אי האמת וכול אי האמת.

במערכת הבחירות- המדיה בעיקר הטלוויזיה נפלת ברשת של "ניהול תפיסה"- הסכנה הגדולה לדמוקרטיה.

 המונח  perception managment-ניהול תפיסה" בתרגום חופשי , או "שכנוע המוני"  ותעמולה במציאות היומיומית ,הוא מונח  שאול מן הלקסיקון הצבאי האמריקאי, שמתייחס ללוחמה פסיכולוגית. אבל היסטורית, לא נטעה  אם נייחס אותו לאשף  התעמולה הנאצי יוזף גבלס. גבלס- ללא  ספק אחד ממניחי היסודות, אם לא הראשי שבהם ,לניהול תעמולה-בוטה ביותר, כוזבת ביותר, זדונית ביותר מורעלת  ביותר ורצחנית- כאמת צרופה.

המשפט הקלסי של  גבלס היה: "אם הדמוקרטיה נהגה כלפינו, כשהיינו באופוזיציה, לפי העקרונות הדמוקרטיים, הרי היא כדמוקרטיה הייתה  חייבת לעשות זאת. אך אנחנו לא אמרנו מעולם, שאנו מיצגים את הרעיון הדמוקרטי, אלא אמרנו בגלוי שאנו נוקטים אמצעים דמוקרטים כדי להגיע לשלטון, אך כשנגיע לשלטון נסרב לתת למתנגדנו, וללא רחמים, כל אותם הזכויות והאמצעים שניתנו לנו כשהיינו באופוזיציה " הוא מסמֵר תפיסה זאת  כאשר מפלגתו ה- NSDAP – Nationalsozialistische Deutsche Arbeiterpartei – מפלגת הפועלים הסוציאליסטית הלאומית  הגרמנית-בקיצור :הנאצית- זכתה בבחירות "דמוקרטיות".

גבלס ידע, כמובן,כי בדמוקרטיה ,בניגוד למשטר רודני, ארגז הכלים להגנה עצמית היא מוגבל, מכוח היותו מכשיר בידי הדמוקרטיה עצמה, שמגבילה את השימוש בכלים שונים .מול הדמוקרטיה השברירית מאוד בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה- השיטה של גבלס הייתה: להשפיע על הגורמים הרלוונטיים בחברה ובמדינה. להשפיע על הרגשות, המניעים והעמדות של הציבור. להשפיע  על מערכות  ומנהיגים בכל הרבדים. להשפיע על הערכות ביטחוניות ופוליטיות וכפועל יוצא על  התנהגויות ופעולות . כל אלה – תוך הבלטת חצאי אמתות, הסתרת עובדות, הונאה ופעולות פסיכולוגיות .  אלה אמורים לעלות בקנה אחד עם מטרת השיטה-לאמור הממסד, או המנהיג שמפעיל אותה, לטובת המטרות של הנאצים  והמנהיג. זהו "ניהול תפיסה"

מבחינת ההגדרה  "תפיסה" perception- מוגדרת כ"תהליך שבו אנשים בוחרים, מארגנים ומפרשים את מה שהחושים שלהם קולטים כדי לתת משמעות וסדר לעולם הסובב אותם" יתרה מזאת, הגדרה זו, במקרה שלנו,חופפת תהליכים תפיסתיים יסודיים יותר, כפי שהוגדרו ביולוגית – לאמור- תהליכים ביולוגיים מהרמה הנמוכה  ביותר ,או אם נרצה, המכנה המשותף הנמוך ביותר.

"כול האמת"

כמעט ערב  סיום מערכת הבחירות, סיימתי לקרוא את המותחן "כול האמת" של אחד מסופרי המתח האהובים עלי,דייוויד באלדאצ'י. הספר עוסק ביָזָם גאוני בשם ניקולאס קריל, שהוא לא רק גאון כלכלי אלא חמדנותו לגריפת ההון  מלווה בשליחות שהוא קבע אותה לעצמו .רק מנהיג  נחוש וחזק  יגאל את האנושות מהתפוררותה- שלה אחראים המשטרים הדמוקרטיים החלשלושים. קריל עומד בראש קונסורציום חובק עולם לאספקת נשק- חברת אָרֶס,השם של אֵל המלחמה המיתולוגי היווני. דיק פֶּנדֶר  הוא אשף השיווק אליו מעביר קריל את משימת "ניהול התפיסה" . פנדר עושה זאת תוך שהוא רוקם מזימות, באורח מניפולטיבי , של סכסוכים בינלאומיים עלי ידי  המעצמות הגדולות ,לא רק בין המערב לבין רוסיה וסין אלא בין רוסיה וסין עצמן. הזרעים נשתלים תחילה ברשתות חברתיות, על ידי שחקן שבעזרת מערכת רמייה פשוטה וקליטה,מעלה לעולם את שיטת האכזריות של משטר טוטליטרי, ומדובר ברוסיה לאחר נפילת  המשטר הקומוניסטי , ולהבה זאת מתפשטת כאש קוצים על פני כול העולם בכול ערוצי המדיה הגדולים, כאשר ההשפעה הגדולה ביותר היא בעולם המערבי, אבל גם הממסדים ברוסיה ובסין מעורבים עד צוואר, באותה רשת שמסכסכת ביניהן. הציבור דורש תגובה הולמת שמתורגמת ל"מלחמה קרה" ,גדולה בעצמתה מזאת שהייתה בין הגושים, ואשר התוצאה המידית שלה היא חימוש כלל עולמי, תוך חשש כבד למלחמת עולם שלשית .סָפָּּק הנשק אינו אלא , כאמור, מיודענו קריל, וברשת שלו נופלים חמדנים רודפי בצע  כמו גם אישים בעלי השפעה , לרבות בכירים בעולם המדיני בטחוני, שלא מודעים כלל מה החלק שהם ממלאים במזימה.the whole truth

בעלילת המתח מי שמגלים את המזימה ועומדים מולה הוא סוכן מודיעין בתהליך פרישה ועיתונאית שאפתנית. והם מצליחים, לא לפני שבדרך הם עצמם ניצולים לא פעם מן המלתעות של קריל,שמשמידות כול צל של עדות במעשיי רצח וסיכול , זרועות שחלקן ,כאמור, מצויות  בתוך מערכות הביטחון והמודיעין במערב, בייחוד בארה"ב.

בהערות המחבר בסיום הספר הוא כותב בין השאר: על ידי שימוש בשיטות אלה   perception managment צ.ג) אפשר לייסד "אי אמת" גדולה אחת, בצורה מהירה , מוחלטת ומפחידה ברחבי תבל.…"

 הסמול, האליטה- גם המשפטית, התקשורת- האויב הגדול.

 לא הייתי זקוק  לדמיון גדול להכיל את  שיטת "ניהול תפיסתי" על מערכת הבחירות כזאת שבמסגרת אותו עקרון   ניהל אותה ביבי נתניהו,  בייחוד במערכת הבחירות האחרונה. בעצם המערכה שניהל ביבי הייתה נטועה בשדה רחב יותר,של מערכת תעמולה , של מה שקרוי "יעוץ אסטרטגי", שהוא החלופה לאידיאולוגיה של מפלגות פעם, ושדרוג של המונח  יחצן או איש שיווק .ביבי  לא עמד מול אידיאולוגיות. הוא עמד מול תועמלנים,והוא היה טוב מהם לאין ערוך.  בייעוץ אסטרטגי, שהוא  החלופה לרעיון אידאי, אתה יכול למכור ולקנות כמעט הכול. כולל רפש ורעל תלוי במחיר ,והספקים נודדים מלקוח ללקוח ממערכת בחירות אחת לשנייה. עקרונות וערכים הוקרבו על מזבח ה"שיטה". אנו מדברים על "לוחמת מידע" – הרוב- ידיעות סרק, או ידיעות משוכתבות,לעתים מטעות, ותחרות בסקרים חוזרים ונשנים. ובמלחמה כמו במלחמה גם שקר והונאה הם כשרים. המטרה, שמקדשת אמצעים, כמעט כול האמצעים,היא להביא את האדם להאמין במה שהאיש שעומד מאחורי המסע  רוצה שיאמין, גם אם מדובר בהצללת האמת או בשקר גס.

ב "דמוקרטיה" הישראלית ברוב שנותיה, בייחוד לאחר מלחמת יום הכיפורים , מי ששימש  בפועל כאופוזיציה הייתה בראש וראשונה התקשורת- שאוהבת  את הכינוי "כלבת השמירה של הדמוקרטיה" .גם בתקופה שבה שלט השמאל,  ראש הממשלה, יצחק רבין, בקדנציה  הראשונה, טען כי התכנית הסטירית "ניקוי ראש" ששודרה  בטלוויזיה הישראלית הציבורית, לימים ערוץ 1 -היא שגרמה להפלת ממשלתו. ספיח מעניין הוא שעל כך זכה עורכה ומפיקה, מוטי קירשנבאום, ב"פרס ישראל" -בעת ממשלת רבין בשנת 1976 ,ואחר כך למינוי מנכ"ל רשות השידור על ידי ממשלת רבין השנייה בשנת 1993 .זה אומר משהו על יצחק רבין. זה ,אגב,לא היה קורה בממסד ימני. אבל זאת כאמור אפיזודה פוליטית ששייכת לעידן אחר.

בעידן שלנו מי ששלט על השלטרים של מערכת הבחירות היו "היועצים האסטרטגיים". הם נהלו את המערכה. בצד פעלו הרשתות, שאני זה שנים טוען שהם בפועל ,כשהם נטווים ביד זדונית ,או בפוטנציה, פצצת הזמן הגדולה ביותר נגד הדמוקרטיה. אלא שהם, לרבות ביבי, האסטרטג הגדול של התעמולה, לא יכלו לנהל אותה אלמלא המדיה, שנגררה על ידי הרשתות- כמו בספר "כול האמת". באמצעותה הם לא רק ניהלו אלא כפו את "התפיסה".

כפי שהזכרתי לא פעם ,המדיה מלאה אצל ביבי "מיסטר ג'קל" כפול. היא שימשה אותו ואת המסרים שלו לבייס, לשבט, שאליו הם היו מכוונים . והיא הייתה גם מושא השנאה- שגם זה היה מכוון לשבט- שבט יהודה. לא שבט ישראל. אני לא אמיל זולה, ו"אני מאשים" רשום זכויות. אבל אם אתבקש לקבוע למי יש חלק קרדינאלי בתוצאות הבחירות בשנת 2019 אומר ללא היסוס- למדיה, בראש וראשונה הטלוויזיה.  באמצעותה כפה ביבי את ה preception על הזירה הציבורית. הטעון שהמדיה צריכה לדווח, מה שלא יהיה, הוא לדעתי, לפחות במקרה זה, מופרך ,חלול. המדיה רצתה רייטינג, והיא קבלה, ועל הגב של הגמל הזה ששמו רייטינג היא הביאה את כתר מלך המדבר לביבי. כאילו על פי אמונה בטלפתיה, בעודי כותב את הפוסט, דפקו בדלת – כמה חברה עם טאבלטים שביקשו למדוד אצלי את הרייטינג בשביל ערוצים 12, ו-13 . במערכת הבחירות הזאת, מרוב ה"חדשות"-  המדיה יכלה פשוט להתעלם, בנימוק אמתי, עיתונאי  – זה לא חדש, זה לעוס.none starter .אלא  שהאסטרטגים קבעו את ה issue . לא המדיה. במבחן הזה היא לא עמדה . ספק אם בכלל רצתה לעמוד בכך, על חשבון ה"רייטינג".

בשוק הזה המדיה האלקטרוניים  נקנו בזול ושילמו ביוקר, אם אכן העיתונות מוסיפה לטעון לתואר "כלבת שמירה".זה ועוד, ואני אסתכן בציניות. בכך שבערוץ 12 היה לה את אמנון אברמוביץ' וב- 13 את רביב דרוקר- היא שימשה מסגרת לשוטר הטוב ולשוטר הרע, כששניים אלה הם, כמובן, הרעים. אשר לערוץ 11 שפתאום העלה את דיווח ה"אמת" בראש שמחתו, למצער, הוא וכל הגלריה שלו, לא מלאו את התפקיד של שידור ציבורי. רחוק מזה. כפי שציינתי בפוסט אחר ה ערוץ "מת" על פרסומת והוא השתתף בקרנבל והרייטינג שלו הוא על קרשים. לא משום שהוא רע יותר מאחרים אלא בגלל ה- perception . הוא ציבורי, וציבורי זה לא טוב.

דיוויד באלדאצ'י שלספרו  the whole truth התייחסתי בראשית המאמר, מסכם את דבר המחבר לגבי השיטה הזאת של "ניהול תפיסה" שהיא כה דומיננטית " עד ששום חקר יסודי של פרטים וחשיפתם, לא יכולים לשנות את התהליך ,לאחר שהאפקט קנה לו מהלכים  בתפיסה הציבורית .ובדיוק הדבר הזה מה שהופך את השיטה לכה מסוכנת". זה הוכח בבחירות האחרונות לנשיאות בארה"ב ובבחירות האחרונות בישראל.

 

 

 

האם חֵמָה היא רעל שבו מאיימים היהודים להשמיד את הגויים מדי שנה

הבעיות שיש לי עם נכדים בנושא הגדת פסח.

שתיים מנכדותיי, יש להן השגות מדי שנה לגבי הטקסט של "הגדת פסח". ואם ברוב הסוגיות הן מוכנות ללכת אתי, באחת מהן חילוקי הדעות הם עניין מסורתי כמו ההגדה עצמה. הטעון שלהם מתבסס על גרעין המסר וגם השם של ההגדה: "והגדת לבנך ביום ההוא…". לגופו של העניין הן מתמקדות  בעיקר בחלק  מתוך פרק  תהלים- מזמור לאסף :שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹייִם אֲשֶׁר  לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ  לֹא קָרָאוּ. כִּי אָכַל אֶת  יַעֲקֹב וְאֶת  נָוֵהוּ הֵשַׁמוּ. שְׁפֹךְ  עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִׂיגֵם. תִּרְדֹף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי יי 

משפט אחרון זה פותח את חלקו השני של הסדר,והוא המוקש שעוצר את השיירה. הטענה שלהן  היא שמדובר מן הסתם באירוע היסטורי, ולכן לא המשמעות ולא ההשלכות יש להם תוקף בהווה. לדעתם יש בו בקטע הזה ,למצער, כוונת זדון במי שאינם יהודים,אפילו הסתה. ומעניין, הן מוסיפות , מה אנו היינו אומרים  אילו הנוצרים או המוסלמים היו קוראים קטעים דומים שמכוונים נגד היהודים. הם גם  חולקים על האמירה באותו  הקשר "שבכול דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם".זאת, הם מדגישים, בייחוד כאשר אני מנסה לעָכשֵיו את האיום שנשקף לעם ישראל מאויביו, ומביא כראייה את הנאצים והשואה. אני לא מדבר על האייתוללות של איראן. "הנה" הם מעלים אצבע  "האם הקדוש ברוך הוא הציל את העם היהודי מידם של הנאצים ?"- שואלים דור שלישי של שריד שואה.

טענה אחרונה זאת מוצאת אצלי אוזן קשבת. שכן כמי שגדל בבית חרדי וראה את תחילתה של מלחמת העולם השנייה כ"מלחמת גוג ומגוג" שאחריה יבוא המשיח, לא זו בלבד שהוא התבדה, אלא ששה מיליון יהודים, רובם מאמינים באלוהים ,חסידי עמך-נרצחו. אני גם לא מאמין,שחרף גילויי האנטישמיות ,שמדי פעם בפעם מתעצמים בחלקים שונים של העולם, או ,כאמור, האיומים של איראן, והחמאס- בכול דור ודור  באים עלינו לכלותנו. אם השכנים שלנו חשבו על כך פעם, הם שינו את דעתם. לא מזעמו של אלוהים, שהוא גם שלהם, אלא מידו של צה"ל.

מסורת.

 כשריד השואה, אילו נשארתי אדם דתי, כפי שלא מעטים נשארו, מן הסתם הייתי מאמץ את ההגדרה של פרופסור מנחם בן שושן, היסטוריון לתולדות עם ישראל, ונשיא האוניברסיטה העברית בעבר, נשיא האיגוד העולמי למדעי היהדות, כי השואה גרמה לו להיות ברוגז עם הקב"ה. ברוגז הוא כמובן עניין זמני. מכיוון שבן ששון נולד במחצית המאה ה-20 אינני יודע מה היה אומר אילו הוא חווה את השואה בעצמו. אני שחוויתי אותה  נתתי ספר כריתות לאלוהים כי האמנתי בו. מבחינתי השרידים שמוסיפים להאמין בו מצויים בבעיה תפיסתית אניגמאטית קשה. שכן הקהילות היהודיות במזרח אירופה לא לסדום דמו ולא לאמורה היו, ולכן לא היה מקום למבול שני שמחק את מחצית מיהודיי העולם.

מסיבה זאת אני מתייחס ל"הגדת פסח" וליציאת מצרים כאחד מסיפורי -עָם היפים. סיפור עם- פולקלור- או מָשָל כפי שאני רואה משל ברבים מן הנוהגים הדתיים. או, להפך, כפי שאנשים דתיים רואים כמשל במסכת ארוטית מוחלטת כמו "שיר השירים". הם רואים באלמנטים השונים שלה משל לאהבה בין עם ישראל ואלוהים. למשל השדיים הם שני לוחות הברית. אני חייב לומר שכאשר למדנו על כך בחדר בפולין כילדים בני שמונה, בהפסקה ,חברי ואני, גיחכנו למשמע המשל הזה. ידענו, גם כילדים חרדים, ששדיים הם שדיים ונשיקות פיהו ,הן נשיקות שפתיים ולא מזוזות.

נושא ההגדה ,נכון יותר האקטואליזציה שלה, הוא לא סוגיה חדשה. אני זוכר כי בבואי לארץ כמחצית השנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, קראתי ושמעתי על "הגדת פסח" של רבים מן הקיבוצים אשר הכילה תכנים של אביב ופריחה ויותר סיפורים על  גאולת  הארץ מאשר יציאת מצרים. עם זאת  במרוצת השנים -רבים, או רובם, מן הקיבוצים, או הקבוצות, חזרו להגדה הישנה. שכן למסורת ניתן ,פה ושם ,להוסיף, אבל לא ניתן להחליף אותה כ "סיפור עם".ואכן חג הפסח הוא לא רק חג יציאת מצרים- חג החרות, אלא גם חג האביב, חג הטבע,חג  הזריעה,חג החיים.

אביב בא לארץ

עמוס אריכא: " אביב בא לארץ"- ציור שמן משנות ה-70

אגב מסורת. זכור לי בעת ביקור אצל ידידים באלבקֶרקי שבניו מקסיקו, של רעייתי ושלי,המארחת שלנו, זלדה דנציגר, אמנית ושוחרת תרבות אינדיאנית, הזמינה אותנו לצפות בריקוד הגשם של שבט האפאצ'י, הוא השבט שישב פעם על אדמות ניו-מקסיקו והסביבה. אני לא חסיד גדול של המחול לסוגיו, אולי למעט הפלמנקו. אבל רעייתי הייתה חסידה שרופה של בלט בפרט ושל המחול לסוגיו בכלל. אבל גם היא לאחר שעה וחצי של צפייה במעגל הזה של אנשים מחופשים, רוקע ברגליו בשקט ומשמיע איזו נהמה שהיא בין נהי לבין פיהוק באותו צורה מונוטונית, גם היא הראתה סימנים של חוסר סבלנות. אשר לי, שפתיי זבו דם בהעדר אבר אחר לנשיכה, על שאני מצוי במקום הזה בכלל, שמלכתחילה לא בא לי להצטרף.

לאחר המחול שנמשך כשעתיים ומעלה, לפי השעון שלי, עשינו היכרות עם כמה מקרב המחוללים. רובם מחנכים,חוקרים,אנשי אקדמיה מאלבקרקי,סָנטה-פֶה ומקומות סמוכים. כמה מהם שאלו אותי אם הריקוד לא הוציא אותי מכליי. אמרתי שזה היה להפך, כליי יצאו ממני. אחד מהם, איש נאה פנים ועטור זקן, שבפניו היו אי אלה סימני היכר לשורשים שלו אמר לי "אל תצפה לגשם. גם אנו לא מצפים. זאת מסורת ואנו דבקים בה. ובכלל "-הוא הוסיף-" בעידן הזה שהכול רץ ונע בצורה מטורפת, קצת שעמום לא מזיק."

חשבתי לעצמי כי "הגדת פסח" שלנו היא אמנם לא משעממת, אבל אורכה כאורך הגלות. ובעת היותי נער צעיר שם בפולין, הנשים שבחבורה ואי אלה ילדים סוררים, הסתלקו מן המסע  עוד בחלק הראשון, הקצר, של ההגדה, בנימוק שצריך להכין את הסעודה. אני הילד הטוב והגדול בן ה-8,9 נשארתי ליד השולחן עם הגדולים,סימן שגם אני גדול, וגדולים נושאים בעול.

הגדת פסח היא פרסום נפוץ יותר מהתנ"ך

הנוסח הקדום ביותר של "הגדה של פסח" מופיע בחיבורו של רב סעדיה גאון -סידור רב סעדיה גאון,מן המאה  העשירית. הפיוטים והפזמונים צורפו  בימי הביניים. ההגדה זכתה למהדורות רבות מספור, ונכתבו אודותיה פירושים רבים החל בתקופת הראשונים ועד לזמננו. בביבליוגרפיה של אברהם יערי, המונה הגדות מראשית הדפוס ועד 1960, נכללות 2,717 הגדות. בביבליוגרפיה מאוחרת יותר, שיצאה על ידי מפעל הביבליוגרפיה נמנו 4,730 הגדות שנדפסו עד שנת 1960.

hgadat grossman 1hagata pesach 2

הגדת גרוסמאן                         מקור לא ידוע

בחוג סמינריוני שנערך בשעתו על ידי המכון לקומוניקציה של האוניברסיטה העברית,בהשתתפות חוקרים, והיסטוריונים  ,  ועסק בהיסטוריה של הקומוניקציה בקהילות היהודיות, שבו השתתפתי , סופר כי "הגדת פסח", ולא התנ"ך, היא ,במספרים, הפרסום הנפוץ ביותר בעולם היהודי. מכאן ש"הגדת פסח" היא אחד הסיפורים הפולקלוריסטיים היפים ביותר והמעוצבים ביותר . מה גם שהסיפור מלווה בשירים אשר גם הדור הצעיר שר אותו בהתלהבות רבה. מה היינו עושים עם ידינו והשולחן אלמלא "אחד מי יודע".והדבר החשוב הוא שמדובר על חופש לא רק של העם אלא של היחיד,ואין דבר נעלה מזה.

המלך ג'ורג' נטול כתר.

מכורה שלי, ארץ נוי אביונה

למלכה אין בית, למלך אין כתר.
ושבעה ימים אביב בשנה
וסגריר וגשמים כל היתר.

אלו יכולתי להמשיך בשירה הנפלא הזה של לאה גולדברג היה לי סיפוק גדול. אני חובב של שיריה הקסומים והאקספרסיביים של משורת גדולה זאת. אבל הבאתי  את הבית הראשון שבו היא מתייחסת למלך שאין לו כתר, ואני מתכוון לרחוב המלך ג'ורג' ה-5 ,זה שמלך על האימפריה האנגלית בזמן שהיה לה מנדט על ארץ ישראל. בשבוע שעבר ב-6 במאי מלאו 84 שנים מאז נחנך הרחוב שהוא כיום אחד הרחובות המרכזיים בלבה של תל אביב. עד לרכישת אדמות האזור, נקראה הדרך עליה הוקם הרחוב "דרך סומייל הוא הווה הציר שקשר בין יפו ובין הכפר ששרידיו מצויים כיום לצד רח' אבן גבירול. לאחר שנרכשו קרקעות האזור בידי יהודים בראשית שנות ה-20, נקרא "רחוב הכרמל", ובשנת 1935  שונה שם הרחוב לרחוב המלך ג'ורג' החמישי, לרגל יובל הכסף למלכותו של מלך בריטניה קריאת  הרחוב על שם המלך הייתה מלווה בטקס רב רושם כפי שהוא מתואר בעיתון "דבר":

"שורת השקמים העתיקות באמצע הכביש הוקפה אכסדרות מקושתות בענפי ברוש ופרחי ציפורן. על חזיתן אותיות לטיניות GR    -ג'ורג' המלך . לפני האכסדרות אלה הועמדו  משני צדי הרחוב עמודי ברוש ענקיים. מצד שמאל אכסדרת עץ מקושטת שטיחים לקבלת פני האורחים. שלט הרחוב כוסה שני דגלים- העברי והבריטי. נציג המחוז, מר קרוסבי, התקבל בהמנון האנגלי."לאחר דברי הנציג הבריטי ברך ראש העיר מאיר דיזנגוף שאמר בין היתר:" כשעלה הוד מעלתו על כיסא המלכות הייתה תל אביב זעירה, בת שנה. לפני שנה חגגה תל אביב עצמה את יובל הכסף שלה,והיום היא כבר עיר גדולה בת אוכלוסייה של מאה אלף נפש, ובצדק תוכל להתיימר להיות העיר המייצגת ביותר לא רק את ארץ ישראל כי ברחבי העולם כולו- את העם היהודי…."

רחוב המלך ג'ורג' משתרע מכיכר מאסריק בצפון ועד כיכר מגן דוד בדרום, שם הוא מצטלב עם הרחובות אלנבי, שיינקין, שוק הכרמל,ומדרחוב נחלת בנימין. אני עושה את דרכי לעתים קרובות  אל שוק הכרמל משדרות בן ציון ועד לרחוב אלנבי. פה ושם עדייו ניתן לזהות אי אלה בניינים  שהיו נאים בשעתם. אז באותם ימים אני מניח שרחוב המלך ג'ורג' היה רחוב מרשים, ובו מבנים מרשימים. ואף שהיה רחוב מסחרי ברובו ,הוא היה נאה למדי .ראיתי אי אלה צילומים  מן התקופה ההיא. אני לא מביא אותם בשל חשש של הפרת זכויות.

בעיני רוחי אני  רואה לא רק את הרחוב לפני יובל שנים, אלא גם רחוב מרכזי בעיר מכורתי בפולין, שמאוד דומה לו . רבים מן הסוחרים אכן באו ממזרח אירופה. שם אם לא היו קונים בפנים ,הבעלים או המוכרים עמדו בחוץ לחטוף "שמוּס". ואני זוכר גם את רחוב המלך ג'ורג' לאחר ביקורי הראשון בו לפני עשרות שנים. גם אז, פה ושם, עמדו החנוונים בחוץ. כתפאורה. כיום גם זה איננו. כיום, כאמור שמונה עשורים לאחר אותו אירוע מרשים, אני מסתובב ברחוב הזה, שבו הברושים, שמהווים אי עדיין קיימים,אבל הרחוב  עצמו מוזנח. אין לי תיאור אחר. אם לרחוב אלנבי יש עדיין הניחוח של הרחוב הראשי של תל אביב, המלך ג'ורג אף שיש בו ייחודיות הזמן עשה את שלו, והעירייה, בייחוד המחלקה לשיפור פני העיר, לא עשתה את שלה ג'ורג' המלך  ה-5 והרחוב ה"מונומנטאלי" על שמו.

king geoge 9king george 7

king georhe shikmimking george 4

הרצח בגן מאיר

אחד האתרים החשובים שלצד הרחוב הוא גן מאיר, גן יפה שנקרא על שמו של מאיר דיזנגוף. אחרי בואי לתל אביב לאחר התקופה  הירושלמית הארוכה שלי כשעברתי את הגן נזכרתי בחדשות שהוא עשה בשעתו ואני עדיין מגויס במלחמת העצמאות. בבוקר אחד ב-22 באוגוסט 1949  בוצע בגן מאיר אונס מלווה ברצח . גן מאיר שהיה אז אחד הגנים המועטים בתל אביב שימש אתר של טיולים ופיקניקים ביום ומפגשים רומנטיים בלילות

ב- 21 באוגוסט 1949, בשעה אחת לפנות בוקר, טיילו בגן שני צעירים, דניאל פקטורי ונעמי שטיין. דניאל פקטורי היה בן 25, מוזיקאי ומלחין, שהתגורר בקיבוץ גן שמואל. נעמי שטיין הייתה בת 22. השניים היו אח ואחות מאותו אב, עורך דין נודע בשם מרדכי שטיין. באותה עת שוטט בגן אדם בשם דוד יעקובוביץ. למרות שמו היהודי , הוא היה  יווני נוצרי מקפריסיןן, ששמו כריסטוס ניקולאידס, אשר הגיע לארץ ישראל עם הצבא הבריטי, הציג עצמו כיהודי, אימץ בהתאם את שמו היהודי ונשא לאישה צעירה יהודיה. התברר שכריטוס היה סוטה מין שנהג להתנכל לזוגות  המתבודדים בגן.

במקרה זה  הוא ניגש לדניאל ונעמי, הכה במקל בראשם, גרר את נעמי, שנאבקה עמו, ואנס אותה בכוח. תקיפת הגבר גרמה לפגיעה חמורה בגולגולת. דניאל פקטורי הגיע בשארית כוחותיו כשהוא פצוע קשה לבית אמו והוחש לבית חולים ושם נקבע מותו למחרת היום.

אני זוכר שהמדינה כולה הוכתה בהלם ואני אז כבר מוצב באמ"ן, בלשכה ביפו. ימים רבים לאחר מכן, הן בגלל תהליך המשפט והן בשל הרצח האכזרי עצמו והנסיבות, העיתונות  והציבור לא יכול היה להשתחרר מן הטראומה הזאת. כיום כשאני עובר את הקטע הזה, נראה לי גן מאיר כפנינה. אלא שהפנינה הזאת לא מצליחה ליפות את הסביבה שבה היא נמצאת.

ההזנחה.

משום מה במחוזותינו, במסגרות תמ"א, תק"ע וכל מיני ראשי תיבות שהמכנה המשותף שלהם היא להרוס את הקיים ולהקים תחתיו משהו גדול יותר,אורבאני יותר, נוח יותר. ואכן כאשר פניתי למכר שעובד בעיריית תל -אביב בנושא, האיש, נכון יותר האישה, אמרה לי "אני מעדיפה את המלך ג'ורג' כמות שהוא". גם אני לא חושב שצריך להרוס את המבנים ולהקים תחתם גורדי שחקים מכוערים. אבל יש דבר כזה שבחו"ל נקרא face lifting והמשמעות היא טיפוח הפנים. בירושלים רחוב יפו  היה מוזנח ומכוער עד שהופיעה הרכבת הקלה ואז שינו את פניה. לא ברור לי מדוע צריך היה לחכות לרכבת הקלה. בתל אביב אין אפילו תכנית שהרכבת הקלה תעבור ברחוב המלך ג'ורג'. מכאן שאת הפרכוס של אותם בתים ניתן לעשות עכשיו והרחוב ייראה אחרת. עכשיו הוא מוזנח, מתקלף, מתפורר, בייחוד הקטע שבין צומת דיזנגוף לכיכר מגן דוד אדום ברחוב אלנבי. גם לאלנבי ה- down  town הקלאסי של תל אביב לא יזיק איזה שיפוץ, אם כי דרגת ההזנחה אינה כשל רחוב המלך ג'ורג'.

אני חוזר ותוהה מדוע אתרים שונים בארצות הים התיכון, גם אם אינם ידועים כאתרי תיירים,הם חגיגה לעין ומשמרים את החן של פעם ואילו תל אביב שמתיימרת להיות עיר תיירותית לא הצליחה בכך. הרי לא מדובר  בשיפוצים ושחזורים רציניים, אם אין לכך תקציבים או הסכמת הבעלים הרבים. מדובר ב"שיפור פני הרחוב" וישנה מחלקה בתל אביב, מאוד פעלתנית שנקראת המחלקה או האגף לשיפור פני העיר. אני משער שאילו האירוויזיון היה נערך בגן מאיר,פני רחוב המלך ג'ורג' היו כבר מעלים סומק.

פניתי לגורמים  שבאגף הדוברות  בעיריית תל אביב, ושאלתי אם ישנה איזו תכנית אב או תכנית אם לרחוב המלך ג'ורג' ולא נעניתי. אפשרות אחת היא: "שתיקה כהודאה דמי". אפשרות שנייה, סבירה יותר, שדוברים מעדיפים לעתים לשתוק, כאשר החלופה היא  תשובה סתמית של יציאת ידי חובה, או גרועה מזה: תשובה מטופשת.

ואסיים בבית אחר מאותו שיר של לאה גולדברג:

ועל כן אלך לכל רחוב ופינה,
לכל שוק וחצר וסמטה וגינה,
מחורבן חומתייך כל אבן קטנה
אלקט ואשמור למזכרת.

צעדת התקומה.

צעדות הגבורה ברחבי הארץ- נספח קהילתי חשוב לנרטיב של יום הזיכרון לשואה

 כול אירוע לאומי שהנרטיב מכיל רק את החלק הטקסי , בלא החלק הקהילתי- האישי-ההתנדבותי – הוא נרטיב חָסֵר ובבוא הזמן תקפותו תעומעם. לעומת זאת אירוע לאומי עטור טקסים אם יתווסף לו הגוון האישי- הקהילתי, מובטחת לו מניפה בצבעי הקשת שתמיד תביא  רוח טובה של עשייה ציבורית שעם השנים תלך ותשתבח.

אמרתי זאת גם לגבי יום הזיכרון לשואה ולגבורה שעם כול החוויה שאנו חווים ביום הזה, ותחושת האבדן וההשלכות הטראומטית, שחוויה זאת רוויה  בהם-  האירוע היה  יוצא חָסֵר אלמלא חבורה קטנה של צעירים, כמו ספיר ליברובסקי ועמיתיה,  דור שני ושלישי של ניצולי שואה ,אך לא רק ,יזמו את "הזיכרון בסלון". שכן תכלית הרעיון הזה -היא להעביר את הנושא לתחום הפרט והקהילה ולעסוק בו לא רק כזיכרון, אלא ביתר שאֵת כמעשה, או מעשים שהזיכרון מחייב. בסביבה בלתי רשמית כזאת ובמסגרת ביתית וקהילתית יש מקום לסיג ושיח רחב מאוד על משמעות הזיכרון בכלל וזיכרון השואה בפרט ויישום לקחיו בהווה. דבר שלא ניתן לעשות אותו במסגרת הטקסית. מה גם שלצערי אותה מסגרת רשמית אפשרה גם שימוש בשואה שלא לשמה. השנה יהיו אלפי מפגשים כאלה של "זיכרון בסלון".במסגרתם ,כבר כמעט לא יהיו עדים, אלא רק דורות שני שלישי וציבור רחב ששמע זאת מפי השרידים או ראה זאת על המסכים והמרקעים.

זה אמור, ובמשנה תוקף, לגבי "מצעד החיים".הרי אני חוזר ,עד שזה גובל בקיבעון,  ש"מצעד החיים" נולד בחטא ולא אוסיף. הוא התקבע והוא כבר חלק מהנרטיב. אבל בשעה שבחלקים אחרים של האירוע שותף כול העם בישראל , לא כן ב"מצעד החיים". גם כאן קמה חבורה , שנטלה את היזמה ושילבה אותה במסגרת קהילתית. חבורה זאת ראתה חובה לעצמה ,כהגדרתה,  להעצים את מסר השואה, לחבר את הדורות הבאים, ולרתום את כולם לעשייה משותפת במהלך כול השנה,כמתבקש מלקחי השואה.

"במצעד הגבורה אנו רואים, צעדה אקטיבית ,שמחזקת את  נרטיב של גבורת החיים"- אומר לאון בן-נס ואנונו, סרן(מיל) מיוזמי רעיון הצעדה ומארגנה הראשי השנה. הוא מוסיף:"אנו מבקשים להראות לאותם שורדים שעדיין אתנו, שאנו רואים בהם את הגיבורים האמתיים, ששרדו כתוצאה מתעצומות הנפש שלהם. באותו זמן אנו מבקשים להעצים  את בשורת החיים של השרידים ,בקרב הציבור הרחב והדור הצעיר. בבחינת yes we can   ,אנחנו יכולים לבחור בנתיב גבורת החיים בצורה יישומית, באופטימיות ובאחדות וחרף מכשולים וקשיים להמשיך קדימה בדרך שמקדמת את ערכי החיים, שלנו ושל אחרים בדיוק כפי שהשרידים עשו".

הא לכם את "בשורת החיים" מול "פולחן המוות"- ואין בשורה שאותי – כאדם,כשריד שואה,  כיהודי, כציוני, כישראלי- מעודדת יותר מאשר אמירה זאת שבאה מפי אדם צעיר אכפתי,שהוא במקרה גם עו"ד במקצועו. בבסיס יוזמה זאת עומדת תפישת עולם של מתן משמעות לחיים לאחר השואה, הייתי אומר: ברוח הגותו של הפילוסוף היהודי הדגול,וויקטור פרנקל, בעצמו שריד שואה. והרי אנו הניצולים באנו לארץ לא רק לחיות בה אלא לחיות חיים משמעותיים וערכיים. מארגני הצעדות מקווים כי המשתתפים אשר מחפשים עשייה אקטיבית, יבחרו להמשיך בדרך זאת של בשורת החיים בחיי היום,יום, שלנו ,ולאחר הצעדות יתחברו לפעילות התנדבותית  במהלך כול השנה . זאת ,לא רק למען השרידים אלא כצווי שלהם, כמוזכר במנשר הניצולים, כי המורשת הזאת של ניצולי השואה, היא נחלת כולנו במדינה הזאת. לאון מצטט את אמירתו של ברוך שפינוזה, הפילוסוף היהודי ההולנדי הידוע, שחי במאה ה- 17 כי "נפש האדם מתרחקת מכל מה שמפחית מעצמתה, ומחפשת את כל מה שמעצים את רוחה" .

leon vanunu and wife achinoam post- עותק

לאון ורעייתו,אחינעם, פעילה במיזם.

בצורה פשוטה יותר מבהיר לאון את המסר: "יחד אנו נזכור שוב שהגיבורים הגדולים ביותר הם אלו שבוחרים בחיים, אלה שממשיכים הלאה אל מול הקשיים, גם כאשר הכול  נראה אבוד. אנחנו רוצים שסיפורי גבורת החיים בשואה יהוו השראה לילדים ויסופרו בכל בית ובכל עתכך שמשפטים כמו "עזוב שואה, למה לבָאֵס", יתחלפו במשפטים כמו "אם הם הצליחו להמשיך לצעוד, עליי זה קטן".

יוזמת היסוד.

הרעיון לפרויקט נוצר במסגרת מסע "עדים במדים" לפולין, כאשר מפקדי פלוגות בסדיר ובמילואים שצעדו יחד בפולין החליטו לקרוא   לכלל אזרחי המדינה לבוא ולצעוד אתם יחד כאן בישראל,  כסמל להוקרה לשרידים שדבקו בגבורת החיים. בקריאה שפורסמה על ידי היוזמים בשנה שעברה נאמר בין היתר :"אשכנזים, מזרחיים ,עולי ברה"מ ויוצאי אתיופיה – כולנו יחד נצעד  כי גבורת החיים טומנת בתוכה את ההבנה שאנחנו ביחד בעולם הזה, מהותית ולא כססמה. .באמצעות הצעדות המשותפות, העם היהודי, אשר הוביל לאורך שנים את ערכי קדושת החיים וגבורת הרוח האנושית, יוביל את צעדות הגבורה בישראל  ובעולם כולו – יחד נעביר לדורות הבאים את קדושת גבורת החיים".

march of revival 1march of revival 2

march of revival 3march of revival 4

בצעדה הראשונה, בשנה שעברה השתתפו שרידי השואה, אזרחים, חיילים בסדיר ומילואים, ילדים, בני נוער, ומבוגרים. כדי לתת תוקף למפעל כארגון ציבורי הוקמה  עמותה בשם "צועדים בגבורה – יחד " .וכיום העמותה משתפת פעולה  עם ארגונים ועמותות רבות. לילי הָבֶּר ,יושבת הראש הנמרצת של עמותת "עופות החול" ,החליטה להירתם למיזם שכן הוא עונה על הנרטיב של ה"פניקסים " שעלו מן האפר והיו שותפים להקמת המדינה. עמותת "עופות החול" נוסדה כדי להנציח את פעלם של ניצולי השואה למען הקמת המדינה וביסוסה. והם גם מבשריי התקומה.

logo ofot hachol dan reisinger

האיור של "עוף החול" הוא יצירתו של האמן הידוע דן רייזינגר,חתן פרס ישראל. הוא צייר אותו במיוחד כלוגו לסרט הראשון שהופק על ידי העמותה ושמו "עופות החול", ובוים על ידי מיכה שגריר זכרו לברכה יוצר סרטי התעודה הפורה ביותר בישראל, בשעתו.

היזמה הזאת של "צעדת הגבורה" זכתה לכתבה במגזין השבועי של ערוץ 10 בשעתו בעריכתה ובהגשתה של  איילה חסון. כאיש מדיה אני מלא הערכה והוקרה לאיילה, שראתה לנכון לתת חשיפה לפן הזה של גבורה ותקומה מול הסטראוטיפ הישן "כצאן לטבח".

המתכונת לאירוע היא הרשמה וחלוקת תשורות  סמליות  כמו חולצות, כובעים, דגלים, שירונים. לאחר מכן נערך טקס קצר ובעקבותיו צעדה בליווי שירים שקטים. ובסיום הצעדה נערכים מעגלי שיח בנושא בשורת החיים. האירוע השנה יתקיים סמוך למוצאי יום הזיכרון במקומות הבאים: קיבוץ לוחמי הגטאות,  תל אביב, יד מרדכי,ירושלים,קריית מוצקין,אילת,גוש עציון, ואפשר שעד אז יתווספו מקומות נוספים כמו חולון. אני מייחל כי בשנה הבאה הצעדה המרכזית תצא בנתיב שהעלינו בשעתו,לילי הבר ואני ,בפני שר החינוך: מ"יד ושם" ב"הר הזיכרון"- דרך הר הרצל- שם קבור חוזה המדינה אל גבעת רם, מקום משכן הכנסת, נציגת הריבון של מדינת ישראל.

חשיבות המיזם מן ההיבט ציבורי-חברתי.

בראשית המאמר התייחסתי לגופו של הערך המוסף למיזמים כמו "זיכרון בסלון" ו"צעדת הגבורה" במסגרת אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה. אגב, הגבורה בהקשר זה הייתה מיוחסת למורדי גטו וורשה ולפרטיזנים היהודיים במלחמת העולם השנייה.

לסיכום אני מבקש להתייחס לפן אחר שאני רואה בו משום בשורה במישור הציבורי הרחב. מי שיחפש את הבסיס למשטר הדמוקרטי במדינת ישראל לא ימצא אותו בשורשי החברה הישראלית. מה שקרוי grass roots , כפי שהם מקובלים במערב לאחר  מאות שנים של שלטון אבסולוטי. כול העליות הגדולות למדינת ישראל ,מאירופה, מאסיה ומאפריקה, וגם מדרום אמריקה, באו ממדינות טוטליטריות ,במינון כזה או אחר. ביישוב, ולאחר מכן במדינה, הודות לקיום המפלגות השונות והביטאונים שלהם, ראינו עצמנו חברה דמוקרטית.  הקשת הפוליטית הזאת היא שהייתה הבסיס לדמוקרטיה שבאה לידי ביטוי בקואליציות ובאופוזיציות. זאת הייתה הגרסה הישראלית ביסוד הדמוקרטיה. גם במקומות אחרים היו גרסאות שונות, אך התהליכים היו ממושכים ולכן שורשיים יותר. יתרה מזאת. גם המסגרות המפלגתיות בארץ היו די ריכוזיות. עובדה זאת והנסיבות המיוחדות שבהן נמצאת המדינה גרמו לפחיתות הערך בכול הקשור למקומו של הפרט, מול המדינה. שכן הפרט- הוא ,הוא שעומד במרכז ההוויה האנושית במשנָה הדמוקרטית חברתית. נסיבות יסוד אלה שמלוות אותנו עד עצם היום הזה, על ספחיהן השונים, הם המענה לכול מי שתוהה לגבי דמותה העכשווית של החברה והמדינה.

אירועים כמו "זיכרון בסלון" וצעדת הגבורה" הם ניצנים של יוזמת הפרט ומאחוריו הקהילה , של מתן השראה,של  התרסה כנגד "כזה ראה וקדש".יש עוד דברים, נראים ובלתי נראים, שהם חשובים. זה נדבך חשוב בבניין של חברה חופשית. מדובר גם בהתנדבות, ובסיוע קהילתי,בניגוד לאירועים אחרים, רשמיים, שמופקים בהוצאות גדולות ושבהם מופיעים טאלנטים תמורת הרבה כסף ציבורי. עוד יתרון חשוב. אלה לא באים להחליף את הטקסים הרשמיים, שחשובים לעצמם, אלא להוסיף עליהם .זאת בשורה לעתיד לבוא לחברה שלנו.

לסיום -שורותיים משיר הפרטיזנים ,במסעות הגבורה שלהם .מילים של הירש גליק ותרגום של אברהם שלונסקי:

זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא 
ומצעדנו עוד ירעים אנחנו פה 

 

 

 

הדבוראי-סיפור אהבה.

משלמה המלך והדבורה ועד דוד  בן גוריון ,ומן  הדבורה והטלוויזיה הישראלית ,ועד יוסי אוּד.

"אני לא הגעתי לדבורים – הן הגיעו אלי…" אומר לי יוסי אוּד בתשובה על השאלה שלי וזה מזמין, כמובן,המשך השאלה: איך זה קרה.

"ביולי  2008  יצאתי לחצר ביתי ושמעתי זמזום הולך וגובר, אלפי דבורים ריחפו והתגודדו סביב לשוקת המים אשר בגני. מעולם לא הייתה לי משיכה לחרק מסוים אך הנה פה מהרגע הראשון הרגשתי משיכה וסקרנות. מצאתי את עצמי מבלה שעות וימים בחברתן בניסיון ללמוד את הדבורים, את התנהגותן, את אורחותיהן. מצאתי את המקור שממנו הגיעו מהיער הסמוך לביתי, הבנתי את הצרכים שלהן ונפעמתי מהקשר הרגשי שנוצר לי איתן."

בדרך כלל האינסטינקט של אדם כאשר דבורה חגה סביבו, היא לנפנף אותה פן היא תעקוץ, ועקיצה של דבורה אף שאינה מסוכנת כמו זאת של עקרב, אינה דבר נעים. אבל ליצור המעופף הזה יש קסם לא רק אצל הפרח שמושך אותה אלא גם בקרב בני אדם. וסיפורים רבים ואף אגדות נקשרו בדבורה. אחת מהם, הידועה, היא המפגש בין שלמה המלך לבין הדבורה.

כדי שהוא יהיה אקזוטי הוא קשור גם במאהבת של שלמה המלך הרי היא מלכת שבא.

מסופר על שלמה המלך, שחס על חייה של דבורה זעירה שעקצה את חוטמו לאחר שזאת הבטיחה לו לעזור לו ביום מן הימים. מלכת שבא, בין שאר התכונות שלה, היה לחוד חידות. וככה באחד המפגשים, המלכה העמידה את המלך במבחן של זיהוי. על שלמה המלך היה לזהות איזה מבֵין עשרת זרי-הפרחים שהוצבו לפניו הוא  אמתי ולא עשוי ממשי סיני. שלמה , החכם מכול אדם, היה נכשל בזיהוי אלמלא  אותה דבורה, שעל חייה חס בעבר, הזדמנה לאזור והתיישבה על הזר האמתי. מלכת שבא לא ידעה כיצד ניחש שלמה את התשובה והוא שמר את הסוד מפניה.

יצור אוניברסאלי.

לא מכבר נחשפתי לסיפור בניו יורק טיימס על היקף  התחביב של דבוראות בארה"ב, שמעסיק מאות אלפי אנשים, וחובבים מטפחים כוורות בחצרות, בגינות, על גגות של גורדיי שחקים ובעצם בכול חלקה פנויה. התופעה היא כלל עולמית וקשורה בין היתר בירידת היבול, הדבש, של הדבורים בגין פגעי הסביבה. גם בארץ  התחביב די השתרש,ויש חוגים שבהם מלמדים את מלאכת הדבוראות, שפעם נקראה "כוורנות", ובשל הצליל שדומה ל"קברנות" שונה השם.

יוסי אוּד הגיע לדבוראי בשם רפי כדי ללמוד ממנו על הענף. הוא נרשם לקורס לגידול דבורים אורגני. אבל כפי שקורה לגבי תחביבים בכלל ואצל יוסי אוד, השקדן, בפרט, הוא הגיע למסקנה שעליו ללמוד יותר על דבוראות וזאת יוכל לעשות בחו"ל. בהקשר זה עלי להעיר כי הבשורה של המרגלים ששלח משה לתור את הארץ, שהיא ארץ "זבת  ודבש" הייתה מן הסתם "פייק ניוז". זאת הייתה ארץ צייה והיו פה ושם עדרי עזים או כבשים, ו"פרה אדומה" אחת, ואפשר שהדבש היה סילן, דבש תמרים. דבש דבורים  לפי המקורות, היה באשור.

ככה הדבוראי המתחיל ,יוסי אוד, הגיע לברלין ללמוד על הדבוראות העירונית-Urban Beekeeping.וכשהוא נלכד בקסמה של הדבוראות המשיך יוסי במסעות הלמידה  גם  בהולנד ובאנגליה במיזם  שנקרא Natural Beekeeping Trust – הקרן לדבוראות טבעית – והוא מגדיר את תחושתו  כנפעמת כאשר  השתלם אצל "המסטר של הדבוראות הביודינאמית" Günter Hauk.

"עד כדי כך חשת מהופנט מהיצור הזה?"- אני תוהה בקול רם.

"עד כדי כך" משיב לי יוסי ללא היסוס."מאותו רגע השתנו חיי. לפתע הבנתי מה הדבורים רוצות לומר לנו בהיעלמותן.  פתאום הבנתי מהיכן באות  העוולות בעולם, ומנין בא הטוב,  זיהיתי את המקור  לדיסוננסים שבחיי, והבנתי מדוע העולם הולך ומאבד את מרבית השפע שבו. ועוד איזה שפע? האוויר הבריא והנקי, חיוניות האדמה ופוריותה, איכות המים וצלילות האוקיאנוסים, הלכידות החברתית ומערכות היחסים הבין אישיות, שהולכות ונעשות יותר ויותר מורכבות."

מדבריך אני מבין שהדבורה ,מלבד הערך שלה לעצמו, היא גם משל.

" אכן,- אומר יוסי " הסיפור  הזה הוא אמנם על הדבורים, אך בפועל זוהי תמונת מראָה של הישות האנושית ופועלה על פני כדור הארץ. אז כפי שאמרתי – אני לא הגעתי אל הדבורים. הן הגיעו אלי, ומאז זהו פשוט סיפור אהבה." בישראל יש כבר מאות מגדלים ואולי אלפים, ובכל שנה יוסי מלמד עשרות אנשים לגדל דבורים בבית. האנשים מגדלים בבתים, על הגגות ,בגינות ובחצרות. מי שבעיקר אוהב את הדבורים אלו הילדים כי "ילדים ודבורים זה סיפור אהבה"- אמור יוסי אוד.

yosi 7yosi 8yosi 11

מימין הכוורת בירושלים. ילדים לומדים ועוסקים בדבוראות. צילום יוסי אוד. תמונות הילדים באישור הוריהם.

רק לפני כמה שבעות התחיל קורס לגידול דבורים במרכז לדבוראות עירונית בדיזנגוף סנטר וכמה ימים לאחר מכן התחיל קורס במרכז כלל בירושלים. יוסי אוד סיפר לי שפעם הכוורת שבדיזנגוף סנטר יצאה מכלל שליטה עקב אירוע סביבתי,ככול הנראה עשן, והיה חשש שהיא תיהרס, והיה צריך עזרה ראשונה להשתלט על המצב ויוסי הוזעק מהרי ירושלים לטפל באירוע. אכן יש מגן דבורים אדום .

יוסי אוד.

יוסי אוד הוא הבן של חבר ילדותי, אשר אוד-אנשל שרצקי- זכרו לברכה ,שבא אתי ביחד במסגרת עליית הנוער לארץ בשלהי 1945.אחרי מלחמת העצמאות הוא עבד בתע"ש, אבל את כול זמנו הפנוי הקדיש לאנשים נזקקים בכלל ולניצולי שואה בפרט, ועל מפעל חייו זה הוא זכה בתואר יקיר ירושלים, ואף העלה משואה בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה. את אהבת הבריות שלו ושל רעייתו חיה, המנוחה,הוא הוריש לילדיו, שני בניו שהם בארץ ובתו שחיה בארה"ב. ציקי הבן הבכור הוא מייסד  המיזם לאימוץ חיילים בודדים. הוא מהווה להם אב ואח גם לאחר שסיימו את הצבא. האח הצעיר הוא יוסי שגר בגבעת יערים  ליד ירושלים, נשוי לרלי ,אב לשלושה. הוא מחנך ומורה בבית ספר שטיינר ונמנה עם צוות מייסדיו. הוא אמן בגילוף עץ. מזה שלושה עשורים  הוא  עוסק  בהקמת וניהול מיזמים סביבתיים, חברתיים, חינוכיים ועסקיים. הוא מלמד לגדל דבורים בעיר ובמרחבים הפתוחים, מוביל מיזמים ביו דינאמיים להשבת הדבורים הנעלמות לעיר ולסביבה בישראל וברשות הפלסטינית. יוסי אוד ייסד ומרכז בישראל את המרכזים לגידול דבורים בעיר ,בדיזנגוף סנטר בתל-אביב, במרכז כלל בירושלים ובמודיעין. הוא ייסד את ארגון "מגן דבורים אדום" להצלת נחילי דבורים מריסוס והשמדה. הוא יסד מיזם בשם   Bees For Peace  לקשר עם הדבורים בין יהודים ומוסלמים, בישראל וברשות הפלסטינית. הוא כתב ספר(הוצאת תלתן)  בשם  "מדוע נעלמות הדבורים"  ויש לו אתר אינטרנט: www.yossiaud.co.il

דבורים,בן גוריון והטלוויזיה בישראל.

ב 1960 ערך בן גוריון ביקור בצרפת וקיים פגישה עם הנשיא שארל דה גול. לקראת הביקור הוזמן בן גוריון עם ראש לשכתו יצחק נבון  לביתו של שגריר צרפת בישראל פייר ז'ילבר בחוותו בנורמנדיה.  הזקן התבשם מהשפע הירוק של החווה שאופייני לחבל ארץ זה,פשט את בגדי השרד ביקש וקבל בגדי גנן והחל לעסוק בעבודות גינון . עודו טרוד בעבודת האדמה קרא לו יצחק נבון וביקש שיבוא לחדר." יש טלפון ממישהו ?" שאל בן גוריון. "זה לא טלפון "ענה לו נבון ," אני רוצה שתראה משהו". נבון צפה אותה שעה בטלוויזיה הצרפתית בסרט על דבורים. כולל צילומים מיקרוסקופיים של הפעילות  בכוורת, של המלכה והפועלות,  וסבר שהסרט ירתק את בן גוריון .בן גוריון ניחן בסקרנות בלתי רגילה לעתים כזאת שמצויה אצל ילד והוא החל להשמיע מילות התפעלות: "לא ייאמן, איך נכנסו לתוך הכוורת? תראה את המלכה!!!. פלא פלאים כל מה שמסופר-רואים כאן. באמת לא העליתי על דעתי שאפשר להראות דברים כאלה בצורה כה חינוכית ומאירת עיניים. מדהים מאוד" – התפעל ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון. בוויכוח הגדול בשנות ה-60  על הקמת טלוויזיה בישראל, בן גוריון נמנה עם המתנגדים התקיפים  , בטענה שהיא מסחרית ואנטי חינוכית. מנכ"ל משרדו טדי קולק, וראש לשכתו יצחק נבון, לימים נשיא המדינה, היו בעד. לדעת נבון, באותו ביקור בחווה בנורמנדיה השתכנע הזקן בדבר התועלת החינוכית של הטלוויזיה.

את הסיפור שמעתי לימים מפיו של יצחק נכון,מספר סיפורים נפלא,  ושילבתי אותו בספר " בית היהלומים- סיפור הטלוויזיה הישראלית- ( ספריית הפועלים 1986 ).עוד תרומה של הדבורה, שנקרא לה "דבורה נבונה". אשר לי, זמזום הדבורה בתקופת ילדותי בפולין בשר את בוא האביב, את לבלוב הלילך, את החופש שקרב ובא ואז אל הטבע.

לסיום "מעוף הדבורה" לרימסקי קורסקוף- בביצוע מיוחד.

. https://www.youtube.com/watch?v=Ud6DGwbnedc

 

 

"