לשחק על חלומות

הם באו דרך הים ואליו השקיפו

במרכזו של רומן  היסטורי ,בשם "לשחק על חלומות"  ,צעירים וצעירות ששרדו את ממלכת החושך ועפו כפרפרים לקראת האור ומימוש חלום גדול, בארץ ישראל ,בתקופה סוערת ורוגשת של אירועים דרמטיים בימים שלפני קום המדינה ומלחמת העצמאות.הסוגה היא סיפורת משולבת בתיעוד אירועים שהיו. תזכורת הולמת לימים של פוסט יום העצמאות והגשמת חזון המדינה. בסיומו יש קטע בשם  בין "עמוד העשן" ל"עמוד האש". הוא מוקדש לצעירים  שרידי השואה, כמה מהם חבריי, שנפלו במלחמת העצמאות. הראשון בהם בקרב נֶבּי סמואל בצפון ירושלים באפריל 1948 כלומר לפני הקמת המדינה. חלקם לא השאירו שריד.ככה שבמידה מסוימת, במישור האישי,  מדובר על חלום ושברו .אבל במשמעות הרחבה מדובר בחלום שהתגשם.הקמת המדינה.אני רואה זאת כמתבקש לאחר הפוסט הקודם.

פרולוג:מיצרי מסינה 1945

האגדה מספרת כי  לאחר ליל עגבים על  האולימפוס שרעמיו וברקיו זעזעו את היקום ירדו האלים לצנן את יצריהם במימי מיצרי מסינה.תוך כדי התזת מים זה על זה יצרו גלים אדירים. משום כך עד עצם היום הזה כאשר מפליגה אוניה מקצה המגף האיטלקי בין מסינה לרֶגיֹו  ליד חופי סיציליה,הגלים הגועשים מטלטלים אותה כקליפת אגוז.

שומעיי הביטו בי  בספקנות ואני נאלצתי להודות כי אגדה זאת היא פרי מוחי הקודח.אך זה מה שקרה לנו בהפלגה מאיטליה לארץ. הגלים התרוממו לגובה של שלושה ,ארבעה מטרים וטלטלו את "פרינצס קתלין" כטלטל זרד במורד נהר.רוב הנוסעים היו צמודים לדרגשים בתאים לאחר שהקיאו את מררתם,והצוות  רץ מסיפון לסיפון, כדי לשטוף את הקיא שריחו פשט בכל.

חבורה של צעירים עמדה על הסיפון העליון וחישבה את הכיוון שאליו תיטה הספינה כדי שתוכל לגלוש עמו ולא נגדו.אחד מאיתנו עמד בתצפית וכאשר ראה גל גדול מתקרב, צעק "זה בא!"והחבורה זינקה בשאגות אדירות לכוון הנכון. עם המצטיינים במרוץ היו אלכס,דבה'לה, זאביק(וולוולה) ומירי. אני נתמניתי כשופט.

כאשר הגענו לים הפתוח ליד מלטה נרגע הים ויכולנו לשאת עינינו למרחבים. " על מה אתה חושב דבה'לה " שאלתי את חברי." על כוס בירה פילזן,סיגריות פליירס ובחורה יפה עם שיער שחור, בסדר ההפוך- ואתה?" "אני" אמרתי "חושב על בחורה בלונדינית יפה ,שוקולד מריר ופליירס- לפי אותו סדר. ומה אתך אלכס?"  ,אני רוצה בית לבן עם רעפים אדומים ומסביב דשא ודקלים. את הבית אמלא באישה,בילדים בפליירס,בשוקולד ובמה שתרצה."

למחרת ראינו את החוף. לא מפרצים כמו באיטליה,לא חצאי איים ואיים כמו  בים האגאי אלא חוף ישר כמעט לחלוטין, החוף של טָנטוּרָה.

אפילוג- מול טנטורה 1998

ביום בהיר וצלול אפשר לראות לא רק את טנטורה-חוף דור ,ואת בריכות הדגים  המשובצות בין פּוּריידיס למעיין צבי אלא גם את כול קטע החוף  שבין עתלית לבין מעגן מיכאל. נוף פנוראמי נפלא , הר משתפל,זָרוּעָ בתים לבנים אדומים,בוסתנים וכרמים ירוקים,תכלת הים והפס הלבן שבין יבשה לים שמסמן קצף הגלים.נוף כמעט כמו זה שבחוף התכלת של הריוויירה הצרפתית, כאשר משקיפים  עליה  מהריי ה"מאסיף אֶסטֶרֶל". המצפור הטוב ביותר להשקיף ממנו על הנוף  נמצא בחלק הישן בבית העלמין של זיכרון יעקב.

תושבת המקום,חנה גוט- כהן, מסבירה כי המראה הזה,כלומר להתבונן  מן ההר והחוף אל הים הוא יפה יותר מאשר להתבונן מן הים אל החוף וההר.נחמה היא מרצה למטלורגיה ובעלה יוחנן כהן , הוא יזם בתחום הנדל"ן. יש להם בית בשפלה ובית שיוחנן הקים בזיכרון יעקב שאליו הם באים כל אימת שהם מבקשים לעצמם קצת שלווה.שני בני הזוג באו לארץ כשרידי שואה. אחיה הבכור,היחיד,אלכס, ששרד אתה, לו היה חי עדיין, וודאי היה נהנה מן הנוף הזה . את אחיה שהיה גדול ממנו בשנתיים היא לא הספיקה לראות בארץ כי עלתה חודשיים לאחר שנפל. כאן היא הקימה "יד" לאחיה בצורת לוח שיש איטלקי ירוק בהיר שזור בטורקיז, כדי שתוכל להתייחד עם זכרו כאשר הם מבקרים תכופות במקום.

"אתה זוכר,מריק, מה סיפרת לי על המשאלה של  אלכס כאשר התקרבתם לחופי הארץ?" לרגע תהיתי למה היא מתכוונת. והיא המשיכה."הבית,הדקל…". פתאום זה הכה בי. עפתי קדימה ממרום רמות מנשה למצרי מסינה ואחורה מ 1998 ל-1945 .אני רואה את דבה'לה שחולם על כוס בירה פילזן,סיגריות פליירס ועלמה שחורת שיער. ואת אלכס שחולם על בית לבן עם גג של רעפים אדומים ודקל ואת היתר הוא ימלא באישה, בילדים,בפליירס בשוקולד ובמה שירצה.

"אנחנו מלאנו את המשאלה שלו,- הוסיפה נחמה-"באנו כאודים חרוכים והגענו למה שהגענו וזה מחמם את הלב.ואני יודעת שלאלכס שלנו חלק חשוב בזה.הוא וחבריו היו חולמים ולוחמים,ואם אני שוכחת, אני באה לכאן ומשקיפה ממרום המקום הזה אל הגלים הסוערים שהביאו אותנו לכאן. אני חיה את זה מחדש"

(מתוך "לשחק על חלומות" –הוצאת גוונים 1998 )

אנו, אנו…הגח"ליצים , חלק מ"מגש הכסף"

סיפור שגם בשנת 2021  ,טרם הושלם או הופק.

אין זאת הפעם הראשונה, או השנייה,  ערב יום העצמאות או בימים אחרים, שאני מקדיש מאמר לעשייתם של שרידי השואה- החל במבצע "הבריחה" מאירופה, ההעפלה,מלחמת העצמאות ותרומתם בכול תחום בחיינו ,כיחידים וכקבוצה. אני עושה זאת כי לדעתי, וגם על פרדיגמה זאת אני חוזר, הסיפור של "עופות החול" שעלו מן האפר לארץ ,לא סופר כמסכת אחת שלמה ואין הוא מעוצב  כמדור בולט בפנתיאון הלאומי כפנומן שעומד בפני עצמו. שכן בשום פרמטר אין  עליה זאת, שאינה ממוספרת ,כמו אלה שבאו לפני קום המדינה, אלא מוגדרת כ"עקורים",   דומה לשום עליה, לא אלה שבאו לפניה ולא העליות אחריה.

ככה או אחרת,  אני מסופק אם דורות ההמשך ,גם של ילידי הארץ וותיקי הישוב וגם הצאצאים של השרידים עצמם ,יש להם את הידע והמידע על עָליָיה זאת על כול מורכבותה בפרקים השונים שהיא מכילה- כקהילה וכפרטים בה .סקרים שנערכים מדי פעם על ידי גורמים שונים מלמדים כי הדור הצעיר אינו שבע רצון לא מן המורשת שמנחילים לו, לרבות הנרטיב הרשמי של יום הזיכרון לשואה ,בייחוד כשיש בו מידה רבה של זילות, ולא על הדרך שבה מנחילה מערכת החינוך את הנושא כמכלול.

הפעם, לקראת יום עצמאות, בכוונתי להקדיש את הפוסט לחלקם של שרידי השואה במלחמת העצמאות .גם זאת בקצרה. שכן מה שאני רואה כ"קצר"  קוראים רבים רואים זאת כאיזו  יריעה ארוכה שמפחידה קוראים. נתן אלתרמן, שאני רואה בו, וגם זאת לא לראשונה בבלוג זה, טרובדור של "המדינה בדרך" ושל  מדינת ישראל בראשית קיומה, מצא בשיריו שתי הגדרות לגיבוריו במלחמת העצמאות. השיר הראשון הוא " מגש הכסף" ואני מביא את שני הבתים הראשונים והבית  האחרון.

 והארץ תשקוט , עין שמים אודמת
תעמעם לאיטה על גבולות עשנים.
ואומה תעמוד – קרועת לב אך נושמת…
לקבל את הנס האחד אין שני.

היא לטקס תיכון. היא תקום למול סהר
ועמדה, טרם-יום, עוטה חג ואימה.
— אז מנגד יצאו נערה ונער
ואט אט יצעדו הם אל מול האומה.

……….

אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם
ואמרה: "מי אתם?", והשניים שוקטים
יענו לה: "אנחנו מגש הכסף,
שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".

כך יאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל
והשאר יסופר בתולדות ישראל

השיר האחר שכתב נתן אלתרמן- שמו "אחד מן הגח"ל". משיר זה, שנכתב בטור השביעי של אלתרמן בעיתון "דבר",בדצמבר 1948 ,אני מביא בית ראשון ושני בתים אחרונים.

מִסִּפּוּן אֳנִיָּה מִתְנוֹדֶדֶת

הוּא יָרַד אֶל רְצִיף הַנָּמָל.

וְחִכְּתָה בָרָצִיף לוֹ מוֹלֶדֶת

בִּדְמוּת אוֹטוֹ צְבָאִי וְסַמָּל.

……………………

 עוֹד הָאָרֶץ הַזֹּאת לֹא נָתְנָה לוֹ

לֹא יָדִיד, לֹא פִּנָּה לְמִקְלָט,

לֹא שִׂמְחָה מִן הָאֶלֶף הַלָּלוּ

אֲשֶׁר לָנוּ הָיוּ לְמַתָּת

.

לֹא, כִּי רַק אֶת חַיָּיו, פְּלִיטֵי-חֶרֶב

הוּא קִבֵּל עַל הַחוֹף מִיָּדָהּ.

אֲבָל גַּם אֶת חַיָּיו, אֵי-בָעֶרֶב,

הוּא הֵשִׁיב בְּנָפְלוֹ בַעֲדָהּ.

הסטריאוטיפים בראשינו אומרים לנו שהשיר הראשון הוא שיר על גיבורים, צעירים, צברים ילידי הארץ. הם מגש הכסף.השיר השני הוא על קרבנות של עקורים פליטי חרב, שגם הם נפלו למען המדינה.

שרידי השואה במלחמת העצמאות.

דומני שכבר הזכרתי כי מי שהייתה מראשוני החוקרים את בואם והיקלטותם של שרידי השואה לארץ הייתה פרופסור חנה יבלונקה, היסטוריונית ובת לניצולים.היא טבעה את האמירה כי שרידי השואה "לא היו נעבעכים" . ולא זו בלבד שהם לא היו "מסכנים", התרגום הנכון ל"נעבעכים", אלא הם לאחר בואם ,במידה זאת או אחרת ,חלקם קבעו את סדר יומה של המדינה.אפשר וזה היה ככה.עם זאת מניסיוני שלי ושל רעיי השרידים ,אנו קלטנו את עצמנו בדרך מהוֹמֶרֶת תלאות וקשיים שהנסיבות הכתיבו. ויש "פייק הוֹגים" שמזהים כבר אז את "האליטה של ישראל ההגמונית שלא מכירה בהגמוניותה" של האשכנזים הקָצֶטניקים האלה.

 האתוס לא תמיד משקף את המציאות. להפך, לפעמים הוא מעוות אותה. זאת לא רק מצָדָה.לישראל כמו לכול מדינה יש חשיבות לאתוס כמו גבורה. אסתפק בכך שאביא את הנתונים של פרופסור יבלונקה עצמה כי "כמחצית מן הכוח הלוחם של ישראל במלחמת העצמאות היו ניצולי השואה, ובהתאם לכך היה שיעורם בקרב הנופלים". האם בפועל ככה הם מוכרים במערכת הביטחון ומחוצה לה. אני מסופק. שכן נתן אלתרמן העניק את אות הגבורה ל"צבר", לפלמחניק. זאת בשעה שכבר בפרוץ מלחמת העצמאות ,כמחצית מן הפלמ"ח,הדובדבן  בקצפת של הכוח הלוחם בכלל באותם ימים ,היו ניצולי השואה."אלמלא הם- היינו הולכים פייפן"- ציטוט מאלוף(מיל)  ישעיהו (שייקה) גביש,יו"ר עמותת דור הפלמ"ח, ואחד המפקדים שלו במלחמת העצמאות

יד לגח"ל- ניצולי השואה במלחמת העצמאות.

ב -20 באפריל 2007  כתבתי פוסט בשם "אחד מן הגח"ל,אף אחד לא מהטלוויזיה"

 פתחתי אותו בקטע הבא :"המדיה בישראל, וגם מוסדות המחקר והתיעוד,למעט "יד ושם", טרם הפנימו את העובדה ההיסטורית על תרומתם המשמעותית מאוד של שרידי השואה במלחמת העצמאות ולאחריה,בכול התחומים בחיים.זאת הסיבה שגם הציבור הרחב, ובראש וראשונה הדור הצעיר טרם התוודה לפרק הזה בתולדות העם והמדינה.כאיש תקשורת, וגם כצרכנה, אני מקבל  את ההנחה שאם אירוע לא מופיע במדיה הוא אינו קיים. הזכרתי את התפיסה הזאת בהתייחס למסה שלי  "מרחק הזמן בין מידע למודעות"("כיוונים חדשים" אפריל 2002 ).נכון ,לעיתים זה מגיע לאבסורדים  שאדם פתאום מגלה פרטים שלא ידע -על שכנו ,או אפילו על משפחתו- בתקשורת. זה אמור באותה מידה על "גילויים" שאירעו בעבר.מכאן השאיפה ,שלי לפחות,שכל דבר שיש לו קשר לתרומת ניצולי השואה ילווה באיזה אירוע. אולי ייאותו לסקר" .

האירוע לציון הקמת "יד לגח"ל- ניצולי השואה במלחמת העצמאות"  שהוא כיום חלק ממוזיאון הפלמ"ח בתל אביב,התקיים בחנוכה 2007  במוזיאון ארץ ישראל הסמוך לבית הפלמ"ח. האולם בבית הפלמ"ח קטן מדי להכיל חמש מאות מוזמנים,בעיקר ניצולים, לוחמים אנטי נאציים,פרטיזנים בעבר ועוד. מיותר להזכיר שכול ערוצי הטלוויזיה הוזמנו.אך הם, לא רק שלא  באו,לא היה אפילו סיקור קטן, משפט אחד, אף אזכור זעיר במהדורות החדשות של הטלוויזיה, לא בערוצים המסחריים לא בערוץ הממלכתי. כמי שמלא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור, אני נמנע ,בעיקרון, לפנות אל האישים הרלוונטיים בכול הקשור לשידור ידיעה או כתבה. הפעם באופן חריג, פניתי למנהל החדשות בטלוויזיה ,שהייתה אז חלק מרשות השידור, אורי לוי,איש מקצוע מובהק , לסקר את האירוע. אך זה לא קרה.

העצרת לציון הקמת "יד לגח"ל- ניצולי השואה במלחמת העצמאות."

האירוע נפתח בהדלקת נרות חנוכה של שמונה אלופים ניצולי שואה והדור השני. את הנר השמיני הדליק הרמטכ"ל ,רא"ל דן חלוץ.בברכה שהוא פתח הוא לא התייחס,לא למצב בצפון,ברצועת עזה או ברמאללה.הוא קרא את כל השיר של נתן אלטרמן "אחד מן הגח"ל",בקול הבריטוני העמוק והשקט שלו.כאשר תזמורת צה"ל  בלווי להקה צבאית השמיעו את המנון הפרטיזנים ""אל נא תאמר כי זו דרכי האחרונה" קמו נציגי הפרטיזנים על רגליהם ואתם הקהל כולו ורבים לא עמדה בהם הריגשה ובכו.אכן, זה לא  היה משחק כדורגל ולא "משחקי השף", אך אירוע  חזותי מרגש מאין כמוהו. אבל ערוצי הטלוויזיה לא היו שם. הם לא היו שם כי יצאו מתוך הנחה שהצופים לא ימצאו בזה עניין. ואם הצופים לא יצפו -אין  רייטינג. וזאת האמת. לתרומת הניצולים אין רייטינג. זה אומר הכול, או כמעט הכול. במקרה זה מחדל המדיה שיקף יפה את המציאות.

ואם לא די בכך אוסיף עוד קורטוב של תבלין חריף. הרעיון למצוא איזו פינה לשרידי השואה לוחמי תש"ח בתל אביב לא בא מצה"ל או ממשרד הביטחון.  משה זנבר, יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה ומי שהיה נגיד בנק ישראל, שימש גם כיו"ר הוועדה האקזקוטיבית של "וועידת התביעות". וועדה  זאת היא שהמליצה על מתן מענקים לארגונים ומוסדות שהיה להם קשר לתיעוד ולהנצחת השואה ולמורשת שרידיה. באחד הפגישות שהיו לי עם זנבר בביתו הוא סיפר לי  כי אלוף(מיל) ישעיהו- שייקה גביש,יו"ר עמותת דור הפלמ"ח בא אליו וביקש תמיכה לשם הרחבת המוזיאון ,שכאמור, כולל גם את לוחמי הפלמ"ח, שרידיי השואה, שהוו, כפי שציינתי, מחצית מן הכוח הלוחם של הפלמ"ח,בפתח מלחמת העצמאות.

זנבר אמר לי כי הוא ימליץ על ההקצבה , אם במוזיאון יוקם מדור בשם "יד לגח"ל". הוא עצמו הרי היה גח"לניק שנפצע ביומו הראשון ביחידה. אני ביקשתי ממנו כי אל השם "יד לגח"ל" יתווסף :" ניצולי השואה במלחמת העצמאות". הרי מלבד אנשי גח"ל, אלפים מקרב השרידים שבאו לפני הקמת המדינה ובמהלכה, שרתו, כמוני, ביחידות אחרות.ואכן ככה סוכם בין זנבר לביני, וכזאת הובאה ההצעה בפני שייקה גביש ,שקיבל אותה בחום ובסיפוק רב. בעזרת מענק זה וגיוס כספים נוסף הוקם המיזם, שהוא מדור קבוע בתצוגה של המוזיאון. אגב למשה זנבר הייתה טענה, מוצדקת לדעתי, וגם אותה הזכרתי,והיא שאלה שהתנדבו מארצות המערב לצה"ל במלחמת השחרור נקראו :מח"ל- מתנדבי חוץ לארץ ,ואילו לניצולים שבאו ממזרח אירופה קראו: גח"ל- גיוס חוץ לארץ."אותי איש לא גייס"- קבע זנבר- אני התנדבתי", והוא הוסיף: "ועוד קראו לנו גחלֵצים".

מתוך התצוגה במוזיאון הפלמ"ח בתל אביב

נתונים.

הזכרתי  את מה שכתבה פרופסור חנה יבלונקה לגבי השרידים ומלחמת עצמאות.הנתונים על חלקם המכריע של ניצולי שואה במלחמת תש"ח מובאים בספרו של עמנואל סיוון  ספר (בהוצאה לאור של משרד הביטחון) בשם "דור תש"ח-מיתוס ,דיוקן וזיכרון". נתונים שלו דומים לאלה של יבלונקה, כחצית מן הכוח הלוחם. מחקר של אסף אנין, שהתפרסם  ב"מערכות", בשנת -2003 מביא אף הוא  נתונים שמהם עולה  חלקם המשמעותי של שרידי השואה בתגבור הכוחות. לפי ראש ענף ההיסטוריה של צה"ל, בשעתו ,יהושע בן אריה -ב-15 במאי 1948 הגיע מספר לוחמי צה"ל ל-36,500 . פחות מחודש לאחר מכן ב- 10 ביוני הגיע מספר לוחמי צה"ל ל- 49,000  . בדבר אחד אין כול  צל של ספק. רוב התגבורת  באה מקרב שרידי השואה שהובאו לזירות ישר מן האוניות.

נכחתי בקבלת הפנים שערכו בגן משרד הביטחון בקריה בתל אביב ללוחמי תש"ח והמחתרות  ,שר הביטחון דאז, אהוד ברק והרמטכ"ל גבי אשכנזי, בשנת 2008 במלאת 60 למדינה. בנאומו ברק הקדיש שני משפטים ללוחמים שרידי השואה. לאחר שנים של מאבק, משרד הביטחון הקים גל עד לשרידים שנפלו ולא הותירו איש.מלבד תיעוד ואירועים ב"יד ושם" לא תועדו האירועים בצורה שהדור הצעיר רגיל לו- חזותית. הייתה זאת עמותת "עופות החול", אף היא מיזם של שרידי שואה, ששמה לה למטרה לתעד חזותית את עשייתם של שרידי השואה כיחידים וכקהילה והופקו ששה סרטים.

גם להפקה צנועה זאת בהוצאות נאלצנו לחזר על הפתחים כשנוררים, מדלת לדלת, בעיקר אצל אנשים וגופים פרטיים.שום הקצבה מן המדינה או מוסדותיה. באנו גם אל הדור השני של השרידים, אשר חלקם עשו זאת לא מכיסם אלא בנדיבות המוסד שבראשו עמדו."עופות החול" לא יכולים להתרומם יותר ועוד מעט וגם העמותה שלהם  תקפל את אוהלה.מדינת ישראל לא עסקה בזה,ואינה עוסקת בזה.האקדמיה עושה כמיטב יכולתה אך היא מוגבלת במשאבים.הממסד הנוכחי עוסק בימי הזיכרון ,לרבות ביום הזיכרון לשואה, כפי שזה מתאים לו, והוא מגייס אותו למערכות אקטואליות-פוליטיות בפנים, ומדיניוֹת –בחוץ.

מי מכיר מי יודע.

בהקשר זה אני רואה לנכון להביא כמה קטעים מדברי ראש הממשלה אריאל שרון ב-2005 ,בטקס אזכרה לחללי גדוד 32 בחטיבת אלכסנדרוני בלטרון, מערכה שבה הוא שימש כמפקד מחלקה ושבה השתתפו אנשי גח"ל .הם מרגשים אותי כל אימת שאני קורא אותם. אביא כמה  קטעים.  

"לפתע בסמוך לנו עצרה שיירת משאיות. מגויסים חדשים,זרים למראה,חיוורים במקצת,סוודרים חסרי שרוולים,מכנסים אפורים,חולצת פסים.בליל של שפות…הם הגיעו אלינו ממחנות המוות באירופה,עברו גבולות חסומים,אוניות מעפילים ושוב למחנות הסגר הפעם של בריטים- בקפריסין ומשם באוניות ישר לחזית.הסתכלתי בהם… איש מהם לא זעק לפתע-תנו לי לפחות לנשום מעט אחרי השנים הנוראיות שעברתי. כאילו הבינו שזה הקרב האחרון על הקיום היהודי….חשבתי אז ואני עדיין מהרהר עד היום,אילו תעצומות נפש אדירות היו לאותם צעירים אשר עברו את תופת השואה….שירים לא שרו להם.סביב מדורה לא דיברו בהם.לא היו מושא לחיקוי.בבית לא חיכה להם איש לחלוק עמו חוויות.לא היה להם בית…… כבר חמישים שנה עוברים מדי יום ליד המצבה.אני עוצר ומהרהר: מי הם ?מאיפה הם? מי משפחותיהם? הנותר מישהו מהם? האם מישהו חיפש אותם אי פעם? אולי הוא מחפש עד היום. אין לי תשובה לאיש אין תשובה."

האנדרטה בלטרון.

"אעפ"כ לא זכו עולים אלה להכרה מתאימה, לא בעיתונות ולא בספרות. אפילו תהליך ההנצחה לא העניק להם את מקומם הראוי בהיסטוריה שלנו"- מסכם עמנואל סיוון חלק זה בספרו, שראה אור בשנת 1991.זה ישים גם ב -2021 .

פרופסור סיוון יודע יפה כי ההיסטוריה לא נקבעת לפי מה שהיא הייתה, כול עוד לא נחקרה, נכתבה,נשמעה,ובימינו- לא נצפתה. היסטוריונים, בדומה לארכיאולוגים- חופרים. הראשונים למטה  והאחרונים למעלה. אבל בשניהם ישנה לעתים מקריוּת. לפני כמה שנים , באירוע לציון  פרישתה של פרופסור יבלונקה מאוניברסיטת בן גוריון, שמעתי, במפגש בשולי האירוע, מפי אחד ההיסטוריונים הגדולים של השואה, פרופסור יהודה באור, שיחה מאלפת על ה "מקריוּת של ההיסטוריה", לרבות גיבוריה . זאת, אגב מרד גטו וורשה. מדהים, כיצד הרעיון גווע ואיך הוא התעורר והדליק את המרד. מבחינה זאת ההיסטוריה של שרידי השואה ,על כול מדוריה ונתיביה: טרם שואה, שואה, בריחה, העפלה  ,הקמת המדינה ושיתוף בביסוסה-כמהדורה אחת, כפורטל, כסדרה  – טרם נכתבה והופקה.

מקהלת צה"ל ותזמורת צה"ל – שיר הפרטיזנים – שלונסקי … – YouTube

www.youtube.com › watch

2:30

מילים: הירש גליק תרגום: אברהם שלונסקי לחן: דמיטרי פוקראס, דניאיל פוקראס אַל נָא תֹּאמַרהִנֵּה דַּרְכִּי הָאַחֲרוֹנָה, אֶת …

משפט אייכמן – שעתו הגדולה של "קול ישראל"-

הצדעת זיכרון לעמיתיי השדרים והטכנאים שהעבירו את השידורים  בישראל, לעם היהודי ולעולם.

משפט אדולף אייכמן , האיש שהיה אחראי לשינוע מיליוני יהודים  אל המוות במלחמת העולם השנייה, נפתח ב- 11 באפריל 1961 .ביום א' הקרוב ימלאו 60 שנה. וזה יחול השנה בין יום הזיכרון לשואה לבין יום העצמאות.

 אחד עשר חודשים   לפני כן ,ב-24 במאי 1960, מנהל החדשות והרפורטז'ה של "קול ישראל" ,ארי אבנר, חזר מפגישה דחופה עם מנהל לשכת ראש הממשלה, יצחק נבון. בפגישה מסר נבון לאבנר את תוכן ההודעה, שאותה נמנע מלמסור לו בטלפון, והוא שאדולף אייכמן נתפס וראש הממשלה, דוד בן גוריון, עומד להכריז על כך בכנסת באותו יום. הראשון שארי ביקש ליידע היה נקדימון-נקדי- רוגל. נקדי היה מנהל מחלקת הביצוע של קול ישראל ואמור היה לדאוג לשיגור צוות חדשות לכנסת   כדי להקליט את ההודעה הדרמטית של בן גוריון. אך נקדי שמע את הידיעה מחוץ למשרדו ב"קול ישראל" ותוך זמן קצר הגיע למשרד והחל בהתארגנות שעליה אספר בהמשך.

דומני שאני נמניתי עם הראשונים ,שאבנר זימן ללשכתו . זאת לא משום שהייתי ,במקרה, רכז חדר החדשות שתפקידו לדאוג לפעילות מערכת החדשות באותה משמרת כמו קבלת החדשות מן הארץ והעולם, עריכתן והכנתן למהדורות החדשות.כמובן, לרבות תפיסת אייכמן  והכנות למשפטו.הסיבה הייתה שובי מארה"ב עם תום  הלימודים לתואר השני בתחומי תקשורת המונים וסוציולוגיה וסיכוי למלגה לתואר דוקטורט.פיתוי גדול להמשיך את שהותי בארה"ב במסגרת אקדמית. ארי ידע שאני מעוניין לעמוד בראש המערכת בתל אביב, שעסקה בנושאי פנים לחדשות ולרפורטאז'ה. ואני נעתרתי להפצרותיו לשוב כדי לקבל את התפקיד. אך הואיל ,בשל ביורוקרטיה, המינוי התל אביבי, טרם הוצא לפועל, שימשתי בעל כורחי, בירושלים, רכז חדר החדשות. ארי, בּבָשרו לי את הבשורה על תפיסת אייכמן  ביקש בכך  לציין את ה"מזל" שנפל בחלקי לעסוק ,לפחות, בהליכים לקראת המשפט ואישור כניסה לישיבות בית המשפט גם אם  אהיה בתל אביב במהלך המשפט.צ'וּפָר.

מי שעמד מאחורי התכנון של שידוריי המשפט , היה  נקדימון רוגל. נקדי, עיתונאי חוקר מדרגה ראשונה ,היה גם איש ביצוע וארגון מעולה . הוא למד להכיר את מערכות הציוד, האולפנים, סיקור אירועים, והידע, הכישרון והתושייה שלו היו מוערכים על ידי הכול .הוא שתכנן את המבצע על כל פרטיו וניצח עליו במהלך החודשים הרבים של המשפט. לצדו, בצד הטכני ,פעל ראש מחלקת ההנדסה משה רובין שהיה אחראי לכול המערכת הטכנית וההנדסית שכללה התחברות רב ערוצית לשידור הראשי, הישג טכני לעצמו בימים אלה.

איזי מָן, שדר בכיר ב"קול ישראל" ומתעד את השידורים הגדולים שלו ,כותב בספרו "קול ישראל מירושלים- מדינה מאחורי המיקרופון", כי תוך זמן קצר  לאחר הידיעה על תפיסת איכמן נקדי היה על הקו אל הספקים בחו"ל להזמין מאות אלפי מטרים של סרטי הקלטה.ואכן מדי יום הקליט "קול ישראל 5,600 מטרים של סרטים מגנטיים, כאלה שנשמרים טוב יחסית.עם הזמן הועברו החומרים לדיגיטציה,גם כן לא מעט בעזרת איזי מן, והם שמורים עד היום הזה.

הבולמים.

 מיד לאחר שנודע על חטיפתו של אייכמן,מנכ"ל שרות השידור,צבי זינדר, הרים טלפון לשר המשפטים פנחס רוזן, וביקש אישור "שקול ישראל" יהיה רשאי להקליט את כל  מהלך המשפט, ולהעביר שידורים ישירים מאולם בית המשפט. כאן ציפתה לזינדר הפתעה לא נעימה. התשובה  המידית של רוזן הייתה שלילית. לא זו בלבד, אלא לסירובו הצטרפו נציגי התביעה והמשטרה בנימוק, האבסורדי -כפי שנשמע כיום, כי יראו בכך משפט ראווה.  " שרות השידור" הממשלתי החליט לעמוד על שלו שיש לאפשר לו להקליט את כול מהלך המשפט ולשדר מאולם בית המשפט. בהמשך הייתה פניה למנהל לשכת העיתונות הממשלתית וגם משם לא באה העזרה. הטיעונים שבן גוריון רוצה בסיקור נרחב ולכן הוזמנו גם עיתונאים מכול העולם נפלו על אוזניים ערלות. בינתיים התחלפו המנכ"לים. זינדר התמנה למנהל משרד ההסברה וחנוך גיבתון למנכ"ל שרות השידור. צבי זינדר, הייזי- Harry Zinder כפי שקראנו  לו, כמקובל אז- בראשי תיבות, היה יליד ארה"ב ,עיתונאי וותיק, קורקטי, מכובד ומכבד ורחוק משימוש במרפקים. לעומתו, חנוך גיבתון ,שירש את מקומו, ידע דבר וחצי דבר כיצד עובדת המערכת בישראל, ואיך מכופפים ידיים, אם צריך להזיז דברים.

האיש שעמד בעקשנותו למנוע מ"קול ישראל" להקליט את המשפט היה נציג המשטרה במשפט ,ניצב יקותיאל קרן. כאשר קרן ביקש לשחרר שני עורכי חדשות ב"קול ישראל" , רפי סידור וגד לוי, לצורך התרגום הסימולטני במשפט, גיבתון סירב לשחררם, כשזיהה את פוטנציאל הקלפים שבידו. לאחר נגיחות הדדיות וכאשר לתמונה נכנס גם מנכ"ל משרד ראש הממשלה, טדי קולק- נענה קרן לדרישה, כמי שנאלץ לבלוע צפרדע, ואישר ל"קול ישראל" לשדר ולהקליט את המשפט.זה קרה חודשיים לפני פתיחת המשפט. גיבתון שחרר את "בני הערובה". נקדי היה מוכן עם כול מערך השידורים.

מי שמעוניין בפרטי המערכה הזאת של "קול ישראל"  בממסד, על הניואנסים הביורוקראטיים האוויליים, לאפשר לו לשדר את משפט אייכמן ימצא זאת  באתר "בשער" -קשר מס' 42 ,סתיו 2011 "שידורים מפלנטה אחרת" משפט אייכמן, בן־גוריון וקול ישראל". מאת :אורה הרמן

מימין: צבי זינדר. באמצע: חנוך גיבתון. משמאל נקדימון רוגל

ההכנות למשפט נמשכו שנה בקירוב. זאת לא רק מכיוון שההליכים לקראת משפט מסוג זה קשורים בהשגת תיעוד רב מגורמים שונים, רשמיים, ציבוריים ופרטיים. שכן, הוא חייב להיות נסמך בין השאר על ידי חומרים רבים, גלויים וסמויים, אלא גם בהבאת עדים. התביעה מן הרגע הראשון קבעה לעצמה כלל שהעדויות חייבות לבוא לא רק מארצות הכיבוש אשר בהן בוצעו רוב פשעי הנאצים אלא גם מארצות הציר .וזה דרש זמן ומאמצים בלתי רגילים ולעתים סיזיפיים.

לי זה לא בא כהפתעה, בכך שהקושי הגדול ביותר היה להביא עדויות משרידיי השואה במדינת ישראל. רבים לא היו מוכנים להעיד. התשובה הרווחת שלהם הייתה כזאת פחות או יותר:" כאשר אנו מנסים לספר את מה שחווינו, אנשים פשוט לא מאמינים שזה בכלל אפשרי שנשארנו בחיים . לחילופים, יש שחושבים שאם אכן מה שעברנו זה נכון, הרי מן הסתם נשארנו בחיים כי שיתפנו פעולה עם הנאצים. אז אתם מבקשים שנעמוד בפני העם בישראל והעולם כולו ונספר את הסיפורים ". לכן נדרשו מאמצים רבים, זמן וסבלנות לשכנע את שרידיי השואה להעיד במשפט. היו כאלה, כמוני למשל, שרצו בכלל לברוח מן הזיכרון הנורא הזה.

בדיעבד, אם להיות כן עם עצמי, אני מבין את הספקנות של הציבור. הרי אני  יודע מה שעבר עליי ושכמוני , ולא בכך העניין, אלא,למרות כל אלה, כיצד שרדתי. יש הגדרה של "תעצומות נפש", אך אלה דברים, על סף האמורפי, שקשה להסביר, בוודאי לאחרים, מה גם בעבר, כאשר הסימביוזה בין גוף לנפש טרם חדרה עמוק לתודעה.

בהקשר זה, כאן טמון ההסבר מדוע לא נרעשתי מן "הפצצה העיתונאית" של ארי אבנר על לכידת אייכמן. התכנים של העדויות, עם ניואנסים וביצועים כאלה ואחרים ,באתר מוות כזה או אחר, במחנה ריכוז כזה או אחר, ה"המצאות" האישיות והמקומיות של הרוצחים, בדרך אל המוות ,פרי מוח  מעוות, ולפעמים פרוורטי, היו ידועים לי פחות או יותר. שכן, הייתי שם ב"פלנטה האחרת" כהגדת הסופר יחיאל דינור -קצטניק. לכן העדויות לא הוסיפו הרבה להשכלתי. אבל חשוב לציין כי בהגדרה מופלאה  זאת  קצטניק פענח את האניגמה של "חוסר אמון" בסיפוריי השרידים. הציבור תפס ש"עופות החול" שעלו מן האפר של "הפלנטה האחרת" מסבירים את התמיהה הגדולה כיצד ה"חייזרים" האלה בכול זאת שרדו.

קצטניק בעדותו- צילום לע"מ

שידוריי המשפט.

המדיום ששימש כמגפון של משפט אייכמן היה שרות השידור, לאמור "קול ישראל" ,כי בארץ טרם הוקמה הטלוויזיה. גלי צה"ל באותה עת הייתה תחנה צבאית עם ד"שים של חיילים ומוזיקה. קול ישראל היה הקול שהדהד לא רק בארץ אלא בעולם היהודי באמצעות "קול ישראל לגולה" בשפות שונות.לקול ישראל זה היה האתגר הגדול ביותר מאז הקמתו בשנת 1948.הכוונה הייתה  ראשית כל להקליט את כול המשפט מתחילתו ועד סופו. לשרות השידור שסבל מבלאי זאת הייתה הזדמנות להצטייד בציוד חדיש.   הנוכחות של  קול ישראל, כמדיום שמעביר את המשפט לעולם  הייתה דומיננטית. 

מדי יום מ-11 באפריל 1961 ועד להכרעת הדין ב -13 בדצמבר 1961  לא היה כמעט יום שבו לא היו דיווחים מן המשפט ב"קול ישראל". מדי יום שודר יומן המשפט של חצי שעה על ידי שמואל אלמוג לימים מנכל רשות השידור ופרופסור להיסטוריה. מלבד זאת בשלב הראשון היו גם דיווחים ישירים במהלך המשפט ועל "יומן המשפט" היה אחראי חגי פינסקר. אהרון אריאל שימש ככתב בכיר, נתן כהן כיועץ משפטי יעקב און טכנאי השידור. בבית העם בירושלים, שבו נערך המשפט, הוקם אולפן רדיו שפעל משם בכול מהלך המשפט. מדי שבוע שודרו כתבות ביומן השבוע, בעריכת יורם רונן וכאמור קול ציון לגולה הביא ידיעות וכתבות לקהילות היהודיות בתפוצות ולעולם כולו  .

אגב, ההכנות של קול ישראל כללו בין השאר כוננות לקראת הפגנות אפשריות בפתיחת המשפט מחשש שיחזרו על עצמם המהומות בעת הסכם השילומים עם גרמניה בשנת 1951. לאחר נאום מתלהם של מנחם בגין, ראש האופוזיציה, המון פרץ לבניין הכנסת שהיה בבית פרומין ברחוב בן יהודה בירושלים, עשה שמות ברכוש ופגע בחברי כנסת. אחר כך היה משפט מלכיאל גרינוולד ורצח קסטנר. חשש זה לא התממש. לעומת זאת רבבות ניסו להשיג כרטיסים ונאלצו להסתפק בהאזנה לרדיו, גם ליד אולם בית העם בירושלים וגם ברחובות ,בטרנזיסטורים שהחלו להופיע בארץ.

שורה עליונה. משמאל לימין. ארי אבנר, שמואל אלמוג, חגי פינסקר. למטה משמאל: נתן כהן, אהרון אריאל, יעקב און

סריקת תמונה מתוך ספרו של איזי מן "קול ישראל מירושלים"

בארצות המערב ובמדינות אחרות  הטלוויזיה כבר פעלה שנים. מסיבה זאת ממשלת ישראל הביאה לארץ צוות צלמים מארה"ב שכלל 4 צלמים  ומצלמות ווידיאוVTR – video tape recorders  והבמאי היה יהודי בשם לואי הורורביץ.  העתק של כל החומר המצולם הועבר לשרות הסרטים הישראלי ובהמשך לארכיון הלאומי.

 ב 11 באפריל 1961 שמעו מאזיני קול ישראל בארץ ומאזינים בעולם את המשפט" הננו מעבירים אתכם לאולם בית המשפט בירושלים עם פתיחת משפטו של אדולף אייכמן." רק אז , הישראלים ואתם העולם כולו,עשו  היכרות ,לא רק עם ממדי השואה אלא גם עם השואה שעבר כל אחת ואחד משרידיה.אלה שעלו מן התופת, דרך משברי גלים סוערים, אל חופיה ומשם לזירות הקרב על הקמת המדינה.על כך בפוסט הבא.

*********************************************************************************************************************

.

אלה תמונות ששלח לי בני עורי, שדר ועורך בכיר, ברדיו ובטלוויזיה, ברשות השידור, לאחר פרסום הבלוג.

כשהטבע מתערטל

אלה היו שבועות של ציפייה בחוסר סבלנות. הארץ ערכה מופע חשפנות והשירה מעליה את כיסויי החורף, נעשתה מגרה ונחשקת. העצים פרחו, הלילך ,הלבן והסגול נתן ריחו, והבושם גרם לשיכרון חושים. בשדות שבפאתי העיירה, נחתו להקות חסידות, ולהקות של בולבולים קיפצו מאחורי המחרשה. בשוק הופיעו ביכורי ירק כמו צנוניות אדומות עגולות ועירית ירוקה, שבישרו את האביב. עלמים ועלמות הלכו שלובי זרוע בפארק אנשטאדט שלבש ירוק. באגם הטילו חכות וחתרו בסירות. והעולם כמו נולד מחדש.

פריחת הלילך.

היהודים המאמינים, ברגע שהסירו את הפרוות ושאר הכיסויים האפורים, עברו לסדר היום. הם עברו על פני כל אלה, כאילו אין זה נוגע להם במיוחד, כאילו בשבילם אין נפקא מניה אם זה חורף או אביב, למעט צרכים בסיסיים הנובעים מחילופי עונות. בית מדרש או שטיבל הם היינו הך בחורף ובקיץ, אלא שבקיץ חם יותר. ואם מישהו התעכב להתבונן בטבע המופלא שפושט ולובש צורה, הוא מלמל ברכה "מה נאה אילן זה" ,בבחינת יציאת ידי חובה, והמשיך במסע הארוך לתוך הנצח. יהודים וטבע, אלה שני היפוכים. היוצאים מן הכלל הם ילדים שטרם הוטל עליהם העול הכבד של יהדות. כמו כל צמח צעיר שפניו אל השמש, כך גם הילדים. אנחנו הילדים נהנינו מיפעת האביב ללא מצרים וללא בושה.

רבים מן המנהגים שקידשו היהודים נבעו ללא ספק ממצבם. כאשר ידו של יהודי קצרה מלרכוש משהו, נעשה משהו שולי, בלתי חשוב לפעמים אף מוקצה מחמת מיאוס. כך קבעו, למשל, "איזה הוא עשיר -השמח בחלקו". או "היה רץ כצבי וגיבור כארי " לא כדי להתמודד באצטדיון, אלא כדי לעשות רצון אביך בשמיים. הסתפקות במועט הפכה ממציאות לפילוסופיית חיים. הרבנים על חצרותיהם נהגו מנהגי מלכות בגינונים ובפאר והדר, ולא סגדו לצנע כאורח חיים.

האביונים היו אמורים להתברך בדלותם. הם הסירו דאגות חומריות מלבם בנימוק ש״מרבה נכסים – מרבה דאגה". הם, הדלפונים, רוב מניינה של יהדות פולין, אמרו בתפילת ההבדלה: "זרעינו וכספינו ירבה כחול…" אמרו זאת ,כי כך כתוב. הנגידים אמרו את אותם דברים בכוונה גדולה,כמשהו ממשי. לא ריבוי נכסים הדאיג אותם, אלא מיעוטם. מי שיכול היה- הרבה נכסים, הרבה עושר, לא הסתגר בד׳ אמות, אלא יצא למעיינות מרפא בדרום פולין או בצ׳כיה. חופשה מעין זאת הייתה כמובן הפריווילגיה של סבא וסבתא. זאת לא הייתה סתם יציאה, אלא חופשת מרפא חיונית.המעיינות היו טובים, כפי שהוזכר כבר, לסדרה שלמה של תחלואים ומדווים כמו אבני כיס מרה, חול ואבן בכליות, והועילו לשיגרון, לפרקים,לחוליות, לעצמות, לשרירים ולמה לא. זה, מכל מקום, היה הכיסוי. ולפי דיווחים לפחות חמישה קבין של שיחות בקארלסבאד, במארינבאד או בבאדים אחרים, הוקדשו לנושאי בריאות. אלא אם כן נערכה במקום הכנסייה הגדולה של אגודת ישראל בהשתתפות האדמו״ר מגור ופמלייתו. זאת הייתה עוד סיבה למסיבה. יהודי עשיר שלא סבל מאף אחת מן המחלות לא נחשב בקהילת נופשים.

אותנו, הילדים, יחד עם הנשים והאומנות, שלחו למקומות קרובים יותר. המעון הקיצי שלנו היה בכפר פּורִִֶמבּי, לא הרחק מן העיר. שם העמיד לרשותנו איכר, דרך קבע, בקתה מרווחת  למשך כל חופשת הקיץ. בסופי שבוע הצטרפו אלינו הגברים שבמשפחה, אם חלקם לא נסע למרחקים. לפורמבי נסענו בכרכרה. המרחק לא היה גדול אבל החוויה, לעומת זאת,הייתה גדולה. העובדה שדרך המלך הראשית עברה בלב העיר עדיין לא הפכה את זדונסקה־וולה למטרופולין. היא הייתה ונשארה עיירה בפאתי השדה והחורש ולא רחוק מן הנהר השני בגודלו בפולין- הוָורטָה. על אף היותה ,רשמית, עיר, בעלת קצת למעלה מעשרים אלף תושבים. לא צריך היה לטרוח הרבה כדי ליהנות מריח הזבל ומניחוח החציר. בכל זאת הנסיעה לפורמבי הייתה שינוי. תוך פחות מחצי שעה של נסיעה בכרכרה הגענו לפאתי העיר.

מנסרת עצים ביציאה מן העיר העידה שאיננו רחוקים מן היער. אחרי המנסרה היו הגבעות המכונות "גורקי". בחלק מישורי זה של פולין,גבעות היו תופעה חריגה. למרבה הפלא, גבעות אלה, בלב אזור ירוק, היו כמעט קירחות, צהבהבות, וכפי שהזכרנו, בוגדניות לפעמים. ילד מצא מותו במפולת חול. כעבור זמן קצר הגענו לאזור פורמבי והיער.

מתוך "גשר של נייר" ( 1996)

הם יורים גם בסוסים שנושאים את ארון זיכרון השואה.

"מזכר" ליחס הממסד לשרידי השואה.

באחרונה פנו אליי כמה אנשים ביניהם  חוקרי אקדמיה על שלא קבלו את הגיליון האחרון של "מזכר"."מזכר" הוא הביטאון של "מרכז הארגונים של ניצולי השואה" שרואה אור ככתב עת מאז ראשית 1998. הוא יוצא לאור כל כמה חדשים. הוא משמש לא רק כערוץ מידע לניצוליי השואה בכל הנוגע לצרכים והבעיות שלהם בערוב חייהם, אלא יש בו חומרים עיוניים במניפה רחבה של נושאים יהודיים בארץ ובעולם. שכזה הוא משמש גם אישי ציבור ואנשי חינוך ומחקר.ואכן אני אמנם קבלתי את הגיליון האחרון אבל בגרסה הדיגיטלית שלו. אבל אני מעדיף לקרוא את הגרסה המודפסת. אני משער שרבים מקרב שרידיי השואה וניצוליה הם בגיל כזה שלא משתמשים במחשב או ב"טאבלט" ובוודאי שלא קוראים בסמארטפון אלא בגרסה המודפסת.

שאלתי את יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה, קולט אביטל ,מה הסיבה שהכתב העת האחרון לא רואה אור. על כך השיבה לי קולט במייל." המייל שלך זרע עוד קצת מלח על פצעיי. ה"מזכר" היה מוכן אבל לא ירד לדפוס בגלל שאין לנו כל כסף בקופה. עד כדי כך שאין משכורות. את התקציב המקוצץ באורח דרסטי של 2020 עוד לא קיבלנו וגם לא מקדמה עבור השנה. עם כל הכאב ( ולמרות כל המאבקים) אם המצב יימשך נסגור את המשרד אחרי פסח. זאת האמת העגומה ".

את ההשלמה קבלתי במענה לפרטים שביקשתי ממנכ"ל מרכז הארגונים, אבי רוזנטל. וזה מה שכתב :" מן המשרד לשוויון חברתי קבלנו בעבור שנת 2020  מקדמה באפריל כ-40%  מן התקציב שאושר  לשנה זו. העדר תקציב  העמיד אותנו במצב של חוסר אפשרות לכסות ההוצאות לפעילות של כל השנה. בסוף ינואר 2021 קיבלנו השלמה חלקית לאחר הגשת דוח ביצוע לשנת 2020. אנו עדיין במהלך דיונים איתם בעניין זה. אשר לשנת 2021 (כבר עבר רבעון) לא קיבלנו מהמשרד לשוויון חברתי- לא התחייבות, לא מקדמה -גם בנושא זה בדיונים איתם ועדיין אין מוצא."

הנה בצורה טלגרפית קבלנו תמונה מה  יחס הממסד לגוף אשר במהלך עשרות שנים היה מנוף, בסיוע וועידת התביעות, להזרמת מיליארדי דולרים לקופת המדינה. והנה אין תקציב להמשיך את קיומו הבסיסי.ואין קול ואין קשב לארגון ייצוגי של ניצולי השואה אשר בגינם, הסכם השילומים עם גרמניה, נמנעה ההתמוטטות של הכלכלה הישראלית של המדינה הצעירה והענייה. קצת רקע.

מאבק בחוץ ובפנים.

בסוף שנות ה-80 נפגש נוח פלוג מבכירי הכלכלנים באוצר, שריד שואה ,עם משה זנבר, בעבר נגיד בנק ישראל, שריד שואה גם הוא ומי  שנפצע כחייל גח"ל ביום הלחימה הראשון שלו בלטרון במלחמת העצמאות. השניים, בשל התחום המשותף שעסקו – נושאים כלכליים, הכירו זה אז זה עוד בשנות ה-60. הפעם נושא הפגישה היה אי תשלום פיצויים מצד ממשלת גרמניה לניצולים שלא נולדו בגרמניה משמע הרוב המכריע של שרידי השואה. "וועידת התביעות" שאמורה הייתה לעמוד בראש המערכה לא עמדה בציפיות. לאמור הרוב המכריע של השרידים לא זכה לפיצויים. לשם כך חשוב היה שכול הארגונים של קהילות אירופה המזרחית יתארגנו לגוף אחד והוא שינהל את המאבק מול ממשלת גרמניה. פלוג הציע לזנבר לעמוד בראש הארגון.

משה זנבר נאות לכך מכיוון שהוא ייחס חשיבות רבה לתפיסה כי הניצולים חייבים בעצמם לפעול למען האינטרסים שלהם ולא להסתמך על פטרוניות הן של ארגונים יהודיים  בינלאומיים והן של ממשלת ישראל, שיחסה אז חשיבות רבה יותר לשילומים שהיא קבלה מגרמניה, אמנם גם כן למען הניצולים אבל תוך שימשו בכספים לקליטת כול  העליות וביסוס כמה תשתיות רעועות במדינה הצעירה.טובת ניצולי השואה, לדאבון הלב, לא עמדה בראש מעייניהם של אנשיי הממסד. זה די אכזרי לקבוע זאת בשנת ה- 20 של המאה ה-21 אבל זאת הייתה המציאות.

בשלב הראשון, בנובמבר 1987 הוחלט על הקמת גוף חדש: "ועד התביעות של ארגונים יהודיים יוצאי מזרח אירופה" משה זנבר  נבחר כיו"ר' ,נוח פלוג כמזכ"ל. לתפקיד סגן היו"ר נבחר יצחק ארצי.עם ההנהלה המצומצמת נמנה גם סטפאן גראייק ממורדי גטו וורשה ויו"ר התאחדות יוצאי פולין. נושא הפיצויים היה אחד הנושאים שעל סדר יומו של הארגון החדש. נושאים אחרים טיפול סוציאלי בניצולי שואה נזקקים,שירותי רווחה,מיטות סעודיות וכיו"ב.

התנופה של הארגון בקידום סוגיות אלה שנגעו לניצולי השואה הביאה להרחבתו של הארגון ובשלהי 1993 הוקם הארגון בשמו הקיים " מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל." כשמשה זנבר משמש כיו"ר שלו ונוח פלוג כמזכ"ל.לימים הארגון כלל  חמישים ארגונים בקרוב לרבות יוצאי דרום אירופה, הבאלקנים  וגם המגרב.והורכב וועד מנהל שבו היה ייצוג לגדולים שבארגונים.

ההתארגנות של ניצולי השואה בישראל נועדה, כאמור, לקדם עניינים פרגמאטיים שהוזנחו במשך עשרות שנים. תחומי הפעילות של ארגון-הגג החדש עוצבו במתכונת רב ממדית: הפעלת שדולה פוליטית בקרב מכריעים ומשפיעים, יחסי ציבור לגיוס דעת הקהל בארץ ובחו"ל (בעיקר בגרמניה), מחקר היסטורי על הפיצויים, יעוץ משפטי ומתן שירותים סוציאליים לניצולי השואה הנזקקים כגון: בתי אבות, מיטות סיעודיות וכדומה.

הפטרונים.

בשעה שממשלות ישראל ניצלו את הפיצויים, במטבע חוץ ,שקבלו שרידי השואה, לצרכי המדינה,במשך יותר מארבעה עשורים-  המדינה נטלה לעצמה את הזכות לדבר בשמם בלא ששיתפה אותם בסוגיות שנגעו להם במישרין ובכספים שהתקבלו גם כשילומים ממשלת גרמניה למען הניצולים, ושימשו את צרכי כול העליות את בניית התשתיות הלאומיות. הזכרתי עובדה זאת באחד הפוסטים אבל לעסקנים שלנו יש זיכרון קצר ולכן אני מ"אזכר" זאת, כשהעילה לכאורה הוא "מיזכר". יתרה מזאת .ארגונים יהודיים בינלאומיים ייצגו, לכאורה, את האינטרסים של הניצולים בפועל, לניצולים עצמם לא היה לא פתחון פה ולא ייצוג. מקומם של נציגי הניצולים נפקד לחלוטין במו"מ המתמשך עם גרמניה שעיצב את מערכת הפיצויים לנרדפי הנאצים. היעדרות זו השפיעה, ללא ספק, על אופן חלוקת המשאבים וסדרי העדיפויות. על פי רוב, כספים אלה חולקו לפי מפתח קבוע מראש ליעדים אשר הקשר בינם לבין ניצולי השואה, היה רופף ביותר.מרכז הארגונים נאבק כנגד מגמה זאת.

מבחינה פנים ארגונית הייתה חשיבות רבה להפוך את הארגונים והלנדסמנשאפטים השונים לבלתי תלויים במפלגות פוליטיות כדי לייצג נאמנה את הניצולים ואת צרכיהם, הפיזיים והנפשיים. הדבר לא היה כלל פשוט בזירה הישראלית בעלת הדומיננטיות של מפלגות שעומדות בראש הקואליציות הממשלתיות. המסכת ההיסטורית היא ארוכה מדי לתאר בפוסט זה את "דרך הייסורים, שעשו ניצולי השואה והארגון המייסד.היו  אלה דרכים עקלקלות והמשובשות, זרועות מוקשים, הן של הממסד הפוליטי בארץ והן של הממסד היהודי בעולם לרבות וועידת התביעות, כאשר כול אחד רצה להחזיק ב"חלקת אלוהים הגדולה" שהוענקה לו בשעתה- בשם שרידי השואה.

לאחר מאבק ממושך,לעתים תוך השפלת הניצולים, ארגוני הניצולים צורפו במאי 1989 לוועידת התביעות. תקנון ועידת התביעות שונה בהתאם. כעבור זמן ולחצים נוספים שולבו נציגי ארגוני הניצולים גם בגופים ביצועיים כמו הוועד הפועל וועדות קבועות של הארגון. משה זנבר נבחר לשמש כגזבר ועידת התביעות ואילו נח פלוג צורף לוועדת המשא ומתן עם גרמניה. במרוצת השנים הורחבה הנציגות של ניצולי השואה במוסדות ועידת תביעות. למועצת המנהלים צורפו  יצחק ארצי, השופט משה בייסקי וזאב פקטור.

אנחנו כאן


 
כמי שבמשך שנים רבות לא עסק בסוגיית שרידי השואה ומשקיף על ההיסטוריה שלהם ממרום שנותיו, אני חושב כי תעצומות הנפש שעמדו להם שם- ב "פלנטה האחרת" כהגדרת קצטניק- עמדו להם כאן כשהמטרה היא: "אנו נתגבר".We shall overcome.  .מרכז הארגונים של ניצולי השואה שימש כקבוצת לחץ שהעמידה את עניינם של ניצולי השואה על סדר היום הציבורי בישראל. במרוצת השנים יזמו נציגיו תיקוני חקיקה שנועדו להבטיח את זכויותיהם של ניצולי השואה בישראל. לא כל היוזמות צלחו, אבל אלה שצלחו היו משמעותיות: תיקונים בחוק נכי רדיפות הנאצים והגמשת הקריטריונים.

משימה חשובה של מרכז הארגונים הייתה הקמת הקרן לרווחת נפגעי השואה בישראל שנועדה לפתח שירותים ישירים לניצולי השואה הנזקקים. מוסד זה, שהוקם באפריל 1994 הוא הגוף היחיד בעולם המתמחה במתן סיוע ישיר לניצולי שואה בלבד, בתחומים שבהם גופי רווחה רגילים אינם עוזרים. למרכז הצטרפו גופים שונים שמטפלים בניצולי שואה.

בשנת 2014, מספר הארגונים הגיע ל-52.תוך כדי  כך  ובמרוצת השנים עד לעשור הראשון של המאה ה-21 סייע היקף התשלומים לניצולי שואה לסוגיהם .שרידי יהודי פולין בישראל קבלו רנטה סמלית של 500 שקלים לחודש לערך ,סכום צנוע אך לא מבוטל לניצולים בערוב ימיהם. מסיבה זאת נטל על עצמו מרכז הארגונים להעסיק  אישה צעירה שמכירה  את השפה הפולנית ואת האלמנטים הדרושים לקבלת הרנטה הזאת עד למילוי הטפסים הנדרשים ומשלוח הפניה לוורשה. לאחרונה הושג גם הסכם עם רומניה למתן רנטה למי שהיו אזרחי רומניה. וכל המנגנון הזה מונה שלשה אנשים! ומשכורות צנועות. וגם בזה המשרד לשוויון חברתי- איזה שם יומרני- לא משכיל לתמוך.

במלתעות האוצר.

האמירה כי "סנדלרים מהלכים יחפים" חלה על מרכז הארגונים של ניצולי השואה. ארגון שבאמצעות וועידת התביעות של הארגונים היהודים הביא, כאמור, להזרמת מיליארדי דולרים למדינה שהייתה זקוקה להם, עמד כמו עני בפתח לבקש הבטחת  קיומו.בשעתו שאלתי את משה זנבר איך זה שמרכז הארגונים לא הבטיח לעצמו ממון לפעולות הבסיסיות שלו למען ניצולי השואה בצורה של הסכם עם וועידת התביעות או חוק.זנבר הביט בי בעיניים החכמות שלו ואמר לי : "צבי. איפה אתה חי? לא יתנו לנו זאת מלמעלה, ולאחר הפסקה הוסיף "וגם מלמטה בקרב הארגונים השונים זאת תהיה עוד עילה למאבקים  על קיפוח זה או אחר". זנבר , כרגיל, צדק. די היה לי לראות איך הוא מנווט דיון לוהט בישיבת הוועד המנהל כמעט בלתי ניתן לאיחוי, והביא אותו למים רגועים. ואם ככה בישיבה אחת אז בדבר כבד משקל כמו הקצבות זה היה קשה עד כמעט בלתי אפשרי.

יחד עם זאת הקמת קרן או מסגרת קבועה שתבטיח את קיומו של המרכז הייתה מעל לכול חילוקיי דעות. בלי תקציב בסיסי המרכז שעדיין משמש צינור מידע וסיוע חשוב לניצולים לא יכול לפעול. כל כך פשוט.אני חשבתי כי לאחר ש"חברת ההשבה לרכוש ניצולי שואה במדינת ישראל" סיימה עם עודף של קרוב לחצי מיליארד דולר, חלק ממנו צריך היה להיות מוקצה לפעילות "מרכז הארגונים". ל "מרכז ארגונים" .   על פי ההחלטה ,בפירוק החברה  היו חייבים להקצות כ 5%  להנצחה ומורשת. האפוטרופוס לא העביר כספים אלה אף פעם

אגב, כבר עם הקמתו של מרכז הארגונים, הוגשה פניה לממשלת ישראל בבקשה לסייע במימון פעולותיו השוטפות. ואכן, במשך 12 שנים ברציפות (1989-2001 ), קיבל מרכז הארגונים הקצבות ישירות ממשרד האוצר. תמיכה ממשלתית זו הייתה מרכיב החשוב בתקציב הוצאות מרכז הארגונים, שברובו נועד לכיסוי פעילויות מנהליות והסברה. הסדר זה הגיע לקיצו ב- 2001. בתחילה היה נראה כי מדובר בתקלה טכנית שתבוא במהרה על תיקונה. אלא שכעבור זמן התברר לראשי מרכז הארגונים שהקצבות האוצר למרכז הארגונים שורבבו לסוגיית "ההקצבות הייחודיות" לגופים ועמותות בעלי קשרים מפלגתיים-קואליציוניים שהעסיקה אז את דעת הקהל בישראל. כדי לבטל את רוע הגזרה התבקש מרכז הארגונים להיענות לשורה של דרישות שבחלקן עמדו בסתירה לעצם אופיו כארגון-גג של ארגונים אחרים ואחד מתפקידיו היה לתמוך בהם.

ניסיון לחקיקת חוק ניצולי שואה.

בשנת  1999 יזם  מרכז הארגונים חקיקת "חוק ניצולי השואה" הכוונה הייתה לנצל את מערכת הבחירות שהחלה באותה תקופה. ואכן, נציגי רוב סיעות הכנסת הבטיחו כי בכנסת החדשה שתיבחר הם יתמכו בהצעת חוק שכזו. מספר מפלגות אף הכניסו במצע הבחירות לכנסת ה-15 את עניין חקיקת "חוק ניצולי השואה". מאמצי השכנוע נמשכו גם אחרי הבחירות, באמצע 1999, כאשר נבחרה ממשלה חדשה בראשות אהוד ברק. שר המשפטים בממשלתו של ברק, יוסי ביילין, נפגש עם נציגי מרכז הארגונים והבטיח להם לפעול לקידום "חוק ניצולי השואה".

אלא שממשלת ברק הייתה קצרת ימים והצעת החוק לא הגיעה לאישור לכנסת. בראשית פברואר 2001 נבחר ראש ממשלה חדש, אריק שרון. היוזמה ל"חוק ניצולי השואה", הוקפאה. מאחורי הקלעים פעל משרד האוצר לטרפוד כל היוזמות לחקיקת חוק ניצולי השואה. פקידי האוצר התנגדו לקיומה של קרן שבה ירוכזו הכספים של קורבנות השואה ללא יורשים אשר לא תהיה בשליטת הממשלה. התנגדות האוצר לחוקק את "חוק ניצולי השואה" הייתה לאורך שנים הגורם המרכזי להכשלת חקיקה זו    כמו לכל הניסיונות בהמשך בכנסת.

במקרה אחד בשנת 2003 המרכז עמד לפני התמוטטות מוחלטת בשל העדר תקציב ורק הקצבת חרום של וועידת התביעות בסך 120 אלף דולר לשנה מנעה את נפילתו.עכשיו הסיפור חוזר על עצמו.אלא  שעדיין מצויים כמה עשרות אלפי שרידים וכקרוב למאה וחמישים אלף ניצולים רובם בערוב ימיהם שזקוקים לעזרה והכתובת היא "מרכז הארגונים של ניצולי השואה. הם  לא רוצים או לא יכולים לזרז את סופם ,ובכך לפתור את הבעיה אחת ולתמיד.

אבל מובטח להם כי בעוד שלושה שבועות נשמע מן הכיכרות והשדרות, מראש כול גג ומהבסטות בשוק למטה וכל הדוכנים הנלווים, הכרזה אחת גדולה " בּלֶק שואָה דֵיי, black show day , black shoa day למען ניצולי השואה ולתפארת מדינת ישראל.