אנו פתוחים גם ביום.

תל אביב – חלק א'

דומני שאין משהו אשר מסמל יותר את "העיר ללא הפסקה" מההודעה על מרכול קטן- "אנו פתוחים גם ביום", הודעה שצדה את עיניי זמן קצר לאחר שובי לתל-אביב לאחר שהייה של 35 שנה בירושלים. ואין הססמה הולמת יותר את  תל אביב,כ"עיר ללא הפסקה".  שכן אין ערים דומות לה בעולם כולו. זאת לא הגזמה. זאת מציאות. הטקסט הזה על "סוּפֶּר" קטן בתל אביב,  הפך אצלי למנטרה שאני חוזר עליה שוב ושוב.

מדריך תל אביב- time out

הביקור הראשון שלי בתל אביב היה בחורף  בשנת 1946 בעת חופשה מבית הספר החינוכי חקלאי במגדיאל- כיום חלק מ"הוד השרון".והמזכרת היא בתמונה בחברת אח סבי ,פינחס, שעלה לארץ בשנת 1937 , בנו יוסף, ובת דודתי,רבקה, שעלתה לארץ באותה שנה בסרטיפיקאטים שרכש סבי לה ולאחותה גינה .

post two dizekof sqaure 1946

עם קרוביי משפחה בכיכר דיזנגוף חורף 1946

אבל הסיפור התל אביבי שלי  מתחיל ב"גלקסיה אחרת", בחדר קר וקודר בחשכת ימי גטו לודז' בשנת 1943 כאשר התכנסנו ,נערות ונעריי תנועת "הנוער הציוני" ,בכול פעם במקום אחר, כשסכנת גירוש מרחפת עלינו אם ניתפס, ולשעתיים הפלגנו בשירים על ארץ ישראל היפה. אחד השירים שזכורים לי נקרא  בפינו "רוץ לתל אביב" .לימים בארץ נודע לי שהמילים הן של יוסף אוקסנברג שחוברו בראשית שנות ה-20 והלחן בלתי ידוע. מסתבר שאנו סילפנו קצת את הטקס ואלה המילים שאני זוכר.

אם אתה רוצה בחור לבלות שעות. רוץ מהר לתל אביב עיר המחולות.

שם על שפת החול, שם תמצא הכול ,אוץ מהר פן תאחר רוץ לתל אביב.

 תל אביב, הוי תל אביב. עיר מחולות על שפת הים.

עוד מעט ותהיה שם, תל אביב הוי תל אביב

הנעימה העליזה בקצב של פולקה ומארש, מתנגנת לי באוזן בכותבי את מילות השיר, כמו גם עידן הצלמוות בגטו לודז' שבו שרנו אותו. ואגב אביו של  ראש העיר הנוכחי, עוזר חולדאי, הוא יליד העיר לודז' לפני המלחמה. הבן , רון חולדאי, אם ייבחר שוב לראשות העיר תל אביב, וכל הסיכויים הם שייבחר, יהיה ראש העיר תל אביב בעל הכהונה הארוכה ביותר, ויעבור את קודמו שלמה להט-צ'יץ" שכהן שני עשורים. זאת בשעה שראש העיר הראשון של העיר מאיר דיזנגוף כהן בתפקיד זה רק אחת עשרה שנים.

בלי להמעיט במעשיהם ובתרומתם של ראשי העיר שכיהנו בתקופת הביניים- מסוף השלושים בתקופת המנדט הבריטי  ועד לסוף שנות ה-70 – זאת השלישייה- דיזנגוף,להט, חולדאי- שעשתה את תל אביב מה שהנה. מטרופולין שאין שני לו ושיכול לכנות את עצמו בלא כול יומרה "עיר ללא הפסקה"  שלמה להט, צ'יץ',  ללא ספק הניח יסודות חדשניים בכול התחומים במהלך עשרים שנות היותו ראש העיר. וניתן לומר עליו שהוא הכין תשתית הולמת ומערכת עירונית- חברתית, תרבותית, אמנותית ומוניציפלית שאפשרה לרון חולדאי להפוך את תל אביב מה שהנה במלאת מאה שנה לייסודה.

post chuldai

שיפר הפנים וחיזוק פעימות  הלב.

רון חולדאי  נולד והתחנך בקיבוץ חולדה .אביו עוזר חולדאי נמנה עם מקימי הקיבוץ. הוא ראש עיריית תל אהיה מאז 1998. קודם לכן שירת כטייס קרב וכמפקד בחיל האוויר. לאחר סיום שירותו בצה"ל בדרגת תת אלוף פנה לעסקים ובהמשך שימש כמנהל הגימנסיה "הרצליה".

בשנת1998התקיימו הבחירות לראשות עיריית תל אביבו ולמועצת העיר כאשר ראש העירייה המכהן , רוני מילוא הודיע כי לא יתמודד על כהונה נוספת. חולדאי התמודד מטעם רשימה עצמאית בשם ",תל אביב אחת " בחסותה של מפלגת העבודה וניצח בבחירות עם 50% מקולות הבוחרים, לעומת 25% ליריבו העיקרי,דורום רובין. סיעתו זכתה ב-5 מנדטים. מאז הוא מכהן ארבע תקופות כהונה.

אם אומר ש"צר המקום" לסקור את הישגיו של חולדאי ,זה יהיה גם ביטוי אנכרוניסטי וגם לשון המעטה. אבל  בכול מסגרת תקשורתית, קשה יהי לדחוס את שפע המעשים שלו בעיר תל אביב . לכן אני אזכיר בחטף אי אלה מהם שאספתי מן הכתובים,והם נכונים.

post three tel aviv skyline - עותק

במהלך כהונתו שופצו והוחלפו תשתיות ברחובות רבים בתל אביב, ובהם שדרות רוטשילדשדרות בן-גוריוןשדרות ירושלים ורחובות נוספים בעיר.  שוקם   מתחם הנמל של תל אביב  ונהפך למרכז בילוי ותרבות. העירייה החלה בשיקום ובשיפוץ בנמל יפו ובמתחם תחנת הרכבת ביפו.יפו היא פנינה שצריך להקפיד לשמור עליה ולא לשבצה במסגרת בטון ומלט. גם מתחם כיכר ביאליק זכה לשיקום. המבנים במושבה הטמפלרית, לשעבר מסעדות ובילוי. במהלך כהונתו שופצו וחודשו מתחם הבימה, היכל התרבות, וכיכר התרבות המחברת ביניהם.

בשנת  2003  הוכרזה העיר הלבנה בתל אביב כאתר מורשת עולמית של אונסקו והחל תהליך רחב של שימור מבנים, בין השאר באזור שרונה ובלב תל אביב, ולראשונה הוכנה תכנית שימור מבנים ואתרים שהגדירה כ-1,000 אתרים בתל אביב כמבנים לשימור, באופן שימנע את הפגיעה בהם. במהלך כהונתו אושרו פרויקטים רבים לבניית מגורי יוקרה בעיר, כגון פארק צמרת, כחלק ממגמה ארצית של בניית גורדי שחקים למגורים.אלה גררו סכסוכים משפטיים ופינוי בצו בית משפט של תושבי המקום. זה אירוע מצער,אבל הוא קרה ומן הראוי להזכיר אותו.אמנם העירייה יזמה פרויקטים לאפשר דיור מוזל כמו ביפו, פרויקט "גני שפירא" ואחרים שבהם יש דירות גם מסובסדות, אבל בכך לא די, וזאת בעיה כרונית כאובה שעלולה להחמיר. ואתייחס לזה בהמשך.

post four relaxing in rothchildpost six rothchuld scukpture.jpg

שדרות רוטשילד.

במהלך כהונתו של חולדאי הורחבה הטיילת וחיבור חופי בין הרצלייה לבת ים, דרך העיר תל אביב. כחלק מהרחבת הטיילת הוחל בשיקום מידרון יפו והפיכתו לפארק חופי לאורכה של יפו, החל תהליך פינוי חלקים מתחנת הכוח רדינג והכשרת מעבר להולכי רגל לאורך החוף.

 חתיכה בת מאה.

ציינתי כי השם "עיר ללא הפסקה" מגיע לה בזכות.  כמעט בכול ערי המטרופולין בעולם ישנם רבעים שוקקים עד לשעות הקטנות של הבוקר. בניו יורק זה הטיימס סקוור, בלב מנהטן, שירד מגדולתו, הוושינגטון סקוור, וה " ווילג' " בדרום מנהטן ו"טרייבקה" בעיר התחתית -ב סיטי-במזרח. בלונדון ישנה כיכר פיקאדילי, ובפריז ה"גדה השמאלית".כלומר יש אי אלה רבעי בילויים ליליים בכול הערים הגדולות . כול השאר דומם וכמעט שומם. אני נזכר כי בעת היותי כתב רשות השידור באמריקה, כשנחתי בעיר וויטשיטה במדינת קנזאס בדרום מערב ארה"ב, לקראת הנחיתה  של המטוס ראינו עיר מדהימה באורותיה הרבים שמרצדים בכול הצורות  והצבעים. כשנסענו מן הנמל לעיר ובתוכה הדבר היחיד שנע היו האורות.

בתל אביב הלילית, בשעה שאורות הבימה והיכל התרבות דועכים בעברם הצפוני של שדרות רוטשילד, בגדת רחוב אלנבי של השדרה מדרום -האזור הומה. בשעה שאורות הדיזנגוף סנטר כבים, אורות יפו ונמל תל אביב,מוארים עד לשעות הקטנות ומופעים אמנותיים מתקיימים במזרחה של העיר. בשעה שאפילו המסעדות ברחוב אבן גבירול סוגרות את  המשמרת הראשונה של הבוקר, הפאבים בדרום תוססים. לכן זה לא פלא כי תיירים שהכירו את אזורי התיור הקלסיים כמו ירושלים, מצדה, ים כינרת, בעיקר הצעירים שביניהם, ולא רק, גילו את תל אביב. ומי שחשף בפניהם את הפנים המחייכים האלה של תל אביב הוא רון חולדאי.

אינני חושב שיש איזשהו תחום בעיר שחולדאי לא מעורב בו אישית. במהלך כהונתו השלישית כראש עיריית תל אביב יפו, הוחל בפרויקט תל אופן – פרויקט השכרת האופניים העירוני הראשון בישראל והוקצו יותר מ-130 ק"מ של מסלולים לאופניים לצד מדרכות וצירי תנועה ברחבי העיר ולצדן פארק הירקון ופארק בגין הורחבו, ומדרכות ברחבי העיר שופצו והורחבו. לאחר שנים רבות של עיכובים, החלו בשנת 2007 , העבודות להקמת הקו הראשון הקו  האדום במערכת להסעת המונים בתל אביב ובנותיה .רחוב קפלן, המהווה עורק כניסה לעיר, הורחב, לאחר פרויקט מורכב לשימור המבנים שלאורכו. נבנו שתי מנהרות להקלת תנועת כלי הרכב בעיר: מחלף קפלן ומחלף לה גוורדיה.אשר לחניה עם כול ההגבלות על חניה בצירים מרכזיים והוספת מתחמי חניה, עדיין יש בעיה קשה הן של תעבורה והן של חניה בתל אביב.

בתחום התרבות והאומנות נחנך האגף החדש של מוזיאון תל אביב לאמנות. ראש העיר משתבח, בצדק, כי מצעד הגאווה מתקיים בעיר מדי שנה, בתמיכת העירייה. בעיר נפתחו מרכזים קהילתיים עירוניים בעבור בני נוער ומבוגרים הומוסקסואלים ולסביות, ובהם מרכז ראשון מסוגו, לנוער הומו-לסבי והמרכז העירוני לקהילה הגאה, והוקם המתנ"ס העירוני הראשון בישראל המיועד לשרת את קהילת הלהט"ב.תשומת לב מוקדשת לאזרחים הוותיקים של העיר, לאמור לקהילה המבוגרת.

P80730-post five poster on entertainment in yfoP80730-111924

בתחילת 2008 החלה העירייה לשפץ את בריכת גורדון, שחסמה את רצף הטיילת לאורך חופה של העיר וכעבור שנה נפתחה הבריכה המחודשת.כיכר דיזנגוף אשר הורמה לגובה ומאז זכתה ההרמה לוויכוחים של אישי ציבור ושל הציבור נמצאת בתהליך שיפור וחידוש ותחזור אל מקומה ההיסטורי.בהקשר זה אני מבקש לציין כי כמו פרויקטים רבים בארץ, הביצועים לא עומדים בלוח הזמנים. כיכר דיזנגןף החדשה אמורה הייתה להיות מוכנה בקיץ, והנה הקיץ עבר והיא רחוקה  מהשלמה.דברים כאלה לא  קורים במערב אירופה או בצפונה. כאן לכול דחייה יש ק"ן סיבות. חולדאי  פועל למען  הנצחת אמנים תושבי תל אביב שהלכו לעולמם, בצורות שונות לרוב בהתקנת לוחות זיכרון במקום שבו פעלו או חיו.חולדאי משמש גם  כיו"ר מועצת הנאמנים של התציאטרון הקמרי ומוזיאון תל אביב. וכאן chapeau גדול למחלקת הגינון של העיר- חג לעין.

אחרון, אם כי הוא חשוב ביותר, והוא כיסוי הוצאות  העיר, בלעדיו אין כלום. חולדאי נכנס לתפקידו כשבמאזן העירייה חוב של מאות מיליוני שקלים. צ'יץ' הקים פרויקטים גדולים ונכנס לגירעונות גדולים בתקציב. בקרב אנשי כלכלה ועיתונאיים זה היה ידוע כ"שיטת צ'יץ". מאז 2006 עברה העירייה לעודף תקציבי, שחלקו הופנה להקטנת חובות העבר. הוא יו"ר פורום ה 15 – פורום הערים העצמאיות, המאגד את הערים שאינן מקבלות מענקים מהממשלה.

אם ככה, אז איך קובעת האמירה האנגלית: it's too good to be true -זה מדי טוב מכדי להיות נכון.לדעתי זה נכון. אבל מכיוון שאני לא מכיר את כול בעיותיה של העיר ואפשר לא את חלקם,ערכתי מעין "סקר" דעות  במפגש משפחתי תל אביבי הרחב כדי לתהות על הבעיות. ההרכב ענה על הצורך.היה מתכנן ערים ואדריכל ידוע, מעצבת פנים ושוחרת סביבה, מעצב תעשייתי ומשחזר אומנותי,צעיר שזה עתה השתחרר מצה"ל, ידענית של תל אביב על רחובותיה וסמטאותיה ,סוציולוגית,אמנית ואם צעירה.

הבעיות

אציין בקצרה כמה מהם. הדור הצעיר בגילאי העשרה המאוחרים קובל על שאין כמעט מועדוני נוער שבהם יוכלו לבלות בשעות הפנאי וגם לאפשר לו השתתפות בהוצאות צנועות. צעירים לאחר הגיוס שנמשכים לתל אביב,כשהם מנסים להתבסס בעיר ידם לא משגת לא דיור בשכר דירה סביר ולא מקומות למיזמים שלהם. בתחום הזה ניתן להוסיף אומנים צעירים שמתקשים למצוא סטודיו מניח את הדעת במחיר סביר. ותל אביב משתבחת,ובצדק לשאת את התואר של עיר התרבות והאומנות. זוגות צעירים מתלוננים על העדר גנונים או גני ילדים, למעט גני העירייה. ברוב המקרים אלה מצויים בדירות ותמיד מאיימת עליהם מחאת הדיירים שלעתים מאלצת לגן להעתיק מקום לא יותר טוב אלא לעתים גרוע יותר.

בעיית התעבורה בעיר גם לאלה שמשתמשים באופניים הן קשות .תל אביב יכולה להפוך לעיר אופניים כמו אמסטרדם או קופנהגן אבל אין מספיק מסלולים, גם במקומות שניתן להוסיף נתיבי אופניים כמו לאורך רחוב שלמה- סלמה. המיזם החדש של השכרת רכבים הוא מבורך, אבל רכבים אלה תוספים חניה של תושבים בקטעים שמסומנים לחניה שלהם. שוחרי סביבה וגם הציבור הרחב היה רוצה לראות עיר "מחושמלת"- ככול שניתן כדי להפוך אותה לנקייה מזיהום.

טענה גדולה מצד תל אביביים רבים היא שתל אביב היא עיר של עשירים. גם במקומות שזה שנים גרים בה תושבים וותיקים, הדירות לא שלהם וככה או אחרת הם נדחקים החוצה מבלי למצוא להם דיור חלופי.בעיה אחרת היא ביורוקרטיה במחלקות שונות של העירייה שגורמות לסחבת מיותרת אשר נמשכת לעתים שנה ומעלה.רבות נעשה בתחום שימור העיר והמחלקה לשיפור פני העיר עושה עבודה יפה. אבל זאת בקושי מגיעה  לשכונות הדרומיות ולעתים לא למרכז שהוא  מאז ומתמיד היה לבה של העיר כמו רחוב אלנבי, אשר משדר עליבות הוא  הוא-down town הקלאסי של תל אביב. לא רחוב דיזנגוף ולא רחוב אבן גבירול, שנמנים עם הרחובות המועדפים בתל אביב. רחוב אחר מועדף הן שדרות רוטשילד שבהן אכן חל שיפור דרסטי. עניין אחר הוא בנייה לגובה בקו החוף. החוף של תל אביב הוא לא רק איקון שלה אלא הריאות ומלכתחילה אסור היה להקים בתי מלון אורכיים מולו. משזה נעשה אסור להוסיף כול בנייה שתסתום את החוף.

והראשית והתכלית -העיר עצמה.תל אביב מתפוצצת מבפנים ואינה  יכול להתרחב.שאלתי מה ניתן לעשות לפתרון הבעיה המרכזית של העיר. נעניתי כי  חייבים  למצוא פתרון שיהפוך את נתיבי איילון לעמוד השדרה של העיר. זה יתאפשר אם אלה יהיו מחופים ולאורכם יתרכזו המגדלים. מעליו יהיה פארק גדול אשר יחבר את מערב העיר בצורה טבעית עם השכונות ממזרח אשר ישוקמו ויוכלו לאכלס תושבים נוספים.

בעיות אלה הוצגו בפני לשכת ראש העיר ואת התשובות אביא בפוסט הבא.אם יהיו נושאים ללא מענה גם אותם אביא לידיעת הקוראים. בינתיים נקפוץ, קפיצה לילית ליפו שאין כמוה בלילות.

https://www.youtube.com/watch?v=yftTwyPqIw8

 

 

 

 

 

 

אותך אני מחפש !!!

בוגר מכללת שנקר בנה אפליקציה שבה הוא יוצר זיקה אישית בין האזרח לבין ניצול שואה הבודד וצרכיו הנפשיים והחומריים ונתקל בחומה אטומה.

 אם לגבי ההמצאות המדעיות קיימת מחלוקת אם אלה פרי הצורך או הסקרנות, לגבי המצאות טכנולוגיות התשובה ברורה. הם באות להביא תועלת. במקרה שלנו צורך  חשוב ודחוף. בעת כניסת ארה"ב  למלחמת העולם השנייה ,הססמה  I WANT YOU  – אותך אני רוצה הייתה מכוונת  כקריאה  לגיוס, לאחר ההתקפה היפנית על "פרל הארבור".  כאן זה מכוון ספציפית  לא רק  לניצול שואה הבודד אלא לאזרח תוך אצבע מאשימה כלפי הממסד.

מדי שנה בסיום  מחזור לימודים במכללת שנקר ברמת גן, מכללה בעלת שם לעיצוב בכול תחומי היצירה, נערכת תצוגה של הבוגרים.נכדתי ענבל בעצמה בוגרת שנקר, מבקרת בתערוכה זאת כמעט מדי שנה.הפעם משכה תשומת לבה אפליקאציה עיצובית שימושית אשר מיועדת למתן עזרה בכלים שונים ומסוגים שונים לניצולי שואה במצוקה.

הבוגר הוא אורי אורן  יליד מושב אוּדים בשרון. המושב נוסד בשנת 1948 על ידי ניצולי השואה ומקור השם בא  מן המונח "כאוּד מוצל מאש ". משפחתו אינה ניצולת שואה .סבתו הייתה מראשוני המתיישבים. אמו, בת שבע, קוצ'ינית,  מהודו אשר עלתה ארצה עם משפחתה כשהייתה ילדה. אביו גד, יליד המושב, למד ביולוגיה באוניברסיטת תל אביב ולאחר מכן היה מורה בבית ספר והוא זואולוג .

uri prenudim moshav of holocaust survivors

אורי ליד המחשב שמראה את האתר. הכניסה למושב "אודים"

אורי נמשך לצילום מנעוריו . בין השאר בטיולים עם אביו, הוא אהב לצלם נופים. כשאורי הגיע לגיל הגיוס עמדה בפניו הברירה שלא להתגייס שכן אחיו , רועי אורן, היה בשייטת 13, ובשנת 2003  הוא וכמה צוותים של השייטת יצאו לפעולה מבצעית בשכם כדי לעצור מבוקש בכיר שעסק בייצור מטעני חבלה. במהלך הפעולה היו חילופי אש והוא נפגע בראשו ונהרג. אורי כבן יחיד להורים שכולים יכול היה להיות פטור מגיוס אבל הוא בחר להתגייס ליחידה 669 , יחידת החילוץ של חיל האוויר. היא הוקמה כדי לחלץ טייסים שנטשו את מטוסם מעבר לקווי האויב, אך עם השנים היחידה הרחיבה את פעילותה והפכה ליחידת חילוץ משמעותית שמסייעת לכל הכוחות הלוחמים וכן לאזרחים. ההכשרה כוללת קורס חובשים, קורס צלילה, חילוץ סנפלינג, קורס לוט"ר (לוחמה בטרור) קורס פריצה ועוד. לעולם הצילום הוא הגיע בזמן השירות הצבא. הוא השתתף במערכות הצבאיות , בין היתר  במלחמת לבנון בשנת 2006-7 .

בסיום השרות בצה"ל ולקראת  עיסוק מקצועי ,החיבה שלו לצילום הביאה אותו  לתחום הרחב יותר של עיצוב , כלומר הפנים השונים  של אומנות העצוב החזותית וכול האפשרויות שנגזרות מתחום זה. וככה התגלגל לתחום של תקשורת חזותית במכללת שנקר שברמת גן, אחד המכללות  הידועות בתחום זה, ומוכרת  כמכללה משובחת.

עוצמת המדיה.

" היה לי מרתק לעסוק בנושא זה תוך התמחות באפליקציה"- אומר לי אורי ומוסיף :" למדתי עוד תחום והוא אסטרטגית תוכן. הצרוף הזה אמור  להבטיח תקשורת דינמית. בחרתי לעסוק במשהו מחאתי וחברתי. הדבר הראשון שנתקלתי בו  היה חברות הסלולאר שנותנות כאילו מתנות חינם ללקוחות חדשים ולבסוף מתברר שאלה מחייבים על כך בחשבונית. במקרה, זה מה שקרה לאבא שלי . כשהוא בא לרכוש את המכשיר  אמרו לו שהוא מקבל כתשורה אזניות ורמקול שהוא לא בקש. הם אמרו לו שזאת מתנה. לבסוף ראיתי את החשבונית והתברר  שחייבו את אבי בסכום של  3,000 שקלים בעבור "המָתָּנות" האלה. אתה עומד מול החברות האלה ,הם פשוט מסובבים אותך בכול מיני טריקים ומרמָה ואתה חסר אונים. לאבי לא היה ראש וכוח לנהל נגדם מערכה. אבל אותי זה הרגיז ולא הייתי מכן לעבור על זה לסדר היום. מנצלים אדם תמים ובמקרה זה אבא שלי ,וחשבתי מה אני יכול לעשות לא רק כדי שיחזירו את הכסף לאבא, אלא גם להזהיר  לקוחות אחרים מפני רמאות מן הסוג הזה. הכנתי סרטון פרסומת מעוצב תוך אילוסטרציה של העוול, וזה זכה ליותר ממיליון צפיות. היו מאות תגובות ושיתופים בפייסבוק  בישראל. ההדים היו עצומים. רואיינתי בערוץ 2 , ובכך ראיתי תהודה למסר שלי על החולי שלנו שחברה מסחרית מרשה לעצמה לשָטות בלקוחות וזה עובר בשקט. אחר כך הם עוד טענו טענה שקרית, שהוא ביקש את זה ולך תוכיח שהוא לא בקש.זה היה מאוד מקומם כי המון אנשים נופלים לתוך מלכודת זאת, המון אנשים."

"זה הצליח . אני גם תבעתי אותם ואבי קבל את הכסף חזרה . התהודה נגעה בכנף שלהם ואינני יודע באיזו עצמה. גיליתי כי התקשורת החזותית יש בה הרבה כוח להביא נושא ולהתמיד בו בכלים שלמדנו להשתמש בהם  .אז הגיע הזמן של פרויקט הגמר ובדרך כלל הבוגרים  משתדלים לעשות משהו מיוחד ,משהו חזק שיתפוס את העין בצורה ובמסר "

אתגר גדול יותר.

למוד ניסיון של עיצוב ותובנה תקשורתית, אורי חשב על משהו גדול יותר מבחינה חברתית תועלתית. סוג של תקשורת שמופנית אל הציבור הרחב אבל מתבייתת על הפרט. מצד אחד הפרט בחברה ומצד שני הפרט בקרב ניצולי השואה. אורי התחיל ללמוד את היקף הבעיה  בכול הקשור בניצולים, שהם שרידים של השרידים,גם במצוקות של אי אלה מהם וגם העובדה שמדי יום מספרם הולך וקטן. מדי יום נפטרים ששה עשר ניצולים. השאלה  היא איך להגיע אל החיים.

יש ניצולי שואה אשר משוועים לעזרה ואורי  הגיע  למסקנה   שיש רבים מן הניצולים שהם על קו העוני. מדובר בשרידי שואה, שהולכים ומתמעטים בקצב גדל והולך- בערוב חייהם. הוא הכין רשימה- לדוגמה של  41,000 שמות על דף אחד ,ואלה ניתנים להגדלה על המחשב. מכיוון שזה היה אילוסטראטיבי ,מיזם של פיילוט ,הוא השתמש  בשמות רבים ולא רק נצרכים, ביניהם גם כאלה שהלכו לעולמם,או אלה שחיים ולא נזקקים, כמוני למשל. אבל זאת הייתה המגמה. אורי ביקש להציג את התמונה הרחבה ולהראות אותה מכול זווית אפשרית.המגמה של הנתון הזה אינה סטטיסטית של כמה ניצולים הם במצב קשה אלא מה שאת-ה חווה לגבי כול אחת ואחד מהם.בין השמות ,המשתמש  רואה קוביות שחורות. אלה מלמדים כמה ניצולי שואה נפטרים מדי יום.

"העניין הוא דחוף בהול "- אומר אורי בהתרגשות רבה " כול יום נפטרים ניצולי השואה ולכן אין זמן וזאת המטרה. המטרה היא לעורר את דעת הקהל בכך שיראה את הניצולת או הניצול. לא שישמע עליהם אלא  יראה את כול אחת ואחד מקרב הניצולים בערוב ימיהם. בפרויקט הזה בניגוד למאמר בעיתון או כתבה בטלוויזיה על ניצולים- כאן הוא פונקציונלי. אתה מקבל שֵם. אתה רואה את האיש או האישה ,אם הם נותנים לך את הרשות להראות אותם, לא בתמונה דוממת אלא בווידיאו, איך הם יושבים או נעים או מדברים על מצבם, ואתה רואה את המציאות שלהם את הרקע שלהם, ומדובר על כול אחת ואחד מקרב אלה. זה הופך לקשר ולזיקה אישית. ובכך גם האלמנט של היכולת שלך, הכוח שלך לעשות משהו ולא לחכות שמישהו אחר יעשה זאת. אני בחרתי לצורך הפיילוט רק שני ניצולים שנענו לפנייה שלי, אחד מהם במושב אודים. בפרויקט שלי יש לכול אחת ואחד היכולת לבחור את האדם שהוא רוצה להתעניין בו, לסייע לו או באמצעות  כסף לחברת אשראי שמיועד לסייע או באמצעות מזון, מאיזו רשת ואיזה סוג. המשתמש הופך לשותף פעיל במיזם הזה."

בנקודה זאת , אני מבקש להעיר,כמי שחרד לפרטיות הזולת, שאורי ,בעצם החשיפה של הניצול הנצרך, לא מחדש ולא פורץ גדרות. כלומר זה מבוסס על כך שגם הנותן וגם המקבל לא מתנגדים לחשיפה או אפילו מעוניינים בה. לדוגמה ,במשדרי טלוויזיה שונים, לפחות בערוצים המסחריים, ישנן פינות שבהם אנשים נזקקים ,לרבות ניצולי שואה, מבקשים עזרה כזאת או אחרת, וזאת ניתנת הן על ידי יחידים והן על ידי קהילות והכול גלוי. גם אצל אורי הגילוי מבוסס אך ורק על הסכמה של שני הצדדים. או של צד אחד, במקרה זה המקבל את העזרה. שכן הנותן אם הוא בוחר כך יכול להישאר אנונימי. אבל יש אנשים שדווקא רוצים לפרסם  שהם תורמים לכל מטרה ובוודאי לניצולי שואה נזקקים. ההבדל הוא שבטלוויזיה מדובר בבודדים וכאן מדובר ברבים, הן בקרב הציבור והן בקרב שרידי השואה.

post one two uri 5post two uri 7 - עותק

בתמונות. שלב ב' של בחירת הניצול ושלב ג'- צורת העזרה ,בכסף או במצרכים

" זה ההפך ממתן בסתר- מציין אורי-  " או באמצעות עמותות שאתה לא יודע מי עומד מאחוריהם וכמה כסף אי אלה ראשי העמותות  שמים לכיסם והיו דברים מעולם, אף שיש בהחלט מתנדבים. אתה לא יודע. כאן זה גלוי. אתה גם רואה בכמה המדינה תומכת בניצול, בדרך כלל סכומים קטנים. אני מבקש להדגיש כי הרעיון הוא לא שהאתר יהיה נחמד. להפך, האתר הזה הוא לא נחמד. הוא בוטה. הוא קורא תיגר נגד כל מי שאחראים למצבם של הניצולים"

בניסוי קטן שאורי עשה עם כמה אנשים הוא קבל תגובות מאלה של משתמשים שהתוכן גרם להם כאבי בטן. עם זאת מי שרוצה לשים קץ לכאבים האלה ומוכן לעזור יש באתר כול היישומים  של המיזם ,החל מהיכרות עם הניצול ועד לצורת העזרה וגם הקשר האישי עם הניצול או הניצולת אם  אלה מעוניינים בו. כפי שידוע ,שרידי השואה, מלבד העזרה החומרית שהיא חשובה -משוועים לתשומת לב של אדם, לביקורים של אנשים ובייחוד אנשים צעירים וזה קורה בקהילות שונות ובקרב תנועות נוער. הם בודדים מאוד וכול קשר חשוב  להם. גם אם מעמידים את ההיבט השלילי של החשיפה מול ההיבט החיובי של הקשר, האחרון שקול. זאת מכיוון שניצול שואה  נזקק מעוניין שיידעו שהוא נזקק.  הערך המוסף של קשר אישי שנוצר מפצה אותו על החשיפה גם אם הוא לא כול כך נלהב ממנה.

תודה ,אבל אין צורך…הכול בסדר.

 כאשר שמעתי על המיזם, נדלקתי, ולא בשל האפשרויות ליישומו הלכה למעשה בחברה שלנו ובנסיבות שלנו. אפשר והוא לא ישים, אפשר והוא ישים בחלקו. אבל בזוכרי כיצד במשך זמן רב, כאשר כולם כבר הכירו את ממדי השואה ניצולי השואה נערמו בערמה גדולה  שנקראה "ניצולי השואה" או "שרידיי השואה"- הפרט, הניצול הלך לאיבוד -כרגיל במחוזותינו. חוקרת ופדגוגית אחת ב"יד ושם" אמרה לי בשעתה  שהיה צורך בעמל רב בצריבת התודעה שיש דבר כזה כמו ניצול שואה. הרי לכל ניצול יש שואה משלו ורוב משפחתו נספתה. לכול אחת ואחד יש בעיות משלהם, חברתיות, בריאותיות, מסוג כזה או אחר ונסיבתיות. משום כך, גם אם האפליקציה היא באמצעות רשת, כלומר המונית, הדגש, האזימות, הוא היחיד. מצד אחד האזרח ומולו ניצול השואה. מבחינתי זה מוקד העניין- האדם.

בשלב זה מדובר בפיילוט . הוא לא נמצא ברשת ואיש לא רואה אותו. אבל הוא קיים .הכנָסָת התוכן היא פעולה די מורכבת וכוללת מיפוי שמות, צרכים, וכל המדורים שמשמים מטרה זאת של עזרה. אבל זה  לא מיזם  בעייתי במיוחד. וברגע שהאתר כזה יופעל כול ניצול שואה שיש לו מחשב והוא משתמש בו בשלב זה או אחר של ידע- יוכל בנקל להתמצא בו. ואם הוא לא, אז קרוב משפחה או שכן. אגב ,האתר מצביע גם  על  הניצולים שעלו אחרי 1953  שמצבם שונה בכול הקשור בפיצויים מאלה שעלו לפני כן. ההנחיה באתר כפי שאני צפיתי בעת ההפעלה- היא הדרגתית ועם הנחיות קלות להפעלה של כל שלב ושלב. מן הפתיחה דרך הרשימה הכוללת, דרך הפרט, הפרופיל שלו, הרקע שלו, מצבו העכשווי, הצורה שבה ניתן לעזור לו והדרך שבו ניתן לתקשר אתו. כול שלב מוליך לשלב הבא. ככול שאנו עולים למעלה ככה אנו רואים שהמסך  מתמלא במשבצות שחורות. אלה מָצֵבות וניתן יהיה לזהות בהם ניצולים שנפטרו. המשתמש  גם יראה שמדי יום מתווספים עוד משבצות שחורות. אל  המשלוח מצורפת הודעה  כמו הזמנה לארוחת ערב, לביקור או נכונות לבקר את הניצול.  ישנו כאן איזה אימוץ וכך נוצרת תקשורת ומגע אישי- אם אתה רוצה. נושא הזהות של התורם ושל הניצול הם אופציונליים אם שניהם רוצים בכך.

אורי מסכם ואומר:"לצערי התערוכה השנה לא זכתה להרבה הדים תקשורתיים. אני לא יודע את הסיבה. אבל בהחלט אחת המטרות של תערוכה בכלל  היא להביא את הנושא לתודעת המבקרים והתקשורת ובאמצעותם לציבור בכלל. גם מן ההיבט הזה נחלתי אכזבה. הייתי בטוח שזה ימשוך תשומת לב אבל זה לא קרה. זה משך תשומת לב של מבקרים פרטיים ולא של התקשורת. אני מסופק אם היא הייתה שם בכלל. דיברתי עם המנחה שלי ושאלתי אותו אם הדבר הזה צריך להישאר קונספטואלי או אמִתי. אני התחלתי בזה לפני שנה אבל ראיתי שאני עומד מול חומה אטומה .שום גורם שעוסק בניצולי השואה לא היה מוכן לדבר אתי. שאלתי אחד המנכ"לים של הארגונים והמוסדות  'מה הסיבה שאתם לא מוכנים'. הוא אמר שהמצב של הניצולים השתפר ולא צריך את הדבר הזה והדבר הזה גם לא יעבוד. תהיתי אם אפשר לשאול  את הניצולים עצמם איך הם רואים זה והתשובה שקבלתי שאי אפשר. זה היה נורא מפתיע. כאילו שאני מפריע להם. אבל במחשבה שנייה חשבתי לעצמי שאני כאילו נכנס לתחום שלהם וזאת הרי העבודה שלהם, הפרנסה שלהם . אני לא מתעלם מן השאלות והבעיות שמתעוררות, אבל אדרבא אני רוצה למצות אותם , כול עוד חיים שרידי שואה שהם במצוקה כזאת או אחרת.אולי אעשה זאת באמצעות ה"פייסבוק". אני על מימוש הרעיון עדיין לא וויתרתי.".

 

 

 

זה התחיל בגיא- כלב לברדור מעורב.

שירות המטופלים בבריאות הציבורית- מתחת לגובה ים המלח, כולל הבולענים.

באחד הפוסטים שלי סיפרתי על "נתיב הייסורים" לרפואה המקצועית ב"בריאות כללית" שבה אני מבוטח יותר מיובל שנים. אבל מסתבר כי הסיפור דומה בשאר שירותיי בריאות, מי פחות ומי יותר. אמנם הם מתחרים על הפציינט, אבל המכנה המשותף של הטיפול בו נמוך למדי. ובכלל, כיום בעידן השיווק, שבו משווקים חיתולים ופוליטיקאים, גם בשירותים  הרפואיים יש מה שנקרא "שירות לקוחות". אני לא צריך להסביר לקוראים את טיבו של "הייצור" הזה. הוא מתיש אותך ומייאש אותך והתוכי אומר לך "פנייתך חשובה לנו…" ההבדל הוא שתוכי אומר זאת ברצף ו"שירות לקוחות"- 20 פעם ,במהלך עשרים דקות המתנה- לפחות. הדבר הראשון שבא לך הוא לנפץ את סלולרי שבו אתה מדבר אל הקיר.

הכנסת  אישרה בשבוע שעבר הצעת חוק של ח"כ איתן כבל, יו"ר וועדת הכלכלה של הכנסת, שחברות מסחריות תהיינה חייבות להשיב ללקוחות במענה הטלפוני תוך 6 דקות. במאמר במגזין ד'מרקר, פרשן כלכלי בכיר של "הארץ",סמי פרץ, מדרג 10 מוסדות בכול הקשור ליישום החלטה זאת. בראש הדרוג עומד משרד החינוך עם 86 נקודות ונועל אותו משרד התקשורת עם  41 נקודות. מעניין שמשרד הבריאות, לעניינינו, שרותי הבריאות הציבוריים, כלל לא נכללים בדרוג. מן הסתם סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן עסוק בסוגיית הפונדקאות. הדרוג מלמד על משהו. מבחינה זאת אני מבקש לציין לטובה את "שירות לקוחות" של חברת בזק. המתנה קצרה לאשת או איש- קשר, קבלת הפניה או היענות מידית לה. כפי שצריך להיות. בדרך כלל, והכלל הוא גדול, עם כמה חריגים, אילו שירות כזה היה ניתן על ידי תעשיין ללקוחות שלו, הוא היה פושט את הרגל.

מערכת הבריאות בישראל תופסת מקום נכבד בתקשורת, בקרב אנשי ציבור וגם בממסד, שמקים וועדות  כול שנה, ממלכתיות ואחרות, דיונים באוצר, במשרד הבריאות, בהסתדרות, בוועדות הכנסת ואיפה לא. מבקר המדינה עוסק בה כול  הזמן.  התוצאה היא הקמת עוד וועדה. מֵרָב התחמושת הכבדה מופנה לבתי החולים שם המצב הוא קריטי. אנחנו שמתבשמים משירותי הבריאות שלנו אפילו מול אירופה- יש לנו פחות מ-2 מיטות לאלף נפש. זאת בשעה שלמדינות במסגרת ה-    OECD -שמונָה 36 מדינות כיום, יש  3.3  בממוצע לאלף תושבים. לעומת זאת ישראל נמנית בהחלט עם מדינות אירופה שבה האוכלוסייה מזדקנת לנוכח תוחלת החיים, שספק אם יש בה תועלת חיים. ולא הזכרנו את תיירות המרפא שתופסת מיטות של חולים ישראליים. וגם לא על המצב הסניטארי ברבים בבתי החולים שהם חממה לווירוסים.

שירות  כול אזרחיה של המדינה.

אני לא מתייחס לנושא האשפוז, גם מכיוון שהוא רחב מימדים ובין היתר דורש ידע שאין לי.בכול זאת, זה תחום שיש לו הרבה דוברים: מבקר המדינה, כאמור,בתי החולים, הסתדרות הרופאים, הסתדרות האחיות, הכנסת וחבריה שצמאים לזמן תקשורת. אני מתייחס לשרות הרבה יותר עממי, שרות המרפאות. זה שרות של כול אזרחי מדינת ישראל לאחר שחוק בריאות ממלכתי נכנס

.mevaker hamidina tzilum itzchak hararu misrad mevaker

מבקר המדינה השופט יוסף שפירא. צילום יצחק הררי-משרד המבקר

לתוקפו בשנת 1995 והפך את ביטוח הבריאות בישראל לביטוח חובה, וכל תושב במדינה מבוטח באחת מארבע קופות  הקיימות, לפי בחירתו. וכדרכי, אני מביא מדי פעם בפעם את הסיפור של היחיד. זאת בין השאר כדי להדגיש את עמדתי בכול הנוגע לזכותו של היחיד במדינה מתוקנת, זכות שבעידן הזה ובממסד הזה, אינה מובנת במקרה הטוב ומופרת במקרה הפחות טוב. .יום,יום. שעה,שעה- בכול התחומים. לאזרח הפשוט והבודד אין שדולה, אין דובר, אין כלום. הוא דפוק והוא גם חסר אונים. רק במקרים קיצוניים כשהוא עומד בפני מצב בלתי אפשרי והוא גם חמום מוח, אז הוא מנפץ חפץ, פעם על הרצפה ופעם על ראש האחות, מעשה ראו לטיפול בכול חומרת הדין, יהיו המניעים אשר יהיו.

הפעם סיפור של מכרה תל אביבית. היא ערכה את הטיול  שלה בשעות הערב עם כלבה גיא, לָברָדור מעורב, חזק, וכאשר זה עשה את צרכיו בגינה, היא עצרה שלפה את המגבונת מן התיק כדי לאסוף את הגלגלים. הכלב  לא נעצר,משך בחוזקה את הרצועה ונקע את אצבעה .

 

זה קרה בסוף חודש מרץ. היא חשה כאבים חזקים אבל  לאחר זמן מה תוך תרגילי אצבע- עצם האצבע חזרה למקומה. אך המצב האורתופדי החמיר. היא  פנתה  לרופא משפחה כדי לקבל הפניה לאורתופד. הוא שלח אותה לצילום רנטגן ואחרי שפגש אותה שוב, שלח אותה לכירורג. וזה לא היה פשוט. היא נאלצה לצלצל ולשלוח פקסים ולבקש קיצור בהמתנה אל הכירורג . לאחר שהגיעה  אליו היא נשלחה לעשות בדיקת אולטרסאונד. לאחר מכן תור לכירורג עם הבדיקה וככה עברו להם החודשים מאי ויוני והיא עם "אצבע משולשת" לא לשרות הבריאות שלה, אלא לעצמה, וסובלת ומוגבלת בפעילות ביד הזאת.

בראשית חודש יולי  הרופא קבע שאין ברירה וכי נוצרו רקמות שסוגרות על הרצועות ולכן זה חייב בניתוח. והנה לאחר כול הסחבת- המנהלית והרפואית- קבעו לה תור לבדיקה בבית חולים איכילוב לחודש אוקטובר. ורק אז יקבעו לה תור  לניתוח .היא שלחה בפקס פנייה נרגשת ל"שרות לקוחות" של שירותיי הבריאות שלה וביקשה התערבות כדי שתוכל לעבור את הניתוח בהקדם, וזאת לאחר שהתור שנקבע לחודש אוקטובר, גם הוא לא לניתוח אלא להתייעצות. "שירות לקוחות" קיבל את הפניה שכן היא קבלה בפקס משוב אוטומטי, אבל לא קיבלה מענה. בצר לה היא מצאה כי למנכ"ל של אותה "קופת חולים" יש מייל. הללויה. כול הכבוד. היא פנתה אליו. היא לא ציפתה שהוא ישיב אבל קרוב לוודאי שמישהו בלשכה ישיב.כלום. יש קול ואין קשב.ואז היא גילתה שגם הטלפון של המנכ"ל מופיע והיא צלצלה, אך גם כאן לא זכתה להגיע לבן אדם, לאחר 20 דקות של שהייה בחברת הגולם האוטומטי היא וויתרה. היא חזרה לסניף שלה וסיפרה להם את כול הסיפור, והבטיחו לה לטפל. כאן עומד העניין.יש לי בדיחה יידישאית על "עמידה" אבל אפסח עליה.

החלופות.

היא שאלה אותי מה אני ממליץ.אמרתי לה שהופתעתי על שבשירות הבריאות שלה לא הציעו לה מיד לוותר על הכלב, או ,למצער, להתפטר מהגדול ולרכוש קטן. אשר לקופת החולים, להחליף קופה , בנסיבות שלנו לא רצוי. ראשית, החלופה מן הסתם אינה טובה יותר. שנית אם לנוכח איום העזיבה הם יזרזו את הטיפול, הם יעמדו בפני תקדים של איומים כול הזמן. לפנות לשר הבריאות. אין כזה. יש סגן שר שעוסק במגפת הגיוּסופובּיה. לכן אמרתי לה  שבפועל יש שתי אפשרויות. אחת ללכת למיון בבית החולים שמן הסתם ישלחו אותה הביתה אך יחייבו את הקופה. והיא לא אוהבת להפסיד כסף, ואולי זה יזיז אותה. שתיים .לצאת אל מחוץ למערכת הבריאות בכלל. למשל לפנות לגוף כמו "שוברים שתיקה".כול דבר שקשור בארגון זה מעורר מהומה. הרי מי עושה את הפרסום הגדול ביותר לארגון זה אם לא הממסד. וכאן שוב ישנן שתי אפשרויות. אחת בגלל השנאה התהומית ל"שוברים שתיקה" הממסד ישמיץ את האצבע המשולשת. מאידך בקרב "שוברים שתיקה" , יש מן הסתם חברים ב"רופאים ללא גבול" והיא עשויה לקבל מהם  טיפול דחוף. היא הבטיחה לי שתחשוב בכוון זה, ואני  כנציג המדיה הבטחתי שנעקוב.

 

 

 

 

 

 

מכתב מכרמל

הזליגה האטית והמתמדת של צעירים משכילים מן הארץ היא איום אסטרטגי.

בסקירה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2014 , שהיא האחרונה בכול הנוגע להגירה של ישראלים לחו"ל, הנתונים הם : בין השנים 1948 עם קום המדינה לבין 2014  הגרו מישראל יותר מ- 712 אלף ישראל, לא כולל ילדים. ההערכה בקרב מומחים לענייני חברה ודמוגרפיה היא שמאז קום המדינה מספר הישראלים שנמצאים בחו"ל הוא כפול  . נתון מעניין במיוחד הוא שרוב היוצאים הם משפחות צעירות. נתון נוסף הוא שמאז ההגירה של הישראלים, קרי לאחר קום המדינה, באחרונה יוצאים יותר וחוזרים פחות והנתון לגבי 2015 הוא שלילי ועומד על  שמונת אלפים ומאתיים. עם זאת  אוכלוסיית ישראל בשנת 2017 גדלה ב- 1.1%    כתוצאה מילודה ועשרים ושלושה אלף עולים. שני גורמים אחרונים הם חשובים בכול הקשור לתשקיף אתנוגרפי. רוב הלידות הם בקרב החרדים וערביי ישראל והעלייה ברובה היא ממזרח אירופה. שני גורמים אלה הולכים ומשתנים ,גם בקטגוריה הראשונה וגם בשנייה. ירידה בילודה ובעלייה. היא תתאזן במקצת כתוצאה מתוחלת החיים אך הוא נסיבתי ולא סטטי ועלול להשתנות, מה גם שהקשישים הם לא כוח יצרני.

נתונים סטטיסטיים, מהימנים ככול שיהיו ,לא מראים ולא מלמדים על מציאות דמוגרפית אבולוציונית. פה ושם מתפרסמת ידיעה נקודתית, על זליגה של צעירים במקצועות מסוימים כמו רפואה או בתחום אחר. ואגב ישנו תחום שבו התנודות הן מתמידות,וכגודל הפוטנציאל שלהם גודל הסכנה של איבוד כוח אדם מוכשר. מדובר בתחום  ההייטק תחום שבו עיקר הפריצה הכלכלית.  זה תחום מאוד נייד, זמנית, ותוך אפשרות מתמדת להגירה. מומחה בתעשייה, לדוגמה, יתקשה יותר להשיג עבודה בחו"ל מאשר מומחה בהייטק.

הם שם.

מדי פעם בפעם אני תוהה בשיחה עם ילדיי ונכדי לגבי מישהו או מישהי שהכרתי ומשום מה אני לא שומע עליהם. מסתבר שאחת היא עורכת דין בבוסטון, אחת היא כלכלנית בטורונטו, אחת היא מעצבת בלונדון ואחד הוא מעצב תעשייתי בניו יורק. האלמנט ה"מֶריטוקרארי" meritocracy -יכולת ופוטנציאל של התקדמות, ועולם פתוח, מהווה לאלה נתיב בינלאומי עביר. רבים מן הישראלים מן הדור הצעיר משתמשים בו. אחת מאלה היא  כרמל דווידוביץ'.את כרמל הכרתי לפני כמה שנים, לאחר שירותה בצה"ל  ולימודיה האקדמיים .

צעירה דעתנית, בעלת תושייה, נחושה ויצירתית, רהוטת ביטוי, קצינה בצה"ל, דיילת באל -על  ובעלת השכלה אקדמית. והיא יפה. כל התכונות למשיכת תשומת לב. מדי פעם הזדמן לי לפגוש אותה. היא נעלמה לי. היא והחבר  שלה, תומר, נמצאים בניו זילאנד. נחזור בקצרה לביוגרפיה שלה.

איתן דווידוביץ, יליד רמת החיל וחבר קיבוץ אלרום בצפון רמת הגולן , במהלך סיור בעולם, הגיע ליבשת אוקיאניה, ובשנת 1975  בביקור באי טסמניה שבאוסטרליה הוא פגש את אנה, ילידת  ניו זילאנד. המפגש היה בחווה במהלך קטיף תפוחים. לאחר תקופה של עבודות מזדמנות וטיול באוסטרליה הם טסו לניו זילנד לתקופה קצרה להכיר את המשפחה של אנה. איתן חזר לקיבוץ אלרום  ולאחר תקופה ממושכת של התכתבויות ועבודה קשה כדי לחסוך כסף להביא את אנה, היא הגיעה  לארץ לתקופה של שנה להיות בקיבוץ יחד עם איתן. לאחר שנה בארץ הם החליטו לעבור לניו זילאנד ולנסות לחיות שם. המעבר לניו זילאנד עשה להם טוב כלכלית והם הביאו לעולם, ברצף די צפוף ,ארבעה ילדים, שלושה בנים ובת- כרמל. הדואליות הזאת של שייכות שאותה הזכרתי פעלה הפעם בכוון ישראל. השגשוג הכלכלי לא סיפק את איתן הישראלי, ובשנת 1989 המשפחה על ארבעת ילדיה, כולם פחות מחמש שנים, עלו לארץ.

אנה אומנם ביקרה בישראל אך הפעם המטלה של ארבעה  ילדים קטנים והחום והלחות בשפלת החוף,כמו גם  השוני בשעון בין ניו זילאנד וישראל, כמחצית יממה – הכבידו עליה. הם מצאו דירה בהוד השרון. כעבור שנה המשפחה עברה לבית שכור בגבעת עדה היכן שאחיו של איתן  חי עם משפחתו. גבעת עדה הפכה לבית למשך שנים רבות. כדי להעניק לילדים חינוך טוב וחרף מעמסה כלכלית לא מבוטלת, הם נשלחו לתיכון פרטי בשם  'מבואות עירון'  שמצוי בקיבוץ "עין שמר" בשנת 2000 נסעה  המשפחה כולה לבקר את משפחתה של אנה, שאותה לא הכירו, בניו זילאנד. אבל זה לא היה ביקור קצר .הוא נמשך  כ 9 חודשים . זמן מספיק כדי להכיר לא רק את משפחתה של אנא אלא גם את הארץ על נופיה הירוקים והכחולים והשקט והיופי האינסופי שבהם משופעת ארץ זאת . הילדים חשו בבית . ככלות הכול  שם נולדו.

אלא שגם ישראל היא מכוׂרה ואליה חזרו,ולאחר התיכון כול ארבעת בני הדור הצעיר התגייסו לצה"ל . כרמל עשתה  שנת שירות בניו יורק בקרב תנועות נוער יהודיות ועם  שובה התגייסה. אחיה הגדול והיא הגיעו לדרגת קצונה, שניים האחרים שרתו ביחידות נבחרות. בדרך כלל השחרור מצה"ל הוא שלב קריטי מאוד לכול צעיר, בייחוד לצעיר ישראלי. זאת בין אם הוא יוצא לאחר השחרור להתפרק כ"טראקר" או בצורה אחרת. בשובו מחכה לו המציאות. וזאת הכתה באח האמצעי של כרמל, אסף .הוא לא הצליח להתמודד עם הביורוקרטיה ועם הדרך שבה טיפלו בו, והחליט לנסות מקום אחר- אוסטרליה. קרובה לניו זילאנד רק בכמה אלפי קילומטרים.

אוסטרליה היא מדינת יבשת שיש בה פוטנציאל אדיר למיזמים, לרעיונות וחופש בשטח הענקי. יש בה ערי מטרופולין תוססות  ויש בה חופי ים ללא סוף וגם שטחי ערבה ומדבר אדירים. ישראלי, למעט עניין המרחק מן הארץ, ללא ספק ימצא במדינה הזאת משהו לרוחו. צעירים ישראליים נמשכים לאוסטרליה. ואם מדובר בישראלי יליד ארץ "שכנה" כמו ניו- זילאנד, מן הסתם יש כאן עוד גורם מושך .ואכן האח האמצעי לאחר מאבק כלכלי ואילוצי הביורוקרטיה הישראלית מצא,כאמור, בשנת 2012 את דרכו לאוסטרליה. כעבור כשנתיים  גם שני אחיו,אורי ואליאב החליטו מסיבות שונות לעבור לזמן לא מוגדר לניו זילאנד שבה נולדו. אסף הצטרף אליהם. הם מצליחים בעיסוקיהם.

כרמל.

בשנת 2016  כרמל  והחָבר שלה, תומר ,נסעו לניו זילנד יחד עם הוריה של כרמל ואליהם  הצטרף האחר האמצעי שבא מאוסטרליה. מפגש משפחתי מרגש במכורה הניו זילאנדית.

carmel and tomer nz

בתמונה: כרמל ואחיה ,אורי באחת הפינות של אוקלאנד- ניו זילאנד.

מתי נולד הרעיון לעבור לקצה העולם.

"כשחזרנו לארץ התחיל להתהוות בראשנו, של תומר ושלי , רעיון ההגירה. הסיבה העיקרית הייתה השינוי והאתגר של התחלה חדשה בארץ מעניינת. לכך הצטרפו הקושי הכלכלי של זוגות צעירים, הבירוקרטיה הנוקשה והלא הגיונית בכל גוף שהוא והצפיפות, לא רק הפיזית אלא גם הנפשית . בדצמבר 2016 עברנו לעיר אוקלנד בניו זילנד."

ספרי לי ככול  שניתן את המציאות  שמצאתם שם, ואנו מדברים  על שנה וחצי.

הגעגוע גדול מאוד במיוחד למשפחה, לחברים ולאוכל בישראלי שאין שני לו. אך לומר את האמת, הרבה יותר קל בניו זילנד מהמון בחינות. מרוויחים בהתאם ליוקר המחייה, יש יותר מקום- גם פיזית אך בעיקר במרחב הנפשי והמודעתי, פחות דאגות, יותר זמן פנוי לפיתוח תחביבים ובילויים ושקט אמיתי.

ומה השפעת הגנאולוגיה?

באמת  שלא קל להיות "מורכבת" מאמא ניו זילנדית ואבא ישראלי  תמיד יש תחושה של חוסר שייכות מבחינה זאת זה לא ממש משנה אם אני בישראל או בניו זילנד. כנראה שככה הרבה אנשים מרגישים כשהם חצי חצי. אתה לא 100% של כלום, אבל זה גם מה שהופך את הכול למעניין יותר.

ומה אתם עושים לקיום- את ותומר.

תומר עובד כמדריך במכינה לצבא הניו זילנדי . העבודה היא עם נוער מרקע סוציו אקונומי לא קל, מרביתם במקור מאיי הפסיפיק.אני עובדת כטכנאית של ציוד כיבוי אש- בודקת מטפים וצינורות כיבוי. זאת לא עבודה מעניינת במיוחד אך הערך המוסף שלה הוא שאני לומדת להכיר את העיר על כל פינותיה, פוגשת אנשים מעניינים ומגלה מקומות יפים. המעלה הכי טובה של העבודה היא שיש לי זמן לפתח את העסק שלי. אני התחלתי לאפות פיתות תימניות ולמכור אותן מלאות בכל טוב ב"מרקטים" המקומיים. נראה לאן החיים יוליכו אותי.

וממרחק המקום והיותך בוגרת במדעי המדינה,ממשל וסוציולוגיה- איך את רואה את ישראל.

האווירה הפוליטית והחברתית בארץ  מדכאה אותי ,אך באותה נשימה אני מכורה אליה. מבחינה חברתית – מאוד, מאוד צפוף בארץ , גם פיזית. הזכרתי גם את הלחץ הנפשי. מלחיץ. בכל מקום שתלך יש המון אנשים ,אבל זה המון עם תרבות צעקנית, נדחפת , המון של "מגיע לנו הכול" גם אם זה על חשבון האחר. הדבר המצחיק/עצוב הוא שכאשר ישנה איזושהי טרגדיה או אווירת מלחמה אנחנו הופכים מלוכדים מאוד. אני חושבת שזו תכונה מאפיינת במובהק של התרבות שלנו. אם הכול כשורה ואין 'אקשן' אף אחד לא מעניין אותנו, אבל אם יש איזשהו 'אויב משותף' אנחנו הופכים ליחידה מובחרת שכולם בה שווים. בכל תרבות חברתית יש פלוסים ומינוסים והאמת היא שהבחירה לעבור לכאן לא נבעה רק מהאלמנט החברתי. יש ימים שאני מאוד מתגעגעת וישנם ימים שאני שמחה שאינני צריכה עוד 'לחדד את המרפקים' על בסיס יום יומי

ויש איזה אלמנט פוליטי, מלבד חברתי- רוחני, כפי שאת מתארת.

במובן הרחב ובתפיסה שלי את האלמנטים שמרכיבים את הפוליטיקה וספיחייה, הגעתי למצב שפשוט לא האמנתי יותר לאף אחד. אני יודעת שיש אנשים שיגידו לי ' נו אז אם כולם יעזבו את הארץ איך הדברים ישתפרו?! אולי את היית צריכה לקחת חלק ולהשפיע!' אז זה בדיוק מה שעשיתי בצבא נהייתי קצינה כי האמנתי שצריך לעשות שינוי.

army2

כרמל כקצינה באימונים.

אני אגלה לך צבי שגם אחרי 3.5 שנים בצבא וגם אחרי 8 שנים של מילואים, הצבא לא השתנה בגלל שהייתי קצינה.הוא חלק מהעם לטוב ולרע.  התרבות הפוליטית בארץ מכוערת, אני בטוחה שראית איך ח"כים מתבטאים, מתנהגים בבהמיות, אין תרבות דיבור, כולם צועקים ואף אחד לא מקשיב. זה מרתיע, מקומם- אם אלה הנבחרים שלנו. בנסיבות כאלה אני לא  רוצה שהנציגים שאני בחרתי ייצגו אותי באופן הזה. ואז אולי תגיד לי לבחור אחרת, אבל התחושה היא שבאמת אין במי לבחור , זה מצער  אותי אבל אני כבר לא מאמינה לאף אחד יותר.

וזהו.

לא בדיוק. אשקר לעצמי אם אומר שזה  רק  הפן הפוליטי שאחראי ישירות ,על נדידתי והזכרתי גם את ההיבט החברתי. אני חושבת שזה מכלול של דברים- אך העיקר בהם הוא הצורך לחופש -לחפש ולבחור בעבורי מה נעים לי .איך אפשר לבחור כשלא מנסים חלופות? עם זאת שלא לטעות.  הארץ היקרה שלי אהובה עלי מאוד אך היא אינה צריכה להיות ברירת המחדל שלי רק משום שאותה אני מכירה ורק בה גרתי- אז היא בטח הכי טובה בעבורי. עם זאת  יש לי את הזכות לבחור לעצמי ואני כרגע מנסה אופציה אחרת כדי שאוכל לעשות בחירה מושכלת. בסך הכול אנו לומדים לקבל את הפרופורציות שמעבר מסוג זה מביא עימו. מצד אחד טוב להיות  רחוקים ממה שקורה .אבל, ויש אבל. געגועים גדולים מאוד למשפחה ולחברים הרבים שהשארנו מאחור. למען האמת הם כה חזקים שבספטמבר הקרוב נגיע לבקר. ההורים שלי נשארו בארץ יש להם עסק של ספא בקיסריה אותו הם מנהלים מעל 20 שנה הם חיים בגבעת עדה."

לא שחור ולא לבן- אפור, כצבע של ביצה.

הבאתי, באופן מלא, ותוך שמירת השפה והסגנון של כרמל- בעריכת החומר. מדובר בצעירה שאני יכול לומר עליה שנמנית עם ה crème de la crème של הארץ שלנו. היא לא קופצנית. אין כאן דחף פתאומי שהשתלט עליה והיא  מצאה מקום נוח לברוח. היא לא טורקת דלתות, היא לא מסתירה מאוויים של היותה בת עם שתי מכורות- זאת שבה נולדה והיא רחוקה ויפה ושקטה, וזאת שבה גדלה מאז ילדותה ובה חוותה את רוב החוויות לטוב ולרע. היא לא מתרברבת באיזו תחום אליטיסטי שאליו הגיעה בניו זילאנד. היא מועסקת בעבודה פשוטה ומנסה מיזם עצמאי. היא רואה את עצמה כמי שיכולה לחיות כאן ושם. במשך רוב חייה היא חייתה כאן בארץ אבל היו לה כמיהות נסתרות וגלויות לאותה מכורה רחוקה שהיא נולדה ובה גם ינקה לא רק את חלב אימה, אלא את תרבות החיים בגיל הרגיש מאוד. היא רואה את המציאות שם וכאן בעיניים פקוחות. והיא לא ברחה. מי ששבה לביקור לא בורחת וזה לא רק הורים. זה גם חברים וגם הארץ.

את החשיבות הרחבה בדבריה של כרמל, אני רואה, ושכזאת פניתי אליה, בכך שהיא מהווה מראה נאמנה איך אנו נראים לא מול הראי שלנו. הבן אדם, והישראלי הוא בן אדם, הוא יצור חברתי. כיום האדם הוא במידה רבה, הודות להתפתחות התקשורתית, גם יצור אוניברסלי. כרמל שלא רואה אותנו כזרה , עשתה את מיטב שנותיה בארץ ולכן היא מראה נאמנה בכול הקשור לדימוי שלנו. והוא לא יפה, בכלל לא. זה פן אחד. ויש היבט נוסף לא פחות חשוב. זאת זליגה אטית מאוד, מתמשכת, לא צועקת בכותרות, כי היא  כמו מים שקטים  שדולפים מן האקוויפר האנושי שלנו.

בעולם של ימינו והתקשורת המפותחת שהיא כאילו חלופה לקשר הפיזי, הניידות הופכת קלה מאוד בעיקר של אנשים בעלי יכולות ופוטנציאל.  בשלב הראשון הם כאן, בשלב השני- הם שם, ובשלב האחרון כשהם מביאים ילדים- הם שם, ושם הם נשארים. הבאתי בתחילת  הפוסט נתונים על ההגירה הגדולה של ישראלים לחו"ל. בסקר שהתפרסם לא מכבר בעיתון הארץ,צוין בין השאר כי הישראלים שמהגרים  מכאן- וכיום הם לא "נפולת של נמושות", כהגדרת יצחק רבין, וגם לא יורדים, מעדיפים להקים קהילה ישראלית מאשר להתערות בקהילות מקומיות. משום כך יש להניח שהדור שנולד שם יראה עצמו כישראלי ובמקרים רבים אף ידבר עברית. אבל הדור אחריו יהיה דור מתבולל, ומפוזר. חברת לימודים של בתי הבכורה שהגרה בשעתה לארה"ב, נכדיה כבר לא בארה"ב. הם התפזרו. הישראליות מהם והלאה והקהילה היהודית המקומית זרה להם.

הלקח הוא כי מעבר ל "חוק השבות" שהוא חוק צודק מאין כמוהו ומאפשר ליהודים במצוקה לבוא לארץ- אנו חייבים להיות ארץ נחשקת. לא רק לתיירות שבה נעשים אי אלה מאמצים, אלא ליהודים ולישראלים, שגם בעניין זה עושים מאמצים -שליליים. שיבואו לכאן  לא כדי להיקבר בארץ הקודש, או בשל רדיפות אנטישמיות וגזעניות. שיבוא משום שזאת  ארץ יפהפייה, מפותחת ומתקדמת – והיא כזאת. שיבואו מכיוון שזה מקום  שבו הפרט מרגיש חופשי לגמרי, במסגרת החובות והזכויות  שחברה דמוקרטית מקנה- שהוא אינו כזה. סגידה לעצים ואבנים היא לא לב קיומנו. האדם, כבודו,זכויותיו והתרומה לחברה- הם אבני יסוד של חברה בריאה. שזאת תהיה  ארץ שבה לא יכפו עלינו אורחות חיים שזרות לנו או שאנו לא רוצים בהם.  ארץ שתהיה קשובה לפרט, בהיותו מרכז ההוויה האנושית, ארץ שתבטיח לצעירים את עתידם ואת יכולתם ליצור. כזאת  שכרמל רוצה, כזאת שמאות אלפים ,שעדיין כאן, רוצים. לצערי, החברה הישראלית וההנהגה שלה, בעיקר זאת השולטת, אינה מרחיקה לראות את האופק הרחב. כול הראייה היא במסגרת אופקים צרים מאוד. שכן לא יבוא שינוי דרמטי- גם אם אבו מאזן בצד  קטעי הקוראן יכריז השכם והערב שהוא מכיר במדינה יהודית. איזו מדינה יהודית זאת תהיה. ספק אם  זאת תוכר על ידי היהדות הנאורה בעולם כיהודית. אך היא גם לא תהיה מדינת כול אזרחיה אם היא לא תהיה דמוקרטית . מדינה כזאת היא לא נחשקת. המאזן החיובי ילך ויישחק ובעתות משבר -הדליפה עלולה להפוך למפל ולמפולת ,לא של שלג צחור, אלא של ביצה…אפורה.

.

.

 

 

 

סאלח-כאן זה ארץ ישראל- המשך

על שקרים קטנים, עיוותים גדולים,דימויים ומציאות .

 תקריבים- close-ups  בתמונה,בסרט או במלל נוטים לעווּת. כול קמט חבוי,כול יָבֶּלת זעירה, כול צלקת קטנה מוגדלים  ללא יחס.  אם עושים זאת בטלסקופ- היסטורית- אז העיוות הוא היסטורי. עוות הוא לא בהכרח שקרי, אלא, במקרים רבים , לא כול האמת. לא לגופו של הנושא ולא לרקע שבו הוא נטוע. זה מה שקרה לסרט "סאלח כאן זה ארץ ישראל". סרט פופולרי שהפך לסדרה טלוויזיונית בערוץ חשוב- תמיד  גורם לתהודה וגם ל "רעידות משנה".אני מניח שמי שלא ראה את הסרט  צפה בסדרה. ומי שלא התוודע לשניהם קרא על כך הרבה בעיתונות הכתובה או האזין למשדרי הרדיו. הסדרה תוארה כ"חומר נפץ חברתי ופוליטי". לא פחות. הסרט כמו הסדרה אכן שיקפו מציאות, אבל לא את כולה,ולא את הרקע ולא בהקשר הרחב של סוגיית קליטה עלייה בישראל ומסגרת ההתייחסות אליהן כאל לבֵנים לבניית אומה. לרבות העלייה הגדולה של יהודי עיראק בשנות 1950-51 ,אשר ברובה קלטה את עצמה ונכתב עליה ,לא מספיק, והיא ראויה להתייחסות נפרדת.

בשלהי 1995 במלאת יובל שנים לבואנו לארץ, במסגרת עליית הנוער,לבית הספר החינוכי חקלאי במגדיאל הוצאנו לאור חוברת בשם "יובל". כותרת המאמר של עורך הפרסום היא "להביט לאחור בתמיהה. כותרת המשנה היא "הרהורים ב 1995 על 1945 ועל קשר השתיקה הגדול" בפתח המאמר כתוב:"לאלה מאיתנו ששרדו לאחר השואה ישנם שלושה עברים. אחד שייך לתקופה של טרום שואה. השני -לתקופת התופת , והשלישי לעידן שלאחר המלחמה. את רובדי ההיסטוריה הזאת אפשר להשוות לשכבות ארכיאולוגיות,כאשר תל אחד מכסה על שכבת הריסות קודמת. זהו פנומן אחד שמייחד את ה"אודים המוצלים" כפי שנקראו אז.תופעה אחרת שמייחדת אותם היא שבניגוד לאתרים ,שנקברו עם הזמן על ידי כובשים והטבע,קבורה זאת של עברנו, היא מעשה ידינו שלנו. אין לי הגדרה אחרת מאשר "ארכיאולוג שחופר בעבר, שהוא עצמו קבר".

איור:יורם פוגל

מכאן שחסד עשו עימנו יוצריו של סאלח ,לא בכול הקשור לעוולות ולקיפוח עכשיו,כ"חומר נפץ חברתי ופוליטי" , שכן אלה קיימים אבל בפילוח אחר ולא עדתי, ואלה ראויים לא פחות לסדרה אם לא לכמה סדרות.  ההקשר הוא היסטורי.ככה אני מתייחס אליו. לכן מה שקורה כשחופרים, החפירה לא מסתיימת במוקד סרט אחד שהופק . יש מוקדים אחרים שעליהם לא נעשו סרטי תעודה או שלא נעשו מספיק כדי לפרוש תמונה רחבה מאוד של המציאות בשנותיה הראשונות של המדינה. בדיעבד אובייקטיביות היסטורית היא חקר או סקר סובייקטיבי מגוון.

זה מביא אותי להתייחסות לאלמנט אחד של הסרט, ומדובר באישיות פוליטית וחברתית,  במאמרו של יואב לביא( "הארץ 22.6.2018  ) "אדם בשם לובה", והכוונה ללובָה אליאב שהסרט  "סאלח  כאן זה ארץ ישראל" עשה לו עוול גדול. גם אם נתפסים לאיזו התבטאות של אדם בנסיבות כאלה או אחרות, או מוציאים אותם מחוץ להקשרם, הרי יש עדיין רבים שזוכרים את ההומניסט הזה, את המענטש הזה -לובה אליאב. הוא לא רק טיפל בעולים, בכולם, כולל עולי מרוקו, עולי קוצ'ין ואחרים ,אלא חי אתם, אכל אתם,לן אתם ,היה להם לפה. הוא היה חלק מהם. עם זאת המאמר עוסק אך ורק בדמותו של לובה אליאב שעוותה בסרט התיעודי.

התייחסות רחבה יותר שאף היא פורסמה ב"הארץ" ( 15.6.2018)  היא של ההיסטוריון זאב שטרנהל. הוא כותב "על אפליה וסיבותיה".  בכך הוא מכניס את העידן של סאלח להקשר הרחב שלו.  היחס של הממסד לכול העולים ,ללא יוצאים מן הכלל, לאחר מלחמת העולם השנייה. שטרנהל אומנם לא מזכיר זאת, אבל ידועה אמירתו של גדול חוקרי החברה בארץ,בשעתו, פרופסור שמואל אייזנשטאט. הוא אמר כי "ישראל אוהבת עליות, אבל לא אוהבת עולים". שטרנהל פורש יריעה רחבה של הרקע ושל תפיסת העולם של אבות היישוב . אני אתייחס לעליה שעמה נמניתי אני .וככה זאב שטרנהל  כותב בין היתר לגבי העלייה של שרידי השואה ."לאיש מן הבאים באותה תקופה לא ציפו,לא אהבה,לא אמפתיה,לא שרותי חברתיים. כולם נחשבו חוטאים באותו חטא. הם עלו כשלא הייתה לחם ברירה אחרת. לכן נתפסו כמי שנושאים באחריות לאסון שפקד אותם באירופה. עם זאת העולים האירופיים  הגיעו מהגיהינום שאולי בכול זאת היו ראויים ליחס קצת יותר טוב".

 לפיכך, במקרה או שלא במקרה, מדובר בתיעוד לאחור במלאת 70 למדינה, ומן הראוי היה שהמדיה תעסוק בכול העליות. אני התייחסתי בחטף לאי אלה פנים לאותה עליה בפוסט על פרופסור חנה יבלונקה "הם לא היו נעבעכים". עם זאת ברוח הנאמר ברשימה של זאב שטרנהל, אין בכוונתי להמעיט מן המשגים שנעשו בקליטת העליות המוניות,מטעם או זה או אחר, אלא להתייחס לאופן שבו טופלו  העליות בתקופה הקריטית הזאת עם הקמת המדינה ובשנים הראשונות לקיומה, ובראש וראשונה לעליה ההמונית של שרידיי השואה שאני,כאמור, נמנה עימה.

אופס…שיקרתי .

 כשאמי, שרידת השואה היחידה של משפחתי מלבדי , ניסתה לאתר אותי מיד לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, היא לא הצליחה. השם צבי גלזר, או לשון החיבה הֶֶשייֶֶק גלזר, לא הופיע. מאידך, כיצד היא יכלה לדעת שבנה, השריד היחיד מלבדה, רשם את שמו במחנה העקורים ,בלנדסברג  בבוואריה ,כהנריק קביאטקובסקי. ככה הוא רשום עד היום הזה בארכיון "איוו" והמוזיאון ההיסטורי היהודי באמריקה. לנדסברג שהיה מחנה כפיה במהלך המלחמה שימש מחנה עקורים, אולי הגדול ביותר אחרי ברגן בלזן לאחר המלחמה. לנדסברג שוחררה על ידי הצבא האמריקאי. ואגב ביו המבקרים במחנה לנדסברג היה דוד בן גוריון.ב.ג, כפי שציינתי בפוסט אחר,  ביקש לא רק לראות את מוראות השואה  אל  גם  את  מצבם של שרידיה בכול הקשור לכשרותם כלוחמים על עצמאות מדינת ישראל.היה לו לב.ג. יחס דואלי לחומר אנושי זה.

bg in landsbeg camp summer 1945 usham collection memorial musum u s a

ב.ג במחנה לנדסברג 1945. צילום אוסף usham

אותי הביאו למחנה חייליו של הגנרל לקלרק מי שנכנס בשעתו  בראש חיילים צרפתיים לפריז. החיילים הצרפתיים אספו אותי מחָָווָה של איכר גרמני שאליו הגעתי במרץ 1945 לאחר שקפצתי מרכבת מוות והגעתי אליו כפולני בשם הנריק קביאטקובסקי, שמחנה העבודה שלו הופצץ. אני בספק אם  האיכר קנה את הסיפור של בחור צעיר כחוש שהפיג'מה המפוספסת תלויה עליו. במרץ 1945 הגרמנים ידעו את הסוף. אבל קביאטקובסקי בכול זאת לא הלך לבית המרחץ של הכפר שמא יגלו את הערלה הקצוצה של הגוי הזה .רק כשווידאתי שיש יהודים במחנה לנדסברג נרשמתי כצבי  גלזר, אבל זאת במשרדי הסוכנות היהודית. בלשכת המחנה נשאר קביאטקובסקי.

post zvi and friend santa maria di bani phto stidio mazzarella antc - עותקsoldier 1948post henrik kwiatkowsky landsberg 1945 - עותק - עותק

בתמונה משמאל-הנריק קביאטקובסקי- משמאל במחנה לנדסברג. בתמונה באמצע- צבי גיל – צה"ל 1949 . בתמונה מימין-ראשון מימין במדי הצבא הבריטי-צבי גלזר במתחם עליית הנוער בדרום איטליה יוני 1945. 

זאת הייתה הפעם הראשונה ששיקרתי בקשר לזהותי. בפעם השנייה  ששיקרתי היה כעבור ארבע שנים כשאני כבר בשרות צבא ההגנה לישראל במלחמת העצמאות . אולם לפני שאגלה את הנסיבות נקפוץ קדימה- בשבעים שנה.

מחיקה ביוגרפית כתעודת מעבר להתערות בחברה.

 בסוף ינואר  2018 אני  מקבל מייל  מקצינה בכירה בצה"ל שכותבת " העברתי בחום את המלצת צה"ל שתימנה עם מדליקי  משואות יום העצמאות במלאת 70 למדינה". על הכוונה ידעתי לפני כן. במקרה, בראשית ינואר  היה לי תור לקבלת דרכון חדש והופעתי במנהל למרשם תושבים  ובהזדמנות זאת הונפקה לי תעודת זהות ביומטרית. לאחר שתהליך הרישום הסתיים ביקשתי מן הפקידה לבדוק כמה פרטים על ההיסטוריה שלי ,בין השאר, שנת עלייתי לארץ. הפקידה יצאה לחדר אחר, שם כנראה מצוי מחשב מרכזי ,ובשובה אמרה לי כי נולדתי בפולין, לאמי אסתר ולאבי ישראל- נכון מאוד, והגעתי לארץ בשנת 1940. אופס…..ידעתי. שאלתי את הפקידה איך אפשר לתקן שטות היסטורית של בחור בן 18 והיא אמרה שאם באתי באמצעות "עליית הנוער" של הסוכנות היהודית הם יוציאו אישור.

לתיקון הזה לא הייתה שום משמעות מעשית , לא נפשית, לא חומרית, לא הכרה של היותי שריד שואה- לא כלום. אבל כשנודע לי שצה"ל  מכבד  אותי בכבוד כה גדול להעלות מטעמו את משואת יום העצמאות ב-70 למדינה, חרף היותי רק חייל  (מיל) 4170- ולא קצין פעיל שמוענק לו עיטור- חששתי. מה יהיה אם יבדקו במרשם התושבים ושם כתוב שצבי גיל- לא   צבי קביאטקובסקי ולא צבי גלזר- הגיע לארץ ישראל בשנת 1940 .במקרה הטוב יפנו אליי ואז ידרשו מסמכים. במקרה הפחות טוב – לא יפנו בכלל- הרי היו שרידי שואה שקרנים, אז זה עוד אחד מהם. מָשוּאה הוא לא יעלה.

פניתי לעליית הנוער וגם צֵרפתי מסמך שבו רשומים קָבָּלָתי וסיוּמי את המחזור במוסד החינוכי שבמגדיאל, כיום חלק מ"הוד השרון" .תוך זמן לא רב קבלתי מענה שעליית הנוער כבר לא קיימת עשרות שנים וכי  במועדים שמדובר בהם, לאמור בשנות הארבעים, עוסק הארכיון הציוני. פניתי לארכיון וקבלתי טלפון  מפקיד הארכיון שמודיע לי כי בשל רה-ארגון ושיפוצים, הארכיון לא פועל אלא במקרים דחופים. ביקשתי לדבר עם המנהלת . היא לא הייתה זמינה, אך האישה האדיבה הזאת ,הגברת סימון שליאכטר, מנהלת המדור לחקר המשפחה ושרותי הקהל, צלצלה אליי. הסברתי לה שהמקרה אכן לא דחוף אובייקטיבית, אבל סובייקטיבית, בגיל שלי, הוא הופך לדחוף. היא הודיעה לי שתבדוק את התיק שלי ואקבל מענה. ואכן תוך זמן קצר הגברת שליאכטר, לא זו בלבד ששלחה לי אישור, אלא צרפה אליו כעשרה תדפיסים החל מן היום שבו דרכה  רגלי בנמל חיפה ב-8 בנובמבר 1945 ועד עליית אמי באפריל 1947.עכשיו רשום שצבי גיל הגיע לארץ ב-8 בנובמבר 1945.

אני רואה לנכון  לציין שבין ה"מסמכים" ששלחתי לארכיון הציוני היה צילום קטע מתוך ספרי "מוביולה- מסע בזמן ובמרחב" (2007) ואני מביא אותו :."לאחר המלחמה במתחם בסנטה מאריה די באני, בדרום איטליה, נודע לי מאנשי הבריגדה שאמי חיה. מעניין ,חשבתי בקור רוח, הסיפור הזה חוזר על עצמו. הרי כך גיליתי שאמי חיה בעת חיסול גטו זדונסקה וולה בקיץ 1942. והנה  בקיץ 1947 אני יושב מולה בבית משפחת טונדובסקי ברחוב חסאן שוקרי בחיפה ופגישתנו כמוה כשל זרים,בני עיר אחת. לא מצדה .מצדי. היא וודאי רצתה לחבק ולנשק אותי, הבן היחיד שנותר לה משלושה,לחבק ולא להרפות. רק שלוש שנים עברו מאז נותקנו בעת גרוש מגטו לודז' ואף שגדלתי וגבהתי,לא בכך התבטא השינוי. ואני מתקשה להודות באמת. המפגש היה חף מחום. קור חדר לעצמותיי,ומן הסתם גם לעצמותיה. כאילו התביישתי באמי,עולה חדשה וגלותית. ניצולה,שארית הפליטה. ומי הייתי אני? רשמית- נולדתי בוורשה,העיר של המרד היהודי. רשמית הגעתי לארץ בשנת 1940 ,לפני השואה. למעשה נולדתי בעיר זדונסקה וולה והגעתי לארץ בנובמבר 1945. האם סימלתי בצורה ברוטלית את היחס של היישוב לשרידי השואה…."

מתבקשת השאלה : מי הוא הנריק קביאטקובסקי, העשייק גלזר, צבי גיל. איזה מוצר הוא. מי ומה הרכיבו את אותה אישיות מפוצלת,משולשת, של הגולה, של הגטאות ומחנות הריכוז ושל ארץ ישראל. מה חלקי שלי ,  בקופרודוקצייה הזאת שלי ושל היישוב, בשינוי חלק מן הזהות . מה המחיר ששילמת כדי לנסות ולהיות "צבר" ולא שריד שואה מסכן שהתקבל בתערובת של חמלה וניכור. האם זה מה שרצו אנשי היישוב- שתברח מן העבר שלך  כדי שיובטח עתידך בארץ. עוד על הסיפון של האניה "פרינצס קטלין", שהביאה אותי ואת קבוצת עליית הנוער לארץ ,קבלתי החלטה שאני מעלה את העבר בלהבות. לא את חלקו אלא את כולו ,כולל זה שם בגולה. מנוי וגמור אתי להיות צבר בגוף ובנפש וכמובן ,לאחר סיום הלימודים בבית הספר החקלאי, להקים קיבוץ או קבוצה. המוסד במגדיאל העצים בנו לא רק את השאיפה להיות ישראלים, אלא איכרים משכילים. השאיפה האחרונה התערערה סופית כאשר קבלנו מכתבים מן החברים שהצטרפו לקיבוצים כי במזכירות הקיבוץ העירו להם על מספר הרב של מכתבים שהם שולחים. צעירים שעברו את התופת וחיפשו קשר עם החיים,קרובי משפחה, חברים, חבֵרה ,שהקשר היחיד היה במכתבים, והנה מגבילים אותם.

וזה מביא אותי לעוד היבט שמייחד עליה זאת. עליה כתב אחד המדריכים והמחנכים שלנו באותו פרסום "יובל". מדובר במשה בייסקי, ניצול שואה בעצמו ולימים ד"ר משה בייסקי,שופט בית המשפט העליון. וככה הוא כותב:"אודה ולא אסתיר כי על אף המודעות של ביקור קרובי משפחה אצל חניכים במוסד, אנו לא עודדנו את הביקורים. זאת משום שרק ליחידים מבין התלמידים היו הורים ולעוד אחדים קרוב משפחה אחד. ניסינו כמובן להרגיש  את תחושת רוב החניכים שלא  היה מי שיבקרם. בדומה לכך עניין היציאה לחופשות בשבתות אחת לחודש היה בעייתי אף הוא כאשר חלק מן הקבוצה נשאר במוסד מכיוון שלא היה להם את מי לבקר" .

magdiel group yoram drawing

איור: יורם פוגל

חלק אחר ברשימה של משה בייסקי הוא הגילוי כיצד בחיפוש אחר חניכה שלא הופיעה  במסיבת "עונג שבת" הוא גילה אותה על המיטה באוהל כשהיא רטובה מדמעות ובידיה תמונה של אימה. תיאור זה של המצב של מחנך אהוב, מצב שבו מצא את עצמו, מעורר בי חלחלה עד היום,ולא זה המקום לספר אותו.

מכאן תובן תחושת ההזדהות עם אותם חברים בקיבוץ ,שרידים עריריים,שאפינו אך ורק עליה זאת, שהוגבלו לכתוב מכתבים כדי לשמור על חוט של קשר . עם זאת היו לא מעטים מקרב ניצולי השואה שהקימו קיבוצים, או הצטרפו אליהם או יסדו מושבים או הצטרפו אליהם. ככה הוקמו ששים קיבוצים, קבוצות ומושבים על ידי שרידי השואה.

אני מצאתי את עצמי בתל אביב. באתי אל הכפור בקיץ. כאן לא עמד לי לא העושר של משפחתי לפני המלחמה ולא מקצועות הפלחה, הרפת, והלול שבאלה התמחיתי במגדיאל. לא היה לי לא קורת גג, לא מקצוע, לא מעברה ולא סוכנות. האתמול, אז ,מאחוריי, העתיד חבוי אי שם לפניי, ואני באמצע. בגוף ובנפש.  כמה חברים שגרו בשכונת נווה שאנן, זאת שליד התחנה המרכזית שכיום היא מאכלסת אפריקאים רבים- קלטו אותי . חיו ארבעה בחדר וחצי ואני הייתי חמישי. חברי הרמן גוטסקינד, בחור עם שרירים, היה בר מזל והוא לאחר דין ודברים לא מעטים כולל איום פניה להסתדרות העובדים, התקבל לעבודה בתחנת קמח. אך זאת לאחר שהוברר לו שהוא מקבל שכר של פועל ערבי. זה התנאי והוא קיבל אותו. אני לימים התקבלתי כמתלמד טפסן, זה שמכין תבניות עץ ליציקת בטון. כמתלמד הוצאתי מסמרים-"צ'ווקליך" מלוחות עץ- "קרעשקיס" קראו לזה.השכר היה בהתאם.

כשניסינו שלושה בוגרי מגדיאל לשכור חדר ושרותים דרש בעל הבית תשלום של שלושה חודשים מראש. שאלנו מדוע אחרים משלמים רק חודש ומאתנו הוא דורש שלושה חודשים. על כך ענה לנו בגילוי לב  "אתם שארית הפליטה. מי יודע אם תהיה לכם עבודה ואז לא תוכלו לשלם, ולי לא יהיה לב לזרוק אתכם". ככה. איכשהו הצלחנו לקחת הלוואה ושילמנו את המקדמה כנדרש. לשמחנו עמדנו בתשלומים ממש עד לגיוס. עם כול זאת לא ראיתי בכך  בשעתו כול רע. אדרבא, אמרתי לעצמי, תעצומות הנפש שעמדו לך שם, יעמדו לך כאן. והם עמדו ואני חתרתי ללא לאות להיות ישראלי, ישראלי, וזה היה עדיין בשלהי תקופת היישוב. מתוך המשכורת הדלה כמתלמד להיות טפסן,חסכתי מפרוטה לפרוטה כדי ללמוד אנגלית. משום מה חשבתי כי לימוד השפה האנגלית תסייע להתקדמות שלי בחיים. המורה הפרטית שלי הייתה רות גֶלֶר,שחקנית צעירה אז, ועד עצם היום הזה, שחקנית תיאטרון וקולנוע ידועה.אגב כדי להוסיף ריגשה לרשימה זאת מצאתי את הטלפון של רות גלר ובמרום שנותיה זיכרונה היה צלול כיין טוב,ושוחחנו על אותם ימים כשהתחלתי לקלוט את עצמי.מטופסן לעוזר בבית דפוס להדפסת תווי מוזיקה ומשם לצה"ל ומצה"ל לשליחות לתנועת נוער באמריקה. לא הייתי נעבעך כהגדרתה של חנה יבלונקה.

לעומת זאת כאשר גיסי לעתיד בא מבודפשט בסתיו של 1949 למדינת ישראל, הוא ואחיותיו גרו במעברה, ב"גבעת אולגה" שליד חדרה. בני מזל. סטיוון קון, בלשון חיבה פישטא, שם שהצחיק פולני כמוני בגלל ה-פּיש, התייצב לפני  בעלי משקים  בעמק חפר  שבאו לגייס פועלים. סטיוון  היה גבר גבוה , מעל ל-1.90 . אבל האיכרים ביקשו שיָראֶה להם את השרירים. אפשר מעשה קונדס. אבל סטיוון  אמר להם ביידיש שבורה "איך א ייד ,נישט קיין נייגר". בעברית תקנית. אני יהודי ולא כושי, והכוונה לעבד כושי. הוא עבד כמה ימים בקטיף. מכיוון שלמשפחתו היה מפעל לנעליים לפני המלחמה,  סטיוון החליט לנסות את  מזלו בעיר העברית. הוא בא ביום ד' כשכמה לירות בכיסו, בהנחה שבין אם הוא ימצא עבודה ובין אם לאו הוא חוזר באותו יום. לאחר נדודים ,ליד חלונות ראווה של נעליים הוא הגיע למפעל נעליים ברחוב יפו- תל אביב. שם נאמר לו כי בעל הבית יקבל אותו ביום ששי. סטיוון החליט שהוא לא חוזר באותו יום ומכיוון שנותרו לו יומיים עד למפגש עם בעל המפעל- סטיוון מצא לו ספסל בשדרות רוטשילד שם לן. קיוסקאי שהגיע בשעות הבוקר ומצא אותו על הספסל, הביא לו כוס גזוז.הסוף היה טוב. סטיוון התקבל לעבודה. אך המשכורת לא הספיקה כדי לכלכל את המשפחה. אתו היו אחותו וגיסו, האחות הקטנה,רעייתי לעתיד, וחבר ילדות בשם אליעזר(פובי) לנדאו.

פובי ולאצי יסדו  רחוב בתל אביב.

פובי ובן דוד של סטיוון בשם לאצי קון נשלחו לתל אביב לתור בה ולמצוא איזו אכסניה. הם מצאו צריף עזוב על שפת הים בדרום מערב תל אביב. השניים החליטו שלפני שמעבירים את המשפחה  ומארגנים  כמה מיטות ואבזרי מטבח עליהם להירשם כתושבי העיר. הם באו ל"בית הדר" שאז  שימש את משרדי הממשלה וביניהם מנהָל מרשם התושבים . כשנשאלו היכן הם גרים ענו "על ידי הים". הפקיד אמר להם שזאת לא כתובת וכי עליהם להביא כתובת מדויקת. השניים לנו אצל חבר יליד הונגריה ולמחרת התייצבו מחדש בלשכה לרישום תושבים אך בדקו שהם לא באים אל אותו פקיד שטיפל בהם יום קודם לכן. כשהתברר להם שזה פקיד אחר, נכנסו. הפעם כאשר הפקיד שאל אותם איפה הם גרים , פוּבּי שידע עברית מן החֵדֶר ,ענה  בקול גדול "דֶ-רֶך הָ-יָם עשרה." הפקיד רשם והם קבלו מסמך חתום על היותם תושבי תל אביב שגרים ב"דרך הים 10 ". אגב לימים לאצי, זאב קון, היה לצייר די ידוע ואילו פובי שהתחיל כ"פיקולו", במלון ברחוב גרוזנברג בתל אביב הפך את "מעבדות ג'יגי' לקוסמטיקה" לאימפריה בינלאומית .סטיוון שבעת ביקור בלונדון בנו הקטן לקה בכליות, נשאר שם ועשה חיל בעסקי  נדל"ן. הכול בידיים שלהם זה בציור ואלה בעסקים. אולי זה היה המאפיין  של התקופה הזאת. דומני שבראייה רטרוספקטיבית זה היה עידן האלתור ושרידי השואה היו אלופי אותה תכונה בתוספת תושייה שעם הזמן הפכה חלק בלתי נפרד מהם. הרי ככה שרדו. ולמרבה הפלא,יוצאי גלות זאת שהיו ידועים כדברנים גדולים- שתקו- גם בכול הקשור בעברם וגם בכול הנוגע למצבם.

במסגרת הסיפורים הקצרים מתוך  הספר "מהיד אל הפה והלאה מזה" ישנו סיפור אחד בשם לכתוב ברוח. בקטע הפתיחה כתוב:" אומרים שאילו ניצולי השואה היו נותנים ביטוי בכתובים למה שרצו לומר ולא יכלו,כל העצים ביערות-העד בצפון אירופה וביערות הגשם שבאפריקה ובדרום אמריקה לא  יכולים היו לספק את כמות הנייר הדרושה. הנה כי כן טמונה ברכה, באלם הזה, לכדור הארץ ולשוחרי הסביבה של ימינו. אריק שמע אמירה זאת מפי סופר שריד שואה י.ג. אוד (שם עט). לדידו הדברים  אמורים באותה מידה לגבי רוב הבריות ,ולא רק שרידי שואה,שיש בהם מטענים נפשיים אשר לדעתם  ראויים היו שימצאו ביטוי פומבי. אך אלה, גם אם יכולים, ממאנים. הם אוצרים את החומר האישי הייחודי הזה בתוכם. זאת היא רשות יחיד. אריק תירוש נמנה עם הסוג הזה"

זאת הייתה תקופה בל תיאמן שבה יצאו מגדרם לקלוט,לקלוט , ובמסגרת משימה דחופה זאת- אלתרו,חלטרו,הקימו מנגנונים שפה ושם חרקו, הביאו רכבים עמוסים עולים כמו מטענים,חאפ,לאפ, חרטא ברטא, ארגון ובלגן תוך קיום יחד , עם הרבה רצון טוב והרבה שלומיאליות, דברים אדירים וגם משגים גדולים. כול זאת  כדי לעשות מה ששום עם ומדינה לא עשו- לקלוט את העליות הגדולות. כאשר זאב שטרנהל מביא את הטענה טרוניה "מדוע לא באתם לפני השואה" הוא לא מציב לצדה את התהייה: נגיד שמחצית מששת מיליון הנרצחים בשואה היו מוכנים לבוא לארץ- האם יכלו? האם יישוב של חצי מיליון יכול היה לקלוט אותם. האם הארץ הענייה המרוששת שרובה ערבה, יכלה ליישב אותם. האם המנדט הבריטי היה פותח זרועותיו, האם ערביי הארץ והסביבה היו שותקים. הרי עצם המחשבה הזאת היא  הזויה . הרבה יותר קל לעשות תחקיר וסרט לאחר שבעים שנה מאשר לשנות מציאות כה מורכבת,כה בעייתית, כה בראשיתית-בשעתה.

אשר לי, אם אתבקש לתת מענה  לאמירה של הנשיא קנדי בטקס ההשבעה "אל תשאל מה המדינה עשתה בשבילך. שאל מה עשית למענה". התשובה היא פשוטה בתכלית הפשטות. המדינה נתנה לי הדבר הגדול ביותר- מדינה . כול השאר,גם אם עשיתי למען המדינה זה היה למען עצמי כאזרח באותו קולקטיב ששמו חברה ומדינה אשר בהן הפרט,לתפיסתי,עומד במרכז ההוויה.

בכך לא הפרכתי מציאות, שגם אם עוותה ,הייתה  קשה, זרועת מהמורות של נסיבות ואדם. הבאתי רק כותרת של  כותרת  של קונקורדנציה, של קורפוס- דברים שאפשר ולעולם לא ייכתבו – על אותה תקופה, אותה עליה, אנשיה והמאבק להפוך מיצורים שהיו למדרס בתופת- לבני אדם, לאזרחים יוצרים ותורמים לחברה. אשר להעלאת משואת יום העצמאות, אחרים , כולם אנשים ראויים, זכו בכך. ביניהם אלוף(מיל) ישעיהו- שייקה גביש, מצביא  מוערך ומבכירי המפקדים של  הפלמ"ח וצה"ל ובן אדם אכפתי נפלא,ורֵעָ למופת. לרגע דמיינתי כמה נאה היה אילו הוצמדתי אליו בהעלאת המשואה. היה בכך משום סמל ,שכן זכיתי יחד אתו ועם משה זנבר המנוח  לממש יוזמה של הקמת מדור במוזיאון בית הפלמ"ח בתל אביב בשם "יד לג"ל- ניצולי השואה במלחמת העצמאות". זאת בעזרת מנהל המוזיאון, בן לניצולי שואה, זאביק לכיש הבלתי נלאה , שסיים בימים אלה את תפקידו כמנכ"ל בית הפלמ"ח. אפשר מאוד ובכתובים יימצאו מסמכים שכתבו אנשי הגח"ל  מהם מן הסתם דברים שכלל לא מלבבים על ה"גחלצים" וה"סבונים"  כאן בארץ ישראל.