שפסחתי על כמה אבל אין חשש שימחו על כך.

אולם כדי לכתוב מסה מסוג זה , לא רק איש מחקר אקדמי, לא יכול להסתפק בזיכרונות של אנשים שפעלו במסגרת שרות השידור אז, אלא גם עיתונאי שעורך תחקיר היסטורי זקוק לתיעוד כתוב. שכן זיכרונות הם אינדיבידואליים בעיקר ,הם נוטים לסובייקטיביות וגם עם הזמן חלקים מן הזיכרון נמחקים,מסיבה זאת או אחרת. פנייה אל הבי בי סי בלונדון שכמה מאנשיו שרתו בשרות השידור הארץ ישראלי, העלתה חרס. המקום היחיד שנותר היה הארכיון הציוני. כשבאתי אז לארכיון וחיפשתי חומרים על שנות השלושים הפנו אותי לאיזה חדר במרתף ושם היו זרוקים עשרות תיקים  רובם במצב "אנוש".עיתונאים שעורכים תחקיר מכירים את התחושה הזאת שגם על סף הייאוש, אין לוותר. אז המטרה של החיפוש מפָנָה מקום לאגו, לאתגר שעמו אתה חייב להתמודד. בפינה במקום חבוי היה שק.  כששלפתי אותו היה כתוב עליו "שידורים כפריים" באנגלית. אל תופתעו שממשל המנדט הבריטי ביקש ככה להתייחס אל השידורים הראשונים ברדיו  בפלסטינה-א"י. זאת  הייתה רשמית הסיבה לייסוד השידורים. ללמד את הפלחים הערביים פרק בהלכת החקלאות המודרנית. המורים אמורים היו להיות החקלאים העברים. אך משם יכולתי לשאוב חומרים היסטוריים אשר גילו בין היתר ,בעקיפין, כפי שהאנגלים יודעים לעשות זאת,שאחת המטרות של הקמת שרות שידור בארץ ישראל הייתה להגיב על שידורי תעמולה פשיסטיים ונאציים. אלה באו בעיקר מלוב שם שלטה איטליה של מוסוליני וברלין הנאצית שידרה תעמולה למזרח התיכון בגלים הקצרים. אין בכוונתי להאריך בכול הקשור בעדין זה של השידור הציבורי. המסה מופיעה בספרם של דן כספי ויחיאל לימור בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה -,אמצעי תקשורת המונים בישראל.

כשטלוויזיה מתעדת רדיו.

על ראשיתה של הטלוויזיה ותהליך התפתחותה בישראל נכתבו כמה ספרים ומאמרים במאות. אלה שלוו את הניתוח הקיסרי בלידה  "מחוץ לרחם", של רשות השידור בצורת "צוות ההקמה של הטלוויזיה" והם עדיין אתנו, חוו את החוויה הזאת שהייתה מורכבת מאוד. מצד אחד הלחץ הפוליטי שהיא תשמש כלי שרת בידי השלטון ומאידך הרצון של השדרים לספק לציבור משדרי חדשות ותכניות ראויות חרף מגבלות ונסיבות קשות מאוד. אף שכול התופעות הללו מתועדות, אציין כאן כי היחס של הפוליטיקאים לטלוויזיה בישראל היה מורכב. חלקו נבע מעיוותים פוליטיים וחלקו בבורות בכול הקשור בתכונות של המדיום החזותי. לשפע המידע האחר לא אתייחס ומי שמעוניין ימצא חומר בשפע."

בשנת 1976 מנהלת המחלקה התיעודית בטלוויזיה הישראלית ג'ודי לוץ,הזכורה לטוב, ביקשה ממני להפיק סרט במלאת 40 שנה לשידור הציבורי. גם אז עמדנו בפני שוקת שבורה שכן מדובר היה ברדיו ולא במדיום החזותי. הבמאי היה מיכאל לב-טוב, אחד המעולים שבבמאיי התעודה, לימים מרצה בבית ספר שפיגל בירושלים לטלוויזיה וקולנוע. למעט כמה קטעים אוטנטיים מאותה תקופה כמו תריסר ערבים רתומים לחבל -מושכים  ברמאללה את האנטנה, אשר שימשה את ה-פי.בי.אס וכמה תמונות סטילס- היה לנו אפס אחד גדול. מסיבה זאת קטעים שונים הומחזו וכוכבי העבר הובאו בפני המצלמה לשחזר את המעמד. בניהם חנה רובינא, שקראה שיר של ביאליק,חדווה זינדר שפתחה את השידור העברי, רות בלקין הקריינית האנגלית והעיתונאי גבריאל צפרוני שסיפר על ההתרגשות של אותו יום. בין היתר שחזרנו את הכניסה למלון פאלאס, אשר בו היו אולפני "קול ירושלים" עם ייסודו ובעת הפקת הסרט שימש את משרד המסחר והתעשייה. נוסף על אלה נבנתה תערוכה של תמונות ואבזרים מאותה תקופה שבה ביקרו כוכבי "קול ירושלים". משה ווילנסקי הלחין נעימת לווי לסרט שהתזמורת הסימפונית ירושלים –רשות השידור  ביצעה אותו בניצוחו. הסרט ראה אור בשם "גלים בינוניים עד רוגשים". קצת בשונה מן הכותרת במסה הכתובה."מקול ירושלים עד קול ישראל- גלים בינוניים,רוגשים עד סוערים". סרט זה קיים.

מורשת "קול ישראל"

אשר ל"קול ישראל" גם לנוכח הלקח של שוקת כמעט ריקה מראשית השידורים העבריים וגם כפי שציינתי זאת הודות ליזמת יחידים, המצב התיעודי של "קול ישראל, היה די טוב. מי שהיה ממונה על חטיבת  הביצוע, שכלל את התקליטייה והסרטייה היה נקדימון רוגל, לעצמו גנז מכור. מקום של כבוד והוקרה שמור ליגאל בוטון שהתחיל דרכו ב"קול ישראל" כספרן בסרטיה, לימים עורך תכניות בכיר והמפיק הראשי של רשת ב'. יגאל בוטון, לא זו בלבד שהקפיד מאוד על שמירת תכניות וקטלוגם,הוא גם ידע, מתוך הכמות האדירה של חומרים, היכן מצוי הקטע המבוקש . האיש הוא צנוע מדי כדי לטפוח לעצמו על השכם בסיוע שהוא הגיש לשדרים במציאת הקטע של תכניות או חדשות או השיר המבוקש. לכול שדר, הארכיון הוא הממד השלישי- התיעודי- היסטורי. בוטון היה הכתובת. מי שעשה רבות  במשך שנים בשימוש החומרים של מה  שנקראה בשעתה "הסרטייה" של קול ישראל היה איזי מן. והוא עשה זאת בכמה דרכים. הראשונה בסדרת תכניות ברדיו על השידורים החשובים של "קול ישראל" בעבר. לאחר מכן בהפקת ספר-אלבום מהודר בשם "קול  ישראל מירושלים- 1948-2005”

זה ועוד. שמורה לו לאיזי מן הזכות בכך שהוא קישר את חברת "דנטק", שעשתה דיגיטציה לארכיון הציוני, עם מנהל חטיבת הביצוע בקול ישראל בימים ההם, מוטי אמיר. ההסכם היה שחברת דנטק, בשם אוניברסיטת הארווארד ותורם יהודי נכבד, תבצע דיגיטציה, בתמורה לעותק שיישמר באוניברסיטת הארווארד. המצב של רבים מן הסרטים היה רע. ההסכם עם "הארווארד" הבטיח גיבוי באחד המוסדות האקדמיים החשובים בעולם. אבל  לא נמכרו הזכויות של רשות השידור. ההקלטות היו בבעלות רשות השידור, והיום בבעלות "כאן 11" היורשת של הרשות הרוויחה דיגיטציה. וכל מי שמבקש לרכוש את ההקלטות בהרווארד, חייב לקבל אישור של רשות השידור וכמובן לשלם לרשות..

עוד מיזם של איזי מן היו אירועי שנת ה-70 לשידור הציבורי שנערכו במלון פאלאס ההיסטורי . איזי הכין את הפקה ואחר כך בשיתוף עם מנהל התכניות יואב גינאי נערך האירוע. הציבור הרחב יכול היה לא רק לשמוע תכניות ושירים מן העבר אלא לראות דמויות ותלבושות מאותה תקופה רחוקה. זה היה " הפנינג", צבעוני ומרשים מאוד.

yigal butonizi manizi man yoav ginai 70 ann album

מימין יגאל בוטון. באמצע איזי מן. משמאל איזי מן ויואב גינאי באירוע 70 לשידור.

תמונות מתוך האלבום: קול ישראל מירושלים.

מורשת הטלוויזיה.

הטלוויזיה הישראלית בראשית ימיה הלכה בעקבות הרדיו בראשית ימיו בארץ ולא הקדישה תשומת לב רבה,וגם זאת בלשון המעטה,לחומרים שהיא הייתה הגורם הבלבדי בשמירתם. לדוגמה הראיון שקיימנו עם דוד בן גוריון בביתו בשדה בוקר, בהשתתפות שבתי טבת,חיים יבין ובהשתתפותי במסגרת משדר "במחיצה עם" בשנת 1969. הוא  צולם  בסרט אופטי על ידי שני צלמים בכירים, דודו הירשפלד מנהל מחלקת הצלמים, ואם אני זוכר, הצלם השני היה פֶטֶר לָהָן. הוא נערך על  הסבא רבא של מכשיריי העריכה -"המוביולה"- שני גלגלים ובאמצע משגוח-מוניטור, תוך חיתוך והדבקה. בסרט אנו מסתובבים עם הזקן, במדבר, ומשוחחים אתו, על דא ועל הא ולא רק פוליטיקה. הוא מוליך אותנו במשק. למחרת בבוקר אנו משוחחים אתו בעת ארוחת הבוקר בצריף שלו  והשיחה היא עליו ועל פולה שהלכה לעולמה. הוא מספר לנו שלעתים כשהוא מתעורר בבוקר הוא עדיין קורא לה.בן גוריון האדם. סרט זה נעלם.

interviewing bg sde boker 1969 yavin teivet gill

במשך הזמן חומרים שהועברו לווידיאו הישן שהיה ידוע כ-וי.טי.אָר סרטים אלה ברוחב של 2 אינטש,אשר שימשו להעתקות חוזרות התבלו. גם בתחום הזה כמו בתחומים רבים חרף נסיבות מורכבות,לרבות תקצוב, ביורוקרטיה ועוד מכשולים מן הסוג הזה, אם היחיד האחראי רואה זאת כאתגר הוא מתגשם.

הייתה זאת בילי סגל שהתמנתה למנהלת "הסרטייה" בטלוויזיה, ולגביה ראוי להביא דברים בשם כותבם. אחד מהם במאי תעודה, מן הטובים, שלומי אלדר, כותב בין השאר:"בילי סגל הצילה את ארכיון רשות השידור במו ידיה. האישה הנפלאה הזאת, שניהלה במשך שנים את ארכיון הטלוויזיה, לא הסכימה לתת לאף אחד למחוק את ההיסטוריה. כשהוחלט לסגור את רשות השידור ולאף אחד לא היה אכפת מהסלילים והקלטות הישנות בילי הפגינה, הלכה לכנסת, נאבקה בכל כוחה על העבר של כולנו. היא ידעה איזה אוצרות מכיל הארכיון שלה, היא האמינה שלמה שהיה מגיע גם עתיד. כמעט עשרים שנה עבדתי בערוץ הראשון. זהו המקום שבו למדתי להיות עיתונאי, לא דובר,לא מטעם, לא פרזנטור, פשוט עיתונאי. בזכות בילי מה שעשיתי ומה שעשו אחרים עדיין קיים. בילי אחראית לכך שהתמונות והסיפורים ימשיכו לחיות גם אחרינו.".

דברים דומים כתבו המפיקות הבכירות בעבר לאה פילצר ואתי פולאק.

billy segal tv archives

בין התכניות שהשתמרו: ביקור סאדאת, זכיית מכבי על צ.אס.קא, האיירוויזיון, מבצע אנטבה, מלחמת יום הכיפורים, מלחמות לבנון, אסון מינכן, ולצדם צלילים מתכניות בידור אהובות: ניקוי ראש, סיבה למסיבה, ועוד. האקדמיה לקולנוע וטלוויזיה העניקה לבילי סגל את הפרס למפעל חיים. האיגוד הישראלי לארכיונאות ולמידע העניק לה תעודת הוקרה מיוחדת. זאת נדוניה יפה מאוד שהיא הביאה אתה ל"כאן 11 " ורובו הועבר לשיטה הדיגיטלית- הישג מרשים, ושם היא מנהלת את הארכיון הכפול לרדיו ולטלוויזיה.

תאגיד השידור מחזיק כיום , כאמור, את המאגר ההיסטורי הגדול ביותר של שידורי רדיו וטלוויזיה בישראל.

ראיונות לשימור.

בשנת 2010 דניאלה גרדוש,מוותיקות הטלוויזיה ומנהלת מחלקת ילדים ונוער בערוץ 1 ,הציעה לרשות השידור ליזום הקמת מוזיאון השידור הציבורי. דניאלה היא מנוע דחף סילוני ואילו הרעיון שלה אומץ אין לי ספק שהיא הייתה מסוגלת לדחוף את  מימושו לפחות מבחינת החומרים שייאצרו בו. בעקבות ההצעה איש טלוויזיה בכיר אחר, בני עורי ,הציע לדובב את כול וותיקים של רשות השידור באותה עת כדי לשמרם כעדות למה שנעשה במהלך  85 שנות שידור ציבורי בארץ. הוא קבל את האישור התקציבי ומה שלא פחות חשוב הוא קיבל את  רשימת גמלאי הרשות -קול ישראל וערוץ 1 .הוא מיין  את הרשימה על פי הגיל, ומודע לבעיית הגיל הוא התחיל  לתאם ולראיין באופן שיטתי מהגמלאי המבוגר ביותר 'דרומה'.כל הראיונות (למעט ארבעה) נערכו בביתו של המרואיין. בסך הכול הוא ראיין 73 עובדי רשות השידור, כאמור מהעובדים הוותיקים ביותר. הראיונות נמשכו בממוצע שעתיים, אך היו גם ראיונות שנמשכו ארבע וגם שש שעות, והיו בודדים שהוא יכול היה לראיין אותם- כפי שסיפר לי- למשך שמונה שעות. עובדה שהצריכה, הגעה חוזרת לביתו של המרואיין. כל החומר נדגם בתקופת הפירוק של הרשות  ונמצא במחשב הארכיון של ערוץ 1

beny ori

בני עורי.

המוזיאון אמנם טרם הוקם, אבל מאות שעות החומר שצילם בני עורי הם נכס אדיר לא רק מוזיאוני אלא גם אינפורמטיבי. חוקרי מדיה בעתיד לא יצטרכו לחפש בשקים באיזה מרתף פרטים על השדרים והשידורים.

חשיבות השידור

השידור הוא אחד הגורמים הבולטים במהפכת  התרבות במאה ה-20 .זאת הפעם הראשונה שאדם אחד יכול היה לפנות אל ציבור שלם או חלקים ממנו באותו זמן כאשר כול אחד  ואחת נמצא בביתו. חומרים כמו חדשות,מוזיקה,בידור,מדע,תרבות סופקו לכול מי שהיה מעוניין בכך,דבר נדיר עד אז. מורה אחד יכול היה לחנך מיליון ילדים בו זמנית,מוזיקאי מחונן יכול היה להעניק מיכולתו לציבורים גדולים, דברים שאיש לא חלם עליהם לפני כן.

באירופה, באמריקה ובאסיה הוקמו מוזיאוני שידור גדולים בין היתר בשיקאגו שבארה"ב ובטייוואן. באנגליה הוקם ,ביוזמה פרטית,מוזיאון השידור בעיר צ'סטר בשנת 1994 .אולם בשל סיבות שונות,בעיקר בתום תקופת השכירות- מחמת הרעב הנדל"ני ,הוא נסגר. אבל החומרים כולם נרכשו על ידי שידור הציבורי הבריטי ,ה-בי.בי.סי.  חזקה על ארגון זה שקום יקום מוזיאון מפואר לשידורים בכלל ושל ה-בי בי סי בפרט מאז היווסדו והתפקיד שהוא מילא בין השאר בתקופות הקריטיות של האנשות כמו במלחמת העולם השנייה בהביאו את הקריאה ואת הבשורה לחופש ולשחרור בעידן הנאצי.

גם אצלנו, הייתה זאת הטלוויזיה שבאחת התקופות הקריטיות, במלחמת יום הכיפורים, הביאה  מדי יום בין שעתיים לשלוש שעות חדשות ובכך שיתפה את הציבור באירועים מן הרגע שבו תקפו מצרים וסוריה את ישראל ביום הכיפורים בשבת ועד לניצחון הגדול בהבסת צבאותיהם. יותר ממחצית החומר לא אושר על ידי הצנזורה והדברור של דובר צה"ל, בכול זאת לציבור הייתה התחושה שהוא והמדינה מלווים במלחמה הקשה- את בניה, אשר  יותר מאלפיים ומאתיים מהם  נפלו בקרב  ויותר משבעת אלפים נפצעו במערכה למען קיומה של המדינה. זאת הייתה מלחמה טראומטית בייחוד אחרי מלחמת ששת הימים המהירה והמפוארת. הודות לתושייה שגילו צוותי הרדיו והטלוויזיה, בהסתפחם ליחידות הלוחמות,והמערכת בשליפת החומר ושידורו הצליחו להביא את  האירועים למרקע. תוך כדי המשימה היו שנהרגו. מלחמת יום הכיפורים, בחשיבותה , עמדה רק אחרי מלחמת העצמאות. זאת תועדה בעיקר בעיתונות וקצת ברדיו.

אשר לרדיו. אמנם קול ירושלים שידר בראשיתו רק שעה אחת, אבל עם הזמן השידורים הלכו ורבו. שלטונות המנדט הקפידו בעיקר בנושא החדשות והאקטואליה שהיו בפיקוח ממשלתי מלא. אבל בתכניות השונות: תרבות,אמנות,חינוך, מסורת,מוזיקה ועוד -הם לא התערבו. בתחומים אלה קבעו השדרים עצמם ובמידה גם הנהגת היישוב. ואלה היו השידורים אשר חיזקו את הסולידריות של העם, שיתפו אותו בחוויות תרבותיות,חברתיות, מוזיקליות וחיזקו את הזהות שלו ואת הכמיהה  שלו לחופש ולעצמאות. את השידורים ב"קול ירושלים" הנציח "הטרובדור של היישוב" המשורר נתן אלתרמן בשירו "עם שידור מן העמק".אביא את הבית הראשון והאחרון:

עוד יבואו ימים,עוד יבואו ימים ואתה מיקרופון שבע דרשות ונאומים

תתנודד בתקופת שלהי קיץ בחורש

בין עצים עבותים

דמומי גזע ושורש

ודרורים פרעות ראש דרורי

אל נרגשות

תשדרנה בך

את תמצית החדשות

……….

זה יהיה. זה חרות עלי לוח ימים

ארץ כנען תיאור ותחדש עלומים

ותכנית חדשה תשודר לה לכנען

ואשרי שיזכה ואוזניו עוד תשמען

אז תהיינה שמורות הזכויות,כאמור

לא לרויטר, לא לשרות השידור

לא. כי כול הזכויות אז תהיינה

שמורות

לדרורים השרות       

השרות

השרות

 

ה

הנעימה של המדור לחיפוש קרובים, משדר שהחל ב"קול ירושלים" בעת מלחמת העולם השנייה.-מתוך ארכיון "קול ישראל"

גבירותיי ורבותיי-התקווה.

אין בישראל ימין ושמאל. יש, בנסיבות הקיימות ,מחנה דמוקרטי ואנטי דמוקרטי

שינויים בטרמינולוגיה הם לא רק עניין סמנטי אלא מהותי. ולא משום שהמונח הוא סטיגמאטי, אלא משום  שאבד עליו הכלח. בעולם המערבי המתקדם אין כיום שמאל קלאסי, כלומר מפלגה סוציאליסטית-מרקסיסטית צרופה. אפילו לא המפלגה הסוציאליסטית באנגליה שבראשה עומד כאילו סוציאליסט שרוף ,ג'רמי קורבין. זאת מפלגה סוציאל -דמוקרטית והמפלגה הובסה בבחירות וקורבין לא יעמוד בראשה בבחירות הבאות. שמאל הוא לא מונח גנאי ולא מונח גאווה. הוא לא קיים אלא משמש חומר שטיפה במוחות של אלה שלעורקיהם מוזרק רעל של שנאה- ושמאל זה וירוס.

לפיכך בכול הנוגע למיתוג המפלגות בארץ ,המונחים הישנים אינם ישימים בפועל. רבים מקרב מצביעי הליכוד הם מקרב השכבות שמשכורתם מעמל כפיהם בקשי מספיקה לענות על הצרכים היומיים. מקומם הטבעי היה במחנה ה"סוציאל דמוקרטי"- שמדגיש את הפן השוויוני- החברתי כלכלי. זה לא גילוי חדש. ואילו מקרב מצביעי "עבודה" ואף "מרץ" ישנם לא מעטים בעלי הון. מסיבה זאת האופן שבו יָשבו פעם חברי האספה הלאומית הצרפתית בשעתה, מימין לדוכן היו"ר או משמאלו הוא אנכרוניסטי מה שחסר למחנה הימין בתחום החומרי הוא ממלא בתחום הלאומי- או אף הלאומני והשנאה למי שלא שייך .זה הימין.

ההבדל המהותי בין הימין לשמאל במדינת ישראל או באמריקה של טרמפ הוא שבשעה שהמחנה בהנהגת הנשיא טראמפ,הוא לא דמוקרטי-ליברלי ואילו  המחנה  הדמוקרטי , במקרה זה המפלגה הדמוקרטית, הוא דמוקרטי ליבראלי. הסנטור ברני סאנדרס שהוא כביכול "שמאלני" ,במונחים אירופאים הוא סוציאל  דמוקרט .בשעה שנציגי המחנה הלאומני-דתי  ,לרבות ראש הממשלה ותומכיו, טוענים שהם מייצגים את הרוב, לאמור הרוב הוא שמכריע –הדמוקרטים בעולם הנאור קובעים שבמדינה מתוקנת אסור שהרוב יהיה רודני. אם הוא כזה אז אין תקווה לחילופי שלטון. סטאלין והיטלר קבלו בבחירות רוב של 98%. אז מה ? זה הפך את רוסייה הסובייטית ואת גרמניה הנאצית לדמוקרטיות? הדבר הזה כול כך ברור עד שחושבים שאין צורך להזכיר אותו. ובכן, מלומדיי, יש ויש צורך להזכיר. אם  הליכוד מעלה מן האוב את מפא"י השנואה, יש לזכור שהודות היות מפלגה זאת דמוקרטית  התאפשר המהפך בשנת 1977 עם עליית  גח"ל- גוש חרות ליברים לשלטון. זה אמור שבעתיים בכול הקשור לרשות השופטת, שהייתה פעם ,לעתים קרובות ,הכתובת של האופוזיציה בראשות מנחם בגין. ולכן העלה בגין  את הרשות השופטת  בראש הפירמידה בקבעו "יש שופטים בירושלים" גם בתחום ההלכתי הציווי "אחרי רבים להטות"- חז"ל ובראשם אברהם אבן עזרא קובעים שהסייג הוא שהרבים הם טובים.

אמור מעתה שבמערכת הבחירות יש מחנה  דמוקרטי בראשות "כחול לבן" ועמו נמנות"העבודה",מרץ" והרשימה הערבית המאוחדת,למעט –בל"ד. ויש מחנה לאומני קלריקאלי ,אנטי דמוקרטי: הליכוד, בהנהגת נתניה והמפלגות החרדית- ש"ס ,"דגל התורה" ו"ישראל ביתנו". העובדה שאביגדור ליברמן מטיף להקמת גוש ליברלי,ושונא את החרדים, לא אומר שהוא או מפלגתו הם דמוקרטים ליברליים- רחוק מזה. זה ועוד. גם במפלגות הלאומניות וגם במפלגות החרדיות- הלאום מזוהה עם המנהיג ואילו הפרט לא נחשב . ושוב דוגמה מן ההיסטוריה הלא רחוקה. הססמה של הנאצים הייתה."איין פירר,איין פולק, איין רייך"- בתרגום: מנהיג אחד,עם אחד,מדינה אחת. בברה"מ של סטאלין הססמה הייתה "זא סטלינה,זא רודינה,זא וושיו"-לסטלין,למולדת,לכול.

לשים  דגש על מוקדי התורפה בחברה.

במערכת הבחירות הקודמת ואני מניח שנשמע זאת גם במערכת הבחירות הזאת מפלגת "כחול לבן" שמה דגש חזק בנושאי חברה וכלכלה במצע הבחירות שלה. שמענו את בני גנץ קובל על המצב הקריטי בבתי החולים, על הזנחת האוכלוסייה הקשישה, על העדר טיפול בקבוצות במצוקה. לדעתי אין חשיבות גדולה מן הטיפול הדחוף בתחומים אלה שהוזנחו מכיוון שלא נגעו ישירות לתחום הפוליטי. מסיבה זאת מוצע שנראה את צמרת כחול לבן לא רק בקהילות, בפריפריה אלא גם במוקדי התורפה של החברה הישראלית. בחדרי המיון בבתי החולים,במוסדות הסעד של הקשישים, בקרב נוער שוליים וכיו"ב תחומים שהם חלק מן המצע של מפלגה זאת. מוקדים אלה מצויים גם  בקרב הקהילה החרדית. גם לשם יש ללכת, חבושיי כיפה אבל נחושי משימה שזאת אוכלוסייה שצריך לסייע לה בדרכים שונות ורבות, מבלי לפגוע באמונה. אם הם יהיו שם, התקשורת תהיה שם ואם היא תהיה שם נראה בתקריב את המורסה העמוקה של החברה הישראלית שבה הממשלות הקודמות בראשות נתניהו לא טיפלו. ראו הדו"ח האחרון לגבי העוני בקרב הילדים והקשישים.

מכיוון שתקציב המדינה היא כמו שמיכה קצרה,אין צורך להזכיר היכן הולכים כספי המסים. די אם נאמר שאנו זקוקים לעשרות מיליארדים כדי לשפר את הרפואה הציבורית, לצמצם את הקטל בדרכים,לאפשר לדור הצעיר לרכוש דירה , לאפשר לאנשים במצוקה להשתלב בחברה,ומי שמבין מבין מהיכן יבואו בתקציבים. אם תישאל השאלה תבוא התשובה.

והערת אגב לגבי סיקור תקשורתי. בכול מדינה מתוקנת, ובעיקר במדינה הדמוקרטית הוותיקה אנגליה, אין להעלות על הדעת הופעה של ראש הממשלה בסוגיה שנויה במחלקות בלא הופעת נציג האופוזיציה. הדברים אמורים ביתר תוקף בעת מערכת הבחירות. בדרך כלל התקשורת היא שעושה זאת מצדה.equal time הוא עקרון בסיסי. מה גם שביבי כראש ממשלה משתמש באירועים לאומיים כמו הרצת אסדת לווייתן לצרכים פוליטיים . וביום חגיגי זה אין מי שישאל אותו כמה מיטות בבתי חולים יתווספו מאסדה זאת. אבל אם התקשורת אינה  עושה זאת האופוזיציה הראשית- "כחול לבן" חייבת לדרוש זאת. לא מתקבל על הדעת הופעות של ביבי, כראש ממשלה כמעט מדי יום מבלי שנציג האופוזיציה יופיע.

גושים ואישים.

בפוסט שלי ,זמן ניכר לפני הבחירות האחרונות, ציינתי כי הקואליציה הטובה ביותר למחנה הדמוקרטי היא קואליציה בין "כחול לבן" לבין "עבודה", "מרץ" והמפלגות החרדיות. נושא חוק גיוס לחרדים הוא "פייק רעיון".ולא רק לאחר שהסתבר כי  צה"ל הפריז במספר המתגייסים החרדיים, אלא מכיוון שידוע לכול שהם יותר נטל מנכס. אביגדור ליברמן קפץ על עגלת הגיוס כדי להרחיב את מעגל התומכים שלו נגד כפייה דתית. אם נושא גיוס חובה יֵרד מן הפרק,ואם הפשרה  תהיה שירות קהילתי, החרדים יודעים להתגמש ובהסכמים הם אמינים יותר מאשר "ישראל ביתנו". לכן יש לעשות הכול כדי שלא לטרוק את הדלת בפני המפלגות החרדיות. יש לעשות מאמץ עליון כדי שאלה לא יחזרו להסדר הכובל עם הליכוד. בייחוד אמורים הדברים לגבי ש"ס, שם אין הרב עובדיה יוסף, שהלך לעולמו ואין אדמו"ר שקובע אלא,בפועל, הפוליטיקאים,ליתר דיוק אריה דרעי. מי שצריך לעשות את המלאכה  זה דווקא  ה"נֶמֶסיס" שלהם -יאיר לפיד, מטעמים מובנים ובראש וראשונה מנימוקים תכליתיים. ויש לו את הכישורים לכך. אפשר להציע לש"ס שבבוא היום ניתן יהיה לתמוך באישיות ממלכתית דתית מתונה, כזאת שמצויה בקרבם או מקובלת עליהם ,לתפקיד הרם של נשיא המדינה.איני רואה שום חלופה פוליטית אחרת שתביא לשינוי המיוחל. קואליציה עם הליכוד היא קואליציה עם ביבי , עם ,"ישראל ביתנו" או בלעדיה. גם חלופה עם ליכוד בראשות גדעון סער אינה מזהירה,בלשון המעטה.

במעגל הרחב יותר אני  מתייחס למאמר בעיתון "הארץ"-26.12.2019 תחת הכותרת " על עיוורון"  שכתב אהוד ברק . הוא כותב כי ,"הבחירות יוכרעו בגודל הגוש ולא בגודל המפלגה". הוא כמובן יודע מהו שח וגם אחרים יודעים זאת. אבל אל ההבחנה של גודל הגוש מתלווה באחרונה,ולא רק במערכת הבחירות הקרובה, דימוי המנהיג. בשעה שפעם המנהיג היה אלמנט חשוב ולא דומיננטי לחלוטין, והאידאל היה גורם מכריע,אפילו בעידן בן גוריון, הרי בעידן שלנו התהפכו היוצרות. האישיות שעומדת בראש גוש פוליטי היא דומיננטית. ככה זה  ב"ליכוד"   וככה זה ב "כחול לבן".

הבעיה ברגע זה, היא בתוך מר"ץ מצד אחד, כאשר המפלגה מנסה להדחיק מגייסת קולות כמו סתיו שפיר. צריך לפעול מהר כדי לסתום את הפרצה הזאת. מאידך הבעיה היא ב"עבודה-גשר" בראשות  עמיר פרץ ,שחושב שהכי חשוב ל"שמאל" ללכת בנפרד. הוא טועה. התפיסה שלו עלולה להמיט כישלון ויש שרואים זאת כאסון למחנה הדמוקרטי. זאת הסיבה, להעמיד בראש "מרץ" והמחנה הדמוקרטי את אהוד ברק. גם אילו מנהיג סיעה זאת היה דמות כריזמטית, ראוי היה להעמיד בראש המחנה אדם כמו אהוד ברק. נכון ,ברק סוחב על גבו מטען פוליטי הפכפך, והקפצתו לראש הרשימה עלולה להביא לפיצוצים בפנים. החשש קיים, ולא בלתי מבוסס, אך ניתן לבדוק זאת בסקר שקט מהיר האם זה יזיז משהו במפה הפוליטית בצד הדמוקרטי. ככלות הכול ברק  הוא עדיין  אייקון ציבורי, הוא אדם חכם וכניסתו לתפקיד זה  במחנה שלו עצמו תזריק אדרנלין למסע הבחירות. לדעתי, בנסיבות הקיימות, העמדתו של ברק בראש הסיעה "מרץ-המחנה הדמוקרטי", עשויה להביא לכך שרשימה זאת לא זו בלבד תעבור את אחוז החסימה אלא תוסיף ח"כ או שניים. אבל צעד כזה עלול בנסיבות הקיימות לאיים על עבודה- גשר. ואז להערכתי יהיה עם מי לדבר-שם.

הבחירות הבאות הן אליבא דעלמא כולה הבחירות הקריטיות ביותר בתולדות המדינה בכול הקשור לעתידה כמדינה דמוקרטית ויהודית ויש ייצור כזה והוא אינו עומד בסתירה אם מדובר  בחברה חופשית פתוחה. עד כדי כך שאם הגוש האנטי לאומני-משיחי רוצה להביא למהפך עליו יהיה לגרור תומכים אדישים מבתיהם וקשישים מבתי אבות. אבל תחילה יש להבטיח את מאזן הכוחות לאחר הבחירות. את התקווה אסור לאבד, אבל צריך לעזור לה.

 

 

ואולי,ואולי…כן היו הדברים מעולם

סיפור של טעם ליום חורפי.

הימים ימי חורף של שנת 1950, אותו חורף רומנטי כאשר ב 6 בפברואר,שלג כיסה את חוף הארץ מראש הנקרה בצפון  ועד לחוף ראשון לציון בדרום.  חזיון נדיר עד אז ומאז. אני ,אף שהוותק שלי בארץ היה  חמש שנים ,  ראיתי עצמי וותיק. זה היה בעבורי עידן מורכב מאוד. מחד ,זיכרונות  של השואה ופוסט מלחמת העולם השנייה. מאידך- עידן של תקווה וחלום על עולם יפה יותר. זאת הייתה תקופה שהמדינה חשפה את שיניי החלב שלה בלא חיוך, כי הימים ימי צנע עם תלושים למצרכי יסוד,מחסומים בדרכים למניעת הברחה של עופות וביצים ופנקס נקודות לזוג טרי –שני זוגות כלי מיטה וכמה אבזרים לבית .אבל הכול היה צעיר- גם אנו וגם המדינה.

הורדה (1)snow 1950images (2)

ישראל המושלגת בפברואר 1950

אז רקדנו לא רק ריקודי -עָם אלא מה שקראו אז "ריקודים סלוניים".  רקדנו אותם באולם הריקודים בכפר סבא, כשהיינו חניכים  במוסד החקלאי במגדיאל.  מיד לאחר סעודת יום ששי,  התפלחנו חבורת מורדים והלכנו כמה קילומטרים לכפר סבא לריקודים סלוניים אסורים : וואלס, טאנגו, פוקסטרוט, צ'א,צ'א, פאסאדובלה, סווינג, סמבה ורומבה . בניגוד לריקודים המונוטוניים והמונו קצביים בימינו ,אלה היו  ריקודי  זוגות והריקוד היה נעים עד סוער וארוטי .  אני אהבתי במיוחד את ריקוד  הרומבה.  חרות בזיכרוני הרומבה הספרדית "קיסָא,קיסא,קיסא"- אולי,אולי אולי.

זאת הייתה גם התקופה שבה הכרתי את רעייתי לעתיד יהודית קון שהגיעה לארץ שנה לפני כן. את ההיכרות עם העלמה היפיפייה מבודפשט שהייתה צעירה ממני בכמה שנים טובות עשיתי בהיותי מדריך נוער זמני במוסד החינוכי חקלאי נווה הדסה שליד קיבוץ תל יצחק בשרון. אני מדריך  לבני נוער צעירים אך משמש  מדריך גדנ"ע של הקבוצה ההונגרית הבוגרת שאתה היא נמנתה.  באותה עת ,לאחר שחרור מצה"ל, זאת הייתה הכנה לקראת שליחותי לתנועת הנוער הציוני- פלוגת עליה בארה"ב.

משפחתה של יהודית, לאמור אחיה הגדול סטיוון,רעייתו סוזי, אחותה הגדולה,שָרי, בעלה-דוּדוּ,וידיד קרוב של המשפחה פּוּבי, שוכנו  לאחר הגיעם לארץ,זמן מה ,במעברה בגבעת אולגה אשר לחוף עמק חפר,ליד חדרה. הגברים  עבדו בעבודות מזדמנות בעיקר בעבור משקים חקלאיים בסביבה, בתת משכורת ובעבודה חלקית . האפשרות המעשית שהוצגה בפניהם לצאת מן המעברה הייתה להתיישב במושב בגליל בשם "עָלֶה רֵש", אשר נעזב  במהלך מלחמת השחרור כמו גם המושב לידו "בית הלל". המתיישבים היו ,או נהיו בנסיבות של אז, חברי תנועת "העובד הציוני". זאת הייתה תנועה חלוצית עובדת מיסודה של הציונים הכללים א', לימים המפלגה הפרוגרסיבית ובמסגרתה היו קיבוצים ומושבים. ליישוב קראו "שאר ישוב", וחבריו היו יוצאי הונגריה ,כולם מן המעמד הבינוני בארצם שלקחו על עצמם להיות איכרים  בישראל. כול משפחה קבלה פרה, כמה תרנגולות וחלקת אדמה לאיבוד ודומני שגם חמור ועגלה קטנה.

כמי שראה עצמו, לפחות בדמיון שלו,שותף עתידי לחיים של אותה צעירה יפה ונבונה, תהיתי אם אוכל להכיר את משפחתה. אשר לה, לפחות בכול הנוגע להבדלי הגיל, לא הייתה לכך משמעות. הבדל הגיל בין אחותה שרי לבעלה דודו, וגם ההבדל בין אחותה הבכורה אגי, לבין בעלה, היה כהבדל גילים ביני לבינה. מסיבה זאת היא לא ראתה בכך בעיה .קבענו שניסע ביום ששי נשאר בשבת, ונשוב ביום א' לכפר הנוער.

ידעתי שבניגוד לפולנים,שבקרבם  צמחתי,ואלה, כמו היהודים בפולין ,הם גזע עצוב. לעומתם -המג'יארים -אוהבי חיים בצדדים המלבבים שלהם. הגברים לבושים דנדי והנשים אלגנטיות. גם בתקופה הקומוניסטית הם אהבו לבלות ולאכול טוב. במילים אחרות לשאר ישוב אני לא נוסע בתלבושת חג-חולצה רוסית ומכנסי חאקי. לשמחתי לקראת הנסיעה לארה"ב קבלתי מתנה מאמי ז'אקט, מכנסיים ועניבה, האחרונה שמורה אתי עד עצם היום הזה. הימים אמנם היו חורפיים, אך גם בפברואר 1950 היו ימי שמש עם טמפרטורות מעל לממוצע. ככה או אחרת, בנסיעה הארוכה,עם תחנות ומעבר אוטובוסים מתל אביב לשאר ישוב,סה"כ נסיעה  מתישה שארכה כארבע שעות בקירוב, הרגשתי חנוק ומזיע בלבוש הרשמי הזה.

הבריחה הגדולה.

כשאנו מתקרבים בשביל בשדה בור ומעט צמחייה, יהודית מצביעה על הבית של אחותה. במרחק של חמישים מטרים , מרחק די קרוב , ראיתי "חתיכה צעירה" לבושה חולצה לבנה דקה ומכנסיים קצרים הדוקים עושה כביסה. כעבור דקה כשהיא הבחינה  בי, היא  עפה כמו אימפאלה מפוחדת כשזאב מתקרב. תפסתי שהיא קבלה מידע מטעה לגבי בחור צעיר לבוש מן הסתם בחולצה רוסית ומכנסי חאקי. והנה מופיע גבר צעיר לבוש ז'קט, מעונב ומכנסיים מגוהצים. טרוף. האמת היא שעד עצם היום הזה לא ברור לי מדוע יהודית הסכימה שאבוא לבית של משפחתה. בדיעבד, למדתי לדעת, שבביתם בבודפשט הם ארחו ידידים מבוגרים, חברות וחברים של ילידיהם. מטעם זה היא מביאה את מדריך הגדנ"ע שלה, שלא היה המדריך החינוכי שלה ,להכיר את משפחתה על פי בקשתו. אבל במהלך הזמן של היכרותנו, למדתי עוד משהו על רעייתי לעתיד. העזה. אמנם הביקור לא היה פתאומי והם קבלו הודעה מוקדמת.  אבל, כאמור,חשבו שמדובר בצעיר  אולי קצת מבוגר ממנה. אשר לי זאת לא הייתה העזה אלא,אם אדייק- אטימות מצד אחד,לא הקדשתי מחשבה לצעד המוזר הזה. ומצד שני עיוורון ודבקות במשימה לכבוש את לבה של צעירה יפה זאת שהייתה מפותחת מאוד ביחס לגילה, ואני טיפוס דוהר מטבעי.

לאחר כמחצית השעה מבואי לבית, שרי הופיעה לבושה חצאית, כולה חיוכים, כמו שצריך . לפָני ישבה צעירה יפיפייה, שונה במראה מאחותה הקטנה. בשעה שיהודית הייתה בלונדינית עם עיניים ירוקות ותמירה,אחותה הגדולה שרי הייתה בעלת שער שטני מסולסל,עיניים ירוקות ובעלת גוף ספורטיבי יותר. חרף הבדלי הגיל השניים היו כמעט באותו גובה. לאחר שיחה קצרה בתרגומה של יהודית האווירה קצת התחממה. היא הזמינה אותי לארוחה קלה, שכן באותו ערב הייתה מסיבת ריקודים בצריף של חדר האוכל והתקרובת תהיה משביעה מאוד. למוד לקח מהופעתי הראשונה ,לקראת המסיבה אני לובש את בגדי החג, החולצה הרוסית ומכנסיי החאקי שהיו אתי, שבהם הופענו באירועי שבת וחגים ובהם  רקדנו  דבקה, הורה, צ'רקסייה כפולה ולעתים גם הפולקה- ריקודי עם כהלכתם. אמרתי ליהודית שאני לא אבוא מוקדם כדי שלא לעורר תשומת לב והיא הסכימה אתי אף שהיא הקדימה לצאת כדי לסייע בהכנות.

כשהגעתי בערב למקום,ברגע שפתחתי את הדלת כאילו שהדף של טייפון מכה בי. הצריף הפך לאולם ריקודים מעידן הממלכה האוסטרו הונגרית. הייתה רק חסרה תמונה על הקיר של  פרנץ יוסף או פֶרֶנץ יוז'ף בהיגוי המג'יארי. הגברים הצעירים בחליפות כהות, עניבות או פאפיונים. הנשים בשמלות לפי מיטב האפנה  עם מחשוף נדיב ונעלי עקב . ואילו אני בחולצה הרוסית ומכנסיי חאקי. כולם מחזיקים כוסות ביד והשפה המג'יארית קולחת  יחד עם משקאות- הפאלינקה ההונגרית המפורסמת וטוקאי ויין אדום ולבן .על השולחנות מסודרים בטעם רב כריכים קטנים עם נקניקי הרץ וצ'ובָּאי. מאנגאליצָה, צֶ'רקֶס  ועוד. בחלקה הלא מתוקה היו כיסני כרוב,ביצים ממולאות,סלט תפוחי אדמה,חביתיות עם גבינה או פטריות .בחלק המתוק-עוגות גבינה,עוגת תפוחים, טורט לינצר,עוגת שקדים, טורט ערמונים וכמובן מלך העוגות האוסטרו-הונגריות – טורט זאכר, על שם בית  הקפה המפורסם בבודפשט. הצנע בנשף מושבניקים בשאר ישוב 1950.סינדרלה הגיעה לנשף.

הרומבה.

בטוב לבם של המתכנסים נשמעה קריאה : "קֶריוּק לֶג'ייֵם צֶ'נדֶש,- שקט בבקשה. קולו של פובי,אליעזר לנדאו,לימים מלצר בתל אביב ולימים מאוחרים יותר היוזם והבעלים של רשת הקוסמטיקה הישראלית- בינלאומית- ג'יג'י. פובי התחנך בחֶדֶר בהונגריה ושם למד עברית תנכית, בהיגוי הונגרי כמובן. לכבודי הוא קרא " בֶ-ֶרוּכים הָ-באים בֶ-שם הָ-שֵם.  מישהו העיר לפובי שהשם הוא אלוהים ואני- צבי גיל. ואז פובי תיקן את עצמו: ב-רוכים ה-הבאים ב-שם ה-שם ,צבי גיל. פובי גם היה הדי ג'ֵיי. התקליטים היו תוצרת קולומביה 78 סיבובים. הזוגות הסתדרו והמחול התחיל בוואלסים של שטראוס. זאת גם כתזכורת מהיכן הם באו, וגם לחימום האווירה והגוף. זה עבר לטנגו והמומחים לדבר, והיו כמה, הציגו טאנגו כמו שבואנוס איירס ומונטווידאו לימדו אותנו. הזוגות נעים ברחבה נגד כוון השעון. הריקוד כולל אלתורים והרמות רגליים ותנועות גרנדיוזיות של הרוקדים ובעיקר של הרוקדות בשמלות, בדרך כלל חושפניות ,כשרגל אחת מאוזנת כמעט והתחתונית נראית לכל. מכאן הדרך לפוקס טרוט, שהתרגום אגב הוא, צעדי שועל, כשכמה צעירות עוברות בקהל הרוקדים להגיש תקרובת ובעיקר משקאות.

אני התאהבתי בפאלינקה, ברנדי עשוי מפירות, מלגימה ראשונה. אשר לריקוד, יהודית הייתה כשרונית מאוד ולימים מעצבת פנים שעיצבה את חדר הקבינט של ממשלת ישראל, אלא שריקודים לא נמנו עם כישוריה.  אבל אחרות הפליאו בגופן. בריקוד הפאסאדובלה מצאתי עצמי בזרועותיה החמות של  צעירה אחרת.  ייאמר כאן לזכותן של בנות הונגריה שבריקוד,לפחות, הן לא שמרניות. אני כבר אחרי הפאלינקה השלישית ורוחי טובה עליי ואנו רוקעים ברגליים כמו ספרדים מיומנים. וכאן בא לו לפובי להכניס פנימה צ'ארדאש אותו מחול הונגרי עממי, צועני בעצם ,שכמו הכינור הצועני וגם היהודי ,מתחלף תכופות מעצב לשמחה , מעין גיהוק בנעימה,וגם בריקוד- אחורה וקדימה. הצ'ארדש לא היה מוכר לי .אבל מכיוון  שרקדו אותו בקבוצה, אני איכשהו השתלבתי ואף השמעתי קריאות  בהונגרית כפרית, בדומה למחוללים. דומני שבמצב שאני הייתי בו, אז כבר הספקתי לשתות כוסית פאלינקה רביעית וכוסית טוקאי שנייה,הייתי גם רוקד קוזאצ'וק. הטוקאי כידוע הוא מתקתק, אבל הוא זה ולא הפאלינקה שעושה את הבחישה במעיים וכול הבא בעקבותיה.

הסאמבה שבאה אחרי הצ'ארדאש החזירה אותי למחוזות מוכרים. גם לפאלינקה. בריקוד הזה הייתי מנוסה כולל הולכה מרחוק תוך הנפת הידיים למעלה וסיבובי הגוף ולעתים חשתי שאני מסתובב כמו סביבון.הבאה בתור חביבתי עוד מאיטליה בדרך לארץ- הרומבה.וגם את המנגינה הכרתי, די חדשה-קיסא,קיסא,קיסא.והטנור הספרדי בקולו הערב tiempre que te pregunto Que cuándo cómo y dónde-Tú siempre me respondes-Quizás, quizás, quizás                                                                                                         בכול פעם  כששואל אני: מה,איפה  מתי?את תמיד עונה לי: אולי, אולי, אולי

והקיסא, קיסא ,הפך לסחָרחֶרֶת כשהסוסים עולים ויורדים, ולעתים כצנטריפוגה שגם היא נוטה למטה ולמעלה, אך בשיפוע  .ואני מסתובב כמו כדור הארץ סביב השמש אלא בקצב מהיר הרבה יותר, ערפילים  נוסקים וצונחים  ובינתם כוכבים שגם הם מחוללים ,והאוויר מתמלא ניחוח כבד של זיעה מעורבת בפאלינקה ובבושם ,והגוף שלוב בגוף אחר וככה גם המותניים וחמוקי הירכיים והראש ניתק מן הגוף ומרחף לו וכול היקום הזה נע סביב -ברומבה- קיסא,קיסא,קיסה.ו fade out  הכול נמוג. וחושך על פני התהום.

ואני נעור מן החלום במיטה והשעה היא שבע בבוקר ונפש חיה לא בבית ואיפה אני בכלל. אין כול ספק. אני בשאר ישוב .אני מריח את ריח הרפת וניחוח השדה. כפי שסופר לי, בשלב מסוים של קיסא,קיסא -גופי ספוג אלכוהול ומסוּבָב כמו סביבון, נפלתי כמוהו . לאחר שנפלתי נשאו אותי לחדר הרחצה ,שם הוצאתי מיררתי ,ושני גיסיי לעתיד, גברים , גברים -הרימו אותי ושמו אותי במיטה. אחרי המסיבה ,בשעה 4 לפנות בוקר לערך ,כול אחד פנה לעבודה. דודו לרפת,שרי לחצר,יהודית ללול. סינדרלה חזרה למרתף.

מבין הביצועים השונים של "קיסה" בחרתי בזה של ג'יימס לאסט

James Last – Quizás, Quizás, Quizás – YouTube

 

 

https://www.youtube.com › watch

– לדף המתורגם

 

 

 

 

 

 

 

 

 

המשחק הרוסי.

המתנה שעשוי להעניק לנו וולדימיר פוטין  לרגל ביקורו הקרוב בארץ.

לא צריך להיות מומחה במדעי מדינה כדי לדעת כי מערכת המשפט הצאריסטית, הקומוניסטית וגם הפוטיסטית ,למעט אולי בדרג של בית משפט השלום, היא בפועל חלק מן הרשות המבצעת. בערך כמו אחותה הגדולה הרשות המחוקקת. אם צריך היה תזכורת צפינו במעמד התחינה של נעמה יששכר  לבית המשפט הרוסי בערעור שהגישה נגד שבע שנות מאסר וחצי שנה שנגזרו עליה בעוון החזקת כמה גרמים של סם ,והתעלמות מבקשת הרחמים, או למצער לצמצם את משך מאסרה. שם צדק  ורחמים הם דברים לא מוכרים כמעט במילון הממסדי. יש אינטרסים קרים, כמו הכפור של סיביר. מי שעוקב מקרוב אחר מדיניותו התחמנית של נשיא רוסיה וולדמיר פוטין בעולם  וכלפי ישראל , יגיע למסקנה כי בנסיבות הקיימות  הסיכוי שהממשלה הרוסית, קרי הנשיא פוטין ,תתערב לטובה בהליכי המשפט בנסיבות הקיימות היה קטן. זאת מסיבה שאני אעמוד עליה להלן.

ייתכן מאוד כי בנסיבות הרגילות אם היחסים המדיניים בין ישראל ורוסיה היו תקינים בכול הגזרות לרבות זאת בסוריה, אפשר מאוד שמלכתחילה לא היו נגזרים על נעמה יששכר 7 שנות מאסר וחצי שנה, ולא היו מעכבים תיירים ישראליים בנמל התעופה של מוסקבה בנימוק כזה או אחר. ראש הממשלה שלנו יכול לומר השכם והערב שהיחסים הם תקינים וזאת תהיה תקינות אורווליינית כמו תופעות אחרות בעולמנו,ובישראל בכלל זה.

יחד עם זאת וולדימיר פוטין הוכיח ומוכיח שתמיד יש לו קלף כזה או אחר כשמזדמן לו משחק טוב. בית משפט הוא לא משחק. אבל המשחק יזדמן לו בעת שישתתף ב- 23 בינואר בפורום הבינלאומי לשואה ו-75 שנים לשחרור אושוויץ שיתקיים ב"יד ושם" בירושלים. פוטין נענה להזמנה כמו גם ראשי מדינות מאירופה, צפון אמריקה ואוסטרליה. הכנס מתקיים בססמה "זוכרים את השואה, נלחמים באנטישמיות", והוא מאורגן על ידי פורום השואה הבינלאומי בשיתוף עם "יד ושם" ובחסות נשיא המדינה רובי ריבלין. משתתפי הכנס ישלחו מסר לרגל יום השואה הבינלאומי כי "אין מקום לאנטישמיות בחברה המודרנית".

אי לכך -הדעת נותנת,אף שלא תמיד היא מקבלת תמורה, ושמא זה ניחוש פרוע ,והוא שהפעם וולדימיר פוטין עשוי להעניק "מתנה" למדינת ישראל בצורה של חנינה לנאווה יששכר. יכול להיות שגם בהקשר זה הוא יבקש תמורה,ואין לדעת מה תוכנה וכיצד ביבי יעשה זאת. במקרה כזה נשיא רוסיה יתקבל כאן לא כמי ששיחק את המשחק של "הוצאת העז מהבית" אלא כנשיא נדיב, ולא רק של עם ישראל אלא של ביבי נתניהו- מתנה למערכת הבחירות שלו. מתנה כפולה.

.