מה שהיה לא ישוב.

אי אפשר להרכיב מחדש את ה"פאזל" הישן. המתכננים והמתכנתים יצטרכו להרכיב "פאזל" חדש,  תוך הכרה שאנו חברה לא בריאה שה"קורונה" החמירה אותה.

בכתבה של סוכנות בלומברג שמובאת בד'מרקר  ב-20.5.2020    הכותרת היא :אי סדר עולמי חדש:  שיתוף פעולה גלובלי הוא כורח חיוני-ובלתי אפשרי. כותרת קולעת למצב  ה-כמעט בלתי אפשרי שאליו נקלעה הכלכלה העולמית וגם הסדר הגלובלי עקב מגפת הקורונה. הכתבה כמובן עוסקת במקרו כלכלה אבל למציאות החדשה תהיה השפעה רדיקאלית מאוד על  כל המבנה של  המשק וההתנהגות הציבורית בכול התחומים בכול המדינות לרבות ישראל.

Once upon a time אוכלוסיית העולם הייתה ברובה יצרנית, תחילה כקהילה חקלאית ברובה, כולל דיג. היא  הייתה  במידה רבה אוטרקית, כלומר סיפקה את צרכיה המינימאליים ממשאביה שלה,פחות או יותר. עם המהפכה התעשייתית, והתנועה מן הכפר אל העיר, היא עדיין הייתה קהילה יצרנית, כאשר השירותים הם בסיסיים מאוד ומיועדים לסיפוק צרכי הפרט.דומני כי פרדיגמה זאת להיות "עם עובד" ,שפירושה היה להיות "עם יוצר" ,מלווה את היישוב היהודי  בארץ ישראל מראשית דרכו. הרי "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה" כמילות שיר ידוע .שירותים נחשבו ככורח בל יגונה. יתרה מזאת. הייצור היה מזוהה עם עבודת כפיים."בזיעת כפיך תאכל לחם"

בעולם ,מעצמות הים והאימפריות הקימו ציים לשינוע חומרי גלם זולים מן המושבות שמהם הם יצרו ואת המוצרים המוגמרים הוליכו אליהם במחירים גבוהים ואל שאר העולם. שירותים  אחרים בתחומי ההולכה,המדע, הטכנולוגיה, התרבות, הפנאי וכיו"ב היו יחסית צנועים מאוד.

עם המהפכה המדעית והטכנולוגית שהתחילה באמצעי שנות ה- 50 של המאה הקודמת ומאז היא התפתחה לממדים ענקיים, כול המבנה הכלכלי של החברה המערבית, לרבות ישראל, עברו מהפך שאת השלכותיו הספקנו להכיר. אבל דווקא הקורונה, שלימדה אותנו דבר או שניים, מבין הרבה דברים שאנו לא יודעים, חשפה את "בגדי המלך".אפשר לומר כי בשעה שפעם הייצור הזין את השירותים עכשיו המצב הוא הפוך- השירותים מזינים את הייצור. ואם מפעלים יצרניים בתעשייה, לא יכולים לפעול, בשל שיתוק אמצעי ההולכה, עקב מגפת "הקורונה" או בהעדר חלקי חילוף עם פגיעה בתנועת הספנות, הרי המנטרה הקלסית של היות עם יצרני טעונה תיקון יסודי.

דומני שאני לא צריך לחזור על הקביעה שלי עצמי  ולציין שאני לא הרבה דברים לרבות היותי מומחה בכלכלה.מדובר ב- common sense, שהתרגום הלא כול כך מוצלח שלו הוא "שכל ישר", כאילו יש שכל עקום. אבל נניח לזה.כבר במבנה הכלכלי חברתי הקיים -המשק המודרני היה בנוי על תווך. תווך תמיד היה בחזקת צורך, אבל עם הזמן הוא הפך לתמנון רב זרועות-לעתים מושחת ומשחית.

במישורים  המנהלי,מסחרי, תעשייתי וגם לעתים קרובות אישי- אנו זקוקים היום למתווכחים. וישנם שני סוגים. בין היצרן  לבין הצרכן קיים התווך הסיטונאי והקמעונאי. מרב המחיר על המוצר נובע משתי חוליות אלה.שני אלה מוצצים לעתים את הלשד שלנו. אבל יש סוג אחר של סוכנים . פעם  אלה נקראו יחצנים ולימים יועצי אסטרטגיה. לעתים אחיתופלית. והשטח הולך ומתרחב ובכך אנו לא רק  מפסידים ממון אלא גם את הדימוי שלנו –האוטנטי.יתרה  מזאת בתחום  המקצועי שלי- המדיה- בענפים השונים לעתים האדם לא יכול להבדיל בין פרסום לבין פרסומת, בין ידיעה לדעה. הכול מישמש אחד גדול ויחד עם הרשתות החברתיות –המצב הוא כאוטי.התווך שמאפיין את הכלכלה היום, ומדובר בתווך בכול הרמות, הוא אבי אבות הניצול של האזרח.זאת לא מכיוון שהוא לא דרוש אלא משום שהוא התפלץ  לממדים באורך וברוחב.

נכון, תמיד היו שתדלנים, או בכינוי היידישאי שלהם "לופט מענטשן" מן התיאורים של  מנדלה, שלום עליכם, פרץ,שלום אש,שי עגנון, בשביץ-זינגר ואחרים . המשמעות הייתה –טפילים.לעתים גם "הסוכן"- נכנס לאותה קטגוריה. אלה לעומת בעלי מלאכה,עובדי כפיים, או אנשי חרושת שנחשבו לבסיס הקיום האנושי.

פילוח העיסוק בישראל.

אם רוצים לראות כיצד נראית  האנטומיה של המדינה אין כמו ה-למ"ס- הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. בדו"ח הארוך שלה שהוא "מורה הנבוכים" של כול חוקר חברה, אנשי משק וכלכלה מצויים כול רמ"ח האברים ושס"א הגידים של הגוף שנקרא ישראל.הדו"ח עב כרס והחלוקה והפילוחים הם מרובים משל שמדובר באולטרסאונד של כול  אבר בגוף.בדו"ח שמסכם את 2017 שאותו גלגלתי על מסך המחשב מצאתי את הנתונים הבאים:

סך הכול משתתפים בכוח העבודה בישראל מגיע לארבעה מיליון מועסקים בקירוב. המספר הגדול ביותר באותה שנה,לאמור לפני שלוש שנים, היה בתחום ההוראה- 471,000 בתחום החינוך. חינוך הוא תחום ראשון במעלה בחשיבותו,הוא אבי אבות היצירה. אבל הוא שירות. לעתים פגום. אם נכלול בתחום הייצור: תעשייה ,כולל כרייה וחציבה,בינוי, חקלאות, הרי כול אלה ביחד מהווים  28.1% מכלל המועסקים. מבין שאר התחומים במקום הראשון עומד מסחר עם 12.7% ומסחר הוא לא ייצור. אחריו כול סוגי המנהל הציבורי לרבות ביטחון שהם 11.6% . זאת בשעה שבריאות וסעד הם 4.5%. כל השאר מוגדרים כשירותים לרבות שירותי תחבורה,אירוח ואוכל,שרותי ניהול  תמיכה,שירותים   פיננסיים וביטוח, מידע ותקשורת. אבל גם תחום הייצור שחלקו בתעסוקה, הוא,כאמור קרוב ל 30% הוא אוטומטי או אוטונומי.

לא נכנסתי לפרוט כי אני לא רוצה להסתבך יתר על המידה אבל לא רק על פניו ,מבנה הכלכלה בנוי היום יותר על שירותים מאשר על ייצור, אלא בפועל . גם בסוג השירותים חלו שינויים.אני זוכר כי בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 ,פרופסור אליהוא כץ,חוקר חברה ומדיה ישראלי ובינלאומי ידוע, חזה כי ההתפתחויות המדעיות והטכנולוגיות יקדמו את הצורך בפיתוח תרבות הפנאי והרחבתו. צאו וראו, גם זאת בעקבות הקורונה, לאיזה שיתוק כלכלי  גרמו המרכיבים העיקריים של תרבות הפנאי: הטיס,אניות השיט, מלונות ובתי אירוח, אתריי תיירות, מסעדות, ספורט, תיאטרון,מוסיקה,בידור לסוגיו ועוד.מדובר בענף שבישראל בלבד העסיק מאות אלפי מפרנסים ובעולם המערבי האחוז גבוה עוד יותר.

אם נביא בחשבון יתר אוטומָטיזציה או אוטונומיזציה, הרי מטבע הדברים, ענפים רבים, גם בתחומיי השירות ישתנו .זה כולל יותר עבודה מן הבית, וההשלכות של מפנה זה לגבי ענפים כמו הולכה ואף נדל"ן- פחות שטח משרדי.מאידן אפשר ובתחום השינוע נוכל באמצעות אפליקציה בבית בצרוף מתקן שקילה אלקטרוני קטן לבייל חבילות מבלי להזדקק לבתי דואר.אלה לא יוכלו לפעול במצב של מגפה. דואר ישראל הוא קטסטרופה גם בזמנים תקינים. אבל אז נצטרך להחזיר את מתקני הדואר האדומים הקלסיים ולהרחיב אותם כדי שיכולו להכין אריזות גדולות יותר.שוב רק דוגמה.גם בתחום הייצור יתר אוטומאציה בתעשייה, שכבר קיימת,כפי שציינתי, תביא לצמצום בכוח אדם.

Puzzle חדש.

אין לי צל של ספק שאני ,בהעדר ידע מספיק ,נגעתי רק באי אלה עצבים ואלה מרובים הרבה,הרבה יותר, שהתגלו במגפת ה"קורנה" בארץ ובעולם כולו.לכן כל ה"פאזל", שהתפרק לא יורכב מחדש. יצטרכו להרכיב "תָּצרֵף" אחר. הזכרתי את העבודה בבית והשפעתה, החיובית, על צמצום השימוש בתחבורה מוטורית והתרומה לסביבה בשל פחות זיהום אוויר של רכבים. מאידך ככל שאנשים יהיו יותר ספונים בבית כן יהיה צורך במתן תחושת שחרור בפנאי ובספורט.עוד דוגמה אחת. נושא הסביבה יצטרך לקבל התייחסות שונה. שינוי מזג האוויר לעצמו יחייב הרבה דברים כמו סוג בנייה חדש חיפוי מדרכות בפרגולות כדי לאפשר לאנשים ללכת בצל וכיוצא באלה דברים שהמציאות החדשה תחייב.

גם בתחום האקדמיה מן הסתם יחול שינוי עם הלמידה באמצעות "זום". אני מניח שהבעיה כיום שהתלמיד או המרצה רואה מספר מסוים של חלונות ממוסגרים עם אנשים תוכל למצוא פתרון. וזה יהיה בצורת זירה ווירטואלית ,שבה יוכנסו כול הלומדים או המשתתפים במפגש וזה יקל הרבה על הרב שיח.

להערכתי גם לצה"ל צפוי תפקיד חשוב בעיקר בפיקוד העורף וחיל הרפואה.מגפה כמו קורונה היא החזית הגדולה ביותר, גם אתנוגראפית וגם גיאוגרפית.  פעם מה שנראה חשוב -מצא ביטוי בשיר של חיים חפר והלחן של משה ווילנסקי, שהוותיקים בינינו מן הסתם זוכרים אותו:

תותחים במקום גרביים,
טנק במקום זוג נעליים,
גופיות שלוש נוריד,
אם תתנו ספינת משחית.

הסבה של  טנקיסטיות לגננות ותצפיתניות לעובדות סעד .זה יאפשר להורים צעירים להמשיך לעבוד.

וכמובן,כמובן באותו תחום של הוד מעלתה "הקורונה"- תחום הבריאות. כאן האפשרויות  אינן לקוחות מן המדע הבדיוני. בראש וראשונה חיזוק הרפואה הקהילתית, לאמור המרפאות של הקופות. מאידך פתרון בעיית התהליך הארוך לזימון תור לרופא מקצועי. זאת  הן על ידי קשרי זום והן על ידי מכשור ביתי לקבלת האבחנה, הדיאגנוזה, למצב המטופל .לרבות בתחום ההמטולוגי, בדיקת דם ,בלא הצורך בלקיחת דם מן הווריד אלא באצבע, כמו במד סוכר והעברת התוצאות למעבדה במערכת הדיגיטאלית. כל שצריך וניתן להערכתי לבצע זאת הוא אפליקציה ידידותית גם למבוגרים או לבן המשפחה. בכך ייחסכו תקציבי ענק בתחום האשפוז.

תחום אחר הוא הסבה מקצועית. אין ספק שבתחומים רבים יתבקש דילול, לאמור פיטורים ובתחום אחר תגבור, העסקת אנשים. ואגב,מה שקורה באירופה המערבית בעקבות הקורונה,הוא נדידה, ולו זמנית ,מן העיר אל הכפר. זאת משום שמאות אלפי עובדים זרים בחקלאות המערב אירופית תקועים בארצם בשל המגפה,ומאות אלפים במערב מצאו עצמם מחוסרי עבודה. מסיבה זאת לא מעטים מגלים מחדש את הכפר,את עבודה החקלאית.וייתכן שעקבות יישארו גם בעתיד. לכל אלה צריך להוסיף,כאמור, כי זאת הזדמנות להכיר במציאות החדשה של שינוי במזג האוויר ושל בעיית הסביבה בכלל, בעיה שהיא לא בחזקת מהפכה אלא התפתחות מתמדת אבולוציונית של שינוי האקלים ולא לטובה.

הפן שמעניין אותי במיוחד הוא הפן החברתי. מה זה יעשה לחברה שלנו. באיזו מידה זה יגביר את הניכור שגם ככה הוא הולך וגדל. ההתחשבות בזולת ולבעיותיו הולכת וקטנה, האדישות הולכת וגוברת והאדיבות ביחסים הבינאישיים היא מאתנו והלאה ואין לה ולא כלום עם פרץ של חמלה מאורגנת בנסיבות מסוימות וברשתות החברתיות.אנו חברה לא בריאה. הקורונה היא נספח.

לכן מי שמדבר על הערכות לחידוש מגפת הקורונה ומתייחס רק לחלק הבריאותי של המצב, מחטיא את המטרה. מכאן שהקבינט לנושא הקורונה חייב להיות רחב הרבה יותר אסטרטגית של הערכוּת כלכלית לכול סוגי מצבים ובראשם הסביבה מצד אחד והפרט בתוכה מצד שני.  טוב עשה ראש הממשלה שהחליט על הקמת קבינט כלכלי חברתי שיכיל בתוכו שרים שאחראים על מגוון תחומים,מלבד בריאות ומשק. בתנאי שהגוף יהיה יצירתי- אופרטיבי ולא פוליטי.

ככה או אחרת, אנו עומדים בפני עידן חדש- בכך אין ספק.נקווה שלטובה.

פארהוד והעלייה ההמונית מעיראק

בחג השבועות,  ימלאו 79 שנים לפרעות ה"פָרהוּּד", הפוגרום נגד יהודי עיראק שבו נרצחו קרוב למאתיים יהודים, יותר מאלפיים נפצעו ובתיהם של חמישים אלף יהודים נבזז.

עיראקים מניפים כלי נשק בפוגרום נגד היהודים כאשר מכובדים עומדים על הגזוסטרות ומוחים כפיים. תמונה:אוסף עתניאל מרגלית ארכיון "יד בן צבי"

ממש בימים אלה לפני 70 שנה החלו להגיע ראשוני העולים במסגרת מבצע "עזרא ונחמיה" שבו הועלו לארץ כול מאה אלף יהודיי עיראק.במטוס שהביא עולים בערב חג השבועות ,היה בין השאר שלמה הלל-"שמאי" בשמו המחתרתי ,קיבוצניק בן 24 שה"מוסד לעלייה ב'" החדיר לעיראק. הוא זה אשר חולל את  האירועים  ב"מבצע מייקלברג" לפני קום המדינה ,כאשר הוטסו בחשאי 50  ציונים מעיראק לארץ ישראל.מבצע "עזרא ונחמיה" בשנים 1950-51 הוא אירוע ראוי לציון ממלכתי וציבורי גם בתקופת הקורונה.לצערי לא ראיתי סימן לכך. זאת בשעה שאירועים אחרים כן צוינו. זאת הייתה עליה שהגיעה בתקופה קריטית של מציאות כלכלית עגומה ויכולת קליטה אפסית כמעט של המדינה הצעירה. חרף התנאים הקשים מאוד זאת עלייה שהשכילה לקלוט את עצמה,במלוא מובן המילה והנסיבות, ואנשיה וצאצאיהם הם שותפים במניות הבכורה של הישגיי המדינה בכול התחומים.אני מקווה שאירוע זה עוד יזכה להד ממלכתי ציבורי במהלך השנה.

עולי עיראק במבצע "עזרא ונחמיה" תמונות :אל על.הארכיון הציוני.

כשסמיר שב לביתו בבגדד הוא קיבל מיד מאחיו את המסר שהמייג'ור ביקש להעביר לו.

"לא אמרתי לו מי מדבר," אמר האח הצעיר.

"טוב עשית," טפח סמיר על שכמו.

"לפני כמה זמן הוא צלצל?" שאל את אחיו.

"לפני שעתיים אני חושב."

סמיר מיהר אל חדר השינה, הזיז את הארון והוציא מגומחה קטנה שני אקדחים ואת חגורת הנרתיקים והכדורים. אחיו עמד בפתח החדר והביט בו. הוא הנהן בצייתנות כשהורה לו סמיר להישאר בביתו ולא לחזור לבית ההורים.

סמיר יצא במהירות מפתח הבית, נכנס לטנדר ועזב. היה ברור לו כי יהיה זקוק לגיבוי, והוא מיהר אל תחנת המשטרה. שם, חשב, ודאי ימצא את עָבּדוּ וסָעיד, שהיו שתולים של הפשמרגה בכוחות הביטחון העיראקיים. כשנכנס בסערה אל התחנה מצא אותם רכונים מעל משחק שש-בש, וכאשר ראו אותו התרוממו מכיסאות הקש הקטנים והתקדמו לעברו. ברור היה להם מדוע הגיע. השלושה יצאו אל הרחוב.

"ממי קבלת את הידיעה על המהומות נגד היהודים?" שאל עבדו.

"פיצפטריק," השיב סמיר במהירות.

"האנגלי?" שאל סעיד, וסמיר הנהן .

מילה נוספת לא נדרשה. השניים חזרו אל תחנת המשטרה, פשטו את מדיהם בחדר השירותים והיטיבו את הז'קט על בגדיהם האזרחיים. הם בדקו כי האקדחים מונחים עליהם בנוחות ויצאו אל סמיר שהמתין בטנדר. סמיר שילב הילוך, והטנדר החל לנוע במהירות אל טטראן. הוא עדכן את השניים במידע שעמד לרשותו מפיו של המייג'ור, וציין כי אינו יודע מה בנוגע לזוהרה כעת, וכפי הנראה היא מסייעת לנפגעים בבית החולים. "אנחנו ננסה לחבור אל המייג'ור," המתיחות ניכרה בקולו.

"אני מציע שנגיע דרך כיפא בצפון," הציע עבדו, "זה המקום הכי רחוק ממרכז המהומות לדעתי. משם נוכל להיכנס דרך כיכר זביידה וננסה לאתר את הרכב של הקצין."

"האוסטין השחורה שלו די בולטת וגם  מרחוק אזהה אותה," אמר סמיר והכביד את כף רגלו על דוושת הגז.

מרחוב כיפא הגיעו השלושה היישר אל שוק העופות שחצה את רחוב צלאח, ובסופו עברו ליד בית כנסת עתיק. דרך עפר מאחוריו תפסה את עינו של עבדו, והוא הציע שימשיכו דרכה, "אני משוכנע שהמייג'ור לא ייכנס לרחובות הראשיים. הוא יעדיף את הסמטה הזאת."

סמיר חשב אחרת, והחליט לנסוע עד לרחוב המלך ראזי. שם – ידע – יש ריכוז בתים של יהודים. בעודו דוהר בכביש זיהה את האוסטין השחורה. הוא עצר באחת, שילב להילוך אחורי והחנה את הרכב כמה עשרות מטרים  ממנה. השלושה ירדו מהרכב והתקרבו לאוסטין בזהירות. הקצין לא היה בתוכה. הדי הצעקות נשמעו מרחוק, וסמיר שאל את עבדו אם הוא מכיר את השכונה. מבוך הרחובות בה היה ידוע כנוסך בלבול בעוברי אורח בלתי מנוסים בסמטאותיה.

"מכיר גם מכיר. יש לי בשכונה חברים יהודים שעזרו לי ולמשפחה שלי יותר מפעם אחת. הקולות שאנו שומעים יכולים להגיע או משוק-אל-שורג'יה או מכיכר זביידה," הוא הוסיף.

סמיר הורה לשניים לאחוז בנשקם כך שיהיו מוכנים, "אם יהיה צורך נירה באוויר, יחד. כך יחשבו הפורעים כי כוח צבאי או משטרתי מתקדם לעברם," הורה להם. השלושה החלו עושים את דרכם אל תוך מעבה השכונה, וככל שהתקדמו כך התגברו הצווחות והיבבות. כשהגיחו מאחת החצרות ראו אספסוף תולש בגדים מגבר חבול. אחד מהם היה נתון כולו בהטחת מוט ברזל באישה שהייתה שרועה על בטנה למרגלותיו וצורחת. סמיר והשניים לא הספיקו להגיב כאשר כמה גברים חובשי כפיות התפרצו אל הסמטה מכיוון אחר והחלו להגן על הפצועים.אלה היו מולסמים.

סמיר הביט בחבריו וסימן להם לא להתערב בשום פנים ואופן והצביע על מבנה בצורת ח' שאליו רצה שיגיעו. הוא הורה להם במהירות לעמוד במרחק כמה מטרים זה מזה, שחרר את הנצרה וכיוון את אקדחו אל האוויר. בכף ידו המשוחררת הוא סימן באצבעותיו ל"שלוש". השניים שחררו גם הם את הנצרה וחיכו לאות. כשהנהן ירו כולם שלוש יריות אל האוויר במטרה לייצר תחושה של ירי היקפי. סמיר נשם לרווחה כשראה כיצד חלק מההמון מתחיל לסגת. הוא סימן לחבריו בשנית, אך הפעם כיוון את אקדחו אל עבר ההמון. השניים צייתו, והמטח השני גרם למנוסה של הפורעים שעדיין נותרו מאחור.

"עכשיו נחכה," הורה.

לאחר עשר דקות שנראו כשעה של מתח, פילח את האוויר הדחוס צליל שחרורו של כדור בודד מקנה. סמיר הרים את אקדחו וירה פעם אחת אל האוויר, המתין קמעה וירה שוב. מאחורי אחד הבתים הופיע במלוא קומתו מייג'ור פיצפטריק. השלושה התקדמו לעברו, מוכנים להתרחק מהמקום.

"עדיין לא," אמר נוויל, "זוהרה כאן," עדכן.

"איך, איך…" גמגם סמיר.

"את זה אספר לך אחר כך. כרגע נתרכז באיתורה," דחק בשלושה. פיו של סמיר יבש. "אם זוהרה נחטפה, חיה או מתה, היא לא נמצאת כבר בשכונה," אמר בקול סדוק. שתי יריות נשמעו לפתע. הגברים הביטו זה בזה. חושיו של נוויל כיוונו אותו לחפש אחר מקור הירי, והוא נבלע בתוך הסמטה והגברים אחריו.

מתוך "זוהרה" רומן היסטורי "ניב-הוצאה לאור" 2020

גלעד ארדן-שגריר ישראל באו"ם ובוושינגטון-השני בכפל תפקידים מאז אבא אבן.

לארדן תהא הזדמנות לתקן את הקלקולים של קודמו ,רון דרמר, שהיה שגריר של ביבי אצל הרפובליקאים.

התפקיד של שגריר ישראל באום,חשיבותו הייתה תלויה בנסיבות. אבא אבן היה נציג ישראל ואחר כך שגריר ישראל באו"ם בתקופה הקריטית של החלטת עצרת האו"מ מנובמבר 1947 ואחר עם הקמת המדינה .לאחר מכן שימש כשגריר באו"ם וגם כשגריר בוושינגטון. הייתה לו השפעה רבה על מדיניות ממשלת ישראל. לעתים הוא הגן על צעדים של הממשלה ,ובהצלחה, גם אם אלה לא נראו לו. מסופר על עמדה מדינית בתחום מסוים שנקט בן גוריון  שלא הייתה לרוחו של אבא אבן. אבל הוא חייב היה להגן עליה באו"ם. לאחר הופעתו של אבן, בן גוריון צלצל אליו ואמר לו . "אומר לך את האמת, אני עצמי לא הייתי בטוח אם העמדה שלי נכונה, אבל אחרי ששמעתי את דבריך באו"ם השתכנעתי".

העידן הבא שתפקיד של שגריר ישראל באו"ם היה בעל חשיבות רבה היה בעת מלחמת ששת הימים. מלחמת ששת הימים אמנם הייתה מלחמת בזק, אך המערכה המדינית באו"ם הייתה ממושכת וקריטית. כמי שהיה אז שליח רשות השידור בארה"ב ועקב אחרי הדיונים  בעצרת ובמועצת הביטחון ידע כי הבעיות לא היו רק מדיניות אלא גם צבאיות כאשר שייטת של הצי הסובייטי התקרבה לחופי ישראל. מסר תקיף של הבית הבלן לנשיא ברה"מ קוסיגין עצר את השייטת. ובכלל, למוסדות האו"ם  השונים בכול התחומים יש השפעה רבה על העולם אפילו בימינו אלה. יכול היה בן גוריון לקרוא למוסד "או"ם שמום", העצרת הכללית שלו קבלה החלטה על הקמת המדינה וחלוקת הארץ. החלטה זאת היא חלק בלתי נפרד ממגילת העצמאות של ישראל.

aba even at the un six day war

מסיבת עיתונאים באו"ם עם שר החוץ אבא אבן ומשמאלו בתמונה גדעון רפאל במערכה מדינית קריטית

מכול מקום אז באוגוסט 1967  מי שמילא את תפקיד שגריר ישראל באו"ם  היה גדעון רפאל שהיו לו קשרים הדוקים עם האיש  הקרוב ביותר לנשיא לינדון ג'ונסון,המשפטן היהודי ארתור גולדברג, שהיה אז שגריר באו"ם, ובפועל ניהל את מדיניות החוץ של ארה"ב יחד עם סגן שר החוץ ג'וזף סיסקו שקבע את מטהו באו"ם. שר החוץ האמריקאי דין ראסק היה עסוק ראשו ורובו במלחמת וייטנאם.גדעון רפאל הוא שניהל את המערכה המדינית של ישראל בתאום עם גולדברג וסיסקו . בשובו לארץ התמנה למנכ"ל משרד החוץ. אך מאז אבא אבן ,כפל תפקידים, זה של שגריר באו"ם ובוושינגטון ,לא חזר על  עצמו עד עכשיו כאשר השר לביטחון פנים העדיף את התפקיד הכפול על היותו שר זוטר בממשלה מנופחת. ארדן הוא אדם נבון ובינתיים הוא  הבטיח לעצמו שיבוץ מיניסטריאלי כי הוא יודע שהבטחות של הבוס שלו אינן מונחות בכיס.

העובדה שהוא בחר להיות  בעת הזאת בחוץ ולא בפנים מלמדת על התבונה. שהוא התנה זאת בקבלת תפקיד חשוב לאין ערוך מאשר השגריר באו"ם, לאמור גם השגריר בוושינגטון, מחזקת השערה זאת. אלא שתבונתו האולטימטיבית תעמוד לו אם הוא ישכיל לתקן את היחסים בזירה הפוליטית בארה"ב. שכן אף שהוא שגריר חדש ואינו מצווה לנהל את יחסי ארה"ב ישראל כקודמו- בתקשורת האמריקאית וכנראה גם בחוגי המפלגה הדמוקרטית ארדן אינו דמות עלומה.ככה למשל  הוא ידוע כי כשר "לעניינים אסטרטגיים" הוא לא רק לחם נגד תנועת החרם נגד ישראל אלא גם נגד תנועות ליברליות שאין להם דבר עם החרם.

גלעד ארדן. תמונה וויקיפדיה

הוא ידוע כמי שדגל בחיזוק הקשרים עם התנועה הנוצרית האוונגלית, שרבים מן העם האמריקאי, לרבות חוגים רפובליקאים ,מתנערים ממנה. והוא ידע כמי שהתבטא כי "ישראל לא מקבלת פקודות מן הנשיא ברק אובמה" בכול הקשור למדינה פלסטינית.

אולם אם תבונתו, כאמור, תעמוד לו ,זאת תהיה הזדמנות טובה לנסות ולתקן מקצת מן ההרס שגרם קודמו, מי שממלא עדיין תפקיד שגריר ישראל בוושינגטון,רון דרמר. דרמר נחשב בוושינגטון כמי  שהוא לא שגריר של ישראל בבירת ארה"ב ומקיים קשרים דו מפלגתיים כפי שהיה מקובל אצל כול השגרירים לפניו, אלא שהוא שגרירו של נתניהו אצל המפלגה הרפובליקאית. יתרה מזאת,יודעי דבר מספרים כי האדם היחיד שביבי נותן בו אמון מוחלט הוא רון ברמר.

שקרים , כמו מבריחים, לא יודעים גבול.

המאבק  שהשגריר דרמר ניהל  כשגריר ישראל בוושינגטון לא הצטמצם רק נגד המפלגה הדמוקרטית ומוסדותיה אלא כול דבר המזוהה כדמוקרטי או ליברלי, כמו העיתון רב ההשפעה " הניו יורק טיימס". ה"ניו יורק טיימס" הוא העיתון החשוב ביותר בארה"ב ואחד החשובים בעולם. להפוך עיתון זה לאויב, הוא  לא רק נגד כול כללי הדיפלומטיה אלא הוא מטופש. רון דרמר אינו טיפש כלל ועיקר . הוא יליד ארה"ב ומכיר מצוין את הזירה  על כול היבטיה. ובכול זאת  העוינות למדיה לא מחמיאה, שהבוס שלו החדיר בו, פגעה קשות  ביחסיי הדמוקרטים לממשלת ישראל.

ושוב מזדמנת לה דוגמה קטנה ועכשווית. אני מאזין לידיעה ששודרה, אם אינני טועה ב-8 במאי 2020 בחדשות רשת ב' ב"קול ישראל" שבה צוטט השגריר דרמר כמאשים את ה"ניו יורק טיימס" בהוצאת דברי בלע נגד ישראל כמדינה שזרועות המחקר של צבאה  נועדו לזרוע הרס ומוות. על הידיעה הזאת לא חזרו ב"כאן 11 " אך במעריב היא הופיעה במלואה . זאת גיליתי מאוחר יותר. הניו יורק טיימס הוא עיתון מסודר וניתן להתחקות אחר ידיעה ימים רבים אחרי שהיא הופיעה וככה גילית את הכתבה הזאת, שפורסמה ב-7 במאי 2020 ,וראש המשרד של העיתון בישראל דניאל האלבפינגר פותח אותה ככה:" יחידת המחקר והפיתוח של משרד הביטחון, ידועה  בעיקר כחלוצה  לזריעת הרס ומוות באמצעים  לא קונוונציונאליים תוך שימוש  בטנקים סמויים  ורחפנים מצליפים, במסגרת דרכיי לחימה  במיזמים האחרונים שלה. אבל המשימה האחרונה שלה היא הצלת חיים. מאז חודש מרץ היא עמדה בראש החץ מתוך מאמץ עילאי לרתום את הטכנולוגיות המפותחות ביותר של ישראל נגד אויב מסוג אחר-"קוביד 19 –הקורונה".

בהמשך ,במאמר ארוך מאוד, דייוד האלבפינגר, מעלה על נס את מניפת המאמצים שנעשים בישראל להשתלט על ה"קורונה" להדביר אותו ולסייע בכך לחולים בישראל ולאנושות כולה. בכתבה משולבים ראיונות עם מיטב המוחות בתחום הרפואה, האפידמולוגיה וכל התחומים שקשורים במאבק  נגד הווירוס הקטלני הזה. לאמור כתבה ארוכה ומחמיאה ובשבחם של מדעני וחוקרי ישראל בתחומים הרפואיים והטכנולוגיים במערכה כאילו צבאית כדי לנצח את האויב החדש- הקורונה. מה שהקפיץ כנראה את השגריר רון דרמר הייתה השורה הראשונה ודי היה לו בזה כדי להסתער על העיתון. זאת כאילו מדינות אחרות, ללא יוצאת מן הכלל, אין להם זרועות של מחקר ופיתוח לניהול מערכה צבאית ומערכה צבאית תכליתה אחת ויחיד-להביס את האויב וזה כולל הרס והרג. בין היתר מוזכרים חברות "אלביט" , "רפאל"  חיל הרפואה ומוסדות אזרחיים שכולם גויסו לתכלית הזאת- הצלת חיים. אבל מי שאכל את הדייסה קרוב לוודאי מבלי לבדוק אותה היו חדשות רשת ב' של "כאן 11"  וזה משל באיזו מידה המדיה בולעת דיסאינפורמציה ואחר כך מאכילה אותנו המאזינים, הקוראים והצופים בשקרים. יתרה מזאת אין חוזרים מן הדברים שפורסמו.

וושינגטון וניו יורק.

בזירה המדינית של ישראל באמריקה בעידן ביבי – ניו יורק  מסומנת כ "אוייב", כי שם נמצא האו"ם שהוא כאילו אוטומטית נגד ישראל- עוד שקר שהשתרש במסעי הכזב. אשר לוושינגטון בתקופת אובמה היא הייתה "אויב" ואילו בתקופת טרמפ היא  "אוהב". גם זאת מציאות מזויפת. טרמפ לא נתן כלום לישראל, והסיוע הביטחוני שישראל מקבלת מדי שנה היא מענק של הנשיא אובמה שלעניות דעתי הוא ידיד אמת של ישראל. ספק רב אם היינו רואים סיוע כזה מצד נשיא גחמני וגם אז לא בהסכם רב שנתי אלא שנתי כדי לבחון באיזו מידה זה "כדאי לארה"ב" בעינו הצרה של נשיאה הנוכחי .קבלנו מטרמפ  דגל אמריקאי מעל מבנה בירושלים שנקרא שגרירות ארה"ב אבל רוב הנושאים מטופלים מן המבנה בתל אביב. שמענו מן המועמד לנשיאות של הדמוקרטים ג'ון ביידן כי הדגל הזה יישאר. אבל הקונסוליה תטפל בין היתר בעניינים פלסטיניים.

אשר לוושינגטון עצמה, הדעת  נותנת שבבחירות בנובמבר יחול שינוי ואפשר דרמטי כאשר נשיא מכהן לא יזכה בתקופת כהונה שנייה. הקורונה,  לא סייעה ,בלשון המעטה, לדונלד טראמפ. אבל אם יקרה מה שלא נראה כרגע כראלי, שטרמפ בכול זאת ייבחר, כול הסיכויים שהסנט, בעקבות בית הנבחרים, יעבור לידי הדמוקרטים ושני בתי הקונגרס מול הנשיא  הופך את הנשיא כבר בראשית הכהונה לברווז צולע. הוא גם מאפשר בין היתר את הדחת הנשיא, דבר שלא עלה בידי בית הנבחרים כי הסנאט ,שבו רוב רפובליקאי קטן, לא אישר זאת. ככה או אחרת השגריר החדש, ארדן, ימצא את עצמו במציאות שונה  לחלוטין, כולל מציאות ציבורית אתנוגרפית שונה  מאשר קודמו .חשוב מאוד שהוא יכלכל את צעדיו כדי להחזיר איכשהו את הגלגל לאחור לתקופה שלגבי היחסים  עם ישראל היה קונצנזוס דו מפלגתי. שדולה כמו אייפק טיפחה מדיניות זאת  ובכך היה כוחה ואילו עתה היא איבדה אותו. גם אבדן זה הוא מעשה ידיו של ביבי. לכן ,השגריר החדש מסיבות שונות, גם ציבוריות וגם אישיות ,יצטרף לנהוג בזהירות רבה מאוד כדי לייצג הפעם את האינטרסים של ישראל, ולא רק של ראש ממשלתה. זאת משימה לא פשוטה בנסיבות הקיימות. מה שיקל עליו היא העובדה שהוא מייצג לא רק ממשלת ליכוד אלא קואליציה רחבה אשר שר החוץ החדש שלה,גבי אשכנזי, ירצה להטביע את חתמו על מדיניות החוץ של ישראל, בניגוד לקודמו ישראל כץ שהיה עושה דברו של נתניהו. נקווה שלאשכנזי תעמוד התבונה לשפר יחסים אלה וגלעד ארדן יסייע לו בכך

70 שנה למבצע "עזרא ונחמיה" שבו הועלו מאה אלף יהודיי עיראק ובכך בא הקץ לפזורה העתיקה בת 2500 שנה-גלות בבל

זוהרה- גיבורת המחתרת הציונית בעיראק.

ב-19 במאי 2020 ימלאו 70 שנה לפתיחת מבצע "עזרא ונחמיה", בו הועלו כול מאה אלף יהודי עיראק מבגדד דרך קפריסין לישראל. בחג השבועות, שאף הוא חל בחודש מאי ימלאו 79 שנים לפרעות ה"פָרהוּּד", הפוגרום נגד יהודי עיראק שבו נרצחו קרוב למאתיים יהודים, יותר מאלפיים נפצעו ובתיהם של חמישים אלף יהודים נבזזו. אף שהמועד הוא מקרי לחלוטין, בכול זאת הדים חזקים לאירועים אלה מגיעים אלינו מאותה תקופה בספר "זוהרה" שרואה אור בימים אלה. זוהרה היא צעירה ילידת בגדד, יפהפייה, נבונה, נועזת ובת למשפחת ענברי, משפחה יהודית עיראקית מכובדת ועשירה. זוהרה היא גיבורת המחתרת הציונית בעיראק-"השורה".

                                   *

אירוע ההשקה אשר תוכנן בתקופה של טרום "קורונה" אמור היה להיות במעמד שלמה הלל. למי שהשם לא מוכר, שלמה הלל הוא חתן פרס ישראל למפעל חיים, בעבר שר בכיר ויו"ר הכנסת ומכהן בתפקידים ציבוריים שונים. כיום הוא נשיא המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל. שלמה הלל, קיבוצניק בן 24, יליד בגדד, שבא לארץ ישראל עם משפחתו כנער צעיר, נשלח בשליחות סודית בשנת 1947 לבגדד כאיש "המוסד לעליה ב'"- האבא של "המוסד" -לחלץ יהודים מעיראק לארץ ישראל. על כך הוא כותב בספרו "רוח קדים". לי הוא שימש בין היתר מקור מידע והשראה לרומן ההיסטורי "זוהרה".בהעדר אפשרות לקיים את ההשקה אני מתכבד לעשות זאת בצורה מקוונת ולהביא את המכתב שהוא כתב לי לאחר קריאת הספר, וכן תגובות נוספות ובראשם של יוסי אלפי שמוכר לרבים מכם.

 

לצבי ידידי – השלום והברכה.

זה עתה סיימתי לקרוא את ספרך "זוהרה" (רומן היסטורי), שהינו תשורה נאה לציון מלאות 70 שנה למבצע "עזרא ונחמיה" (1950 – 51), שהביא לעלייה הדרמטית ולהצלתה של יהדות בבל הוותיקה.

למעלה מ- 100,000 יהודי עיראק (היא בבל של אותם ימים , שעל נהרותיה שם ישבו אבותינו הגולים ובכו בזכרם את ציון, לפני 2600 שנה), קמו ועלו בשנותיה הראשונות והקשות של מדינת ישראל,  שאך זה נולדה, סבלו בסבלותיה, והיו מבוניה של המדינה  הצעירה.

בסיפור חייה של זוהרה, גיבורת הספר, מובאים בצורה דרמטית וקולחת פרקים מרכזיים בחייה של הקהילה היהודית הוותיקה בעיראק, הצלחותיה וסבלותיה, עד עלייתה ארצה.

התיאור המרטיט של "הפרהוד" (הפוגרום שהיה בשנת 1941, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה), מעורר צמרמורת, אך בעיקר  חשוב (וחשוב לציון) הוא תיאור  מעשי גבורתם של צעירי וצעירות הקהילה,וגם בקליטתה. לאחר מכן  מעשי הגבורה והתושייה של המחתרת הציונית בעיראק, שבתבונה, בתעוזה ובאחריות רשמה פרקים נאים ומרשימים בסיפורה של התנועה הציונית במחתרת שפעלה בעיראק. התנועה הייתה גורם רב חשיבות בהצלתה של קהילה ותיקה וחשובה זו. פרק נוסף חשוב בספר הוא תיאור הקשיים מזה והתושייה מזה,  של קליטת הקהילה הזו בארץ .

הספר רהוט, קל לקריאה, מעניין, אך בעיקר מלמד.

בברכה ובהצלחה.

שלמה הלל

********

זוהרה מאת צבי גיל/ יוסי אלפי

הגיע אלי ספר בן כ-400 עמודים עם עטיפה צבעונית.  "רומן היסטורי".ממבט ראשון נראה כמו אוקסימורון. עם הכניסה לרומן, כבר בעמודיו הראשונים נישבתי. סיפור אהבה בלתי אפשרי, עיראק שנות השלושים והארבעים.

צבי גיל הופך את הבלתי אפשרי לכל כך אפשרי עד כי כשסיימתי את הספר עד לאותיות המילה האחרונה בו, חשבתי שזוהרה והקצין הבריטי הם אמנם אנשים חיים ואמתיים. צבי גיל ידע לשזור את האירועים ההיסטוריים בעיראק בעשורים האחרונים של קהילה בת למעלה מ-2000 שנות בבגדד, בסיפור אהבה משכנע. הפרטים מדויקים עד כדי חיים של ממש.

כשקראתי חשבתי שהנה עיראקי שעלה לישראל וכותב מתוך זיכרונותיו. כי זה עניין מצוי, כמעט כל עיראקי כתב ספר זיכרונות, כי זה מה שנותר מקהילה שלא תחזור ומשכונות בגדד שלא ייבנו מחדש. מסתבר שצבי גיל הוא יליד פולניה שהתאהב בקהילה העיראקית, חקר, בדק ומצא את עצמו מפנטז סיפור אהבה בימיה של המחתרת הציונית ומעלליה.

זוהרה הוא ספר מרתק, כתוב וערוך למופת, ספר הלופת אותך בעבותות של חיפוש ומביא אותך לרחובותיה, סמטאותיה ואתריה של בגדד, כאילו היית מהלך בה בין האותיות של הספר רחב הממדים.

אני מודה לצבי גיל שאחרי שנים של התמחות שלי בנושא הוא הגדיל עשות והאיר לי את ההיסטוריה שלי, אותה חבקתי, תוך שאני חווה אהבה שלא באמת הייתה אבל בהחלט מאלפת. ספר חובה ליוצאי עיראק וחובה גדולה יותר לאלה שלא קראו ספר על הקהילה היהודית העיראקית מעולם.

                                                                     * * *

איזה סיפור יפהפה! העלילה הייתה מרתקת בעיני וכתובה היטב. מלבד היותו רומן היסטורי אשר הציג את סיפור אהבתם של זוהרה ונוויל ואת קורותיה של זוהרה מעוררת ההשראה, הספר היה עבורי שיעור נפלא בהיסטוריה על יהודי עיראק וחשף בפני מידע נרחב שלא הכרתי……

הספר כתוב בשפה יפה ובקיאותו של הסופר בהיסטוריה שעליה התבסס הספר מורגשת בכל פרק שכתב, מה שאפשר את יצירת דמותה של זוהרה כדמות מעצימה, מעוררת השראה, מרגשת, משכילה ודעתנית שלקחה חלק פעיל בסיעור מוחות ובכל פעם מחדש הוכיחה את ייחודה, את ליבה הרחב ואת ערכה הרב.

אם אתם חובבי רומנים היסטוריים מרגשים ונהנים להרחיב את ידיעתכם בהיסטוריה, אל תפספסו את הספר הנפלא הזה שתוכנו וסיומו הצליחו לרגש אותי עד מאוד.

ס.ל מהדורה מקוונת.

++++++++++++++++++++++++++++

צבי יקר.

קראתי את הספר כמעט בנשימה אחת,ולא יכולתי להסירו מידי עד שסיימתיו.

זהו ספר חשוב ביותר,השוזר רומן עם מאורעות היסטוריים אמתיים,שהתרחשו בעיראק בשנות ה30-50 של המאה הקודמת. ספר זה חיבר אותי לסיפורים ששמעתי מאבי יוסף ששה הכוהן ז״ל על פעילותו במחתרת הציונית בעיראק.

אחד הסיפורים המרתקים מיני רבים, הוא על תפקידו במחתרת בימי מבצע העלאת יהודי עיראק -עזרא ונחמיה. היהודים שביקשו לעזוב את המדינה,נדרשו לקבל סרטיפיקאטים, חתומים ע״י שר הפנים העיראקי, המאשר את יציאתם תוך ויתור על רכושם ואזרחותם העיראקית. אבי ידע לזייף בצורה מושלמת את חתימתו של שר הפנים,בכך התאפשר לו להנפיק הרבה מאוד תעודות מזויפות שבעזרתן כמובן הצליחו יהודים רבים לממש את עליתם ארצה.

בשלב מסוים המודיעין העיראקי עלה על עקבותיו של אבי. למזלנו הרב נודע הדבר גם למפעיליו במחתרת. הוא קבל הוראה חד משמעית להניח את הכול,לאסוף את אמי ושלושת אחיי הקטנים ולהגיע מידית לשדה התעופה .בהגיעו לשדה ניסו כוחות הביטחון לזהות אותו מבין העולים אך הם כשלו במשימתם זו. אחרת,כנראה שלא הייתי יכול לספר לך את הסיפור המדהים הזה.

שוב תודה על הספר המרתק והחשוב הזה המאיר פרק כה חשוב בקוממיות של עם ישראל  ולחלקה של יהדות עיראק במסע המופלא הזה

אהרון שדה-צאצא למשפחת שָשָה, המוזכרת בספר

אני מביא עוד שתי תגובות של קוראות.

נהניתי וקראתי בשקיקה את הספר. אבי ז״ל יליד עיראק והיה אסיר ציון כך שהנושא בהחלט קרוב ללבי. הספר קולח, מרגש ומעורר מחשבה וטעם של עוד.

אורלי. ק. מהדורה מודפסת

============================

עדנה. ש- "מועדון קריאה לאוהבי ספרים"

רומן היסטורי מרתק וסוחף השופך אור על גורלה של יהדות בבל בשנים של טרום הקמת המדינה בשנות ה-30 של המאה הקודמת….הספר המרתק כול כך שהשאיר אותי נפעמת ונראה לי שישאיר גם עליכם רושם עז. הספר מומלץ.

++++++++++++++++++++++++++

 

 

 

 

 

 

זוהרה: ציור- דרור זק

 

 

הספר מצוי ברשתות "סטימצקי, ו"צומת ספרים"  וכן יש מפיצים רבים של הגרסה הדיגיטלית. עם זאת כדי לשוות ככול הניתן למעמד הדיגיטלי עוד מרכיב, ברשותי מספר מוגבל  של ספרים שהקצה לי המו"ל לתכלית זאת והמחיר הוא  בהנחה . התל אביביים והסביבה שביניכם יכולים לבוא אלי לקבלת הספר ואשמח לפגשם בביתי,ברחוב חיסין 15 בתל אביב. הטלפון לתאום ביקור 03-5251401.לאחרים נשמח לשלוח בדואר. במקרה זה הפניה רק בדוא"ל: glazer1928@gmail.com

 

רצון העם

"זה רצון העם, זה רצון העם"- חזר והדגיש עו"ד מיכאל רובילו שייצג את ראש הממשלה בהופעה בפני 11 שופטי בג"ץ לדיון בדבר יכולתו של ביבי להרכיב ממשלה עקב העתירה שהוגשה נגד מהלך כזה.

מרוב עיסוק ב"קורונה" ו"בממשלת חרום" ,כול צבא המומחים, הידענים, והפרשנים למיניהם פסחו על הדבר החשוב ביותר- "עמישראל". מצד אחד: חבל לכלות מילים ולהוסיף על אלה שנכתבו על הריקבון הפוליטי והנמק החברתי בממסד שלנו ,שהניחוח של חירייה הקלסית  הוא כמו ערוגות הבושם של    Grasse  בהשוואה אליהם. ומצד שני -לפי הסקרים -ממסד זה, ובעיקר זה שעומד בראשו זוכה ל- 40 מנדטים, שליש מכלל חברי בית הנבחרים של מדינת ישראל,ואליהם מצטרפים את מי שמייצגים עוד כמספר הזה של מנדטים לממשלת חירום לאומית, שמייצגים ציבור משוקר ומכוזב ולמעט כמה מחאות-שתיקה. לא מעירים את המוזות. שני שלישים מן העם. כיצד כול אותם חכמים, שעיניהם פקוחות, אוזניהם כרויות ופיהם לא מפסיק להשמיע קול, התמקדו בראש הממשלה ובגנרלים ולא  בדבר החשוב ביותר- העם. העם אמר את דברו. זאת המציאות.

הממסד לא חסין מביקורת, האופוזיציה אינה חסינה ורק העם חסין. ואם כבר- הוא מושא-אובייקט ולא נושא- סובייקט. ואם כבר – הוא מוזכר כקרבן. אולי חלקים ממנו, אבל גם הם לא צריכים להיות חסינים.  העם- בדמוקרטיה הוא הריבון .זה נכון. אבל גם  הציבור אינו חף מביקורת- בכול ימות השנה. והוא-טאבו. מוקצה מחמת היותו "גוי קדוש" .איש לא אונס את העם,שום אדם לא מאיים עליו ואיש לא כפה עליו דבר. הוא עושה זאת מרצון .משהו לא בסדר אצל העם שלי ,כאן בישראל ,שאני חלק ממנו, וזאת לא ה"קורונה".

האמירה "קול המון כקול שדי" אינה עברית. היא לטינית נוצרית .אך כפי שצוין בתרגום של האמירה לעברית כותב גדליה אלקושי כי "אין להטות אוזן לאלה שנוהגים לומר 'קול המון כקול אלוהים'. זאת מכיוון שרגשות ההמון גובלות תמיד עם טירוף הדעת". הדגשה שלי. אלקושי, סופר יהודי פולני  חי בראשית המאה ה-20 אבל מן ההגדרה שלו נראה שהוא חי כאן אתנו בשנת ה-20 של המאה ה-21.

אני מבקש לציין שלמידת "שכנוע המונים" וגם מקצת "פסיכולוגיה חברתית" לא הפכה אותי כמומחה בתחום הפסיכולוגיה של ההמון. לכך הקדיש זיגמונד פרויד מחקר וספר שעוסקים בתורת הנפש לא רק מן ההיבט החברתי פוליטי אלא בעיקר ברלוונטיות של מושגים פסיכואנליטיים בפילוסופיה. בה אני מבין עוד פחות. מוכרת לי יותר ההגדרה של  הפסיכולוג והסוציולוג הצרפתי, גוסטב לֶה-בּון שנולד במחצית המאה ה-19  אך נפטר בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20 . הוא הקדיש מחקרים וספרים בנושא  חברה והידוע שבהם  "הפסיכולוגיה של המון" שבו הוא מתייחס לתופעות שמוכרות לנו מן המאה ה-20.

לה-בון טען כי רודנים כמו היטלר ומוסוליני הגיעו לשלטון ולכוח על ידי שימוש באמצעים של פסיכולוגיית ההמונים. הוא ציין כי העיקרון הבסיסי שהפך למסד של התאוריה- קובע שהפרטים נוטים לאבד את תחושת העצמיות והאחריות האישית בכך שהם גאים להיות חלק "מן ההמון". לדעתו  אם הפרט הופך חבר באותו המון, הוא יורד בסולם הערכים של התנהגות אזרחית ומאפשר לחלק הפרימיטיבי והרגשי שבו להשתלט עליו. לה בון קובע ש"זו דרכו של ההמון שהוא משתעבד לכוחן המאגי של מילים. מילים עלולות לחולל סערה רוגשת בנפש ההמון ממש כשם שהן עשויות להרגיע." והוא מוסיף: "הדבר המרתק בהמון פסיכולוגי הוא   שיהיו אשר יהיו היחידים המרכיבים אותו, בין שאורחות חייהם דומים בין שאינם דומים, וכך גם עיסוקיהם, האופי והמשכל של האנשים, כבר מעצם היותם להמון נקנית להם כעין נפש קיבוצית, שמכוחה הם חשים, חושבים ופועלים בצורה שונה משהיה כל אחד מהם חש, חושב ופועל אילו עמד לבדו."

בפוסט שפרסמתי לא מכבר התייחסתי לסרטה של הבמאית הגרמנית לֶני רייפֶנשטאָהל  Triumph des Willens" ניצחון הרצון".את הסרט הזה ראיתי כמה פעמים וזאת במסגרת התחום של "שכנוע המונים"- בהנחיית פרופסור צ'ארלס סיפמאן שגם אליו התייחסתי  באחד ממאמריי. נדרשנו, התלמידים, לבחון בזכוכית מגדלת כול פריים, כול תמונה,כול זווית, כול תקריב ותרחיק . זאת מן הרגע שבו נראה למטה צל של מטוס שבוקע מן השחקים,מתוך הענן ,ובו יושב ה"פירר"- אדולף היטלר, ועד לאחר טקסים ומצעדים בלתי פוסקים . זה מסתיים בשאגה אדירה: "פירר אחד, עם אחד רייך אחד" וההמנון של  הנאצים "הורסט ווסל". אז מטוסו של היטלר  עולה וחוזר לרקיע. בסרט הזה הוכיחה  רייפנשטאהל שהיא לא רק במאית  גדולה אלא גם פסיכולוגית של ההמון.

"ניצחון הרצון."

"ניצחון הרצון", שאמור להיות כאילו סרט תעודה על קונגרס המפלגה הנאצית בנירנברג  בשנת 1934 ,הפך להפקה קולנועית ענקית שכמוה לא נראתה עד אז ומאז. הסרט הוזמן על ידי אדולף היטלר אשר העמיד לרשות הבמאית והמפיקה תקציב בלתי מוגבל שאיפשר לה צילומים של 61 שעות, בעזרת צוות הפקה גדול, מצלמות חדישות וציוד אופטי משוכלל. זאת  כדי להגיע לסרט של שעה וארבעים דקות .מלאכת התאום של הפקת ענק זאת עם  צוות על 170 אנשים, תריסר צלמים בכירים ועוד כעשרים צלמים זוטרים, טכנאי קול ותאורנים,עשרות מצלמות,זרקורי תאורה מנופי אודיו,מגדלים,תעלות וכיוצא באלה- היה אתגר שהתאים לכושר הארגון הגרמני והנאצים היו גרמנים.

אלא שהפקה אדירה זאת לא כללה רק הבאת רכבים וציוד צילום וכל הנלווה אליו. היא כללה הבאת מאות אלפים במשך ארבעה ימים ושיבוצם לסירוגין בתמונות ובמערכות של הסרט. הובאו פועלי תעשייה במדים,סוורים,נווטים ואחרים, הנוער היטלראי-"היטלר יוגנד", הוורמאכט- הצבא הגרמני על זרועותיו, ביבשה, באוויר ובים, אנשי אס. אס . כל אלה כדי למלא כסטטיסטים את התפקיד שיועד להם-כהמון שעומד מאחורי המנהיג. המעניין הוא שבאירוע זה כמו באירועים דומים, אף שלא בממדים כאלה, לא נראו נשים. התורה הנאצית גרסה שכבוד בת האומה הגרמנית היא בבית -ללדת ולגדל את הגזע הארי הטהור.

רייפשטאהל השכילה ליצור בסרט הזה אשליה שזהו סרט תיעודי. וזאת גם זאת. סרט שיענה לאשליה של הפירר שהוא הכוח העליון של  הרייך הגרמני ועם הזמן גם של העולם כולו. וככה יראה אותו העם הגרמני. היא לא הסתפקה במאות האלפים שהובאו למקום. היו בו בסרט תמונות פולחן מובהקות כמו מצעדי לפידים בלילה, אבוקות,כתוביות אש, כשכול המראות האלה מלוות בנעימות ווגנריאיניות שעצמתם מן המפורסמות.

אני זוכר שכאשר "סרקתי" את הסרט "ניצחון הרצון"- פתאום, במקום להמשיך בהערות ,מצאתי את עצמי נשאב לתוכו,  במין שואב ענק שבולע אותך על כרעיך וקרביך. מה שראיתי היה שההמון האדיר הזה הפך לעיסה, נלוש,נרדד ועוצב לישות אחת ענקית מוכנסת לאיזה כור היתוך שממנה ייצא יצור אימתני אשר יצעק במיליוני קולות.Ein Volk, Ein Reich, Ein Führer 

 המשמעות.

כמובן שאני הבאתי את הנושא  לקיצוניות אנלוגית. ונכון הוא ש"פסיכולוגיה של המונים" הוא מחקר רחב מאוד כיצד התנהגות הפרט מוצאת ביטוי ומשתנה כאשר הוא  חלק  מן ההמון אם הוא מוסת, רווי שנאה,עד כדי התנהגות אלימה, בפה או במעשים. כאן לא מדובר במונח הפיזי של המונים אלא בהגדרה. יתר על כן ישנם אירועים המוניים ספורטיביים,תרבותיים ודומיהם שהם בחזקת אירועים חיוביים ואף חיוניים בחברה בריאה.

ככה או אחרת, כאן ביקשתי להדגיש, אל מה שהתייחסתי,בין היתר, בסוגיה של למידת  לקחיי השואה, והוא ההכרה שהאדם יכול להגיע למעמד הנשגב ביותר וגם לדרגת השפל התהומית ביותר. וכאמור, הנאצים לא היו מפלצות. הם היו בני אדם. כמונו. לכן עם כול הנטייה ליחס את ההתדרדרות שלנו בסולם הערכים אך ורק למנהיג,נחטא לאמת ונסיק מסקנות שגויות. אמרו בשעתו שגם "השליט הרומי האדיר ביותר היה זקוק  ל"משמר הפרטוריאני" כדי לשלוט". מאידך ראינו בעולם הדמוקרטי שמנהיגים קיצוניים בעלי כריזמה נדחו על ידי רובו של העם.

אבל אם נחזור למשל הגרמני, עלינו להביא בחשבון ,בין השאר,את הרקע לאותה כמיהה של העם למנהיג הכול יכול. שכן, גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה, עברה משברים קשים -כלכליים, חברתיים ופוליטיים .זאת הייתה חברה מרוסקת פוליטית וחברתית ונתונה בבור עמוק מאוד והיטלר הבטיח  להעלותה למרום. בעלות הברית המנצחות לא ראו את הנולד, כפי שראו אותו לאחר העשור הבא, כלומר אחרי מלחמת העולם השנייה, כשהפעילו את "תכנית מרשל". היטלר וחבורתו הנאצית בעזרת כנופיות פושעים,קפצו על עגלה זאת וניצלו את אווירת הנכאים כדי להשתלט על המדינה תוך מטרה להשתלט על העולם. אך בפרץ עמדו מנהיגים דמוקרטיים נחושים- צ'רצ'יל ורוזוולט.

זה לא המצב אפילו לא בממסדים לאומניים באירופה, כמו למשל הונגריה ופולין,בין היתר בשל היותם חברות באיחוד האירופי, ובוודאי שלא שזה לא המצב בישראל. להפך:"וישמן ישורון ויבעט" . מאז מלחמת ששת הימים,השתלט על העם החזון הלאומני משיחי שכול ארץ ישראל היא שלנו. ואין לנו חיים נחמן ביאליק שיכתוב פואמה על "העיר השאננה".גם ה"קורונה", קרוב לוודאי, לא תשנה עמדה זאת. ההיסטוריה חוזרת לאחור,והציונות המדינית המעשית נמחקה,ויש כאלה שבכלל לא יודעים על קיומה. מאז 1967 עברו יותר מיובל שנים,  שלושה דורות. ובכך שההיסטוריה חוזרת לאחור, ככה גם אירועים שונים והתפתחויות שונות כמו מעמדם של הערבים, הישראלים והפלשתינים והעם ,מסתבר, רוצה לא רק לחיות אלא גם לשלוט באחרים. בוודאי שיש מישהו שאחראי להשתרשותה של תפיסה זאת, אבל מי שקבל אותה ומיישם אותה יום, יום -זה הציבור או חלקים גדולים של הציבור.

אין לי כול צל של ספק כי ברמה האישית,או אף הקבוצתית,אותם מרכיבים של ההמון הם חיוביים ביותר בהיבטים של התנהגות, אמפתיה ועזרה וכיוצא באלה תכונות נאות, כפי שמציין לה בון. אבל כחלק מן ההמון הם לוקים, בלשון המעטה, בהבנת הדמוקרטיה. וכבר נאמר, נכתב, נזעק ,כי הרוב שמושג בבחירות לא מלמד על דמוקרטיה. לאחר שלטון של תריסר שנים, אף אם למנהיג לא הוצמד שום רבב פלילי, במשטר הדמוקרטי חייבים להחליף אותו. ולא זו בלבד, אלא גם במפלגה שלו עצמה, יש צורך ברענון.אבל הנה נציגי ראש הממשלה והליכוד שהופיעו מטעמו בדיון בבג"ץ חזרו וטענו כי זה רצון המפלגה והעם שביבי יוסיף להיות ראש הממשלה. והעם לא עומד בפני הבג"ץ. הסיבה,לעניות דעתי לפחות, היא שחלקים גדולים מן העם טרם הפנימו את העקרונות של דמוקרטיה או שהפירוש שלהם לדמוקרטיה הוא מסולף וכבר ראינו, כאמור, תקדימים כאלה.

ואולי השינוי יבוא מכיוון אחר.

הסיום של הפוסט הזה אמור היה להיות פסימי, עד שקראתי  אתמול ידיעה ומאמר במגזין של ה"ניו יורק טיימס"  . העיתונאית והפרשנית השחורה ניקול הָנָה ג'ונס זכתה ב"פרס פוליצר" היוקרתי על מסה שכתבה על "שאמריקה לא הייתה דמוקרטיה עד שהשחורים האמריקניים עשו אותה שכזאת" . המסה פורסמה במסגרת מיזם של העיתון בשם " פרויקט 1619 " אשר בוחן את הדרכים השונות שהמורשת של העבדות ממשיכה לעצב ולהגדיר את החיים בארצות הברית של אמריקה. המטרה של המיזם הייתה למסגר מחדש את ההיסטוריה האמריקאית לסמן את התוצאות של העבדות והתרומה של השחורים באמריקה וזאת בלב הסיפור שהאמריקאים מספרים לעצמם איך הם כמדינה. וככה כותבת כלת פרס פוליצר ניקול הנה ג'ונס: "האידאלים הבסיסיים שלנו של חרות ושוויון היו שקריים כאשר אלה נכתבו. במשך דורות אמריקאים שחורים לחמו כדי להפוך אותם לאמת"

חשבתי לעצמי שהנה לנו אין שחורים ולא עבדים אבל יש לנו ערביי ישראל שעדיין לא זכו למלוא החופן של זכויות שמוענקות ליהודים ישראלים. לקח להם שנים כדי להוכיח שהם  תורמים את חלקם למרקם החיים שלנו כאן. ובאחרונה במגיפת ה"קורונה"  ראינו אותם, אחיות ואחים, רופאות ורופאים, סטודנטים ועובדי ניקיון עמדו על המשמרת יומם וליל כדי לטפל,לסעוד, לרפא את הנזקקים בכול הארץ. הגיע הזמן שהם יהיו חלק אינטגראלי של החברה הישראלית  בכול מובן ובכול תחום. היה אם נשיג את זה אפשר ויהיו לכך השלכות  לא רק  בפנים אלא גם מעבר לגבולות המדינה. לו יהי.