הצהרת בלפור 2019

ביום מן הימים כשההיסטוריונים יעברו על היומנים של בנימין (ביבי) נתניהו ימצאו בין היתר את המשפט הבא:

בבָּלפוּר יסדתי את מדינת היהודים-פלסטינים.

 

 

 

העוקץ של איווט


עדיפה קואליציה עם התנועות החרדיות והרשימה הערבית כגוף חוסם בסוגיה החשובה ביותר למדינה – שלום

אביגדור ליברמן קנה את עולמו הפוליטי וגם את מקומו במדעי המדינה ובתעמולת הבחירות במוצאו סוגיה ערכית מובהקת שחסרה במערכת הבחירות הנוכחית והיא עקב אכילס של מפלגות הימין – המפלגות החרדיות. הוא העמיד במרכז המצע שלו סוגיה שלא זו בלבד ששיקם סביבה את מעמדו בקרב הציבור הרוסי, אלא אף דיבר אל ציבורים אחרים, שגם הם רואים סכנה בכפייה הדתית – הן כפרטים והן כחלק מהחברה הישראלית בכללה. נוצר שילוב של נסיבות לצד פיקחות מניפולטיבית שהצילה את רשימתו של אביגדור לברמן – "ישראל ביתנו" ואף הוסיפה לה קולות כמעט מכל הקשת הפוליטית. המכנה המשותף בין תומכיו היא המֹועקה שהם חשים מהשתלטות התנועות החרדיות על חיינו. עד מהרה הפציעה בליברמן ההכרה שזהו עקב האכילס של ביבי. כאן – במניפה רחבה – מצא קהל גדול בהרבה,שאין בו מכנה משותף או אג'נדה ברורה למעט מה שנאמר לעיל לצד המיאוס בשלטונו הממושך של ביבי.

במעגל הרחב יותר הניב "הקלף" של ליברמן ססמה נוספת שגם היא פופוליסטית – ממשלת אחדות. העם שלנו אוהב ממשלת אחדות, הן בכלל והן בפרט אל מול איום בטחוני כלשהו, אמתי או מדומה כחלק ממערכת הבחירות. בנסיבות שלנו – כך פועלים הדברים. את מחיר הזיווג הוא כבר נקב: ממשלת אחדות של הליכוד והמרכז כשהדתיים בחוץ. צאו וחשבו שאם הליכוד בפנים הרי שגם ביבי בפנים. ומה עם כתב אישום. כלומר, הגוש הימני בקואליציה יהווה בפועל הרוב, ו"כחול לבן" יספק כמה סוסים טרויאניים משלו. האם זהו העתיד המיוחל של מפלגת "כחול לבן"?  שלא לדבר על מדיניות המפלגה, שאיש לא הצליח לפצח את קוד ה"אניגמה" שלה עד כה.

 

          גם התפנית האחרונה של בני גנץ בנושא המפלגות החרדיות,

בניסיון למשוך מנדט או שניים מישראל ביתנו, היא כמעט פתטית. מדוע ההתעוררות כה מאוחרת? ודווקא בנושא הדת העמימות שיחקה לטובתו. היה עליו להשאיר את לפיד כ"שוטר הרע" בנושא דת ומדינה, ולהמשיך באלם. למרות שהסקרים נתנו לו ציון טוב זו אסטרטגיה גרועה, לדעתי . מדוע הולכות ורבות באחרונה. פניות אל יאיר לפיד שיוותר על  רוטציה בהנהגת התנועה אם לא מביאים בחשבון את המפלגות החרדיות.

החלופה אינה פשוטה, אלא אם מביאים בחשבון את המפלגות הערביות כגוש חוסם. השאלה היא אם מנהיג "כחול לבן" בני גנץ יכפה זאת על החלק הימני במפלגתו. בני גנץ כבר הוכיח שאינו יצחק רבין. עם זאת, ב-25 במאי בעצרת נגד שחיתות שלטונית ליד מוזיאון תל אביב כפה גנץ על החלק הנצי במפלגתו לשתף בעצרת את מנהיג המחנה הערבי איימן אודה.

לפיכך, אם לבחור בין שתי החלופות, עדיפה בעיניי זו של המפלגות הדתיות על פני ממשלת "אחדות", שכן הסוס שרכב עליו ליברמן היה חוק הגיוס. אילו קיבלו הדתיים את חוק הגיוס, היה הדבר מכשיר אותם למהדרין מבחינתו בכל הנוגע לכפייה הדתית שבה הוא מאשים אותם , וכפייה זו היא שהפכה אותו לאביר על הסוס הלבן.

יותר משהמפלגות החרדיות סוחטות – השותפות סחיטות

באשר לחלופה גם לחילוניים יש קלף טוב בבואם לנהל מו"מ על הצטרפותן לקואליציה של התנועות החרדיות. אלה, בעיקר החלק החסידי של "יהדות התורה" כלומר "אגודת ישראל", וליתר דיוק האדמו"ר מגור, רואה בחוק הגיוס את הסכנה הגדולה ביותר לעולם החרדי. ולכן ויתור על גיוס החרדים כמחיר הצטרפותן של המפלגות החרדיות יהיה בו כדי לתפוס שתי ציפורים באבן אחת. צה"ל אינו זקוק לחרדים, שכן אין מדובר בדתיים לאומיים. הם נטל ולא נכס. החרדים יכולים לשרת בקהילותיהם ובאמצעותן בתחומי השירותים הציבוריים. להערכתי יסכימו אפילו לשירותי התחבורה הציבוריים בערים בשכונות חילוניות. כמי שצמח בקרבם ועוקב אחריהם מקרוב, המפלגות החרדיות יכולות לשמש דוגמה לפרגמטיות, ולא מפתיע שהיו חלק מרוב הממשלות הקואליציוניות בישראל. הם יודעים לסחור ומוכנים לשלם הרבה  כדי להיות בפנים. בחוץ לדידם לא סתם קר אלא כפור סיבירי. הערך המוסף המשמעותי שטמון בתמיכה באי אלה מפעלים דתיים החשובים להם הוא שילובם, נשים וגברים, בשוק העבודה (כשמדובר בחרדים שתורתם לא אמנותם). העת בשלה לכך. יש בקבוצת אוכלוסייה זו פוטנציאל מצוין בלתי מנוצל, ושילוב כזה יהווה תרומה אדירה לכלכלת ישראל .

המניע העיקרי של התנועות החרדיות האשכנזיות בהתנגדות ל"חוק הגיוס" היה למעשה האדמו"ר מגור הרב יעקב אריה אלתר – האיש שעל פיו תישק המדיניות של "אגודת ישראל", שותפתה של "דגל התורה" הליטאית. גם הוא הסביר שעשה הכול "מעל לשולחן ומתחת לשולחן" כדי ללכת לקראת הקואליציה בנושא "חוק הגיוס". אין כחסידים והאדמו"ריהם בהגמשת  ההלכה אם הדבר משרת את צבאות השם. האדמו"ר הנוכחי יכול להיתלות באילן גדול – סבו – שאותו הכרתי בילדותי. סבו של האדמו"ר הנוכחי של חצר גור היה האדמו"ר אברהם מרדכי אלתר, בעל "אמרי האמת", אולי גדול אדמו"רי גור מבחינת מספר חסידיו בעולם,  מעל מאה אלף.

mordechail-altergrandfather_david_naidat

משמאל האדמו"ר מגור מימין סבי דוד ניידט

בשלהי שנת 1937 או בראשית שנת 1938, לאחר שובו של האדמו"ר מביקור חמישי בארץ בישראל  סבי דוד ניידט, יו"ר הקהילה שלנו, ממנהיגי האגודה בפולין וידיד קרוב של האדמו"ר ותורם        נדיב לחצר גור נסע להיפגש אתו, דומני לאחר מחלה כלשהי שפקדה אותו, והוא לקח את נכדו אתו. על האדמו"ר סופרו נסים ונפלאות. עילוי ואוריין בעל זיכרון פנומנאלי, שידע לצטט ברצף פרקי משנה ותלמוד; ספרייתו כללה אלפי ספרים, והיה ידוע כאדם נוח לבריות ומתון בתפיסת עולמו. סבי אמר עליו שהוא היה ציוני בדרכו וביקר חמש פעמים בארץ ישראל וקנה שם קרקע. הוא היה איש שלום ואף כתב על כך.

צילומים: מכון עמודי האור

admor20for20peace

חרף העובדה שהמפלגות החרדיות שהיו ידועות מאז ומעולם כבעלות גישה אוניברסלית, הן בתוקף הנסיבות והן כמחיר השותפות עם הימין –  הפכו ללאומניות. וכמיעוט חברתי אין דבר העומד בפני רצונן לקבל את אשר ניתן לקבל.  על פי האמרה הידועה "לא העכבר גנב, אלא החור גנב", יודעים החרדים לסחוט רק כאשר שותפיהם סחיטים. כסוחרים ממולחים הם יודעים היטב מתי לעצור ולהוריד מהמחיר. שותפות אתם אינה על קרח או מים אלא על אדמה יציבה. ברגע שהגעת אתם להסדר הם מקיימים אותו. מה שלא בטוח כשמדובר באביגדור ליברמן במקרה של פשרה,  ובוודאי לא אצל ביבי שחתימתו היא עורבא פרח.  אגב, הבעיה הגדולה באמת היא  הדתיים הלאומיים, ליתר דיוק הלאומנים המשיחיים. חלקם אף  מערער את אשיות המדינה.

בעקבות התקדים של ממשלת מיעוט אצל יצחק רבין, כשהמפלגות הערביות היוו גוש חוסם. ממשלה זאת כיהנה בין השנים ,1993-1995 ומה ששם לה קץ היה רצח רבין. יש להניח שיעשו זאת שוב בקואליציה של שמאל -מרכז- חרדים.

ממשלת אחדות נחוצה בעתות חירום. במצבים רגילים היא נוטה לקיפאון. היא חייבת לשמור על סטטוס קוו-אנטה, לאמור מעין קונפדרציה בעלת גג משותף, וזאת בשעה ש"כחול לבן" בעצמה היא מעין קונפדרציה. ממשלת אחדות היא אפוא בולמת מטבעה יותר מאשר דוחפת. במציאות הישראלית שהתרחקה כל כך מהנורמות של דמוקרטיה בריאה, נחוצה זריקת דחף. הרחקת ביבי נתניהו מהגה השלטון היא צעד קטן ראשון, אך אין די בו כדי להבריא את החברה הישראלית. והחשוב מכול, נושא השלום חייב לחזור לראש סדר היום במטרה להביא קץ למלחמות ולהקזות הדם, וזאת כל עוד חלון ההזדמנויות בעולם הערבי נותר פתוח. אנו חיים במזרח התיכון, ליתר דיוק במדינת ישראל,  מקום שבו הכול עוד יכול לקרות. לטוב ולרע. נותר רק לקוות שתתממש חלופה מדינית מיטיבה.

 

 

בלי וירוסים. www.avast.com

 

 

המוות לא זקוק לפולחן. גם החיים לא.

זאת לא  הפעם הראשונה שאני עוסק באותו מלאך  שאין לו שם , במסורת היהודית, אלא רק תואר- מלאך המוות. בפוסט זה אני מבקש לחזור לנושא של מוות  בחברה הישראלית . זאת במרחק מה מאירוע כזה שמקדשים אותו מעל ומעבר ל"קדיש" השגרתי.

בתחום הרצח- עומדים בפרמטרים בינלאומיים.

אשר למקרי רצח,סטטיסטית אנו עם די בסדר בכול הנוגע לפשעי רצח ובוודאי הרבה יותר בסדר מאשר בארה"ב, שם אפשר לדבר על תעשיית רצח,שנשענת על תיקון בחוקה,שאיגוד הרובאים האמריקאי חרט על דגלו . וחרף מעשי הרצח ההמוניים המזוויעים האחרונים ,הנשיא טרמפ נמנה עם נושאי הדגל. הסטטיסטיקה  היבשה הזאת שמביאה  נתונים על מדד יוקר המחיה זאת אותה סטטיסטיקה שמביאה נתונים על רצח. ביובש מרבי.  אלה, בגרפים, נעים קצת למעלה ולמטה. לדוגמה. בשנת 2016  שיעור מקרי הרצח עלה ועמד  על 5.1 ל 100,000  תושבים מתוך כלל האוכלוסייה, מעט נמוך יותר מהשיעור בשנת  2012. בשנת 2018 ישראל נמצאת במקום גבוה יחסית בין מדינות הOECD .  .רק בחמש מדינות שיעור מקרי הרצח גבוה יותר מהשיעור בישראל שהוא 8.1 ל- 100,000 נפש .השיעור דומה מאוד לממוצע של כל מדינות ה- OECD  שעומד  על 1   לכל 7. 100,000 נפש. לחובבי נתונים סטטיסטיים.

תחקירן, שיחפש  פרוט הנתונים ,ימצא אותם בשפע תוך ציון של  הרבה קטגוריות לפי כול אמות מידה- גיל,מין, דת, גזע, סביבה, משפחה,מקרי רצח שפוענחו ואלה שלא פוענחו, על רקע כבוד המשפחה ועל רקע זלזול בכבוד המשפחה, אלימות פלילית ,אלימות פוליטית,כתבי אישום,פסקי דין, גזרי דין ועוד, ועוד.

אין בכוונתי להשוות לא יחסית ולא בכלל למקרי הרצח עם קום המדינה, כאשר מדובר היה  באוכלוסיה של 750,000 נפש. ב-21 באוגוסט 1949 סערה המדינה כאשר בגן מאיר, היוצא מרחוב המלך ג'ורג' בתל אביב, נרצח המוזיקאי והמלחין בן ה-25 דניאל פקטורי. הזכרתי זאת אגב רשימה על רחוב המלך ג'ורג'. אני זוכר את האירוע כי  בראשית אוגוסט הועברתי מ"חטיבת כרמלי " בצפון לאמ"ן ביפו. ואני זוכר את ההלם שבו הציבור ואני בתוכו קבלנו את הידיעה שהייתה בבחינת לא תיאמן. אנשים ברחובות הלכו רכוני ראש, כאילו מדובר היה בבן משפחה. אם צריך איזה מדד אקראי לָשוני שחל בחברה שלנו, היחס אל רצח הוא אחד האינדיקטורים. במקרה הטוב אנו מתייחסים לזה כאל קריאה במדור מודעות האבל. רואים את הבוקסות השחורות וקוראים הלאה.  אלא אם כן מופיע שם מוּכָּר, אז הבעל שקורא את העיתון צועק לרעייתו שנמצאת במטבח:  "עליזה- את יודעת מי מת,….פרוּמקֶה!.

מוות כ"קרבן עולה".

 וכאן אני נוגע בנקודה כאובה וטראומטית, לי בכול מקרה. אני כואב כול אבדן נפש, אפשר וזה טבעי ואפשר גם נסיבתי. הרי איבדתי הרבה מאוד. עם זאת ,כול אדם שחייו ניטלים ממנו על לא עוול בכפו, נהרג או נרצח, זה כואב לי. בעצם  ההגדרה "על לא עוול בכפו" במדינה דמוקרטית, היא מעוותת. שכן, אם יש עוול בכפו אז דמו הפקר? במדינה מתוקנת ,הרוצח או ההורג עומד למשפט. אבל הכוונה שלי היא כי  המדינה, הממסד, המדיה -מפלים בין רצח לרצח. בין רצח שבוצע בתחום הקו הירוק, לאמור ישראל, לבין רצח  כמעשה טרור בהתנחלויות. ואני  לא מציין  את אלמנט הטרור שכן שָם התודעה הזאת מתחזקת בכוון אחר. אני מדבר על הנרצחת או הנרצח ומשפחת השכול. ואני תוהה,ואני לא היחיד . הרי לא מדובר בחייל שנשלח למלא משימה בשם המדינה והוא  נפל. מדובר באזרח ישראלי. התרגלנו לזה וזה חלק מן הנורמה..

מי שעושה זאת אצלנו הם הפוליטיקאים בניצול ציני של רצח אדם,ומשפחת השכול. לבי עם המשפחה השכולה. אשר לאמצעי המדיה, אלה  מקפידים  על "תקינות פוליטית" נוסף על שיקולי תחרות ורייטינג. ואני מצר על כך שלעתים עיסוק התקשורת  במשפחה השכולה,יש בה חדירה בוטה לתחום הפרט. הוא נחשב לקרבן, קרבן אדם על מזבח המולדת ,וככה אנו מתייחסים אליו כדבר מובן מאליו  .והכוונה גם לממסד וגם לציבור . לא רק לגופו של האסון אלא  כצווי להפקת לקחים. בדרך כלל מדיניים ביטחוניים, התנחלותי ים,  כפי שאלה ,שמטפחים פולחן זה בשם הלאום, ומקדשים דם בשם  האדמה. והציבור מקיים את נבואת ישעיהו "אכול ושָתו, כי מחר נמות"

בהקשר זה, זאת לא המשמעות  הרווחת בכול הנוגע לאירועי רצח בממדים קולוסאליים, כמו השואה והרקע לה, אשר מהם אנו לא מפיקים לקחים. לא,לא מפיקים!   מה שמצטייר במציאות-  זאת  מדינה חזקה, צבאית וכלכלית, ואומה קורבנית שנתונה בשכול מתמיד. למאמינים- הרי הכתוב הוא "תורתנו, תורת חיים למחזיקים בה". אנו לא רוצים להיות שאהידים. הרי אני חוזר ואומר  וחוזר וכותב עד לזרא, ששרידי השואה שעלו מן האפר ומגיא הצלמוות לא הביאו לכאן את פולחן המוות ו"לנצח תאכל חרב".  אלא  את בשורת החיים.

 

באחד הדיאלוגים, בספרו האחרון של אהרון מגד -"קברות התאווה", בין אלנה לבין יונתן ,אנו מוצאים את  אלנה שמוׂטָה את יהונתן הצדה ולוחשת לו: "אני לא רוצה להיות פה". יהונתן תמה עליה: "בגלל החום?" "בגלל שיש פה אווירה של מוות"- אמרה. יהונתן הסתכל בעיניה, כמנסה להבין מה בלבה. "את פוחדת ממערות הקבורה? "שאל. "כן", אמרה. יהונתן שתק רגע ממושך, אחר כך הפטיר כשגיחוך מר עולה על שפתיו: "למה נירא מוות ומלאכו רוכב על כתפינו'" האם מגד שהלך מאתנו,ראה את המדינה שלו מתה. שלי עדיין, עדיין  חיה. וטוב יהיה אם נעלה את הסיסמה "טוב לחיות בעד ארצנו" ונעשה למען מימושה, במהרה בימינו.

 

 

ריגושים מעל לקשת בענן ומעבר לנהר הסמבטיון.

בפוסט שכתבתי  בפברואר 2015 בשם "גשרי אנוש" הערתי שיש פתגם בארמית שאומר:"טורא בטורא לא פגע אינש באינש פגע" .התרגום הוא שהר בהר לא נפגשים, אדם באדם נפגשים. המשמעות היא שעולמנו קטן ואנשים פוגשים אחד את רעהו, בניגוד להרים. אולם לעג העתים הוא שדווקא כיום כאשר העולם נעשה קטן באמצעות רשתות התקשורת המפותחות, קיימת בעיה בכול הקשור באמירה זאת. ואגב,בין הרים  אפשר למתוח גשרים, בין האנשים זאת לעתים מלאכה לא פשוטה.

 

עם זאת באותה כתבה הובאה דוגמה שגם בעידן שלנו, הודות לאנשים טובים ומסורים, גשרי אנוש קיימים. כאן אני מבקש למתוח גשר היסטורי כאשר המפגש הוא בגדר ריגשה .לאדם במרום שנותיו ,אם זכרונו עימו ,משובצים בהן  ריגושים ואלה לא מעטים. הפעם אני מבקש להביא רק שניים מהן,  ושניהם קשורים בעיר הולדתי זדוּנסקה וולה, zdunska-wola ,ליתר דיוק לדמויות ילדות של אותה עיר קטנה במרכז פולין שיותר מארבעים אחוזים מכלל עשרים וחמישה אלף  תושביה היו יהודים.

שלמה ז'ליכובסקי.

שלמה ז'ליכובסקי היה ידיד נעורים של אבי בעיר פאביאניצֶה pabianice  הסמוכה לזדונסקה וולה  וכמוהו הוא  עבר  להתגורר בעירנו. שלמה היה בן בית אצלנו . הוא היה גבר יפה תואר ,בעל שער בהיר מקורזל, וזקן  יפה ומטופח . הוא נראה הרבה יותר כמו גראף אוסטרו הונגרי צעיר, מאשר חסיד. כל אימת שהוא בא לביתנו אנו הילדים מצאנו בו חבר להתרועע. בניגוד לאבי, חברו של שלמה, שהיה אדם די חמור סבר, שלמה היה איש עליז. אבל התכונה הייחודית שלו הייתה שהוא ידע לשיר. היה לו קול בין טנור לבריטון שבו הוא השמיע קטעי חזנות כמו גם קטעי אופרה. לעתים שירָתו בביתנו גרמה לעוברים ושבים למטה ברחוב לעצור ולהאזין. השיר שעדיין מהדהד באוזני  מוקדש לריבון עולם ושמו "אתָה" והוא  בשפת היידיש נקרא "דוּ דוּ". הפתיחה היא "ריבונו של עולם איך וועל איין דוּ-דוּ  זינגען".ריבון העולמים אשיר לך שיר אתָה, אתָה".

לצערי אין בנמצא תמונה של שלמה ז'ליכובסקי, כמו גם לא תמונה של אבי.

אבל לא הייתי מזכיר את שלמה ז'ליכובסקי בשל אותה הכרות  קרובה. שלמה נמנה עם עשרת היהודים תושבי העיר שנתלו בכיכר, בתלייה השנייה של יהודים- בחג השבעות 1942 . התלייה הראשונה הייתה בפורים אותה שנה. אירועים שמצביעים בין השאר כי הרשעות הנאצית שהגיעה לדרגה פרוורטית לא ידעה מעצורים. מדוע לתלות כמה חודשים לפני חיסול הגטו  כאשר תשעת אלפים חוסלו בגז, הוטלו לגיא ההריגה בחלמנו והועלו באש. למה? ככה. כי במקרים אלה לא מדובר באיזו הוראה מלמעלה- כמו חיסול הגטו, אלא איזה תעלול  מזעזע וקורע את הנשמה פרי מוחו הקודח של איזה תליין סדיסט בדרג נמוך, שביקש להפליא במעשה אכזרי ואולי לזכות בציון לשבח. לא "רוע באנאלי" כהגדרת חנה ארדנט בעקבות משפט אייכמן.

"הנה שלמה ז'ליכובסקי עולה למעלה כמעט בקפיצה כאילו הוא עולה לדוכן החזן לפני תפילת מוסף. הוא משחיל את ראשו לתוך הלולאה במרץ רב ומבקש מן השוטר להדק אותה היטב. מישהו מבין הקרבנות צועק : נקמה יהודים נקמה!….לפתע הרחש פסק ודממה מוחלטת ירדה על הזירה בכיכר של זדונסקה וולה. ואז כמו במעמד הר סיני העם ראה את הקול, קולו של שלמה ז'ליכובסקי. הוא לא דיבר .הוא שר לאלוהים כמי שעומד לפני התיבה לפני הקהל הגדול ביותר בחג מתן תורה. הוא שר "שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד" -פעם ועוד פעם וחבריו לגרדום שרים אחריו והקהל למטה ממלמל בקול חנוק. הגרמנים נדהמו. הם נראו מבולבלים. תופעה כזאת לא הייתה כתובה בספר ההדרכה שלהם. אולי גם בהם  נגע קול הטנור האדיר. הגרמנים קפאו על מקומם. היהודים רעדו והתייפחו. אולי יקרה נס ויעצרו ברגע האחרון, הרי זה לא לפי המתוכנן. וכי לא מגיע לעם ישראל-סוף,סוף איזה נס. אבל הנס לא בא. הגרמנים התעשתו וניתנה הוראה למשוך את המשטח. עשרת היהודים התנדנדו על החבלים. הוצבו סולמות והגופות הורדו והושמו במשאית. כאילו חששו הנאצים שאם יתמהמהו  יגיעו מרכבות האל משמיים ויאספו אליהם את הקדושים…..היום אני חושב שאם האדם נולד בצלם כמו שלמה ז'ליכובסקי, זאת הייתה שעתו היפה ביותר. בעוד אלוהים,מקור הבריאה בכבודו ובעצמו הסתתר כאחד האדם באחת משעות השפל שלו"( "גשר של נייר" 1996 ) משורר השואה יצחק כצנלסון כתב פואמה על שלמה ז'ליכובסקי. עם פרידה משלמה ז'ליכובסקי  תם אצלי אחד מפרקי הילדות והנעורים.

מסיבה זאת או אחרת אנשים מתעניינים בשלמה ז'ליכובסקי והם מגיעים גם אליי. רק לפני כמה שבועות צלצל  אליי  מורה דרך ישראלי בפולין והתעניין בשלמה ז'ליכובסקי. שאלתי אותו לסיבה והוא אמר לי שזאת סקרנות אם כי  במסלול שלו זדונסקה- וולה כמובן לא נכללת, אך הסיפור על שלמה ז'ליכובסקי הוא לדעתו חשוב מאוד.  האיש הזה לא היה הראשון לבקש מידע על שלמה ז'ליכובסקי.

לפני שבע שנים ,דני  ברקוביץ' ,תושב "כוכב יאיר" נשוי פלוס שלושה שעוסק בנדל"ן,  חיפש באינטרנט אזכורים על  שלמה ז'ליכובסקי. במסגרת חיפושיו מצא שאדם בשם צבי גיל כתב על שלמה בספרו:"גשר של נייר".הוא  המשיך לחפש והגיע לבלוג שלי "זרקור". בבלוג הייתה מצוינת כתובת המייל שלי.הייתה גם תמונה שלי, ודני  נזכר שראה בעבר את פניי בטלוויזיה, אף שבדרך כלל פעלתי מאחורי המרקע.  הוא שלח אליי מייל והוא השאיר את מספר הטלפון שלו. הוא מתעניין בשלמה ז'ליכובסקי.

אני מרים טלפון לדני ברקוביץ', מציג את עצמי ושואל אותו איזה עניין יש לו בשלמה ז'ליכובסקי או שמא ביצחק כצנלסון שכתב את הפואמה עליו. הוא עונה לי. "אני הנכד של שלמה ז'ליכובסקי"………..פסק הנקודות כאן מסמל את ההלם שקבלתי ולמשך זמן מה לא הוצאתי מילה.

dani berkowich miri zvi

מירי מימין ודני משמאל

אז  הפציעה עלי המחשבה שכאשר שלמה יקירנו  הלך לעולמו, השושלת לא נותקה. מלבד הזיכרון שלי ושל  המעטים שהיו באותו מעמד ושרדו ,שלמה השאיר אחריו מורשת חיה. כאילו שכחתי שגם אמי ואני שרדנו ממשפחה שכמעט כולה נרצחה. וככה גם בתו של שלמה, אמו של דני ואחותו מירי,שרדה. ואותו פתיל קטן שהאודם שלו עדיין רוחש,נדלק לשלהבת. רוחו והמשך השושלת של שלמה-שואה ותקומה.

תל אביב- סטוקהולם- דרך זדונסקה וולה.

באחת ההזדמנויות נפגשתי כאן בישראל עם העורך הראשי של העיתון השוודי "טאגֶנס-ניהֶטֶר". זה עיתון שהוא לא רק החשוב ביותר בשוודיה, אלא בסקנדינביה כולה .שמו של האיש הצעיר בשנות השלושים הוא  פטר ווׂלוׂדִרסקי, שוודי ממוצא פולני, אבל גם יהודי בהכרה אף שהוא נשוי ללא יהודייה. מדי שנה הוא בא לארץ ומתאכסן בדירה של השכנה שלי ,ידידת המשפחה,ומביא לכאן את ילדיו. בשנה האחרונה הוא הביא אתו גם תינוקת בת ששה שבועות.הקדשתי לו אחד הפוסטים. אין זה דבר של מה בכך שחבר הנגידים של העיתון החשוב ביותר בשוודיה בפרט ובצפון אירופה,בכלל,  כאחד היומונים המשפיעים, ממליץ פה אחד להפקיד את העריכה הראשית של העיתון לעיתונאי יהודי צעיר, שכותב גם בביטאון של יהודיי שוודיה. אני לא מתכוון לערוך השוואות היפותטיות בין מדינות שונות.

באחרונה התפרסמו ידיעות על התחזקות כוחות הימין בשוודיה ועלה בדעתי לכתוב פוסט על קהילה יהודית זאת, והפוסט פורסם .שכן אנו כאן בארץ,כולל אותי, לא יודעים הרבה על הפזורה, כפי שציינתי. שלחתי מייל לפטר וולודרסקי וביקשתי את המייל של יו"ר הקהילה היהודית בשוודיה. פטר שלח לי מייל ובו הכתובת והשם של יו"ר הקהילה בשם אהרון פרסטֶנדיק. מקורו ללא ספק בגרמנית או יידיש-פֶרשטֶנדיג,לאמור -מובן. אני פונה לאיש ומודיע לו על בקשתי לדובב אותו במייל ואת הסיבה לכך. הוא משיב בחיוב, תוך ציון שהוא בחופשה ועם שובו הוא ישמח לענות על השאלות שלי. בשלב הבא אני מציג לו מספר שאלות ומציג את עצמי בקצרה תוך שאני מציין את עיר הולדתי, זדונסקה וולה. אהרון פרסטנדיק עונה לי ממקום חופשתו ומאשר שקיבל את השאלות, וכאמור, הוא ישיב עליהם בשובו הביתה בסטוקהולם. עם זאת הוא מדגיש כי העיר זדונסקה וולה לא זרה לו. סבו,  שמואל ינובסקי אף הוא  בא מאותה עיר ושרד את השואה. אחיו הצעיר של סבו עלה לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער בשלהי 1945 . שם האח הוא ירחמיאל ינובסקי.

את המידע הזה ראיתי בחצות לפני  שאני מתפנה לחדר השינה לקראת קריאה בספר מתח  כהרגלי. לא הלכתי למיטה. חשבתי לעצמי שהעולם הוא עגול  ומסתובב לא רק פיזית אלא גם נפשית. כול אחד מאתנו הוא עולם ובמנהרת הזמן,לכולנו זמין איזה  "שאטל" לאחור. ירחמיאל לא זו בלבד שבא אתי לארץ בסתיו 1945  במסגרת עליית הנוער,ושנינו נקלטנו במוסד החינוכי חקלאי במגדיאל, אלא הוא ואשר אוּד( אנשל שיֶרדזקי) שגם הוא בא אתנו למגדיאל, שניהם חברי ילדות מבית הספר, דבר די נדיר בתקופה של פוסט שואה בעיר קטנה. הייתי נרגש מאוד והתחלתי לחפש בקבצים במחשב תמונה של ירחמיאל כדי לשלוח אותה לאהרון פרסטנדיג. משלא מצאתי פניתי לאחד מן האלבומים שלי שבו אני אוסף מבחר של תמונות מאז בואי לארץ. לאחר  חיפוש קל  גיליתי את התמונה שבו מופיעה השלישייה מזדונסקה וולה.

YERACHMHIEL YANOWSKY MAGDIEL

ירחמיאל ינובסקי עומד באמצע. יושבים ימין התמונה אשר אוד( אנשל שיירדזקי) שמאל צבי גלזר-גיל. מגדיאל 1946

ואז חיפשתי את ילדיו של ירחמיאל כדי לספר להם על התגלגלות הסיפור ובאמצעות הבן של אשר אוד,ציקי, שפנה ליו"ר יוצאי זדונסקנקה וולה ,צביקה שטרן, קיבלת  את המייל של בנו עודד. שלחתי לו את התמונה והסיפור. גם ירחמיאל וגם אשר אוד אינם אתנו. ירחמיאל יזם בשעתו מפעל לקסטות מוזיקה ועשה חיל. הוא השאיר שלושה בנים ורעייה. אשר אוד היה אדם בכיר בתע"ש. את התואר "יקיר ירושלים" הוא קיבל בשל הפעילות ללא לאות למען ניצולי שואה נצרכים כמו גם לאנשים אחרים במצוקה או זקוקים לעזרה מכול סוג שהוא. הוא השאיר שני בנים ובת.

הא לכם חוויה שמזדמנת לאדם במרום שנותיו ומחזירה אותו לאחור לא רק לעידן אחר אלא לגלקסיה אחרת.

מה כן חשוב במדינה שלנו

מוטי גילת ותמר אלמוג הם צמד שדרים מעולים, מיומנים ובקיאים בנושאים שמועלים במשדר שלהם ובעיקר נושאים פוליטיים, חוקיים, משפטיים וספיחיהם . לאמור שאין כמעט סוגיה אקטואלית שבלבה או בהיבטיה הם לא עוסקים. המשדר של "מוטי גילת ותמר אלמוג" מובא כול יום ה' ברשת ב' בין השעות 10-12 לפני הצהרים. אין כמעט משדר שלהם שאני פוסח עליו אם אני בבית. בראש וראשונה זה העניין שאני מוצא בו. שנית ,זה בעצם רדיו מצולם ,אבל  ,כמי שעסק בשניהם, תמיד טענתי כי רדיו מצולם, או כפי שהוא נקרא talking heads -ראשים מדברים- הוא מעניין אם התוכן מעניין ותמיד, תמיד ישנה איזו זווית חזותית. תמר אלמוג בשידור הרדיופוני היא שונה לגמרי מהשידור הטלוויזיוני  ב"כאן 11 " היא פרשנית משפטית שנים רבות. שם היא מכופתרת , מאופרת ,אלגנטית . ברדיו לא. היא חופשית, רואים צדודית, תנועת ידיים מלמול בפה, חיוך מסתורי, קימוץ שפתיים, איזו נוזלת קלה, טישיוּ. אנושי ונחמד.live television

בתכנית  הבוקר לקראת סיומה ביקש גילת לומר משפט אחד. פנייה, נרגשת לראש הממשלה ולשר הפנים לאפשר למשפחה הפיליפינית ,אם ושני ילידה שנולדו בארץ , להשאיר אותם בארץ ולא לגרשם. על כך העירה תמר אלמוג  משהו כמו " זה לא הדבר הכי חשוב כיום".

ויש לי שאלה. מה הדבר הכי חשוב היום, או אתמול או מחר. דברים חשובים אינם איזה הר גבוה שצריך לטפס עליו או אוקיינוס שצריך לחצות אותו. גם אחד הנושאים שהועלו היום- ילדים אלרגיים במסגרת מערכת החינוך, והעדר הסולידריות, שכנגדה התקוממו השניים ובעיקר תמר אלמוג, ניתן לומר עליהם שהם לא הדבר הכי חשוב במדינה. הם הדבר החשוב ביותר לאותה אָם ולעוד חמישים אלף ילדים אלרגיים  והוריהם שצריכים להתמודד יום יום. והכי חשוב- העדר הסולידריות ההיכר המובהק של מדינת ישראל הצעירה. שככלל-הלכה ואיננה עוד. זה לא חשוב? יתרה מזאת גֵרוּש מכול מדינה, ובייחוד ממדינה של פליטים, הוא תמיד על סדר היום כי הוא בנימי הנפש של כל חברה ובעיקר מדינת היהודים. וחמלה היא אחד מאבני יסוד של חברה מתוקנת. ולכן זה כן הדבר הכי חשוב עם עוד  דברים הכי חשובים.

תמר אלמוג היא שדרית וותיקה, מנוסה מאוד, נבונה , אסרטיבית מאוד ונָאָה. אנא תמר :הפרטנר שלך, מוטי גילת, הוא אחד העיתונאים המעולים בעלי היושרה, חושפיי שחיתות ציבורית והומניסט בקרבנו.את יודעת זאת. אנא תני לו קצת יותר מרווח. תודה.

 

בלי וירוסים. www.avast.com