הדיבר ה- 11 – אל תהיה אדיש

אזהרה מפני לאומנות וגזענות-לציון "יום השורד" במלאת 77 לשחרור אושוויץ.

מלבד האירוע לציון ה- 26 ביוני, יום א' הקרוב,  כיום שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ, מציינים בקהילות יהודיות בעולם אם "יום השורד". שכן בניגוד ל"יום הזיכרון לשואה" שבו מעלים את זכר השואה ב"יום השורד" מבליטים את בשורה החיים של השורדים. לאמור התקומה. לדידי זה אירוע לא פחוּת ערך מאשר יום הזיכרון. שכן אני טוען, חזור ושוב, כי בשעה שלשואה יש הרבה אבות, ועל אחדים מהם הייתי מוותר, התקומה- הרנסאנס המובהק, הלידה מחדש של השורדים- עופות החול שעלו מן האפר ובאו לכאן לסייע בהקמת מדינה ליהודים ולפעול לשגשוגה- היא יתומה.

 בהקשר זה ראוי לציין, ובסיפוק רב, כי המשרד לשוויון חברתי, ליתר דיוק השרה המופקדת עליו, מירב כהן, אימצה בחום את נושא התקומה .יש תקווה שבמסגרת זאת יהיו בעתיד הקרוב מיזמים שונים, שכן השרה הפקידה את הנושא בידי אחד מבכירי המשרד, הסמנכ"ל ערן שוורץ שכבר הקים צוות פעולה .זאת בשורה, כיאה וכנאה לבשורת החיים שהביאו אתם שרידי השואה לארץ.

אשר ל"יום השורד" בשעתו כמה שרידים ביקשו לציין את יום הולדתו של העיתונאי וההיסטוריון היהודי הפולני, מריאן טורסקי ,במקור- משה טורבוביץ'- אחד האישים החשובים בפולין לאחר המלחמה.הוא נולד ב- 26 ביוני 1926 ,ועבר את כול מדורי השואה החל בגטאות וכלה במחנות ריכוז.

טורסקי באושוויץ 2020

לפני שנתיים במלאת 75 שנה לשחרור אושוויץ, טורסקי נשא דברים ובין היתר אמר:" אושוויץ לא  נחתה עלינו מעל. זה התחיל בממדים קטנים של רדיפות יהודים. ואם זה קרה, אז המשמעות היא שזה יכול לקרות שוב בכול מקום. זאת הסיבה שיש להקפיד על זכויות האדם ולהגן על מוסדות הדמוקרטיה.הדיבר ה- 11 הוא -אל תהיו אדישים. אל לכם לעמוד מנגד כאשר אתם עדים לשקרים היסטוריים. בל תהיו חסרי מעש כאשר מיעוט כלשהו מופלה לרעה, אל תהיו אדישים כאשר הכוח מפר בגסות את האמנה החברתית.

טורסקי דיבר אל העולם אך הדברים מאוד ישימים לנו בארץ כאן ועכשיו.

דרושה תנועת אמנציפציה של ערביי ישראל

המפלגות הפוליטיות היהודיות בישראל כשלו .המפלגות הערביות ומנהיגיהם כשלו יותר- למעט מנסור עבאס ,מנהיג משכמו ומעלה שלא ראינו כדוגמתו בישראל במאה ה-21.

ערבי ישראל מהווים כ-20% מכלל האוכלוסייה בישראל וזה מיעוט גדול מאוד בעידן הנוכחי. אבל מבחינת סיקור בחדשות דומני שבאחרונה הוא מקבל נתח גדול יותר של סיקור מאשר חלקו באוכלוסייה. זה מתחיל ב"עולם התחתון" של הרג ורצח במגזר הערבי ובו אני כולל גם רצח בשל  "שמירה על כבוד המשפחה" ובעולם העליון של הפוליטיקה שבה חבר כנסת בודד, או חברת כנסת בודדת לא רק עלולה לגרום לפרוק  הממשלה אלא להביא לשינוי דרמטי בחיי אזרחיה תוך ערעור יסודות החברה.

לאמור שני חלקי התמונה הם תשלילים ועלולה להיות להם השפעה מרחיקה  לכת על האיזון העדין והשברירי ביחסי הקהילה היהודית והקהילה הערבית בישראל. בהקשר זה הוועידה שמקיים עיתון "הארץ" בנושא "שותפות פוליטית יהודית –ערבית" היא דבר מבורך אבל גם במקרה זה מדובר באיזה "זרקור" זמני, מעין "ספוט" של אולפן אך ספק אם תהיה לו תהודה מתמשכת בשטח.

עלי לציין כי זהו פוסט של אזרח ישראלי ,שלמצער, כול היכרותו האינטימית עם האזרח הערבי מוגבלת למפגש תקופתי  עם הרוקחים הערביים הנהדרים במרפאה שלי ופה ושם איזה מפגש אקראי עם ערבי שממנו אני לומד משהו ,אבל זה דבר ייחודי. אני מגדיר את עצמי כאדם ליברלי אשר בשבילו מה שנקרא "כבוד האדם וחירותו" הם מעבר לחוק בנושא הזה. אלה, קרוב לוודאי -תורשה גנטית, אך לא פחות –נסיבתית, נטועים עמוק בנשמתי. יחד עם זאת אני פטריוט ישראלי שהשמירה על בטחונה וקיומה של מדינת ישראל- כמדינה יהודית ודמוקרטית הם בעבורי הנחת יסוד.

אשר להיבט הדמוקרטי הרי בזירה הפוליטית קשה לקרוא היום לרוב המפלגות דמוקרטיות. שכן כפי שציינתי בפוסט אחר בשיטת הבחירות הקיימת אשר לכאורה הרוב שלוט בה, אך בפועל  השלטון היא בידי מפלגות, ולעתים בידי בודדים סוררים .מה גם שחלקם של המפלגות -ההנהגה לא נבחרה בצורה המקובלת אלא על ידי ראשיה או מייסדיה. אך ההבדל הוא בחלוקה של  העוגה הלאומית. האם ערביי ישראל  זוכים לחלקם הראוי גם כאזרחים וגם לפי גודלם כקהילה. וחשוב לא פחות מה הם עושים כדי לקבל את החלק המגיע להם.

האפליה ותיקונים בתחומים מסיימים.

וועדת החקירה הממלכתית לברור התנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראליים ערביים באוקטובר 2000,בראשות השופט תיאודור אור קבעה בין היתר כי אזרחי המדינה הערביים חיים במציאות שבהם הם מופלים לרעה כערבים. המסקנות מסתמכות על תיעוד ומחקרים מקצועיים שאושרו בפסקי דין, בהחלטות  ממשלה ובדו"חות מבקר המדינה. המסקנות  התקבלו  ב-2004 ואף שמבחינה חומרית רבים מן העיוותים תוקנו, אך היחס למיעוט הערבי, חברתית, תרבות ופוליטית לא השתנה. יש בחברה הישראלית שרואים בה את אויבי המדינה. מאידך ראוי לציין כי הוועדה קבעה ש"מושג האזרחות, במובנו המהותי, אינו מתיישב עם הצגת המדינה כאויב"

מאז עברו שני עשורים אשר במהלכם  חלה התפתחות ברמת החיים של ערביים ישראל לא רק במסגרת  של החברה כולה אלא ייחודית. התחום שבו חלה התקדמות רבה הוא תחום החינוך הגבוה. בתחום ההשכלה. לפני נתוני הלמ"ס החל בשנת 2010 ובמשך קרוב לעשות  הציבור הערבי צמצם את פערי ההשכלה הגבוהה בגידול של יותר מ–60% במספר הסטודנטים הערבים לתואר ראשון באוניברסיטאות ובמכללות בישראל.  הגידול בתארים הגבוהים- מוסמך ודוקטורט היה אטי יותר. עם זאת לתואר ראשון חל זינוק במספר הנשים הערביות שהיה כמעט כפול ממספר הגברים.

ניתן לומר כי אמנם לא הגענו עדיין להשוואה בין תלמידי האקדמיה היהודיים והערביים, ועוד פחות מזה בשיעור המרצים הערביים במוסדות להשכלה גבוהה, אך ההתקדמות היא משמעותית מאוד.מה שאין ככה במציאות הפוליטית.

הערבים וממשלת השינוי.

בשנת 2018 פרסם מכון ון ליר אוסף מאמריי מחקר בכול הנוגע להיבטים פוליטיים בעריכת עזיז חידד. בין היתר מצא המחבר כי לאורך השנים פיתחו הערבים בישראל מאפיינים חברתיים ופוליטיים ייחודיים. ייחודיות זו התעצבה לאחר מלחמת 1967 והלכה והתחדדה עם הזמן, והיא כרוכה בהבנה שהפתרון הלאומי של הבעיה הפלסטינית אינו כולל את הערבים אזרחי ישראל .צוין כי  בעשורים האחרונים ניכרות העמקה של התודעה הלאומית בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל — המושתתת על השייכות הפלסטינית, על רעיון הילידּות ועל התרבות והדת האסלאמית — לצד נטייה גוברת והולכת לאזרחות פרגמאטית.

המאמרים והמחקרים באסופה זאת לא צפו תרחיש שבו מפלגה ערבית מוסלמית כמו רע"מ תהיה שותפה מלאה בממשלת ישראל. זאת הייתה מעין  שבירת פרדיגמה .מה שקרה הוא שהתנועה האיסלמית חברה לממשלה חלופית וזאת בהנהגת אדם, אשר ראוי, בכול מקרה, שיתייחסו אליו כאל הוגה. כאל מי ששבר סטיגמות וחומה בצורה בכול הנוגע ליחסי היהודים כלפי האזרחים הערביים.

אלא שבמציאות של הפוליטיקה הישראלית, וליתר דיוק בממשלה בראשות נפתלי בנט, שבהרכב כמעט בלתי אפשרי שרדה שנה, התגובה היא פרדוכסלית. שכן, אם חבר כנסת מטעם הסיעה הזאת, כמו מאזן גנאים, מצביע נגד החוק  "הארכת תקנות שעת חרום" לגבי המתנחלים ביהודה ושומרון, פרשן פוליטי מבריק כמו רביב דרוקר קורא למנסור עבאס להתעשת. שכן זאת לא פעם ראשונה שיש "מורד" בסיעת רע"ם. אלא ,במקום לראות בכך את דרך הייסורים שסיעה  כזאת, ועוד מוסלמית במהותה, עוברת תהליך מאוד קשה בפנים וגם בחברה הערבית, ובמקום להדביק את אות קין על מצחה של האופוזיציה הלאומית משיחית, שאמורה לייצג נאמנה את יושבי ההתנחלויות, מדביקים את אות  הקלון על מצחו של עבאס ."אם רעם לא תתעשת ותשנה כיוון, עבאס ייהפך לגיבור טראגי. גם שילם מחיר פוליטי כבד על החלטתו להיכנס לקואליציה וגם במו ידיו ממתג את הדרך החדשה שלו כאחת שאסור למנהיג תאב חיים להתקרב אליה".- מסכם דרוקר את המאמר.

 הגיונית זה נכון. אבל הגיון הוא הדבר האחרון  בכול פוליטיקה ובפרט בפוליטיקה הישראלית. בנסיבות הקיימות הבעיה היא לא עבאס. הבעיה היא העם, גם היהודי וגם הערבי. שכן משום מה, עברו בקלות יחסית על הסוגיה של ההצבעה של שאר המפלגות הערביות באופוזיציה( חד"ש תע"ל בל"ד). אם ההצבעה נגד חוק הארכת התקנות, חוק שנוגד את מצפונם ,מובנת, הרי במקרים אחרים הצביעו יחד עם שונאי, ושנואי נפשם, כמו הח"כים בן גביר וסמוטריץ'. שלא לדבר שממשלה זאת רק בשנה אחת היטיבה עם האוכלוסייה הערבית יותר ממה שממשלת נתניהו  עשתה במשך עשור. אות קין על מצחה של "הרשימה הערבית המשותפת"

הכשלים בחרה העברית.

מספר חברי הכנסת הערביים בכנסת ה-24 הוא 11. מהם 7  במפלות חד"ש, תע"ל, בל"ד- הרשימה המשותפת,  ולרע"ם יש 4 ח"כים. בכנסת ה-23 הרשימה המאוחדת הערבית הגיע ל-15 מנדטים. זה לא נבע רק ממיעוט המצביעים, יחסית, של האזרחים הערביים בבחירות, אלא להערכתי מחוסר נחת בציבור הערבי מנציגיו בכנסת. מי שבעצם הוכיח תזה זאת הוא ראש רע"ם ,מנצור עבאס. אני רואה באדם כמו מנסור עבאס לא רק מנהיג ערבי משכמו ומעלה אלא מנהיג בדרג לאומי. לא מצאתי במפלגות הפוליטיות היהודיות מישהו שמשתווה לו בחזון פורץ דרך, באומץ לב ובהשראה. די היה לשמוע אותו בהופעה שלו ב"אוניברסיטת רייכמן" לאחר רצח הפעילה החברתית, ג'והרה חניפס, בתו של פרג' חניפס – אחת הדמויות הבולטות בשפרעם . הוא הטיח דברים בוטים כלפי החברה הערבית והנהגתה אשר לעתים רחוקות פוליטיקאי יהודי  היה מהין לעשות. הוא האשים את המנהיגים הערביים בחוסר אחריות לגבי הנעשה בחברה הערבית. "לא מדברים בצורה ברורה מאוד על נטילת אחריות כי בחברה הערבית הכול תלוי במדינה. היא תעשה, היא תתקדם בלי שמנהיג ערבי יעמוד קודם כול מול קהל ערבי וייקח אחריות: הצלחתנו בדברים, נכשלנו בדברים אחרים."

מנסור עבאס. צילום טוויטר.

במוסגר אם הוא יסכים לחבור למפלגה יהודית בבחירות הבאות ניתן  להמר שהוא יקבל לא רק קולות ערביים, אלא קולות יהודים לא מעטים.

הוא דוגמה חיה לאנטיתזה של הטלת האחריות על אחרים, לכשלים של הקהילה שלו. אם צריך היה דוגמה לפעילות בניגוד לאינטרס של הציבור הערבי- מצאנו דוגמה בידיעה שהופיע ב"ד'מרקר" (9.6.2022 ). כשהציג משרד התחבורה את קו האוטובוס החדש בטמרה פרצו ראשי הרשויות בצחוק: "אפילו רכב פרטי לא יכול להיכנס לעיר אז מי צריך אוטובוס." אבל הסיבה שמכוניות לא יכולת להיכנס לעיר היא  לא שאין בה כביש סלול, אלא מכיוון שהכבישים פקוקים ברכבים פרטיים. זאת בשעה שמשרד התחבורה מתכוון להשקיע מיליארד שקלים בפיתוח  כבישים בעיקר תחבורה הציבורית. אז מי אומר שאין חלם בקהילה הערבית.

תנועת אמנציפציה ערבית.

דומני שלא הייתה ממשלה כממשלת בנט-לפיד שעשתה למען המגזר הערבי בתקופה קצרה כול כך. ולכן העמדה שנקטה האופוזיציה של הרשימה המשותפת הערבית באי אלה הצעות לא היה בכך עניין של כפיית טובה אלא סכלות פוליטית שתפעל כבומרנג נגד הציבור הערבי בבחירות הבאות. יתרה מזאת. תהיה לכך השפעה  גם מצד אזרחים רבים שוחרי טובתו בקרב האזרחים היהודיים. המפלגות הערביות, למעט רע"ם תקועות במציאות אנכרוניסטית. הם הפכו לחמולה פוליטית מקצועית, שדבוקה לכיסאות. טוב  תעשה הקהילה הערבית בבחירות הבאות אם תעשה "פריש מיש". גם המפלגות היהודיות עשו זאת, מהם ביתר הצלחה ומהם בפחות. אבל היתרון שיש לציבור הערבי הוא המכנה המשותף האידיאי הרחב- והוא שוויון זכויות מלא- בפועל. עם זאת כמי שנמנו פעם עם מיעוט  בפזורה -היהודים הכירו בעובדה שזכויות גם אם הם צרובות בלוח החוקים שמתפרסם ב"רשומות", לא מוגשות על מגש של כסף. יש להיאבק כדי לקבל אותם. זאת גם הסיבה שהיהודים  הצטיינו מכיוון שהם חתרו לפצות את עצמם על היותם מיעוט.

מומלץ שיעשו שיעור בכול הנוגע לתנועת האמנציפציה היהודית. אילו היינו שם, בגלות, מיעוט של 20% וזכינו באמנציפציה, אפשר ופינסקר לא היה נדרש ל"אוטואמנציפציה", ומן הסתם לא היה הרצל שיכתוב את "אלטנוילאנד" ומי יודע אם הייתה קמה מדינה יהודית. השואה לעצמה בלי היישובים  היהודיים לא  היה בה כדי להקים מדינה. מן הסתם זה היה גורם לקליטת פליטי השואה בעולם וזהו. ערביי ישראל  מהווים כחמישית מכלל אוכלוסיית המדינה ועליהם להילחם על קבלת חלקם בעוגה הלאומית- בכול מובן שהוא. אשר לאחיהם הפלשתינאים, שמצויים באורח מתמיד על סדר היום של ערביי ישראל- לאלה  יש זכות לטריטוריה שאני ושכמוני מכירים בכורח ייסודה – למענם ולמעננו. זאת אם יכירו בכך כי השכנה שלהם , זאת המדינה  היהודית היחידה בעולם ושמנוי וגמור אתה לשמור עליה שכזאת, ואם שטחי יהודה ושומרון, לאחר קבלת העצמאות לא יהפכו לחמסטאן.

אבל לטווח המידי המשימה והאתגר של הצמרת הערבית הם להעמיד את הקהילה הערבית על רגליה- כלכלית, חינוכית, חברתית ותרבותית. הגיע הזמן.

33 תגובות

ארץ תפארת.

צ'ארדאש  ביער

לפני כמה שבועות ,בביקור אצל בתי איה, ביישוב "קדימה צורן" אשר במרכז השרון ,היא אמרה לי שאם אשאר ללון אצלה היא לוקחת אותי למחרת לאיזה אירוע שעשוי להיות חווייתי, ביער הבוטני "אילנות"

יער אילנות, שהוא גן בוטני יערני-"ארבוטום"- מצוי בלב השרון בין קדימה-צורן לבין פרדסיה על כביש מספר 4.השטח נרכש  על ידי הקק"ל עוד בתקופת המנדט ועבר כמה תהפוכות עד שהגיע  למצבו הקיים ויש בו צמחייה מגוונת ונדירה כמו אירוס הארגמן,תורמוסים,צבעוני השרון ועוד,שלא לדבר על העצים ממינים שונים.

אלא שלא השמורה המקסימה הזאת הייתה מטרת הביקור. המטרה הייתה ליהנות  מתזמורת אקורדיוניסטים שמנעימה לציבור המקומי והלא מקומי ששִמעָה הגיעה אליהם.האקורדיון הוא כלי נגינה אהוב עליי והוא חלק מן ההיסטוריה שלי בארץ. בשנת 1947 הביאה לי אמי בבואה מגרמניה אקורדיון "הוֹהנֶר" באותו זמן למדתי אנגלית ,בחושבי ששפה זאת היא השער לעולם  הגדול, לאחר שבמשך חמש שנים נותקתי ממנו. המורה שלי הייתה מוזיקאית צעירה ילידת גרמניה,בשם רות גלר. לימים שחקנית ידועה בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה.היא הייתה ב-4 שנים מבוגרת ממני. אגב,היא עדיין ב- 4 שנים מבוגרת ממני- עד 120 .מלבד אנגלית היא טרחה ללמד אותי תווים. אלא שהדרך אצה לי ובשל שמיעה טובה ניסתי להשתלט בעצמי על הכלי  הזה משני צדדיו- הקלידים מימים והבָּסים –הכפתורים-משמאל. הוקסמתי מעושר הצלילים שלו וממגוון היצירות שהוא מסוגל להפיק החל בשירי- עָם וכלה ביצירות רציניות כמו "טוֹקָטָה ופוּגָה ב-רֶה מינור של באך" שמנוגנת באורגן בחלל אקוסטי. לא דבר של מה בכך.

1948. האקורדיון ואני. 2022 האקורדיון בלעדי

בזמני הפנוי,בעיקר בשעות הערב ,ובדרך כלל אחרי שיעורי בית באנגלית, הצקתי לאקורדיון ולשכנים וריחמתי על שניהם. שכן כלי נגינה זה, כשם שהוא יודע להיות הרמוני מאוד הוא גם יודע להיות דיסהרמוני,ואז זה ממש מטרד סביבתי.

עם הזמן הגענו איכשהו לאמצע הדרך ועם האמצע הזה לקחתי, יחד עם מעט מטלטלים, את האקורדיון לבסיס האימונים של צה"ל שליד קיבוץ אלונים בעמק יזרעאל.היה זה באביב 1948 .אחד המדריכים ,יואב שמו, כה נהנה לטרטר אותנו שכל אבר שבגופנו כאב,לרבות אצבעות הידיים, מרוב זחילה תחנת קונצרטינות דוקרניות. ככה ששעות הערב היו בעיקר למנוחה מן ה"סדיסט" הזה.  כשהתגבשנו לכיתה בפלוגה ג'  בגדוד 23 של חטיבת כרמלי, האקורדיון שלי מצא נגן טוב לאין ערוך ממני, המ"כ אורי ייבין.עם הזמן כאשר הכוח שלנו נע, האקורדיון נע אתו.  הוא  לא נוגן סולו. בדרך כלל בימי ששי, אם וכאשר  המחלקה הייתה בבסיס. ערכנו קבלת שבת. לאחר הארוחה התאספנו כדי להאזין לנגינה של אורי ייבין באקורדיון שלי, יוסי כהן, הסמל,לווה אותו בחליל ואני בפיליטון.כמה שנים לאחר מכן החלפתי אותו באקורדיון איטלקי הרבה יותר כבד אבל הפיק צלילים מקסימים, כמו איטלקים.אני מזמן הפסקתי לנגן בו, אבל הוא ישנו.  בחדר הספרייה בביתה של  ראומי, בתי האמצעית, אף היא דיירת "קדימה-צורן"-הוא ,על משקלו הכבד ,צמוד כמו תמונה על הקיר. כבוד לאקורדיון.

"אקורד השרון".

"אקורד השרון". צילום איה גיל- רובינפלד

עם מטען היסטורי זה, איה ואני נוסעים לאילנות ,מרחק של  קרוב לעשר דקות נסיעה, מחנים את הרכב ופונים לחלקה קירחה בלב היער .שם במעגל רחב מרביצים הנגנים את הרפרטואר שלהם. כמקובל כול אחד מביא אתו כיסא, הקהל כיסאות בלבד והנגנים כיסאות וכלי זמר. במהלך שעה וחצי  התענגתי על  המוזיקה הקולחת הזאת שכללה שירי ארץ ישראל,   סירטאקי יווני, טאראנטלה  וקאנצונה נפוליטנה האיטלקיים, אל קונדור פאסה- הפרואני, הפולקה הפולנית, הדנובה הכחולה של שטראוס ועוד.

היו שם לפחות עשרה אקורדיונים, למעט אישה  כולם גברים, קלרינט,תופים, גיטרה, מפוחיות פה. מבחינת הגיל דומני שרובם חצו את גיל ה-60 ומהם גם את גיל ה-80 והגיל לא עשה דבר לפגום בשליטה טוטאלית על הכלי. תופעה מעניינת, מבחינת ייחודית בתזמורות, במשך כול אותו הזמן שהייתי  במקום -המנגינות זרמו ללא הפסקה. יתרה מזאת. תוך כדי הנגינה  היה ונגן בכלי מסוים קם כדי לשתות או לנגב זיעה וכיו"ב, הדבר לא פגע כהוא זה בזרימת המנגינה. באותה מידה היו כאלה שבאו מצוידים ביד אחד בכיסא ובשנייה בכלי  נגינה ולאחר שהתרווחו על הכיסא השתלבו במנגינה שנוגנה .זאת לא הייתה מחרוזת של קצת מזה וקצת מזה, אלא המשך. מנגינה אחת מסתיימת ושנייה מתחילה. תהיתי כיצד בלי תווים החבורה הזאת יודעת איזו מנגינה מתחילה. זאת גילה לי מייסד התזמורת וראשה, יונתן בכר, שאגב, הוא לא קורא לזה "תזמורת" ועליו בהמשך.

השילוב בין מנגינה אחת לשנייה נעשה על ידי נגן מסוים, אשר בסיום מנגינה אחת פתח בגיטרה, באקורדיון, או בקלרינט, מנגינה שאהובה עליו והשאר הצטרפו כאילו תורגלו לכך.  גם לא היו תווים לפניהם .שכן חלקם יודעים לנגן מצוין אבל לא לקרוא תווים. חלקם קראו פעם תווים אך ראייתם כהתה. הכול היה מאולתר, אך האלתור התהווה במשך חודשים. זה אחד הסודות ושמא אחת התופעות הייחודיות של חבורת נגנים זאת. קוראים לזה "הרמוניה" .כאשר נגן אחד פותח במנגינה  ותוך שניות מצטרף שני שלישי וכול הלהקה אחריהם .מטבע הנגינה מי שממלא תפקיד חשוב במעבר הם התופים. הם סמני הקצב .לחבורת המוזיקאים הזאת- יש שם :"אקורד השרון".

יונתן בכר.

האיש שהקים את להקת אקורדיונים זאת  בשמה "אקורד השרון" הוא יונתן בכר. אמו באה מגרמניה ואביו מבולגריה,שניהם כניצולי שואה.כאן ראוי לציין כי הבולגרים הם עם מוזיקאלי מאוד גם בקול וגם בכלי נגינה. הוא בן 71  נשוי ,אב  לשלושה וסב לחמישה נכדים .הוריו של יונתן בכר התיישבו בבאר שבע ובגיל 10 החל ללמוד בקונסרבטוריון העירוני והצטיין בלימודיו ועם התבגרותו שמו יצא לפניו כאקורדיוניסט והוא החל בהופעות בעירו ואחר כך במקומות אחרים בהתנדבות כבודד או לצד מוזיקאים אחרים,ללא קבלת שכר.

מימין בחברתו של יונתן בכר. בתמונה משמאל 1962 מחזור א' הקונסרבטוריון בבאר שבע. יושב שני מימין: יונתן בכר. צילום-יונתן בכר אוסף משפחתי.

בשנת 1966 המשפחה  עזבה את באר שבע ועברה למושב  "שדמה".  השכן של המשפחה היה המלחין של שירי -עם ,ידידיה אדמון ( גורוכוב )  ויונתן הצעיר התיידד ולמד להבין "כיצד הרוסי הזה השתלב בתרבות הסביבה המזרחית". הוא נישא בשנת 1974 , שם נולדו ילדיו  ובשנת 2008 כאשר ילדיו עזבו את הבית -יונתן ורעייתו עברו לכפר סבא.

את רעיון בניית הקבוצה המוזיקאלית הוא התחיל לממש בשנת 1996 במושב שדמה יחד עם ד"ר  יעל הס שהייתה נגנית אקורדיאון מתחילה והמשימה שלהם הייתה לבנות גרעין נגינה שיהיה פעיל במסיבות הכפר ובמועצה האזורית גדרות המשתרעת בין אשדות לגדרה.הגרעין  של "קבוצת הנגינה" הקיימת הוקם ב 2006 . יונתן  כאמור, לא מכנה את הקבוצה תזמורת והנימוקים אתו וגם ההגדרה קולעת יותר למבנה החבורה הזאת. במהלך השנים הוא הכיר וקבל השראה מגדולי האקורדיוניסטים בארץ, ביניהם יהודה אופנהיימר. מלבד נגינה הוא גמא ספרים. 

"בגיל די צעיר הגעתי למסקנה כי המוזיקה ,גם למי שיודע היטב לקרוא תווים, באה מן הבטן". ה-ראייה חלק מן הנגנים הטובים בחבורה מנגנים משמיעה ולא מתווים." אשר לכלי ,יונתן לא רק בחן את החומרים שממנו  עשוי האקורדיון-עץ ודבק -אלא גם את שפתו. כאשר ניסה לייבא  לארץ אקורדיון אמריקאי, בשוק רווי באקורדיונים איטלקיים -זה לא הלך לו. ואז לאחר בחינה מדוקדקת הוא הגיע למסקנה שביחסים עם האקורדיון צריך לא רק לשמוע אותו אלא לדבר אליו בשפתו. אז הסיפור עם האקורדיון האמריקאי שונה בתכלית.

תמונה מימין .הקבוצה הבסיסית הראשונה. בכר -בקצה שמאל, ד"ר יעל הס, ודוד אמיץ.בתמונה משמאל.חלק מן הקבוצה השנייה בכפר סבא 2014 משמאל לימין יונתן בכר,אריה שמולביץ', ד"ר יעל הס,דוד בכר , מאיר אברמוב ואורח. צילום- יונתן בכר.

הלהקה בהרכבה הנוכחי מונה  17 נגני אקורדיון רשומים ובכללם ארבע אקורדיוניסטיות, וכן כלים נוספים כמו קול אישה ,קלרינט דיגיטלי ,תופים, גיטרה. גיטרה באס. מפוחית פה, מנדולינה  וחליל צד.

"אנחנו לא תזמורת נגינה – ולכן אנחנו לא מופיעים באירועים מוזיקליים  כקבוצה"- אומר לי יונתן ומוסיף:"חשוב להבין – ובזה הייחודיות – שכן אנחנו לא תזמורת ולא משרתים רעיונות וצרכים  של  אף אחד לא בשכר ולא בתרומה. נגינה מסוג זה מנגן כל אחד מאיתנו כפרט במהלך חייו. אנחנו קבוצת נגינה שהתייחדה לנגינה באקורדיון  ואנו מתמקדים בעיקר  בשירה עברית".חשוב היה ליונתן לציין שוב ושוב שהנגינה היא ביטוי של הנגנים כפרטים. לכן הם בדרך כלל  לא נענים לבקשות מהקהל.את החריג אציין בהמשך.אך דומני כי המיוחד בנגינה של חבורה זאת היא לנגן לעצמם . הם בחרו באיזה חלקה ביער אליה בא קהל.  זה שהקהל נהנה הוא ערך מוסף.

"הנגנים באים לנגן ביחד ליהנות מהנגינה המשותפת וללמוד סגנונות מקצבים ומוזיקה מחבריהם הנגנים" אומר יונתן ומוסיף " מנעד הגילים והניסיון בהרכב הקבוצה הוא מאוד רחב .הצעירים בשנות ה 40  והמבוגרים באמצע שנות ה-80  – וכתוצאה מזה ההשפעה נובעת מתרבות הנגינה בארץ ישראל ובישראל בהתפתחותה. זאת כוללת את התפתחות הופעת האקורדיון בישראל ,לרבות  נגינה של יצירות קלסיות ידועות, בעיקר אירופאית"

יונתן ממתיק את ים המלח.- צילום.י.ב

והנה "חזרנו לצ'ארדש ששמעת" – מעיר יונתן "שהיה אתגר לכולנו בכך שהוא  טלטל את כל הנגנים הזקנים לילדותם לתקופה שלמדו".

וזה סיפור הצ'ארדש,אשר כפי שהזכרתי- היה חריג. מעין "נגינה כבקשתך". שלחתי את בתי אל יונתן  כדי לומר לו שאני רוצה לכתוב איזה פוסט עליהם.לאחר שיחה קצרה עם יונתן, בעוד התזמורת ממשיכה לנגן, הוא ביקש ממנה שתשאל אותי מה המנגינה שאני מבקש  שינגנו.איה באה אלי עם השאלה ולרגע לא ידעתי מה אני מבקש.ומשום מה קפץ לי הצ'ארדש."צ'ארדש אמרתי לה" והיה ברור שהכוונה היא  ל- צ'רדאש של ויטוריו מונטי האיטלקי.

הצ'ארדש.

כמה דקות לאחר הבקשה ואני ליד יונתן בעמידה, יונתן חיכה לסיום המנגינה שנוגנה ופתח בצ'ארדאש. אותי זה הביא בדיוק שבעים שנה לאחור .מתישהו באפריל 1952  לאחר שובי משליחות לתנועות הנוער באמריקה, הוזמנתי לביתם של שָרי, ודוּדוּ, גיסיי -לעתיד ,במושב שאר ישוב, שבאצבע הגליל. הכרתי היטב את האזור כמה שנים קודם לכן, במלחמת העצמאות .שמו היה "עלה רש" והוא  התפרק במלחמת העצמאות. הוא יושב מחדש על ידי עולים צעירים מהונגריה שבאו לארץ ב  1949 .רובם נמנו עם המעמד הבינוני בהונגריה, וכאן הפכו לחקלאים. מכיוון שנמסר לי כי  הגברים ההונגריים לבושים "דאנדי", באתי לבוש ז'אקט שאותו לבשתי מדי פעם באירועים באמריקה. כשהתקרבנו למושב, שָרי , בראותה גבר לבוש מקטורן, והיא במכנסיים קצרים וחולצה רפויה מכינה איזה מאכל בחוץ, ברחה כול עוד רוחה בה כמו אימפאלה נמלטת מצייד בדמות  האיש המכופתר הזה. ואכן  לאחר שחברתי יהודית  ואני התקרבנו למושב ראיתי לפני איכרים צעירים לבושים "דוֹנגֶריז"- מכנסי זבל, או מכנסי חאקי מקומטים. אמרתי לעצמי. אופס, טוב שהבאתי אתי את החולצה הרוסית שיהודית עשתה עליו את הרקמה ואתה אבוא  בערב למסיבת ליל ששי.

בערב כאשר נכנסנו לחדר האוכל למסיבה ואני לבוש בחולצה רוסית,הגיע תורי להיות בהלם. חבורת הגברים הצעירים הופיעה למסיבה בחליפות כהות עם עניבות או פפיונים והגבירות עם שמלות ארוכות ומחשופים נדיבים, נעלים עם עקבים וחיוך מהמם. בודפשט במיטבה באצבע הגליל באביב 1952 .ההונגריות יודעות להתלבש, גם בימי צנע בארץ וימי הקומוניזם אצלם.ובאותו עידן של צנע חמור בארץ, הייתי המום כשראיתי מה עמוס על השולחנות- הכול לא כשר- דתית או טבעונית, תאווה לעיניים ולחֵך.מה לא היה שם. הרץ-סלמי,צ'ובאי,מנגאילצה,טפרטי( אלה גריבאלעך משומן של בשר לבן) סלטים לסוגיהם ובצד בשולחן השתייה. הטוקאי, הפאלינקה, מוסקאט, טוסקו וגם וודקה רוסית והטורטים-לינצר ,טורט,טורקט שקדים ,"ריגו יאנצ'י- הצועני. האחרונים  היו בקצה השולחן בתוך תבניות קרח.

 התקליטן- ה-די ג'יי -היה פּוּבּי- אלעזר לנדאו. כאשר נכנסתי הוא הציג את האורח בעברית  שהוא למד בחֵדֶר: בֶ-רוּכים. הָ-באים. בֶ-שם הָ-הֶָשֵם. וכמה יודעי עברית העירו לו שזה לא שֵם אלוהי, אלא צבי גיל ואז פובי תיקן את עצמו :בֶ-רוכים הָ-באים בֶּ-שם הָ-שם-צבי גיל. אליעזר לנדאו הקים לימים חברת קוסמטיקה ובתי ספר לקוסמטיקה  בינלאומיים בשם ג'יגי' שגם כיום חובקת עולם.

רוב התקליטים שהושמעו היו מבקליט קצרי נגן אבל היו גם כמה ארוכי נגן, כשלוש שנים לאחר שיצאו לשוק, 78 סיבובים לדקה- המילה האחרונה .וככה  כמעט ברצף ותוך כמה הקדמות בשפה ההונגרית נכנסנו לתנופה. הרומבה, הסמבה, הפסודובלה, הטנגו, הוואלס. כשהגענו לבולרו המקסיקאי הידוע "בֶּסאמֶה מוּצ'וִִִֹ, הזוגות לקחו את הטקסט ברצינות. הנשים ההונגריות יודעות לרקוד ובגיל הזה, רובן היו בשנות העשרים לחייהם, הריקוד היה ויבראטיבי מאוד. רק פעם אחת פובי עצר את הכול והודיע על הפסקה קלה לקראת הריקוד הבא.

"והָ-מָ- הול-הָ-בָא הוא צ'ארדש".וכול העם הריע."האָרוֹם סוֹרוֹש" –שלוש פעמים :הידד. וזה לא היה מ"נסיכת הצ'ארדש" של אמריק קלמן  המלחין היהודי הונגרי, ולא מתוך המחולות ההונגריים של בראמס. זה היה הצ'ארדש של  מונטי שמכיל מקצבים נמרצים מן הפיאניסימו שבפיאניסימו ועד לפורטיסימו שבפורטיסימו.זאת  הפעם הראשונה שהתנסיתי במחול הזה.כאן  השותפה הייתה צריכה להוביל אותי. כי הריקוד הוא מורכב מאוד. תחילה בכיפוף אטי כמו קידה ,כמו משב רוח עדין של הרוח בענף צעיר,ועצירה פה ושם, מינוף התנועה הרמת הידיים וסיבוב שלם של המחוללת, וקצב נמרץ יותר אך במידה,רפוי, לפי המנגינה, ועד להגברת הקצב ,העלאת הסנטר בגאווה,הידוק הגוף, הרמת הרגליים. כאשר להרכב המוזיקלי בתקליט  נוספו העקבים של  הרוקדות. עצירה פתאומית תוך רקיעה ברגל .שוב  קידה ותנועות אטיות של הגוף ואז ברעם ובעוצמה-טאקה טאקה טאקה  טאקי  טאקי, טאקי  טאקי ,ובסחרור הרוח של מפרשי השמלות,חום הגופות ההדוקים, מצלתיים ותופים, והופ ,הופ, הופ ,הטוקאי והפלינקה, בשייק של הגוף,למעלה ולמטה, הבושם הנשי המהביל והזיעה שלי ,ובתוך הסערה הזאת אני בסחרחרה צנטרפוגאלית   שמעלה אותי  לגבהים נפלאים. צנחתי.

מצאתי את עצמי במיטה משפשף עיניים לראות את הסביבה ובה הייתי רק אני.  דודו היה ברפת מאז שעה חמש ישר מן המסיבה, שרי וחברתי יהודית היו אי שם אולי בלול או במטבח. סינדרלה חזרה לשאר ישוב, אתי ,שריד הצ'ארדש.

"תדע לך צבי, שזאת הפעם הראשונה שאנו ניגָנּוּ את הצ'ארדש של מונטי".זה היה יונתן שהחזיר אותי ליער. " אני מבטיח לך שאם תבוא בפעם הבאה, ננגן אותו טוב יותר". אפשר ואעשה זאת.

(181) CZARDAS (Monti) – YouTube

"למה הרגת  את זוהרה?".

זוהרה –בסיפורת- היא חברת המחתרת הציונית בעיראק כשברקע ה"פרהוד"- הפוגרום נגד  יהודיי עיראק בשנת 1941 ,אשר זעזע את הקהילה היהודית והווה גורם מרכזי בציוניותה של הקהילה שעשור לאחר מכן הביא לישראל מאה אלף יהודיה במבצע "עזרא ונחמיה".

לפני כמה שבועות קבלתי טלפון  מקוראת אשר סיימה לקרוא את הרומן ההיסטורי "זוהרה". בפיה היו ארבע מילים: "למה הרגת את זוהרה"?   היא הייתה  האחרונה, בינתיים, ששאלה את השאלה הזאת. הראשונה הייתה העורכת  שלי של הספר, זוהר גולדפרב. זה היה מתישהו במהלך שנת  2019 כאשר היו בביתי אורחים ואני מקבל טלפון ובצד השני של הקו אני שומע מילים אלה :"הרגת אותה!!!" כאשר זוהר הגיעה לאותו רגע בספר ,הפסיקה את העריכה וטלפנה אליי. לאחר שהספר פורסם  נשאלתי את אותה שאלה מפי כמה וכמה מידידיי ובהם אנשים שאני מאוד מחשיב את דעתם בכלל וכקוראי ספר בפרט.

זוהר גולדפרב הייתה העורכת לא רק טקסטואלית אלא גם יצירתית, לכן ביקשתי לשמוע איך היא מתייחסת ל"הריגה" הזאת ברטרוספקט-פוסט מורטם. וזה מה שהיא כתבה לי.

אני ממש זוכרת את הרגע הזה שבו שוחחנו בטלפון, היכן הייתי פיזית ומה הרגשתי כאשר אמרתי לך ודמעות בעיניי, "הרגת אותה". בצורה הפשוטה ביותר אני יכולה לומר שזה הכאיב לי שהיא מתה, ועל מה? תקרית טרגית ברחוב? היא חוותה כל כך הרבה ולבסוף מתה כך? אולי זה מסכם את החיים שלנו בצורה מסוימת, כמו סמל, כל מה שנעשה בחיינו ולבסוף אנו מתים באבחה, לעיתים רועמת לעיתים חלושה, וכל אחד מאיתנו הוא כמו נקודה קטנה בתוך מרחב של נקודות זהות (אורות), והזיכרון הנותר הוא טיפת אהבה שפיזרנו בין אלה שפגשנו, כפי שגם היא עשתה בדרכה (והינה לך אנקדוטת פרשיית האהבה שלה ושל נוויל בתוך שדה המודעות האנושית שאין לו סוף) – ואולי אני משחקת כאן עם המילים ועם דרמת רגשות כי מאוהבת בכתיבה וקיבלתי במה לאורה של זוהרה.

קו פרשת המים בין סוף טוב לסוף לא טוב ביצירה הוא חמקמק, ואם זוהרה הייתה נותרת בחיים, האם אפשר היה לקיים סוף טוב של אהבה עם נוויל ולשלוח את הקוראים אל השקיעה בהקשר המסוים של הלב? האם כלל היצירה הייתה הופכת לטובה יותר, מוצלחת יותר, במישור הקתרזיס הרגשי? אולי הייתה הופכת ורודה מדי, מתקתקה מדי, צפויה(?) ואז נמדדת כאיכותית פחות?

אח… זוהרה, זוהרה, וצמתה הארוכה השחורה החצופה, והאש היוקדת בעיניה.

אנו מקבל את דבריה של זוהר גולדפרב. בכול מקרה בדיעבד, גם אם היו לי ספקות.  על משקל האמירה של דוד בן גוריון לאחר שהשגריר שלנו באו"ם, אבא אבן, הגן על עמדת ראש הממשלה ,אף שזאת נראתה לו מזיקה, מסיבות מדיניות שונות. תגובת בן גוריון לנאום הייתה :"אם היו לי ספקות לגבי עמדתי בסוגיה- אבא אבן שכנע אותי בצדקתי.” שלא לדבר שמותה של זוהרה הוא לא סוף הסיפור. בכלל לא.

זוהרה.

זוהרה היא צעירה בגדדית יפהפייה, נבונה, נועזת וחברה דומיננטית במחתרת הציונית בעיראק "השורה". נוויל פיצפטריק הוא קצין בכיר הממונה על המודיעין הבריטי בעיראק באחת התקופות הקריטיות בתולדות העולם עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, בשנות השלושים של המאה הקודמת. הנסיבות מביאות את השניים לקשר ענייני המתפתח לקשר אינטימי ולאהבה סוערת על רקע סכנת החיים שבה נמצאת הקהילה היהודית בעיראק.
אהבה בלתי אפשרית, שיקולים פוליטיים עמומים, מהפכי שלטון, בריטים, עיראקים, לוחמי ה"פּשמרגה" הכורדים – עניינים אלה ואחרים נושפים על פתיל חייה של זוהרה, בשעה שהיא וחבריה פועלים להברחת יהודים יחידים וקבוצות אל ארץ ישראל בדרך-לא דרך רוויה תלאות וסכנת חיים. עלילת זוהרה רצופה פרקים דרמטיים וסוחפים ומביאה את הקורא עד למבצע "עזרא ונחמיה", בשנים 1951-1950, שבו הוטסו מאה אלף יהודי עיראק לארץ ובאמצעותו בא הקץ על גלות בבל, שארכה 2,500 שנה.

זהו התקציר.

זוהרה.איור: דרור זק

אני מפרסם פוסט זה ,ערב ה-1 ביוני, במלאת 81 שנה ל"פארהוד"  הפוגרום נגד יהודי עיראק שבו נרצחו קרוב למאתיים יהודים, יותר מאלפיים נפצעו ובתיהם של חמישים אלף יהודים נבזזו. אף שבמהלך מלחמת העולם השנייה הקהילה היהודית בעיראק הייתה נתונה בסכנה מצד ממשלה וממסד צבאי שסייעו לנאצים, הקהילה ברובה לא הייתה ציונית. רק קומץ קטן ממנה היה ציוני, וקומץ קטן יותר נמנה עם "השורה" תנועת החלוץ והמחתרת ,שבעלילה זוהרה נמנית איתה. אבל הודות לאותו קומץ מחויב, נחוש ומסור התאפשרה שליחותו של שלמה הלל, קיבוצניק בן 24 שהגיע לארץ עם משפחתו כשהוא קרוב לגיל 12.הוא נשלח על ידי "המוסד לעליה ב'"- לימים "המוסד" כדי להטיס ישירות מבגדד קבוצה של  50 ציונים, במבצע נועז, מסמר שיער ,שידוע כ"מבצע מייקלברג". עד אז המחתרת הציונית העבירה בודדים לארץ בדרכים עקלקלות, לרבות המדבר, דרך ירדן, או דרך פרס, והביאה שליחים לתנועה באמצעות רכבים של "סולל בונה" שפעל כחלק לוגיסטי במזרח התיכון של הצבא הבריטי במלחמתו נגד הנאצים. מעטים, בציבור בכלל, ובקרב הדור הצעיר בפרט, מכירים את הפרק המפואר הזה בתולדות העם היהודי .ובימים אלה כאשר תופעות שונות מצביעות על העדר לימוד ההיסטוריה, חשוב להזכיר גם פרק זה של הציונות המדינית.

קהילת בבל.

שלמה הלל שנפטר בפברואר 2021 נמנה עם מנהיגי המדינה, היה משריה הבכירים ויו"ר הכנסת. ספרו "רוח קדים" שמתאר את השליחות הסודית שלו בארצות המזרח התיכון בשנות ה-40 שימש לי גם מקור והשראה לתיאורים של הפעילות המחתרתית הציונית בעיראק. את שלמה הלל הכרתי בעת היותו חבר משלחת ישראל באו"ם במחצית השנייה של שנות ה-60 ואני שליח וכתב רשות השידור באמריקה. דומני שהזכרתי זאת, ששלמה הלל היה אחד האנשים החכמים שהכרתי והצנועים שבהם. מאז נהיינו ידידים. תוך כדי כתיבת הספר נפגשתי כמה פעמים עם שלמה הלל בביתו ברעננה, כדי לבדוק פרט זה או אחר. שכן "זוהרה" אף שהיא עלילת סיפורת-fiction ,היא מבוססת על תחקור תיעודי של קהילה זאת בת אלפיים וחמש מאות שנה בקרוב ,הוותיקה והרציפה כפזורה היהודית בהיסטוריה של העם. בדבריו על הספר הוא כתב בין היתר:

    שלמה הלל. חכמה, רוחב אופקים  ואומץ לב                    

"בסיפור חייה של זוהרה, גיבורת הספר, מובאים בצורה דרמטית וקולחת   פרקים  מרכזיים בחייה של הקהילה היהודית הוותיקה בעיראק, הצלחותיה וסבלותיה, עד עלייתה ארצה. התיאור המרטיט של "הפרהוד" (הפוגרום שהיה בשנת 1941, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה), מעורר צמרמורת, אך בעיקר  חשוב (וחשוב לציון) הוא תיאור  מעשי גבורתם של צעירי וצעירות הקהילה ,וגם בקליטתה. לאחר מכן  מעשי הגבורה והתושייה של המחתרת הציונית בעיראק, שבתבונה, בתעוזה ובאחריות רשמה פרקים נאים ומרשימים בסיפורה של התנועה הציונית במחתרת שפעלה בעיראק. התנועה הייתה גורם רב חשיבות בהצלתה של קהילה ותיקה וחשובה זו. פרק נוסף חשוב בספר הוא תיאור הקשיים מזה והתושייה מזה,  של קליטת הקהילה הזו בארץ.הספר רהוט, קל לקריאה, מעניין, אך בעיקר מלמד."

כאשר שלמה הלל כתב לי דברים אלה חשתי לא כסופר אלא כתלמיד שעשה שיעורי בית או כמו איזה ארכיאולוג חובב, שחפר וגילה דברים שהוא לא היה מודע להם ופרסם זאת. שלמה הלל ראה בו מעין ספר לימוד בצורת עלילה היסטורית רומנטית. כמו כול סופר, גם אני  הייתי רוצה שיקראו בו מה שיותר, אבל כמו כול סופר, לפחות כזה שמתיימר להיקרא כך, הוא אינו כותב ספר כהיצע לביקוש. ידידי פרופסור מלאכי בית אריה שקרא את הספר ואני שוחחתי אתו על קשיים של קידום ושיווק בעידן הקורונה התייחס לסוגיה בהיבטה הנכון ."חשיבותו של ספר הוא בכך שהוא רואה אור"- אמר לי מלאכי. מעבר לזה, ראיתי בכך איזו צוואה מצד שלמה הלל שלא התממשה בחייו.פוסט זה הוא גם לזכרו של ידידי. אדם חכם, בעל אופקים רחבים ואומץ לב, שבהלווייתו נבצר ממני להשתתף בשל ה"קורונה".

אותי ,הספר לימד פרק מרתק, עשיר,צבעוני כמו מחרוזת של אבני חן, של קהילה מפוארת זאת שעליה לא למדתי. זאת גם הסיבה לפרסום פוסט זה במלאת 71 שנה ל"פארהוד". אף שאני, בשל נסיבות הזמן, בבואי לארץ לאחר חמש שנות מלחמה, לימודיי לא היו סדירים, אני מסופק אם אחרים וותיקים וילידי הארץ- למדו זאת. הדור הצעיר יודע מעט מאוד על קהילה מדהימה זאת על תולדותיה  מאז חורבן הבית הראשון ו"על נהרות בבל…". ולא זו בלבד אלא שאחרי מלחמת העולם הראשונה, בשנות ה-20- של המאה ה-20  , בתקופת המלך פייסל הראשון-איבן חוסיין- ברוב תחומי החיים ,החל בכלכלה ומשק וכלה בתרבות ומוזיקה-היהודים  שלטו בחיי העם העיראקי עד לראשית שנות ה-30. שלא לדבר  על משפחות שָשוּן וכדוּרי, הרוטשילדים של יהדות עיראק שעסקיהם הסתעפו בין אירופה להודו ולסין בין שתי מלחמות העולם.

שלחתי  את "זוהרה" לשרת החינוך ד"ר יפעת שאשא ביטון, שענף אחד בעץ המשפחתי, ענף ה-שאשא, מקורו בעיראק. אולי היא תעשה משהו לתיקון המצב במערכת החינוך ,בנושא זה. אף שלנוכח  הנסיבות וכובד הבעיות שרובצות על השרה, אני בספק אם תגיע לזה.

שבר.

רעשים של אירועים עכשוויים בתחומים פוליטיים, חברתיים ודתיים מעממים אותות של רעידה.

בשעתו רווחה הבדיחה על השוני בין אזרח ישראלי נורמאלי לבין זה שנמצא  בבית חולים לחולי נפש. האחרון יודע שהוא בבית משוגעים. הראשון לא יודע. בקצב הולך וגובר החברה הישראלית, למעט כמה כיסים, נוהגת כמו  השלישייה הידועה מקרב קדמונינו. לא מדברים, לא רואים ולא שומעים. דומני שאפילו בחברה מקוטבת פוליטית כמו בארה"ב הפוסט טרמפית אילו פוליטיקאית בקרב הרפובליקאים הייתה אומרת מה שיוחס וצוטט מפי ח"כ מירי רגב,  לא זו בלבד שמקרב הדמוקרטים היו יוצאים בהצהרות חריפות וצבורים שונים היו מפגינים ברחובות ובכיכרות, אלא בקרב הרפובליקאים היו מתנערים לחלוטין מדברים אלה, בהנחה שזה ישפיע על ציבור הבוחרים שלהם.

לפי הדיווח אלה הדברים שאמרה מירי רגב בישיבת הסיעה:

"החלטנו שאנחנו אופוזיציה לוחמת ואנחנו רוצים להפיל את הממשלה הזאת? אז אין כאבי בטן עם נכים ואין כאבי בטן עם מקרי אונס ואין כאבי בטן עם נשים מוכות ואין כאבי בטן עם חיילים. כי כולנו מבינים שזה הרציונל. לגבי החיילים, כשיש משא ומתן ויוצאים ארבעה, חמישה, שישה חברי כנסת מהליכוד ואומרים שאנחנו נצביע נגד החוק הזה, נגד הליכוד – מרגע זה כל מה שלא נגיד, הפסדנו". 

אתמול הגיבה ח"כ רגב ב"כאן 11" ואמרה כי  היא לא מתנצלת. מי שצריך להתנצל זה מי שהקליט בישיבת סיעה והעביר חצאי דברים מחוץ להקשרם. לדבריה היא  אמרה  דבר מאוד ברור והוא אחד :להפיל את הקואליציה המסוכנת הזאת שלא מסוגלת להעביר חוק ציוני בלי האופוזיציה. "  אמרה רגב. בריאיון.

אפשר ופה ושם הציטוט לא היה מדויק אך מי שמכיר את הגברת המדברת יגיע למסקנה שהדברים שצוטטו לא רחוקים מן המציאות. אשר להסבר שלה בעניין העברת "חוק ציוני" אלמלא זה לא היה טרגי,זה היה קומי. המפלגה שלה מזמן איבדה את הרעיון הציוני. היא איבדה את האידיאולוגיה בכלל שהייתה סימן היכר מובהק שלה. היא בלון מלא אוויר רע שמי שמחזיק אותו בחוט ברזל הוא אדם שרואה עצמו כמי שנבחר על ידי ישות עליונה לשלוט כול עוד הוא חי  וקהל חסידיו  בחוץ ובפנים אומר אמן.

 ואם מישהו ישאל: מה לגבי ציבור בוחריה שלפי הסקרים עדיין הופכים אותה למפלגה הגדולה ביותר- התשובה היא שגם הם מה שמאחד אותם זאת השנאה התהומית למי שאינו שייך ל"פמיליה" בפרט ושונה בכלל. השונה, הזר, הוא שמפחיד את הקהל הזה והפחד הוא הנשק האולטימטיבי של משטר רודני- גלוי או לטנטי.

המדיה.

מי שבנה את הרמקולים מסוג "הגברת המדברת""their master's voice ובהתמדה זאת התקשורת. היא זאת שהפכה את חברי הכנסת כמו מירי רגב,סמוטריץ' ובן גביר לגורמים דומיננטיים במסע ההסתה האנטי דמוקרטי המתמיד שלהם.אין כוונתי שלא צריך לתת במה לעמדות שלהם.אבל שלא צריך לתת  להם במה כשחקנים שיופיעו עם אותו רפרטואר. אלא שהתקשורת, שגם היא איבדה את הנורמות שלה, היא אכן תיאטרון או בימת בידור. היא משעממת, במקרים רבים לא רלוונטית, ובריצה אחר כותרות היא מעלה ומרחיבה את הפרצות בצינורות הביוב.זה ריח לא נעים. אבל זאת כותרת וכפועל יוצא רייטינג. והדברנים האלה עושים כותרות.

אשר לקואליציה, הסיסמה "רק לא ביבי" היא אמצעי אבל לא מטרה. אלא שגם כאן אבני הדומינו,אשר שונים בגודלם ובכובדם, כשאבנים קטנות אמורות לשאת על גבן גדולות יותר,לא מאפשרים אימוץ מערכת נורמות.כל המרץ מופנה ,כמעט יומיום להחזיק את המבנה הרופף הזה לבל יתמוטט.

ובניגוד למחנה היריב אשר מה שמאחד אותו זה שנאה לשונה- הציבור הפתוח הליברלי הוא אדיש. הוא הפסיק את המחאות שלו לאחר שביבי עזב את בלפור."מה שמדאיג"- אמר מנהיג השחורים בארה"ב מרטין לוטר קינג "זה לא העיוות של הרעים, אלא האדישות של הטובים". ואגב בלפור , בריאיון עם יואב קרקובסקי ברשת ב' בחודש שעבר אמרה ההיסטוריונית פרופסור חנה יבלונקה כי "בהפגנות בבלפור לא ראינו את הדור הצעיר, רק לקראת הסוף בא קומץ"?

המסר.

בהעברת המסר –  ,message  ענפי התקשורת לא  משפיעים, בצורה של שינוי עמדות, אבל הם מעצימים עמדות עד כדי קוטביות. זה מוצא ביטוי בכך שבארץ התהוו, בצורה גסה,  שני שבטים כמו בהיסטוריה-יהודה וישראל כששבר ביניהם. הציבור החילוני ליברלי,מפוצל פוליטית, ומולו הציבור הדתי-חרדי לאומני משיחי מאורגן למדי. הציבור הערבי זה סיפור אחר שמוסיף למורכבות של החברה הישראלית ולעתידה.

ראוי לציין כי לאחר מלחמת ששת הימים ובתהליך מאז, חלו בישראל שתי תופעות משמעותיות. הפיכתה של התנועה הציונית הדתית הליברלית מבית מדרשם של "המזרחי" ו"הפועל המזרחי"  למפלגה לאומנית משיחית. התופעה השנייה שהיא  מן הקצה האחר של הדת, גלומה בשינוי שחל במפלגות החרדיות. פעם אלה היו מפלגות אוניברסאליות, ועכשיו הן תנועות לאומניות עם חוטים גזעניים שזורים.

המשותף לאלה  ולתנועות לאומניות אחרות היא היחס לשונה,לזר, לזכויותיו כאדם באשר הוא אדם . בדיוק כפי שפעם היהודים בפזורה חשו על בשרם.אלמנט אחר  מתבטא בדגש על הכוח. מלחמת יום הכיפורים לא הייתה לדידם חשבון נפש בכול הנוגע למוגבלותו של הכוח, אלא מוסר השכל.  אם הכוח הזה לא עוזר צריך יותר כוח.

כוח כמו מלחמה הוא אמצעי ולא מטרה.

אני בכלל לא מזלזל בכוח כדי להגן על עצמנו. אבל במכלול המורכב של החיים בכלל ושל חיינו כאן במדינת היהודים בפרט, ישנה מניפה גדולה מאוד של סוגיות ונושאים שהם חשובים לשמור על המדינה ועל מדינה דמוקרטית.שכן מדינה,כפי שאנו יודעים או חייבים לדעת, היא כלי שמאחוריו עומד הריבון העם.והעם הוא זה שאמור לדאוג שהממסד שבו הוא בחר כדי לנהל את ענייני המדינה, יעשה זאת בצורה ערכית,מוסרית, ככל שניתן. בייחוד כשמדובר בהיסטוריה של העם היהודי באלפיים שנות פזורה אשר סבל בנפש ובגוף ,ממכות שהונחתו עליו ,מזכויות שנשללו ממנו, מן החיים שניטלו ממיליונים , אך ורק מכיוון שהוא היה שונה.

אגב,אמש  קבלנו על כך תזכורת בהקרנת הבכורה של הסרט על אדולף אייכמן סרט תיעודי מהמם ומשכיל. והנה במדינת היהודים  אנו מדברים על גוש גדול של יהדות לאומנית קלריקאלית.באירופה קרו לזה פעם "פאשיזם קלריקאלי". לכך ניתן להוסיף לא רק הבוז לכללי החוק והצדק ולערכאות המשפט אלא מאבק גלוי נגדם באמצעים המבישים והמכוערים ביותר. מה שעומד במרכז הגוש הזה, ומפלגת הליבה שלו, היא השנאה, התועבה, למה שמחוץ ל"פמיליה" הזאת ולעומד בראשה.

התפרקות ערכית- פוליטית.

מנגד עומד, נכון יותר-יושב, ציבור לא קטן  שמונחה  על ידי ערכים, אבל אינו מספיק  נחוש ומאורגן להלחם עליהם. בעיקר מדובר בדור הצעיר. באחד הפוסטים עסקתי בנטיות של הדור הצעיר בכל הקשור לזיקה אידיאולוגית ואף הבאתי את דעתו של צעיר אכפתי כי רוב רובו של הדור הצעיר  עוסק בפרנסה ובקידום הקריירה שלו ולא באידיאולוגיה ובפוליטיקה.בלעדיו אין דמוקרטיה. אותו דור צעיר אדיש למתרחש בארץ. ולא זו בלבד שאין בנמצא אישים שיהיו לו השראה , אלא מה שהוא רואה במפלגות הפוליטיות ובמנהיגיהם, מעורר בו שאט נפש.לא זו בלבד שכחברה אנו התפרקנו מערכים,אנו חברה חומרנית, במידה רבה גם אלימה, מכונסת בתוך עצמה, אבל מה שחמור יותר הוא שאנו לא מודעים לכך.התרגלנו. אנו מגיפים את התריסים כאשר בחצר מתבצע פשע או רצח, לא כדי שלא נראה זאת אלא כדי שלא נצטרך לטרוח ולהעיד במשפט.

במשמעות הרחבה יותר, מרוב עיסוק בנושאים יומיומיים שחייבים טיפול מתמיד, ובתהפוכות פוליטיות שמתרחשות עלינו חדשות לבקרים ,אנו לא שמים לב לתנועות סיסמיות מתחתנו שבבוא היום עלולות להפוך לזעזועים טקטוניים. במהלך כמה ימים במחצית חודש מאי הנושא שהעסיק את הפוליטיקאים, את הציבור ואת המדיה, הייתה ההילולא במירון ,עד שלא התרחשה הפרישה התמוהה  של ח"כ רינאווי זועבי מסיעת מר"ץ ששימשה עוד סימן למציאות המורכבת  והמפוקעת. אני  סקרן לדעת כיצד הצעד הזה ישפיע על הקהילה הערבית, בין מצד אלה שתמכו בח"כ זועבי ובין אלה שהתנגדו, בכול הקשור לפוליטיקה הישראלית. הם למדו מן היהודים על פיצול וקיטוב וגם מיאוס הפוליטיקה  בכלל.

ארץ לא נחשקת ולא מעודדת עליית מצוקה.

אם נשלב את הגורמים שהזכרנו, עלול להיווצר מצב שבו אם יתרחש משבר קשה -בטחוני ,כלכלי, או פוליטי קיצוני, לא "כיפת ברזל" ולא הממ"ד יעזרו. לא מן הנמנה כי בעולם של נדידת פליטים מסיבות שונות גם אנו נתנסה בזה, ולא בטפטוף אלא במידה ניכרת ובעיקר ,בעלי מקצוע מבוקשים והדור הצעיר שהם חוט השדרה של התחדשות וייצור. תחילה כחלופה זמנית, אבל עם הזמן כחלופה קבועה, אלא אם המציאות תשתנה דרסטית.

אם זקוקים לאיזו מראה כיצד ישראל משתקפת, לא רק כמדינה נחשקת, אלא כמדינת מקלט, הנתונים לגבי העלייה מאוקראינה לא מבשרים טובות. מתוך רבבות יהודים שמצאו מקלט ברחבי העולם,רק ששת אלפים באו לישראל כעולים .וכאן היה הוּ הָא גדול ,מצפים לשיטפון שלא נוכל להשתלט עליו.והאוויר יצא מן הבלון. זאת לא עלייה מרצון .זאת עליית מצוקה. זה איתות חרום.הלא יהודים,שביקשו מקלט זמני ביניהם בעלי מקצוע מבוקשים, שחשו על בשרם את הדחייה מצד הממסד,בעיקר משרד הפנים, הסיקו את המסקנות. הבעיה האוקראינית הישראלית מצאה את פתרונה.

אזרחים רבים,ואני בתוכם, וגם יהודים רבים בעולם, אינם מסתפקים במדינה יהודית,אם היא לא תהיה ערכית ומוסרית ברמה של מדינות מתקדמות בעולם.אני פעם ציינתי שאילו אמרו לי  שמדינת היהודים תהיה קומוניסטית, פשיסטית- רודנית או מדינת הלכה- לא הייתי בא אליה. ואילו הייתי צעיר וזה השלטון שמתהווה- הייתי מהגר ממנה.

אם  אזרחי המדינה יתעוררו מן הבלהות של מציאות זאת ולא יעשו דבר נגדה , ימצאו  שיהודה תישאר לגורלה וישראל תגלה לאי שם מעבר לסמבטיון עם עשרת השבטים.בהבדל אחד הרשתות תדאגנה שנוכל לשמור על קשר גלובלי.

.