הדרום .


לתל אביב יש צפון ודרום כמו בערי מטרופולין אחרים, אך גם אם העירייה עושה דברים מתָּקנים ההשפעה היא בינתיים מוגבלת.הוא הישבן של העיר.

השכונה הדרומית נווה שאנן,היא לעתים קרובות בחדשות. באחרונה בגל הקור האחרון והסופה "כרמל" נמצא בה חסר -בית ללא רוח חיים, כשמת מכפור. עיתון "הארץ" הקדיש לכך אף מאמר  מערכת. אלא שהדבר דווח  לא בשל המציאות של חסרי בית והשכונות העניות, אלא בשל הסופה. בנווה שאנן מתים אנשים מסיבות שונות מבלי שדווח עליהם כלל .לא בתאונת דרכים, לא בשל "כבוד המשפחה" ולא במלחמת כנופיות, ובדמי ימיהם. בין היתר מקרב מכורים לסמים שמקוננים בשכונה. לאחת מהם, על נרקומנית צעירה מעולפת על סף החידלון ,הקדשתי בשעתו פוסט. מי שעוסקת בהרחבה רבה בנושא הן בצורה שוטפת והן בתחקירים היא  העיתונאית וורד לי .

את ההיכרות  עם שכונת "נווה- שאנן" בדרום מרכז תל אביב עשיתי  בקיץ 1947 כשבאתי לתל אביב מכפר הנוער במגדיאל, כיום חלק מ"הוד השרון". באתי מצויד בדיפלומה של פָלָח,לוּלָן, מגָדֵל ירקות וכובס בעתודה. איכר צעיר וקצת משכיל בא לעיר הלבנה שאין בה לא שדות פלחה,לא לולים ולא גני ירק,קרה ולא ידידותית לפליט כמוני . גם לא הייתה לי קורת גג. היו לי כמה חברים שבאו אתי ביחד לארץ באותה קבוצה של עליית הנוער. שלשה מהם גרו בדירת חדר ,בקומת קרקע ברחוב לֶבָנדָה, עורק התעבורה המזרחי של השכונה שמקביל היום לכביש  מספר 2 .ביניהם היה ידידי מנחם, מונייק ינובר, שחקן קומי מלידה. הוא זה שבא שנה לפני כן לבית הספר החינוכי חקלאי במגדיאל לביים את ההצגה "ממרחקים לחוף מבטחים" שזכתה להדים בעיתונות. לימים הוא שיחק ב"הבימה", אך בשל המשכורת הדלה, הוא נכנס לעסקי צבוע רכב, ועשה יפה לביתו אך הרס את נשמתו. מונייק אמר לי: "צבי ,אתה תהיה איתנו, בָּבָּארָקים שָם היה צפוף יותר.". באתי לדרום.

בשנים האחרונות אני מרבה לבקר בקצה המערבי של השכונה בקליניקה פיזיותרפית שמצויה בה. בדרך בין הקליניקה לבין תחנת האוטובוס אני מטייל לי ושואב את המראות. יש בשכונה גן משחקים חדש, במקום שבו עמדה התחנה המרכזית בתקופת המנדט הבריטי, שמכונה "פינה הג'אנקיס" ויש לא רחוק משם גן שנקרא "גן הנרקומנים" ויש גם עובדים זרים שמתגוררים בשכונה זאת. גם זאת נווה שאנן אבל לא רק.

נזכרתי בנווה שאנן, כי נכדתי דרור, הזמינה אותי לפסטיבל אוכל סיני, שנערך בשכונה במחצית דצמבר, כחלק מן האירועים שהעירייה מעודדת לשיקום השכונה. בשל מזג האוויר הקר ביטלתי את הסיור שלי והעדפתי לשבת בבית חם ולכתוב פוסט.

"נווה שאנן"  שייכת לאותו מידור ומעמד שנקרא דרום. הדבר בא לידי ביטוי בפערים לרעת הדרום בכל מדד חברתי-כלכלי וסביבתי. כמו בהכנסה הממוצעת לנפש, בערכי נדל"ן, בגודלם וזמינותם של מבני ציבור, בשירותים ובמתקנים ציבוריים .מדובר במחסור בשטחי ציבור העירונית כשבדרום תל אביב ההשקעה בהם נמוכה מזאת שבאזורים אחרים בעיר כמו גם במוסדות ציבור, ויש ברובע ריכוז של מטרדים מזהמים שלא לדבר  על פעילות עבריינית.לקיטוב בין דרום ומרכז-צפון תל אביב, כמו גם לאפליה המתמשכת של הדרום על ידי עיריית תל אביב-יפו לאורך שנים ארוכות, יש שורשים היסטוריים.

היסטוריה.

ראשיתה של "נוה שאנן" הוא ב 1921 לאחר מאורעות תרפ"א . אלה  היו פרעות ביהודים שהחלו במאי 1921 וכללו שוד,ביזה,אלימות, מעשיי רצח ,ואונס נשים שבוצעו בידי ערבים תחילה ביפו ואחר כך התפשטו ברחבי הארץ.אלה נמשכו חמישה ימים ובמהלכם נרצחו קרוב לחמישים יהודים וקרוב ל-150 נפצעו.

ארבע מאות  יהודים תושבי יפו החליטו לעזוב את העיר ולייסד שכונת חדשה שמבוססת על מסחר,מלאכה ועסקים בניגוד לתחום החקלאי שהיה ברובו בידי הערבים ובאזור תל אביב גם בידי הטמפלרים- המושבה הגרמנית-שרונה.הם  התיישבו בשטח שבו היה פרדס ושאותו רכש בעבורם בצלאל  יפה, מגדולי החלוצים רוכשי הקרקעות  ביישוב היהודי בארץ ישראל. הם בחרו באדריכל יוסף טישלר, והראיון היה להקים שכונה בצורת מנורה עם רחוב ראשי, כציר בתווך ולצדה ששה רחובות בצורת קנים.תוכנית "המנורה" לא יצאה לפועל בשלמותה כי המתיישבים ביקשו שטח גדול יותר בין היתר לאפשר יזמות פרטית שתתאים למקצועות שלהם.

בהתמדה ובנחישות, החל פיתוח השכונה שכלל בתי עסק קטנים,חנויות,דפוס,נגרות. זאת בצד מבניי מגורים.הודות למרץ הרב שהשקיעו תושביה בפיתוח השכונה,לרבות רחובות מתוכננים על ידי אדריכלים ובהם מבנים ידועים עד היום כמו "בית האוניה" ,"בית קלמרו" ו"בית שלם",נערך בה  מעין "יריד המזרח" בשנת 1932.בנווה שאנן הוקמה  בשנת 1938 התחנה המרכזית של תל אביב בעלת הרציפים הארוכים, שלגָבָּי אף היא עמוסת זיכרונות ולא כולם מלבבים.במלחמת העולם השנייה הופצצה התחנה על ידי מטוסים איטלקיים והיו בה הרוגים ופצועים.

כשהצפון הופך לדרום.

האמירה המקראית "וישן מפני חדש תוציאו" אינה תמיד מרשם להתפתחות אורבאנית טובה.ומה שהיה צפון ליפו הפך במרוצת השנים, לדרום תל אביב במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20. במסגרת  המאמצים לפתח את השכונה  בשנות-90 כללו ,כאמור,הקמת התחנה המרכזית החדשה, נפתח מדרחוב עם כניסה תת-קרקעית ממנו ישירות אל מתחם התחנה.אבל בד בבד,אי טיפוח הקיים,העדר תחזוקה של הבתים,העדר הקמת תשתיות, ירידת ערך הנכסים והזנחה הביאו להתדרדרות מוחלטת.השכונה הפכה לאזור פשע,שוק  סמים ,זנות,סרסורים,עולם תחתון. ירידת ערך הדירות הביא למקום אוכלוסייה ענייה,דיירים מפוקפקים ועובדים זרים.כול אלה והשם שיצא לפניה הפכו את ה"נווה" ל"סלאם". מסתובבים אנשים כיום או שרועים לצד איזה קיר,לרוב נשים, שהלב נכמר לראותם, ואתה מגיע למסקנה כי במקום להוציא את אלה מן הדרום יש להוציא את הדרום מהם.

מראות מנווה שאנן.

בראשית שנת אלפיים כמה שנים לאחר בחירתו של רון חולדאי לראש העיר החלו פעולות לשיקום השכונה. כמה מבנים ציבוריים טופחו או הועברו למקומות אחרים בשכונה, הוקם מרכז קהילתי, פינות נוי וגינת לווינסקי ,ספריית גן ,מגרש ספורט ועוד אתרי תרבות ובילוי שעירית תל אביב יודעת לטפח בעיר כולה.נווה שאנן הפכה לאזור מבוקש של  אנשים צעירים שהקימו בהם מיזמיי אוּמָנות ואָמָנות, גלריות,אולפנים קטנים לצילם ועבודות גראפיקה, סטודיוס לעיצוב תעשייתי וכיוצא באלה. זאת בשל שכר הדירה הנסבל בכרך שהתפרסם כיָקָר ביותר בעולם,ובעיקר בשל גובה שכר דירה.לשבחם יאמר,וזאת התרשמות שלי, שהם שומרים יפה על המבנים בפנים.ניכרים סימנים של הגירה חיובית לתוך השכונה. מתקיימים בשכונה פסיטבלים של פולקלור, או של אוכל,כפי שציינתי.העיריה אף מעניקה מלגות לימודים לסטודנטים צעירים שעוברים לגור בשכונה.יש מגוון יפה של מסעדות מסוגים שונים ופינות קולינריות במדרחוב, ומתקיימים בהם ירידיי יצירה ואירועים אחרים שתל אביב מצטיינת בהם.

לפי תוכנית המתאר "תל אביב 5000 " יוקם ברובע מרכז עסקים ראשי שבו יהיו גם מגדלי מגורים.אלה לפי התוכנית יהיו מיועדים למשפחות צעירות ובמחירים מיוחדים. ודווקא בעניין הזה יש מקום לחשש.ויש בו עוקץ.המגדלים האלה שמתרוממים למעלה ,ויש כבר כמה כאלה שבולטים כמו אגודל נפוח,מגמדים את אלה שלמטה,בכל מובן. הרי זה אחד ה"טרנדים" של  "התחדשות עירונית" כאשר משתלטים  עליה חברות נדל"ן אדירות כוח שעושות הכול כדי להרוס את הקיים ולבנות תחתם את החדש. תוך כדי כך הם לא רק מפנים את  הפסולת הדוחה אלא גם את התושבים הוותיקים שלא התעשרו כדי לרכוש דירה חדשה במגדלים.

נווה שאנן. מימין המדרחוב. באמצע סטודיו של מעצב תעשייתי. משמאל חדר מדרגות לקלינקה פיוזיותרפית.

לעומת זאת, ראו מה שקרה ברובע "הארלם" בניו יורק. פעם כשאמרת "הארלם" אמרת צמרמורת. תהום אנושית. כיום עיריית ניו יורק הבינה כי כדי לשפר את החיים בשכונה צריך לדאוג לדיור בר השגה לדור הצעיר. להציע מענקים והלוואות בתנאים נוחים לאמנים ולבעלי מקצוע,כאלה שתורמים בעצם נוכחותם לעיר.הוקמו גני ילדים רבים,מועדונים לנוער ולאוכלוסייה הקשישה.נוספו תחנות ל"סאָבּוֵויי"- הרכבת התחתית של ניו יורק' כדי לאפשר תעבורה מהירה ונוחה. כל אלה גרמו לכך ש"הארלם" כיום היא לא מונח מרתיע אלא רובע מבוקש.במידה מסוימת עשה זאת טדי קולק, ראש עריית ירושלים, והבונה הגדול שלה, בקטמונים.

בעצם כול אדריכל טוב שוחר חברתי, יאמר לך שכדי לשקם שכונה אתה צריך לעזור לשקם את תושביה, דהיינו לשתף אותם, בבניית השכונה או בשיקומה. זאת צמיחה בריאה מלמטה.וכל השקעה ציבורית תניב את התוצאה הרצויה.הבשורה הטובה בינתיים היא פינוי התחנה המרכזית "החדשה"- פגע אורבאני מאז הקמתה. נקווה שהפעם היא תפונה ושבמקומה יימצא מזור לאי אלה תחלואיי השכונה.

אשר לי הבטחתי לדרור,נכדתי, כי בפסטיבל האוכל הבא אני בא ויהיה מזג האוויר סוער ככול שיהיה.

.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: