השוק הפרסי 2018

מי שהמציאו את משחק השחמט המציאו את ההרתעה הגרעינית ללא נשק גרעיני.

בימים נשגבים אלה כאשר הגאווה הלאומית  עוברת על גדותיה והאגו הלאומי מרקיע שחקים -"יום ירושלים", העברת שגרירות ארה"ב לבירה, ובשנה הבאה האירווויזיון בירושלים, וכמובן, כמובן,כמבול -נטע ברזילי- לשוב לעניין הגרעין האיראני הוא איזו סיכה לעומתית בבשר האומה. גם מבחינה עיתונאית זה אנטי קליימקס. ובכול זאת, כמשקיף,ולא כמומחה לענייני איראן או הגרעין, ניתן לומר כמה דברים.

הסוגיה הגרעינית לא נעלמה, בכך שהנשיא טראמפ  נסוג מן ההסכם. יתרה מזאת, לא איראן ולא שאר המדינות החתומות על ההסכם לא מוכנים ללכת אחרי החלילן מן הבית הלבן. אני מוכן להעז ולומר כי במדיניות הזאת של brinkmanship- הליכה על הסף ,טהראן יצרה הרתעה משלה ופתח למשא ומתן קשוח ולתגרנות של שוק פרסי כדי להטיב עמה  במציאות הכלכלית והחברתית הרעועה שבה היא נתונה. כול זאת תוך תקיעת טריז בין ארה"ב לבעלות בריתה באירופה. בעזרתו האדיבה של דונאלד טרמפ.

ייאמר בפתח הדברים שמבחינת ישראל בכול הקשור לאיראן, מדובר בשתי סוגיות. אחת מידית, וקרובה פיזית, והיא התבססות איראנית בסוריה שאותה,בתבונה ובנחישות, ישראל לא מאפשרת שכן התבססות זאת מהווה איום ישיר עלינו. זאת הסיבה שכול מערכת הביטחון-  זאת המודיעינית וזאת הצבאית דוגלת בה. צה"ל ומערכת הביטחון הם שקבעו את האסטרטגיה וגם את האמצעים למימושה והוציאו אותה  לפועל. ואם יהיה צורך יעשו זאת שוב.לכן גם מלוא האשראי מגיע לה .טוב שהצמרת הפוליטית אישרה אותה.

איראן הייתה, הווה,ותהיה מעצמה חשובה במזרח התיכון ובעולם.

איראן -פרס , היא אתת המעצמות הוותיקות והחשובות בעולם. במאה השלישית לפני הספירה היא שלטה ברוב שטחה של אסיה, במזרח התיכון ובדרום אירופה. היא עשתה זאת לא רק בכוח אלא גם במוח. האיראנים נמנים עם הסוחרים הטובים בעולם, לא רק באיראן עצמה אלא בעולם כולו. ואם בשעתו היא השיגה את מבוקשה בכיבושים, כיום היא עושה זאת בהשפעה כלכלית, בדיוק כמו מעצמות אחרות, ובעיקר סין , אם כי היא לא בוחלת בשימוש באמצעים צבאיים במקומות שונים בעולם, שבהם זה מתאפשר לה, כמו בתימן ובסוריה. זאת על ידי משמרות המהפכה, שלא כול הגורמים באיראן רואים זאת בעין יפה. אבל היא יודעת את הגבול. היא עשתה טעות במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון כשתקפה בטילים עמדות של צה"ל ברמת הגולן. כאילו על פי הזמנת ישראל. וכאן  צה"ל  לימד אותה פרק בהלכת ההימור הלא נכון. אם זה היה מצופה הרי פחות היה מצופה שטהראן,בכך שהיא הבליגה,היא רמזה שהיא תלמידה טובה. גם חכמים עושים שטויות. טיפשים עושים את שלהם. הא- ראיה במקום  לצאת במערכה היסטֶרית, כזאת שמובנת לנו הישראלים, היא  נהגה באיפוק רב. טהרן היא תלמיד חכם. יש לה טווח רחוק, והוא לא מאגר נשק גרעיני. ראו כיצד באמצעות השתתפות במערכה נגד דאע"ש היא קנתה לה אחיזה בעיראק, בסוריה וגם בלבנון- רצף יבשתי ל"סהר פורה" זוטא. ואם יש אומה שמצטיינת בתכונה אסטרטגית זאת מאז ומעולם זאת איראן- פרס.

אגב, ובהקשר זה ,בתוצאות הראשונות של הבחירות  שנערכו בעיראק מי שקבל תמיכה רבה הוא מוחתדא אל סאדר. אל סאדר לחם נגד הכוחות האמריקאניים בעיראק ואף התפרסם בביצוע מעשי זוועה נגד אזרחים. הוא אמנם לא מאנשי טהראן,אבל הוא עוין את האמריקאניים ובכך איראן ללא ספק תצא נשכרת אם האיש הזה יהיה ממנהיגי עיראק. יש לה חסידים שיעים  בבגדד מלבדו. וכאמור לאיראנים יש אורך נשימה. איראן הוכיחה זאת גם כאשר דיממה קשה במלחמת עיראק איראן שנמשכה שמונה שנים . לכאורה  נכפתה על איראן הפסקת האש, שכן היא הייתה  מוכנה להמשיך במלחמה חרף אבדות שלה, יותר  מחצי מילון נפש והוצאות של מאות  מיליארדי דולר והפסדים מאי מכירת נפשט בסך 21 מיליארד דולר. איראן הייתה נתונה גם להתקפת נשק כימי והמערב, שצידד בעיראק,ידע על כך. גם עיראק סבלה מהפסדים של מאות מיליארדי,מספרים שהדמיון לא תופס. אך בסופו של דבר, היא הפסידה את המשטר. המשטר חוסל וסאדם חוסיין הוצא להורג.ואילו מייסד הרפובליקה האיסלאמית חומייני הלך לעולמו כדרך כול בשר וירש אותו מנהיג קנאי אחר חמינאי,והמשטר האיסלאמי הקיצוני נשאר על כנו. ולמרבה הלעג, טהראן היא בעלת השפעה בבגדד, הרבה יותר מאשר וושינגטון.

טהראן משחקת אותה.

טהראן שהיא ,כאמור, מעצמה אזורית והיא רוצה להיות כזאת תחת השלטון האיסלם השיעי אינה  רוצה להתאבד  וצמרתה לא רוצה לאבד את השלטון .זה נכון שהמנהיג הרוחני, חמינאי שהוא בעצם מנהיג איראן, הוא קנאי חשוך ששנאתו לישראל ולארה"ב בוערת בעצמותיו, אבל ספק  אם זה המצב לגבי ההנהגה הפוליטית. מן ההיבט הזה אני תוהה לגבי היגיון של שנאת ישראל המופגנת. אם בשעתו הייתה לכך עילה פוליטית- רכישת אהדה מצד העולם הערבי, המציאות כיום שונה לחלוטין.שערו בנפשכם איזה עוקץ היה ניטל מן הזירה הפוליטית אילו טהראן לא הייתה אנטי ישראלית.הרי לפי ידיעות בשעתן, ישראל שיתפה פעולה עם השאח הפרסי בתחום הגרעין. אבל בין זה לבין הרצון להשמיד את ישראל הדרך מאוד ארוכה.  במציאות הפוליטית, מלבד השלטון בדמשק,ולא העם הסורי, והנהגת החמאס בעזה, מדינות ערב ברובן עוינות את איראן. ככה או אחרת, חלקים גדולים של העם האיראני ,וכנראה רובו, מעייניו נתונים לזירה הפנימית- כלכלית חברתית.

בעידן שלנו לפני דור אחד, נפלה המעצמה הצבאית האדירה בעולם- ברה"מ. זאת, כפי שכבר הוזכר רבות,  לא בגלל נחיתות בנשק , אלא בשל התפוררות  המשק שלה.אפילו אם תיקחו לדוגמה את הרוצחים הקנאים של דעאש, הייתה להם יכולת הלחימה מכיוון שעמדו לרשותם  משאבים כלכליים, או בתמיכה מן החוץ או בשדות נפט שעליהם השתלטו.לכן מה שהביא את איראן להגיע להסכם הם נימוקים כלכליים. אבל זה לא אומר שהיא התכוונה לעבור מן הידע שלה לייצר נשק גרעיני, לייצורו בפועל.היא ,בעצם האיום של היותה על סף של ייצור נשק אטומי, איראן כפתה על וושינגטון והעולם לחתום עם עימה על הסכם. יכולת זאת שכוללת מדענים וטכנולוגיה, איש לא יוכל לקחת ממנה. אלה משאבים שעומדים לרשותה כמו מאגרי הנפט האדירים. יצור פצצה גרעינית, בכול מקרה, בין אם תבוא תגובה צבאית, או חרם כלכלי גלובאלי- פירושו חיסול המשטר ובכך , מיותר לציין, הצמרת של טהראן אינה מעוניינת. יתרה מזאת, אל המועדון הגרעיני יתווספו סעודיה, שיש לה היכולת הכלכלית, או מצרים, שאין לה, אבל סעודיה יכולה לממן גם גרעין מצרי.  איזה שחמטאי רציני מעוניין במהלך כזה. מכאן שאיומים, גלויים או לטנטיים, לגבי נשק אטומי, הם חלק מן השיטה של סוחרי טהראן.

תקיעת טריז בין ארה"ב לבעלות בריתה.

אין גורם מלבב יותר בקרב  מנהיגי איראן מאשר לתקוע טריז בין ארה"ב ואירופה ושאר העולם.זה ועוד.איראן הזדרזה להודיע שאם שאר המדינות החתומות על ההסכם ימשיכו לדבוק בו, גם היא תעשה זאת. שר החוץ האיראני נוואד זאריף לא מחכה שיבואו אליו בעניין שמירת ההסכם הוא התחיל במסע בעולם לתכלית זאת .הוא פתח בסין והמשיך לאירופה, ובכול המקומות הסתבר לו כי מדינות אלה דבקות בהסכם. אפשר ויבקשו להכניס בו שינויים. מכול מקום איראן כבר הבהירה שהיא לא שוברת את הכלים.ככלות הכול גם טרמפ מבקשת "לתקן את ההסכם" וגם רוסיה דיברה על "תיקונים".במשחק הזה ראש הממשלה שלנו לא מאיים על הכלים הכבדים בלוח השחמט האיראני.במקום  מדיניות אסטרטגית נכונה וצעדים טקטיים, ישראל היא גרורה של ארה"ב ולטרמפ אין מדיניות, אלא צעדים מסורבלים גחמניים. אם חלילה יהיה לכך מחיר, לא וושינגטון תשלם אותו אלא ירושלים המאוחדת.

במאמר ב"הארץ" ביום א' (13.5.2018 ) עוסק פרופסור אבנר כהן, מומחה בינלאומי לנושאי הגרעין,בסוגית הגרעין באיראן לאחר פרישת ארה"ב מן ההסכם.פרופסור כהן קובע כי מזה זמן רב שלאיראן יכולת גרעינית. עם זאת הוא טוען כי בשעה ש"איראן לא הגיעה עד היום להחלטה שברצונה לפתח פצצה,( אך) האיומים האמריקאיים עלולים כעת לשכנעה שאין לה ברירה". עם מלוא ההערכה לידע הרחב של פרופסור כהן בנושא, לעומת הידע המועט שלי, אני חולק עליו. לאיראן, הייתה ויש לה, ברירה.  מי שמתמיד בהערכה זאת הוא אלון בן דוד, מערוץ 10 ,אחד הפרשנים הטובים והשקולים לענייני ביטחון, שבעניין זה הוא ,להערכתי, משקף את עמדת גורמי הביטחון,כולל צה"ל.לאמור שהסכם הגרעין היה ונותר הרע במיעוטו וכי בנסיבות אלה אפשר מאוד שההתפתחויות ביחסי החוץ של איראן ובתוך איראן עצמה תהיינה חיוביות לה ולעולם. הסיכוי הוא לפחות כגודל הסיכון.

לכן המערכה נגדה מצד שני השותפים- טרמפ וביבי, לא תהיה לה השפעה על יתר המדינות החתומות על ההסכם ,ביניהן שתי מעצמות העל סין וברה"מ, ומדינות אירופה.ארה"ב  יכולה בנקל לנהל מאבק כלכלי נגד  איראן. זה יכאב אבל לא יהיה קריטי כול עוד שאר השותפות להסכם יקיימו אותו, מבחינה כלכלית. וכאמור  זה חשוב להם לא פחות משזה חיוני לאיראן.חברת "איירבוס" האירופית תהנה מהזמנה בשווי  מיליארדים מאיראן במקום חברת ,"בואינג"  האמריקאנית. וושינגטון  לא תוכל להטיל חרם כלכלי על גרמניה,צרפת ,אנגליה ושאר מדינות אירופה והעולם. גם לא על סין.לכן המסקנה שלי היא שאיראן, אשר יש לה יכולת גרעינית, רואה בכך  הרתעה בלא שיהיה צורך ביצור פצצה.  לא עכשיו ולא בעתיד הנראה לעין, אם בכלל.

אין בכך כדי להכתיר את איראן כצדיקה .יש בה משטר קלאריקאלי, זדוני במדיניות הפנים,וקיצוני במדיניות חוץ .יחד עם זאת, כאמור,לשוק הפרסי יש כללים משלו, מקדמת דנה.

ארץ תפארת- מסיפורי הארץ ואנשיה.

אצל וויקטוריה.

כול אימת שאני מבקר בחבל ארץ זה, הסיור מחזיר אותי לאחור והפעם שבעים שנה, לאמור ימי מלחמת העצמאות. הגליל העליון והסביבה ההררית היו ארץ עוינת ובוגדניות- אויב וטבע. בנקיקים ומאחורי צוקים ושיחים אפורים ארבו לנו הערבים אנשי קאוקג'י  אשר מדי פעם הצליחו לחסום את הנתיבים הבודדים . במערב בין מלכיה לכפר גלעדי. במזרח בין  ראש פינה לבין קיבוץ דן. מתל אל ח'נזיר , ברכס מעל  קיבוץ "איילת  -השחר" , הם חלשו על הכביש הבודד שהוליך צפונה. אחר כך הצבא הסורי נכנס לתמונה וזה היה סיפור אחר. בתל עזיזיאת הסורים חלשו על עמק החולה והישובים בית הלל, שאר ישוב והקיבוצים דן דפנה. בחודש יולי יחידות של חטיבת "כרמלי" שלנו כבשו את העמדה שהפכו למשלט חשוב. אבל עם כניסת הצבא הסורי למערכה, הרגשנו זאת גם ביבשה וגם באוויר. במקרה אחד בעת שהג'יפ שבו נסעתי עָבָר ליד קיבוץ חולתה, נפלה פצצה על הרפת ומזרקה אדירה של דם כיסתה אותנו. הנוף כולל ההרים היה צהוב ורוחות השרקיה שבאו ממזרח הפכו את האוויר מאובך. זה היה אז. כיום כביש 6  המהיר מגיע עד ליקנעם ומשם בכבישים, חלקם  עם מחלפים ורובם דו נתיבים לכול כיוון מגיעים לצפון. מבחינתנו מדובר  ביישוב יסוד המעלה. חתיכת היסטוריה של המדינה.

ניחוחות העבר.

ישראל היא ארץ עתיקת יומין. אבל גם בשל תנאי האקלים וגם בשל רצף החיים המשובש ,כתוצאה ממלחמות ומפגעי טבע , התרגלנו לשני סוגי אכסון. אחד באכסניות ובבתי מלון מודרניים בערים עתיקות כמו ירושלים, צפת, טבריה, עכו או יפו. לימים ככול שהארץ התפתחה נפתחו אכסניות ובתי מלון באזורי הצפון והדרום. אלא שגם בסוג הראשון וגם בסוג השני, האורח לא חש באיזה טעם של פעם כפי שהוא חש באזורים כמו טוסקאנה, באיטליה,או נורמאנדי בצרפת ומקומות דומים ביוון בספרד וכיו"ב. בטוסקאנה האורח עשוי למצוא "פורמגֶרייָה" ובנורמנדי "פרומָג'ֶרי", תוצרת בית. שלא לדבר על בתי היין,באזורים כמו שאמפאן בצרפת או אפורטו בפורטוגל,  כלומר בעל אכסניה שהוא גם בעל יקב. אני זוכר בשעתו  השתתפתי בכנס של מנהלי חדשות של איחוד השידור האירופי, שרשות השידור הייתה חברה בו, ומטה האיחוד הוא בג'נבה. מזכיר האיחוד הזמין את רעייתי יהודית ואותי לארוחת ערב  לאכסניה בעיירה הצרפתית "בוּרג אֶן בּרֶס", כארבעים ק"מ ממזרח לג'נבה. לאחר ארוחת ערב נפלאה שהתחילה בשעה עשר והסתיימה לאחר חצות, לקח אותנו בעל האכסניה ליקב, סיפר על ההיסטוריה שלו טעמנו מיין מסוים של בציר מסוים וסיימנו בשעה שלוש לפנות בוקר. זאת חוויה שאיש לא ימצא בשום מלון, ויהיה המהודר ביותר, בעולם. אבל באכסניות מקומיות הרחק מן הערים, מצא תמצא כאלה. זה ערך מוסף נהדר. חוויה.

בכאלה התייר המקומי לא נתקל פעם בארץ, אלא לאחר שקם מיזם  ה"צימרים" ובייחוד אלה שנושאים על גבם היסטוריה של ארץ ישראל המתחדשת של יותר ממאה שנה. מקווה ישראל תחגוג בעוד שנתיים, 150 שנה  לייסודה. זה כבר זמן מספיק כדי להפוך את האירוח לחוויה כפולה. זה עדיין לא הגיע לדרגת המקומות האלה באירופה או באמריקה, שגם בה יש רצף היסטורי של מאות שנים,כולל אירוח, אבל יש התחלות. קראתי לא מכבר על בית יין בגולן, שהוא בינתיים יחידי, או בין הבודדים, ואין כול סיבה שלצד הבוטיקים היקביים שעושים חיל בארץ ובעולם, לא יקומו אכסניות. בכך חשנו ביסוד המעלה.היו לנו צימרים, והיה חדר אוכל שכמעט עמד לרשותנו. אבל היינו באווירה קסומה עם ניחוח של עבר.

יסוד המעלה. יסוד המעלה נוסדה בשנת 1883  על שפתו הדרום-מערבי של אגם החולה והייתה מן המושבות הראשונות שהוקמו על ידי אנשי העלייה השנייה והמושבה השנייה שהוקמה בגליל העליון לאחר  ראש פינה. המושבה שנוסדה על ידי"חברת נחלת שדה וכרם"  הוקמה בידי 24 יהודיים ממֶזריטש ובריסק כאחת מתנועות "חובבי ציון" שקמו ברחבי מזרח אירופה. הקשיים ומחלת המלריה הביאו את המושבה על סף חידלון.

 

עמק החולה. תמונה וויקיפדיה.

אך בעת ביקור הברון רוטשילד בארץ בשנת1887   הוא נענה  לבקשת אנשי המושבה לקחת אותם תחת חסותו. בשנת 1909 התיישב במושבה יואב דוברובין ומשפחתו. הודות לידע  בחקלאות הקימה המשפחה  אחוזה גדולה ובה משק משגשג. לאחר שנים של מקרי מוות רבים במשפחה מן המלריה שמקורה בביצות הסמוכות לאחוזה עקרו בני המשפחה שנותרו לראש פינה ובאחוזה נשאר רק יצחק, הבן הבכור. בשנות ה-80 הפך המקום למוזיאון המתאר את סיפורם של החלוצים. אחוזת דוברובין  היא אחד האתרים  המשוחזרים הראשונים בארץ.

במלחמת העצמאות סבלה המושבה מהפגזות תותחים סורים שהיו מוצבים ברמת הגולן. לאחר המלחמה הפכה המושבה למועצה מקומית ובשנת 1951 משהוחל בפרויקט ייבוש החולה, הורחבו שטחי הקרקע של חקלאי המושבה. במושבה נטעו מטעי פרי, נוספו תושבים והורגשה רווחה כלכלית  וחברתית.

האכסניות בעמק החולה של היום מצויות בתוך פסיפס מרהיב של צבעי שדות ירוקים, גבעת משתפלות, מסלולי טיול בחורש ויער ועצי פרי  , חלקם עתיקים מאוד,ביניהם האֵלה- האטלנטית ,אלון התבור, השיזף, הלבנה,הדולב ועצי פרי עתיקים כמו התאנה. בינתם זןרמים שלשה נחלים ידועים , נחל שניר,נחל חרמון-הבניאס ,ונחל דן. ובאופק החרמון .האכסניות מגוונות, בין צריפים פשוטים לבין קוטג'ים הדורים, וכל אחת מהם מעוצבת  בצורה כזאת או אחרת, ולכולם יש היסטוריה. גם של המקום וגם של הבעלים. אנו התאכסנו ב"ווקיטוריה".

מלך שלמה ומלכת וויקטוריה.

מולי בחדר האוכל ישב שלמה לֶבָנסֶה, אשר בגיל שמונים ושלוש נראה במצב פיזי מעולה וגופו ותנועותיו אינם משקפים את שנותיו. את הנרטיב שלו הוא מעביר בצורה שוטפת כאילו זאת לא הפעם הראשונה שהוא מספר את הסיפור שלו בארץ.

post shlomo and victoria - עותק

" המשפחה שלנו, הוריי, אחותי ואני, הגענו בדיוק ביום העצמאות בשנת 1948 מתורכיה והועברנו למעברת האוהלים בית ליד.לאחר חודשיים של שהות במקום העבירו אותנו לכפר הערבי הנטוש "עין כָּרם" בפאתי ירושלים. המקום היה ריק מתושבים ואנשי הסוכנות אמרו לאבי שיבחר לו מקום לגור בו ואבי בחר בביתו של שיח ערבי. זה היה בית מרווח אבל חסר מערכת מים וביוב, ובחצר הייתה ברכת אגירה של מי גשמים. זמן קצר לאחר בואֵנו חגגנו ביחד את החתונה של אחותי ואת הבר מצווה שלי כי במצב הכלכלי אז זה היה חסכוני."

לאחר ששלמה סיים  בית ספר יסודי הוא התקבל לבית הספר החקלאי ב"עין כרם". מנהלת בית הספר הייתה רחל ינאית- בן צבי, אישיות ידועה ביישוב ולימים רעיית הנשיא יצחק בן צבי. עם סיום בית הספר שלמה רצה להתגייס מיד, אף שהוא היה רק בן 17 ולאחר דין ודברים עם אביו, זה חתם על  הסכמה לגיוסו של שלמה לצה"ל.רוב שנות השירות הוא שימש כטנקיסט ובשנת 1955 הוא השתחרר. מכיוון שהשלים את לימודיו בחקלאות, שלמה רצה להיות חקלאי עצמאי. במושבה שדה אליעזר, אשר ליד יסוד המעלה גרה דודתו בצריף קטן שגודלו חמישים מטרים רבועים. אבל הדודה שמחה לתת לאחיינה קורת גג ומצע על הרצפה.

"סיפרו לי כי ישנו תושב שמוכן למכור את המשק שלו, בערך כשלושים  דונם, בעבור חמש מאות לירות. לי היו חמש מאות אגורות. אבל  דודי בטח בי. הוא לקח אותי לבנק והעמיד את החלקה שלו כערבות של הלוואה בסך 500 לירות, ונהפכתי לבעל נכס. מה זה נכס? דלתות הבית התפרקו, החלונות נשרו, הקירות היו ללא טיח והיו לי שלושים דונם של אדמת בור. הייתי לבד,רווק. כאן נכנסו לתמונה ההורים שלי. הם רצו לבוא אליי ככה שנגור ביחד. את הבית הם מכרו בעד אלפיים לירות".שלמה מרים את קולו. "אתה שומע אותי- אלפיים לירות". "שומע"- אמרתי לו. "ואתה יודע כמה הבית והשטח לידו שווים היום?"- הוא שואל ומשיב מיד " עשרה מיליון דולרים, כן עשרה מיליון דולרים. איזה טייקון גר שם"

עם בוא הוריו לשדה אליעזר החל שלמה בשיפוץ הבית, לקח הלוואה לפיתוח חקלאי של השטח ובשנת 1959 הוא נישא לוויקטוריה שהיא ומשפחתה התגוררו בחצור הגלילית לא רחוק מן הישוב שלו. שלמה אמנם היה הבעלים  של בית וחלקה חקלאית, אבל בלי פרוטה בכיסו. "הלכתי לצרכניה וביקשתי שיתנו לי באשראי קצת ביסקוויטים, ממתקים ואיזו שתייה כדי לכבד את האורחים לאחר החופה. זה עלה לי חמישים לירות- בהקפה. די הרבה בשבילי. הבגדים החגיגיים שלי ושל כלתי  שאלתי ליום  החופה מן הקרובים שלה. אבל האמנתי בעצמי. לקחתי הלוואה קניתי טרקטור ועיבדתי שטחי חקלאות בסביבה. עסקתי בזה מעלות השחר ועד לשקיעה, ובשנת 1961 היה לי די כסף כדי לנשום קצת. ביסוד המעלה עמד למכירה משק כולל בית ומטע של  ארבעים דונם המחיר- עשרים ושבעה אלף לירות. שכן בשדה אליעזר זה לא היה בית. זה היה חושה"

למרחב

"סיפרתי על כך לאשתי הטרייה, והיא התנגדה בתוקף להיכנס להתחייבות כספית שנראתה בעיניה דמיונית. החזקתי לה את היד ואמרתי לה: וויקטוריה ! אני מבטיח לך שנצליח ונהיה מאושרים. וכך זה היה".

אליעזר לא למד איך לגדל מטעיי פרי, ולא היה לו מושג איך לטפל במטעים שכללו עצי תפוח,שזיף ואגס. אבל הוא אמר לסוכן שהוא יעביר לו את עשרים ושבעה אלף לירות. ניגשו לסוכנות חתמו על מסמכים והחלקה הועברה אל שלמה. התכונה של שלמה ללמוד מהר ובעקביות עמדה לו וכאשר הגיע עת הקטיף הוא גייס כמה פועלים מן היישוב הערבי הסמוך-טובה זנגרייה. משנגמר הקטיף היו בידיו של שלמה עשרים ושבעה אלף הלירות להחזרת ההלוואה. אלא ששלמה לא נח על זרי דפנה. הוא חיכה להזדמנויות. זאת באה לו כאשר חקלאי משדה אליעזר הציע לשלמה להקים חברה לעיבוד קרקעות. שלמה קפץ על ההצעה והטרקטור הראשון נקנה בכפר ערבי. לימים נוספו עוד תשעה טרקטורים וככה התנהלו העניינים והשותפות למשך עשרים וחמש שנים. לכך נוסף רכש של עוד מאה דונם מטעים. בינתיים נולדו לוויקטוריה ולשלמה שני ילדים, הבת מרים, והבן שלמה. היה צורך להחליף את הצריף לבית מרווח שהקמתו עלתה עשרים וחמישה אלף לירות. לשלמה הייתה מחצית הסכום ואת המחצית השנייה לווה מן הבנק אשר כבר ידע כי ניתן לסמוך על האיש שמחזיר הלוואות בזמן.

" ובדיוק כאשר הכול נראה וורוד, פרצה מלחמת יום הכיפורים. היו לי חמש מאות טון של פרי בשל ולא היה מי שיקטוף והוא לא חיכה. הוא נרקב. אני לא יכולתי לעשות כלום כי שמונה חודשים הייתי במילואים. במצב הזה נאלצנו למכור את הטרקטורים ואני והשותף נפרדנו". זאת הפעם הראשונה ששלמה נאנח. שכן עד אז הכול או כמעט הכול היה תלוי בו, בנחישות שלו, בהתמדה שלו,בדחף שלו. על מלחמות הוא לא יכול היה לשלוט, ומלחמת יום הכיפורים פגעה בו קשה, עד כדי צורך דחוף למצוא פרנסה כי את המטעים צריך היה לשקם, כמעט מן הייסוד גם בשל הזקנה. שלמה לא התלונן. הוא המשיך ללכת.

 "אגודת המושבה הודיעה כי הם מתכוונים לפתוח במקום צרכנייה ואני וויקטוריה לקחנו על עצמנו לנהל אותה. קמנו בארבע בבוקר והיינו במקום עד שמונה בלילה. זאת הייתה עבודה מתישה. וויקטוריה התלוננה שככה קשה לגדל ילדים. להפסיק את העבודה בצרכניה, לרוץ לבית הספר או לבית לדאוג לילדים ושוב לצרכניה. והילדים גדלו וגם הצרכים שלהם. החלטנו לגמור עם הצרכנייה וחזרנו למטעים. אבל מסתבר שכמו שההיסטוריה לא חוזרת על עצמה גם לא המטעים. הם הכזיבו. כשבאתי השכם בבוקר והתבוננתי בעץ. הוא אמר לי: לא טוב! אז עלה בדעתי להקים את הצימרים. לא פשוט, לא פשוט אחרי ארבעים שנה שאתה חי ממטעים, חי אתם ואתה מחליט להיפרד מהם. זה קשה. החכרתי את המטעים עברתי את כול שלבי הביורוקרטיה בכול הקשור בהקמת צימרים לאירוח. בשלב מסוים החלטנו וויקטוריה ואני להעביר  את ניהול הצימרים לבננו חיים ואנו שמחים לעבוד אתו"

post 20180330_130853.jpgpost 20180331_121840.jpg

 

post 20180330_130733post20180330_114151.jpg

 

yesod hamala sutupIMG-20170325-WA0027

 

פינות ב"וויקטוריה"

 

לדברי שלמה בין חודש מאי לבין אוקטובר הצימרים תפוסים ויש להזמין ארבעה חודשים מראש. בחודשי החורף התפוסה פחותה, אבל תמיד מתארחים. ולשלמה יש מה לומר על החיים בחיק הטבע.

" היינו שם בתל אביב שלך והסתובבנו ואמרנו לעצמנו. מה אנשים מחפשים פה. איך אפשר לחיות פה בצפיפות הזאת, בצל של גורדי שחקים, ברעש הנורא הזה, באוויר העכור. כאן אני נושם. קם בבוקר וביום של אוויר צלול רואה את פסגות ההרים"

אני שואל על המשפחה ובעיקר על הבת שעליה לא שמעתי התייחסות בשיחה עם שלמה."בתי מרים חזרה בתשובה והיא גרה בבני ברק. יש לי ממנה עשרה נכדים ותשעה נינים. בהתחלה זה היה קשה, בעיקר מצד חתני וגם מצד כמה נכדים. עם הזמן התרגלנו אלה לאלה. אנו באים לבקר אצלם והם באים לבקר אצלי. שניים מנכדי הם חוזרים בשאלה, אבל זה כבר סיפור אחר".

 

 

 

 

 

 

"ההרצה" המתישה והמבישה

 

תאגיד "כאן" הזדקן מהמתנה ונעדר בשורה.

 אני לא מסתדר עם "כאן "  גם לא לאחר זמן רב שאני שומע ורואה. כאן- זה ציון מקום.גם אם אהיה בקאמצ'טקה- זה כאן. עוד חסר שמישהו יגיד :כאן -כאן ,וזה יישמע כמו הריקוד קאן-קאן עם החצאיות אל על. מי המציא את השם הבלתי אפשרי הזה? זה ועוד. הקו-פרודוקציה של "כאן" ו"הָרָצה" הוא מיזם טיפוסי בטיפול החלמאי- הרסני בשידור הציבורי. מה אמור להיות "כאן" מלבד שלא יהיה זכר להגדרה של שידור ציבורי. מה היה רע אם היו קוראים לגוף הזה תאגיד השידור הציבורי– תש"ץ בראשי תיבות. ואם "כאן" מדוע כותרת  המשנה היא "תאגיד השידור הישראלי".הרי כאן זה ישראל.  ומדוע לא "פה" על משקל ספר המסע התיעודי של עמוס עוז "פה ושם בארץ ישראל". זה היה מתקבל  יפה בקרב מי שרואים עצמם פטריוטים "אמתיים" . אל השם הזה הוסיף הממסד את המושג "הרצה".המונח האנגלי להרצה הוא  dry run מונח ישים במבחנים טכניים אופרטיביים. לדוגמה אם חיל האוויר מבקש לבחון כיסא מפלט משוכלל יותר מזה הקיים הוא עורך סימולציה- הדמיה, בעניינינו- הרצה. אבל זאת לא עושים בעת שהמטוס מצוי באוויר אלא במעבדה. זה אמור לגבי המצאות טכנולוגיות אשר מראים אותן ללקוח בתנאיי מעבדה ואז הוא מסכים או לא מסכים לקבל את המוצר .או שהוא מבקש לערוך בו שינויים.

 

מ"כאן" שאילו זאת הייתה  "הרצה " לא היה צריך לעשות זאת על גבו של ציבור הצופים והמאזינים, אלא במסגרת מערכת פנימית שבה צופים ואליה מאזינים, הממונים על המדיה הציבוריים והממסד, כלומר ראש הממשלה, אשר הוא שאחראי , אם זאת נקראת אחריות,למצב הקיים בכלל, ולשידור הציבורי בפרט. ואז לצאת במשדר חגיגי לציבור ולקבל את תגובתו. אבל מדינת ישראל הוכיחה כי כאן  הכול אפשרי.

 

כאן בחלם העכשווית הרצה משמעה ניסיון להריץ את  המוסד עד שיותש וייפול. או אז יקימו אותו מחדש במתכון הרצוי לממסד, שיוכל לשלוט בו מכוח "היותו בשלטון" כפי ה"אופקים הרחבים" של שרת התרבות שלנו.

נכות מלידה.

הטלוויזיה הישראלית נולדה מחוץ לרחם הרשות בשנת 1969 ,בשל שיקולים פוליטיים. לא הצליחו להדיח את המנכ"ל דאז, אז הדיחו את הטלוויזיה.התאגיד נולד נֵכֶה בגלל ניסיונות הפלה כבר בשלבים הראשונים של ההיריון . אשר לרשות השידור  ז"ל , במקום להוציא את חבורת המשחיתים שהממסד הקיים מינה לנהל אותה, הוציאו את נשמתה של הרשות, בעזרתם האדיבה של אנשי תקשורת בראשם "ד' מרקר"- מאגר אדיר של מידע וידע ,ששכח משום מה את המציאות הפוליטית בארץ ואת ההיסטוריה שלה. את אבריה של הרשות  שתלו בגוף החדש שהוקם לפני שנתיים  והחל לשדר ב-15 במאי  2017 . עוד קודם לכן ניסה ביבי נתניהו, לסגור את  התאגיד, תוך התנגדותו של שר האוצר,משה כחלון,, על רקע מחלוקות, כאילו פיסקאלית, באשר לאנשי התקשורת המועסקים בתאגיד. כפשרה חוקק חוק חדש לפיו הפעלת התאגיד תידחה ל  ל15 במאי וחטיבת החדשות תפוצל ממנו ותפעל כתאגיד נפרד. עוד שפן. בעקבות עתירות שהוגשו בג"ץ חוק הפיצול- או נקרא לו "חוק הפרד ומשול"-  לא נכנס לתוקף עד עצם היום הזה. הוא מורץ.

אחת הנימוקים שהועלו על  ידי  השר אריה דרעי, בדרך כלל אדם נבון מאוד, לסגירת התאגיד ,היה כי החיסכון יהיה בו כדי לממן את העלאת קצבאות הנכות. זאת בשעה שהממסד החלמאי ,שבו הוא חבר, ביטל את האגרה, ובכך  לא זו בלבד שהעמיס על הקופה הציבורית עוד הוצאה, אלא גרוע מזה. הוא נישל את הציבור, סמלית, מבעלות על השידור הציבורי. ושר האוצר, שמטבע הדברים אמור היה לתמוך בהמשך האגרה, נתן לכך את ידו. כידוע לנו כשהחלמאים ראו את פני הירח משתקפים בחבית של תרכיז סלק, "בורשט" בלעז, הם כיסו את החבית כדי לשמור על הלבָנָה.

בעתירה לבית הדין הגבוה לצדק הן של ארגון העיתונאים של ההסתדרות והן של התאגיד עצמו, העותרים טענו כי התיקון פוגע בזכות הביטוי של התאגיד ושל העיתונאים בו, ופוגע גם בחופש העיסוק של העובדים. נציג המדינה טען שאין עילה להתערבות משפטית ,שכן השינוי נועד לבצע שינויים מבניים בשידור הציבור בישראל ואי לכך אין לאף זכות בתאגיד כזה או אחר.

תזכורת קצרה מה חשבו שופטי בג"ץ על ה"סידור" הזה. שופטי בג"ץ, בהרכב מורחב, לא חסכו את שבטם מן המדינה, וכל אחד מהם במידה כזאת או אחרת מצאו מומים שהטילו בהם אנשי הממסד או כוונות רעות . השופט חנן מלצר שעמד בראש ההרכב התבטא שזה לא דגם שקיים במדינות מערביות ודמוקרטיות. זה בלתי אפשרי ולא מעשי. לכן זה לא קיים הוא אף רמז כי ייתכן והשופטים יחליטו לפסול את החוק. השופט מני מזוז חשף את הסיבה האמיתית  לפיצול  בכך שודאי  כולם והדרג הניהולי, יתיישרו בזמן קצר לפי הדגל של המנהל החדש – בשביל מה עשו את כל המהלך המייגע הזה אם לא כדי להשפיע על האנשים שעוסקים בחדשות ואקטואליה. כאשר נציג המדינה בן אור אמר: "לא. זו פרשנות". מלצר הגיב : "יפטרו רק את אלה שלא התנהגו יפה". גם שני השופטים האחרים עמית ושהם הצטרפו לדברי הביקורת הקשה כנגד המדינה, כלומר הממשלה אשר רוצה לשלוט בתאגיד.בשלב זה הפיצול לא יצא לדרך לנוכח צו ביניים שהותיר את התאגיד במבנה המקורי, והתאגיד פועל כגוף אחד.

בינתיים בתאגיד.

באחד הפוסטים שהקדשתי לתאגיד טענתי שאחד הפגמים שלוו את הקמתו מבחינת יחס הציבור אליו, היה שהכול נעשה בסתר, כמו במנזר הפרנציסקני ב "שם הוורד". לכן הציבור לא היה מודע מה התפריט שיוגש לו במקום זה שסולק. לכן הוא היה גם אדיש כשהסוגיה עלתה לסדר היום בסערה . לכן הוא גם לא שם לב כי  בפטור מתשלום של כמה מאות שקלים בשנה, מנשלים אותו מן הבעלות על השידור הציבורי.

אשר לשידורים ב"קול ישראל" -אין חדש. מגוון  השידורים היה ונותר רחב לטעמם  של כול המאזינים או רובם. ברשתות המוסיקליות טוענים כי יש ניסיון לסרס ייחודיות שלהם לטובת ה"פופולאריות". ירון אנוש ואבי אתגר ממשיכים לדבר על עצמם בגוף שלישי וכיוצא באלה צימוקים שהיו ונותרו. בענף החזותי לפי ההתרשמות שלי ,אף שאני לא צופה מתמיד, הרי גם כאן לא חל שינוי דרסטי. "מגאזין  כמו "רואים עולם" נשאר מעולה כפי שהיה, לא בגלל המעבר מן הרשות לתאגיד אלא בגלל עורכו , יעקב אחימאיר. גם שאר משדרי האקטואליה כמו השידורים היומיים של חדשות וכלכלה הם סבירים ולעתים אף טובים.כול אלה לא הביאו צופים רבים, ואני לא חסיד הרייטינג.חשוב טיבו העצמאי של התאגיד..במדדי הרייטינג הוא מדדה אבל תמיד בגובה האחוזים הנמוכים של צפייה בערוץ. האתר המקוון שלהם הוא מצוין.

אשר לניהול, יש כאלה שמשתמשים בביטוי "רודנות".לא שמעתי ממישהו שאמר ש"כייף לעבוד בתאגיד". זה לא אומר להיפך.לאגודת העיתונאים בירושלים, שאף היא מצויה במשבר כתוצאה מכול התהפוכות בשידור הציבורי, שהעובדים נמנו עם חבריה,מגיעות תלונות של עובדי הרשות לשעבר. זאת בצורה איומים סמויים של ההנהלה לפיטורים, של בלגאן ובעיקר חוסר ביטחון למה שצופן העתיד.

" אם אתה מתעניין בחלק האופרטיבי, כלומר רמת המקצועיות של  העורכים, הצלמים ואנשי הקול, לדעתי הרמה בסך הכול מצוינת"- סיפר לי אחד האנשים בתאגיד.הוא שיבח גם את רמת  מוסר העבודה, ואני כמי שמכיר את השטיקים והטריקים  בעבר בכול הנוגע לשעות נוספות, שעות כוננות וכיו"ב הרי כיום כאשר שעה  זאת שעה, והפסקה זאת הפסקה- זאת בשורה טובה."אם אתה מתעניין בחלק הקולינרי, במזנון, גם הוא פועל כהלכה, נעים ואסתטי .בכל פינה יש מתקן לשתייה חמה, ללא תשלום. קיים מזנון שאין בו ארוחות חמות אלא שתייה וכריכים. כל עובד מקבל מענק חודשי של 200 שקלים לחודש,  ואפשר לנצלו במזנון, או במסעדות סביבה."

"ואם אני מתעניין בחלק הלא טכני אלא המקצועי מערכתי "- שאלתי את האיש. "זה כבר סיפור אחר"- הוא העיר. לא היו לו מילים טובות על צורת ההעסקה ועל טיב היחסים. לדוגמה. מעמיסים על העיתונאים הרבה  שעות עבודה. כתבים צריכים לספק את צורכי הטלוויזיה והרדיו, כלומר עומס יתר שפוגע בטיב העבודה. לאחר היסוס מה הוא הגדיר את האווירה  כ" פורמליסטית". ריחוק המנהלים מן העובדים ויחס צונן. גם משכורותיהם אינן דומות לשכר שהעניקה רשות השידור. לדעתי, היו משכורות ברשות של עובדים שעלו פי כמה על אלה של המנהלים, וטוב  שבעניין זה  חל שינוי.

כששאלתי אותו מה התחושה  לגבי העתיד שכן בקרוב מאוד עתידה ליפול הכרעה בדבר חוק הפיצול, הוא השיב לי. "לפני זמן מה זומָנוּ לאסיפה כללית, תקופתית, לשמיעת סקירה של המנכ'ל: אלדד קובלנץ. להערכתי הוא הגיע לא מוכן. לא הייתה לו בשורה או מסר מעניין, או דיווח על התפתחות חדשה. הוא מסר על ההכנות להעברה לירושלים בקיץ, אבל גם בעניין טכני זה הוא לא היה בטוח בכך. בעיניי זה היה די מביך".

הרושם שלי הוא שבתאגיד, כמו ברשות השידור, עובדים אנשי מקצוע טובים , בדיוק כמו אלה שעבדו ברשות השידור. הטלוויזיה הישראלית המושמצת הייתה חממה להרבה טלנטים וכוכבים בערוצים המסחריים. העיתונאים בתאגיד, אם תינתן להם האפשרות- לא יהיו פחות טובים, ובאווירה ציבורית נאותה  – אפשר טובים  יותר בהעדר האלמנט המסחרי . אבל זה תמיד הדג שמסריח מהראש- בכול תחום.

צאו וחשבו שוב מה היה קורה אילו…..אילו הדיחו את חברי מועצת רשות השידור, שבראש מעיניהם היו האינטרסים הצרים של מפלגות הקואליציה שמינו אותם ,והם האחראים הציבוריים לריקבון שפשה ברשות. אילו במקום ההנהלה המושחתת והמשחיתה היו ממנים אנשים בעלי יושרה ואחריות ומיומנות מקצועית ומתָקנים כמה תיקונים את חוק רשות השידור היכן שנדרש  תיקון. אילו היו משאירים את האגרה שכול שכיר יכול לעמוד בה,ובכך היו מכסים לפחות את החלק הארי של הוצאות, אבל לציבור הייתה תחושה שיש לו מניות בכורה . ככה נהוג ברוב מדינות מערב אירופה. זאת בשעה שבארץ עמדה  האגרה השנתית על כ-115  דולר, בשעה שבבריטניה ,מקור האגרה, פי שתיים. יתרה מזאת -בישראל  לחמישה עשר סוגי אנשים בעלי אמצעים מוגבלים היה פטור מלא. אילו דברים אלה היו נעשים- כול התהפוכות, הזיגזגים, השטיקים והטריקים וסירחון שניחוחו עלה לשמיים, שפעלו כבומרנג- לא היו קורים.דיינו,דיינו.לחזור על האמת לעתים משעמם. לעומת זאת שקרים ניתן להמציא חדשות לבקרים והם לא משעממים. עם  כול זה הרי זאת תכונה מוּלדת של החלמאים. כדי שהגבאי שקורא לתפילת  שחרית  לא יקלקל את  המרבד הלבן של השלג שירד בלילה – ארבעה חברי וועד הקהילה נשאו אותו על שולחן.

בפרואר השנה הודיע המנכ"ל אלדד קובלנץ כי ההרצה תסתיים בחודש מאי. הנה  יום העצמאות הגיע וגם חודש מאי ,והעם ראה את הקולות בהר הרצל , את  הגשמים בערבה שגרמו לאסון נוראי כשתשע תלמידות ותלמיד של מכינה טרום צבאית נספו, ואת הפריחה בשטח- לקראת חודש מאי. הגיע שעתו של התאגיד .אגב, לפני שבועיים שודרה ברשת ב' סדרת כתבות על ביבי נתניהו בשם : מה הסוד של בנימין נתניהו? בכותרת משנה באתר התאגיד צוין:סילוק היריבים הפוליטיים, המתקפה על התקשורת והשמאל, והמודל הזוגי מארה"ב שמביא לפרונט את רעייתו שרה. יואב קרקובסקי מסביר איך הצליח ראש הממשלה להפוך למנהיג הבלתי מעורער של הימין בישראל.  בהסבר לקראת השידור צוין שהסיבה היא  מלאת  30 שנה לפעילותו הפוליטית  של ביבי. אני תוהה מדוע דווקא במאי .הרי אירועים בארץ ,מעשה אדם ,לימדו אותנו להיות חשדנים גם אם אין לכך יסוד. מדע לא במרץ או באפריל. האם זה מקרה? ואגב, במכתב למערכת "הארץ"( 29.4.2018 ) כותבת עליזה אוריאל מחיפה כי "מקומם של כתבות אלה( על ביבי)  בתשדירי שרות לפני הבחירות ולא בערוץ הממלכתי".

הוותיקים שבינינו מן הסתם זוכרים את המחזמר הנפלא  בכיכובם של ז'נט מקדולנלד ונלסון אדי, ששמו העברי היה "היה זה  בחודש מאי". במקור שמו . sweerherats  מעניין מה יקרה בחודש מאי זה  לתאגיד השידור.במקום ה- ides of march  חודש המאורעות(הרעים) הרומי אצלנו זה יהיה ides of may – מה צופן בחובו חודש מאי לתאגיד – עם שובה של הכנסת מן הפגרה.

 

 

הרהורים-פוסט ימי הזיכרון ויום העצמאות.

 ככל שימי הזיכרון לשואה ולחללי מערכות ישראל וכן יום העצמאות יזכו לביזור, כן האירועים יהיו אוטנתיים יותר ועממיים יותר ,יינטל מהם החיידק  הפוליטי  ותובטח עמידתם בשיני הזמן.

 אחת התופעות החיוביות שאנו עדים להם בשנים האחרונות  בכול הקשור ליום הזיכרון לשואה, הוא  ביזור הפעילות שמאפשר רב שיח, במקום  הבלעדיות עד כה של הנרטיב הממלכתי. ביזור, בדרך כלל-  בתחום הכלכלי,המדיני וגם בתחומי הפנים, הוא אחד הגורמים לחיזוק הדמוקרטיה ולבלימת השאיפות הממסדיות הפוליטיות ,הכלכלית והתרבותיות,לשלוט בלבדית בזירה הציבורית  . דה-צנטרליזציה זאת של האירוע האלמותי- השואה היא שמולידה,כמצוין במנשר הניצולים ,את המתבקש מן הזיכרון והוא :לשמש אור-אדום במערכת הערכית כדי שאירועים מזוויעים כאלה לא יקרו שוב. ואכן מנשר הניצולים שקיים זה שש עשרה שנה אך מעטים הכירו אותו, סוף, סוף הגיע לתודעה הציבורית והוא נקרא בשלמותו או קטעים ממנו במאות אירועים ברחבי הארץ וגם בקרב משלחות תלמידים לפולין.

הפועל היוצא הוא לא ערך מוסף, אלא ערך בפני עצמו שהאתגר שלו הם מעשים. זאת בשעה שאנו עומדים מאובנים לנוכח הטרגדיה שעברה על העם היהודי,כשאין אנו יכולים להחזיר את הגלגל, הרי מעשים טובים, או מניעתם של מעשים רעים- ביכולתנו לעשות, כיחידים וכקהילה. אותן התכנסויות אינטימיות כמו "זיכרון בסלון","הגדת השואה והתקומה" וכיוצא באלה מפגשים קטנים,מאפשרים רב  שיח ודין וחשבון, לעתים נוקב ,היכן טעינו בדרך משם לכאן ומה ניתן לתקן. ההבדל בין השניים הוא כי בשעה שבסוג הראשון עוסקים באקטואליה כמנוף להפקת לקחים מן השואה. בשני-רוצים להבטיח שגם בלא מפגשים מן הסוג הזה הרי בעשורים הבאים יהיה מסמך כתוב, מעין הגדה, אשר כבסיס תישמר גם את הזיכרון וגם המשתמע ממנו. ככה או אחרת מדובר בשיח ציבורי שהיא היסוד לחברה פתוחה שאוזנה כרויה לבעיות שבהן היא מתלבטת. בכול  מקרה מה שהתחיל כגרעין הפך להמוני ,ומאות מפגשים נערכים במסגרת  "זיכרון בסלון" ולא רק קהילתיים אלא ייחודיים כמו בלשכתו של ראש העיר תל  אביב, רון חולדאי,  ובמקומות דומים. בלשכת עורכי הדין בתל אביב החליטו כי חברת הלשכה, עו"ד מרתה רביב,  שרידת שואה, תרואיין על ידי נכדה, אסא,שגם הנחה את השיח. אין גבול לאפשרויות להעברת מסרים ולהנחלת מורשת. במקומות שונים נערכו גם תערוכות של אמני המקום.

 

 

 

 

 

מימין :בסיום מפגש" זיכרון בסלון" בלשכת ראש העיר תל אביב. משמאל: סטודנטים בסיום מפגש "עמותת השואה והתקומה"  בחזית המתחם השמור ברחוב מזא"ה בתל- אביב.

 

 

 

 

 

 

 

מימין: אירוע זיכרון בלשכת עורכי הדין בתל אביב. באמצע תערוכת זיכרון ברמת- השרון. משמאל הציור של שלמה שוורץ.( הסיפור של מרתה)

זה אמור גם בכול הקשור לתיעוד והנצחה. בישראל ישנו המוסד של "יד ושם", שאפשר לומר שהוא מכלול אימפריאלי. לצדו ישנם מוסדות אזוריים כמו "בית לוחמי הגטאות" -בצפון, "משואה"-  במרכז ו"יד מרדכי"- בדרום, אשר גם הם חשים שהממסד מפנה תשומת לב  ומשאבים רבים יותר למוסד הגדול, ולא מספיק למוסדות האזוריים. ואגב, ב"בית לוחמי הגטאות"  מתקיימים ביום הזיכרון מפגשים שמוקדשים  להתייחסות עכשווית בכול הנוגע להשלכות השואה. זאת במסגרת אירוע ששמו "בין הצפירות". הוא הפך מאד פופולרי בקרב יישובי הצפון. עם זאת,  למָעֵט פעילות מחקרית ותיעודית מובהקת, בכול מה שקשור בזירה הרחבה יותר, הלאומית והבינלאומית, רצוי שזאת תהיה מקומית, קהילתית, קבוצתית- ככול האפשר. או אז היא תהיה שורשית, מדרבנת. לדוגמה, כול אימת שאירעה התפרצות אנטישמית אלימה בחוץ, "יד ושם" הגיב, הממשלה הגיבה,וגם זאת  בהתחשב פה ושם בנסיבות פוליטית. "יד ושם"  הוא אמנם לא זרוע בינלאומית רשמית של המדינה, לא בכול הקשור באנטישמיות ולא בשום נושא אחר, אבל אין זה מונע ממנו להשמיע קול מצפוני. אבל אלה לא פוטרים  גורמים אחרים מלהשמיע את קולם- ברמה.זה אמור גם בתופעות שונות  בישראל שהן  גורם ישיר לאנטישמיות החדשה, או לאנטי ישראליות,  ועליהן לא יגיבו לא הממסד הפוליטי ולא "יד ושם" או גורמים אחרים שקשורים בממסד. אבל הציבור הרחב על כול רבדיו צריך להשמיע את קולו, אם הוא חושב שאכן מעשים אלה מעוררים שנאת ישראל והיהודים.

גם בתחום של העלאת משואות ערב יום  הזיכרון לשואה, חל ביזור מבורך. טקסים מתקיימים בערים, במועצות מקומיות או במוסדות תרבות ומתנ"סים שבהם הן שרידי השואה המעטים, ניצולי או הדור השני יכולים להדליק משואה. ידיד שלי מרמת השרון סיפר לי כי העירייה במקום ארגנה טקס מקומי מרהיב אשר בו כול אחד ממדליקי  המשואות, במקרה זה כולם ניצולי שואה, סיפרה, או סיפר,  בצורה קומפקטית, לא רק מה עבר עליהם שם אלא מה עשו כאן בארץ. לאמור שואה ותקומה כאגד אחד, ובקהילה אחת . זאת בשורה נהדרת. בשורת החיים מול פולחן המוות שקברניטי הציבור מטפחים. זה אמור  במידה רבה בכול הקשור ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. בשעה שחשוב וראוי שהמדינה, ששלחה את אזרחיה למשימות ביטחון, והם נפלו על הגנתה- ראוי וחשוב שתקיים טקסי זיכרון, אבל אין לה בשום אופן מונופול על השכול. השכול, הוא בתחילתו של דבר ובסופו, של המשפחה שאיבדה את יקירה. זכותה וזכות קבוצת משפחות שכולות עומדת להן לקיים אירוע משלהן.

עצמאות ביום עצמאות.

כשהמדינה הייתה צעירה נערכו מצעדים צבאיים. תכליתם הייתה לתת לציבור הרגשה של ביטחון, בשעה שטרם הגלידו פצעי המלחמה והציבור טרם השתחרר מן החרדה לקיומה הפיזי של המדינה. החרדה הזאת עדיין קיימת. במוסגר. בתי הצעירה איה קוראת לי "חילוני חרד".ואכן אני חרד,בין השאר, לנוכח מציאות עכורה. עם זאת הביטחון בזרועות הביטחון ובראש וראשונה בצה"ל, שהוא צבא עצמתי, הוא גדול, ואין הוא זקוק למצעדים  כדי להפגין את יכולתו. הוא עושה זאת בכול ימות השנה. אשר לעורף, האיתנות שלו לא תלויה רק באמצעים ביטחוניים ומיגון אלא גם בגורמים אחרים- חברתיים, כלכליים ותרבותיים.

גם ההרקדות המוניות שאפינו את ראשית ימיה של המדינה עבר עליהן הכלח. הציבור,ובעיקר הדור הצעיר מרקיד עצמו וריקודים עממיים מרהיבים ככול שיהיו-לא מדברים אל רובו. זה אמור גם לגבי מופעי אמנות. בישראל של 2018 ישנם בפריפריה כישרונות בכול תחומי התרבות, האמנות והבידור. ארגון מופעים מקומיים יעמיק את התודעה  של יכולות הפריפריה בתחומים אלה. שלא לדבר, שכמו בזירה הלאומית- הכישרונות בתחומים השונים מתגלים כאן. רוב אמני הזמר,למשל, לא נולדו בתל אביב או בערים הגדולות. וזה אמור במידה מסוימת לגבי שאר תחומי האמנות. אין כיום אזור מקומי שאין בו תזמורת, בהרכב זה או אחר,מפעלי תרבות,מתנסים וכיו"ב..

גם בתחום היותר ממלכתי כמו העלאת המשואות, הרי לצד הטקס בהר הרצל, דבר לא ייגרע אם רשויות  מקומיות ינהלו טקסים שבהם יועלו על נס נשים וגברים, צעירות וצעירים, שעשו רבות למען הקהילה. זה רק יחזק את הרקמה ואת הגאווה הקהילתית.

מנגלים ומפגשים קולינאריים בכלל ובימי מועד בפרט  הם תופעה מבורכת כול עוד אלה לא גורמים להתפרצות דליקות ולערימות אשפה. אלה לא רק אירועי זלילה אלא גם "מדורת השבט". הם אירועים דמוקרטיים לעילה שבהם האזרחים מחליפים דעות בכול התחומים, ואין דבר דמוקרטי כמו רב שיח.

לבסוף, לא יקרה מאומה אם משרד התרבות והספורט יבוּזר  בין המשרדים השונים והרשויות המקומיות. רק תועלת תצמח מזה. זה לא קשור באישיות שעומדת בראשו אלא ברקמה החברתית של המדינה. מרכז ההסברה ,שמצוי בתוך המשרד הזה, הוא לא רק ברכה לבטלה אלא מזכיר את המדינה בדרך ובראשיתה כאשר היו כול מיני דברים שבמקרה הטוב לא היו מובנים ובמקרה הפחות טוב לא עזרו כהוא זה- לנוכח אירועים שונים. במשטרים דמוקרטיים אין חיה כזאת כמו "הסברה".מערכת ההסברה הפכה לכלי ריק ובזבזני. הא- ראיה. מה התועלת  בגוף כזה כיום, כאשר האירועים מסבירים את עצמם בצורה כמעט הפוכה,וישראל היא לא ה"מותג", לא בעולם ולא בקרב הקהילות היהודיות. אם שחקנית ידועה כמו נטלי פורטמן, ישראלית אמריקאית וציונית מודעת, מסרבת לבוא כדי לקבל את פרס- שום הסברה,השמצה לא תנקה את הכתם של ישראל בחוץ. בין הדברים  הללו יש  גם כאלה שהם תוצרתו  שלו עצמו של מרכז ההסברה ומשרד התרבות שבמסגרתו הוא פועל.

הסיפור המופלא של פליקס זנדמן.

בבית הספר "בליך" ברמת גן  נערכה בקרב תלמידי כיתות י"א ,י"ב תחרות מטעם עמותת "עופות החול" לחיבורים  בשני נושאים שנוגעים לניצולי השואה.

נושא אחד היה המשמעות המוסרית והערכית של לקחי השואה לאור מנשר הניצולים. הנושא השני היה תרומתם החשובה של ניצולי השואה במלחמת העצמאות. לקראת יום הזיכרון לשואה פורסמה רשימה אחת  ולקראת ויום העצמאות ואחריו אני מפרסם בבלוג שלי עוד  מאמרי  מתוך חבורים אלה, תוך עריכה וקיצוץ. שכן ,כול עבודה של התלמידים  כללה כשלושת  אלפים וחמש מאות מילים, פי שלושה ויותר מן המובא באתר, וגם זה נחשב ארוך בעיני קוראים רבים. אני רואה לנכון לציין שחרף ניסיון של שנים בעריכה, אינני בטוח שעשיתי צדק לטקסטים, שלא מביישים תלמידי אוניברסיטה בכתובים  שמבוססים על תחקוּר ותיעוּד. למצער, אני מקווה ששמרתי על רוחם, ובמידה רבה על לשונם

תרומתו הייחודית  של ניצול שואה לביטחון ישראל

מספר ניצולי השואה שתרומתם למדינת ישראל כבירה ומוערכת. מכיוון שבלתי אפשרי להציג את כולם- בחרתי להתמקד באיש בולט בין רבים שסיפורו בעבורי הוא השראה, מוסר, מצפן, עצמה, ויותר מכל- אמונה.

מאת: ריף קניג.*rif kenig blich (2)

המסע  מתחיל בעיירה גרודנו שבפולין שבה חיה קהילת יהודית בת  29 אלף נפש ו-  28 אלף מתוכם נרצחו על ידי הנאצים. המשפחה היא משפחת זנדמן והאיש הוא פליקס זנדמן. משפחת זנדמן היו תעשיינים עשירים בגרודנו. בין צוות העוזרים של המשפחה הייתה  אנה פיצ'לסקי פולנייה שעבדה כמשרתת בבית המשפחה. גם בשל מצוקתה המשפחתי וגם בשל אישיותה, משפחת זנדמן ראתה באנה כחלק  מן המשפחה. לאחר כיבוש פולין על ידי הנאצים, החלו  הגרושים מגרודנו ובינואר 1943 חוסל הגטו והמגורשים הוסעו  ברכבות לאושוויץ וטרבלינקה. לשבעה מבית משפחת זנדמן  סודר מקום מסתור בעליית הגג. פליקס  עצמו ברח לבית הקיץ של משפחתו, שם שוכנה אנה פיצ'לסקי- המשרתת ,יחד עם חמשת ילדיה. הוא ביקש מסתור ללילה אחד. תשובתה הייתה: "אלוהים שלח אותך, מה שיקרה לך יקרה גם לנו, אל תלך". דודו של פליקס חפר בור מתחת לרצפה ובו השתכנו 17 חודשים. במחבוא היו ארבעה אנשים ביניהם  פליקס. דודו שהיה פיזיקאי במקצועו, החליט שעליו ללמד את פליקס את רזי המתמטיקה והפיזיקה במהלך שהותם בבור אחרת , הוא חשב שהם ייצאו מדעתם . כל הידע של הדוד הועבר לפליקס בעל פה ללא שום אמצעי עזר, והנער הסקרן הבין כל דבר על בוריו. ביולי 1944 הצבא האדום השתלט על  חלקים של גרודנו בשעה שהצבא הגרמני עסק  בהקמת קו הגנה אחרון. בתווך, בין החיילות נמצא הבית שבו הסתתרו היהודים ביניהם פליקס ודודו. ארבעתם ניצלו את המצב וברחו משם ועד לסיום המלחמה הם שהו באזור הכיבוש הרוסי.

אחרי המלחמה  פליקס ודודו עקרו לפריז, ולאחר שקיבל את התואר הראשון, הגר פליקס לאמריקה.  לאחר זמן מה היו בכיסו 4000 דולרים של חסכונות והוא החליט בעזרתם להקים גרעין של חברת אלקטרוניקה בשם "ווישיי", שם עיר הולדתה של סבתו שבה הליטאים רצחו את רובה של האוכלוסייה  היהודית. נקודת המפנה להצלחה המטאורית של החברה הייתה רכישת חברת האלקטרוניקה האמריקאית "דייל" שלימים הפכה לאחת החברות המוצלחות ברשת ווישיי. לימים, בחר מגזין "Fortune" בווישיי" כאחת מעשר חברות האלקטרוניקה המוערכות ביותר בארצות הברית.

פליקס זנדמן וטנק המרכבה.

בתקופת מלחמת יום הכיפורים חשיבותו של השריון במלחמה גרמה למשרד הביטחון להאיץ את פרויקט המרכבה במטרה לפתח טנק ישראלי חדיש ואמין והקמת תעשייה ישראלית לייצור טנקים. אחת הבעיות הקשות הייתה שבשל שינוי טמפרטורה לאורך קנה התותח אי אפשר היה לפגוע בדיוק במטרות. הבעיה הייתה שכשהשמש יוקדת על קנה של תותח -החלק העליון מתחמם בעוד שהחלק התחתון נשאר מוצל מה שגורם לחוסר דיוק בטיל. אלוף ישראל טל יוזם המרכבה, החליט לפנות לידיד ישראל בארה"ב פליקס זנדמן בתקווה שהוא ימצא פתרון לבעיה. זנדמן  היה ציוני מושבע וחילק את חייו בין ישראל לבין ארצות הברית. ואכן זנדמן הציע שעוד בשלב הייצור של התותח הוא יותאם כמוליך חום במקום לנסות לבודד אותו כפי  שהיה נהוג עד אז וכך החום יתפזר לאורך הקנה, דבר שיביא לדיוק מרבי בשיגור הטיל.במיבחנים של הצבא האמריקני נקבע שתותח הטנק הטוב בעולם הוא של המרכבה הישראלי. זאת הייתה ההתחלה. בהמשך  זנדמן נחשב לאבות המייסדים של תעשיית ההיי-טק בישראל והמפעל הראשון של וישיי בארץ הוקם בדימונה.

טנק מרכבה דגם m4

merkava m 4

ניצחון כלכלי.

אחד המאורעות המרגשים ביותר וסוגרי המעגל בעבור פליקס היה רכישת החברה "טלפונקן". בתקופת מלחמת העולם השנייה השתלט היטלר על חברת האלקטרוניקה "טלפונקן" שהייתה בבעלות יהודית. במהלך המלחמה השתמשו הגרמנים בחברה זו לתקשורת וזו הפכה לפאר תעשיית האלקטרוניקה הגרמנית.

ב- 1995 החברה מגיעה לקשיים כלכליים ומועמדת למכירה.פליקס  הציב לעצמו כמטרה לקנות את החברה כניצחון אישי שלו ולהשיב אותה לבעלות יהודית.כשנשאל פליקס מה הרגשתו נענה:"איך להסביר את זה, עברו עליי כל מיני תמונות.. ו… היה משהו מתוק שחשבתי שאחד מהניצחונות הגדולים, אולי הניצחון הכי גדול, בלי נקמה, בלי כלום שיכולנו לעשות את זה"

סיפור המצאותיו המדעיות ונסיקתו העסקית של פליקס זנדמן הם מבחינתי אחד הניצחונות המזהירים ביותר של הרוח האנושית ושל העוצמה היהודית.

פליקס נפטר בפילדלפיה ב-2011 בגיל-84 ונקבר בבית העלמין קריית שאול. ג'יזל בתו הבכורה מתגוררת בארץ ועוסקת כרופאה בבית החולים שיבא. אריאל בתו השנייה גרה בפילדלפיה ליד רותה- אשתו של פליקס. מארק בנו של פליקס, עומד בראש החברה בישראל ולצדו זיו- אחיינה של רותה.

סיכום.  

ההברקה של פליקס שלימים תתנוסס כדגל על הצלחתו המדעית  תמציתה הוא זה:. יש שני דרכים ליצור יותר התנגדות: דרך אחת היא להגדיל את רוחב הנגד ואת אורכו. את הדרך השנייה מצא פליקס וגילה שאם נחתוך את הנגד לסירוגין בצורה שתגרום לזרם לנוע בגלים יווצר מצב של התנגדות מוגברת ברכיב קטן יותר.את המצאה הוא רשם על מפית. המפית שעליה נכתב הפטנט

באלקטרוניקה רגישות לחום לא רצויה, וצריך להגיע למצב שהמכשיר לא משנה טמפרטורה. כפי שציינתי לגבי תותח של טנק "המרכבה".פליקס חיבר בדרך מסוימת קרמיקה ומתכת כך שהשפעת הטמפרטורה החיצונית תהיה אפסית.כאשר מפעילים יותר מידי לחץ וכוח על גוף מסוים, הוא מתפרק. חשוב לדעת מתי זה יקרה ואיך אפשר למצוא את נקודות התורפה שגורמות לכך ולתקנם. לדוגמא מציאת נקודות תורפה במטוסים: פליקס ציפה את המתכת בחומר פלסטי מיוחד וגילה שכשמפעילים לחצים על הגוף ניתן לראות על הפלסטיק (בעזרת מכשיר אופטי שהמציא) צורות וצבעים שמלמדים בדיוק נמרץ על נקודות החולשה של המתכת.

זאת התמצית. כול השאר כתוב ב"דברי הימים" שבהם פליקס זנדמן הוא אחד הכוכבים בשמי עם ישראל בזמנינו.

==============

* ריף קניג הוא תלמיד כיתה י"ב בביה"ס בליך ברמת גן.

נ.ב. קורא הפוסט הביא לתשומת לבי שחיילות צה"ל מלאו תפקיד חשוב בהדרכת שריונרים. בתמונה שמרית רביב, קצינת הדרכה בקורס מדריכים של טנק "מרכבה"

shimrit raviv