לידתה ומותה של סערה.

בדמי הקיץ-אי פעם אי שם.

אתה חש  באוויר איזה כובד,חום מעיק,הכול דומם,אף ענף אינו מתכופף, אף עלה אינו זע.בעלי חיים זוקפים את אוזניהם וחישניהם. הכול בהמתנה,באלם.באופק הרחוק אתה מבחין בסיעת עננים,הסיירת שלפני המחנה.אלה עננים קלים,מהירים כפרשים ,חולפים ביעף על פני השמש שעדיין שולטת בשמיים.

כעבור דקות אחרות משתנה האוויר,בעלי החיים פותחים במקהלה, ממלאים את תפקידם באורטוריה של הסערה. הרוח מתחילה במלאכת  הטאטוא .באופק נראים ברקים ראשונים,תחילה בדממה ואחר כך מתלווה אליהם רעם תופים עמום ,המבשר את בוא הארמיות הגדולות,את הבליץ, את הכוח האדיר שאין לעצרו. אפשר רק להסתתר מפניו. אט,אט מתקדרים השמיים והאור נסוג מפני החושך שפורש את כנפיו הגדולות ובחסותן יבוא המבול.

בשלב זה נהגתי לעמוד בפתח הבקתה, אוזני כאפרכסת כדי לקלוט את הקולות ועיניי קרועות לרווחה כדי להזין בהן את המראות. כמו בירי תותחים  עתיקים נראה הברק כמצית את הפגז בתוך הלוע. אחר כך בא המטח שפילח את האוויר, קרע אותו, חבט בו ונגח בו. יצירה קולוסאלית של כלי נשיפה והקשה ומיתריי הרוח. מופע אורקולי מדהים ,כשמהשמיים יורד מסך ענק של מים והרוח מניפה את קיפוליו להדרן. מחזה מרהיב עם מוסר השכל לצופים בני התמותה שבא ללמדם מי הם בסך הכול.

וככול שהעננים היו כבדים יותר והסתירו את אור היום ככה חשתי אני אור פנימי.וככול שהרעמים רעמו יותר כך הרגשתי שלוות נפש.מעין אמבט פנימי להיטהרות.לאט לאט התרחקו מרכבות האלים,הקולות נדמו,ההבזקים נחלשו,למעלה הופיעו כתמים כחולים והעננים התדלדלו. ראיתי אותם רצים כמו אימפאלות צעירות שמנסות להדביק את העדר. במו סיירת החלוץ ככה ענני המאסף, היו קלים ונוציים. האחרונים נעלמו מן האופק.הארץ שקטה ,השמש יצאה ממחבואה,האוויר היה צח, האדמה רחוצה,העשב הדיף ריח ניחוח,יצוריי היקום-אדם,חיה ובעלי כנף- הוציאו אבר ועוד אבר ויצאו מן התיבה. המבול נגמר.העולם נראה יפה יותר, טהור יותר ,מבטיח יותר.

מתוך "גשר של נייר"-משרד הביטחון הוצאה לאור 1996 מהדורה דיגטלית "ניב הוצאה לאור 2021 .

עם נפתלי  בנט ליד שולחן הממשלה

שעה וחצי בלי קואליציה ואופוזיציה.

בחודש הבא, ליתר דיוק ב 13 ביוני,תמלא שנה מאז כינונה של הממשלה בראשות נפתלי בנט.אותה "ממשלת שינוי" שנולדה בנס ומזה שנה מתקיימת בנס. בדיוק על פי אמירתו של אבא אבן ש"היהודים לא מאמינים בניסים, הם סומכים עליהם."

בוודאי שפה ושם התייחסתי לנפתלי בנט כראש הממשלה ולא מכבר בנושא של  היחס האמביוולנטי, בלשון המעטה, לגבי המלחמה באוקראינה, שאין צל צלו של ספק מי התוקפן. ראש הממשלה ניסה  לשמש מתווך בין הזאב שגמר אומר לטרוף את הקרבן, תוך מלחמת התשה מדממת,לבין הקרבן. אולם כמעט לא עסקתי בו מעבר לזה.

ברטרוספקט  דומני שהממשלה אשר בנט עומד בראשה כרה"מ  החליפי הראשון, לא רק שלא זכתה ל- 100 ימים חסד אלא גם לא ליום אחד. מרגע היוולדה החלה כבר הספירה לאחור מתי הילוד הזה ימות ויובא לקבורה בשולי חלקת קטני האומה. וככל  שבעיותיה, האינהרנטיות, הלכו והסתבכו כן היא הייתה  מטרה לחיצים לא רק מן האופוזיציה שחֵצֵייה היו משוחים בשכבה עבה של רעל וסחי, אלא גם מתומכיה כביכול.האופוזיציה של היום אינה בוחלת גם לא בשימוש בשכול, כדי להכפיש את הממשלה והעומד בראשה. אותה הסתה הניבה יבול,במעמד טקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, בצורת קללות מחפירות נגד ראש הממשלה מצד כמה מן הנוכחים ששכלו את יקיריהם. כמי שלמוּד שכול אני יכול לומר שהוא שבר שלא ניתן לאיחוי ופצע שלא ניתן לריפוי, אך אין בו פריבילגיות לטוב ולרע ,זולת הסולידריות של החברה כלפי המשפחות שיקיריהם נפלו בשרות המדינה או מחוּיבוּת של  ממשלים וגורמים ציבוריים ופרטיים שיש בהם משום פיצוי חומרי למשפחה על האובדן .ממשלה זאת הותקפה לאורך כול דרכה במוקשי נעל ובמטעני צד כיאה וכנראה לחברה ולמדיה אשר טרוניות מתמידות מאפיינות אותן. A grumpy Nation

אם המדיה, היא מראה שהאמת לא משתקפת בה  אלא תדמית ציבורית- הכול  בממשלת בנט רע. אני לא מציע להסתיר תופעות שליליות או צעדים מפוקפקים.  אך יש גם תופעות חיוביות ומעשים טובים של הממשלה הזאת. אולי הדבר הגדול ביותר הוא שחרף כל הנסיבות של נפילה והפלה,ותככים ושטיקים מבחוץ ומבפנים- היא החזיקה מעמד עד כה, כמעט שנה. שלא לדבר על הישגים ממשיים כמו הטיפול בגלים האחרונים של ה"קורונה" ובשמירה על כלכלה יציבה. בתחום האמורפי יותר. אנו נושמים ולא זקוקים למסכות נגד אובך כבד ורעיל שמלא את החלל הציבורי במשך יותר מעשור.אלה ,במקרה הטוב, מוצאים עצמם בשולי הסיפור, אם בכלל.

זה מכול מקום הרושם שמתקבל אצלי ,אם אני קורא את המאמרים בערוצי מדיה לרבות בדפוס,שרואים עצמם סופר ליברלים, ואשר חגגו את החלפת השלטון של ביבי נתניה.ככול שאני תוהה לגבי תופעה זאת, ככה מתקבל אצלי הרושם, שאם הכול רע כל כך אולי התשובה לכך ,בדינאמיקה החברתית הלאומית ,טמונה ביסודות המשטר הדמוקרטי המבולגן. היא זאת שמוצאת ביטוי בתופעת הריאקציוניות של הטרמפיזם האמריקאני, האורבניזם בהונגריה והבולסונאריזם  בברזיל. שם יש מדינה, ויש מנהיג שעומד בראשה ויודע מה טוב לאומה .יש עדר ויש סדר .לפי הסקר האחרון, זה מה שחלק  נכבד מן הציבור רוצה. ממשלת בנט, עם כול חסרונותיה אינה כזאת-לשמחתי.

הקול מן ההר.

הטקס לציון ערב "יום הזיכרון לשואה ולגבורה" שנערך ב"ככר וורשה" ב"יד ושם" בהר הזיכרון בירושלים היה מרשים מאוד בתוכנו ובעיצובו.אלה שצפו בטקס בארץ ובחו"ל  מן הסתם האזינו לנאומו של ראש הממשלה נפתלי בנט. בדברים שהוא נשא, לא זו בלבד שהשואה לא שימשה לצרכים פוליטיים, לא בארץ ולא מול אויבים בחו"ל, אלא עסקה לא רק בשואה אלא בצוויי הזיכרון, דבר שנעדר מן הנרטיב הרשמי והלא רשמי של " יום הזיכרון לשואה ולגבורה". והציווי הזה של השואה כולל לקחים שעלינו לא רק להטיף לעולם, אלא לנו עצמנו כאן בארץ היהודים. בכך עוסק "מנשר ניצולי השואה" אשר התקבל במושב הנעילה של  ה"הכנס הבינלאומי למורשת ניצולי השואה המשמעות הערכית והמוסרית לעולם" אשר נערך בבקעת הקהילות ב"יד ושם" לפני 20 שנה. אגב נשיא המדינה יצחק הרצוג, אשר נשא דברים גם בעצרת הנעילה של יום הזיכרון ב"בבית לוחמי הגטאות" צטט קטעים מאותו מנשר.

מימין.הנשיא יצחק הרצוג ורעייתו מיכל- מימין בתמונה. נכדתי דרור -משמאל. תמונה משמאל: הנשיא ורעייתו עם מעליי המשואות ומלוויהם. לידו -יו"ר "יד ושם" דני דיין. תמונה: דוברות "יד ושם". צילום :איציק הררי.

בדברי ראש הממשלה כמו בדברי הנשיא היה  חידוש שלא היינו רגילים לו בשנים האחרונות לא רק בעצרת הפתיחה אלא במהלך כול יום הזיכרון. בשימוש בזיכרון השואה לצרכים אחרים זולת האירוע הנורא הזה עצמו והלקחים  המתבקשים ,היו בו לא רק זילות של השואה אלא גם אלמנט  אנטי חינוכי לדור הצעיר ומידורו בפועל מעיסוק בסוגיה על השלכותיה- כאן ועכשיו. הדור הצעיר מתרחק מפוליטיקה כמו מפני שדה קוצים בוער. לשואה אין מה להוסיף ולגרוע. לעשות מעשים טובים ולחדול ממעשים רעים- אשר קדמו לשואה, זה אתגר שהדור הצעיר מבין יותר ויכול לשמש לו השראה. אם יש לו ממי לקבל את ההשראה.

בנט ב"נעלי בית"-כמעט.

השנה נמניתי עם מדליקי המשואות. אתי היו הגברות אולגה קיי ורבקה אליצור,והאדונים שאול שפילמן, בנו של שמואל בלומנפלד, שנפטר שבועיים לפני הטקס  ואריה שילנסקי.כול אחד והסיפור המיוחד שלו. עוד בתקופת כהונתו של ביבי נתניהו הייתה מסורת שיום לפני ערב יום הזיכרון כאשר מדליקי המשואות מובאים לחזרות ,הן  בכול הנוגע לתפקידם והן של האירוע כולו, ראש הממשלה מקבל אותם בלשכתו.וגם השנה היה ככה וזוּמָנוּ למשרד ראש הממשלה ואחר כך ללשכתו ולחדר הישיבות של הממשלה.ואגב, השנה נשיא המדינה יצחק הרצוג בא אלינו לפני הטקס לשיחה מלבבת מאוד, כפי שהוא יודע  לעשות אותה כזאת.ראש האופוזיציה ביבי נתניהו בא אלינו אחרי הטקס לברכנו.

אינני יודע מה הייתה האווירה במפגשים הקודמים עם ראש הממשלה. אבל במפגש הזה, לי זאת הייתה פעם ראשונה שפגשתי את נפתלי בנט. גם לא כאיש מדיה, שכן בנט הוא בדור צעיר ממני וגם אילו היה מבוגר יותר הוא לא היה  מכיר אותי אישית כאשר מלאתי תפקידים בכירים ברשות השידור, גם ברדיו וגם בטלוויזיה. אם אי פעם כוכבי דרך,וגם בזה אני מסופק, הוא דעך מזמן. לאמור,לא הייתה שום הכרות בין ראש הממשלה לביני.גם שורד שואה לא שייך למוניטין.

לפני שהתיישבנו ליד שולחן הישיבות של  הממשלה,ראש הממשלה עבר על פנינו, לחץ את ידיהם של מדליקות ומדליקי המשואות ובמקרה הייתי אחרון במעגל.הוא ניגש אלי עם חיוך גדול כאל חבר שמזמן לא נפגש אתו ואמר תוך הנחת היד על השכם : "מה שלומך צבי?" התחושה הייתה טובה. ראש הממשלה יודע  משהו עליך.תשומת לב, שכה חסרה במחוזותינו.מכיוון שזאת תכונה שאני ,אפשר לומר, מתמכר לה, לכל הפחות אני מיישם אותו גם לזולת.

זה היה המבוא לפגישה שנמשכה קרוב לשעה וחצי, זמן די ממושך לראש ממשלה עמוס בעניינים שעל סדר היום ולאלה שמתווספים לסדר היום ,והם אצל בנט אולי נתח גדול של עניינים.בפגישה היו גם יו"ר הנהלת "יד ושם" דני דיין וענבל קויתי- בן דב, הממונה על יישום חוק חופש המידע אגף הנצחה וקשרי קהילה. מדובר בתוכנה של המסכת,על מסריה, כפי שהיא תיראה בטקס .אני מניח שענבל היא זאת שציידה את ראש הממשלה ברֶזוּמֶה   של  כל אחת ואחד מאתנו.אף שהדפים היו לפניו הוא עשה שיעורי בית וזכר את תוכנם ורק מדי פעם הציץ בכתוב. בהסתמך עליהם הוא  ניהל חילופיי דברים עם כול אחת ואחד מאתנו בהרבה חום ואמפתיה תוך דגש כזה או אחר בחייו של השורדת או השורד או בנסיבות במהלך שנות התופת. כשהוא הגיע אלי, תוך כדי מהלך השיחה ,סיפרתי לו כי הנכדה שלי דרור שלוותה אותי וישבה מאחוריי, שרתה שלוש שנים ביחידה מעורבת בצה"ל בתקופה לא קלה. זאת כהערכה לסבה שנטל חלק במלחמת העצמאות. כאן ראש הממשלה הפתיע אותי מאוד. כמובן שהוא קרא שבין היתר השתתפתי  במלחמת העצמאות, אך הוסיף ושאל באיזה גדוד בחטיבת כרמלי שֵרָתּי ועל המערכות שבהן הגדוד היה מעורב. זה לא היה רשום בדפים של ענבל קויתי. זאת הוא למד ממקור אחר מתוך סקרנות אישית ואינטלקטואלית.כמובן שזה ריגש אותי מאוד.

מימין: מעליי משואות עם ראש הממשלה- בלבוש לא חגיגי ביום של חזרות. משמאל בשיחה עם ראש הממשלה. לידו יו"ר הנהלת "יד ושם" דני דיין. תמונה: דוברות "יד ושם" צילום :קובי גדעון לע"מ

זאת הייתה איזו אתנחתה לראש הממשלה ולנו שבה חזרנו לא רק לשואה אלא גם לתקומה, שכן באותה פגישה  היו  מלווים דור שלישי לשרידי השואה- עדות מבוהקת לבשורת החיים ולא לפולחן המוות.

חשבתי לעצמי ואני חושב גם עכשיו, שגם נפתלי בנט ראוי לאיזה Fireside chat  – "שיחה ליד האח". הוא אנושי,אמפתי  ומאיר פנים.כוכבים עיתונאיים בהווה כמו בני ציפר, סופר, משורר, עורך מדור "תרבות וספרות" בעיתון "הארץ" וגדעון לוי מן הבולטים הפובליציסטים והמגָרים של העיתון, מתבשמים ממפגש "ליד האח" עם ביבי נתניהו.הם לא רק נשבו בקסמיו, אלא נותנים לכך ביטוי מדי פעם ובכך אנו הקוראים אמורים לשאוף באפינו את  הניחוח באוויר בשולי המפגשים. יפה.שמא ראוי שיעשו זאת עם נפתלי בנט בדירתו ברעננה ולא בבלפור. שהעם יידע. כמו שהוא יודע  על ביבי בד' אמותיו, כפי שהוא מתואר."הארץ" הוא הרי עיתון ללא משוא פנים. הוא יפרסם זאת וציבור הקוראים יכיר עוד פן  של ראש הממשלה שלו.

אחינו גיבוריי תהילה

מוקדש למגיני מאריופול.

ההולכים כעדר אחרי המנהיג- תמיד  מנצחים בקרבות, אך האנשים החופשיים הם אלה שמנצחים במלחמה .-ג'והן סטיינבק.

האווארד פאסט, הסופר האמריקאי-יהודי, פרסם את ספרו "אחיי גיבורי התהילה" שעוסק במלחמת החשמונאים נגד הרומים, אך עיתוי הפרסום במהלך מלחמת העצמאות בשנת 1948 יש בו יותר מרמז לגבי מאבק היישוב להקמת המדינה. יותר מזה .הוא מוקדש ל"……. יהודים ולא יהודים, שחירפו נפשם באותו מאבק עתיק-יומין ובלתי-נשלם על חירות האדם וכבודו“. הווארד פאסט היה קומוניסט, והסובייטים תמכו בהקמת מדינת ישראל, בשל חלקה בהתפוררות האימפריה הבריטית. אבל כמי שהעלה בראש מעייניו את חרות האדם, שליטי הקרמלין אז לא ראו בעין יפה את פרסום הספר

נטלתי חלק במלחמת העצמאות – לפני 74 שנים .כמוני לחמו רבבות מאנשי הישוב ומקרב שורדיי השואה. אלה האחרונים עלו מן האפר כעוף החול, אך במקום למצוא מנוחה לנפש ומזור לגוף במקומות אחרים, באו ליישוב שותת דם כשהוא נאבק על קיומו. זאת, כדי לקיים את מה שהם ראו כלקח הראשון של השואה- הקמת מדינה יהודית. זאת הייתה מלחמה על הבית, אף שלי כמו לרבים מן השורדים לא היה כלל בית, במובן המקובל. מצאנו קורת גג אצל קרובים או אצל חברים שהצליחו לשכור דירות במקומות לא מבוקשים. לדידי כמי  שחווה כנער את הגדולה והנוראה שבמלחמות וייחל לשלום על אדמות, לא הייתה מלחמה צודקת יותר מאשר מלחמת העצמאות שלנו.בה נפלו מאות שרידי שואה בלא להשאיר זכר למשפחות, שרובן נרצחו בשואה.

האוקראינים לוחמים על הבית שלהם בגבורה עילאית, מעטים מול מעצמה צבאית אדירה, שמבקשת לדרוס אותם או לשעבדם. מלחמת עצמאות בפועל. לגבי הרוסים – האוקראינים הם ה"האח הקטן השכן"  שלהם,ובתקופת סטאלין הם היוו חלק מן האימפריה הסובייטית. אלא שהאוקראינים  הם עם שיושב על אדמתו יותר מאלף שנים, כאומה. מולם עומד רודן שצמח בארוגות הרשע של יוזף סטאלין אשר טבח יותר באזרחי ארצו מאשר הנאצים במלחמת העולם השנייה.לדידם כול דם שנשפך למען גחמותיו האימפריאליות של השליט -הוא הפקר,כולל דם רוסי ובוודאי שככה לגבי דם אוקראיני.בפקודת אותו רודן נרצחו אלפי אנשים, נשים וטף בייחוד במאריופול ובסביבתה וממדי ההרג מתבררים ככול שלווייני תקשורת מצליחים לזהות מלמעלה שורות, שורות  של גוויות וקברים מאולתרים בפאתי העיר הזאת שהרוסים המיטו עליה חורבן מוחלט .הם ראויים לתמיכה ככל הניתן- הגנתית ומוסרית מצד העולם החופשי במערכה שלהם לחרות.

מאריופול.צילום בי.בי.סי

רוחות מינכן.

עסקתי בנושא האוקראיני בכמה פוסטים בעבר, שכן כול מי שחש ולוּ קורטוב של מחויבות מוסרית למאבק על הנפש, על כבוד האם וחירותו, לא יכול לשתוק. מה גם שבכול פעם הייתה איזו עילה, שכן, המדיה מורידה עלינו מבול של מידע על מה שקורה באוקראינה .וחשוב מאוד שהיא עושה זאת. גם הפעם יש סיבה מיוחדת. שי מילר במכתב למערכת הארץ ב 21.4.22  תחת  הכותרת "הניצחון הרוסי כבר הושג" מגיע למסקנה כי  ההרס וההרג שפוטין גרם לאוקראינה" ירתיע כל מדינה שפויה בדעתה מלעמוד מול פוטין ולהסתבך במלחמה שאין לה סוף". אי לכך " אחרי מראות ההרס וההרג אף אחד לא יעז ללכת בדרכה של אוקראינה ולהלחם ברוסים.כולם ראו מה קורה למי שלא מקבל את התכתיב הרוסי".(הדגשה שלי:צ.ג)

לרגע חשבתי שאנו לא בשנות ה-20 של המאה ה-21 אלא בשנות ה-30 של המאה העשרים אחרי כיבוש אוסטריה וצ'כוסלובקיה על ידי הנאצים.,ככה קבעו הממסדים של מדינות החסות של הנאצים, החל במרשל פטן של צרפת וכלה באדמירל הורטי בהונגריה, מנהיגי החסות הנאציים. מאידך ב"שעה האפלה" של בריטניה, האי הבודד באירופה שעמד מול הנאצים, סרב בתוקף לאמץ את התרחיש הזה ומנהיג בריטניה ווינסטון צ'רצ'יל הצליח לגייס את עמו ואת העולם החופשי, לרבות המחתרות בארצות הכיבוש והוכיח כי כוח החופש והחרות גדול יותר מן הכוח האדיר של צבאות הנאצים והיפנים יחד.מעניין כיצד היו מגיבים כול אותם לוחמי החופש באותה תקופה נוראה למכתבו של שי מילר.

במקרה סיימתי לקרוא ספר בשם "הרשת הפריזאית" מאת הסופרת הבריטית סייבון קארהם. הספר מבוסס על תיעוד של אירועים  שקרו. העלילה מספרת על גיבורת מחתרת צרפתית ,אשר בזמנים הקודרים ביותר בשנות ה- 40-41 כאשר הרייך הנאצי נראה בלתי מנוצח והאי הבריטי פרפר,אישה צעירה זאת,תוך קשר עם אנשי מחתרת בפריז, ארגנה מחתרת של נשים בכפר שלה במסווה של מועדון קריאה.היא הפיצה ספרים  שהגרמנים אסרו להפצה כדי לעודד את רוחם של שותפותיה.איש הקשר בפריז דחק בה: "עליך ללכת לבית הקפה ולבקש בקופה את פייר דורא. אמרי לו שאני שלחתי אותך ושאת שם כדי  להציל את העם הצרפתי." לימים סייעה בהנחתת מטוסים קלים של בעלות הברית בחלקה קרחה בלב יער סמוך למקום מגוריה. לבסוף היא הצילה מאתיים נפש מקרב אנשי קהילתה   שנלקחו כבני ערובה תוך אזהרה  שיומתו עד חצות אם לא יתייצב האדם שהפיץ עלון מחתרתי שקרא לחרות.ללא היסוס היא התייצבה והודתה שהיא זאת אשר הפיצה את העלון המחתרתי .היא נורתה למחרת היום.

חופש האדם הוא שינצח.

באותה עלילה לקראת סופה הגיבורה מפיצה את ספרו של הסופר האמריקאי הידוע חתן פרס פוליצר- ג'והן סטיינבק- "הירח שקע". הספר פורסם בשנת 1942 כאשר סטיינבק שימש כתב צבאי במלחמת עולם השנייה. "הירח שקע"-הוא סיפור מלחמה מטלטל את הקורא בעוצמת התיאורים  על  צבא כיבוש המשליט אימה וטרור ונכבש בעצמו על ידי הפחד, השנאה והסיוט.עד מהרה הוא הפך לסמל של  הלוחמים האנטי נאציים והמחתרות. המחתרת הצרפתית הפיקה את הספר בתרגום צרפתי בהפקה מחתרתית שהייתה ידועה כ"הוצאה לאור-חצות", שהופצה ברחבי צרפת .הספר שימש מקור השראה למערכה על החופש והבסת המשטר הנאצי. בעקבות הצרפתים הלכו עמים אחרים ביניהם הדנים,ההולנדים, האיטלקים וגם בשוודיה הניטראלית. אף שצבא הכיבוש לא מזוהה עם הנאצים,  ההתייחסות ל"מנהיג" ה fuhrer  אינה משאירה ספק כי הכוונה היא  לשלטון הנאצי.מעניין במיוחד הוא שברוסיה הסובייטית ראו בספר את הספרות המשובחת האמריקאית הטובה ביותר במהלך מלחמת העולם השנייה..[1

באותו עלון  מחתרתי שבגינו הומתה הגיבורה של הספר "הרשת הפריזאית" מובאים הדברים הבאים של ג'והן סטיינבק: " אנשים חופשיים לא יכולים לפתוח במלחמה, אך ברגע שזאת פרצה הם נלחמים עד לתבוסתם.מה שאין כן לגבי אנשי העדר שנגררים מסונוורים אחרי המנהיג. לכן אנשי העדר תמיד  מנצחים בקרבות, אך האנשים החופשיים ה ם אלה שמנצחים במלחמה".

בן אדם ביער.  – a German with a human image

אחד הלקחים הגדולים של השואה הוא שבמרכז כל ההוויה גם הנוראה ביותר  עומד האדם -על האנושיות הנעלה שבו ועל הרוע המוחלט.

הפרק הבא כבר הופיע בעבר, בחלקו,  וערב יום הזיכרון לשואה  ב 2022 אני רואה לנכון להביא אותו שוב- בשלמותו. הוא מלמד, בין השאר, שבקרב הנאצים היו בני אדם, כפי שזה מוגדר- כאלה ש"נולדו בצלם". הוא גם מלמד שעָם אשר שפך את דמו במלחמה נגד הנאצים כדי להגן על הבית ועל המולדת, מקֶרֶב אותו עָם ,בשנת 2022, צמח מנהיג, אשר מעשיו דומים לפשעי הנאצים. מנהיג רוסיה וולדימיר פוטין הוא אדם, בדיוק כמו חייל המשמר הגרמני בשנת 1944 היה בן אדם.

המסקנה היא כי הטוב במיטבו כמו הרוע במרבו שייך לבני אדם. היא חלה על העולם וגם עלינו כיהודים, כעם וכמדינה.מן הראוי שזה יהיה צרוב בתודעה שלנו כלקח החשוב  של השואה.

**********************************************************

מחנה הריכוז הוקם בתוך היער לאחר שהשטח נוקה מעצים ומרבדי שלכת. העבודה עצמה אף היא התנהלה ביער. חטבנו עצים וגררנו את הגזעים כדי להכין עוד איזו קרחת בלב היער. לא ברור היה לשם מה. המרחק בין המחנה לבין אתר העבודה לא היה רב. אבל לצעוד לשם כך אפילו במרחק של  שני קילומטרים בחשכה של טרם שחר ,ברוח חזקה שנושאת תערובת של גשם ושלג אשר גם  החורש לא משמש מקלט ממנה ,זה היה גם ניסיון ראשון מסוגו. הקור חדר מבעד הלבוש-שק של מלט וסמרטוטים והוא עקצֵץ ונשך,אצבעות הידיים שותקו והיה צורך להכניסן לפה ולחממן  מעט.אך משהוצאו מן הפה עלתה עליהן  שכבה דקה של כפור. החלופה של הטמנת הידיים מתחת לבית השחי הועילה זמנית. כי כשהידיים אינן חופשיות לשמור על האיזון נתקלו הרגליים בענפים ובעצמים אחרים. נפילה בהליכה שכזאת  הייתה מסוכנת. היא עוררה את תשומת הלב של  הווָכמָנים שלוו אותנו ואם חטפת רק מכה או בעיטה ,בשל הנפילה, היית בר מזל.

מי שמעד ונפל במקרים רבים נחשב לנֶפֶל ומוּזֶלמֶן-נפל נחשב אצל הנאצים כנטל בלתי נסבל  שיש למהר ולהיפטר ממנו. למזלי לא נפלתי,רק מעדתי פה ושם והמשכתי בסחיבת גזעים שהוציאו את שארית הכוחות שבי ובגרירת ענפים שפצעו אותי עד זוב דם שקפא. אחרי היום הראשון של העבודה חזרתי בחשכה למחנה ונפלתי על דרגש העץ. היה לי קר וחם ושיני נקשו,שרירי רעדו וברכי פקו וחבילת עצמותי עמדה להתפרק. וויתרתי על האוכל והשתייה וכול כולי חרדה מפני יום שיבוא. ידעתי שעוד יום מפרך שכזה ואני גמור.

למחרת שוב הוצעדנו לאותה חלקה ושוב הצטווינו לעסוק באותה עבודה. מזג האוויר היה סוער גם ביער ומה שלא נפל עלינו מן השמים במישרין בא לנו מצמרות העצים .נשימתי קצרה,ראשי הסתחרר עלי,חשתי שיתוק בבהונות רגליי והתקשיתי להניע את הידיים. אינני יודע מה גרר אותי ומה דחף אותי. העצים,הענפים, האנשים נראו לי כבליל אחד שאני מתערבל בתוכו. כך בעודי סוחב גזע במשקל גופי- או ככה הערכתי את כובדו- אצבעותיי איבדו כליל כל תחושה,תערובת של שלג וגשם חדרה מבעד לשק המלט והפיג'מה,הרגלים שקעו בתוך הבוץ ואני מהלך כמו סהרורי וגורר את עצמי ואת העץ קדימה באיזה דחף על אנושי. התמוטטתי.

מצאתי את עצמי בצריף. כאשר פקחתי את עיניי ומחיתי את פתיתי השלג מעל לעפעפיים,הרמתי את הראש ובראותי את השומר המבוגר שהיה בגיל של סבי הפשירו עיניי,התייפחתי בתוכי ,החנקתי את הפרץ. לפתע -העיניים זלגו כמו העננים בחוץ,בעצמה שלא ניתנת לעצירה. הגוף רעד כמו העצים בסופה. בכיתי. לא ייאמן. לא התביישתי,לא חשבתי מה יקרה לי והתמכרתי לרחמים עצמיים כפי שלא עשיתי שנים.

בכיתי כמו אדם,שכן חיה לא בוכה. בכי מבלי לדעת על מה ולמה. כנראה על הכול. על מה שעבר עליי,על מה שעובר עליי ועל מה שהעתיד צופן בחובו. ואולי זה לא היה בכי בכלל אלא הפשרה . יחד עם הכפור והקרח שדבקו בי בחוץ,הופשר גם תוכי מן הפגעים שנשאתי אתי בפנים. ההמסה הזאת הפנימית והחיצונית גרמה לי הקלה וזיכוך. חשבתי: הלוואי שהבכי ישטוף אותי,שאימוג ואיעלם בחום שהציף אותי. ככה להתאדות ולהיעלם כאדים שעולים ומתפזרים. פרטי אותו מקרה חקוקים בי כמו כתובת צרובה על אנדרטה.

אני זוכר שחשתי  נגיעה בכתף. זה היה החייל הגרמני הקשיש. הוא אמר לי להוריד את שק הנייר ולייבש אותו ליד תנור הברזל שעמד באמצע הצריף. לאחר שעשיתי זאת הוא הצביע על הנעליים,גם אותם להוריד ואת הסמרטוטים שעטפו לי את הרגליים ולייבש אותם. עוד אלה מהבילים ליד התנור,הביא לי השומר תה חם ומתוק בספל פח. וכאשר שק המלט יבש הוא רמז לי לפשוט את הפיג'מה ספוגת המים ולהחליף אותה בשק המלט שיבש. מלבד הרמזים והמילים המעטות הענייניות שהוציא,הוא חסך בלשונו. מדי פעם הציץ החוצה,אולי כדי לבדוק אם אורבת איזו סכנה לי וגם לו.

כאשר הכול יבש,לרבות הנעליים שהעלו אדים כמו סיר רותח,הוא הוצא מן התרמיל פרוסת לחם לבנה,גדולה, מרוחה במשהו, הושיט אותה לי ורמז לי לאכול במקום. הייתי מעדיף לקחת אתי את המעדן הזה ולהתענג עליו,ללעוס,להעלות גירה ככל שניתן,אבל הבנתי שעלי לאכול את הפרוסה בתוך הצריף וכך עשיתי. החייל הזקן התבונן בי בשביעות רצון,כמטפל המתבונן בפציינט שחוזר לאיתנו. גמרתי ללעוס את הפרוסה,כשאני מצר על כל נגיסה שחסרה,על כל דקה שעוברת ומקרבת אותי לקץ שהותי במקלט החם. לבשתי את הפיג'מה ואת השק,נעלתי את הנעליים,לא לפני שהוא נתן לי חתיכת בד צמר לעטוף את רגליי. קדתי קידה בפני האיש. אמרתי לו "דָנקֶה פיל" ויצאתי.

לתדהמתי החייל הגרמני שהיה צמוד אלי בעבודה רק התבונן בי כאשר חזרתי ובכך הסתפק. שותפיי לעבודה אמרו לי שלא אתאמץ יתר על המידה והם איכשהו יחפו עליי. כשאתה בג'ונגל בולטת האנושיות שבעתיים. באותו ערב כאשר חזרתי לצריף הרהרתי ארוכות על אותה פרוסת לבן לבנה שכמוה לא באה אל פי זמן רב והרהרתי בדבר אותו חייל זקן המושיע שהציל אותי עוד בטרם נתן לי את הלחם והתה. וודאי יש לו נכד כמוני,והמלחמה הזאת ארורה גם לגביו.פתאום היה צדיק  אחד בסדום. גרמני שונה מן הגרמנים שהכרתי,החל בפולקסדויטשים  בזדונסקה וולה, עירי, וכלה במפלצות של האסירים,של תאי הגז והמשרפות,גרמני עם צלם אדם, כמוהו היו וודאי בודדים. אבל גם אותם עלי לזכור,כשם שיש לזכור את האחרים לדיראון עולם. אם אחיה,אם אצא מן התופת הזה. אם….אם.. ואולי המלאך בדמותו של  חייל גרמני זקן- לא היה אלא אליהו התשבי. הרי סופר לנו בילדותנו שאליהו מתחפש לכל מיני דמויות כדי להושיע את עמו. אם כך אולי גם אזכה לצאת מן התופת. הרהורי לב אלה היו קש להיאחז בו. עד אז אפילו זה לא היה. גדולתו של מעשה חסד שהוא מפיח בך תקווה,ועצמתה של תקווה שהיא מחזקת את גופך. באותו ערב לא יצאתי לבקש את פיסת הלחם ופחית התה. נפלתי על המיטה ,שדוד ונרדמתי.

 מתוך "גשר של נייר"-1995 משרד הביטחון- ההוצאה לאור . מהדורה דיגיטלית הוצאת ניב 2021

הקטע הבא במקור הוא מתוך הספר "גשר של נייר" .הנוסח באנגלית של הסיפור שמופיע להלן הוא מתוך ספרו של ההיסטוריון הבריטי יהודי ,סר מרטין גילברט ,"חסידיי אומות העולם."

THE RIGHTEOUS – DOUBLEDAY 2002

Among the hundreds of thousands of Jews in the slave labour camps that dotted every region of greater Germany in 1944 was Zwi Glazer( Gill)  a fifteen year old Jewish boy from the Polish town of Zdunska Wola. He was later to ser down his recollections of a moment in Ridelau, a slave labour camp in southern Germany when death seemed very near.-but when a German guard gave him the will to live .Day after day he and those with him marched to their place of work.

"The weather was stormy in the forest and whatever did not fall on us from heaven came from the treetops. My breath shortened, my head wobbled and I felt my toes turn numb .I could not move my fingers .I did not realize what had moved me or had pushed me .The trees the branches, the people around  and everything seemed to me as one mixture into which I was being whipped .Thus while I was carrying a tree trunk heavier than my body, or that was what I imagined ,my fingers lost all their sensitivity A mixture of snow and rain seeped into my cement sack that I wore over the "striped pajama" , my feet sank into the mud and I was moving like a sleepwalker and dragging myself and the tree trunk with an inhuman thrust .I collapsed.

I found myself in a wooden shack when I opened my eyes and wiped the snowflakes that were still glued to my lashes .I noticed in front of me an elderly guard the age of my grandfather .The snow on my face started to melt .I melted from inside as well .I held my guts from bursting .Then suddenly I could not hold anymore and my eyes were dripping like the clouds outside in what turned to be an outpouring that could not be stopped. My bones rattled like the trees in the storm. I cried. Unbelievable. I was not ashamed. I did not care what would happen to me and I surrendered myself to self pity, which I had not done for years….

The details of this event are carved in my life   like an inscription on a monument. I remember that I felt a touch on my shoulder. It was the elderly German guard. He told me to take off the paper sack and put it near the stove, which stood in the middle of the shack. After that he pointed to my shoes, to take them off as well and the rags that were wrapped around my feet, so that would dry. While these were steaming above the iron stove, the guard brought me hot and sweet tea in a tin mug.

Than when the paper sack was dry, he motioned me to take off my "stripped pajamas", which were still dripping and put on my sack. He was very scared in speaking. From time to time he looked out as if to ensure that he or I might be endangered. When everything was dry, including the shoes, which steamed like a boiling cattle, he took out of his haversack a slice of white bread, a big piece with some spread on it to me and motioned to eat it… I would have preferred to take away this delicacy and to indulge, chewing it slowly and licking my lips. But I realized that I had to eat it there and then, and so I did.

The guard was observing me with satisfaction, as a hospital attendant looks at a patient who has come out of a coma. I finished chewing the last piece, wishing it were the first bite and not the last, and that my temporary paradise would last a little longer. I dragged myself and dressed, stood up, bowed properly and said "vielen dank" and left.

To  my astonishment when I returned to work, the soldier who guarded us at work just looked upon me and said nothing. My co-prisoners told me that I was on the verge of death, and therefore I should move as little as possible, and that they would take over my working quota. When you are in a jungle ' humanity is sevenfold conspicuous.

On that evening when I returned to my block I pondered a long while on the piece of white bread which I did not taste a long time  and I was thinking  about the elderly guard who saved me even before he gave me the slice of bread and the hot sweet tea. He probably has a grandson my age and the war is a cursed thing for him as well .Suddenly it occurred   to me that there is a righteous man in Sodom. A German different from those that I got to know starting with the ethnic German in my home town, Zdunska Wola , to the monsters in the concentration camps, Gas chambers and crematoria– a German with a human image, a German with a human face.

אדם על ספסל.

וינייטה תל אביבית.

מי שעובר בסמטת לב מ"גינת צמח" אשר ברחוב חיסין ,במרכז תל אביב ,לשדרות בן ציון ,לא יכול שלא להיתקל באדם, שאם לא יורד גשם, אז במשך היום ועד ערבו, הוא יושב על ספסל. באחד הערבים כשעברתי, ובדקתי את הטמפרטורה – היא ירדה בשעות הערב -ל 9- מעלות. לא ירד גשם אך הקור צבט. הוא ישב על הספסל. לעתים הוא מעתיק את ספסלו, מעונו היומי , מסמטת לב לשדרות  בן ציון הסמוכות. הוא לא ישן על הספסל. הוא מופיע עם השמש ומלווה אותה בשקיעה ומעבר לה. הוא לבוש בקפידה. בדרך כלל שחור או אפור. לא צבעוני. החלוצה נקייה וכאילו תפורה עליו. אם קר הוא לובש מעיל קצר ,דק או מרופד במקצת. אם חם, הוא לובש חולצה עם שרוול ארוך.  הוא לובש בדרך כלל מכנסיי ג'ינס או מכנסיים הדוקים לרגליו. גם בחום הכבד ביותר לא ראיתי אותו לובש מכנס קצר. הוא מסורק למשעי ונעלי הבד נקיות. איני זוכר אותו נועל סנדלים ללא גרב. ובצד על הספסל התרמיל שאתו.תמיד אותו תרמיל. בצדו ,גם כן תמיד, איזו שקית פלסטיק מאיזה סוּפֶּר. תמיד מאותו סופר. לא מעבר לזה .עובר אורח מתמיד כמוני ימצא אותו לעתים משפיל את עיניו או עניו סגורות כשראשו מורם אל השמש אף שהיום מעונן.אפשר ועיניו פקוחות כאשר אין אדם בסביבה וכשמישהו עובר הוא עוצם את עיניו.עם זאת, יש והוא מפנה את מבטו אליך, מתבונן בך,מודד אותך. ואז אני מסיט מבט ולא יכול לשים לב מה צבע עיניו. והוא יושב שם שעות רבות. במקרה אחד   עשיתי את הדרך מסמטת לב לשדרות בן ציון פעמיים ,פעם לפני הצהרים ופעם אחרי הצהרים והוא  חובש את הספסל.לרוב אותו ספסל .בשנה האחרונה בטנו טפחה והשיער האפיר במקצת.

זה לא ה"הומלס", הטיפוסי, הזרוק ,המתנדנד ממנת יתר או סתם משרך דרכו .הוא מיוחד. והוא מדגיש את ייחודו. אין לי ספק שעובדי חברה וסעד בעיריית תל אביב מכירים אותו ומן הסתם הציעו מקלט ותמיכה אך העובדה שביתו ברוב הימים הוא הספסל בסמטת לב מלמדת שהוא דחה את המחווה. כאן הטירה שלו כאן הכס שלו. אני לא ראיתי מישהו ניגש אליו אבל היו כאלה שלא רק שוחחו אתו אלא הצליחו להביא לו אוכל חם. ואני יודע על כמה אנשים שלא רק הייתה להם גישה אליו אלא הוא גם הזדהה בפניהם. הוא לא בא אליהם. עולמם זר לו. הם באים אליו- אל עולמו שלו. אך גם זאת להצצה בלבד. אגב שמו ידוע, אך מחמת הסודיות שאופפת אותו אני נמנע מלציין אותו.

הנסיך.

האדם הוא נסיך.זה הסוד שדלף.צאצא לקטרינה הגדולה, השנייה ,ולא הראשונה שהייתה נשואה  לפיוטר הגדול, או כפי שהוא מוכר-פטר הגדול ,האיש שהביא את אירופה ומנהגיה לרוסיה ונחשב לאחר הרפורמאטורים הגדולים בהיסטוריה שלה. משנת 1672 ועד למותו של אחיו ,איוון ה-5 ,הוא חלק את שלטונו עם איוון שהוגדר כיצור חלש. עם מותו של האח, מלאה את תפקידו, והפעם בצורה נמרצת ופעילה- יקטרינה, או קתרינה הגדולה כפי שהיא מוכרת.

במהלך חייו קבע פיוטר שהריבון המכהן יבחר את יורשו ללא קשר לסדר ירושה אחיד. כאשר מת ב-1725, פיוטר לא הספיק לבחור את יורשו ועל כן החלה תקופה של משברי ירושה ממושכים שנמשכה עד לשלטונה של יקטרינה השנייה.

האיש שעל הספסל רואה עצמו,כאמור, צאצא של יקטרינה השנייה ,פרי אהבים שלה ושל סרגיי סאלטיקוב אחד המאהבים של יקטרינה שנולדה בשם סופיה אוגוסטה פרידריקה פון אנהלט צרבסט. היא לא נולדה ברוסיה אלא בעיר שטטין שבגרמניה כיום שצ'צי'ין בפולין.

מידע זה על  יקטרינה מקורו בוויקיפדיה. שכן, איש הקשר, לא מסר לי מאומה זולת שמדובר בנסיך, וזאת כדי לשמור על זכות הפרט של היושב על הספסל. מכיוון שהוא טוען לחלקו בשלשלת המלכותית , בדקתי את הפרטים על  הצארינה השנייה. לשני בני הזוג המלכותיים  היו מאהבים, ויקטרינה אף רמזה שבנה פאבל הוא בנו של אחד ממאהביה, כאמור, סרגיי סאלטיקוב, אם כי היה דומה לבעל ,פיוטר אף הוא.

ביולי 1762 , בזמן שפיוטר שהה בביקור בהולשטיין,בגרמניה, מקום הולדתו, השתלטה יקטרינה על כס המלוכה , בעזרת בני האצולה שתמכו בה ,ביניהם היה אחד  המאהבים שלה, והיו לה רבים, בשם  גריגורי אורלוב ואחד ממקורביה, ניקיטה פנין. פיוטר נאלץ לוותר על כתרו וב 17 ביולי 1762 נרצח על ידי אחיו הצעיר של גריגורי, אלכסיי אורלוב.

כל זאת למדתי כערך מוסף ,תוך כדי תהייה על שורשיו של האיש על הספסל. בדמיוני שלי הוספתי סוסים. אני חובב סוסים מאז נעוריי ולא מתקבל על הדעת ממלכה בלא סוסים.ומן הסתם, האדם על הספסל מדמיין לעצמו כמי שיושב על בימת ההצעדה כאשר למטה עוברים הפרשים הכבדים על נסיהם ושריוניהם ואחריהם בדהירה קלה רכובים ההוסארים בגלימות הצבעוניות כשאחת מרגליי סוסיהם הקדמיות מורמת מעט בכפיפה, סמל לכריעת ברך ככבוד לשליט על הבמה.

אשר לדם הכחול, שלו הוא טוען , בכך , הבנתי, שאין לו ספק. והוא כנראה מכיר את העובדה שרבים מצאצאי המלוכה באירופה לא זוכים לסגידה או למצער לתשומת הלב שלה הם ראויים.לכך אני יכול להוסיף שבימינו רבים מאוד נכנסים לקטגוריה הזאת.תשומת לב  אינה הֶלֶך במחוזותינו. ביליוני אנשים בודדים.

עולם אחר.

מערכת הכרה שלנו במציאות, לאמור ההוויה,בין אם זאת ילודת התודעה ובין אם להיפך , היא הורתה -העולם ,כפי שאנו תופסים אותו ולומדים אותו -הוא בהָכָּרָה,במוח. ואם זה ככה הרי  לאיש על הספסל ישנה הוויה משלו וכפועל יוצא עולם משלו.כל מה שהצופה כמוני מתבקש לעשות הוא להיעזר בתורת האֶקזיסטֶנציאָליזם, בעברית- קיוּמָנוּת. הכוונה היא לאדם, כאדם שחי,מרגיש ופועל. במרכז תורה זאת עומדות סוגיות כמו חופש הרצון,משמעות החיים והבדידות .הפילוסוף והסופר ז'אן פול סרטר מהוגי האקזיסטנציאליזם קבע שבמרכז הרעיון הוא הקיום למָהוּת. לאמור שהאדם הוא קודם כול קיים ורק אחר כך הוא זה  שנותן משמעות בחיים.ומי שבפועל מפרש משמעות ייחודית זאת- הוא האדם עצמו ולעצמו.

יתרה מזאת,הוגה הדעות, הפילוסוף, והפרופסור לנוירולוגיה ופסיכיאטריה,יהודי ניצול שואה, וויקטור פרקנל, הרי קבע כי משמעות אינה יכולה להינתן אלא להימצא.במילים אחרות האדם הוא, הוא ,שנותן משמעות לחיים .אלא  במקרה שלפנינו, המשמעות היא נחלתו שלו, ואין לאדם דריסת רגל אליו, אלא אם זה שטוען לכתר יאפשר לו.זאת החרות שהיא שלו ועליה הוא שומר.במוסגר,הנושא העסיק אותי באחד מספריי- " כמו פרש קווקזי", רומן שבו  הדמויות המרכזיות, אחד מהם הוא יעודי ואילו השנייה גורלית.כל אחד ואחת עם המשמעות המיוחדת.

היושב על הספסל הוא אדם שברא לו עולם משלו.בעולמו שלו, אפשר שיש אלוהים, שכן קאתרינה הייתה נוצרייה אדוקה. אלא שהנסיכות שלו קיימת בעולם שבו הצאר החדש פוטין לא שייך בכלל לרוסיה.בעולם הזה אוקראינה לא נלחמת על נפשה וקיומה. אין הברית האטלנטית שמאיימת,כביכול, על רוסיה.העולם לא מוצף בפליטים, לא של דאעש ולא של פוטין. אין קורונה.אין בעיות אנרגיה.אין סביבה מזוהמת. אין מזרח תיכון חדש ולא ישן ואין שטחים כבושים וחמאס וחזבאללה, ואין מחבלים ושָהידים.גם לא משמרות המהפכה וכוח אל קודס האיראניים. הוא  לא מכיר את ממשלת השינוי בישראל שבאה אחרי שלטון ממושך של ביבי נתניהו. הוא אפילו לא יודע על שלטונו של ביבי, לרבות תיקי האלפים שלו.הוא העולם. I am the world   על משקל השיר הידוע כמחווה לאפריקה   we are the world   של מייקל ג'קסון וליונל ריצ'י שהושר בשעתו על  ידי קבוצה של 45 כוכבי הזמר.

חתני יורם שאתו שוחחתי על אותו אדם על הספסל, הפנה אותי אל השיר שכתב ,הלחין וביצע, הזמר והמלחין  הידוע ,רמי פורטיס בשם: "איפה הסוסים" .אני מביא את השיר בשלמותו כפי שהוא מתפרסם ברבים.

על ספסל מתחת עץ ושקי אשפה
יש לו בית ויש לו ממלכה
חי בעגלה של סופרמרקט מלאה סודות
כמו שלט מהבהב של תקוות אבודות
אמרו שהוא היה מלך של ארץ רחוקה
אמרו שאישתו ברחה
אמרו שהוא היה עשיר אך נשאר ללא פרוטה
איש ההוקוס פוקוס המופלא

?איפה הסוסים

מהבהב לרגע כמו כוכב ובוער עד שנטרף
מדבר עם השמיים ולוחש תפילה
הוא בשידור ישיר עם הלא נודע
אמרו שהוא היה מלך של ארץ רחוקה
אמרו שהוא היה עשיר אך נשאר ללא פרוטה
אמרו שזה מקרה אישה
איש ההוקוס פוקוס המופלא

איפה הסוסים.

אכן ,כאילו רמי פורטיס נתקל באיש מסוגו של האדם על הספסל אך  זה לא יושב מתחת לפחי אשפה ולא עושה הוקוס פוקוס.הוא יושב על ספסל רם ונישא, כאשר כול אנשי המלך ברחו ,וגם סוסיהם, והוא נשאר לבד- בעולם שלו .ומי אנו שנאמר לו איזה עולם טוב יותר.