גשר צר וקצר

יום כיפורים- טעם של פעם.

 הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים הם ,כידוע, עשרת ימי התשובה. למעשה מדובר בשבעה ימים נטו,לרבות צום גדליה. בימים אלה המלאכה לא מושבתת אלא אם כן שבת נכנסת באמצע. אולם לפי ההתרשמות שלי ראשיהם של היהודים לא היו פנויים לענייניי חולין. חשנו זאת במשך היום, בשעות הלילה ועם שחר כאשר נערכו תפילות הסליחות. תשומת הלב שלהם כפרטים וכקהילה הייתה נתונה כלפי מעלה. המתח הלך וגבר ככול שיום הדין התקרב. אמנם לפי המסורת יש אפשרות לערער על גזר הדין עד לשמיני עצרת אך הכול יודעים כי יום הכיפורים הוא "היום ייכתב בספר הזיכרונות ,החיים והמוות"

הכול גם יודעים כי תרנגול הכפרות אינו איזה כפיל שאפשר לשלוח אותו לחזית הפרוסית תמורת כסף או לערוך לו פדיון, ולשבת בבית ולחכות עד שהעניין ייגמר. אין כאן שום "במקום"  והמטלה היא כולה עליך. בגמר הסעודה המפסקת ניגשנו לסבא והוא שם את כפות ידיו על ראש נכדיו ובירך אותם בברכת "ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה", ועוד תוספת בלתי ברורה. אחר כך הוא לבש את ה"קיטל", זאת כתונת המשי הלבנה שהצווארון האליפטי שלה שזור חוטי  כסף וזהב. היהודי מתייצב בפני בית הדין של מעלה כאשר הופעתו החיצונית מכובדת, כיאה וכנאה בערכאה העליונה. המתח באוויר  וההכנות והתמליל של הפיוטים והתפילות בהכרח משפיעים על הנער ומטילים עליו אימה.ובעת תפילת "כל נדריי" אתה מבקש בכוונה גדולה שלא רק הנדרים, השבועות,והחרמות יבוטלו אלא גם כול מיני מחשבות מזוהמות וכל מיני כוונות זדון כלפי הפרט לרבות סבתא,האומנת חוינָצקָה ואחרים,וכלפי הכלל,שיימוגו ולא יהיה להם זכר.כול זאת תוך תקווה סמויה שאחרי יום הכיפורים אפשר יהיה לפתוח מחדש את פנקס האשראי. אמנם אבי הפנה את תשומת לבי לכלל ש "אחטא ואשוב, אחטא ואשוב"- כלומר בכול פעם אחטא מחדש ואחזור בתשובה- "אינו נסלח", אבל הוא היה חייב לומר זאת. הניסיון מלמד שאפשר ואפשר.

אם את תפילת ראש השנה ניתן למדוד באורך,הרי שתפילות יום הכיפורים לא ניתנות למדידה. הצום והתפילות הם מקשה אחת,מסכת אחת שנמשכת מעת לעת, כלומר עשרים וארבע שעות. המחמירים והמהדרין אינם הולכים לישון בלילה אלא נשארים בבית התפילה מצוידים בפיוטים לרוב, בטבק הרחה ובטיפות וולריאן, למקרה של התעלפות. אלה  אינם זזים מכותלי בית הכנסת אלא לשם עשיית צרכים דחופים. אנחנו, הצעירים, גם הלכנו הביתה וגם חטפנו איזה ביס,אם כי השתדלנו להמשיך בצום כמיטב יכולתנו,כדי להידמות לגדולים. מאותה סיבה כאשר הגיע פרק ההכאות "על חטא" השתדלנו להכות חזק ככול שהאגרוף הקטן היה מסוגל להרביץ והחזה לספוג. זאת תוך הצצה על הסביבה הקרובה ולראות כיצד היא מכה את עצמה. כך עברנו את כול מסכת האזהרות,הטעונים,התחינות והתקוות,כשנטתה השמש לפאתי מערב, והתקרבנו לקו הגמר-לתפילת נעילה. הנה הקטע שנגע לנו "אתה נותן יד לפושעים וימינך פשוטה לקבל שבים". והרפורמים וודאי אומרים we are coming ,we are coming . וכאשר שומעים את בעל התפילה קורא בקול גדול "ויאמר סלחתי כדבריך" מגיעים לקתרזיס,לפורקן מן שמיא,לשיא ההרפיה. כל השאר הוא אנטי-קליימקסי, לרבות התקיעה בשופר. אנחנו אחרי הסאונה הקדושה,צחורים כטוהר הרקיע, וכך באמת הרגשתי.

בחודש תשרי ,שהוא חג "הימים הנוראים", מתחזקת התחושה כי הקיץ בפולין הוא אורח,בשעה שהחורף הוא דייר  הקבע שיוצא לחופשה. לא הספקת ליהנות מקרני השמש המלטפות וכבר העצים משירים עלים,ובאזורים המישוריים כמו שלנו, הצמרות מתקרחות ומרבדי השלכת שנוצרים נראים למרחקים. הקציר והאיסוף בשדות השיפון,החיטה ושיבולת השועל, נסתיימו זה מכבר,תפוחי האדמה וסלק הסוכר נאספו  ואוסמו. פה ושם שרידים של תפוחי עץ מאוחרים עדיין מצויים על העצים ואלה ייקטפו ברגע האחרון עם בוא השלג הראשון. מזג האוויר עדיין חמים אך כבד ומעיק. זוהי תקופת הדמדומים שבין קיץ לחורף, כאשר גשר הסתיו הוא קצר מאוד.

( מתוך "גשר של נייר"- הוצאה לאור משרד הביטחון 1996 )

 

ימים נוראים

אובדי דרך  -במנהרה החשוכה חזרה לפגאניות ולשבטיות ,והציבור מרוצה.

כשם שהגוף האנושי מתרגל  לתופעות פיזיות, לעתים קשות ביותר ולא תיאמנה, ככה הנפש מתאבנת ממציאות פוליטית,חברתית,תרבותית, ספוגת זיהום,ותרעלה- בשרות השלטון ודרכו אל המנהיג שעומד בראש ההיררכיה. ראינו זאת אצל עמים אחרים, הנאורים ביותר, בזמן החדש. גם שם  הציבור גילה סתגלנות ואדישות , אשר הסתברה כפושעת או למצער כשתיקה מעוררת סלידה וחלחלה שלא לדבר על סטייה ממערכת ערכים נורמטיבית דמוקרטית. הא-ראייה על פי נתונים שפורסמו אתמול על ידי הלמ"ס לסיכום  השנה: 89% מכלל הישראלים מרוצים או מרוצים מאוד מחייהם. מעניין מה היה אומר על כך הנוירולוג והפסיכיאטר הידוע , ניצול השואה,  וויקטור פרנקל, על ה"אדם מחפש משמעות לחיים"

תוך כדי כול המהומה  האחרונה בעקבות "חוק הלאום" ,והמאבקים שקדמו לו, ואלה שאחריו- במישור הלאומי, הדתי, החברתי, התרבותי, האם נתנו את דעתנו כי  בשנים האחרונות בהחדרת אמונות כמו הסגידה לאבנים ובקידוש הקרקע, במקום קידוש החיים – הפכנו לעובדי אלילים וכאלה שגורמים במישרין ובעקיפין להקרבת בני אדם. ומי שדוחף אותנו לאמונה זאת הם לא אחרים מאשר קנאי הלאום וקנאי הדת. כול כך אנו חיים בשלום עם המוות, עד שאין יום שבו אין רצח אדם, אחד לפחות – במלחמת כנופיות או על "כבוד המשפחה", או בין שכנים, או בטעות, או גזעני. אין יום שבו אין תאונה קטלנית שבה אובדים חיי אדם, פעוטות נחנקים ברכבים סגורים וטובעים בברֵכות, פועלים נופלים אל המוות מפיגומים. שלא לדבר על פעולות עוינות נגד ערבים, לרבות ערבים ישראלים. מחול המוות הוא סביבנו, בקרבנו .לא בחזיתות. בעורף, בלב הארץ הזאת. והנה אנו מרוצים מחיינו. עורנו התעָבָּה, אוזנינו ערלות, עינינו כָּהוּ,לבנו התאבן. החיים המשמעותיים הם "על הפנים" ,כי בשוק ניירות הערך של הממסד שלנו החיים שלנו הם "מניות זבל". הסיבה היא כמו שמגדיר זאת הסופר אהרון מגד ב"קברות התאווה " "למה נירא מוות ומלאכו על כתפינו" ומרכיבים אותו עלינו בכוח אלה שמנהיגים את העם  בהכשר בד"ץ.

בהקשר של ההבחנה בין ישראל לבין העם היהודי, בדקתי את האירוע שבו החליטו מנהיגי העם לקרוא למדינה ומצאתי זאת במאמר שפרסם במוסף השבועי של עיתון "הארץ" ,אילון גלעד, באפריל 2015 לקראת יום העצמאות ה- 68 של המדינה.גלעד כותב שתהליך הבחירה של השם הוא מקור אחד בלבד והוא עדותו של כתב ה"פלסטיין פוסט" ,לימים ה"גרוזלם פוסט" , משה(מוש) בריליאנט, שדיווח על הדיונים של ההנהלה הלאומית.  על פי כתבה שפרסם בריליאנט ב-1949, לכבוד יום העצמאות הראשון, ב-12 במאי 1948 נערכה ישיבה של ראשי ההנהלה הלאומית בתל אביב, שבה החליטו עשרת המשתתפים ובראשם דוד בן־גוריון על הקמת המדינה עם סיום המנדט. אחרי החלטה זאת פנו המתדיינים לקבוע את שם המדינה. על פי עדות בריליאנט תחילה הוצע השם ״יהודה״. אך שם זה נפסל, שכן תחום יהודה ההיסטורית היה כולו מחוץ לשטחי המדינה העתידה לקום על פי תכנית החלוקה שעמדה אז על הפרק. אחר כך הם פנו להצעות אחרות, ובהן ״ציון״, ״צבר״ ו״ארץ ישראל״. אחרי שדנו באלה עלתה ההצעה ״ישראל״, נערכה הצבעה והשם ישראל התקבל ברוב של שבעה מול שלושה. בריליאנט חושב שבן גוריון הוא שהציע את השם. אחרים סברו שזה היה שרת. אלא שלהערכתו של גלעד, סביר שדווקא משה שרת הציע את השם. שרת כינה בנאומיו את המדינה היהודית שפעל להקמתה ״מדינת ישראל״ לפחות מאז 1946, שעה שבן־גוריון השתמש בצירוף ״מדינה יהודית״. כשנשאל בן־גוריון בראיון מי הציע את השם ענה שאינו זוכר.

אם מביאים בחשבון את ההבדל בהשקפת העולם של שניהם, הדעת נותנת שגלעד צודק והיה זה משה שרת, הליבראל אשר ראה את ההבדל בין ישראל כאומה לבין היהודי כעם. המציאות, מאז חורבן הבית , הוכיחה שהעם היהודי מצוי ,רובו, בפזורה, ובכך לא חל שינוי, גם עם חידוש העצמאות לאחר אלפיים שנות גלות. העם היהודי שגודלו כיום דומה לגודל אוכלוסיית ישראל  ( למעלה מששה וחצי מיליון בישראל בשנת 2017   ,פחות או יותר בחו"ל, תלוי בין השאר, במי נחשב ליהודי בגולה )נמצא בפזורה והאומה הישראלית שמורכבת מיהודים ולא יהודים נמצאת במדינת ישראל. שום תרגיל, כזה או אחר, גם אם הוא ייחצב בסלעי החוק לא ישנה מציאות זאת. יש אומה-  nation ויש עם- people .יהודיי ארה"ב, שהם חלק מן העם היהודי, מצביעים בבחירות באמריקה. וערביי ישראל , שהם חלק מן הערבים, מצביעים בבחירות בישראל. זכותו של היהודי שמצוי באמריקה להגר לישראל מעצם היותו יהודי במסגרת "חוק השבות". הגורל שהמר לנו ושיאו היה בשואה הוא שצווה כי למדינה היחידה של היהודים זכות השיבה תהיה ליהודים. בעניין זה הקונצנזוס הלאומי הוא רחב מאוד.מה שאין כן לגבי ערבי שחיי בחו"ל גם אם הוריו חיו בארץ ישראל, והוא רואה עצמו כ"פליט" . עם זאת רק ברגע שהיהודי האמריקאי מתאזרח כאן הוא הופך לישראלי בעל זכויות וחובות כמו כל ישראלי, יהודי וערבי. הבעיה היא  שהאחרון ,חרף היותו אזרח המדינה היה מופלה במשך שנים במציאות, ועכשיו גם לפי חוק הלאום.

טשטוש גבולות.

בד בבד עם הטשטוש בין ישראל, שהיא מדינת היהודים, אבל לא רק, לבין ישראל שהיא מדינה יהודית ,חל טשטוש אתנוגראפי  והוא כינוי השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, בשמם התנכי, יהודה ושומרון.משל היו מחוזות של ישראל, כמו הגליל, והנגב. בשעתו נכללה בו גם עזה, וביחד השם בראשי תיבות שנתנו לו המתנחלים והממסד היה יש"ע. מצלצל יפה. במהלך הזמן "השטחים הכבושים" הפכו ל"שטחים" ובשנים האחרונות -ליהודה ושומרון לאחר שישראל נסוגה מעזה.ועוד מסממני השינוי שהוא לכאורה סמנטי.חוגים לאומניים ולאומניים דתיים קוראים בדרך כלל ליישובים מחוץ לקו הירוק- התיישבות. בשעה שחוגים ליברליים ומתנגדים להמשך התבססות בשטחים, קוראים לאלה "התנחלויות". לכאורה לשני המונחים אותה משמעות. אבל סמלית החוגים הלאומניים,לאומניים דתיים, רואים ביישובים אלה התיישבויות בדומה לאלה שנוסדו לפני קום המדינה, ואין נפקה מינה בין "דגניה" לבין "אלון מורה", או בין יפו לבין חברון.כולם שייכים לעם ישראל על פי המקורות.אילו מדובר היה בהתייחסות היסטורית בלבד- ניחא. אבל מדובר ביישום, מעין "קוּשָן".

אוטופית-  אילו לא היו ערבים ,לעניינינו פלשתינאים, או כול עם אחר, בשטחי  יהודה ושומרון שהיו שטח ריק לא מיושב, גם לא על ידי אינדיאנים, גם אני לא הייתי מתנגד ששטחים  יפים אלה יהיו חלק מן המדינה, ולאו דווקא משום שאלה הובטחו לנו מפי הגבורה. אבל כשם שאי אפשר לחיות במאה ה-21 על פי המקורות שמיוחסים למאה ה-9 לפנה"ס ,או לפי חוקרי תנ"ך מסוימים- במאה ה-15 לפנה"ס, אי אפשר להצדיק כיבוש של עם אחר בנימוק שלפני אלפיים שנה,על אדמתו ישב  העם היהודי, וגם זה לא באותם מקומות ותוך שינויי גבולות מתמידים של ממלכות ישראל ויהודה,והיותם לעתים גרורות של מעצמות גדולות.  במהלך אלפיים שנה אלה חלו תזוזות אדירות של אוכלוסין שבהן עמים שלמים נדדו והתערו בגבולות שונים מאלה שבהם חיו אבותיהם.

משום כך במשמעות להגן על הבית, כלומר אם צריך -גם למות למען ההגנה על הבית – הרי בשטחים, גם בכך שאינם בריבונות ישראלית, הנופלים הם קרבנות שווא. כמי שלמוד שכול בממדיו האכזריים ביותר, לבי מלא יגון כפול, על מות אדם ועל מותו לשווא, שלא על אדמת מולדת ולדעתי לא בשמה.  הם אמנם ישראלים לכל דבר, אבל ככה גם ישראלי שנפל מצוק בטיול בהודו. לא זה ולא זה נפל בהגנה על המולדת או בשל מותו במולדת כמו בפעולות טרור. המולדת היא מדינת ישראל.החייל שפועל בפקודת צה"ל כדי לשמור עלינו כאן ועל המתנחלים בשטחים פועל בשם המדינה ואם הוא נופל חלילה הוא נופל בשמה, אבל לא על הגנת המולדת. הישראלים שנפגעים או נרצחים בשטחים, הם אכן קרבנות של המדינה  כי הם נמצאים שם על פי החלטת המדינה, או בעידודה. אבל שופרי התעמולה משתמשים בהם כדי ללבות את השריפה, להעצים את "פולחן המוות"  ולהפוך את המתים לקדושים בשרשרת מתמשכת של הרג הדדי. ומי שמעצים זאת, מתוך כוונות טובות ומקצוענות צרופה כביכול, זאת התקשורת.זמן רב מדי איש לא מהין להתקומם כנגד הקזת דם של העם שלנו. ואני לא מדבר על הקזת דם של אחרים  ב"מצעד האיוולת" הזה. ה"לנצח תאכל חרב ?" היא כבר לא שאלה של הנביא. היא סימן קריאה.היא מציאות. והציבור הישראלי מרוצה או מרוצה מאוד.

ועוד נקודה .אני, לא זו בלבד שאיני מתכחש ליהדותי אלא גאה בה. גדלתי בבית סופֶּר-חרדי, ליברלי, ובנסיבות שקשורות בשואה נתתי ספר כריתות לחרדיות. אבל לא הפכתי "מומר להכעיס". אדרבא אני חושב כי המעשים הנלוזים של אלה שכופים עלינו את השקפת העולם הדתית משיחית, מרחיקים אנשים מן הדת ובעיקר מן המסורת שלה .בשם  אותה יהדות שבמשך שנים סבלה מהפלייה ,רדיפות גזעניות , הסתה ומעשי רצח, אנו עושים אותם דברים לאחרים. לאמור טענתי מה שטענתי כיהודי ישראלי, כשריד שואה אשר סבור כי ההיסטוריה של העם היהודי, לרבות השואה, מצווה עלינו ללמוד את לקחיה. וזאת אנו לא עושים, נכון יותר הממסד הנוכחי אינו עושה. להיפך הוא ,בפועל ,מתכחש להיסטוריה.

קץ עידן השקר והשסע.

גדולים בעם היהודי כמו הרצל וז'בוטינסקי ,ומנהיגי ישראל , כמו דוד בן גוריון ומנחם בגין, אם היו מעלים את הפריסקופ ורואים את מצבה של הספינה ששמה ישראל, הם מן הסתם  היו זועקים למנהיג העליון שיחלץ את הספינה הזאת לנוכח השבר החמור בבסיס ובדפנות. אשר לנו שמצויים על סיפונה, את המציאות המרה הזאת- יש לקטוע.  יש לחשוף ביתר שאת את הפרצוף המכוער הזה, את חזיונות השקר האלה, במלוא כיעורם , בלא כחל וסרק.זה מוטל עלינו- אזרחי ישראל ובראש וראשונה  היהודים שבקרבה ,אשר במשך דורות היו קרבן על מזבחות שנאה של לא יהודים. הם שרדו כי חפצים חיים היו. אלמלא חפצו בחיים הם לא היו קיימים כעם.  גם לאחר השואה שכילתה כמחצית מעמינו אלה ששרדו ובאו לארץ ולחמו למען הקמתה, הביאו אתם לא את בשורת הצלמוות שממנה באו. הם הביאו אתם את בשורת החיים.הם שקמו את המשפחות והקימו דורות לתפארת . אני מודע לכך כי במציאות  שאליה התרגלנו בהדרגה ,הדברים שנכתבו לעיל הם "דברי מינות" וכפירה ,בייחוד אצל קנאים דתיים  ולאומניים. בשם חזיונות שווא ושקר אלה אין גבול למסכת שקרים ,שיקוצים והסתה פרועה נגד כול מי שמרים ראשו נגד תופעות מכוערות אלה בחיינו הציבוריים . אלה מכוונות  נגד נבחרי ציבור, נגד אזרחים נאמנים, נגד ציונים אמיתיים, נגד הרשות השופטת, נגד צה"ל ובכיריו ונגד חושפי השחיתות הציבורית. כמי ששרד את השואה, בא לכאן, לחם למען עצמאות ישראל  וכמי שבנותיו וכל נכדיו עד כה שרתו בצה"ל -אני אהיה גאה אם יכנו אותי בכינויי השחץ והסחי ברשתות אלה שטוות  קורי רעל ומשטמה- ברשות, ובהשראה מלמעלה. אני משוכנע שיש עוד אזרחים נאמנים, ויהודים וציונים רבים במדינה שלנו  שחושבים כמוני. אפשר והם מרוצים מרמת החיים החומרית, אך לא מן הרמה הערכית. נכריז על קץ עידן השקר. הגיעה שעתנו- אם תרצו. תכלה שנה וקללותיה. תחל שנה וברכותיה.

 

הצעקה הגדולה

האם הסיבה היא סביבה חרשת.

אם צריך דוגמה טובה שהישראלים צעקנים ,מצאתי אותה בפרסומת ברדיו של המשרד לאיכות הסביבה שקורא לאזרחים שלא לזהם את החופים. זה נכון שהלכלוך בחופים "זועק לשמיים" אבל צעקות לא יעזרו. צריך ידיים לאסוף אותו. האיש לא מדבר. הוא צועק. ואם מישהו לא יודע, המשרד לאיכות הסביבה אחראי לא רק לסביבה הפיזית אלא גם הנפשית- כמו הרעש שהוא פגיעה  בגוף ונפש. לצורך מדידת הרעש  מצוידים אנשיו במכשירים אלקטרוניים שמודדים את הרעש, ומדווחים אחר כך בכמה דציבלים הוא גבוה מן המותר. מדידה לחוד והתנהגות לחוד כמקובל במחוזותינו. בהעדר הר געש ,הישראלי ממלא את תפקיד הרעש.

הפרסומת ברדיו, מלבד שהיא תפלה ולפעמים אווילית, היא רובה  צעקנית. ואתה כבר לא יודע אם היא מתאימה עצמה לצעקנות הישראלית, או שהיא מחנכת לצעקנות שלא לדבר על שפה עברית עילגת .האיש צועק לאשתו,היא צועקת אליו, הילד צועק לאמו,אחד  סתם צועק, וכול זאת כדי שנשמע את המסר. הצעקנות אצלנו מתחילה בגנון. כול תינוק או פעוט מטבעו צועק כי בכך הוא מבקש את תשומת הלב. אבל בשלבים המאוחרים של הגן, ראוי שהגננת, או הגנן ,בימינו, ירגיל את הילדים לדבר בנחת. זאת לא עושים כי  צעקות הן הנורמה. על הצעקות בבתי הספר כבר נכתב רבות. גם המדיה תורמת לכך בדרכה שלה, בצווחנות תקשורתית שראויה לפוסט נפרד.

אני גר בדירה שכורה ברחוב חיסין בתל אביב. זה אמנם רחוב בלב העיר ליד כיכר התרבות,ובין צדי הרחוב מפרידה גינה, אך הוא  ידוע כ"רחוב שקט". בעשר השנים שאני גר ברחוב הזה אני לא יודע מדוע הוא נחשב לרחוב שקט. כשבאים לעתים ,בני נוער, בחופשה או בשבתות ובמועדים  הצווחות מגיעות השמימה, או ליתר דיוק נעצרות אצל השכנים . משום מה גם במחלקת הגינון של העירייה אוהבים את הכיכר, ואין בוקר שאני לא מתעורר לקול המונוטוני של המגזמה החשמלית. כמה אפשר כבר לגזום בגינה הקטנה זאת. אבל עובדה. כול הזמן גוזמים. מָָשָל זאת מנגינה שמלווה את העבודה. שלא לדבר שברחוב השקט שלנו אין שבוע ולעתים אין יום שלא משבצים או מחדשים בית. ואתה תוהה. איך זה מאז הקומפרסור של בומבה צור ב"תעלת בלאומילך", הגאון היהודי לא המציא קומפרסור לוחש או מקדחה שקטה. או שמא כזאת לא תתאים לאופי הישראלי. בהולנד ראיתי מקדות שקטות, כי לא שמעתי אותן . אצלנו, איזה מין חידוש או שיפוץ בבית עם אין איזה דואט של מקדחות. בחוץ לארץ מזהים קבוצה ישראלית בקולניות של השיח שלהם. הם לא היחידים בגובה הדציבלים,אבל הם בולטים. לפעמים הצעקות מלוּות במכות.

קיימת תופעה של צעקות, לעתים מלוות באלמנטים כמו בעיטות וכיו"ב תנועות אלימות שהאדם לא מודע להם ומדובר במהלך איזה חלום, שהגילוי החיצוני הוא ריצוד העפעפיים. זה קורה כאשר המוח נמצא בשלב ה – REM – random access memory וזה בא לידי ביטוי בצעקות,  בעיטות, נפנוף זרועות וכיוצא באלה תופעות. אבל מכיוון שהחלומות הם במידה מסוימת פורקן של תסכולים או חוויות ביום, אפשר שדווקא אנשים לא צעקנים חווים זאת. לכך, דרך אגב  ישנן תרופות. מה שאין כן לגבי צעקות. כאן המרשם הוא חינוכי בלבד, במובנו הרחב.

וודאי שצעקות סיבה להם.  כאשר אדם פצוע ונוגעים בפצע הוא צועק רפלקטיבית . אך הצעקות שלנו מן הסתם נובעות ,בין השאר, מכיוון שאל מי שאנו פונים ובראש וראשונה-הממסד, אוזניו אטומות. בממסד גם החלונות אטומים, ובפנים לא שומעים עד שלא מנפצים שמשות. מאידך ,אולי יקרה ההפך. אם נדבר בנחת נכריח את אנשי  הממסד, וגם את זולתנו, להטות אוזן כדי לנסות להקשיב.

ובכלל. אם כול כך טוב לנו כפי שמעידים הסקרים- מה הצעקות. גוואלד! אפילו הסנדקים המפורסמים  דון ויטו  קורלאונה ובנו מייקל דיברו בשקט.הא-ראייה. נעימת הסרט נקראת speak softly דבר בנועם….העיקר אל תפריע לירי.

לֶני

מלאת מאה שנה להולדתו של לנארד ברנסטיין ,מגדולי המלחינים של דורנו.

מאות אלפים אנשים שעמדו לאורך רחובות מנהאטן ,רבבות  שצפו מן החלונות ואלפי פועלי בנין ממרום הפיגומים- הריעו וצעקו "באי באי לֶני " –  כאשר עבר  ארונו של לנארד ברנסטיין, המלחין שהביא לעולם את "סיפור הפרברים", של עירם – ניו יורק. ברנסטיין הלך לעולמו בסוף אוגוסט 1990 .חמישה ימים לאחר שעמד על דוכן פסטיבאל המוסיקה בטאנגלווד אשר במדינת מֶסֶטשוּסֶטס וניצח, בין היתר, על הסימפוניה השביעית של בטהובן שהמלחין הגדול ראה בה אחת היצירות הנשגבות שהוא חיבר.

 

ברנסטיין נולד בשנת 1918 ולציון מאה שנה להולדתו נערכים ברחבי העולם אלפי אירועים, לרבות בישראל.כחובב מוסיקה ,לנארד ברנסטיין היה והווה אחד המלחינים האהובים עלי. במקרה, בשל התפקיד העיתונאי שמלאתי , ברשות השידור, בארץ ובשליחות לאמריקה, התוודעתי אליו. ראיתי בו לא רק מלחין ענק בן זמננו אלא גם בן אדם במלוא מובן המילה- חם, רגיש, אמפתי לבני אדם, יהודי גאה וידיד גדול של מדינת ישראל.

ברנסטיין היה קודם כל מנצח גדול  שבמשך מחצית המאה היה אחראי לביצועים מעולים של היידן ומאהלר, ברטוק וסטרווינסקי. הוא היה יוצר מדהים. הוא יצר את "סיפור הפרברים", הלחין יצירות לבלט, לאופרה ולסרטים. הוא כתב יצירות לתזמורות, להרכבים של כלי נגינה, למקהלות, לזמרים. הוא היה נגן פסנתר מוכשר. הוא היה חלוץ בשידורי מוזיקה בטלוויזיה. הוא היה מרצה באוניברסיטת הרווארד, כותב ופעיל זכויות אדם. הוא היה בעל, אב, מאהב. הוא היה יפה תואר. הוא הופיע למטרות צדקה והיה ,כאמור ידיד גדול של ישראל.

אגדת ברנסטיין תחילתה  ב-14 בנובמבר 1943. המלחין בן ה-25 חזר ממסיבה לאחר הצגת הבכורה של "אני שונא מוזיקה" – מחרוזת שירים פרי עטו – ושכב לישון. צלצול הטלפון העיר אותו. המנצח הדגול ברונו וולטר חלה וברנסטיין, שהיה מזה חודשיים עוזרו בפילהרמונית של ניו-יורק, התבקש להחליף אותו בשעות אחר-הצהריים בקונצרט מיצירות שומן, וואגנר ושטראוס שהועבר בשידור חי ברדיו. לא היה זמן לחזרות. ברנסטיין לבש את החליפה הטובה היחידה שלו ויצא ל"קרנגי הול". אמריקה חיפשה אז דמות מוזיקלית שתוכל להכניס אנרגיה תוצרת בית לקלאסיקה האירופית, וכעת מצאה אותה- כותב השבועון  הבריטי והבינלאומי-"אקונומיסט".. 

"ברנסטיין אהב את כל סוגי המוזיקה. בתו ג'יימי זוכרת כיצד נהנתה להקשיב עימו ל"חיפושיות": הוא היה משוגע עליהן ואמר "למדתי על מוזיקה מהקשבה לחיפושיות יותר מאשר בכל דרך אחרת". המוזיקה שלו עצמו, בין אם נועדה לברודווי ובין אם נועדה לאולמות הקונצרטים, הייתה מחשמלת ופרצה דרכים שלא היו נסללות בלעדיו. הוא היה חלוץ גם בכך שבניגוד לקלסיקונים גדולים אחרים, ברנסטיין לא נותר במגדל השן אלא התחבר למציאות של  פעולות צדקה וזכויות האדם שלו שהם הקדיש חלק נכבד מזמנו. "כל חייו הוא האמין שעל-ידי יצירת יופי והפצתן לכמה שיותר בני אדם, אמנים יכולים לשנות את המאזן לטובת השלום והאחווה", אומרת ג'יימי.שמצוטטת ב- "אקונומיסט". לאחר רצח קנדי הוא הכריז: "תשובתנו לאלימות היא ליצור יותר מוזיקה, יותר יפה, יותר מושקעת". אחרי נפילת חומת ברלין הוא ניצח בברלין על הסימפוניה התשיעית של בטהובן, תוך החלפת המילה "שמחה" ב"חרות". היצירה הסימפונית "קנדיד" הייתה התרסה נגד המקרתיזם בארה"ב.

דעותיו הפוליטיות משכו את תשומת לב הבולשת הפדרלית, ה- אפ בי איי, אשר ראשה אדגאר ג'יי הובר נודע ברדיפת כול מי שהייתה לו זיקה כלשהי לגופים בינלאומיים ליברליים, כולל אנשי ממשל. הובר גם נודע כמי שבאופן אובססיבי אוסף חומרים אישיים מביכים נגד אנשי ממסד בכול הרשויות, ובעיקר פרטים אישיים אינטימיים אשר שימשו אותו כאמצעי סחטני .מבחינה  זאת ברנסטיין היה על הכוונת בהיותו הומוסקסואל, בעצם בי -סקסואלי, שהיה לו מאהב גם בישראל. בהקשר זה -אחת מאותן תופעות מוזרות בהיסטוריה,היה  הגילוי  שהובר עצמו היה הומו.

 אשר לברנסטיין  הוא היה  נתון במאבק מתמיד בין היותו הומוסקסואל לבין רצונו להיות איש משפחה, בעל ואב אוהב. רעייתו פליצ'יה ידעה על נטיותיו וכתבה לו ב-1951 שהיא מקבלת אותו כמות שהוא; הם נותרו נשואים בקשרי אהבה  עד מותה כמה שנים לפניו .

ברנסטיין סרב להיות סָפָר.

"אם היית גברת אפנתית במסצ'וסטס של שנות ה-20 במאה הקודמת, היה רק מקום אחד בו יכולת לקבל סלסול תמידי לשיער: במספרה של שמואל ברנשטיין, אשר ציפה מבנו לואיס להמשיך בדרכו. אבל ללואיס  היו שאיפות אחרות-כותב ה- "אקונומיסט". ברנסטיין נולד בלורנס שבמסצ'וסטס למשפחה יהודית אשר מקורה ברובנו שבאוקראינה. סבתו התעקשה ששמו הפרטי יהיה לואיס, אך הוריו העדיפו לקרוא לו לנארד ושמו שונה רשמית ללנארד . בהיותו בן עשר הוא מצא את עצמו נמשך בחבלי קסם לפסנתר של דודתו קלרה. כשהיה בן שש-עשרה- נגינת פסנתר ששמע באחד הקונצרטים שאליו לקח אותו אביו, שבתה את לבו של ברנסטיין בקסמה, והוא החל ללמוד נגינה על פסנתר בגיל צעיר. כילד למד בבתי הספר גאריסון וביית הספר הלטיני של בוסטון. אביו השתלטן התנגד לבחירתו של בנו במוזיקה כעיסוק לחיים וחדל לממן את שיעוריו. למרות זאת החל ברנסטיין ללמד ילדים בשכונה תמורת דולר לשיעור וכן לנגן בסופי שבוע בחתונות תמורת "שני דולר ואצבעות שותתות דם"   כפי שהגדיר זאת אחד העיתונים. לאחר סיום לימודיו בבית הספר הלטיני של בוסטון ב-1935, המשיך ברנסטיין את לימודיו באוניברסיטת האררווארד, שם למד מוזיקה אצל וולטר פיסטון, ואחר כך המשיך במכון קרטיס למוזיקה בפילדלפיה, שם מורו לניצוח היה פריץ ריינר. במהלך שנות לימודיו בקרטיס המשיך גם בלימודי פסנתר.

המנצח הגדול.

 ברנסטיין זכה להערכה רבה כמנצח, מלחין, פסנתרן ומחנך וניצח על רבות מהתזמורות המובילות בעולם. ב- 1947 הוא ניצח בתל אביב, בפעם הראשונה, על התזמורת הפילהרמונית הישראלית עוד בתקופת המנדט הבריטי ובכך החל את הקשר האמיץ  עם ישראל. באחת הזדמנויות, הוא אמר לי פעם, בניו יורק, כי הוא מתרגש תמיד לקראת בואו לישראל- שהוא רואה בה ביתו השני. הוא הוסיף בחיוך ממזרי never a dull moment there – אף פעם לא משמעם אצלכם. בשנת  1948 במהלך מלחמת העצמאות ברנסטטין הגיע לארץ וניצח על התזמורת הפילהרמונית הישראלית בפני חיילים בקונצרט פתוח שנערך בעיר העתיקה של באר שבע.

bernstein with israeli philharmonic before soldiers in ber sheva 1948israel philharminc 80 ann photo haaretz.jpg

מימין ברנסטיין במהלך מלחמת העצמאות בפני חיילים בבאר שבע.(צילום וויקיפדיה) משמאל ברנסטיין עם הפילהרמונית הישראלית במלאת 80 לייסודה.(צילום "הארץ")

ב-1957 ניצח על קונצרט הפתיחה של היכל התרבות בתל אביב; במשך השנים ערך שם הקלטות רבות עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. בדצמבר 1963 ביצע עם תזמורת זו בביצוע בכורה עולמי את הסימפוניה השלישית שלו  "קדיש",  עם זמרת הסופרן ג'ני טוראל, הקריינית חנה רובינא, מקהלה מעורבת ומקהלת הילדים על שם צדיקוב. במהלך החזרות על "קדיש" הוא חיבר את היצירה "חליל" (1981), שנכתבה לזכרו של ידין טננבוים, נגן חליל צעיר ומבטיח בתזמורת שנהרג בסיני במלחמת יום הכיפורים, בהיותו בן 19 בלבד.אשר ליצירה "קדיש"-  ב- 22 בנובמבר  1963 נרצח הנשיא ג'ון קנדי, והפרק השלישי של הסימפוניה, "קדיש" שנמצא אז בתהליכי ליטוש אחרונים,הוקדש "לזכרו  של ג'ון פיצג'רלד קנדי".

ב-1958 התמנה ברנסטיין למנהל המוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק, עמדה שבה החזיק עד 1969. במהלך שנות ה-60 נעשה ברנשטיין לדמות ידועה היטב בארה"ב הודות לאחד ממפעליו העיקריים, תכנית הטלוויזיה הפופולארית "קונצרטים לצעירים" שבה הגיש הסברים על מוזיקה, מלחינים ויצירות קלאסיות בצורה מעניינת, שהצליחה למשוך גם ילדים לצפות בה. בחג המולד25 בדצמבר 1989,  ניצח ברנסטיין על  הסימפוניה התשיעית של בטהובן כחלק מהחגיגות לרגל נפילת חומת ברלין. הקונצרט שודר חי בטלוויזיה ביותר מ-20 ארצות, לקהל מאזינים שמנה לפי ההערכה 100 מיליון איש.

ברנסטיין נפטר חמישה ימים בלבד אחרי פרישתו. הוא ניצח על הקונצרט האחרון שלו בטנגלווד, בברקשיירס שבצפון מסצ'וסטס, ב-19 באוגוסט 1990. הייתה זו התזמורת הסימפונית של בוסטון אשר ניגנה,כאמור, בין השאר את הסימפוניה השביעית של בטהובן.הוא היה בן 72 במותו.

newyorktimes

לנארד ברנסטיין קבור בבית העלמין "גרינווד" שבברוקלין, ניו יורק-אחד מבתי העלמין הידועים והמפוארים בארה"ב אשר הוכרז כ"אתר לאומי".

לסיום אחד הקטעים היפים מ"סיפור הפרברים"- America

 

 

 

 

.

 

עיר כול תושביה

תל אביב הרבגונית והדמוקרטית – חלק 2

רבות מבעיותיה של תל אביב הן אופייניות לכול ערי המטרופולין בעולם ,במערב ובמזרח. הנהירה אליהם שגורמת לשגשוגה גם מעצימה את הבעיות. זה ועוד .בשיטת הריכוזית שלנו- סוגיות רבות, ובכללן בנייה למגורים או בנייה בכלל, תחבורה, חברה ואפילו תרבות  מונעות מהרשויות המוניציפליות ,עצמאות, אשר במקרים רבים הייתה מטיבה אתן ועם צורכיהם.

לא פעם הדגשתי כי בבחירת היחסיות שלנו לכנסת, הציבור לא בוחר בחבר כנסת באזור מגוריו אלא במפלגה. וזאת, למעט הנציגות הדתית החרדית, אינה דואגת לפתרון בעיותיהם. לכן בינתיים השלטון המקומי הוא המרב שבו ימצאו התושבים מענה כזה או אחר לבעיותיהם. לכן גם החשיבות בבחירת האנשים נכונים שיעמדו בראש השלטון המקומי. אלה מצדם יפעילו לחץ על השלטון המרכזי למען התושבים.

 

עם זאת, תל אביב היא לא רק עיר עשירה אלא נחשבת כעיר של עשירים,ושאלתי אם אכן זאת המציאות. "מה פתאום"- משיבה לשכת דוברת העירייה. " היא רחוקה מלהיות "עיר לעשירים" בלבד. קרוב ל-40% מאוכלוסייתה נחשבת "חלשה" לפי מדדים סוציו-אקונומיים" . עם זאת היא רואה לנכון להדגיש כי כמו בכל עיר גדולה במדינות הקפיטליסטיות-ליברליות בעולם – העלייה במחירי הדיור משפיעה בהדרגה על הרכב האוכלוסייה. זו תוצאה בלתי נמנעת של שיטה כלכלית שמקדמת שוק חופשי ומדיניות ממשלתית שבעשורים האחרונים הרחיבה והעמיקה את הפערים החברתיים. "אנחנו בתל אביב" מציינים בלשכה "עושים כל שביכולתנו כדי לעצור מגמות אלו ולהשאיר בעיר את כל גווני האוכלוסייה. הגדרנו את הנושא של הוזלת יוקר המחייה והדיור בפרט כיעד בכל תוכניות העבודה העירוניות. אנו מקדמים פרויקטים של פינוי-בינוי שהתושבים המקוריים יוכלו להישאר בהם גם לאחר סיום הבניה ואנו פועלים כדי לכלול כמה שיותר דירות קטנות בפרויקטים חדשים. אנו יוזמים גם  דיור בר השגה ושכירות מוזלת בבניינים חדשים, במענקי דיור ומעונות לסטודנטים; ובמאמץ להוזלת יוקר המחייה בכל דרך עירונית אפשרית"

כדי להדגיש שתל אביב היא אכן רבגונית מבחינת הרכב האוכלוסייה, צוין שארנונה מגורים היא הנמוכה ביותר בכל גוש דן, ויש שירותים עירוניים חינמיים כמו חניה וחניונים בכל העיר, אופניים שיתופיים, רכבים שיתופיים, מחסן ציוד עירוני (תל וקח), הנחות על חוגים ואירועי תרבות ופנאי  ועוד.   "בקיצור"- מסכמת לשכת דובר העירייה- "תל אביב-יפו רחוקה מלהיות "עיר לעשירים" ואנחנו דואגים שהיא תישאר כזאת.". ראוי לציין כי החוק הישראלי אינו מאפשר לעירייה פיקוח על מחירי או תנאי השכירות. לאחר מאמצים ממושכים חוקק חוק שכירות הוגנת שנותן מענה מסוים אך חלקי ביותר ביחס למה שלטעמנו היה צריך להיות.

דיור נושא כאוב.

ובכל  זאת אחת הבעיות האקוטיות של תל אביב, כמו גם של ערי מטרופולין בימינו, היא שאלת הדיור,ליתר דיוק עלות הדיור בעיר. תל אביב מנסה למשוך אליה פסיפס אנושי ובעיקר אנשים צעירים  ובשנים האחרונות היא נחלה הצלחה מסוימת. אבל אם רכישת דירה או תשלום שכר  דירה הם גבוהים לאנשים שהתבססו פחות או יותר כלכלית, הבעיה קשה עד בלתי אפשרית לאנשים צעירים, אבל לא רק. ציינתי שבתחומים שונים  זה שייך לחלוקת הסמכויות בין הממשלה לבין השלטון המוניציפאלי, שאצלנו בהרבה תחומים ידיו כבולות. ולכן בעיית הדיור רובצת בראש וראשונה על הממשלה.עם זאת  עיריית תל אביב החלה , כאמור,לפני עשר שנים לעסוק בפרויקט שהיא קראה "דיור בר השגה" .כיום יש כבר מאות דירות בגני שפירא, ביד אליהו, במידטאון, במגדל הצעירים, בשוק סיטונאי, בשוק עלייה, יפו ועוד. בין התוכניות יצירת מלאי של דירות קטנות על ידי הורדת שטח הדירה הממוצע בעיר, חלוקת אלפי מלגות דיור לסטודנטים בדרום העיר ויפו, הובלת נושא שכירות הוגנת". אשר  לעתיד העירייה פועלת למימוש דיור בר השגה למקצועות מבוקשים כמו מורים, סגל רפואי וכיו"ב.אבל לא די בכך.רחוק מזה.ואני אתייחס בהמשך להיבט של העיר המתפוצצת מבפנים.

העיר הפקוקה.

נושא חשוב אחר שהבאנו בפני לשכת ראש העיר הייתה נוסע התעבורה בכבישים, ובעיקר המאמצים להפוך את תל אביב לעיר של אופניים כמו אמסטרדם וקופנהגן. ובפוסט הקודם הזכרתי מה נעשה בכוון הזה. עם זאת  המיזם הזה הביא עמו גם בעיות חדשות, בייחוד נוכח כניסת האופָניים החשמליים, שהם לדעת העירייה אופנוׁעים לכל דבר. מכאן שהעומס על המדרכות ובמיוחד הסכנה להולכי הרגל הוא דבר בלתי נסבל. "אנחנו נחושים לשנות זאת"- אומרת דוברת העירייה . " העדיפות ברורה – הולכי הרגל הם בראש סדר העדיפות על המדרכה. לכן אנחנו משקיעים וממשיכים להשקיע עשרות מילוני שקלים בכל שנה כדי להרחיב ולשפר את תשתית שבילי האופניים ויצירת הפרדה פיזית ברורה בין המשתמשים" הדוברת מוסיפה ואומרת  "פעלנו לשינוי החקיקה שתאפשר לפקחי העירייה לבצע אכיפה על נסיעה אסורה של אופניים במדרכות העיר ואנו פועלים לביצוע אכיפה אפקטיבית בנושא. מדובר בתהליך שינוי והטמעה בקרב הציבור שלא קורה ביום אחד אבל אנחנו מחויבים לו." עם זאת יש להוסיף עוד ועוד נתיבים מיוחדים לנוסעי האופניים. אופניים- זה הקלת עומס התנועה, זה הורדת הזיהום הסביבתי זה מרשם לבריאות טובה.גם בנושא זה יש מקום להרחבת נתיבי האופניים בכול מקום לרבות בדרומה של העיר.

אשר לשיפור פני העיר מכול בחינה שהיא, העירייה רואה כמשימה ראשונה את  הניקיון העיר. זו משימה בלתי פוסקת וסיזיפית והעירייה  משקיעה רבות הן במאמצים של בחינת הנושא על כול היבטיו והן על הביצוע המתמשך. בלשכת הדוברת מציינם כי חשוב לזכור שתל אביב-יפו היא ליבו של המטרופולין העמוס במדינה. כמיליון אנשים נוספים מגיעים אליה מבחוץ כל יום , כלומר יותר כפול ממספר התושבים, לכן קיים קושי בכמות פסולת חריגה, חוסר אכפתיות של מי שאינו תושב ועוד היוצרים אתגר שלא מקובל בערים אחרות. להערכתי בנושא הזה אני יכול לומר שחל שיפור ניכר בתחום הניקיון מאז חזרתי לעיר הזאת. מערכת הניקיון אכן פועלת ברכב וברגל. חבל שהתושבים לא מסייעים בכך בחצרות שלהם ובסביבה הקרובה למגוריהם. זאת תעודת עניות לתושביי תל אביב.

הדרום המקופח.

  לפחות פעם בשבוע אני מזדמן לאזור  שכונת נווה שאנן, שבלבה  התחנה המרכזית הישנה של תל אביב.אכן לפני שנה הוקם חניון חדש ולצדו מגרשי משחקים. זאת  במקום שטח התחנה המרכזית שבמשך שנים היה מתחם מוזנח ביום ובלילה, כשביום  הבושה נראית על המבנים ועל המדרכות והכבישים ובלילות היא מסתתרת  בכוכים מסביב, מקלט ההומלסים וצרכני הסמים.אולם מעבר לזה לא ראיתי כול שיפור.

post five nve shanan 3nve shanan 2

נווה שאנן.

הבתים שחלקם עסקיהם נעולים וחלקם מתפוררים, כבישים ומדרכות סדוקים ולא מעט לכלוך מעטרים שכונה זאת. אין לי כול ספק שעם הזמן כאשר שארית שיניה ינשרו היא תעבור השתלה. כאשר היזמים והקבלנים. שמרחפים כמו עיטים, ייווכחו שאת הכול ניתן לגלח בדחפורי ענק, על הבטון והחומר האנושי שנותר, על כנם יוקמו מגדלים חדישים. יש להניח כי הקרקעות הם כבר שלהם והם ממתינים, כאמור, כמו עיט  לפגר.  הדרום פעם יהיה הרובע החדש של תל אביב עם  בעלים או שוכרים בהתאם. מכאן שעל שאלה זאת מה ייעשה לדרום לא קבלתי מענה מלשכת ראש העיר.אני לא יודע אם אין להם מענה, אם יש להם והוא לא מחמיא, או שפשוט התעלמו מן השאלה.וזה קורה במחוזותינו שהעדר תשומת לב מגיעה דווקא מאלה שמופקדים על קשר ציבור. באירופה ובארה"ב זה לא יקרה.

post four alemby 3post two alembi 2alembi 5

רחוב אלנבי

זה אמור באותה מידה לרחוב אלנבי המוזנח מאז קום המדינה. גם בנושא זה לא קבלתי מענה. כפי שכתבתי בפוסט הקודם אני מודע לבעיות הכרוניות של רחוב זה כמו לרחובות אחרים ב"דאונטואן" התל אביבי, כמו רחובות הרצל נחלת בנימין ועוד. שכונות כמו נווה צדק, שבאזי שפירא, פלורנטין ,כולם במרכז, זכו לטיפול יותר מאלה בדרום ובמזרח. אבל אלנבי היא אלנבי. עם כול זאת ,כול אלה שהם הבעלים, ויש מאות,ושמא אלפים ,לא יתנגדו שהעירייה תישא  בהוצאות פרכוס חיצוני של  טיח וצבע בחזית. אין סיבה שעיריית תל אביב לא תעשה זאת. היא כבר עשתה זאת נקודתית, וגם עיריות אחרות ומועצות מקומיות  עשו זאת. במקומות תיירות כמו ספרד, איטליה או יוון , הרשויות או שאוכפות תקנות של תחזוקת חזות או שעוסקות בכך לבדן. התייר לא אוהב לראות חזית של בית שהיה פעם יפה, מוזנח. גם תושב העיר לא.

תשובות לא ניתנו לא לגבי העדר מקומות בילוי לצעירים, כמו מועדוני נוער ולא לגבי עידוד אמנים צעירים על ידי יצירת מלאי סטודיות במחירים שאמנים צעירים יכולים לעמוד בהם. גם לא קבלתי מענה לגבי מקומות ראויים לגנוני ילידים, משפחתונים וכיוצא באלה אכסניות כאלה שאינם של העירייה. ומעל לכול, מה הפתרון להתפוצצותה של תל אביב מבפנים. גם עם לעיר יש חזון, ואני משער שיש לה- לא מצאתי תהודה. אני מתאר לעצמי  שבמסע הפרסום לקראת הבחירות המוניציפאליות המקום יהיה צר מהכיל  את התרחישים הוורודים לעיר הזאת. אולי עסוקים בלשכת הדוברת לקראת מסע זה. חרף כול זאת, בנסיבות הקיימות תל אביב, היא יותר מתחום מקומי.

 מדינת תל אביב.

חשיבותה של תל אביב היא  הרבה מעבר היותה  העיר המטרופוליטנית הגדולה והרוחשת בישראל. היא ממלאה בעצם את התפקיד שהיא מלאה עם ייסודה לפני יותר ממאה שנה. היא עיר עברית תוצרת הארץ ברוח חזונו של חוזה המדינה תאודור הרצל ב "אלט נוילאנד" ,על שמה היא נקראת.  הרצל אף שגדל באווירה אריסטוקרטית היה דמוקרט ואת החזון הדמוקרטי הוא ביקש להנחיל לעם היהודי בארצו. אם יש מקום במדינת ישראל שבו החזון רקם עור וגידים זאת תל אביב. רצה הגודל המר ובכיכר הגדולה ביותר בעיר- "כיכר העירייה" צעיר קנאי חשוך שינק את היהדות מן התעלות האפלות שלה, שהורעלו בחומרי בלע- הרים יד זדונית ורצח את ראש ממשלת ישראל אשר נבחר על ידי הריבון- העם. הסבת הכיכר לשמה החדש "כיכר רבין"- סימן יותר מכול כי הרעיון לחופש, לשחרור מן הכבלים של חשכת ימי הביניים לא זו בלבד שהוא לא מת אלא  הוא גבר, אם לא,לצערנו,  במישור  הלאומי, הרי במישור המקומי שנותן השראה לכל מי שהחופש, כבוד האדם וחרות ושוויון בפני החוק,הם נר לרגליו.

ולא היה סמל  גדול יותר -מאז ההתקהלות ההיסטורית הגדולה בכיכר מוגראבי בנובמבר 1947 ,עם הכרזת עצרת האו"ם על הקמת המדינה היהודית, מאשר "הפגנת המיליון"  שנערכה בכיכר רבין 65 שנים מאוחר יותר למען צדק חברתי במדינה היהודים. ומאז כיכר זאת, שבה  נעשה ניסיון לגדוע את המסורת הדמוקרטית הצעירה והרעועה, נערכו בה הפגנות ועצרות עם שהמכנה המשותף שלהם הוא להיות עם חופשי  ושוחר דמוקרטיה בארצנו. אולי  מיצוי הסמל הזה של היות תל אביב עיר העם מצא  ביטוי בעצרת ההמונים שארגנה העדה הדרוזית במחאה על "חוק הלאום". היא לא ארגנה אותו בדליית אל כרמל או בבית ג'אן ,היישובים הגדולים של העדה אלא בכיכר רבין. וככה גם ההפגנה של ערבי ישראל  שנערכה שבוע לאחר מכן לא בטייבה אלא בכיכר רבין. זאת תעודת כבוד לא  רק לאזרחיה הערביים של המדינה אלא של תל אביב- הבמה שבה המסר שלהם מצא הד במדינה ובעולם.

post seven demonstration against law of nation

 

הפגנה נגד חוק הלאום.

ומי שנתן לכך ביטוי חד של היותה של תל אביב מעוז דמוקרטי, היה ראש העיר רון חולדאי שאמר בין השאר :" בכיכר הזאת, כיכר הדמוקרטיה, שנמצאת בלב העיר שמגשימה את רוחו של חוזה המדינה באופן הנאמן ביותר; בכיכר הזאת עומדים היום אחינו הדרוזים, ושמים בפנינו מראה בה משתקף לנו המרחק הנורא שעברנו מימי הכרזת העצמאות ועד היום. מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  ותבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות."כמה פשוט. כמו נכון. מה שהיה פשוט כל כך במגילת העצמאות הושמט במכוון מחוק הלאום".

והוא סיים את דבריו ::"אני יודע כמה אומץ ונחישות נדרשים לכם כדי לעמוד כאן, ובכל זאת – המשיכו להילחם יחד אתנו כדי שמדינת הלאום של העם היהודי תמשיך להיות דמוקרטית ושוויונית.אינני צריך שילמדו אותי מהי אהבת לאום. כי בשם אותה אהבה, אני עומד כאן בפניכם וקורא לכם, לכולנו, להילחם לביטולו של חוק יסוד המשאיר את "האחר" מחוץ למעגל ולהסיר את הכתם המכוער הזה מעל פניה של מדינת ישראל."

חולדאי חייב להמשיך

 הפוסט הזה על שני חלקיו לא בא כדי ל"גלות את תל אביב" בפני הקוראים. זה ועוד. בשעה שחלק א' היה מתאבן נחמד- הכול תותים, החלק השני הוא קצת קשה יותר לעיכול. יחד עם כול זאת ובהתחשב בהישגיו הרבים של רון חולדאי, מגמת המאמר ברורה, והוא כי ברגע שחולדאי הביע את נכונותו ואת רצונו להמשיך, יש לעודד זאת. במאמרים  ודברי פרשות שונים, נערכה השוואה  בין טדי קולק  לבין חולדאי.  לאמור שגם  הבונה הגדול של ירושלים בעת החדשה, טדי קולק, הגיע שעתו לפנות את הזירה בגיל 81  . זאת כאשר  הגיל ומעשיו הרבים כבר נתנו בו את סימניי העייפות. ואכן אהוד אולמרט זכה בבחירות בירושלים במקום טדי . השוואה זאת אינה נכונה- בשני הפרמטרים. גם בשנים ,חולדאי צעיר מקולק בעשור בקירוב, ותוחלת החיים כיום עוד מגדילה את פער היכולות. אשר לצד האחר והוא אהוד אולמרט ,גם כאן ההשוואה לוקה בחסר. אולמרט משפטן ופרלמנטאר מבריק לא חידש דבר כראש העיר אחרי טדי. בתחומים שונים אולמרט  הצעיד  אותה לאחור. עד היום לא קם לה לירושלים אדם כמו טדי, וגם זאת לא רק בממד המוניציפאלי אלא הלאומי. אפשר ויהיה נכון שחולדאי יצרף אליו כוח רענן פופולרי ברוכת כישרון ומעשים כמו ח"כ סתיו שפיר. זאת עשויה להיות  תוספת מרעננת מאוד מכול  בחינה שהיא.מכול מקום אינני ממליץ לחברת כנסת מוצלחת זאת להתמודד מול חולדאי. אבל אני  כן ממליץ  לרון חולדאי להצמיד אליו אישה צעירה מדהימה זאת-אשר בין השאר תרמה לאותה התעוררות עממית אשר שיאה היה בכיכר רבין שבה הוא נשא את נאומו בעצרת ההמונים.