מה למדת היום הורה גדול שלי.

בשעה שהכול עוסקים בחינוך הדור הצעיר יש מקום לפתח מסגרות להורים בכל הנוגע לתכנים וכלים לחינוך.

בכול שנה עם פתיחת שנת הלימודים בתרועה גדולה ,שבה משתתפים כול גדולי האומה, החל בנשיא,ראש הממשלה ושר החינוך וכלה בהורים מן השורה, אני תוהה מדוע אין מסגרות לימוד להורים אצלנו. זאת לא מכיוון שההורים הישראליים הם בורים ועמי הארץ. בכלל לא. הם אינטליגנטיים, משכילים ברמה זאת או אחרת. אבל בחברה ההטרוגנית שלנו, כאשר הדור הצעיר חשוף לרשתות החברתיות, כאשר מחקרים מצביעים על מצבה הקשה של מערכת החינוך, בהעדר השראה,על רקע מסעות המתלהמים , והדיסאינפורמציה בשטחי הפקר נורמטיביים- לא יהיה זה מופרז שהחברה תציעה מסגרות להורים. אלה יציידו אותם בכלים שבהם יוכלו להתמודד בתנאים ובנסיבות הקיימות.

אני לא מחנך ולא מומחה לחינוך. בעטיין של נסיבות מאוד לא רגילות הופסקו לימודיי הסדירים בגיל 11.חלקם הושלמו בבית ספר חקלאי עם בואי לארץ בסוף שנת 1945 , ואת כול השאר, כולל לימודיי האקדמיים, עשיתי בכוחות עצמי ומתוך דחף ושאיפות בלבדיות שלי.עם זאת הרקע החברתי בארץ אשר בו יש לראות את המרקם החינוכי הרחב, אני מכיר.

איור:newschool doc

בתקופת היישוב, טרם העליות ההמוניות,החינוך , על כול זרמיו, למעט הזרם החרדי הפרטי, היה משולב באינדוקטרינציה לאומית. זה היה המכנה המשותף. גישה זאת התעצמה עשרות מונים עם בוא העליות הגדולות ממזרח אירופה,מאסיה ומצפון אפריקה.בן גוריון הפך זאת למנטרה."לא חשוב מה רוצה העם, אלא מה טוב לעם".ומה שטוב לעם ידעו אז בממשלה בכלל ובמשרד החינוך בפרט. הפועל היוצא היה שמה שנקרא " קינדר שטוּבֶּה"- לאמור החינוך בבית, בהגדרה של השפה הגרמנית ,פינה בהרבה מקרים, את מקומו לכתובת של המדינה- לממסד. זאת בשעה שאת החינוך הראשון מקבל הילד בבית, במשפחה, בסביבה. רק אחר כך הוא מקבל בבית הספר ,תחילה את החומרים הוורבאלים, הטקסטואליים והציוריים והשלמה של המורה,ובסיום את המפתח הביבליוגרפי למיצוי יכולתו האינטלקטואלית תרבותית ,ולמריטוקרטיה ברמה הלאומית..

מכאן שגם במורשת ההיסטורית וגם במציאות של ריכוזית ממסדית, התוצאה היא שבכול התחומים ,האצבע מופנית אל המוסד. אם זה משרד התחבורה שאשם בתאונות, או משרד הבריאות שאשם בהעדר היגיינה, או מערכת החינוך שמאפשרת אלימות בכיתות וכיוצא באלה. לא שאלה נקיים מרבב. בכלל לא. אבל בגלל התקינות החברתית פוליטית שום אדם בעל סמכות לא יפנה אצבע מאשימה לבית, להורים, שהם המורים הראשונים של הילד.

במקרים רבים, המורשת שהביאו אתם ההורים מארצות מולדתם, אשר כָּלָל מערכת ערכים, בתחומיי החיים השונים- נהרסה. אבל מכיוון שמלאכת השיקום, אם היא נעשית, היא עניין של זמן, נוצר חלל שהתמלא לעתים בחציית גבולות נורמטיביים או חוקיים.

צה"ל עושה מלאכה מעולה בתחום הזה. יצא לי לדבר עם קצין בכיר שמצוי בתחום החינוך בצה"ל. סיפרתי לו על ההתרשמות שלי מן התלמידים בתיכון מסוים- נקרא לו "תיכון פלוני". תהיתי איך זה שאני מוצא אוזן קשובה אצל מפקדי צה"ל שהם ערכיים והדבר אינו עובר לפקודים שלהם. על כך ענה לי הקצין קצרות:" הם לא למדו ב"תיכון פלוני". רצה לומר- זה החינוך שהם קיבלו בבית.ואכן הכלל הוא, האקסיומה הייתי אומר, כי בהתנהגות של הצעירה או הצעיר – חפשו את הוריו מולידיו.לא תמיד זה "תפוח שלא נופל רחוק מן העץ". לפעמים זה חושחש.

מסגרות חינוך להורים.

במערב בכלל ובארה"ב בפרט מפגשים אלה נערכים במסגרת הגוף הלאומי הגדול של ה PTA
PARENTS – TEACHERS ASSOCIATION – האיגוד רב השפעה של הורים- מורים.אבל לא רק במערב.בניגריה שבאפריקה הוקם ארגון דומה והממשלה רואה בו "השפעה חשובה על קידום החינוך בניגריה, והשקעה בפיתוח המשאבים הכלכליים, החברתיים והאנושיים בחברה."

בארץ קיימות מסגרות מקצועיות כאלה כמו ,"מכון אדלר" אשר בו מודרכים הורים בסדנאות. מכון זה שם לו למטרה כי בסדנאות להורים יושם דגש בגידול ילדים לטיפוח אווירה משפחתית תוך מתן כלים ליישום. מדובר במשפחות רבות שבהן ההורים מתמודדים עם שאלות ותהיות על הדרכים להיענות לצרכים הפסיכולוגיים, הרגשיים, החברתיים וההתנהגותיים לילדיהם, ולהבטיח להם פיתוח מיטבי.כיצד מקנים את הידע לתקשורת פתוחה ומכבדת בין הורים לילדים. במסר של מכון אדלר צוין כי משימה כבדת משקל זו, מתנגשת לא פעם עם הקצאת הזמן והאנרגיה המופנים הגשמת שאיפותיהם המקצועית של ההורים ומחויבותם לפרנסת המשפחה ושמירה על רמת חיים הולמת.אבל האתגר של חינוך ילדים הרי עומד במקום גבוה בסולם המשפחה. המכון לא רק מאבחן את הסוגיות אלא נותן את הכלים למימוש המטרה.

כמצופה זהו תחום שבו נעשו ונעשים מחקרים רבים שבהם מומחים ל"התנהגות יישומית" מתמקדים בשאלה כיצד המבוגרים יכולים להשפיע על התנהגות הילדים תוך שימוש מגוון של אמצעים.שאלה מתבקשת לדעת המומחים, שלדעתם לא נחקרה במידה מספקת,היא איך בעיות התנהגות הילדים משפיעות על ההורים. באחד המחקרים  מצאתי כי המסקנות של מבחני התנהגות שהם ערכו מלמדות שבעיות ההתנהגות יובנו טוב יותר אם התפיסה תכלול תהליך של השפעה הדדית בין המבוגר לבין הילד.

הפתרון הוא במישור נקודתי תוך תמיכה ממשלתית.

במשדר "בחצי היום" , ביום ג'- 12.7.2017 התקיים רב שיח בעקבות הדו"ח התקופתי של ה- או.אֵי. סי.די-הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי ,על מצב החינוך בארץ. השתתף בשיח בין היתר, פרופסור דן בן דוד שבין השאר ייסד את מכון "שורש" שמתמקד בהשלכות שבין כלכלה והשכלה. פרופסור בן דוד היה בשעתו גם חבר וועדת "דוברת" אשר הגישה הצעה לרפורמה מבנית במערכת החינוך בישראל. זה היה דיון וריאיון מאלף בהנחיית אסתי פרז. אבל אני בחרתי להדגיש כאן התבטאות אגבית של פרופסור בן דוד, והוא האכזבה הקשה של ההורים ממערכת החינוך בארץ. והרי בכך עסקינן. הדברים שאליהם התייחסתי בכול הנוגע להקניית ידע וכלים להורים, היו במישור הקונספטואלי והמקצועי."מכון אדלר" הוא מוסד פרטי ולא כול הורה תאב דעת בנושא יכול להרשות לעצמו לקחת חלק בהם. משום כך יש צורך לא רק בתודעה ציבורית אלא גם בתמיכה ציבורית. תמיכה כזאת צריכה למצוא את המסגרת במישור המוניציפלי תוך תמיכה ממשלתית . בוודאי שלא במסגרת מערכת החינוך הממלכתית אשר נגועה בפוליטיקה,ויש בה בעיות למכביר בחינוך הדור הצעיר שלנו. זאת בשעה שבמישור המוניציפלי גם מכירים את התושבים ואת בעיותיהם, ויש בכך משום ביזור של מערכת הלמידה ההתנהגותית.

 

 

מושל מדינת ניו יורק במפגש הורים מורים.

במדינת ניו יורק למשל מושל המדינה אנדרוּ קוּאומו מן המפלגה הדמוקרטית שם דגש חזק בפעילות המדינה בתחומי החברה ובייחוד בתחומי החינוך. והוא מרבה להופיע במפגשים שעוסקים בנושא של הורים- מורים, והורים תלמידים.

הילדים שלנו, הם שלנו,של כול משפחה מקרבנו . רוצה לומר שהם לא "של כולנו", ובמדינה מתוקנת הם גם לא של המדינה, אלא של הוריהם מולידיהם. תפקידה של החברה היא לעודד ולטפח מסגרות שבהן ההורים ימלאו את חובתם ואת זכותם לגדל את ילדיהם בצורה הטובה ביותר להם עצמם וכערך מוסף-לחברה ולמדינה. סדנאות כאלה להורים ללא ספק יעשירו את הידע של ההורים בכול הנוגע לחינוך ילידיהם.

שם וכאן-הצד האחר של הזיכרון.

דברים באירוע לציון 75 שנים לחיסול  גטו זדונסקה וולה  במרכז פולין.

מדי שנה במחצית חודש אלול, סוף אוגוסט ראשית ספטמבר, מתקיים אירוע זיכרון לחיסול גטו זדונסקה וולה- עיר במרכז של פולין שקרוב למחצית מן האוכלוסייה בת 25,000 תושבים היו יהודים. עד לפני כמה שנים האירוע נערך ליד הגל- עד המרשים בבית העלמין הישן ברחוב טרומפלדור בתל אביב.

לפני כמה שנים האירוע הועבר ל"יד ושם" בירושלים. ראוי לציין כי מדובר באירוע שנתי,מתמשך, לא של קהילת מדינה אלא קהילה, מתוך מאות קהילות שנכחדו ולרובם המכריע לא מתקיימים אירועי זיכרון. זאת הודות אך ורק לקומץ פעילים,עכשיו רק בני דור שני ושלישי שנרתמו למשימה זאת.

ההיגיון שמבוסס על מציאות אומר שמדי שנה מספר המשתתפים ילך ויתמעט כי בדרך כלל משתתפים בו אלה שנולדו שם. אבל  באירוע שבו אני השתתפתי השבוע היו מלבדי רק עוד שני ילידי העיר.בין הראשונים ששקדו על המפגש היו שריד שואה אשר אוד- אנשל שייראדזקי, חברי מילדות,יקיר ירושלים ,שנפטר לא מכבר. אחר כך היה, בן דור שני- המדען, פרופסור דניאל ווגנר, שיזם את הפרויקט של שיקום בית העלמין ההרוס בזדונסקה -וולה. ובשנים האחרונות זאת  רעות לבית- לייזרוביץ',דור שלישי- דינמו של אישה צעירה,שנטלה על עצמה את המשימה בהיותה תיכוניסטית, ועכשיו היא  אם לשלושה וחוקרת שואה, ומספר המשתתפים הולך וגדל מדי שנה. הפעם השתתפו להערכתי כמאה ועשרים מבני דור שני,ורבים דור שלישי, ביניהם משרתים  בצה"ל. שלא לדבר על אותה צעירה פולנייה  ילידת העיר ,קמילה   קלאוזינסקה ,שעשתה כה רבות לשימור המורשת היהודית של העיר באין יותר נפש יהודית שם. אני מדגיש היבט זה של יוזמה, שכן בימינו ובמחוזותינו, כאשר היחיד הולך לאיבוד בהמולה הציבורית, מקומו של האדם כאדם שמור, לרע ולטוב. בהקשר זה למופת.

מלכתחילה החלטתי שאני לא עוסק בשואה,מה גם ששניים מן הדוברות עסקו בנושא, אלא במה שקדם לשואה. לאמור ניסיון לבחון מה הם הגורמים שמהם מורכבת תעצומת נפש, שלי לפחות, אשר מקורם בילדותי ובנעורי המוקדמים בעיר מכורתי.

 

ההיבטים השונים.

הפן הראשון היה הסביבה הטבעית. זדונסקה וולה חרף מעמדה כעיר, וכל  שמאפיין עיר, הייתה נטועה בתוך הטבע. מעבר לחצר של הבתים שלנו שהיו בני קומה וקומתיים, היה אחו ולפעמים רעו בו פרות. בכיכר העיר ליד הבית שבו נולדתי הייתה תחנת אוטובוסים ומוניות, אבל גם כרכרות רתומות לסוסים. בפאתי העיר בפורמבי היה חורש כחמישה קמ"ר ושם נהגנו לקטוף פירות יער לסוגיהם וללקט פטריות. במרחק 10 ק"מ מן העיר היה יער של 50 קמ"ר.בפחות משעת הליכה מן העיר הגענו לנהר השני בגודלו בפולין ,נהר הוורטה, שאורכו 800 ק"מ. לשם הלכנו מדי פעם  אנשל שייראדזקי , ואני, כאשר  אשר מביא בקבוק ריק מלימונדה, כזה עם פקק גומי ולחצן סגירה, ואני שמתי בתוכו איזה נייר משורבט- מסר לעולם . השלכנו את הבקבוק לנהר והוא שט ונישא בזרם הנהר ,ובדמיוננו ראינו אותו מגיע לסמבטיון- אותו מקווה מים אגדי שהכרנו.

 

 

 

 

 

הנופים של מחוז ילדותנו בזדונסקה וולה.

משום כך כאשר אשר ואני הגענו בנובמבר 1945 למוסד החינוכי החקלאי במגדיאל, כיום חלק מ"הוד השרון", הכול היה מוכר לנו. היינו ילדי  טבע. ואני יכולתי אפילו לרכוב על הסוס בדרך אל שטח הפלחה וממנו.וזאת הסיבה שאני אוהב נופים בטבע ואני אוהב את נופי הארץ, ששום קולאז', שום רישום שום פסיפס, מעשה ידי אדם ,לא מתחרה בהם.אני אוהב צמחים והם אוהבים אותי. וזאת לקחתי משם.

התמונה למטה- הבית שבו נולדתי בכיכר העיר. בחברת רעייתי יהודית בשנת 1985.נהרס על ידי הממשל הפוסט קומוניסטי

האלמנט השני הוא  הסביבה הפיזית – הבית שלי- החממה, המבצר, המצודה, הדירה שתפסה קומה שלמה של בניין בחזית הכיכר. כאשר נדרשנו לפנות את הדירה בת שמונה חדרים פלוס,למען קצין נאצי, והושלכנו לבקתה שלימים הייתה חלק מן הגטו, במבט שלי על הבית מקצה הכיכר ראיתי בעיני את חורבן הבית השלישי. בשבילי זאת הייתה רעידה טקטונית, מבוא לשואה ובכול הכרוך בה, ריסוק המשפחה, נפילה לתהום. מעניין שפרק זה של גטו זדונסקה וולה, כמעט נמחק לחלוטין מזיכרוני.

המוסד במגדיאל לא היה בית, וכאשר ברבות הימים, לא פניתי לחקלאות אלא באתי לתל אביב,באתי אל הכפור. לא הייתה לי קורת גג, ולא אמצעי מחיה.חבריי לעליה שהתיישבו בעיר אימצו אותי בדירה שלהם. ואגב, שרידי השואה לא נקלטו. הם קלטו את עצמם. וברבות המים כאשר רעייתי יהודית ,ניצולת שואה מהונגריה, שהייתה בת ארבע כשפרצה המלחמה,חשבנו להביא ילדים,עשינו מאמצים אדירים שבהיוולד הילד הראשון( זאת הייתה בת- נתי) יהיה לנו בית משלנו. לא עלה על הדעת שמדובר בהשקעה נדל"נית. מדובר היה שזה יהיה בית שלנו שאיש לא יוכל לעקור אותנו ממנו. עוד לקח מאז זדונסקה וולה.

לבסוף הסביבה האנושית: המשפחה, השבט, הקהילה- מצבור ענק של  אהבה, אחווה, וחום בין בני המשפחה, בין השכנים, בין המתפללים בשטיבלעך ,בין החסידים והחילוניים, בין הבונדיסטים לציונים- מצבר  אשר בבוא המבול שאבנו ממנו  איזו פחית שמן קטנה  שאותה נטלתי עמי ושבה הייתה שלהבת זעירה, דיה כדי להאיר את הנתיב בגיא הצלמוות . ועל משקל שירו של חיים נחמן ביאליק "אם יש את נפשכם לדעת את המעיין" שממנו שאבנו את תעצומות הנפש-לשרוד ,לחיות, לאהוב,לשקם את משפחותינו-  הם מצויים שם, במכורתי- זדונסקה- וולה. אלה היו בחזקת המשמעות האישית.

הלקח הלאומי היה שאחרי דורות של גלות וכל הקשור בה- חשוב שתהיה לנו מדינה. לכן לחמנו למענה, עמיתי ואני, שרידי השואה, ומספרי הצבאי  מלמד שנמניתי את הראשונים, לפחות הממוספרים, בצבא ההגנה לישראל .רבים מחברינו נפלו במלחמת הקוממיות. אבל ערך מוסף חשוב  ביותר  היה והוא הווה, ביתר דגש,  שהמדינה היהודית תהיה מדינה של ערכים, ערכי מוסר וחברה, ערכים של מורשת היהדות וערכים אוניברסליים. זאת כמתבקש מאלפיים שנות הפליה, רדיפות, התנכלות, הרג ורצח. באותה זדונסקה וולה הייתה גם עלילת דם, הידועה. לכך מתייחס מנשר ניצולי השואה שאת תוכנו אני מביא מדי פעם.

 

בלי וירוסים. www.avast.com

 

 

ככה מגדלת המדיה את "גיבוריה"

השמץ ככול יכולתך- העיקר עשה הרבה כותרות ובהתמדה ותגיע לגדולה.

במסגרת הנושא "שכנוע המוני וחינוך לדמוקרטיה" -Mass persuasion  and education of democracy בלימודי החוג של המדיה, נדרשנו לעבור על קטעי פריימים של הסרט "ניצחון הרצון" שביימה לני  רייפנשטאהל, בהיותו אחד ממסרי התעמולה החזותיים העצמתיים  ביותר של הנאצים, והוא הופק על פי הוראות של היטלר. רייפנשטאהל ,אחת מגדולי במאי הסרטים במאה העשרים, יכלה לומר לימים כי היא עשתה זאת בשרות הנאצים, אף שהיא לא הייתה נאצית. מגוחך. פעם אלה היו כיכרות, רדיו ומצלמות יומני הקולנוע. כיום אלה כיכרות,מיקרופונים ומצלמות טלוויזיה -במפגנים של "ניצחון הרצון".

Triumph Des Willens- ,"ניצחון הרצון"  היה בבחינת הדובדבן בקצפת של התעמולה הנאצית שהעלתה את היטלר לדרגת אלוהות. שכן, תעמולה מתחילה במישור הנמוך ביותר, בגן הילדים. חברי ה"היטלר יוגנט"- כשהגיעו לתנועת הנוער הנאצית כבר קיבלו הכנה בגן,ואפשר מוקדם יותר -בבית. הכלל הראשון בכול תעמולה הוא חשיפה, חשיפה בכול תנאי ,ומתמשכת. ובעידן העיתונות הקשישה, המדיום ההמוני הראשון, נהוג היה לומר " כתוב מה שאתה רוצה עלי, או תשמיץ אותי ככול שאתה יכול-העיקר שתאיית את שמי כהלכה" .הפעם במדיום החזותי ניתן לומר " שדר אותי, צלם אותי, כפי שאתה רוצה, תאשים אותי בשחיתות -העיקר שתעשה זאת הרבה"

הרי זהו המרשם של מנהלי הקמפיין של דונאלד טראמפ. כנראה, בקרבם כאלה, שהתעמולה הנאצית לא הייתה זרה להם. מי זה מלבד הניו -יורקים שעברו מדי פעם על פני מגדלי טראמפ ידעו מיהו האיש ההזוי הזה. היועצים שלו והוא החליטו, שככול שרואים אותו יותר ,ככול שהוא מנבל את פיו הגדול- ככה יכירו אותו, ויבחרו בו מכיוון שתוכו כברו. לאמור זה האיש במערומיו. זה מה שהאמריקאים האמתיים אמורים לאהוב-נודיזם מן הסוג הזה.

כיום זה כבר ברור איזו גולם המציאה התקשורת, והציבור הולך אחריה שבי, והגולם, כידוע לנו מאיים  בראש וראשונה על יוצריו. אלא שאני לא עוסק בפנומן הזה שכיום הוא הרבה יותר מאשר תופעה . האיש מהווה לדעתי סכנה פוטנציאלית לא רק לארה"ב של אמריקה אלא לעולם החופשי כולו, ואם כובד כהונתו לא תביא ללחיצה על הבלמים, הוא ייעצר- על ידי רשויות- המחוקקת  או השופטת. אך לא בטראמפ עסקינן.

מי שאימץ את המתכון הזה, הרבה יותר לפני טראמפ, הוא ראש הממשלה שלנו. והעיקרון הוא  "תשמיצו אותי ככול שתרצו כי כול השמצה מביאה לי חסידים חדשים, אשר בסופו של דבר רואים בכם, כמוני, אויבים. אנחנו אחים בשנאה מצד התקשורת כלפינו ואחים בשנאה שלנו כלפי התקשורת הסמולנית ". ככה ממלאת המדיה אצל ביבי תפקיד כפול. אבל ביבי שקד במשך שנים כדי להגיע למעמד הזה. הוא לא דרדק. להיפך , הוא יכול ללמד. מה שאין כן הבן שלו יאיר. הוא לא טורח. הוא מקבל את זה אינסטנט. ראשית ב"גן של אבא", אבל בעיקר במדיה. הוא כותב בפייסבוק כמו כול בני התשחורת בגילו, ואלה זוכים ב"לייקים" או ב"שיימים" וזהו. אבל הוא ,יאיר, מקבל מָטָר של חשיפה בעיתונות, הכתובה, האלקטרונית והמקוונת. הצדיק  שטורח בעבורו זאת התקשורת. וכי מישהו פעם פרסם דברים של הילדים של בן גוריון. הוא לפעמים חתם על מאמריו בשם ס.ש יריב, כלומר הסבא של יריב. ואותו יריב בן אליעזר רכש לימים את שמו כפרופסור לתקשורת, במקרה. וזה אמור לגבי בנותיו של לוי אשכול, או ילדיה של גולדה מאיר, או של מנחם בגין. בני בגין לא נשמע על במותנו אלא לאחר שנהיה איש ציבור, שר וחבר בכנסת.

 

"המדיום הוא המסר".

יאיר נתניהו מקבל במה גבוהה ובהקשרים בינלאומיים חשובים. אפילו בנושא חשוב כמו מפגני הגזענות והאנטישמיות בשארלוטסוויל ,הביא עיתון חשוב ורציני כמו עיתון "הארץ" את דבריו של "המדינאי" יאיר נתניהו. וככה נכתב :"בנו של ראש ממשלה יאיר נתניהו כתב בפייסבוק פוסט בו טען שהניאו נאצים שייכים לעבר בעוד בריוני השמאל הופכי לדומיננטיים. "הניאו נאצים החלאות שונאים אותי ואת המדינה שלי,אבל הם שייכים לעבר. הגזע שלהם גוסס. והבריונים של ארגוני השמאל האנטי פשיסטי "אנטיפה" הופכים חזקים יותר ויותר והופכים מאוד דומיננטיים בארה"ב".  ואם בכך לא די הוא קיבל "עליה לתורה" בעמוד הפופולרי ביותר בעיתון "הארץ" של סוף שבוע של עיתונאי – פובליציסט מעולה פרשן לעילה ,מתעד עם ניחוח פיליטוני- יוסי וורטר. וודאי שוורטר, גם בהקשר זה  וגם בכול הכתובים שלו ,נוגע בסוגיה בהקשרה הרחב, וגם כאן הוא עשה זאת. אבל  בשביל יאיר זאת צ'פחה אדירה.  מי שעוד התייחס לכך בסוף השבוע שעבר הוא אורי אבנרי, בפוסט שהוא שולח במייל ואני לשמחתי נמנה  עם מקבליו. בהקשר של מנהיגיי  הימין לדורותיו- ז'בוטינסקי- בגין- נתניהו והלאה. וככך הוא כותב:

בדיחה יהודית מספרת על הגביר בגטו שהלך לעולמו. בהתאם לנהוג, היה מישהו צריך להספיד אותו, תוך הזכרת תכונותיו החיוביות בלבד. לא נמצא איש בקהילה שהיה מוכן למלא חובה זו. עד שמישהו התנדב."כולנו יודעים שר' מוישה היה אדם דוחה," הוא אמר, "הוא היה קמצן, רע-לב ואכזר. אבל בהשוואה לבנו, הוא היה מלאך!"דבר דומה קורה עכשיו בישראל. הזרקורים הופנו לעבר בנו בכורו של נתניהו, יאיר בן ה-26.

מבחינתי, גם כקורא וגם  כאיש המדיה -יאיר נתניהו אמר-אז אמר , so what  או כמו שאומרים ביידיש "אז הוט ער געזוגט". אז מה. אז זה מה שרוצה יאיר ומה שלימד אותו אביו וככה נכניס את היורש לרשימה של  המועמדים לליכוד ובסוף הוא ימשיך במסורת אביו . הוא ישאף להיות ראש ממשלה,לא תריסר שנים  אלא שלושה וחצי עשורים כמו "אל קאודייו" פרָנקו בספרד ,ולא יהיו שם פעולות טרור כדוגמת האחרון בברצלונה. הוא כבר ידאג לכך, הבן של הלוחם הגדול בטרור.

בוודאי שלא זאת הייתה הכוונה של הכתב והעיתון והפרשנים והמסקרים. כול בר דעת מודע  היטב לאינהרנטיות או אפילו הסימביוזה שבין התקשורת  לבין עושי החדשות. המקרה הקיצוני הוא "קשר הגומלין " בין התקשורת לבין פעולות טרור. הטרוריסטים בצד  פעולות של רצח וחבלה, שואפים לחשיפה. בכך הם מאדירים את האידאולוגיה אשר בשמה הם פועלים. לכן, מבחינת מבָצעי טרור כמו חמאס או חיזבאללה, או בעצם כול תנועת טרור, השיא הוא במבצע חטיפה. כי אז הסיפור  מתמשך והם מקבלים אז מנה גדושה של חשיפה . זה אמור כמובן ב"מדינה האסלמית". במילים אחרות גורם קיצוני, תנועה או יחיד, בונים את שמם בעזרת המדיה.

אבל גם במקרים קיצוניים אלה  ,אשר התקשורת מן הראוי שתסקר אותם, ישנו איזה גבול שהמערכת חייבת לשקול היכן הוא. אבל כול זה לא חל על  יאיר נתניהו, גם אם הוא בנו של ראש הממשלה. אף שכאמור גם במקרה זה  למדיה יש כוונות חיוביות בצד השאיפה ל"רייטינג גבוה", אבל כידוע לנו "הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות" והתקשורת משופעת גם בהם.

 

גדולי התורה בעד שלום

החרדים של פעם נסעו בכרכרות קדימה היום הם נוסעים ברכבים- ברוורס.

 מכתב הרב אליעזר שך, מגדולי הרבנים הליטאים, אל ראש הממשלה מנחם בגין כי "אין בעיה לוותר על השטחים למען השלום" היה בו  משום הפתעה, אבל די מתקבלת על הדעת. בכול הקשור בענייני עולם ,ההנהגה החרדית המסורתית בארץ ובעולם, הייתה בעלת השקפה  אוניברסלית ולא לאומית ובוודאי לא לאומנית. המכתב נחשף על ידי יו"ר "דגל התורה", ח"כ משה גפני, בידיעה של אהרון רבינוביץ' בעיתון "הארץ" ב- 9.8.2017 בדיווח מהופעתו של ח"כ גפני ב"וועידת הארץ לשלום".  הרב שך ,לפי אותה ידיעה , האיץ במנחם בגין שלא להתעקש בנושא ההתנחלויות וכי "ברצוני שכבודו יידע שוויתור שייעשה למען השלום איננו וויתור….ואינני מהסס לקבוע שעל פי ההלכה אין כול מניעה לוותר על חלק מארץ ישראל למען השלום. לפי ההיסטוריה סבלנו יותר במדינות אירופה מאשר במדינות הערביות"

נושא זה שוב מצא ביטוי-עוזי ברעם "הארץ"  23.8 -"אין מה לרדוף אחרי החרדים" ולפני כן   במאמרו של ישראל כהן ( "מעדיפים חילוניים ימניים"- "הארץ" 20.8.207). לדעת הכותב ,החרדים נוטים לימין בין היתר בשל הריחוק האליטיסטי שמפגין כלפיהם השמאל. אני חולק על ישראל כהן בכך, וטוען שההבדל הוא, כאמור, בשינוי שחל בעולם החרדי, כלפי המדינה והלאום. לאמור שהחרדים כיום הם יותר לאומניים מאשר אוניברסליים, כפי שהיו פעם. 

הרב אליעזר שך.

הדברים של הרב שך, אף שנכתבו בשלהי המאה ה-20 בזמן כהונתו של מנחם בגין כראש הממשלה -הם תקפים שבעתיים כיום  שבע עשרה שנה לאחר פטירתו של הרב שך. אני תוהה מה הביא את ח"כ משה גפני לחשוף את הדברים לעת הזאת. אפשר מאוד ודבריו כוונו  לא רק לאוזני באי הכנס אלא, או בעיקר,  לחבריו בסיעת יהדות התורה אשר נמנים עם הפלג החסידי שמונהג על ידי האדמו"ר יעקב אריה אלתר, האדמו"ר השביעי לשושלת גור. הרב  העכשווי, יעקב אריה אלתר, לפי המדווח ,הוא נצי בכול הקשור ביחסים עם שכינינו  הפלשתינים. אם כן, הוא אינו הולך ,לפחות בסוגיה זאת, בדרכו של הרב אברהם מרדכי אלתר האדמו"ר השלישי בשושלת גור בעל "אמרי אמת", נכדו של מייסד חסידות גור הרב יצחק מאיר אלתר ובנו של ה"שפת אמת" מגדולי המנהיגים היהודיים במאה ה-20.

האדמו"ר אברהם מרדכי אלתר,  ביקר חמש פעמים בארץ ישראל ושהה למשך שנה תמימה בשנת 1938  בארץ .הוא   חזר לגור בשל דרישה נמרצת של מקורביו אבל  תוך כוונה לעלות לארץ ישראל  אך עם פרוץ המלחמה וכיבוש הנאצים הוא הוברח מפולין והגיע לארץ .  אני הכרתי אותו כנער בן שמונה  כשביקרתי אצלו עם סבי, דוד ניידט, חבר ההנהלה הארצית של "אגודת ישראל בפולין" וידיד אישי של האדמו"ר ומן התומכים הגדולים  ,גם כספית, בחצר גור.דומני שהזכרתי בהזדמנות כמה נחשבתי ל"מאושר", בעיני הרבים, ובעיקר הצעירים כשיצאתי מחדרו של האדמו"ר בשבת ובידי תאנה שהוא נתן לי כ"שָבעס אויבסט"- פרי של שבת.

רק לימים כאשר העליתי פרק זה בנעורי בספרי "גשר של נייר"  בתחקיר שערכתי התוודעתי לאברהם מרדכי סגל  בשכונת גאולה בירושלים.

האדמו"ר מגור- האחרון בפולין.

זה היה  במשרד של מכון "עמודי אור" שבראשו עמד וחקר את תולדות חסידות גור. האיש בר אוריין "בור סוד שאינו מאבד טיפה" אף גילה לי בארכיון את הברכות שהחליפו בעיתון בשעתם  סבי דוד ניידט והמחותן, יהושע בלאושטיין, האבא של  דודי אברהם, שנישא לדודתי, בתו של דוד ניידט, לרגל נשואי ילדיהם. שני שועים יהודים, נשואי פנים ונגידים בעמם ,החליפו את הברכות ביומון היידי "דאס ידיישע טאגבלאדט" בשפה נמלצת ובעברית. וגם זאת הייתה לי הפתעה. מה פתאום עברית בביטאון ביידיש.

על ארץ ישראל בכלל ועל השלום בפרט.

בתנועה הציונית בכלל ושל פולין בפרט הפיצו שמועה אשר כפי שלמדתי באותו תחקיר הייתה זדונית ומכול מקום  חסרת יסוד שלפיה  "אגודת ישראל" מנעה מאנשיה לעלות לארץ ישראל. אין דבר רחוק מזה. ראשית, כפי שצוין ,האדמו"ר בעצמו ביקר כמה פעמים בארץ והתכוון לשבת בה קבע. שנית הצמרת של חסידות גור ו"אגודת ישראל" בהכירה את המצב הכלכלי הקשה של הקהילה החרדית בארץ ישראל לא רצתה להעמיס עוד נפשות על "כספי החלוקה" בהקשר זה שמעתי מסגל סיפור משעשע. יהודי בא אל האדמו"ר וביקש את ברכתו לעלות לארץ ישראל האדמו"ר אמר שזאת מצווה, אבל  במה הוא יוכל לפרנס את עצמו. האיש השיב לו כי הוא יעשה יין. "וממה תעשה יין?"- תהה הרב. מ"רוז'ינקיס"-צימוקים – ענה לו האיש. על כך הגיב האדמו"ר מגור. "אתה נוסע לארץ ישראל, ארץ הגפן, ותעשה יין מצימוקים, כמו שעושים כאן עניי עמך? אתה לא תוכל להתפרנס ובמקרה הטוב תחיה על חשבון אחרים שמרוויחים לחמם בזיעת אפיהם, או תצטרף לאלה שנזקקים לעזרה מבחוץ ". בכך הניא האדמו"ר את החסיד מלעלות לארץ וליפול כלכלית על שכם הקהילה הדלה בארץ ישראל . בקרב הקהילה היהודית בפולין, רבים מהם היו עניים מרודים.  בהקשר זה כשנשאלתי באחד הראיונות האם אני מוצא הבדל בין החסידות כפי שהכרתי אותה בפולין לבין זאת בארץ אמרתי: "שם נסעו בכרכרות אבל קדימה. כאן הם נוסעים במכוניות- ברוורס."

 

 

על מידת הליברליות של סבי, חסיד ומנהיג חרדי ,למדתי עם הזמן. לשתיים  מן הנכדות המבוגרות של סבא,שאמם,בתו, נפטרה -הוא  רכש בעבורם סרטיפיקאטים לארץ ישראל , קבל את ברכת ידידו האדמו"ר והן באו לארץ . בניגוד לבנות "אגודת ישראל" שלמדו ב"בית יעקב" הם למדו בנהלל .אביהם היה ציוני.

 

סבי, דוד ניידט.

ואף על פי כן היה קשר הדוק בין הבית החסידי של סבי ואבי לבין הצעירות שנסעו לארץ ישראל כציונים. הפתעה גדולה חיכתה לי כשבת דודתי הראתה לי מכתב ארוך בעברית מודרנית שהיא קבלה מאבי, שנמנה עם "התורכים הצעירים", של חסידות גור. יתרה מזאת בין חמשת האחים של סבא, הנטייה הדתית ירדה עם הגיל שלהם. הצעיר פנחס שעלה לארץ בשנות השלושים, היה חילוני מוחלט. אבל בכול הנוגע לשלום ואחווה בין האחים זאת הייתה הדוקה מאוד וחמה מאוד. ובכך ללא ספק האדמו"ר מגור שימש כסמל. הוא היה איש שלום, בין יהודים ליהודים, בין חצרות החסידים לבין עצמן , בין הדתיים לחילוניים, ובין יהודים לעולם. באחת ההתבטאויות שלו הוא כתב "אם אין שלום אין כלום"

 

והעכרת פני זקן

כשגמלאים נופלים בין הכיסאות ואין מקים.

 בחדשות ערוץ 10 ביום ג' השבוע -15.8.2017 ,הביא הפרשן הכלכלי מתן חודורוב כתבה שגופים שונים,ציבוריים או שירותים פרטיים ,אינם מכבדים את החלטת הכנסת שאנשים קשישים מעל לגיל שמונים פטורים מעמידה בתור. ח"כ איציק  שמולי,  פעיל  בתחומי החברה לרבות תחום הגמלאים, איים שאם הדבר לא יכובד, יוטלו קנסות.

אלמלא הכרתי את הרקורד של מתן חודורוב בחשיפות שלו בערוץ 10 ,בתחומי החברה והכלכלה, הייתי אומר לו "גילית את אמריקה". וכי אך ורק בתחום הזה ישנה הפקרות באי ציות לחוקים. בראש וראשונה מצד הממשלה אבל גם מצד הכנסת עצמה שמחוקקת אותם. דוגמה אחרונה בסוגיה  שאני די בקיא בה- רשות השידור . הרי חברי הכנסת, הם ולא אחרים, דרסו ברגל גסה את חוק רשות השידור, הישן,שהיה לא רע, אך הפוליטיקאים, בעיקר בכנסת, השחיתו אותו במינויים המושחתים והמשחיתים שלהם . הם דורסים עכשיו ברגל גסה גם את חוק התאגיד. ואל יספרו לאיש שהדריסה נעשתה רק במגפיים המסומרים של ראש הממשלה. ביבי הוא עוף דורס, אבל  בלי "המשמר הפרֶטוריאני" שלו בכנסת בראשות דוד ביטן הוא לא יכול היה להתעלל בחוקים .למי שהיה צל של ספק 'יכול היה לראות את המנהיג ב"זירה" באצטדיון ברמת גן מה דעתו ודעת חסידיו, על חוקים ועל אלה שאמורים להגן עליהם.

 

.אשר לגמלאים, גם לתשומת לב ח"כ שמולי, הרי הציבור שלנו חונך על ידי ממשלתו והרוב בכנסת לדרוס  את החלשים והחולשה הגדולה ביותר מצויה, בדרך הטבע,  אצל הקשישים, הגמלאים, הנכים ואחרים שחיים רק על קצבאות הביטוח הלאומי פלוס. והם חלשים גם פיזית. לעתים קרובות אני עֵד שרבים מן הצעירים בימינו מתעלמים מן הנקרא באוטובוסים ציבוריים:" בפני שיבה תקום". צעירים מטבעם לומדים מן המבוגרים.  הקשיש, הגמלאי, ולא משנה אם הכינוי שלו יהיה איש "גיל הזהב"

איור:flicker.com

(נישטאיינסגעזוגט- ביידיש) – נעבעך -זהב, הוא אדם. במדינה שלנו בחברה שלנו, האדם, כאדם, שהוא מרכז ההוויה האנושית, ולא המדינה אלא הפרט ,שהוא ואחרים הקימו אותה,לא זו בלבד שלא נחשב אלא הוא נדרס בגלגלי הממסד וה"פלנגות" בפנים וה"פמיליות"  בחוץ.

רשות נתונה ורשעות חוגגת.

בכול מקום בעולם- אדם  שנופל בין הכיסאות, זה לא טוב. בישראל  -זה רע. ואם גמלאי נופל בין הכיסאות זה רע מאוד. הזכרתי את רשות השידור. גמלאי הרשות הם ציבור די גדול ובמעבר הדורסני הזה בין הרשות לבין התאגיד שכחו אותם. וזה יותר משנתיים שהם עומדים כעניים בפתח ומבקשים שלא יזניחו אותם ודבר לא נעשה.

הכרוניקה בקצרה של פניות יו"ר גמלאי רשות השידור,יואל מך: . בחודש אוגוסט 2015  ליו"ר הסתדרות הגמלאים, שמואל מזרחי. באותו חודש בשנת 2015 -פנייה אל ח"כ גילה גמליאל השרה לאזרחים וותיקים. בנובמבר באותה שנה -אל יו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן. בחודש מרץ 2017 לשר התקשורת צחי הנגבי. באפריל 2017 לח"כ נחמן שי. ביולי השנה לאפרים  מלכין, סגן בכיר לממונה על השכר באוצר. וב- 13 באוגוסט, בראשית השבוע, אל יו"ר הקואליציה ח"כ ביטן. נמסר לי כי שני חברי כנסת שבעבר היו אנשי רשות השידור נחמן שי, ויעקב פרי, מנסים לסייע בסוגיה אך עד כה היא לא באה על פתרונה.

בפנייה אחרונה אל ח"כ ביטן יואל מך מציין כי בשעה שהגמלאים הושלכו מן הרשות, הדלת בתאגיד סגורה בפניהם. במקרה זה לא מדובר בסרט "לא כאן לא שם" ( של הבימאית  מאיסלון חמוד) אלא במציאות ביורוקרטית מעוותת. צוין שהועלו פתרונות על דעת כול הצדדים אך מאומה לא נעשה לבצע אותם. ואולי כאן ראוי לציין כי על רבים מן הגמלאים חלה האמירה הוותיקה כי  "לעובדי מדינה אין כלום, אך מה שאין להם יש להם בקביעות". לאמור לרבים יש פנסיה תקציבית אך היא מרוטה מכול ההטבות שנוספו לבסיס, והם מסתכמים בניכוי לפחות של 50-60% של השכר הכולל, וגם  זאת רק 70% ממשכורת היסוד. ובעת העלאת השכר של כול השכירים במשק,הגמלאים לא נכללו .

ראוי לשים לב  כי הקולגות של הגמלאים אשר השמיעו צעקות טלוויזיוניות ורדיופוניות בצר להם, ובכך ביקשו את אהדת הציבור- קולם נדם בכול הנגע לחבריהם המבוגרים. אפשר והם משדרים ב"גל השקט" .מכול מקום אני לא רואה אותם ולא שומע אותם – לא  כעמיתים ולא  במסגרת  אגודות העיתונאים שבהן גם  הגמלאים חברים- לוחמים את מלחמתם של הוותיקים.

ככה נופלים "אזרחים וותיקים" ואיש לא קם ולא מקים. לקראת מלאת 70 שנה למדינה אפשר לומר על דור מייסדיה " חיילים וותיקים לא מתים, הם נמוגים"