תרועה בימים קודרים.

רישומים משם.

בינתיים המשיח התמהמה והיהודים הכינו עצמם לראש השנה וליום הדין. מבין השניים העדפתי את ראש השנה, כי בכל־זאת היו בו כתמי אור וסעודות. היהודים הם בָּנאים פיסיים גרועים, אבל בנאים פסיכולוגיים מעולים. הם מסוגלים להקים חומת אבן בין קודש לחול, שחלילה וחס לא יסתנן דרכה איזה הרהור אפיקורסי של הפרט והכלל. הם מסוגלים לעשות זאת במהירות הבזק. כשם שהורדנו את מלבושי החול והחלפנו אותם בבגדי חג, כך החלפנו את מצב רוח השחור באמונה בעתיד טוב יותר. מלובשים במיטבנו בדרך לשטיבל, שמענו הדהוד של ברכות מקצה אחד של העיר לקצה השני. כאשר חלק אחד בקאנון אומר: "לשוּנֶה טויבֶה תיכוּסיבוּ ותיחוּסיימוּ".והחלק השני ענה לעומתו: "לשונה טויבה תיחסיבו ותיחסיימו לאלתֵּר לחיים טוֹיבים" כשהדגש הוא על "לאלתר לחיים טובים". הנה כי כן, לא זו בלבד שהיהודים לא בזו לחיים טובים, אלא, אם אפשר, רצו אותם מהר .האמנו, כי רצינו להאמין, כי צווינו להאמין, כי למדנו שהקדוש ברוך הוא יחלץ אותנו מן המעמקים אם נקרא לו. מבירא  עמיקתא יעלה אותנו לאיגרא רמא. הבור היה די עמוק והשעה כשרה.

בתחינה לראש השנה לפני הדלקת הנרות, כאשר סבתי הגיעה לפסוק "היום ייכתבו הבריות לחיים ולמוות", היא הוסיפה כמה מלות אקטואליה שהתייחסו למצב.כמקובל, בתי התפילה בימים הנוראים היו פקוקים וגם שאינם מדקדקים במצוות, באו לתפילות ב״שוּל". בדומה לנשים, גם החילוניים לא הלכו לשטיבל. הראשונות, מכיוון שלא יכלו, האחרונים, מכיוון שלא רצו.בשטיבל, כידוע, לא היה מקום לעזרת נשים. כאשר הייתי צעיר יותר הלכתי מדי פעם עם הנשים לבית־הכנסת, כדי לראות איך ההצגה שם.את התרשמותי מן המתרחש ביציע הנשים תיארתי כבר. אני משער כי בראש השנה הזה כמות האנחות ועוצמת הבכי היו גדולות מן הרגיל.

תפילת מעריב של ראש השנה נחשבה בעינינו כחלק הקל. יש אמנם כמה תוספות לתפילת ערבית רגילה, כמו "ובכן תן פחדיך…", ועוד כמה בקשות מיוחדות שכאלה והחזן מאריך יותר בסלסולים והמתפללים ולא  עושים קפנדריות, אך בסך הכול האורך נסבל. מכל מקום, יחסית לשחרית ולמוסף של ראש השנה, תפילת מעריב היא קפיצה. מוטב היה כך גם משום שבבית חיכתה סעודה כיד המלך לרבות מאכלים סמליים כמו ראש דג (שנהיה לראש ולא לזנב), צימעס של גזר ("מעֵירן" ביידיש, שהמשמעות השנייה של המלה היא ריבוי, כלומר שנתרבה), תפוח עץ בדבש, שהשנה תהיה מתוקה, וכיו״ב. אשר לשחרית ולמוסף למחרת, די לפתוח את סידור התפילה כדי להבין במה, כלומר באיזה אורך, הדברים אמורים, ובשרנו נעשה חידודים, חידודים. לחזנים היה כל הזמן שבעולם, שעתם לא אצה להם, והם נשארו רוב הזמן בהילוך ראשון. הציבור נהג בעקבות שליחו ונע לאטו או עמד בהילוכי סרק וגלגל וסלסל. התפילות והמזמורים של שחרית לראש השנה הם, בתמליל בלבד, פי שלושה מאשר הגדת פסח. ואילו משך התפילה הוא כמעט כפול מאשר כל הסדר לרבות הסעודה. יתר־על כן, עורך הסדר היה ליברלי לאין ערוך מ״שליח הציבור" בשטיבל, אשר ככל שהאריך ושטח את תחינתו במעלות ובמורדות, הוא זכה אחר־כך ל״יישר כוח". אך מכיוון שזה יום של טיעונים בפני בית המשפט של מעלה, הרי יש רגעים שבהם המתח יורד וחלק מן הקהל יוצא לשאוף אוויר.

 השכבה הצעירה ניצלה היטב את ההזדמנות כל עוד ידעה מתי עליה להתייצב מחדש. ידענו כי בתפילת שחרית יש כמה וכמה פתחי מילוט והשתמשנו בהם. מובן שצריך היה לשוב לקראת תקיעת השופר. התקיעה בשופר, משמעות כפולה לה. להריע למלך מלכי המלכים("…כל העמים תקעו כף הריעו לאלוהים…") ולהזעיק אותו ("מן המיצר קראתיך יה…"). גם בימים כתקנם קול השופר מתאים יותר לאזעקה מאשר לתרועה משום שגם אם בעל התקיעה הוא מעולה לא תמיד יוצאת הנשיפה צלולה. בדרך־כלל היא צרודה, מחוספסת, זעקנית וכואבת.הפעם, בשל צוק העתים, התקיעה, השברים והתרועה סימלו כולם זעקה אותנטית. זה היה שנה לפני מלחמת העולם השנייה והסכנה הנאצית ריחפה באוויר. תפילת המוסף כולה עמדה אף היא בסימן הסכנות שבפתח ,והקטע "ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו…" נאמר בכוונה צרופה. ומכיוון שיש בקטע תחינה לאלוהים, ש״יביאנו לציון עירך ברינה…", גם אני אמרתי אותו בכוונה ובחום. גם במוסף יש דרך המלך ויש סמטאות שאפשר לצאת בהן בלי שאיש ימחה, בייחוד כשמדובר בדור הצעיר. אך אין להעלות על הדעת שלא לשוב לקראת "נתנה תוקף" או "ובכן תן פחדך…" או לתקיעות החוזרות. בוודאי ובוודאי שהיה עלינו להתייצב לברכת הכוהנים.

מבחינתנו, הילדים, זה היה אירוע. הגדולים משכו מעל ראשיהם את הטליתות, כדי שעינם לא תראה את הכוהנים בברכתם כשפניהם אל המתפללים. בתוך האוהל החשוך הזה הוכנסו גם הילדים. וכאשר הגיעו לברכה השלישית,"וישמרך"- אני הרמתי את שולי הטלית. ראשית, רציתי לראות מה עושים הכוהנים, ואכן ראיתי אותם כשידיהם מושטות. התגרות טבעית של נער שרוצה לבחון מה יקרה אם הוא עובר על טאבו. מיידית, מאומה לא קרה. אשר לעתיד, אפשר עוד לבקש סליחה ומחילה ולהכות על חטא.שנית, היה חנוק שם בפנים בתוך הטלית, הוא הריח מיוֹשֶן או מזיעה , והיה צורך באוורור. כאשר הגיעו לתפילה "עלינו לשבח…", חשו המבוגרים מעין הרפייה והקטנים ראו את קצה המנהרה. מוסף של ראש השנה היה עניין ארוך מאוד, מענה יותר מאשר מהנה, אף שזה לא היה יום כיפורים שהמרכיב הסגפני שבו הוא מן המרכיבים העיקריים.

גזר הדין.

הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים הם, כידוע, עשרת ימי התשובה. למעשה מדובר בשבעה ימים נטו, לרבות צום גדליה. בימים אלה המלאכה לא מושבתת, אלא אם כן שבת נכנסת באמצע. אולם לפי ההתרשמות שלי, ראשם של היהודים לא היה פנוי לענייני חולין. חשנו זאת במשך היום ובשעות הלילה ועם שחר כאשר נערכו תפילות הסליחות. תשומת ־הלב שלהם כפרטים וכקהילה הייתה נתונה כלפי מעלה. המתח הלך וגבר ככל שיום הדין התקרב. אמנם לפי המסורת יש אפשרות לערער על גזר־הדין עד לשמיני עצרת, אך הכול יודעים כי יום הכיפורים הוא "היום ייכתב בספר הזיכרונות, החיים והמוות…"

הכול גם יודעים כי תרנגול הכפרות אינו איזה כפיל שאפשר לשלוח אותו לחזית הפרוסית תמורת כסף ולשבת בבית ולחכות עד שהעניין ייגמר. אין כאן שום "במקום" והמטלה היא כולה עליך. בגמר הסעודה המפסקת, ניגשנו לסבא והוא שם את כפות־ידיו על ראש נכדיו ובירך אותם בברכת "ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה" ועוד תוספת בלתי ברורה. אחר־כך הוא לבש את ה״קיטל", זאת כתונת המשי הלבנה שהצווארון האליפטי שלה שזור חוטי כסף וזהב. היהודי מתייצב בפני בית־דין של מעלה כאשר הופעתו החיצונית מכובדת כיאה וכנאה בערכאה העליונה. המתח הזה באוויר וההכנות והתמליל של הפיוטים והתפילות בהכרח משפיעים על נער ומטילים עליו אימה. ובעת תפילת "כל נדרי", אתה מבקש בכוונה גדולה שלא רק הנדרים, השבועות והחרמות יבוטלו, אלא כל מיני מחשבות מזוהמות, וכל מיני כוונות זדון, כלפי הפרט, לרבות סבתא, חוינאצקה-האומנת ואחרים, וכלפי הכלל, שיימוגו ולא יהיה להם זכר. כל זאת תוך תקווה סמויה שאחרי יום הכיפורים אפשר יהיה לפתוח מחדש את פנקס האשראי. אמנם אבי הפנה אותי לכלל ש ״אחטא ואשוב, אחטא ואשוב" (כלומר, בכל פעם אחטא מחדש ואחזור בתשובה) אינו נסלח, אבל הוא היה חייב לומר זאת. הניסיון לימד שאפשר ואפשר.

אם את תפילת ראש השנה ניתן למדוד באורך, הרי שתפילות יום הכיפורים לא ניתנות למדידה. הצום והתפילות הם מקשה אחת, מסכת אחת שנמשכת מעת לעת, כלומר עשרים וארבע שעות. המחמירים והמהדרין אינם הולכים לישון בלילה, אלא נשארים בבית התפילה מצוידים בפיוטים לרוב, בטבק הרחה ובטיפות ולריאן (למקרה של התעלפות). אלה גם אינם זזים מכותלי בית־הכנסת, אלא לשם עשיית צרכים דחופים. אנחנו, הצעירים, גם הלכנו הביתה וגם חטפנו איזה ביס,אם כי השתדלנו להמשיך בצום כמיטב יכולתנו, כדי להידמות לגדולים.מאותה סיבה, כאשר הגיע פרק ההכאות "על חטא" השתדלנו להכות חזק ככל שהאגרוף הקטן היה מסוגל להרביץ והחזה לספוג. זאת, תוך הצצה על הסביבה הקרובה, לראות כיצד היא מכה את עצמה. כך עברנו את כל מסכת האזהרות, הטיעונים, התחינות והתקוות, כשנטתה השמש לפאתי מערב והתקרבנו לקו הגמר, לתפילת נעילה. הנה הקטע שנגע לנו: "אתה נותן יד לפושעים וימינך פשוטה לקבל שבים" והרפורמים ודאי אומריםwe are comming, we are comming. וכאשר שומעים את בעל התפילה קורא בקול גדול "ויאמר אדוני סלחתי כדבריך", מגיעים לקתרזיס, לפורקן מן שמיא, לשיא ההרפיה. כל השאר הוא אנטי־קליימקסי, לרבות תקיעת השופר. אנחנו אחרי הסאונה הקדושה, צחורים כשלג, טהורים כזוהר הרקיע. וכך באמת הרגשתי.

מתוך "גשר של נייר"- משרד הביטחון ההוצאה לאור 1995 מהדורה דיגיטלית הוצאת ניב 2021"

אומה בנהי.

אין דבר נוראי יותר משכול. מידורו ,ניצולו למטרות פוליטיות רעילות, וקידומו ב"רייטינג"  -הופך אותו לפולחן פאגאני.

במאמר ב"הארץ" ( 27.8.21 ) תחת הכותרת: שיחת הטלפון שלא הייתה צריכה להתקיים.  מתייחס אהוד אלומרט לאותה שיחת טלפון בין ראש הממשלה נפתלי בנט לבין אביו של הלוחם בראל חדריה שמואלי, כשרה"מ התבלבל בשמו של בראל.הטעות  זכתה להדים ללא כול יחס לאירוע  ובעיקר מצד אלה שהשתלחו בבנט בצורה גסה ומעוררת סלידה. אבל לא זה גרעין הנושא שמעורר אולמרט. הוא מצוי בפסקה הבא: "ההרגשה של קברניט שהוא חייב להתקשר למשפחה מיד עם התרחשות האירוע,מסמלת מפנה מסוים בסדריי העדיפויות של התנהלות החברה שלנו. כמה שיחות טלפון כאלה נעשו  לבני משפחתו לאזרח של אזרח שנפגע מפעולות טרור?" ואולמרט מרחיב את יריעת הדוגמות.

לאחר שקראתי את הכתבה ניגשתי למדף הפוסטים שלי שמחכים להגשה כשיש חלון של הזדמנות. הנה זאת נקרתה .הנה הפוסט לפני שעבר עדכונים:

המשורר האנגלי בן המאה ה-18, אלכסנדר פוֹאוּפ ,במסה " על הביקורת"  ,כתב For fools rush in where angels fear to tread .  . לאמור " אווילים פורצים למקום שמלאכים נזהרים מלרחף בו." דומני שכבר ציטטתי אמירה חכמה זאת, שכן לא חסרים מועמדים לפורצים האלה.

ערבה בוכייה בבית קברות.

האמירה הזאת שייכת לדעתי, בין השאר, לעיסוק תקשורתי ופוליטי בשכול, וזאת גם לאדם כמוני שהוא כול כך למוד שכול. שכול הוא דבר נוראי ושכול של הורים על ילדיהם אין דבר נוראי ממנו. בדרך כלל העיסוק בשכול בצורה של הנצחתו למען יזכרו הדורות הבאים, מיושם לאירועים גדולים, מהם לגבי אלה שנופלים במערכה על ביטחון המדינה. אלה חיילים שהמדינה שלחה אותם לחזיתות ולמקומות תורפה אחרים כדי שיגנו על המדינה ועל העם היושב בה גם במחיר של אובדן חיים. לכן ראוי גם ראוי שהחברה תזכור אותם, כאמור, בצורה כזאת או אחרת של הנצחה שיש בה כבוד ויקר. זה אמור לגבי אישים גדולים שעושים היסטוריה, במידה זאת או אחרת.

מעבר לזה קיימת ההנצחה הרגילה היומיומית למי שהלך לעולמו והיא  שעל קברו מציבים מצבה שהיא ההנצחה למשפחה ולמקורביה .נוסף על זה חוגים ,מוסדות ,עמותות וכיו"ב עוסקים בהנצחה בדרכים שונות, בצורות שונות, ובהיקפים שונים.

בסוגיה שבה עוסק פוסט זה  בעיקר,מדובר בהרוגים,בנספים,בנרצחים, או בכול צורה אחרת של מוות, כאשר  השוני בהתייחסות  לא שייך למידור על בסיס טיבו של המוות אלא בין היתר הכָּמוּת,הנסיבות והמקום . לאמור אם  בכול יום נהרג אדם בתאונת דרכים, אנו נקרא,נשמע או נצפה- בתקשורת בידיעה קטנה אם בכלל.  אם  חלילה בתאונה אחת ייהרגו שבעה בני אדם זה יהיה סיפור גדול. מצאתי תימוכין להיבט זה. במכתב למערכת "הארץ" (5.5.2021 ) כותב אבי אלבאום, אב שכול בהתייחסות לאבל על הנספים באירוע בהר מירון "עם כול הכבוד והכאב,ישנו אסון ארוך ומתמשך,אף הוא מקורו ברשלנות מתמשכת,שהתרגלנו לקיומו והוא אינו זוכה ליום ציון- הקטל בדרכים."

ואכן, כאשר ב"הילולת רבי שמעון בר יוחאי", בהר מירון נספו מחנק של המון דוהר קרוב לחמישים בני אדם, ראש הממשלה ,ביבי נתניהו, הודיע כי יבקש להכריז על אבל לאומי והממשלה אישרה זאת .מדובר באירוע ציבורי, עם מעין גושפנקה ממלכתית, אבל גם היבט פוליטי  לא מבוטל. ואני תוהה  האם יש אמות מידה להגדרת אירוע כ"אבל לאומי"

אבל  יש היבט אחר והוא שהביא אותי לכתוב את הפוסט הזה.אינני בטוח אם הוא היה זוכה לפרסום באמצעי מדיה אחר בגלל "תקינות" אני לא מצרף לזה "פוליטית", כי היא חברתית ביסודה,אף שבהיבטים אחרים של הסוגיה שבה אגע להלן, רגישות זאת לא קיימת. ואם כבר- יש הבחנה באזכור של מי שנפגע בפעילות טרור למי שנרצח מסיבה זאת או אחרת. לראשון בדרך כלל יוסיפו ז"ל- זכרו לברכה. לשני לא יוסיפו מאומה. מדוע מי שנהרג בתאונה בשטח ישראל לא זכור לברכה ואילו מי שנפגע על ידי מכונית של פלשתינאי כן זכרו לברכה.מדוע חייל כן ואזרח לא.פרח טיס מקבל פרסום גדול יותר מאשר טוראי רגלי.

להרחיק את השכול מן הרייטינג.

בטור הביקורת על משדרי טלוויזיה ב- 25.2.2021 רוגל אלפר מתייחס לריאיון בערוץ 12 בתכניתה של סיוון רהב מאיר עם  יעל אטיאס  נערה צעירה שאביה  בן 42 נפטר מ"קורונה". לאחר התיאור הטרגדיה שפקדה את הילדה  כותב אלפר:"קשה להגזים בהשלכות מות אביה בדמי ימיו על נפשה ועל חייה. ואיך התחילה סיוון רהב מאיר את הריאיון?" מה שלומך?"- היא שאלה. "בסדר, ענתה הילדה ."ספרי לי על  אבא שלך" ביקשה המראיינת. "מה למשל?" תהתה הילדה. בואו נקרא לזה  פדופיליה תקשורתית. ניצול לרעה של קטינים לצרכי העלאת אחוזי הצפייה"- כותב רוגל אלפר.

אשר לפדופיליה איני בטוח אם זאת הגדרה נכונה כי יש ניצול לרעה גם של מבוגרים. אז איך נקרא לזה? אבל לגבי המניע של הרייטינג -זאת אמת.

אשר לזיכרון באופן כללי, אני חוזר ומדגיש שהרעיון לעצמו לא רק שאין בו פסול אלא  הוא מבורך.הרי יש בו ,בזיכרון צד של למידת לקח. למשל. כמה טוב היה אילו בכול עשרים קילומטרים של  כבישים היה תלוי  איזה רכב מרוסק ועליו כתובת  אדומה כמה קיפחו את חייהם באסון זה. מיזם של  משרד התחבורה שלנו שלא עשה די למנוע תאונות דרכים . העניין ,כפי שציינתי, הוא בכך שניתנת פלטפורמה תקשורתית לסוג מסוים של הרוגים ולא לסוג אחר.

במוסגר יצוין כי לעתים במשדרים שונים של הטלוויזיה המסחרית, כפי שאני מרבה להזכיר, יש טשטוש  בין משדרי פרסומת לבין פרסום. ככה למשל מִשדָרים שונים שמוקדשים לדברים בני קיימא כמו דירות ועיצוב דירות, אבזרים לדירה וכיו"ב ,אינך יודע מה מידת הפרסומת המסחרית מאחוריהם. וזה לצערנו חל על נושאים רגישים כמו החיים עצמם. ביידיש זה נקרא "איין געדינקעקנר קדיש"- קדיש  שָכוּר. אפשר לכתוב גם "סָחוּר"

בוודאי שכול תכנית מושפעת מגורם כזה או אחר, כמו שדולה, עמותה, חבר וגורמים אחרים כמו מה  הוא in ומהו out .אבל כאשר מדובר בשכול ואובדן חיי אדם יש לנהוג באמת מידה שוויונית, ככול הניתן, אלא אם מדובר באדם מפורסם מאוד בתחום זה או אחר. כבר ציינתי בעבר לשבח את הטור של עופר אדרת ב"הארץ"- אחרי מות. מעבר לזה מידור של נפטרים יש בה אפליה וזאת לא אפליה של המדינה. היא- ייאמר ,שלא בזכותה, נוהגת באפליות מסוג אחר. אבל גם החברה היא שמשפיעה ומושפעת. ואם היא רווחת בחברה ,הרי זה בשל החשיפה התקשורתית שהיא אשר קובעת מה ומי ראוי .לאמור מי יזכה להיכנס לדלת הפרסום ומי לא .אם לא בחייו אז במותו.

במאמר בעיתון "הארץ"(  25.11.20 ) בשם "ממרומי קדושתי", אבי יעקבי, אב שכול ,מתייחס להדים שעוררו תומכי ביבי כאשר גידפו את משפחת פארקש , משפחה שכולה,שבֵּיתה נמצא סמוך לביתו של ראש הממשלה בקיסריה. זאת משום שהיא ארחה אי אלה מן המפגנים נגד ביבי.בכל הקשור ל"קדושה" כשמדובר בחללים, יש לדעתו כמה דרגות "קדושה".הוא קובע כי "עטרת הקדושה היא כלי להשתקתנו. מי יצעק  למראה מה שקורה במדינה שלמענה נהרגו ילדינו.אם לא אנחנו".

ואם היה צורך בתזכורת לניצול הציני והבזוי של שכול מצאנו אותו בנסיבות מותו והלווייתו של בראל חדריה שמואלי, שבו פתחתי את המאמר. הדברים שהוטחו נגד אישיי מדינה וביטחון היו החוליגאגזים והבריונות הפוליטית  בשפלתם. אבל מי שהיה המקור  לתשליל הזה מלכתחילה היו אותם אישי מדינה וביטחון החל ממרום בית הנשיא ועד אחרון המשרדים. משהו שלא ראינו אפילו לא במלחמת יום הכיפורים ובוודאי לא במלחמת העצמאות. שיטפון זה של הספדים עם כול הכוונות הטובות, העלו את הקרבן לדרגת קדושה .יתרה מזאת גם אמצעי המדיה במעקב אחר מצבו של מי שהוגדר "פצוע אנוש"- הרבו לדווח על כך ,ודיווח מתמשך של המדיה עושה את שלו. "הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות"- אומר הפתגם  הידוע. המדיה הרי קבעה כי  פרשת בראל חדריה שמואלי תהפוך לפרשת  אלאור אזריה- חלק ב'.  ניבאה וקיימה.the media was the massage-"כפי שחשפנו כאן לראשונה ב"כאן 11 ".

ויש עוד היבט חשוב והוא היסטורי. העם היהודי במהלך היותו בפזורה במשך אלפיים שנה ידע שכול ,בין היתר של חיסול כמעט מחצית ממנו בשואה. הוא יָדָע שכוֹל החֵל מראשית העליות לארץ, בתקופת המנדט הבריטי,במלחמת העצמאות ומלחמות אחרות. בכול אלה כבוד הנצחה במקומו קיים. אך אומה שחפצה חיים  צריכה לנהוג מידתיות בכול הנוגע לנספים בצורה כזאת או אחרת, במקרה כזה או אחר .לא צריכים להיות מלאכים עם כנפיים כדי לרחף. אלא ללכת בזהירות ובכבוד בצִלָם של אלה שהלכו מאתנו.

כול יום הוא יום מתאים לחשבון חפש ובוודאי שכך ערב ראש השנה.

האויב הסמוי.

חיזוק כוח המשטרה לטיפול בפשיעה במגזר הערבי, לא תביא מזור אם לצדה לא תשוקם התשתית הכלכלית- החברתית הרעועה שהתופעות שלה היא עוני, מערכת ערכים רעועה או ניכור, והעדר משמעות בחיים.

במאמר תחת הכותרת Loneliness is breaking America  – הבדידות שוברת את אמריקה -מקדישה  פרשנית דעות בכירה של העיתון "ניו יורק טיימס" ,מישל גולדברג, (19/7/2021 )מאמר שעוסק בצדדים הקשים של הבדידות. היא מביאה מחקרים שמלמדים  כי התמיכה בדונלד טרמפ ובתנועות בדלניות שהפיצו שקרים ברשתות החברתיות מקורה מצד אחד מהעדר קשרים חברתיים ומאידך הצורך הנפשי להשתייך.

בכמה  הזדמנויות ובהקשרים שונים הערתי בעבר כי "הכפר הגלובאלי" הוא המצאת המדיה שאומצה על ידי הרשתות "החברתיות". לא זו בלבד שהקומוניקציה האוניברסאלית לא הגבירה את הקשר האנושי, ליתר דיוק הסולידאריות הבינלאומית ,אלא, בהיותה כאילו חלופה לאינטראקציה, היא הגבירה את הניכור.היא גילתה בין היתר שיש קומץ אנשים בעלי הון ששולט בעולם ויש כל השאר שנמצאים למטה בגובה כזה או אחר,ליתר דיוק בעומק כזה או אחר.זה עולם קוטבי מנוכר, פגע סביבתי מסוג אחר ולא פחות חמור ממנו."כּפוֹר גלובלי", הוא מונח הולם יותר. וכאשר מדובר בחברת הטרוגנית, כזאת שבארה"ב  ואצלנו, והבינאום והנדידה המהירה של הדור הצעיר פרקו את  השבט, ליתר דיוק התא המשפחתי, האדם מרגיש בודד. וכאן מתהווה ה"חור השחור" שבו מסתתר האויב הסמוי שאורב לחיים חסרי משמעות.

משמעות בחיים.

במאמרה של מישל גולדברג מובאות דוגמאות מאנשים, מבוגרים וצעירים שמצאו  מקלט ברשת גזענית  בבריחה מן הבדידות. והמסקנה שלה היא "שאם תיתן לאנשים משמעות לחיים, הם יתנו לך הכול" .אכן הסוגיה  של משמעות בחיים אינה חדשה. היא עתיקה כמו החיים עצמם. המנטרה של משמעות לחיים  תקפה היום יותר מתמיד.  מי שעיצב אותה כתחום מחקר הוא וויקטור פרנקל .

פרנקל פסיכותרפיסט,פסיכיאטר ונוירולוג-יהודי היה אסיר  גם באושוויץ. ביטוי לכך אנו מוצאים בספרו שראה אור לאחר השואה בשם :"האדם מחפש משמעות".או בשם המלא: מבוא ללוֹגוֹתֶּרָפיה: האדם מחפש משמעות: ממחנות המוות אל האקסיסטנציאליזם. על רגל אחת -השיטה שפיתח פרנקל מבוססת על חוויותיו במחנות הריכוז ועל התמודדותו עמן, ומבקשת לתת מענה לשאלות הקיומיות האישיות והאנושיות שנשארו פעורות בנפשם של רבים לאחר זוועות  השואה,ואלה אצל אלו שחוו אותה על בשרם,וגם אצל בני התקופה ועבור דורות  הבאים.

כמי שחווה נסיבות דומות בגיל צעיר יותר מאשר ויקטור פרנקל   וכפועל יוצא, אנשים כמונו אשר לא היו מספיק בשֵלים, לא בגיל ולא בתחום הנפש, לצקת את אותן "חוויות" לכלל תורה קיומית, קראנו לכך "תעצומות הנפש".לימים עד כדי כך הושפעתי מתורתו של פרנקל שברומן, סמי תיעודי, סוגיית המשמעות בחיים עוברת בסיפור לכול אורכו." כמו פרנקל, הוא( הגבר במרכז העלילה)  מעדיף את האדם הייעודי, הקובע לעצמו מטרות ברורות בחייו, חותר להגשמת מטרותיו ואינו מסכים שגורלנו נקבע מראש ושאין לנו הרבה שליטה עליו- התודעה של הנשים בחייו"-   (מתוך המבוא של שושי בריינר "כמו פרש קווקזי"- הוצאת גוונים 2015 מהדורה דיגיטלית הוצאת "ניב" 2020)

החממה.

אתייחס  בקצרה לדוגמה מקרב שכנינו הפלשתינאים ביהודה ,שומרון ועזה. מה מביא נערה מתבגרת לשאת סכין בתיק, בין אם הכוונה היא לעשות איזה פיגוע ובין אם לאו? איש לא שלח אותה לבצע זממה. רע לה  במצור שהיא נתונה בו, ברמה כזאת או אחרת, בנסיבות הקשות של הסביבה, משפחה שמרנית, ונוסף על כך-אולי אהוב לבה שעזב אותה לטובת חברתה. מה שהיא מרגישה הוא ריק אחד גדול. היא לא מחבלת מדופלמת. היא צעירה ללא משמעות בחיים. וזה שמביא אותה לשים את הסכין בתיק ואפשר להוציא אותו מן התיק ולנפנף בו או אפילו לפגוע .הסיבה והפועל היוצא הם העדר משמעות בחיים כפי שהם ומילוי החלל במשמעות אחרת. העדר משמעות בצורה כשלהי מוצאת ביטוי בצורה שונה ובדרגה שונה, בקרב רבים מן הדור הצעיר גם בישראל שזקוקים לצבוע את החיים שלהם באפרוריות הערכית שהולכת ומשחירה. לא עד כדי נטילת סמים אוֹפיוֹאידים אלא משהו כמו סמים פסיכו אקטיביים למילוי החלל.

בהקשר זה אני מתייחס בפשיעה הגואה במגזר הערבי לממדים מפחידים. לפי נתונים רשמיים שפורסמו, מספר הנשים והגברים הערביים נרצחו מתחילת השנה הזאת הוא 78 ומאז שכתבתי את הטיוטה הראשונה לפני כשבועיים, מספר הנרצחים עלה בשבעה ובהגהה נוספת- בשמונה ומשלשום- בתשע. הפשיעה במגזר הערבי,  כמו כול פשיעה, לא צומחת בשדה בור.לפני כמה שבועות נחנך במשטרת ישראל  אגף "סיף" שאמור לתת מענה לפשיעה לסוגיה ברחוב הערבי  ובראש וראשונה למנוע את הפשיעה.אבל הכול יודעים, לא רק מומחים לדבר כמו קרימינולוגים, משפטנים,עובדים סוציאליים ומחנכים, כי הפשיעה במגזר הערבי, כמו פשיעה בכול מקום בדרגה כזאת או אחרת שורשים כלכליים,חינוכיים,תרבותיים לה.

טיפול רוחבי.

מסיבה זאת התפקיד שאמור למלא האגף החדש במשטרה, יטפל בבעיה במישור הפלילי ובמקרה הטוב יטפל בה ,כאמור, בהיבט ההרתעתי.אבל זה יהיה טיפול זמני- treatment  בשפת הרפואה ולא cure- ריפוי.זה שייך לא רק למשרד לביטחון הפנים אלא לכמה משרדים- למשרד לשוויון חברתי, לחינוך, לתרבות,ובעיקר למשרד האוצר שצריך לממן את ההוצאות הכרוכות בטיפול שורש במגזר הערבי.מערכת החינוך, הבריאות, צרכי האוכלוסייה בתחום הדיור ובראש וראשונה הצרכים של הדור הצעיר. כאן שורש הבעיה. הבעיה היא ,כאמור,רחבה יותר, לאומית יותר, אבל במגזר הערבי היא אקוטית יותר.הפשיעה שני פנים לה.אחד.האדם מוצא בה מקלט מן האומללות שבה הוא נתון כתוצאה ממשפחה מפורקת,או משפחה קנאית פטריארכאלית, מעוני,מפגיעה מינית, וכיוצא באלה תופעות שרווחות בכול החברות לרבות במגזר הערבי שהוא מגזר מקופח. הפן השני הוא השייכות. אתה שייך למשפחת הפשע עם "אחים" לפשע ויש איזו  "אב המשפחה" שדואג לאנשיה ויש "משמעות לחיים".

לאחר שלינוי אשרם זכתה במדליית זהב באולימפיאדת טוקיו, פנה אליה ראש הממשלה, נפתלי בנט ,שתפעל במערכה בקרב הדור הצעיר למען קבלת חיסון. ראוי היה שתפעל במערכה למען הקמת מועדוני ספורט במגזר הערבי, דרך משל. זה ענף כיום שהוא במסגרת קהילתית חיובי בתחומים אחרים. קחו את הגאווה שמביאים "בני סכנין" לקבוצה שלהם.וזאת אינה מנותקת מן ההתפתחות הכלכלית,חברתית,תרבותית של העיר הזאת. או הפועל קלנסווה. באיכות החיים בקלנסווה שבשרון חל שיפור ,חזותי לפחות. זאת, לעומת המראה שהרתיע אותי לפני כמה שנים כאשר ביקרתי במקום והוא נראה בעיניי דומה לחאן יוניס, וכתבתי על כך פוסט. אני מניח כי הכדורגל היה אחד הגורמים לשיפור בכול הנוגע לאווירה ולסולידריות הקהילה. נוער ששואף לעסוק בספורט בדרך כלל לא יימשך למעשים פליליים.

הפועל קלנסווה. צילומים: איתי חליפה, פייסבוק נבחרת קלנסואה.

אביא מקרה מארץ הכדורגל –אנגליה. בשנת 1979 הייתי בשנת שבתון בלונדון, תוך מגמה להשתלם בענף של הסרט התיעודי, שבו עסקתי באותה עת .חלק מן הזמן הייתי ב"טיימז" ,לימים חלק מן הערוץ המסחרי ,וחלק עם ה- בי.בי.סי ,שרות השידור הציבורי. יצאנו לצלם כדרוגל בעיירה קטנה בפאתי לונדון. הקשיתי מדוע ספורט שייך למחלקת התעודה ולא למחלקת הספורט, שהיא די גדולה ב-בי.בי.סי. על כך ענה לי המפיק: "כדורגל בקהילה הזאת הוא לא רק עניין ספורטיבי. הוא עניין חינוכי, הוא גורם לסולידריות ,למורשת, לגאווה קבוצתית  שלא לדבר שהוא מרתק את הנוער בשעות הפנאי שלו. זה סרט תיעודי לעילא."

מה שבעצם המפיק אמר לי הוא ,שבמקרה זה- הספורט, ליתר דיוק הכדורגל הוא שנותן משמעות לחיים לא רק לנוער אלא גם לסביבה. לכך צריך לשאוף במגזר הערבי.תנו להם תמיכה ואולי הם יחזירו מדליות. אבל וודאי יביאו גאווה לקהילה.

הכדורגל הוא רק דוגמה אחת. הטיפול בתחום הזה, יכול לשמש פיילוט, אם דרוש כזה, למקומות אחרים ולתחומים אחרים.זאת הזדמנות שממשלה אשר חרתה על דגלה את הטיפול בנושאי פנים שפחות שנויים במחלוקת,יש לה חלון של הזדמנות לממש את המשימה החשובה הזאת לאורכה ולרוחבה של המדינה ובעיקר בקרב ציבורים שקופחו עד כה- בכל המגזרים .לתת משמעות לחיים שלהם  שבלעדיה -האדם בכול הזמנים היה אובייקט לסבל,ומיאוס בחיים ,ובימינו כשהפערים החברתיים והכלכליים הולכים וגדלים- על אחת כמה וכמה.

.שנה טובה.

חזרנו אֵלָיך

פולין ולוחמי "הצדק ההיסטורי" שלה.

בבלוג שלי הקדשתי כמה וכמה מאמרים, ואף סדרות, לפולין לרבות נושא הרכוש היהודי השדוד . חשבתי שמלאתי את המכסה. וכי כמה אפשר לכתוב על פולין, שעליה נכתב הרבה, לא רק בגנותה אלא גם בשבחה. למשל צבא פולין, שחיל האוויר היעיל שלה נמחק ביום הראשון לבליץ על פולין כתוצאה ממודיעין בוגדני ,עיכב את הכוח הנאצי האדיר בשערי הבירה וורשה למשך יותר משבוע. שום מדינה אחרת, באירופה, עם צבא, חיל אוויר וכוחות שריון גדולים פי כמה וביצורים כמו "קו מז'ינו" המפורסם, לא עשה כדבר הזה. הפולנים לחמו ,ולחמו עם הראש בקיר תוך שמחצו בו  גם את ראשיהם של חיילים נאציים. זאת פולין.יש כאן צרוף מיוחד במינו של אומץ וגאווה לאומית, אמונה נוצרית קתולית ואיזה פאטליות היסטורית של היות פולין במשך דורות במקום רע באמצע- בין רוסיה לפרוסיה.

והם עשו זאת שוב בהכנסת הראש בקיר, ובנושא רגיש מאוד כמו הרכוש היהודי של ניצולי השואה וצאצאיהם. ממשלת פולין הנוכחית, הלאומנית בניחוח גזעני ,חשבה, ומבחינתה בצדק, כי כדי לשים קץ אחת ולתמיד לאנומליה הזאת של רכוש יהודי בפולין שנמשכת עשורים, יחוקק חוק שישים קץ לאנדרלמוסיה הזאת. החוק נתן תוקף למדיניות נמשכת, רציפה ,של כחש ומרמה, תככים ותחמנות גם של ממשלות ליבראליות בפולין. אלא שבפוליטיקה כמו בדרכים הכלל הוא: "אל תהיה צודק- הייֶה חכם". מעשית- הם היו צריכים את החוק הזה כמו  ש "כלב זקוק לרגל חמישית"- לשאול ביטוי יהודי פולני. כפרשים טובים, הפולנים ידעו כי הרכוש היהודי הוא "סוס מת". אז מדוע לתקוע בו עוד צרור יריות. אבל אלה הפולנים. בדמיון הפרוע שלי ,בשעה שגופים שונים תלו תקוות להסדר של הרכוש, אני העליתי תרחיש ולפיו  מתישהו כשאחרון השרידים ייעלם מן השטח, ממשלות ישראל ופולין, יחתמו על איזה "הסכם שילומים" סמלי ושלום על ישראל ופולין.

צדק ,צדק תרדוף

התברר כי לרדיפת "צדק היסטורי" יש שותפים כאן בישראל ובין אלה עיתון "הארץ". ב-16.8.2012 יום לאחר אישור החוק למניעת תביעות על רכוש יהודי על ידי נשיא פולין הוקדש לנושא מאמר המערכת. המאמר סוקר בקצרה את הצעדים הפולניים,לרבות ניסיון לעצב מחדש את ההיסטוריה של פולין בתקופת השואה. נאמר בו:

.” מעבר לשמירה על זכויות הקניין של ניצולי השואה שהם כיום תושבי ישראל וצאצאיהם יש לישראל גם תפקיד סמלי חשוב בקרב על זיכרון השואה. כשבנימין נתניהו היה ראש הממשלה הונחו העקרונות ההיסטוריים בצד פעמים רבות, לטובת כריתת בריתות באיחוד האירופי עם ממשלות אנטי־ליברליות כמו בפולין ובהונגריה. כך היה, למשל, בעת חקיקת החוק הפולני שאיים להפליל את כל מי שיטען, כי גם פולנים היו מעורבים בפשעי הנאצים. נתניהו בחר אז לא להתעמת עם הפולנים .ואף חתם עם על הצהרה היסטורית בעייתית. הכול כדי לגייס עוד אצבע באירופה נגד הפלסטינים. החלטת לפיד לשנות מדיניות זו נכונה עקרונית. ישראל אינה יכולה להסכים לגזל של רכוש יהודי בפולין"

המאמר מציין את מחאת ישראל, ואת חילופי האשמות בין פולין לישראל והחזרת השגרירים של שתי המדינות לארצותיהם ומסיים בקטע הבא: עם זאת מן הראוי כי לפיד ושאר חברי הממשלה יזכרו, שלא רק פולין מתנגדת להשבת רכוש. גם ישראל גזלה רכוש של פלסטינים רבים חפים מפשע, שנאלצו להימלט ב–1948, ומאז הופקעו בתיהם ואדמותיהם בלא פיצוי באמצעות "חוק נכסיי נפקדים"….אירועים אלה ומלחמת העצמאות אינן זהים כמובן אבל התוצאה-קרבנות חפים מפשע שאיבדו את רכושם והוא נמסר לאחרים,והם אינם מקבלים פיצוי על כך-קיימת גם כאן"

כשסיימתי לקרוא את המאמר הראשי התחושה  שלי הייתה כי  התכלית הייתה ב"פָּנטש ליין", הסיום, בבחינת "טול קורה מבין עיניך" כמיטב הצדקנות המערכתית. יתר על כך, הסוגיה של הסילוף ההיסטורי, שאינה קשורה ישירות לרכוש היהודי, העסיקה את החלק המשמעותי של המאמר .נושא הרכוש היה משני. ואני כבר התייחסתי לזה כשציינתי כי המגזין ד'מרקר, של "הארץ" שמוקדש לכלכלה ומשק לא עסק בנושא. כנראה שהוא לא ייחס חשיבות לזוטות כאלה.

רכוש יהודי – הפקר אוניברסאלי.

כשריד שואה, וכמנוי על עיתון כמו "הארץ" ,איני רואה כול פסול בהתייחסויות לשואה ולהשוואה לאירועים נוראים אחרים. אדרבא, תמיד יש לזעוק כשמבוצעים מעשיי זוועה תוך אזכור השואה. אבל בהקשר של רכוש של קרבנות השואה וההשוואה לרכוש פלשתיני נטוש- זה מקומם. איזו מין השוואה – בין מי ש"נמלטו" לבירקנאו ,לגבי משפחתי- לחֶלמנוֹ, ולא יכולים לטעון לרכוש "נטוש" לבין אלה שנמלטו  ללבנון, סוריה או ירדן. אלה דברים בוטים חפים משמץ של רגישות.  במקרה זה, לא רק כלפי שר החוץ ורה"מ החליפי, יאיר לפיד, שהוא מעולם לא שכח שהוא בן של שריד שואה, אלא כלפי השרידים בכלל. לרבות כמוני . לדעתי " חוק נכסיי נפקדים" שנותן תוקף חוקי לתפיסת הרכוש של ערביי ארץ ישראל, היה צריך להיות שונה במקורו וכי הוא ראוי לתיקון בבוא המועד כאשר ייחתם הסכם שלום עם הפלשתינאים. אבל אז יש להביא בחשבון גם את רכוש היהודי הרב במדינות ערב ובראש וראשונה עיראק.

גם זאת יש לזכור כשמדובר ב"צדק היסטורי". הבריחה ההמונית של ערביי ארץ ישראל במלחמת העצמאות נבעה ,בין היתר , מהבטחה של מדינות ערב ,שתקפו את המדינה הצעירה, כי עוד מעט קט לא זו בלבד שישובו לבתיהם אלא יזכו גם משלל של המנצחים.בשבילי זאת לא היסטוריה. זאת הייתה מציאות, כמו לאלה  שהשתתפו במערכה על חייה של המדינה. עיראק, שאינה גובלת בישראל  עמדה בראש אויביה של ישראל. חיל המשלוח שלה היה בגודל של יותר מאוגדה, נתמך על ידי מטוסי קרב ומפציצים בתוספת אלפי מתנדבים של "צבא ההצלה" בראשות פָאוּזי אל קָאוּקג'י.שנאה זאת כלפי ישראל מצד עיראק שורשיה בראשית מלחמת העולם השנייה כאשר למדינה הייתה זיקה וקשרים הדוקים עם המשטר הנאצי בכול הרמות מהמנהיג הפרו נאצי ראשיד עאלי אל כילאני, עד "אל פּוּתוּואה"-ארגון נוער בדומה ל"נוער ההיטלראי" שזכה לביקור ידידות מצד מפקד ה"היטלר יוגנד", וולטר וון שיראך.

והנה בעקבות מבצע "עזרא ונחמיה" בשנים 1950-51 שבו פונו כמעט כול אזרחיה היהודיים של עיראק ובאו לישראל, רכושם הוחרם. מדובר ברכוש שנאמד כיום בסביבת מאה מיליארד דולר. לאמור בהסדר שלום עם  הפלשתינים, צריך להביא בחשבון גם רכוש זה. עיתון "הארץ" יכול היה להקדיש קצת מחשבה לפָּנים הרבּים של פיצויי רכוש- בימינו ,במאמרים שונים של המערכת או  במדורי "דעות" ויש מקום לשניהם.במקרה זה המאמר של "הארץ" היה לא על גבול הסִכּלוּת אלא הרִשעוּת.

היסטוריונים עוסקים בהיסטוריה-ולא בצדק היסטורי.

והיו כאלה שנתלו באילן זה של "עיתונאות צרופה".במאמר במסגרת מדור דעות ב"הארץ" ( 20.8.2021 )מופיע מאמרו של פרופסור דניאל בלטמן תחת הכותרת " זכותה של פולין לעסוק בשואה כדרכה".ראשית ייאמר שאין כל פסול בכתיבת המאמר על ידי פרופסור בלטמן שהוא היסטוריון של תקופת השואה והיסטוריון ראשי של מוזיאון גטו וורשה בפולין.וברוח הסיום של מאמר המערכת ב"הארץ" הוא כותב: "עם השנים אפשרה פולין לאנשים שהיו בדירות האלה(של היהודים-צ.ג) לרכוש אותן ממש כמו שדיירי הדיור הציבורי בישראל יכלו לרכוש את דירתם מן המדינה. אבל גם למוחמד נכדו של בעל הדירה בוואדי ניסנאס בחיפה  המתגורר היום במחנה פליטים בלבנון שמורה הזכות לתבוע פיצויים בבית משפט בישראל?

זהו,כאמור, ספח למאמר הראשי של "הארץ" כאילו  התבקש. אבל ניחא. יחד עם זאת, מהיסטוריון מצופה לכתוב על היסטוריה,והיסטוריה אינה בית משפט שעוסק בצדק. היא עוסקת במציאות של פעם שאותה מדי פעם בפעם מתקנים היסטוריונים כאשר הם מגלים עובדות חדשות. זה חל גם על הדוגמה שמביא דניאל בלטמן מפסיקה של  בית משפט לערעורים בפולין שביטל פסיקה של ערכאה נמוכה יותר אשר קבעה כי שני היסטוריונים הוציאו דיבתם רעה בחקר שפרסמו- על אשמת פולנים מסוימים בשיתוף פעולה עם הנאצים. לאמור הא- ראייה שיש  צדק בפולין של ימינו. אלא מה. יהיו מי שיטענו כי במשטר הקיים  כיום בפולין, אפשר וכבוד השופט העליון, קיבל רמז, או עשה זאת בלי רמז, כדי לאזן את הביקורת על החוק להלאמת הרכוש היהודי. מה גם  שהפסיקה באה זמן קצר לאחר שנשיא פולין חתם על החוק. פרשנות היא רב סטרית .לא שייכת להיסטוריה.

יתרה מזאת.דוגמת הפיצויים שמשלמת פולין,  קצת למעלה ממאה יורו לחודש, שמזכיר הפרופסור בלטמן, הם לעג לרש.מה אלה אמורים לפצות ? וכי מאה יורו אמורים לפצות יורש כמוני שהנדל"ן של המשפחה  כלל שלושה מבנים מהם מבנה חזיתי ושני אגפים, בכיכר הראשית של עירי זדונסקה וולה.ואינני מדבר על הרכוש הנייד, לרבות פריטים בשווי עשרות אלפי דולרים שנאלצה המשפחה להשאיר כאשר פונתה מביתה חודשיים לאחר הכיבוש-"זמנית", שהפכו לנצח. בין אלה שידם הייתה  במרתף שבו הוחזק רכוש,היו פולנים, תושבי העיר.

מורשת פולנית.

רוצה לומר שזה מאמר פובליציסטי של נקיטת עמדה, ולא מאמר היסטורי, וליתר דיוק מאמר סנגוריה על פולין של היום ותימוכין מן הגורן ומן היקב .לכך אני רוצה להוסיף כי פולין של היום לא מביישת את עברה האנטישמי. ומדי פעם בפעם- מרוב זיעה של צדקנות, המסכה נופלת ומגלה את הפנים. וזה מה שעשה סגן שר החוץ הפולני, פאוול יבלונסקי בריאיון ברדיו ב- 16 באוגוסט. הוא אמר כי יש  לשקול את הגבלת משלחות ישראל לפולין כי  "המסעות לא מתקיימות כראוי ולעתים מחלחלת לראשם של הצעירים שנאה לפולין."  הוא הוסיף ואמר כי "בין הגורמים שאחראים לליבוי השנאה לפולין בקרב הישראלים היא מערכת החינוך שמחדירה לתלמידים תעמולה שמושתתת על שנאת פולין". אין זאת התבטאות ראשונה עם סממנים אנטישמיים של אישיות פולנית בכירה. האינסטינקט והרפלקס פעלו כאן בו זמנית.

ראש הממשלה יצחק שמיר,יליד פולין, התבטא כי הפולנים יונקים את האנטישמיות מחלב האם. זה לא נכון. אין דבר בריא יותר וטהור יותר מחלב אֵם, כול אֵם. האנטישמיות בפולין -הוותק שלה הוא כוותק הקהילה היהודית שם לפני אלף שנים,עם היווסדה. זאת נמשכה בעת היותה הקהילה היהודית הגדולה ביותר בראשית שנות ה-30 של המאה הקודמת,כאשר בראש המדינה עמד המרשל פּילסוּדזקי, הנוח יחסית ליהודים, דרך השואה, ועד היום .אומדן כוללני מעריך את מספרם כיום , לרבות הגבוליים, בעשרת אלפים נפש. הם מוצאים עצמם בימים אלה במצוקה קשה והמשרד לענייני תפוצות מודע לכך.

מבלי דעת, כמעט ,הדבר החיובי באיום של סגן שר החוץ הפולני של הפסקת המסעות לפולין  שקרויות "מצעד החיים" –הוא פתח של חלון הזדמנויות להסרת גיבנת ריטואלית שגדלה לממדים ממוסחרים גדולים ומזמן צריך היה להפסיק אותה. אורי משגב התייחס לזה במאמרו ב"הארץ" וכמה מכתבים למערכת גיבו דעה זאת. אני הרי מָתמיד ברעיון  לקיים  "צעדת התקומה" בירושלים בין הר הזיכרון דרך הר הרצל ועד לכנסת על גבעת רם. מיזם הולם יותר,חינוכי יותר ושוויוני יותר מאשר "מצעד החיים" באתר המוות הגדול ביותר בעולם שלדעת רבים אין זה מקרה שהוא נמצא בפולין.

מסלול "צעדת התקומה" לפי הרעיון המוצע.

ארץ תפארת

קפיצה לחיפה.

מזמן לא כתבתי פוסטים תחת הכורת "ארץ תפארת". זאת לא משום שארצנו אינה עוד כזאת, אלא שאני ,עקב הקורונה ,לא הרחקתי נדוד מעבר לשרון הצפוני, שם מתגוררות שתים מבנותיי . במהלך שנותיי  הרחקתי נדוד כמעט מקצה לקצה כדור הארץ, כשהמנטרה שלי היא טוב לצאת החוצה כדי לשוב הביתה. וביתי כאן בארץ הוא מקדש מעט לי. כל אימת שיצאנו ,הבנות שמעו מאמן כי אביהם, יוזם המסע, אחרי שהוא שולף מן המזוודה את התכולה ומסדר אותה במדפים, למחרת בבוקר עוד בטרם יציאה לסיור הראשון, הוא  חוזר למזוודה ומתחיל להחזיר אליה פריטים לקראת שיבה הביתה. הפעם בתי  הצעירה ,איה, הודיעה לי :בוא ניסע לחיפה הזמנתי מלון נחמד במושבה הגרמנית ותוכל לחזור הביתה כעבור יום. בדיוק  תפור עליך. עובר ושב. אידיאלי. זה היה לפני שהתפרסמה המודעה בעיתונים בגודל חצי עמוד ובמסגרת תמונה  מושכת היה כתוב: "צאו מהקופסה וסעו לחיפה. נסענו.

הביקור האחרון שלי  בעיר הכרמל  היה ב- 2008 .התארחתי במלון דן פנוראמה רק כדי שאוכל להזין את העיניים מן המראה של ההר שנושק למפרץ וכל מה שנמצא על הצלע. הפעם מלון צנוע יותר, אבל נחמד יותר.

מימין: מראה מ"דן פנורמה" אל המפרץ 2008. משמאל מראה מן המושבה הגרמנית אל "דן פנורמה" 2021

יש לי פינה חמה מאוד בלב על חיפה. אל חופה ירדתי בנובמבר 1945 מן "הנסיכה קטלין" שהביאה את העלייה החוקית האחרונה אחרי מלחמת העולם השנייה לרבות קבוצה גדולה של צעירות וצעירים במסגרת עליית הנוער. מסיבה זאת הייתה על כך ידיעה בעיתונות אז.

בחיפה קבלתי את אמי שהגיעה לארץ ישר ממחנה העקורים בברגן בלזן, ב 1947 על סמך היות בנה תושב פלסטינה. אחד הדברים שהפליאו אותי היה כשבאתי לפגוש את אמי. זה לא היה בנמל אלא אצל קרובי משפחה של ידידתה שבאה אתה ביחד לארץ, משפחת טונדובסקי מן העיר שלי זדונסקה וולה. אך המיוחד שלו שמתי לב היה הרחוב שבה היא גרה. רחוב חסאן שוקרי בלב הכרמל. התברר ששם גרו גם יהודים וגם ערבים מן המעמד הבינוני ביחסי שכנות טובים. שכונה מעורבת. במרכז הכרמל.

אני עדיין מריח את ניחוח הקפה המהביל והארומטי שהוגש בפינג'נים ברחוב הראשי בעיר התחתית "רחוב המלכים" Kingsway , כיום רחוב העצמאות. הצעירים מגישי הקפה היו חבושים בתרבושים תורכיים אדומים. הר הכרמל היה מקסים בשיפוליו הצבעוניים, אבל האופי היה בעיר התחתית, הערבית.

ובהקשר זה. ערביי חיפה, מוסלמים או נוצרים לא גורשו מחיפה לאחר הקרב על חיפה בשלהי אפריל 1948 . רבים נמלטו, אך לא בשל גרוש. לאחר תבוסת הכוחות הערביים, סיירו רכבים של ההגנה  ברחובות העיר התחתית שם גר הרוב של  הערביים ,תוך שהכריזו ברמקולים וקראו לתושבים הערביים שלא להימלט ,וכי לא יאונה להם כל רע, אלא  שהם צריכים רק למסור את נשקם. במוסגר. תחקיר התיעוד שלי השאיר בי הרושם כי מצד אחד לא דרבָּנוּ בריחת הערבים מחיפה, אשר מחציתם היו נוצרים, ומאידך לא מנענו אותה בפועל. הממסד היה בסופו של דבר שבע רצון מן הבריחה. בקרב על חיפה שהתחיל ב 21 באפריל והסתיים בניצחון ב- 22 באפריל נטלה חלק מרכזי חטיבת כרמלי שעם  שורותיה נמניתי. אלא שבאותו זמן הייתי במחנה אמונים של ההגנה ליד קיבוץ  "אלונים". עם זאת שילבתי על בסיס תיעודי את כל מהלכי הקרב מכיבוש בית הנגא'דה ועד להפגזה המאסיבית של ה"דווידקות" שהרעש הנורא שלהן הפחיד את הערבים יותר מאשר הנזק, וסיום המערכה למחרת היום- ברומן ההיסטורי שלי  "לשחק על החלומות"

אונייה יוונית גדולה בין ניו יורק לחיפה.

קצת למעלה משנתיים לאחר מכן ,באוגוסט 1950 שוב הייתי בחיפה והפעם הפלגתי לארה"ב כשליח לתנועת הנוער " יהודה הצעיר-הנוער הציוני".זאת הייתה אוניה יוונית  גדולת מידות ושמה "נֶפטוּניָה". אנו הישראלים  שהפלגנו בה קראנו לה "שלפטוניה". היא עשתה את דרכה לניו יורק במשך 18 ימים. בדרך עגנה "נפטוניה" בחופי, יוון, איטליה, לרבות סיציליה ומלטה  כשהתחנה האחרונה לפני ניו יורק  הם האיים האזוריים.אניות הפאר בימינו לא עושות סיור נרחב כזה.  השיבה כעבור שנתיים הייתה באוניה מניו יורק לאיטליה וממנה  באנייה "נגבה"  שהגלים שיחקו בה טרמפולינה.

מימין: רחוב העצמאות- kingsway. משמאל האניה " נפטוניה". 1950

לימים תוך כדי חיפוש על אוניה יוונית גדולה זאת שמהלכת  בין חיפה לניו וירק, גילית דבר מה שלא  ידעתי את פשרו. מדוע לא שבתי לארץ בקו ישיר מניו יורק לחיפה. מסתבר כי משרד החוץ האמריקאי, ה"סטייט דפרטמנט" שאנשיו לא היו חובבי ציון, בלשון המעטה, אסרו על אוניות נוסעים הפלגה ישירה בין ניו יורק לבין חיפה בשלהי מלחמת העצמאות. במאמר ב"על המשמר", הביטאון של מפ"ם בשעתו, ב- 8 ביוני 1949 ,כותב ג'יי סי לוריא כי "יהודים אמריקאים רבים רוצים לבקר את המדינה החדשה אך יש בעיה בתעבורה. עליהם להפליג לאירופה באניות נוסעים גדולות ומשם לחיפה. זה מאריך מאוד את ההפלגה ומייקר אותה .אך יש אוניה יוונית גדולה בשם "נפטוניה"  ,שלא מכבר ערכה את מסע הבכורה שלה ,שהיא היחידה  אשר שטה  במישרין מניו יורק לחיפה. כיצד יגיע שיטפון זה של תיירים בקיץ זה למדינת ישראל- שאלה שמלבינה שערותיהם של סוכני נסיעות". היה לי הכבוד לנסוע ב"נפטוניה" .

כשנישאנו, יהודית ואני, בשלהי שנת 1952 עשינו את "ירח הדבש" אצל אחותה של רעייתי הטרייה במושב "שאר ישוב", בגליל העליון, ישוב על טהרת המָג'ָארים. לא היה כסף למשהו אחר. בכול זאת  רציתי שנבלה לפחות החלק השלושים ואחד אז של "ירח דבש" בעיר האהובה עלי –חיפה, ואכן ככה עשינו.בילינו יום תמים בחיפה. אם זכרוני לא מטעה אותי זה היה במלון עדן, בצומת רחוב הרצל.מלון שנבנה בשנות ה-30 ונחשב למלון טוב. אז עדיין לא ניתנו לבתי מלון כוכבים.סמוך למלון הייתה חנות ספרים וקניתי לרעייתי ספר על אמנות הציור.

הזוג גיל- הטרי במלון בהדר הכרמל 1952

חזרנו אליך- חיפה –סוף יולי 2021 .

"אז מה יהיה עם חיפה?" אני שואל את האיש שיושב מולי במסעדה הסינית יאן יאן בעיר התחתית בחיפה.האיש הוא ידידי ישעיהו- שייקה- תדמור ,חיפאי עד הלשד. גדל ולמד בחיפה, לימד והיה מנהל בית הספר הריאלי עשה את הדוקטוראט והיה לפרופסור וחוקר בתחום החינוך מן הידועים בארץ.קבענו שעם בואנו נאכל צהרים, בתי ואני והוא ורעייתו נטע. שייקה מוריד את המזלג ואומר לי " זאת השאלה שהחיפאים שואלים את עצמם זה שנים". וגם אני מוריד את מזלג ושואל אותו. "ומה אתה חושב?".הוא חושב שזה מורכב מכמה גורמים. לא היה לחיפה ראש עיר שיעשה איזה פריש מיש ויעורר את היפהפייה הנרדמת. וכשקם אחד עם שאיפה עזה לשינוי ,כמו יונה יהב, זה לא הלך לו. וזה מביא אותו לסיבה השנייה. חיפה נשארה "מפאיית" באופייה. היא תקועה באבני ההר מאז אבא חושי ואין גוף מאתגר אותה.- אומר לי שייקה ומוסיף שזה מוליך לגורם השלישי.   מטרופולין בימינו כמו ניו יורק או תל אביב זקוקים לעירוי מתמיד לקהילות ואנשים שיאתגרו אותה. וזה לא קרה בחיפה. עם העלייה הרוסית חשבו שאנשיה יעשו את המלאכה, אבל הם הפכו לחיפאים גנאולוגיים."ואתה יודע"- מוסיף תדמור" אני לא בטוח אם החיפאים רוצים בשינוי. הם לא רוצים עיר תיירותית."

ישנה גם אכזבה  מראשת העיר ד"ר עינת קליש -רותם, אדריכלית, מתכננת ערים ואזורים, אישה בעלת שאיפות שהציבור בחר בה ותלה בה תקוות, ואלה נכזבו. לדעת כמה אנשים שאתם שוחחתי לא זו בלבד שלא ניכרים חידושים עירוניים כביטוי לשינוי אלא גם דברים בסיסיים סובלים. כמו למשל לכלוך, הזנחה. ואכן כשהסתובבנו בעיר התחתית בחיפה, היא שוקקת כמו ש down town  צריך להיות אבל ראינו את ההזנחה. אני לא יודע אם הסיבה לכך היא שזה רובע שהוא ברובו ערבי והרשות המוניציפאלית לא משקיעה יותר מאמצים וממון, כדי לשפר את המראה של המבנים והסביבה, מבלי להרוס ולבנות תחתם גורדי שחקים. או שמא התושבים עצמם לא אכפת להם. התוצאה היא אותה תוצאה.

במושבה הגרמנית הסמוכה ישנם פנינים ארכיטקטוניים שהטמפלרים הקימו, אחדים מהם כשם מייסדיהם- הֵיכָלות. מלון שוּמאָכֶר שבו היינו הושלם על ידי משפחת טמלפרית בשנת 1933 . המבנה עבר תהליך שימור יסודי בשנים 2015-2018 ויש בו השילוב הנהדר של מבנה היסטורי מטופח כשהאבזוּר הפנימי הוא סופר מודרני. אלא שהוא ודומיו לא מהווים מחרוזת. שרונה הטמפלרית  בתל אביב, שהעירייה שימרה ושיפצה, אמנם לא עונה עדיין על התקוות שתלו בה, אבל זה קולאז' יפה. בחיפה למרגלות הגנים הבאהאיים המרהיבים, המושבה הייתה אמורה להיות איזה מרבד צבעוני. היא לא.

מלון במבנה טמלפרי- בחוץ ובפנים.

שמתי לב  שעל אחד הקירות במלון  הייתה אמירה ממוסגרת של הרצל. "וישובו לחיפה, עיר נהדרת, שכוּנָה לחוף התכלת." גרסה ישראלית של חוף התכלת הידוע Cote D'azur- הריוויירה הצרפתית. אף שהכרמל יורד לחוף התכלת כמו הרי ה"מאסיף ד'לאסטרל שלחופי קאן וניס- חיפה אינה הריוויירה הצרפתית- לטוב ולרע. אבל היא עיר מקסימה- שלנו. בעוד פחות מחודשיים נכדי שון דוד פוגל יתחיל ללמוד בטכניון ,ששוכן בה , אדריכלות נוף. אפשר שעם הזמן הוא יתרום דבר לתפארתה של עיר הכרמל . ככה או אחרת- שאני אחזור לשם, אם אוכל, זה בטוח.