משפט אייכמן – שעתו הגדולה של "קול ישראל"-

הצדעת זיכרון לעמיתיי השדרים והטכנאים שהעבירו את השידורים  בישראל, לעם היהודי ולעולם.

משפט אדולף אייכמן , האיש שהיה אחראי לשינוע מיליוני יהודים  אל המוות במלחמת העולם השנייה, נפתח ב- 11 באפריל 1961 .ביום א' הקרוב ימלאו 60 שנה. וזה יחול השנה בין יום הזיכרון לשואה לבין יום העצמאות.

 אחד עשר חודשים   לפני כן ,ב-24 במאי 1960, מנהל החדשות והרפורטז'ה של "קול ישראל" ,ארי אבנר, חזר מפגישה דחופה עם מנהל לשכת ראש הממשלה, יצחק נבון. בפגישה מסר נבון לאבנר את תוכן ההודעה, שאותה נמנע מלמסור לו בטלפון, והוא שאדולף אייכמן נתפס וראש הממשלה, דוד בן גוריון, עומד להכריז על כך בכנסת באותו יום. הראשון שארי ביקש ליידע היה נקדימון-נקדי- רוגל. נקדי היה מנהל מחלקת הביצוע של קול ישראל ואמור היה לדאוג לשיגור צוות חדשות לכנסת   כדי להקליט את ההודעה הדרמטית של בן גוריון. אך נקדי שמע את הידיעה מחוץ למשרדו ב"קול ישראל" ותוך זמן קצר הגיע למשרד והחל בהתארגנות שעליה אספר בהמשך.

דומני שאני נמניתי עם הראשונים ,שאבנר זימן ללשכתו . זאת לא משום שהייתי ,במקרה, רכז חדר החדשות שתפקידו לדאוג לפעילות מערכת החדשות באותה משמרת כמו קבלת החדשות מן הארץ והעולם, עריכתן והכנתן למהדורות החדשות.כמובן, לרבות תפיסת אייכמן  והכנות למשפטו.הסיבה הייתה שובי מארה"ב עם תום  הלימודים לתואר השני בתחומי תקשורת המונים וסוציולוגיה וסיכוי למלגה לתואר דוקטורט.פיתוי גדול להמשיך את שהותי בארה"ב במסגרת אקדמית. ארי ידע שאני מעוניין לעמוד בראש המערכת בתל אביב, שעסקה בנושאי פנים לחדשות ולרפורטאז'ה. ואני נעתרתי להפצרותיו לשוב כדי לקבל את התפקיד. אך הואיל ,בשל ביורוקרטיה, המינוי התל אביבי, טרם הוצא לפועל, שימשתי בעל כורחי, בירושלים, רכז חדר החדשות. ארי, בּבָשרו לי את הבשורה על תפיסת אייכמן  ביקש בכך  לציין את ה"מזל" שנפל בחלקי לעסוק ,לפחות, בהליכים לקראת המשפט ואישור כניסה לישיבות בית המשפט גם אם  אהיה בתל אביב במהלך המשפט.צ'וּפָר.

מי שעמד מאחורי התכנון של שידוריי המשפט , היה  נקדימון רוגל. נקדי, עיתונאי חוקר מדרגה ראשונה ,היה גם איש ביצוע וארגון מעולה . הוא למד להכיר את מערכות הציוד, האולפנים, סיקור אירועים, והידע, הכישרון והתושייה שלו היו מוערכים על ידי הכול .הוא שתכנן את המבצע על כל פרטיו וניצח עליו במהלך החודשים הרבים של המשפט. לצדו, בצד הטכני ,פעל ראש מחלקת ההנדסה משה רובין שהיה אחראי לכול המערכת הטכנית וההנדסית שכללה התחברות רב ערוצית לשידור הראשי, הישג טכני לעצמו בימים אלה.

איזי מָן, שדר בכיר ב"קול ישראל" ומתעד את השידורים הגדולים שלו ,כותב בספרו "קול ישראל מירושלים- מדינה מאחורי המיקרופון", כי תוך זמן קצר  לאחר הידיעה על תפיסת איכמן נקדי היה על הקו אל הספקים בחו"ל להזמין מאות אלפי מטרים של סרטי הקלטה.ואכן מדי יום הקליט "קול ישראל 5,600 מטרים של סרטים מגנטיים, כאלה שנשמרים טוב יחסית.עם הזמן הועברו החומרים לדיגיטציה,גם כן לא מעט בעזרת איזי מן, והם שמורים עד היום הזה.

הבולמים.

 מיד לאחר שנודע על חטיפתו של אייכמן,מנכ"ל שרות השידור,צבי זינדר, הרים טלפון לשר המשפטים פנחס רוזן, וביקש אישור "שקול ישראל" יהיה רשאי להקליט את כל  מהלך המשפט, ולהעביר שידורים ישירים מאולם בית המשפט. כאן ציפתה לזינדר הפתעה לא נעימה. התשובה  המידית של רוזן הייתה שלילית. לא זו בלבד, אלא לסירובו הצטרפו נציגי התביעה והמשטרה בנימוק, האבסורדי -כפי שנשמע כיום, כי יראו בכך משפט ראווה.  " שרות השידור" הממשלתי החליט לעמוד על שלו שיש לאפשר לו להקליט את כול מהלך המשפט ולשדר מאולם בית המשפט. בהמשך הייתה פניה למנהל לשכת העיתונות הממשלתית וגם משם לא באה העזרה. הטיעונים שבן גוריון רוצה בסיקור נרחב ולכן הוזמנו גם עיתונאים מכול העולם נפלו על אוזניים ערלות. בינתיים התחלפו המנכ"לים. זינדר התמנה למנהל משרד ההסברה וחנוך גיבתון למנכ"ל שרות השידור. צבי זינדר, הייזי- Harry Zinder כפי שקראנו  לו, כמקובל אז- בראשי תיבות, היה יליד ארה"ב ,עיתונאי וותיק, קורקטי, מכובד ומכבד ורחוק משימוש במרפקים. לעומתו, חנוך גיבתון ,שירש את מקומו, ידע דבר וחצי דבר כיצד עובדת המערכת בישראל, ואיך מכופפים ידיים, אם צריך להזיז דברים.

האיש שעמד בעקשנותו למנוע מ"קול ישראל" להקליט את המשפט היה נציג המשטרה במשפט ,ניצב יקותיאל קרן. כאשר קרן ביקש לשחרר שני עורכי חדשות ב"קול ישראל" , רפי סידור וגד לוי, לצורך התרגום הסימולטני במשפט, גיבתון סירב לשחררם, כשזיהה את פוטנציאל הקלפים שבידו. לאחר נגיחות הדדיות וכאשר לתמונה נכנס גם מנכ"ל משרד ראש הממשלה, טדי קולק- נענה קרן לדרישה, כמי שנאלץ לבלוע צפרדע, ואישר ל"קול ישראל" לשדר ולהקליט את המשפט.זה קרה חודשיים לפני פתיחת המשפט. גיבתון שחרר את "בני הערובה". נקדי היה מוכן עם כול מערך השידורים.

מי שמעוניין בפרטי המערכה הזאת של "קול ישראל"  בממסד, על הניואנסים הביורוקראטיים האוויליים, לאפשר לו לשדר את משפט אייכמן ימצא זאת  באתר "בשער" -קשר מס' 42 ,סתיו 2011 "שידורים מפלנטה אחרת" משפט אייכמן, בן־גוריון וקול ישראל". מאת :אורה הרמן

מימין: צבי זינדר. באמצע: חנוך גיבתון. משמאל נקדימון רוגל

ההכנות למשפט נמשכו שנה בקירוב. זאת לא רק מכיוון שההליכים לקראת משפט מסוג זה קשורים בהשגת תיעוד רב מגורמים שונים, רשמיים, ציבוריים ופרטיים. שכן, הוא חייב להיות נסמך בין השאר על ידי חומרים רבים, גלויים וסמויים, אלא גם בהבאת עדים. התביעה מן הרגע הראשון קבעה לעצמה כלל שהעדויות חייבות לבוא לא רק מארצות הכיבוש אשר בהן בוצעו רוב פשעי הנאצים אלא גם מארצות הציר .וזה דרש זמן ומאמצים בלתי רגילים ולעתים סיזיפיים.

לי זה לא בא כהפתעה, בכך שהקושי הגדול ביותר היה להביא עדויות משרידיי השואה במדינת ישראל. רבים לא היו מוכנים להעיד. התשובה הרווחת שלהם הייתה כזאת פחות או יותר:" כאשר אנו מנסים לספר את מה שחווינו, אנשים פשוט לא מאמינים שזה בכלל אפשרי שנשארנו בחיים . לחילופים, יש שחושבים שאם אכן מה שעברנו זה נכון, הרי מן הסתם נשארנו בחיים כי שיתפנו פעולה עם הנאצים. אז אתם מבקשים שנעמוד בפני העם בישראל והעולם כולו ונספר את הסיפורים ". לכן נדרשו מאמצים רבים, זמן וסבלנות לשכנע את שרידיי השואה להעיד במשפט. היו כאלה, כמוני למשל, שרצו בכלל לברוח מן הזיכרון הנורא הזה.

בדיעבד, אם להיות כן עם עצמי, אני מבין את הספקנות של הציבור. הרי אני  יודע מה שעבר עליי ושכמוני , ולא בכך העניין, אלא,למרות כל אלה, כיצד שרדתי. יש הגדרה של "תעצומות נפש", אך אלה דברים, על סף האמורפי, שקשה להסביר, בוודאי לאחרים, מה גם בעבר, כאשר הסימביוזה בין גוף לנפש טרם חדרה עמוק לתודעה.

בהקשר זה, כאן טמון ההסבר מדוע לא נרעשתי מן "הפצצה העיתונאית" של ארי אבנר על לכידת אייכמן. התכנים של העדויות, עם ניואנסים וביצועים כאלה ואחרים ,באתר מוות כזה או אחר, במחנה ריכוז כזה או אחר, ה"המצאות" האישיות והמקומיות של הרוצחים, בדרך אל המוות ,פרי מוח  מעוות, ולפעמים פרוורטי, היו ידועים לי פחות או יותר. שכן, הייתי שם ב"פלנטה האחרת" כהגדת הסופר יחיאל דינור -קצטניק. לכן העדויות לא הוסיפו הרבה להשכלתי. אבל חשוב לציין כי בהגדרה מופלאה  זאת  קצטניק פענח את האניגמה של "חוסר אמון" בסיפוריי השרידים. הציבור תפס ש"עופות החול" שעלו מן האפר של "הפלנטה האחרת" מסבירים את התמיהה הגדולה כיצד ה"חייזרים" האלה בכול זאת שרדו.

קצטניק בעדותו- צילום לע"מ

שידוריי המשפט.

המדיום ששימש כמגפון של משפט אייכמן היה שרות השידור, לאמור "קול ישראל" ,כי בארץ טרם הוקמה הטלוויזיה. גלי צה"ל באותה עת הייתה תחנה צבאית עם ד"שים של חיילים ומוזיקה. קול ישראל היה הקול שהדהד לא רק בארץ אלא בעולם היהודי באמצעות "קול ישראל לגולה" בשפות שונות.לקול ישראל זה היה האתגר הגדול ביותר מאז הקמתו בשנת 1948.הכוונה הייתה  ראשית כל להקליט את כול המשפט מתחילתו ועד סופו. לשרות השידור שסבל מבלאי זאת הייתה הזדמנות להצטייד בציוד חדיש.   הנוכחות של  קול ישראל, כמדיום שמעביר את המשפט לעולם  הייתה דומיננטית. 

מדי יום מ-11 באפריל 1961 ועד להכרעת הדין ב -13 בדצמבר 1961  לא היה כמעט יום שבו לא היו דיווחים מן המשפט ב"קול ישראל". מדי יום שודר יומן המשפט של חצי שעה על ידי שמואל אלמוג לימים מנכל רשות השידור ופרופסור להיסטוריה. מלבד זאת בשלב הראשון היו גם דיווחים ישירים במהלך המשפט ועל "יומן המשפט" היה אחראי חגי פינסקר. אהרון אריאל שימש ככתב בכיר, נתן כהן כיועץ משפטי יעקב און טכנאי השידור. בבית העם בירושלים, שבו נערך המשפט, הוקם אולפן רדיו שפעל משם בכול מהלך המשפט. מדי שבוע שודרו כתבות ביומן השבוע, בעריכת יורם רונן וכאמור קול ציון לגולה הביא ידיעות וכתבות לקהילות היהודיות בתפוצות ולעולם כולו  .

אגב, ההכנות של קול ישראל כללו בין השאר כוננות לקראת הפגנות אפשריות בפתיחת המשפט מחשש שיחזרו על עצמם המהומות בעת הסכם השילומים עם גרמניה בשנת 1951. לאחר נאום מתלהם של מנחם בגין, ראש האופוזיציה, המון פרץ לבניין הכנסת שהיה בבית פרומין ברחוב בן יהודה בירושלים, עשה שמות ברכוש ופגע בחברי כנסת. אחר כך היה משפט מלכיאל גרינוולד ורצח קסטנר. חשש זה לא התממש. לעומת זאת רבבות ניסו להשיג כרטיסים ונאלצו להסתפק בהאזנה לרדיו, גם ליד אולם בית העם בירושלים וגם ברחובות ,בטרנזיסטורים שהחלו להופיע בארץ.

שורה עליונה. משמאל לימין. ארי אבנר, שמואל אלמוג, חגי פינסקר. למטה משמאל: נתן כהן, אהרון אריאל, יעקב און

סריקת תמונה מתוך ספרו של איזי מן "קול ישראל מירושלים"

בארצות המערב ובמדינות אחרות  הטלוויזיה כבר פעלה שנים. מסיבה זאת ממשלת ישראל הביאה לארץ צוות צלמים מארה"ב שכלל 4 צלמים  ומצלמות ווידיאוVTR – video tape recorders  והבמאי היה יהודי בשם לואי הורורביץ.  העתק של כל החומר המצולם הועבר לשרות הסרטים הישראלי ובהמשך לארכיון הלאומי.

 ב 11 באפריל 1961 שמעו מאזיני קול ישראל בארץ ומאזינים בעולם את המשפט" הננו מעבירים אתכם לאולם בית המשפט בירושלים עם פתיחת משפטו של אדולף אייכמן." רק אז , הישראלים ואתם העולם כולו,עשו  היכרות ,לא רק עם ממדי השואה אלא גם עם השואה שעבר כל אחת ואחד משרידיה.אלה שעלו מן התופת, דרך משברי גלים סוערים, אל חופיה ומשם לזירות הקרב על הקמת המדינה.על כך בפוסט הבא.

*********************************************************************************************************************

.

אלה תמונות ששלח לי בני עורי, שדר ועורך בכיר, ברדיו ובטלוויזיה, ברשות השידור, לאחר פרסום הבלוג.

כשהטבע מתערטל

אלה היו שבועות של ציפייה בחוסר סבלנות. הארץ ערכה מופע חשפנות והשירה מעליה את כיסויי החורף, נעשתה מגרה ונחשקת. העצים פרחו, הלילך ,הלבן והסגול נתן ריחו, והבושם גרם לשיכרון חושים. בשדות שבפאתי העיירה, נחתו להקות חסידות, ולהקות של בולבולים קיפצו מאחורי המחרשה. בשוק הופיעו ביכורי ירק כמו צנוניות אדומות עגולות ועירית ירוקה, שבישרו את האביב. עלמים ועלמות הלכו שלובי זרוע בפארק אנשטאדט שלבש ירוק. באגם הטילו חכות וחתרו בסירות. והעולם כמו נולד מחדש.

פריחת הלילך.

היהודים המאמינים, ברגע שהסירו את הפרוות ושאר הכיסויים האפורים, עברו לסדר היום. הם עברו על פני כל אלה, כאילו אין זה נוגע להם במיוחד, כאילו בשבילם אין נפקא מניה אם זה חורף או אביב, למעט צרכים בסיסיים הנובעים מחילופי עונות. בית מדרש או שטיבל הם היינו הך בחורף ובקיץ, אלא שבקיץ חם יותר. ואם מישהו התעכב להתבונן בטבע המופלא שפושט ולובש צורה, הוא מלמל ברכה "מה נאה אילן זה" ,בבחינת יציאת ידי חובה, והמשיך במסע הארוך לתוך הנצח. יהודים וטבע, אלה שני היפוכים. היוצאים מן הכלל הם ילדים שטרם הוטל עליהם העול הכבד של יהדות. כמו כל צמח צעיר שפניו אל השמש, כך גם הילדים. אנחנו הילדים נהנינו מיפעת האביב ללא מצרים וללא בושה.

רבים מן המנהגים שקידשו היהודים נבעו ללא ספק ממצבם. כאשר ידו של יהודי קצרה מלרכוש משהו, נעשה משהו שולי, בלתי חשוב לפעמים אף מוקצה מחמת מיאוס. כך קבעו, למשל, "איזה הוא עשיר -השמח בחלקו". או "היה רץ כצבי וגיבור כארי " לא כדי להתמודד באצטדיון, אלא כדי לעשות רצון אביך בשמיים. הסתפקות במועט הפכה ממציאות לפילוסופיית חיים. הרבנים על חצרותיהם נהגו מנהגי מלכות בגינונים ובפאר והדר, ולא סגדו לצנע כאורח חיים.

האביונים היו אמורים להתברך בדלותם. הם הסירו דאגות חומריות מלבם בנימוק ש״מרבה נכסים – מרבה דאגה". הם, הדלפונים, רוב מניינה של יהדות פולין, אמרו בתפילת ההבדלה: "זרעינו וכספינו ירבה כחול…" אמרו זאת ,כי כך כתוב. הנגידים אמרו את אותם דברים בכוונה גדולה,כמשהו ממשי. לא ריבוי נכסים הדאיג אותם, אלא מיעוטם. מי שיכול היה- הרבה נכסים, הרבה עושר, לא הסתגר בד׳ אמות, אלא יצא למעיינות מרפא בדרום פולין או בצ׳כיה. חופשה מעין זאת הייתה כמובן הפריווילגיה של סבא וסבתא. זאת לא הייתה סתם יציאה, אלא חופשת מרפא חיונית.המעיינות היו טובים, כפי שהוזכר כבר, לסדרה שלמה של תחלואים ומדווים כמו אבני כיס מרה, חול ואבן בכליות, והועילו לשיגרון, לפרקים,לחוליות, לעצמות, לשרירים ולמה לא. זה, מכל מקום, היה הכיסוי. ולפי דיווחים לפחות חמישה קבין של שיחות בקארלסבאד, במארינבאד או בבאדים אחרים, הוקדשו לנושאי בריאות. אלא אם כן נערכה במקום הכנסייה הגדולה של אגודת ישראל בהשתתפות האדמו״ר מגור ופמלייתו. זאת הייתה עוד סיבה למסיבה. יהודי עשיר שלא סבל מאף אחת מן המחלות לא נחשב בקהילת נופשים.

אותנו, הילדים, יחד עם הנשים והאומנות, שלחו למקומות קרובים יותר. המעון הקיצי שלנו היה בכפר פּורִִֶמבּי, לא הרחק מן העיר. שם העמיד לרשותנו איכר, דרך קבע, בקתה מרווחת  למשך כל חופשת הקיץ. בסופי שבוע הצטרפו אלינו הגברים שבמשפחה, אם חלקם לא נסע למרחקים. לפורמבי נסענו בכרכרה. המרחק לא היה גדול אבל החוויה, לעומת זאת,הייתה גדולה. העובדה שדרך המלך הראשית עברה בלב העיר עדיין לא הפכה את זדונסקה־וולה למטרופולין. היא הייתה ונשארה עיירה בפאתי השדה והחורש ולא רחוק מן הנהר השני בגודלו בפולין- הוָורטָה. על אף היותה ,רשמית, עיר, בעלת קצת למעלה מעשרים אלף תושבים. לא צריך היה לטרוח הרבה כדי ליהנות מריח הזבל ומניחוח החציר. בכל זאת הנסיעה לפורמבי הייתה שינוי. תוך פחות מחצי שעה של נסיעה בכרכרה הגענו לפאתי העיר.

מנסרת עצים ביציאה מן העיר העידה שאיננו רחוקים מן היער. אחרי המנסרה היו הגבעות המכונות "גורקי". בחלק מישורי זה של פולין,גבעות היו תופעה חריגה. למרבה הפלא, גבעות אלה, בלב אזור ירוק, היו כמעט קירחות, צהבהבות, וכפי שהזכרנו, בוגדניות לפעמים. ילד מצא מותו במפולת חול. כעבור זמן קצר הגענו לאזור פורמבי והיער.

מתוך "גשר של נייר" ( 1996)

הם יורים גם בסוסים שנושאים את ארון זיכרון השואה.

"מזכר" ליחס הממסד לשרידי השואה.

באחרונה פנו אליי כמה אנשים ביניהם  חוקרי אקדמיה על שלא קבלו את הגיליון האחרון של "מזכר"."מזכר" הוא הביטאון של "מרכז הארגונים של ניצולי השואה" שרואה אור ככתב עת מאז ראשית 1998. הוא יוצא לאור כל כמה חדשים. הוא משמש לא רק כערוץ מידע לניצוליי השואה בכל הנוגע לצרכים והבעיות שלהם בערוב חייהם, אלא יש בו חומרים עיוניים במניפה רחבה של נושאים יהודיים בארץ ובעולם. שכזה הוא משמש גם אישי ציבור ואנשי חינוך ומחקר.ואכן אני אמנם קבלתי את הגיליון האחרון אבל בגרסה הדיגיטלית שלו. אבל אני מעדיף לקרוא את הגרסה המודפסת. אני משער שרבים מקרב שרידיי השואה וניצוליה הם בגיל כזה שלא משתמשים במחשב או ב"טאבלט" ובוודאי שלא קוראים בסמארטפון אלא בגרסה המודפסת.

שאלתי את יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה, קולט אביטל ,מה הסיבה שהכתב העת האחרון לא רואה אור. על כך השיבה לי קולט במייל." המייל שלך זרע עוד קצת מלח על פצעיי. ה"מזכר" היה מוכן אבל לא ירד לדפוס בגלל שאין לנו כל כסף בקופה. עד כדי כך שאין משכורות. את התקציב המקוצץ באורח דרסטי של 2020 עוד לא קיבלנו וגם לא מקדמה עבור השנה. עם כל הכאב ( ולמרות כל המאבקים) אם המצב יימשך נסגור את המשרד אחרי פסח. זאת האמת העגומה ".

את ההשלמה קבלתי במענה לפרטים שביקשתי ממנכ"ל מרכז הארגונים, אבי רוזנטל. וזה מה שכתב :" מן המשרד לשוויון חברתי קבלנו בעבור שנת 2020  מקדמה באפריל כ-40%  מן התקציב שאושר  לשנה זו. העדר תקציב  העמיד אותנו במצב של חוסר אפשרות לכסות ההוצאות לפעילות של כל השנה. בסוף ינואר 2021 קיבלנו השלמה חלקית לאחר הגשת דוח ביצוע לשנת 2020. אנו עדיין במהלך דיונים איתם בעניין זה. אשר לשנת 2021 (כבר עבר רבעון) לא קיבלנו מהמשרד לשוויון חברתי- לא התחייבות, לא מקדמה -גם בנושא זה בדיונים איתם ועדיין אין מוצא."

הנה בצורה טלגרפית קבלנו תמונה מה  יחס הממסד לגוף אשר במהלך עשרות שנים היה מנוף, בסיוע וועידת התביעות, להזרמת מיליארדי דולרים לקופת המדינה. והנה אין תקציב להמשיך את קיומו הבסיסי.ואין קול ואין קשב לארגון ייצוגי של ניצולי השואה אשר בגינם, הסכם השילומים עם גרמניה, נמנעה ההתמוטטות של הכלכלה הישראלית של המדינה הצעירה והענייה. קצת רקע.

מאבק בחוץ ובפנים.

בסוף שנות ה-80 נפגש נוח פלוג מבכירי הכלכלנים באוצר, שריד שואה ,עם משה זנבר, בעבר נגיד בנק ישראל, שריד שואה גם הוא ומי  שנפצע כחייל גח"ל ביום הלחימה הראשון שלו בלטרון במלחמת העצמאות. השניים, בשל התחום המשותף שעסקו – נושאים כלכליים, הכירו זה אז זה עוד בשנות ה-60. הפעם נושא הפגישה היה אי תשלום פיצויים מצד ממשלת גרמניה לניצולים שלא נולדו בגרמניה משמע הרוב המכריע של שרידי השואה. "וועידת התביעות" שאמורה הייתה לעמוד בראש המערכה לא עמדה בציפיות. לאמור הרוב המכריע של השרידים לא זכה לפיצויים. לשם כך חשוב היה שכול הארגונים של קהילות אירופה המזרחית יתארגנו לגוף אחד והוא שינהל את המאבק מול ממשלת גרמניה. פלוג הציע לזנבר לעמוד בראש הארגון.

משה זנבר נאות לכך מכיוון שהוא ייחס חשיבות רבה לתפיסה כי הניצולים חייבים בעצמם לפעול למען האינטרסים שלהם ולא להסתמך על פטרוניות הן של ארגונים יהודיים  בינלאומיים והן של ממשלת ישראל, שיחסה אז חשיבות רבה יותר לשילומים שהיא קבלה מגרמניה, אמנם גם כן למען הניצולים אבל תוך שימשו בכספים לקליטת כול  העליות וביסוס כמה תשתיות רעועות במדינה הצעירה.טובת ניצולי השואה, לדאבון הלב, לא עמדה בראש מעייניהם של אנשיי הממסד. זה די אכזרי לקבוע זאת בשנת ה- 20 של המאה ה-21 אבל זאת הייתה המציאות.

בשלב הראשון, בנובמבר 1987 הוחלט על הקמת גוף חדש: "ועד התביעות של ארגונים יהודיים יוצאי מזרח אירופה" משה זנבר  נבחר כיו"ר' ,נוח פלוג כמזכ"ל. לתפקיד סגן היו"ר נבחר יצחק ארצי.עם ההנהלה המצומצמת נמנה גם סטפאן גראייק ממורדי גטו וורשה ויו"ר התאחדות יוצאי פולין. נושא הפיצויים היה אחד הנושאים שעל סדר יומו של הארגון החדש. נושאים אחרים טיפול סוציאלי בניצולי שואה נזקקים,שירותי רווחה,מיטות סעודיות וכיו"ב.

התנופה של הארגון בקידום סוגיות אלה שנגעו לניצולי השואה הביאה להרחבתו של הארגון ובשלהי 1993 הוקם הארגון בשמו הקיים " מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל." כשמשה זנבר משמש כיו"ר שלו ונוח פלוג כמזכ"ל.לימים הארגון כלל  חמישים ארגונים בקרוב לרבות יוצאי דרום אירופה, הבאלקנים  וגם המגרב.והורכב וועד מנהל שבו היה ייצוג לגדולים שבארגונים.

ההתארגנות של ניצולי השואה בישראל נועדה, כאמור, לקדם עניינים פרגמאטיים שהוזנחו במשך עשרות שנים. תחומי הפעילות של ארגון-הגג החדש עוצבו במתכונת רב ממדית: הפעלת שדולה פוליטית בקרב מכריעים ומשפיעים, יחסי ציבור לגיוס דעת הקהל בארץ ובחו"ל (בעיקר בגרמניה), מחקר היסטורי על הפיצויים, יעוץ משפטי ומתן שירותים סוציאליים לניצולי השואה הנזקקים כגון: בתי אבות, מיטות סיעודיות וכדומה.

הפטרונים.

בשעה שממשלות ישראל ניצלו את הפיצויים, במטבע חוץ ,שקבלו שרידי השואה, לצרכי המדינה,במשך יותר מארבעה עשורים-  המדינה נטלה לעצמה את הזכות לדבר בשמם בלא ששיתפה אותם בסוגיות שנגעו להם במישרין ובכספים שהתקבלו גם כשילומים ממשלת גרמניה למען הניצולים, ושימשו את צרכי כול העליות את בניית התשתיות הלאומיות. הזכרתי עובדה זאת באחד הפוסטים אבל לעסקנים שלנו יש זיכרון קצר ולכן אני מ"אזכר" זאת, כשהעילה לכאורה הוא "מיזכר". יתרה מזאת .ארגונים יהודיים בינלאומיים ייצגו, לכאורה, את האינטרסים של הניצולים בפועל, לניצולים עצמם לא היה לא פתחון פה ולא ייצוג. מקומם של נציגי הניצולים נפקד לחלוטין במו"מ המתמשך עם גרמניה שעיצב את מערכת הפיצויים לנרדפי הנאצים. היעדרות זו השפיעה, ללא ספק, על אופן חלוקת המשאבים וסדרי העדיפויות. על פי רוב, כספים אלה חולקו לפי מפתח קבוע מראש ליעדים אשר הקשר בינם לבין ניצולי השואה, היה רופף ביותר.מרכז הארגונים נאבק כנגד מגמה זאת.

מבחינה פנים ארגונית הייתה חשיבות רבה להפוך את הארגונים והלנדסמנשאפטים השונים לבלתי תלויים במפלגות פוליטיות כדי לייצג נאמנה את הניצולים ואת צרכיהם, הפיזיים והנפשיים. הדבר לא היה כלל פשוט בזירה הישראלית בעלת הדומיננטיות של מפלגות שעומדות בראש הקואליציות הממשלתיות. המסכת ההיסטורית היא ארוכה מדי לתאר בפוסט זה את "דרך הייסורים, שעשו ניצולי השואה והארגון המייסד.היו  אלה דרכים עקלקלות והמשובשות, זרועות מוקשים, הן של הממסד הפוליטי בארץ והן של הממסד היהודי בעולם לרבות וועידת התביעות, כאשר כול אחד רצה להחזיק ב"חלקת אלוהים הגדולה" שהוענקה לו בשעתה- בשם שרידי השואה.

לאחר מאבק ממושך,לעתים תוך השפלת הניצולים, ארגוני הניצולים צורפו במאי 1989 לוועידת התביעות. תקנון ועידת התביעות שונה בהתאם. כעבור זמן ולחצים נוספים שולבו נציגי ארגוני הניצולים גם בגופים ביצועיים כמו הוועד הפועל וועדות קבועות של הארגון. משה זנבר נבחר לשמש כגזבר ועידת התביעות ואילו נח פלוג צורף לוועדת המשא ומתן עם גרמניה. במרוצת השנים הורחבה הנציגות של ניצולי השואה במוסדות ועידת תביעות. למועצת המנהלים צורפו  יצחק ארצי, השופט משה בייסקי וזאב פקטור.

אנחנו כאן


 
כמי שבמשך שנים רבות לא עסק בסוגיית שרידי השואה ומשקיף על ההיסטוריה שלהם ממרום שנותיו, אני חושב כי תעצומות הנפש שעמדו להם שם- ב "פלנטה האחרת" כהגדרת קצטניק- עמדו להם כאן כשהמטרה היא: "אנו נתגבר".We shall overcome.  .מרכז הארגונים של ניצולי השואה שימש כקבוצת לחץ שהעמידה את עניינם של ניצולי השואה על סדר היום הציבורי בישראל. במרוצת השנים יזמו נציגיו תיקוני חקיקה שנועדו להבטיח את זכויותיהם של ניצולי השואה בישראל. לא כל היוזמות צלחו, אבל אלה שצלחו היו משמעותיות: תיקונים בחוק נכי רדיפות הנאצים והגמשת הקריטריונים.

משימה חשובה של מרכז הארגונים הייתה הקמת הקרן לרווחת נפגעי השואה בישראל שנועדה לפתח שירותים ישירים לניצולי השואה הנזקקים. מוסד זה, שהוקם באפריל 1994 הוא הגוף היחיד בעולם המתמחה במתן סיוע ישיר לניצולי שואה בלבד, בתחומים שבהם גופי רווחה רגילים אינם עוזרים. למרכז הצטרפו גופים שונים שמטפלים בניצולי שואה.

בשנת 2014, מספר הארגונים הגיע ל-52.תוך כדי  כך  ובמרוצת השנים עד לעשור הראשון של המאה ה-21 סייע היקף התשלומים לניצולי שואה לסוגיהם .שרידי יהודי פולין בישראל קבלו רנטה סמלית של 500 שקלים לחודש לערך ,סכום צנוע אך לא מבוטל לניצולים בערוב ימיהם. מסיבה זאת נטל על עצמו מרכז הארגונים להעסיק  אישה צעירה שמכירה  את השפה הפולנית ואת האלמנטים הדרושים לקבלת הרנטה הזאת עד למילוי הטפסים הנדרשים ומשלוח הפניה לוורשה. לאחרונה הושג גם הסכם עם רומניה למתן רנטה למי שהיו אזרחי רומניה. וכל המנגנון הזה מונה שלשה אנשים! ומשכורות צנועות. וגם בזה המשרד לשוויון חברתי- איזה שם יומרני- לא משכיל לתמוך.

במלתעות האוצר.

האמירה כי "סנדלרים מהלכים יחפים" חלה על מרכז הארגונים של ניצולי השואה. ארגון שבאמצעות וועידת התביעות של הארגונים היהודים הביא, כאמור, להזרמת מיליארדי דולרים למדינה שהייתה זקוקה להם, עמד כמו עני בפתח לבקש הבטחת  קיומו.בשעתו שאלתי את משה זנבר איך זה שמרכז הארגונים לא הבטיח לעצמו ממון לפעולות הבסיסיות שלו למען ניצולי השואה בצורה של הסכם עם וועידת התביעות או חוק.זנבר הביט בי בעיניים החכמות שלו ואמר לי : "צבי. איפה אתה חי? לא יתנו לנו זאת מלמעלה, ולאחר הפסקה הוסיף "וגם מלמטה בקרב הארגונים השונים זאת תהיה עוד עילה למאבקים  על קיפוח זה או אחר". זנבר , כרגיל, צדק. די היה לי לראות איך הוא מנווט דיון לוהט בישיבת הוועד המנהל כמעט בלתי ניתן לאיחוי, והביא אותו למים רגועים. ואם ככה בישיבה אחת אז בדבר כבד משקל כמו הקצבות זה היה קשה עד כמעט בלתי אפשרי.

יחד עם זאת הקמת קרן או מסגרת קבועה שתבטיח את קיומו של המרכז הייתה מעל לכול חילוקיי דעות. בלי תקציב בסיסי המרכז שעדיין משמש צינור מידע וסיוע חשוב לניצולים לא יכול לפעול. כל כך פשוט.אני חשבתי כי לאחר ש"חברת ההשבה לרכוש ניצולי שואה במדינת ישראל" סיימה עם עודף של קרוב לחצי מיליארד דולר, חלק ממנו צריך היה להיות מוקצה לפעילות "מרכז הארגונים". ל "מרכז ארגונים" .   על פי ההחלטה ,בפירוק החברה  היו חייבים להקצות כ 5%  להנצחה ומורשת. האפוטרופוס לא העביר כספים אלה אף פעם

אגב, כבר עם הקמתו של מרכז הארגונים, הוגשה פניה לממשלת ישראל בבקשה לסייע במימון פעולותיו השוטפות. ואכן, במשך 12 שנים ברציפות (1989-2001 ), קיבל מרכז הארגונים הקצבות ישירות ממשרד האוצר. תמיכה ממשלתית זו הייתה מרכיב החשוב בתקציב הוצאות מרכז הארגונים, שברובו נועד לכיסוי פעילויות מנהליות והסברה. הסדר זה הגיע לקיצו ב- 2001. בתחילה היה נראה כי מדובר בתקלה טכנית שתבוא במהרה על תיקונה. אלא שכעבור זמן התברר לראשי מרכז הארגונים שהקצבות האוצר למרכז הארגונים שורבבו לסוגיית "ההקצבות הייחודיות" לגופים ועמותות בעלי קשרים מפלגתיים-קואליציוניים שהעסיקה אז את דעת הקהל בישראל. כדי לבטל את רוע הגזרה התבקש מרכז הארגונים להיענות לשורה של דרישות שבחלקן עמדו בסתירה לעצם אופיו כארגון-גג של ארגונים אחרים ואחד מתפקידיו היה לתמוך בהם.

ניסיון לחקיקת חוק ניצולי שואה.

בשנת  1999 יזם  מרכז הארגונים חקיקת "חוק ניצולי השואה" הכוונה הייתה לנצל את מערכת הבחירות שהחלה באותה תקופה. ואכן, נציגי רוב סיעות הכנסת הבטיחו כי בכנסת החדשה שתיבחר הם יתמכו בהצעת חוק שכזו. מספר מפלגות אף הכניסו במצע הבחירות לכנסת ה-15 את עניין חקיקת "חוק ניצולי השואה". מאמצי השכנוע נמשכו גם אחרי הבחירות, באמצע 1999, כאשר נבחרה ממשלה חדשה בראשות אהוד ברק. שר המשפטים בממשלתו של ברק, יוסי ביילין, נפגש עם נציגי מרכז הארגונים והבטיח להם לפעול לקידום "חוק ניצולי השואה".

אלא שממשלת ברק הייתה קצרת ימים והצעת החוק לא הגיעה לאישור לכנסת. בראשית פברואר 2001 נבחר ראש ממשלה חדש, אריק שרון. היוזמה ל"חוק ניצולי השואה", הוקפאה. מאחורי הקלעים פעל משרד האוצר לטרפוד כל היוזמות לחקיקת חוק ניצולי השואה. פקידי האוצר התנגדו לקיומה של קרן שבה ירוכזו הכספים של קורבנות השואה ללא יורשים אשר לא תהיה בשליטת הממשלה. התנגדות האוצר לחוקק את "חוק ניצולי השואה" הייתה לאורך שנים הגורם המרכזי להכשלת חקיקה זו    כמו לכל הניסיונות בהמשך בכנסת.

במקרה אחד בשנת 2003 המרכז עמד לפני התמוטטות מוחלטת בשל העדר תקציב ורק הקצבת חרום של וועידת התביעות בסך 120 אלף דולר לשנה מנעה את נפילתו.עכשיו הסיפור חוזר על עצמו.אלא  שעדיין מצויים כמה עשרות אלפי שרידים וכקרוב למאה וחמישים אלף ניצולים רובם בערוב ימיהם שזקוקים לעזרה והכתובת היא "מרכז הארגונים של ניצולי השואה. הם  לא רוצים או לא יכולים לזרז את סופם ,ובכך לפתור את הבעיה אחת ולתמיד.

אבל מובטח להם כי בעוד שלושה שבועות נשמע מן הכיכרות והשדרות, מראש כול גג ומהבסטות בשוק למטה וכל הדוכנים הנלווים, הכרזה אחת גדולה " בּלֶק שואָה דֵיי, black show day , black shoa day למען ניצולי השואה ולתפארת מדינת ישראל.

はい

Hai

בישראל, הריכוזיות הממסדית הולכת וממריאה והפרט צונח ואוֹבֵד. בעצם הוא מנוטרל , לעתים נוח לו כך. במאמצים מאבדים קלוריות.

אין דוגמה מובהקת יותר ועכשווית יותר מאשר  ה"קורונה" לגבי חוסר אחריות של הרשות המבצעת. לאחר חודשים שממשלה זאת כופה על הציבור  גזרות שמקורם פוליטי, היא פונה לפרט ומבקשת ממנו אחריות. ואכן אין פנייה צודקת יותר בכלל ובפרט בכול הקשור לפנדמיה זאת. אילו הפרט היה שומר על כללים שהמציאות מכתיבה ,מצבנו היה טוב לאין ערוך. אילו האכיפה הייתה קיימת ומידתית ולא סלקטיבית-דיינו. אלא מה. כרגיל הממשלה עושה זאת כאשר חמורו של משיח ברח להרים. הציבור לא מאמין לשלטון, ובצדק, ולכן הוא עושה מה שבא לו. זאת ,כאמור, גם מורשת היסטורית וביתר שאת תוצאה של זיגזוג מצד ממשלה כושלת, בלתי אחראית בעליל.

בהקשר זה יש לי סיפור קטן מיפן. בראשית שנות ה 80 רעייתי, יהודית, ואני ביקרנו ביפן. בחלק מן הזמן כאורחים של זוג יפני מכובד, מר צ'ינאטסו וגברת איצ'ירו הוֹנמָה. הבעל- מו"ל של עיתונים בטוקיו ובקיוטו .מר הונמה היה סינקרטיזט ,אמונה שמאופיינת במיזוג דתות שונות.היפנים הם מאוד סובלניים במה שקשור לדת בכלל. התארחנו אצלם בביתם בקיוטו וסיירנו אתם בהר פוג'י והסביבה.

בטוקיו,הסתובבנו לבד, בין השאר, כמובן, ב"גינזה"- הלב של בירת יפן  ומצאנו את עצמנו אבודים באיזה עולם מוזר לא מוכר לנו. שפה זרה לחלוטין. כתב מוזר. מעט אנשים דברו אנגלית.  שמות הרחובות היו ביפנית. ושכחנו לבקש במלון או לקנות בחוץ מפה.

המבָצֵעָ

ביקשנו להגיע לאיזה מבנה מלכותי ובחרנו בגבר מעוברי אורח ושאלנו אותו באנגלית היכן המקום המסוים שאנו מחפשים, בהיותנו בטוחים כי אתר תיירותי זה  מוכר לתושבי טוקיו. האיש קד קידה ואותת בידו שנחכה . הוא לא דיבר אנגלית אך הבין שאנו מחפשים אתר מסוים. הוא ניגש לקיוסק ,מרחק כמאה מטרים, שהה שם דקותיים וחזר אלינו עם מפה. הוא סימן בעט היכן נמצא אותו מקום. שמחים שיש בידינו גם מפה וגם ציון המקום ,המשכנו בטיול. כעבור חמש,שש דקות  שומעים קולות של ריצה מאחורינו ואדם צועק הלו! הלו! השפה הבינלאומית לתשומת לב. עצרנו וראינו שזה האיש שנתן לנו את המפה.הוא נשם ונשף ,קד קידה והגיש לנו שוב מפה. תהינו מה קורה כאן ? עוד מפה !  אכן עם מוזר העם היפני. אבל זאת הייתה מפה בשפה היפנית ועליה ציון המקום. גם אנו קדנו קידה מבלי להבין תחילה את פשר התעלומה.

לאחר תהיה של דקה תפסנו.האיש ,במחשבה שנייה, יצא מתוך הנחה שאמנם אנו קוראים אנגלית אבל האיש ברחוב שאנו ניתָקֵל בו ונָראֶה לו את המקום שמצוין על המפה לא יבין אנגלית. אבל יפנית הוא יבין.

הגענו למסקנה שלא היה כאן עניין של אדיבות גרידא אלא תחושת אחריות. האיש בראותו שאנו מחפשים משהו,וניתן להבחין בכך אצל תיירים בייחוד זוג, לא נידב את עזרתו. אבל משפנינו אליו הוא ראה עצמו אחראי כלפינו. וכשהוא תפס כי מתן מפה באנגלית הייתה טעות מצדו הוא הזדרז לקנות מפה יפנית כי הוא חשש שהוטעינו על ידו וביקש לתקן את הטעות. קבענו כי הרשות המבצעת ביפן מתחילה באזרח.

מימין ה"גינזה" בטוקיו. משמאל הזוג הונמה והזוג גיל ליד אכסניה סמוכה להר "פוג'י"

תימוכין לכך מצאנו כאשר העלינו את הנושא בשיחה שהייתה לנו עם הזוג הונמה באכסניה ליד הר פוג'י. התופעה לא הפתיעה את מר הונמה. הוא הביא לדוגמה את תעשיית הרכב ביפן. "המכונית"- ציין הונמה " היא  כלי קטלני. מי שאחראי שלא ישמש לדריסה, הוא הנהג. והוא אחראי לא רק למה שקורה לפני המכונית אלא מה שקורה מאחור, אם הוא נוסע ברוורס. במכונית נוסעים יש לנו מראה שדרכה אנו רואים מה קורה מאחור". הונמה עשה אתנחתא ואנו הנהנו שזה מובן לנו.

אז הוא הוסיף. "במשאיות כבדות קשה לראות מה קורה מאחור.אך הנהג אחראי באותה מידה אם הוא יפגע במישהו בנוסעו ברוורס. צפירה משמשת התרעה מלפנים.לכן תשים לב שאצלנו ביפן רכב כבד כשהוא נוסע ברוורס מצפצף. זאת קבע יצרן רכב אחראי. הוא העביר את האחריות לנהג ". בכך הסביר הונמה את נושא האחריות של הפרט. ואכן שמנו לב שרכבים כבדים בנסיעה לאחור לא רק האטו מאוד אלא  גם צפצפו , תופעה שעד אז לא נתקלתי בה במקומות אחרים. היום גם אצלנו משאיות מצפצפות וגם יש מצלמות. ככה או אחרת היפני מילדותו לומד על אחריות אישית, כלפי עצמו, כלי הזולת וכלפי החברה כולה.

כאן זאת לא יפן. כאן זאת ישראל. קורה וישראלי יראה זוג תיירים תוהים ובידם מפה, מביטים כאן ושם, וישראלית או ישראלי ישאל אם  אפשר לעזור. אך זאת תהיה אדיבות ולא אחראיות.לפעמים הישראלי גם ילווה את זוג התיירים, אבל זה חריג.אם אנו לא אחראים כלפי עצמנו , והקורונה היא  משל,בוודאי שאין אנו אחראים כלפי הזולת.

בינתיים הבה נפגין אחריות ביום אחד שבו אנו אמורים לעשות זאת כלפי עצמנו וכלפי המדינה כולה . ביום הבחירות.

בזמן חירותנו ולציון יום האישה הבינלאומי .

פנייה פומבית לנשות העדה החרדית ובראש וראשונה של "אגודת ישראל"

כמי שחיות בארץ הזאת,ורובכן מן הסתם נולדו בה, אותה מכה שהונחתה עלינו ,מכת ה"קורונה",  הגיעה עדיכן כפי שהגיעה לכול בית בישראל .עיניכן לא מסונוורות לראות את  קרבנותיה של מגיפה נוראה זאת. אוזניכן לא ערלות לשמוע את הנהי של נשים על ערש דווי, מהן נושאות את פרי בטנן, מהן- העולל משמיע צעקה אחד בהיוולדו וצעקה שנייה במותו. אתן חשות בצער של המשפחות השכולות ושל המצוקה של החולים ומשפחותיהם. אתן חוות עם כל בית ישראל את המאבק להדברת אותה מגפה נוראה. השמיעו את קולכן.

דומני כי בעידן החדש- לא מדובר בגטאות שנכפו עלינו על ידי שלטונות הרשע, בשעתן בנֵכָר,אלא באלה שאנו כפינו על עצמנו, בין היתר כאן בארץ היהודים. הכאב,היגון, המצוקה,חוסר האונים- מנתצים חומות. גם דרכן חדרה המכה הקשה הזאת- ה"קורונה". החולים בקרבם קיבלו טיפול מסור מיהודים ולא יהודים- מוסלמים, נוצרים ואחרים. הפגע הרע הזה עשה דבר אחד טוב.הוא הפך את כולנו לקהילה אחת.אתן חלק ממנה.תנו ביטוי להרגשה זאת.

אני לא זר לא לדת היהודית במיטבה ולא לתנועה החסידית. שם, בפזורת פולין, נולדתי. שם גדלתי וטופחתי בבית שהגברים שבו היו חסידיי גור וחברי "אגודת ישראל". אלה היו בעבורי זמנים , שבהם היינו מוקפים ,אחיי ואני- בחום,באהבה, ובקבלת כל דבר שילד שואף וחולם עליו, מלבד לימוד תורה ואורח חיים יפה. זאת הייתה  משפחה שחיה בצניעות אף שנחשבה אז לעשירה.

בפנייה זאת ,שאני מקווה שתגיע אליכן במישרין ,או באמצעות "שליחת מצווה"-איני מבקש ,בשום פנים ואופן ,שתשננה את הרגלי חייכן ,את אמונתכן, את המסירות שלכן למשפחה. אני פונה אליכן שתעמודנה על הבמה הציבורית כפי שעומדות נשים אחרות ומשמיעות את קולן שלהן ושל  ציבור הנשים שמממנו הן באות .תנו ביטוי לבעיותיכן, לכאביכן, לצרכיכן, לא פחות ולא יותר מכפי שעושות זאת נשים אחרות מעל במות ציבוריות ובבית הנבחרים שלנו.

 אני  גם לא מבקש שתקראנה תיגר כנגד התנועה שאליה שייכים בעליכם ,ואשר מיוצגת כחוק בכנסת ישראל, על שהיא אינה מכילה בתוכה נציגות של נשים חרדיות. מה שהייתי רוצה לראות כחזון -זאת נציגות בכנסת של הנשים החרדיות. אם לתנועות החרדיות, יש על פי אמות המידה המקובלות 15 נציגים בכנסת, הדעת נותנת שלפחות 7,8 שייכות לכן הנשים החרדיות. זה חזון לאחרית הימים אך יש לחתור אליו.

אני מעלה סוגיה זאת גם לציון "יום האישה הבינלאומי" אך בעיקר סמוך לחג הפסח שנקרא "זמן חירותנו" ולפי הפרוש המקובל, השם הזה אינו מציין רק אירוע שהיה בעבר, אלא עניין של הווה, שעכשיו הוא הזמן שאנו יוצאים לחרות. צריך להבין מה המשמעות של החרות שאנו זוכים לה בכל שנה.וחרות זאת אינה מוגבלת, לפחות לא בדת היהודית, למין הגברי. היא חלה באותה מידה על כול יציר אנוש ואיש לא יחלוק על כך שאישה, כל אישה היא יציר אנוש.

אשת חיל.

הברכה שגבר חרדי מברך כל בוקר "ברוך שלא עשני אישה" היא לא מדאורייתא. היא מן המשנה וגם בה יש פרושים שונים ואליהם נוסף טנא גדוש פלפולים מצד פרשנים חרדיים ואחרים אשר בק"ן טעמים מנסים להבהיר שאין כאן הָדָרָת נשים וכי אין להטיל פגם בנשיות. זה ועוד. ההגדרה החרדית  לגבי אישה היא  כ"בת מלך". כפי שמציין התלמוד "כל כבודה בת מלך פנימה". לאמור היא מלכת הבית. אבל היא גם מרשימה בחוץ. שימו לב כיצד מתייחס משלי לאשת חיל. כל תכונותיה והתובנה שלה  הן לא בזכות בעלה, אלא שלה. היא עצמאית, אישה גאה, יוצרת ,יזמית מצליחה ,נדיבה, בעלת תושייה, מעצבת פנים, אלגנטית, מצטיינת בקשרי ציבור וקשרי אנוש, כשהיא מוערכת על ידי הכול. אני הכרתי כזאת שאמנם לא היו בה כול המעלות המוזכרות ב"אשת חיל". אבל היא נמנתה עם הקטגוריה הזאת. אני מתייחס  לסבתי, רעייתו של אחד ממנהיגי "אגודת ישראל" וחסידות גור  בפולין שהיא הייתה המלכה בבית. אבל לא רק.

מדי כמה שנים תנועת "אגודת ישראל" ,התנועה הגדולה ביותר בין התנועות החרדיות, ובפולין- הגדולה ביותר במפלגות היהודיות, ערכה מדי שנה מה שנקרא "הכנסייה הגדולה" שאליה בא כול המי ומי ב"אגודת ישראל" וחסידות גור. "הכנסייה הגדולה השלישית" נערכה בעיר המעיינות החמים "מארינבאד" "מאריֶינסקה לזנייה" אשר בצ'כיה. סבי השתתף בכנסים אלה דרך קבע.שם הוא נפגש בין היתר עם האדמו"ר מגור, בעל "אמרי אמת" הרב אברהם מרדכי אלתר ממנהיגי היהדות החרדית בעולם. הפעם, בשלהי 1937  זה היה כנס מיוחד במינו כי הוא דן בין השאר בכמה נושאים ארץ ישראליים. בין אלה- מאורעות תרצ"ו,ועדת פיל ותוכנית החלוקה של ארץ ישראל, עליית הנאצים לשלטון וכיו"ב נושאים כבדי משקל.   ואגב, חסידות גור בפרט ו"אגודת ישראל" בכלל תמכו בתוכנית החלוקה- לאמור בהקמת מדינה ליהודים.

סבתי. ה"בּוּבֶּשי" שלנו , נתלוותה אליו לכנסים אלה ,הקודם בווינה והפעם כדי לטבול במעיינות החמים ולהיפגש עם ידידות מעבר לים.בעת הכנסים לפנות ערב דברו סבי וסבתי קצת על מה היה בכנס. הפעם עוד בטרם המסע, סבי העמיד את סבתי על סדר היום העמוס,לרבות הנושא הארץ ישראלי, שיאפשר לו מעט מאוד זמן במלון. אך סבתי עמדה על כך שתתלווה אליו גם הפעם. "חשוב לי מאוד לשמוע על הנעשה בארץ ישראל.יש לי שתי נכדות שם"- אמרה לו. היא נסעה וגם הצטלמה למזכרת.את הסיפור שמעתי מפי אמי.ואכן סבי קנה סרטיפיקטים לשתי נכדותיו הבכורות, רבקה וגינה והן באו לארץ ישראל לפני המלחמה .הן בנות הדוד היחידות שניצלו מן השואה.שתים ,מצד אבי, שרדו. הודות להן יש לנו מעט תמונות מן המשפחה מתקופת טרום השואה.

מימין סבתי במארינבאד. בתמונה משמאל- מצד ימין גינה לידה רבקה- לפני צאתם לארץ ישראל.

ואילו סבתי חיה כיום, אני לא מעלה בדעתי שלא הייתה פועלת מעל במה ציבורית למען הנושאים שנוגעים לנשים ויש הרבה כאלה וחשוב לתת להם ביטוי.

נשים בתנ"ך.

דומני שאין ילד בישראל שלא למד על מעמד הנשים במקורות שמלאו תפקידים בכירים בקהל ישראל לרבות מלכות.הזכרתי בפתח הפוסט את חג הפסח כ"חג חירותנו". הכוונה כמובן לחג יציאת מצרים  מעבדות לחרות. מי שהייתה  הכוריאוגרפית של מחול השחרור אז הייתה מרים הנביאה."ותיקח מרים הנביאה אחות אהרון את התוף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות ותען להם מרים שירו לאדוני כי גָאֹה גָאָה סוס ורוכבו רמה בים"(שמות ט"ו-20 )

והרי אתן יודעות מהתנ"ך שמריָם , אחות משה,לא הייתה היחידה שמלאה תפקיד של מנהיגה. היו נביאות ושופטות בישראל כמו דבורה הנביאה ,חנה- אמו של שמואל הנביא, אביגיל, חולדה, יעל -אשת חבר הקני וכמובן נעמי- בין השאר. לאמור התורה לא זו בלבד שלא מנסה להמעיט בערכן ומעמדן של נשים בקהל ישראל, אלא להפך להאדיר אותן. לכן זאת לא רק זכותכן אלא חובתכן כלפי הקהילה שלכם, כלפי המשפחות שלכן, כלפי עם ישראל כולו לומר את דבריכן- בצניעות ,שמאפיינת אתכן, אבל גם בגאווה. הגיע הזמן שנשות אגודות ישראל, ובעצם מכול התנועות החרדיות, תשמענה את קולן. לא יהיה בכך מימוש גדול  יותר של האתגר של   Me too .זאת תהיה עשייה היסטורית.

בברכה חמה

צבי גיל- בעבר -גלזר. נכד של פייגה ודוד ניידט, זכרם לברכה.