ואסים

איך שומרי החומה במשרד החינוך פספסו את "מטען הצד" ב "גדר החיה"

כלל גדול הוא במחוזותינו שיצירה אשר הממסד הטיל בה מום רצה כרב מכר. לא אתפלא אם אי אלה מקרב המו"לים לא יחכו להוצאתו לאור של ספר ואז יפנו ליחצן ומשווק שידאג לקידומו , אלא  עוד  בשלבי העריכה האחרונים של כתב היד יתייעצו עם המשווק איזה  אלמנט יקפיץ את    כלבי האשמורת ליד הגדר של  הלאום, וזה יהיה פיצוץ של best seller  .

כפובליציסט, כפי שאני מעיר מדי פעם,  אין כמעט נושא או סוגיה שאינם מעניינים אותי, ובתור שכזה אני עוסק בהם. ברובם המכריע אני לא מתמחה. זה אמור שבעתיים בתחומים כמו מדעים, וגם בתחום מדעי הרוח כמו  ספרות ואמנות, שגם אם אני כותב עליהם הרי זה לא כמבקר אלא כאיזה רפרנט, וגם זאת לגבי היבטים מסוימים. כשמדובר בספרה האחרון של דורית רביניאן, "גדר חיה"( הוצאת "עם עובד"), לא קראתי אף ספר מספריה הקודמים, ולא הייתי קורא את הספר הזה אלמלא משרד החינוך הצמיד לו טבעת אלקטרונית. זאת גם הסיבה למבול של  הערֶֶך "רביניאן"  במדיה לסוגיה כולל הרשתות הרבות. מרשם לרב מכר וסלביות. אבל את הסופרת אני כן מכיר קצת מן הרשימות הקצרות שפרסמה בשעתה במוסף "הארץ" שהיו מעין מדור- מדריך לסופר. מאוד נהניתי מרוחב האופקים שלה, מטביעת העין שלה, מתבונתה, משרטוט אי אלה מתווים לסיפור הטוב ומכושר הביטוי הנפלא שלה .פה ושם אף החלפנו כמה מסרים במיילים.

דורית רביניאן. צילום באדיבות הוצאת "עם עובד"

ואכן, בספר רב פנים זה, נהניתי מכושר  ה"ציור" המופלא של  דורית רביניאן. היא לא מציירת במכחול, כמו חילמי חָבֵרה , אלא במקלדת. ככה כשהיא מתארת סיטואציות שונות או אירועים, בין אם זה הבאלאגן  בחדר העבודה של חלמי, או החבורה הישראלית באחת מתחנות הרכבת התחתית בניו יורק, או מה קורה במשפחה ברמאללה, באמצעות צילומים  במצלמת הווידיאו ששלח חילמי לאח שלו  ,או הארוחה ב"אנדלוז קוויזין"- אלה תיאורים שמהם אני נהנה הנאה מרובה. לי הם ערך בפני עצמו, תמונות השזורות בעלילה. אני אוהב ציורי פסטלים ורביניאן מתמחה בהם. "ווינייטות" אלה מדברות אליי.

וכמובטח אני לא נוגע בעלילה, כי לא היא שאליה אני מתייחס כאן.

המנה הפלשתינאית.

המפגש בבית הקפה המרוקאי בניו יורק , מציג בפנינו את  אחד האחים של חילמי, -ואסים. ואסים לא בא מרמאללה. הוא בא מברלין, שם הוא לומד מדעי מדינה ומשפטים לתואר שני והוא בא עם משלחת סטודנטים לוושינגטון ובדרכו חזרה לברלין קפץ  לניו- יורק להתראות עם אחיו חילמי. ושוב אני פוסח על התיאור  של ואסים בידי המחברת כמו גם את בליל השיח שמלווה את הארוחה. למעט קטע אחד של השיח.

"את יודעת מה הבעיה שלכם?"- שואל ואסים את גיבורת הסרט ,הישראלית ,ליאת. "אתם חיים בהכחשה…..זאת הבעיה שלכם….אתם כול כך מתאמצים לדחוק את העבר הפלשתיני אל מחוץ לתודעה שלכם שאתם כבר לא רואים קדימה, מתכחשים למה שצפוי לקרות בעוד שלושים, ארבעים שנה בסך הכול."  אחרי שליאת הנסערת מספרת כיצד חשה וערערה על דבריו, הוא מגיב. "זאת תהיה מדינה דו לאומית, עם הסכם ובלי הסכם……. במציאות , הכוחות הלאומניים הקיצוניים הולכים ומתעצמים כול הזמן….וכשאצלכם  בלחץ הכיבוש- הקנאות הדתית משתלטת".

זאת המנה העיקרית של  התפיסה שמגיש ואסים – הנחת היסוד  של  האינטלקטואלי הפלשתיני הצעיר.  לאחר פסק זמן  קצר של נינוחות ועיסוק  במאכלים, וליאת עדיין לא נרגעה מן ה"שפריץ" של ואסים-הוא מסכם את האמונה שלו בקינוח, ברוך ובנימה כמי שפונה אל צעירה תמימה   teen ager  ומבקש ממנה להתעורר מפנטזיות וככה הוא אומר בנימה דידקטית רכה.  "ליאת ,ליאת, אתם חייבים להתעורר לפקוח סוף, סוף את העיניים. מדקלמים אצלכם את הסיסמה השחוקה המטופשת הזאת של שתי מדינות, משננים אותה כמו מנטרה ובמציאות זה כבר מזמן לא אפשרי".

בזה אסתפק.

 

אז מה הקפיץ את הצנזור.

הרומן  לא אמור להיות אוטוביוגרפי. הוא  fiction – סיפורת. אך גם בסיפורת מסוג זה,תמיד משתלב איזה אלמנט אישי. והרי המחברת בילתה בניו יורק  ובין המכרים היו ערבים, ואפשר שהייתה קשורה באחד מהם קשר קרוב. אבל לא בכך העניין. הפואנטה, כפי שאומרים ,היא מה כתוב. הרי גם הרומן בין ליאת וחילמי הוא סיפורת.  הספר נפסל להוראה בתיכונים בשל הצורך לשמור על "הזהות והמורשת של תלמידי כל המגזרים" ובשל  התפיסה כי "יחסים אינטימיים בין יהודים ושאינם יהודים מאיימים על הזהות הנפרדת"; והחשש כי ל"נוער בגיל ההתבגרות אין ראייה מערכתית הכוללת שיקולים של שמירת הזהות של העם ומשמעות ההתבוללות". זאת הסיבה שניתנה לפסילה.

לאחר קריאת הספר שמלאו  שנה  ומחצית השנה להוצאתו לאור, מן ההדפסה הראשונה ומהומת אלוהים שהוא עורר, ושבגינה אני קראתי את ההדפסה התשיעית, הרהרתי לגבי המניעים ל"פסילה". אפשר שמדובר בשתי אפשרויות. אחת .שלא קראו את הקטע על ואסים שהוא מדבר על מדינה דו- לאומית, ולא יהודית. שתים. קראו ונוח היה להם יותר להתייחס ליחסים האינטימיים בין ישראלית וערבי מאשר להביא את נבואת ואסים על מדינה של כול תושביה, וחסל סדר ארץ ישראל השלמה- של היהודים . מדובר בעצם בעלילה שמתרחשת לפני שתים  עשרה שנה לערך ו"חזונו", של ואסים  הולך ומממש . הרי הימין בקנאותו העיוורת הופך רומנים היסטוריים לאקטואליים, ככה למשל הוא התייחס בשעתו לספר ולמחזה  "חירבת חיזעה" , יצירת מופת מאת ס' יזהר . הוא מתאר גירוש של תושבי כפר ערבי בידי חיילי צה"ל ב-1948. הסיפור נמסר בגוף ראשון מפי אחד החיילים, המרגיש שמעשה הגירוש אינו מוסרי ואינו צודק, אך אינו עושה דבר כדי למנוע אותו או לעצור אותו, ואף משתתף בו בפועל. הספר פורסם ב-1949.הוא הומחז על ידי רם לוי, לימים חתן פרס ישראל,פרופסור רם לוי, בשנות ה-80 וגם אז הימין לא הסתיר את כעסו על הוצאת "דיבת הארץ רעה".

סָיפור  על ברל  מכתריאליבקה  שהפך לגוי- היה עובר.

בברה"מ הקומוניסטית הרבו להציג  מחזות סטיריים מן המאה ה-16 ,תקופת איוואן האיום, כאשר ברור היה שזה משל לפגעי השלטון הקומוניסטי. אך צריך היה לספק לעם גם קצת שעשועים, אז מוטב מן ההיסטוריה הטרום קומוניסטית.בסיפורים של שלום עליכם ומנדלה יש אברכים שהתאהבו בשיקסעס.  זה היה בגולה. אצל רביניאן  הדברים נוצרים ברקמה עדינה, כמעט קלאסית כשמדובר ביחסים אינטימיים .והשפה , למעט ביטויים שגורים, היא רכה ולא בוטה. המשורר הבריטי הידוע מראשית המאה ה-18 אלכסנדר פואוּפ Alexander Popeכתב באחד משיריו angels fear to tread  ,  where fools rush in–  טיפשים מזנקים במקום שמלאכים נזהרים מלרחף. ולכן  מוטב כך. שכן ככה גילו הקוראים לא רק סופרת חכמה אלא גם משרד חינוך מטופש.

באופקיו הצרים הצנזור הלאומני מאמץ בעצם את המנטרה שאותה שמעתי באחד הסרטים, ולצערי שכחתי את שמו ואת שם שחקניו.במותחן הזה אחת הדמויות המרכזיות בו הוא מי שהיה איש בכיר ב"שטאזי" ,שרות הביון המזרח גרמני הקומוניסטי הידוע לשמצה. לקראת הסוף נשאל האיש מדוע הוא עבר מן הפח של ה"שטאזי" אל הפחת של גוף כלכלי חתרני בממסד קפיטליסטי. האיש משיב לו בנחת :"אם אתה רוצה היגיון חפש אותו בספרים, אל תחפש אותו  במציאות".

מכאן שבדבריו של ואסים יש הגיון  ואין אויב גדול יותר לשלטון לאומני קלריקאלי מאשר ההיגיון. ולכן העדיפו נטוריי- קרתא של משרד החינוך להתייחס להלכות טוהר הגזע מאשר טוהר השלטון בעם אחר, וסופו.

וכמו בציור, כאשר כול אחד רואה את הפֶרֶט שמעניין אותו במיוחד, וכמו במוסיקה, שכול  אחד שומע את הצליל שערב לאוזנו או בכתובים שכול קורא מוצא את החלק שנחרת בזיכרונו- קולו של ואסים אמנם נבלע  בעלילה כמו גופו של חילמי בגלי הים, אבל מי שיש לו אוזן רגישה שומע את קולו היטב. הא- ראייה. בגללו כתבתי את הפוסט הזה.