השקיעה והנפילה של "עופות החול"

העמותה שקידמה מיזם של סרטי תעודה על העשייה האדירה של שרידי השואה במדינה והתקומה- מקפלת את אוהלה כי לא היה גוף ציבורי או ממסדי שיסייע לה ובמערכת החינוך התעלמו ממנה.

באתר של מרכז הארגונים של ניצולי השואה, במדור עמותת "עופות החול" ,נאמר בין השאר: תרומתם של ניצולי השואה להתפתחותה ושגשוגה של מדינת ישראל היא עצומה ובכל זאת, הדור הצעיר שגדל בישראל יודע מעט מאוד על תרומתם והישגיהם של הניצולים, אשר הצליחו לאסוף מתוך כאבם העצום כוחות נפש לבנות חיים. מוכרים יותר הם הסיפורים של הסבל והכאב שעברו הניצולים ועל מחסור כלכלי. אנו שואפים להביא לידיעת הדור הצעיר הבנה והערכה לחייהם של ניצולי השואה, על ידי הצגה אופטימית של כוחם, יצירתם וכישרונם של אנשים אלה.

עמותת "עופות החול" שמה לה למטרה להביא לידיעת הציבור הרחב, בישראל ובעולם, את סיפור חייהם המשמעותי והמלא של ניצולי השואה: המשפחות אותן הקימו, האמנות אשר יצרו, הפרויקטים אותם יזמו, כל הפעולות אשר הובילו לבנייה יוצאת דופן של חייהם הפרטיים ושל חיי המדינה.

כדי להגשים את מטרותיה הפיקה העמותה חמישה סרטים, באורך מלא, בנושא: הסרט "עופות החול" המספר את סיפורם של שבעה ניצולי שואה, "כמו מלכת אנגליה" סיפורו של הילד דוד ברגמן, שנותר לבד בעולם בגיל 11 -אמן ובמאי להקת הנח"ל, "הקובייה ההונגרית" – קורותיו של פרופ' אנדריי היידו חתן פרס ישראל למוזיקה.-"הבריחה- הדור השלישי" – תיעוד מסעם של 8 בני נוער בעקבותיהם של העקורים בנתיבי אירופה בדרכם לארץ ישראל. והסרט האחרון "בעקבות המסע"- שעוקב אחר אותם צעירים שעשו את המסע והמשמעות שהוא קיבל בעיניהם ובעיני החברה, וזאת מול שרידי השואה והדור השני.

למידע זה עלי להוסיף שהעמותה התחילה בהפקת סרט על תרבות היידיש שכמעט ונכחדה בשואה. נשלחו לפולין המפיק והבמאי והוכן ספר הפקה. אך כול התקוות שהעמותה תקבל תרומות לסרט הזה נגוזו, ואתם גם הסרט שבו הושקעו כספי העמותה.

יתומים שאיש לא אימץ

באחד הפוסטים הקודמים עסקתי בסכנת סגירה של מרכז הארגונים של ניצולי השואה בשל אי עמידה בהקצאת כספים מינימאליים לקיום המוסד הזה זה מטעם המשרד לשוויון חברתי. הקשיתי כיצד גוף זה כמו "מרכז הארגונים של ניצולי השואה" שהיה מנוף אדיר להבאת מטבע זר במיליארדים בצורת פיצויים ושילומים בעיקר מגרמניה, לא דאג להקמת קרן שתאפשר את קיומו שלו ולו בממדיו הצנועים.אין לכך תשובה ברורה כי המייסדים אינם אתנו. התשובה השגרתית היא שהסנדלרים הולכים יחפים.

אף שאני מכיר את ההיסטוריה של עמותה זאת שכן נמניתי עם מקימיה יחד עם משה זנבר ומיכה שגריר,מגדולי המפיקים של סרטי תעודה בשעתו, זכרם לברכה, וייבדל לחיים ארוכים, ראול טייטלבאום, ביקשתי לשמוע מלילי הבר, היו"ר  הנוכחית של העמותה על הצמתים בתולדותיה ועל הבעיות בצידן.

משמאל לימין: לילי הבר, משה זנבר, ראול טייטלבאום, מיכה שגריר, צבי גיל

ש: העמותה הוקמה, אם אני לא טועה לפני תריסר שנים. מה היו  בעיותיה העיקריות, כפי שאָת היו"ר הנוכחי שלה, רואה אותם ברטרוספקט. שכן כמי שנמנה עם מקימיה הבעיה שלנו הייתה  התהליך הארוך של קבלת האישור ואחר נושא גיוס כספים.

ת: העמותה נרשמה ב-2009 אחרי כמה שנים של פעילות במסגרת אחרת. הבעיה העיקרית, ובעצם הבעיה היחידה, היא הנושא הכספי. רעיונות לסרטים יש בלי סוף, אנשי מקצוע מעולים יש למכביר, אך יש לדעת כי עלויות הפקת סרט צנוע באורך של כשעה עשויות להגיע עד חצי מיליון שקלים. סכומים כאלה קשה מאד לגייס, הקרנות השונות דלות למדי ועליהן מתחרים רבים, וכפי שנאמר "אם אין קמח – אין תורה".

ש. זאת הבעיה המרכזית

ת: אני מבקשת להצביע על בעיה נוספת והיא אתרי או גופי שידור. סרט שאינו נתמך מתחילתו על ידי גוף משדר – דהיינו, ערוץ טלוויזיה – יצפו בו רק בבתי קולנוע, וגם בתי הקולנוע שישדרו סרטים מעין אלה אינם רבים. בתי קולנוע מסחריים מעדיפים להקרין סרטים אליהם ינהרו הצופים. הסרטים על שרידי שואה ותקומת המדינה אינם אטרקטיביים מספיק בעבור גופים אלה, ומכאן שמספר מקומות ההקרנה של הסרטים הוא מועט.

 ש: אני יודע  שעם הקמתה נוח היה לה לא להיות חלק מִנהָלי ממרכז הארגונים, לא כעמותה, מחשש שהיא תהיה  משותקת. האם החשש הזה נמשך במרוצת השנים. או שצריך היה לחברו מנהלית למרכז הארגונים.

ת: לצערי מרכז הארגונים סובל כבר שנים מירידה משמעותית בתמיכה הכספית ומאידך, הוא אינו רשאי לתמוך בעמותות אחרות, כך שאין כל יתרון בחברות במרכז הארגונים של ניצולי השואה.

ש: העמותה הוקמה, בין היתר מכיוון שלא ניתן היה לגייס כספים פטורי מס, וצריכים היינו להעביר זאת דרך יד ושם. האם העצמאות הטיבה עם העמותה.

גיוס כספים היא בעיה של עמותות וארגונים רבים מאד ולא רק שלנו. אינני סבורה ש"יד ושם" היה יכול לסייע לנו בדבר, מה עוד של"יד ושם" יש מטרות רבות וחשובות ועליו לקדם את כולם. לנו הייתה מטרה אחת בלבד שבה רצינו להתרכז.

: האם לדעתך אילו העמותה הייתה מבוססת כספית האם המשך קיומה היה מובטח ש:

ת:כמובן שיש סיכוי סביר שאם העמותה הייתה זוכה לתמיכה כספית רציפה ומבוססת היא הייתה יכולה להמשיך להתקיים. מאידך, דומני שהמצב היום שונה משמעותית ממה שהיה בתחילת פעילותה של העמותה. רבים היום מודעים לתרומת שרידי השואה להקמת המדינה, וזאת בשל פעילותם הנמרצת של חוקרים אחדים ומוסדות הנצחת השואה. היום מדברים גם על מה שהיה "אחרי" ולא רק מה שהיה באותן חמש שנים איומות, וכך הנושא שלשמו קמה העמותה יצא מהצללים אל האור.

ש:איך ניתן לעודד מיזם שיוסיף לעסוק בתרומת ניצולי השואה במדיום החזותי- של מפיקים ובעיקר מצד  הדור הצעיר.

ת:מכיוון שלא הצלחנו בפעילות התנדבותית של הדור הצעיר אולי היינו זוכים להצלחה רבה יותר אם הנושא הזה היה הופך להיות חלק בלתי נפרד מההכנה של התלמידים שיוצאים לפולין (לפני הקורונה עמד מספרם על כ-40,000 צעירים בשנה).

מאידך, בשל התמעטותם של שרידי השואה, והכוונה מ"מעגל הראשון" – דהיינו אלה שחוו את מאורעות השואה בגטאות ובמחנות – נערמים קשיים חדשים על הגשמת הפרויקט בהשתתפות פעילה של הניצולים. דרך אפשרית היא על ידי שימוש בעדויות של ניצולים והמחשתם, כולל שימוש בתמונות ארכיוניות המתעדים את העלייה לארץ, מלחמת תש"ח והקמת והתבססות במארג הכלכלי, התרבותי והחברתי במדינה.

אמת מרה כלענה

 ש: האתגר בהקמת גוף כזה שהוא  במהותו מאוד עכשווי- תיעוד חזותי- מדוע הוא לא משך את הדור הצעיר, לרבות של דורות ההמשך.

ת: במהלך שנות קיומה של העמותה ניסינו לממש את מטרותיה בדרכים שונות ומגוונות, ולרתום את הדור הצעיר ("דור 3" ו-"דור 4") לפרויקטים של הכנת סרטים קצרים באמצעים הזמינים להם – טלפון חכם ואינטרנט. סברנו כי שני הצדדים עשויים "להרוויח" – הצעירים ישמעו את סיפור חייהם של המבוגרים, וניצולי השואה יתעדו את קורותיהם ואפילו יזכו לחברה של אנשים צעירים.פנינו למרכזי מגמות צילום וקולנוע בבתי הספר, יזמנו קשר עם מנהלי "משלחות" של בני נוער שיוצאים לפולין יחד עם בית ספרם או במסגרת תנועות הנוער. כל הניסיונות האלה לא צלחו. אפס! חלומות לחוד ומציאות לחוד. לא הצלחנו לשכנע אף מוסד ל"הרים את הכפפה". לעומת זאת שמענו המון ,המון המון ,תירוצים והסברים.

דומני שאין מענה ,כזה של לילי הבר, הולם יותר את המציאות  ,אשר כמו ההיסטוריה כהגדרת הפילוסוף ארתור שופנהאואר, שמלמדת אותנו שלא למדנו כלום.לעתים אני מגיע למסקנה העצובה וגם הצינית כי השואה היא רב תכליתית. אפשר להשתמש בה כזיכרון שיש בו צווי של עשייה ענפה ואפשר להשתמש בה, כפי שאכן משתמשים בה ,לצרכים פוליטיים קוניונקטורליים. לעומתה- התקומה- מה אפשר לעשות בה? ללמוד. אני תוהה אם אנו עדיין עם לומד.

קולט אביטל- אשת בשורה.

בכך ביקשתי לסיים את הפוסט הזה שהיה מוכן לפני כמה שבועות. אלא,וזה בין היתר הפלוס של פוסטים מסוג זה ,שמשתמרים יפה בתהליך ההכנה שלהם ,ואפשר להוסיף להם וגם לגרוע מהם.והנה בשורה. אני מקבל טלפון אז מיושבת ראש מרכז הארגונים של ניצולי השואה, קולט אביטל ,שב 24 ביוני ,מחר, יתקיים אירוע בתיאטרון הבימה בתל אביב שייקרא "תקומה- יום הוקרה לשורדי השואה". המברכים יהיו נשיא המדינה הנבחר, יצחק הרצוג, ראש הממשלה החליפי ושר החוץ יאיר לפיד, השרה לשוויון חברתי ח"כ מירב כהן ואישי ציבור מן הארץ ומחו"ל. ולקינוח הצגה בשם "דבר על מקום הימצאם" מאת נאווה סמל המנוחה,דור שני לניצולי השואה.

לאמור שאם מקפלים אוהל אחד עדיין לא מפרקים את המחנה. אפשר ויש תקומה לתקומה- לו יהי.

אלף פוסטים

ריאיון עם אורי ברוכין מרצה בכיר במכון  לתקשורת בלונדון ,חוקר בנושא אסטרטגיה ומי שהיה מחלוצי הבלוגוספרה בישראל לציון כתיבת אלף פוסטים באתר "זרקור" –ב"עין השביעית"

 
פריסקופ של צוללת דוממת כבר 18 שנים שצבי גיל, עיתונאי, סופר וממייסדי הטלוויזיה הישראלית, מפרסם את הבלוג "זרקור" • לכבוד הפוסט ה-1,000, שהתפרסם לא מכבר, שיחה על שידור ציבורי, רשתות חברתיות, מנהיגות, אינדיווידואליזם וזכרון השואה אורי ברוכין  |  19.06.2021

https://www.the7eye.org.il/418129

בתקשורת לא נותנים לה לממשלה החדשה אף מאה דקות של חסד.

החיפזון הוא מן  השטן – גם לפרשן פוליטי בטלוויזיה.

יום ראשון השבוע היה ללא ספק יום היסטורי, מכול בחינה שהיא, לכולם: למנצחים,למפסידים, לאלה שייחלו בכיליון עיניים לשינוי סדרי שלטון ולאלה שקיוו שהוא יימשך.לדעתי הבשורה הייתה לעם ישראל כולו,אם לא לטווח הקצר הרי לטווח הארוך הכול ייצאו נשכרים- אם אכן אנו מבקשים לחיות במשטר דמוקרטי.

אם בעת חילופי שלטון רגילים -המדיה מורידה עלינו מבול, הפעם זה היה הוריקן, צונאמי.וכול ערוץ גדול וערצרוץ קטן מלאו פיהם ואת אוזנינו ועינינו בשפע של מידע, חלקו מאיר עיניים  וחלקו מסנוור.גדודים של כתבים פרשנים, מגישים, פוליטיקאים מכול גוון השתתפו בקרנבל הזה.

אני העדפתי הפעם לעקוב אחר השידורים בכאן 11 . יש להם עיתונאים טובים, פריסה טובה של אנשים וציוד, איורים ידידותיים ומדובר בתאגיד שידור ציבורי, שאמור לפי החוק לשקף את העמדות הרווחות בציבור.

מרקע שידורי טלוויזיה ב"כאן 11 "

הואיל ומה שיש לומר, כללית, נאמר ומה שלא נאמר ייאמר ,ואני ב"זרקור" הקטן אלך לאיבוד בפנסיי led   העוצמתיים  שהופכים את הלילה ליום, אייחד את דבריי לאפיזודה בלבד. ליתר דיוק לכתב-פרשן הפוליטי של "כאן 11" מיכאל שמש.

עיתונאי זה הוא רק בן 24 אבל יש לו כבר עבר עשיר ככתב. הוא שרת ככתב "גלי צה"ל בכנסת, וכצעיר בעל תפיסה מהירה למד להכיר את הנפשות בבית הנבחרים שלנו, כמו גם את  חגורת השתדלנים ,יחצנים , יועצים אסטרטגים ואת התבשילים שאלה מכינים לנו, כולל הניחוחות מן המטבח הפוליטי שלנו. הוא הביא כמה תחקירי שטח  בין השאר על מעשיי שחיתות.

דרכו הייתה סלולה לתאגיד השידור ,בגיוס טאלנטים צעירים ,שאליו התקבל ככתב פוליטי ותוך זמן קצר ,במרץ בלתי נדלה, בטביעת עין חדה ובתבונה, חושף אי אלה פרשיות, מדווח על אירועים במהירות רבה ולעתים מאירת עיניים .מכיוון ש"כאן 11"   מרבה בהבאת חדשות, בין אם במסגרת מגזינים ובין במהדורות  ומכיוון שאנו נמצאים זה חודשים ב"קורונה פוליטית"- טבעי שאנו נראה הרבה ונשמע הרבה את מיכאל שמש. והוא בדרך כלל לא מאכזב.

אלא שבאותו שיטפון תקשורתי במהלך ההצבעות בכנסת ובסופם- מיכאל שמש,כפי שהוא עושה לעתים בהצלחה, הפך לנביא זעם. כאשר הממשלה חדשה זכתה ברוב של 60 קולות לעומת 59 ,שמש כבר צפה את המשבר,ואף סיכוי לנפילת הממשלה החדשה, עם הגשת חוק התקציב ,שם דרושים 61 קולות.שצפויים משברים לא מעטים קלים וכבדים לממשלה זאת- כול הדיוט יודע. שהתקשורת לא רק שלא נותנת לממשלה מאה ימי חסד אלא לא מאות דקות חסד- גם זאת יודעים. אבל לקבוע עכשיו כי בשל הגשת התקציב תוך ארבעה חדשים הממשלה תיפול זה קצת מרחיק לכת-far fetched .הרי הוא ידע שח"כ  אלחארומי מרע"ם ,הרשימה הערבית האסלמית בממשלה, שנמנע בהצבעה ,עשה זאת לאחר שהיה בטוח שבלעדיו יש רוב. יתרה מזאת ככתב פוליטי הוא מן הסתם שם לב ,כמוני, כי בעת ספירת הקולות ח"כ אחמד טיבי מהרשימה הערבית המאוחדת נרשם כנעדר. ורק לאחר הספירה בקריאת נוספת של היו"ר -האם כולם הצביעו- טיבי נרשם כמתנגד, כשאר חברי מפלגתו, הרשימה הערבית המאוחדת. זה גם זה היו בטוחים כי לממשלה יש רוב בלעדיהם.

 יתרה מזאת  במציאות הפוליטית שלנו מן הראוי היה לציין וגם זאת כתופעה מעניינת כי לא רק בקואליציה יש ערבים, אלא גם באופוזיציה. לצד הליכוד בראשות ביבי היו מספר קולות ערבים לא מבוטלים שהצביעו כמוהו. סוף סוף במדינת ישראל יש ערבים בקואליציה ויש ערבים באופוזיציה שמצביעים יחד עם ביבי.

ומכאן לנושא התקציב. יש להניח כי עד להגשת התקציב אלחארומי יתיישר והמצביעים שלו בקהילה הערבית ידאגו לכך. שנית אפשר מאוד כי אם בתקציב יהיה מענה לבעיות של ערביי ישראל,חלקם לפחות יצביעו בעד. ככלות  הכול באותו יום ראשון קרו דברים  ללא תקדים ולכן הדעת נותנת שהם עשויים,לחיוב,או עלולים, לשלילה -לקרות גם בעתיד.

הפרשן והפרשן הבכיר.

ב"כאן 11 " יש משהו אינהרנטי לא ברור באשר לדרוג בתפקידים.לדוגמה. יערה שפירא כתבת פרלמנטארית מעולה וחרוצה הפכה מכתבת פרלמנטארית לפרשנית פוליטית.התפקיד לא השתנה, אלא התואר.מיכאל שמש אף הוא כתב פוליטי הוא גם פרשן פוליטי ויש פרשן- על פוליטי ,ירון דקל.ויש עוד חבורה של כתבים ופרשנים כמעט בכול תחום. דקל הוא עיתונאי בעל מטען וניסיון כמנהל בגלי צה"ל, כמנחה פנלים ברדיו ובטלוויזיה, כעורך וככתב. הוא לא רק seasoned      באנגלית ,פרשן וותיק, הוא חד כתער ומשכיל להגדיר מצוין גרעינים ומוקדים של נושאים והוא מכיר מצוין כפות מאזניים פוליטיות והוא זהיר בביטויים חריגים.

ירון דקל -מימין. מיכאל שמש-משמאל תמונות וויקיפדיה

בסיום הכנס של הכנסת, כשרביעיית החלוצים  של "כאן 11 ", ביניהם ירון דקל ומיכאל שמש יושבים בשורה בשולי המעבר של היציאה של הח"כים מן האולם ואורבים להם ,התפתח וויכוח לוהט בין ירון דקל לבין מיכאל שמש בעניין טקס חילופי ראש הממשלה.כבר בערב  יום א' נודע שביבי מסרב לקיים טקס כמקובל. דקל טען שמעבר לחילוקי דעות, קשים ככול שיהיו,מעולם לא סרב ראש ממשלה יוצאת לקיים את טקס חילופי ראשות הממשלה. זה קרה בארה"ב של טראמפ. לעומתו, מיכאל שמש, הזכיר כול מיני תרגילים שעשה בנט לביבי. והוא עמד על השוואה זאת בלהט תוך ניסיון להסביר את התנהגותו של ביבי.באותם רגעים הוא נראה ונשמע דוברו של ביבי- שהוא לא.ההתנהגות של ביבי בנושא של העברת התפקיד זכתה לביקורת גם מצד חברי ליכוד, היות ומדובר בצעד סמלי ממלכתי. אלא ששמש היו תקוע במריבות בין בנט לביבי ולא קבל מסגרת התייחסות זאת של פרוטוקול. עד כדי כך הוא עמד על שלו שהוא הביך את ירון דקל. It is not done

 הייתה פה איזו נימה דווקאית,ואף מתנשאת.אין כאן עניין של כבוד אלא מקום התצפית של פרשן בכיר שמכיר מצוין את המציאות הפוליטית וההיסטוריה שלה.בעצם השטח היה שלו מלכתחילה.   זה עניין של תחום ולא כבוד.וגם עניין של המערכת בהגדרה ברורה יותר של תפקידים ולא איזה מישמש.

כתב מיומן, חרוץ ונבון גם אם הוא משמש כפרשן, חייב להיזהר מלעבור מכתבוּת לפרשנות.ואני רואה לנכון לציין, בייחוד כשלצדו פרשן וותיק ומיומן. כן יש דבר כזה  כמו כבוד בין עמיתים .כאשר שני כתבים מביאים דיווחים משתי זירות פוליטיות- התפקיד של הפרשן לפענח כמיטב יכולתו ודעתו את המצב. הכתב צריך לדווח ולא לפרשן.אצלנו לעתים יש בלבול בין פרסומת לבין פרסום ומסתבר גם בין כָתָּבוּת לבין פרשנות.

"ישראל היום" אתמול ומחר.

המדיה הליברליים בישראל לא זוכים לדריסת רגל בביטאונים הלאומניים או החרדיים כפי שדעות לאומניות וחרדיות מוצאות ביטוי בענפי התקשורת הדמוקרטית-ליבראלית.

ה"רומן" שלי עם  העיתון "ישראל היום" התחיל מתישהו בשנת 2009 כשנתיים לאחר ייסודו.פניתי לידידי דני רביב, שהיה בהתחלה יד ימינו ושמאלו ,בישראל ,של המיליארדר היהודי אמריקאי, שלדון אדלסון, הבעלים הבלעדיים של העיתון -בנושא פרסום מאמר תחקירי במוסף השבועי של העיתון. השלמנו אז, ראול טייטלבאום, עיתונאי וחוקר השואה, ואנוכי, איזו רשימת תחקיר בסוגיית תרומת ניצולי השואה למדינה. דן הפנה זאת, כמקובל, לעורך העיתון וסורבנו. למען ההגינות, גם  העיתון "ידיעות אחרונות" לא ראה עניין בפרסום מסה זאת. אז טרם   נחשף כְּמָה שידוע כיום "תיק 2000 ", שמחבר, בין היתר,  בין שני ענקי הפרסום האלה בישראל. לעג היסטורי.

הקשר הבא ביני לבין העיתון היה לקראת הכנס הבינלאומי במלאת 75 שנים לשחרור אושוויץ שנערך ב"יד ושם" בינואר 2020.אלא שהפעם לא אני פניתי לעיתון אלא אחד  מחברי המערכת פנה אליי, שאכתוב איזה מאמר תמציתי לציון האירוע. נעניתי לפנייה, תוך ציון שמֵעֶבר לתיקונים שמתבקשים אני מבקש שלא לשנות את תוכן הדברים. מכיוון שידעתי שמדובר ב"ישראל שלנו" חשוב היה הפרסום של הקטע ,לאחר קטע הפתיחה, על לקחיי השואה האוניברסאליים והאנטישמיות והגזענות בעולם .ככה כתבתי:

"לא נהיה כנים עם עצמנו אם נפטור את מדינת ישראל ואת החברה הישראלית על כול רבדיה וגווניה, מכול העמים, מהסקת המסקנות המתבקשות. כמי שבא לכאן כצעיר מתבגר לאחר חמש שנות תופת בגיהינום הנאצי ובחר ביישוב בארץ ישראל, קטן, מאוים ושותת דם, על פני מקומות מקלט נוחים יותר, ולחם על עצמאות המדינה- צר לי לקבוע שאנו לא הפנמנו את הלקחים. ובשעה שאת השואה מציינים באירועי זיכרון  פעם בשנה- הלקחים הם יומיומיים. יש הרבה מדינות עצמאיות שבהן נרדפים בני אדם, כמיעוטים תרבותיים, גזעיים ואחרים, ובקהלם אסור שמדינת ישראל תבוא".

המאמר, לא זו בלבד שלא "צונזר" אלא הכותרת שלו  הופיעה באחת המהדורות בעמוד הראשון לצד הכותרת הראשית על הכנס ותמונה של ראשי המדינות שהשתתפו בו. כותרת המאמר  התייחסה אמנם ללקחי השואה רק בעולם הנאור. חשבתי : כול הכבוד לאיש המערכת שהזמין את הרשימה ול "ישראל היום".

אופס טעינו

מישהו במערכת למעלה כנראה כן שם לב,שמדובר באחד שלא מזדהה עם הימין,בלשון המעטה, וזה נרשם באיזה פנקס שחור. שכן כעבור שנה לערך כאשר ספרי "זוהרה" ראה אור, באה אליי הודעה מטעם "ישראל היום" שמישהו יבוא לדובב אותי על הספר. מישהו במערכת כנראה ראה את הפוסט בנושא. מדובר היה לא בביקורת ספרותית אלא בהיבט האנושי. הנה פולני כמוני ראה לנכון לעסוק בקהילה  היהודית העיראקית בתקופת מלחמת העולם השנייה. כמו גם על מעללי המחתרת הציונית במאמצים שלא ייאמנו להעלאת יהודים לארץ ישראל ממדינה ערבית פרו נאצית.הפוסט נכתב במלאת 70 שנה ל"פרהוד"- הפוגרום נגד יהודי עיראק בשנת 1940 תוך התייחסות לספר "זוהרה" בצרוף תגובות חיוביות. וכל זאת כרומן. אלא שהכתב של "ישראל היום" לא בא .גם לא באה הודעה שהוא לא יבוא. ניחשתי את הסיבה. לכאורה-מה הקשר בין זוהרה היפה לבין דעות שאני מחזיק או מביע ? להזכיר שגם הפעם לא אני שפניתי.

 לזכותו של "ישראל היום" ייאמר כי הוא לא מסתתר מאחורי מסכה עיתונאית עצמאית שלוחמת על חופש הביטוי. הוא חינמון שממלא את הפונקציה שלמענה נוסד. תמיכה בביבי נתניהו בפרט ובתנועות הלאומניות בכלל. לעת הזאת הם אומרים כי הדגש הוא הפוך. היו, ואני מניח שעדיין ישנם ,עיתונאים פובליציסטיים שמבטאים שם את דעתם, אבל גם התולעת יודעת שזאת מסכה. מה שאין כן  בכול הנוגע לאמצעי מדיה אחרים. למשל, ב"אולפן ששי" של ערוץ 12 יושב בפאנל העיתונאים דרך קבע עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט.

המשוואה.

נזכרתי באפיזודה זאת לאחר שקראתי ב"עין השביעית"( 6.6.2021 ) את מאמרו של  ד"ר יובל דרור  בנושא "היושבים בצד".הכוונה לעיתונאים מטעם, במקרה  זה של ביבי,שמצמידים אותם,לשם האיזון,לעיתונאים של הערוץ.ביניהם עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט. וככה הוא כותב:

." בעידן שבו לכל אחד יש דעה מוצקה בנוגע לכל עניין וסוגיה, אני מוצא עצמי מתלבט האם העיתונאים שיושבים ליד האנשים האלו, האם הם משתפי פעולה ביודעין או בעקיפין עם מעשה שכל מטרתו לחורר, להשחית ולפורר את העיתונאות האמיתית בישראל, או שמא גם הם הקורבנות של המעשה הזה"

יובל דרור נוקב בשמם של עיתונאיים שידועים כלוחמניים לצד עיתונאים שנותנים ביטוי לעמדתו של ראש הממשלה ביניהם כאלה שנושאים רבב אישי ועיתונאי לגופם. בכך העיתונאים המקצוענים מעניקים לאלה שיושבים לצדם, ליתר דיוק שהושיבו אותם, לגיטימציה, מקרינים עליהם מיוקרתם האישית וגם מעצימים את תוארם כעיתונאים. הוא מביא כמה דוגמאות בין השאר מן המתרחש בתחום הפוליטיזציה של "גלי צה"ל". ואני מביא רק קטעים בודדים. התכנים של "העין השביעית" פתוחים לקריאה לא רק לעיתונאים אלא לכל קורא. לאמור מי שמעוניין- מאמר נוקב זה נגיש לקריאה.

מן הדוגמאות שיובל דרור  מביא בחרתי בזאת שנוגעת לערוץ 13. "מה שמתרחש בחדשות 13 מרתק במיוחד"- כותב המחבר ומוסיף: " בעוד ש"בגלי-צה"ל" ו"בחדשות 12" אפשר לומר שמדובר ב"אורחים", ואפילו "אורחים קבועים" אבל לא חברי מערכת, הרי שהעיתונאים של חדשות 13 מתמודדים עם בעיה חמורה בהרבה". הדוגמה הקיצונית היא ד"ר אבישי בן חיים.

במוסגר אעיר כי תופעה ששמה בן חיים מקוממת אותי משני היבטיה זה זמן רב. ראשית ההיבט העיתונאי. שנית התורה המופרכת, על האליטות שהוא מנפיק. לכן אני מביא את ההתייחסות אליה מצד חוקר תקשורת כמו יובל דרור. הוא כותב:.

"אבישי בן-חיים עובד בחברת החדשות עוד מתקופת ערוץ 10, מאז שנת 2010……. …….(אני פוסח על שמות שפסחתי עליהם בהתייחסות קודמת) וכיום הוא יושב בפאנלים לצד רביב דרוקר, נדב איל וברוך קרא( בערוץ 13 .צ.ג).כאשר הם וחבריהם שומעים את דברי הבלע של בן-חיים, מי שפיתח מה שלטעמי הוא מותג משגשג של הסתה במתק שפתיים……. האם מצופה מהם לומר לעורכים שלהם, "תקשיבו, עיתונות זה לא", לדפוק על השולחן, לארגן מחאה ולהשמיע את קולם, או שמא מצופה מהם לעשות בדיוק את מה שהם עושים: לשבת באולפן ולנסות להדוף את חצאי האמיתות (במקרה הטוב) כדי לתת לצופים איזושהי תקווה"

לכך אני מבקש להוסיף כי לא זו בלבד שמשדרי תחקיר מעולים לא "מאזנים" את ההופעה, או התופעה, של בן חיים, אלא ה"מקור" החד, באכסניה של ערוץ 13 מתקהה.

 המדיה בחברה דמוקרטית.

מן המוסכמות הוא כי השיטה הדמוקרטית לעתים קרובות נכשלת בהדיפת אלה שמתנכלים לה, מכיוון שהיא אינה משתמשת בכלים של יריביה. לדעתי, כלל זה בשום אופן לא חל על העיתונות. לזאת ישנם כלים חדים, חוקיים, אתיים ויעילים , לא רק כדי להתגונן אלא לחשוף את הדמות של יריביהם שמשתמשים במדיה גם בחתירה נגד העיתונאות החופשית  וגם נגד חברה חופשית ודמוקרטית. עליהם רק להשתמש בכלים אלה.

זה לא אומר שערוץ טלוויזיה, רשת רדיו או עיתון לא צריכים לאפשר הבעת דעות שונות, לרבות כאלה שמנוגדות לעמדת המערכת.בוודאי שלא.וזה מה שקורה בפועל.אבל אלה הם פוליטיקאים או שופרים מטעמם שמבטאים את עמדת שולחיהם.במתכונת זאת אפשר לעמת פוליטיקאי מול פוליטיקאי. אבל  לא הצמדה של עיתונאים באותו משדר.  זה עוות של עיתונאות בין אם כדי להיראות כחסרת פניות או כדי שלא לפגוע ברייטינג. שניהם פגע רע- בכלל ולתקשורת חופשית בפרט.

שומרי החומות וערוצי המידע העל קרקעיים .

התקשורת, בעיקר החזותית, שהורידה עלינו בָּרָד של מידע, פרשנויות, מִחזוּר של קולחים ודיסאינפורמציה- חייבת אף היא להפיק לקחים.

לשוחרי היסטוריה של השידורים בישראל בכלל וחזותיים- הטלוויזיה –בפרט, יסופר כי לאחר מלחמת ששת הימים ב 1967 החליטה ממשלת ישראל להקים "צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית". בראשו עמד הפרופסור אליהוא כץ, לימים חתן פרס ישראל לתקשורת ובעינָיי אחד החוקרים הגדולים בני זמנינו לתקשורת וחברה. ההגדה מספרת כי באחד הישיבות של בכירי הצוות הועלתה הדאגה כי אם הטלוויזיה לא תעמוד בסטנדרטים האיכותיים שהציב לעצמו פרופסור כץ, היא עלולה לעמוד בפני שוקט שבורה. על כך השיב פרופסור כ"ץ בהומור היבש שלו. "אז נודיע לציבור הצופים שנשוב אליהם כאשר יהיו לנו תכניות טובות".

נזכרתי באפיזודה זאת בימים של מבצע "שומר החומות" כאשר כול ערוצי הטלוויזיה ללא יוצאים מן הכלל הפציצו אותנו במהדורת חדשות אחת ארוכה מהבוקר ועד הלילה עם הפסקות לשידורים אחרים .קבלנו מבול של דיווחים, פרשנויות, מרקעים חצויים ,הנפשה גראפית ,כשהתכנים ברובם לא היו חדשותיים אלא משוחזרים, משוכתבים, עם שעטנז של ידיעות ודעות ודיסאינפורמציה ,שבלבלו את הקהל שהיה מבולבל בלאו הכי. וכל זאת כדי ל "רתק את ציבור הצופים"  או לשמור על גחלת הרייטינג. יותר מהדורות-יותר פרסומת. נזכרתי גם כי במהלך מלחמת יום הכיפורים , המלחמה הקשה  ביותר מאז מלחמת העצמאות, הטלוויזיה הישראלית שידרה מגזין חדשות מרכזי שאורכו עשוי היה להגיע לשעתיים ומעלה אבל את יתר החלל מלאה בתכניות בידור ומוזיקה "להעלאת המורל" שהיה בגובה פני ים המלח.

האינפלציה הזאת של מהדורות חדשות בערוצי הטלוויזיה עשתה את העוול הגדול ביותר, אם זה המונח הנכון ,לעיתונאות החזותית.גם אותו הציבור ,שעדיין נאמן לסוג זה של מדיה,יפסיק לצפות בחדשות של הטלוויזיה. הדור הצעיר עשה זאת מזמן והחלופה שלו היא הרשת החברתית שעליה, במקרים רבים, חבל להכביד מילים. יותר מזה. אותם כתבים שהיו להם מקורות בתוך הכוורת הביצועית המדינית והביטחונית, הם אשר בין היתר,היו ממוליכי הדיסאינפורמציה.

"הֶלֶם ומוראָ"

אני מניח שצופי טלוויזיה לא מעטים צפו בסרט shock and awe  שהתרגום העברי שלו הוא "הלם ומורא". זאת שיטה אשר אומצה על ידי ממשל הנשיא בוש הבן במלחמת  עיראק השנייה .כך כונתה המערכה הצבאית תוך הונאת הציבור בדבר מציאת נשק גרעיני בעיראק של סדאם חוסיין. התסריט של ג'ואי הארסטון, שסקר את המלחמה בשנת 2003 ,בבימויו של  רוב ריינר, עוקב אחר קבוצת עיתונאים של עיתון בשם " Knight Ridres  – "הפרשים האבירים" . אלה דוהרים כדי לחשוף את המניעים האמתיים מאחורי המלחמה הזאת, שהצלקות שלה עדיין מדממות. אגב, בשעתו למדתי דבר או שניים, על היבטים שונים של מלחמה  בוגדנית זאת מספרו של רון בן ישי "כתב חזית" ,שסקר גם את המלחמה הזאת בתיאור מרתק, לעתים מסמר שיער.  אשר לסרט, בין השאר ,הצופים לומדים  כי העיתונים הרציניים והחשובים ביותר כמו ה"ניו יורק טיימס" וה "וושינגטון פוסט" היו בין מוליכי הדיסאינפורמציה היות ושאבו מידע רב מתוך צמרת השלטון המדיני בטחוני. וזה אחד ההיבטים שאני מבקש להדגיש.

בכך אני בשום פנים ואופן לא מנסה לערוך השוואה בין "הלם ומורא" לבין "שומר החומות". החמאס מרשה לעצמו לתקוף אוכלוסייה אזרחית מעבר לגבול הבינלאומי מתי שנראה לו ,לרבות התקפת הטילים ,וזאת באיזו תגובה לאירועים בירושלים ובהר הבית. מה זה? לא זו בלבד שצריך היה להגיב בעוצמה אלא אסור היה לעבור בשתיקה על בלוני הנפץ וליירט אותם בתוך הרצועה. אולם החטא הרובץ בסוגיה הסרטנית של הרצועה הרי לא התחיל בטילים לפני מבצע "שומר החומות". זה התחיל בשליטת החמאס. וכי מי טיפח ,בפועל, ארגון  קנאי רצחני זה , שצריך היה לגדוע אותו באותו באיבו. אבל כיצד לגדוע ענף שאתה יושב עליו. הלקח הגדול של מלחמת לבנון הראשונה היה כי  לאחר "ההצלחה" של גרוש אש"ף מן המקום צמח החיזבאללה. במקרה של עזה ממשלת ישראל השתעשעה בשאיפה הזויה שתקום לנו כאן איזו "חמאסטאן", ישות נפרדת מן הרשות הפלשתינאית. נפריד ונמשול. זה טוב ליהודים ולארץ ישראל השלמה בלי עזה .ובכן זה רע ליהודים  שיושבים בציון ורע מאוד ליישובים "עטפי עזה" –איזה מונח אורווליאני שמזכיר שמיכת פוך.

הסבל המתמשך שלהם זה שנים זועק וקורע לב, אבל הפתרון אינו צבאי. וכידוע גם מערכה צבאית מסתיימת בדרך מדינית. זאת הערה אגבית. ועוד הערה שמתבקשת היא שצריך היה להקדיש הרבה יותר תשומת לב, וכפועל יוצא באופי הפעילות הצבאית ,אם מביאים בחשבון שני אלמנטים. אחד  à la guerre comme à la guerre  .שום מלחמה ,בייחוד לא מן האוויר, גם לא בהווה המתוחכם ,לא מתנהלת כניתוח לייזר, ויש נפגעים, לעתים רבים מסביב למטרה. שתים-גם כן בחזקת אקסיומה .בשעה שלגבי המשפחות השכולות הפלשתינאיות האבדן הוא בראש וראשונה שלהם, בדומה למשפחות ישראליות שאיבדו את יקיריהם בהתקפות החמאס, בשביל הממסד החמאסי כול אזרח שנהרג, ובייחוד אישה או ילד, מהווה נשק במצבור התעמולתי שלהם- נשק חשוב מאוד בעבר ובעיקר בימינו. מול אלה אמורה הייתה  לעמוד "ההסברה" ,מונח ישראלי ייחודי. שכן אימתי אתה מסביר. כאשר במקרה הטוב אינך מובן. במקרה הפחות טוב הוא כמו האמירה ביידיש "עס איז גוט שפייט"- מאוחר מדי. ובכלל, ההסברה הטובה ביותר היא במעשים ,או  ב"אל תעשה" ולא בדיבורים. דומני שאין דוגמה יפה יותר בנושא הסברה מזו המצויה במקרא כשמשה מתלונן שהוא "ערל שפתיים"- מגמגם- ואלוהים מטיל את ההסברה על אהרון אחיו. מוסר השכל אם לא תגמגם לא יהיה צורך בהסברה.

ולעניינינו. מה שאני מנסה לציין , כאמור, ובהקשר זה הזכרתי את הסרט "הלם ומורא", הוא שהעיתונות ברובה הגדול ינקה את המידע בראש וראשונה מן המקורות הרשמיים. ובעיקר מצד דובר צה"ל ומקורת ביטחוניים אחרים. בנימה אישית אוסיף כי במרום שנותיי, גם כשריד של צה"ל במלחמת העצמאות ,יש לי זיקה עמוקה לצבא ההגנה לישראל כשמו. אני מאמין שהוא עדיין "המוסרי", בין הצבאות בעולם, אף שהמונח לגבי הצבא הוא מופרך כמו "טוהר נשק". מה גם שאלה לא עומדים בפני מערכות מורכבות ובנסיבות קשות כפי שצה"ל עומד בפניהם. אבל כעיתונאי, מוטלת עלי החובה לעשות את המרב כדי להביא לקהל  הקוראים, המאזינים והצופים, דיווח אמתי, למעט כמתבקש שלא לפגוע בביטחון המדינה- הצנזורה.

לכן כאשר יש כתבים ופרשנים שטוענים כי המערכה הצבאית בעזה לא צלחה, עליהם לצלם  selfi ולראות את עצמם בכֶּשֶל שלהם.