אם זה "הכי בבית בעולם"- הבית זקוק לשיפוץ.

חוויית טיסה באל על- לרומא.

אתחיל  מבראשית. עוד לפני שחברת אל על יסדה את מועדון "הנוסע המתמיד", אני נמניתי עם החוג הזה כחובה. כשם שחויבו  כול מועסקי הממשלה, המוסדות הלאומיים, הרשויות הלאומיות, כמו רשות השידור ,שבה עבדתי כמה עשרות שנים. עד כדי כך שכאשר לחבדניקים, היו חסרים אנשים להשלמת מניין באוויר, איכשהו הגיעו אלי- ילד חרדי שהתחָלֵן בשואה. כאשר נוסד מועדון "הנוסע המתמיד"- רמי היחש שהתמידו בטיסות בחברת אל על, והם מאוד התמידו, זכו כמעט מדי שנה לבונוסים של טיסות חינם לבני משפחותיהם. לצערי לא נמניתי עם אלה. אבל מתוך הרגל גם הטיסות הפרטיות ,המשפחתיות,היו של אל על. כאשר הוקם מועדון "הנוסע המתמיד", יכולתי לקבל חינם עיתון כחפצי, צברתי נקודות שהיה בהם כדי לשפר תנאי טיסה ויכולתי לבחור מקום במחלקת התיירים שבה טסתי.

מאז החלו הדברים לנשור. הראשון היה העיתון, במקרה שלי "הארץ". אם קבלנו עיתון במחלקת התיירים זה היה בדרך כלל "ידיעות אחרונות". "ישראל היום " טרם נולד. לאחר מכן, עם צאתי לגמלאות, החליטו ב"אל על "לנכות נקודות אם לא נעשה בהם שימוש. לאמור  שככול שאתה מזדקן יותר ,כן נושרות נקודות, יחד עם השיער. זאת משום שלא השתמשת בהם. ואיך יכולתי להשתמש בהן אם לא היו לי מספיק טיסות. אבל כאשר התלוננתי על כך נאמר לי כי למצער אוכל לנצל את הנקודות לרכישת מוצרי ,"דיוטי פרי", במטוס. אך זה היה כרוך במילוי טפסים מקוונים, כולל מס' חבר ,שם וססמה. משום מה הססמה לא נקלטה, ועברו כמה שבועות עד שקבלתי ססמה חדשה והטפסים מולאו וקבלתי אישור. אולם כשבמטוס ביקשתי את מארזי השוקולד שהזמנתי, הודיע לי הכלכל כי שמי לא רשום.  לא חזרתי על ה"הטבה" כי הטרחה לא הצדיקה את הסיבוכים. מה גם שהסתבר לי כי זאת לא "מציאה גדולה". נשארה בחירת המקום. בהזמנה האחרונה בטיסה לרומא, התברר לי שאני ובתי  הושבנו כבוד כמעט בשורה  האחרונה, ליד המטבחון שסמוך לשירותים. כאשר התרעמתי  על סוכנת הנסיעות איך זה שהיא לא סידרה לנו מקום בקדמת המטוס, כרגיל ,היא השיבה לי. "מה לא ידעת? בעבור בחירת מקום צריך לשלם 10 דולר לכול כיסא ולכול כוון- כלומר תוספת 40 דולר"
שאלתי אותה:" וזה לנוסע מתמיד"  והיא השיבה:" זה לנוסע המתמיד".

הטיסה "בזמן"….של גריניץ'

 כול הצגים בנמל התעופה הראו שטיסת אל על  לרומא יוצאת במועדה -ב-18:10 ועליה למטוס ב- 17:30 . הישראלים, ברובם, הם זריזים שמקדימים וב 17:20 כבר מזדנב תור מול שער היציאה. המחוגים זזים, התור מתארך, המחוגים לא עוצרים, והשער לא נפתח. ואז כחמש דקות לפני מועד הטיסה מודיעה  דיילת הקרקע שהטיסה נדחית בשעה. הסיבה- תקלה טכנית. במצב כזה מופיעים "יודעי דבר" . אלה מנסים לרחרח פה ושם מה בדיוק הסיבה לאיחור. אחד מהם, גבר בעל גוף, נראה כמי שמתמחה בעניינים ,מספר לנו בלחש " מעבירים את המטוס ל"האנגר". העברת מטוס לבידוק זה לא עניין של שעה. ואני מבקש לקבל אישור לידיעה הזאת שמשמעה או המתנה של כמה שעות, או דחיית הטיסה למחרת היום. אני שואל את הדיילת ליד דלפק השער." מה הבעיה". "הבעיה היא תקלה במסנן השמן ומטפלים בה במקום". ה"גששים" היו עושים מזה תסכית .שמעתי אותם ברשת ב' בגל הפתוח לקראת שידורי התאגיד וחשבתי לי כמו ב"הליכה לקיסריה"- "שלא ייגמר לעולם"

.על הצג מופיעה השעה 19:00 ,כשעה המעודכנת להמראה. משהגיעה השעה היעודה וטרם נפתח השער שאלתי מה קורה,ונעניתי כי התקלה טופלה. "אז מדוע לא מתחילים לעלות למטוס?" "כי בודקים אם הטיפול הצליח". יפה. משנפתח השער והתור חזר לקדמותו, הבחינה בי דיילת והזמינה אותי לעבור, שכן אני "אזרח וותיק" ויש הנחיה לפטור אזרחים וותיקים מתור. משהו- בכול זאת. המטוס יצא באיחור של קרוב לשעתיים, כי היה איחור אקסטרה בשל שני נוסעים שטרם עלו. הסיבה לכורח שבתיקון התקלה, בשל בטיחות הטיסה, היא נכונה. עם זאת אל על ידועה באיחורים הכרוניים שלה. אם אלה גם כן נובעים מתקלות טכניות, אז משהו לא בסדר.

מיטת סדום שקרויה  727-800

המטוס שבו טסנו לרומא ,ואשר  זאת הקבוצה הגדולה ביותר  שבשרות החברה, הוא מדגם בואינג 737-800-900. בז'רגון התעופה הוא נקרא מטוס בעל גוף צר. זאת היא דוגמה למיטת סדום מעופפת של  מי שקוראת לעצמה "חברת התעופה הלאומית".  במטוס – שלושה מושבים מכול צד ובתווך כשעגלת השרות עוברת-  הדיילות לעתים קרובות מבקשות סליחה מן הנוסעים שגלגלי העגלה עלו על אצבעות רגליהם. גם הנוסע צריך לבקש סליחה מרגליו כול אימת שהוא מנסה להזיז אותן קדימה.

אולם מעָבָר כזה של עגלה על פני ארבעים שורות בקירוב במחלקת התיירות יש בו ערך מוסף -שלילי. אי אפשר להגיע לתאי השירותים. ובדגם 737-800 יש שני תאי שירותים לכול מחלקת התיירים. מסיבה זאת כאשר  העגלה שמגישה שתייה קלה מצויה בתנועה, ניסיתי והפעם בתואר הכפול- גם אזרח וותיק וגם כמי שמנוּע להגיע לשירותים- להשתמש,לזמן קצר, בתאי השירותים של מחלקת העסקים. כאן נתקלתי בדיילת רחבת כתפיים, שהעמידה אותי במקום. כלומר החזירה אותי כבוד כמי שפלש לשטח לא לו. אני חוזר אל הדיילים שדוחפים ומושכים את העגלה ומנסה למצוא פתרון." שים לב לשורה מספר 38 "- אומרת לי הדיילת. ואכן שמתי לב שבשורה 38 האיש בכיסא בי, כלומר באמצע הנוסע העלה את שולחן האוכל כלפי מעלה. הדיילת ביקשה מזה שישב בכיסא איי, להעביר את המגש לכיסא בי. ואז זה קרה. העגלה על דייליה נסעו קדימה, אני השתחלתי לכיסא איי בשורה 38 ,העגלה לקחה רוורס ואני בדרכי אל תאי השירותים. החזרה היה קצת יותר קלה. גם מכיוון שהעגלה כמעט הגיע אל קו הסיום וגם מכיוון שהנוסעים הרימו  את דלפקיהם.

sardines on planeboing 737 - עותק

התמונה בתוך המטוס טושטשה בשל צנעת הפרט

מסע כזה של העגלה חוזר על עצמו בנסיעה  לרומא פעם עם ארוחות הערב ובפעם הבאה עם ה"דיוטי פרי". עגלת ה"דיוטי פרי" היא באל על כמו מעבר ארון הקודש וכדי לשרת את העולים למטוסי אל על "בדיוטי פרי" באוויר, אין קריאת סרק שלא תיענה, אין מצרך פחוּת ערך שלא יטופל, והעגלה היא בתנועה מתמדת  קדימה ולאחור. לאמור פקק תנועה. למי שנזקק לשירותים כאשר "העגלה עמוסה אלומות דיוטי פרי בתנועה, לא יחלום אפילו להגיע אליהם.

לבסוף כאשר בתי מדווחת לי שתם פרק "הדיוטי פרי" ואני קם, אני מוצא שביני לבין תאי השירותים מפרידים משהו כמו חמישה עשר נוסעות ונוסעים. למזלנו נדלקו  האורות להידוק החגורה כי החל תהליך הנחיתה ואנו כבר נתרום את חלקנו למזרקות של רומא.

השיבה הביתה.

כידוע לכולנו ,לרומא יש תכונה שכאשר באים אליה שוכחים את הדרכים שמוליכים אליה.

piaza espania 2

נ baloons at piazv de popolo20170505_195043

בתמונה למעלה-פיאצה אספניה מן המדרגות. למטה מנשיף בלונים בפיאצה פופולו.

בדרך חזרה כעבור ארבעה ימים המטוס היה מדגם 737-900  ובו עוד תא שירותים בקדמת המטוס. מכיוון שהיינו קרובים, אז כול אימת שנדלק האור הירוק מעל לתא, ערכתי ביקור נימוסים כדי לראות שאכן הוא פנוי. גם יצאנו בזמן והרוח הגבית בכוון מזרח מקצרת את הטיסה במחצית השעה, ככה שהגענו בדיוק לפי שכתוב. גם הכבודה התנהגה יפה בשינוע. אלא שכאן חיכתה לנו הפתעה של רשות שדות התעופה- עגלות הכבודה שפעם היו נגישות לשליפה מהירה הפכו למעמסה נוספת. צריך להכניס כרטיס אשראי כדי לשחרר עגלה. כדי להחזיר אותה בחניה, אם אינך רוצה לשלם עשרה שקלים- עליך לחפש את המקום שבו מוחזרות העגלות ולהעביר שוב את אותו כרטיס אשראי שהכנסת כאשר לקחת את העגלה. כשבתי הכניסה את הכרטיס שלה, זה לא עבד. הסיבה ,אני משער , היא חסכון בכוח אדם באיסוף העגלות ממגרשי החנייה, והעמסת הטרחה על הנוסע, שכאילו אין לו די בכאלה. אבל שוב עמדה בהצלחה הססמה שלי ש"טוב לשוב הביתה", וכל  המרבה הרי הוא משובח.

אשר לטיסה בחברת אל על, בכול אחד מאיתנו קיימות אי אלה תכונות מזוכיסטיות שקוראים להן הֶרגֵלים,ואני אינני יוצא מכלל זה. יש בהם בכול זאת משהו חיובי. יציבות.

אהוד אולמרט-נעדר. השב"ס והמשטרה מטילים איפול

נראה באחרונה בהדלקת נר חנוכה בשנת 1999 במרכז הארגונים של ניצולי השואה בבית הקונפדרציה בירושלים.

אל רשימת הנעדרים התווסף לאחרונה שמו של אהוד אולמרט. את אהוד אולמרט אני מכיר מאז שהייתי ראש מערכת "קול ישראל" בתל אביב בשנות  ה-60 ואולמרט היה דובר מפלגת "חרות". המשכנו בקשר כשהיה חבר  כנסת, כשהיה ראש העיר ירושלים ושמרנו על קשר כשכהן כראש הממשלה, וגם בעת שהותו  ב"מעשיהו". כלומר אני כתבתי לו והוא השיב לי. משום כך הופתעתי כאשר שלחתי לו מכתב במעטפה גדולה ובו פוסט שכתבתי ,ומכיוון שהיו אלה ימי פוסט- חנוכה -שלחתי לו תמונה שבו הוא נראה, כראש העיר ירושלים, במרכז הארגונים של ניצולי שואה בהדלקת נר חנוכה במשרדי המרכז אז ,בבית הקונפדרציה היָפֶה בירושלים. זה היה בסוף המאה הקודמת.

בשל התמונה ביקשתי שלא לקפל את המעטפה. ואכן היא לא קופלה. עם זאת היא נפתחה, מן הסתם כדי לבדוק את התוכן . המעטפה הגזורה על תכולתה נשלחה אלי בחזרה תוך ציון "לא ידוע" . ליתר דיוק , הכותב העתיק  ממגילת אסתר "לא ידע". לאמור עד דלא ידע  בין אולמרט לבין מעשיהו. בשרות בתי הסוהר שלנו ,ככול הנראה, כמו במדינות מתפתחות אחרות ,יש כאלה שיודעים לקרוא ויש כאלה שיודעים לכתוב. מי שקרא -קרא לא רק את תוכן הרשומה, אלא בין השיטין, ובעיקר מה המשמעות הלטנטית של אותו תוכן סֶמי סטירי. והוא העביר זאת למי שידע לכתוב- בכתיב חסר. זאת בלא לטרוח להדביק מחדש את המעטפה. אבל הייתה עליה  חותמת של שרות בתי הסוהר.

פניתי לשרות בתי הסוהר בתהייה היכן נמצא אהוד אולמרט. שכן הוא ענה לי על המכתב הקודם ומאז עד כמה שידוע לי הוא נמצא ב"מעשיהו". משלא נעניתי פניתי למשטרת ישראל, האימא של שרות בתי סוהר, ומי שמטפלת בנעדרים ,באותה שאלה. אצלם גם הערתי שמתבקש לפרסם מודעה כמקובל לגבי נעדרים .אך גם משם לא קבלתי מענה. עברו כמה חדשים. אולמרט איננו.

יש הרבה נעדרים שהשירותים שלנו לא הצליחו לעלות על עקבותיהם . אלא שלשמחתי נודע לי שאולמרט היה בבית בחופשת פסח ,ואף פנה לנשיא לקיצור שהותו ב"מעשיהו". אין לי כול צל ספק שמדובר באותו אולמרט. במסגרת אותה תהייה עלה בדעתי כי  בעקבת גילוי טלפונים סלולאריים אצל ח"כ גטאס, שאותם העביר לאסירים ביטחוניים -שרות בתי הסוהר נוקט במשנה זהירות. ואפשר מאוד שחשדו כי בתמונה של הדלקת נרות חנוכה מצוי צופן, מסוג של "אניגמה" במלחמת העולם השנייה, על שינוי השיטה להעברת טלפונים סלולריים באמצעות טקסט מוצפן.

או שמא בפוסט ששלחתי לו ובו רשומה פילטונית על שמשרד התפוצות מהווה משרד לשידוכים של בני ובנות זוג שבאים לכאן מן הפזורה. ככה או אחרת התעלומה לא נפתרה.

עם ההודעה הפתאומית על סיום שידורי "מבט"

התמונה של ‏‎Zvi Gill‎‏.
Zvi Gill

עם ההודעה הפתאומית על סיום שידורי "מבט" הערב . כאן מסתיימים שידורינו -עמיתי ברשות השידור. "היו ימים של תכלת ברקיע".

הלבנים של הים הפתוח.

חיל הים- מֵגיניי הגבול  הארוך ביותר של ישראל- העולם.

אח"י -"סופה" הצוות ביום העצמאות ה-69 למדינה. באמצעי-עומד-שון.

מאז שעמדתי על דעתי חלמתי על הים. ראיתי בו פתח אל העולם הגדול, אל החופש. למכורתי פולין היה מוצא לים הבלטי, בגדיניה ובגדאנסק בצפון המדינה, אך מעולם לא הגעתי לשם. אגב, הוא שימש עילה להיטלר לפלוש לפולין ובכך פתח את מלחמת העולם השנייה. ההתנסות  הראשונה שלי בים הייתה בנובמבר 1945 כשבאתי לארץ, עם חבורה במסגרת "עליית הנוער", באוניה ",פרינצס קטלין".זאת הייתה ההפלגה האחרונה של עולים שבאו באורח חוקי ועל כך הייתה ידיעה בעיתון "הארץ".צוין בין היתר כי הצעירים שרו ורקדו על הסיפון במהלך ההפלגה חרף הים הסוער. הסערה פקדה את האנייה במצרי מסינה ורבים מן העולים הקיאו את מיררתם, אבל לא אנו הצעירים, כאילו אנו יורדי ים וותיקים.

aliya 1945 princess catlin

את הסיפור הזה סיפרתי למלחים ולמפקדים של  פלגָה 31  של חיל הים שבסיסה בחיפה, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. מי שיזם את ההופעה שלי בפני  הלוחמים בסטי"ל שבו הוא משרת- אח"י "סופה" ,היה נכדי שון . סגן נהיר נטל יוזמה וארגן את הופעתי, כאמור, בפני הפָלגָה כולה על לוחמיה ומפקדיה.

כמו אשתקד ,בהופעתי בפני הפיקודים הבכירים של אכ"א ושל פיקוד העורף, ציינתי גם הפעם שאני לא אדבר על השואה. זאת  משום שהשואה הייתה ורק צריך לזכור אותה. שתיים. אדבר על המתבקש מזיכרון השואה- לאמור לקחיה. הקצינים והחיילים של צה"ל 2017 מפנימים מצוין מסר זה. ראיתי לנכון לציין עוד שלושה  גורמים חשובים. אחד. צה"ל הוא מסגרת דיסציפלינרית שבה לא רק לומדים אלא גם ,בדרך כלל, מפיקים לקחים. שתיים. שבמרכז הוויה האנושית עומד היחיד. לא רק במישור האזרחי, בחברה דמוקרטית, אלא גם במישור הצבאי. לעתים התושייה של  היחיד מכריעה את גורל המערכה. שלוש. צה"ל היה והווה צבא העם. הוא לא היה, במלחמת השחרור, שבה אני לקחתי חלק, ואינו היום -צבא "מיליטריסטי". גם כיום כאשר הצבא שהוא מערכת  מאורגנת, משומנת,מתורגלת וממוחשבת, הוא צבא העם. לא רק המילואים  של האזרחים הופכים אותו כזה אלא הפתיחות  הפיזית והחברתית כלפי העם, כלפי המשפחות. הא-ראייה, אני באתי לכאן ביוזמת נכדי שון ובעזרת סגן נהיר, החם הלבבי ומכניס אורחים. ולא רק אני התקבלתי בחום אלא גם בתי ראומי , שהביעה  את רצונה להתלוות אליי. מיד חשנו כחלק מן המשפחה.

חרף העובדה שצבא הגנה לישראל נתון לעתים לביקורת והיא חשובה- גם אם היא שלילית, אני בדעה שצה"ל הוא עדיין הצבא המוסרי ביותר בעולם. לא רק יחסית. התהודה שאני קבלתי בהופעה אשתקד וגם הפעם, מיד לאחר השיחה שלי ,מפי כמה מן הנוכחים, הן מפקדים והן לוחמים, חיזקה בי אמונה זאת. בשום פנים ואופן אין זה צבא שיש לו מדינה אלא מדינה ששייכת לעם ולהם יש את צה"ל.

satilians post 2

פלגה 31 על מלחיה ומפקדיה – בירוק.

הרהורים ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, נכדי שון ואני שוחחנו  על  ההשלכות וההבחנה בין הנופלים שפתיל חייהם נקטע, לבין אלה שאת  השכול והסבל נושאים  יקיריהם לתמיד .ובקודה זאת מתחייבת ההזדהות, לא רק עם הזיכרון של הנופלים, אלא בעיקר כלפי משפחות השכול. אבל יש השלכות גדולות יותר לשכול שנוגעות לציבור כולו. על רקע זה קריאתו של הנשיא ריבלין ביום הזיכרון כי "עלינו למנוע את המלחמות הבאות בכול כלי שברשותנו"- היא אמירה קונסטיטוציונית . בהקשר זה מצאתי אמירה של  גנרל אמריקאי עטור אותות, באחד הספרים של סופר המותחנים המצליח – דייויד באלדאצ'י. באותו מותחן פיקטיבי שם המחבר בפי הגנרל הבכיר התנגדות נחרצת לרובוטיזאציה של הצבא. "רובוטיזאציה של צבא"-הוא אומר- היא מרשם למלחמות ללא סוף כשבצידם גם קרבנות אדם. זאת בשעה שעם כול הכאב במערכות קונבנציונאליות הרי בגלל הקרבנות -אנו עושים הכול למניעת מלחמות" . זאת אמירה שכול מפקד צבאי מדרגת סגן משנה ועד לרמטכ"ל צריך לאמץ אותה. צבא ההגנה לישראל משימתו  הראשונית היא להרתיע  ממלחמה. וזה מה שהוא עושה.

בדרג הפוליטי ,זה שמופקד על צה"ל, אני עוסק ברשומות אחרות.

satil sailing postIMG-20170424-WA0015satil

עם נהיר ושון על הסיפון. ס"טיל ביציאה מן הנמל.

ושוב חזרתי לאותה תחושת בראשית שלי על משמעות של הים- הפתוח -הנתיב אל העולם, אל החופש.

בוא לים – בביצוע היחידה – YouTube

.

להקת חיל הים – המלח שלי – YouTube

ארץ תפארת- מסיפוריי אביב

כשהחולה יבשה העין זלגה.

מדי פעם בפעם, אני אומר לעצמי, ומשתף את קוראי בכך ,שטוב לצאת מן העיר ומן הדכדוך החברתי מדיני. נעים לעצמו ,כשהערך המוסף הוא  חיזוק  התודעה שארצנו הוא יפיפייה. היא קטנה כול כך, ואין צורך להוסיף עליה שטחים כדי לראות את יופייה ואת רבגוניותה. היא מרושתת בכבישים חדישים ומהירים, מחלפים ושבילי טיולים. יש לנו שני ימים, הים התיכון והים האדם,יש לנו הכרמל, הגלבוע  והתבור, יש  לנו שני  אגמים- ים כינרת וים המלח, ויש לנו אגמון,מה שפעם היה אגם החולה. ייבושו נחשב לאחד המעשים הגדולים של המדינה, בצד המוביל הארצי ויש  נחלים. וישראלי כמוני לא יאמר "צר לי המקום".

הפעם זה היה הגליל המזרחי- יסוד המעלה, חולתה שמורת החולה ואגמון החולה, שבו עוברים מדי שנה מיליוני ציפורים נודדות באביב ובסתיו ויש שמקוננות קבע במקום. ישראל היא נמל תעופה מרכזי של ציפורים נודדות ומספרם מגיע לחצי מיליארד. יום ד' השבוע היה יום נדידה בינלאומי ואלה שהאזינו למשדר "הכול דיבורים", החלק האחרון במשדר הוקדש לנושא מרתק זה ,של ציפורים וצפרות בישראל. באגמון נוחתים סוגים רבים ביניהם שקנאים,עגורים, אגמיות, אנפות,חסידות, בזים, נצים מגלנים ועוד, ועוד. פעם לפני ייבוש החולה הם היו רבים יותר אך הודות לרשות הטבע והגנים הלאומיים, עם הקמת השמורה והאגמון, חלק ניכר מהם חזרו.

אילו אז לפני יובל שנים היו לנו מכוני ההתפלה ומפעלי טיהור המים, אפשר מאוד והכנרת, ים המלח וגם נהר הירקון מצבם היה שפיר יותר וים החולה לא היה מיובש . רק לפני זמן קצר התבשרנו כי  נחל הירקון אשר בשנת 2015 היה צלול , שטנו לאורכו וראינו דגה ועופות, הוא שוב מזוהם, וכי רק עשרה אחוזים מהנביעה בראש העין מוזרמת לנחל. וזה אמור לגבי החולה. ניתן היה לסלק את האלמנטים השליליים של האגם אבל להשאיר אותו ויחד אתו את החי והצומח שבו. אבל היו ימים אחרים, צרכים אחרים וראיית הסביבה אחרת.

היו זמנים בתש"ח*

חבל ארץ זה, כפי שמדי פעם אני מציין בהתייחסות אל הגליל, המערבי והעליון, מוכר לי ממלחמת העצמאות, שביום שלישי הקרוב ימלאו לה 69 שנים. אנחנו,כולל תל אביביים כמוני בשעתם, כבר חיכינו לה בצפון. הזירה שלנו של חטיבת "כרמלי"  השתרעה מדן ודפנה בצפון ועד לראש פינה ומחנה פילון בדרום, כולל כפר גלעדי ,מטולה, משמר הירדן, בית הלל,שאר ישוב, יסוד המעלה,חולתה, איילת השחר, ובמערב מלכיה ונֶבּי יושע". בזירה הזאת חטיבת כרמלי של צה"ל וחטיבת יפתח של הפלמ"ח לחמו תחילה נגד "צבא השחרור של קָאוּקג'" שחסם לעתים את  הדרך לגליל, והיה צריך מדי פעם לפתוח אותו. אחר כך נכנסו לתמונה סוריה שחלשה על כול יישובי הגליל ממרום הגולן, והיא הייתה אויב מר וקשה שהסב לנו אבדות רבות.הם ישבו עלינו. על האזור של איילת השחר, ייסוד המעלה וחולתה, הונחתו יומם ולילה הפגזות מתל אל קאדי ותל אל חנזיר.בנסיעה  בדרכים בטנדרים, בג'יפים ובמשאיות, כול השטח של הגליל העליון  מראש פינה ועד למטולה נראה היה לי אביך וקרח, שטח עוין, למעט אי אלה איים של חורש טבעי. הדרכים היו עקלקלות וקשות לתעבורה והכפר "חָלסָה","קריית שמונה של ימינו , היה חממה של יתושים בגודל של זבובים.  בקושי יכולנו לעצום עין ובבוקר גילינו את גופינו  שרוט ופצוע של דם מיובש. לעתים צר לי מאוד שבצד המראות של ישראל 2017 קשה ,במנהרת הזמן , להראות לדור הצעיר את ישראל ב 1947 . הם נולדו בישראל של היום.

תמונות של הגליל בימים ההם.

זכורה לי ההפצצה הסורית  על  יסוד המעלה שפגעה ברפת שניות לאחר שקפצנו מהג'יפ לתעלה סמוכה. זכורה לי הפלת המטוס שטס מעל לאיילת השחר, במקלע "הוצ'קיס" שלנו, והכול כאן בסביבה הקרובה .עוד מעט  ימלאו  שבעים שנה מאז, זמן  ארוך בשבילי, זמן קצר בהיסטוריה והנוף הוא נוף אחר, ירוק יותר, מלבלב, עשיר,  אופטימי יותר מאז אותם ימים רחוקים,עכורים של חרדה קיומית ואתגרים.

יסוד המעלה היא עוד מעט בת 124 , מבוגרת הרבה מהמדינה והמבקר חש איזו שורשיות שהיא  עתיקה עוד יותר .משל שלא מדובר בחלוצים  מתנועת "חובבי ציון " אלא הרבה לפני כן. כאילו התארחת באזור פוטנזה  המרהיב בדרום איטליה או ליד אביניון שבדרום צרפת עם מסורת אירוח של מאות שנים. מקום שופע  עצי האלון, האלה העתיקה המפוסלת, האורן, הקידה, השזיף, והאיקליפטוס הענק,  כול אחד וההוד שלו, כול אחד והניחוח שלו-  שייכים לעולם של אתמול. אתה חש באיזו גאווה של שורשיות, של מורשת מצד אחד ושל הפינוק שמעניקים  לה הבעלים של חוות ויקטוריה- המתיישבים הוותיקים שלמה  וויקטוריה לונסה, שעושים זאת בחן רב ובחום, וילידיהם חיים לונסה  ודוד ועדה זגרון  ,שמנהלים את המקום ומארחים אותך כמו משפחה. זאת  חווה אשר כול  אבזרי הנוחיות והבילוי הם עכשוויים מאוד.

כמו ביישובים אחרים באותה  תקופה ,בעיקר בצפון ,המתיישבים הראשונים חיו בתנאים כמעט בלתי אפשריים בעיקר פיזיים, בהעדר קורת גג הולמת, בתלאות מכול סוג בתנאי החיים, בצריפים שהשרקיה ,היא הרוח המזרחית המפורסמת בגליל, שמעיפה אותם, בעיבוד האדמה הביצתית,כשעל ידם אגם החולה המהביל ,חממה למחלות שזרעה מוות ובראשם המלריה . רק בשנת 1887 בעת ביקור הברון רוטשילד במקום, ובראות את מצב המתיישבים הוא נטל אותם תחת חסותו, הוחל בגידול וורדים לתעשיית בשמים, עצי תות משי ובניית בתים במקום הצריפים והאוהלים. עד לביסוס המשובה מבחינה חקלאית, הם הועסקו בחוות של הברון. רק בשנת 1893 החלו המתיישבים  ליהנות מתנובת אדמתם.

 הסיפור השמח והעצוב של אגם החולה.

החזון , לייבוש החולה מקורו עוד בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20  כשהתכלית היא הוספת קרקע חקלאית ליישובי הגליל העליון,הפחתת כמות המים המתאדים,וניצול הכבול שבקרקעית הביצה כחומר גלם אורגני לתעשייה ולדישון. מסיבות מדיניות וביטחוניות זה לא יצא אל הפועל לא בתקופת השלטון העותומאני ולא בתקופת המנדט הבריטי. רק בשנת 1951 הוחל במבצע הייבוש שהושלם בשנת 1958. זה היה מבצע תשתית ענקי שהשתרע על 62,000 דונם, אחד המפעלים ההנדסיים הגדולים אשר בשעתו ייחסו לו חשיבות כלכלית עליונה. אך במרוצת השנים התברר שבצד התועלת בהכשרת קרקעות לחקלאות ייבוש האגם גרם לנזק סביבתי.זה היה חלק מן המסה והמעש של ימי המדינה הראשונים. בתחילת שנות ה-90 הוחל בהצפה חלקית של השטחים שיובשו וככה נוצר "אגמון החולה" שבה שהינו ויכולנו להשביע את עינינו, מן החי והצומח ובעיקר מן העף, ובעונה הזאת להקות עגורים.

הגליל המזרחי 2017

מה שלא למדנו בכתובים ,לפחות לא אני, הוא שקיבוץ חולתה שנוסד בשנת 1936 ביסס את קיומו על הדיג בחולה. כעבור שלוש שנים ב-1939  הקיבוץ סיפק יותר ממחצית הדגה בארץ ישראל. בזמן מלחמת העולם השנייה יסדה קבוצה  מקרב חברי חולתה יישוב ממזרח של  הכפר "דרדרה"  שהגישה אליו  הייתה בסירות בלבד. משום כך אין זה מפתיע היום כי בשעה שכול  המדינה צהלה עם השלמת הפרויקט הענק של ייבוש החולה, מתיישבי חולתה הזילו  דמעות. בשטח המיובש לא הייתה דגה והיה צורך להתאים את החיים למקור פרנסה חדש. על אותה תקופה סיפר לנו אמנון לווין, אחד החברים הוותיקים של קיבץ חולתה שהוא גם איש הגות ועט ,וזה השיר שהוא כתב על אותם ימים:

מראה פנים שזופים עם השיער השׂב,

תמיד, תמיד אומר לי: שורשים.

אני מביט בהם באור הסתיו,

אולי אוכל לחוש בַּמֶה שהם חשים.

דרכם שָלמה, ביתם ניצב וצעדם שלֵו,

זו עת גפנם ותאנתם אני חושב.

רק העיניים שכהו, עוד מפליגות לחוף ההוא

האצבעות שהתחשלו על המשוט

ידעו מזמן חנית ומזמרה.

היום, בין המכונות, הן מבקשות,

לדחות את הזקנה המתגרה.

המזגנים קוצבים את זרם האוויר

והסופות נעצרות מאחורי הקיר.

והעיניים שכהו, עוד מפליגות לחוף ההוא

בסוף הקיץ, כאשר יבוא יומם

להיאסף מארץ ואדם

יותירו לבניהם את חלומם

לראות, ולו עוד פעם, את הים,

לחתור לאט בזיכרונות האהבה,

בטעם מלח כדמעה אשר חרבה.

והעיניים שכבו כבר מפליגות בחוף ההוא.

הסיפור והשירה הם  ילודי  העצב והמצוקה . ההווה הוא עשיר בהיסטוריה , בחוויות ובמנעמים עכשוויים של מבקרים אשר הודות לעמל של שנים ודורות הגיעו הלום, ואנו ,האורחים ,נהנים מזה וגאים בו.

לסיום השיר "היו זמנים" מילים חיים חפר. לחן משה ווילנסקי, שרה- שושנה דמארי, שני האחרונים מכרים ומודעים שלי, בזמנם. הולם גם את יום העצמאות הקרוב.

שושנה דמארי – היו זמנים – YouTube