ארץ תפארת. ערבה בוכייה-חלק ב'

 

הצרכנים באירופה לא מחכים להנחיות ממשלותיהם-הם לא קונים תוצרת חקלאית גם לא כזאת שמקורה בערבה.

 בעת הגיענו ביום ה' שעבר למושב חצבה ננעל במקום אירוע שנתי בשם "יום פתוח- ערבה" זה אירוע של יומיים שהוא צרוף של " הפנינג" וחשיפת הפוטנציאל של הערבה לגידולים חקלאיים רבים. אין כמעט ירק,שלא מוסיף קשת של צבעים לנוף הצהוב של הערבה. אבל פוטנציאל לחוד ומציאות לחוד. אצל אתי ופיני מוצ'ניק  מה שהעין רואה בתערוכה אינו משקף את המציאות שבה צריך להתמודד כול חבר במושב, שגם אם הוא משכיר " צימרים" הוא חי על גידולים חקלאיים. בהגיענו לחדר האוכל לאכסניה שלנו "בר במדבר", שהיה הפעם, בלבדי לנו, מצאנו קערה של ירקות אורגניים שנקטפו זמן קצר לפני בואֵנו  וזה טעם שלא מוכר לא  אצל ירקנים בעיר ובוודאי שלא ברשתות.  יכולנו רק לייחל שחקלאי הערבה ימצאו יזם שבעזרתו יוכלו לפתוח שוקי ירקות הישר מן הערבה אל העיר.

בחצבה ובסביבה הוקמו החממות הראשונות שבהן נעשו ניסיונות גידול של ענפי חקלאות שונים. החממה מקבלת את השמש,היא מחופה בפלסטיק שקוף שמונע פגיעה בעיקר מן הקור הלילי בערבה. יש חממות שמוארות גם בלילה. אם נוסיף לכך מים שמושקים באמצעות מנגנון טפטוף, קבלנו אקלים טרופי. בשנת 2000 החלו פיני ואתי לגדל פלפלים. הם היו להיט יצוא בחורף והיבול הגיע ל 600 טון. "ראינו כי טוב,אומר פנחס, ועם המעבר של  יוסי למושב עידן עברנו גם לגידולי מלון ואבטיחים. כול זה בעונת החורף והרוב נועד ליצוא.

בשנת 2011 חל שינוי, המחירים עלו, בשווקים בשל דמי התווך של הסיטונאים ושל הרשתות והוּחל ביבוא ירקות שונים .והמצב הלך והחמיר עם השנים ובשנה האחרונה המשק של פיני ואתי הפסיד 600,000 שקלים.

" פיני, אני לא מומחה כלכלי וחקלאי. אז  תן לי על קצה המזלג את הסיבה למשבר, ככה שאני וקוראיי יבינו זאת"– אני אומר לו.

פיני:" משבר הפלפל נבע  בעיקר מסגירת אגרקסקו ,שהובילה את השיווק של התוצרת החקלאית לחול, קבעה מחירים, ופתחה שווקים חדשים.רוב התוצרת נמכרה מראש עם מחיר ידוע.לאחר הסגירה צצו מספר רב של חברות יצוא קטנות – ולמעשה שברנו לעצמנו את השוק. תוסיף לזה עליית מחירי התשומות, בעיקר של העובדים הזרים, הסכמים של ישראל מול תאילנד לבלעדיות בענף החקלאות. לכך תוסיף- תנאים של צו הרחבה לחקלאות שנועדו לעודד את הפועל העברי – לעבוד בחקלאות." כאן עולה חיוך רחב על פניו של פיני. "אין חיה כזאת היום  כמו "פועל עברי", אין ישראלים שהם פועלי בחקלאות, למעט בבתי אריזה בתנאי מיזוג וכיוצא באלה תנאים משופרים .יחד עם זאת אנו מחויבים לתת את אותם תנאים לעובדים הזרים שממילא מיועדים לעבוד בחקלאות. הוספת פנסיות בעלות ישראלית כשהם בתאילנד .מדובר בשכר חודשי של עובד בארץ שמקיים משפחה בתאילנד יותר מחצי שנה. ועוד ועוד גזרות שנוספו במהלך השנים".

שמונה פועלים תאילנדיים עובדים בחממות של המוצ'נ'יקים.  העלות השנתית שלהם,שכוללת הכול,שכר,אכסון,שירותים,ביטוח ומשכורת וכן  השקיה , ומסים על חמישה דונם ליד הבית בלבד ,מתקרבים למיליון וחצי שקלים .זה ממון קבוע. המיכון עלה, המסים גדלו והיצוא ירד . מדובר בעיקר ביצוא לאירופה. זאת המציאות על קצה המזלג.

בעיני אירופאים רבים ישראל כולה היא התנחלות.

לפי הדוח של מנהל סחר חוץ במשרד הכלכלה שמתייחס לשנת 2015 נרשמו ירידות חדות  גם ביצוא התוצרת החקלאית הטרייה למדינות האיחוד האירופי ולשאר העולם. היצוא של תוצרת טרייה לשאר מדינות העולם צנח ביותר מ-20%.

הסיבה המרכזית לצניחה בהיקפי היצוא החקלאי למדינות האיחוד ,הוסברה בדוח של מנהל סחר חוץ, בהצפת השוק האירופי בתוצרת חקלאית מקומית, על רקע איסור שהטילה רוסיה על יבוא תוצרת ממדינות אלה. סיבה נוספת היא הירידה החדה שרשם במהלך השנה שעברה האירו לעומת הדולר, מצב שהשפיע באופן שלילי על כל היקף היצוא לאירופה.

מה שדו"ח המנהל לא מזכיר אבל בשיחתי אתו פיני הסביר לי שיש עוד סיבה לירידה ביצוא החקלאי. היצוא של חקלאות טרייה בחורף היא של חממות ובעיקר של הערבה. כאן גילה לי פיני פן שונה לחלוטין מזה שאנו חשופים לו בתקשורת  שניזונה בעיקר ממקורות ממסדיים. ממשלת ישראל מנהלת מערכה עזה מול  תנועת החרם נגד ישראל- ה-בי די אֶס, שפרושה: חרם,מניעת השקעות ועיצומים נגד ישראל בשל מצב  הכיבוש. בבד בד ממשלת ישראל מפעילה לחץ על מדינות אירופה לבל יחוקקו חוקים שמייקרים את המוצרים שמקורם בהתנחלויות. היינו עדים באחרונה על לחץ כזה שהופעל על ממשלת אירלנד, ובינתיים החוק עוכב. אבל מסתבר כי ציבור הקונים האירופי לא זקוק לחוקים או להנחיות מצד הממשלות שלו. הוא,כול אחד, או רבים ,מפעילים את החרם בעצמם. אבל לא רק על תוצרת חקלאית מן השטחים, אלא על תוצרת חקלאית של ישראל בכלל. ירקות בעונת החורף שפעם נשאו בגאווה את השם: ישראל, או שהשם לא מופיע או שהירקות והפירות לא מופיעים.

" בגרמניה אנו עדים למצב פרדוקסלי"- אומר פיני-" האירופאים בכלל והגרמנים בפרט אינם זוללי ירקות. אבל המוסלמים בגרמניה, כמו התורכים וערבים הם הצרכנים הגדולים של ירקות. הם מחרימים את התוצרת מישראל וסוחבים אתם את הציבור בכלל. זאת הסיבה בעיקר שהיצוא החקלאי של הערבה ירד ב-70% .התוצאה, כפי שראית  בסיור- שטחים של מאות דונם, שבהם גידלו פלפלים הם שוממים. ענף הבצל שמיועד בעיקר לשוק המקומי לא נפגע, בין היתר משום שגידולו לא מצריך משאבים כמו שאר הענפים והמחיר סביר". וכדי להאיר את עיני הקוראים בערבה הזאת גדלים לא רק בצל ופלפל, אלא גם מלון, אבטיח,קישואים,עגבניות רגילות ועגבניות צ'רי,מלפפונים,גויאבה ,לימון, מנגו,תות שדה, אבוקדו, שלא לדבר על תמרים  ועוד

post the arava veg 27067693_1600451226734968_5262230082331090460_n20180202_122321arava treat ata bar bmidbar1

בתמונה: מקצת מגידוליי הערבה. פיני בחממה. קערת הירקות מחכה בחדר האוכל של ה צימרים

.יש חקלאים שמגדלים את הג'ת ,צמח הלעיסה של אנשי המזרח בכלל ושל התימנים בפרט.זאת בשל הירידה בשיווק מוצרי חלקלאות רגילים. יתרה מזאת תהליך הקמת  חממה מניבה הוא חמש שנים, מן ההקמה ועד ליבול הראשון. לאמור אם נביא בחשבון את ההוצאות שאותם הזכרנו ,הייצור חייב לכסות את ההשקעה וגם את הקיום העכשווי. ב 2015 הופסק גידול הפלפל והמשק של פיני עבר לגידולים לשוק המקומי, חציל, אבטיח וקישואים, מנגו ותמרי מג'אול.

בסיור בחממות שמצויות לא הרחק מגדר המערכת עם ירדן עברנו את מושב עידן הסמוך שבו חי בנו יוסי." זה המצב בכול משקי הערבה"- אומרת הדס מוצ'ניק, רעייתו של יוסי מוצ'ניק שמצויה בעניינים כמו אתי חמותה,  והיא מוסיפה:" אני יכולה לומר לך שאין, אין משפחה חקלאית בערבה שאינה חייבת לבנקים לפחות 750,000 שקלים והרוב  חייבים סכום גבוה יותר". ואכן באותו סיור ראיתי,כאמור, חלקות נטושות שכה הרבה כספים, עמל ותקווה הושקעו בהם שלא לדבר על הליכים ביורוקרטיים של הממשלה בכלל ושל משרד החקלאות בפרט.

" במונחים של השקעה אנושית, זה מה שיש בערבה ואם אין החקלאות נלך פייפן לא יהיה פה כלום. על צימרים אי אפשר להתקיים. לכך אוסיף כי כול השירותים שאנו זקוקים להם, כולל שירותים רפואיים נמצאים במרחק כמה עשרות קילומטרים. זה עלינו ואיש לא מפצה אותנו על כך"- אומר פיני.

arava 7

מתחם האכסניה "בר במדבר"

פיני

פיני-פנחס מוצ'ניק, נולד בקזחסטאן שבקווקזים, בשנת  1943 לשם הגיע משפחתו מפולין מעיירה שליד העיר לובלין.היא הייתה אז חלק מברה"מ. האב נהרג בראשית המלחמה בשורות הצבא הפולני. בשנת 1948 במהלך מלחמת העצמאות , האם ובנה בן החמש הגיעו לארץ. לאחר סיום השרות הצבאי עבד פיני   בעבודות מזדמנות ובשנת 1970 הוא הגיע לערבה, שקסמה לו.מושב חצבה שפנחס ואתי נמנים עם מתיישביו , הוקם  בשנת 1965  כהיאחזות בערבה ולאחר אזרוחו היה למושב שיתופי. בסוף שנת 1971  הפך היישוב  למושב עובדים , ובתחילת 1972  מיקומו השתנה מעט: המיקום המקורי היה בצמוד לכביש הערבה והמיקום החדש והנוכחי נקבע כ־4 ק"מ מזרחית לכביש, בסמוך לגבול עם ירדן.

בשנת 73 הזוג מוצ'ניק עבר לעין חצבה ,ניהלו  פונדק דרכים עם פנצריה ונחשייה. כן,מדובר בחוות נחשים, שפיני ,במוחו הקודח , חשב במונחים של איזה גן זואולוגי במדבר, שהנחשים הם חלק ממנו. פיני גם גידל טיגריסית שנולדה בקרקס מדראנו ולאחר שנות של הפסדים הקרקס מחר חיות שונות וביניהם גורי טיגריס. פיני מוצ'ניק קפץ על המציאה והביא אחת כזאת לערבה. על העיסוקים הללו  הובטחה לי שיחה בעתיד. בשנת  1988  עברה המשפחה  לבית ספר שדה בחצבה. אתי,רעייתו של פיני, הייתה מזכירה בבית ספר שדה. פיני ויוסי בנו הקימו אוהל אירוח, עם טיולי טרקטורונים וג'יפים. ב 1993 הקימו את "בר במדבר" – לאירועי שטח וקייטרינג בכל אזור הדרום כולל ים המלח, מצפה רמון וערבה. ב 2004 בשל האינתיפאדה השנייה ומשבר ענף היי -טק, הופסקה פעילות אירועי השטח והקייטרינג למדבר. והחלו לעסוק יותר בחקלאות הקימו משק פלפל, עגבניות ועוד גידולים,לרבות תמרים, בשני המשקים- חצבה ועידן. ובהמשך הקימו את הצימרים.

photo yonas operskaksky20180202_LR_Zvi_Gill_041

בתמונה. אתי משמאל,פיני במרכז וצבי מימין.צלום יונס אופרסקארסקי

כשאני שואל את פיני שלנוכח המצב שנוצר בענף החקלאי בערבה האם לא כדאי להוסיף צימרים."אלוהים ישמור. די לי באלה" הוא מניף ומוריד את היד . בכך מבטא האדם שבא לערבה לפני יובל שנים את דעתו שיש  לשמר את אופייה של הערבה ולא להפוך לאיזה לאס- ווגאס במדבר נבאדה. רק תנו לו להתפרנס בכבוד מן  החממות ולספק לישראל ולעולם מוצרים מדהימים בטעמם ובצבעם- מן הערבה.

 

 

 

ארץ תפארת

ערבה, ערבה אין קץ. ערער,דרדר, ועץ גם כן – חלק א'

 בשיר של יעקב אורלנד, הלחן של  מרדכי אולָרי- נוׂז'יק  הבית הראשון הוא :

ערָבה, ערבָה אין קֵץעין הבוקרים תָּרהלא עָרעָר, לא דָרדָר, לא עֵץרוּח בָּא המדבָּרָה.

בביקור האחרון שלי ושל משפחתי ,בסוף השבוע האחרון,לא נתקלנו בבוקרים cowboys אך נתקלנו בערער,בדרדר וגם בעצים.הבסיס לסיור הפעם היה במושב חצֵבָה.אני עשיתי היכרות ראשונה עם אזור חצבה, אבל לא עם המושב אלא עם יישוב נבטי לא רחוק בשם עין חוסוב, היא תמר המקראית שהערבים קראו לה מעיין השפע-חוסוב.ההיסטוריה שלו מגיעה עד למאה העשירית לפנה"ס לאמור תקופת שלמה המלך.והוא ידוע בשם "מצד חצבה"-עיר אובות.

בתקופה הנבטית, במאה מאות 1-2 לפנה"ס שימש  המקום כתחנת דרכים קטנה עם מקדש קטן ובתקופה הרומית נבנתה במקום מצודה מרשימה עם בית מרחץ כחלק מנתיב "חוצה פלסטינה" ששמר על דרום האימפריה משודדי  המדבר. ב 1948  נכבש המקום על ידי צה"ל במבצע לוט, לאחר מכן הוקמה במקום מעברה לעולים מרומניה, כורדיסטן, עיראק, פרס ולוב .היא ננטשה באמצע שנות השישים. כיום זה יישוב קרוואני שבו מתגוררים נוצרים אוואנגליסטים לפרקי זמן שונים.

הטיול  הראשון שלי לערבה התקיים בסוף 1949 לאחר סיום סמינר לשליחים לתנועות נוער לאמריקה הצפונית והדרומית, בשלהי מלחמת העצמאות, כאשר בשלב הראשון רוב משתתפי הקורס עדיין היו במדים. יצאנו בשלוש משאיות מכוסות ברזנטים למסע של עשרים יום מירושלים ועד ל"אום רשרש"- היא אילת, עם תחנות לינה מתחת לשמי הערבה זרועי כוכבים. המדריך הראשי בטיול היה מנשקה הראל סייר פלמ"ח אגדי ,לימים פרופסור מנשה הראל,חתן פרס ישראל לגאוגרפיה שמו יצא לפניו בעולם והוא פרסם עשרות ספרים ומסות , בחלקם על  הערבה. התייחסתי  אליו באחד הפוסטים בסיפור "הכפייה של מנשקה".אתו היה גאוגרף ידוע אחר בשעתו יוסף ברסלבסקי- ברסלבי.

באותם ימים אי אפשר היה לנסוע לערבה דרך ים המלך שכן מחציתו הצפוני היה בשליטת ירדן. לכן המסע נמשך דרך הר-טוב- בית שמש , עמק האלה,לכיש ורק לאחר באר שבע, באזור רמת חובב פנינו מזרחה ואז הגענו לחלק הדרומי של ים המלח, שבו נמצאים "מפעלי ים המלח" ולאורך "נחל תמר" הגענו "לעין חוסוב" ומשם חתכנו מערבה למצפה- רמון, לעובדת, נחל צין, מעלה עקרבים, בדרכים סלולות מעט ובדרכי עפר ולאורך עשרות נחלי אכזב, שמעטים שמעו עליהם. למדנו על המקום, על יושביו ובעיקר על הנבטים שמהם למדו הרומאים את מלאכת ההשקיה (האקוודוקטים) על הבדואים לסוגיהם במדבר ,על המרכיבים הגאולוגיים של הנגב והערבה ועל כתובות עתיקות של משתתפי שיירות שעשו את דרכם בנגב ובערבה מאפריקה לאסיה. בערבים הצלולים והקרים במדבר, לקח מנשקה את התוף והנעים לנו בשיריו המגוונים, בקול הבריטון שלו והרעיד את השטח. באחד הערבים לאחר שלגמנו יין, כנראה בערב שבת, השמיע מנשקה את שירו של שלמה אבן גבירול " ככלות ייני תרד עיני פלגי מים".והשיר הזה עדיין מהדהד באוזני כמזכרת יקרת ערך מן הטיול הזה, שסופו היה ,כאמור "אום רשרש".

הדרך המהירה כיום.

הפעם נסענו מתל אביב בכביש מספר 1 ולאחר צומת ראש העין התחברנו לכביש מספר 6 עד לקרבת שגב -שלום ומשם בכביש 25  המהיר, היפה, בעל שני מסלולים דו נתיביים, המשכנו בכביש 90 לאילת, ומשם לכביש רוחבי מזרחה, שהוביל אותנו ליישוב חצבה.אם נוסעים ברצף ואין עומס תנועה, זמן הנסיעה  בין תל אביב לחצבה הוא שעתיים וחצי.

הערבה היא חבל ארץ שמשתרע בין ים המלח לאילת, מרחק מאתיים ק"מ של נופים, ביניהם כאלה ש"עוצרים נשימה". עם זאת המשכנו לנשום, אבל העין לא שבעה מהוד המדבר שפה ושם השמש והצל מעלים ציורי גואש עזים . בשטח הגדול של הערבה מתגוררים 7500 תושבים במושבים,קיבוצים ויישובים קהילתיים. מעט אנשים אבל נופים מרהיבים בשפע. הערבה מזמנת למסייר בה, ברכב או ברגל,נופים קדומים במשך היום ובעיקר עם הזריחה ובמיוחד עם השקיעה. את הערבה חוצות דרכים עתיקות של תקופות שונות . הדרכים הרומיות, דרכי הבשמים, שהוכרו על ידי אונסקו כאתר מורשת עולמית,דרך אל חג'-הדרך הממלוּכּית ששרתה את עולי הרגל למכה. לכך נוספה כיום התיירות המדברית והכפרית שמבוססת  על מקורות טבע ייחודיים ומסלולים ברגל, על אופניים,ג'יפים טרקטורונים ועוד.

כאמור בניגוד לתיאור המשורר אורלנד-יש ערער,דרדר ועץ והנה תאור של יעקב פיכמן בשירו:. אוֹרְחָה עוֹבְרָה : ימין ושמאל רק חול וחול ,יצהיב מדבר ללא משעול. אורחה עוברה, דומם נעה-כדמות חלום שם מופלאה 
וצליל עולה יורד קצוב, גמלים פוסעים בנוף עצוב. לין-לן, לין-לן, זה שיר הנדוד, 
שתוק ושאת – שתוק וצעוד.

 גם תיאור זה לקוח מן הדמיון. אנו טיילנו בקטעים שונים של נחל צפית, התחתון. העליון מצוי בקרב ים המלח. נחל זה, כמו רבים מנחלי הערבה ידועים בשמם "נחל אכזב" לאמור אף שבמצבים של שיטפונות, המים עלולים לזרום חזק מאוד אך אלה חולפים ומתייבשים מהר. נחל צפית מאופיין במצוקי סלע מרשימים ובקניונים עמוקים וצרים. במרחק כמה דקות מצומת הערבה, יכולים מטיילים ,שלא מצטיינים בטיפוס הרים, להתנסות במסלולי טיפוס בנחל צפית. יש קטע שבו  לאורך המסלול מצויים סולמות חבלים ואלה מסייעים למטפס להעפיל  בין הבקעים הצרים של קניון מתפתל, קורע עין, ואחד היפים בערבה. בדרך חזרה הביתה שוב טיפסנו הפעם ברכבים בשולי הנחל ו"בדרך הפוספטים" אל ה"מכתש הקטן"

 

 

 

 

 

 

המכתש  במורד ערוצו של נחל צפית מרשים ביותר. כ-30-40 מ' עומקו והמרחק בין קירותיו אינו עולה על מטרים ספורים. בהמשך הנקיק מופיעות גם מדרגות מפל, ולרגליהן מכתשות. החלק היפה ביותר בנקיק הוא הקטע האחרון, שמתחיל לקראת מוצא הנחל אל מישורי חַוָּר -הלשון של הערבה הצפונית. אורך הקטע 30 מ'. בקירות הנקיק ישנם  סדקי ענק אנכיים. אלו הם שברים גיאולוגיים החוצים את הנקיק בכיוון צפון-דרום.הסבר קצר על היווצרות המכתש הזה כמו יתר ארבעת המכתשים בנגד מוציאים באתר "טיול".בתקופות שונות, לפני מיליוני שנים היה אזור זה של צפון הנגב ,כמו שאר רוב אזורי הארץ, מכוסה בים הנקרא ים טטיס. בעלי חיים שמתו, שקעו והשאירו את שלדיהם העשויים סידן על הקרקעית. במשך מיליוני שנים הסידן הזה הפך לסלע אותו אנו מכירים היום כסלע הגיר. בתקופות אחרות, הים נסוג לאחור ומה שהושקע על גבי הגיר היה חול שמקורו בבלייה בהרים קדומים שנוצרו מעלייה איטית של לָבה אל פני השטח. בלייה זו מקורה ברוחות ובגשמים. תהליך זה חוזר ונוצרות  שכבות גיר שבהן אפשר למצוא מני קונכיות ושכבות אבן חול. לתהליך זה נוספו לחצים גיאולוגיים גדולים שגרמו לקימוט פני השטח כמו גלים. הגלים או בשם אחר הקמרים, משתרעים מצפון סיני ועד לרכס חצירה בו נמצא המכתש הקטן.

 

בתמונות :נחל צפית והמכתש הקטן. צילומים נתי גיל-פוגל

אתרי משיכה אחרים.

בין האטרקציות התיירותיות בערבה מצוי ה"קרקולוקו" חוות תנינים, שמורת שיזף שבה מיני עופות שונים,האקוואריום לגידולי דגי נוי,בית האלוורה- מרכז מבקרים ובו מוצריי האלוורה שגדל בערבה ומשמש מוצרי יופי ובריאות בעולם , כוורות ויקב ופארק ספיר שהוא נווה מדבר מרתק ביופיו ובו עצי דקל ועצי באובב. ישנה חווה האנטילופות שהיא מעין ספארי,  שטחים גאולוגיים בעיקר ליד קיבוץ לוטן, משטחי אנרגיה סולרית, החי-בר ועוד."החאן בדרך הבשמים" שאמור היה להיות מעין מאהל בדווי היה מאכזב גם באווירה וגם במאכלים. צרוף של עיצוב לא רע ואוכל בינוני בשרות עצמי.

מגוון האכסניות והצימרים הוא גדול והבחירה רבה, מבקתות פשוטות ועד לאכסניות יוקרה. גם הצריפים שלנו , לא יוקרתיים,היו מאובזרים  ביו היתר באמבטיה ג'קוזי, שבה לא היה זמן להשתמש. אותי ענייו הפעם פאן אחר שהוא מעין אנטיתזה לערבה שהיא שם נרדף למדבר. וכבר ציינתי שהערבה אינה מדבר והיא מלאת חיים.

בתמונה: "החאן בדרך הבשמים". כמאמר מבקר תאטרון שקבע כי "התפאורה הייתה יפה וחבל שהשחקנים הסתירו אותה".

אבל מי היה מעלה בדעתו שהערבה הזאת תהיה טנא חקלאי כמעט לכול הגידולים, רובם גידולים אורגניים, נפלאים בצבעם ובטעמם. אלא שחקלאיי הערבה ,במציאות הנוכחית ,ברינה יזרעו ובדמעה יקצורו. על כך בכתבה הבאה.

 

שיר עד – שיר הבוקרים – יעקב אורלנד | מרדכי אולרי נוז'יק | בביצוע י .

 

הסתר פניך לתייר

ישראל מחמיצה פוטנציה תיירותית גם במישור יחסי ציבור

 משרד התיירות פתח באחרונה במסע פרסום נרחב על  חשיבותה של התיירות לארץ. בפרסום נ אמר כי בשנה החולפת הגיעו לישראל  שלושה מיליון ושש מאות אלף תיירים והכותרת היא "מצטרפים עכשיו  להצלחה בתיירות". מוסכם על הכול  שישראל היא ארץ תיירותית, על אף גודלה הקטן מאוד יש לה את כול הנתונים למשיכת תיירים. יש לה חופים על הים התיכון- במערב וים סוף בדרום . יש לה אגם מקסים בצפון והאגם הנמוך ביותר בתבל- ים המלח, בדרום .יש בה  הרים וגבעות משופעי חורש ויער. יש לה עמקים משובצים בשלל צבעי הצמחייה של חקלאות ונוי. יש בה ערים עתיקות כמו ירושלים,יפו ,עכו, טבריה וצפת. ואתרים שמקודשים על ידי שלוש דתות. יש לה העיר התוססת ביותר בעולם- תל אביב, יש בה עורקי תעבורה מהירים ואמצעי תעבורה רבים.

ועל אף כול אלה מוסכם על הכול שהיא אינה ממצה את הפוטנציאל שלה. גם לא כשהיא תומכת בטיסות של  ה- low cost .היא  יכולה להוסיף לפחות מיליון על שלושה וחצי מיליון התיירים שבאו אליה בשנה שעברה. אבל יש בעיה של חוסר בבתי מלון ואכסניות עממיות,המחירים בארץ יקרים בכלל, ובבתי מלון בפרט, ולעתים  מופקעים, והיא לא תחרותית . אפילו בהשוואה למקום קטן הרבה יותר ממנה ועם  פחות פוטנציאל, כמו קפריסין השכנה. שלא לדבר על תורכיה השכנה הרחוקה קצת יותר, אך גם היא קרובה מספיק למשוך תיירים ישראליים רבים.

אבל על אלה מתווסף עוד היבט והוא תשומת לב לתייר מצד גורמים מרכזיים בתיירות, כמו למשל רשות שדות התעופה, שגם היא עסקה בפרסום עצמי גדול והוקדשה לה סדרת כתבות בערוץ 10 . ידיד שלי שמחלק את זמנו בין ישראל לבין ארה"ב הפנה תשומת לבי לתופעה שהוא שם לב אליה בהגיעו לארץ בחופשת חג המולד והשנה החדשה.הוא אמר שמי שמגיע לניו -יורק בתקופה הזאת ימצא שהעיר מוארת לא רק בעצי אשוח אלא גם בחנוכיות .ובניו יורק כמו ב" תפוח הגדול" זה הרבה -גם גדול ובולט. בבתי הכול בו, בכיכרות,מעל  גורדי השחקים שלא לדבר על נמלי התעופה ותחנות הרכבת. הכול שטוף אורות חנוכה וחג המולד. יהודי ניו -יורק  הקהילה הגדולה ביותר בארה"ב מונה רק כ-12% מכלל האוכלוסייה .החנוכיות  ועצי האשוח הם בעיקר חג לעין למבקרים הרבים בעיר באותה תקופה. זה מסחרי. אבל בארה"ב הכול כמעט מסחרי. חג המולד קנה לו מקום בשל  הצף מכירות, חד ההודיה בשל תרנגוליי הודו וראשית השנה החדשה – חגיגת קניות ותיירות גדולה. אבל זה עובד. אצלנו לא.

בהגיע ידידי לנמל התעופה בן גוריון ,שדרכו באו לארץ  לקראת העונה הזאת כשלוש מאות אלף תיירים, בעיקר תיירי צליינות ,הוא נתקל באחד הרחבות בכניסה לטרמינאל הנוסעים בעץ אשוח קטן, מגודר באיזה מתקן עלוב וללא הברכה  המקובלת "חג מולד נעים ושנה טובה".זה פשוט לא נתפס אצלו. ואם אצלו כישראלי אמריקאי לא נתפס בוודאי שאת המבקר הנוצרי זה מתמיה.

xmass tree at natbag

בשיחה עם הידיד הבעתי השערה שאם עץ האשוח יהיה גבוה, מואר ועליו קישוטים והברכות, מה יגידו החרדים בקואליציה. הם כמסתבר מוכנים שקדושת השבת לא תחול על אילת ועל פונדקי דרכים בתחנות הדלק. אבל סמל של גויים בולט בנמל התעופה של המדינה היהודית- זה הרי חילול השם של גורם ציבורי כמו רשות שדות התעופה. זאת , באטימותה, שמה גמד קטן בצורת עץ אשוח שמעטים שמים לה אליו. התיירות היא במסגרת משרד התיירות, אבל רשות שדות תעופה היא במסגרת משרד התחבורה אשר השר שלה מטעמים פוליטיים כופה סדרי תחבורה בשבת באזורים חילוניים ועל מיעוטי יכולת שאין להם רכב פרטי לנסוע בו בשבת. אולי האשוח הגמדי בא לרצות גורם פוליטי במפלגת השלטון ולהעלות את קרנו בקרב החוגים החרדיים. או סתם שלומיאליות של רשות שדות התעופה. או, כמו בפרסומת של חברת ביטוח מסוימת- גם וגם.

יום הזיכרון הבינלאומי. יש להעביר הדגש מ-מה לָמָדנו על השואה ל-מָה למדנו ממנה

ב"יום הזיכרון הבינלאומי לשואה " שחל מחר ב-27  בינואר ניתן לומר  כי תיעוד והנצחת השואה הם נחלת מאות מיליונים בעולם ואפשר שיותר . הפועל היוצא הבלתי נמנע הוא שבשל כך גם עוסקים בכך בפועל מאות אלפי אנשים ברחבי העולם, החל  באקדמיה וכלה בעובדי תחזוקה של המוסדות הרבים שקיימים בעולם. זה מקובל בכול הזמנים והמקומות שאנשים שעוסקים בהנצחת אירועים היסטוריים לאומיים ובינלאומיים, רובם עושים זאת במסגרת מקצועית ורבבות משפחות מתפרנסות מזה . בדיעבד אין ספק שנוצרת זיקה בין מי שעוסק במלאכה זאת לבין התחום שבו הם עוסקים. בעיקר בכול הקשור בנושא כמו השואה.

אך מה שקורה, בעולם ובעיקר כאן, במדינה שאליה הגיעו מרבית שרידי השואה הוא ,אם להשתמש בלשון גסה, מאמץ   יתר ב"שיווק" השואה  ופחות  במתן משמעות אקטואלי לזיכרון. זה לא בכדי. הסיבה לכך היא שהיבט זה , הפך אצלנו ,בכול כוון,לפוליטי אקטואלי, במקום ערכי,מוסרי אקטואלי. ומי שרוצה ל"הימלט" מפן זה, מעדיף להתרחק ממנו ולעסוק בזיכרון ולא בצווי שלו. כלומר בשואה עצמה,ולא בהשלכותיה. זה קורה גם במהלך השנה ובעיקר בימי הזיכרון הלאומי והבינלאומי. וזה המלכוד, שמרחיק ולא מקרב. אני יודע שמיטב חוקרי אקדמיה וחינוך רבים שעוסקים בתחום הזה  שוברים את הראש שוב ושוב כיצד להעביר את זיכרון השואה שעם הזמן חלים עליה כללי השחיקה . המטרה היא רענון הנושא  כדי למשוך אנשים ובעיקר את הדור הצעיר ולא לשעמם אותו בחזרות על  מסרים ישנים. השתמשתי במונח שיווק לא רק לצורך הגדרה עכשווית של העברת מסרים. נדהמתי כאשר לפני כמה שנים מישהו שייצג מוסד מסוים לתיעוד והנצחת השואה הציג עצמו כאחראי לשיווק. הערתי על כך לאותו מוסד ומאז לא שמעתי את המונח הזה במסגרת יחסי ציבור. אך בפועל זה מה שקורה. בימינו הכול משווק.

לדעתי בעיסוק יתר בשואה עצמה ובעיסוק חסר בלקחיה, לא זו בלבד שלא מוסיפים לאותה טרגדיה לאומית ללא תקדים, אלא מגמדים אותה שלא לדבר שמבחינה חינוכית התועלת נפגמת. שכן  גם ככה לאחר שבעים ושמונה שנים -האנשים, בייחוד הדור הצעיר לא יודעים "מה לעשות" עם השואה הזאת . לעצמי נדמה לי כי המנטרה שאני חוזר עליה לבשה ממדים דמנציאליים. זאת מכיוון שאני לא עוף כמו תוכי, אז אם אני חוזר על תפיסה זאת, הרי זה סימן מובהק לשכחה. אולם בכול הקשור לשואה- אדרבא-  זאת חזרה לזיכרון במובנו הרחב. מניסיוני בהופעה בפני צעירים בתיכונים ובמדים, למדתי שאין דבר מאתגר אותם יותר ומדרבן אותם מאשר לעסוק במשמעות היישומית של הזיכרון שהיא  תמיד, לצערנו, רלוונטית, בעולם וכאן. הם יכולים לעשות משהו בהקשר זה ולא רק בדיבורים אלא גם במעשים. רבים מהם מוכנים לעשות זאת. לדוגמה הפוסט הקודם שלי עסק בפליטים. ונושא הפליטים האפריקאניים אצלנו הוא מושא לפעילות מבורכת די נרחבת. כפי שציינתי,לא צריך להשוות גירוש זה למעשי הגירוש בשואה. שכן העם היהודי סבל מגירושים פעמים רבות מאז גלות בבל לפני אלפיים וחמש מאות שנה.

זה נכון  שאלמנט חשוב בהעברת המסר לדור הצעיר הוא העדות האישית- "אני הייתי שם" אבל מה לעשות ש"בעוד שנים לא רבות לא יהיה עוד על כדור הארץ אדם שיוכל להעיד:אני זוכר מה שאירע בשואה.יוותרו רק ספרי זיכרונות ומחקר,תמונות וסרטים ועדויות ניצולים.או אז יהפוך זיכרון השואה מגורל כפוי החתום בבשרינו ובנשמותינו לעוד היסטורי שעל האנושות  ועל הדורות הבאים לצקת בו תוכן ומהות"

זאת הפתיחה של מנשר ניצולי השואה שחתם את טקס הנעילה של הכנס הבינלאומי שהתקיים ב" בבקעת הקהילות ב"יד ושם"  ב-11 באפריל  2002 – כ"ט ניסן תשס"ב- בנושא "מורשת ניצולי השואה-  ההשפעות האתיות והמוסריות לאנושות"

דומני כי במבוא זה טמונה מלוא המשמעות של הזיכרון ותכליתו. ואם יש צורך בהדגשת יתר של המשמעות לגבינו כיהודים,הקטע הבא מפרש מה הם בין השאר אי אלה לקחים ששאובים מזיכרון השואה."אנו כפי שכבודנו הלאומי חולל עד עפר ובשמם של אלה שגורלם נחתם להשפלה מזוויעה בטרם הוצאו להורג,קוראים לעולם כולו להתאחד סביב ערכי זכויות האדם והשוויון בין בני אדם ללא הבדל גזע לאום, מעמד חברתי או מין. רודנות ואלימות פוליטית כמו ניצול כלכלי אכזרי תוך דריסת כבודם האנושי של יחידים וקבוצות,הם חטאים שאין להם כפרה ואשר על העולם הנאור להתאחד בפעולה מחושה נגדם" האם העולם אכן התאחד בלמדו את הלקחים? האם אנו כאן למדנו אותם?

דומני שהתשובה מצויה אף היא בקטע שמסיים את מנשר הניצולים: "השואה שייכת למורשת האוניברסלית של כול בני תרבות. היא שקבעה את אמות המידה לרוע המוחלט. לקחי השואה חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומניים,לדמוקרטיה,לזכויות אדם,לסובלנות וסבלנות ונגד גזענות ואידאולוגיות  טוטליטריות"

בוודאי שהמנשר מתייחס גם להיבטים אחרים כמו אנטישמיות, זילות השואה וכיו"ב היבטים שהם חלק בלתי נפרד מן הציווי היישומי.

עלינו לא רק לשאול את עצמנו יום ,יום אם אנו נענים,הביטוי ההולם יותר הוא באנגלית- living up, לאתגר הזה,אלא גם  להשיב על כך.

כי פליטים היינו……

 אין כמו היהודי,כעם וכיחיד, שחייב לגלות רגישות עליונה לעקורים בעולם ובעיקר במדינה היהודית.

 תולדות עם ישראל  רצופות גרושים. מגירוש בבל, במאה ה-6 לפנה"ס, הגירוש הרומאי בעקבות המרד הגדול לאחר חורבן הבית השני,גרושים בימי הביניים, גירוש ספרד  בסוף המאה ה-15 וראשית המאה ה-16 . בראשית המאה ה-20 חלק מן העולים  שבאו לארץ גורשו על ידי השלטונות התורכיים. המעפילים לאחר השואה גורשו על ידי שלטונות המנדט הבריטי. לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה גורשו רבים מיהודיי ברה"מ ,או אלה שבאו אליה,לסיביר. בעת מלחמת העולם השנייה גורשו  יהודים מצפון אפריקה למחנות כפיה ומהם למחנות ריכוז. והגרושים באירופה אל  הגטאות ומשם אל מחנות ההשמדה. אין עוד עם עתיק יומין שהתואר "פליט נצחי" הולם אותו.

זאת היא  תזכורת קצרה מאוד- כותרת של עיתון- אבל היא דיה כדי להזדעזע משתי תופעות. אחת- הגרוש השרירותי של הפליטים האפריקאיים הבלתי חוקיים שהסתננו לישראל. השנייה, החמורה לא פחות, היא האדישות בקרב חלק גדול מן הציבור שבה הגזירה הזאת מתקבלת.

 

 

גירוש  יהודי קובנו,בליטא. צילום "יד ושם"

 

בראשית השנה הודיעה רשות האוכלוסין וההגירה בישראל  על תכנית הגירוש של מבקשי המקלט האפריקאים השוהים בארץ. החל באחד בינואר 2018 הופסקו חידושי האשרות של מבקשי המקלט בארץ. הרשות קוראת למבקשי המקלט לעזוב את ישראל בתוך 3 חודשים ואם לא יעשו כן הם יישלחו לכלא ללא הגבלת זמן. התפתחות זאת הביאה לשינוי גישה בקרב ההתארגנויות האזרחיות שליוו את מבקשי המקלט עד כה. נראה שבמישור השיפוטי המאבק תם, הנוהל הפך למציאות והארגונים הללו צריכים לעשות הכול שביכולתם כדי לעצור את ההליך ולהפעיל לחץ  ציבורי על מקבלי ההחלטות ברשויות השונות שלוקחות חלק בביצוע נוהל הגירוש. בעקבות הוראה זאת התארגנו גופים שונים שפועלים למען הפליטים כמו "פליטים נגד הגירוש","ארגון סיוע לפליטים א.ס.ף","המוקד לפליטים ומהגרים","דרום תל אביב נגד הגירוש", " עוצרים את הגירוש" ו"סטודנטים למען הפליטים" כדי לפעול נגד הגירוש. זאת היא מחרוזת של אבני כן למדינה.

אלישבע גברא מן הארגון "דרום תל אביב, נגד הגירוש"  פנתה אלי כשריד השואה ואיש רוח שלא להחריש ולהביע עמדה נגד הגירוש. נעניתי ברצון לפנייה זאת. בשעתו, אישה מאוקראינה שעבדה אצלי פעם בשבוע בטיפול בדירה ובאה לארץ באופן חוקי, אך לא טרחה להאריך את דרכונה,נלקחה באישון לילה לנמל תעופה בן גוריון וגורשה. כשהתייחסתי לכך ציינתי כי האופן שבה גורשה אותה אישה העבירה רטט בגופי,ואין צורך להוסיף את הסיבה. אבל לא נהיר לי מדוע ההוראה הזאת מוגדרת  מטעם רשות האוכלוסין כ"עזיבה מרצון".אילו מדובר היה במסע שכנוע לעזיבה מרצון, הדרך הייתה צריכה להיות שונה בתכלית, הן מן ההיבט המוסרי והן מן ההיבט התכליתי.

elisheva gavra

אלישבע גברא.

יחד עם זאת אינני חושב כי העמדה צריכה לייחד את שרידי השואה. לעניות דעתי היא צריכה להקיף את אזרחי ישראל היהודים. מי שהיו פליטים מאונס, תוך רדיפות מתמידות, התנכלויות, הרג ורצח מצד ארצות רבות בתפוצה ובהיסטוריה- חייבים להשמיע את קולם.

לא במוסגר, אני, כאזרח שומר חוק, מתנגד לכול מעשה בלתי חוקי, הן מצד אזרחי המדינה והן מצד זרים שבאים אליה. הסתננות למדינה היא בניגוד לחוק ושומה על גורמי האכיפה לפעול נגדה. אבל אין חוק בלי צדק ואין דין בלי רחמים. מדינת ישראל מספיק איתנה כלכלית, חברתית וביטחונית כדי לפעול  בצורה אנושית. ראשית לכל -35,000 הפליטים מאפריקה שנמצאים כאן יכולים בנקל למצוא עבודה שנדרשת בשירותים השונים ובכך לאפשר להם קיום ודיור סביר ולא הצטופפות בגטו עירוני. עם הזמן כאשר ירווח להם אפשר להגיע אתם להסכם או שיישארו כאן בחזקת עובדים דרושים על פי היתרים או שימצאו מדינות מקלט אחרות, או שבמדינת המוצא שלהם התנאים יאפשרו את שובם מבלי לסכן את חייהם. הסוגיה החמורה היא הילדים האפריקאים שנולדו כאן- ה"צברים השחורים".

refugees 4

הבה נזכור כי גלי ההגירה הגדולים בהיסטוריה לא היו רק קללה, אלא במקרים רבים ברכה. ארצות הברית לא הייתה מה שהינה ללא היותה ארץ מהגרים.  כמוה ישראל. ואין נפקה מינה אם אלה באו בתוקף "חוק השבות", כשמדובר בפליטים כגורם כלכלי. הכלכלה האירופית תלויה במידה רבה במהגרים אלה. נכון  שבאירופה הם התקבלו. חלקם חוזרים למולדתם וחלקם מתערים בחברה ובכלכלה המקומית. במקרה שלנו הסתננו, ולא באו בגלוי. אגב, יש כאלה שבאו כיהודים והתברר שאינם כאלה, כלומר בניגוד לחוק, וברוב המקרים המדינה נהגה כלפיהם לקולא. צעד גדול עשתה ישראל בהקימה את גדר הביטחון בגבול הדרומי, שכן  עיקר ההסתננות באה מבול מצרים. אבל מכיוון שמדובר עכשיו בכמה רבבות בלבד, המדינה יכלה להרשות לעצמה להיות  נדיבה,רחומה. היא תצא נשכרת בכול פרמטר.

היבט השואה.

מכיוון שבכול זאת הפנייה באה אליי לא רק כאזרח המדינה אלא כשריד שואה, אני רואה חובה להתייחס להיבט הזה.ב"הארץ" ( 19.1.2018 ) התפרסמה כתבה של אביגדור פלדמן שכותרתה: "אל תהיו נהגי קטר אדישים". גם מבלי לקרוא את המאמר, ההקשר ברור. לי בוודאי. עו"ד אביגדור פלדמן ,משפטן בעל זכויות רבות בהגנה על החלשים בכול תחום "נסחף" בלשון המעטה. ההשוואה מקוממת אותי ולדעתי מחטיאה את המטרה. והאחד קשור בשני. זה נכון כי במקרים מסוימים הפליטים שהוחזרו לאפריקה חזרו לסבל ,לעוני ומצוקה,ומהם גם נהרגו או נרצחו. אבל רובם נשארו בחיים. רכבות הבקר בשרות הנאצים הסיעו ששה מיליון יהודים למוות ואת השאר לסבל בל יתואר. אילו נשאלנו על ידי הנאצים אם אנו מוכנים להישלח לאוגנדה , התשובה ללא ספק הייתה חיובית ,ולא בשל העובדה שאוגנדה הוצעה כחלופה לארץ- ישראל על ידי חוזה המדינה ,תיאודור הרצל. ובכך הלוז של המאמר מחטיא את המטרה. הפליטים לא נשלחים למחנות ריכוז או מוות. ואם לא, אז כן ראוי לגרשם? אנלוגיות קיצוניות לעתים קרובות פועלות כבומרנג- בוודאי בדעת הקהל ,של כול ציבור, בין אם הוא נתון למניפולציות תעמולתיות או לא.

אם נצטמצם לסוגיה של גירוש, בכול זאת יש פן שמייחד את שרידי השואה. ההיבט הזה הוא תכיפות הגירוש. אביא דוגמה של "עדות אישית". בנובמבר 1939  גורשנו מן הבית היפה שלנו כדי להושיב  בו קצין נאצי בכיר . גירוש שבעבורי ,כנער צעיר שגדל בבית חרדי, הווה חורבן הבית השלישי. הושלכנו לבקתה עלובה שלימים הייתה חלק מן הגטו. באוגוסט 1942, עם חיסול הגטו בעיר שלנו וחיסול רוב המשפחה, גורשנו אמי ואני לגטו לודז'. בשנת 1944 עם חיסול גטו לודז' גורשנו לאושוויץ ,משם למחנות הריכוז ומשם הובלתי ברכבת מוות שממנה הצלחתי להימלט. במילים אחרות הגירושים התכופים היו חלק מתוכנן עד לפרטי הפרטים האחרונים כחלק ממסע החיסול עוד לפני שהוחלט על "הפתרון הסופי" בשנת 1942  .לכן אני, והשרידים המעטים שנותרו, שעברנו את התהליך הזה בהיותנו  בגיל רגיש מאוד, הגירוש צרוב בבשרינו ובנשמתנו ולעולם לא יימחק.

אבל, כאמור, די לי שכיהודי, וכאזרח המדינה שאותה אני אוהב, לפנות אל ממשלת ישראל- אנא עצרו את תהליך הגירוש!  וסוף מעשה החיובי,יהיה במחשבה חיובית- תחילה. בכך נהיה לא רק חכמים, אלא גם צודקים ,ונהיה חלק מעולם טוב יותר. כי אנו עדיין……העולם.

הנה המילים לשיר

אנחנו העולם

מילים: ליאונל ריצ'י ומייקל ג'קסון
לחן: ליאונל ריצ'י ומייקל ג'קסון
תרגום: דובי לנץ

יש רגעים שקוראים לנו לבוא
להיות כאיש אחד -כולם
מול כאב של ילד לתת חיבוק קטן
לעזור לתת לעוד אדם

די לעצום את העיניים שוב ושוב
ולסמוך שמישהו יעזור
כי כולנו חלק ממשפחה קרובה
שקוראים לה אהבה ואור

כי העולם הוא גם אנחנו
אז בוא נאיר אותו לכל הילדים כולנו
נחבק ביחד אותו חיבוק אוהב
וניתן למי שרק זקוק מכל הלב

אז תנו את הלב לכל מי שאוהב
שידע שיש לו עוד תקווה
כמו משה שמים מסלע הוא הוציא
כך תוציאו את הטוב כדי להציל

כי העולם הוא גם אנחנו…

אם נדמה לך שאין כבר שום סיכוי
אין מה לעשות רצוי הוא לא מצוי
אז כדי לדעת שהכל עוד אפשרי
שכולם כאיש אחד- קסמים קורים

כי העולם הוא גם אנחנו…

 

והנה השיר בביצוע המקורי שלו.

 

USA for Africa – We are the World – YouTube