חג מתן תורה

העם שהביא לעולם את האמונה באל אחד, סוגד לעצים ולאבנים ולפולחנים שלעתים תובעים קרבנות.

קנאות כלשהי, לרבות קנאות דתית, היא לא רק מסוכנת לאדם ולזולת אלא לעתים לאומה שלמה . ראינו זאת בהיסטוריה של העמים וגם של עם ישראל. ראינו זאת בקבר של ה-רשב"י בל"ג בעומר ובפרעות האחרונות עם סיום צום הראמדן, בירושלים ובמקומות אחרים גם של איסלמיסטים וגם של קנאים יהודיים. לעתים קרובות אנשים סוגדים לדברים, כמורשת, כפולקלור מבלי שיידעו את פשרם או את מהימנות המקור והאוטנטיות של האתר. בימינו הסיוע שהם מקבלים הוא מגורמי תיירות שאימצו את המקומות כאתריי תיירות  ובצדם גופים מסחריים לאו דווקא טהורים כטוהר הרקיע.

קבר הרשב"י במירון

בתורה קיימת סגידה אחת- אלוהים.

משה שהביא את לוחות הברית בהר סיני, דאג לכך בין היתר שלא יסגדו לו אלא לאלוהים ,בכך, בין השאר, ש"מקום קבורתו לא נודע". לחז"ל יש אמנם פרושים אחרים כמו שעתידה של הארץ להיחרב, אבל לי זה הפרוש המתקבל על הדעת. הוא לא רצה שיעלו לקברו. אמלא הפסוק החשוב הזה בתורה, אין לי ספק שהיו מאתרים ב"סנטה קרינה" בסיני בדרך, לג'בל מוסא, איזה קבר של נזיר, והיו מכריזים  עליו כעל קבר משה רבנו. שום קורונה לא הייתה עוצרת נהירה המונית לשם.

בדת היהודית אין מקום לשום סמלים מלבד קדושת אלוהים.אין סגידה למת."לא המתים יהללו יָה ולא כול יורדי דומה"- אומר תהילים.הרמב"ם ,הפרשן הגדול של התורה מונה בין 51 כללים של "עבודה זרה" את הכלל "שלא להשתחוות לאבן משכית" רבות מן המצבות בימינו יש בהן חריטה ועיצוב. או שהמצבות עצמן בנויות כפסלים.

יתרה מזאת הדת היהודית בניגוד לדת הנוצרית, אינה זקוקה להיכלות או למזבח. היהודים מתפללים לא רק במה שקרוי "בית הכנסת" אלא גם בנפרד ממנו. בפולין מכורתי היו אלה ה"שטיבלעך" שהתרגום הגרמני הוא חדרים קטנים. והיו ה"שיטבעל" הגדול ,שבה התפלל סבי, והחסידים הצעירים התפללו ב"שטיבעל", הקטן שלהם. המוסלמי מסתפק בשטיח ובכל מקום הוא יכול להשתטח עליו כשפניו למכה. יוצא מכלל זה היא הנהירה למכה בסעודיה והר הבית בירושלים. וגם  שם היה אסון ומאות  עולי רגל איראנים נדרסו, כאשר ברקע קנאות פוליטית שהיא קטלנית. גם כאן האירועים האחרונים בירושלים שורשם בקנאות מוסלמית ויהודית, אשר מנוצלת לצרכים פוליטיים כול אימת שיש תקריות על ההר או בסביבתו.

זה אמור לגבי האנדרטה האולטימטיבית של העם היהודי – הכותל המערבי. הכותל  הוא אחד מארבעת קירות התמך של הר הבית ובמקור לא הייתה בו שום  קדושה. זאת היא  המצאה של עידן מאוחר יותר. הוא כן סמל לחורבנה של ירושלים בשעתה. ואין בו הילולות. ואלה המאמינים בסגולות הרשב"י, ומדובר ברוחו, ולא באתר שיש בו עצמות יבשות. והרי זאת אמונה תפלה ,מבחינת דת היהודית, להאמין כי רוח האדם שורה בקרבת עצמותיו.

בפועל חרדים צעירים, בכול מקום אך  בייחוד בארץ, בשל סדרת אורחי חיים נוקשים ומסגרת סגפנית, שבהם הם נתונים כול ימות השנה, מחפשים להם פורקן ליצרים חסומים, ולכן ממדיי ההילולה. בדומה להילולה בעיר אומן שבאוקראינה על קברו של רבי נחמן מברסלב. ואגב ,בשולי ההילולה באומן יש גם שרותי מין למי שזקוק לפורקן מסוג זה. ולגבי אלה  ההלכה היא די ליברלית. אלא שבמירון מדובר במאות אלפים וזאת אנרגיה שלעתים פורצת כהר געש.

אני רואה לנכון להבהיר שאין לי כל השגות לגבי הילולות או שמחות המוניות, ובייחוד כאלה שמבוססים על מסורת ופולקלור. יש ברבים מהם יופי, חדווה וכמיהה ,כול עוד אלה לא הופכות בלתי מרוסנות כמו עדר של באפלו דוהר. וכל עוד אלה אינם מכשיר  בידי עסקנים פוליטיים כמו המפלגות הדתיות לאומניות והחרדיות ,שהם יותר סוחרי הדת אשר מקדמה.

בכך הם, הם , שעוברים על הרבה "לאוו"ים בתורה. לטובת הפוליטיקה והסחר מכר שלה שמקדשת את האמצעים, לרבות  אירועים שנגמרים באסון, כמו האחרון בהר מירון.האירועים האחרונים,שעדיין נמשכים, שגם מקורם בקנאות דתית ראויים להתייחסות רחבה הרבה יותר.

— 

חיילים וותיקים מתים אך זכרם לא נמוג.

טולקה- לוחם פרטיזנים, מפקד, מחנך, ג'נטלמן ואיש רוח משכמו ומעלה.

האמירה המיוחסת לגנרל דולגאס מקארתור, גיבור המערכה נגד היפנים במלחמת העולם השנייה היאOLD SOLDIERS NEVER DIE, THEY JUST FADE AWAY  לאמור-חיילים וותיקים לא מתים לעולם ,הם רק נמוגים. אבל במציאות הם מתים אבל לעומת זאת, חלקם- זכרם לא נמוג.

זה אמור לגבי ד"ר יצחק ארד, שכינויו היה טולקה- לוחם בפרטיזנים, מפקד בכיר בצה"ל, קצין חינוך ראשי, יו"ר הנהלת יד ושם, הומניסט גדול , מענטש, חוקר שואה ואָמָן.

עם טולקה ארד ברקע הכנס הבינלאומי ב"יד ושם" במלאת 75 שנה לשחרור אושוויץ ינואר 2020

לפני יומיים הקדשתי פוסט לאחד מידידיי שהלך לעולמו -דן פתיר. על טולקה כתבה ידידתי, ההיסטוריונית ומחוקרי השואה הבולטים ,פרופסור חנה יבלונקה. ברשותה אני מביא אותו כלשונו .

*********************************************************

הידיעה על מותו של טולקה מילאה אותי בעצבות אין קץ. לכתו של האיש קטן המימדים אך ענק הרוח הזה מאיתנו הולידה באחת חלל שנפער ותחושת געגוע. מה היה בו בטולקה שמיד עם בוא הידיעה הרגשתי שזהו, הדור הנפלא, הגיבור והמפעים הזה של שורדי השואה באמת נגמר. אני כל כך רציתי עוד להיאחז בשולי אדרתם.

ביחד עם דלית דננברג נפגשנו עם טולקה לפני שלושה שבועות כשבאנו לראות את תערוכה מיצירותיו – שבה גילף בעץ את תחנות חייו. הליכתו האיתנה, חיוכו הקבוע, מאור פניו ובעיקר הלהבה והחיוניות שנבעו מעיניו גרמו לנו פשוט לשמוח במפגש כעוד אחד בסדרת המפגשים המרנינים עם טולקה האהוב.

בכל העשורים האחרונים אני חיה אישית ומקצועית את שורדי השואה, יונקת השראה מעוצמתם ומנסה לחלחל אותה לשיח הציבורי. תמיד,  תמיד היו אלו טולקה, ויבדלו לחיים ארוכים וטובים, צבי גיל ואמי שעמדו ויעמדו מול עיני כעמוד האש.

למרות שטולקה מעולם לא שכח את נופי ילדותו ונשא עימו את הכאב והשכול על אבדן המשפחה והקהילה הרי שהוא , כמו כה רבים מהשורדים, הכריז על המקום הזה , בלב המזרח התיכון, כביתו. הוא שירת בפלמ"ח – אותה יצירה עברית מיתולוגי – שכה רבים משורדי השואה הצטרפו אליה, קנה שליטה בשפה העברית כרב-מג והיה ממעצבי שיח השואה הישראלי המעצים. מעולם לא שמעתי אותו מדבר בשפה קורבנית או בכיינית. ההיפך – הוא הנציח, זכר, חקר הביט אחורה בעצב וקדימה כישראלי גאה, מעורב, דעתן .כאחד הגילויים עזי המבע של סיפורם המופלא, יוצא הדופן של השורדים, שאין דומה לו בתולדות ההגירות במאה ה-20 של בני אדם שעברו את הקשה שבאסונות האנושיים שבבואם לארצם החדשה הפכו לעמוד השדרה של תקומתה.

עוד רבים ידברו על ימי השואה של טולקה ואני דווקא רציתי לספר על אור התכלת העזה שהאירה את חייו והוא האיר לה בחזרה, ב"ימים שאחרי".

מבעד לדמעות אני נפרדת ממך טולקה אבל יודעת שתמשיך לעמוד שם מולי ולהזכיר לי שהתמעטנו בלכתך אבל הדי בחירתך בחיים הם כאן ועכשיו.

האיש שכבש את לבם של העיתונאים בוושינגטון.

דן פתיר אלוף דוברות וקשב.

זמן קצר לאחר בואו לוושינגטון בראשית 1968 כשגרירה של ישראל ,קיים יצחק רבין "מפגש עם עיתונאים ישראליים". ככה הוא קרא לזה. הוא השתדל והצליח לשוות למה שקרוי "מסיבת עיתונאים" למעין מפגש רעים בלתי פורמאלי. וזה אכן היה מפגש קצת אינטימי, רחוק מרשמיות. בייחוד לאדם שפשט לא מכבר את מדי הרמטכ"ל של צה"ל והוא נושא את הילת הניצחון של מלחמת ששת הימים. לאחר שחבורת העיתונאים התפזרה, רבין ניגש אלי ואמר: " בו נשב קצת ונדבר" .לי זאת הייתה  פגישת היכרות ראשונה עם רבין. יותר מזה .קודמו בתפקיד ,אייב הרמן, דיפלומט וותיק ואיש אשכולות, נזהר מן  העיתונות כמו מפני מטען צד ואל שליח שרות השידור, זה אנוכי, שנשא דרכון שרות, הוא התייחס כמי שצריך לשרת את המדינה, בוודאי בכול הקשור בעניינים מדיניים.

יצחק רבין התיישב על איזה אדן של הבניין בחוץ והזמין אותי לשבת על ידו. לאחר שיחת היכרות  ,שבה הוא דיבר אתי על חשיבות הקשרים עם וושינגטון, הוא אמר לי ככה בקול הבריטון שלו. "שמע צבי.אתה איש שרות השידור,אבל אתה עיתונאי על כל המשתמע מזה. אבל בקשה לי אליך. אם יש דברים שנוגעים לנו כאן בשגרירות והם חשובים לך, צור אתי קשר,ואחר כך תחליט מה אתה מפרסם.אני מציע שהקשר אתי יהיה דרך דן".

דן פתיר. צילום וויקיפדיה

ככה הכרתי את דן פתיר הכרות אישית, היכרות שהפכה לידידות ביני לבינו למשך יובל שנים וקשר בין המשפחות שלנו. מצאתי בו לא רק דובר רהוט שידע בצורה החמה והחביבה ביותר להעביר את המסר הרשמי, אלא גם אדם קשוב מאוד לבעיות של עיתונאי, ובייחוד בשרות הציבורי. דן היה אחד הדוברים שהתחבבו על  החבורה הקשוחה של עיתונאי וושינגטון. באחד מקבלות הפנים , ואלה החממות של רכילות עיתונאית בבירת ארה"ב, אמר לי עיתונאי של  עיתון חשוב  בפילדלפיה " הפילדלפיה אינקווָאיירֶר" .  .Dan is a great spokesman but a greater listener .דן הוא דובר טוב אך בעל קשב טוב יותר.

כעיתונאי בעל וותק רב שהתחיל ככתב ספורט בעיתון "דבר" עוד בהיותו תיכוניסט,ואחר כך ככתב צבאי,כתב פוליטי, ושדר במדור העברי של ה-בי.בי.סי בלונדון- הוא  הכיר את הרעב העיתונאי לחדשות ול"סקופים". והוא תמיד ידע לספק מקצת מן הסחורה בהמון נדיבות,רוח טובה וקשב רב.

לימים בשנת 1975  דן היה יועץ התקשורת של ראש הממשלה יצחק רבין ואני ,אחרי  שסיימתי קדנציה כמנהל החדשות בטלוויזיה ,התבקשתי להיות המתאם של כנס בינלאומי של מנהלי החדשות והספורט באיחוד האירופי.  הכנס נערך בירושלים. פניתי לדן וביקשתי שראש הממשלה יקבל נציגות בכירה מטעם הכנס. ותוך שעות נעניתי. לקראת אותו מפגש ניגש אליי ראש המשלה ולחש באוזני : "יש לי בקשה, צבי,תדאג שבסיור בארץ הם יפגשו את שר החוץ יגאל אלון בקיבוצו, קיבוץ גנוסר". וככה היה. ולא מעט הודות לדן פיתחתי יחסים קרובים אל יצחק רבין במהלך הקריירה שלו עד לאותה עצרת אומללה בכיכר העירייה בתל אביב שבה הוא נרצח.

דן פתיר משמאל לידו ציר הקונגרס ,ג'יימס רוזוולט, בנו של הנשיא רוזוולט, ד"ר יצחק מינרבי ממשרד החוץ, צבי גיל

במפגש עם נציגות מנהליי החדשות והספורט באיחוד האירופי. בשורה מימין בקצה העליון: מנהל החדשות בטלוויזיה, דן שילון, יועץ התקשורת של רה"מ דן פתיר, ראש הממשלה, יצחק רבין, צבי גיל.

בפוסט שכתבתי ב-2005 במלאת עשור לרצח רבין ציינתי בין השאר :  "את דעתי על יצחק רבין, שאותו הכרתי בשנות ה-60 כאשר הוא שגריר בוושינגטון ואני כתב רשות השידור, הבעתי בהזדמנויות שונות. מי שסייע לי בקשרים ההדוקים היה ידידי,דן פתיר, יועץ התקשורת של יצחק רבין, שבימים אלה הושמעו הקלטותיו של רבין"

דן פתיר

דן נולד בשנת 1931 בתל מונד שבשרון להורים,משפחת פכטר, שהיו ממייסדי היישוב . הוא בוגר האוניברסיטה העברית במדעי מדינה והיסטוריה ומוסמך אוניברסיטת האווארד בוושינגטון בלימודי אפריקה ומדינות מתפתחות. בשנים 1964-69 שהה בוושינגטון ועסק בהסברה ואחר כך כדובר השגרירות. בשנת 1974 הוא מונה כיועץ תקשורת לראש הממשלה יצחק רבין. לאחר המהפך של שנת 1977 הוא התבקש על ידי ראש הממשלה מנחם בגין  להמשיך בתפקידו.כאחראי למערך התקשורת במשרד ראש הממשלה הוא טיפל בסיקור העיתונאי של ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת בארץ. לאחר מכן הוא נמנה עם חברי המשלחת שניהלה את המו"מ עם המצרים ב"קאמפ דיוויד".

במחצית הראשונה של שנות ה-80 הוא עשה בוושינגטון כעמית מחקר במרכז למחקרים סטרטגיים ובינלאומיים של אוניברסיטת ג'ורג'טאון. לאחר מכן הוא הקים בארץ את "פורום ג'ין קירקפֶטריק" ( מי שהייתה שגרירת ארה"ב באו"ם) למנהיגות ולמדיניות ציבור ליד אוניברסיטת תל אביב וכהן כמנהל החוג עד שנת 1991

בין שאר התפקידים הציבוריים שהוא מלא היה יו"ר האיגוד הארצי של עיתונאי ישראלי, חבר במליאת רשות השידור וחבר הדירקטוריון של הרשות השנייה. בראשית שנות ה-2000 הוא היה סגן נשיא של "יוזמות קרן אברהם" שקידם שיתוף פעולה בין יהודים לבין הערבים בארץ.  אחד התחביבים של דן היה קריקטורות והוא הפך לידען בינלאומי גדול בתחום. באחד התערוכות של גדול הקריקטוריסטים בשעתם בארץ-"זאב", דן פתיר שימש כאוצר. הוא כיהן כיו"ר וועדת ההיגוי להקמת המוזיאון הישראלי לקריקטורות וקומיקס בחולון, שם נמצא גם האוסף של "זאב".

לפני כמה שבועות קבלתי הודעה מבתו של דן, שילי , כי אמָה, יעל נפטרה, והיא הבטיחה להיות אתי בקשר. ואני שאלתי לשלומו של דן ,אשר בשנים האחרונות סבל משיתוק חלקי שהשפיע קשות על הדיבור שלו. הערב  שילי חידשה את הקשר והודיעה לי שדן נפטר.

הסיפור על הרבי והעז במציאות.

בשבחיי הָיֵש.

בסיפור על אותו חסיד שתינה את צרותיו בפני הרבי על שבֵּיתּו צר עליו והרבי יעץ לו להביא עֵז לבית, השתלשלות העניינים בין תחילת הסיפור לבין סופו- הוצאת העז- היא גמישה למדי ותלויה במסָפֵר ובדמיון שלו ,בהוספת אובייקטים בדרך. סבתי, לעומת זאת ארזה את המשמעות במשפט אחד. "יהודי מרוויח, כשהוא אינו מפסיד"- אמרה.

זה לא אומר שהאדם לא צריך לשאוף. לא זו בלבד אלא ,אם יש בו הדמיון, עליו לקבל את ההמלצה של דֶה סֶרווָנטֶס .הוא שם בפי גיבורו,איש לָה-מָנשָה, דון קיחוטֶה, את הסיסמה ," לחלום את החלום הבלתי אפשרי".זאת כמדומני המנטרה העכשווית של יזמים מוצלחים. אך יש נקודה בכול מסלול של פריצת הדרך שאם  האדם לא עוצר, הוא עלול לרוץ קדימה ריצת אמוק. עושר ללא גבול, הוא לא מרשם לרווחה, אלא לשיכרון הכוח והוא בומרנג בלתי נמנע. הכוח הוא הרסני גם למי שבו הוא מצוי.

לדוגמה. מדוע  צריך היה ברני מיידוף ,יו"ר חברה גדולה למסחר בניירות ערך ויו"ר דירקטוריון של האגודה לסוחרי ניירות ערך- הנאסד"ק ,להסתבך בהונאה בהיקף 65 מיליארד דולר כדי להידון ל-150 שנות מאסר. הוא מת בכלא באפריל השנה בן 82. גם אילו הגיע לגיל 120 , הוא היה מת בין כותלי בית הסוהר.מה הריץ את ברני, ומה מריץ אנשים שככמותו,בעולם העליון, כמו מפיק העל הארווי ויינסטיין, והתחתון, כאֶל קפוּנה,כשהם יכולים לחיות ברווחה רבה ולהעניק ממנה לילדיהם.זה חל בתחום הכלכלי,חברתי, מדיני' ,תרבותי – בעולם ואצלנו. נשיא,ראש ממשלה שר אוצר ועוד ,כולם שלנו, שהיה להם כמעט הכול שניתן לחלום עליו ולא שבעו ומצאו את עצמם מאחורי סורג ובריח.דומני שיש הסכמה בין חוקרי חברה שלא מדובר בעושר, במוניטין, בהצלחה לשמה אלא בשליטה, בכוח. גם כשמדובר בפגיעה מינית.תחושת הכוח והניצול שלו לרעה, הביאה לא רק להרס בעליי השאיפה הזאת אלא גם להרס עמים.

מדוע צריך היה ראש ממשלתנו העכשווי, שניחן באינטליגנציה גבוהה, בכישורים ובכישרונות, ביכולות אינטלקטואליות וכלכליות ואדם אמיד לכול הדעות- לעמוד במשפט בשל סדרת האשמות,פליליות, אם לא תאוות הבצע שעמדה מאחורי הדחף הבלתי נלאה שלו לשלוט-השררה- גם אחרי תריסר שנים שהוא בתפקיד של ראש הממשלה-הוא מכור לה.לאן תוליך אותו התשוקה הזאת לשלוט.והוא מוסיף ,בדרכו שלו, לחפור את הבור לעצמו, את הביצה שבה הוא טובע, שלא לדבר לאן היא מוליכה את כולנו כאן בארץ הזאת.

הפסיכולוג וההוגה החברתי ,דיוויד מֶקלֶלֶנד, קבע במשנתו בשנות ה-60 את שלושת הצרכים הבסיסיים של האדם: הצורך בקשר אנושי ,הצורך בהישגיות והצורך בכוח .ד"ר מיכל חמו-לוטם, רופאה, מומחית בחדשנות רפואית ובניהול מיזמים ומנהיגות במאמר "על מנהיגות ואושר" מביאה את דעתו של הפילוסוף ברוך שפינוזה על התשוקה. שפינוזה אמר כי תשוקה היא מהותו של האדם, וקבע שעליו ללמוד לשלוט בה, ולא להיות משועבד לה. לכך ניתן להוסיף כי התשוקה לכוח ולעוד כוח ,מעבירה את האדם על דעתו. זה היה, זה הווה וזה יהיה. המשנה בפרקי ,"אבות" -איזה עשיר השמח בחלקו-אינה פופולארית בזמנינו.

סינדרום הָצַנתָּר-כמשל.

למי שלא עוקב אחר החידושים של האקדמיה ללשון,ייאמר כי צָנתָּר ( צינתּוּר בעורקי הלב הכליליים,הוא מאותו שורש) הוא השם העברי לקָטֶטֶר. אותו צינור שמוליך מן האבר של האדם אל מיכל פלסטי צמוד כשזה צריך לרוקן את מימיו.אני נתנסיתי גם בזה. זאת בשל מנה גדולה שהזריק לי בשעתו הרופא המרדים בעת ניתוח שבר, בחושבו שזאת וודקה וכל המרבה הרי הוא משובח- בחוגו שלו. כתוצאה מן המנה הנדיבה הזאת ששיתקה את כל החלק התחתון של גופי, זמנית, לפחות לתריסר שעות, נאלצתי לעבור ניתוח  פרוסטטה-ערמונית. אך מכיוון שיש להמתין להחלמת ניתוח השבר והגוף צריך להתרוקן ,חוברתי למשך יותר משבוע לקטטר. וככה עמדתי לי בחלון בקומה החמישית בדירתנו ברחוב בוסתנאי בירושלים , שממנה יכולנו להשקיף עד הר גילה,ורואה כיצד הבריות מהלכות להן בנחת ובמשובה בלא קטטר. וחשבתי לי :הוי כמה שהעולם  יפה יותר בלי הקטטר.כמה נוח יהיה בלי העֵז הזאת.כמה שסבתי צדקה שיהודי מרוויח כשהוא לא מפסיד.

אותה מחשבה קננה בי כאשר ראיתי את האנשים מהלכים להם ברחוב כשחיוך רחב על פניהם ואתה רואה את החיוך מפה לאוזן, כי על הפנים אין מסכה. מישהו זוכר שפעם הסתובבנו בלי מסכה.

אלא שאני, כאמור,מכניס עוד תחנה לפני שאוציא את העז. באותו יום שבו נתעורר בבוקר ולא נשמע, כהגדרת עמוס עוז, את קולות "הקומפרסור הלאומי",המטרטר, שהפך את המדינה ל"תעלת בלאומילך" אחת, שבה אנו טובעים- אז נוכל לנשום. שקט עלי אדמתנו. אפשר והיונה תופיע בחלוננו ועלה זית בפיה.

.

גיבורי ה"כתר"

מוקדש לזקני העדה שעמד להם הכוח והנחישות להתגבר על ה"קורונה"  ולזכרם של אלה שלא יכלו.

מזמן הובהר כי הפרוש של "האדם כעץ השדה" אינו מסתיים בסימן קריאה  אלא בסימן שאלה. שכן אין  דמיון ,ברובן המכריע של התכונות, בין האדם לבין העץ.  לעץ יש כמה עונות שחוזרות על עצמן. נביטה,פריחה, קמֵלה, נשירה וחוזר חלילה. בדיוק כעונות השנה. ואני מדי פעם מביא בית משירו של המשורר האנגלי הרומנטיקן, פרסי ביש שלי- אודה לרוח המערבית.

Ode to the West Wind by Percy Bysshe Shelley

The trumpet of a prophecy! O Wind,
If Winter comes, can Spring be far behind?

תרועת הנבואה !הוי הרוח

אם החורף בא,האם האביב  הרחק מאחוריו.

מה שאין כן בעונות של האדם. החורף שלו אינו מבשר את האביב אלא את הקץ.הוא אינו משיר את עליו כמו העץ, אך קמל כמוהו.לזקנה, אם אינה מלווה, בדרך כלל, בפגיעה בכושר הפיזי או הנפשי שלנו, יש בה מן הסתם חכמת חיים. אין בה הדר, גם אם מתקיים בה  הציווי "והדרת פני זקן".

לאה אפרת-פילצר. דיוקן אישה בת יותר ממאה. עפרונות( ע"פ צילום של מיכה רגב) באדיבות הציירת

הקרבנות הראשונים והראשיים ל"קורונה" הזאת  היו נשים וגברים קשישים. אלה  שלא יכלו לפנדמיה זאת ונאספו אל עמם ואלה שהצליחו להיחלץ ממנה במחיר של בידוד כאילו שהם נגועים ולא הסביבה. הבתים "המוגנים" עם כול הנוחיות והשירותים הנגישים שבהם ,הפכו לשמורות שאליהם איש לא בא זולת אנשי רפואה, סעד ושירותים. גם אם זה מה שהתבקש- זאת הייתה המציאות העגומה.  הגברים שבהם ראו את עצמם בבקרים בעת הגילוח והנשים בעת האיפור, מראה לא מלבב במיוחד. אחר כך  ראו  את הדמות הזאת כפי שהיא משתקפת בשותפיהם בבתי האבות והאימהות-רוב הזמן .לא יד החומלת של בת, בן,מכר,ידיד. לא חיבוק, נשיקה של  הנכדים או חיוך של נין. מבתים מוגנים איש לא יצא זולת הסגל הרפואי, הסועד, המשרת. הבדרנים שבאו היו "ליצנים עצובים".

להם כול יום היה יום של פרכוס הדופק ,כמו ה-א.ק.ג. הבוקר עם הזריחה,קצת תקווה לאחר שעברו את הלילה… בחיים. אלא אם השמים קודרים, והערב כשהיום גווע, הבדידות והחלל זועקים. ואז כול אותם פגעים אמתיים ומדומים עולים מן האוב של הנפש ומשתלטים על מעט התקווה. כי דווקא הימים, זמנים שונים להם לאדם בכלל ולאדם זקן בפרט. בבקרים ובצהריי היום יש אור. בערבים ובלילות- החושך משתלט. לא רק בחוץ אלא בפנים.

לאה אפרת-פילצר. זוג קשישים. צבע שמן ( על פי צילום של אמצלם) באדיבות האמנית.

התנחלויות.

כול המועקות הפיזיות והנפשיות שאדם בא בימים  רוצה להתפטר מהם מהר ככול האפשר, יש להן מין תכונה שכזאת שהן דווקא לא רוצות לעזוב .וככול שמתקרב הלילה ככה הן מרגישות בבית. חם ונוח להן. לא מכבר הזכרתי לבתי הקטנה שאלה דומים לאורחים הונגריים. זאת על פי הפתגם שאנגלים הולכים ולא אומרים שלום והונגרים אומרים שלום ולא הולכים.הענף היפה של משפחתי הוא מָג'אָרי.

תחלואיו של קשיש, גם המדומות שבהן, הן מאוד ממשיות.הן רובצות שם.ולכול אלה התווספה הקורונה, שהשם עצמו שבו הכתירו המדענים את הפנדמיה הזאת-כתר-מקומם.

אם יש קורטוב של נחמה הרי היא בכך שגם אני , שלא נמצא ב"בית מוגן",כשאני יורד מביתי לדיזנגוף סנטר  כדי לראות קצת פנים צעירים, לעתים אני חושב כיצד הם ייראו כשיהיו זקנים.גדול הפילוסופים של אתונה ,סוקרטס, אמר:"נהנה אני מאוד לשוחח עם זקנים מופלגים, אותם אנשים שעברו לפנינו את הדרך,שגם נצטרך לעברה,כדי לשמוע מפיהם- מה טיבה של אותה דרך..."