המחנך

בסינופסיס לספר, שבדרך כלל מצוי בכריכה האחורית שלו , צוין מה מיוחד בו. במקרה זה נכתב : "המחבר מספר בו(בספר) על התפתחותו כאיש חינוך,על גיבוש זהותו ותפיסתו החינוכית. על צמיחתו כמנהיג חינוך. יש בו דברי הגות,אירועי חיים שיש בהם לקח חינוכי ומחשבות על האדם. הוא מציג בהרחבה גם דילמות, קשיים ונפילות ואת ההתמודדות אִתָּם. הוא מביא את  דרכו בחינוך ילדיו, ושזורה, בספר, ביקורת רבה, בראש וראשונה ביקורת עצמית חושפנית וגלויה.

 שני אירועים לא מצויים בסינופסיס. הראשון היותו סגן קצין חינוך ראשי של צהל, ולימים מפקד פיקוד גדנ"ע  בדרגת אלוף  משנה .השני הוא היותו מנהל הטלוויזיה הישראלית . זאת, במקרה, בשעה שאני שימשתי בה מנהל החדשות והאקטואליה בראשית שנות ה-70 .כמובן שאלה מצויים בספר עצמו. בהכירי את פרופסור ישעיהו תדמור, מחבר הספר, ובפי ידידיו- שייקה, מאז, ברור לי מדוע שני אלמנטים אלה לא נכללו. בעיניו, אני מניח  שלפחות אחת מהם, שקשורה בטלוויזיה ,שהוא פרש ממנה, היא אפיזודה וכזאת שהוא יצא ממנה עם טעם מר בפה. ואכן ככה הוא חש. לגבי תפקידיו בצה"ל , אני משער שהוא רואה אותם כחלק ממסכת החינוך של חייו, שכללה את שרותו הצבאי,וזאת הרי מצויה בספר בהרחבה.

כדרכי ,ואני עושה זאת בהתייחסותי לספר או לכול יצירה שאינה בתחום שלי, אני מציין שאני לא מבקר. אני כותב את התרשמותי מן הספר וגם מן האדם וגם זאת במשורה,כזאת שמאפשרת לי לצקת את התוכן  בקנקן הקטן והוא הבלוג. גם משום שדרכנו הצטלבו בטלוויזיה וגם כדי לעסוק על קצה המזלג לגבי תוכנו של הספר, אתייחס תחילה להתנסותו של שייקה בטלוויזיה הציבורית כפי שהוא חווה אותה. וככה הוא כותב: "בתחום הניהול ( של הטלוויזיה. צ.ג) הן לעומת  הסביבה הידידותית שאפפה את חבריי ואותי במפקדת קצין חינוך ראשי והן לעומת האווירה של האחריות המבצעית והסולידריות הקרבית בסיני(כשהוא שימש כקצין חינוך של גייסות השריון.צ.ג) ,"בית היהלומים"( בית הטלוויזיה הישראלית. צ.ג) היה קן צרעות  וזה אכן היה כינויו גם בפי אנשי הטלוויזיה עצמם. רק מתי מעט  במקום סייעו בידי מתוך כוונה טהורה…. התמונה הכללית הייתה של ריב ומדון, השמצות ורכילות,כיפוף ידיים,דריכה על גבות ואצל כמה מה"כוכבים" המסורקים והמאופרים,לעומת דימויים על המסך,גם רוע לשמו,מוסווה בחיוך מתחסד של טוב לב וחמלה"

אלה מילים קשות מאוד, גם אילו יצאו מפי כול אדם שראה עצמו נפגע מן האווירה ששררה אז ב"בית היהלומים" . שבעתיים הם כאלה כשנכתבים על ידי אדם כשייקה תדמור,אדם רחוק  מהתלהמות , אדם סובלני, אנושי מאוד. אין לי ספק שהוא חש כמי שהוטל למים בהסכמתו אך בלי לדעת שיש בהם גם כרישים. הוא לא הציע את עצמו לנהל את המדיום הזה שאותו לא הכיר,גם לא כאיש תקשורת וגם בלי להכיר את המורכבות,הן הפוליטית והן  המקצועית, של מוסד זה. אני חשבתי שעשו לו עוול ששכנעו אותו לנהל את הטלוויזיה. ולאחר שהוא נכנס לתפקידו, אני לא חושב שניתנו לשייקה אפילו לא 30 ימים של חסד. הם לא ניתנו לאף אחד. הציעו לו את זה לאחר שניהול הטלוויזיה סבל ממשברים מתמשכים והייתה תחושה שבכלל קשה לנהל אותה. מישהו למעלה, בוועד המנהל, חשב כנראה שאם ישלפו קצין בכיר מן הענף החינוכי של צה"ל, הוא יביא עמו גם כושר ניהולי, כלומר סדר, וגם נכסים יצירתיים.

שייקה תדמור הוא אדם ומחנך מאוד זהיר בהתבטאויותיו ומאוד קפדן גם במתן ביטוי אותנטי לתחושות שלו. הוא יבדוק חזור ובדוק אם מה שכתוב משקף את הנתונים שהוא הביא ולא פחות את ההתנסויות שהוא התנסה בהן. כאשר הוא עבר על כתב היד של הספר וראה את המראה שממנה השתקפה עבודתו בטלוויזיה- הוא צלצל אליי כדי לבחון האם הוא ראה את דברים באור הנכון- הסובייקטיבי, או שישנם פנים אחרים שיש להביא אותם בחשבון. אמרתי לו שעם כול הבנתי לתחושתו שלו, שאת חלקם הכרתי מקרוב , צריך להביא בחשבון את הזירה. וזאת אכן הייתה זירה. ואז שייקה אמר לי: "אתה יודע מה ,צבי. אני אכתוב ולא אכחד איך אני חוויתי את המציאות ואתה תכתוב לי כיצד אתה ראית אותה." ואכן נאמן, כדרכו,לאישיותו ולישרתו בכלל וכמחנך בפרט ,הוא הכניס את הקטע הקצר שכתבתי וגם אותו אני מביא:

" כמי שמילא תפקידים בכירים בשידור הציבורי,רדיו וטלוויזיה במשך ארבעה עשורים בקירוב, וכמי שעוקב אחר השידור הציבורי(…) טבעי שאני אראה את התופעות שאותן מתאר שייקה- פרופסור ישעיהו תדמור- בראייה רטרוספקטיבית שונה, במידה מסוימת, משלו. השידור הציבורי בכלל והמדיום החזותי בפרט,היו נתונים באותם ימי בראשית בפקעת פוליטית,ניהולית מקצועית ואישית של נפשות רבות שפעלו בזירה הזאת. הטלוויזיה במיוחד,כמדיום חדש בארץ,ובנסיבות החריגות של החברה הישראלית, הייתה גורם שרבים בחשו בו,מבחוץ ולא פחות מבפנים. איש חינוך במעמד של ישעיהו תדמור מצא עצמו יותר  לומד מאשר מלמד. הלמידה כוללת לא רק את המדיום שלתוכו נכנס,והוא זר לו,אלא כול מה שמתלווה אליו,פוליטית ומקצועית. בנסיבות ששררו אז,אלה היו קשות בכול פרמטר. לאחר התקופה שבה התחלפו הממונים על הטלוויזיה,כל כמה חדשים, עצם החזקת מעמד בתנאים ששררו אז נחשבת בעיניי כהישג. אם לכך אוסיף שבכושר שלו כמחנך ובתכונה שלו כמי שמסוגל להרגיע את השטח ,נטל שיקה חלק בבניית תשתית נורמלית למה שהיה מעין מערב פרוע. הא-ראייה. הזרעים שנזרעו בתקופתו של שייקה ,ליתר דיוק הציוד שנרכש והמיומנות בשימוש בו מצאו ביטוי בסיקור מלחמת יום הכיפורים מראשיתה ועד סופה, שזכתה לתהודה ציבורית עזה שלא זכורה כדוגמתה מאז. ( אז ניהל את הטלוויזיה ארנון צוקרמן- צ.ג) ההיסטוריה עצמה אינה אובייקטיבית. היא נעשית כזאת בשקלול אלה שחוקרים אותה או עוקבים אחריה. שייקה נוטה לראות את הדברים ברטרוספקט אישי, שהוא נכון לעצמו. אני,כאמור, רואה אותם כחלק ממכלול היסטורי,שגם הוא נכון"

 עד כאן ההיבט על הטלוויזיה שבספר הוא מהווה קטע קטן מאוד, אבל כמי שעבד עם שייקה תדמור, שנתיים, מתוך הקדנציה שלו שאמורה הייתה להמשך שלוש שנים , טבעי שאתייחס לכך ביתר אריכות. מכיוון שבפרספקטיבה היסטורית, הדברים מלמדים משהו על כול ענפי התקשורת עד עצם היום הזה, ובהקשר כזה או אחר, שהיא עדיין קן של צרעות אלא שהיא מבויתת. אף שיש בה אנשים ואיים של מקצוענות צרופה וראייתה את עצמה ככלבת שמירה של הדמוקרטיה, היא במקרים רבים מקום של מלאכה רהוטה,,  בשרות בעלי הבית  והרייטינג, על כול התככים, הצביעות, הרדיפה וכול אותם סממנים של  ריקבון ב"ממלכה השביעית" שמתגלים  מדי פעם ,ברטרוספקט, בין היתר ב"עין השביעית".תוסיפו לזה יוהרה, העדר פרגון, יחסי אנוש פגומים, ותקבלו מראה על המדיה בימינו . ככה, שימיי שייקה תדמור נראים ,היסטורית, אולי, כעידן התום של  העיתונאות החזותית, בארץ, על כול היבטיה לרבות זה הפרוע.

הספר

שם הספר הוא  "חינוך-מהו לי"  ( הוצאת סטימצקי 2018 ) וב- 11  הפרקים שבו, שכוללים 480 עמודים, משתרעת היסטוריה של מחנך, של דרכו, של הנסיבות שבהם פעל , של אישי חינוך דגולים ,מהם שהכיר ומהם שנתנו לו השראה. מבחינה זאת הספר הוא לא ביוגראפי גרידא אלא תיעודי על כול המשתמע מזה, כמו מפגש עם אנשים, עם אירועים וכיוצא באלה, בין ביתר ובהבלטה נושא החינוך בצה"ל במסגרת חברה דמוקרטית, לרבות תפקיד "גלי צה"ל" ומוסריות בצה"ל, ההסברה בצה"ל, הפעילות בקרב הנוער והאתגרים שלו במצבי חירום. בתחום החינוך- על מנהיגות, על תרבות, על משברים ולקחי העבר, על תפקידיו של המורה והסוגיות השונות  בהעצמת הרוח בחינוך .ראוי לצייון ששייקה תדמור למד כצעיר בביה"ס הראלי בחיפה, ששמו אומר על יוקרתו, ואותו ניהל ברבות הימים.הוא ניהל ציבור מורים ואחר כך הכשיר  מורים כמנהל סמינר לווינסקי להכשרת מורים .חתיכת דרך לאדם, ובהמשך לתפקידי ניהול , חוקר אקדמי ופרופסור בנושאי חינוך ששמו הלך לפניו.הוא שימש יו"ר התנועה לעצמת הרוח  בחינוך, שפרסמה דיונים מאלפים  כול אלה תוך ציון פרטי פרטים שמלמדים על זיכרון פנומנאלי. לכך אוסיף, כאמור, כמעט אובססיה לדיוק .

מפקד המדרשהtwo הצבאית עם בן גוריוןthree ריאלי עם רבין

בתמונה מימין: מימין תדמור כמפקד המדרשה הצבאית בביקור בן גוריון במדרשה. בתמונה משמאל. תדמור באמצע כמנהל בית הספר הראלי בביקור רה"מ יצחק רבין

למי שלא מכיר את ישעיהו תדמור מקרוב, הספר מגלה הומניסט לעילה,דמוקרט מושבע ,שוחר זכויות אדם ושוויון ביניהם. במסגרת פעילות כמרצה במכללת עמק יזרעאל, הוא קבע לעצמו אתגר ומשימה להעלאת מעמדם של חוקרים ערביים ולהביא לקרוב לבבות בין  אזרחים יהודיים לאזרחים ערביים. משימה זאת הלכה והעצימה אצלו, בעיקר במעמדים לאומיים טראומטיים כמו ביקור באושוויץ. שייקה כבר אז הגיע למסקנה שהזיכרון אינו עומד בפני עצמו אלא הוא צווי. על כול אלה הוא מספר בהרחבה בספרו. העניין של קירוב לבבות הייתה  אחת התכונות של שייקה שאליהן שמתי לב כשהוא ניהל את הטלוויזיה. האיש בראותו כי התפיסה של הובס ש"אדם לאדם הוא זאב" היא זו ששררה בטלוויזיה, הוציא אותנו לטיולים של "גיבוש חברתי" ,ודבר הזה העלה חיוך רחב של הציניקנים בקרבנו. להוציא את החבורה הזאת מן המתחם של "או קיי קוראל" לשטח הפתוח-דבר הזוי. שייקה ראה בכך ערך אנושי חשוב,ולאחר מעשה חלק נכבד מן החבורה, כולל אותי, ראינו בכך איזו גישה חדשנית אנושית באותו עידן .הפילוסופיה הזאת של ערך האדם במערכות החינוך מלווה את הקורא לאורך כול הספר. והרי זה בתחילתו של דבר וגם בסופו הגרעין של הדמוקרטיה, שבה גם אם הרוב בשלטון, האדם עומד במרכז ההוויה האנושית. כמי שמאמין בכך, אני כקורא מוצא תימוכין  לתזה הזאת- בספרו של ישעהו תדמור.

הרוח בחינוך

חלק נכבד מן הספר ,אשר מוצא ביטוי בהזדמנויות ובנסיבות השונות, מוקדש לרוח של החינוך, שכן חינוך הוא הגדרה רחבה מאוד, גם זה הדיסציפלינארי, ואם תוציא ממנו את הרוח, כאילו הוצאת את המפרשים בספינה והיא מטלטלת ברוחות לכיוונים לא רצויים. הספר עוסק ברוח מהיבטים שונים אבל הכוונה ברורה. הרוח חיה ונושמת  כמעט בכול דף של הספר והמחבר מביא דוגמאות מעולם המוזיקה לסוגיה,הקלסית והעכשווית, העולמית והישראלית, החילונית והדתית. בקטע על "התרוממות רוח" מביא תדמור את התחושה הזאת בטיוליו הרבים עם רעייתו נטע באתרים רבים בעולם שיש בהם הוד וקסם ומביאים את האדם לכלל מיזוג שבינו לבין הטבע.

פרופסור ישעיהו תדמור ,אשר ביריעה הרחבה של חייו אינו חס על עצמו ודן עצמו לשבט, אינו מבקש חסד. הוא איננו "הצנוע הידוע". גם מן הבחינה הזאת הוא מדבר אליי. אני חושב שאם לאדם יש קבלות ראוי שהוא יציג אותם בעצמו. אני בהזדמנויות שונות התבטאתי כי האמירה "יהללו זר ולא פיך" בא מן היחצ"ן הראשון במקורות. יחצנים משווקים את האדם כמו שהם משווקים כול מוצר אחר.שייקה פותח את לבו ואת ספרו כדי להראות לקורא מה שיש בו ,למה שהוא אליו שאף ,מה היו המהמורות בדרכו ואלה מכשלים עבר והיכן כשל.

הוא מתאר בספר את הדרך שעשה בעיצוב זהותו כמחנך, בתוך כך את התפקידים המגוונים שנשא בתחום החינוך, ושוזר בתיאור דברי הגות ומחשבה, הפנייה לתיאוריות ולמקורות, ביקורת רבה, בעיקר ביקורת עצמית, לקחים ותובנות. משולבים בספר סיפורים אישיים רבים, בהם חושפניים במיוחד, כמו הפרק העוסק בהתנהלות במשבר שאִתו סיים את תפקידו  כמנהל בית הספר הראלי בחיפה. או הפרק  “ומילדיי יותר מכולם” המתאר את יחסיו המורכבים בחינוך שהעניק לילדיו, יפעת ועידו. כפי שציינתי אני לא מחנך ולא כותב דברי ביקורת על ספרים. עם זאת אני חושב שיש בספר כדי להעניק למנהלי מוסדות חינוך, למורות ולמורים, להורים, למעשה לציבור בכללו, הכְְווָנה, modeling , ואפשר גם השראה להעלאת איכויות החינוך.

בסיכום הוא כותב:"אינני אדם שחי ברוחניות…אבל דומני שביכולתי להבין אותה,את כיוונה,את מקומה ואת ביטויה בחינוך. ובהקשר זה אציין את המושג "האדם המהותי" או "האדם הרציני" שלמדתי מיוסף שכטר( ד"ר יוסף שכטר- פילוסוף, רב, מוסמך לדיינות, תאולוג, הוגה דעות ומחנך ישראלי.צ.ג) מהותיות לדידו של שכטר זהה לאותנטיות במובן של האמת הפנימית ושל אי התנכרות של אדם לעצמו. אבל היא כוללת גם כיוון,ומוטב לומר התכוונות של אדם שהוא חי בשני צירים: האופקי-הפיזיולוגי, החברתי, הכלכלי והציר האנכי-החותר אל עומק הפנימיות וממנה מעלה – אל האלוהי,המוחלט, הנשגב……אל רקע המושג של שכטר, אני שואף להיות אדם מהותי…..אינני יודע עד כמה חוויות התעלות שחוויתי הן, הן החוויות הרוחניות המתוארות ביצירות ההגות, הספרות והאמנות. די לי בהתבוננות אליהן ובהזדמנויות מיוחדות אני חווה ריגושים מהשתקפויות שלהן. ואשר לחינוך,היעד שלנו- המחנכים, צריך להיות אדם מהותי,רציני. כול יעד שמעבר לכך נראה בעיניי כיומרני,אפילו מסוכן. המהותיות היא בסיס היציאה לרוחניות,אבל הכיוון אליה והטיפוס בשלבי ההתעלות- הם בחזקתו של היחיד."( הדגשה שלי. צ.ג)

 דומני שקטע אחרון מסכם זה- היא התורה על רגל אחד, שאומרת לנו, גם לאלה שאינם מחנכים במסגרת הדיסציפלינארית,  כלומר במערכת החינוך: אתם  יכולים לחנך  בבית הספר הגדול מכולם- העולם והחיים ,כול עוד תכירו בעולמו של היחיד.

מדוע לא אצפה בשידוריי מערכת הבחירות בטלוויזיה.

ברדיפה אחר הרייטינג- ערוצי הטלוויזיה המסחריים תמיד יוצרים מופעים של "הצעקה האחרונה" ובמערכת הבחירות- זאת מתעצמת באמצעות סקרים תכופים.

 אם  היה לי ספק קל כיצד תיראה מערכת הבחירות בערוצי הטלוויזיה,בעיקר המסחריים, הריאיון עם פרופסור קמיל פוקס, חוקר סטטיסטי ידוע, במגזין ד' מרקר ( 28.12.2018) הסיר את רובו. הסקר החדש בעקבות הקמת מפלגת "הימין החדש" בערוץ 10  מחק אותו לגמרי. פרופסור פוקס ה"גורו" של ערוץ עשר יככב עד ליום הבחירות ב-9 באפריל. ליתר דיוק הסקרים שלו יעמדו בראש שמחתנו. כמי שצופה בחדשות ערוץ 10  זה אומר שכול כמה ימים ייעשה סקר שוטף. העילה יכולה להיות החל בשפעת קלה של נתניהו ועד לעפיפונים מעזה ,שלא לדבר על הפרדות "העבודה" מציפי לבני, וערוץ 10 שבו אני צופה יכריז בראשית המהדורה על הסקר החדש.

זה לא שאני כופר בסקרים. בדרך כלל אם משקללים כמה מהם, הנתונים הסופיים הם פחות או יותר נכונים. עם זאת אני חושב שיש לסקרים, כאן ובכול מקום ,פונקציה דינמית. חיפשתי איזו דוגמה לכך ומצאתי אותה במדידת לחץ הדם. לחץ דם הוא עניין רציני אבל לעתים הוא שובב וגחמני. אני לא נזקק לעדויות של אחרים. די לי בעדות עצמית. יש לי מד לחץ דם בבית ואם אני מרגיש טוב,אין לי צורך בו, ואילו אם אני מרגיש לא טוב, אני בורח ממנו. אני מעדיף שהרופא או האחות יעשו זאת. הסיבה היא שבמדידה תוצרת בית אני נכנס למתח. מד לחץ הדם  רגיש מאוד לכל תנועה שאדם עושה ובהחלט למתח. מכאן שמאוד סביר שאם המד מראה לחץ דם גבוה יותר מן הנורמלי ואני אמדוד שוב, הוא יעלה. זה כמעט אקסיומאטי.

סקרים סטטיסטיים מגשימים את עצמם במידה רבה בשל התנהגות פסיכולוגית של הציבור שעוקב אחריהם. אם הסקרים קובעים כי "הליכוד" הוא שבט שילך אחרי המנהיג הקיים, או מי שיבוא במקומו ,והוא ליכוד- חבריו ומצביעיו ילכו אחריו בגאווה. מאידך אם הסקרים מצביעים על נפילה של מפלגת העבודה, החברים או האוהדים, יחושו מפוררים ומפורקים. או כפי שציינתי באחד הפוסטים יכינו את "אוהל האבלים" שלהם. זאת עושה הדינמיקה של הסקרים. ואם היא מובאת לעתים תכופות בטלוויזיה עם שלל הפרשנים ומגידי עתידות, היא מעצימה את התחושות לכאן ולכאן.כלל ראשון בתעמולה הוא חיזוק עמדות, עוד לפני  ניסיון לשינוי עמדות, מלאכה הרבה יותר קשה.

יש חשיבות לסקרים סמויים כמו בתחום הסחר והכלכלה, ופרופסור קמיל פוקס סיפר כי ככה נוהג יאיר לפיד. הוא עושה סקר ורואה לאן הרוח נושבת ובהתאם לה הוא מעלה את העפיפון שלו. אבל הוא לא יגלה זאת. אני מניח שבמקרים אלה אם הסקר מחמיא לו, הוא יספר על כך לכול תומכי מפלגתו וזה יחזק אותם. אם הסקר פחות יחמיא לו, הוא יספר זאת לצמרת כדי שיעשו מאמצים גדולים יותר. אחרי הכול הסקרים יצרו את "יש עתיד" .זה שימוש מושכל בסקרים. סקרים תכופים בטלוויזיה בחברה , הם מרשם לפניקה עדרית, אשר קיימת גם בימים רגילים, בכול מקום ובייחוד אצלנו.

סקרים יוצרים מגמה.

סקרים סטטיסטיים תכופים בטלוויזיה הם לדעתי תמיד בשרות המנהיג הכריזמטי, אם יש כזה. לכן גם אם תופיע ידיעה ולפיה היועץ המשפטי יחליט לפרק את כול האלפים- 1000,2000,3000, ו-4000  וכפועל יוצא יש סיכוי שבאחד מהם יוגש כתב אישום,לפני הבחירות, הסקר המידי, שכמעט בטוח יבוא, יגלה, כפי שזה היה עד כה, נשירה קטנה מאוד ב"ליכוד".או להפך- עליה מתונה. ביבי הוא אשף התעמולה בצד הנבזי ביותר שלה. הוא לא ימצמץ גם אם הוא משמיע את השקר הגדול ביותר כי הוא יודע שזה ישרת אותו. זאת האמת שלו.

שתי דוגמאות טריות. ביבי לא קיים מסיבת עיתונאים בארץ מזה זמן רב. הוא גם לא העניק ראיונות. הוא לא זקוק לאלה. הוא מקבל סיקור ביד נדיבה מכיוון שהוא ראש ממשלה ותמיד עושה חדשות. אבל דווקא בארץ הקרנבלים הוא ראה לנכון לקיים מסיבת עיתונאים. כי זאת הייתה כבר במסגרת מערכת הבחירות כאשר כול משפט שלו צוטט בכול ענפי המדיה. זאת דוגמה בכול הקשור לשימוש חכם במדיה ה"עוינת". אשר למסרים שהם כמובן תעמולתיים הוא ראה לנכון לכבס את צעדו של טראמפ לפָנות  כמה אלפי חיילים אמריקניים מסוריה, צעד מזיק לישראל ולבעלות בריתה של ארה"ב באזור. מעניין מה ביבי היה אומר אילו אובמה נקט צעד זה.עוכר ישראל. אבל כמו שטראמפ משקר-באמת, ככה גם ביבי. מבחינה זאת רב הדמיון ביניהם אבל בכך הוא נגמר. זאת לזכותו של ביבי. איפה טראמפ ואיפה ביבי באינטליגנציה, בידע, בתחכום וכיו"ב.הרי אנשי הצמרת שעזבו או הועזבו הכתירו אותו בכינוי moron – בעברית כסיל או טיפש. איש לא יאמר זאת על ביבי.

לדעתי ביבי ירגיש מאוד לא נוח אם המדיה תשבח אותו על איזה צעד פרו פלשתיני אם הוא יעשה . ה"בייס" לא יאהב זאת. וזה החשוב כי ה"בייס" זה הכיסא. הוא ישתדל להתעלם. הוא גם לא זקוק שתומכיו הקרובים ישבחו אותו. הוא צריך שישרתו אותו. תקשורת עוינת משרתת את ביבי בשני אופנים. אחת, והחשובה, מכיוון שהוא בחדשות וזה החוק הראשון בתעמולה. שתיים. שהוא מותקף ולכן ה"בייס" צריך לחוש לעזרתו. ככה שרתה המדיה בארה"ב את דונאלד טראמפ, אף שרובה הייתה נגדו. ה"בייס" היה אתו. השאר עשו הרוסים.

הדרמה.

בפוסט הקודם הבאתי דברים מפי פוליטיקאי בכיר ורב ניסיון כי במערכת הבחירות הנוכחית הציבור מצפה לדרמה. הראשונה שהייתה דרמה זוטא הייתה היפרדוּת של השרים בנט ושקד מ"הבית היהודי". אבל הדרמה הגדולה, בינתיים הייתה הודעתו של יו"ר "העבודה" אבי גבאי על היפרדוּת מ"התנועה" בראשות לבני, דהיינו פילוג מ"המחנה הציוני".

אני חושב וכתבתי זאת שאבי גבאי גם במדיניות שלו וגם בהתבטאויות הזיק מאד למפלגת העבודה, אף שאין כול ביטחון שאלמלא כן ה"מחנה הציוני"  לא היה נחלש. אבל דווקא ההתבטאויות שלו אחרי ההכרזה על בחירות מוקדמות, ואין זה משנה מה הוא חושב, מוצאות חן בעיניי. הוא לא מוכן למלא את מה שהתקשורת מייעדת לו ולמפלגתו. כלומר הוא לא מוכן למות. הוא חפץ חיים. תימוכין ליעוד זה, ששולח את מפלגת העבודה ל"מקום שכולו טוב", מצאתי במאמר(הארץ 1.1.2019 ) תחת הכותרת "אם גנץ באמת רוצה להצליח". בין היתר נכתב כי מול הימין האגרסיבי נדרש מחנה אסרטיבי ונחוש שיתנער ממפלגת העבודה וממורשתה. על החתום: ד"ר פריאנטה-סופר,ביבליוגרף ומו"ל ישראלי שחי בפאריז. מבקרת טלוויזיה שהתייחסה לצעד הזה של גבאי כינתה זאת בריונות. מן הסתם מצופה היה ממפלגת העבודה לא רק ללכת לקבר של עצמה אלא לרקוד בוואלס אליו ,על משקל השיר של לנארד כהן

dancing all the the to way to the graveyard  אם גם חברי המפלגה יתעלמו מעצות אלה, אפשר מאוד שחלק מן הנושרים בציבור, בייחוד מצד שמאל, ישובו. גם ל"עבודה" יש "בייס" ולא בעל זיקה אישית אלא ערכית. אמנם לא לוחמנית כמו זו של הליכוד, אבל עדיין יש בסיס אידיאולוגי סוציאל דמוקרטי של מפלגה  שעשתה רבות למען הקמת המדינה וביסוסה. ההפך מן האמירה והוא if you can't join him-beat him -אם פרטנר פוטנציאלי לא מעוניין בחיבור תכה בו. אולי אז תתאפשרנה התחברויות. אף גוף לא רוצה להתחבר עם "שכיב מרע" .עם אנשים חפצי חיים מתחברים. כאן פונקציית השקט של המנהיג היא בעלת חשיבות רבה, אם השקט יהיה מלווה במעשים פוליטיים נבונים או צרוף אישים בולטים. הודעתו של גבאי שהוא נפרד מציפי לבני, אשר מלכתחילה, לא היו ביניהם יחסים תקינים ולפי הידיעות היא קיימה מגעים עם בני גנץ, או עם מקורביו על הצטרפות אפשרית, לא השאירו לגבאי ברירה. זאת מנהיגות. ואם במצב הזה תהיה התחברות עם גוף פוליטי אחר או עם אישים פוליטיים בולטים- זאת תהיה דרמה גדולה מאוד.

לסיכום. אם לשקלל את עשרות הפרשנויות שכבר נחתו עלינו יותר מכמות המשקעים שאף היא הייתה נדיבה בשבועות האחרונים- הפור בעצם נפל. הימין שוב ינצח,והתנודות תהיינה בתוכו, כי   נקבע  שהציבור נוטה ימינה. למה?ככה. ועוד מסקנה. במרכז שמאל ,השאלה היא מי יותר ייהנה מנפילת העבודה, כלומר אלה מפלגות ייהנו מן הטרף הזה, כשהעיט הגדול  שאותו מסמל  בנו גנץ, יהיה האורח הראשי בסעודה. אם ככה מדוע ה- הוּ, הָא? רייטינג,חברים, הכול רייטינג. ההצגה הגדולה בעיר.

לפי המדווח ,ערוץ 10 אמור להקים  אולפן שקוף בכיכר רבין כאולפן מערכת הבחירות. יהיה שמח. טלוויזיה בפנים ובחוץ. חבל על הזמן. אפשר וישאירו אותו להמשך ההצגה הגדולה – האירוויזיון. אשר לי , אני מייחל לקצת שקט וכשם שאני לא הולך לחוף הים במשך היום כי המטקות והצעקות לא נעימים לעין ולא ערבים לאוזן- ומסתירים את הים, ככה  אתרחק מסיקור הבחירות הטלוויזיוני, בקוטר בטוח לפני הכותרות ואחרי כול ה"שפיל" עם אולפני הבחירות לרוחב ולאורך שזורים בחוטי ארגמן עזים של הסקרים של פרופסור אמיל פוקס. ואולי..אולי אם לא אעמוד בהתנזרות הזאת- אחזור לצפות ב-1 +1 לאחר הפסקה ארוכה.

אגב הבוקר צפיתי בתכניתם של אורי לוי ושרון ווקסלר על השידורים שהיו ומצאתי את הסרט שלי "סטטוסקופ לא עושה חדשות"

העביר לי את הלינק לסרט -שלום יששכר ,מפיק ומביים באתר המקון של כאן 11 .היו זמנים בשידור הציבורי שכתבה אחת בטלוויזיה הייתה עניין מורכב ודרש עבודה ומחשבה.

 

 

 

 

אם האופוזיציה לא תעלה על הבריקאדות אין סיכוי להחלפת השלטון.

"העבודה" חייבת להיות חלק מגוש כדי לשרוד ולהתחזק עם הזמן . אם גנץ ילך לבד מחכה לו גורל ד"ש, שהונהג על ידי רמטכ"ל (מיל)

 מדי כמה חדשים מתכנסת בבית התנועה הקיבוצית ברחוב לאונרדו דה וינצ'י 13 בתל אביב קבוצה של פעילי חברה, אנשי אקדמיה וחינוך, אנשים שמלאו תפקידים  בכירים בשרותי הביטחון ,אישים  שמילאו תפקידים רמים בשלטון ,לדיון בענייני היום. אלה אנשים רציניים שבקיאים מאוד בנעשה בכול התחומים בחיינו. הם לא פועלים  באור הזרקורים .אבל לא זו בלבד שזה אינו מפחית מעומק השיח אלא מעצים אותי, שכן האנשים חופשיים לומר מה הם חושבים, מבלי להיות נתוניםלזרקורי המדיה ולטוקבקיסטים למיניהם. שם החבורה הוא "המחנה הדמוקרטי".

naftali raz

נפתלי רז

הקים אותו נפלי רז, פעיל חברה,איש חינוך ,מדריך בשבילי הארץ, אדם נמרץ ונחוש, ובעבר הרחוק יותר כתב  בכיר של הטלוויזיה הישראלית. שם הכרתי את נפתלי. הוא הקים את "המחנה הדמוקרטי" לפני שנתיים, כשעבר חוק ה"הסדרה",הוא החוק להסדרת ההתיישבות ביהודה והשומרון, שנועד להסדיר את מעמדם של בתים ביהודה ושומרון שנבנו על קרקעות בבעלו  פרטית,חלקית או מלאה של פלסטינים.

הפגישה נערכה בדיוק שבוע לפני ההודעה על קיום הבחירות, והמתדיינים הביאו צעד זה בחשבון, פחות או יותר, בהכירם את הלך מחשבתו של ראש הממשלה, בייחוד בשל התיקים  המשפטיים שתלויים ועומדים נגדו. אני לא השתתפתי במפגש הזה, אך קבלתי דו"ח די ממצה על מה שנאמר בו .עם זאת אף שאני יודע את שמות המשתתפים, הואיל ולא קבלתי רשותם כמובן לא אביא את שמותיהם. גם אתמצת.

כאנליסטים פוליטיים טובים הם  שללו את מה שנראה בעיניהם כשאיפה דמוקרטית שבנסיבות הקיימות היא לא ניתנת לביצוע, כמו למשל חבירה כלשהי עם הרשימה הערבית. חלק מחזונו של ז'בוטינסקי. וזאת לא רק בשל המצב של הצד הערבי, אלא ביודעין כי האיבה לערבים, ומדובר בערבים אזרחי ישראל היא מנוף של התמיכה בימין. כלומר אמנם צעד דמוקרטי נועז אבל מרשם בטוח לקריאה "נואשת" :הם רצים אחרי הערבים שרצים לקלפיות.  פניו של ביבי כמובן אל  תושבי התנחלויות שרבים מהם תומכי "הבית היהודי" . ואכן תרחיש זה כבר התבצע כאשר את הפגישה הראשונה  של ביבי לאחר ההכרזה על הבחירות הייתה עם נציגות ההתנחלויות ביום ד' השבוע. כפי שאחד מן החבורה התבטא לגבי ה"בייס", של נתניהו, במפלגתו שלו, בשותפים הקואליציוניים ובהתנחלויות : "קחו מה שתרצו, ובתמורה הגנו עלי בפני כתב אישום."

נדונו גם הדרכים כיצד להגיע אל הציבור באמצעות המדיה או הרשתות החברתיות. אני לא מביא זאת מכיוון שבשלב זה, זה עניין שולי. הוא יכול להיות טקטי אם יש אסטרטגיה ולכן אתייחס בעיקר לתרחיש של מפלגת העבודה שכיום יש לה 24 מנדטים והסקרים מנבאים לה כמעט נפילה דומה כזאת של השווקים לניירות ערך בימים אלה. לאמור נפילה תלולה עם חשש להתרסקות, בחוץ ובפנים.

בנושא החבירה לגושים, באופוזיציה, הדעה הייתה שיאיר לפיד ,מנהיג "יש עתיד" מתנגד כרגע לכול החבירה לגוש מרכז שמאל. מר"ץ תזכה מעט מהנשירה בעבודה". מצביעים רבים ינהרו אל  המפלגה שיקים הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ שבינתיים רק שמו הולך לפניו אבל לא מדיניותו . הוא ,גנץ, על פי ההערכות שבאו לידי ביטוי בדיון הזה , יודע מה כוחו ולא שואף להיות ראש ממשלה, אלא שר בכיר,רצוי שר הביטחון. אשר לאהוד ברק, הוא אכן הוכיח עצמו בשנה האחרונה כאופוזיציונר נחוש לביבי, אבל  יו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי לא בטוח אם הוא יביא אתן מספר מנדטים משמעותי, או נכון יותר ימנע במידה ראויה את המפולת הצפויה ל"מחנה הציוני", אשר גם הוא הרכב מפלגתי. אגב אם אכן תתממש הידיעה בדבר עריקה של קבוצת ח"כים ממפלגת העבודה כדי להקים גוף חדש, זה יהיה לא  רק צעד מבזה אלא גם התאבדות פוליטית. תכונת האובדנות  שמיוחסת למפלגה זאת לא נובעת מנסיבות, אלא מחבריה שלה. לא מדובר בעקרון ערכי אלא מתמטי, והם יהיו הנשורת של המפלגה בבחירות וספק רב אם ימצאו פינה חמה במפלגות אחרות מעבר לזה של המתרס. בכול מקרה בוועידה הקרובה מפלגת העבודה צריכה להעלות את הנבחרת הטובה ביותר שלה,ולאו דווקא לפי הוותק אלא לפי הקבלות בכנסת האחרונה והסיכוי לעתיד.

חבירה לגוש.

 הדעה הרווחת  בדיון הייתה שהחבירה לגוש, כמו זה בראשות בני גנץ היא המרשם הטוב שכן 24 חברי "המחנה הציוני" ירצו להישאר בכנסת. מסתבר שהם לא הביאו בחשבון אפשרות שתהיה עריקה מן המחנה מצד אחד , ומצד שני, כפי שדווח במהדורת החדשות ביום שני בערוץ 10 ,גנץ אינו מעוניין בחבירה, לפחות לא בשלב זה. אחד הדוברים קבע כי הבחירות הקרובות אבודות. לאמור ביבי יעמוד בראש קואליציה ימנית, לפחות כול עוד לא יואשם והכוחות הדמוקרטיים ליברליים צריכים להתכונן למה שיקרה לאחר מכן. זאת בין אם הקדנציה של ביבי תיגדע בשל העמדתו למשפט או שהיא תוציא את ימיה, פחות או יותר. אחרים האמינו שאסור לוותר על הבחירות הבאות. זאת הייתה הדעה הדומיננטית.

אחד האישים הבולטים בדיון בעצם סיכם אותו ככה: הסוגיה המרכזית בעיני הציבור היא ביטחון, גם ביטחון מול האויבים בחוץ וגם ביטחון אישי. ולכן, המסקנה שלו היא שבלי דרמות לא יקרה כלום. לדעתו חבירה לגוש היא דרמה. ככה היא נוצרה בשעתה בין מפלגת העבודה  בראשות יצחק הרצוג לבין יו"ר "התנועה" ציפי לבנה. אם תיווצר דרמה, גם גבאי וגם לפיד יהיו בתוכה. עם זאת הם לא יתנו מענה להיבט הביטחוני. כאן נכנס לתמונה אהוד ברק, אשר לדעת  הדובר הוא בעל פוטנציאל  אלקטוראלי במקרה זה.

אבל דומני ששם דיברו כמעט על הכול, ונאמרו דברי טעם. אבל לא דובר על מפלגת העבודה שעליה כבר נאמר "מחריבייך ומהרסייך ממך ייצאו". כמי שהגיע למרום השנים וראה כמעט את הכול, התחושה שלי היא שמפלגת העבודה בגלגוליה השונים כאילו לשלטון נבחרה והיא לא יודעת להיות באופוזיציה. כשהיא שם, בגלות הפוליטית,האלמנטים האובדניים גוברים בה. שהרי לא מספיק היה ללמוד ממייסד המדינה וראש מפא"י דוד בן גוריון כיצד לשלוט. אלא צריך  היה גם ללמוד ממנחם בגין איך להיות ראש אופוזיציה- אופוזיציה,  ולמשך הרבה שנים ,עד שהגלגל התהפך. זה לא אומר שצריך לוותר על המערכה הנוכחית. אבל צריך לעלות על הבריקאדות ולהילחם על הבית.

אשר לבני גנץ, שרוכב בסקרים, ראוי שיביא בחשבון קצת היסטוריה. היה לפני כן רמטכ"ל במיל, ייגאל ידין ,שהקים את ד"ש, והיא נמוגה. לכן רק חבירה של גנץ לגוש או למפלגה ,או להפך חבירת מפלגה אליו ,תבטיח את ההמשכיות של התנועה, ואפשר חילופי השלטון.

עם כול זאת ברב שיח הזה כמו גם בהמולה התקשורתית והפוליטית בעקבות ההחלטה לקיים בחירות בתשעה באפריל, אין עדיין ההרגשה  כי כול שוחרי הדמוקרטיה מוכנים לעלות על הבריקאדות כדי להציל אותה. וזה אומר להרכיב את הנבחרת הטובה ביותר שמצויה בחברה הישראלית כדי לעשות את הדבר שהיא לבה של הדמוקרטיה- והוא החלפת השלטון אחרי שברבות שנותיו שקע והשקיע את החברה והמדינה לריקבון ולשחיתות אשר מסכנים את עתידה.

ככה או אחרת. נפתלי רז שבו פתחנו את הרשימה, כשהקים את "המחנה הדמוקרטי" גם טבע לו ססמה לקוחה מ"שיר לשלום" של יעקב רוטבליט:"אל תגידו יום יבוא- הביאו את היום." היא יפה לכול תרחיש.

לאחר סגירת הגיליון צפיתי במהדורות החדשות (הערב יום ה') והבנתי שבני גנץ אינו מעוניין בחיבור עם  "המחנה הציוני" או ליתר דיוק עם "העבודה". מאידך הוא חושב להביא לרשימתו את בוגי יעלון. אם אכן זה ככה, גנץ עושה מקח טעות אם הוא חושב שיעלון ישמש לו עלה תאנה ימני. יעלון אינו עלה תאנה. בשום מקרה. הוא ימני. בנסיבות אלה חשוב שמפלגת העבודה תחזור ל"בייס", שלה, בין אם לא יערקו ממנה ובין אם יערקו כמה מחבריה. בכך  "העבודה"  תשים קץ לפזילות לימין שאפיינו את היו"ר שלה, ועל כך מפלגת העבודה שילמה את המחיר. היא עדיין יכולה לשוב לדרכה, והציבור, שהיה נאמן לה, ואפשר רק בחלקו ,ישוב אליה. אבל התנאי לכך הוא שהיא תעשה מה שלא עשתה עד כה "להילחם על הבית". אולי כפייטרית ירצו לחבור אליה. בוודאי שלא אם היא תמלא את התפקיד שמועידה לה המדיה- לשבת בסוכת אבלים- על עצמה. בין היתר שתשליך לפח הזבל את הסקרים התכופים שצפויים לנו

 

 

אור קטן במנהרת החורף

קטע זיכרונות

 פולין היא ארץ צפון-מזרחית,ואף שזדונסקה -וולה מכורתי לא מצויה בצפון אלא במרכז, החורף שבה הוא קר וממושך. רשמית, החורף מתחיל ב-21 בדצמבר. למעשה החורף בפולין מתחיל באוקטובר. הטרמומטר והברומטר שלי היו פרשות השבוע, כשם שפרשות השבוע האחרות בישרו מועדי שנה אחרים. עם גמר שמחת תורה נגמרה שמחת הקיץ. פרשת "בראשית" צמררה  אותי לא מפני ש"הארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני התהום" אלא משום שזה סימל אצלי את תקופת החושך שאליה נכנסנו בפולין,כמו לתוך איזו מנהרה ארוכה.

העששית  הקטנה שאתה הלכנו ל"חדר", האירה בקושי את כנף הבגד. מכול מקום היא לא הוסיפה הרבה לתאורה של פנסי הרחוב שאף היא הייתה דלוחה. לא היה חשש שמכונית תתנגש בי כי תנועת המכוניות לא הייתה מרובה באותו אזור, ובפרט בחורף. כאשר שאלתי מדוע יש צורך בפנס הקסם הזה נאמר כי חשיבותו רבה בעיקר בגמר השיעורים כאשר התנועה  מועטת ואם אמעד אוכל לצעוק ולפי הפנס ידעו מהיכן באה הקריאה לעזרה. כאשר השלגים לא ירדו בצורה מדודה ורוחות טאטאו אותם והרימו מסך לבן וגם יצורים קטנים כמוני,נשלחה מזחלת רתומה לסוס להביא אותי הביתה. לסוסי המזחלות היו מחרוזות פעמונים על הצוואר. הסיבה לא הייתה מוזיקלית. הפעמונים היו אמצעי בטיחותי. למרכבות היו פנסים בצדדים שלהן שבהם הבחינו יותר מאשר בלָטֶרנה שלי. למזחלות לא היו, משום מה. פרסות של סוס על מרבד של שלג בקושי נשמעות. לעומת זאת פעמונים נשמעים.

המזחלת גויסה רק בעת סופה, כאשר ההליכה הייתה קשה מאוד .סתם קור לא היה סיבה לשלוח אותה. חיסכון? לאו דווקא. צניעות של משפחה אמידה. שלא יעירו ולא יעוררו. מכוסה במעיל פרווה וחבוש בכובע פרווה והלטרנה תלויה על כפתור ובשל הצורך להסתכל תמיד קדימה- לא יכולת לראות את הפנס. רק ריח שעווה אמר כי הלהבה הזעירה עדיין מחזיקה מעמד. היא ופרשת השבוע  הצמודות סמלו את החורף,את הלילות הארוכים כאורך הגלות.

הצד היפה של החורף.

 היה גם יופי בלילות הארוכים של החורף,בייחוד בלילות הלבנים כאשר השמים היו בהירים,ירח מלא למעלה ומשטחי שלג לבנים שבהקו למטה. האוויר היה צלול ויבש והשלג פריך וכל נשיפה של אוויר יצרה ענן שנע לפניך לרגע קט לפני שהפך לרסס של בדולח,כתפאורה של עץ האשוח בחורף. הלילות היו יפים יותר בחורף מאשר הימים. במיוחד בחודש כסלו,ימי חנוכה וחג המולד. הגויים הדליקו את עצי האשוח,היהודים הדליקו את נרות חנוכה בחנוכיות שניצבו על אדני החלונות. זדונסקה-וולה כולה האירה כשביל החלב ברקיע. בבית הספר למדנו את הסוגיה של חנוכה-"כבתה זקוק לה, כבתה לא זקוק לה" ו"אימתי מדליקין…כשכלתה רגל מן השוק". המורה צריך היה לפרש את הנאמר :כלתה רגל מן השוק. אז לא הבנתי באלה רגלים מדובר. לימים כשעליתי לירושלים ללמוד באוניברסיטה העברית בשנות ה-50  ובערבי החורף ,הרחובות היו ריקים-התחוורה לי המשמעות של "כלתה רגל"

josef chemowsky - winter in poland

חורף בפולין- ציור שמן על בד- יוסף חמובסקי

היום כאשר אני חושב על התיאור הזה, הוא נראה לי כה מדויק ומופלא בפשטותו. כלתה רגל מן השוק,ואתה שומע את הצעדים האחרונים של עוברי אורח שממהרים, איש, איש לביתו המוסק, הרחוב מופקר לטבע,לשלג ולרוחות,ואילו בבית חום ואורה. הלהבות הקטנות מרצדות,הלביבות דשנות והסופגניות מדיפות ניחוחן. עוד מעט קט והמשפחה כולה תיסוב ליד השולחן לשחק עם הילדים בסביבון,משחק עם כסף ממש. או לוׂטֶריה- בינגו- כפי שהוא מוכר היום ואפילו קלפים. לא משחק קשה כמו פוקר אלא קל כמו 21 .

הקלפים הפכו לעתים לכורח השעה אם אחד מימי חנוכה נפל על חג המולד. כאות לזלזול בחג הנוצרי, שהיהודים קרו לו חגא או "חוׂגֶה", במבטא היידישאי, להבדיל מיום טוב(יונטיף בשיבוש יידישאי)- המהדרין אף שתו י"ש וראשם הסתחרר עליהם. כול זאת כדי שחלילה וחס לא יתנו דעתם למרים הבתולה,לצלע אלוהים ולהולדת ישוע. חג המולד היה ידוע כ"ניטל".נגזר מן השם הלטיני natalis-לידה, שבו יהודים טובים בטלים מן התורה. למדנים וסגפנים כול ימות השנה נהפכו בלילה הזה להוללים, מהמרים, לֵצים,  פורקי עול, רק כדי להביע בכך שאט נפש,זלזול ולעג לכריסטוס הזה ולחסידיו השוטים.

פרק מקוצר מתוך "גשר של נייר" 1996

 

אומה של שֶפים

על השאלה מדוע דווקא לעניים יש הרבה ילדים ,התשובה היא שלעניים יש דירה קטנטנה ובכול צעד שהבעל עושה הוא נתקל באשתו, והתוצאה היא עוד ילד. על משקל  הסיפור הציני הזה,הוא הדבר שקורה לי בצפייה בטלוויזיה. כול ערוץ שאני פותח, או שהוא מביא לי שף או שפית שמכינים  תבשיל או מאפה או שהוא מודיע לי  בקדימון, שיביא לי שף שיכין מטעמים. מדובר בשפים נייחים, ניידים, מהלכים ומעופפים בודדים או בצמדים כמו גידי ואהרוני שנכנסים לאוזן ויוצאים מן האף, ומהפכות במטבח וכול סוגי מאכלים, למעט אחד שעליו אעמוד בהמשך. במהדורה המרכזית של ערוץ 10  שבה אני צופה, רק סיימו סדרת "השקשוקה" ופתחו בסדרה "המיתולוגיות" על מסע  בעקבות המסעדות "האגדיות" של ישראל. יש לנו אולימפוס קולינארי. ואלה אינם אלא משל לעירי תל אביב שבכול מקום שאני מסתובב,באזור המרכז, אני שם לב שבין חנות אחת ובית עסק שני,מצויה מסעדה, מזללה או בית קפה. מה זה? כול עם ישראל אוכל במסעדות? בוודאי שלא. הוא אוכל בבית ולעתים בקושי. בשבילו השפים בתכניות הבישול הם כוכבי קולנוע ,אפשר לראות אותם, או סתם משהו שמצוי במקום אחר כמו קאליפורניה.

בידיעה שפורסמה באתר "וואלה" לרגל פסטיבל הקולינריה בארץ, נכתב כי הישראלים הוציאו בשנת 2017  יותר מ-20 מיליארד שקל על אוכל ושתייה מחוץ לבית .נכדי, מעיין ,טוען שנתונים אלה מוטעים. על סמך חישוב של מספר בתי אוכל  בארץ, שמובאים באותו אתר – ,11,000- הוא מגיע למסקנה, כי הסכום הוא גבוה הרבה יותר, אם הוא מכפיל מינימום הכנסות לבית עסק ,כדי שיחזיק מעמד ,במספר בתי האוכל. הבעלים של רשת  הפיצריות "טוני ווספה"-טל שטרן,(בריאיון לד'מרקר 30.11.2018 )- סיפר כי בשנה האחרונה נסגרו 4000 מסעדות וכמספר הזה נפתחו. לדעתו אנשים מוציאים על אוכל מכיוון שאין להם כסף לרכוש דירה, ולכן מתנחמים בביקור במסעדות. מכאן שתכניות האוכל בערוצים מככבים בגדול.

זה לא אומר שבערוצים השונים אין נושאים אחרים, לעתים מידעים ומשכילים ואף מרתקים, כשם שיש הרבה יותר משעממים, לעתים עד כדי טמטום שבא לך להשפריץ "קרם שניט" על המרקע. אבל ,משום מה ,המשקל של הקולינריה שנראה ונשמע הוא דומיננטי. עכשיו למה שנקרא "גילוי נאות" , אני גרגרן  כרוני ולא רק חסיד של מאכלים טובים אלא בשבילי הם הנאה לא פחות מאשר סרט טוב, או ספר וכו'. רעייתי המנוחה, יהודית, הייתה במקצועה מעצבת פנים, אבל היא יכלה, באותה מידה ,להתחרות בשפים מן המניין. היא נולדה בארץ הגולאש ואמה, קטלין קוּן הייתה מנהלת של מסעדה  במכלול תעשייתי גדול בעידן הקומוניסטי. ההונגרים גם בעת הזאת לא וויתרו לא על סלאמי, לא על נוְְְְְְׂקֶדלי, על טֶפֶּרטי או פאלינקה , שלא לדבר על גולאש טוב   בפי עדיין הטעם של  כבד האווז שהכינה לי חמותי בביקורנו בבודפשט בשנת 1979 . מעדן שהשף הגדול אלאן פאסר היה מחמיא לו. היא העבירה את הגנים האלה לבנותיה. עם זאת, יהודית יכלה להסתדר עם אוכל פשוט. היא בישלה בעיקר בעבורי ומן הבישול אני נהניתי וברבות הימים גם ילדינו. מכאן שנושא האוכל הוא לא רק בגנים שלי, אלא אלה טופחו עם השנים על ידי רעייתי.

aya 5aya 6

aya 7aya 8

aya 2aya 4

aya 11aya 3

 

בישול,עיצוב וצילום: איה גיל-רובינפלד. שפית כתחביב. בתה של יהודית נכדה של קטלין

לא זו בלבד שאני אוהב אוכל,אלא מוכן אפילו להעתיק מתכון ולבשל לפיו בעצמי. אני אוהב גם לבשל .ואגב,יש כאלה שמייחסים תכונות נלוות ל"פיינשמקריי", גם באופי גם ביצירה, לרבות כתיבה. שאול ביבר כתב לחן על "אוכל קדימה אוכל"", ודומני שהוא חיקוי לאיזה פזמון שהושר בשעתו על ידי הקומיקאי מיקי כֶּץ, על המזללות היהודיות בהרי קצקיל במדינת ניו יורק. "אוכלים" הוא גם מחזה של יעקב שבתאי אשר הוצג בזמנים שונים בתיאטראות שונים, מבוסס על פרשת "כרם נבות היזרעאלי" עם משל פוליטי.

בקיצור : אוכל הוא דבר חשוב. אבל מכאן למטבח המשתלט על מרקעינו רחוקה מאוד הדרך.

אפליה זועקת לשמיים.

לעתים יש לי הרושם שאחרי עידן "הפנתרים השחורים" כאשר הממסד ביקש לבצע "הפליה מתקנת" גם  המטבח המרוקאי קיבל דחיפה.מבחינתי לא היה צורך בכך, שכן אני ,מה שנקרא בצרפתית connoisseur -בנושא האוכל,עשיתי הכרות די מוקדמת עם המטבח המרוקאי המשובח והרבגוני. ולא הייתי זקוק ל"אפליה מתקנת". אבל חורה לי שבכול הקשת של  עשרות ואולי מאות המטבחים שמככבים בערוצי הטלוויזיה, כשמגיע לאוכל היהודי הפולני, אז מכניסים אותו לקומדיה  כמו הבדיחות על האם הפולנייה. "חסד של אמת"  למאכל היהודי פולני עושה עופר אדרת ב"הארץ"(12.12), במסגרת  תחרות לבחירת "המתכון הלאומי" לרגל חגיגות מאה שנה לעצמאות פולין. ויושבת ראש ארגון יוצאי קרקוב בישראל, לילי הבר,יש לה "מקדש מעט" של אוכל יהודי פולני בבית.

תשאל ילד ישראלי  מה זה מטבח יהודי והוא יענה בווטסאפ: חא חא חא- "געפילטע פיש". כשהכוונה שלו לאותן קציצות אפורות משונות שהוא רואה גדושות בצנצנת ויש להם טעם איחסי בחך שלו.יש ,מטעמי נימוס, שאוכלים אותו עם חזרת כדי שלא להרגיש בטעם הדבר הזה. זה געפילטע פיש זה?  מדובר  במטבח היהודי הקלאסי ולא רק של שלושה וחצי מיליון יהודים פולניים. זה המטבח היהודי זה?!. בקטע זה אזהרה: לא לאוכלי קטניות,טופו,עשבים ועלים למיניהם.

אז ראשית לכול נעסוק בדגים ממולאים. דג ממולא הוא דג קרפיון ,ורק דג קרפיון שקונים אותו לא באריזה, או קפוא אלא חי. והוא נקרא בלשון אבותינו " א לעיבעדיקע קארפן". במכורתי, לאחר שקנו את הדג, או שניים, אם זה לא שקל שני ק"ג,  הוא הוכנס לאמבטיה, מלאה מים קרים, שהוכרזה כשטח צבאי סגור כול עוד הקרפיון שחה לו בנחת באמבט. העוצר נגמר כאשר על הכיריים בושלו המים והתוספות, בעיקר בצל בשפע  , גזרים שלמים,  והתבלינים.אז עשו לדג מה שעשו,ואני לא אומר מה עשו כי יש לי טבעונים במשפחה. חתכו לפרוסות, שלפו את הבפנוכו וטחנו במטחנת יד, הוסיפו ביצים, שקדים סוכר, מלאו את הפרוסות ושמו בסיר על אש נמוכה למשך כשעה ומחצה. לאחר מכן הוציאו כמה כפות מן הסיר, וקררו אותם לבחון אם הקריש הגיע לדרגה העליונה, כאשר הקיסם עמד זקוף כמו החייל האמיץ שוייק. לאחר מכן התבשיל קורר והוגש בסעודת יום ששי, עם כפתורי גזר אדום בכל פרוסת דג ממולא, כאשר ראש הדג  ניצב ,כשעיניו בשמיים, ופרוסה של גזר אדום בפיו. עד כאן "געפילטע פיש" אמתיים.

המנה השנייה שקרויה אצלנו כבד קצוץ, או בלשון צרפת "פּאטֶה דֶה פוּאָה" היא חיקוי עלוב ל "געהקטע לעיבערלך"- כבד קצוץ בשפת העֵבֶר. אלא שהכבד הקצוץ הישראלי הוא משחה שאינך יודע מה תוכנה . איזו מחית אפורה דוחה .סבתי,אילו טעמה מן הדבר הזה, הייתה חושבת שמתכוונים להרעיל אותה. כבד קצוץ חייב להיות עשוי   מכָּבֵד עוף טרי, רחוק מן הבלנדר, אלא קצוץ, לא בסכין אלא במקצץ הרחב. ככה גם הבצל. לתוכו יש לשים מנה מכובדת של שומן אווז,ובהעדרו שומן תרנגולת. ורק אז, תשימו לב, שמים ביצים קצוצות, כדי שגם הם לא יהפכו למשחתיים. צבעו צריך להיות מנומר- חום,צהוב, לבן. לאותה משפחה שייך מעדן הכבד שאם מטפלים בו כמו שצריך הוא מבושל,שימו לב -לא מטוגן, מבושל בשומן אווז ובצל. השומן מן העוף במטבח היהודי הוא כמו חמאה במטבח הצרפתי. המהדרים מוסיפים חלמונים צהובים , אותם כדורים צהובים שהם מזון לעובר ומוצאים  בתרנגולות לאחר השחיטה כשהיא בשלב מוקדם לקראת הטלה.

נשוב  לכבד קצוץ. אין כבד קצוץ בלא "מציות ביצים פריכות" שהם בגודל פיתה,שעוביין כחצי ס"מ וכשאתם נוגסים בהם הם כמעט ומתפוררים.  מציות אלה טובות גם ל"רגל קרושה", עוד מעדן שאם אתה רק מזכיר אותו לישראלים, הם רצים לשירותים. וגם מעדן זה לאחר שהוא בושל שלוש, ארבע שעות, ככה שכול החומר הקרישי נושר ממנו,נשארות רק העצמות עם המֵח. אז מקצצים אותו במקצץ, מחזירים אותו לציר, מוסיפים מינימום תריסר שיני שום, מקסימום כפול, עם מנה נדיבה של פלפל שחור ומלח .כל המסה הזאת מתבשלת עוד כמחצית השעה ככה שהקריש יהיה סמיך. שמים אותו בתבניות חרסינה או זכוכית , לא בפלסטיקים ,ואת אלה מכניסים למקרר , בשעתו לארגז קרח, ואחרי כשש שעות יש לנו את קריש הזהב – גאלֶר-שמכוסה שכבה יפה של שומן נוצץ .חג לעין.

ואגב, כול אוכל, ובעיקר אוכל יהודי ,חייב לא רק להיות טעים אלא גם מריח. ואם בתהליך הבישול, הריח לא מגיע אל השכנים,בקוטר של  כחמישים מטרים, זה לא מאכל יהודי. גם מרק הבשר שלנו, הישראלי, בבית יהודי קלאסי לא היו מכניסים  אותו בדלת האחורית.  ואין הכוונה לאותה אבקה צהובה שנקראת  "מרק עוף", אלא למרק בשר עוף שבו מכניסים הספרדים כול הירקות שמצויים בסביבה וזה "חילול השם". מרק בשר, חייב להיות צלול כמו בדולח.  כול פתית של בשר שבושל בציר הזה, חייב להשלות מן הנוזל. רק אז מוסיפים את ה"שילגעלעך", שאצלנו הם נקראים משום מה "שקדי מרק",משהו מיובש שתופח ומאבד את הפריכות . ה"שילגעלעך" הם רדיד של בצק חיטה משובחת אשר לאחר שמשטחים אותו,מרדדים- מקצצים אותו לריבועים ,ככה שכול אחד ואחד אינו עולה על חצי סנטימטר בריבוע. לאחר החיתוך משאירים את המרובעים הקטנים לייבוש, ורק אחר כך מבשלים אותם- בנפרד. לא חלילה במרק עוף. מסננים ושוטפים במים קרים ככה שכול ריבוע מונח בפני עצמו ולא נדבק  לשכנו. רק בארוחה כשמוזגים את המרק הצלול מוסיפים את ה"שילגעלעך" והם שוחים בו כמו להק הברבורים בפארק "סנט ג'יימס" בלונדון.המדקדקים בנושא מרק בשר מוסיפים גם שעועית לבנה. ביחד ה"שילגעלעך" והשעועית עושים את המאכל מה שהינו..

אין בכוונתי לדבר על החמין ה"צ'ולנט" הקלאסי, שכאן לא יודעים בכלל מהו וגם במקרה זה הס"טים מוסיפים לו שאר ירקות. אני רק יכול לומר שהכלל של סבתי היה ש"כאשר הצ'ולנט בוכה, היא צוחקת". ללמדכם אלה כמויות שומן,אווז או עוף, מותך או בחתיכות ,המעדן הזה הכיל יחד עם הבצל, הגריסים,השעועית, התפודים המרוסקים לחלוטין בשם "יָבּצוׂק" ונתח נדיב של בשר שמן- רצוי שפונדרה .רסיסי הזיעה הצרופה הזאת בחמין הם שהעלו חיוך על שפתיי סבתי. לתוך התערבות הזאת מכנסים בעיגול את ה"קישקע" תוצרת בית, שלא אכנס כאן לפרטי החומרים בה. בתווך ,בתבנית חרסינה לבנה- הנסיך- הקוגל, כמו ירושלים במפות העתיקות- בלב היקום.אם הצ'ולנט "בכה" הקוגל התייפח.אגב רק כאן בארץ למדתי את מקור השם צ'ולנט. הוא צרפתי מהמילה chaud -חם-חמין. ולא הזכרתי לא את הצימעס והקינוחים לסוגיהם או המאפים. מהם אציין את ה"פיטערקיכן"- עוגת שמרים עם חמאה ופרורים של קמח וסוכר למעלה.אחיי ואני התגנבנו למטבח כאשר ריח המאפה הזה  הגיע לאפינו, וליקטנו לנו את הפרורים המתוקים,למעלה, ה"ברעזעלך", אותן בליטות זהובות עשויות מקמח,חמאה וסוכר, אף שידענו מה צפוי לנו מן  הסבתא שלנו,  לא יכולנו לעמוד בפיתוי.ורק הזכרתי קמצוץ מן אותו מטבח שבארץ הפך כאן לצחוק ולשנינה.

ואגב, פולין הייתה והנה עדיין ארץ חקלאית ובעונות השונות יש שפע של ירקות ופרות והם היו חלק בלתי נפרד מן המטבח היהודי, רובם בבישול.

הגיוון הוא "כאן"

כאמור, המטבח משתלט על מרקעינו. וכאן המקום להעיר כי בטלוויזיה אתה רואה מטבח סטרילי ואין דבר שכזה במסעדות בעלות שלושה ככבים במישלֶן.מישהו שמבין במסעדות אמר לי פעם שלפני שהוא ממליץ למישהו על מסעדה טובה, לאחר שהוא עצמו התנסה בה, בודק אם השירותים נקיים והמטבח מבולגן. זאת מסעדה טובה. אצלנו זאת פרסומת למטבחים מודולאריים. הכול נראה אסטטי מאוד, אלגנטי מאוד.ודווקא הערוץ הציבורי ביקש לחדש כאן. "כאן" במלוא כול המובנים- כאן כשמוסיפים 1 ועוד אחד מקבלים את ערוץ 11 הלא הוא "כאן".

שם התוכנית הוא "בוא לאכול אתי". אני צפיתי רק במשדר אחד, בעצם נכנסתי אליו כשהוא כבר היה באוויר אך תפסתי את העניין. באותו משדר היו שני אורחים. אחד ישראלי והשני הודי. ההודי מדי פעם אמר כמה מילים כדי להראות שהוא דובר עברית, וכמנהג ההודים הוא חייך. אני לא רוצה להזכיר את המשתתפים הישראליים לא בזהותם ולא במינם. בימים אלה אדם חייב להיזהר. מכול מקום, המתכונת היא ברבור של הכישרון הלוקאלי עם מנה גדושה של שטויות והבלים ופטפטת אשכנזית על מנגל מזרחי.את הקשקוש קטע מדי פעם המומחה לרוח ההודית.עפו מונחים מסנדסקריט, אצ'ארייה, סוואמי,הודנטה שלא לדבר על קרמה יוגה וג'נאנה יוגה. הוא מדי פעם הרים את עיניו,לשמיים או לבוּדהָה,והקריין, או המגיש ,חזר למסובים ואלה חזרו לקשקוש שלהם.העיקרון הוא די מעניין, וכול מה שהמפיק צריך לחפש הוא איזו נפש זרה בישראל, שכן מומחים לכול דבר ועניין יש בשפע וצריך למצוא רק מדינות או עמים. מעניין אם הם יזמינו מישהו משבט הקוּרווָאי באחד האיים באינדונזיה.על אלה מסופר שכאשר ילד לָבָן שחק עם ילד קורוואי, האם גערה בו.

"כמה פעמים אמרתי לך שלא משחקים עם אוכל"

 

 

.