אנו, אנו…הגח"ליצים , חלק מ"מגש הכסף"

סיפור שגם בשנת 2021  ,טרם הושלם או הופק.

אין זאת הפעם הראשונה, או השנייה,  ערב יום העצמאות או בימים אחרים, שאני מקדיש מאמר לעשייתם של שרידי השואה- החל במבצע "הבריחה" מאירופה, ההעפלה,מלחמת העצמאות ותרומתם בכול תחום בחיינו ,כיחידים וכקבוצה. אני עושה זאת כי לדעתי, וגם על פרדיגמה זאת אני חוזר, הסיפור של "עופות החול" שעלו מן האפר לארץ ,לא סופר כמסכת אחת שלמה ואין הוא מעוצב  כמדור בולט בפנתיאון הלאומי כפנומן שעומד בפני עצמו. שכן בשום פרמטר אין  עליה זאת, שאינה ממוספרת ,כמו אלה שבאו לפני קום המדינה, אלא מוגדרת כ"עקורים",   דומה לשום עליה, לא אלה שבאו לפניה ולא העליות אחריה.

ככה או אחרת,  אני מסופק אם דורות ההמשך ,גם של ילידי הארץ וותיקי הישוב וגם הצאצאים של השרידים עצמם ,יש להם את הידע והמידע על עָליָיה זאת על כול מורכבותה בפרקים השונים שהיא מכילה- כקהילה וכפרטים בה .סקרים שנערכים מדי פעם על ידי גורמים שונים מלמדים כי הדור הצעיר אינו שבע רצון לא מן המורשת שמנחילים לו, לרבות הנרטיב הרשמי של יום הזיכרון לשואה ,בייחוד כשיש בו מידה רבה של זילות, ולא על הדרך שבה מנחילה מערכת החינוך את הנושא כמכלול.

הפעם, לקראת יום עצמאות, בכוונתי להקדיש את הפוסט לחלקם של שרידי השואה במלחמת העצמאות .גם זאת בקצרה. שכן מה שאני רואה כ"קצר"  קוראים רבים רואים זאת כאיזו  יריעה ארוכה שמפחידה קוראים. נתן אלתרמן, שאני רואה בו, וגם זאת לא לראשונה בבלוג זה, טרובדור של "המדינה בדרך" ושל  מדינת ישראל בראשית קיומה, מצא בשיריו שתי הגדרות לגיבוריו במלחמת העצמאות. השיר הראשון הוא " מגש הכסף" ואני מביא את שני הבתים הראשונים והבית  האחרון.

 והארץ תשקוט , עין שמים אודמת
תעמעם לאיטה על גבולות עשנים.
ואומה תעמוד – קרועת לב אך נושמת…
לקבל את הנס האחד אין שני.

היא לטקס תיכון. היא תקום למול סהר
ועמדה, טרם-יום, עוטה חג ואימה.
— אז מנגד יצאו נערה ונער
ואט אט יצעדו הם אל מול האומה.

……….

אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם
ואמרה: "מי אתם?", והשניים שוקטים
יענו לה: "אנחנו מגש הכסף,
שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".

כך יאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל
והשאר יסופר בתולדות ישראל

השיר האחר שכתב נתן אלתרמן- שמו "אחד מן הגח"ל". משיר זה, שנכתב בטור השביעי של אלתרמן בעיתון "דבר",בדצמבר 1948 ,אני מביא בית ראשון ושני בתים אחרונים.

מִסִּפּוּן אֳנִיָּה מִתְנוֹדֶדֶת

הוּא יָרַד אֶל רְצִיף הַנָּמָל.

וְחִכְּתָה בָרָצִיף לוֹ מוֹלֶדֶת

בִּדְמוּת אוֹטוֹ צְבָאִי וְסַמָּל.

……………………

 עוֹד הָאָרֶץ הַזֹּאת לֹא נָתְנָה לוֹ

לֹא יָדִיד, לֹא פִּנָּה לְמִקְלָט,

לֹא שִׂמְחָה מִן הָאֶלֶף הַלָּלוּ

אֲשֶׁר לָנוּ הָיוּ לְמַתָּת

.

לֹא, כִּי רַק אֶת חַיָּיו, פְּלִיטֵי-חֶרֶב

הוּא קִבֵּל עַל הַחוֹף מִיָּדָהּ.

אֲבָל גַּם אֶת חַיָּיו, אֵי-בָעֶרֶב,

הוּא הֵשִׁיב בְּנָפְלוֹ בַעֲדָהּ.

הסטריאוטיפים בראשינו אומרים לנו שהשיר הראשון הוא שיר על גיבורים, צעירים, צברים ילידי הארץ. הם מגש הכסף.השיר השני הוא על קרבנות של עקורים פליטי חרב, שגם הם נפלו למען המדינה.

שרידי השואה במלחמת העצמאות.

דומני שכבר הזכרתי כי מי שהייתה מראשוני החוקרים את בואם והיקלטותם של שרידי השואה לארץ הייתה פרופסור חנה יבלונקה, היסטוריונית ובת לניצולים.היא טבעה את האמירה כי שרידי השואה "לא היו נעבעכים" . ולא זו בלבד שהם לא היו "מסכנים", התרגום הנכון ל"נעבעכים", אלא הם לאחר בואם ,במידה זאת או אחרת ,חלקם קבעו את סדר יומה של המדינה.אפשר וזה היה ככה.עם זאת מניסיוני שלי ושל רעיי השרידים ,אנו קלטנו את עצמנו בדרך מהוֹמֶרֶת תלאות וקשיים שהנסיבות הכתיבו. ויש "פייק הוֹגים" שמזהים כבר אז את "האליטה של ישראל ההגמונית שלא מכירה בהגמוניותה" של האשכנזים הקָצֶטניקים האלה.

 האתוס לא תמיד משקף את המציאות. להפך, לפעמים הוא מעוות אותה. זאת לא רק מצָדָה.לישראל כמו לכול מדינה יש חשיבות לאתוס כמו גבורה. אסתפק בכך שאביא את הנתונים של פרופסור יבלונקה עצמה כי "כמחצית מן הכוח הלוחם של ישראל במלחמת העצמאות היו ניצולי השואה, ובהתאם לכך היה שיעורם בקרב הנופלים". האם בפועל ככה הם מוכרים במערכת הביטחון ומחוצה לה. אני מסופק. שכן נתן אלתרמן העניק את אות הגבורה ל"צבר", לפלמחניק. זאת בשעה שכבר בפרוץ מלחמת העצמאות ,כמחצית מן הפלמ"ח,הדובדבן  בקצפת של הכוח הלוחם בכלל באותם ימים ,היו ניצולי השואה."אלמלא הם- היינו הולכים פייפן"- ציטוט מאלוף(מיל)  ישעיהו (שייקה) גביש,יו"ר עמותת דור הפלמ"ח, ואחד המפקדים שלו במלחמת העצמאות

יד לגח"ל- ניצולי השואה במלחמת העצמאות.

ב -20 באפריל 2007  כתבתי פוסט בשם "אחד מן הגח"ל,אף אחד לא מהטלוויזיה"

 פתחתי אותו בקטע הבא :"המדיה בישראל, וגם מוסדות המחקר והתיעוד,למעט "יד ושם", טרם הפנימו את העובדה ההיסטורית על תרומתם המשמעותית מאוד של שרידי השואה במלחמת העצמאות ולאחריה,בכול התחומים בחיים.זאת הסיבה שגם הציבור הרחב, ובראש וראשונה הדור הצעיר טרם התוודה לפרק הזה בתולדות העם והמדינה.כאיש תקשורת, וגם כצרכנה, אני מקבל  את ההנחה שאם אירוע לא מופיע במדיה הוא אינו קיים. הזכרתי את התפיסה הזאת בהתייחס למסה שלי  "מרחק הזמן בין מידע למודעות"("כיוונים חדשים" אפריל 2002 ).נכון ,לעיתים זה מגיע לאבסורדים  שאדם פתאום מגלה פרטים שלא ידע -על שכנו ,או אפילו על משפחתו- בתקשורת. זה אמור באותה מידה על "גילויים" שאירעו בעבר.מכאן השאיפה ,שלי לפחות,שכל דבר שיש לו קשר לתרומת ניצולי השואה ילווה באיזה אירוע. אולי ייאותו לסקר" .

האירוע לציון הקמת "יד לגח"ל- ניצולי השואה במלחמת העצמאות"  שהוא כיום חלק ממוזיאון הפלמ"ח בתל אביב,התקיים בחנוכה 2007  במוזיאון ארץ ישראל הסמוך לבית הפלמ"ח. האולם בבית הפלמ"ח קטן מדי להכיל חמש מאות מוזמנים,בעיקר ניצולים, לוחמים אנטי נאציים,פרטיזנים בעבר ועוד. מיותר להזכיר שכול ערוצי הטלוויזיה הוזמנו.אך הם, לא רק שלא  באו,לא היה אפילו סיקור קטן, משפט אחד, אף אזכור זעיר במהדורות החדשות של הטלוויזיה, לא בערוצים המסחריים לא בערוץ הממלכתי. כמי שמלא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור, אני נמנע ,בעיקרון, לפנות אל האישים הרלוונטיים בכול הקשור לשידור ידיעה או כתבה. הפעם באופן חריג, פניתי למנהל החדשות בטלוויזיה ,שהייתה אז חלק מרשות השידור, אורי לוי,איש מקצוע מובהק , לסקר את האירוע. אך זה לא קרה.

העצרת לציון הקמת "יד לגח"ל- ניצולי השואה במלחמת העצמאות."

האירוע נפתח בהדלקת נרות חנוכה של שמונה אלופים ניצולי שואה והדור השני. את הנר השמיני הדליק הרמטכ"ל ,רא"ל דן חלוץ.בברכה שהוא פתח הוא לא התייחס,לא למצב בצפון,ברצועת עזה או ברמאללה.הוא קרא את כל השיר של נתן אלטרמן "אחד מן הגח"ל",בקול הבריטוני העמוק והשקט שלו.כאשר תזמורת צה"ל  בלווי להקה צבאית השמיעו את המנון הפרטיזנים ""אל נא תאמר כי זו דרכי האחרונה" קמו נציגי הפרטיזנים על רגליהם ואתם הקהל כולו ורבים לא עמדה בהם הריגשה ובכו.אכן, זה לא  היה משחק כדורגל ולא "משחקי השף", אך אירוע  חזותי מרגש מאין כמוהו. אבל ערוצי הטלוויזיה לא היו שם. הם לא היו שם כי יצאו מתוך הנחה שהצופים לא ימצאו בזה עניין. ואם הצופים לא יצפו -אין  רייטינג. וזאת האמת. לתרומת הניצולים אין רייטינג. זה אומר הכול, או כמעט הכול. במקרה זה מחדל המדיה שיקף יפה את המציאות.

ואם לא די בכך אוסיף עוד קורטוב של תבלין חריף. הרעיון למצוא איזו פינה לשרידי השואה לוחמי תש"ח בתל אביב לא בא מצה"ל או ממשרד הביטחון.  משה זנבר, יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה ומי שהיה נגיד בנק ישראל, שימש גם כיו"ר הוועדה האקזקוטיבית של "וועידת התביעות". וועדה  זאת היא שהמליצה על מתן מענקים לארגונים ומוסדות שהיה להם קשר לתיעוד ולהנצחת השואה ולמורשת שרידיה. באחד הפגישות שהיו לי עם זנבר בביתו הוא סיפר לי  כי אלוף(מיל) ישעיהו- שייקה גביש,יו"ר עמותת דור הפלמ"ח בא אליו וביקש תמיכה לשם הרחבת המוזיאון ,שכאמור, כולל גם את לוחמי הפלמ"ח, שרידיי השואה, שהוו, כפי שציינתי, מחצית מן הכוח הלוחם של הפלמ"ח,בפתח מלחמת העצמאות.

זנבר אמר לי כי הוא ימליץ על ההקצבה , אם במוזיאון יוקם מדור בשם "יד לגח"ל". הוא עצמו הרי היה גח"לניק שנפצע ביומו הראשון ביחידה. אני ביקשתי ממנו כי אל השם "יד לגח"ל" יתווסף :" ניצולי השואה במלחמת העצמאות". הרי מלבד אנשי גח"ל, אלפים מקרב השרידים שבאו לפני הקמת המדינה ובמהלכה, שרתו, כמוני, ביחידות אחרות.ואכן ככה סוכם בין זנבר לביני, וכזאת הובאה ההצעה בפני שייקה גביש ,שקיבל אותה בחום ובסיפוק רב. בעזרת מענק זה וגיוס כספים נוסף הוקם המיזם, שהוא מדור קבוע בתצוגה של המוזיאון. אגב למשה זנבר הייתה טענה, מוצדקת לדעתי, וגם אותה הזכרתי,והיא שאלה שהתנדבו מארצות המערב לצה"ל במלחמת השחרור נקראו :מח"ל- מתנדבי חוץ לארץ ,ואילו לניצולים שבאו ממזרח אירופה קראו: גח"ל- גיוס חוץ לארץ."אותי איש לא גייס"- קבע זנבר- אני התנדבתי", והוא הוסיף: "ועוד קראו לנו גחלֵצים".

מתוך התצוגה במוזיאון הפלמ"ח בתל אביב

נתונים.

הזכרתי  את מה שכתבה פרופסור חנה יבלונקה לגבי השרידים ומלחמת עצמאות.הנתונים על חלקם המכריע של ניצולי שואה במלחמת תש"ח מובאים בספרו של עמנואל סיוון  ספר (בהוצאה לאור של משרד הביטחון) בשם "דור תש"ח-מיתוס ,דיוקן וזיכרון". נתונים שלו דומים לאלה של יבלונקה, כחצית מן הכוח הלוחם. מחקר של אסף אנין, שהתפרסם  ב"מערכות", בשנת -2003 מביא אף הוא  נתונים שמהם עולה  חלקם המשמעותי של שרידי השואה בתגבור הכוחות. לפי ראש ענף ההיסטוריה של צה"ל, בשעתו ,יהושע בן אריה -ב-15 במאי 1948 הגיע מספר לוחמי צה"ל ל-36,500 . פחות מחודש לאחר מכן ב- 10 ביוני הגיע מספר לוחמי צה"ל ל- 49,000  . בדבר אחד אין כול  צל של ספק. רוב התגבורת  באה מקרב שרידי השואה שהובאו לזירות ישר מן האוניות.

נכחתי בקבלת הפנים שערכו בגן משרד הביטחון בקריה בתל אביב ללוחמי תש"ח והמחתרות  ,שר הביטחון דאז, אהוד ברק והרמטכ"ל גבי אשכנזי, בשנת 2008 במלאת 60 למדינה. בנאומו ברק הקדיש שני משפטים ללוחמים שרידי השואה. לאחר שנים של מאבק, משרד הביטחון הקים גל עד לשרידים שנפלו ולא הותירו איש.מלבד תיעוד ואירועים ב"יד ושם" לא תועדו האירועים בצורה שהדור הצעיר רגיל לו- חזותית. הייתה זאת עמותת "עופות החול", אף היא מיזם של שרידי שואה, ששמה לה למטרה לתעד חזותית את עשייתם של שרידי השואה כיחידים וכקהילה והופקו ששה סרטים.

גם להפקה צנועה זאת בהוצאות נאלצנו לחזר על הפתחים כשנוררים, מדלת לדלת, בעיקר אצל אנשים וגופים פרטיים.שום הקצבה מן המדינה או מוסדותיה. באנו גם אל הדור השני של השרידים, אשר חלקם עשו זאת לא מכיסם אלא בנדיבות המוסד שבראשו עמדו."עופות החול" לא יכולים להתרומם יותר ועוד מעט וגם העמותה שלהם  תקפל את אוהלה.מדינת ישראל לא עסקה בזה,ואינה עוסקת בזה.האקדמיה עושה כמיטב יכולתה אך היא מוגבלת במשאבים.הממסד הנוכחי עוסק בימי הזיכרון ,לרבות ביום הזיכרון לשואה, כפי שזה מתאים לו, והוא מגייס אותו למערכות אקטואליות-פוליטיות בפנים, ומדיניוֹת –בחוץ.

מי מכיר מי יודע.

בהקשר זה אני רואה לנכון להביא כמה קטעים מדברי ראש הממשלה אריאל שרון ב-2005 ,בטקס אזכרה לחללי גדוד 32 בחטיבת אלכסנדרוני בלטרון, מערכה שבה הוא שימש כמפקד מחלקה ושבה השתתפו אנשי גח"ל .הם מרגשים אותי כל אימת שאני קורא אותם. אביא כמה  קטעים.  

"לפתע בסמוך לנו עצרה שיירת משאיות. מגויסים חדשים,זרים למראה,חיוורים במקצת,סוודרים חסרי שרוולים,מכנסים אפורים,חולצת פסים.בליל של שפות…הם הגיעו אלינו ממחנות המוות באירופה,עברו גבולות חסומים,אוניות מעפילים ושוב למחנות הסגר הפעם של בריטים- בקפריסין ומשם באוניות ישר לחזית.הסתכלתי בהם… איש מהם לא זעק לפתע-תנו לי לפחות לנשום מעט אחרי השנים הנוראיות שעברתי. כאילו הבינו שזה הקרב האחרון על הקיום היהודי….חשבתי אז ואני עדיין מהרהר עד היום,אילו תעצומות נפש אדירות היו לאותם צעירים אשר עברו את תופת השואה….שירים לא שרו להם.סביב מדורה לא דיברו בהם.לא היו מושא לחיקוי.בבית לא חיכה להם איש לחלוק עמו חוויות.לא היה להם בית…… כבר חמישים שנה עוברים מדי יום ליד המצבה.אני עוצר ומהרהר: מי הם ?מאיפה הם? מי משפחותיהם? הנותר מישהו מהם? האם מישהו חיפש אותם אי פעם? אולי הוא מחפש עד היום. אין לי תשובה לאיש אין תשובה."

האנדרטה בלטרון.

"אעפ"כ לא זכו עולים אלה להכרה מתאימה, לא בעיתונות ולא בספרות. אפילו תהליך ההנצחה לא העניק להם את מקומם הראוי בהיסטוריה שלנו"- מסכם עמנואל סיוון חלק זה בספרו, שראה אור בשנת 1991.זה ישים גם ב -2021 .

פרופסור סיוון יודע יפה כי ההיסטוריה לא נקבעת לפי מה שהיא הייתה, כול עוד לא נחקרה, נכתבה,נשמעה,ובימינו- לא נצפתה. היסטוריונים, בדומה לארכיאולוגים- חופרים. הראשונים למטה  והאחרונים למעלה. אבל בשניהם ישנה לעתים מקריוּת. לפני כמה שנים , באירוע לציון  פרישתה של פרופסור יבלונקה מאוניברסיטת בן גוריון, שמעתי, במפגש בשולי האירוע, מפי אחד ההיסטוריונים הגדולים של השואה, פרופסור יהודה באור, שיחה מאלפת על ה "מקריוּת של ההיסטוריה", לרבות גיבוריה . זאת, אגב מרד גטו וורשה. מדהים, כיצד הרעיון גווע ואיך הוא התעורר והדליק את המרד. מבחינה זאת ההיסטוריה של שרידי השואה ,על כול מדוריה ונתיביה: טרם שואה, שואה, בריחה, העפלה  ,הקמת המדינה ושיתוף בביסוסה-כמהדורה אחת, כפורטל, כסדרה  – טרם נכתבה והופקה.

מקהלת צה"ל ותזמורת צה"ל – שיר הפרטיזנים – שלונסקי … – YouTube

www.youtube.com › watch

2:30

מילים: הירש גליק תרגום: אברהם שלונסקי לחן: דמיטרי פוקראס, דניאיל פוקראס אַל נָא תֹּאמַר: הִנֵּה דַּרְכִּי הָאַחֲרוֹנָה, אֶת …