על השתיקה.

תהודה אנושית של אישה צעירה מול עולם מנוכר ובחלקו אכזר ורצחני.

באחד הימים באמצע חודש יולי אני מקבל מייל שבו כתוב: שמי רותי דורון ואני תושבת גוש עציון ,ביישוב "תקוע". קיבלתי את המייל שלך מיהודית ענבר. לפני  מספר שנים הקמתי ארגון   סיוע הומניטארי שסייע למשפחות, נשים וילדים בסוריה, בימים הקשים של מלחמת האזרחים .  הסיוע היה חשוב ומשמעותי ,  אבל היווה רק טיפה בים הגדול של המצוקה האנושית הקיומית היומיומית.  ימים רבים לאחר מכן, ועדיין אני מתהלכת  עם רצון והבנה   שכבני אדם בכלל וכעם יהודי בפרט עלינו לפעול עמוק יותר ורחב יותר בהקשרי רציחות עמים, לאומים, קבוצות אתניות  וכיו"ב.   

אני רואה במנשר ניצולי השואה,שאותו קראת, צוואה של ממש כי "הזיכרון צריך להוליד מעשה".    ועל אותו "מעשה" – הייתי שמחה להיפגש עימך, לפרוש  רעיון   שהולך עימי בכללותו, ולבדוק אפשרויות וחיבורים.

אצלי היישוב "תקוע" בקצה גוש עציון כעשרה ק"מ מדרום מזרח לבית לחם קשור באחד ההומניסטים הדתיים שלנו, הרב מנחם פרומן, רבה של תקוע. רות דורון גם אם לא הייתה מקורבת לרב פרומן, יש להניח שההומניזם של רבה של העיר , חיזק בה את התודעה הזאת. עם הרקע הזה תוך אזכור מנשר ניצולי השואה, שהוא אכן מהווה ניסיון להנחלת מורשת הומאניסטית כציווי של לקחי השואה, והעובדה שזה לא היה לציון "יום הזיכרון לשואה"-Black memorial day  הייתי מאוד סקרן להיפגש עם רותי ואכן נפגשנו בביתי.

מצאתי מולי בת אדם שעיניה הגדולות  קורנות. אם יש אבר בגוף שלעתים נותן יותר ביטוי מאשר הלשון אלה  העיניים. ומה שהעיניים לא  אמרו היא אמרה ומיד בהתחלה הגדירה זאת כ"נושא שבוער בנשמה".היא פתחה ואמרה:

ביקשתי את הפגישה אתך, מתוך רצון  לשמוע מכלי ראשון את מי שהיה שותף בכתיבה וקרא את מנשר ניצולי השואה.  מנשר, אותו אני רואה כצוואה של ממש. מנשר, שחדר לליבי מהרגע שהכרתיו ולא הרפה. מנשר, בו אני מוצאת מסר עמוק מאוד וחריף. מנשר , שנכתב ע"י נציגי דור שעבר מה שאין דומה לו ולא ידמה לו בכל ההיסטוריה האנושית."

כמי שמאוד מחשיב תשומת לב וחושב שזה אחד הדברים החשובים בחיי אדם, היה, הווה ויהיה, זה החמיא לי מאוד. לצערי איני יכול לחלוק את הערכה לשותפים שלי במיזם. הם לא זמינים יותר. אשר לי, אי שם בפינה של חדרי הלב, זה אמר לי שיש בני אדם, או בנות אדם, שאכפת להם. מי שאכפתי בתחום הפרט הוא אכפתי בתחום הכלל .ואלה בין היתר רותי וחברותיה. אלה בימים הקודרים של מלחמת האזרחים המדממת בסוריה ומאות אלפי פליטים ללא קורת גג על סף הרעב, לא רק שלא שתקו אלא עשו.

באותם ימים אפלים כאשר על המזרח התיכון בכלל, ועל סוריה בפרט, עבר מרחץ דמים וכתוצאה ממנו החל לשטוף את האזור ואת העולם כולו גל של מאות אלפי פליטים, רותי דורון לא הסתפקה בקריאה בעיתונים בהאזנה לרדיו ובצפייה בטלוויזיה ,שגם אלה נדמו עם הזמן ,אלא החליטה לעשות.יחד עם חברותיה גלית קויפמן, לילך כהן ,אורטל מוּסָצ'י,בת עמי שורק ועליזה רז-מלצר. הקימו תנועה בשם "לא עומדים מן הצד". והם לא עמדו מן הצד ואיתם אלפים מאזרחי ישראל נענו לקריאה לסייע לרבבות קרבנות, רבים מהם קשישים ורבים עוד יותר –ילדים,מאות יתומים. מאה ועשרים נקודות איסוף הוקמו ברחבי הארץ .המשימה הייתה  להעביר להם בדרך לא דרך סיוע במצרכים ומוצרים חיוניים כמו מזון, שתייה לא מזוהמת, תרופות ואמצעי היגיינה וגם לבוש חם, שכן באותה עת האזור היה מושלג ושרר קור כבד בסוריה.

בתמונה מימין:פליטים בהריסות ובקור מקפיא. באמצע חבילות הסיוע בתמונה משמאל. לילך כהן- מימין, רות דורון באמצע. אורטל מוסצ'י משמאל. צילום מתוך הסרטון "לא עומדים מן הצד"

"עולם קצת יותר טוב"

רותי ,אינה תמימה לחשוב כי מה שהיא וחברותיה עשו הביא לאיזה שינוי דרמטי, הן בכל הנוגע לאותם אנשים אומללים בגיא הצלמוות, או בעולם שסובב אותם. היא בסך הכול רוצה לתרום את חלקה וכל שהיא מייחלת הוא שגם אנשים אחרים יתרמו את חלקם. ו"אז" היא אומרת "העולם ייהפך לקצת טוב יותר". ואני חושב לעצמי שאם כל אחד או רובינו נתרום את חלקנו למשימה כזאת, העולם יהפוך לטוב יותר, בלי- קצת.אבל זה חלום באספמיא.

מה את רואה בדור הזה שלי שאליו התייחסת– שאלתי את רות.

רות: "אני רואה בדור הזה-דור  שפגש  באופל הגדול ביותר שהאנושות ידעה , ונגע בנקודת הסוד של המפגש בין הרע ביותר והטוב ביותר, וכאשר הוא אומר דברים כאלה שמוצאים ביטוי במנשר הניצולים – חובה עלינו להקשיב להם ברוב קשב ומעומק נשמה. חובה עלינו להביא הדברים לידי עשייה וביצוע. "

תהיתי כיצד רות וחברותיה בתנועה  "לא עומדים מן הצד" רואות את יישום לקחי השואה, אף שכאשר ראיתי את הסרטון, התשובה הייתה ברורה לי, אבל המציאות אינה קופאת על שמרייה מאז קרו דברים ודברים לא טובים.

רות:"הרי זה מופיע במנשר. הזיכרון צריך להוליד למעשים. זוהי אמת גדולה. וזוהי אמת פשוטה. "

ואכן זאת אמת פשוטה, אבל אם היא ברורה לי ושכמוני – אינני בטוח שהיא ברורה לאחרים. ליתר ביטחון הרי לא אחמיץ הזדמנות כאשר מישהו אחר זולתנו- שורדי השואה ,ישמיע קול. לכן אני מבקש מרות לפרט מה הכוונה.

"מבחינתי",אומרת רות, "עלינו כבני אדם בכלל, וכעם יהודי  וישראלי בפרט – להוביל את חוד החנית במלחמה ברצחי עם וקבוצות אתניות. עלינו לדאוג שהמילים never again    יקבלו ביטוי מעשי , נחוש וחד משמעי. האנושות 2021 – יכולה להגיד לעצמה, לשאוף,  לכוון ולדרוש מעצמה להימנע ולמנוע לחלוטין  genocide  נוסף. "

איך- רותי ?- אני שואל.

והיא עונה לי : "אני אומרת מילים אלו ורועדת, כי על אף הזעזוע העמוק בסוף 45' וההבנה ש"לעולם לא עוד"- המאה ה 20 זוכה לכינוי עידן  הג'נוסייד. 150 מיליון איש נרצחו ב"מגפה" הזו, שהיא הגדולה מכולן, אך המטופלת הכי פחות מכולן. בימים אלו ממש, אנו חוזים במראות קשים מנשוא באפגניסטן, באתיופיה -במחוז תיגראי, בבורמה ועוד.    ו….. עומדים מן הצד. שוב … ועוד….בזמן שיש נרצחים, נאנסים ונשרפים ברגעים אלו ממש."

המטרה של רות, כפי שהיא רואה אותה בטווח הקרוב, זה שתקום איזו תנועה בארץ אשר תעקוב אחר האירועים הקשים בעולם ותגיב עליהם. היא הייה רוצה גם קשר עם תנועות דומות בעולם,ויש כאלה כדי לפעול יחד נגד עוולות ופגיעה בזכויות של בני אדם ובראש וראשונה הזכות לחיות ולנהוג באורח החיים שנראית לאדם. היא מתכוונת לפגוש  עם אנשים בייחוד נשים משפיעות כאן בישראל ולשמוע מה שיש להם לומר וכיצד הן תוכלנה לסייע בקידום הרעיון.

אף שהמשל לא דומה לנמשל, בפגישה עם בת אדם כמו רותי השאלה מתבקשת:

נושא מבקשי המקלט בישראל. " לנגד עיניי שני דברים.אחד הוא הבסיס המוסרי אוניברסאלי בכלל ויהודי בפרט כמו גם ההיסטוריה היהודית הצרובה בגופינו. היותנו פליטים וצאצאי פליטים עצמנו, והזיכרון העומד בבסיס הולדתנו כאומה "כי גרים הייתם בארץ מצרים" כל אלו ועוד מחייבים אותנו ממש בבחירה אנושית מונהגת ונחושה של קליטה,טיפול, הגנה, והסדרה. ללא עוררין. מנגד, זהותה היהודית של מדינת ישראל כמדינה האחת והיחידה של עמנו, מחייבת אותנו לקלוט פליטים –במידה ובמידת האפשר". לאמור- לא קליטה המונית שהיא בלתי אפשרית מכול בחינה שהיא ולא ריכוז פליטים במקום אחד כמו דרום תל אביב. ליתר דיוק לדעתה הקליטה צריכה להיות מושכלת ,מוסדרת חוקית ומונחית על ידי ערכים תוך הגדרות ברורות ופיזור הפליטים  גם לטובתם שלהם וגם כדי שיזכו לטיפול נאות, ריפוי ותקווה לעתיד. זה לדעתה מתווה בר ביצוע.

 רותי דורון

צילום. צ.ג

מטען זה  של מורשת וניסיון בתחום החינוך הוא שהביא אותה להקים יחד עם שותפות את עמותת "לא עומדים מן הצד", עמותה שהעבירה טונות של סיוע הומניטארי לסוריה בזמן מלחמת האזרחים העקובה מדם שם, וראתה את המתרחש מעבר "לקווי האויב" . עם זאת היא רואה את האויב העיקרי בקרבנו ,בני אנוש ,את הפיצול והשיסוע.וזאת הסיבה של התאגדות – ימין ושמאל, דתיים חילונים, יהודים וערבים שפעלו יחד  למען משפחות נשים וילדים בסוריה , כאדם לאדם.

רותי דורון, אם לחמישה, נולדה בירושלים  להורים  שבמקור הם מאלג'יר וטוניס. שנים רבות חיו בצרפת , אחיותיה נולדו בצרפת והיא ה"צברית" היחידה במשפחה. אימה המנוחה הייתה מורה , עבדה בעליית הנוער ולאחר מכן בשגרירות צרפת בישראל. אביה הוא  מהנדס אזרחי ופילוסוף. הוא  זכה באות לגיון הכבוד  כקצין בצבא צרפת במלחמת צרפת-אלג'יר. ההורים השפיעו רבות על השקפת העולם של רות. היא עצמה עסקה  בתחום החינוך, מינהל חינוך, 10 שנים מתוך זה  בצבא קבע,  בפרויקט "נערי רפול" ועם חיילים מיעוטי השכלה.  היא השתחררה בדרגת  רס"ן.  הייתה סגנית מנהלת  בי"ס,  הקימה חטיבת ביניים, ועבדה עם נוער מצוקה בדרום תל אביב בהכנה לבגרות.עד לפני שלושה חדשים הייתה מנכ"לית קהילת ציון בירושלים- קהילה שעוסקת בלימוד ותיקון עולם.

"תחושה זאת היא אשר מובילני כיום לחפש את הדרך ולבנות מערך גדול שיקיים הלכה למעשה את צוואת ניצולי השואה  ויפעל למען קורבנות אתיופיה, קורבנות אפגניסטן , קורבנות האנושות."- אומרת לי רותי בלהט שמאפיין אותה כשהמסר הוא "אסור לשתוק". היא מצטטת את היסטוריון השואה יהודה באואר: "כדאי שנוסיף על עשרת הדברות עוד שלושה דברות נוספות: "לא תהיה המבצע, לא אתה ולא בניך ולא בני בניך;לא תהיה קורבן, לא אתה ולא בניך ולא בני בניך; לא תהיה בשום פנים ואופן לא אתה ולא בניך ולא בני בניך לעולם, משקיף סביל לרצח המונים"

ומה שרותי אומרת זאת מציאות שעליה לא קוראים הרבה, לא שומעים הרבה,לא צופים הרבה. לעניות דעתי בהתייחסות לָדִבּרוֹת של  יהודה באואר לאמור בכול הנוגע ללקחי השואה ולשתיקה- המניפה היא גדולה.היסטורית ועכשווית.אילו העולם לא היה עובר בשתיקה בשלבים הראשונים של  פרעות הנאצים ביהודים שלא לדבר על העם הגרמני עצמו, אפשר והשואה  הייתה נמנעת.משום כך המורשת של השואה ולקחיה אינם עניין רק לימי הזיכרון, אלא לכול ימות השנה.בעולם,ולא פחות מזה כאן בארץ.בהקשר זה אני תמיד נזכר באותו טרובדור של היישוב היהודי בארץ ישראל ובראשית קום המדינה- נתן אלתרמן, ובשירו "מכול העמים" שאני מביא אותו מדי פעם וכול פעם אני נפעם ונרעד בכול מיתרי גופי – מחדש.הוא אקטואלי כמו המנון. אלתרמן "בטור השביעי" שלו בעיתון "דבר",שימש כ"רפורטר" בחרוזים וכפובליציסט לירי. הוא סקר את המציאות הנוראה בעת כתיבת השיר בשנת 1942 ,היא השנה שבו הוחלט על  "הפתרון הסופי".אבל  בזירה הרחבה ובמשמעות הרחבה בעולם, היום כמו אז, הוא משמעותי כפי שהוא היה בעת שנכתב-בדם לבו.הנה שני הבתים האחרונים.

שאתה בחרתנו מכול הילדים

להיהרג מול כיסא כבודך

ואתה את דמינו אוסף בכדים

כי אין לו אוסף מלבדך.

ואתה מריחו כמו ריח פרחים

ואתה מלקטו במטפחת

ואתה תבקשם מידי הרוצחים

ומידי השותקים גם יחד.

הבשורה הטובה היא שרותי דורון אינה שותקת והיא מבקשת מאתנו  לקחת חלק פעיל במערכה נגד השתיקה.

חג להולכי רגל בתל אביב.

יום הכיפורים הוא היום היחיד שבו הולכי הרגל יכולים ללכת על הכביש שכן בשאר הימים עיריית תל אביב מכבידה עליהם.

לפני שלוש שנים לערך הקדשתי פוסט בנושא של העדר צל בתל אביב  תחת הכותרת "תנו לשמש גב". המזרח, החממה של האנושות, במובן הרחב של המונח, התברך בשפע של שמש, והתושבים עשו מאמצים למנוע חשיפת יתר לקרניה. ככה הם בנו את החושות במדבר נותנות צל, ואוטמות חום, מבני הבוץ או החמר , או מאוחר יותר האבן שהגנה מפני קרני השמש הלוהטות. וככה מאהלי הבדואים במדבר שומרים יותר מפני קרינה מאשר רחובות תל אביב. אשר לעיר הבאתי דוגמה מן העיר מודֶנָה בצפון איטליה. העיר הזאת הרשימה אותי בשל הרחובות המוצלים שלה. איטליה שהיא ארץ דרומית משופעת בשמש בקיץ, אבל רוב המדרכות שעליהם צעדנו בעיר הזאת היו מוצלות. הבתים היו בנויים כך שהחזית נשענה על עמודים, והתקרות, בניהם מקומרות ,הן שנתנו את הצל. במקומות אחרים  אלה היו בצורת פרגולות.

רחוב במודנה.

תל אביב שמתיימרת לדאוג לאזרחיה, ובמידה של צדק,דואגת  לבתי אוכל ולמסעדות שתופסות חלק מן המדרכות ואלה מוצלות, וצל בעיריית תל אביב שווה כסף. באותו פוסט התייחסתי לרשימה של  ד"ר מרטין וייל ב"ד'מרקר"(13.9.2018 ) תחת הכותרת: "הצל הוא הדבר הכי נדיר בקיץ הישראלי".ד"ר מרטין וייל, מי שהיה במשך שנים רבות מנהל מוזיאון ישראל בירושלים. הוא בין היתר פעיל להסדרת נושא הצל במרחב הציבורי. הטענה של ד"ר ווייל היא  שעוקרים עצים נותני צל. בארץ כמו שלנו שעמלים  שנים כדי להביא לצמיחת עץ כשהוא נעקר הלב כואב, גם אם מדובר בהקמת מבנה מגורים תחתיו, שלא לדבר שבכך חוסל צל.

דלית זילבר, מנהלת מחלקת התכנון אימצה את הנושא. מאז עברו שלוש שנים ואיני רואה את הילד המאומץ.קראתי על "שביל הירוק" בדרום תל אביב שבין השאר הוא מוצל להולכי רגל. אבל התנועה  הגדולה ביותר של הולכי רגל היא במרכז תל אביב עם כול  ההערכה לסיפוק חלק מן הצרכים של תושבי דרום העיר. איני יכול להעלות בדעתי מדוע בעידן החדש קשה לשים פרגולה או גגון מעל לספסלים. בייחוד במקומות שבהם אין עצים לצל. הנה עריית תל אביב עשתה מאמץ לא קטן ובספסלים בשדרות  התל אביביות היא שמה מחיצה. התכלית אינה להפריד בין בני הזוג או בין בעל הכלב וכלבו שמטיילים. המטרה היא למנוע שינה מצד הומלסים על הספסלים. בכך אל לה להתפאר. אבל אם ניתן להכניס אלמנטים נוספים בספסל מדוע לא חופה שתיתן להֵלֶך קצת צל.עכשיו עם גלי החום הדבר לא רק מתבקש- הוא הכרחי.

מימין ספסל ללא צל בדיזנגוף סנטר. משמאל ספסל מוצל בכיכר דיזנגוף

לֵך לךָ.

לעתים נדמה לי שאיפשהו בעירייה הדעת נשלחה לחל"ת.בעיר נעשות עבודות נרחבות לסלילת נתיב לאופניים.זאת יוזמה מבורכת. לשם כך חלק המדרכה הפונה אל הכביש מגודר. אבל המגָדרים,או האחראים להם, לא נתנו דעתם למוקדים שונים של קהל גדול שבשבילם, ובעיקר המבוגרים שבהם, זה מרוץ מכשולים. לדוגמה לפני כמה חודשים סללו נתיב כזה בשדרות שאול המלך בתל אביב. בלב השדרה מצוי "המשכן לאמוניות הבמה" כמו האופרה הישראלית ותיאטרון הקאמרי.אוטובוס ציבורי לא יכול לחנות במקום. אבל גם לא מונית.המונית נעצרת ליד מעבר חציה והולך הרגל, גם הוא אדם מבוגר שסובל מכאב גב, חייב לטרוח לא רק במעבר החצייה אלא לאחר מכן מרחק  משמעותי עד למשכן. וזה אמור אם הוא מזמין מונית לאחר ההופעה. היא לא יכלה לחנות מול המשכן, אלא המזמין, כלומר אני הייתי צריך ללכת כמה עשרות מטרים עד למעבר החצייה הקרוב כדי להגיע למונית שהזמנתי.

תבונה חלמאית זאת חזרה על עצמה לאחרונה במקום אחר. במעלה רחוב אבן גבירול בתל אביב. בקטע המגודר,לצורך סלילת נתיב לאופניים, עומד  "מגדל המאה" .במגדל מצוי מרכז רפואי גדול של בריאות כללית. מטבע הדברים שבאים הרבה  אנשים מבוגרים חלקם נכים. לא זו בלבד שהם לא יכולים להגיע לאוטובוס, שבמקום הייתה תחנה של  קווים רבים, אלא גם קשה להגיע עם מונית.

שתי הדוגמאות מלמדות כי בכול הנוגע להולכי הרגל- הגורמים, הבריאים ביותר, הסביבתיים ביותר, החסכוניים ביותר, האנושיים ביותר – הם המקופחים ביותר בכרך הגדול.פניתי בנושא זה לעירייה  ב-10 באוגוסט ונמסר לי כי זאת תועבר לגורם המוסמך בעירייה. עד היום לא קבלתי מענה מן הגורם המוסמך."שתיקה  כהודאה דמיא."

.

תרועה בימים קודרים.

רישומים משם.

בינתיים המשיח התמהמה והיהודים הכינו עצמם לראש השנה וליום הדין. מבין השניים העדפתי את ראש השנה, כי בכל־זאת היו בו כתמי אור וסעודות. היהודים הם בָּנאים פיסיים גרועים, אבל בנאים פסיכולוגיים מעולים. הם מסוגלים להקים חומת אבן בין קודש לחול, שחלילה וחס לא יסתנן דרכה איזה הרהור אפיקורסי של הפרט והכלל. הם מסוגלים לעשות זאת במהירות הבזק. כשם שהורדנו את מלבושי החול והחלפנו אותם בבגדי חג, כך החלפנו את מצב רוח השחור באמונה בעתיד טוב יותר. מלובשים במיטבנו בדרך לשטיבל, שמענו הדהוד של ברכות מקצה אחד של העיר לקצה השני. כאשר חלק אחד בקאנון אומר: "לשוּנֶה טויבֶה תיכוּסיבוּ ותיחוּסיימוּ".והחלק השני ענה לעומתו: "לשונה טויבה תיחסיבו ותיחסיימו לאלתֵּר לחיים טוֹיבים" כשהדגש הוא על "לאלתר לחיים טובים". הנה כי כן, לא זו בלבד שהיהודים לא בזו לחיים טובים, אלא, אם אפשר, רצו אותם מהר .האמנו, כי רצינו להאמין, כי צווינו להאמין, כי למדנו שהקדוש ברוך הוא יחלץ אותנו מן המעמקים אם נקרא לו. מבירא  עמיקתא יעלה אותנו לאיגרא רמא. הבור היה די עמוק והשעה כשרה.

בתחינה לראש השנה לפני הדלקת הנרות, כאשר סבתי הגיעה לפסוק "היום ייכתבו הבריות לחיים ולמוות", היא הוסיפה כמה מלות אקטואליה שהתייחסו למצב.כמקובל, בתי התפילה בימים הנוראים היו פקוקים וגם שאינם מדקדקים במצוות, באו לתפילות ב״שוּל". בדומה לנשים, גם החילוניים לא הלכו לשטיבל. הראשונות, מכיוון שלא יכלו, האחרונים, מכיוון שלא רצו.בשטיבל, כידוע, לא היה מקום לעזרת נשים. כאשר הייתי צעיר יותר הלכתי מדי פעם עם הנשים לבית־הכנסת, כדי לראות איך ההצגה שם.את התרשמותי מן המתרחש ביציע הנשים תיארתי כבר. אני משער כי בראש השנה הזה כמות האנחות ועוצמת הבכי היו גדולות מן הרגיל.

תפילת מעריב של ראש השנה נחשבה בעינינו כחלק הקל. יש אמנם כמה תוספות לתפילת ערבית רגילה, כמו "ובכן תן פחדיך…", ועוד כמה בקשות מיוחדות שכאלה והחזן מאריך יותר בסלסולים והמתפללים ולא  עושים קפנדריות, אך בסך הכול האורך נסבל. מכל מקום, יחסית לשחרית ולמוסף של ראש השנה, תפילת מעריב היא קפיצה. מוטב היה כך גם משום שבבית חיכתה סעודה כיד המלך לרבות מאכלים סמליים כמו ראש דג (שנהיה לראש ולא לזנב), צימעס של גזר ("מעֵירן" ביידיש, שהמשמעות השנייה של המלה היא ריבוי, כלומר שנתרבה), תפוח עץ בדבש, שהשנה תהיה מתוקה, וכיו״ב. אשר לשחרית ולמוסף למחרת, די לפתוח את סידור התפילה כדי להבין במה, כלומר באיזה אורך, הדברים אמורים, ובשרנו נעשה חידודים, חידודים. לחזנים היה כל הזמן שבעולם, שעתם לא אצה להם, והם נשארו רוב הזמן בהילוך ראשון. הציבור נהג בעקבות שליחו ונע לאטו או עמד בהילוכי סרק וגלגל וסלסל. התפילות והמזמורים של שחרית לראש השנה הם, בתמליל בלבד, פי שלושה מאשר הגדת פסח. ואילו משך התפילה הוא כמעט כפול מאשר כל הסדר לרבות הסעודה. יתר־על כן, עורך הסדר היה ליברלי לאין ערוך מ״שליח הציבור" בשטיבל, אשר ככל שהאריך ושטח את תחינתו במעלות ובמורדות, הוא זכה אחר־כך ל״יישר כוח". אך מכיוון שזה יום של טיעונים בפני בית המשפט של מעלה, הרי יש רגעים שבהם המתח יורד וחלק מן הקהל יוצא לשאוף אוויר.

 השכבה הצעירה ניצלה היטב את ההזדמנות כל עוד ידעה מתי עליה להתייצב מחדש. ידענו כי בתפילת שחרית יש כמה וכמה פתחי מילוט והשתמשנו בהם. מובן שצריך היה לשוב לקראת תקיעת השופר. התקיעה בשופר, משמעות כפולה לה. להריע למלך מלכי המלכים("…כל העמים תקעו כף הריעו לאלוהים…") ולהזעיק אותו ("מן המיצר קראתיך יה…"). גם בימים כתקנם קול השופר מתאים יותר לאזעקה מאשר לתרועה משום שגם אם בעל התקיעה הוא מעולה לא תמיד יוצאת הנשיפה צלולה. בדרך־כלל היא צרודה, מחוספסת, זעקנית וכואבת.הפעם, בשל צוק העתים, התקיעה, השברים והתרועה סימלו כולם זעקה אותנטית. זה היה שנה לפני מלחמת העולם השנייה והסכנה הנאצית ריחפה באוויר. תפילת המוסף כולה עמדה אף היא בסימן הסכנות שבפתח ,והקטע "ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו…" נאמר בכוונה צרופה. ומכיוון שיש בקטע תחינה לאלוהים, ש״יביאנו לציון עירך ברינה…", גם אני אמרתי אותו בכוונה ובחום. גם במוסף יש דרך המלך ויש סמטאות שאפשר לצאת בהן בלי שאיש ימחה, בייחוד כשמדובר בדור הצעיר. אך אין להעלות על הדעת שלא לשוב לקראת "נתנה תוקף" או "ובכן תן פחדך…" או לתקיעות החוזרות. בוודאי ובוודאי שהיה עלינו להתייצב לברכת הכוהנים.

מבחינתנו, הילדים, זה היה אירוע. הגדולים משכו מעל ראשיהם את הטליתות, כדי שעינם לא תראה את הכוהנים בברכתם כשפניהם אל המתפללים. בתוך האוהל החשוך הזה הוכנסו גם הילדים. וכאשר הגיעו לברכה השלישית,"וישמרך"- אני הרמתי את שולי הטלית. ראשית, רציתי לראות מה עושים הכוהנים, ואכן ראיתי אותם כשידיהם מושטות. התגרות טבעית של נער שרוצה לבחון מה יקרה אם הוא עובר על טאבו. מיידית, מאומה לא קרה. אשר לעתיד, אפשר עוד לבקש סליחה ומחילה ולהכות על חטא.שנית, היה חנוק שם בפנים בתוך הטלית, הוא הריח מיוֹשֶן או מזיעה , והיה צורך באוורור. כאשר הגיעו לתפילה "עלינו לשבח…", חשו המבוגרים מעין הרפייה והקטנים ראו את קצה המנהרה. מוסף של ראש השנה היה עניין ארוך מאוד, מענה יותר מאשר מהנה, אף שזה לא היה יום כיפורים שהמרכיב הסגפני שבו הוא מן המרכיבים העיקריים.

גזר הדין.

הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים הם, כידוע, עשרת ימי התשובה. למעשה מדובר בשבעה ימים נטו, לרבות צום גדליה. בימים אלה המלאכה לא מושבתת, אלא אם כן שבת נכנסת באמצע. אולם לפי ההתרשמות שלי, ראשם של היהודים לא היה פנוי לענייני חולין. חשנו זאת במשך היום ובשעות הלילה ועם שחר כאשר נערכו תפילות הסליחות. תשומת ־הלב שלהם כפרטים וכקהילה הייתה נתונה כלפי מעלה. המתח הלך וגבר ככל שיום הדין התקרב. אמנם לפי המסורת יש אפשרות לערער על גזר־הדין עד לשמיני עצרת, אך הכול יודעים כי יום הכיפורים הוא "היום ייכתב בספר הזיכרונות, החיים והמוות…"

הכול גם יודעים כי תרנגול הכפרות אינו איזה כפיל שאפשר לשלוח אותו לחזית הפרוסית תמורת כסף ולשבת בבית ולחכות עד שהעניין ייגמר. אין כאן שום "במקום" והמטלה היא כולה עליך. בגמר הסעודה המפסקת, ניגשנו לסבא והוא שם את כפות־ידיו על ראש נכדיו ובירך אותם בברכת "ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה" ועוד תוספת בלתי ברורה. אחר־כך הוא לבש את ה״קיטל", זאת כתונת המשי הלבנה שהצווארון האליפטי שלה שזור חוטי כסף וזהב. היהודי מתייצב בפני בית־דין של מעלה כאשר הופעתו החיצונית מכובדת כיאה וכנאה בערכאה העליונה. המתח הזה באוויר וההכנות והתמליל של הפיוטים והתפילות בהכרח משפיעים על נער ומטילים עליו אימה. ובעת תפילת "כל נדרי", אתה מבקש בכוונה גדולה שלא רק הנדרים, השבועות והחרמות יבוטלו, אלא כל מיני מחשבות מזוהמות, וכל מיני כוונות זדון, כלפי הפרט, לרבות סבתא, חוינאצקה-האומנת ואחרים, וכלפי הכלל, שיימוגו ולא יהיה להם זכר. כל זאת תוך תקווה סמויה שאחרי יום הכיפורים אפשר יהיה לפתוח מחדש את פנקס האשראי. אמנם אבי הפנה אותי לכלל ש ״אחטא ואשוב, אחטא ואשוב" (כלומר, בכל פעם אחטא מחדש ואחזור בתשובה) אינו נסלח, אבל הוא היה חייב לומר זאת. הניסיון לימד שאפשר ואפשר.

אם את תפילת ראש השנה ניתן למדוד באורך, הרי שתפילות יום הכיפורים לא ניתנות למדידה. הצום והתפילות הם מקשה אחת, מסכת אחת שנמשכת מעת לעת, כלומר עשרים וארבע שעות. המחמירים והמהדרין אינם הולכים לישון בלילה, אלא נשארים בבית התפילה מצוידים בפיוטים לרוב, בטבק הרחה ובטיפות ולריאן (למקרה של התעלפות). אלה גם אינם זזים מכותלי בית־הכנסת, אלא לשם עשיית צרכים דחופים. אנחנו, הצעירים, גם הלכנו הביתה וגם חטפנו איזה ביס,אם כי השתדלנו להמשיך בצום כמיטב יכולתנו, כדי להידמות לגדולים.מאותה סיבה, כאשר הגיע פרק ההכאות "על חטא" השתדלנו להכות חזק ככל שהאגרוף הקטן היה מסוגל להרביץ והחזה לספוג. זאת, תוך הצצה על הסביבה הקרובה, לראות כיצד היא מכה את עצמה. כך עברנו את כל מסכת האזהרות, הטיעונים, התחינות והתקוות, כשנטתה השמש לפאתי מערב והתקרבנו לקו הגמר, לתפילת נעילה. הנה הקטע שנגע לנו: "אתה נותן יד לפושעים וימינך פשוטה לקבל שבים" והרפורמים ודאי אומריםwe are comming, we are comming. וכאשר שומעים את בעל התפילה קורא בקול גדול "ויאמר אדוני סלחתי כדבריך", מגיעים לקתרזיס, לפורקן מן שמיא, לשיא ההרפיה. כל השאר הוא אנטי־קליימקסי, לרבות תקיעת השופר. אנחנו אחרי הסאונה הקדושה, צחורים כשלג, טהורים כזוהר הרקיע. וכך באמת הרגשתי.

מתוך "גשר של נייר"- משרד הביטחון ההוצאה לאור 1995 מהדורה דיגיטלית הוצאת ניב 2021"

אומה בנהי.

אין דבר נוראי יותר משכול. מידורו ,ניצולו למטרות פוליטיות רעילות, וקידומו ב"רייטינג"  -הופך אותו לפולחן פאגאני.

במאמר ב"הארץ" ( 27.8.21 ) תחת הכותרת: שיחת הטלפון שלא הייתה צריכה להתקיים.  מתייחס אהוד אלומרט לאותה שיחת טלפון בין ראש הממשלה נפתלי בנט לבין אביו של הלוחם בראל חדריה שמואלי, כשרה"מ התבלבל בשמו של בראל.הטעות  זכתה להדים ללא כול יחס לאירוע  ובעיקר מצד אלה שהשתלחו בבנט בצורה גסה ומעוררת סלידה. אבל לא זה גרעין הנושא שמעורר אולמרט. הוא מצוי בפסקה הבא: "ההרגשה של קברניט שהוא חייב להתקשר למשפחה מיד עם התרחשות האירוע,מסמלת מפנה מסוים בסדריי העדיפויות של התנהלות החברה שלנו. כמה שיחות טלפון כאלה נעשו  לבני משפחתו לאזרח של אזרח שנפגע מפעולות טרור?" ואולמרט מרחיב את יריעת הדוגמות.

לאחר שקראתי את הכתבה ניגשתי למדף הפוסטים שלי שמחכים להגשה כשיש חלון של הזדמנות. הנה זאת נקרתה .הנה הפוסט לפני שעבר עדכונים:

המשורר האנגלי בן המאה ה-18, אלכסנדר פוֹאוּפ ,במסה " על הביקורת"  ,כתב For fools rush in where angels fear to tread .  . לאמור " אווילים פורצים למקום שמלאכים נזהרים מלרחף בו." דומני שכבר ציטטתי אמירה חכמה זאת, שכן לא חסרים מועמדים לפורצים האלה.

ערבה בוכייה בבית קברות.

האמירה הזאת שייכת לדעתי, בין השאר, לעיסוק תקשורתי ופוליטי בשכול, וזאת גם לאדם כמוני שהוא כול כך למוד שכול. שכול הוא דבר נוראי ושכול של הורים על ילדיהם אין דבר נוראי ממנו. בדרך כלל העיסוק בשכול בצורה של הנצחתו למען יזכרו הדורות הבאים, מיושם לאירועים גדולים, מהם לגבי אלה שנופלים במערכה על ביטחון המדינה. אלה חיילים שהמדינה שלחה אותם לחזיתות ולמקומות תורפה אחרים כדי שיגנו על המדינה ועל העם היושב בה גם במחיר של אובדן חיים. לכן ראוי גם ראוי שהחברה תזכור אותם, כאמור, בצורה כזאת או אחרת של הנצחה שיש בה כבוד ויקר. זה אמור לגבי אישים גדולים שעושים היסטוריה, במידה זאת או אחרת.

מעבר לזה קיימת ההנצחה הרגילה היומיומית למי שהלך לעולמו והיא  שעל קברו מציבים מצבה שהיא ההנצחה למשפחה ולמקורביה .נוסף על זה חוגים ,מוסדות ,עמותות וכיו"ב עוסקים בהנצחה בדרכים שונות, בצורות שונות, ובהיקפים שונים.

בסוגיה שבה עוסק פוסט זה  בעיקר,מדובר בהרוגים,בנספים,בנרצחים, או בכול צורה אחרת של מוות, כאשר  השוני בהתייחסות  לא שייך למידור על בסיס טיבו של המוות אלא בין היתר הכָּמוּת,הנסיבות והמקום . לאמור אם  בכול יום נהרג אדם בתאונת דרכים, אנו נקרא,נשמע או נצפה- בתקשורת בידיעה קטנה אם בכלל.  אם  חלילה בתאונה אחת ייהרגו שבעה בני אדם זה יהיה סיפור גדול. מצאתי תימוכין להיבט זה. במכתב למערכת "הארץ" (5.5.2021 ) כותב אבי אלבאום, אב שכול בהתייחסות לאבל על הנספים באירוע בהר מירון "עם כול הכבוד והכאב,ישנו אסון ארוך ומתמשך,אף הוא מקורו ברשלנות מתמשכת,שהתרגלנו לקיומו והוא אינו זוכה ליום ציון- הקטל בדרכים."

ואכן, כאשר ב"הילולת רבי שמעון בר יוחאי", בהר מירון נספו מחנק של המון דוהר קרוב לחמישים בני אדם, ראש הממשלה ,ביבי נתניהו, הודיע כי יבקש להכריז על אבל לאומי והממשלה אישרה זאת .מדובר באירוע ציבורי, עם מעין גושפנקה ממלכתית, אבל גם היבט פוליטי  לא מבוטל. ואני תוהה  האם יש אמות מידה להגדרת אירוע כ"אבל לאומי"

אבל  יש היבט אחר והוא שהביא אותי לכתוב את הפוסט הזה.אינני בטוח אם הוא היה זוכה לפרסום באמצעי מדיה אחר בגלל "תקינות" אני לא מצרף לזה "פוליטית", כי היא חברתית ביסודה,אף שבהיבטים אחרים של הסוגיה שבה אגע להלן, רגישות זאת לא קיימת. ואם כבר- יש הבחנה באזכור של מי שנפגע בפעילות טרור למי שנרצח מסיבה זאת או אחרת. לראשון בדרך כלל יוסיפו ז"ל- זכרו לברכה. לשני לא יוסיפו מאומה. מדוע מי שנהרג בתאונה בשטח ישראל לא זכור לברכה ואילו מי שנפגע על ידי מכונית של פלשתינאי כן זכרו לברכה.מדוע חייל כן ואזרח לא.פרח טיס מקבל פרסום גדול יותר מאשר טוראי רגלי.

להרחיק את השכול מן הרייטינג.

בטור הביקורת על משדרי טלוויזיה ב- 25.2.2021 רוגל אלפר מתייחס לריאיון בערוץ 12 בתכניתה של סיוון רהב מאיר עם  יעל אטיאס  נערה צעירה שאביה  בן 42 נפטר מ"קורונה". לאחר התיאור הטרגדיה שפקדה את הילדה  כותב אלפר:"קשה להגזים בהשלכות מות אביה בדמי ימיו על נפשה ועל חייה. ואיך התחילה סיוון רהב מאיר את הריאיון?" מה שלומך?"- היא שאלה. "בסדר, ענתה הילדה ."ספרי לי על  אבא שלך" ביקשה המראיינת. "מה למשל?" תהתה הילדה. בואו נקרא לזה  פדופיליה תקשורתית. ניצול לרעה של קטינים לצרכי העלאת אחוזי הצפייה"- כותב רוגל אלפר.

אשר לפדופיליה איני בטוח אם זאת הגדרה נכונה כי יש ניצול לרעה גם של מבוגרים. אז איך נקרא לזה? אבל לגבי המניע של הרייטינג -זאת אמת.

אשר לזיכרון באופן כללי, אני חוזר ומדגיש שהרעיון לעצמו לא רק שאין בו פסול אלא  הוא מבורך.הרי יש בו ,בזיכרון צד של למידת לקח. למשל. כמה טוב היה אילו בכול עשרים קילומטרים של  כבישים היה תלוי  איזה רכב מרוסק ועליו כתובת  אדומה כמה קיפחו את חייהם באסון זה. מיזם של  משרד התחבורה שלנו שלא עשה די למנוע תאונות דרכים . העניין ,כפי שציינתי, הוא בכך שניתנת פלטפורמה תקשורתית לסוג מסוים של הרוגים ולא לסוג אחר.

במוסגר יצוין כי לעתים במשדרים שונים של הטלוויזיה המסחרית, כפי שאני מרבה להזכיר, יש טשטוש  בין משדרי פרסומת לבין פרסום. ככה למשל מִשדָרים שונים שמוקדשים לדברים בני קיימא כמו דירות ועיצוב דירות, אבזרים לדירה וכיו"ב ,אינך יודע מה מידת הפרסומת המסחרית מאחוריהם. וזה לצערנו חל על נושאים רגישים כמו החיים עצמם. ביידיש זה נקרא "איין געדינקעקנר קדיש"- קדיש  שָכוּר. אפשר לכתוב גם "סָחוּר"

בוודאי שכול תכנית מושפעת מגורם כזה או אחר, כמו שדולה, עמותה, חבר וגורמים אחרים כמו מה  הוא in ומהו out .אבל כאשר מדובר בשכול ואובדן חיי אדם יש לנהוג באמת מידה שוויונית, ככול הניתן, אלא אם מדובר באדם מפורסם מאוד בתחום זה או אחר. כבר ציינתי בעבר לשבח את הטור של עופר אדרת ב"הארץ"- אחרי מות. מעבר לזה מידור של נפטרים יש בה אפליה וזאת לא אפליה של המדינה. היא- ייאמר ,שלא בזכותה, נוהגת באפליות מסוג אחר. אבל גם החברה היא שמשפיעה ומושפעת. ואם היא רווחת בחברה ,הרי זה בשל החשיפה התקשורתית שהיא אשר קובעת מה ומי ראוי .לאמור מי יזכה להיכנס לדלת הפרסום ומי לא .אם לא בחייו אז במותו.

במאמר בעיתון "הארץ"(  25.11.20 ) בשם "ממרומי קדושתי", אבי יעקבי, אב שכול ,מתייחס להדים שעוררו תומכי ביבי כאשר גידפו את משפחת פארקש , משפחה שכולה,שבֵּיתה נמצא סמוך לביתו של ראש הממשלה בקיסריה. זאת משום שהיא ארחה אי אלה מן המפגנים נגד ביבי.בכל הקשור ל"קדושה" כשמדובר בחללים, יש לדעתו כמה דרגות "קדושה".הוא קובע כי "עטרת הקדושה היא כלי להשתקתנו. מי יצעק  למראה מה שקורה במדינה שלמענה נהרגו ילדינו.אם לא אנחנו".

ואם היה צורך בתזכורת לניצול הציני והבזוי של שכול מצאנו אותו בנסיבות מותו והלווייתו של בראל חדריה שמואלי, שבו פתחתי את המאמר. הדברים שהוטחו נגד אישיי מדינה וביטחון היו החוליגאגזים והבריונות הפוליטית  בשפלתם. אבל מי שהיה המקור  לתשליל הזה מלכתחילה היו אותם אישי מדינה וביטחון החל ממרום בית הנשיא ועד אחרון המשרדים. משהו שלא ראינו אפילו לא במלחמת יום הכיפורים ובוודאי לא במלחמת העצמאות. שיטפון זה של הספדים עם כול הכוונות הטובות, העלו את הקרבן לדרגת קדושה .יתרה מזאת גם אמצעי המדיה במעקב אחר מצבו של מי שהוגדר "פצוע אנוש"- הרבו לדווח על כך ,ודיווח מתמשך של המדיה עושה את שלו. "הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות"- אומר הפתגם  הידוע. המדיה הרי קבעה כי  פרשת בראל חדריה שמואלי תהפוך לפרשת  אלאור אזריה- חלק ב'.  ניבאה וקיימה.the media was the massage-"כפי שחשפנו כאן לראשונה ב"כאן 11 ".

ויש עוד היבט חשוב והוא היסטורי. העם היהודי במהלך היותו בפזורה במשך אלפיים שנה ידע שכול ,בין היתר של חיסול כמעט מחצית ממנו בשואה. הוא יָדָע שכוֹל החֵל מראשית העליות לארץ, בתקופת המנדט הבריטי,במלחמת העצמאות ומלחמות אחרות. בכול אלה כבוד הנצחה במקומו קיים. אך אומה שחפצה חיים  צריכה לנהוג מידתיות בכול הנוגע לנספים בצורה כזאת או אחרת, במקרה כזה או אחר .לא צריכים להיות מלאכים עם כנפיים כדי לרחף. אלא ללכת בזהירות ובכבוד בצִלָם של אלה שהלכו מאתנו.

כול יום הוא יום מתאים לחשבון חפש ובוודאי שכך ערב ראש השנה.

האויב הסמוי.

חיזוק כוח המשטרה לטיפול בפשיעה במגזר הערבי, לא תביא מזור אם לצדה לא תשוקם התשתית הכלכלית- החברתית הרעועה שהתופעות שלה היא עוני, מערכת ערכים רעועה או ניכור, והעדר משמעות בחיים.

במאמר תחת הכותרת Loneliness is breaking America  – הבדידות שוברת את אמריקה -מקדישה  פרשנית דעות בכירה של העיתון "ניו יורק טיימס" ,מישל גולדברג, (19/7/2021 )מאמר שעוסק בצדדים הקשים של הבדידות. היא מביאה מחקרים שמלמדים  כי התמיכה בדונלד טרמפ ובתנועות בדלניות שהפיצו שקרים ברשתות החברתיות מקורה מצד אחד מהעדר קשרים חברתיים ומאידך הצורך הנפשי להשתייך.

בכמה  הזדמנויות ובהקשרים שונים הערתי בעבר כי "הכפר הגלובאלי" הוא המצאת המדיה שאומצה על ידי הרשתות "החברתיות". לא זו בלבד שהקומוניקציה האוניברסאלית לא הגבירה את הקשר האנושי, ליתר דיוק הסולידאריות הבינלאומית ,אלא, בהיותה כאילו חלופה לאינטראקציה, היא הגבירה את הניכור.היא גילתה בין היתר שיש קומץ אנשים בעלי הון ששולט בעולם ויש כל השאר שנמצאים למטה בגובה כזה או אחר,ליתר דיוק בעומק כזה או אחר.זה עולם קוטבי מנוכר, פגע סביבתי מסוג אחר ולא פחות חמור ממנו."כּפוֹר גלובלי", הוא מונח הולם יותר. וכאשר מדובר בחברת הטרוגנית, כזאת שבארה"ב  ואצלנו, והבינאום והנדידה המהירה של הדור הצעיר פרקו את  השבט, ליתר דיוק התא המשפחתי, האדם מרגיש בודד. וכאן מתהווה ה"חור השחור" שבו מסתתר האויב הסמוי שאורב לחיים חסרי משמעות.

משמעות בחיים.

במאמרה של מישל גולדברג מובאות דוגמאות מאנשים, מבוגרים וצעירים שמצאו  מקלט ברשת גזענית  בבריחה מן הבדידות. והמסקנה שלה היא "שאם תיתן לאנשים משמעות לחיים, הם יתנו לך הכול" .אכן הסוגיה  של משמעות בחיים אינה חדשה. היא עתיקה כמו החיים עצמם. המנטרה של משמעות לחיים  תקפה היום יותר מתמיד.  מי שעיצב אותה כתחום מחקר הוא וויקטור פרנקל .

פרנקל פסיכותרפיסט,פסיכיאטר ונוירולוג-יהודי היה אסיר  גם באושוויץ. ביטוי לכך אנו מוצאים בספרו שראה אור לאחר השואה בשם :"האדם מחפש משמעות".או בשם המלא: מבוא ללוֹגוֹתֶּרָפיה: האדם מחפש משמעות: ממחנות המוות אל האקסיסטנציאליזם. על רגל אחת -השיטה שפיתח פרנקל מבוססת על חוויותיו במחנות הריכוז ועל התמודדותו עמן, ומבקשת לתת מענה לשאלות הקיומיות האישיות והאנושיות שנשארו פעורות בנפשם של רבים לאחר זוועות  השואה,ואלה אצל אלו שחוו אותה על בשרם,וגם אצל בני התקופה ועבור דורות  הבאים.

כמי שחווה נסיבות דומות בגיל צעיר יותר מאשר ויקטור פרנקל   וכפועל יוצא, אנשים כמונו אשר לא היו מספיק בשֵלים, לא בגיל ולא בתחום הנפש, לצקת את אותן "חוויות" לכלל תורה קיומית, קראנו לכך "תעצומות הנפש".לימים עד כדי כך הושפעתי מתורתו של פרנקל שברומן, סמי תיעודי, סוגיית המשמעות בחיים עוברת בסיפור לכול אורכו." כמו פרנקל, הוא( הגבר במרכז העלילה)  מעדיף את האדם הייעודי, הקובע לעצמו מטרות ברורות בחייו, חותר להגשמת מטרותיו ואינו מסכים שגורלנו נקבע מראש ושאין לנו הרבה שליטה עליו- התודעה של הנשים בחייו"-   (מתוך המבוא של שושי בריינר "כמו פרש קווקזי"- הוצאת גוונים 2015 מהדורה דיגיטלית הוצאת "ניב" 2020)

החממה.

אתייחס  בקצרה לדוגמה מקרב שכנינו הפלשתינאים ביהודה ,שומרון ועזה. מה מביא נערה מתבגרת לשאת סכין בתיק, בין אם הכוונה היא לעשות איזה פיגוע ובין אם לאו? איש לא שלח אותה לבצע זממה. רע לה  במצור שהיא נתונה בו, ברמה כזאת או אחרת, בנסיבות הקשות של הסביבה, משפחה שמרנית, ונוסף על כך-אולי אהוב לבה שעזב אותה לטובת חברתה. מה שהיא מרגישה הוא ריק אחד גדול. היא לא מחבלת מדופלמת. היא צעירה ללא משמעות בחיים. וזה שמביא אותה לשים את הסכין בתיק ואפשר להוציא אותו מן התיק ולנפנף בו או אפילו לפגוע .הסיבה והפועל היוצא הם העדר משמעות בחיים כפי שהם ומילוי החלל במשמעות אחרת. העדר משמעות בצורה כשלהי מוצאת ביטוי בצורה שונה ובדרגה שונה, בקרב רבים מן הדור הצעיר גם בישראל שזקוקים לצבוע את החיים שלהם באפרוריות הערכית שהולכת ומשחירה. לא עד כדי נטילת סמים אוֹפיוֹאידים אלא משהו כמו סמים פסיכו אקטיביים למילוי החלל.

בהקשר זה אני מתייחס בפשיעה הגואה במגזר הערבי לממדים מפחידים. לפי נתונים רשמיים שפורסמו, מספר הנשים והגברים הערביים נרצחו מתחילת השנה הזאת הוא 78 ומאז שכתבתי את הטיוטה הראשונה לפני כשבועיים, מספר הנרצחים עלה בשבעה ובהגהה נוספת- בשמונה ומשלשום- בתשע. הפשיעה במגזר הערבי,  כמו כול פשיעה, לא צומחת בשדה בור.לפני כמה שבועות נחנך במשטרת ישראל  אגף "סיף" שאמור לתת מענה לפשיעה לסוגיה ברחוב הערבי  ובראש וראשונה למנוע את הפשיעה.אבל הכול יודעים, לא רק מומחים לדבר כמו קרימינולוגים, משפטנים,עובדים סוציאליים ומחנכים, כי הפשיעה במגזר הערבי, כמו פשיעה בכול מקום בדרגה כזאת או אחרת שורשים כלכליים,חינוכיים,תרבותיים לה.

טיפול רוחבי.

מסיבה זאת התפקיד שאמור למלא האגף החדש במשטרה, יטפל בבעיה במישור הפלילי ובמקרה הטוב יטפל בה ,כאמור, בהיבט ההרתעתי.אבל זה יהיה טיפול זמני- treatment  בשפת הרפואה ולא cure- ריפוי.זה שייך לא רק למשרד לביטחון הפנים אלא לכמה משרדים- למשרד לשוויון חברתי, לחינוך, לתרבות,ובעיקר למשרד האוצר שצריך לממן את ההוצאות הכרוכות בטיפול שורש במגזר הערבי.מערכת החינוך, הבריאות, צרכי האוכלוסייה בתחום הדיור ובראש וראשונה הצרכים של הדור הצעיר. כאן שורש הבעיה. הבעיה היא ,כאמור,רחבה יותר, לאומית יותר, אבל במגזר הערבי היא אקוטית יותר.הפשיעה שני פנים לה.אחד.האדם מוצא בה מקלט מן האומללות שבה הוא נתון כתוצאה ממשפחה מפורקת,או משפחה קנאית פטריארכאלית, מעוני,מפגיעה מינית, וכיוצא באלה תופעות שרווחות בכול החברות לרבות במגזר הערבי שהוא מגזר מקופח. הפן השני הוא השייכות. אתה שייך למשפחת הפשע עם "אחים" לפשע ויש איזו  "אב המשפחה" שדואג לאנשיה ויש "משמעות לחיים".

לאחר שלינוי אשרם זכתה במדליית זהב באולימפיאדת טוקיו, פנה אליה ראש הממשלה, נפתלי בנט ,שתפעל במערכה בקרב הדור הצעיר למען קבלת חיסון. ראוי היה שתפעל במערכה למען הקמת מועדוני ספורט במגזר הערבי, דרך משל. זה ענף כיום שהוא במסגרת קהילתית חיובי בתחומים אחרים. קחו את הגאווה שמביאים "בני סכנין" לקבוצה שלהם.וזאת אינה מנותקת מן ההתפתחות הכלכלית,חברתית,תרבותית של העיר הזאת. או הפועל קלנסווה. באיכות החיים בקלנסווה שבשרון חל שיפור ,חזותי לפחות. זאת, לעומת המראה שהרתיע אותי לפני כמה שנים כאשר ביקרתי במקום והוא נראה בעיניי דומה לחאן יוניס, וכתבתי על כך פוסט. אני מניח כי הכדורגל היה אחד הגורמים לשיפור בכול הנוגע לאווירה ולסולידריות הקהילה. נוער ששואף לעסוק בספורט בדרך כלל לא יימשך למעשים פליליים.

הפועל קלנסווה. צילומים: איתי חליפה, פייסבוק נבחרת קלנסואה.

אביא מקרה מארץ הכדורגל –אנגליה. בשנת 1979 הייתי בשנת שבתון בלונדון, תוך מגמה להשתלם בענף של הסרט התיעודי, שבו עסקתי באותה עת .חלק מן הזמן הייתי ב"טיימז" ,לימים חלק מן הערוץ המסחרי ,וחלק עם ה- בי.בי.סי ,שרות השידור הציבורי. יצאנו לצלם כדרוגל בעיירה קטנה בפאתי לונדון. הקשיתי מדוע ספורט שייך למחלקת התעודה ולא למחלקת הספורט, שהיא די גדולה ב-בי.בי.סי. על כך ענה לי המפיק: "כדורגל בקהילה הזאת הוא לא רק עניין ספורטיבי. הוא עניין חינוכי, הוא גורם לסולידריות ,למורשת, לגאווה קבוצתית  שלא לדבר שהוא מרתק את הנוער בשעות הפנאי שלו. זה סרט תיעודי לעילא."

מה שבעצם המפיק אמר לי הוא ,שבמקרה זה- הספורט, ליתר דיוק הכדורגל הוא שנותן משמעות לחיים לא רק לנוער אלא גם לסביבה. לכך צריך לשאוף במגזר הערבי.תנו להם תמיכה ואולי הם יחזירו מדליות. אבל וודאי יביאו גאווה לקהילה.

הכדורגל הוא רק דוגמה אחת. הטיפול בתחום הזה, יכול לשמש פיילוט, אם דרוש כזה, למקומות אחרים ולתחומים אחרים.זאת הזדמנות שממשלה אשר חרתה על דגלה את הטיפול בנושאי פנים שפחות שנויים במחלוקת,יש לה חלון של הזדמנות לממש את המשימה החשובה הזאת לאורכה ולרוחבה של המדינה ובעיקר בקרב ציבורים שקופחו עד כה- בכל המגזרים .לתת משמעות לחיים שלהם  שבלעדיה -האדם בכול הזמנים היה אובייקט לסבל,ומיאוס בחיים ,ובימינו כשהפערים החברתיים והכלכליים הולכים וגדלים- על אחת כמה וכמה.

.שנה טובה.