כן לזקן- המחנך.

בדרך כלל, אם אני מקבל איזה חוזר שמצורף לתלוש המשכורת, כגמלאי המדינה, זה יכול להיות  טיול  לים המלח, לאילת או לצפון, או הצגה בהנחה. אגב,בתלוש המשכורת עצמו לא חל שינוי זה כמה שנים. הפעם אל התלוש לחודש אוקטובר צורף חוזר אשר התאריך שלו הוא חודש אוגוסט- דבר מוזר לעצמו. אבל הצצה ללוגו של המכתב הייתה עוד יותר מוזרה-משרד החינוך המנהל הכללי. זה כבר סקרן אותי. מה רוצה המנכ"ל שמואל אבואב ממני הגמלאי ושכמוני.

שמואל אבואב  כבר  שימש כמנכ"ל משרד החינוך כשיולי תמיר הייתה השרה. הוא היה מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון וגם ראש המועצה בקריית טבעון. אך שמו הלך לפניו בראש וראשונה כמנכ"ל עמותת  "אור ירוק". איני זוכר תקופה שבה ההסברה בכול הנוגע לנהיגה בדרכים זכתה לתהודה חזקה יותר מאשר בתקופת המנכ"לות של אבואב. הוא גם מסביר רהוט.

והנה עכשיו הוא פונה אליי כגמלאי. מכיוון שתוכן הפנייה הוא קצר, אביא  אותו בשלמותו:

"אנו רואים בכם שותפים משמעותיים בעיצוב פני העתיד,לאור הידע המקצועי והניסיון אותו צברתם לאורך השנים בשרות המדינה. נשמח לראותכם שותפים בעבודה בחינוכית בבתי הספר בישראל. מיזם תמכי החינוך הוראה קם מתוך רצון להעמקת ערך ההתנדבות בקרב החברה הישראלית בכלל ובמערכת החינוך בפרט. בדרך זו יוכלו המתנדבים לסייע לאנשי החינוך במלאכת ההוראה, לסייע לתלמידים בתחומי החינוך והלמידה ולהוות השראה לתלמיד.

 לאור הידע המקצועי שצברתם במשך השנים בשירות המדינה,אנו רואים בכם,קהל הגמלאים, קבוצה בעלת  יכולת משמעותית להשפיע על עיצוב פני דור העתיד. למיזם- פוטנציאל גדול לחיזוק קשרי הקהילה של בתי הספר ולמעורבות הציבור בנעשה במערכת החינוך. ההתנדבות יכולה להיעשות בדרכים שונות. בכיתות ומחוצה להם,בסיוע לימודי,בהעשרה,בספריית בית הספר ובאופנים רבים נוספים"

 עד כאן החוזר. בשוליו מצוינת הכתובת להתקשרות ושמות העמותות שפועלות בתחום הזה.

מסר רב תכליתי.

אני רואה במסר הזה ראשית לכל אות הערכה לאדם המבוגר שעדיין פעיל והערכה לחכמת החיים שלו שאותה רכש בבית הספר הגדול ביותר- של החיים. זה לעצמו, בעידן הנעורים שלנו, היא תופעת יוצאת דופן. ומכאן ישנן כמה פעלים יוצאים. הראשון בהם, הנכונות של הגמלאי, שמסוגל לכך, להיענות לפנייה יפה והולמת זאת, בכול דרך שהוא יכול והמסגרת יכולה להכיל. ומסתבר שהמסגרת היא רחבה מאוד. ברכה אחרת טמונה בהתנדבות. זאת בחברה הדמוקרטית היא בעלת ערך מעל  ומעבר לתחום הספציפי שבו האזרח מתנדב. התנדבות אזרחית היא חמצן של הדמוקרטיה בהיותה פעילה לאורך ולרוחב החברה והיא מנוף אדיר גם לעשייה חיובית וגם "טריגר" כלפי השלטון בכול תחומי החיים.

abuav

שמואל אבואב

אולם לדעתי ההיבט החשוב ביותר בפניה הזאת ובתוכנה היא צריבת התודעה שהחינוך אינה מתחיל בגן הילדים ואינו מסתיים באוניברסיטה. החינוך מתחיל בבית, בשכונה,בקהילה והוא אינו מוגבל בשנים. הוא תמידי, לצעירים ולמבוגרים. אנו ירשנו מן היישוב בתקופת טרום המדינה ומן המדינה הצעירה ירושה עשירה שאין דומה לה. אבל אתה ירשנו כמה דברים שהתלוו לעליות השונות,והם שליליים ביסודם. יצרנו מצד אחד חלל הנורמטיבי במשפחה ומצד שני שמנו דגש על מערכת החינוך, שהיא כאילו המסגרת הבלבדית לחינוך . לאמור, אותה מורשת חינוכית ביתית, שהביאו אתם העולים מארצותיהם נמחקה ואת החלל אמור היה למלא בית הספר ומטבע הדברים שכל הלחץ הופנה אל החינוך הדיסציפלינארי. זה לא שמערכת החינוך שלנו נקייה מרבב. יש בה שפע מאלה. אבל בכך שמעבירים את הדגש אל המערכת, בלבדית, כאילו פוטרים את עצמנו לעסוק בחינוך במובן הרחב ביותר של המילה.החינוך במובנו הרחב ביותר הוא עניין של הפרט,של הקהילה,של,צה"ל ושל המדינה.

לכן היזמה הזאת של מנכ"ל משרד החינוך, גם בשעה זאת שמערכת הבחירות בפתי, שמופנית לגמלאים היא יוזמה ברוכה והלוואי שיהיו רבים כמותה.

 

 

 

 

 

 

השלום לא זקוק לרצח.

אין  דוגמה ותזכורת לשסע בָעָם  בולטים יותר מאשר  העצרת לציון רצח יצחק רבין שנערכה בכיכר רבין על ידי תנועת "דרכֵּנו" במוצאי שבת האחרון. זאת תנועה ששמה לה למטרה לשקף את המשותף בעם. גם התהליך המקדים של זהות הדוברים מעל לבמה,  בהוצאת מנהיגת מר"צ ואחר כך בהכללתה, והוויכוח הפוליטי שהתלווה  לקראת עצרת זאת ,כבר ניבו שמה שקרה היה בלתי נמנע. זאת הייתה עצרת שסימלה יותר מכול ש"אין עם אחד אלא שני מחנות" כהגדרתה של רוית הכט ברשימה ב"הארץ".( 4.11.2018). בעצם אילו הכניסו י' קטנה- ביידיש איין פינטעלע ייד- בשם- "דרכינו", זה היה מדויק יותר. לכל מחנה דרך שלו.

מלכתחילה , רצח רבין, היה אירוע דו משמעי. ראשית לכל, רצח ראש ממשלה ,נגיד על ידי פסיכופת, סוציופת, מכול סיבה, הזויה ככול שתהיה, והיו דברים מעולם, הוא אירוע  ואבל לאומי. לפעמים, כמו ברצח קנדי הוא היה אירוע בינלאומי. לגבי המניעים של רצח זה, עד היום הזה, מכול החקירות הרבות נעשו,  מניעיו של לי הארווי אוסוולד, רוצחו של קנדי, נעו בין מופרעות נפשית לבין אובססיה לרצוח . זאת כשמאחוריו של הרוצח מטען כבד של פשעים, אלימות, דחפים וטנא גדוש של פעולות  מה שאנו קוראים " לא נורמטיביות". הוא תכנן לרצוח את הגנרל אדווין ווקר, שהיה אנטי קומוניסטי ,וכשל. מאידך כול בקשותיו לקבל אזרחות סובייטית או קוּבָּנית עלו בתוהו. רוצה לומר כי לא מניע אידיאולוגי גרם לרצח הנשיא קנדי. מאידך, רצח יצחק רבין על ידי צעיר נורמטיבי, משכיל, שפוי, היה רצח אידיאולוגי.

 

 

 

 

 

עצרת זיכרון ליצחק רבין ב- 20125

מכאן שכבר במלאת שנה  לרצח  היה מקום לאירוע ממלכתי לציון רצח ראש ממשלה במדינה יהודית ובחברה דמוקרטית. הזירה לאירועים אלה- הם הכנסת, הממשלה או עצרת ממלכתית.

אשר למניע, זה כבר סיפור אחר לגמרי. כאן מדובר על רוצח בעל אידיאולוגיה דתית- לאומנית וזה אירוע חברתי מפלגתי, לא רק של המפלגה שבראשה עמד יצחק רבין – מפלגת העבודה, אלא של כול התנועות הליברליות דמוקרטיות שבמרכז ההוויה שלהם עומד האדם- לא הדת ולא הלאום. ולא היה בכך משום תהייה על שנערכים שני סוגי עצרות, ולא היו מתעוררות בעיות כפי שהתעוררו, כאשר כול אחד מנסה לנכס לעצמו את יצחק רבין במותו. רבין לא היה הקרבן הראשון במדינת ישראל ממניעים פוליטיים. קדם לכך הירצחו של  אמיל גרינצוייג אשר בעשרה בפברואר 1983 השתתף בהפגנת  "שלום עכשיו" שנערכה בדרישה למלא את מסקנות וועדת כהן. וועדה זאת  חקרה את טבח במחנות הפליטים סברה ושתילה במהלך מלחמת לבנון הראשונה. המסקנות היו קשות לגבי שר הביטחון אריאל שרון וגם כלפי ראש הממשלה מנחם בגין, אף שהאחרון הופתע וזועזע מן הטבח. מן הרגע שבו התחילה העצרת ליד בניין ראש הממשלה  בירושלים,היו הפרעות מצד פעילי ימין. יונה אברושמי, תושב ירושלים הטיל רימון רסס לתוך קהל המפגינים ואמיל גרינצוייג נהרג במקום ונפצעו תשעה אנשים ביניהם אברהם בורג  ויובל שטייניץ. תנועת ,"שלום עכשיו" מקיימת מדי פעם עצרת זיכרון לזכרו של אמיל גרינצוייג, ולא המדינה.

היבט זה היה משותף ליצחק רבין ולאמיל גרינצוייג. שניהם נרצחו מטעמים פוליטיים, ולשניהם קדמו מסעי הסתה מצד הימין הלאומני. לכן , כאמור,מלכתחילה,  עצרות האבל הממלכתיות והפוליטיות היו זיווג מוזר בלשון המעטה. איך אפשר להזכיר את רצח רבין בלי מערכת ההסתה שקדמה לו. אי אפשר וגם אסור. וזאת משום שזה הלקח הראשון שמחייב שדברים אלה לא  יחזרו על עצמם. ואני חוזר ואומר זאת לגבי אירוע הרבה יותר קולוסאלי עוצמתי – כמו השואה. השואה הייתה ואנו יודעים מי תכנן וביצע אותה, אבל החשיבות הלאומית והבינלאומית היא בלקחים. אבל הא-ראייה, במדינת ישראל דהעידנא מערכת הסתה ברשתות ומחוצה להן היא בממדי מגיפה. משמע שהלקח לא נלמד ולכן יש לא רק טעם אלא כורח להזכיר מה קדם לרצח

בשורה רעה ובשורה טובה.

ויש עוד לקחים מאותה עצרת של "דרכנו" לזכרו של רבין. אם המארגנים ציפו שיהיו צעקות ביניים,ויש להניח שאכן הם ציפו לכך, כמו שכול בר דעת ציפה בעצרת טעונה כזאת, היו צריכים לעשות הכול שביכולתם כדי למנוע את הצעקות, באמצעים שונים כולל להזהיר ראשי קבוצות הפרעה פוטנציאליות, כדי למנוע את ההפרעות לדברי השר צחי הנגבי. או להודיע מראש שלא להפריע כי בכך פוגעים ברוח העצרת. לדעתי אלה היו מעשים  לא רק בלתי אחראיים אלא גם אוויליים. הנגבי ספד לראש הממשלה בנאום מכובד,ואמר עוד כמה דברים שאפשר להסכים להם או לא, אבל לבטח לא להפריע להם. אך זה היה לא רק מחדל לעצמו מצד המארגנים אלא פתח לתגובות שנושאות במחוזותינו- הסתה. הראשונה כמצופה באה מצד שר חינוכנו,נפתלי בנט, אשר לא יחמיץ הזדמנות כזאת כדי להשמיע דברי שסע ורעות רוח. ואז ברוח פואטית כמו בשיר  של המשורר האנגלי פֶּרסי ביש שֶלי- " If Winter comes, can Spring be far behind? אם החורף כאן,האם האביב הוא רחוק?- ביבי לא יכול היה שלא לפגר וזיכה אותנו במנה שלו על הסמולנים.

אולם הלקח הגדול ביותר בהקשר הזה הוא שאחדות היא ערך שבא מלמטה. בוודאי שניתן לטפח אותה כפי שניתן לערער אותה. המונח "צו פיוס", על משקל "צו גיוס", הוא דבר והיפוכו. מי שלא נענה לצו גיוס נעצר ואף נשפט אבל "צו פיוס". אין ציפור כזאת. הפיוס חייב לבוא מלמטה ולא בצוו, אף שזאת ססמה יפה. והבשורה הטובה היא שאנו ראינו את ניצניה של תופעת אינטרסים משותפת ברמה אישית וקהילתית לפני הבחירות המוניציפליות ובעיקר אחריהן . הן היו תגובה טבעית לריכוזיות הקיצונית של הממסד,לכפיה, להתערבות בוטה בעניינים מקומיים . זאת בהעדר דמוקרטיה פעילה כשנבחרי הכנסת הם נבחרי מפלגות ולא נבחרי ציבור כמו באנגליה או בארה"ב. בפוסטים על הבחירות בתל אביב, ציינתי את העובדה כי אצלנו הבחירות לשלטון המקומי יש להם חשיבות בכך שהנבחרים לרבות ראש העיר הם בחירת ישירות של הציבור כלפי המועמד . תוצאות הבחירות לרשויות המקומיות וחלקם של הנשים שזכו למעמד של ראשי ערים או מועצות מקומיות- מלמד שמשהו מתחיל לזוז למטה. הוא עדיין קטן בהשוואה למסה של המפלגות הפוליטיות, אבל הוא משמעותי. הפיוס וההבנה מגיעים מן האג'נדה שמשותפת לתושבים. וראינו זאת לא רק  על רקע חברתי, כלכלי אלא גם בשיתוף בין דתיים וחילוניים, או אפילו בין חרדים לחילוניים. וזאת בשורה מאוד  משמחת.

ומן הבית אל השכנים.

ואם "צו פיוס" לא חל על הישראלים ,בינם לבין עצמם ,בוודאי שהוא לא חל ביחסים  בינינו לבין השכנים שלנו, גם מדינות ערב וגם הפלשתינים. סוגיית הסכם החכירה של שני שטחים ירדניים שנחכרו לישראל בהסכם השלום לפני 25  שנה,הביאה  גם את הציבור הירדני וגם את הפרלמנט למסע התלהמות נגד ישראל. גם בשיא היחסים בינינו לבין הממלכה ההאשמית אלא היו יחסים בין הממשלות. ירדן תלויה בישראל בכמה וכמה תחומים והראשונה שבהם הוא ביטחונה. אלא שהציבור הירדני, ובראש וראשונה הפלשתיני שבו, היה שמח לנתק את החסים עם ישראל. זה אמור ואולי במידה קצת פחותה ביחסים עם מצרים. בתקופה קצרה בימי הנשיא סאדאת ,עושה השלום עם ישראל ,האווירה הכללית הייתה חמה. בתקופת הנשיא מוברק, היחסים בין הממסדים היו תקינים כשהממשל המצרי עינו נתונה כול הזמן על הברומטר, לבל יתחממו יותר מדי. בראש המתנגדים לישראל היו האליטות, לרבות הספרותית, התקשורתית וגופים אחרים. נגיב מחפוז, הסופר המצרי חתן פרס נובל לספרות נמנה עם מספר מועט של אינטלקטואלים בהתבטאויות פרו ישראליות. המחזאי העיתונאי והסופר עלי סאלם, שאף ביקר בישראל, הורחק מאגודת העיתונאים של מצרים והיו התנכלויות לחייו.

היחסים בין הממשלות הם ערך מדיני ואסטרטגי חשוב, אבל אלה יחסים קרים שנובעים מאינטרסים עכשוויים. העמים לא שותפים להם. הרוחות החמות שמנשבות מערב הסעודית וממדינות המפרץ כלפינו, הן חשובות מאוד, אבל לא מגיעות אל העמים. והמעניין הוא שיש רק דרך אחת לשינוי והיא- גם בקהיר, גם ברמת עמון, וגם בריאד, עוברת דרך רמאללה הקטנה. הבעיה שקושרת את כול עמי ערב, שהם מסוכסכים בינם לבין עצמם, היא הבעיה הפלשתינית. אם היא תיפתר גם עמי ערב יתקרבו אלינו. השלום האמתי יבוא מלמטה. לכן הבנה ושלום, גם בקרבינו וגם בינינו לבין שכנינו הערבים,חייב להיות שורשי. אלא שכאן הבסיס תלוי דווקא  בהנהגה, אף שבקטעים מסוימים ישנם  יחסים טובים בין ישראלים לבין פלשתינים בתחומים שונים, לרוב במקומות עבודה. בנסיבות הקיימות השאיפה הצנועה חייבת להיות הדרך אל השלום, וזאת לרוב דרך ארוכה, אבל מתמשכת. אינני חושב שבמציאות, הן ההנהגה הישראלית והן ההנהגה הפלשתינית העכשוויות בשלות  לחוזה שלום. הדרך זרועה מוקשים, מטעני צד ומהמורות אחרות. אבל אפשר לשאוף ליצירת אווירה של שלום.

במקרה של הפלשתינים הציווי "לא תעשה" מצד שישראל,גדול מזה של "עשה". כול שעל ישראל לעשות זה לא לעשות דברים שיש בהם כדי לפגוע בהסדר עתידי. גם ראש הממשלה,ביבי נתניהו, יודע זאת בכול הקשור בעזה. הוא לא "נכנס", בה  כפי שהיה רוצה שר הביטחון. לשבחו ייאמר כי חרף המצב בעוטף עזה וההפגנות למען  פעולה חזקה נגד החמאס, נתניהו נהג כמו מנהיג אשר יודע מה טוב לעם ולמדינה. ואין שום פסול בכך אם בסיכומו של דבר זה יהיה גם לטובתו. אבל לגבי הסוגיה הפלשתינית, כאשר ישראל הרשמית אומרת שהיא מוכנה לנהל משא ומתן ללא תנאים מוקדמים, היא לא באה בידיים נקיות. תנאי מוקדם ,אינהרנטי, לניהול משא ומתן כֵּן, הוא תמיד לא לקבוע עובדות בשטח כמו לא להגדיל את ההתנחלויות , לא לבנות בשטחים שמאוכלסים בפלשתינים, למעט הגושים שלגביהם קיים קונצנזוס. זה בעצם כול מה שהפלשתינים דורשים בשלב הראשון. לדעתי אם האופוזיציה חפצה חיים – היא חייבת לאמץ גישה זאת."ההליכה לשלום" בצעדים מדודים, אבל כאלה שלא רק הציבור הישראלי יעכל אלא גם הציבור הערבי. זאת תהיה הבשורה והחזון שלא תקום מדינה דו לאומית אשר ברבות השנים תיהפך למדינה ערבית.

אנו כבר נכנסים לשנה של מערכת הבחירות והמכנה המשותף של רוב הישראלים היא מדינה יהודית. זאת צריכה להיות המטרה וזאת חייבת להיות הססמה. בדיוק כמו לפני יותר מ-70 שנה לקראת הקמת המדינה. ססמת ההפגנות הייתה :"עליה חופשית, מדינה יהודית". את העליה החופשית השגנו אבל מתברר שמדינה יהודית לאורך שנים טרם הבטחנו. בינתיים כול שוחרי השלום, אם הם באמת מוכנים לעשות מאמץ בלתי פוסק כדי להעביר את המסר, שלא יסתמכו על עילה כזאת או אחרת. ההפגנות הגדולות של צדק חברתי, היו על צדק חברתי. המסע למען השלום, שהוא  מכיל בין היתר צדק חברתי, והוא המסע האולטימטיבי של כול עם ,חייב להיות נקי מכול אמצעי אחר לרבות רצח ראש ממשלה שרצה שלום. השלום הוא לא תרופה מרה שזקוקה לעטיפה מתוקה. שלא יסתתרו מאחורי נושאים שלגביהם יש כאילו מכנה משותף רחב. נראה את כול הפעילים מביאים רבבות לכיכר רבין אך ורק למען שלום בינינו וגם עם שכינינו. אם המסר יהיה בנוי נכון ואם יישאו דברים אנשים בעלי השראה בעצרות אלה , זה יהיה סימן כי השאיפה לשלום באה מלמטה. אפשר ואז נראה על אדן חלוננו את היונה עם עלה זית בפיה..

 

 

.

לילות סביליה

רשמיי ביקור

בשעתו הבאתי באחד הפוסטים את רשמיו של נכדי ,מעיין ,מקולומביה, כמה מעריה ומן הג'ונגל החי -בעריה והצומח במרחביה. זאת בשם : "רשמים של טרקר", שאף שילבתי מתוכו חומרים באחד הסיפורים הקצרים. הפעם אני מביא רשמים קצרים של אחיו הקטן של מעיין, שונדי (שון-דוד),  שיצא עם חברתו  נָיָה,למשך חודש לסביליה ,בירת הפלמנקו ,כדי לחיות את המקום, את המקצב ואת האנשים. הם יצאו עם משלחת ישראלית לביאנלה של הפלמנקו שנערך בסביליה. ניה היא רקדנית פלמנקו ובשבילה זאת הייתה,  חווית לימוד והעָשָרָה .הם באו לשם מברצלונה בצפון, שונה בתכלית מסביליה כמעט בכול למעט השפה.

shon barcelona 2 1

שון ליד פסל של דון קישוט וסנשו פאנשו בברצלונה

אני ביקרתי בסביליה כמה פעמים,במסגרת  ביקורים רחבים יותר בספרד בכלל ובחבל אנדלוסיה בפרט, שהיא  בירת החבל. הוא כלל את גרנדה, קורדובה, מָלָגה, אלמיירה, קדיז וגיברלטר- כולם מקומות  מפורסמים בהיסטוריה הכללית והיהודית. כדרכי אני מביא מבוא קצר על המקום, אף שהוא ראוי להרבה יותר ונכתב עליו הרבה מאוד.

סביליה היא כאמור בירת אנדלוסיה שבדרום מערב ספרדpost 3 naya flamenco sevilia 2

נָיָה וחברותיה בתרגילי פלמנקו.

יש בה שכיות חמדה ואתרים עתיקים מהתקופה הרומית, ובה נולד הקיסר טראיאנוס. חלקם מתקופת השלטון המוסלמי בעיר ואחרים מראשית המאה ה-16 לאחר השתלטות של הספרדים על המוסלמים. בסביליה קבור כריסטופר קולומבוס והיא מולדתם בין היתר של הציירים ווֶלָסקֶס ומורילו."פלאסה דה אספניה" הכיכר  שהוקמה בשנות ה-20 של המאה הקודמת, היא האייקון האדריכלי של העיר.

post 4bianale opening flamnco on square

 

post 5 sevilia 7 - עותק

פלאסה דה אספניה. צילומים שון פוגל, ניה בונשטיין.

סביליה היא העיר של מחול הפלמנקו, שהוא צרוף של שירה, נגינה ומחול ומקורו בשירת רועים ומוזיקה צוענית שהתפתחה בדרום ספרד לפני כמה מאות שנה ולימים שילבה בתוכה את התרבות של עמים שונים- ספרדים,צוענים,מוסלמים ויהודים. יש בו במחול ששים סוגי מקצבים מורכבים מתריסר פעימות . עם הזמן צורפו אליו הגיטרה והתוף, וזאת נוסף על מחיאות כפיים ורקיעות קצביות של עקב הנעליים. וזה מה ששלח לי שונדי ואני מביא את הקטע בעריכה מינימליסטית

הי סבא אני כותב לעצמי ,דרכך, מחשבות טריות לפני ה-בדיעבד…פוגשים פה הרבה . רואים כאן רחובות שלא נראה אותם ככה בשנית. נראה שכל העיר נמצאת בחוץ . עושים צחוקים ,שותים, מעשנים, שרים ורוקדים וכל מה שהם אוהבים,  כמו לעמוד לקשקש ולבלוס "טאפאסים" של חרקיי ים . מהמפגש עם האנשים פה ,גם עם הילדים וגם המבוגרים שמהלכים יחד, אתה תוהה ממי לשאוף השראה. הם רק "חוטאים" בזלילה. המון שמן ,גבינה שמנה בלחם לבן .מורידים את זה עם "טינטו דה וראנו" ואחר כך סיגריה. הם צועקים הרבה ומשתמשים בידיים .הקולות עבים וצרודים והם מסתכלים בעיניים מסביב, ואם מישהו זר מגיע מיד מתקבל ב"אולֶה" .אף אחד לא מדבר אנגלית. הם עושים דברים בטוב טעם  ,הבינוי פה מטורף לגמרי ויש כל הזמן מה לעשות .

 אבל המלכה פה היא הפלמנקו. היא מתבשמת בה מתקשטת בה מתגאה בה . אישה מבוגרת נכנסת לבמה, לבושה בשמלה מהודקת וחסרת אופנה וצורה, בצבע אדום מנוקד ויושבת כאילו ישבה כך חיים שלמים. כתפיים שמוטות נוטות קדימה אבל חזה גאה ומורם ומבט ישיר , מסתכלת בעיניים על המתרחש ושום דבר לא יפתיע אותה. היא נוכחת בצורה מחשמלת רק מי שאיתה  במוּדעוּת יכול  ללמוד ממנה. השאר רק יישארו בשוׂק . הגיטרה מלטפת ,מכוונת עצמה אחרי שכבשה לב של אדם שהקדיש לה את חייו ,ואז הרקדנית מתחילה . ואתה שבוי לכאב של אחר ולא תמצא דרך להתעלם , וזה כמו ריפוי מעל במה. כשהיא תרד רק תרצה לחבק אותה ולהודות לה על חוכמת החיים שלה. לוקחים פה את הרגש, מקפיצים אותו למטה למעלה ,למטה למעלה, נכנסים עמוק ופשוט ככל האפשר ובסוף יוצאים במחול, עם חיוך ועם קהל שלם של אנשים שאתך, תוך פגיעת בוּל בלבך, ואתה חופשי ומשוחרר לצאת לדרך. לילה טוב. 6 בבוקר עכשיו, ואני לא נרדם לכן מקליד .השמש תגיח רק ב 8 ונקום ב 10 .חיים פה טוב.

 post 1sevilia 16

   

 

 

 

 

 

הבנאליות של שנאה גזענית-לאומנית

רוברט באוארס לא הכיר יהודים הוא שמע מה שאמרו עליהם

רצח היהודים בבית הכנסת בפיטסבורג ,כעובדה מוכחת , בוצע על ידי רוברט באוארס, שנשמע צועק  "היהודים צריכים למות " כשהמקלע שלו יורה לכול עבר במתפללים. זאת כאירוע בודד. אבל במרחב  הציבורי מי שעומד מאחורי זה  ועושה זאת וביתר תעוזה  ובגלוי וללא מורא ,בעיקר בתקופת ממשל  טראמפ  הפטריוטי -הוא הימין הקיצוני הנאצי  בארה"ב שאת תורתו ספג רוברט באוארס. שלא יהיה כול צל צלו של ספק  במשמעות זאת. הם אלה שרואים עצמם פטריוטים אמתיים ובייחוד באווירה הלאומנית שהביא עימו דוננלד טראמפ בבית הלבן .באוארס "הפטריוט"  היא חסיד שוטה שלהם. רק הוא יעמוד לדין .

בחיפוש אחר  איזו הגדרה בהקשר לפטריוטית הלאומנית גזענית, נזכרתי ושאבתי את  ההגדרה  ממי שטבע את המונח "הבנאליות של הרוע" וכתבה ספר בשם זה. מדובר בפילוסופית, עיתונאית, אשת אקדמיה,ניצולת שואה- חנה אַרדְנט. מיותר לסקור ולו בקצרה את  חייה של אישה מיוחדת זאת שעליה ועל הגותה נכתב רבות. היא טבעה  את המונח בהקשר של משפט אייכמן בישראל שאותו היא סקרה כעיתונאית בשלבים הראשונים שלו, בשליחות המגזין האמריקני היוקרתי- ה"ניו יורקר".  חנה ארדנט ,  ילידת האנובר שבגרמניה , הייתה תלמידתו, ובשלב מֹסוים של הלימודים גם בבת עינו ומטרה לתשוקותיו המיניות, של הפילוסוף הגרמני מרטין היידיגר מאבות האקזיסטנציאליזם שהצטרף למפלגה הנאצית.

בשנת 2012 יצא לאקרנים סרטה של מרגרט פון טרוטה, בהפקה משותפת ישראלית גרמנית, בשם "חנה ארדנט. ואני לא אתייחס לביקורת המקצועית על הסרט כי איני מבקר סרטים. אבל הפרטים שאותם מגלה ומגלם הסרט הם חשובים מאוד בכול הקשור לנשמתה של אישה  זאת שהגותה,והמשתמע ממנה, נחשפה במשפט אייכמן

the babality og evil

היבט אחד בסרט היה עצם עריכת המשפט נגד האיש אדולף אייכמן. היבט שני היה האזכור של חנה ארנדט של יהודים חברי ה"יודנראטים" בגטאות ,שכאילו שיתפו פעולה עם הנאצים. היבט אחרון זה , לא זו בלבד שעורר את חמתם של הציבור בישראל ושל הקהילה היהודית בעולם, אלא קומם עליה רבים מחבריה האקדמיים, יהודים ולא יהודים, במערב. אלה ראו בכך הטלת כתם כוללני של שיתוף פעולה עם הנאצים מצד יהודים. אף שחלק זה בדיווח  היה מזערי בסדרת המאמרים שלה,אבל בגינו היא  בעצם הוחרמה עד קץ חייה,  אך לא הייתה מוכנה לוותר על מה שהיא ראתה כיושרה אנושית. ארנדט ללא ספק הייתה סמל השכלתנות, אולם באותה מידה היא לקתה בהעדר רגשה כלפי עמה שלה, שהיא לא התנערה ממנו,בכול הקשור במשתפי פעולה יהודים עם הנאצים.

הרוע אינו יתום ולא מפלצתי-הוא אנושי.

אשר להיבט הראשון והוא אדלוף אייכמן, שעמד למשפט, אשר כדברי התובע הכללי, היועץ המשפטי של הממשלה,גדעון האוזנר, הוא נתבע על ידי ששה מיליון יהודים, שאינם כבר אתנו. חנה ארנדט מתייחסת אליו בהופעה  בפני ציבור סטודנטים ואנשי אקדמיה כדי להגן על עמדותיה. באותו נאום סוחף היא טוענת שאייכמן הועמד בפני בית משפט ישראלי כפרט. הוא אכן רוצח, אבל יש עוד הרבה רוצחים שעשו את מלאכת הרצח בהוראה ובהשראה מלמעלה. ואכן מי שעקב אחר המשפט ושמע את תשובותיו של אייכמן, הם היו בנאליות להחריד. כל משפט שני היה משובץ במילים. "זאת הייתה הפקודה" או "ככה הבנתי". או שפה היה פסיק ושם נקודה.  דיוק גרמני כזה. בעצם, כמשתמע,  מי שאמור היה לעמוד למשפט זה היה העם הגרמני כולו, אשר נהג כעדר, הן בתמיכה במשטר והן באדישות למעשיו. שכן,אייכמן לא הגה את "הפתרון הסופי". הוא רק היה המבצע הגדול שלו. מבחינה זאת אני מתייחס לתפיסה זאת בכך שאני מקבל את הקביעה כי הנאצים לא היו מפלצות ולא רובוטים אלא בני אדם. ולא רק בני אדם אלא כאלה שמורשתם כללה את גדולי ההוגים והיוצרים  בתרבות האנושית. במילים אחרות גם היסטורית  וגם עכשווית, הלקח המתבקש הוא שעלינו להיזהר פן אנו, לא כמפלצות, אלא כבני אדם נהפוך לסמל הרוע בדיוק כמו משטרים האפלים ובראשם המשטר הנאצי. בעיני, זה החלק המשמעותי ביותר של לקחי השואה. והוא האור הצהוב שמהבהב כול הזמן  ובכול העולם, לרבות במדינת היהודים: עשו הכול כדי להיות לא רק אנשים, בהבדל מחָיות, אלא אנושיים- "בני אדם",ויש שיוסיפו, כמו במנשר הניצולים: שנולדו בצלם. מאידך , בכך חנה ארנדט סוטה,לדעתי, מן ההגות של המנטור שלה מרטין היידיגר. אגב,בתמונה בסרט רואים את ארנדט ואת היידיגר מטיילים בחורש ובשלב מסוים ההוגה הגדול כורע על ברכיו ומנשק את חמוקי ירכיה של חנה והיא מסתלקת בכעס .באותו טיול הוא אומר לארנדט כי האדם הוא ייצור תבוני,ביסודו,ולכן בניגוד ליצורים אחרים הוא מסוגל לחשוב. לפי ארנדט מבָצעֵי הרוע בעצם  לא חשבו,הם פשוט עשו מה שנאמר להם לעשות ומכאן "הבנאליות של הרוע".

המחשבות הן חופשיות

 מעניין איך הגדיר את עצמו  היידיגר שהצטרף לתנועה  הנאצית וחי שלושה  עשורים לאחר תבוסת המשטר- האם הוא היה שייך לקהילה "הבנאלית של הרוע". שכן המחשבות, בכול מצב ובכול הנסיבות הן חופשיות. כמובן שהוא מצא אמתלות ותירוצים, בלתי משכנעים.

אני מציין זאת כי בגרמניתDie Gedanken sind frei, הוא  שיר גרמני העוסק בחופש התודעה והמחשבה של האדם.  השיר היה להמנונם הבלתי-רשמי של חברי המחתרת האנטי נאצית- הוורד הלבן- ונאסר להשמעה בתקופת גרמניה הנאצית. ב 1942 השמיעה חברת המחתרת סופי שול את השיר מחוץ לבית הכלא במתקן שבו היה עצור אביה.

השיר תורגם לעברית על ידי  יוסף בן סיוון רייכרודל בשם המחשֶׁבֶת חופשית:

הַמַּחְשֶׁבֶת חָפְשִׁית וּמִי יְגַלֶּנָּה,
חוֹלֶפֶת כַּצֵּל בַּלֵּילוֹת וְאֵינֶנָּה.
אֵין אִישׁ יֵדַעֶנָּה, צַיָּד יְצוּדֶנָּה,
עַל כֵּן נַחְלִיט: הַמַּחְשֶׁבֶת חָפְשִׁית! 
 
אֶחְשֹׁב כִּרְצוֹנִי עַל גִּיל וְעַל אֹשֶׁר,
בַּסֵּתֶר וּבַדְּמִי וּבְכָל שְׁעַת כֹּשֶׁר.
אֵין יָד שֶׁכּוֹבֶלֶת חֲזוֹן וְתוֹחֶלֶת,
אַחַת וּלְתָמִיד: הַמַּחְשֶׁבֶת חָפְשִׁית! 
 
וְאִם אֵאָסֵר בְּאֹפֶל הַכֶּלֶא
לָשָׁוְא, אַךְ לָשָׁוְא מַעֲשִׂים שֶׁכָּאֵלֶּה.
מַחְשֶׁבֶת שׁוֹבֶרֶת כָּל סְיָג וּמִסְגֶּרֶת,
חוֹמוֹת הִיא תָּמִיט הַמַּחְשֶׁבֶת חָפְשִׁית

יסודות  הדמוקרטיה והפטריוטים.

אשר למשנתה של ארנדט , עיקרה עסק בפלורליזם בתחום החברתי פוליטי. בבסיס אותה תפיסה עומדים חרות ושוויון בין בני אדם ולא זו בלבד אלא חשוב לאמץ את נקודת מבטו של הזולת. שכן אם לא נעשה זאת אנו עשויים לגלוש לטוטליטריזם. ובהקשר הזה אני מבקש לאמץ את התפיסה שלה בכול הנוגע ל"שנאה פטריוטית". באוארס ראה  עצמו פטריוט אמריקאי אמתי. אם אנו מגיעים לסוג של "פטריוטיות" שאמת המידה שלה היא לא אהבת המדינה, אלא האופן שבה יש לאהוב אותה- אנו מתקרבים ל"בנאליות של השנאה".  שכן גם במקרה זה, הפטריוט המצוי  קובע לגבי הממסד "כזה ראה וקדש", ואם אתה לא רואה, או לא מקדש -אינך פטריוט . לאט ,לאט אנשים מאבדים את המראה שבה משתקפת דמותם. וזה קורה גם אצלנו. אנו שוקעים עמוק יותר ועדיין שומעים דפיקות מלמטה,ובמקומות שהגיעו לתחתית, שאין כבר לאן לשקוע, "הפטריוט" פורץ לצדדים,נורמטיבי או לא, חוקי או לא.

תפיסת הדמוקרטיה בארץ מצטמצמת ליום הבחירות ומי ששולט ללא מצרים זה הרוב. אם אכן זאת התפיסה, היא טועה ומטעה בצורה הרסנית. לא מספיק שאנו יודעים אלא צריך להזכיר זאת השכם והערב. דמוקרטיה חיה ובועטת לא רק במוסדות הנבחרים וברשויות השונות, אלא בקרב החברה,וכמו שכותבים היום 24X7- דהיינו כול הזמן והיא באה לידי ביטוי בפעילות שונה בתחומי חברה, המשק,התרבות, האמנות ובעצם בכול תחומיי חיינו. ואשר לפן השני זה של שלטון- אם שלטון הרוב  של מפלגה מסוימת מנציח את עצמו ,זה לא רק פתח לריקבון ולשחיתות, אלא לשלטון  אבסולוטי, לא פחות מאשר בארצות הקומוניסטיות או הפשיסטיות בעבר ,שנושא את שם הדמוקרטיה לשווא.

ישראל, אף שהיא דמוקרטיה צעירה, המורשת שלה היא דמוקרטית. מפלגת חרות ,הלאומית ,לא הייתה פחות דמוקרטית מאשר מפא"י הסוציאליסטית. מנהיגה , מנחם בגין, העלה בראש מעייניו את שלטון החוק ואת עליונות המשפט לא פחות מבן גוריון- מייסד המדינה. ורק הודות לאנשים אלה התאפשרו חילופי השלטון. אילו גולדה מאיר הסמכותית לא הייתה מתפטרת בעקבות מלחמת יום הכיפורים, ייתכן מאוד שלא רק המנגנון המפלגתי היה מאחוריה, אלא אפשר מאוד ומהפך של 1977 לא היה מתרחש. מנגנון ממסדי כפי שאנו לומדים יש לו דרכים לבלום  תסיסה, במקרה זה בעקבות מלחמת יום הכיפורים. מנחם בגין התפטר, אף שהביא בחשבון שבלי מנהיגותו, מפלגתו עלולה לאבד את השלטון. זאת מכיוון שהוא היה דמוקרט והגיע למסקנה שהוא מיצה את עצמו.

אינטרסים לאומיים מעוותים.

בזירה הפוליטית העכשווית אצלנו,האינטרסים הלאומיים והבינלאומיים הם נחלת אלה שהם בשלטון וחסידיו. כול מי שאינו רואה עין בעין את העניינים הלאומיים בצורה כזאת ,ההגדרה לגביו נעה בין עיוורון  לבין בגידה. בהקשר זה קראתי מאמר מעניין בעיתון "ניו יורק טיימס" מן ה- 15 באוקטובר של ג'ון בי.ג'וּדיס, מחבר הספר " התקומה הלאומית: סחר, הגירה והמרד נגד גלובליזציה" במאמרו כותב המחבר כי " בתורת הלאומיות של הנשיא טראמפ שמתבטאת בדעות קדומות כלפי המוסלמים,מקסיקאים-אמריקאים ותופעות שונות שאינן לרוחו, חלק מתפיסתו של " אמריקה קודמת" תוך הסתלקות מהסכמים כמו הסכם פריז לשיפור אקלים כדור הארץ, או הסתלקות מהסם הגרעין עם איראן, עלול בסופו של דבר להיות בניגוד לאינטרס הלאומי. אולם טעויות אלה אין בהם כדי להמעיט מערך הלאומיות, אשר לעצמו אינו טוב או רע, ליברלי או שמרני. התפיסה של זהות לאומית משותפת היא חיונית לדמוקרטיות ולמדינה שדואגת לרווחת האזרח. זאת תלויה ברצון האזרחים לשלם מסים, ולסייע לאזרחים אחרים , כאלה אשר מעולם לא ראו.

התקומה של הלאומנות בימינו היא תגובה למיזמים שבסיסם הוא גלובאלי לא לאומי אשר פסח מעל לראשיהם של האזרחים מן השורה. תגובה זאת הייתה מוחשית בעיקר בימין הפוליטי. אולם יש בהחלט בסיס ללאומיות ליברלית או סוציאל- דמוקרטית. אם בכלל, השקיעה של המפלגות הסוציאל דמוקרטיות נובעת ,לפחות בחלקה, מאי היכולת להבדיל בין מה שהוא חוקי וצודק בלאומיות לבין תפיסות בדלניות קטנוניות טעונות בדעות קדומות,ועומדות בניגוד לאינטרס הלאומי שהימין מעלה על נס". רוברט באוארס הוא פרי באושים של מגמה זאת.

במסגרת זאת כותב ב-16.10 דייוויד לאונהארט, מהפרשנים הבולטים של הניו יורק טיימס כי  השמאל זקוק ללאומיות משלו אשר מצד אחד תיקרא תגר נגד הגזענות והשחיתות בנוסח טראמפ ומאידך תדגיש את האינטרס הלאומי בינוי האקלים, במאבק באוטוקרטיה גלובאלית ופלוטוקרטיה הלאומית. זה עשוי לזכות באהדת הציבור יותר מאשר מדיניות כלכלית וחברתית לעצמה.

אני חותם על כול מילה,בהיותי ישראלי,יהודי,לאומי,דמוקרט,שחרד לא רק לאינטרסים הלאומיים אלא גם הבינלאומיים,שחיוניים למדינה ולחברה בארצנו.מסיבה זאת אני מכבד כול דעה שיש בה כדי לענות על צרכים אלה. מאידך אלה שמבטלים את דעתי לא מתוך אמונה באידאולוגיה, אשר מזמן הועם אורה,אלא מתוך הליכה בדרך שאין בלתה- הם אלה שהבנליות של השנאה- היא ההגדרה שמתאימה להם,והם אלה שמסכנים את האינטרס הלאומי וגם את הדמוקרטיה.

.

חמוצים משעממים

למעט  אורח מאמריקה, שיש לו את הטראמפ שלו עם ה"טוויטר" ,שמייצר בכמויות דברי הבל ורעות רוח , שקרים וביטויים גסים ובריוניים , כול אורח אחר מן המערב, ירים כמה פעמים גבה לנוכח המהומה התקשורתית שקמה לאחר שראש הממשלה העיר לתושבת קריית שמונה שהיא משעממת. לשם רענון המעמד הנשגב הזה -אזכיר בקצרה  את האירוע. ב-16 באוקטובר השנה חנך ראש הממשלה ביבי נתניהו  מרכז רפואי אזורי בקריית שמונה במקום חדר המיון שייסגר. בנאום שנשא הוא ציין שזה "יום של שמחה". תושבת המקום אורנה פרץ קראה לעומתו  שזה "יום עצוב". על כך ראש הממשלה העיר שהוא מבקש להספיד את עורך הדין יעקב ויינרוט, ידידו, ואחד מעורכי הדין הבולטים והמשפיעים בארץ, שהלך לעולמו. על עצם קריאת הביניים  אמר ביבי: " אשמח לשמוע את התלונות שלך, את ההערות שלך אבל יש לי משהו אישי להגיד" בהמשך התייחס ראש הממשלה למרכז החדש שינוהל על ידי חברה פרטית במקום חדר המיון שייסגר. בנקודה זאת אורנה  פרץ  קראה בהתרסה "אם זה כול כך חשוב מדוע סגרת אותו". על כך נתניהו ענה לה: "את משעממת אותנו. אנחנו רוצים לדון בדברים שמעניינים אותנו. תביאי דברים מעניינים". בתגובה צעקה אורנה פרץ:"אני בוחרת בך כול ארבע שנים וככה אתה עונה לי. תתבייש!" הנוכחים באולם השתיקו אותה והיא לוותה אחר כבוד על ידי שוטרים החוצה.

חשבו רגע אחד שלאחר האירוע הזה בא צונאמי תקשורתי, או מכיוון שאנו בעלי ברית של אמריקה, נגיד שבא "הוריקן שרה אימנו" אשר שטף את הארץ ולמרבה המזל לא היו לא קרבנות בנפש ולא נזק לרכוש. ולא זו בלבד שהארץ שקטה כמעט מיד,אלא לפי המדווח אורנה פרץ התפייסה וקריית שמונה חזרה לחיק המשפחה. מי שעדיין נאחז בזה גם השבוע אלה הפרשנים בעיתונות הכתובה.

ועכשיו טלו קורה מבין עיניכם, כמו שאומרים  יפיי נפש, ובדקו מה היה לנו כאן. ראש הממשלה מופיע בפריפריה, ובכך הוא נותן לה את הכבוד, ואין זה משנה מה המניעים למעמד גזירת הסרט, אבל הוא ראש ממשלה. לראש ממשלה, מחוץ לכנסת, לא מפריעים כשהוא נושא דברים. אפשר לשאול אותו, לאחר שיסיים, וחזקה על ביבי כי במקרה הזה הוא היה משיב. אבל ביבי לא השתיק אותה אלא אמר לה שהוא ישמח לשמוע את התלונה שלה. היא בכול זאת צעקה והפריעה ,גם אם לגופו של עניין השאלה שלה על סגירת חדר המיון הייתה צודקת. ביבי במקום לומר לה:"תני לי לסיים", או  ,"אל תפריעי לי" -העניק לה את התואר "משעממת". ואני תוהה מדוע לאיש מבריק כמוהו , לא היה ביטוי טוב יותר כמו: ,"אם את רוצה להפריע תיבָּחרי לכנסת שם יש כול הזמן קריאות ביניים ובתוכם משתחלים איכשהו נאומים", או : "אם את רוצה לצעוק בואי לאצטדיון טדי כאשר ביתר ירושלים מופיעה נגד "בני סאכנין"

אלא מה, זאת לא המילה ,או זה לא המונח -"משעמם" שהביא עליו את מבול הסיקור התקשורתי. אלא זה שביבי אמר זאת והוא אמר זאת בפני "הקהל שלו". זה מלמד על שני דברים. אחד שהוא החשוב ביותר: ביבי בכול זאת בשר ודם . הוא לא רובוט ולאנשים יש פליטות פה. וגם אם מדובר ב"משפחה" הוא מוכיח אותה כאב טוב שאינו חוסך שבטו ממנה. שניים :התקשורת והפוליטיקאים שניצלו את "פליטת הפה", הם לא רק משעממים אלא גם "קיבצרים". זה issue זה ? זאת סוגיה חברתית, פוליטית, לאומית או בינלאומית? לכך נוסיף נקודה שלישית כבונוס. מי שצבר נקודות בפליטת הפה  הטראמפית הזאת הוא ביבי. מזכירים שוב ושוב את המילה הזאת ואת אומרה וביבי לא צריך יותר. הוא ברֶשֶת. בדיוק כמו המילה "חמוצים". ביבי אמר שהאופוזיציה והתקשורת וכל מי שאינו שבע נחת מן המציאות הם :"חמוצים". זה נכון. אצלי למשל המציאות מעלה קוואסים בבטן. אז מה. אלא שעל סדר היום  של המדינה -לא המציאות העגומה, לא מצב מערכת הבריאות בכלל ובפריפריה בפרט, לא הפער הגדל בין העשירים לבין העם, לא האווירה הפלגנית, לא ההסתה אלא המילה "חמוצים". וראו את האפקט  של הפנינה הזאת. ביבי אומר "חמוצים", התקשורת פותחת את הצנצנות וביבי שולף אותם שוב ושוב להנאתו , להנאת חסידי האדמו"ר ולהנאת המדיה .כמונו הוא אוהב לאכול חמוצים.

לסיכום גם "משעממת" וגם ה"חמוצים" הם לא תעודת עניות לביבי. הם תעודת עניות לפוליטיקאים ולתקשורת שעושים מזה עניין או כפי הביטוי הידישאי המוצלח יותר-" עושים מזה צימעס"- לאמור קינוח מתוק לארוחה דשנה. ועל כוּלָמו עלתה  האופוזיציה של "המחנה הציוני" .כפי שדווח, פעילי "המחנה הציוני" ניצלו את "המומנטום," ותלו למחרת ביום חמישי בבוקר  ברחבי קריית שמונה עשרות שלטים עם הכיתוב "אורנה, אותנו את כן מעניינת". זה ועוד.  יו"ר המחנה הציוני, אבי גבאי ,הודיע לאורנה פרץ ולכל תושבי קריית שמונה, "אתם מעניינים אותנו מאוד. מגיעים לכם שירותי רפואה טובים, בדיוק כמו במרכז הארץ. גם בחינוך, בתשתיות ובכל נושא אחר. בעשר שנות שלטון הליכוד הזניח את הפריפריה. כשאנחנו ננהיג את המדינה לא יהיו פערים בהקצאת תקציבים ממשלתיים על פי אזורים גיאוגרפיים".

מילים כדרבנות אבל לא בתגובה לפליטת הפה הרגעית של ראש הממשלה. לא השלטים ולא ההודעה של גבאי יריצו  את תושבי קריית שמונה לקלפי כדי להצביע למחנה הציוני. אני שומע וקורא שגבאי עושה ימים ולילות בביקורים בפריפריה שעוסקים בנושא החברתי כלכלי. אבל זה מעט מדי ,מאוחר מדי ובלתי הפיך לתקן את המשגים הגדולים שהוא עשה. בראש וראשונה בכך שמפלגה, כול מפלגה, אינה חברת "בזק" שבה הוא הצליח מאוד. אני נמניתי עם המצביעים בעבורו בשני הסיבובים, חרף יחסי הידידות ביני לבין היו"ר הקודם בוז'י הרצוג. לעת הזאת ,אם גבאי רוצה בטובת מפלגתו והמדינה, יש דבר אחד גדול שהוא יכול לעשות, לפָנות את מקומו. חמוצים משעממים לא יושיעו.

 

בלי וירוסים. www.avast.com