אלפי ה"גוונים" של הרוזנת מריצה- סוף.

לא היו מודעות אבל  יש יתומים

כול מוסד או עסק שבא קצם , בין מרצון ומבין מאונס- הם דבר עצוב. הוצאה לאור מכובדת שהוציאה לאור אלפי ספרים בשירה ובפרוזה, שהקץ בא עליה בחטף, הוא עצוב שבעתיים. ואם מדובר במוציאה לאור נמרצת שסיימה תשעה עשורים בחייה זאת טרגדיה. למו"לית, מריצה רוסמן, זה הכה, לדבריה, כמו ברק ביום קיץ. היא מספרת לי שבין יום היא התבשרה שהפכה לחדלת פירעון- העילה לפרוק החברה. וגם אם מדובר בתהליך שמריצה לא הייתה מודעת לו,או לחומרתו, אז אתה חושב לעצמך- כמה ימים, חדשים ושנים מוסדות ממון וחברות עסקיות העניקו  בהלוואות לטייקונים ולבסוף הפסידו עליהם מאות מיליונים ועל חשבון הציבור. והנה לא עמד להם החמצן לתת לאישה הזאת, ניצולת השואה, שכול ספר שהיא הוציאה לאור הייתה חגיגה בשבילה -ילד חדש נולד למריצה. שלא לדבר על סופרים ומשוררים שספריהם עמדו על סף היציאה לאור והם וספריהם נשארו בחושך.

אומרים שלא מתקבל על הדעת "סגירת ברז" מסוג כזה בלא התרעה מוקדמת. אכן זאת הדעת נותנת . או אולי היו תקדימים ומריצה עברה אותם בשלום. מאידך גם לא מתקבל על הדעת שהמו"ל לא היה מודע לכך שישנם ספרים שמוכנים להשקה והיה מביא זאת בחשבון לדאוג שבכול מקרה אלה ייצאו לאור. בכל זאת אפשר וקרובי משפחה  היו מודעים למצב. ביניהם נכד עורך דין שותף לחברת עורכי דין ידוע, שגם מממלא תפקיד בפרוק. זאת תעלומה, ללא ספק ,ואני יודע שקבוצת סופרים מתארגנת בהבאת קובלנות שלה.בוודאי שאלה שיצאו נפסדים ,חובה על המפרק לדאוג להחזרת השקעותיהם. ומסתבר שמדובר בעשרים סופרים בקרוּב שעליהם  נפל הפרוק כגרזן. ואכן כול עוד לא נדע את  הפשר ,ככה או אחרת, זאת מכת מוות למו"ל וכמובן מהלומה לאלה שכתבי היד שלהם היו בתהליך הפקה,או ממש לקראת השקה, ומהם ששילמו סכומים לא מבוטלים כשותפים להוצאה לאור, שאמנם לא נמנתה עם הגדולים אבל הייתה

הוצאה מכבודת ובעלת מוניטין. לפני כמה שנים כתבתי על הוצאת גוונים והמו"לית שלה,ואני מביא אותו תוך אי אלה שינויים בעריכה.

+++++++++++++++++++++++++++

רוזנת בדרך כלל נמצאת בארמון, וה"רוזנת מריצה" של  המלחין היהודי ההונגרי אימרֶֶֶה קלמן נמצאת על בימת האופרטות   ,והיא גם הופיעה במלוא הדרה לפני כמה שנים במשכן לאומנויות הבמה בתל אביב."הרוזנת מריצה"  שלי, אינה סינדרלה אך נמצאת  במרתף. מדובר במו"ל-  "גוונים", וכדי לתת להוצאה את הגוון הנכון, יש לה הוצאת בת בשם "טרקלין" כיאה לרוזנת ,וגם "חלונות"- הכול כדי להוסיף אור למרתף הזה. אלא  של"גוונים" לא זו בלבד שיש להם אור אלא שהם גם מוציאים לאור  : ספרי פרוזה ושירה, מקור ותרגום, ספרי ילדים ונוער, ספרי עיון וספרי מתנה.

ראשיתה של "גוונים" בהוצאה בשם "עֶקֶד" שנוסדה בשנת 1958 על ידי המשורר איתמר יעוז-קסט ואחותו מריצה רוסמן. לימים נוסף להוצאה תת הוצאות- "טרקלין, ו"גוונים".יחד אלה מוציאים לאורי פרוזה של ספרות ישראלית ובינלאומית, אנתולוגיות, שירה, לרבות של סופרים ידועי שם בעולם.

הדרך אל מריצה.

הוצאה לאור "גוונים" מצויה בבית מספר 29 ברחוב בר ככבא בתל אביב, שהוא בית מגורים, ובחוץ יש שלט צנוע "גוונים- הוצאה לאור".וכאשר אתה נכנס לבית אתה מיד שם לב  שמולך מעל לפתח למרתף יש עוד שלט שמראה לך את הדרך אל ההוצאה לאור.  אבל אם אתה ממשיך לרדת ואם  זה ביקורך הראשון, אתה יכול להגיע למסקנה, שאכן הגעת ל"גוונים" אבל לא למשרדים אלא למחסן. מה שהמבקר רואה, אלה  ערמות ,ערמות של ספרים, שמהווים מחיצות מדפים, לאורך ולרוחב, בפינות, כאילו הספרים הם  התמוכות גם של הקירות וגם של התקרה. אלה תומכים אחד בשני וביחד מחזיקים את האכסניה. בלעדיהם הכול יתמוטט.

בלב הערמה הזאת,  אתה שם לב שבתוך איזה גומחה  יש שולחן ומחשב וגם מזכירה שבקושי היא נראית מלמעלה.  אם אתה תקוע עם הרושם שזה מחסן, אזי הבחורה היא מנהלת המחסן. כלומר אחראית ללוגיסטיקה של שינוע ספרים. אלא שאז אתה רואה  שיש  מעבר,מעין תעלה, ובמעבר הזה שרוחבו מטר וחצי ואורכו מטר וחצי ,יושבת המעצבת.  מכאן שזה לא המחסן, אבל גם לא אינדיקציה שמריצה נמצאת במחילה הזאת .ואופס, בצד- חדר פיצפון שבו יושב העורך הראשי של גוונים, שחר בוגָנים  הדלת פתוחה. ברגע זה כול עננה של צל, חולפת, שכן מולך  מצוי חדרון  גדוש ספרים,על מדף ובצד, שולחן גדוש ספרים וניירות ומאחוריו יושבת אישה צנומה ,שער שופע לגובה ולרוחב, מעטר פנים נאים,עם משקפיים,מחייכת אליך חיוך חם ומאותתת לך לשבת על כיסא מתקפל קשוח. ברגעים אלה היא עסוקה בחיפוש אחר העיפרון הצהוב.

העיפרון הצהוב הוא המכשיר הראשי של כול מערכת הקומוניקציה של מריצה . היתרון של העיפרון הצהוב הוא שבקצה יש מחק. ומריצה אם היא רושמת  משהו, בין אם תוך כדי שיחה בטלפון או תוך חיבור איזה חישוב או שֵם , אם חלילה אות או ספרה לא במקומן , מוחקים אותה מיד. כדי שלא יהיה ספק. מאותה סיבה אין להעלות על הדעת עשיית איזה סדר באוסף בעובי 30-35  ס"מ  שעל השולחן. זה כולל ספרים, תיקים, דפים וכיוצא באלה, שבעיני כול אדם זר ייראו כבלגן מן המניין, מריצה יודעת יפה היכן כול דבר מצוי גם אם צריך להרים כמה קילו של נייר כדי להגיע לאותו מסמך. יש ויש סדר באי סדר של מריצה. אבל אם רק תעשה תנועה במגמה להזיז חלק מהכבודה הזאת על השולחן כדי להניח את האוגדן שלך, מריצה תעצור ביד, כמו שוטר תנועה, ואתה שם את האוגדן שלך על הרצפה. אין שום מקום אחר שם. אבל הגעת למריצה ואל תשומת לבה. ויש לה למריצה תביעת עין ואוזן כרויה וכל החושים האחרים שהמו"לית הממולחת הזאת והסבתא לשלושה נינים רואה ושומעת מצוין.

ככה היא שמעה מיד  על בקשתי לראיין אותה וירתה תשובה שלילית, תוך צחוק מהדהד. כאילו סיפרתי לה בדיחה. ",אני אף פעם , אף פעם ,לא מִתראיינת. זה לא. ביקש לא מזמן  מישהו מצרפת לראיין אותי וסירבתי. אני לא רגילה לזה"- היא אומרת לי בחן רב.  החלטתי לנסות זאת בשלבים. אמרתי לה שמכיוון שאני מכיר אותה קצת,ויש וויקיפדיה, אני כבר אחבר איזה סיפור. וכל מה שאני מבקש זה לצלם אותה."לא,לא, מה פתאום אני לא מצטלמת".. באותו רגע בא טלפון ומריצה חיפשה את העיפרון הצהוב, ואני צילמתי כמה תמונות. לאחר השיחה, הראית לה את התמונות והיא לא הגיבה. ראיתי בזה פרצה ראשונה. האנשים סביבה עדיין  היו בדעה שזה עניין סיזיפי ו"חבל על הזמן" במובן הישן של האמירה.

וכאן למדתי משהו שאני בדרך כל לא רגיל לו. סבלנות. באחרונה שמעתי מידיד כי "סבלנות אוכלת ברזל". לאחר ביקור נוסף לשם שליפת כמה ספרים שלי, ופנייה נוספת מצדי האם היא חשבה, היא אמרה לי." צלצל לי ביום ראשון ונקבע פגישה ונראה……" צלצלתי והיא נאותה.

סיפור גוונים-יש. ילדות-"יוק"

"ספרי לי על עצמך, מריצה היכן נולדת ועל נעוריך?"

"נולדתי בעיר שארבאש בהונגריה. כשפרצה המלחמה הייתי בת שלוש עשרה וחצי. הייתי  במחנה הריכוז ברגן בלזן……" קטעתי אותה."מריצה ספרי לי על ילדותך". והיא חוזרת על משפט הפתיחה, בתוספת "על זה אני לא מספרת".תופעה שדי מוכרת לי. שארבאש- למדתי, נמצאת לא רחוק מן הגבול הרומני בדרום מזרח הונגריה, לא הרחק מן העיר סֶגֶד, שבה הייתה קהילה יהודית גדולה ורובה הושמדה במבצע בזק של הנאצים שהשתלטו על הונגריה .ואני משער  שמריצה כמו  רבים במצבה-  הטראומה של הילדות והאבדן, מהווים חסם  לסיפור על ילדות, הורים שנרצחו, ילדים, סבים, וכיו"ב.לכן מריצה עברה מהר לתולדות ההוצאה .

" זה היה ככה ,איתמר(עוז -קסט) אחי שכתב שירה היו לו חברים באוניברסיטה שגם הם כתבו שירה . החבורה חשבה להוציא חוברת של שיריהם. ואיתמר בא אלי ואמר לי למה שאנו לא נדפיס ספר שירים. ולנו הייתה כאן למטה גלריה. אמרתי לו: "למה לא". ואז הוא נתן שם להוצאה בשם "עֶקֶד"( איתמר הוציא גם כתב עת לשירה בשם "עקד") .זאת הייתה התחלה. לאחר כמה שנים ביקשתי שנהפך מו"לים לספרים בכלל ואיתמר הציע את השם "טרקלין". זה השם הרשמי של ההוצאה עד היום הזה."

" כמה ספרים הוצאת?

"אלפי כותרים. רובם  היו בהתחלה ספרים קלסיים וכאן התחילו גם אנשים כמו אסי דיין,מנחם בן, יאיר הורביץ ואחרים. כמעט לא היה משורר – מרָטוש ועד חלפי – שלא הוציאו כאן את ספריהם. אלכסנדר פן   הביא לי כתב יד וביקש שיפורסם לאחר מותו. כעבור שבוע הוא נפטר ופרסמנו את הספר"

" מה סוג הספרים שאתם מוציאים לאור כיום?"

" אין סוג מיוחד, אבל מוציאים הרבה ספרי שירה והרבה מאוד ספרי ילדים בעברית. וזה דבר מאוד משמח. לאלה יש ביקוש גדול לא רק בארץ אלא גם בחוץ לארץ. מתברר שישראלים רבים שהיגרו לחוץ לארץ או נשלחו לשם חשוב להם מאוד שילדיהם יידעו את השפה העברית. ויש מקומות שבהם נמצאים חנויות ספרים בעברית או שההורים מזמינים את הספרים מן הארץ. ספרי בישול אנו לא מוציאים"

"האם יש  כתבי יד שאת סקרנית לקרוא ראשונה, לפני העורך הראשי?"

" כן .יש מקרים שבהם אני קוראת כתב יד פעמיים. פעם כקוראת, ופעם שנייה כמו"לית. אבל אני לא מביעה דעה. אני מוסרת את כתב היד לעורך הראשי ,אבל אני יכולה לנחש אם יש לו סיכויים בשוק.

" יש לך איזה סיפור מיוחד בהקשר זה?"

" בא אלי אדם צעיר בשם אילן הייטנר עם כתב יד של ספר בשם  "חכמת הבייגלה". החלטתי לקרוא את כתב היד. לאחר הקריאה הראשונה הגעתי למסקנה כפולה. תחושת בטן אמרה לי שהספר ידבר אל הקוראים הצעירים ושהוא יימכר טוב. ככה חשב גם העורך הראשי. וככה היה. והיה לי סיפוק גדול שאנו היינו הראשונים לפרסם ספר זה. וזה אתגר גדול בשבילי"

אילן הייטנר  הוא  כיום סופר  של רבי מכר, תסריטאי ובמאי קולנוע.  אף שמריצה לא נגעה בפן זה, אני משער שאז כמו היום "גוונים" משתפת בדרך כלל, בסכומים משמעותיים,בספרי הפרוזה לפחות, את היוצרים בחלק זה או אחר כשותפים להוצאה לאור. אבל אלמלא גוונים אפשר, ויוצר  כמו הייטנר לא היה מקבל את החשיפה שהוא ראוי לה. שכן לֶקטורים של הוצאות לאור מסחריות גדולות,  בדרך כלל, ממליצים  על כתב יד שיש לו סיכוי, ולאו דווקא שהוא ראוי. לאחר שהספר הולך והקוראים מדברים, או אז המו"לים הגדולים עטים על הספר ומפיצים אותו ברווח נאה..

"האם הישראלים קוראים הרבה ואלה ספרים אוהבים הקוראים של היום.?"

"כן," היא אומרת בהתלהבות, "הישראלים קוראים ספרים. וגם  בהוצאה לאור יש אפנות וזה  מאוד משתנה. ממש לא ייאמן. הייתה תקופה שבראש רשימת הביקוש היה מדע בדיוני וכל מיני ספריי אימה. וזה השתנה. ואנו אפילו מדפיסים ספרים שיצאו לאור לפני עשר שנים ויותר כמו הספר של רות בונדי ("שברים שלמים"- צ.ג) וזה על פי בקשת המפיצים. פעם היו באופנה סיפורים קצרים. אולי כי לא היה זמן לסיפור ארוך. עכשיו חוזרים לרומן. רוצים משהו עם רגש. יש לי הרגשה שלקוראים נמאס מספרים  שיש בהם ניכור ואימה , והם רוצים חום, איזה סיום נחמד."

"כמו השיבה לריקוד הטנגו?"

" זה בדיוק ההגדרה הנכונה, לא יכולת לתאר זאת טוב יותר" קורנת מריצה מן ההשוואה, שמן הסתם מזכירה לה  את נעוריה שלה. והעובדה ש 'לטנגו דרושים שניים'  "זאת בשורה גדולה, וזה אחד אחר השני. וזה גורם אושר לקוראים ואושר לי כמו"לית"

"ומה בעניין הצד השני- כלומר הסופר?"

"אני לא חושבת שזה השתנה. משורר או סופר, יש להם אותו הדחף. הם מוציאים מה שבתוכם. הם לא יכולים אחרת. זה יותר מאובססיה. זאת תכונה זה חלק ממך, אם יש לך את זה. אבל  בזה אני לא יכולה לתת עצות לסופרים הצעירים. מה שאני יכולה לומר הוא שצריך לראות דברים בשטח. אם סופרת או סופר מוציאים ספר והוא נמכר טוב, או מקבל ביקורת טובה, זאת אינדיקציה שיש בהם היכולת. אנו כאן ראינו תמיד אתגר שאדם שהביא לנו כתב יד והגענו למסקנה שהוא טוב, שנהיה הראשונים לפרסמו. זה האתגר שלי אלה החיים שלי. זה לא רק הכסף."

מריצה

הוצאת "גוונים", נמצאת כאמור באותו מקום, באותו מרתף, מאז שהקימו את הבניין הזה בשנת 1958 . היו פניות רבות לרכוש את הוצאה או להיכנס לשותפות, אבל מריצה העדיפה להיות עצמאית. היא נושמת ונושפת ספרות. היא חלק אינטגרלי מאותם ערמות  ספרים סביבה, כאילו כול ספר הוא ילד שלה. לא זו בלבד שהיא נותנת לזה ביטוי שוב ושוב אלא הבעת פניה, כשהיא מדברת על ספרים, היא הבעה של סיפוק רב. והיא מקרינה זאת לזולת שיושב מולה. היא אשת עסקים ממולחת עם נשמה חמה של מו"ל קלסי.  "מדוע אני עושה זאת חמישים ושבע שנים ובתנאים אלה. מכיוון שזה החיים שלי, זה אושר ענקי"- היא אומרת

כמי שפרסם אחד הספרים הראשונים שלו-  " גשר של נייר",בהוצאה  אחרת,  אשר קיבל את מלוא החשיפה והקידום בכול אמצעי המדיה, לא ענה לציפיות במכירות , ולדעתי בשל עטיפה לא מוצלחת, אני שואל את מריצה, האם התחושה מוצדקת.

"ללא כול ספק. צורת העטיפה והעיצוב הם מאוד חשובים לפעמים אני רואה עטיפה ואני אומרת לאנשים חד משמעית: זה גועל נפש( כדי להמחיש זאת היא מתחלחלת) ואני יכולה בעניין זה להגיע לקיצוניות. אבל גם עיצוב העטיפה וגם שם הספר יש להם כוח משיכה. לפעמים אפילו בנגיעה בעטיפה" ומריצה נוגעת באחד הספרים על השולחן,מתוך איזה הרגל- ברוך, בחיבה, באהבה , כמו שמלטפים תינוק.

" את רואה מריצה, מאומה לא קרה. אני חושב שזאת הייתה שיחה מעניינת"- אני אומר לה. "באמת, באמת- אתה הוֹ-שֵב ככה?-עונה לי "הרוזנת מריצה"  במבטא ההונגרי הקלסי שגם לו יש וותק בארץ , אף גדול יותר מאשר " גוונים" כמו הצ'ארדש.

סוף.