"ניצנים נראו בארץ ועת הזמיר"……..טרם הגיעה

ה"פיימריס" במפלגת העבודה ייזכרו כפרשת דרכים חברתית מדינית.

מה שקרה השבוע במפלגת העבודה מעבר לגורם האישי, ואף המפלגתי, נוגע למישור הלאומי ,לאמור לכול המפלגות הפוליטיות בארץ. זה לא רק סותר את ההגדרה שתארה את מפלגת "העבודה" כשכיב מרע ש"לא רוצה לחיות אך לא מוכנה למות", אלא משקף ביטוי,להערכתי, כלל ארצי, שלציבור ובעיקר לדור הצעיר נמאס מן הטריקים והשטיקים  שמאפיינים את מפלגות השלטון  והם החממה של  הריקבון והשחיתות הציבורית, והוא רוצה משהו אחר. משהו רענן שלא סוחב אתו את  מטען הגרוטאות של הפוליטיקה של אתמול.

לא אופתע אם בכול המפלגות ינבטו ניצנים של העדר שביעות רצון מן המצב הקיים, ובראש וראשונה באותן סיעות בכנסת, שבעצם אין מאחוריהם מפלגות מבוססות בשטח, כמו "יש עתיד" בראשות יאיר לפיד ,"כולנו", בראשות כחלון ובמידה רבה גם "מרץ".זה עשוי לקרות גם במפלגות חילוניות אחרות כמו "הליכוד" ,ואפילו ב"רשימה המשותפת" של ערביי ישראל."בבית היהודי" זה בעצם קיים.

הקדשתי שני פוסטים בסוגיה זאת של דמוקרטיה. אחד שאצלנו היא לא באה מלמטה .השני בעקבות הסיבוב הראשון של ה"פריימריס" בעבודה. בו ראיתי ,בהיקף ההצבעה בשעות הבוקר ובפניהם של  המצביעים, משהו שלא הייתי עד לו עד כה. משהו על משקל האמירה המפורסמת של ברק אובמה , כשהוא רץ לנשיאות- yes we can- אנו יכולים. ואז כשפרסמתי את הרשימה טרם ידעתי על התוצאות של הסיבוב הראשון. אבל התוצאה הצדיקה את התחושה שלי, וזאת קבלה גושפנקה בסיבוב השני. זה הזכיר תחרות שבה יש שני פיינליסטים בשלב לפני האחרון ובמערכה האחרונה אחד מהם זכה.

אבל זה הרבה יותר מזה. אין לי ספק שלאחר ה-הוּ הָא בעקבות בחירותו של אבי גבאי, לא רק במישור המפלגתי לא יניחו לו, אלא גם הפרשנים, והכתבנים, שרובם כבר הכינו את ההספדים  למפא"י הקשישה וגם הכינו את הקבר, לא יירגעו. הם ימשיכו לברבר,להעלות גירה, לתת ביטוי לחוסר פרגון, בעקיפין גם שלהם עצמם, שכן בחוסר פרגון בתוך המיליֶיה שלהם, שלי,שום גורם לא יכול להתחרות בהם. הדחף שלהם לטחון אותם חומרים לא יודע גבול. עמית סגל בערוץ 2 קפץ בין הראשונים לתייג את "אופייה" של מפלגת העבודה כמתאבדת מכורה( ובאמת כמה פעמים אפשר להתאבד?) שלא לדבר על פוליטיקאים. ביום ג' ,במאמר שלו ב"עין השביעית" עוזי בנזימן התייחס לנימת השאלות של גאולה אבן בערוץ "כאן" שהיה בה משום רמז  של נקיטת עמדה פוליטית בשעה שבעלה הוא גדעון סער. בנזימן סיים את המאמר ככה: בינתיים גילה לנו סער עצמו את עמדתו בנוגע ליושב הראש החדש של מפלגת העבודה. "לשסות תושבי עמונה בדימונה זו אינה דרך חדשה, אלא המשכו של ניסיון רב-שנים וכושל לשסות ציבור בציבור".

אז עוד נשמע הרבה. אבל הפעם ישנם שני בלמים, שניהם מלמטה, ובכך החידוש . אחד- זה הציבור ,שלא ירצה לכבות את הפיילוט, אלא אם כן יקרה משהו בלתי צפוי מאוד. והשני זה אבי גבאי שנבחר ליו"ר מפלגת "העבודה" ועוד אבי גבאים שיצוצו במפלגות אחרות. אלה עשויים מחומרים אחרים. אולי יש בזה משהו מן הדגם של עמנואל מקרון, נשיא צרפת החדש. ואין לי צל של ספק שזה יקרה, במוקדם או במאוחר. מגדל הדומינו השחוק יתמוטט.

הפריימריס במפלגת העבודה הוכיחו שזה אפשרי. היה אם מישהו ישאל:"תגיד לי ,אתה יכול לחשוב על מישהו אחר, מלבד ביבי?"- התשובה היא כן: אבי גבאי- כמשל.

אביבה מסראווי

שעור בסובלנות לאחר סעודת אִיפְטַאר  إفطار

  וזה היה תפריט הערב לאחר קריאת המואזין: פרגיות ממולאות באורז, אורז ממולא באורז- לאמור שני סוגי אורז,בָמיה ברוטב עגבניות,לָפות-פיתות סוריות גדולות,עלי גפן ממולאים,סלט טבּולה, פסטלים,קובֶּה במילואים שונים,סלט תפוחי אדמה,סלט ירקות,שושבארק-כיסונים ממולאים בשר מבושלים ביוגורט(לא כשר) פָלָפֶל רגיל, פלפל ממולא בשר,חומוס, טחינה, סלט חסה, כנָפֶה רגיל, כנפה מאברוּמי, קפה תורכי.

בעל הבית-מועייד מסראווי, מנופאי במקצועו, ישב בראש השולחן מצד אחד, ואני זקן האורחים  הושבתי כבוד  בראש השולחן מצד שני, כששלוש הבנות הגדולות ואביבה הן המגישות. לי זאת  הייתה הפעם הראשונה שחוויתי סעודת איפטאר בבית משפחה מקרב ערביי ישראל ואני משער שגם בתי  ראומי וחתני קובי ,שבגינם הוזמנתי גם אני ,הייתה להם הפעם הראשונה של השתתפות באירוע זה. אבל בניגוד להם אני לא ידעתי מאומה על אביבה ומשפחתה והם ידעו.

 

post two 20170616_200750.jpg

אביבה הבן הקטן יוסף ומועייד האב.

המשפחה

שמעאה ודוד חָדי  ,הסבים  של אביבה, וההורים של אורה, אימה של אביבה, הגיעו לארץ בשנת 1949 במסגרת מבצע ",מרבד הקסמים" שהביא כמעט את כול יהדות תימן לארץ. רבים מקרב העולים התיישבו בראשון לציון  שבה הייתה כבר קהילת תימנים קטנה ,צאצאי העלייה הראשונה שבאו בשנת 1881. עולי 1949 החלו את המסע על גמלים בתוך תימן, מסע שהביא אותם למחנה "חשאד" משם הוטסו "על כנפי נשרים" לישראל. חלק מן העולים הגיע לראשון לציון שבה הוקמה מעברה והמשפחות שוכנו באוהלים, וניתנו להם מצעים, מעט כלי אוכל, תלושי מזון כשהמים הובאו מן הברזייה .חשמל לא היה. בחוץ  היו גם השירותים. התקופה הייתה תקופת צנע כשבחורף של שנת 1950 כיסה מרבד של שלג את כול מישור החוף מאשקלון בדרום ועד לראש הנקרה  בצפון לשמחת הציבור הרחב בארץ אך למפח הנפש של דיירי המעברה בראשון, כשהרוחות העיפו את האוהל, והדיירים מצאו עצמם בשלג. עם עולים אלה נמנו גם הוריה של אביבה.לאחר זמן מה הועברו דיירי האוהלים לשיכונים ושם גידלה המשפחה את ילדיה אשר עוד בטרם בגרותם נאלצו לעבוד כדי לסייע בפרנסה. גם אורה עבדה בתל אביב. והיא עוררה תשומת לב במראה שלה, כמו רבות מן הקהילה שלה שמצטיינות ביופי "גזעי"

IMG-20170630-WA0002

 

אביבה והוריה

הבריחה.

כשאורה , הגיעה מראשון לתחנה המרכזית בתל אביב, לעבודתה ,  היא הייתה רגילה  לקפוץ ל"מסעדת חסן" לחטוף איזו פיתה  עם חומוס או פלפל. הצעירה היפה שבתה את עינו של הצעיר המוסלמי חסן עבד אָלָחי  שגם הוא היה גבר נאה . היחסים עם הזמן הפכו לקשר אישי ביניהם ולהסכמה שבבוא היום הם  יתקשרו בברית נשואים. כיצד הם יעשו זאת, כשהוא מוסלמי והיא יהודייה, הם לא החליטו. בינתיים אורה התגייסה והייתה במחנה 80  בגבעת עדה. חסן בא לבקר אותה לעתים קרובות באופנוע שלו ,ומדי פעם לקח אותה לטיול קצר בסביבה . יום  בהיר אחד הוא  הופיע על הקטנוע שלו , כרגיל בעת ביקורים אך הפעם הוא לא לקח אותה  לטיול אלא לביתו בטירה. אורה הוכרזה כעריקה, על כול הכרוך בזה כולל ביקור של המשטרה הצבאית בביתה. בתחילה גם ההורים לא ידעו דבר ונדהמו לשמוע שהיא נעדרת. רק לאחר כמה ימים משפחתה שלה הודיעה לרשויות צה"ל כי  הבת חייה וקיימת אלא שהיא התאסלמה.  ההורים קבלו את הבשורה בצורה קשה מאוד. משהו לא ייאמן. הנה הם באים לארץ אבות מגלות תימן ובתם היקירה עוזבת את הדת וגם את המשפחה. מבחינתו של האב היא   נחשבה כמי שעברה מן העולם, והוא לא רצה לשמוע עליה. רק אימה קיימה אתה קשר עקיף בסתר באמצעות ילדיה האחרים..

אורה ילדה לחסן ששה ילדים שלוש בנות ושלשה בנים. עשר שנים לאחר הנישואין, חסן שבאופנוע שלו חטף את בחירת לבו נהרג בתאונה והשאיר אחריו אלמנה וששה ילדים קטנים . אבל אורה כשם שהיא  החליטה על גורלה לעזוב את דתה ומשפחתה למען אהוב לבה, ככה היא החליטה שהיא זאת אשר תשא בעולה של משפחתה. נחושה בדחף זה  היא הפכה תוך כמה חודשים למפרנסת של הבית והדואגת לחנוך ילידיה. בעלה הותיר קצת כסף והיא לוותה מידידים ופתחה חנות בגדים בטירה . היא  נסעה לתל אביב, בדרך כלל בסוף עונה, בחרה את הסחורה, עמדה על המקח, השיגה מחירים טובים ושילמה ללא עיכובים, דבר שהעלה את קרנה בקרב הספקים.במצב כזה היא יכלה למכור את הבגדים במחיר טוב יותר ללקוחות בטירה.שמה יצא לפניה בטירה וביישובים הערביים הסמוכים כאשת חיל מכובדת שבעמל כפיה  גידלה ששה ילדים וחיתנה אותם וכולם, מי יותר ומי פחות חיים ברווחה. האם עצמה, כיום בת שמונים היא עדיין המלכה של המשפחה, שנועצים בה. אבל כמי שפרצה גדר בעצמה היא סובלנית כלפי מי שפורץ גדר כמוה. אחד הבנים שחי בטירה התאהב בעולה מארגנטינה. לזוג שני ילדים. הם מתגוררים ביישוב "קדימה צורן" בשרון ובסופי שבוע היא נוסעת אל משפחתו בטירה. לגבי הדת, אביבה בתה ובעלה חלוקים.מועייד אומר כי גיסו התגייר ואביבה טוענת שגיסתה התאסלמה.אפשר ושתי הגרסות נכונות. התוצאה היא אותה תוצאה.

 

סובלנות.

בדת המוסלמית בת שמגיעה לגיל שתים עשרה מכסה את הראש. שתי הבנות הבוגרות של משפחת מסראווי, סואר ויסמין, אכן מכסות את הראש, אבל  אסיל ,הבת השנייה, שגם היא עברה את גיל שתים עשרה לא מכסה. קרוב לוודאי שזה חלק ממרד נעורים. "היא באופוזציה"- אומרת אביבה. "אנו  לא כפינו עליה לכסות את הראש, כשם שלא כפינו  על האחרות לכסות את הראש. הן עשו זאת מרצונן בוודאי בהשפעת החברות בבית הספר. מאיס הבת השלישית היא עדין קטנה"  הבן הקטן, היחיד, בן עשר, יוסוף ,מוגדר כ"בעל מוגבליות", הוא מה שנקרא "מונגולואידי". באותן שעות שבהם בילינו  אצל משפחת מסראווי ראינו ילד אינטליגנטי מאוד, נבון מאוד יודע להביע את רצונו, חרף המוגבלות  המוטורית הקשה שלו. הוא מפתח מהר מאוד קשר עם זרים כמונו ככול שהוא יכול לשלוט בהיגוי ובעזרת תנועת ידיים וראש. באותן שעות שבילינו אצל משפחת מסראווי לא יכולנו שלא להיות מרותקים מתשומת הלב, החום והאהבה ששני ההורים מעניקים לבן הזה אשר מחזיר להם אהבה. הרושם היה כי האב ממלא אצל הילד לא רק תפקיד של הורה אלא גם של אח טוב. מראה מרגש מאוד  לאורח. מועייד סיפר לי כי חשוב מאוד שאם מבטיחים דבר ליוסוף לקיים את ההבטחה. הבטחה היא בשביל הנער חוק בל יעבור."במקרה אחד הבטחתי לו כי בבוא היום נסע לחיפה. ביום אחד הוא ביקש ממני לקיים את ההבטחה. כל התירוצים, הנימוקים והתרגילים שלי לא עזרו. הייתי חייב לעזוב את הכול ולקחת אותו לחיפה".יוסוף שולט בשתי שפות עברית וערבית. הוא לומד בבית הספר "אגם" ברעננה, לשם אוספים אותו מדי בוקר באוטובוס מיוחד ובבית הספר הוא מדבר רק עברית. בבית הוא מדבר ערבית ועם אורחים דוברים עברית הוא מדבר עברית. כמו הוריו, הוא משתדל בדרך שלו לקבל בחום את האורחים.

 

"אנשים שמכירים אותי ויודעים שאני מעורבת בנעשה בחברה שואלים אותי מה  העמדה שלי לגבי המצב של ערביי ישראל", ואכן אני שאלתי אותה : "ואני אומרת שאני מתפרנסת מעבודות במשק בית, אצל יהודים ואני מרגישה טוב. והיחסים ההדדיים הם יחסים של כבוד לבני אדם כבני אדם. אבל   אם תשאל אותי מה הדבר החשוב לי ביותר אומר לך שהמשפחה וילדיי. אני רוצה שיהיה להם טוב. אני רוצה שילמדו ויתקדמו. אני רוצה שהילד הקטן שלי יגדל ושאנו נוכל לעמוד לצדו ככול שיידרש. זה האופק המיידי שלי".והיא מוסיפה "בעצם זה מה שאמי רצתה והצליחה בו. היא גידלה משפחה, שגם אם פה ושם יש מריבות כמו בכול משפחה, אנחנו קשורים מאוד וגאים במה שיש לנו". העברית של אביבה- שוטפת.

אבל נראה שאישה נמרצת זאת לא מסתפקת בכך והיא מבקש להרחיב את אופקיה.במקום שהיא עובדת במשק הבית הבעלים של הבית מרכז בזמנו הפנוי חוגי בית להורים שנקראים "למשפחה בריאה ומאושרת".אביבה הצטרפה לחוג כזה ומופיעה בו דרך קבע והיא פעילה בו." שָם כולנו, ערבים ויהודים יש לנו תחושה חזקה שיש לנו הרבה במשותף- כבני אדם"- אומרת לי אביבה. אני תוהה איך זה ששמה של אימא ,שהתאסלמה ,נשאר אורה, כפי שהיה ושמה שלה, בתה -היא אביבה, שמות עבריים מובהקים." כי זה מה שאימא רצתה. בכך שהיא הפכה למוסלמית היא כבן אדם נשארה אותו בן אדם שנושא אותו שם. ולכן ככה קבלתי גם אני שם עברי, החלטה משותפת של אבי ואמי."

 

post five20170616_193240.jpg          post six20170616_192716

בכניסה לטייבה יש מעין שער, שבימי הרמדאן מואר, ועליו הכתובת "טייבה- עיר הסובלנות" אם  מועייד, ובעיקר אביבה, הם הסמל, טייבה אכן  יכולה להתבשם  שהיא עיר סובלנית. חבל  שהרג אישה על מרפסת ביתה בטייבה , אשר לפי הדיווחים, נבע מכדור טועה, מעיבים לא רק על הסובלנות אלא על החברה הישראלית כולה.

 

 

 

.

 

 

 

חג לדמוקראטיה

גם אילו זה היה הבהוב של זרקור ענק, מפלגת העבודה, נכון יותר ציבור מצביעיה ל"פריימריז", נתן היום לכולנו שעור בדמוקרטיה. נכון שמערכת בחירות  זאת הייתה מאופיינת לא רק בביקורת של המועמדים כלפי יריביהם, דבר בהחלט מקובל, אלא הייתה משופעת בהשמצות ולא מעט לכלכוך שלא לדבר על מאות ס.מ.ס-ים למתפקדים. אבל זאת הייתה מערכת בחירות דמוקרטית שהיא עדיין הייתה מוגבלת למועמדים, שבסיום המערכה הגיעה לשבעה מועמדים, ולעוזריהם הרבים. בבחירות היום זה היה מבחן דמוקרטי אמתי. וכבר בשעות הראשונות אפשר לומר שמפלגת העבודה, כלומר ציבור חבריה שהתפקדו, יצא ממנה מה שנקרא באנגלית with flying colors  – בגאון.

אני הלכתי להצביע כמה דקות לאחר השעה 11 לקלפי  ב"דיזנגוף סנטר" תוך שאני כמעט בטוח שאהיה הראשון או השני , השלישי ,לאחר פתיחת הקלפיות בשעה 11.  תחנת הקלפי היה על יד הקופות של קולנוע לב. ראיתי תור של כחמשה עשר אנשים ושאלתי למה התור ונעניתי: לסרט.  כשהמשכתי ללכת וראיתי שוב תור הנחתי שהיום יום ג', כאשר הגמלאים זוכים לחמישים אחוזים הנחה בכרטיסי הקולנוע. בתור הזה היו כשלושים אנשים ויותר . אבל כשאלתי לאיזה סרט התור הזה נאמר לי כי לסרט על בוז'י  הרצוג, עמיר פרץ, אבי גבאי, אמיר בר לב,אראל מרגלית, אבנר בן זקן, והוד קרובי- כוכבי המערכה.

כשיצאתי ,התור השתרך הרבה מעבר לקופות והיו בו להערכתי 60-70 אנשים, צעירים, מבוגרים, גמלאים, כשאנשים על כסאות גלגלים מובלים אל הקלפי מחוץ לתור. היו קשישים עם מקלות שהעדיפו לעמוד. איש לא התמרמר על התור והוא זז מהר מאוד שכן היו כמה עמדות הצבעה אלקטרוניות. אבל על פני כולם היה חיוך כפי הוא היה על פניי.

 

 

20170704_112928

ציבור גדול כזה שמתייצב לקלפי ביום שרב עם פתיחת הקלפיות ולא מחכה כרגיל לסופו של יום -לא נראה גם בקלפיות של בחירות כלליות. כאן קרה משהו. איזו יד מורמת כנגד המציאות האפורה והמייאשת סימנה:  אנחנו כאן. אנו רוצים  לשנות את המציאות. יצאתי משם בהרגשה שעוד לא אבדה תקוותנו. אפשר וזה יחזור על עצמו בכול המפלגות  לרבות אלה שהורכבו על ידי מנהיגיהם. מר"ץ מנסה לשנות את שיטת הרשימה הסגורה, וזאת  תחילת הדרך להחזיר את הכוח לעם. אפשר שהלהבה הזאת תתפשט לא רק למפלגות אלא לשינוי שיטת הבחירות, כאשר הבוחרים יבחרו  באנשים, באזורים שלהם, ובכך יענו על הציפיות שלהם בחברה דמוקרטית. ככה או אחרת, אם ישנם ימים שהדמוקרטיה שולחת קרני אור- היום היה אחד מהם.

 

"האח הגדול" של כולנו בארץ.

אם לחברה יש די אֶן אֵיי- אזי זה של החברה הישראלית על כול עדותיה אינו דמוקרטי.

 בערוץ 10 שודרה לא מכבר סדרה אשר מנסה להתחקות  אחר הדי-אן-איי של ישראלים ידועים באמצעות בדיקת רוק. היה בה  קצת מן האזוטרי, קצת מן הרכילותי , סתם מעורר סקרנות ומשפר את הרייטינג. צופי הטלוויזיה אוהבים דברים כאלה והכתב לענייני חרדים וחרד"לים ,אבישי בן חיים, מספק את הסחורה . עם זאת הממצאים  מלמדים, ובכך אין חידוש, שאם הקבוצה הנבחרת היא  דגם, איש מאתנו אינו ספרדי טהור או אשכנזי טהור או יהודי טהור, וכי העם היהודי היא מישמָש אחד גדול. זה כולל אותי האשכנזי ואת רון כחלילי המקצוען המזרחי. שכן אם היהודים הם גזע לא מתקבל על הדעת  שיוצאי תימן ויוצאי רוסיה או פולין הם מאותו גזע. אלא שהסדרה כולה כמו הבדיקה הגנטית, אינה רלוונטית לא כאן ולא בשום מקום. רלוונטי כיום הוא מה שהאיש הזה הנו מהי התובנה שלו ומה פועלו.

 

לעומת זאת אין צורך בכלל לערוך סקר או ניסוי בכול הנוגע למוצא הגיאוגרפי, נכון יותר למדינה ולחברה שמהם באו ומוסיפים לבוא יהודים ואחרים לארץ שלנו- מזרחים ואשכנזים , ואין נפקה מינה מאיזה חלק של העולם באו . כולם ,עם מעטים יוצאים מן הכלל, החל בעליה הראשונה וכלה בימים

איור ויקיפדיה.

האלה, באים מארצות שמשטריהן נעים בין עריצות שלטונית לבין שלטון  אבסולוטי עם איזה כפתור ופרח דמוי דמוקרטי. זה אמור לגבי המזרח, אפריקה, מזרח אירופה או דרום אמריקה.  בהשוואה למיליונים שבאו מארצות אלה כמה באו ממדינות כמו הולנד, בלגיה, אנגליה, שוודיה, ארה"ב וקנדה. מעטים. ואכן הודות למעטים הללו קמו בארץ גופי התנדבות אזרחיים שפועלים בכול התחומים, ושהם הפועל היוצא של דמוקרטיה אמתית אשר ממנה באו אנשים אלה.

כפי שאני מציין ,וההיסטוריה מלמדת אותנו – אצלנו לא העם יסד את הדמוקרטיה אלא המפלגות יסדו אותה. במערב זה בא  בתהליך של מאות שנים- מלמטה כמָה שידוע כ-grass toots . ככה למשל בית הנבחרים נקרא באנגליה  The house of Commons – הבית של "עמך".אצלנו המפלגות היו קיימות לפני קום המדינה ואחריה ולכול מפלגה, ללא יוצאת מן הכלל, היה ביטאון משלה ובכך הם  שלטו בפועל על הציבור. הדעות השונות באו ליד ביטוי בקשת רחבה מאוד של עיתונים. יתרה מזאת מכיוון שהיישוב כולו היה מאוחד ומגויס למען קליטת עליה והקמת מדינה ,עניינים כמו דמוקרטיה לא העסיקו את הקהל גם לא במסגרת ההיררכית של המפלגות.

phtos front beth sokolov

העיתונות של פעם ממוסגרת בחזית בית העיתונאים על שם נחום סוקולוב בתל אביב

עם קום המדינה המפלגה השלטת – מפלגת פועלי ארץ ישראל- מפא"י ,הייתה צריכה להקים ממשלה ומנהיג מפא"י ומייסד המדינה דוד בן גוריון קבע שכול המפלגות כשרות בעיניו להיות בממשלה למעט  בקצה השמאלי -המפלגה הקומוניסטית מק"י ,ובקצה הימני -המפלגה  הרוויזיוניסטית- "חרות".וככה קמה קואליציה שהייתה מורכבת ממפא"י, אחדות העבודה, מפ"ם , שלושתן מפלגות סוציאליסטיות, המפלגה הדתית הלאומית, מפלגה דתית מתונה אז , שהחלק הקיבוצי שלה היה שמאלי וכן מפלגת האמצע  כמו הפרוגרסיבים או לאחר מכן הליברלים העצמאיים. היו בחירות שהביאו לשינויים קלים בלבד.

באותה תקופת בראשית גם העיתונות הייתה מגויסת. עם הזמן, ובייחוד לאחר המהפך של 1977 חל מהפך בשלטון. זאת מכיוון שהציבור מאס בהסתאבות של מפלגת השלטון אשר שלטה בעצם מאז תום מלחמת העולם הראשונה, בתקופת המנדט הבריטי ועד לסוף שנות השבעים. גם במישור המדיה  חל מהפך בכוון ליתר ריכוזיות, כאשר כול הביטאונים המפלגתיים נסגרו בשלב זה או אחר, למעט העיתונות הדתית החרדית. אך הפרדיגמה הייתה ונשארה מפלגתית, אף שלא אידאולוגית כמו בתקופת היישוב ובראשית שנותיה של המדינה.

הממסד.

 במדינת ישראל המשטר, כאמור,  הפך לדמוקרטי ,לכאורה, עם קום המדינה. הייתה קואליציה הייתה אופוזיציה, היו בחירות. אבל למעשה המשטר  היה ממסדי. מה שחיזק את הממסדיות היו העליות ההמוניות כמו עלית שרידי השואה ואחר כך העלייה מעיראק ומארצות צפון אפריקה. בהגירה המונית מסוג כזה כשהמדינה צעירה ובסיסה הכלכלי רעוע -בלתי אפשרי היה להשאיר את הדאגה לעבודה וליזמות  בידי יחידים או אפילו קבוצות. המדינה מכורח הנסיבות ריכזה את כול הפעילות הזאת, גם הכלכלית, גם החברתית, גם החינוכית. תהליך זה תרם לעיקור הגורם הדמוקרטי של החברה הישראלית כאשר הכתובת לכול הבעיות הוא השלטון.

בהקשר זה הסקר הבינלאומי של  מכון "פיו" שפורסם אתמול ולפיו רק בשתי מדינות זוכה הנשיא טראמפ לציון גבוהה, ישראל ורוסיה– לא מפתיע אותי . לא אתפלא אם לפחות חלק מן המסוקרים  היו רואים בעין יפה איזה טראמפ או פוטין בהנהגת ישראל.

ואשר לענייננו, יצוין ,כאמור, שרוב ההתאגדויות האזרחיות  במסגרת התנדבותית בישראל מקורו  בקומץ עולים מן המערב ובעיקר בארה"ב, שם הדמוקרטיה פועלת מלמטה. אולם אף שבתחום הזה חלה התקדמות ניכרת, זאת עדיין לא מספיקה כדי לחולל שינו חברתי אשר בו האזרח ירגיש שהוא  הריבון. לא רק בבחירות- אחת לארבע שנים אלא בכול ימות השנה. התחושה בקרב רוב הציבור היא שאין מה לעשות, הכול נקבע למעלה. זה טבעי לגבי אנשים דתיים אשר הכול נעשה בדברו של הקדוש ברוך הוא. אבל זה לא טבעי לגבי אנשים שוחרי חופש. זה גם  נוח לצבורים שונים לתלות את רוב הבעיות או פתרונן למעלה לממסד.

יתרה מזאת רוב רובם של היהודים  אשר באו לאחר  קום המדינה באו מקהילות דתיות או מסורתיות, ועם המהפך של 1977 ראש הממשלה מנחם בגין העלה מחדש את המסורתיות, זאת שבעצם דוכאה בממסד הקודם. אם בגין, אדם חילוני, הצמיד לאי אלה אמירות את המונח "בעזרת השם", הרי זה העצים את התחושה הדתית שצפתה ועלתה מחדש. אפשר לומר במידה רבה של סבירות שמנחם בגין, אלוף הלאום והמדינה, גרם לתהליך של השבת העם למורשת הגלותית, ובאופן פרדוקסלי בצרוף של ארץ ולאום ,על חשבון של עם. ארץ ישראל ועם ישראל הפכו סימביוטיים, חרף העובדה שרובו של העם עדיין נמצא בפזורה. הוא גם לא אורתודוקסי. תופעה זאת התעצמה בשנים האחרונות כשתנועה כמו "בני עקיבא"- תנועת הנוער של מפד"ל ההיסטורית, שחלק מחבריה הצטרפו לקיבוצים ואף לפלמ"ח, הפכה לדתית מאוד ולאומנית מאוד. יוצאי קהילות אסיה ואפריקה שבהתנהגות היומית שלהם וגם בשבתות היו חילונים, החלו לחבוש כיפות. אלה ,כאמור, גילויים חיצוניים, אך הם מלמדים על  ה-trend ,הנטייה של העדפת ארץ על עם ואדם. קידוש הארץ על פני קידוש החיים עצמם, המדינה לפני הפרט, ואלמנטים של פולחן אלילי שמקדש חורבות עתיקות בניגודֵ לקַבִּיעה ִבכתובים נגד סגידה מן הסוג הזה. כאן, בפועל נוצר הבקע והשבר של הסטאטוס קוו, שבימים אלה עולה שוב על הפרק בנושא גיור ומתווה הכותל. בסוגיה זאת דוד בן גוריון כשל כישלון  היסטורי חרוץ בכך ובכייה לדורות, שבשל התנגדות המפלגות החרדיות- אין לישראל חוקה, שיכולה הייתה למנוע הרבה מן המתחים והבעיות של ימינו, והיה בה כדי לחזק  את האלמנט הציוני- המדיני והדמוקרטי.

ויש עוד גורם חשוב ,נוסף על אלה שהזכרנו, והוא ההשכלה. השכלה בתובנה שלה היא בדרך כלל אנטי תזה לדוגמטיזם ,מאפיין של מאמינים דתיים ולאומניים. היא  בעצם טבעה -ספקנית, מחפשת, תוהה, ביקורתית. אמירה גרמנית שמקורה בשיר במאה ה 18 אך סבורים שהיא עתיקה יותר קובעת die gedanken sind frei – המחשבות חופשות. השתמשו בה אינטלקטואלים גרמניים בראשית המשטר הנאצי שרדף אותם ,עצר אותם ולבסוף חיסל אותם. ההשכלה היא אֵם המחשבה החופשית. החברה הישראלית עם כול ההתקדמות שחלה בתחום זה עדיין לא הגיע לשלב שבו המשכילים יתנו השראה לעם בקביעת סדר היום הלאומי .מה גם שהממסד הנוכחי עושה הכול כדי להצר את צעדיהם ושוב אין זה מפליא שמשכילים נחשבים בישראל  ל"שמאלנים" כלומר כליברלים.

נקיטת עמדות.

 הציבור בארץ חשוף מדי יום בעיתונות הכתובה,  המדיה האלקטרוניים, הרשתות , מן הבוקר ועד הלילה,לידיעות מן הסוג הבא: מעשי רצח על רקע רומנטי, מעשי רצח על "כבוד המשפחה" מעשי רצח בעולם התחתון, אלימות במשפחה, אלימות בסביבה, אלימות בכבישים, תאונות קטלניות בעבודה, אלימות בבתי ספר,מעשי פדופיליה, התעללות בילדים ובקשישים, מעשי שחיתות לרוחב ולאורך שלא לדבר על פיגועים רצחניים. ונכון -ישנה הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת שאמורה לאכוף את החוקים, והרשות השופטת שאמורה לדאוג ששתי הרשויות הנ"ל יפעלו על פי החוק ולמען הציבור שנבחר על ידם או אמור לשרת אותם. אבל מה הציבור עושה. מי שחושב שהציבור נוקט עמדה טועה. הפועל היוצא של עמדה הוא נקיטת צעדים מעשיים. זאת הציבור הרחב שלנו לא עושה. זאת הסיבה שכול כך קל להביע אמפתיה בצורת like  ב"פייסבוק" ואנטיפתיה כמו shaming. אלה לא מחייבים.

לי יש דוגמה בתחום שאני עוסק בו בין היתר ואני חוזר עליו שוב ושוב –  והוא ההבדל בין ההתייחסות לשואה כאסון היסטורי של העם היהודי לבין הפקת  לקחים. הראשון ,אם מעמידים אותו בפני עצמו או שהוא משמש גורם הפחדה קיומי, אז זה עניין לממסד האזרחי והצבאי. השני מחייב למעשים של הפרט ושל החברה,לעתים מעשים לא פופולריים אך מתבקשים ומתחייבים כלקחי השואה . הציבור לא עוסק בהיבט זה  ואילו  הצמרת הפוליטית, החינוכית, החברתית מוסיפה דלק למדורה של פולחן המוות..

לכן במקום לקחת רוק לקביעת די אן איי של הרב ישראל לאו או של קובי אוז, ראוי שערוץ 10  יפיק סדרה על כיצד הישראלי רואה את הדמוקרטיה. ואם כבר ,מוצע שזה ייעשה במסגרת "המגזין "השבועי, שבו משודרות כתבות תחקיר שחושפות את פגעי החברה שלנו, שבה שמָה של הדמוקרטיה הולך לפניה אך לא אחריה.

 

 

 

 

 

שיר הערש על פונאר שהֵדָיו שוב נשמעים

עיתונאי וסופר בריטי ידוע מתכוון לחשוף בספר חדש את גיא ההריגה ואת התקופה -בפני ציבור קוראים שלא מכיר מה שקרה בראשית שנות הארבעים באירופה.

שקט, שקט, בני נחרישה!
כאן צומחים קברים,
השונאים אותם נטעו
פה מעברים.

אל פונאר דרכים יובילו,
דרך אין לחזור,
לבלי שוב הלך לו אבא
ועמו האור.

 

שיר שכתב שמריהו קצ'רגינסקי,תרגם אברהם שלונסקי  ואת הלחן  חיבר אלכסנדר וולקוביסקי נער בן 11  הידוע כיוםכפרופסור אלכסנדר תמיר, מוסיקולוג שיחד עם חברתו לחיים ,הפסנתרנית ברכה עדן, הקימו את " מרכז טארג למוזיקה" בעין כרם בירושלים. השיר הזה עדיין מרעיד את מיתרי הנשמה שלי ומחזיר אותי למחוזות רחוקים .בפעם הקודמת זה קרה  בשנת 2013 בטקס העלאת משואות בערב יום הזיכרון לשואה במכון  הבינלאומי ללימודי השואה-"משואה" בשרון. בטקס המרשים ערב יום הזיכרון בשנת 2013 כשירד אלכסנדר תמיר מבימת מדליקי המשואות. ניגשה אליו הזמרת מרינה מקסימיליאן ושרה לו את השיר שאת הלחן הוא חיבר לפני שבעים שנה. זה היה רגע מרטיט.

 

Imasusa one 1_7-4-13__359

 

I massua two 2S_7-4-13__363

I massua 3 S_7-4-13__364

הצילומים באדיבות הארכיון של מכון "משואה" בשרון.

בחודש הבא ימלאו שבעים ושש שנים ל" רצח פונאר" ולפני שנה בחודש זה התגלו בית הכנסת העתיק של וילנה וכן  מנהרת הבריחה, כאשר חמש עשרה אסירים הצליחו לברוח, מתוך מאה אלף שנרצחו במקום מהם שבעים אלף יהודים.

הרצח החל ביולי 1941, ונמשך עד הקיץ 1943. בספטמבר 1943 החלו הגרמנים לפתוח את הבורות ולשרוף את הגופות כדי למחוק את העקבות של הרצח ההמוני. התברר כי קבוצה של  אסירים הצליחה, באמצעות מנהרה שחפרו באורך של 35 מטר ונמשכה 3 חודשים,להימלט  בלילה של ה-15 באפריל 1944 . האסירים שחררו את הכבלים על רגליהם. 40 הצליחו לברוח דרך המנהרה אבל חלקם התגלה על ידי השומרים. 15 הצליחו לברוח, ו-11 הגיעו אל הפרטיזנים, השאר נורו למוות. מנהרה זאת התגלתה אשתקד בבדיקה בטכנולוגית צילום חודרת קרקע, במשלחת משותפת של אוניברסיטת הארדפורד בארצות הברית, רשות העתיקות מישראל, המוזיאון הלאומי היהודי ע"ש הגאון מווילנה, ועוד גורמים בינלאומיים.

יודעים על אושוויץ לא יודעים על גיאיות ההריגה.

" מה פתאום החלטת לכתוב ספר על פונאר בשנת 2017 כאשר הסיפור ידוע וזכה לתהודה בכתובים, במדיה הקולית והחזותית?" אני שואל את  כריס הית' עיתונאי  וסופר אנגלי- אמריקאי ידוע שבא לארץ במסגרת התחקיר שהוא עובד עליו לקראת הוצאת ספר ב-RANDOM HOUSE  אחד מהמו"לים הגדולים והידועים בעולם.

"קיימתי שיחה עם נציגי ההוצאה לאור והגענו למסקנה, שחרף העובדה שהיבטים שונים של הטבח בפונאר התפרסמו, הרי ראוי לשוב ולתחקר את הנושא. זאת מכיוון שאני לא חושב שרבים בארה"ב או בבריטניה, שבהן  אני מכיר את הציבור, מבינים מה קרה במזרח אירופה בשנת 1941 ,כאשר טרם התפרסמה התכנית של "הפתרון הסופי"  אבל התבצע רצח המוני של יהודים. הם לא יודעים מה קרה בגיאיות ההריגה כמו פונאר ,טרבלינקה ,מיידנק חלמנו באותה עת. פונאר היא ייחודית בכך שבכול  זאת קומץ קטן הצליח  לברוח ולספר את הסיפור וזה היה קבר המונים שרק בשלב מאוחר יותר במגמה לטשטש  את העקבות חפרו מחדש והעלו את הגופות באש."

אך כריס הית' חוזר ומדגיש שגם אם רובו של הסיפור ידוע יש חשיבות גדולה מאוד לשוב גם לאתר ההריגה, ולמקורות, הן ארכיוניים והן אנושיים כדי לספר את הסיפור הנורא. במסגרת עבודתו העיתונאית בעיתון הבריטי "דיילי טלגראף " וגם במגזינים בריטיים ואמריקאיים חשובים , הוא ראיין לרוב  כוכבי רוק, פופ וקולנוע כמו ריין גוסלינג, פרינץ, דייוויד בואי, איימי שולר,קורט ראסל  ואחרים, ועם כמה להקות  מפורסמות הוא יצא למסע וכתב כמה ספרים ביניהם על ה"רולינג סטונס".ספרו הביאוגראפי על  רובי וויליאמס היה לרב מכר. שאלתי אותו אם הספר שלו מיועד לדור החדש של "יאפיס" שהם מן הסתם קוראים נאמנים של מאמריו וספריו.

" בהחלט לא!"- אומר כריס." הספר יהיה מיועד לציבור הרחב באמריקה ובאנגליה, ובכלל. שכן לא רק הדור הצעיר לא מכיר את ההיסטוריה הזאת אלא הדור המבוגר במאה ה-21. אם אני לא מכיר את הסיפור הזה וסיפורים אחרים על מה שקרה במזרח אירופה בשנות הארבעים הראשונות של המאה הקודמת, אני מניח שרבים אחרים לא מכירים אותם. במסגרת התחקיר אני רוצה להגיע למקורות לא רק בעברית אלא גם בגרמנית,יידיש, פולנית, רוסית וליטאית. ובוודאי שקטעים מסוימים נצטרך לתרגם.זהו אתגר גדול שכן אם אני מבקש לחפור במעמקי ההיסטוריה אני לא יכול להסתפק במה שיש באנגלית."

הוא בא לכאן לשבועיים ימים, ראיין עשרות אנשים, מהם שרידי שואה מליטא,היסטוריונים ואנשי מחקר, ביקר במוסדות לתיעוד והנצחת השואה, בארכיונים שונים, וככול שהוא "חופר" יותר ומגלה יותר, ככה  הסיפור שנגול לעיניו מבעת יותר. במהלך ההתכתבות אתו בעת ביקורו בארץ, הוא בקושי התפנה למסור לי איזה מידע נוסף לצורך כתיבת  הפוסט. כריס הית' מנצל כול קצה חוט כשביום הוא נודד ברכבו בכבישי הארץ ואוסף חומרים  ובלילות מארגן אותם, כדי להקל עליו את העובדה האדירה שמחכה לו עם שובו לארה"ב לעבור על כתב היד. בשיחה אתי הוא הביע תקווה  שהגרסה הראשונה של הטיוטה תהיה מוכנה בראשית שנת 2018 .

החפירות בווילנה.

ואגב חפירות , הדחף של כריס לחפור בהיסטוריה של פונאר היה סקר הראדאר ביוני 2016 שבהסתמך עליו התגלו שרידים של בית הכנסת הגדול והמפואר של וילנה שנחרב בשואה. זה היה בית הכנסת העתיק ביותר בארצות הבלטיות והוא הוקם במאה ה-17 בסגנון הבארוק. הוא שימש כמרכז לימוד וקהילה של יהדות ליטא. תוך כדי כך התגלתה גם מנהרת הבריחה שחפרו האסירים,וקומץ קטן מהם הצליח, כאמור, לשרוד ולהצטרף לפרטיזנים. כריס התוודע לשני ארכיאולוגים שעמדו בראש המשימה ד"ר יוחנן-ג'ו זליגמן מרשות העתיקות בישראל ופרופסור ריצ'ארד פרוינד מאוניברסיטת הארדפורד בארה"ב.בתקופת הנאצים נבזז בית הכנסת ושרידיו נהרסו כליל על ידי השלטונות הסובייטיים ובית ספר חדש הוקם במקום.

vilna old synagogue

בית הכנסת הישן בווילנה.

החוקרים מקווים כי החפירה העתידית תהיה משותפת לצוות מעורב של ארכיאולוגים וסטודנטים מתנדבים מליטא, ישראל והקהילה היהודית מרחבי העולם, "וזאת במטרה להבטיח שהמורשת תרבותית הבנויה היהודית של וילנה תיתפס כחלק חשוב ובלתי נפרד מהמורשת הליטאית והיהודית כולה, ושהאתר ישתמר לצמיתות, לרווחת כל מי שיגיע לאתר בית הכנסת  הגדול בעתיד" כפי שפורסם בשעתו. רשות העתיקות מזמינה את הציבור לקחת חלק בפרויקט. הפניה הזאת אל רשות  העתיקות מהווה לדעתי אבן דרך  לביקורים עתידיים בפולין אשר לא יעסקו  רק באתרי ההריגה המקומיים ובגדול מהם באושוויץ, אלא גם במאות הקהילות שנכחדו שגם הם ראויים ליד ושם בפולין. ב"יד ושם" שמותיהם מצויים ב"בקעת הקהילות", אך מהם לא נותר שריד כמעט. החוקרים וההיסטוריונים, וכמובן המוסדות לתיעוד והנצחה מכירים את מאות הקהילות במזרח אירופה, ובראש וראשונה בפולין שאין להם זכר. הם נמחקו. אפשר והספר של כריס הית' יהווה מאיץ-,"טריגר" למחקרים ולפרסומים אודות קהילות תוססות אלה.

כריס הית

chris heath20170612_114739

 כריס הית' הוא עיתונאי וסופר יליד אנגליה ידוע מאוד בעולם המערבי.  הוא נולד במחוז וורסטרשייר בלבה של אנגליה . חבל ארץ היסטורי יפה של מישורים וגבעות משתפלות , שמצוי במערב ה"מידלנדס " . אביו ,סם, גדל במקום ואילו אמו, ג'יל היא ילידת אוסטרליה. המשפחה היא בעלות  אדמות מרעה ,חורש  וחקלאות. יש לו אח ושלוש אחיות. הוא  בוגר אוניברסיטת קיימבריג' שסיים את לימיו בהצטיינות. כריס, שיש לו בית בלונדון חי עתה בברוקלין ניו יורק עם רעייתו וכותב במגזינים בנושאים שונים ונחשב כאחד העיתונאים הרציניים והחשובים באמריקה .בשנת 2013 הוא זכה ב"פרס ה"ניישונאל מגאזין לדווח עיתונאי", פרס יוקרתי  מאוד, על עבודתו העיתונאית. בריאיון עם העיתונאי הבריטי ג'ק קֶרינגטון המראיין  כותב  בין השאר. "אחד הדברים הבולטים בקריירה העיתונאית של כריס הית' הוא הדרך שבה הוא מתמרן בין הכתיבה על אנשים חשובים מאוד ועיסוק בדברים אפלים יותר. בשבוע אחד הוא עוסק בחולשות של רוברט דה נירו ובשבוע לאחר מכן הוא בסוריה ומדווח על החיים ההרוסים של הפליטים מעיראק"

בשיחה אתי עם בואו לארץ הוא אמר ש"אחד הדברים שהייתי רוצה שהקוראים יידעו הוא שהספר שאני אמור לכתוב הוא משימה רצינית ומכובדת למו"ל בסדר גודל זה("ראנדום האוז"- צ.ג) המטרה היא לספר את הסיפור המיוחד והחשוב הזה באופן עמוק יותר מכפי שהוא סופר בעבר בעולם, ובדרך שבה הנושא והאנשים שמעורבים בו ראויים לה. אנו מקווים להביא את הסיפור הזה לקהלים רחבים באמריקה ובעולם  שאפשר והם לא מודעים לממדי האסון הזה, ומודעים פחות בצורך להרחיב את האופק ההיסטורי  מזה שמוכר"

אני רואה בספרו העתידי של הית' ערך מוסף חשוב מאוד, ערך שמעסיק אותי מאוד ואני חושף אותו בפניי קוראי ומאזיני. באחרונה עשיתי זאת במפגש עם  חבורה נפלאה של קצינים ונג"דים של אגף כוח האדם בצה"ל ,שחזרו מפולין במסגרת התוכנית "עדים במדים". ספרו של הית' מן הסתם ייתן את הרקע למקומות שבהם הגרמנים ביצעו את הרצח ההמוני. מדובר במדינות כמו אוקראינה, הארצות הבלטיות, פולין. היו גם בהם חסידי אומות העולם אולם רוב הציבור במדינות אלה שנא את היהודים בשל דתם, תרבותם, מנהגיהם, מורשתם, הגזע שלהם. והממסדים של המדינות היו אנטישמיים. הגרמנים ללא ספק הביאו זאת בחשבון. כחלק בתולדותיהם, גם היהודים, ובעיקר בארץ היהודים, חייבים להפנים לקח היסטורי זה. השואה לא צמחה על שדה בור. שורשיה נטועים מאות שנים לפני כן כאשר היהודים נרדפו, כבודם הושפל, זכויותיהם נרמסו,נכסיהם הופקעו, ספריהם הועלו על מוקד והם עצמם נרצחו. אני משער שספרו של הית' יאיר את ההיבט הזה. יבוא יום  ושירי הערש  לילדינו לא יהיה על פונאר ודומיו. עד אז נוסיף  לשמוע את צליליו כאזעקה.

השיר פונאר בליווי תצלומים של בורות ירי וגיאות הריגה – YouTube

 

 

 

.