פולין אכן הונתה אותנו- לא רק בטיוח שבתיקון החוק השערורייתי.

 במודעה שמתפרסמת היום על ידי ראשי ממשלות פולין  וישראל  אין זכר לנושא של הרכוש היהודי הרב שפולין מחזיקה בתוקף חוק נאצי.

 כמה וכמה פוסטים שלי הוקדשו לנושא הרכוש היהודי הציבורי והפרטי בפולין, אשר לפי הערכות שונות נאמד בעשרות מיליארדי דולרים, שכן יותר משליש מכלל  הנדל"ן במדינה זאת היה שייך ליהודים. באחרון שבהם ציינתי כי להערכתי החוק הפולני לגבי מצבם של הפולנים בשואה חוקק לא רק כדי לטהר את הפולנים אלא כבסיס לבקשת פיצויים מגרמניה,שלא רק היהודים סבלו אלא גם הפולנים. ובכך עוסק בין השאר החוק, ובעניין זה אין לנו כל השגות. והנה  לאחר שהפרלמנט בפולים תיקן, במקצת ולא במהות, את החוק הזה,לצערי בברכת ראש ממשלת ישראל, מיד אחרי כן באה הודעתו של ראש ממשלת פולין על הפיצויים שפולין תדרוש מגרמניה.

אכן הנאצים  ראו בעם הפולני את האויב מספר שתיים,לאחר היהודים. ונכון שפולנים רבים, אנשי אליטה, כמורה ואחרים נעצרו, נכלאו, הוצאו להורג בירי או בתליה. הפולנים הם היחידים שעמדו בגבורה  עילאית במשך שבועות בשערי הבירה וורשה לאחר שהפנצרים הנאציים הסתערו עליה וה"שטוקות "הפציצו אותה ללא הרף. מכאן שלפולין חשבון ארוך עם גרמניה. אך טהור שרץ אחד אינו הופך שרץ אחר לכשר.

מדינה שסבלה מעוולות צריכה להימנע מהם כלפי מדינות או עמים אחרים. וכאן החטא של הפולנים הוא כפול. היו מהם ולא מעטים שהתנכלו ליהודים במהלך המלחמה, פגעו בהם , הרגו,בזזו , נתצו מצבות של בתי עלמין יהודיים לצרכני בנייה וכיוצא באלה פשעים .והיו רבים שלאחר המלחמה השתלטו על רכושם. בעידן הקומוניסטי זה קרה בחסות המשטר שהלאים את כול הרכוש הפרטי. וזה קרה לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי כאשר ממשלת פולין  אימצה-הלָכה למעשה- את חוקי נירנברג הנאציים וממשיכה להחזיק ברכוש יהודי. רכוש זה,בעיקר מבנים, מוסדות ונדל"ן מסוג אחר הווה יותר משליש מן הנכסים האלה בפולין. בעירי -זדונסקה וולה שני שלישים מן הנדל"ן היו בידי היהודים. הארנונות שלהם, סייעו בייסוד העיר הזאת ולאחר מכן כיסו את  כול ההוצאות המוניציפליות שלה.

ממשלת פולין, זאת כמו הממשלות לפניה עשתה  הכול כדי למנוע החזרת הרכוש. הדבר הראשון היה שלילת אזרחות מילידי פולין אשר עד לשנת 1951 קבלו אזרחות  זרה או  לחמו בצבאות זרים. זה חל אוטומטית על  ה"פולקסדויטשים"( גרמנים ילידי פולין ) שבמלחמה קבלו אזרחות גרמנית ואף לחמו בצבא הנאצי, ועל שרידי השואה, שרובם באו מפולין ואם היו בגיל גיוס- רובם- שרתו בצה"ל.

רחוב בזדונסקה- וולה. כמעט כול המבנים היו שייכים ליהודים.

ככה  בחבילה אחת-נאצים ויהודים, כשהמטרה היא לא רק שלילת אזרחות אלא גם  שלילת זכות הרכוש. אחר כך חוקקו עוד חוקים למיניהם שמטרתם אחת ויחידה והיא למנוע החזרת רכוש. ואם החוקים לא כיסו את המעשים הנלוזים האלה הומצאו ככול מיני שיטות ,נכלוליות ,אשר המכנה המשותף- הנמוך- שלהם היה מניעת החזרת רכוש יהודי. בהתחלה נושא זה הביא פרנסה לקבוצה של עורכי דין פולניים, אשר חלקם האמינו שניתן לעשות משהו אך הרימו ידיים, וחלקם ידעו מראש שאין סיכוי אבל הרוויחו את הכסף. במשך שנים טיפל בכך ארגון איל"ר- ארגון יהודי עולמי להשבת רכוש. נפתלי לאו- לביא מי שכהן שנים רבות כסגן יו"ר העולמי של איל"ר, והיה פעיל מאוד  במגעים עם ממשלות פולין, ארץ שבה נולד,אמר לי בשעתו כי ממשלות פולין נהגו בנו בכחש ובמרמה. לי הוא לא חידש הרבה.

טענתי, ואני טוען גם כאן ,כי לממשלות פולין היה שותף בעוולה זאת, בשוד הזה לאור היום- כול ממשלות ישראל ללא יוצאת מן הכלל .אלה עשו- כלום. אלא שלממשלה הזאת, באותה הזדמנות שבה היא ניהלה מאבק צודק נגד החוק השערורייתי הפולני, הייתה צריכה להתייחס גם לעוול של נטילת רכוש, אשר רוב הבעלים באו לישראל, אף שמהם  נותרו רק מעטים. בריאיון ברשת ב' בעקבות תיקון החוק הפולני אמר הפרופסור יהודה באואר כי "הפולנים הונו אותנו,סובבו אותנו על האצבע ואנו הסכמנו לזה. זאת מכיוון שלמדינת ישראל חשובים היחסים הכלכליים,ביטחוניים פוליטיים עם פולין משל עסק קטן כזה כמו השואה".הוא חזר על זה ברשימה אתמול ב"הארץ" ובכן,  פרופסור נכבד- הם עשו זאת  גם לגבי הרכוש היהודי הגדול של היהודים בארצם, ובשל אותן סיבות.

אין בכך כדי להמעיט מחשיבות הקשרים עם פולין כמדינה ועם העם הפולני. אלא שבאותה הזדמנות חייבים להזכיר להם כי סוגיית הרכוש היהודי היא על סדר היום. יש שתי כתובות שראויה פניה אליהם. הראשונה היא ממשלת גרמניה, שהיא כמו פולין חברה באיחוד האירופי. שברלין תָּתּנֶה מתן פיצויים לפולין בהחזרת רכוש יהודי ליורשים או למדינת ישראל. הגורם השני הוא וועידת התביעות, אשר עוסקת בנושא, לאחר שאיל"ר- ארגון יהודי להחזרת רכוש נכשל במאמציו כול השנים .ויש כמובן עוד אי אלה שאריות של ארגונים יוצאי פולין שמן הראוי שגם הם ישמיעו את קולם- אם עדיין יש להם.

איגוד השידור האירופאי לעזרת התאגיד

תכניות המיזוג של רשת וערוץ 10 והאירוויזיון הם שעת כושר לתאגיד שאסור להחמיצה.

 לנוכח המסתמן ,שתוגש הצעת חוק לתיקון חוק תאגיד השידור הציבורי וביטול הפיצול בין החדשות לבין התאגיד יש לפתוח במערכה בכול הזירות לא רק כדי לקֵָּבֵע את המציאות שבה החדשות והאקטואליה הם חלק בלתי נפרד מן התאגיד אלא , במהלך התיקון, למנוע הכנסת נברנים פוליטיים שיצמצמו את האוטונומיה של התאגיד. אילו ניתן היה הייתי ממליץ להחזיר את האגרה. היא אינה מכבידה על ציבור הצופים, היא תקל על האוצר ובראש וראשונה היא תחזיר את מנית הבכורה לציבור. במציאות הקיימת האוצר הוא שמקיים את התאגיד.

השינוי בעמדת הממשלה, קרי בעמדת ראש הממשלה בא לידי ביטוי במפגש ביום ג' השבוע בין ראש הממשלה, שר התקשורת, שרת התרבות והספורט, שר התיירות, והיועץ המשפטי לממשלה בדיון בנושא. לפי הפרסום, היועץ המשפטי, אביחי מנדלבליט אמר בדיון כי חוק הפיצול עלול לפגוע בקיום האירוויזיון  בישראל.  ראוי לשים לב שכול הזיגזאגיות המבישה בסוגיית התאגיד היא אך ורק למען אירוע בידור – האירוויזיון- שהיא תארח השנה. ומה התאגיד והשידור הציבורי לעומת מינוף "הישג אדיר " כזה. מכיוון שאצלנו לפני שחדשה מתאדה צצה  חדשה- חדשה: ביטול הופעת נבחרת ארגנטינה בגלל נושא ירושלים, הוא שהפחיד את הממסד באיבוד קיום האירוויזיון בישראל. רמז גס  מאוד שבכול זאת ואף על פי כן, גורמים מחוץ לישראל יכולים אף יכולים להביא לשינוי במדיניות של ישראל.

כול הצלחה של מיזם, מפעל,ארגון או מוסד נובעת ברוב המקרים מצרוף  של שני גורמי יסוד. חזון, ניהול נכון וכוח אדם מקצועי מיומן שממלא את המשימה וגאה בה.  הגורם השני ,שהוא בלתי תלוי, הוא גורם של נסיבות מזדמנות .תאגיד השידור הציבורי אינו יוצא מכלל זה. אתחיל בנסיבות. האיירוויזיון.

 

מונטאז' על לוגו האיירווזיון 2018

מאז הוקמה רשות השידור  ועד לחיסולה לא זו בלבד שהיא הייתה חברה באיגוד השידור האירופי אלא שעד סוף שנות ה- 70 היה לה מקום של כבוד בארגון. איגוד השידור האירופי הוא הארגון הבינלאומי הגדול ביותר של  שרותי שידור ציבוריים בעולם. יש בו שבעים ושלושה  חברים מחמישים ושש מדינות. מכיוון שאיגוד השידור האירופי מאגד בתוכו  את  שרותי השידור הציבוריים ,החברוּת בו היא של גופי שידור שאינם מפוצלים בין תכניות לחברות החדשות, כמו בארה"ב או בשידורים המסחריים אצלנו. ואכן גם כאשר קמו לה מתחרים מסחריים כמו ערוצי "קשת" "רשת" ו"טל-עד" ,אשר נעלמה מן הזירה, רק  המוסד של השידור הציבורי הוא  הגוף היחיד אשר חבר באיגוד השידור האירופי.

איגוד השידור האירופי סייע בהקמת הטלוויזיה בישראל.

בן גוריון בהיותו ראש הממשלה התנגד, כידוע, להקמת טלוויזיה בישראל מטעמים חינוכיים, אף שבשלב מאוחר יותר בעת כהונתו הוא ראה גם את האלמנטים החיוביים שבה. לוי אשכול שבא כראש ממשלה אחריו היה תומך מוצהר בהקמת הטלוויזיה. בראשית שנת 1964 הכריז ראש הממשלה לוי אשכול בכנסת כי "הממשלה החליטה להטיל על 'קול ישראל' לעשות את כל ההכנות לקראת הפעלת טלוויזיה כללית בישראל וזאת אך ורק במסגרת תקציבו ותוך ניצול קשריו עם תחנות שידור בחו"ל"(קרי :איגוד השידור האירופי). מי שהיה מנהל קול ישראל באותה שנה, חנוך גיבתון, בסיוע מנכ"ל משרד ראש הממשלה טדי קולק, שצידד בהקמת טלוויזיה, בניגוד לבוס שלו,ושרות השידור היה בשליטתו, החליטו על כמה צעדים לקידום נושא הטלוויזיה. נשלחו שדרים לכמה מארצות אירופה בעיקר לאנגליה ולצרפת, כדי לעבור קורסים מזורזים לטלוויזיה. כמו"כ הוזמן צוות של איגוד השידור האירופי ה- E.B.U . כדי לבחון את התנאים להקמת הטלוויזיה בישראל. מכיוון  שצריך היה לשווק את רעיון הטלוויזיה לציבור, רעיון  שהיו לו מתנגדים לא רק בשלטון  אלא גם בעיתונות הכתובה, הרי צריך היה להמציא עילה לאומית . לפיכך נקבע  שהטלוויזיה תתרום לגָשֵר על הפער בתהליך מיזוג הגלויות. המהדרין אף הוסיפו את הגורם הערבי, לאמור לשדר לארצות השכנות שהיו להן כבר שידורי טלוויזיה.  אנשי הסוכנות היהודית תרמו אף הם לשיווק בקבעם כי זה  מדיום שיביא לתפוצות את בשורת המדינה הצעירה. זאת בשעה שהשידורים החיים הלווייניים עדיין היו רחוקים. אבל מי זה יבוא לעסוק בדקויות כאלה  כשמדובר במטרות נעלות.

וככה הגיעו לארץ באביב 1965 פרנסיס אנגרֶה מצרפת,איש התוכניות, פייר אמיליו גֶ'נריני מאיטליה, איש התחום הטכני  ובּו איזקסון משבדיה , איש החדשות.  ביוני 1965  הגישה הוועדה  טיוטת דו"חות והמלצות. בדומה לדו"ח אונסק"ו, דו"ח קסירר, שקדם לו, מצא צוות איגוד השידור האירופי שהטלוויזיה  יותר מכול  כלי אחר עשויה לגשר על הפער התרבותי ולסייע בתהליך מיזוג הגלויות בישראל.התרומה הראשונה של ה-אי.בי.יוּ למדיה בישראל.

צימוק קטן מהמלצות הוועדה. כמי שהיה באותה עת ראש מערכת "קול ישראל" בתל אביב, ומי שהשלים את לימודי ה-מ.א. באוניברסיטת ניו-יורק, בין השאר, בתחום הטלוויזיה, ריכזתי את עבודתה של הוועדה הזאת. את הדוח של ג'ריני האיטלקי תרגמה מזכירה דוברת איטלקית. כשראיתי את התרגום פרצתי בצחוק. היה כתוב שם בין היתר שבאולפן כזה דרושים "שני חדרים". לא הייתי זקוק להרבה זמן כדי לפענח את חידת ה"חדרים".Camera   באיטלקית היא חדר ואכן השם camera למצלמה נובע מאותו שורש כמו Camera obscura התא האפל ששימש גם כמצלמה.

מכול מקום המלצות הוועדה היו הבסיס לתהליך הקמת הטלוויזיה שנתיים לאחר מכן. ומי שעמד בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה ,פרופסור אליהוא כץ, ייחל שאת העזרה החיצונית הבסיסית נקבל משרותי שידור ציבוריים באירופה בעיקר מאנגליה, במקום אלה שקבלנו מן ה- C.B.S   האמריקאית המסחרית שאתה רשות השידור הגיעה להסכם ושאותה, כץ ,יליד  אמריקה, תיעב.

גופי השידור הציבוריים לא מפוצלים בין חדשות לתכניות.

במשך כול השנים היה שיתוף פעולה פורה בין רשות השידור לבין איגוד השידור האירופי הן בתחום האיירוויזיון ומשדרי בידור אחרים והם בתחום החדשות והאקטואליה. המשדר "רואים עולם", למשל, מקיים שיתוף פעולה פורה  עם חברות האיגוד בכול הנוגע להחלפת תכניות. בשנים הראשונות לקום הטלוויזיה היא קבלה מדי יום באמצעות הלוויין בעמק האֵלה  את האירועים המסוקרים  המרכזיים על ידי חברות האיגוד והיא שלחה את הצילומים של הכתבות המקומיות אם היה להן ביקוש . בשנת 1975 רשות השידור אף זכתה לארח בירושלים את הכנס  של מנהלי חדשות וספורט של איגוד השידור האירופי. מכיוון שאיש לא עשה עניין מן העובדה שזה יהיה בירושלים, ומכיוון שבכול העניין טיפלה  אך ורק רשות השידור, זה היה טבעי שהכנס יהיה בירושלים. מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן ומנהל החדשות, דן שילון הטילו עלי לתאם את הכנס. זאת בגלל היותי קודם לכן מנהל החדשות שהכיר את האנשים וגם מכיוון שהייתי פנוי להובלה. חברת "כנס" ארגנה את כול הצדדים הלוגיסטיים. לוועדה היו דיונים פוריים בירושלים. נציגות שלה התקבלה על ידי ראש הממשלה יצחק רבין ובסיור שערכו בארץ הם בקרו אצל שר החוץ יגאל אלון בקיבוצו גנוסר.

EBU+Rabin post 2

מימין רה"מ יצחק רבין- יועץ התקשורת דן פתיר .לידו מנהל חטיבת החדשות דן שילון. ימין בתמונה-צבי גיל. מפגש נשיאות מנהלי החדשות והספורט של איגוד השידור האירופי 1975

היסטורית, רשות השידור קיבעה את היותה אוטונומית כאשר החליטה בשנת 1969 על שידורי טלוויזיה שבעה ימים בשבוע חרף התנגדות הממשלה בראשות גולדה מאיר, מטעמים קואליציוניים. אשוב לנושא בקטע הסיום. לכן, תאגיד השידור הציבורי חייב לעשות הכול כדי לקבע באמצעות ההזדמנות של אירוח האיירוויזיון את היותו גוף ציבורי אוטונומי אף שהוא נתמך, לצערי, כספית, על ידי האוצר והוא וויתר על אגרת השידור . זאת היא הזדמנות בשביל התאגיד לנהל מסע הסברה ציבורי על הצורך בקיום שרות שידור ציבורי ואין זה משנה אם  האמצעי לכך הם המונדיאל, המשחקים האולימפיים או האיירוויזיון. בסוגיה זאת יש לה אוהדים  ועליה למנף הזדמנות זאת. אסור בהזדמנות זאת למנוע כול תיקון בחוק שיש בו זיקה פוליטית.

להיבט הזה ,שייכת הסוגיה גם לאפשרות שערוץ טלוויזיה, אף שהוא מסחרי, ייעלם מן האופק. או באמצעות מיזוג בין ערוץ 10 ל"רשת" או ,לנוכח האיום שאם המיזוג לא יצליח ערוץ 10 לא יוכל לפעול כלכלית וייסגר. שידור ציבורי אומר יציבות. הוא אינו קשור לא בשוק הפרסום ולא בגחמנות של פוליטיקאים. ויש לפָטֵש ולמָסמֵר תודעה זאת בקרב הציבור."כאן" לא הייתה  הכי מוצלחת, בלשון המעטה, במכירה עצמית לקראת הקמתה. היא חייבת להפגין את היותה במת התקשורת הציבורית בכול דרך אפשרית. זאת חובתה וזכותה.

החדשות, הוי החדשות האלה  -קוץ בישבן.

הכמיהה   של ראש הממשלה להפריד את החדשות משאר השידורים בתאגיד היא לא חדשות אלא ישנות מאוד. ראשיתם עוד בשנת 1936 עם הקמת ה-  Palestine broadcasting service  שירות השידור הארץ ישראלי, או כפי שנקראו השידורים העבריים- "קול ירושלים" . התחום היחיד  שהיה כפוף  ללשכת העיתונות הממשלתית, כלומר לשלטון המנדט הבריטי היו החדשות. ואגב בסופו של דבר, מה שהביא להאזנה רבה ולתחושת הזדהות עם הנעשה בישוב ובעולם היהודי היו התכניות ולא החדשות. אלה נוהלו למעשה על ידי המוסדות הלאומיים. לחדשות שיצאו מאולפני רחוב  מליסנדה איש לא האמין. אחרי  מלחמת העולם השנייה כאשר אדווין סמואל, בנו של הנציב העליון היהודי הרברט סמואל, קבל לידיו את ניהול הרדיו הוא הכניס רוח ניהולית ומערכתית מרעננת. אבל סמכותו לא עמדה לו בכול הקשור בשידוריי החדשות. רוי אלסטון הבריטי מנהל החדשות אז שביקש להכניס איזו גמישות בשידורי החדשות, נהיה מתוסכל מן העמדה של שלטונות המנדט ופרש. את מקומו תפס פקיד אנטי היישוב היהודי ואנטישמי, אלכס ג'וזי והוא שהכתיב את הקו בכול הקשור לחדשות ולפרשנות.

ממשלת ישראל אשר ירשה את השידור הציבורי ששינה את שמו ל"קול ישראל", המשיכה בעצם במסורת של הקפדה בעיקר בכול הקשור לחדשות ואקטואליה. לתכניות תרבות, בידור ומוזיקה הייתה יד חופשית ואילו על החדשות השקיפו בטלסקופ ממשרד ראש הממשלה. זאת באמצעות מנכ"ל משרד ראש הממשלה , טדי קולק,ולעתים מזכיר הממשלה, ולימים נשיא המדינה, יצחק נבון. בן גוריון לעתים רחוקות התערב. בין המקרים הבודדים  ראוי לציין שב.ג התנגד בתוקף לשלב רפורטז'ה- כלומר כתבות ,במסגרת החדשות. גם לכך השדרים מצאו פתרון חלקי. שידור נושאים אקטואליים במסגרת התכניות. כמו התכנית "זאת בעייתך" אשר שיקפה את המצב הכלכלי והחברתי  הקשה בפריפריה. ההנחיות ל"קול ישראל"  הועברו באמצעות מנכ"ל שרות השידור,ובעיקר בתקופה שבה חנוך גיבתון מלא תפקיד זה. גיבתון לא היה מפא"יניק.  הוא התחנך בתנועת הנוער הציוני, מיסודם של הציונים הכלליים- הפלג הליברלי. אבל הוא  היה בןגוריוניסט וידע לשמור על קשרים. אם היו אירועים פוליטיים חשובים חנוך גיבתון לא היה בלשכתו למעלה אלא בחדר החדשות למטה.

מסורת זאת נשתמרה גם בתקופת רשות השידור שהוקמה בשנת 1965.במסגרת מליאת הרשות הוקמו וועדות שונות בתחומים שונים, כמו,תרבות,חינוך, אמנות, ילדים ונוער וכיו"ב. אולם את נושא החדשות והאקטואליה שמר הוועד המנהל לעצמו. החדשות היו קרנות המזבח, אף שלא הוכח מעולם, במחקרים, כי לחדשות יש השפעה לקביעת עמדות. להפך .לעתים -הבאת נושא שלא היה לרוח צופים רבים גרם לאנטגוניזם כלפי השדרים ופעל כבומרנג. אבל החדשות היו, הנם ומן הסתם תהיינה הפרות הקדושות של השידור הציבורי ושל המדיה האלקטרונית בכלל.

על תהיו צודקים-היו חכמים.

זאת הרי הססמה לנהגים בכבישיי המערב הפרוע שלנו. גם הדרך של השידור הציבורי מלאה מהמורות וישנם גורמים שמנסים להתנגש בשידור הציבורי אחרי שהוא עבר מבחן ההרצה הוא משדר בצורה תקינה, בכול מובן שהוא. לקראת כתיבת פוסט זה צפיתי באי אלה ,"פודקאסטים" של התאגיד "כאן".יש סבירים, יש טובים ויש טובים מאוד. מורגשת בהם השקעה של מחשבה בתובנה וגם טכניקה. בתחומי האמנות, המוזיקה, הספרות וכיוצא באלה ענייני רוח, דומני שאין להם כמעט מתחרה. גם כמה משדרי אקטואליה הם טובים בהחלט. השדרים ברובם המכריע עושים עבודה מקצועית טובה.

כמובן שהיה טוב אילו התאגיד היה מנסה לעלות על נושא כמו "שיטת השקשוקה" אשר שודר בערוץ 1 במסגרת רשות השידור, בסוף יולי 2009 וזכה ברבע מיליון צופים ויוצר הסרט מיקי רוזנטל נכנס לכנסת. בתחום המדיום האלקטרוני הוא הווה פריצת דרך בסוגיה של "הון שלטון". וודאי שגם בימינו יש עדיין ביצים שבורות בשוק שמהם ניתן לעשות שקשוקות. אבל עם כול החשיבות במדד של טיב השידורים כאשר מדובר בשידור הציבורי, זאת לא הייתה איכות המשדרים שקבעה .  ערוץ 1   לא היה מפונק, בלשון המעטה, גם כאשר הוא היה במיטבו במחצית שנות השבעים. והמעניין הוא  שהמדיום ששיקף אותו הייתה העיתונות, והיא מאז ומעולם בישראל לא פרגנה לו. לא במישור המערכתי- בשעתה בשל החשש מפרסומת ולא במישור האישי בשל קנאת חשיפה. ולעיתונות תמיד היו שותפים ,"צדיקים" שטובת השידור הציבורי בגרונם, בסוגיה זאת. אך את "הפנס השחור" בעין ,השידור הציבורי קיבל בסוף המאה העשרים ובראשית המאה הזאת בשל אישיי הציבור שהממסד הזה, כן- לפחות ראשו של הממסד הזה, מינה ובשל אנשי הביצוע שהשחיתו באופן מוחלט את המוסד הזה.

לכן  גם אם יקרה המרב והחוק יתוקן מבלי להכניס בו מוקשי נעל הרי בצד מאמצים לשפר את  התכנים בצורתם ובטיבם ולהפוך אותם מושכים לציבור הצופים ,יש לצאת למערכה הסברה בכול המישורים. זאת מערכה אשר המסר שלה הוא פשוט בתכלית הפשטות. מי ששולט היום עשוי להיות מוחלף ולכן חשוב מאוד שיהיה שידור ציבורי. תעמולה טובה, או מה שקרוי אצלנו הסברה ,היא  לשמור על המאזינים והצופים, גם אם הם מעטים עדיין. התאגיד זקוק לעתודה קנאית לשידור הציבורי. כמו שישנם קנאים לספורט בטלוויזיה, או ל"קול המוזיקה" ברדיו.  את המערכה הזאת יש לנהל ברמה מקומית כמו אותו מוסד שפעל ב "קול ירושלים", ב "קול ישראל" וגם ב"רשות השידור" בראשית דרכה. מפגשים עם מאזינים וצופים. זה נשמע אנכרוניסטי, אבל דווקא בימים אלה של ניכור יש לכך חשיבות והציבור יעריך זאת. אני משוכנע שהמתנ"סים ישתפו פעולה. הייתי מציע לרתום למשימה  זאת שדרים וותיקים וידועים, אשר חלקם וודאי יסכים לאתגר. יש לפעול בקרב ארגונים חברתיים שונים  ולשתף  פעולה עם מוסדות תרבות ואמנות, שיתוף פעולה שבעצם כבר קיים.

עם זאת  אצלנו פורמים ותופרים חוקים מחדש יותר מאשר המתפרות ברחוב המלך ג'רג' בתל אביב,. מסיבה זאת לא אתפלא  אם הניחוש  הפרוע, שהתפרסם לא מכבר  ולפיו ראש הממשלה לאחר קיום האיירוויזיון,  ינסה שוב  לתפור תיקון לחוק- נעדר כול בסיס. אסור להירדם על המשמרת. צריך לפעול גם במסגרת הרשות המחוקקת, וגם  במסגרת הרשות השופטת, כדי לקָבֵּע את היות התאגיד גוף ציבורי אחד ואוטונומי. אסור לחכות.

כבוד בית המשפט.

בצד משחק הכדורגל הבינלאומי בירושלים והאיירוויזיון מחוץ ירושלים היה ברקע גורם כבד משקל. בית המשפט העליון. העתירה שהוגשה לבג"ץ על ידי ארגון העיתונאים וח"כ איתן כבל,יו"ר וועדת הכלכלה של הכנסת מ"המחנה הציוני" ,שבעקבותיה ניתן צו ביניים אשר הקפיא את הפיצול. בהתבטאות של כמה שופטי בית המשפט העליון, ניתן היה לחוש בברור היכן הם עומדים בכול התעלול הזה. הם לא חסכו את שבטי הביקורת הקשה מאוד כנגד הממשלה וכוונתה להפריד בין החדשות לבין התאגיד. ובעניין הזה תזכורת היסטורית .

yachil alomog chovav post 4 zvi gill - עותקinteview eshkol for film

מימין. המנכ"ל הראשון של הרשות- רדיו וטלוויזיה שמואל אלמוג. היו"ר הראשון של הרשות,ד"ר חיים יחיל. משמאל ריאיון עם רה"מ לוי אשכול לסרט- דצמבר 1969

בחודש נובמבר 1969  החליט עורך דין צעיר בשם יהודה רסלר לעתור לבג"ץ נגד החלטת הממשלה לעכב את קביעת מוסדות רשות השידור לשדר בטלוויזיה שבעה ימים בשבוע. והוא זכה ואתו צופיי הטלוויזיה בגיבוי בית המשפט העליון, שקבע חד משמעית כי רשות השידור היא גוף אוטונומי לקבל החלטות הנוגעות לשידורים. התהליך הזה שייך לפרק המתח של אירועים שקרו במהלך כמה ימים כאשר השיא הוא ביום ששי והמתח לקראת השידור הראשון בשבת. הנסיבות תוארו  על ידי מי שהיה אז מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג, לימים פרופסור להיסטוריה, כאירוע סוראליסטי. "נציגי ממשלת ישראל מופיעים בפני בית המשפט העליון ששוכן כבוד במבנה של הכנסייה הפרבוסלאבית, ומביאים טעון  המעוגן ב"חוק הנוהג" הבריטי מתקופת "משתה התה" של בוסטון ערב המהפכה האמריקאית. בטעון הממשלה-  נזקק היועץ המשפטי מאיר שמגר ל"חוק המנוחה של יום א'"  ,שהעבודה בו היא בחזקת עברה בעולם הנוצרי,לכן הפעולה אינה תופסת. ולפיכך פעולתו של עו"ד רסלר אינה צריכה לתפוס" . בית המשפט לא קבל את הטעון הזה. הוא הפך את הצו( צו הביניים של השופט העליון צבי ברנזון ביום ששי שבו הטלוויזיה החלה לשדר) להחלטי וקבע כי החלטת העיכוב של ראש הממשלה לא  הייתה יכולה לעמוד בדרכה של הרשות אם ברצונה לממש את החלטה שלה להפעיל שידורים בכול ימות  השבוע"( מתוך הספר "בית היהלומים- סיפור הטלוויזיה הישראלית",)

איך אמר מנחם בגין בשעתו: "יש שופטים בירושלים".הם עדיין שם ,לא במגרש הרוסים אלא בגבעת רם. חשוב שגם הציבור יהיה אתם- בכול, לרבות בנושא השידור הציבורי.

 

 

 

הבריחה הגדולה.

הרהורים של יום קיץ.

הכותרת עשויה להטעות שכן  היא שייכת בין היתר  לסרט פעולה  ומתח  משנת 1963 על בריחת שבויים ממחנה נאצי בכיכובם של שחקנים גדולים בשעתם- סטיוו מקווין, ג'ימס גארנר, צ'ארלס ברונסון וג'יימס קובורן. "הבריחה הגדולה " הוא גם שם של סדרה של ספרי ילדים של סוזאן סלפורס על מרפאה לחיות דמיוניות. "הבריחה" שהייתה גדולה אך לא צורף לה תואר זה, והכוונה לרבע מיליון ניצולי השואה אשר יזמו נתיב בריחה בשלהי מלחמת העולם השנייה ממקומות שונים באירופה לחופי איטליה ומשם הפליגו כמעפילים בדרך לארץ ישראל. סרט בשם זה הופק על ידי עמותת ,"עופות החול" שבו צעירים ישראליים משחזרים את המבצע בהשתתפות שרידים שחוו אותו.

אז זה לא זה. אפתח באחד הסרטים שצפיתי בהם באחרונה בטלוויזיה שקרוי "שעה קטלנית" תרגום מהותי לסרט אוסטרלי בשם " 2:22" .כלומר זה מה שקורה, וקרה בדיוק באותו זמן. אתמצת את הסיפור ככול הניתן, שכן להערכתי הוא לא מעניין וגם אילו היה, הקורא יכול להגיע אל תוכן העלילה כפי שאני הגעתי לאחר שצפית בסרט. במרכז העלילה פקח טיסה, בשם דילן בריאן, שמשוחק על ידי מישיאל הויסמאן, אשר בדרך נס נמנע מהתנגשות בין שני מטוסים, אחד בהמראה והשני בנחיתה. זאת מכיוון שבמחשבות שלו הוא נדד למחוזות ה-תת -מודע אשר בהם כאשר  המחוגים מראים את השעה  2:22 בשעון הגדול של בית הנתיבות המרכזי של ניו יורק- New York grand central מתבצע רצח. כאשר הוא בא למופע בלט אלקטרוני של אמן ידוע הוא פוגש  צעירה יפה בשם שרה, השחקנית תרזה פלמר, שמחוזרת על ידי האמן. ככול שהיחסים בין דילן ושרה מתהדקים, כן הוא רואה בדמיונו הזיה של כוכב לכת בשם "המלין" (זוכרים את "החלילן מהמלין"?) אשר שלושים שנה לאחר מותו ,האור שלו מגיע לכדור הארץ .

בדיוק לפני 30 שנה כשהוא היה ב"גראנד צנטראל" כדי לנסוע ברכבת אקספרס למילהֶרסט, בגלגול הראשון שלו,  אירע הרצח. בשל כמעט אותה התנגשות של המטוסים הוא מושעה מן העבודה, אך עסוק באותו חיזיון  עד לרגע שבו הוא מבין  שמשהו לא מסתדר עם המציאות. זה קורה כאשר הקופאי ברכבת אומר לו כי האקספרס למילהֶרסט נסגר לפני 30 שנה. ואז ביום מסוים הוא מגיע למסקנה כי בשעה 2:22 הוא ושרה אמורים להיות יעד לרצח. בשארית כוחותיו כשהוא רץ ברגל הוא מגיע לגראנד צנטראל בדיוק כאשר אהובתו שרה שאותה עזב לטובת אהובה הראשון אמן המיצג הדיגיטלי ,מתכוונים לצאת ברכבת וכשהוא מופיע בתחנה אותו אמן מכוון אליו את האקדח. השוטרים לאחר אזהרות חוזרות ונשנות פוגעים באמן והורגים אותו. דילן ושרה חוזרים אחד לשנייה,והוא כפקח תעופה והיא כאימא צעירה לילד יפה, הבן של שניהם. הפי אנד. כמו בסרט שנות ה-20 וה-30 של הוליווד, אך בתפאורה אנושית וסביבתית אחרת.

מיסתורין ואֵימה ב"ליל כול הקדושים"

בראשית השבוע הזה צפיתי בסרט בשם "נעלמים" באנגלית Pay  The Gohst  – שָלֵם לרוח רפאים.אף הוא חדש יחסית- 2015 .מייק,בכיכובו של ניקולס קייג' פרופסור לספרות באוניברסיטה ניו יורקית ,לוקח את בנו לקרנבל ב "ליל כול הקדושים"- הפוּרים של הנוצרים בכול הקשור למסכות. בעמדם כך מול דוכן גלידות, הילד נעלם.לאחר עימות סוער עם רעייתו על שלא הגן על בנה אהובה ושבועות של תעלומה מגלים שניהם ,כול אחד בנפרד ,וגם הבלשים ,שזאת איזו רוח רפאים. אולם בניגוד לסרט "שעה גורלית" שם מרחק הזמן הוא 30 שנה, כאן מדובר  ביותר מ- 350 שנה, כאשר מגפת שפעת פקדה את ניו יורק. האנשים האשימו בכך אישה מגדת עתידות וכנקמה ב"ליל כול הקדושים" שרפו את שלושת ילדיה. מאז מדי שנה רוח הרפאים שלה חוטפת שלושה ילידים. במצב זה מגיעים זוג ההורים למגדת עתידות והיא בהשקיפה מן החלון מגלה מי עומד מאחורי זה. אך בטרם היא תוכל לגלות זאת להורים מופיעה כברק רוח הרפאים ומעלה אותה באש. מייק לאחר חקירה עצמית מגלה כי  החטיפות לא רק של בנו אלא של ילדים אחרים מתרחשת ב"ליל כול הקדושים" בהמסך המסע לגילוי התעלומה ואת הבן , ההורים מגיעים  לכול מיני מאורות של הומלסים וטיפוסים מוזרים ואחד מהם תמורת השעון של מייק מגלה לו שעליו לעבור גשר כדי להגיע לבקתה ששם מצויים הילדים החטופים. אך עליו לשוב באותו יום אחרת הגשר יתמוטט, ובכך הוא יאבד סיכוי אחרון למצוא את בנו, שכן רק למשך שנה יש סיכוי שהילדים עדיין בחיים. מייק מגיע למקום ומתוך מאות צללים קטנים הוא מגלה את בנו ועוד שני ילדים שנחטפו באותה שנה. הוא עושה את הדרך כמעט לקצה הגשר כאשר רוח הרפאים, תמיד בצורת אישה, מופיעה ומפילה אותו ובנו קורא לרוחות של כול הילדים שנותרו מאחור להציל אותו. אלה מופיעים בסערה וסוחבים איתה את הרוח. אבל נותר זמן קצר עד להתמוטטות  הגשר והוא אכן מתמוטט, אך מייק ובנו מצליחים להיחלץ ולזחול ליבשה. הוא מביא את הבן שנופל בזרועות האם. אך מתברר כי הנער חזר  להתחפש, כאילו כדי לצאת עם אביו לקרנבל, ואינו זוכר מאומה מה קרה לו. סוף הסיפור בהפי אנד.

לחיות כאן- להיות שם.

הבאתי באריכות את תוכנם של שני הסרטים, לא משום שאני רואה בהם סרטי מופת. הם בעיניי גם לא סרטי מתח,סרטיי מסתורין הם לא  הז'אנר שלי, ולדעתי הסרטים  גם לא מעניינים ודי בנאליים .לכאורה מדובר במציאות ובאירועים מציאותיים כמו נמל תעופה ,מטוסי נוסעים גדולים, בית נתיבות במרכז ניו יורק, מוזיאון וכיוצא באלה. במקרה של "נעלמים" גם כאן עולם עכשווי נורמלי . אבא פרופסור, האם( שרה ויין קולינס") מעצבת והנער,( ג'ק פולטון) ילד מוצלח. אך מאחוריהם מצוי עולם של מסתורין, של כוכבים ומזלות אשר כאילו קובעים את חיינו. לאמור שזאת לא סוגה של סרטים בדיוניים,אלא שלתוך המציאות מועלית מן האוב  מיסטיקה. לכך נוסיף את הז'אנר של סרטים בדיוניים או ליתר דיוק סרטי מדע בדיוניים שהם די דומיננטיים בעולם של הפקת סרטים , ונקבל איזו תמונה שמייצגת הצע בידורי. ואם יש היצע, בוודאי שיש ביקוש.

נכון שלעתים היצע הוא שיוצר אופנה, אבל גם היוצר הפורה ביותר או המפיק המוצלח ביותר לא ישים כספו על קרן הצבי. הוא יודע שיש ביקוש או שהוא לטנטי וניתן לעורר אותו. כול הוונדרוומן, הרובוטריקים, הבאטמנים, הספיידרמאנים, הטריינספורטינג, שלא לדבר על מלחמות כוכבים והגלקסיות- כול אלה מצד אחד. מצד שני כול סרטי האגדות שפעם היו מיועדים לילדים ועכשיו הם מכוונים לגדולים. כול אלה מצטרפים למסכת של בידור פופולארי אשר הוא בעצם משקף כמיהה של בריחה מעולם ומציאות קיימים . לאמור הם לא ממלאים רק צורך בידורי אלא גורם הרבה יותר עמוק.כמיהה זאת  ידועה כ"אסקפיזם"- מן המילה האנגלית escape לאמור לברוח. בז'אנר הקלאסי ההוליוודי לא עסקו בשנות ה-20 וה-30 במשבר הכלכלי הקשה שפקד את אמריקה וגם את העולם ,וכמעט גרם להתמוטטות מערכות.האולפנים הגדולים  של מ.ג.מ של האחים וורנר ואחרים,הפיקו סרטים בורחניים עם כוכבים זוהרים ו"הפי אנד".בעולם של ימינו   הכוכבים הם גם ייצורי -על ממוחשבים, קטלניים, בעולם הרסני במתחמים דמיוניים למטה , ובחלל הגלקטי למעלה.

תופעה זאת מתבטאת  בהתעלמות ממסגרות חברתיות קיימות, מאפשרת לחוות מציאות אחרת, לדמיין עולם נטול פרספקטיבה נוכחית-היסטורית,חברתית או פוליטית. זה קורה בעולם וזה קורה אצלנו בהזדמנויות שונות כאשר אירועים קשים במרחק כמה עשרות קילומטרים אינם משביתים שמחה במקומות אחרים. ואלה בנימוק מוצהר שבעולם המטריד שמסובב אותנו- אנו זקוקים לקצת שמחה, קצת אור. דוגמה. עצרת השמחה שנערכה  לנטע ברזילי בכיכר רבין לציון הצלחתה בארוויזיון, עוררה ביקורת על התעלמות ממה שקורה בעזה כשאחרים נהרגים. כרגיל בעולם של תגים בימינו, גורמים לאומיים, כדרכם,  ייחסו זאת לשמאל. אולם אם ככה, היכן הגורמים הלאומיים אשר לא מקיימים עצרות מחאה לנוכח הסבל של התושבים ביישובים בעוטף עזה כשבלילות יורים רקטות וביום עשרות שרפות וחיסול עמל של שנים. אלה לא יוצאים לכיכרות אלא "בורחים" לרשתות החברתיות. ואם אנו מבקשים סמל לבריחה הרי משדרי ה"ראליטי"- שמשמעם הוא המציאות- הם בריחה מהראליטי.

איני יודע אם הסרט "נעלמים" אמור להיות פרודיה על  אמונות תפלות, או בידור למכורים לסרטי אימה. אך ברקע ,המציאות היא קודרת מאוד בכול הנוגע להעלמות ילדים בארה"ב.לפי נתונים של  ה-אפ.בי איי- הבולשת הפדראלית של ארה"ב, בשנת 2017 נעלמו יותר מ-32,000 ילדים בארה"ב. לפני שבוע התפרסם מאמר גדול בעיתון "ניו יורק טיימס" ובו נתונים מזעזעים על מקרי ההתאבדות בארצות הברית. בשנת 2016 התאבדו 45,000 אמריקאים,  מספר כפול ממספר הנרצחים, שגם הוא גבוה במדינה הזאת.מקרים אלה זוכים לכותרות כאשר סלבריטאים כמו  המעצבת ,קייפ ספייד והשף אנתוני בורדיין ברחו מן החיים- שמו קץ לחייהם, בראשית החודש.

כול אלה ביחד  הם סמל  לתופעות אחרות בחיינו אשר המכנה המשותף שלהם הוא בריחה ממציאות.והפרדוקס הוא שמדובר במציאות שאנו עצמנו יצרנו.במקום להתמודד עם מציאות חברתית, מוסרית ופוליטית קשה – בורחים ממנה. זאת התשובה לשאלות רבות שעולות.משל גדול לנמשל גדול בהרבה.

 

 

 

הם לא היו נעבעכים

השפעתה של חוקרת צעירה על נרטיב ציבורי היסטורי חשוב שנוגע לשרידי השואה.

לפילוסוף הגרמני הידוע גאורג  ווילהלם פרידריך הֶגֶל מיחסים  את האמירה כי " ההיסטוריה מלמדת אותנו שהיא לא מלמדת אותנו כלום". לא מצאתי סימוכין להגדרה זאת אף שהתזה שלו

של "רוח הזמן" לפיה ההתרחשויות אינן מודרכות על ידי "פעילות של פרטים הבוחרים ועושים כרצונם, אלא על ידי רוח הזמן" (כלומר לא על ידי לקחים- צ.ג) יכולה אולי להתאים להגדרה זאת שכן רוח הזמן נתונה לשינויים .

הדעת נותנת כי  ההגדרה היא נכונה, לפחות בחלקה, שכן מדי פעם בפעם מזכירים לנו שאנו לא לומדים מן ההיסטוריה, כאן ובעולם. וזה נכון. עם זאת  מהיסטוריונים לומדים גם לומדים. לדוגמה. אני למדתי מפרופסור חנה יבלונקה שהיא בשנת דור צעירה ממני ועוד בטרם היא קבלה פרופסורה באוניברסיטת בן גוריון וסיימה כפרופסור מן המניין וחוקרת ידועה בתחום ההיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה זאת.

אם אני מזכיר זאת ביוני  של 2018  הרי משום שבסוף חודש אפריל נערך באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע יום עיון  לכבודה של פרופסור חנה יבלונקה עם פרישתה הרשמית מן האוניברסיטה. כותרת האירוע הייתה :"בין זיכרון לתודעה" והנושאים שנדונו היו :"החברה ישראלית לגווניה", "היבטים של זיכרון", "בין אידיאולוגיה לפוליטיקה" ,"הציונות והפרהוּד", "ניצולי השואה בחברה  הישראלית" ו,"ניצולי השואה מדברים". הנושא האחרון הוא מעניין במיוחד, שכן ניצולי השואה לא דיברו או דיברו מעט. הסיבה היא לא  רק בשל טראומת העבר והרצון לשכוח אותו אלא מכיוון  שאחרים נטלו לעצמם את  התפקיד הזה לדבר בשמם.

באירוע , שנמשך יום תמים, השתתפו  היסטוריונים וחוקרי שואה ממוסדות אקדמיים ומכונים בארץ. הוא  התחיל במסגרת רחבה באולם הסנאט ולאחר מכן במסגרת מצומצמת יותר במהלך ארוחת ערב מזנונית. בפורום זה, פרופסור יהודה באואר,לדעתי ההיסטוריון הגדול ביותר  שחי כיום בנושא השואה, ראה לנכון לדבר על מקריות בהיסטוריה וכדוגמה הוא הביא את מרד גטו וורשה .אני מזכיר זאת במוסגר, שכן הוא לא נכלל, במסגרת הדיונים,אך ככלות הכול  פרופסור יבלונקה, היא היסטוריונית ואת הדוקטורט שלה היא עשתה בהנחיתו.

המיתוס והאתוס של מרד גטו וורשה היה ונותר, כמו פרקים שונים בהיסטוריה, לוט בערפל, בהיבטים שונים שבו .אבל באותו ערב בהתכנסות המצומצמת  שמענו פרק מאלף על  התחלת המרד מפי הפרופסור יהודה באואר .באואר ביקש להוכיח את הפרדיגמה של המקריות בהיסטוריה שהיא לא דטרמיניסטית מצד אחד ולא אנרכיסטית מצד שני. היא במקרים רבים- מקרית. שכן האירוע נערך, כאמור, לכבודה של היסטוריונית צעירה בדור מיהודה באואר ותלמידתו . אם באואר ראה לנכון לספר בפרוטרוט על השתלשלות המרד, ויהודה באואר הוא מספר וכותב מרתק,יש להניח שלא רק אני התוודעתי לפרק הזה של המרד אלא גם אחרים שהתכנסו בהתוודעות זאת .התברר כי העם היהודי כמו גם התנועה הציונית, המריבות הפנימיות הן בגנים שלהם. וככה היה בגטו וורשה.לאמור אפילו בנסיבות כאלה היו מחלוקות. לא מדובר בשלב האחרון של המרד שבו השתתפו שני גופים: אי"ל- הארגון היהודי הלוחם מיסודם של התנועות הסוציאליסטיות הציוניות  ואצ"י- ארגון צבאי יהודי מיסודם של הרוויזיוניסטים. מדובר בשלבים לפני כן. באואר הזכיר כמה מפגשים של פעילים ציוניים בשלבים השונים של הכנות למרד,שהסתיימו בלא כלום בשל סיבה כזאת או אחרת ומפגש אחרון שאמור היה לסתום את הגולל על הרעיון. באותה ההתכנסות של הצעירים המתוסכלים, שתכליתה הייתה  לקבור סופית את רעיון המרד, הם דווקא החליטו לבצע אותו.וככה התחיל "מרד גטו וורשה"- במקרה. שכן אלמלא אותו מפגש שאמור היה לסמל את ההודאה בכישלון כל ניסיונות הקודמים של מרד, המרד לא היה מתרחש."מקרה"- סיכם יהודה באואר.

כולנו באותו מעמד ישבנו מרותקים, חלקנו מן הסתם מופתעים, לשמוע את האיש הזה ,שבע שנים והגות, מוליך אותנו בשבילי היסטוריה מלפני 75  שנים. מכיוון שלא רשמתי את השיחה ואני כאמור, מבקש רק להזכיר אותה כפנומן היסטורי, יכולתי רק לתמצת את עיקר הסקירה. היא גם פוסחת על  הניואנסים הרבים אשר שזורים בסיפור של פרופסור באואר, לרבות כיצד הוא תחקר את הפרטים על המרד אשר שום בלש טוב לא היה מתבייש בהם. אין כול ספק כי ההיסטוריונים הם בלשים מעולים של נבכי העבר. ישבנו מרותקים, אפשר מהופנטים. גם פרופסור חנה יבלונקה ניחנה באותה תכונה, שאותה הזכרתי באחד הפוסטים, של העברת החומר-delivery .

מה למדתי מחנה יבלונקה.

חנה יבלונקה כבר בראשית דרכה האקדמית הכירה  במה שאנו תלמידיי וחוקרי המדיה קוראים המשולש של קומוניקציה, שלושת ה- M. באנגלית MEDIA, MESSAGE, MIND  – מדיה, מסר, מוח. היא הבינה כי תקשורת המונים היא  מוליך חשוב לסיג ושיח אקדמי ודווקא בסוגיה של ניצולי השואה . הנושא של ניצולי השואה בשלהי המאה ה-20  העסיק את הציבור ואת והממסד, רק או בעיקר, מן ההיבט החומרי של אותם ניצולים שנתונים במצוקה. יבלונקה  הייתה מרצה מבוקשת והופיעה באמצעי המדיה השונים. מעבר לזה גם הציבור הרחב ובעצם גם האקדמיה לא עסקו בפנומן הזה של 450,000 שרידי שואה שבאים למדינה שעם הקמתה מנתה אוכלוסייתה 650,000. הם  היו מתויגים  כ"שארית הפליטה" .הייתה תקופה , בראשיתה שהתייחסו אליהם בניכור. והייתה תקופה מאוחרת יותר, שאי אלה עולים מארצות אפריקה ואסיה,ראו אותם כבעלי פריבילגיות, שכן הם קבלו פיצויים מגרמניה. עם אלה שלא עסקו בנושא היו הניצולים עצמם. עדות לכך אנו מוצאים בספרו של פרופסור עמנואל סיוון, חוקר המזרח וערב, בספר היחיד שהקדיש למלחמת העצמאות על "מיתוס וזיכרון". הוא כותב בין היתר כי "העולים החדשים(קרי:ניצולי השואה) היו בחזקת "זרים" הם לא שלטו בשפה,לא השמיעו את קולם,גם לא בדבר חלקם הגדול במלחמת העצמאות של מדינת ישראל". הזכרתי זאת באחד הפוסטים.

להערכתי אחת הסיבות שהניצולים עצמם לא עסקו הרבה, לא בעברם,שם וכאן,  משום שהיו עסוקים בהווה, בשיקום המשפחות שאבדו להם בשואה. זה לעצמו תרומה אדירה. אני יכול להעיד על עצמי כי במהלך שלושים וחמש שנות עבודתי ברשות השידור, לא עסקתי בכלל בנושא. את מעט  המידע על השואה -שאבו בנותיי  מסבתם, אשר גם היא הייתה קמצנית  במה שעבר עליה ועל משפחתה בשואה עוד בטרם חיסול רובה על ידי הנאצים. רק בשנת 1996 ראה אור ספרי "גשר של נייר". החלק הראשון עוסק במשפחה ובקהילה ורק חלק ב' עוסק במה שעבר על משפחתי ועלי בשואה. והספר הזה  לא היה הראשון. העובדה שהוא פורסם בכלל אף היא מקרית. הספר הראשון שפרסמתי "בית היהלומים", עסק  בתולדות הטלוויזיה בישראל.

במקרה,ואיני זוכר באיזה מעמד, שמעתי ,או שמא קראתי, את דבריה של דוקטור חנה יבלונקה כי "הניצולים לא היו נעבעכים".אפשר לומר שהכותרת הזאת הדליקה את איש המדיה שבי, שכן היא הייתה רעשנית. מיד באו תגובות נזעמות, כמו " מה זה לא נעבעכים- גם אותנו ריססו ב-די טי טי", ו"הלוואי ולנו היו מעברות בבואנו לארץ" ו"איך התייחסו אלינו הוותיקים בכלל ועל שלא עלינו לארץ, כאילו שאילו רצינו היינו יכולים"  ו "איך קראו לאנשי גח"ל- גחלצים" וכיוצא באלה תזכורת על  מצבם הקשה של ניצולי השואה בבואם לארץ ישראל ולישראל. את כול אלה הרי יבלונקה ידעה, בין היתר ממקור ראשון, ואם לא מהוריה ניצולי השואה, הרי מן המחקרים שהיא ערכה ופרסמה. אבל נושא ניצולי השואה, מן ההיבט הזה, כלומר לא החומרי, אלא הערכי, הפך ל-issue לסוגיה, גם אקדמית וגם ציבורית.השימוש בז'ארגון היידישאי במקום המונח בעברית- מסכֵּנים- היה בו גירוי לא רק לציבור הרחב, אלא גם לניצולים עצמם. אינכם "ברווז מכוער". אתם ברבורים- כמו בסיפור  היפה של  האנס כריסטיאן אנדרסון. ואז כאשר פרשתי מ"רשות השידור" והתחלתי לעסוק בהיבט הערכי רוחני של הניצולים גיליתי את חנה יבלונקה. בדיעבד דומני שרציתי להוכיח שאני לא "נעבעך" וכי תעצומות הנפש שעמדו לי שם עמדו לי גם כאן בתהליך הקשה של קליטה והתערות.מה גם מי שעתידו מאחוריו העבר מתייצב לפניו. אין חלל ריק.

מה שחנה יבלונקה ביקשה בעצם לומר, והיא הביאה לכך תימוכין, הוא שניצולי השואה עם הזמן לא רק היו חלק מסדר היום הציבורי, אלא בתחומים שונים קבעו אותו, כמו אפרים קישון בתחום הסאטירה והשפה, זאב ודוש בתחום הקריקטורה, דן רייזינגר בתחום העיצוב,יצחק (טולקה )ארד בתחום תיעוד והנצחה, משה זנבר בתחום הכלכלה, אהרון ברק בתחום המשפט,  ועוד. אני יכול להוסיף את אימה של חנה, ד"ר ויולה טורק, אשר לא רק הייתה מן החלוצות של הבריאות הציבורית בנגב, אלא גם הביאה את בשורה הרפואה המודרנית לשבטים הבדויים ברחבי הנגב.ד"ר טורק היא כיום בת 102 מתקשה בהליכה אך צלולה מאוד בראשה. היא הייתה באירוע לכבוד בתה. מכול מקום המסר של חנה בכול הנוגע לפנים האחרים של ניצולי השואה דיבר אליי.

עוד קודם לכן בהצטרפותי לוועד המנהל של מרכז הארגונים של ניצולי השואה הבהרתי כי בצד הטיפול החומרי של הניצולים, שבהם לאחרים יש קבלות, חייבים לעסוק ביתר שאת בצד הערכי, ולא להשאיר זאת לגורם אחר, כמו במקרה עניין הפיצויים מגרמניה. הרי בכל  התחומים החומריים  עסקו וועידת התביעות והמדינה ולניצולים לא היה יד ורגל באלה. גם  בצד הערכי עשו את המלאכה  המוסדות לתיעוד והנצחה אבל לא בעשייה של ניצולי השואה למדינה. לאמור ניצולי השואה היו "נושא" ולא "מושא", כאילו הם לא קיימים אלא שייכים לעבר. אתייחס להיבט זה בהמשך. האמירה של יבלונקה והמעקב שלי אחר כתביה ומחקריה, הגבירו בי ובעמיתיי את הצורך הדחוף לעסוק בסוגיה זאת. היא באה לידי ביטוי בראש וראשונה בצורך להוצאת ביטאון של "מרכז הארגונים" שייתן לא רק מידע אלא ביטוי לנושאים שונים שמעסיקים את ניצולי השואה ואת הציבור הרחב בהקשר זה. נוסד "מזכר" ולשמחתי הוא קיים עד היום הזה, בתכנים ובעיצוב מרשימים. בשלב מאוחר יותר זה בא לכלל ביטוי בכנס הבינלאומי למורשת ניצולי השואה בשיתוף יד ושם ובמנשר הניצולים שהוקרא בישיבת הנעילה בבקעת הקהילות .

בנקודה זאת אני מבקש לחזור להיבט של שיתוף  הניצולים בנרטיב. שכן במקרה זה בשלב ההיגוי,  נציגים בולטים של הניצולים בראשות משה זנבר, מי שהיה נגיד בנק ישראל ושימש כיו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה, ישבו מול  הצמרת האקדמית והניהולית של "יד ושם". אנשי האקדמיה  לא רוו נחת מן העובדה שהניצולים מארגנים איזה כינוס בינלאומי אקדמי. מה פתאום. הם הרי עושים זאת כול הזמן. לגורם האקדמי נוסף גורם חשוב אחר שהתנגד לקיום הכנס. מנכ"ל "יד ושם" , ישי עמרמי, מנהל עתיר הישגים ושותף ליו"ר ההנהלה, אבנר שלו, בהקמת המוזיאון החדש. הוא התנגד בתוקף לכנס לא רק מטעמים כספיים אלא גם מכיוון שהוא נערך בימי האינתיפאדה הקשים והוא צפה כישלון. בסוף ,השותף והרוח החיה בכנס היו ראשי בית הספר הבינלאומי לשואה ב"יד ושם"  ואלה נתמכו, כאמור, על  יו"ר ההנהלה, אבנר שלו . להערכתי התמיכה הבלתי מסויגת שלו במימוש הרעיון נבעה בין היתר מצרוף  ערכי וטקטי. ראשית, הרעיון לעצמו נראה לו. שנית, וזאת הנחה שלי, שלוו ,שהוא מנהל סמכותי ואדם חכם, הכיר יפה את  הטענה,שהזכרתי, כי  בשעה שעושים  רבות לתיעוד מורשת ניצולי השואה  לא עושים די לשלבם כשותפים שוויי ערך. במקרה זה הם שותפים מלאים. גם נציג  וועידת התביעות תמך וזאת פתחה את הכיס ותמכה באירוע כולו .

postconference-at-valey-of-communities-article_thumb

מימין עם חנה יבלונקה בכנס היסוד של  המועצה הציבורית למיזם תרומת הניצולים למדינה. משמאל הכנס הבינלאומי למורשת ניצולי השואה. מושב הנעילה בבקעת הקהילות ב"יד ושם"

הכנס הבינלאומי הוכתר בהצלחה בלתי משוערת. השתתפו נציגים מ-26 מדינות. ביניהם אישים כמו סימון וייל וסרג' וביאטה קלארספלד, חתן פרס נובל אלי וויזל ומי שעתיד היה לקבלו אימרה קרטש, סמואל פיזאר ופר אולמרק- אלה מחו"ל. מן  הארץ השתתפו בין השאר  נשיא בית המשפט  העליון , אהרון ברק, הסופר אהרון אפלפלד,פרופסור ישראל גוטמן,פרופסור צבי בכרך,הרב מיכאל  מלכיור,שרת החינוך לימור לבנת ואחרים. חדרי הדיונים היו פקוקים,גם בין המעברים מסטודנטים שבאו להקשיב. נעילת הכנס נערכה בבקעת הקהילות המרשימה ב"יד ושם" בנוכחות כול חברי נשיאות של  "ועידת התביעות של הארגונים היהודיים" ובה נקרא לראשונה מנשר הניצולים.

המנשר שהוא מסמך ייחודי בכול הנוגע למשמעות הזיכרון מבחינה יהודית, ישראלית, אוניברסלית, כמו כול  מסמך תיעודי היסטורי,תקפותו הוא ביישומו או למצער בהכרתו. שנים נאבקנו,קומץ פעילים, מול משרד החינוך כדי שזה ימצא את מקומו במערכת החינוך. ניסינו גם לעניין את משרד החוץ שיפיץ אותו בתבל, והמשרד בראשותו של  אביגדור ליברמן לא עשה כלום. וגם כאשר סוף ,סוף המועצה הפדגוגית של משרד  החינוך כללה אותו בדפים למחנך, לא נעשה בו שימוש. נכדיי בצאתם למסעות בפולין התחילו בקריאת קטעים ממנו. אני מניח שעם הסתלקות אחרון הניצולים, היה מתגשם  המבוא שלו "יוותרו רק  ספרי זיכרונות ומחקר,תמונות וסרטים ועדויות ניצולים……" אך כאן נכנס  גורם שמזה שנים הוא כאילו התבקש והוא  כי מלבד החלק הרשמי של הנרטיב של יום הזיכרון, זה יהפוך גם לעניין ציבורי -לעסוק לא רק בזיכרון אלא במה שהזיכרון מחייב, בין השאר כאן ועכשיו.בשנים האחרונות עם הרחבת המסגרת של "זיכרון בסלון"- המנשר מצא גאולה. מבין האישים האקדמאיים שקידמו אותו הייתה בראש וראשונה פרופסור חנה יבלונקה אשר ,סמלית, בסיום האירוע לכבודה באוניברסיטת בן גוריון הוקראו קטעים מן המנשר. גם פרופסור מיכל גוברין במסגרות שבהן היא פועלת לרבות במכון ון ליר בירושלים העלתה את המנשר בימי הזיכרון תוך כדי התייחסות לתכניו בכול הנוגע ללקחים הערכיים, המוסריים, היהודיים והאוניברסליים. אפשר לומר שהפרופסורות יבלונקה וגוברין עזרו לי ב"שיווק" המנשר. אני אומר-לי- כי חברים אחרים בקבוצה ,למעט אחד, שלצערי אינו פעיל יותר,פרשו מן העולם הזה.

בשלב הבא הוקם הפרויקט של תרומת הניצולים למדינה ונוסדה מועצה ציבורית מורכבת מאישים בולטים מקרב ניצולי השואה באירוע מרשים ב"יד ושם". חנה יבלונקה נמנתה עם חברי המועצה. השלב האחרון היה הקמת העמותה "עופות החול" אשר עסקה בהפקת סרטי תעודה על מעשיהם של ניצולי השואה מאז הבריחה לפני קום המדינה, במלחמת העצמאות ואחריה בבניית המדינה. לחנה יש חלק בכול היוזמות אלה אף שלא בכולם נטלה  חלק פעיל אבל עקבה אחריהם מקרוב וכאמור,במידה משמעותית היא הייתה ה"טריגר" אצלי. ואצלי היא חנה'לה.

נאמנות לאמת היסטורית.

מן הנאמר לעיל , לרבות הסקירה של יהודה באואר, יובן  כי היסטוריה אינה תורה למשה מסיני, שגם לגביה חלוקות הדעות. זה כולל אמת היסטורית. חנה יבלונקה נאבקה,אפשר לומר לחמה,נגד מה שהיא ראתה עיוות היסטורי. אני ראיתי בכך דוגמה יפה למי שנאבקת  על מה שנראה בעיניה כערך חשוב שעליו היא לא הייתה מוכנה להתפשר. היסטוריון אמנם מתייחס לגילויים "ארכיולוגיים"  שחפרו היסטוריונים אחרים, אבל היא או הוא  עושים זאת כדי לחזק את הראייה ההיסטורית שלהם. וככה זה צריך להיות. אביא דוגמה אחת. בין היוזמות שלנו הייתה אחת ,בשיתוף מוזיאון הפלמ"ח ,להקים "יד " ללוחמי הגח"ל בפרט והניצולים בכלל במלחמת העצמאות. הוקמה וועדת היגוי שבין השאר עסקה בהפקת סרט תלת ממד על הגח"ל. יבלונקה הייתה חברה בוועדה זאת. במהלך הדיונים הסתבר לחנה יבלונקה  כי חלק מחברי הוועדה, לרבות נציגי מוזיאון הפלמ"ח ,הכניסו לקטגוריה של הגח"ל,  נקרא להם "גורמים" שלדעתה לא היו שייכים היסטורית,ושילובם יש בו משום "תקינות פוליטית". משדעתה לא התקבלה היא פרשה מן הוועדה. לעניות דעתי היא צדקה. בהיסטוריה לא מתקנים עוול בתחום אחד על ידי פיצוי בתחום אחר.

matzeget hologram tad lagachal - עותקpostbet palmach yad lagachal expo - post עותק

מימין תמונה מתוך ה"הולוגראם"

אני רואה את תרומתה הציבורית בתפקיד של היסטוריונית של "מוזיאון בית לוחמי הגטאות" מן ההיבט הערכי- מוסרי, יהודי ובינלאומי בכול הקשור ללמידת לקחי השואה . מנהלת המוסד ד"ר ענת לבנה עשתה  רבות , ללא ספק בשיתוף עם חנה יבלונקה,  לשָלֵב במסגרת מפגשים עם בכירי המפקדים בצה"ל על כול שלוחותיו את שני ההיבטים של הניצולים. האחד של לקחי השואה שבהם ניתן וחייבים לעסוק. השני- תרומת הניצולים למדינה. במסגרת זאת אני יכול להעיד שצמרת צה"ל במפגשים אלה הפנימה את המסר בצורה יסודית. לחנה יבלונקה יש חלק נכבד בזה. גם המסגרת " בין הצפירות" בבית לוחמי הגטאות, שבה הבמה ניתנת לניצולים אף היא נועדה להנציח את הזיכרון כמנוף למעשים.

חנה יבלוקה.

יבלונקה נולדה בתל אביב להורים ילידי צ'כוסלובקיה. אמה ויולה טורק היא רופאה והייתה אשת רופא. בעלה נספה בשואה. לאחר השואה נישאה בשנית, לד"ר  גבריאל טורק.

ב שנת 1959-עברה המשפחה לבאר שבע, וחנה יבלונקה גדלה בשכונה ד' בעיר. אביה ד"ר גבריאל טורק ייסד את המחלקה האורתופדית בבית חולים סורוקה, ואמה עבדה כרופאה מחוזית. שניהם ממייסדי בית הספר לרפואה באוניברסיטת בן-גוריון.

יבלונקה היא בוגרת האוניברסיטה העברית בירושלים במחלקה ליחסים בינלאומיים ויהדות זמננו. בשנת 1986 היא קיבלה תואר שני בהצטיינות מהחוג ליהדות זמננו  במחלקה למדעי ההתנהגות ,באוניברסיטת בן גוריון. עבודת הדוקטורט שלה עסקה בנושא "קליטתה ובעיות השתלבותה של שארית הפליטה בחברה הישראלית המתהווה", בהנחייתו של פרופסור יהודה באואר.זה היה המחקר הראשון בנושא ניצולי השואה בישראל, עבודה אשר היוותה פריצת דרך בתחום שלם בכול הקשור לניצולי השואה בארץ.

חנה  יבלונקה היא פרופסור מן המניין בחוג לתולדות עם ישראל  באוניברסיטת בן-גוריון . היא ההיסטוריונית הראשית של מוזיאון לוחמי הגטאות ויושבת ראש המוזיאון למורשת היהדות דוברת ההונגרית בצפת. בשנת 2007  סייעה בהפקת התערוכה "כאן ביתי" של ניצולי השואה ב "יד ושם" .בעלה המנוח היה השחקן יוסי יבלונקה ובתה היא השחקנית דבי יבלונקה. בנה הגדול , עידו, איש הייטק בכיר ובנה הצעיר,אדם ,הוא מוסיקאי ועומד לסיים את הלימודים במדעי המחשב. היא פרסמה ספרים ביניהם "אחים זרים: ניצולי השואה בישראל 1948–1952", ספר תולדות ארגון החיילים והפרטיזנים נכי המלחמה בנאצים 1945–1995," מדינת ישראל נגד אדולף אייכמ "ן," הרחק מהמסילה: המזרחיים והשואה".בימים אלה  עומד לצאת לאור ספרה החדש "ילדים בסדר גמור"- ביוגרפיה דורית של ילידי ישראל בשנים 1948-55

באירוע לכבודה, בחלק המצומצם שאותו הזכרתי, היו מעטים המברכים, שכן לאחר יום מלא וגדוש הרצאות ודיונים ,והצורך של המשתתפים לשוב לבתיהם ברחבי הארץ,השכר בריבוי מברכים היה יוצא בהפסד של העדר ריכוזיות או עזיבה.בין המברכים היו,מלבד פרופסור באואר, נשיא האוניברסיטה הראשון פרופסור אבישי ברוורמן וראש עיריית באר שבע רוביק דניאלביץ'. מכיוון שחנה יבלונקה עדיין "צעירה ובועטת", אני יכול להוסיף ,ברכה, כתובה ,לגבי שם משפחתה- יבלונקה. הוא בסלאבית, ומכול מקום בפולנית עץ תפוח צעיר אני מייחל שהעץ יניב פירות וניחוחו יורגש בזירה הציבורית.אפשר ועם ההקלה במעמסה האקדמית חנה יבלונקה תתפנה לכתוב את מלוא הסיפור שלא סופר, סיפור הניצולים והתקומה- כמקשה אחת, כפי שראוי שפרק זה ייכלל במדפי הפנתיאון הלאומי. אני מייחל לכך, לא רק מן ההיבט האישי אלא גם לגבי הפן הציבורי. חנה יבלונקה היא קול חברתי ערכי מהדהד.

 

 

רוחות אורווליניות והתקשורת.

המדיה החזותית ברדפה אחרי הרייטינג, והרשתות החברתיות -פוגעות באשיות הדמוקרטיה.

כאשר חוקר התקשורת והחברה הקָנָדי, מרשל מֶקלוּהן,  פרסם בשנת 1967 את מאמרו הידוע "המדיום הוא המסר", לאמור שלאמצעי התקשורת השפעה גדולה יותר מאשר תוכנו של המוליך, היו רבים שחלקו עליו. מקלוהן טען כי  האמצעי הטכנולוגיה- המדיום, הוא שיש לו השפעה על  צופיי הטלוויזיה יותר מאשר תובנת המידע, לאמור "המסר".בכך הוא ביטא את רוח התקופה של המחצית השנייה של המאה העשרים שראתה את המדיום החזותי כ "מדורת השבט". במילים אחרות המכונה ולא מוצריה משפיעה על האדם והסביבה החברתית. לדעת מקלוהן, הטלוויזיה השפיעה על התנהגותנו. בני האדם שרוצים הכול במהירות, כאן ועכשיו ולא דוחים סיפוקים כמו בעבר. נתגלתה תופעה של חוסר סבלנות וחסר איפוק.

המבקרים טענו כי המסר, הוא זה שמתעצם לנוכח הטכנולוגיה החדשה. לדוגמה הביאו רגעים היסטריים כמו הירצחו של הנשיא קנדי אשר בהעברה חיה בטלוויזיה למאות מיליוני צופים הפכו את העולם למשפחה מתאבלת גדולה. יתרה מזאת, מחקרים מצאו כי בכול הקשור לעמדתם של בני אדם תקשורת המונים יש לה השפעה מוגבלת והיא מחזקת עמדות קיימות או במקרה הטוב ביותר משפיעה על עמדות רופפות.

כיום גם המבקרים מודים כי מקלוהן צדק בכך שהאדם באמצעות המדיה, כמו זאת החזותית, ובייחוד הרשתות החברתיות, הפך להיות צרכן של סיפוק מיידי, חסר סבלנות וסובלנות, עצבני, בוטה  וילדותי. וכאן נכנס האלמנט  הפסיכולוגי של תלות ושנאה, אלמנט שנתון למניפולציה של מנהיגים מסוגם של ביבי וטראמפ ,להפוך את השנאה למדיה-fake news ובאמצעותה להזדהות אתם . במציאות, בשל אופי החברה הישראלית והעדר תודעה דמוקרטית בסיסית, כמו זאת בארה"ב, ביבי מצליח יותר מטראמפ.

אינני חושב שיש עוד מנהיג בעולם אשר שונא את המדיה כול כך ורואה בה אויב גדול כול אך משתמש בה כה הרבה כדי לחשוף את עצמו מה שיותר בהעברת מסריו. זאת לציבור שכול כך תלוי במדיה אך כה שונא אותה  עד כדי כך שככול שזאת חושפת את דמותו השלילית של המנהיג, כן גוברת ההערצה אליו. וככה נקבל דינמיקה שככול שהתקשורת מעבירה מציאות שאמורה לשקף את כישלון מדיניותו, ככה האהדה הציבורית לאיש גוברת. אם אליל הספורט ליאו מסי לא בא לכאן בשל התנהגות חסרת אחריות  של ה"פה הגדול" של ביבי- שרת התרבות- כן גוברת האהדה אליו. והתקשורת מזדרזת לערוך סקרים שמלמדים כי הליכוד  מוסיף להוביל עם 31 מנדטים. הבעיה אינה חובת דיווח שזה עניין עקרוני, אלא כמה ואיך ,שאלה עניינים מערכתיים. וככה -דיווח וסקרים- מסתובבת לה הסחרחרת הביביאנית.

ואכן זאת הדינמיקה שבה תקשורת מסחרית שמתחרה על הצופים לא תפסח על שום הופעה של ביבי, בין אם הוא הופך דפים כאילו בידיים מגנטיות בישיבות הממשלה או בכול מקום, כשהוא כאילו מצויד במצלמה של צוללן או אסטרונאוט אך במקום לצלם את הסביבה אלה צילומים "סֶלפיים" שמשתקפים בנדיבות במדיה.

 

"ככל שחברה מתרחקת מן האמת,ככה תשנא את אלה שנותנים לה ביטוי".ג'ורג' אוורוול.איור theburningplatform

 

 

 

 

 

מקלוהן לא חשב על כך. ג'ורג' אורוול שקדם לו, כן חשב, אבל בימיו לא הייתה קיימת תקשורת המונים כפי שהיא כיום.