אנו עדיין חברה שבטית,וטוב שכך.

מצוקה היא האֵם של האחווה,  האמפתיה והסולידריות. היא  באה לנו ,לצערנו, לעתים בצורה טבעית ולפעמים -למגינת לבנו- היא נכפית עלינו כאמצעי לאותה הזדהות. מלחמה היא האמצעי האולטימטיבי לאותה סולידריות כאשר העורף מתגייס אף הוא בדרכו שלו למען הניצחון. אסונות טבע גם להם יש השפעה מלכדת כמו גם אסונות טכנולוגיה. זכור לי כי בעת היותי כתב רשות השידור בארה"ב בעת שארעה העלטה הגדולה בחוף המזרחי בשנת 1965 כאשר קרוב לארבעים מיליון אנשים היו נתונים בחשכה. דרגת ההיחלצות של התושבים  בעיר ניו יורק המנוכרת הייתה ללא תקדים. סיימתי את הכתבה במשפט:"ניו יורק הייתה זקוקה לחושך כדי שאנשים יראו אחד את השני".

פרדיגמה זאת הייתה תקפה מקדמת דנה, כאשר החיים היו בנויים סביב השבט והם תקפים היום בחברה שלפי כול הפרמטרים יש בה ניכור.

אמת המידה החברתית שהפכה בודדים לקהילה, היו הצרכים הבסיסיים אך האמצעי היה התקשורת החל ברמה החיונית , בזאת הקדומה ביותר, וכלה בתקשורת ההמונים- ההמונית בימינו. עם זאת, אחד הפרדוקסים בימינו הוא שככל שאמצעי המדיה השתכללו, ומגיעים לכול מקום בכדור הארץ- ככה המדיה מגלמת  יותר ניכור ברמה של הפרט. לאמור אותם "מוקדי מדיה" של  העבר מאוימים מצד אחד על ידי הגלובליזציה של המדיום ומצד שני על ידי ביזור קיצוני שלהם עד לדרגת היחיד .התפתחות זאת ,נראית  אצל חלק מחוקרי החברה כגורם שיש בו משום חתירה תחת יסודות שיתוף מערכת הערכים הדמוקרטית. אחרים דווקא מקדמים בברכה התפתחות זאת ורואים בה את הניצחון של התפיסה הפלורליסטית על השליטה הריכוזית. אני נוטה להזדהות עם הראשונה,לנוכח המציאות בימינו, הפוליטית, החברתית והכלכלית ובעיקר התקשורתית.

בשעתו לצורך כתיבת מסה לכתב העת "כיוונים חדשים" דובבתי את פרופסור אליהוא כ"ץ, ממדעני החברה והמדיה הידועים בארץ ובעולם ,לגבי תופעה חדשה זאת . לדעתו -הטלוויזיה העבירה את הפוליטיקה מן הרחוב אל הבית. אמנם אמצעי המדיה החדשים  מדמיינים  שהתנועה היא מן הרחוב, שכן  מדובר במעין תנועה חברתית ספונטנית  כמו המחָאות והעצומות ברשתות החברתיות. אלא שהרישות החברתי הוא בעצם  הארכה של ה"עצמי" – הפרט,כמו ה"פייסבוק" בשעה שהטלוויזיה של פעם קשרה את הפרט לזירה הרחבה יותר ,לקהילה ולעולם, החופשי בעיקר שהיה פתוח. כץ ראה את הפרדוקס בהתפתחות הזאת שכן  ההעברה של הפוליטיקה לבית,הפכה את האזרח חסר כוח והוא בחזקת משקיף יותר מאשר שותף. אני שותף  ,כאמור, להשקפה הזאת,שאמצעי המדיה החדשים הם  בבחינת "כמו " -בהשפעתה הציבורית , או "כאילו" – ביטוי הרווח עכשיו בקרב הדור הצעיר בסמיכות לכול פועָל או שם עצם. גם החדשות שהוא צופה בהן מתפרשות בצורה שונה, שכן הן גם מוגשות בצורה שונה. הן לא נייחות. הן ניידות כמו  אמצעי המדיה עצמם. אלה באים עם הרוח ונעלמים עם הרוח. אבל יש מי שמפיק מכך רווחים אדירים.

תימוכין להערכה זאת  מצאתי בספרה של אסטרה טיילור The People's platform  (הצאת מקמילן- metropolitan books 2014 ).בספרה טוענת Astra Taylor    בין היתר כי "מה שראינו עד כה  במדיה החדשה זאת לא מהפכה אלא סידור מחדש…….קומץ טייקונים כמו ,אמזון,אפל,גוגל ופייסבוק נשארו שומרי החומה התקשורתית  דיגיטאלית. המנהגים הגרועים ביותר של  אופנת המדיה  הישנה- להפעיל לחץ,לתור אחרי סלבריטאים, להיות מהירים וסנסציוניים חדרו לאתרים החדשים אשר תכליתם העיקרי הוא לתפוס את העין ולמלא את הכיס של אבירי המדיה של ימינו .ערך היצירתיות ירד וערך הפרסומת עלה…….ה"און ליין בדיוק כמו ה-אוף ליין( (המדיה הישנה. צ.ג) בכול הקשור לתשומת לב ולהשפעה -חלים בסופו שלדבר על אלה שיש להם את שניהם". ככה טיילור.לכך יש להוסיף חדירה עמוקה אל ד' האמות של הפרט, ושימוש בה לרע.

facebook logo - עותק

דוגמה טרייה ניתן לראות בגילוי בראשית השבוע שלפיו "פייסבוק" היה מודע לשימוש בשמות של 50 מיליון אמריקאים כיעד לפרסומת פוליטית  למטרת מניפולציה של הבוחרים בבחירות לנשיאות ארצות  הברית.וזאת רק ההתחלה לחשיפת פרצופם של אמצעי המדיה המקוונת.היא קשורה לטענה שהרוסים התערבו בבחירות לנשיאות ארה"ב.

מדורת השבט.

פעם, כפי שציינתי זאת בשעתו, עם הקמתה של הטלוויזיה בישראל, בסוף שנות ה-60  מגזין החדשות היומי "מבט לחדשות" הייתה ,"מדורת השבט". צפו בה  בין 70-87% מכלל צופי הטלוויזיה. אחר כך עם הופעת הטלוויזיה המסחרית, סה"כ הצפייה בחדשות של כול הערוצים, הציבורי והמסחריים, הגיע בקושי ל-60% ועם הפיצול החדש הוא נפל בצורה חדה, כשלתאגיד צופים חלק זעיר מכלל הצופים והצפייה בשאר הערוצים, קשת, רשת, ערוץ 10 –  סובלת מירידיה מתמשכת.

פלמ"חניקים סביב מדורה ברמת השרון 1944

אפשר מאוד כי הנטייה ההולכת וגוברת במערב לחזור מן העולם הגדול אל הלאום, היא בין השאר תגובה לגלובליזציה הקיצונית שבה הקהילות מאבדות מהייחודיות שלהם.פעם אמרו שאם "אמריקה מתעטשת העולם הולך למיטה", הפעם זה יכול להיות יוון,ספרד, אוקראינה ובוודאי סין. תופעת ההתכנסות פנימה היא לכן לא רק  כראקציה לגל הפליטים שזורם אליהם. מכאן שמה שקורה עכשיו בראשית המאה   ה- 21  ומה שנוגע לישראל, זה לא מרשם לפלטפורמה נורמטיבית חברתית ופוליטית. בלי הבסיס החברתי המשותף הזה אמנם אין חשש לאנרכיה, אלא להפך, לניצול המצב על ידי השלטון, כול שלטון, אשר בידו ליצור מצבים כדי לגייס  את המדיה, קוניונקטוראלית, לצרכיו שלו.

באותה מסה שהתפרסם לפני שנתיים בקרוב, ציינתי בסיכומו  כי "העובדה שראש הממשלה נטל על עצמו גם את חיק התקשורת, היא אור צהוב למשטר הדמוקרטי".עם זאת ב"הפוך על הפוך" ושוב באופן פרדוקסלי יש הזדהות של "הפאמילה"  עם המנהיג הנרדף, שאותה לא מאירים  הזרקורים של המדיה, אלא היא נמצאת בצלה ושם היא פועלת בהצלחה.

עם כול זאת גם בימינו וגם במחוזותינו ישנם עדיין גילויים של הסולידריות השבטית, בצורה של גורמים התנדבותיים רבים , קבוצות מעקב, וגם במישור של הפרט והנכונות שלו לבוא לעזרת הנזקק. בקרב הקהילה החרדית והדתית, הסולידריות תמיד הייתה חזקה. אני מתייחס לציבור היהודי בכלל , בכול מקום ובעיקר במדינה היהודית. אנו עדיין יושבים ביחד בליל סדר משפחתי או קהילתי, עדיין אפשר לראות הזדהות ועזרה לאלה שנמצאים במצוקה, עדיין אין מגיפים את התריסים( כמו בארה"ב- מחשש ל"מעורבות משפטית") לשמע זעקות עזרה, עדיין יש אנשים שיתנדבו לסייע לבעל רכב שמכוניתו נתקלה בדרך , עדיין קיימת האכפתיות. מכאן שבהיבט זה -התובנה של מדינה  יהודית דמוקרטית ,ההיבט של יהודית הוא חשוב. זה הדמוקרטי טעון שיפור. מכול מקום,ברמה הזאת, הרמה האישית, עדיין השבטיות והקוהסיביות  קיימות. לוּ יהי גם במישור הציבורי.

.

 

 

על נואמים גדולים,דמגוגים ודברנים.

נאומו של ראש הממשלה בפני השדולה הישראלית בוושינגטון-אייפק,  היה נאום טוב….לפני עשר שנים.

ראש הממשלה ביבי נתניהו אוהב להופיע בפני השדולה הישראלית בארה "ב- אייפק. שם הוא זוכה למחיאות כפיים כמעט אחרי כול משפט. שם הוא בבית, בקרב קהל  שבוי. במידה רבה ביבי הוא  מה שנקרא cheer leader  -מונח אמריקאי לגבי המעודדים את הקהל לפני שהספורטאים נכנסים לזירה. הנאום  בפני השדולה היהודית היה בעצם משוכתב. אותם משפטים, אותה אינטונציה והדגשים, אותם פסקי זמן למחיאות כפיים, נטול חדשנות ובעיקר נטול השראה. הדבר היחיד שניתן לומר על ראש הממשלה במעמד זה הוא שחרף הרוחות הרעות שרודפות אותו בבית ההופעה  שלו הייתה כסדרה. משל לשחקן שטרוד מחמת  מצב אומלל במשפחתו, ובהופעתו לא ניכר שמץ ממה שעובר עליו. אולי גם אלמנט זה מזכה אותו בהדרן. אבל באייפק שלושים וששה אלף  כפיים הם תמיד בהיכון וצריך למלא את החסר לפי האות  של הנואם.

בסיקור כישוריו של ביבי נתניהו מזכירים לעתים את היותו נואם גדול. באחרונה באחד המדורים בעיתון :"הארץ" אף דובבו מומחית להיבט של תנועות הנואם. זאת  בשעה שראש הממשלה הגיב על הודעת המשטרה להמליץ על  הגשת אישום בפרשיות שונות שנוגעות לו, תנועות שאמורות לשקף,נוחות או העדרה,מתח או רגיעה  וכיוצא באלה השתקפויות של מצב הרוח .לעניות דעתי נתניהו אכן נואם מעולה ששפתו ,בעברית ובאנגלית ,רהוטה ומשובחת. אבל הוא לא נואם גדול ששמו ייכנס להיכל של נואמים גדולים בהיסטוריה. מכאן שדימוי לעתים של "נאום צרצ'יליאני" בהתייחסות לביבי, הוא רחוק מלהיות מדויק. שכן, במקרה של צר'ציל לא רק יכולתו הרטורית  עמדה לו אלא גם הנסיבות והאישיות שלו.

גרי אולדמן השחקן שגילם את מנהיג בריטניה  בסרט  "שעה אפלה" שמוקרן בימים אלה, ואשר במרכזו עומד מנהיג בריטניה ווינסטון צ'רצ'יל  בעת מלחמת העולם השנייה- בדין זכה באוסקר של השחקן הטוב ביותר השנה. שכן להיכנס לעורו של אותו "בולדוג" ששאג בתקופה הקריטית ביותר לבריטניה ולעולם החופשי בכלל ,נאבק לא רק  בגרמניה הנאצית אלא גם בעמיתיו השמרנים בממשלה. מדובר בנוויל צ'מברליין שלמעשה הודח מראשות הממשלה, ואדווארד לינדלי ווד, הרוזן מהאלפיקס ,שביקשו לנהל מו"מ עם הנאצים לסיום המלחמה.זה היה נאום שברקע שלו  מבצע ההצלה, מן הגדולים ביותר במלחמת העולם השנייה- "מבצע דנקרק".הנאום של צ'רצ'יל כמו רבים מנאומיו המפורסמים במהלך המלחמה לא רק נטעו ביטחון והשראה לכוחות הלוחמים ולציבור בבריטניה, ולאותם המאזינים לבי בי סי ברחבי העולם, אלא תמיד היה מגובה במעשים שהוכיחו עצמם.

ברקע הנאום "מבצע דינאמו, או "פינוי דנקרק" .בשל כשלון האסטרטגיה הצרפתית, כולל נפילת קו מז'ינו  ,מצא עצמו חיל המשלוח  הבריטי נצור על גדות תעלת למאנש/. הוא היה מנותק מחלקם הגדול של הכוחות הצרפתים, כאשר אין בכוחו להכריע את המערכה, שבשלב זה כבר נטתה לטובת הגרמנים באופן ברור. עיקר הכוח של בעלות הברית היה נצור על חופי דנקרק. למזלם של הבריטים, הגרמנים השעו את המתקפה הקרקעית, תקפו בעיקר מן האוויר ונמנעו מלחסל את שארית הכוח הבריטי והצרפתי. לורד גורט שעמד בראש חיל המשלוח  הורה על מבצע של פינוי מהיר, בכל כלי שיט שעמד לרשות בעלות הברית, בעיקר של אנגליה . הכוחות רוכזו ליד עיר הנמל דנקרק שבצפון צרפת, כאשר חלק מהם מעכב את האויב בלחימה לזמן של שבוע עד לפינוי הכוחות הבריטיים ומאפשר שרוב חיל המשלוח, וכן חיילים ואזרחים צרפתים, יפונו אל בריטניה. במהלך המבצע,  פונו קרוב לשלוש מאות וארבעים אלף חיילים.  במשט האדיר הזה להובלת החיילים שימשו יותר מ-900 ספינות: ספינות סוחר, ספינות דיג, יאכטות וספינות הצלה ואף סירות הכיבוי של התמזה. 235 ספינות טבעו במהלך המבצע. נחישותם של גורט וצ'רצ'יל, בצירוף הקרבתם של הטייסים והמלחים הבריטים, ובניגוד לתבוסתנות הגנרלים הצרפתים, אפשרה את פינוי חיל המשלוח הבריטי מצרפת, ולמעשה את המשך המלחמה עד לניצחון כעבור ארבע שנים.

צ'רצ'יל. תמונה:michlol.co.il

צ'רצ'יל דיווח לפרלמנט על הפינוי של חיל המשלוח מדנקרק, תוך הדגשת האומץ שהפגין הצבא הבריטי מול אויב מר ועדיף ומעשי הגבורה של  המחלצים, שחלקם נפל במערכה . הוא העלה  על נס את תפקודו של חיל האוויר המלכותי. והוא הבטיח את המשך המערכה עד למיגור הנאצים את הקטע הידוע של הנאום אביא במקור ואחר כך בתרגום חופשי.

We shall fight on the beaches, we shall fight on the landing grounds, we shall fight in the fields and in the streets, we shall fight in the hills; we shall never surrender, and even if, which I do not for a moment believe, this island or a large part of it were subjugated and starving, then our Empire beyond the seas, armed and guarded by the British fleet, would carry on the struggle, until, in God's good time, the New World, with all its power and might, steps forth to the rescue and the liberation of the old.

אנו נילחם על החופים, אנו נלחם באזורי הנחיתה, אנו נלחם בשדות,ברחובות ובגבעות. אנו  לעולם לא ניכנע.אבל  אפילו, ואני לא מאמין בכך, אפילו אם  חלילה האי הזה או חלקים ממנו ישועבדו ויורעבו,כי אז האימפריה שלנו מעבר לימים ,חמושה ומוגנת על ידי הצי הבריטי, תמשיך במאבק ובבוא העת בעזרת האל, העולם החדש, בכול כוחו ועוצמתו ייחלץ  לעזרה ולשחרור העולם הישן.

הנאום התקבל בתשואות רמות בבית הנבחרים ובמחיאות כפיים של מיליוני המאזינים לנאום בשידורי ה-בי בי סי.בעקבות הנאום נשמע  הלורד הליפאקס מתבטא : "צ'רצ'יל גייס את השפה ושלח אותה לחזית". אינני חושב שיכול להיות תאור קולע יותר ומבריק יותר להגדרת נאומו של צ'רצ'יל שבאה  מיריב וותיק. אכן ווינסטון צ'רצ'יל היה אחד הנואמים הגדולים בהיסטוריה האנושית והגדול בהם במאה ה-20. הוא תמיד היה נואם גדול, אך כאמור, הנסיבות המיוחדות מאוד שבהם הייתה נתונה בריטניה והעולם כולו, היה חלק בלתי נפרד מן הנשק המיוחד הזה.

נואמים גדולים.

בעת לימודיי לתואר מ.א ב"ניו יורק יוניברסיטי", אחד החוגים עסק ב"תקשורת המונים"-Mass Communication , שתעמולה, או מה שנקרא אצלנו "הסברה" היא חלק חשוב בשכנוע המוני

Mass Persuasion .  תורת הנאום Public speaking היא חשובה לא פחות.וככה נחשפנו בין השאר לנאומיו הגדולים של ווינסטון צ'רצ'יל.באחד השיעורים חיכתה לי הפתעה גדולה. פרופסור ג'ורג' גורדון, מרצה יליד אוסטרליה, השמיע לנו את אחד הנאומים של שגריר ישראל באו"ם, והשגריר בוושינגטון, אבא אבן ,שבעת הזאת היה בן 34 , כאחד הנואמים הגדולים במאה ה-20 . ואכן אבא אבן היה נואם גדול בכול פרמטר ובמישור הבינלאומי – גם בכושר רטורי,בזיכרון פנומנאלי ,ובאמירות כנף שחלקן קנו להם אחיזה בזירה המדינית וגם בפולקלור.הוא היה פופולארי יותר בעולם מאשר בבית, כשהוא  הקפיד על השפה העברית ועל היגוייה הנכון שעורר לעתים קצת  לעג.וכאן עמדו לו ה"פנינים" שלו.לגבי היהודים: "היהודים לא מאמינים בנסים- הם סומכים עליהם". לגבי הפלשתינאים :"הם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות" .על קונצנזוס:"קונצנזוס משמעו שכולם מסכימים להגיד ביחד מה שאף אחד לא מאמין בו בנפרד."על מדיניות :"מדינות נוהגות בתבונה רק לאחר שניסו את כל האפשרויות האחרות."

במעין סיור בכתובים ובמדיום המקוון, ניסיתי להשוות בין המעריכים השונים ולמצוא את גדולי הנואמים אשר נכללו בכול רשימה ודרוג, כרגיל מאחד עד עשר .ככה למשל  סוקרטס, שחי במאה ה-5 לפנה"ס, ונחשב לאבי הפילוסופיה  המערבית, נכלל כמעט בכול דרוג של נואם גדול.הוא הצטיין בנאומיו ,גם בפני העם שהתאסף בשוק האתונאי- האגורה, והתפרסם בעיקר בנאום ההגנה בפני בית המשפט שדן אותו למוות. לצערי לא מצאתי אזכור של אותה  תקופה של יווני גדול אחר- פריקלס.ביוונית, מילולית: "עטור תהילה". פריקלס  היה מדיניאי,רטוריקן  גדול  ומצביא בולט בתקופה בה הגיעה אתונה לשיא כוחה . בתקופה הרומית גדול הנואמים היה ציצרו, או לפי המבטא הרומי-קיקרו, מרכוס טוליוס קיקרו . הוא  נחשב לנואם גדול, מדינאי, סופר ופילוסוף ברפובליקה הרומית המאוחרת, במאה הראשונה לפנה"ס. הוא הוכתר כאלוף  הפרוזה בשפה הלטינית. אשר לאבותינו, איש מהם לא נחשב לנואם גדול, והמנהיג הגדול של העם היהודי ,משה- היה כבד פה.גדולי הנביאים לא היו כבדי פה. אדרבא ,אבל  הם לא מוזכרים כנואמים גדולים. דוד המלך מוזכר כמשורר ושלמה  בנו כממשיל משלים.

לצערי משום מה לא מצאתי התייחסויות לנואמים גדולים בימי הביניים ובתקופת הרנסאנס  תקופה שהייתה משופעת בהוגים, בהיסטוריונים ובפילוסופים גדולים, בניהם יהודים רבים. אבל, כאמור ציון של כושר רטורי יוצא דופן לא מצאתי. זה לא אומר שלא היו.

בתקופה החדשה הוזכרו אברהם לינקון,נשיא ארה"ב בתקופת מלחמת האזרחים ושחרור עבדים באמריקה. במאה ה-19 הייתי מוסיף את המדינאי הבריטי  בנג'מין ד'יזראלי, ממוצא יהודי,שהיה לדעתי נואם טוב אבל נודע יותר כסופר ומדינאי בריטי גדול.  המנהיג ההודי יליד דרום אפריקה מהטמה גאנדי נחשב לנואם גדול . אדולף היטלר מנהיג גרמניה הנאצית שכבש בנאומיו את עמו והרגיז את העולם .פרנלקין דלאנו רוזוולט נשיא ארה"ב בתקופת המשבר הכלכלי הגדול , בשנות ה-30 ובמלחמת העולם השנייה. אחת האמירות שלו, שעליה חזר מי שהיה גם הוא נשיא, ג'ון קנדי, בנאום ההכתרה שלו הייתה :" אל לנו לפחד אלא מהפחד עצמו".מנהיג השחורים הגדול  בארה"ב מרטין לוטר קינג, שבאחד מנאומיו הגדולים הכריז "יש לי חלום". יש שמזכירים גם את מנהיג השחורים בדרום אפריקה נלסון מנדלה, את הנשיא האמריקאי, שחקן הקולנוע בעבר, רונלד רייגן, וראשת ממשלת  בריטניה "גברת הברזל" מרגרט טאטשר.

אצלנו בעת החדשה.

אין כול ספק  שהמוניטין שיצאו לאבא אבן, יליד דרום אפריקה, באו לו בעיקר בשל השפה האנגלית המושלמת שבה הוא נודע בנאומיו הגדולים, אף שהוא ידע על בוריין עוד כמה וכמה שפות. אבל שנינות וחכמה היו חלק מהם. בעברית הצרופה שלו, הוא היה פחות ידוע. אבל האם אבא אבן היה מסוגל לעורר המונים כפי שעשה  זאת צ'רצ'יל, אני בספק גדול. זה לא מפחית כהוא זה את מעלותיו כנואם גדול.

ברמה הלאומית היו במאה ה-20 כמה נואמים טובים בין השלישייה הלאומית מוזכרים זאב ז'בוטינסקי, מנחם בגין ובנימין נתניהו. בקנה מידה בינלאומי רק זאב ז'בוטיסקי  ראוי, לטעמי, לתואר זה. מנחם בגין היה נואם חוצות ופולמוסן מעולה .אגב בגין וציצרו. באחד מנאומיו בכנסת בגין הזכיר את ציצרו. על כך העיר לו יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק :" צריך לומר קיקרו" ובגין ירה מיד:" תודה אדון שפרינקק".  ביבי נתניה נחשב לנואם מעולה , לא דגול כמו אבן .מי שהיו נואמים מעולים וגם הם ברמה הלאומית היו  ברל קצנלסון, אחד המנהיגים הגדולים של היישוב ומייסד הסתדרות העובדים,הוגה ועיתונאי. פינחס לבון, מזכ"ל הסתדרות בעשור הראשון של המדינה,לימים שר הביטחון בתקופת "עסק הביש" הידוע שהביא להדחתו ,ויצחק בן אהרון, גם כן מזכ"ל ההסתדרות.אליהם אפשר להוסיף את יעקב חזן ממייסדי "השומר הצעיר" ומפ"ם- מפלגת הפועלים המאוחדת.בן גוריון היה נואם גרוע. גולדה מאיר הייתה טובה "בשיחות ליד האח" ולא  בנאומים פומביים. זאת הסיבה שבטלוויזיה היא התקבלה טוב יותר מאשר בגין. רבין היה נואם גרוע.

bibi hayin hashvyitAbbaEban1951

ביבי נתניהו ואבא אבן.

וזה מביא אותנו חזרה לביבי נתניהו. ביבי בעת היותו שגריר ישראל באו"ם, כמו אבא אבן, הצטיין באנגלית הרהוטה שלו אף שלא עשירה כזו של אבן, שלפעמים הייתה לו לרועץ ודווקא נתניהו דיבר בשפת האמריקאים. נתניהו היה  ללא ספק במיטבו כמנהיג האופוזיציה. אני לא מתייחס לכושר ההסתה שלו ולדמגוגיה שלו, שגם בגין הצטיין בה, אלא לתורת הנאום. הוא ידע להצליף בממשלה בנשק אורטורי מעולה ומדויק להפליא. הוא היה נואם בחסד. זה היה בעבר. כיום הוא עדיין נואם טוב, אבל רחוק מלהיות גדול. שימוש בפעלולים, כמו רישומי פצצה אטומית איראנית  בעצרת האו"ם האחרונה או בפיסת מל"ט בוועידה לביטחון האחרונה, לא רק שלא הטיבו עימו אלא גרעו מהופעתו. בניגוד לנואמים במערב שמשתמשים לעתים בטלפרומפטר כפול מימין ומשמאל ויכולים בכך לדבר להשיר מבט, נתניה משתמש בדפי נייר שבכול אחד מהם רשומים כמה משפטים בפונטים גדולים. גם זאת שגרה משעממת. מה שקורה לביבי הוא חזרה על עצמו ועל ססמאות חלולות שמדברות אך ורק אל קהל שבוי .אולי כאן טמון חלק חשוב שפוגם בהופעתו  כנואם גדול. באחרונה כול נאומיו לאומה , ללא יוצא מן הכלל, מכוונים לקהל שלו, ליתר דיוק  אל חוגים מסוימים במפלגתו, ואליהם המסר הוא פשטני מאוד, אבל האמצעי הוא המדיה, תמיד המדיה . והפרדוקס הוא שמי שעדיין מנסה להחזיק אותו על פני המים כמדבר השכם והערב- זאת התקשורת- שנואת נפשו.

תקומה

הדור הצעיר היום לא נופל מדור תש"ח- רק תנו לו אתגר.

לא יכול להיות אירוע הולם יותר מאשר במלאת העשור להקמת העמותה "עופות החול" ושבע שנים לאחר רישומה כחוק  היא זוכה לתהודה בקרב הדור הצעיר. זאת עשינו ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה באירוע של מתן פרסים ותעודת הוקרה  בבית הספר בליך ברמת גן. הצעירים תלמידי י"א, י"ב  הכינו חיבורים  שיסודם בתקומה של ניצולי השואה. נושא  אחד היה משמעות הזיכרון בכול הקשור במעשים לא רק במישור הבינלאומי אלא גם במישור הלאומי. והנושא השני היה מעשיהם של ניצולי השואה בהקמת המדינה ובביסוסה. ככה ראו זאת מי שהגו את הרעיון בשעתו,לאמור "עתיד הזיכרון" ובשורת התקומה.

post two project-yad-vashem-accord

 

בתמונה מימין: נוח פלוג יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה. במרכז משה זנבר, בעבר יו:ר המרכז.זכרם לברכה. לידו ראול טייטלבאום וצבי גיל.

post four peled meting 1post two haidu concert micha raul zvi

מימין לילי הבר,משה זנבר,צבי גיל והשר יוסי פלד.עם ראול טייטלבאום ומיכה שגריר 

מייסדי העמותה היו משה זנבר זכרו לברכה, מי שהיה בין היתר נגיד בנק ישראל, ראול טייטלבאום, חוקר היסטורי ועיתונאי, מיכה שגריר, זכרו לרכה, אולי גדול המפיקים של סרטי התעודה בארץ ואנוכי. מכיוון שתכלית העמותה הייתה לתעד את מעשיהם של שרידי השואה במדיום החזותי, היה ברור לנו שלפנינו לא רק אתגר גדול אלא גם מאמצים עילאיים לגיוס כספים. שני גורמים היו בעוכרינו. הפקות במדיום החזותי- סרט- עולות הרבה כסף. שניים. מכיוון שעצם הנושא עסק בתקומה,לאמור במעשים שיש בהם משום בשורת חיים,זקיפת קומה  ולא באומללות, הנטייה של אנשים היא לקמץ את היד ולא לפתוח אותה וגם לא את הכיס.

ובכול זאת לאחר דרך מלאה מהמורות ולעתים בעור שינינו הפקנו חמישה סרטי תעודה. הסרט הראשון נקרא "עופות החול" שבו הבאנו שבעה ניצולי שואה שתרמו למדינה בתחומים שונים, כמו כלכלה,ביטחון,אמנות, מוזיקה,רפואה, ספורט ביניהם חתני פרס ישראל. הסרט השני התמקד בניצול שואה אחד, ששרד כילד בצרפת הכבושה והפך בארץ לבמאי תאטרון וסרטים ידוע וגם כפסל. הסרט אחריו עסק בניצול יליד הונגריה שבנעוריו עסק בחקר המוזיקה הצוענית ובארץ נמנה עם אחד מן המלחינים הבולטים בני זמננו. בשעה שהסרט הראשון ייצג איזה "קולקטיב" זוטא, השניים שבאו אחריו עסקו ביחידים, שכול אחד מהם תרם תרומה חשובה מאוד בתחום שלו. סרט התעודה הרביעי היה שונה לחלוטין באופיו, שכן הוא עסק בקבוצה גדולה של ניצולים. מצד אחד פרטיזנים יהודיים אשר סייעו בארגון המבצע ומצד שני אלפי ניצולים שהשתתפו בו. מדובר ב"מבצע הבריחה", אחד המבצעים המסוכנים ומסמרי שער אשר היזמה והביצוע היו  של ניצולי שואה. מדובר במסע של אלף קילומטרים דרך מזרח אירופה, הריה, נהרותיה, יערותיה, דרך האלפים ועד לחופי איטליה, בשלהי מלחמת עולם השנייה. מטבע הדברים שהחומר החזותי המקורי היה דל מאוד והוא שולב בסרט. מי שהשתתף בסרט היו עשרה תיכוניסטים, בנות ובנים,דתיים וחילוניים,יהודים וערבייה נוצרית, מכול רובדי החברה,מן הכרכים ועד לעיירות פיתוח. הסרט האחרון עסק במשמעות של המסע. מצד אחד מה הוא נתן לצעירים לא רק בהקשר ההיסטורי אלא במשמעות העכשווית. כמו היחס בין יהודים לצעירה הנוצרייה שהשתתפה במסע , בין צעיר חילוני לבין צעיר דתי או בין צעיר מבית מסודר לבין צעיר מבית רעוע. כול זאת תוך השתקפות בעיני מבוגרים ניצולי שואה, ביניהם אחד שנטל חלק במבצע הזה.

כאמור לעמותה הזאת שעסקה בעיקר בתקומה, כלומר בפן של שיקום הניצולים וחלקם הפעיל במלחמת העצמאות ובכול מערכות ישראל כמו גם בכול תחומי החיים שלנו, לכך לא היה תומך. לא נדיב פרטי ולא מוסד ציבורי. זה נכון, שמצוקה , כמו מצב ניצולי שואה לעת זקנה שמשוועים לעזרה- מדבר יותר אל הציבור. אבל התקומה הייתה ראויה גם ראויה גם לתמיכה ממסדית, גם לתמיכה ציבורית ובעיקר מצד הדור השני של ניצולי השואה שהצליחו מאוד בתחום שלהם. אבל זה מה יש. נכון יותר מה היה או לא היה.

הרעיון לסגור את השובך.

 במציאות  הזאת כאשר מצד אחד אין תמיכה ואין תרומות ומאידך יש הוצאות בסיסיות כמו של רואה חשבון, יועץ משפטי וכיו"ב צרכים מנהליים, סיכמנו יושבת ראש העמותה, לילי הבר, ואני שצריך לתת את הדעת על נעילת השובך. אבל זאת נעשה באיזה מעשה שיש בו משום חידוש. לא הפקות,שבשבילם לא היה לנו כסף, אלא להפך מן המעט שנותר- מענקים סמליים ולדור הצעיר.

האירועים  לציון  יום הזיכרון הבינלאומי לשואה  בארץ נערכו לא ב- 27 בינואר, כמקובל, בשל ערב שבת אלא ביום א', ה- 29  לינואר. עמותת "עופות החול" החליטה לציין את האירוע בבית ספר "בליך" ברמת גן. זאת בשל ניסיון קודם שהיה לי במפגש בין תלמידי י"א וי"ב לאחר שובם מביקור בפולין, במסגרת "מצעד החיים". קשר זה נעשה בעוד מועד על ידי המחנכת רונית הָרדי, השכנה שלי בתל אביב.

"בית הספר "בליך" מוכר בישראל בעיקר בזכות סימולציית הבחירות של התלמידים לפני הבחירות לממשלה ובזכות הצלחות נבחרות הכדורסל של הבנים והבנות בליגות העל של בתי הספר התיכוניים. יחד עם זאת , בקהילה החינוכית, והציבור המקומי, הוא ידוע כאחד מבתי הספר הערכיים בארץ, שמצטיין בפרויקטים לאומיים שונים בתחומי החברה, התרבות האמנות ויחסי אנוש .בבית הספר לומדים כ-2,400 תלמידים, בכיתות ט'-י"ב, עם ממוצע של בין 15 ל-16 כיתות כאשר השכבות ט' וי"ב הן הגדולות ביותר ובהן 16 כיתות, בשכבת גיל אחת. צוות המורים מונה כ-200 חברי סגל.

post one zvi with blich students on phonixes

עם תלמידי בליך שהשתתפו בפרויקט.

זמן קצר לאחר המפגש השִכבָתי  הצעתי לקיים תחרות חיבורים לקראת "יום הזיכרון הבינלאומי" בשני נושאים. אחד: המשמעות של הזיכרון ויישומו, בארץ ובעולם, לאור הנאמר ב"מנשר ניצולי השואה". הנושא השני. עשייתם החשובה של ניצולי השואה בהקמת המדינה ובפיתוחה, כיחידים וכקהילה. החיבורים המצטיינים יזכו בתעודות הוקרה ובפרס כספי ואלה שאחריהם יזכו בתעודות הוקרה. ההצעה הובאה בפני הנהלת בית הספר והתקבלה בברכה ולאיש הקשר התמנה ד"ר אריאל קוך, אשר ריכז את הפרויקט בבית הספר. פעילה אחרת  בנושא הייתה המחנכת עדי לוי ,סגנית המנהלת של השכבה תוך שיתוף פעולה  עם מנהלת השכבה ,טל גרוסמן ובברכת המנהלת, זהבית גולדמן. מכאן שהצמרת החינוכית של בית הספר תמכה מאוד בפרויקט זה, דבר שהיה בו משום עידוד לנו בעמותה וגם לתלמידים.

אמנם רק כמה עשרות תלמידות ותלמידים נענו לאתגר, אבל כבר בשלב הראשון הייתי עד לאופן שבו אלה שהשתתפו בו התייחסו לנושא, וזאת בין היתר בפניות אליי במייל או במסרים שקבלתי מאריאל קוך .כמי שנתנסה בלימודים אקדמיים, התקבל אצלי הרושם,מן השאלות שהוצגו לי,שהיו כאלה אשר התכוונו לכתוב מסה אקדמית, אלא שלרוע המזל הם הוגבלו באורך העבודה בין 3500-5000 מילים. היו שש עבודות מעולות, ואחדות מהן, תוך תחקיר מעמיק וציון מקורות שלא היו מביישות סטודנטים בבחינות לתואר ראשון. אני מקווה שלקראת יום הזיכרון לשואה ולקראת יום העצמאות, שהעבודות עוסקות בשניהם ,לפרסם מעין תמצית של החיבורים, בתקווה שאצליח , תוך כדי עריכה, לשמור על תוכנם וצורתם.

במוסגר אעיר כי במפגש הראשון היו באולם כארבע מאות תלמידות ותלמידים וכרגיל במספר כה רב של צעירים ישנה המולה. כאשר מרכזת השכבה ביקשה תשומת לב השתרר אלם מוחלט ללא אוושה .מכיוון שלא מדובר בצבא  אל בבית ספר, ועוד בבית ספר ברוח פתוחה, הרי להערכתי התנהגות זאת לא נבעה מנוכחות נציגי העמותה אלא חלק מהתובנה של המערכת, שראוי להערכה.

blich winners and donners

 

המחנכים, הזוכים בפרסים ובתעודות הוקרה,ונציגי העמותה.

הפרויקט כולו ,מן השלב הראשון שבו התאספו  מאות תלמידי י"א וי"ב כדי לשמוע עליו ועד לטקס חלוקת הפרסים,התקבל בהתלהבות על ידי התלמידים,אף שכאמור לא כולם השתתפו בו. ברור היה לנו, המחנכים ואנשי העמותה, שתלמידים שנמצאים בלחץ, חלקם קרובים לגיוס, זמנם לא יאפשר להם ליטול חלק במשימות. אבל מן התגובות שלהם יכולנו להסיק שזה מסר שמדבר אל הדור הצעיר והוא פשוט בתכלית הפשטות. הזיכרון אינו אנדרטה קרה. הוא מחייב  למעשים. וכשמדובר במעשים- אותם ניצולי השואה  שעלו מן האפר עשו הן לשיקום המשפחות שלהם והן בהקמת המדינה וביסוסה בכול תחומיי חיינו.

בשורת החיים של שרידי השואה, אשר החברה הישראלית משום מה הצניעה אותה, דיברה ומדברת אל הדור הצעיר. עובדה זאת הביאה אותנו להשאיר בינתיים את השובך- פתוח.

 

כאב לשון

תרבות הדיבור בארץ מתקרבת לגובה פני ים המלח הנסוגים

בפולקלור של השידור הציבורי בארץ מצויה בדיחה שנוגעת לקריין שלא התקבל למשרה פנויה של מגיש. ב"קול ישראל" הוא נקרא "קריין" .מדובר בזמנים שבהם כול משרה נחשקת הייתה תלויה במקרים רבים ,בעקיפין או במישרין, ברצון הטוב של הממסד, ברמות השונות. לפי הסיפור,אותו אדם שהשתתף במכרז לתפקיד קריין ברדיו, נכשל. כשהוא התבקש לספר על  סיבת הסירוב הוא ענה " משום שאני מָ-מָ- מָ- פָ-פָמ- ניק". הכוונה למפ"ם ,מפלגת הפועלים המאוחדת,בתקופה שבה היא לא נמנתה עם בעלות הברית הפוליטיות של מפא"י.

כיום קורה ההפך. לא זו בלבד שמגישים לא מגמגמים אלא הם כה מהירי ביטוי שלעתים קשה לעקוב אחריהם. לדוגמה. אשרת קוטלר עורכת ומגישה את ה"מגזין" במוצ"ש בערוץ  10. אשרת קוטלר היא לדעתי אחת העיתונאיות, גם כעורכת וגם ככתבת לעתים, מן המעולות בתחום המדיום החזותי בארץ. היא חדה, רהוטה, יסודית מתחקרת ומראיינת ללא חת. אני צמא לקלוט כול מילה שלה מכיוון שהיא לעניין ונוגעת לשורש הסוגיה. אבל אני צריך למתוח את אוזניי חזק כדי לקלוט את המהירות שבה היא מעבירה את המסרים, מהירות שמתחרה ברכבות המהירות של סין,יפן וצרפת שהן המהירות בעולם-עד 400 ק"מ לשעה. עליה אפשר לספר את הבדיחה הידועה הבאה.שוטר תנועה אמריקאי עוצר באחד הכבישים הראשיים נהג רכב פרטי שנוסע במהירות 200 קילומטרים לשעה. כאשר הנהג המופתע אומר לשוטר: "באמת  נסעתי במהירות מופרזת?" עונה לו השוטר :לא,לא. אבל  טסת נמוך".

עם זאת בראיונות כמו זה האחרון ,לפני כמה שבועות,שבו במסגרת כתבה עם צאת ספרו של בן כספית על ביבי נתניהו- אשרת קוטלר ראיינה את המחבר בקצב הנכון ומובן לצופים. בהקשר זה ראוי לציין שחל שיפור בדרך הריאיון במדיום החזותי. פעם המראיינים התנפלו על המרואיינים, נכנסו בדבריהם והתוצאה הייתה לא רק ראיון גרועה אלא אמפתיה למרואיין שהופרע תכופות. בכך כובד הנושא עבר מן התוכן אלא הצורה.זה עדיין קיים אך במידה פחותה בראיונות. בפנלים- חבל על הזמן, בלי מירכאות כפולות.

 

תופעה זאת אף שהיא שייכת לתחום המקצועי של הגשת חדשות ואקטואליה או כול תוכנית אחרת, היא תולדת רחבה הרבה יותר.ברדיו  המצב הוא טוב יותר. ראשית לרדיו יש מסורת ארוכה הרבה יותר מאשר לטלוויזיה. ולא זו בלבד אלא שב"קול ישראל" כפי שכבר ציינתי, הקפידו שקרייני החדשות והאקטואליה יהגו כהלכה את השפה.אמנם רק מעטים ביטאו את ה-ח' כהלכה לא כ-כ' רפה, כמו משה חובב, ראומה אלדר,אחותו ,ופלטי בן ליש, שיכול היה לפסוח על דפים שהוא איבד בדרך אל האולפן אבל את הח' הוא ביטא כהלכתה. אבל כולם בטאו את הר'- לשונית ולא גרונית, כמו יהודי גליציה שהעבירו זאת לצברים. לצערי עכשיו ב"כאן" גם בתחום הזה הועברה הקריאה הגל"צית לקול ישראל. אני לא יודע אם ריקי הראל ושירה אלבוחר, הם יוצאי גל"צ, אבל הר' שלהם היא  לא הר' הנכונה. זאת אגב גררה. סיבה נוספת להיגוי האטי והנכון ברדיו,היא בעצם טבעו של המדיום. הוא קולי, ולא מלווה בתמונות ולכן עליו להתביית לחוש השמיעה בלבד.עדיין אפשר לקלוט את הנאמר.

אני מתייחס כאן לא למסר במשולש של מסר – מדיה-מוח, media-message-mind .זה הקשר אחר לגמרי.  המוזיקולוג ומומחה בתורת אמנויות הדיבור, פרופסור גארי תומלינסון פותח את המסה בשם "אמנות הדיבור, החיבור בין המסר לבין השליח" במילים אלה: "מחצית מן העולם מורכב מאנשים שיש להם מה לומר אבל הם לא יודעים איך לומר זאת, ולמחצית השנייה אין מה לומר, אבל אומרים זאת." www.gary-tomlinson.com ( מיוחס למשורר רוברט פרוסט, אף שלא מוזכר כאן. על תורת הנאום, אייחד פוסט נפרד. זה,אגב, חל על  אי אלה מחברי בית הנבחרים שלנו -הפרלמנט-אשר גם בכול הקשור בשפה הם בורים ונבערים מדעת. ככה גם הפרסומת שהכנסת עושה  לעצמה כשהמסר הוא "ככה הדמוקרטיה עובדת"- גם הצורה והתוכן הם נלעגים.

הדיבור בבית ספרנו.

אני מדבר על השפה ועל תורת הדיבור. ד"ר אמיר ברנע  מרצה בכיר באוניברסיטת HEC Montréal, , שבקנדה, שמתארח לשנת שבתון במרכז הבינתחומי בהרצלייה, כתב בעיתון "הארץ" שני מאמרים שקשורים בחינוך אצלנו. בשני שבהם הוא מתייחס,אגב אורחה, לתורת הדיבור בארץ. "יש להכיר בכך, ישראל היא מדינה בהפרעה, ואך טבעי הדבר שבתוכה תהיה מערכת חינוך בהפרעה. את ההורים, בוגרי "פופוליטיקה", כנראה שמאוחר לחנך, אך הילדים, הורי המחר, נמצאים בידי מערכת החינוך שעות רבות בכל שבוע במשך 12 שנים תמימות. את הזמן הזה אפשר לנצל לחינוך לדרך ארץ, ולא רק להישגים טכנולוגיים" המונח "מדינה בהפרעה" הוא כול כך קולע.

לא בכדי הוא התייחס למשדר "פופוליטיקה", בערוץ 1 בשעתו שזכה לאחוזי צפייה גבוהים. לא בשל התכנים אלא בשל הצעקות וההפרעות המתמידות והמהומה המאורגנת שהציבור הישראלי  שצעקנות לא זרה לו, מצא את עצמו בבית. אבל לא מדובר רק על המוזיקה של הדיבור אלא גם על ה"ליברטו", על השפה. השפה היא לא רק אמצעי תקשורת בין הבריות. השפה היא חלק מתרבות. השפה  העברית עשתה כברת דרך מאז שהפכה לשפה מדוברת כאן בארץ. גם בעושר  הכמותי ולא פחות מזה בעושר השפה. אלא שבמציאות שבה  רבים מכירים את השפה על בורייה, תרבות הדיבור אצלנו לוקה בחסר. בארצות הברית ובמדינות שונות במערב אירופה מלמדים את תורת הדיבור בכיתות היסוד ותורת הנאום בכיתות הגבוהות. תציבו  אמריקאי על דוכן ומבלי שהוא הכין את עצמו, הוא יתבטא בצורה  בהירה ושוטפת. לא ככה הישראלי.

לפי הנתונים שפורסמו לפני כמה שנים  על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה – יותר מ-25% מן הישראלים מתקשים בשליטה בשפה. משרד הקליטה הודיע  בשעתו שהוא מתריע בפני משרד החינוך על כך כי איכות הלימודים בעברית והאופן הדידקטי שבו הן מוגשים לעולים לא עונה על הצרכים.לכך אני יכול להוסיף כי משרד החינוך שלנו כשל גם בהקניית שפה מובנת לדוברי עברית. זאת בשעה שהוא מנסה, בצדק, לערוך מהפכה בכול הקשור בלימוד השפה   האנגלית.שר החינוך הנוכחי, נפתלי בנט, קיבל את העיקרון של הלן דורון שיסדה רשת עולמית ללימוד השפה האנגלית, שאת השפה האנגלית צריך להתחיל ללמד בגן.אם ככה לגבי האנגלית בוודאי שזה ככה לגבי העברית. מדובר לא רק בשפה אלא בתרבות הדיבור.

.

 

 

 

אתם נאשמים בגזל,בכחש ובמרמה

 

אחד המניעים של חקיקת החוק הפולני שנודע לשמצה, הוא, קרוב לוודאי, הרצון של פולין לקבל פיצויים כקרבן הנאצים, בשעה שפולין שמה את ידה על כול  הרכוש היהודי בארצה, בהסתמך על חוק נאצי מתגלגל.

 בבלוג הזה הוקדשו מאמרים רבים על פולין ועל הקהילה היהודית שבה, חלקם היסטוריים וחלקם עכשוויים לאחר ביקורים שלי ושל רעייתי וביקורים עם נכדיי. באותן רשימות עמדתי על מצבה הגיאופוליטי ההיסטורי  של פולין ,כמקום רע באמצע בין רוסיה לגרמניה. על כך שהפולנים היו האויב מספר שתיים אחרי היהודים אצל הנאצים, ועל מספרם הגדול של חסידי אומות העולם בפולין. כמו גם על צעדים שהיה  בהם כדי להצדיק את חברותה של פולין במוסדות של עמים מתקדמים כמו האיחוד האירופי. ומאז כידוע חלה נסיגה גדולה. כמה מן המאמרים  הוקדשו לנושא הרכוש היהודי הרב בפולין. מדובר בנכסים ציבוריים ופרטיים, שהוו בין שתי מלחמות העולם כשליש מן הנדל"ן בפולין. בשיחה בשידור "כאן רשת ב'" במוצ"ש האחרון, הזכירה ההיסטוריונית פרופסורית דינה פורת את הסיבה שפולין אינה  מחזירה רכוש יהודי ,כי היום הם יוצאים עם מנטרה שלא הם אלה שפגעו ביהודים ולכן ,כפועל יוצא,  לא הם שצריכים לתת דין וחשבון על הרכוש היהודי. בריאיון בשבוע שעבר לעיתון הגרמני "די וולט" הזכרתי עילה זאת, אבל משום מה המערכת פסחה על נקודה חשובה זאת. אבל אנחנו כאן, גם השרידים המועטים שעדיין בחיים ובראש וראשונה מדינת ישראל והעם היהודי, באמצעות "וועידת התביעות" אסור לנו להחריש, כפי שמדינת ישראל החרישה במשך שנים מטעמים של  סיבות מדיניות וכלכליות-פסולות בהקשר זה..

בשנת 2005 ,בהקשר של נכסי הנספים בשואה בישראל, סוגיה שהביאה להקמת וועדה בראשותה של חברת הכנסת קולט אביטל,לימים יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה, ולהקמת "החברה להשבת הרכוש" בעקבות המלצותיה-התייחסתי לנושא. מסתבר,וזה לא גילוי חדש,אלא גילוי ישן,שלא נחשף דיו,ולא נעשה די ,לא על ידי העם היהודי,לא על ידי הכנסת,לא על ידי הממשלה ולא על ידי התקשורת, והוא שיש לישראל שותף מפוקפק: ממשלת פולין אשר מסרבת להחזיר את  הנכסים של היהודים,הציבוריים והפרטיים,  שערכם מגיע למיליארדי דולרים.

שוד בשלבים.

הראשונים ששמו,כמובן,את ידם על הרכוש היהודי היו הנאצים, עם כיבוש פולין ב 1939 . מבלי להוציא תקנה מיוחדת,בתוקף חוקי נירנברג,הרכוש היהודי הועבר אוטומטית לנאצים.עוד לפני העברת היהודים לגטאות,היו מבנים ודירות שהגרמנים הודיעו לבעליהם ולדייריהם שעליהם לפנותם תוך 24 שעות.הדירה הגדולה של משפחתנו היא דוגמה אחת מבין רבות, כפי שהזכרתי באחת הרשימות .מי שלא הסתפקו בתפיסת הרכוש היהודי דה פקטו,  היו שלטונות פולין הקומוניסטית.זאת בחוק שחוקק בשנת 1946  שלפיו הרכוש שהוחרם על ידי הגרמנים הוא "רכוש גרמני" שממשלת פולין הקומוניסטית היא היורשת שלו.בכך השלטון הקומוניסטי נתן תוקף חוקי ומוסרי ל"חוקי נירנברג" שלפיהם נתפסו הנכסים היהודיים על ידי הפולנים.

לאחר חיסול הקומוניזם,נקטו שלטונות פולין החופשית,כל תעלול,כל תחמנות , כול עיוות משפטי, טריקים ושטיקים ,כדי שהרכוש,הציבורי והפרטי,לא יוחזר לבעליו היהודיים.בין הטיעונים הלגאליסטיים כביכול,הושמעה הטענה כי "הרכוש היהודי מזמן לא שייך ליהודים" או שחלק מן הרכוש נתפס על ידי אזרחים שחיים בו,או שההחזר חל על אזרחים שחיים בפולין, וכיוצא באלה טעוני סרק שקריים ,הונאה ורמייה.למרבה הלעג המר היו כאלה שדיברו בשם צדק.

בית הכנסת הגדול בוורשה לפני המלחמה

פרופסור קרול מודזֶלָבסקי,יהודי במוצאו,כתב כי כשם שיש "שלום עכשיו" ככה יש "צדק עכשיו" ,פולין המרוששת, "צדק לעניי עמך" – שהוא חשוב יותר מצדק היסטורי. וכדי לחזק את הטיעון המופרך הזה, הפרופסור הזכיר שקיים גם רכוש של גרמנים מהוגנים שגם להם לא הוחזר. בין היתר יצא הקצף על הארגונים היהודיים,שנציגיהם טסים להם בעולם,הכוונה בעיקר לקונגרס היהודי העולמי ולוועידת התביעות,בשעה שהעם הפולני בקשי מתקיים. אם  לא היה די בטענות כאילו לגאליסטיות עם גוון אנטישמי, או "קשיי ביצוע",הועלו נימוקים פוליטיים פנים פולניים,כאשר האופוזיציה ניצלה את הנושא באידאולוגיה האנטישמית שלה, והממשל המתחסד לא רצה לתת לה עוד עילות. מי זה  רוצה להוציא את הדוב האנטישמי מרבצו.

יהודים בשליחות השלטון.

הסיפורים,שחלקם מעורר זעם, על הבוטות הפולנית לגבי הרכוש היהודי, הם רבים.הם פורסמו על ידי עיתונאים שיושבים בישראל וכותבים לעיתונות הפולנית.ככה למשל סיפֵר העיתונאי אלכס קלוגמן( בבטאון מרכז הארגונים של ניצולי השואה- "מיזכר" אביב 2000 ) על הנימוק שהשמיע ראש עיריית גדנסק בשיחה עם עיתונאי פולני( אפריל 1994 ) כי "לא הפולנים החרימו את הרכוש היהודי אלא הנאצים" . אווה בר זאב ,דור שני לניצולי שואה, יצאה(בשנת 1997) לפקוד את עיר הולדת הוריה זאמושצ'.היא מדווחת כי הכול נעשה"באופן חוקי"."הפיאודלים משמשים את אדוניהם הפולנים כעלה תאנה  על ערוות השוד הפולני ויוצאים נשכרים".ככה החלה מכירה כללית של רכוש יהודי,פרטי וציבורי,כמו בית הכנסת,בית הגימנסיה,המקווה העתיק,אחד משכיות החמדה של פולין ההיסטורית,בית הכנסת הספרדי העתיק ועוד רכוש ציבורי ופרטי.הכול מופרט והכול למכירה"- ציינה אווה בר זאב .עם ה"פיאודלים" נמנים יהודים,הפועלים בשרות השלטון כמייצגים כביכול קהילה שלא קיימת.ולא פעם עמד הארגון איל"ר( ארגון יהודי להחזרת רכוש " ) בפני טענה מופרכת,כי ה"קהילה היהודית בפולין" היא שנושאת ונותנת עם השלטונות על הרכוש הציבורי.פנייתה של אווה בר זאב לנשיא פולין אלכסנדר קוושנייבסקי,זכתה כדבריה לתשובה "פומפוזית",שהיה בה כחש ורמייה.

 

 

 

מימין:ישיבת חכמי לובלין שהפולנים הפכו לבית חולים. באמצע "ארמון פוזננסקי" בלודז' שהפך למוזיאון עירוני. משמאל רחוב שייראדזקה בזדוּנסקָה  -וולָה שרוב הבתים בו היו של יהודים.

 

הנשיא קוואשנייבסקי בעת ביקורו בארץ בשנת 2004 , הכריז כי "בעיית הרכוש היהודי הפרטי בפולין היא חלק מבעיה כוללת של הפרטה". .מעניין למה הוא התכוון? קרוב לוודאי שרוב הרכוש היהודי הופרט ונקנה,הכול על פי החוק. מאידך, חוק שהתקבל בסיים הפולני שאמור היה למנוע השבת רכוש יהודי,זכה לווטו של הנשיא קוואשנייבסקי. גם נשיא ליברלי זה ישב בקרב עמו,ולעם הפולני,כולל נציגיו,אין, ולא הייתה, כל כוונה להחזיר את הרכוש היהודי לבעליו או ליורשיהם, בחלקו וודאי שלא בשלמותו. והעולם, כולל, העם היהודי וממשלת ישראל-לא עשו דבר, מעבר להשתתפות בעוד ועידה בינלאומית בנושא.

רכוש של מיליארדי דולרים ומדינת ישראל שתקה..

לגבי היקף הרכוש היהודי בפולין האומדנים  שלאחר המלחמה ( של הרכוש הציבורי כמו מוסדות יהודיים,מבני דת תרבות וכיו"ב ושל הרכוש הפרטי,בתים, מפעלים וכד')נעו בין 35-45 אחוזים מכלל הנדל"ן. גם אם חלק ניכר מתוך הנכסים הם בעירות קטנות הרי בערים גדולות כמו וורשה, לודז', קראקוב,לובלין ועוד ,שבהם היהודים הווה כ- 35-40 אחוזים מכלל האוכלוסייה,מדובר ברכוש ששוויו הרבה מיליארדים של דולרים.

בשלב מסוים התעורר איזה שביב של תקווה כי פולין תאלץ להתמודד עם סוגיית הרכוש היהודי. ב- 14 בפברואר 2000 חתם הנשיא ביל קלינטון על חוק שנועד לסייע לניצולי השואה לקבל בחזרה את רכושם השדוד.אבל מסתבר שרק במערב הרכוש נחשב כשדוד,ואילו במזרח הסיפור שונה לחלוטין.לא מדובר רק בנשיא דמוקרטי. בממסד הרפובליקני של הנשיא ג'ורג' בוש ,המקום היחיד שאליו התפנתה שרת החוץ שלו ,קונדוליסה רייס,לביקור במזרח אירופה הייתה וורשה.בפולין ראה הנשיא בוש  דוגמה ל"אירופה החדשה".פולין הייתה גם בעלת ברית בעיראק בעת הזאת.

משום כך  הדעת נותנת,והמציאות מאמתת זאת, שהגיבוי שנתנה וושינגטון לארגונים היהודיים בהשבת רכוש מן המערב,אינו קיים בכל הקשור במזרח אירופה ובעיקר בפולין. עובדה זאת אין בה כדי להמעיט מן המחדל של הארגונים היהודיים, אשר לא עשו די בהעלאת הסוגיה על סדר היום הבינלאומי,ובראש וראשונה בקהילה האירופית שבה פולין היא חברה מכובדה.

אולם יש עוד גורם – ממשלת ישראל, שאליה הגיעו רוב שרידי השואה מפולין,והכוונה לכל ממשלות ישראל, שלא היה להם עניין להכניס פצצת עשן למאורת הדוב הפולני בשעה שהקשרים בין שתי המדינות משגשגים ,בעיקר בתחום הביטחוני. גם לקשרים הכלכליים שבין שתי המדינות היה  משקל לא מועט .קהילת המשקיעים הישראליים בפולין הלכה טפחה , כולל השלוחות  של התעשיות  הצבאיות שמייצאות לפולין במאות מיליונים מדי שנה או שותפות למפעלים ביטחוניים. אז מי זה ירצה לקלקל עסקים פורחים בשל תביעות של נכסים שבמקרה הטוב ביותר העניין ייגרר בבתי המשפט ולבסוף יושג אולי הסכם סמלי בין שתי הממשלות על פיצוי כלשהו כאשר היורשים החוקיים לא יהיו עוד בסביבה.

הפנייה לבית הדין האירופאי לזכויות האדם.

לנוכח מציאות זאת לא נמצאו גורמים יהודיים או ישראליים שינצלו את עובדה כניסתה של פולין כחברה מכובדת למשפחת העמים האירופיים, כדי להשיב את הגזל.אולם ניצול שואה בודד החליט להסיר מפולין את "בגדי המלך" הישנים שלה.הוא קבע  כי כניסת פולין לקהילה האירופית היא לא רק זכות אלא גם חובה. האיש,הנריק פיקייֶלני Pikielny  ,אז בן 76 שחי בפריז,החליט ,לאחר התדיינות שווא במשך עשר שנים עם הממשל הפולני, לפנות לבית הדין האירופי לזכויות האדם ולתבוע את החזרת רכוש משפחתו בעיר לודז". מדובר במפעל למוצרי משי שהוקם על ידי סבו,משה פיקיילני , בשנת 1889 .בשנת 1939 ערב פרוץ המלחמה המפעל הקיף 15 מבנים והעסיק 200 פועלים.

הנאצים החרימו את המפעל ומשה מת בגטו ורשה. המפעל פעל בכל תקופת המלחמה. לאחר השחרור הוא הולאם על ידי המשטר הקומוניסטי. בשנת 1990 לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי החל הנריק ,השריד היחיד של המשפחה ,במאמצים להחזיר לעצמו את הרכוש,אך ללא הועיל. אז הוא החליט לפנות לבית הדין האירופי לזכויות האדם.

בתביעה( שהבאה בבולטין של "וועידת התביעות" ב- 10.2.2005 ) מציין פיקיילני כי פולין מחזיקה ברכוש של משפחתו בתוקף החוק של הנאצים ותפיסת המפעל על ידי המשטר הקומוניסטי ,צעד שמהווה הפרה של האמנה האירופית לזכויות האדם. בתביעה נאמר בין היתר: "מדינות אחרות עם עברים דומים לזה של פולין קבלו עליהם את האחריות על תפיסות רכוש בלתי חוקיות של הנאצים והקומוניסטים,על ידי חקיקת חוקים ותקנות שיפצו את אלה אשר נאלצו לעזוב את בתיהם ולזנוח את נכסיהם". לבסוף  הוא מציין כי "פולין הצטרפה באחרונה לאיחוד האירופי והיא חייבת לכבד את החוקים והתקנות שחלים על  חברי האיחוד. עוד נאמר,כי בשנת 2003  קרא הפרלמנט האירופי לטיפול מהיר בנכסים שנלקחו מקרבנות השואה.הסחבת המתמשכת של הסוגיה על ידי ממשלת פולין בכל הקשור לזכות על נכסים בגבולותיה עלולה להיות בעלת השלכות כלכליות ומוסריות לא רק לעמה שלה אלא בכל הנוגע לקשריה עם הקהילה האירופית"- מסיימת התביעה את טיעוניה. מאומה לא קרה רק שהתובע, כמו רבבות לפניו נאסף אל עמו. כמו שלבו נדם, ככה נדמה עמדת אירופה הנאורה.

במאמרי אז ציינתי שבינתיים יכולה פולין ליהנות מתדמית של מדינה שמנציחה את זכר קרבנות השואה,נערך בה מצעד החיים,שנולד בחטא, שועי עולם פוקדים את האתרים השונים של מה שבמציאות מהווים " בית הקברות"  הגדול ביותר בעולם ופולין מתבשמת בעברה המפואר של הקהילה היהודית האדירה שחיה בה פעם. הא ראייה הם הקימו את המוזיאון הגדול בעולם של תולדות יהודיי פולין במשך אלף שנה.

מאז קרו דברים רבים בפולין שעליהם כתבתי. בין היתר שיקומה של פולין כלכלית, תנופת הפיתוח וסימנים של חברה דמוקראטית פתוחה. אבל כפי שקורה בחברות רבות בייחוד בחברות בלא מסורת דמוקרטית, שפולין היא אחד מהם, השד הלאומני, שככל הנראה היה חבוי במצולות, צף ועלה ובפולין שולטת ממשלה לאומנית שמדיניותה היא בעלת השראה גזענית, עד כדי קיום מפגנים שבהם נראה צלב הקרס, כפי שזה היה לפני שנה.

כול אותו הזמן מדינת ישראל  הרשמית  שתקה, ולראש הממשלה הנוכחי ביבי נתניהו היה חשוב לקיים יחסים הדוקים עם ממשלה שהיא פרו ישראלית, אבל היא אנטי יהודית, אנטישמית, לאומנית וגזענית, ואנו רואים כיום את התוצאה. לכן על משקל השורה המסיימת של נתן אלתרמן בשירו "מכול העמים", ניתן לומר כי ההיסטוריה תזכור את  מעשיי הגזלנים ואת מחדל השותקים גם יחד.