כנסת "אוכלת" חבריה

האופוזיציה  היעילה היחידה היא עדיין חוץ פרלמנטרית, והסטטוס- קוו מת מזמן.

מני נפתלי ואלדד יניב, הזוג שמאחורי עצרות המחאה נגד שחיתות, מגבה את התפיסה של  דפני ליף ,שעמדה בראש הרביעייה אשר יזמה את המחאה החברתית הגדולה בשנת 2014 . בניגוד לחבריה,סתיו שפיר ואיציק שמולי , שנכנסו לכנסת על גל המחאות של שנת 2011 ,ליף  העדיפה לפעול מחוץ למפלגות הפוליטיות, ואני חשבתי שטעות בידה. מסתבר שטעות בידי.הם יכלו לתרום בחוץ הרבה יותר.

באותו קיץ 2011  כאשר סתיו שפיר, דפני ליף, איציק שמולי ואיציק אלרוב, צעירים אלמוניים, שהוציאו מאות אלפי ישראלים לרחובות והקימו מאהל ענק בשדרות רוטשילד, בדרישה לצדק חברתי  –   ראיתי בכך רגע מכונן. השתתפתי בהפגנות ונשאתי דברים באוהלי השדרות, וראיתי קרן אור בקצה הנהרה, ולא של פנסי מכונית שבאה ממול. כמו פראנסיס פוקויאמה אשר בנפילת הקומוניזם ראה את "קץ ההיסטוריה" אני ראיתי את קץ תקופת הכפור וראשית בשורת  "האביב הישראלי".

מה שקרה מאז אותה מחאה מרשימה של שנת ,2011  והמעט שצמח ממנה, קרה כתוצאה מרעידות משנה תקשורתיות של אותה מחאה גדולה, ושל חידושה מדי שבוע, ולא בשל פעילות אינטנסיבית של האופוזיציה שעמה נמנים הח"כים- יוזמי המחאה. גם עכשיו מה שמשפיע  על חוגי השלטון ועל דעת הקהל זאת לא האופוזיציה בכנסת אלא זאת שמחוצה לה- ההפגנות , תחילה בפתח תקווה ליד ביתו של היועץ המשפטי ולפני כמה שבועות בשדרות רוטשילד ובמוצ"ש שעבר היא זלגה לביתו של טייקון הגז קובי מימון. זאת לעצמה תופעה מבורכת.

שכן, לצערי לאחר האופוריה של אותם ימים ב-2011 , המצב בכנסת, נציגת הריבון לא זו בלבד שלא השתפר אלא התדרדר. ואותם חברי כנסת צעירים מלאי נחישות ודחף להביא לשיפור מעמדו של בית הנבחרים,ובאמצעותו שיפור המציאות הפוליטית-חברתית  לא צלחו את המוקשים שמצויים בשפע בכנסת. זאת בין  אם הדבר נבע מעצם היותם ח"כים בכנסת הזאת, ששוחקת, או בשל מעמדם במפלגה, ומדובר במפלגת "העבודה". זה לא אומר שבתחומים מסוימים אלה לא באו לידי ביטוי. להיפך. סתיו שפיר, למשל, ח"כית צעירה בגיל ובוותק, היא חברת פרלמנט אקטיביסטית, בין היתר בתחום השקיפות הציבורית. או חברה לסיעה  איציק שמולי בתחומי הגמלאים והנכים ועוד. אבל הם לא הצליחו להתסיס את המפלגה שלהם שלא לדבר על בית הנבחרים שלנו. איציק אלרוב, צעיר חרדי מבני ברק, שיזם את "מחאת ה קוטג' , המשיך זמן מה בפעילות המחאה שלו, ותומכיו הפגינו ליד סניפי קמעונאיות המזון, והדריכו אנשים איך להפעיל לחץ צרכני אפקטיבי על היצרנים והספקים.

סתיו שפיר ואיציק שמולי העבירו כאמור את  האנרגיות שלהם לכנסת. האנלוגיה שאולי הכי הולמת לתאר את בית הנבחרים שלנו בראשית 2018 הוא בית חולים. בשעתו לאחר ניתוח מסוים בבית חולים בירושלים היו לי בעיות של זיהום. מנהל המחלקה שניתח אותי אמר לי "את הזיהום לא הבאת לבית החולים אלא הוא יצוּא של בית החולים". מסע ההסברה שמנהל משרד הבריאות באחרונה לגבי סכנת הזיהום בבתי החולים מאשש קביעה  זאת. מציאות דומה היא בכנסת שלנו. אנשים טובים חדוריי  שאיפות וכוונות טובות אובדים בכנסת ונשחקים באבני הרחיים של המוסד הזה שלעתים טוחנות הבל  ורעות רוח  או חוקים רעים .בכך אין בכוונתי לפגוע כהוא זה במוסד הזה שראה ימים טובים ונשגבים ונקווה שאלה יחזרו. הכנסת כמו כול מוסד, ציבורי או פרטי, היא פועל יוצא של אלה שמרכיבים אותו. ההבדל הוא שהכנסת היא נציג הריבון, שהוא אזרחיי המדינה.

קשר מזויף עם הציבור.

אחת התופעות השליליות  שאנשים חשים ואני בתוכם , ואני מתריע על כך מדי פעם, הוא העדר הקשר הבלתי אמצעי  בין הציבור לבין נציגיו בכנסת. הקשר הוא חד סטרי, בצורה של מיילים, מעוצבים ככה או אחרת, במלל או במדיום הקולי או החזותי,שמתחרים בינם לבין עצמם,וזהו. אני רק לעתים רחוקות טורח לקרוא אותם.

 

הכנסת. המבנה במעלה גבעת רם. המוסד- במורד.

ואם אני ,בעל מודעות פוליטית חברתית חזקה ,נוהג ככה, יש להניח שהרוב נוהג ככה. במקום קשר עם הציבור -בזבוז כספי ציבור. לפחות בהקשר זה אותם חכים צעירים ממעטים לשלוח את ,"אגרות הרועים" הללו. מכול מקום,זאת לא קומוניקציה. מן הבחינה הזאת זה לא שונה הרבה מן הפשקוויל החרדי, או כול הקילומטראז' של פרסומת שכול אחת ואחד מקבל מדי יום למחשב. גם זאת חד- סטרית. בתרבות הפרלמנטרית במדינות דמוקרטיות מתוקנות ,הציווי הראשון של חבר בית הנבחרים זה להיות בקשר מתמיד עם בוחריו. שכן ,גם אלה שבחרו בו לא מצויים בכיס שלו והוא חייב לפעול למען שיבחרו בו שוב. יתרה מזאת. מי שנבחר, בין אם הוא שייך למפלגה שעמה נמנים בוחרים מסוימים ובין אם לאו, ברגע שהוא נבחר הרי בשל היבחרו במחוז הבחירה הוא יפעל לטובת כול תושביו. זאת, בתקווה שהוא ייבחר על סמך ה"רקורד" שלו גם בקרב אי אלה שלא בחרו בו מקודם . בשיטה הישראלית שהיא כביכול יותר דמוקרטית, זה לא עובד. חברת ,או חבר- כנסת, נבחרים  על ידי כולם ואינם אחראים כלפי איש .למעט הנציגים החרדים. הם חייבים לייצג את עמדת בוחריהם, גם אם אלה לא בחרו אותם מרצונם אלא מרצון המנהיג או האדמו"ר.

מאידך ישנן בכנסת שתי מפלגות- "יש עתיד" ו"כולנו" שהן לכאורה דמוקרטיות מכיוון שנציגיהן נבחרו על ידי הציבור אבל למעשה הן סרות למנהיג שיסד את המפלגה, מעין ,"משמר פרטוריאני" סביב המנהיג. דומני שאותם אנשים אשר ינהיגו את המחאות הבאות חייבים להכניס לסדר היום את שינוי שיטת הבחירות. בלעדי שינוי השיטה -זאת תהיה אותה גברת בשינוי אדרת.

הסטטוס קוו הלאומי והתחום המוניציפלי.

מערכה בפני עצמה היא לנפץ אחת ולתמיד את  מה שנקרא  ה"סטטוס קוו". status quo  פירושו " המצב הקיים". אי אפשר לשמר את  המצב הקיים של שנת  1948 מסיבה פשוטה :הוא לא קיים. בשנת 1948 היו בישראל 600,000 יהודים והיום יש ששה וחצי מיליון פי יותר מעשרה. נוסף עליהם יש כשני מיליון  אזרחים ערביים. אז היו 700  בחורי ישיבה ש"תורתם אומנותם" שהיו פטורים מגיוס. כיום יש רבבות. המציאות השתנתה. סטטוס- קוו אינו  הדיבר האחד עשרה, כאילו שאת שאר עשרת הדברות אנו מקיימים. כול המדינה וכל מערכות החיים השתנו, באו גלי הגירה גדולים על רקעי תרבות שונים. סטטוס -קו אינו חלק מחוקה שלא קיימת במדינת ישראל. מכאן שזה יהיה הצעד הראשון של הפרדת הדת מהמדינה. זה לא אומר שאין להתחשב ברגשות של אוכלוסיה דתית. כן צריך להתחשב, אבל אסור שציבור שהוא מיעוט במדינה יכפה אורחות חיים על הרוב.

מערכה מקבילה שאותה יש לנהל  לתכלית אותה מטרה אך בנתיב אחר,היא בתחום המוניציפלי, דהיינו השלטון המקומי, שהוא השלמה למערכת הדמוקרטית הארצית. בארצות הברית הנשיאותית, או באנגליה הפרלמנטרית לא שר התחבורה ולא שר הפנים יכולים להתערב בסדרי תנועה ביום זה או אחר, בניו יורק או במנצ'סטר .אמנם מאז הימים של ריכוזיות מוחלטת חל שיפור לגבי מידת השליטה של ראשי הערים על העניינים בעירם או של רשויות מקומיות אחרות. אבל עדיין יש לשר הפנים הכוח לכפות נהלים שרוב הציבור באותה עיר או באותה רשות מקומית מתנגד להם. ושוב היוצאים מן הכלל הן ערים חרדיות כמו בני ברק או ביתר עילית וכיו"ב. איש לא יהין לנסוע ברכב ברחובות הערים האלה בשבת גם אם לא יהיה מחסום. שכן החילוני שהוא  בדרך כלל מגלה יותר סובלנות לגבי השונה מאשר החרדי, יכבד את רצון תושבי המקום. בכול חברה דמוקרטית מתוקנת הצהרה כמו זאת השמיע שר הפנים אריה דרעי הייתה מערערת את כיסאו. הוא מצוטט כמי שהתבטא " אין טעם שעיריות יסדירו בעצמן פתיחת עסקים בשבת כי שר הפנים יכול לפסול חוקי עזר". הוא שר פנים ולא הגבאי של בית כנסת .ואילו משה גפני מ"יהדות התורה" יו"ר וועדת הכספים של הכנסת, אדם נבון- מאיים להציב עשרות פקחים, ערבים כמובן, כדי לכפות את "חוק המרכולים"."גויים של שבת, בשטעטל המזרח אירופי במאה ה-19 .

אופוזיציה רצינית חייבת להוליך תהליכים בשלטון המרכזי,בשלטון המקומי ובמרחב הדמוקרטי, כלכלי ופוליטי. גם אם הרעיון לא צבר תאוצה, ראוי להיות מוביל ולא מובל גם בתוך הסיעה שלך. לכך טרם זכינו בכנסת ישראל גם לא מקרב אלה שצמחו שם בעקבות "המחאה החברתית".כגודל התקווה -גודל האכזבה.

במוסף "הארץ" האחרון( 12.1.2018 ) מתפרסמת כתבת השער שמוקדשת ליו"ר סיעת "המחנה הציוני" יואל חסון. חסון, אדם צעיר ונמרץ , פעיל יעיל כמצליף של מפלגת האופוזיציה הגדולה. אבל יותר משהכתבה מנסה לצייר לפנינו את האיש היא מתארת את החרטא ברטא של הכנסת הנוכחית. זאת מצטיירת כגן ילדים עם לא מעט מתפרעים, בלשון מעודנת. ואילו האיש מעיד על עצמו "אני הליכודניק האמתי".לכך יש לי שתי הערות. אחת גם הליכוד אינו מה שהיה, בוודאי שלא כשהוא היה חלק מגח"ל- גוש חרות ליברלים. את הליברליות הוא מזמן השיר. שתיים. מעניין כמה מתחרים כיום  על התואר הזה,ומעניין עוד יותר שמי שמכתיר עצמו בתואר הזה הוא ראש סיעת  "המחנה הציוני" שהיא באופוזיציה.

אשר לכנסת, זאת חידשה באחרונה את שידורי הפרסומת העצמית ,שלגופם ולסגנונם נראים ונשמעים  נלעגים .  אך ה- ,punch line האמירה הסופית היא : ככה עובדת הדמוקרטיה. בשעתו כבר הערתי על כך .דומני שמישהו שָׂם בטעות ע' במקום א' צריך לומר ככה אובדת הדמוקרטיה וככה אובדים חברי הפרלמנט שלנו.

סיפור הצלחת הפרסית

היו ימים בטהראן.

 לרבים מאתנו יש תחביב לאסוף דברים, גם בארץ וגם בעולם. אחד התחביבים של רעייתי יהודית ושלי היה אוסף צלחות קיר, רובן מקרמיקה. אלה לא פריטים יקרי ערך אלא מזכרות למעט כמה שנקנו בשוקי עתיקות וביניהן כאלה  שיש סיפור מאחוריהן. לצערי לגבי רוב  הצלחות שמעטרות את הקירות של המטבח אינני זוכר את הסיפור שלהם. מכיוון שרעייתי אינה עוד, הסיפורים הלכו אתה.

אולם יש צלחת אחת שלגביה האירוע חרות בזיכרוני. הוא לעצמו והקורות את הצלחת לאחר זמן. זה היה בשנת 1974 ואני מנהל החדשות בטלוויזיה הישראלית,לימים ערוץ 1 .יאיר שטרן הוא בנו של אברהם שטרן, המייסד והמפקד של  ארגון לח"י- לוחמי חרות ישראל, משורר והוגה,ששמו המחתרתי היה יאיר. יאיר,הבן, שלימים מנהל הטלוויזיה, היה כתב ספורט בכיר בחטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית בזמני.

yair shtern

יאיר שטרן

פניתי לידידי יאיר, כיום מנכ"ל התזמורת הסימפונית של ירושלים, שפעם הוצמד אליה שמה של רשות השידור, שיעלה בזיכרונו את סיפרה של צלחת פרסית מיוחדת, כיצד הוא הגיע אליה וזאת  הגיע עדינו ועדיין מפארת את הקיר.

"מה שאתה מבקש ממני"- פתח יאיר ואמר -" מדובר בארבעים ושלוש שנים, וחלק מן הזיכרונות כבר כהו. זה היה בעת משחקי  אסיה בטהראן בשנת 1974 .אם  תאמר היום שמשלחת ספורט מישראל יוצאת למשחקים בטהראן- כאילו אמרת שהיא טסה למאדים".

חודש וחצי קודם לכן חזרה המשלחת מסיקור המשחקים בגרמניה. שם לא הצליחה להעפיל למונדיאל." בגרמניה" מספר יאיר "  הלכנו חמושים באקדחים,  כלקח  בעקבות הטבח באולימפיאדת מינכן."

בטהראן  של אותם ימים ישראלי לא צריך היה אקדח צמוד.

"אכן -אומר יאיר-"הנסיעה  לטהרן נראתה בטוחה הרבה יותר.אנו נלווינו למשלחת ענקית של ששים ספורטאים ישראלים שהיו בעלי סיכויים מצוינים לזכות במדליות. בראש משלחת הטלוויזיה עמד אלכס גלעדי, ויחד איתו היו נסים קיוויתי,יואש אלרואי , דן לבנשטיין, וכמה טכנאים. ואני ולצידי פרשן הספורט הידוע מרדכי (מוטלה)שפיגלר"

בניגוד למינכן, בטהראן המזל האיר יותר פנים למשלחת הישראלית..

"הספורטאים הישראלים  זכו בהישגים רבים, כולל מדליית זהב בכדורסל .בנבחרת שיחקו אז טל ברודי שהוצג כזסלבסקי כדי להסתיר את אזרחותו האמריקאית .כן השתתפו מיקי ברקוביץ' הגדול ואסתר רוט-שחמורוב שזכתה ב-3 מדליות זהב בריצות והיו עוד הישגים. נבחרת הכדורגל שלנו הגיעה למשחק הגמר מול הנבחרת האיראנית". לפי הדיווחים הקהל הרב באצטדיון שהיה משולהב ומתלהם, השמיע קריאות אנטי ישראליות והאווירה הייתה כזאת של אלף חביות אבקת שריפה ופתיל מוכן.

" ועוד איך"- אומר יאיר " היה ברור לנו שמול יותר מ-100,000 צופים נלהבים -אם ישראל מנצחת – השחקנים לא ייצאו חיים. אני שידרתי את המשחק יחד עם הפרשן שפיגלר והתחושה ביציע הייתה ממש חרדה.חששנו שאם נבקיע  ראשונים גול אל שער הפרסים, הקהל המשולהב יעשה בנו שבטים. ל"מזלנו" הפסדנו רק 0:1 ויצאנו בשלום". אכן לפי הדיווח אז ,המאמן שווייצר אמר בסיום המשחק "הפסדנו במשחק, הרווחנו את חיינו"

"וכיצד קבלו אתכם היהודים?"

"זה היה החלק הנהדר והמשלים להישגים של הנבחרת.  יהודי טהרן יצאו מגדרם מרוב  גאווה הם קיבלו את הישראלים בכבוד מלכים, הרעיפו עלינו מתנות כולל שקים של פיסטוק חלבי שהיו אז מצרך נדיר בארץ. בסיור בבזאר של טהרן היהודים צחקו ודמעו משמחה נוכח הישראלים היפים, הגאים ועטורי מדליות. כוחות הביטחון האיראנים נתנו לנו אבטחה מרבית,בכול מקום שהסתובבנו."

צלחת הקרמיקה  והשטיח המעופף.

" לא מתקבל על הדעת שאנו בפרס ולא  נקנה אלה מתנות למשפחה ולידידים"- ממשיך יאיר את הסיפור "  ואז תוך כדי קניות פה ושם, זכרתי שיהודית רעייתך  אוספת צלחות מכל העולם .נכנסתי לחנות עתיקות ובעל החנות היה יהודי. ברגע שהוא שמע שאני ישראלי ובאתי עם משלחת הספורט הישראלית הוא יצא מאחורי הדלפק ניגש אלי, הושיט שתי ידיו וחיבק אותי חזק חזק כשדמעות בעיניו. סיפרתי לו שאני מבקש לרכוש שתי צלחות קרמיקה מכובדות, אחת בשביל המנהל שלי ואחת בשביל רעייתי. הוא אמר כי ברשותו הוא יבחר בשתי יצירות קרמיות, מאופיינות בצבעים טבעיים במחיר מיוחד מאוד. ואכן ארזנו אותן  יפה למסע שחלילה לא ייפגמו."

יאיר אומר לי כי הוא שכח מכול העניין עד שהזכרתי לו, אבל הוא כן זכר את סיפור רכישת  שטיח קטן יפהפה מדגם איספהאן. "גלגלתי אותו כדי שייראה קטן ככול האפשר,וכל הדרך לארץ חשבתי איך אני מעביר אותו במכס. אז אסור היה לייבא שטיחים לארץ.והנה בבואנו לשדה התעופה בלוד עמדו המוני אנשים למרגלות כבש המטוס, בתוכם שר החינוך אהרון ידלין ונערך טקס קבלת פנים ממלכתי לנבחרת ששבה עם כל כך הרבה הישגים. כולם התרגשו מאוד,ואני התרגשתי במיוחד בגלל  החשש לשטיח, שהיה אתי במזוודה , שהנה עוד מעט קט, המוכסים המנוסים יפתחו את המזוודה ויגלו שם את האיספהני המגולגל. המזל האיר לנו פנים ובתום הטקס הובלנו אל מחוץ לנמל התעופה מבלי שנצטרך לעבור ביקורת דרכונים ומכס. כבוד למנצחים . המשלחת זכתה ב-19 מדליות, מהן 7 זהב, 4 כסף ו-8 ארד.וכך הבאתי הביתה את השטיח היפה , המעופף מעל למכס,  מבלי  להיתקל בחוקרי המכס. מזל של יתומים"

עד כאן הסיפור של יאיר. אבל הוא לא תם, כי ישנה הצלחת.

הצלחת.

בהיותנו ירושלמים עוזרת הניקיון שבאה אלינו מדי שבוע הייתה לָמיָה ,ערביה נוצרייה מבית ג'אלה, אשת חיל ששום מזג אוויר או עוצר לא מנעו את בואה אלינו. באחד מימי הצהרים ואני חוזר כדרכי לארוחה ולמנוחה לקראת שובי לעבודה, לָמיָה מקבלת אותי במאור פנים : "אבא- ככה היא קראה לי- נאקיתי כול הצלחות. הכנסתי אותם לאמבטיה ועשיתי להם סבונג'ה כמו לתינוק עם שאמבוּ. הם יפים כמו השמיים" והיא תולה את עיניה למעלה כאילו הצלחות הם כוכבים זרועי אֵל והיא מצפה שגם אני  אתפעל. אני מרים מבטי אל על לסקור את התינוקות שעברו את ידיה של למיה, ומבט אחד נח על הצלחת הפרסית, והחשיך את עיניי. אני רואה בקע ונשירה בשני קצוות. אמנם קטנות אבל נפלו, והבקע .

plates - עותק

חלק מן האוסף. הפרסית במקום טוב באמצע למעלה כדי שלא יראו את הפצעים.

זאת צלחת מאוד מקורית, עבודת יד, שלא עברה לא גלזורה ולא שריפה בתנור והחֵמָר היה כפי שעיצבו אותו על האבניים. רעייתי יהודית שהבינה באומנות חשבה שראוי להשאיר זאת בצורה המקורית. לדעתה הצלחת היא מסוף המאה ה-19 או ראשית המאה ה-20 והיא חיקוי לסוג שנקרא "סאוואוויט", שמצטיין בצבעים,וראוי שלא לגעת בה. שכן בתנו הבכורה,נתי, הייתה תלמידת בצלאל בקרמיקה, והיא יכולה הייתה להשלים את המלאכה. אך יהודית לא העלתה על דעתה שלָמיה תעשה אמבטיה לצלחת. ניגוב לעצמו לא היה פוגע בחומר. והצבעים היו כה חזקים שלמזלנו הם לא נפגעו. פראיירים שבאים לרכוש חפצי ערך עתיקים יכלו אולי לרכוש אותה כחרס שעלה  מחפירות, אבל הוא היה יפה מדי גם לאחר הפגיעה הקשה. לאחר המעבר מירושלים  לתל אביב והצלחות סודרו מחדש, עברתי על הצלחת עם איזו לקה שקופה והיא תלויה במקום כבוד לאחר שזכתה לטיפול של מה  שאני קורא  לָמיָהנאציה.

ולקינוח "בשוק הפרסי" של אלברט קֶטלבי

 

ה-מחלה הסופנית-זיקנה

על " עלובי החיים של המאה ה- 21 "

לכתוב פוסט מדי שבוע, ועוד מעט אגיע למספר 800 ,זה לא פשוט. הנושא שבו אכתוב את הפוסט מעסיק אותי. באחד הלילות, והשעה היא  1:30 בערך ,נזכרתי במאמר שקראתי לפני כמה ימים בעיתון "הארץ" בעמוד "דעות". המאמר תיאר את ה- via dolorosa -נתיב הייסורים, של אדם זקן וחשבתי שראוי להתייחס  אליו, במחשבה או בכתיבה. לא זכרתי את שמו ומכיוון שהוא פורסם לפני מספר ימים הייתי משוכנע שמקומו בפח הניירות של הבית ,לשם השלכתי אותו ,וגם משם הוא כנראה  פונה. אני קם מן המיטה וניגש לערמות העיתונים שאותם אני שומר למשך יומיים שלושה ואני לא מוצא אותו. תוך כדי טלטול הערמה נשר ממנה דף, וזה היה הדף, תלוש, שבו היה המאמר, שראיתי לנכון לתלוש אותו ולשים אותו הצדה כי הוא משך את תשומת לבי. מזל של בלוגר.

כותב המאמר הוא תושב ראשון לציון, מהנדס גמלאי בשם אנטולי קוזצ'ין. כותרת המאמר. היא "עלובי החיים של המאה ה-21 " . כותרת  מבריקה ומשקפת את המציאות. התוכן, הסגנון, והאופן מלמדים משהו על מציאות "הוּגויאנית" של ימינו, בלי איזה ז'אן ואל ז'אן, וודאי שלא מחזמר .כאשר קראתי אותו לראשונה החלטתי מן הסתם  לשוב אליו ולקרוא אותו שנית.

כעיתונאי, אתייחס ראשית לכתיבה, כלומר לסגנון, לשפה וכיוצא באלה דברים שכול עיתונאי מצווה בהם. בעמוד "דעות" של העיתון מתפרסמים מאמרים, שמחבריהם מצטיינים ברהיטות הכתיבה, וגם אז זקוקים לעורך מסיבה זאת או אחרת. ואם הנושא מעניין אך הסגנון ראוי לשיפור, העורך עושה את המלאכה.

המאמר הזה היה יוצא דופן מכול הבחינות. זה היה מונולוג של אדם קשיש שבור ברוחו ובגופו  שנתן ביטוי מקורי לאנטומיה של כול רמ"ח ושס"א אלמנטים של הזיקנה .האיש אמר את הדברים בפשטותם ובהווייתם הנוראים, ומן האמירה שלו בקולו הנחנק ובגבו השפוף, העביר אותם לכתובים ומשם לעורך עמוד "דעות" .העורך, מצדו, ניגש אליהם, להערכתי, בדחילו ורחימו והיה מינימאליסט בעריכה והוא הצליח -אצלי, ואני משוכנע שאצל רבים אחרים ,לשקף במידה רבה את מהות הזקנה,וכול הכרוך בה.

אפשר לומר שזאת מעין גרסה מותאמת של הסרט  "זמנים מודרניים" עם צ'רלי צ'פלין, אך לא במפעל תעשייתי שבו עוברים מוצרים בשרשרת הייצור, אלא במערכת הבריאות שבה משונעים אנשים- חולים וקרובי משפחה. הכול:תורים ,טיפולים, ניתוחים, נבירות גופניות נעשה במעין מערכת פנאומטית  שמופעלת על ידי אנשים מקצועיים ובמקרים רבים תוך העדר אמפתיה אנושית. יש רופאים, אחיות,פקידי קבלה בעלי רגישות. אבל דומני שהם החריגים. בתי החולים שלנו מסתבר מטפלים במחלות, ובחקר שלהן הרבה יותר מאשר בתשומת לב לחולים ולמלוויהם .אני נתקלתי בתופעה זאת בנסיבות אחרות. אזכיר רק תחנה אחת בנתיב הייסורים כאשר הבאנו לבית חולים ידוע מאוד  חולָה בסרטן הריאה כי איבדה נשימה. הדמות שאותה פגשנו במיון הודיעה שאין מיטות פנויות ושמא נארגן חמצן בבית. היא כמובן אושפזה בסוף אבל ההתחלה הנוראה הזאת חרותה בזיכרוני. לעתים התגובה היא אלימה כפי שאנו שומעים או רואים מדי פעם. זאת ה-בעיה שמלווה את הזקנה גם כשאין מחלה בצדה . התחושה של בדידות, של חוסר אונים והעדר תשומת לב. אותה חגורה אנושית של השבט,של החברה ,שהקלה על הפרט בכלל ועל הקשיש בפרט, אינה קיימת עוד. יש , כאמור, יוצאים מן הכלל. אבל הם לא הרוב. הזקן הוא מחוץ למעגל. "אל תשליכני לעת זקנה"- זאת אמירה ריקה כיום.

המאמר  מצוי בארכיון הרגיל והדיגיטלי של "הארץ" ( הוא מסומן ,למעלה, באדום)ואני אביא רק  קטעים ממנו שאינני בטוח אם הם משקפים נאמנה את כול הכתוב. מן הסתם- לא. "פתאום פיצוץ. אני בהתחלה לא הבנתי מה מתרחש. פתאום אחיות תפסו את המיטה של לנה(רעייתו-צ.ג) והתחילו לרוץ בפרוזדור. תחבו לי ביד שקית של אינפוזיה ואני נאלץ לרוץ עם כולם. לאן-אין לי מושג"……."אני יודע שלאחר דקות של עומס יגיעו(במחלקת סיעוד- צ.ג)   גם להלנה,יאכילו אותה והיא לא תהיה רעבה .אף שעה. אבל התמונה שלה  עם טיפת ריר על הסנטר לא עוזבת אותי. היא טבועה בזיכרוני כמו סֶמֶל. לו הייתי צייר- זאת התמונה שהייתי רוצה להעביר לאנושות. סמל הזקנה .לא פחות"……"אני שואל אותה איפה כואב ולעתים רחוקות בשניות האחרונות של שפיות,שומע תשובה- הכול, ואין להושיע….:" היום קברתי אותה. בבית ריק. גם בנפש….."בהליכה ביחד עם בני,אשר מחזיק אותי, פתאום אני רואה את הספסל איפה שכול כך הרבה פעמים נחנו יחד בזמן האחרון. וכעת לבד. לנה איננה…."למה, אלוהים למה? והתשובה היא כמו האקורד בסימפוניה החמישית של בטהובן= אקורד של סיום"

אתמול במדור "מכתבים למערכת" של עיתון "הארץ" התפרסמה תגובה אחת לאותו מאמר. היא של רפאל לוויט עו"ד מגבעתיים. היא קצרה מאוד אבל בכול זאת האיש קרא "בריגוש ובאמפתיה את מאמרו של אנטולי קוזצ'ין  שיצאו מלב אוהב,דואב ואחוז געגועים.."

אנטולי קזצ'ין לא רק תאר את הזקנה, הוא , בכול זאת, צייר אותה בצבעי  שמן עזים. הוא הפשיט אותה  ,כדוגמנית, ואילץ אותנו הקוראים לראות שזקנה אינה "גיל הזהב", לא "גיל פז", לא "משען" ולא רשת של  פאלאס-עזריאלי. וגם שָם הזקנה "חוגגת" בדרכה שלה, אלא  ששם זה "מוגן". ואותו שבט שהמייחד אותו היא  זקנה, ילווה את המין האנושי במספרים הולכים  וגדלים. רבים ינועו או יידחפו בכיסאות גלגלים. איש אינו מוכן להסתכל  במראה הפנימית של עצמו כיצד הוא ייראה בעיניו של איזה אנטולי קזצ'ין בעוד שניים שלושה  דורות.

בתי אמרה לי ."לגמרי במקרה שמתי לב למאמר הזה וקראתי אותו. כמעט פרצתי בבכי. פסה החמלה"

UP UP AND AWAY

סיפור על טיסת מחווה מיוחדת של בעל הון- כמשל

 בימים ובזמנים אלה כאשר הציבור מתוודע לצד האפל של  היזמה האנושית, ראוי לחזור לשורש הפילוסופיה של  היָזָמוּת החופשית.  הכלכלן והפילוסוף הסקוטי ,ג'ון סמית ,שחי במאה ה-17 ,הוא אבי תורת היזמה החופשית, אשר זכתה לכינוי צרפתי laissez-fair . לפי השיטה הזאת עסקים בין גורמים פרטיים הם עניינם של הנוגעים בדבר ללא התערבות ממשלתית בצורה של רגולציה, זכויות יתר, תעריפים וכיוצא באלה. במילים אחרות זאת שיטה  "מארקנטילית", דהיינו שיטת השוּק, והיא שנותנת לכוחות השוק לדבר. אולם מה שקרה בפועל ואנו עדים לו כיום, היא התנהלות של הפרוש המילולי של  laissez-fair  שהוא "תן להם" או ש"יעשו כחפצם". זאת בתוספת:" על חשבון הציבור". לפרוש המילולי הזה אנו עדים בגרסה האחרונה שלו במשבר בחברת "טבע", שהייתה ספינת הדגל של התעשייה הישראלית והקברניטים והקצינים שלה עשו בה כחפצם. כמעט כמו על ה"טיטניק".

בעתות  של משבר ,אותם יזמים שנהגו בציבור במרמה ובכחש, הזכירו לציבור שהם נמנו עם תורמים למטרות חשובות. הם שכחו לציין שזה לא היה  כספם של שלהם אלא הכסף של החברות  או מיזמי בנייה שהם הקימו, שגם הוא לא היה שלהם אלא של החברה- קרי בחלקו הארי של הציבור. זה ועוד. הממסד עודד את התופעה כי בכך הוא חסך כאילו כספי ציבור, בשעה שהמחדל הוא שלו .

זה הזכיר לי תופעה שנתקלתי בה. היא קשורה בעמותה שהקימונו, כמה אישים, בשם "עופות החול". עמותה זאת שמה לה למטרה לתעד חזותית את מעשיהם של ניצולי השואה, כיחידים וכחברה,למען הקמת המדינה ולביסוסה. לא היו לעמותה לא  תמיכה ציבורית וגם  לא איזה נדיב ידוע או לא ידוע אשר יממן את הפקות. נזקקנו לתרומות. הראשונים שאליהם פנינו נמנו עם  דור שני של ניצולי שואה שעמדו בראש חברות ומוסדות כלכליים. כול עוד מדובר היה בתרומות של המוסדות שלגביהם חלות הקלות במס הכנסה, איכשהו הצלחנו לשנורר. אבל כשהגענו אל המנהלים עצמם וביקשנו שהם יתרמו,הגענו אל החלל. לא פעל כוח המשיכה  בין היד לכיס.

היזמה האחרונה של העמותה הייתה הפקת סרט על "מורשת היידיש". חשבנו כי הנושא ראוי מאוד, שכן שפת היידיש שימשה קשר חי של מיליוני יהודים באירופה ובאמריקה והייתה בכך מורשת על כול המאפיינים בתחומי חינוך,תרבות, אמנות,תקשורת ועוד. לצערנו לא מצאנו תורמים. גם "וועידת התביעות", שידה אינה קמוצה בתמיכה בנושאים כאלה, לא האירה לנו פנים. עלה בדעתי לפנות למכר אשר הבטיח לבדוק קשר אל כמה  תורמים פוטנציאליים"

הטיסה המיוחדת.

המכר קישר אותי עם יזם ידוע בארץ וגם בחו"ל, והפנה אותו לפרטים עלי בגוגל .הבהרתי באוזני המכר כי המטרה שלי היא ספציפית לגייס תרומות לסרט על "מורשת היידיש". לתכלית זאת רתמנו למלאכה מפיק ידוע והוא מינה במאי ותחקירנית ,ובידי היה ספר הפקה לכל פרטיו התכניים,הטכניים והאופרטיביים, כפי שנדרש במקרים אלה בהגשת הצעה, וכפי שיעצו לנו המומחים ל"שנור". היה לנו גם "טריילר" קדימון  באורך של  10 דקות על  תולדות היידיש.

yidish film

היה לי ספק רב אם אשמע מאותו יזם. לתדהמתי כעבור עשרים וארבע שעות הוזמנתי לפגישה אתו כעבור יומיים. ניתן לתאר את התחושה הזאת של תופעה שלא תיאמן .האיש הזה , שללא ספק הזמן שלו הוא כסף והרבה כסף , מוכן להיפגש אתי לא בעוד חודשיים, שלושה, כמקובל, במקרה הטוב,אלא בעוד יומיים. מצויד בספר ההפקה ובו מאתיים עמודים בקרוב של שילוב קולנוע ותיאטרון בדוקו-דרמה על תולדות היידיש, לקחתי מונית לאזור שידוע כרובע של צמרת ההייטק ,המדיטק ועוד כול מיני טקים. נהג המונית מוריד אותי ואני מצוי מול מכלול של מבנים בתוך איזו כיכר פנימית, ואני תוהה לאן לפנות. הראשון היה מנקה שהזדמן וכאשר אמרתי את השם, הוא ידע אותו יפה והיכן משרדיו מצויים."הבניין משמאל ,תעלה במעלית עד הסוף, כשאין גבוה יותר -שם המשרדים."

ואכן שם היה המשרד.  החדר שבו התקבלתי לא היה הגדול ביותר בהשוואה לחדרים של מנהלי בנקים אצלנו. במקום ישב כבר המנכ"ל של החברה שהציג את עצמו ואמר כי היו"ר מיד יבוא. הוא בא, לבוש בגד ספורט קל, אדם צעיר, נאה פנים וגוף, ניגש אליי ולחץ את ידי בחום.  הוא אמר לי שהוא שמח מאוד לפגוש אותי לאחר שקרא עלי  ומה שעבר עלי שם ומה שעשיתי כאן. הודיתי לו על היענותו המהירה לפנייתי ושמתי לפניו את ספר ההפקה בחרדת חשיבות כמי ששם ספר תורה בפני רב גדול. הוא רק פתח את העמוד הראשון ומיד ,לא כול טקס החליק אותו חזרה אליי." אין לי עניין בזה"- הוא אמר לי. בקושי הצלחתי להחניק את התסכול המר  שלי. נפילה ממרום לתהום. איכשהו המשכנו בשיחה ואני כבר לא זוכר את תוכנה, שלא היה כנראה חשוב, שכן הוא ידע עלי ואני לא ידעתי עליו כלום מלבד זה שהוא עשיר מצליח מאוד, וגם תורם למען ניצולי שואה. אבל אני הרי באתי אליו בנושא מוגדר, בלי כול קשר אם אני שריד שואה או לא.  ואז הוא פונה למנכ"ל בחיוך  "ספר לו מאיפה באתי לפגישה? " הוא בא בטיסה מאירופה"- אמר המנכ"ל.

אני בפה פעור:  "טסת במיוחד כדי לפגוש אותי ? אם אספר זאת למישהו הוא לא יאמין". "עובדה"- אמר האיש בחיוך רחב יותר. שוחחנו עוד כמה דקות ואני הבעתי את התרגשות מן המחווה הבלתי רגילה הזאת . סתם התפעלות מאדם שמוכן לקפוץ במטוס כדי לפגוש לא איש עסקים כמוהו אלא סתם אדם. קבענו "להיות בקשר". הלימוזינה שלו החזירה אותי הביתה וחסכתי הפעם חמישים שקל דמי הנסיעה  במונית הלוך.

הרהור לאחר מעשה הביא לתוצאה אניגמטית .מצד אחד כמי שמיחס חשיבות רבה לתשומת לב, הרי קבלתי אותה בחופן מלא. לא זו בלבד שהאיש רצה לדעת עלי יותר אלא אף עשה מאמץ ושילם ממון רב כדי לעשות זאת. מאידך, אני  הגמלאי שילמתי חמישים שקלים כדי להגיע לאותו אדם, שהוא אכן נדיב למטרות מסוימות אבל יצאתי בתסכול גדול . באתי לא כדי לראות את האיש אלא כדי לעניין אותו באיזה אתגר. אבל הוא טס במיוחד מאירופה כדי לספק את הסקרנות שלו לגבי זהותי והחזיר לי את הקובץ מבלי שינסה לפחות לעלעל בו, ולו למראית עין, כדי שלא לפגוע באדם שאותו הזמין. חשתי כמו איזה "ספֶסימן", איזה מוהיקני שעורר את סקרנותו של האיש. הוא ,כמו  אנתרופולוג ,שטס למרחקים כדי לעקוב אחרי מינים שנכחדו או עומדים לפני הכחדה-  טס במטוס שלו , או מטוס חכור, ומן הסתם היה שבע רצון מסיפוק הדחף הרגעי. הוא ראה את היצור. אילו הכסף היה נטו שלו ניתן לומר שהוא שילם ביוקר על הסקרנות שלו ואני שילמתי בזול על האכזבה שלי . אבל החֶברה שלו רשומה  בשוק ניירות ערך,גם בחו"ל, ובתור שכזאת יש לציבור חלק בה בצורת מניות. מכאן, במיקרו, הוא הוכיח לי כי ה l'aissez -fair הוא גם in the air – באוויר ,והדלק ובלאי הוא ציבורי, לפחות חלקית.

סיפור קטן ומורכב, אבל  שבלים רבים הוא משאיר אחריו.

 

 

אחיי הגיבורים נעדרי תהילה

…הם הגיעו אלינו ממחנות המוות באירופה,עברו גבולות חסומים,אוניות מעפילים ושוב למחנות הסגר הפעם של בריטים- בקפריסין ומשם באוניות ישר לחזית

אילו תעצומות נפש אדירות היו לאותם צעירים אשר עברו את תופת השואה….שירים לא שרו להם.סביב מדורה לא דיברו בהם.לא היו מושא לחיקוי. בבית לא חיכה להם איש לחלוק עמו חוויות.לא היה להם בית.אנשים מעולם אחר.עם חוויות שאנו לא חווינו…..

 קטעים מדברי ראש הממשלה אריאל שרון ב-2005 ,בטקס אזכרה לחללי גדוד 32 בחטיבת אלכסנדרוני  בלטרון, מערכה שבה הוא שימש כמפקד מחלקה ושבה השתתפו אנשי גח"ל.

מי  מכיר , מי יודע ?

 השם ששימש  אחרי השואה בחיפוש ניצולים -יפה בכול הקשור בחלקם בהקמת המדינה.

 המדינה הייתה קמה גם לולא השואה אך היא לא הייתה מנחילה תבוסה לאויביה  אלמלא ניצולי השואה. להלן המאמר שמתפרסם באתר ynet

 http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5057988,00.html