להחזיר את הבעלות על השידור הציבורי לציבור.

מחיר אגרת השידור  הוא זעום בעבור הרחקת איניקוויזיטור המדיה ממכשיר ההמתה שלו.

בעבר כבר הקדשתי פוסט או שניים לאותה קבוצה קהילתית ברחוב חיסין והרחובות הסמוכים במרכז תל אביב. קבוצה זאת שמשותף לה "ווטסאפ" היא מקור של עזרה הדדית, עזרה לזולת במצוקה, מידע שכונתי ועירוני , מסירה וקבלה של פריטים,ובראש וראשונה מאבקים  מול מוסדות העירייה, בכול הנוגע לפגיעה סביבתית.פה ושם יש בה קריאה לסולידריות עירונית או לאומית אם יש בה עניין לתושבים מבחינה,תרבותית, חברתית ולעתים גם ציבורית -פוליטית. אני רואה  בקבוצות אלה מרכיב חיוני של חברה דמוקרטית בכלל ואצלנו בישראל- בפרט. לפני עשרה ימים  פורסם בווטסאפ קול הקורא הבא של חנן.

במסגרת המחאה הכללית עלה רעיון שכולנו נעבור בחדשות של 8 בערב לערוץ 11. ככה יום אחרי יום.גם תהנו מערוץ טוב וגם תעלו לו את הרייטינג שיהיה קושי לסגור .נא סמנו שאתם בעניין ביצוע ותפיצו בכל הכוח. לא ניתן לסגור ערוץ  ציבורי יחיד שהוא טוב, רק מפני שהוא ביקורתי כלפי השילטון.!!!!!

ולא זו בלבד אלא  ביום ו' הקרוב מתוכננת הפגנה ליד הסינמטק בתל אביב בסיסמה "כאן  נולדתי". ומתברר שעל עצומה נגד הפגיעה בשידור הציבורי חתמו עד יום ג' יותר מ-120,000 אנשים.

קרה משהו לציבור הישראלי בבחינת  המענה המקראי לרוע,כפי שנאמר וְכַאֲשֶׁר֙ יְעַנּ֣וּ אֹת֔וֹ כֵּ֥ן יִרְבֶּ֖ה וְכֵ֣ן יִפְרֹ֑ץ ..תופעה שצריכה לעודד את שוחרי החופש. שכן כול יום שעובר וחרב דמוקלס של שר הצנזורת, ד"ר שלמה קרעי , תלויה מעל לראש  תאגיד השידור הציבורי, ובעצם מעל לראשינו,אסור לנו  המאזינים, הצופים  ואזרחי המדינה לעבור על זה ללא מאמצי בלימה מול אינקוויזיטור השידורים. עד כה פורסמו עצומות, נערכן אסיפות מחאה נכתבו מאמרים שודרו כתבות. אבל זאת בפעם הראשונה שאני שומע על  הזדהות מיוחדת במינה של  אזרחים מן השורה עם הערוץ הציבורי.עם זאת, בשעה שהציבור ביוזמתו עושה את שלו- האופוזיציה חייבת ללוות את המאבק בכלים משלה.

להחזיר את אגרת השידור.

אגרת הרדיו והטלוויזיה הייתה נהוגה בישראל עשרות שנים, עוד מתקופת המנדט הבריטי. היא בוטלה ביולי 2014, לאחר ביקורת רבה בציבור על תפקודה הרעוע והכושל של רשות השידור שהתפרסמה עקב מזימות ותככים שעשו כותרות חדשות  לבקרים .הרשות בעידן זה הייתה רקובה מן היסוד, בשל מינויים פוליטיים כושלים ואינטרסנטיים על ידי ממסד בראשות ביבי נתניהו. עד כדי כך- שהתנהלה מלחמת חורמה גם בין ההנהלה בראשות המנכ"ל, יוני בן מנחם לבין  הוועד המנהל בראשות אמיר גילת, שניהם ממוני הממסד, כשברקע מוסד רקוב מעלה צחנה תוך קשרים עם מפיקים מושחתים. אז אושרה הרפורמה ברשות והאגרה בוטלה.

אלא שבמקום למנות מוסדות  רשות שיהיו נאמני השידור הציבורי במלוא משמעות המילה, מבטלים את האגרה, וזה הצעד הראשון של ניתוק הזיקה של הציבור לרשות השידור . כול השאר ידוע לדור הזה והוא פרוק הרשות והקמת התאגיד. אך האגרה לא חודשה. וזה מה שמאפשר, בין היתר ,לשר התקשורת לתכנן את חניקת השידור הציבורי בשיטת האינקוויזיציה עד צאת נשמתו .אבל הציבור ממשיך לשלם שכן בשנת 2015 משרד האוצר החליט לייקר את אגרת הרכב, כדי לממן את הוצאות השידור הציבורי.

האגרה. ביטולה טעות היסטורית

האגרה נהוגה בחלק גדול ממדינות אירופה הנאורות ובראשם אנגליה שם פועל ה-בי.בי.סי.,פאר השידור הציבורי בעולם.היא נהוגה בין היתר בצרפת,בגרמניה בדנמרק, באיטליה,ביוון,בצ'כיה, בשוויץ,בסלובניה בסלובקיה  ועוד.בארה"ב הממשלה הפדרלית מממנת את ה PBS   -שרות השידור הציבורי.

הביקורת נגד  האגרה.

עם זאת ביקשתי לשמוע דבר או שניים ממי שבקיא בסוגיה על כול היבטיה. ידידי, יאיר אלוני, שעבד ב-בי.בי.סי. במדור העברי, היה מנכ"ל רשות השידור וחבר "וועד לנדס" ,שהיא זאת אשר בחנה את כול המכלול, והניחה את היסודות לתאגיד.

אלוני אומר כי האגרה שנויה במחלוקת מזה שנים בבריטניה, והיא עומדת בפני ביטול ב-2027. אשר למצב בישראל-הוא עומד על כמה גורמים: "בארץ -האגרה היתה הגורם מספר אחד לעוינות הציבור את רשות השידור. ראשית, בגלל אגרסיביות הגבייה. שנית, בגלל המנטרה המותנית ״יש תמורה לאגרה״ .לאמור-אם אני האזרח הקטן לא באתי על סיפוקי כי אז מה? יש לי היתר למפרע, לא לשלם? שלישית, בגלל התפיסה שהתפתחה( על האגרה- כעל מניה. צ.ג) . נניח שזה נכון: מתי מתקיימת אסיפת בעלי מניות? איזה אחוז הם מהווים באחזקת מניות? מה זכותם לבחור בעלי תפקידים בארגון?אני מותיר את המטפורות לעולם אליו הן שייכות – לספרות, או לתנ״ך."

יאיר אלוני סוקר באוזניי בקצרה את הרקע לאגרה שעליה עמדתי ולאורה הוא הביע את עמדתו בוועדת לנדס. הוא הפנה את תשומת הלב של חברת המחקר, שהוועדה שכרה, כדי לבחון את הדוגמה  של רשות השידור בפינלנד, שעשויה להתאים למציאות שלנו. לאמור:" אנחנו, הממשלה, נקצה את הסכום לתפעול הגוף שאנו חפצים להעמיד לטובת הציבור, ובחלקו לטובתנו: הודעות חירום למשל. סכום זה יאושר בכנסת ואין לאיש זכות לגעת בו." אלוני מציין כי  לשמחתו הסיכום  בוועדה היה פחות או יותר ברוח זאת. אלא, הוא מעיר ש "איש לא צפה את הֶבלי קרעי-קהלת-קופל( הפרופסור למדעי המחשב ,משה קופל ,העומד בראש פורום "קהלת". צ.ג) ,כנראה ברוח גבית של פוליטיקאי מוכר. רק הפינים צפו ״עלטה מנטלית״ כזו. בחוק שלהם יש מגבלות, סייגים והוראות, איך, בשיתוף פעולה בין נציגי הסיעות בפרלמנט שלהם, משנים את התקציב. "

יאיר אלוני. צילום אוסף משפחתי.

וככה מסכם זאת יאיר אלוני:" עבדתי ב-בי. בי. סי. קיבלתי ממנו המון. אני גורס ששם ״פירקו אותי, הרכיבו מחדש ומירקו״. מה שנכון לגבי הפרט, אינו בהכרח נכון לגבי חברה ומדינה. לכן, הדוגמא האנגלית אינה מתאימה לישראל. מתאימות לה שתי דוגמאות בסדרי הגודל שלנו: דנמרק :הרשתות התימטיות החכמות, תולדת הדיגיטציה, ופינלנד- ארגון וחוק".

הערה שלי לשיטת השידורים בדנמרק, שיאיר אלוני מזכיר. השידור הציבורי- ה- DR  ממומן על ידי אגרה  אשר מחויבים לשלמה כל משקי הבית בדנמרק המחזיקים  במכשיר טלוויזיה,מחשב,  סמרטפונים או התקנים אחרים בעלי גישה לאינטרנט.כיום מפעיל DR שישה ערוצי טלוויזיה, כולם משודרים בשידור חופשי דיגיטלי ברשת הדיגיטלית הארצית.לאמור שגם בדנמרק וגם בפינלנד יש אגרה ושידור ציבורי מופתי.

 בכל זאת- אגרה.

לכך אני יכול להוסיף שאכן, לצערי, ישראל אינה אנגליה, בשום פרמטר. שם זאת מערכת ערכים אחרת, מסורת אחרת, כיבוד הפרט וזכויותיו וסובלנות וסבלנות. דווקא מסיבה זאת אני מצדד באגרה בישראל , ואני יודע כי בקרב בכירי הרשות ואנשי מחקר ואקדמיה הייתה תמימות דעים כי עם כול הפגמים שיש בה היא רצוייה יותר מתקצוב ממשלתי. זה לא רק מעשה סמלי אלא כלכלי,והפעם  זאת שעת רצון מצד הציבור שיש לנצל אותה. התאגיד לא יהיה כבול בין היתר ברשעות של השר ובגחמות של  פוליטיקאים וחברי כנסת שיש להם טענות וטרוניות נגד השידורים ,לרוב מן ההיבט הפוליטי.ככלל, הציבור שהולעט על יד גופים אינטרסנטיים צדד בביטול האגרא.בסקר שנערך בשעתו, הרוב תמך בביטול האגרה. מעין תמיכה זוטא ב"בּרֶקזיט" שהבריטים בוכים מרה על החלטה אומללה זאת.

אם האופזיציה תעלה את ההצעה והקואליציה תדחה אותה,בכך תיקרע עוד פיסת תחפושת של ממשלה זאת על הדאגה לאינטרס הציבורי.אין לי בעיה עם ההגדרה של ה"מניה" המטפורית. היא איזה סמל ויש חשיבות  לסמלים בחברה הישראלית.לצערי לא הסבירו, לא הרשות , לא מחלקת הגבייה ובוודאי לא התקשורת ,את המשמעות של "מניה" זאת. לכן חייבים לעשות זאת  עכשיו.חייבים להסביר לציבור הרחב את המשמעות של השידור הציבורי בחיי היום שלו ובמישור הרחב  -נחיצותו לדמוקרטיה. זה העיתוי הנכון.

אשר  לגובה האגרה- כיום, כאשר האוכלוסייה של המדינה גדלה במידה ניכרת מאז העשור שעבר, יש להניח שהאגרה לא תהיה גבוהה במידה משמעותית מזאת ,פחות מ-400 שקלים לשנה ופטורים לאלה שאין ידם משגת לשלם אותה.

 וכן אם שכחנו- ציבור העיתונאים. טוב שכמה בכירים מן הערוצים המסחריים השתתפו בכנסי המחאה נגד פגיעה בשידור הציבורי.ומכיון שהשידור הציבורי הוא issue  לא פחות  מכלכלה, תרבות, חברה ובידור-  ראוי לעסוק בו גם במסגרת השידורים. וזה אמור גם לגבי התאגיד שמתנהג כמו מנזר שתקנים בכול הקשור לגורלו.שיואיל ברוב טובו לסקר את הנושא שנוגע לו ולכולנו. לא זה ולא צנזורה עצמית יקבעו את הגורל שלו.

לסיכום. ככול שהציבור הרחב, על כל שדרותיו יעמוד איתן נגד פגיעה בדמוקרטיה, שהשידור הציבורי הוא חלק ממנו, הוא  יסייע בפירוק הגרדום שהתליין מכין לתאגיד השידור הציבורי.

.

מה יש כאן להסביר.ממשלה הוקמה כדי למשול.

מינויה של ח"כ גלית דיסטל אטביראן לשרת הסברה ריקה מתוכן ומיותרת כמו מינוי שרים במשרדים אחרים. יש שר אחד- ביבי נתניהו-המושל ,המנהיג.

באחד הערבים בראשית  החודש חזרנו נכדתי אלינור ואני מסימפוזיון באוניברסיטת תל אביב בנושא: "האם השמועות על מותה של הטלוויזיה מוגזמות?"- נושא מרתק לעצמו. אלא שלא על כך היה הוויכוח בין אלינור לבין הנהג שהחזיר אותנו הביתה ומצד נכדתי בטונים די גבוהים ובהתרגשות.  הנושא היה "משילות". הנהג טען – כי ממשלה מוקמת כדי למשול. חד וחלק. כול הדקויות שנכדתי ניסתה לשלב בדו שיח לא היו נהירות לנהג. הרי ממשלה נבחרת כדי למשול- לא?

חברת התקליטים :"קול אדוניו"

ואם אני מנסה לרדת לעומק העניין, עומק די שטוח, אני די מבין אותו. האם למשל נהג המונית יהיה מוכן למסור את ההגה למישהו אחר בעודו מסיע לקוחות.המונית היא על שמו. היא שלו. ככה עובדת התעמולה .אם לכך תוסיפו עוד מילים ומונחים חדים כמו "אוייב", "ביטחון פנים", "מדינה יהודית" ,מסורת יהודית" ואולי עוד מונח קליט- תקבלו את הממסד הקיים שנבחר בבחירת דמוקרטיות.הענין הוא פשוט בתכלית.

אשר לוויכוח אילו נתקלנו בנהג כזה שמוכן להסביר את עצמו היינו מקבלים דיאלוג מסוג כזה:

הנהג: היו בחירות?

אלינור: היו.

הנהג: הכנסת הנבחרת בחרה בממשלה.

אלינור: בחרה.

הנהג: יש שר לביטחון פנים.

אלינור: יש

הנהג :הוא צריך לדאוג לסדר ולביטחון התושבים

אלינור: כן

הנהג: יש שר המשפטים?

אלינור: יש

הנהג: אז הוא אחראי על המערכת המשפטית.

אלינור: הוא אחראי.

הנהג:יש ראש הממשלה שממונה על הממשלה

אלינור: יש

הנהג: אז מדוע באים בטענות, אם כול אחד מאלה רוצה למלא את תקפקידו על הצד הטוב ביותר.מעליהם יש ראש ממשלה שהוא אחלה גבר.

הנה קבלתם את התמונה כיצד אובדת דמוקרטיה. מסרים של תנועות קיצוניות הם קומפקטיים, פשוטים, תפיסים, חדים וחלקים .הם באים מצד תועמלנים מתוחכמים אל ציבור לא מתוחכם. הסברת תהליכים דמוקרטיים היא מערכת דקויות ששייכת לטונים הרמוניים מעודנים וקשת של תת דעות, והסברים ומונחים משפטיים. לכן קל להסביר לעמך, או חלק ממנו,מהו שלטון  וקשה להסביר לו מה הם גבולות השלטון ומהי החלוקה בין הרשויות. הוא לא אוהב בלבולים.

האופוזיציה כשלה בהסברה גם כאשר שלטה.

"הסברה" כפי שאני מציין לא פעם הוא מונח "תוצרת כחול לבן". אין חיה כזאת  בשם הזה בשום מקום בעולם. היא נוצרה אצלנו כשהמדינה הייתה צעירה וצריך היה להסביר לציבור, שהדמוקרטיה לא הייתה שורשית אצלו, אי אלה דברים לא נהירים או דברים שנהירים למפלגת השלטון ולשותפיה. שרי ההסברה היו שרים חזקים בשלטון כמו שמעון פרס וישראל גלילי. אלוף(מיל) אהרון יריב נתמנה כשר בממשלת  גולדה מאיר לאחר מלחמת יום הכיפורים בעקבות המפלות שנחתו על  המדינה ועל ממשלת גולדה מאיר- הסמכותית.

מעבר לזה בדרך כלל,יש משרדים למידע,לתעמולה, האחרונה בעיקר במדינות טוטליטריות ששם אמצעי  התקשורת אף הם בידי הממשלה, בפועל, ולא בעקיפין כמו במדינות  אחרות.אצלנו הם לא בידי הממשלה במישרין  אלא בידיי טייקונים בשרות הממשלה אשר מממנים את הערוצים המסחריים. ישנו התאגיד הציבורי שאותו שר התקשורת החדש בהשראת אדמו"רו,ביבי, רוצה לחסל.

דומני שכבר הזכרתי את הסיפור לאחר שהתמניתי לדובר "רשות השידור וממונה על קשרי ציבור". בדברי ,בהופעה הראשונה בפני הוועד המנהל של הרשות ,ביקשתי לעשות רושם. פתחתי ואמרתי כי במקורות שלנו ה"דובר" הראשון היה אהרון, אחיו של משה. זאת מפני שמשה היה "כבד פה".אם לא תגמגמו לא יהיה צורך בדובר שיסביר אתכם, וזה המצב הטוב ביותר. אמרתי להם. אך לא זאת אופי ההסברה שביבי מכוון אליה.

כדרכו ביבי מרסק נושאים, או מאחה אותם, כדי לשלוט בהם. בדיוק כמו שריסוק נושאים בעשרות ערוציי תקשורת היא לתועלתו. פעם קראו לזה "הפרד ומשול". העיקרון הוא אותו עיקרון רק האמצעים מגוונים ומתוחכמים הרבה יותר. להלכה, משרד החוץ הוא העוסקת בהסברת חוץ, למשרד הביטחון יש מערכת מידע משלו, כמו למשרד התיירות. לשכת העיתונות הממשלתית, שבעיקר משרתת את עיתונאי חוץ, הייתה בשליטת של משרד ראש הממשלה. לכן במצבים רגילים נושא ההסברה היה לא רק מורכב אלא נתון למאבק בירוקרטי מתמיד בין הזרועות השונים של השלטון. לא כך בעידן נתניהו. יש שר לענינים אסטרטגיים רון דרמר, שהיה שגריר ישראל בארה"ב ואיש אמונו של ביבי, שבפועל הוא שר החוץ ,ויש שר חוץ מפוצל לשתי חצאי קדנציות ,ואת מדיניות החוץ קובע ביבי ,ויש  משרד הסברה ועוד כהנה וכהנה, וכל המרבה בכובעים אלה הריהו משובח אבל הכובע של הקוסם הוא הקובע.זה ביבי

הוא מושך בחוטים ולא השר-תים שלו. הוא גם מושך בחוטי ענפי המדיה, בכולם אולי למעט בתאגיד הציבורי. באותו סימפוזיון בנושא  "השמועות על מותה של הטלוויזיה"  אמרתי ב"סוף פסוק". כי הטלוויזיה מזכירה לי לי בין היתר תיאטרון בובות- puppet show אלא שלא היא מושכת בחוטים אלא נמשכת בהם על ידי  דמויות כמו בן גביר ה- puppetier  . איתמר בן גביר הוא תלמידו הנאמן של ביבי והוא ,מה שחשוב, "עובר את המסך".וכול אימת שמוזכר "הר הבית", גם אם  רה"מ ומלך ירדן מסכמים על סטאטוס קוו, פונים  לבן גביר. בן גביר הוא רייטינג.

הסברה תוקפת והסברה מתגוננת.

באותו מפגש עם הוועד המנהל של רשות השידור  מה שאמרתי בעצם הוא שאם צריך להסביר איזו מציאות שלא  ברורה לציבור או ברורה בצורה שלילית- זה  כמו הביטוי ביידיש "גוּט שפעֶהט"- מאוחר מדי. אילו יאיר לפיד שמצוי היטב בנבכי " הסברה" היה במערכת הבחירות מציג לציבור מה פרושן האולטימטיבי של הרפורמות שהממשלה הלאומנית-קלריקאלית מכינה לנו באופן שהוא יראה בו משום שיבוש רציני באורח החיים שלו- אפשר והמצב היה שונה.

בהקשר זה אהבתי שני ביטויים שהסופר דוד גורסמן שילב בדבריו בפני  המוניי המפגינים במוצ"ש האחרון. " אנו רואים בית בוער" ו "אני מסרב להיות גולה בארצי". לשניהם ביחד  קונוקציה חזקה לפולקלור של הגלות.לי זה מזכיר את השיר הידוע "עֶס ברעֶנט יידן עֶס ברעֶנט אונדזער שטעטל ברענט"".- יהודים העיירה שלנו בוערת.

וחזרה לתעמולה. זאת יעילה  בצד נושאים כמו "ביטחון","מדינה יהודית" "אויב בשער" וכיו"ב והיא תמיד מלווה בהפחדה. מסיבה זאת גם המחנה הדמוקרטי יואיל בטובו ויוציא מארגז הכלים האנטי דמוקרטי כמה כלי זין מן הסוג הזה .בחרתי כמה פריטים כאלה מן הסל של הפחדות שאולי בסופו של יום אינן כול כך מופרכות. ראשית חכמה הוא למלא אחר העצה של "משלי" : "עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו".. והנה כותרות לכמה מרשמים כאלה.

באין שופטי צדק בישראל- הביטחון האישי שהממסד מרבה לנפנף בו, יהיה בסכנה .מי שממונה על הביטחון האישי, השוטרים בהוראות שלו יעשו ככול העולם על רוחם. ישדדו אותך ולא יהיה מי שיגן עליך,ילבישו עליך האשמת שווא ולא היה בפני מי להתלונן,יאנסו ויעשו מעשים מגונים ואין מושיע. לא תוכל ללכת בשבת למשחקי כדורגל, לא יהיו משחקים.לא תוכל לנסוע בשבת לחוף הים, יפרידו בין גברים לנשים בתחבורה ציבורית, יפרידו בין המינים בשפת הים בימי חול ,יאסרו על שביתות, על הפגנות,וכל ביטוי שיהיה לצנינים בעיניי השלטון. במקום גנון יפתחו "חדר", עם רבי .למי שלא מאמין יקרא את המשנה הסדורה שיש לח"כ אבי מעוז מ"עוצמה יהודית".

אין ספק שיבואו הכחשות נמרצות, גם מצד הפוליטרוקים החרדלים, אבל הכחשות הן הסברה מתגוננת והסברה מתגוננת היא נפל. הכותרות הראשיות הן של הסברה תוקפת  והסברה מתגוננת מקומה בכותרות קטנות בעמודים האחוריים. הראשיים עסוקים כבר בהסברה תוקפת אחרת.תסבירו בכוח- ובעיקר – תפחידו. זאת השפה שמבינים הבריונים הלאומניים הגזעניים ובה הם מפטמים את הציבור.

.

אנחנו כאן, ו"כאן" זה אנחנו.

וותיקי השידור הציבורי וממיניחי היסודות שלו -בעצומה נגד כול פגיעה  בתאגיד , הערוץ היחיד שמייצג את הציבור על גווניו.

קול קורא להגנת השידור הציבורי

שר התקשורת בממשלה החדשה, שלמה קרעי, הודיע נחרצות בראיון בערוץ 12 ובמקומות אחרים כי ״אין מקום לשידור הציבורי במדינת ישראל״. הוא הוסיף כי ״נפתח את השוק לתחרות״ ו״נכניס לכם תחרות בין העיניים״.

לדבריו אסור שכל הפקות המקור יופנו למקור אחד. לפיכך הוא מתעתד לקצץ מאות מיליוני שקלים מתאגיד השידור ולהשקיע מיליארד ש״ח בחברות הפקה ( כנראה עם הקשרים הנכונים) שיתחרו ביניהם. הוא מתכוון להסיר את הרגולציה לבטל את הרשות השניה ולפרק את מועצת הכבלים והלווין.

להשקפתו מהדורות החדשות של הערוצים 12 ו-13 הם ערוצי תעמולה. די ברור שמטרתו של מר קרעי היא שציבור הצופים לא ייחשף למגוון עובדות ודעות, ובעיקר לא לביקורת לגיטימית על המימסד השולט.

אנו, מנהלי עורכי ומגישי החדשות של השידור הציבורי, שעמלנו על הקמתו וביצור אמינותו, מקצועיות עובדיו וחופש ההבעה שלהם, חושבים שבמדינת ישראל דמוקרטית, הכרחי שיהיה ערוץ ציבורי חזק ( הכולל טלויזיה, רדיו ודיגיטל) וכי זכות הציבור לדעת, חופש הביטוי וכללי האתיקה הם עמוד האש ההולך לפניו.

תקציב ההפקות של התאגיד הוא כ-270 מיליון ש״ח. בין ההפקות: ״שעת נעילה״, ״המפקדת״, ״קופה ראשית״

״טהרן״ ״המירדף״ ועוד – הפקות שהפיקו חברות פרטיות, זכו לפרסים יוקרתיים, להכרה בינלאומית רחבה ומביאות כבוד למדינת ישראל. ובנוסף הפקות יוקרה כמו האירוויזיון ושידורי המונדיאל.

״פתיחת״ השוק לתחרות, כחזון השר, תביא לדרדור השיח הפוליטי הרציני ולהפחתה משמעותית של ההפקה המקורית. תחרות שעניינה המרכזי הוא רייטינג, תכוון למכנה המשותף נמוך ביותר שעיקרו תכניות בידור, חידונים ותחרויות בזמן צפיית שיא. וכך עלולים צופים רבים לנדוד לערוצי כבלים מיובאים.

לפיכך אנו מבקשים משר התקשורת להימנע מהצהרות המעוותות את המציאות, ובוודאי שלא לתרגם הצהרות אלה למעשים שיגבילו את חופש העיתונות והתקשורת, ויהפכו ציבור גדול של עיתונאים לשופרות פוליטיים, ויגרמו למאות בעלי משפחות למצוא עצמם מובטלים וחסרי פרנסה.

אנו קוראים לממשלה להסיר את ידיה מהשידור הציבורי ולאפשר לו למלא את ייעודו על פי חוק. ביטולו היא פגיעה ממשית במרקם הדמוקטי העדין של מדינת ישראל.

ניצולי שואה- חפץ מושלך בין משרדי הממשלה.

השואה לא זו בלבד שהיא עצמה הפכה לסוגיה פוליטית תוך זילותה, אך הטיפול בניצולייה הוא כמו בכדור פוליטי- מכדררים אותו.

מה שייחד את הממסד הישראל, בעצם כל הממסדים בישראל ,בטיפול בניצולי שואה הייתה, והווה ,הפטרוניות. הם פעלו למען הניצולים והשרידים,לא תמיד בהצלחה, אבל לא אתם.  אם בסיום מלחמת העולם השנייה, כאשר השרידים הגיעו לארץ בחוסר כול הייתה לכך הצדקה, עם הזמן זה הפך למדיניות. זאת לא הייתה מנותקת מן הגורם הפוליטי. המפלגות ראו בהם לא רק שרידים אלא פוטנציאל אלקטוראלי. בראש וראשונה מפלגת פועלי ארץ ישראל- מפא"י, אבל לא רק. גם "חרות" הימנית, האימא של הליכוד, לא  הניחה ידה מהם ובסוגיית השילומים מגרמניה נהגה אף בצורה אלימה במתקפה על הכנסת.

אנו מדברים  על תקופה שרובם המכריע של ניצולי השואה היו בשיא גילם ולפי ההיסטוריונית והחוקרת  פרופסור חנה יבלונקה הם עשו מאמצים ובהצלחה רבה להתערות בחברה הישראלית ואף להטביע את חותמם בתחומים שונים. שלא לדבר שהרוב המכריע של שורדי השואה גויסו לצה"ל ובמלחמת העצמאות הוו כ- 40% מן הכוח הלוחם.

ביטוי מובהק להעדר שיתוף הנצולים ניתן למצוא בהסכם השילומים עם גרמניה.ראשית, כציבור, רובם התנגדו לפיצויים, הואיל והם לא ראו שום פיצוי שיענה על האבדן שלהם- של הכל כמעט. אבל גם אלה שחשבו שיש מקום לצעד גרמני כזה, ראו בהיקף הפיצוי מכול בחינה שהיא, לעג לרש וצריבה על פצעים שלא הגלידו. אתייחס לכך בהמשך. ניצולי השואה או ההתארגנויות השונות של הניצולים, כמו ה"לנצמאנשאפטים" לסוגיהם, לא זכו לתשומת לב כסובייקטים, לאמור כמי שזה נוגע בעיקר להם, אלא כאובייקטים, כאלה שניתן להשתמש בהם כמו כול חפץ ובלבד שזה יהיה טוב למדינה. ואכן, ביסוד ההסכם עם הגרמנים,הייתה הדאגה של ממשלת ישראל,ליתר דיוק ראש ממשלת ישראל  ,למצבה הכלכלי של המדינה,ולא לניצולים. המדינה עמדה על סף פשיטת רגל כלכלית.

ראשית הגלגול.

תחילה -היסטוריה בקיצור.החוק הראשון של הכנסת שעסק בנושא  בשנת  1954 כלל לא עוסק בניצולי השואה ובשרידיה. כרגיל באותם ימים מי שהיה פולפולרי בחברה הישראית היו מורדי הגטאות והפרטיזנים. זאת אף שהסכם השילומים עם גרמניה היה  בשנת 1952, הסכם שכאמור סייע למדינה כלכלית, אך החוק שהתקבל נקרא "חוק נכי המלחמה בנאצים". הטיפול עבר ממשרד הביטחון ,שעסק בנושא עד אז, למדור שיקום במשרד האוצר. לימים בשנת 1957 הוקמה הלשכה לשיקום נכים אשר טיפלה גם ב" נכי רדיפות הנאצים" כלומר סוף סוף מדובר היה בניצולי שואה אך בשם אחר. לפני כן הם נקראו "שארית הפליטה"- מעין דימוי תנ"כי. רק בשנת 2007 נחקק חוק ההטבות לניצולי השואה ולשם כך הוקמה "הרשות לניצולי השואה".

זה אגב קרה לאחר יובל שנים שבמהלכן הזרימה גרמניה לישראל מיליארדי מרקים גרמניים לא כשילומים לממשלת ישראל אלא כפיצויי לניצולים תוך הרחבתם למי שהוגדרו כניצולים במדינות אחרות מלבד אירופה. גם מתוך הכספים האלה הופנו כספים לממשלה לשם טיפול בעולים ניצולי השואה, כספים אשר שימשו לקליטת עולים גם מארצות אחרות. הרשות פעלה במסגרת משרד האוצר .בשנת 2020 במסגרת הסכם בין ה"ליכוד" למפלגת "כחול לבן" הועברה הרשות למשרד לשוויון חברתי.הרשות הוסיפה לפעול באותו משרד גם במסגרת "ממשלת השינוי" בראשות ח"כ מירב כהן מ"יש עתיד".

ההתארגנות של ניצולי השואה.

כאמור, הניצולים לא שבעו נחת, בלשון המעטה, מן המדיניות של ממשלת ישראל, אשר הסכימה לתשלום רנטה חודשית רק לניצולים שנולדו בגרמניה. זאת בשעה שרוב הניצולים ורובם המכריע של הקרבנות באו ממזרח אירופה. שני שרידיי שואה, נוח פלוג ומשה זנבר, שניהם,  הראשון כלכלן בכיר באוצר בעבר והשני נגיד בנק ישראל בעבר, החליטו שהגיע הזמן להתארגן מול הממסד.לאחר גלגולים רבים במהלך השנים לגבי הרכב הארגון, בשלהי 1993 הוקם "מרכז הארגונים של ניצולי השואה" אשר שימש כארגון גג לכול הגופים השונים שעסקו בפן זה או אחר של ניצולי השואה. קרוב ליובל שנים לאחר הסכם השילומים ציבור השרידים הפך  לאוכלוסייה זקנה. בנייר עמדה של הארגון צווינה עובדה זאת ש"ניצוליי השואה מזדקנים והולכים ורבים מהם חיים בתנאים כלכליים קשים ביותר". מטרה נוספת שקבע לעצמו הארגון הוא  טיפול סוציאלי בניצוליי השואה אשר נזקים לשירותיי רווחה,בתי אבות,מיטות סיעודיות וכיו"ב.

במשך שנים רבות כהנו השניים, משה נזבר כיו"ר המרכז ונוח פלוג כמזכיר הכללי. בתקופה שלהם  הוחל במתן דגש לא רק לצרכים החומריים של שרידי השואה אלא גם הערכיים. בין היתר נוסד כתב העת "מזכר" אשר מביא לצד הנושאים החומריים,מגוון רחב של נושאים בתחומי החברה, הכלכלה, התרבות, העולם היהודי, תופעות אנטשימיות וגזעניות ועוד.מיזמים  שונים נעשו בשיתוף פעולה עם מוסד "יד ושם".  בין היתר "הכנס הבינלאומי למורשת ניצולי השואה המשמעות הערכית והמוסרית לעולם"- שנערך בשנת 2002 , הקמת ועצה ציבורית למיזם של תרומת ניצולי השואה  ובסיס להקמת העמותה "עופות החול" שעסקה בתעיוד חזותי של הניצולים כיחידים וכקבוצה.

כיום היו"ר של המרכז היא קולט אביטל, שכהנה בכנסת שנים רבות ועסקה בין היתר בנושאי ניצולי השואה .היא יזמה הקמת וועדת חקירה לבדיקת  סוגיית האיתור וההשבה של נכסי השואה בישראל. הוועדה איתרה נכסים בשווי של כמיליארד שקלים. אך צריך היה לנהל מאבק נגד הגופים שהחזיקו בנכסים ובראשם בל"ל.התוצאה הייתה הקמת החברה להשבת רכוש שעם יוזמיה נמנה אברהם רות, שריד שואה מהולנד.בשלב האחרון של קיום הוועדה, היא עשתה מאמצים למצוא יורשים, אך בסופו של דבר  נמצאו רק קומץ שלהם חולק סכום של 300 מיליון לערך והשאר חזר לאוצר.

כמו עניים בפתח.

בדבר חשוב אחד לא עסק "מרכז הארגונים של ניצולי השואה" בקיום של עצמו. וועידת התביעות  והמרכז היו המנוף להזרמת מיליארדי יורו לישראל. גם מסיבה זאת וגם משקיולים אחרים מן הראוי היה לחתור לכך שהמרכז יהפוך לרשות סטאטוטורית או גוף, כמו עמותה  אך כזאת שמתקיימת על קרן נושאת רווחים. למשל אותם 700 מיליון שחזרו לאוצר מן הראוי היה שיועברו למרכז הארגונים.

במצבו כיום מרכז הארגונים הוא  עני שמחזר על  פתחים, פעם של האוצר, פעם של המשרד לשוויון חברתי. שכן אף שמאות אלפים מקרב שרידי שואה הלכו לעולמם, עדיין ישנם כאלה ,לרוב ניצולים מחבלי ברה"מ בעבר, שזקוקים לעזרה בתחומים רבים והמוסד הראשון שאליו הם פונים הוא המרכז. הוא מסייע להם גם בסיוע וגם בהדרכה בשבילי הביורוקרטיה הישראלית. בין היתר גם בתחום הלוגיסטי של  הליך קבלת פיצויים מסויימים מארצות מזרח אירופה, כמו פולין,רומניה ואחרות. מילוי טפסים למדינות אלה, קומוניסטיות בעבר, הנו כמו  קריעת ים סוף. היו מקרים ביורוקרטיים מצד גורמים מוסדיים שונים שמנעו טיפול  הולם בניצול והייתה דרושה התערבותו של מנכ"ל הארגון ,אבי רוזנטל, כדי לפתור את הבעיה. לאמור שגם היום המרכז ממלא תפקיד  חיוני לניצולים. זאת כשכול הסגל בשכר הוא כמודמני שניים וחצי עובדים והיתר בהתנדבות. והיו מקרים שכמה חודשים לא שולמה משכורת לאנשים וקולט אביטל הודיעה שאם לא יתקבלו סכומים ראשונים, היא מעבירה את המפתחות לממשלת ישראל. איזו בושה!!

בשנתיים האחרונות רשות ניצולי השואה פעלה במסגרת המשרד לשוויון חברתי והרושם שלי הוא ששיתוף הפעולה היה פורה אם כי באחת השיחות עם אנשי המרכז, גם כאלה שפועלים בהתנדבות, התלונה התייחסה להעדר תקצוב מספיק ובמועדו. בעיה כרונית, בייחוד כשמדובר בגופים ציבוריים כאלה. אך לא שמעתי תלונות על הקשר השוטף. אני התרשמתי כי השרה מירב כהן שעמדה בראש המשרד לשוויון חברתי שכלל את "הרשות לניצולי שואה" עשתה את המירב. זאת לא רק בתמיכה חומרית אלא גם ערכית. היא אימצה את הרעיון של קיום "צעדת התקומה" שאמורה הייתה  לצאת מהר הזיכרון בירושלים אל  גבעת רם, שעליה שוכנת הכנסת ריבון העם- כסמל "משואה לתקומה" . בשל הקורונה והחלפת הממשלה  המצעד טרם צעד. אלא שח"כ מירב כהן נטלה אתה את המיזם הזה אל הכנסת וכבר החלה , בנסיבות הקיימות, להגשים אותו. האירוע שהיא יוזמת לציון "יום הזיכרון הבינלאומי לשואה", שחל בשבוע הבא,שהוכר כ"יום השורד"- ייקרא " מעלים על נס את מורשת ניצולי השואה מדור לדור"

מימין. משה זנבר, נוח פלוג, קולט אביטל, ח"כ מירב כהן.צילומים: אוסף פרטי,ווקיפדיה.

אשר לרשות לניצולי השואה שבה תלוי "מרכז הארגונים של ניצוליי השואה"- היא עדיין מתגלגלת אי שם בפרוזודורי השלטון, כנראה בדרך אל משרד ראש הממשלה, עוד איזו תוספת לאשכול הכבד שם.

זה מזכיר לי את סרטה התעודי של  הבמאית נילי טל לסדרה של הטלוויזיה הישראלית בשם "תעודת זהות" ששודרה בסוף שנות ה-70 . בפרק על ביורוקרטיה הוצג בין היתר סרטה של טל ובו רואים עגלת קנייות באחד הפרוזדורים של מחלקת ההנדסה של עיריית תל אביב, ותוך כדי הדחיפה של העגלה עמוסת תיקים, בדרך נופלים אוגדנים מפורקים, כשכול "קלאסֶר" כזה מייצג אדם. הנמשל הם ניצולי שואה.

חכמת הזקנה

כמה תובנות מתוך לקט.

לפני למעלה משנה העביר אליי ידידי ישעיהו-שקייה תדמור, פרופסור  תדמור -תוארו האקדמי וחוקר בולט ומרצה בנושאי חברה וחינוך, טיוטות לאי אלה תובנות שלו על הזקנה-ליתר דיוק על  חכמת הזקנה. אהבתי אותן משני טעמים. הכותרת חכמת הזקנה מקפלת בתוכה איזה פיצוי לקהילת הקשישים שההייחסות אליה אינה המסורתית של זקני העדה, כשהמשמעות הייתה ההנהגה של העדה בשל הנסיון שלה צברו בחיים. הנימוק השני הוא תוכנן של האמירות הנבונות מאוד. הצרוף של השניים יש בו כדי לגרום קצת נחת רוח לציבור שהגיע למרום שנותיו.

מן הסיבות הללו עודדתי אותו שיפרסם אותם והוא לשמחתי עשה זאת. ברשותו בחרתי כמה מן התובנות.

איור בן רוטנברג

  • תפיסת העצמי- עצמאית יותר.

ככל תפיסת האני, תפיסתי את עצמי, היא במידה רבה השתקפות של  תפיסת הזולת אותי. תפיסת החברה אותי .בזקנה תפיסת האני תלוי פחות  בתפיסת האחרים. היא עצמאית ואוטנטית יותר. מול התלות  ההולכת וגדלה בתקופת הזקנה, דווקא תפיסת הזהות העצמית עשיה להיעשות ריבונית יותר. תלויה  פחות באחרים.

במילים פשוטות,מתגלה אצלי שבזקנה אני סופר פחות את מה שאומרים עלי אחרים,אפילו  פחות ממה שאמורים לי יקיריי. מכאן שאני חופשי יותר לעשות מה שמתאים לי לעשות,גם אם אחרים מסתייגים מזה.

  • הבחנה טובה יותר בין העיקר ותפל.

מול "קלה כחומרה" ו"ייקוב הדין" ,לא רק בדת אלא גם בעניינים שונים בחיים ,במשפחה, בתעסוקה, בקריירה-חכמת הזקנה משכילה להבחין באורח מדויק יותר בין החשוב לפחות חשוב.בין הרלוונטי- בין "ייהרג ולא יעבור" -לבין "לא נורא- במקרה הזה אפשר לעבור."

אין מדובר בנסיגה מעקרונות ומערכים אלא בראייה מפוקחת יותר של הגיונם,מהותם ומידת תקפותם באירועי קיום שונים. משתכלל הכיול שלהם: נוצר דיוק רב יותר בהגדרת מצבי החיים ובאופן שבו יש לקיימם. בתוך כך,גם משתכללים כושרי  ההתמודדות עם דילמות,שעקרונות וערכים מתנגשים בהם,והיכולת לבחון נכון.

ו.תפיסה ספקנית ואירונית

  מול וודאות ה"חד משמעי" וה"לא יעלה על הדעת"-גוברת הספקנות.עם הספקנות- מידה של ריחוק מסוים מן העולם והתבוננות בהן בגישה אירונית,גוברת הידיעה שהדברים עשויים להתרחש בניגוד למצופה. בניגוד להיגיון. קבלה פתוחה וידידותית יותר של "צחוק הגורל" לעתים גם גישה עוקצנית יותר.

הספקנות היא תנאי למחשבה רציונאלית,מדעית וביקורתית. היא גוברת בי בזקנה.וכך אני מוצא את  עצמי מפעם לפעם בעמדה סוקרטית-אירונית,המחפשת ומצהירה "אני יודע שאינני יודע",כפתח להכרה מהותית של תופעה מוכרת כביכול.

ח.תפיסת הנתינה כהורשת הרוח

   הנתינה מתוך אהבה משמעה בראש וראשונה העברה מעצמי-משכלי,מתובנותיי,מניסיוני,מנפשי ומרוחי-אליך או אלייך. בלא צפייה להחזר.היסוד הזה שבנתינה מתחזק בזקנה.ונוסף לו מניע ההורשה.עם הנתינה מתחזקות  התחושה וגם המודעות לכך שמה שאני נותן בתחום הרוח יישאר בידיך ובידייך,בידי צאצאיי,גם אחרי מותי. הנתינה מלווה עתה אפוא בהכרה שכלול בה יסוד ההנצחה.כך אני מנציח את עצמי בקרב יקיריי.

ההורשה כוללת הכל. אבל כאן כוונתי  להורשה הרוחנית.למה שילדיי ,נכדיי,ונינותיי יזכרו ויקחו ממני-כתובים,האמירות ,העמדות,המחוות,,ההומור,החיבוקים והאהבה.

יח.ניהול הזקנה

    ניהול החיים היא מלאכה מיגעת .קשה להתנהל בתמרון מתמיד בין משימות תובעניות ומהוהיות רבות ושונות,שכול אחת מהן דורשת את מיטב ההתרכזות בה ובנמרצות גבוהה.כל זאת ב 24 שעות היממה,הנראות  כסד צפוף ולחוץ. בזקנה המצב הפוך. רשימת המשימות  מידלדלת.המטלות מצטמצמות לנושאים הראשוניים והיסודיים-אוכל,בריאות,משפחה. המחויבויות מתמקדות בנושאים ובאנשים מעטים.ויש זמן.זמן למכביר. בנתונים אלה ניהול החיים קשה שבעתיים.עולות שאלות בדבר טעם החיים. אדם זקן ניצב איפוא  בפני כמה אתגרים,ובהם מציאת משמעות  בדברים הקטנים,הפשוטים,,ויזום פעילויות-כול פעילות:לימוד,תרבות,ספורט,טיולים בטבע,התרועעות עם חברות וחברים,התנדבות ותחביבים.

ניהול הזקנה היא איפוא מלאכה קשוחה ,שעיקריה הם קיום סדר יום קפדני וגמיש כאחת, מילוי היום בפעילויות מגוונות, ככל הניתן, חלקן  מחוץ לבית עד כמה שאפשר, ומעל לכול הפקה מחושבת ומודעת ,גם אם בדוחק לעתים  של משמעות ושל הנאה מהן.

ישעיהו תדמור

עד כאן דברי ישעיהו תדמור. הדבר היחיד שאני להוסיף זה לצטט את סוקרטס גדול חכמי אתונה. "נהנה אני מאוד לשוחח עם זקנים מופלגים, אותם אנשים שעברו לפנינו את הדרך,שגם נצטרך לעברה,כדי לשמוע מפיהם- מה טיבה של אותה דרך”

:"