מצב רוח מעיק ואביך.

האם הוא מבשר סערה ומה שבא בעקבותיה.

הפעם לא ישבתי על ספסל בשדרת בן ציון, שבה אני גר אלא על  מרפסת ביתי שמשקיפה על  השדרה. לקרוא עיתון בבית זה סיפור אחר מאשר לקרוא אותו בחוץ. בחוץ יש עוברים ושבים תנועה ברכב , באופניים בקורקינטים .בעיתון המודפס אין הבזקי אור של תאורת הטלוויזיה ואין קולות או אפקטים קוליים של רדיו. גורמים שיש בהם כדי להסיט את תשומת הלב. כאן זה אתה והעיתון. יש בו ידיעות ודעות נטו, כולל כמובן פרסומת. בדפי העיתון, ללא הבדל במדורים, בכותבים ובתכנים, בידיעות בפרשנויות, בפוליטיקה ,בכלכלה ,בחברה -ברובם אני מוציא איזה עניין. עם זאת משתקפת בהם באחרונה איזו לאות, עייפות, תשישות ,רחוק מלהיות מלחמתי, והכותרות כאילו כבדו עיניהם, טרם נמנום. זה לא יאוש, אם כבר, זה  מעין שקיעה לתוך אפתיה. מועקה. אובך. אפשר וזה מצב רוחי שרואה את הדברים באור זה, ליתר דיוק באוויר הכבד הזה,  מעין reading into . אבל אם זה כך, הרי מן הסתם יש עוד לא מעט כמוני ובייחוד כשכותב זאת אופטימיסט. בחוץ אנשים טיילו, נסעו, ישבו, כהרגלם, אבל זה כמדומני היה מיצג שווא. מה שאומרות הכותרות בעיתון בצורה לטנטית זה מה שחש הציבור. הוא עייף, מותש, אין לו כוח להילחם ,מצב רוחו קודר.

חשבתי על אמירתו של  שאול טשרניחוהסקי " כי האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". הרי ככה זה בחיים. בטבע.אני זוכר כילד באירופה לפני המלחמה את האוויר הכבד בקיץ  לפני הסערה כאשר הכול דמם, פה ושם עף לו פרפר בודד, או זבוב ירוק ושמן זימזם בכנפיו  ומרוב שקט שמעו את ה-בזזזזז שלו. העלים והענפים שעל העצים לא נעו, האויר היה  מעיק.תופעה שהעידה על סערה מתקרבת. בקטע בספרי "גשר של נייר"  מתאר הילד את האוויר המבשר את הסערה, את המבול הגועש ואת האויר והאווירה הצלולים והרוגעים  אחריה.וזה היה בכפר שליד עירנו, בשם "פורמבי",שם הייתה לנו בקתה מרווחת, שאליה באנו בחופש הגדול יחד עם הנשים במשפחה. הגברים באו רק לסופי שבוע או לאירועים מיוחדים בימי חול כמו ט' באב.הנה הקטע

                                 ===============

בפורמבי הרגשתי כל־כך רחוק מן העולם וכל־כך־ קרוב אליו. פולין,כמו ברוב ארצות אירופה, השמש אינה דיירת קבע בקיץ. הקיץ מאופיין בגשמים, אך אלה ברוב המקרים אינם גשמים מתמשכים אלא קצרים יחסית. אולם גם אם אינם נמשכים אלא שעות אחדות, לעתים הם עזים מאוד ומלווים בסופות רעמים וברקים. ברקים ורעמים בעיר הם עוד קולות שמצטרפים לרעש. לא כך בכפר.

כאן אתה עד ללידתה, לחייה ולמותה של הסופה. תחילה אתה חש באוויר איזה כובד, חום מעיק, הכול דומם, אף ענף אינו מתכופף, אף עלה אינו זע. בעלי החיים זוקפים אוזניהם וחיישניהם, הכול בהמתנה, באלם.באופק הרחוק אתה מבחין בסיעת עננים, הסיירת שלפני המחנה. אלה עננים קלים, מהירים כפרשים החולפים ביעף על פני השמש שעדיין שולטת בשמיים.

כעבור דקות אחדות משתנה האוויר, בעלי החיים פותחים במקהלה, ממלאים את תפקידם באורטוריה של הסערה. הרוח מתחילה במלאכת הטאטוא ובאופק נראים ברקים ראשונים, תחילה בדממה אחר־ כך מתלווה אליהם רעם תופים עמום, המבשר את בוא הארמיות הגדולות, את הבליץ, את הכוח האדיר שאין לעוצרו, אפשר רק להסתתר מפניו. אט־אט מתקדרים השמיים והאור נסוג מפני החושך שפורש את כנפיו הגדולות ובחסותן יבוא המבול.

בשלב זה נהגתי לעמוד בפתח הבקתה, אוזני כאפרכסת כדי לקלוט את הקולות ועיני קרועות לרווחה כדי להזין בהן את המראות. כמו בירי תותחים עתיקים נראה הברק כמצית את הפגז בתוך הלוע. אחר־כך בא המטח שפילח את האוויר, קרע אותו, חבט ונגח בו. יצירה קולוסלית של כלי נשיפה והקשה ומיתרי הרוח, מופע אור־קולי מדהים כשמהשמיים יורד מסך ענק של מים, והרוח מניפה את קיפוליו להדרן. מחזה מרהיב,עם מוסר השכל לצופים בני התמותה, שבא ללמדם מי הם בסך הכול.

ככל שהעננים היו כבדים יותר והסתירו את אור היום, כך חשתי אני אור פנימי, וככל שהרעמים רעמו יותר כך הרגשתי שלוות נפש. מעין אמבט פנימי להיטהרות. לאט לאט התרחקו מרכבות האלים, הקולות נדמו, ההבזקים נחלשו, למעלה הופיעו כתמים כחולים, והעננים נידלדלו.ראיתי אותם רצים, כמו אימפלות צעירות שמנסות להדביק את העדר.
כמו סיירת החלוץ כך ענני המאסף היו קלים ונוציים. האחרונים נעלמו מן האופק. הארץ שקטה, השמש יצאה ממחבואה, האוויר היה צח,האדמה רחוצה, העשב הדיף ניחוח, יצורי היקום – אדם, חיה ובעלי־כנף- הוציאו אבר ועוד אחד ויצאו מן התיבה. המבול נגמר. העולם נראה יפה יותר, טהור יותר, מבטיח יותר.

++++++++++++++++++++++++++

שאלתי את עצמי האם זה משל. האם גם כאן תבוא הסערה. ובעיקר אם אחריה גם כאן  תהיה תחושה של התחדשות, התרעננות, של ניחוח באוויר, של חופש. אני מקווה.