מורשת "עדי הכייפי" עוזרו של קאפונה

מסיפורי אמריקה.

את הסיפור שלח לי חברי בארה"ב, פרופסור וויליאם ( בילי) פרשיין. העובדה שיליד ניו יורק "גילה", את הסיפור מלמדת שלא רק אני ,שאינני אמריקני ,אף שיודע על אמריקה וקצת על ההיסטוריה שלה,  לא מכיר אותו , אלא שהוא לא מוכר לרבים, בארה"ב ובעולם, שלא יודעים עליו. מכול מקום הוא סיפור ראוי לשלהי ימי קיץ, גם כש"וול סטריט" בהיסטֶריה.הוא סיפור אמיתי. הוא  אמנם  התפרסם  בין היתר,כערך קצר ולא ערוך ב"וויקיפדיה", דבר תמוה, אבל גיליתי את חלקיו השונים גם במקורות אמריקאים שונים והוספתי כמה פרטים שלא היו מצויים במייל של בילי.

סיפור אחד.

אלפונס גבריאל קאפונה- אַל קפונה-  היה מלך  המאפיה של שיקאגו והמערב התיכון בשנות ה-20 וה- 30 של המאה הקודמת.הוא הוא היה הדון   הגדול של "עיר הרוחות" שעסק ביצור ובהפצה של מקשאות אלכוהוליים שהיו אסורים, ברשת בתי  בושת, בהימורים וברצח. כרגיל, לכול דון של המאפיה היה העורך דין שלו ה- consigliere .האיש היה  אדוורד. ג'. אוהייר ממוצא אירי. הוא היה ידוע בשם easy Eddie " , אדי הכיפי" או משהו דומה. כיועצו המשפטי של אל קאפונה אדי הפך בעצמו למיליונר.כמו עמיתיו האחרים בשרות המאפיה, גם אדי היה בקיא בעסקות מעסיקו, אך לא היה אכפת לו. אבל על דבר אחד הוא הקפיד, וגם בכך הוא לא היה ייחודי, והוא לתת חינוך טוב לבנו ולאפשר לו לחיות חיים של אזרח טוב  מצליח ומועיל. אזרח טוב יותר מכפי שהוא ,אביו. לא היה פינוק חומרי שהוא לא העניק לו מלבד את אהבתו אל הבן.

העובדה שהוא לא יכול היה להוריש לבן את שמו הידוע לשמצה הטרידה אותה מאוד ויום אחד הוא החליט לעשות מעשה.לגלות לשלטונות את מהות הביזניס של "פני הצלקת", כינויו של קאפונה. בכך היה עליו להעיד כנגד העולם התחתון של שיקגו. הוא הפך לעד מדינה וגרם לחיסול הרשת המאפיונרית בשיקגו.כעבור שנה בעת שהלך בסמטה בעיר כמה צרורות ניקבו את גופו.כשהגיעה המשטרה למקום הרצח, הם מצאו בכיסו תליון של צלב לידו קטע מתוך כתב עת שבו היה כתוב: "הקפיץ של שעון החיים מתוח ולאיש אין הכוח לומר מתי זה ייעצר, במוקדם או במאוחר. עכשיו זה הזמן שיש לך.חייה,אהוב, עמל ברצון. אל תיתן אמון בזמן כי השעון עשוי בכול רגע לעצור"

סיפור 2.

מלחמת העולם השנייה הביאה עמה גיבורים רבים, אחד מהם שכינויו היה "בוּץ'" היה טייס קרבי על נושאת המטוסים האמריקאית ",לקסינגטון" אשר שייטה בדרום האוקיאנוס השקט. באחד הימים לאחר המראת הטייסת שלו למשימת סיור, זמן קצר לאחר ההמראה הוא שם לב שמחוגת הדלק מראה שמישהו שכח למלא את המיכל.מפקד הטייסת הורה לו לשוב למסלול הנחיתה של ה"לקסינגטון" מכיוון שהיה ברור לו שהוא לא יצליח למלא את המשימה. בשובו לאניית הָאֵם הוא שם לב למשהו שהקפיא את דמו. טייסת של חיל האוויר היפני טסה במערך התקפה אל קבוצת האוניות האמריקאית.כול הטייסים של נושאת המטוסים יצאו למשימות ונושאת המטוסים והספינות המלוות היו חסרי הגנה.לא היה ביכולתו באותו רגע להזהיר את האוניות מפני הסכנה המתקרבת. נותר לו דבר אחד לעשות והוא  להסיט את המטוסים היפניים מן האניות.הוא טס אל תוך המבנה של המטוסים היפניים תוך שהוא מפעיל את תותחי ה-50  שהיו מתחת לכנף כשהוא תוקף מימין ומשמאל. גם לאחר שמטס האויב התפזר הוא המשיך לתקוף עד שאזלה התחמושת,אבל גם הטייסת היפנית שינתה כוון. ואז כשרק כמות זעירה של דלק נותרה במיכל הוא הצליח לחזור ל"לקסינגטון". בוץ' אמנם סיפר על מה שקרה, אך המצלמה מתחת לכנף צילמה את הכול.היא הראתה בין היתר שהוא פגע או הפיל חמישה ממטוסי האויב.זה קרה ב-20 בפברואר 1942 ובוץ' היה טייס הצי הראשון במלחמת העולם השנייה שזכה ב"עיטור הכבוד".

ב- 26 בנובמבר 1943 כאשר בוץ' הוביל את הקרב האווירי הראשון בלילה נגד מפציצי טורפדו יפניים ,מטוס ה" f-6 hellcat " שלו הופל לים ומעולם שרידיו לא נמצאו .בשנת 1945 לאחר ניצחון על יפן ,הצי האמריקאי קרא למשחתת על שמו של "בוץ' אשר שמו  היה אדווארד הנרי או'הייר.הוא היה בן 29 במותו.

אל קאפונה ו"בוץ'" אוהייר- וויקיפדיה

החיבור.

בנמל התעופה הבינלאומי בשיקגו, בין טרמינל 1 ו- 2 מוצב פסל של או'הייר ועליו עיטור הכבוד של גיבור מלחמת העולם השנייה. נמל התעופה  בשיקגו הוא הגדול ביותר  בארה"ב במספר הטיסות הממריאות ונוחתות ובמספר הנוסעים שעוברים והוא נחשב לאחר מנמלי התעופה המובילים בעולם והחדישים שבהם.כשאני ביקרתי בו בשנות ה-90 הוא נראה היה לי מדהים בגודלו ובחזותו.מאז הוא עוד התפתח.בסוף שנות ה-40 ,קולונל חיל האוויר במלחמת העולם השנייה,רוברט מקורמיק, המו"ל של העיתון המפורסם ",שיקאגו טריביון" הציע לקרוא לנמל התעופה הבינלאומי של שיקאגו O'Hare international airport וההצעה התקבלה.

וכאן מתגלה החיבור בין שני  הסיפורים. אדוורד הנרי או'הייר- בוץ'-  היה בנו האהוב של אדי או'הייר,עוזרו של המאפיונר אל קאפונה..

סיפור אמריקאי קלאסי.

.

.