הָני

מסעות משפחת קולומבוס מ- מֶמֶל לארץ ישראל.

סיפור היסטורי ארוך *

אדם שמטייל להנאתו ברחובות הכרך, בדרך כלל שם לב לכל מה שנעאו עומד ברחוב. אבל הוא לעתים רחוקות נותן דעתו לדיירים שגרים בבתים האלה, בתים שהם לרוב לא מרשימים, ולא מצטיינים בטיפוח יתר. באחת הדירות, ברחוב פרוג 3, לא רחוק מכיכר דיזנגוף, בקומה התחתונה, של בית די מטופח, צפונה לה איזו פיסת היסטוריה. הדירה עמוסה תמונות מקוריות, בין אלה של ציירים ידועי שם ,פסלונים, תמונות ממסוגרות ומזכרות אחרות. אין מקום לשים סיכה. כל העמדות תפוסות. הכול אומר "טעם של פעם", מה שהיה היה, ולא יהיה עוד. בכורסה אחת בלב הסלון יושבת לה בעלת הדירה, כאילו היא ממלאה איזו גומחה, כאילו היא חלק בלתי נפרד מכל האובייקטים ההיסטוריים במקום. זאת היא הָני (חנה) קריספין לבית קולומבוס. חתיכת היסטוריה בפני עצמה.

ככה אמרה הני באנגלית רהוטה ומלוטשת במעמד כנס תנועת נשים עולמית לזכויות אדם:

It would be just too good to be true that we could share the belief that through understanding and solidarity- peace could be accomplished. That if politics would become more humanitarian , our globe would become a much nicer place to live in. That – while conceptions such as morality and solidarity were only hollow phrases. written on paper….

I am more than convinced that all those (people of the Soroptimist movement ) have been capable and efficient, yet it seems to me that to none of my predecessors has the wording 'human rights" meaning of such tremendous bearing as it is to me…..I am a survivor of the holocaust , having myself been exposed to the most atrocious violations of human rights, to indescribable humiliation and unbelievable human treatment- I dare say…….that my frustration at the horrors committed under our very eyes, the senseless murders ,the misery caused by men, the deprivation brought about by countless many…….realizing again and again the ineffectiveness of the authorities ,the incapacity, even impotence to deal with these outrages crimes- the evasive answers, the hesitations, the plight of ( various) peoples…the endless stream of refugees…….It is no use to pretend something decisive has been accomplished, that there is a breakthrough……

"יהיה זה אוטופי להאמין כי באמצעות הבנה וסולידריות, ניתן יהיה להגיע לשלום וכי אם הפוליטיקה תהיה אנושית יותר, כדור הארץ שלנו ייהפך למקום נעים יותר לחיות בו. זאת בשעה שתפיסות כמו מוסריות וסולידריות לא היו אלא מונחים ריקים מתוכן, כתובים על נייר.

אני משוכנעת בכל לבי שכל אלה בתנועה הסורופטומיסטית שקדמו לי ניחנו בכושר והכישרון (למלא תפקידם) יחד עם זאת נראה לי שלאף אחת מקודמותיי המונח " זכויות אדם" היה לו השפעה כה עמוקה וצורבת כמו עלי…אני ניצולת השואה שעל בשרה חשה את ההפרות המזוויעות ביותר של זכויות אדם, את ההשפלה הבל תתואר ורמיסת כבוד האדם אני חשה תסכול עמוק לנוכח מעשיי האכזריות שבוצעו לנגד עינינו ממש, מעשי רצח שפלים חסרי הפשר, לנוכח האומללות מעשה אדם, לנוכח הקיפוח הגדול והמצוקה. ושוב אני מגיעה לכלל מסקנה בכל הקשור לחוסר היכולת והמעש ובעצם האימפוטנציה של השלטונות לטפל בפשעים זועקים אלה. התירוצים שלהם למחדלים, ההיסוסים שלהם לנקוט עמדה לנוכח המצוקה הקשה, מול הזרם הבלתי פוסק של פליטים, הם שמדברים בפני עצמם…..מכאן שאין טעם להעמיד פנים שמשהו ממשי הושג או שחלה פריצת דרך כלשהיא".

דברים אלה לא נאמרו בחודש יוני 2012 לפני ועדת האו"ם לזכויות האדם, לנוכח הטבח הבלתי פוסק בסוריה, לנוכח הפרות בלתי פוסקות של זכויות אדם בכל מקום בעולם. הם לא נאמרו לפני שבועיים בכנס של human rights watch. הם נאמרו לפני עשרים שנה ביוני 1993 באתונה בכנס העולמי של קונגרס תנועת ה"סורופטומיסט" על ידי נשיאת הארגון בישראל וחברת ההנהלה האירופית, הני קריספין- קולומבוס.

סורופטימיסט (מורכב משתי המילים סורור-אופטימה- אחות הכי טובה) הוא ארגון נשים בינלאומי התנדבותי של יותר ממאה וחמישים אלף נשים המשמש כמשקיף באו"ם. מטרותיו העיקריות של הארגון הן קידום מעמד האישה בעולם ומאבק למען זכויות אדם. הארגון הוקם ב- 1912 בארה"ב וסניפים שונים שלו התפרשו במהרה ברחבי צפון אמריקה ובאירופה. כיום קיימים כ-3,000 מועדונים שונים ברחבי העולם, בכלל זה 17 מהם בישראל, אשר שייכים לפדרציה האירופית.

הבאתי רק קטע קטן מנאום מבריק ונוקב בשפה אנגלית ללא רבב, אשר כולו או רובו, יכול היה להיאמר באותה וועדה לזכויות אדם של האומות המאוחדות שבה מיוצגות מדינות אשר מפרות זכויות אדם בצורה המחפירה והמזוויעה ביותר..גם היום כאשר היא בפסגת שנותיה, חולנית וחלשה, היא הייתה עושה זאת וזיכרונה המדהים לא בגד בה. היא יודעת הכול ואיכפת לה מאוד על מה שקורה בעולם בתחום הזה של זכויות אדם ובעיקר מה שקורה בארץ , שאליה הגיעה פעמיים כתיירת ולבסוף כשרידת שואה. על גבה מטען היסטורי כבד.

שם וכאן בארץ ישראל.

הני (חנה) נולדה בעיר מֶמֶל, עיר נמל בליטא, בשנת 1924, לאליהו קולומבוס ולאלקה (אלה-אסתר), אף היא משפחת קולומבוס מקשרי נישואין בין שתי המשפחות. אביה היה עורך דין עמיל מכס ידוע והרוויח יפה מעיסוקו, שגם קישר אותו עם גורמים כלכליים חשובים בליטא ובגרמניה. הוא הרבה לנסוע לברלין לעסוק בענייניו .אמה הייתה מורה לעברית . חרף היות הני בת יחידה למשפחה אמידה, החינוך שקבלה היה "הצנע לכת", די קפדני אבל במידה. זה הייתה ה"קינדער שטובֶה" האווירה שבה גדלה הני. הכלל היה כי את החינוך הבסיסי מקבלים בבית ולא בית הספר.

מכתב של אליהו קולומבוס לארץ ישראל מיד לאחר פרוץ המלחמה.-.

בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה- 20 חלק חשוב מן הקהילה היהודית של מֶמֶל, נמנה עם התנועה הציונית, ובדומה לשאר יהודי ליטא רובם למדו ודיברו עברית. אולם התרבות שממנה ינקו היהודים את השפה, את השכלתם, את האמנות ואת הספרות הייתה גרמניה..עובדה זאת השפיעה מאוד על הזיקה של הילדה הקטנה מצד אחד לתרבות אביה, יהודי בתודעה, אבל לא ציוני, שראה בגרמניה את סמל הרוח, גם כאשר הרוח שנשבה הייתה שונה מאשר לפני מלחמת העולם הראשונה. מאידך אמה הייתה ציונית. משפחתה ברובה עלתה לארץ ישראל. מבחינה זו העיר קובנו גם היא בליטא, שבה הייתה קהילה ציונית פעילה ודוברת עברית, הייתה הסמל. למרות הבדלי ההשקפה של ההורים, חשה הני סימביוזה, מיזוג מופלא בין התפיסות.

בשנת 1930 והני בת 6, היא נסעה עם אמה לארץ ישראל לבקר את סבתה ואת משפחתה. הסבתא, אם אמה, עלתה לארץ בשנת 1923 .הם גרו ברחוב גאולה בתל אביב והני הוכנסה לגן ילדים ברחוב ביאליק, כיום בין בית ביאליק לבין בית ראובן. באחד הטיולים בסביבה היא פגשה את המשורר הלאומי שניגש אליה וליטף את שערה. הוא היה גבוה מאוד בעיניה ורך מבט, והיא כבר ידעה מיהו ביאליק. הני זוכרת בערגה את הימים הללו. היא אהבה את הארץ ממבט ראשון, אף שהיא מציינת כי בכל הרחובות שהיא הלכה בהם היו דרכי עפר ורק ברחוב אלנבי היה אספלט. ככה מכל מקום היא זוכרת .אבל היא זוכרת גם חלום של ילדה קטנה, חלום של ארץ זבת חלב ודבש, חלום של מדינה ליהודים, היא אהבה את הכחול של השמים ושל הים, את החול, את האנשים. ילדה בת 6 שגדלה בבית אמיד, במדינה מפותחת, התאהבה בארץ ישראל המדברית למחצה. הם היו כאן שלושה חדשים ואחר כך שבו לממל. בשנת 1935 והני בת 11 ונראה היה שחלומה לבוא לארץ ישראל הולך ומתממש. אליהו אביה של הני נסע לתערוכה מסוימת בפריז ובדרכו חזרה לממל שוכנע ל"קפוץ" לארץ ישראל לביקור משפחתי קצר. הוא שהה בארץ שבועיים ובמהלך הביקור הציעו לו להשקיע בנדל"ן והוא בחר במקום הקרוב לכיכר דיזנגוף, הרי הוא הבית ברחוב פרוג 3 העומד עד היום על תילו .ביקור זה לא השפיע כהוא זה על אליהו קולומבוס לבוא ולהתיישב בארץ. בשנת 1937 הני שוב באה לארץ עם אמה והפעם לחצי שנה והם התארחו בבית דודתה, אחות אמה בבאר יעקב. ביקור ממושך זה כשהני בת 13 חיזק את זיקתה לארץ, והפרידה הפעם הייתה קשה במיוחד. כנערה חריפת שכל ובעלת תביעת עין חדה היא הייתה מודעת היטב ליחסים השונים לארץ ישראל מצד אביה ומצד אמה. בנקודה זאת נפשה הייתה קרועה. בעוד שאמה, מורה לעברית, ציונית שמשפחתה בארץ, הייתה רוצה בכל נפשה להתיישב בארץ ישראל, כמוה כמו בתה ,ותוך אותן שנתיים נראה היה כי חלום ארץ ישראל הולך ומתרחק. אביה , יהודי מודע וגאה, עדיין האמין בגרמניה. הוא לא היה מוכן להחליף את גרמניה ואת מה שהיא מייצגת בכל תחומיי החיים, בארץ ישראל השחונה והרחוקה פיסית ונפשית ממנו. היא אהבה את הוריה כפי שהיו. אביה לא היה היחיד בזיקתו לתרבות הגרמנית. עם זאת ,הוא ציפה כי לאחר שבתו תסיים את הליציאום, כלומר התיכון, (מקביל לגימנסיה- שהמקור הוא מגרש התעמלות- gymnastics) היא תמשיך את לימודיה באנגליה.

יהודי ממל בין רוסיה לגרמניה.

אולם הזמן עשה מה שאליהו קולומבוס לא ציפה שיעשה. הנאצים עלו לשלטון והמשך לימודיה של בתו בתיכון נעשו בלתי אפשריים. המוצא היה לשלוח את הנערה להמשך לימודיה במקום אחר בליטא ובנובמבר 1938 נשלחה הני קולומבוס לקובנו, גם היא כאמור, בליטא .זמן קצר לאחר מכן הצטרפו ההורים. הם עברו לדירה יפה ומרווחת בעיר והאב המשיך בעסקים והכל התנהל כשורה עד למפץ הפוליטי הראשון במלחמה. הסכם מולוטוב- ריבנטרופ ,בקיץ 1940 שעל פיו הרוסים סיפחו את שלוש המדינות הבלטיות. הטנקים הרוסיים הגיעו לעיר. זמן קצר לאחר מכן הודיעו השלטונות הרוסיים למשפחת קולומבוס שעליה לפנות את הדירה הגדולה והיפה תוך 24 שעות. לא זו בלבד שהדירה הוחרמה אלא כל הנכסים כולל הפיקדונות בבנק הופקעו . תחילה המשפחה עברה לגור במלון "מטרופול", ממלוני היוקרה בעיר, אך משאזל הכסף עברו למלון קטן יותר. בשלב מאוחר יותר העמידו הרוסים לרשות בשיכון מרוחק מן העיר והצמידו להם שלוש משפחות רוסיות,

בחרדה לקראת הבאות התארגנה בקובנו ה"מחתרת יהודית" להצלת התרבות העברית שיסדו צעירים ציוניים ביניהם הני, זאב בירגר (לימים איש כלכלה בכיר ומנהל יריד הספרים הבינלאומי בירושלים), דב לוין (לימים היסטוריון באוניברסיטה העברית) אברהם מלמד (לימים ממנהיגי היהדות הדתית ציונית) ועזריאל לוי ( מי שהיה לימים המדריך שלי בדרך לישראל ובמוסד מגדיאל בארץ וידיד יקר). המשימה הראשונה הייתה להציל ספרים בעברית. כמה מתוך התא המחתרתי שלהם, התגנבו למחסן של בית הספר, הוציאו משם קרטונים של ספרים והזמינו שתי כרכרות כדי לקחת את המטען. כהטעיה, שאנשים לא ישימו לב, הוטל על הני ועוד חבר בתא להתחזות לשני נאהבים שהתעלסו והתנשקו בצורה פרובוקטיבית ובכך משכו את תשומת לב העוברים והשבים. בינתיים הועמסו הספרים על המרכבות. אולם כדי לשבש כל ניסיון למעקב, סוכם כי במקום אחר חברים אחרים בתא יחכו עם שתי כרכרות שכורות אחרות ומשם ייקחו את הספרים לסליק אי שם. רוב החברים בתא לא ידעו היכן אוחסנו הספרים וגם זאת כדי שהדבר יישמר כסוד כמוס. זאת הייתה,לדעת פרופסור דב לוין, המחתרת היהודית הראשונה בליטא.

"בוקר אחד התבשרנו על המתקפה הגרמנית על ברית המועצות במבצע "ברברוסה". ב- 24 ביוני 1941 החלו הנאצים בהפצצה קשה אשר פגעה במערכת החשמל ובמתקנים חיוניים אחרים.. מי שהיה מוכן לכך היו הליטאים ששנאו את הרוסים שנאת נפש ובלהט רב שיתפו פעולה עם הנאצים. הקרבנות הראשונים היו היהודים. על היהודים נאסרה הנסיעה בתחבורה הציבורית . השכנים הרוסיים בשיכון עזבו ואנו נותרנו מנותקים מן העולם"- נזכרת הני." היו ידידים, שני ילדים ומבוגר שבדרך לא דרך הגיעו אלינו ושמחנו שחידשנו את הקשר עם העולם. אבל יחד עם זאת אבא נלקח לבית הסוהר ולא שמענו ממנו עוד"

כאן הני עושה אתנחתה. נראה לי לפתע שהיא לא אתי. היא במקום אחר .כאשר העליתי את הדברים בכתבים דומני שפענחתי את הדממה הרגעית. לא קל להיזכר באב שנרצח על ידי הנאצים ויכול היה להציל את עצמו ואת משפחתו לו עלו לארץ ישראל. בפרט שלא בדומה ל- שישה מיליון יהודים שרובם לא יכלו להגר לארץ ישראל, איש אמיד כמו קולומבוס בעל בית בתל אביב, היה מקבל מן האנגלים את האשרה בלי שום בעיה.

אבל הני לא תוציא ולו מילה של ביקורת על אבא. לפי החינוך שקבלה it is not done –דבר בל ייעשה. אילו, אילו לא היו היא ואמה עוברות את התופת של השואה ואביה היה בחיים….כך נראו לי הרהורי הלב של הני באותם שניות של שתיקה פתאומית.

ההנחה היא שאליהו קולומבוס נרצח זמן קצר לאחר מכן על ידי הנאצים או מה שמתקבל יותר על הדעת- על ידי הליטאים. הליטאים לא הסתפקו בגטו ומעשי הנאצים אלא ערכו טבח באלפי יהודים בלא לקבל שום הוראה מפורשת של הגרמנים. כל הניסיונות והאליבי שמנסים שלטונות ליטא להביא היום לאותם ימים אכזריים, בשקר יסודם. " הם היו להוטים לחסל יהודים לא פחות מן הנאצים ואולי יותר, והיום הם רוצים רהביליטציה עם מסע טענות שקריות"- אומר עו"ד יוסף מלמד, יו"ר ארגון יוצאי ליטא בישראל, אחיו של אברהם מלמד שמנהל מאבק מר נגד ממשלת ליטא החופשית בזירה הבינלאומית, שבה הם מחפשים את הלגיטימציה.

מכה נוספת הייתה ההודעה שהני ואמה חייבות לעזוב מייד את הבית בשיכון . זה היה שבועיים לפני שהקימו את הגטו, וכל התחנונים שיניחו להם להישאר במקום עד שיגורשו לגטו נפלו על אוזניים אטומות. הני הלוחמת לא ויתרה. היא החליטה לפנות לשלטונות הגרמניים ולבקש מהם שיתנו הוראה לפקידים הליטאיים שיניחו להם לשהות במקום עוד שבועיים, שכן בלאו הכי עוברים לגטו. היא עשתה זאת בגרמנית רהוטה ומשכנעת והקצין הגרמני שקל בדעתו ואמר להני שהיא צודקת. הוא התיישב ליד מכונת הכתיבה וכתב מכתב לפקיד הליטאי שיעכב את הפינוי ואחר כך חתם עליו. לאחר הרהור הוא נטל את המכתב וקרע אותו לגזרים." עלמה קולומבוס"- אמר- "אני לא יכול להפר פקודה. זה מכתב רשמי, ובניגוד לחוק. אבל מה שאני כן יכול לעשות זה לטלפן לאותו פקיד ולהסביר לו את דעתי". זאת הוא עשה, והטלפון עשה את שלו והפינוי נדחה בשבועיים, עד להעברתם של הני ואמה לגטו. "מבחינתנו הכניסה לגטו הייתה הצלה. לפחות הצטרפנו לקהילה היהודית, שם היו גם מכרים וותיקים. בקהילה המשיכה לפעול המחתרת היהודית שהחלה בפעולותיה עוד בממל עם אותם החברים שהזכרתי דב לוין ,אברהם מלמד עזריאל לוי ואחרים"..

הגטו..

על הגטו עצמו הני העדיפה להקרין בפני סרט בשם: גטו קובנו, שבו ההיסטוריון והביוגרף של וויסטון צ'רצ'יל, סר מרטין גילברט, מציג את סיפורה של יהדות קובנו במלחמה. באוגוסט 1941, נסגרו קרוב ל-30,000 מיהודי העיר בגטו ובראש היודנראט עמד אלחנן אֶלקֶס. הסרט מציג תמונות שצולמו בעזרת מצלמה נסתרת ועדויות מפיהם של 18 מניצולי גטו קובנו, ביניהם הני קולומבוס. בסרט הוקרנו צילומי ארכיון נדירים המעידים על אומץ ליבם של אנשי הגטו במהלך ההתרחשויות הקשות והטראגיות שכפתה המדיניות הנאצית האכזרית. הסרט זכה בשנת 1981 בפרס האוסקר לסרט התיעודי הזר . בסרט מוקדש חלק נכבד לראש " וועד יהודי הגטו ה"אלטסנראט" שכיהן בתפקידו במשך כל תקופת קיומו של הגטו וזכה להערכה רבה. מועצת היהודים הפעילה מערכת שירותים ומוסדות למען אוכלוסיית הגטו, וכן קיימה קשר הדוק עם הנהגת המחתרת האנטי-נאצית שפעלה בגטו ואף הגישה סיוע ממשי לחברי המחתרת הפרטיזנים שיצאו ליערות. חלקם נמנו עם מארגני "הבריחה"- המבצע המדהים של הצלת יהודים בשלהי המלחמה והעברתם בדרך לא דרך אל חופי איטליה .עמותת "עופות החול" נמצאת בתהליך של הפקת סרט תיעודי על "הבריחה".

עם אלה שחוסלו בתקופת הגטו היה גם בעלה הראשון של הני. הם הכירו מתקופת הנעורים ונישאו בגטו, ועל נישואין אלה הני לא מדברת. באחד המפגשים עם הני היא אמרה לי "שלוש פעמים התחתנתי בלי שמלה לבנה".

עם זאת הני מדגישה חזור והדגש את המקום שמילאה אמה בגטו כמו גם לאחר מכן, כאם דואגת, כחברה וכמופת לתושייה, לאומץ גם בכל הנוגע לבתה וגם בכל הקשור לאחרים. למרות בעיה אורטופדית שהקשתה עליה את ההליכה היא הייתה "אישה חזקה בגוף ובנפש" – כהגדרתה של הני. עם שוכני גטו קובנו נמנו בנוסף לאלו שהוזכרו גם אהרון ברק, מי שכהן כנשיא בית המשפט העליון, דב שילנסקי, לימים יו"ר הכנסת, הסופר אברהם סוצקובר, , חייקה גרוסמן , חברת כנסת ממנהיגי מפ"ם, אבא קובנר משורר, ואחרים. בקיץ 1944 כאשר נחלו הנאצים תבוסות בזו אחר זו בחזיתות המערב והמזרח, החלו הגרמנים בחיסול הגיטאות במזרח אירופה ובהעברת השרידים למחנות ריכוז או למחנות השמדה. גם גטו קובנו נכלל בתוכם.

מי שמע על מחנה שטוטהוף

ב 13 ביולי 1944 הגיע גטו קובנו לקצו ורוב היהודים הועברו למחנה שטוטהוף, ליד עיר הנמל גדאנסק שעל הים הבלטי בגבול צפון פולין. הני מתרעמת שזמן רב מחנה זה לא הוכר בארץ, לרבות ב"יד ושם" , כמחנה ריכוז. מחנה שטוטהוף היה בפועל מחנה השמדה. הא – ראיה, במחנה היו שני חלקים. בחלק אחד היו הבלוקים של היהודים שהוצאו לעבודה ובחלק אחר היו בלוקים של קצטניקים אשר כמעט גססו או כבר לא כשרים לעבודה ואלה היו מועמדים למוות בקרמטוריום מקומי. המעבר בין שני המחנות היה קל יחסית אך היו זקוקים לרישיונות. הני זוכרת אירוע שניתן להגדירו כנס. בליל ראש השנה האזרחית, הסילבסטר, הכבשן לא פעל. אמה של הני הייתה בצד השני כמי שאינה מסוגלת לעבוד בשל קשיי הליכה, במילים אחרות, מועמדת לחיסול. בדיקה מהירה של כמה נועזים בבלוקים של העובדים, גילתה כי החיילים שתו לשכרה לרגל הסילווסטר ושכחו להפעיל את הכבשן, וכך התאפשרה העברה מהירה של מספר אנשים, אשר ניצלו, ביניהם אמה של הני. אולם גם לאחר שניצלה השתים היו במחנות נפרדים, האם כחולה שאינה מסוגלת לעבוד והבת כבריאה. רק תושייה, תחכום, התמדה עיקשת של הני ,וכן שיתוף פעולה בתנאי גיהינום ואומץ רב של אסירים אחרים, הביאו בסוף את השתים להיות ביחד. לא באותו בלוק אך באותו במחנה.

באותו קטע הני מציינת שבמקרה אחד כאשר היא נשאה על גבה את חברתה, טרודי, (לימים טרודי בירגר, רעייתו של זאב בירגר) בדרך לבית החולים של המחנה שהיה במרחק גדול מן הבלוקים, היא נתקלה בקצין שאמר לה. "הורידי את החולה אני אביא אותה לבית החולים". הנה כי כן צריך לזכור שהיו גם גרמנים שלא איבדו את צלם אנוש, אבל הם היו מעטים.

אפשר ואי אלה גרמנים נהגו ככה ביודעם שקץ המלחמה הולך וקרב, אבל לא בהכרח. לי אישית הייתה חוויה עם חייל מבוגר גרמני שכמעט הציל את חיי. מכל מקום אלה היו ימים של תקווה מהולה בחרדה גדולה, מה יעשו הגרמנים עד הרגע האחרון והני מציינת בהקשר זה את ההוראה של היטלר לירות בכל מי שייכנע . בשטוטהוף הדברים הורגשו מידי יום, מידי שעה. ב- 21 באפריל בשעה 4 בבוקר, והני זוכרת זאת במדויק כפי שהיא זוכרת פרטים אחרים, נצטוו כולם לקום ולהסתדר במפקד לקראת צעדה אל מחוץ למחנה. מדובר היה באנשים שמסוגלים לצעוד. אמה של הני, גם בשל מצבה הבריאותי וגם בשל בעיות אורטופדיות באזור המותניים, לא הייתה מסוגלת. היא נשארה מאחור. הני הצטרפה לצועדים. ברור היה להני שהיא לא תשאיר את אמה מאחור שכן פרוש הדבר היה מוות במקום.

לפנות ערב כשהחשיך, הני החליטה לשוב. בחסות העלטה המוחלטת, ( הגרמנים החשיכו את המבנים מחשש לפגיעה של מטוסי בעלות הברית) חזרה הני למחנה שבו שהתה אמה. היא לא יכלה לזהות את המקום המדויק, אך הלכה לפי החושים. זה היה שביל חצץ והני זוכרת שבכל צעד שהיא הלכה על החצץ היא חששה שמא ישמעו את הרעש ויגלו אותה, בפרט שזמן קצר קודם לכן אנשי הגסטפו מצוידים בשמייסרים ובלווי כלבי ציד גדולים בדקו שכל אחד המסוגל לצעוד יפנה את המחנה. לאחר מאמצים רבים, כשהיא כבר באפיסת כוחות וכושלת בהליכה ורק כוח הדחף האופיני ל"פייטרס" עומד לה היא גילתה את הצריף שבו הייתה אמה. הני שמה ידה על פיה שלה כרמז לאמה לא להוציא הגה, ובלא להמתין היא הרימה ונשאה אותה על כתפיה. בקרבת המחנה הייתה המולה גדולה ואנדרלמוסיה וכולם נקראו להגיע לקרונות אשר בהם יועברו לחוף כנראה בעיר גדנסק משם יפליגו. הני ואמה הצליחו לעלות על הקרונות ולהגיע לחוף שם עגנה ספינה של משמר החופים הגרמני שמסוגלת הייתה להעלות על סיפונה 150 איש. כאן כבר לא הייתה אבחנה בין יהודים לאחרים, כולל גרמנים. מי שהצליח לעלות לסיפון בלא להיכשל עלה. מי שכשל הושלך לים. עד היום הני לא מבינה כיצד הצליחה להעלות את אמה באמצעות סולמות החבלים על האוניה. זה היה כנראה הדחף לחיות שהנחה אותה במשך כל שנות השואה אך באותה מידה לשמור על חיי אמה בכל מחיר,למרות הקשיים וההגבלה של האם הנכה.

הפצצת " קאפ ארקונה" יחד עם אלפי יהודים.

האוניה הקטנה אכלסה את כל אלו שהצליחו לעלות עליה, יהודים וגרמנים. מצב התזונה היה חמור ובמשך ימים קיבלו כמה פרוסות לחם ומים עד שעברו לאוניה גדולה יותר. להני לא היה מושג ירוק לאן הם שטים. אבל ב- 3 במאי לפנות בוקר קדרו השמיים ומן הידע ששאבתי התברר שאלה היו להק של מפציציי הוקר טייפון בריטיים בלווי עשרות מטוסי קרב וחיפוי, מסוג לנקסטר,הוריקן, ספיטפאייר ,סיפאייר ואחרים. הם קיבלו הוראה להפציץ את כל האוניות הגרמניות בסביבות עיר הנמל הגרמנית קיל, עוגנות או נעות.. האוניות שיצאו באותה עת מן הנמל היו "קאפ ארקונה" ו"טילבק" . תוך דקות החלו לנחות אלפי טונות של פצצות על ה"ארקונה" על "טילבק," ועל עוד אוניות שעל סיפונם היו רבבות פליטים יהודים ולא יהודיים ואש תופת הונחתה על ירכתי האוניות הפגועות כבר. באוניה "טילבק" כמעט לא נותר איש בחיים, ב"ארקונה", נותרו מתי מעט, ואילו בספינה הקטנה שבה שטו הני ואמה הפצצות פגעו בירכתיים. פה ושם פרצה אש, והמלחים והנוסעים התרוצצו מי במאמץ לכבות את השריפה ומי במאמץ להימלט ממנה. הני הייתה על הסיפון בעת ההפצצה ואילו אמה נמצאה בבטן האוניה. בתוך העשן הסמיך שהסתיר הכל, לא היססה הני וירדה לבטן האוניה בחיפוש אחר אמה. העשן השחור והסמיך היה בכל מקום ולא ניתן היה לראות דבר. פה ושם היו חפצים פזורים שגרמו לה למעוד, והפיח נכנס לכלי הנשימה והיא חשה שעוד מעט והיא נחנקת. אבל אישה נחושה זאת כמו סומא שמגשש באינסטינקטים בלבד המשיכה בריצה מטורפת והמשושים הטבעיים שלה הוליכו אותה אל אמה שהייתה מעולפת. בשארית כוחותיה היא גררה אותה ושוב בעלטה מוחלטת בכוון שממנה באה ובכוחות בלתי מוסברים היא העלתה אותה על הסיפון והתמוטטה כשאמה, ספק נושמת ספק לא..אבל שוב הני הצילה את אמא שלה.

זהו אחד הפרקים הכאובים והחמורים בתולדות כוחות בעלות הברית בכלל וחיל האוויר המלכותי הבריטי בפרט .לא רק הגרמנים ניצלו את מעשה הזוועה בימיו האחרונים של הרייך אלא גם ההיסטוריונים רואים זאת כאחד האפיזודות הנוראות של המלחמה לקראת סופה. שערו בנפשכם רבבות פליטים ביניהם אלפי יהודים אשר רחוקים מן החופש מרחק ימים אחדים ואולי שעות, שנפלו קרבן לכלי המשחית של בעלות הברית. הני לא רואה זאת כעוד תקרית אומללה במלחמה כשם שהיא לא רואה מקריות בכך שבעלות הברית לא הפציצו את אושוויץ, כשם שהיא לא רואה בהתבטאות של קצין בריטי כאשר ניתקל בניצולים הראשונים והביע פליאה: so many jews? . הני לא מקבלת את ההתבטאות כאות לתדהמה ששרידים נשארו בחיים. היא רואה בכך ביטוי אנטי יהודי מובהק. זה צרוב בנפשה כיהודייה וכלוחמת לזכויות האדם. וככה כותב ההיסטוריון מרק ווֶבֶר בביטאון של המכון לסקירה היסטורית IHR : INSTITUTE FOR HISTORICAL REVIEW

"הטענה שגם אסירים או שוכני מחנות ריכוז שנפלו בהפצצות האויב הם חלק בלתי נפרד מן השואה היא טענה מטעה, אם לא שקרית. למעשה רבבות של אסירים במחנות לרבות יהודים נספו כקרבנות ישירים או עקיפים של מבצעי בעלות הברית. לדוגמה, אלפים רבים של יהודים שנספו במחנה ברגן בלזן במהלך המלחמה או בשלביה האחרונים, כולל אנה פרנק, היו בראש ובראשונה קרבנות לא של מעשי הנאצים אלא כתוצאה מהמצב הכאוטי של המלחמה, כאשר מטוסים של בעלות הברית הפציצו באזור כמו במקרה של "ארקונה. וה"טילבק" שיצאו מנמל קיל ". ה"טילבק", לפי וובר, על נוסעיה, הוטבעה תוך רבע שעה עם כל אלה שהיו על סיפונה, ביניהם אזרחים, פליטים, ניצולי שואה וגם אנשי ס.ס. אבל המטוסים הבריטיים המשיכו לירות על הניצולים ששחו בים, או שצפו כגופות מרוסקות מדממות עד שהים האדים. המקלעים המשיכו לרסס כל מה שנראה על פני הים. ל"ארקונה", הגדולה יותר תהליך ההטבעה היה איטי יותר. כל מי שיכול היה, קפץ אל המים ורק 350 מקרב הנוסעים שרדו. מאות גופות חרוכות נמצאו מאוחר יותר על שפת הים. זמן מה לאחר מכן עדיין נראה חרטומה של ה"קאפ ארקונה" מזדקר מעל פני המים, כאילו מצבה זמנית לאלפים שחוסלו, ביניהם אלפים מקרב שרידי השואה, וכל זאת כמעט ערב השחרור.

אין לי כל צל של ספק שהמודיעין של בעלות הברית שהיו לו מקורות מידע מעולים בגרמניה עצמה ובשטחים הכבושים ידע היטב כי בין הנוסעים באוניות גרמניות הרוב הם אזרחים, ורבים מהם יהודים שרידי מחנות המוות. אבל, כמו במקרים אחרים, מה שנקרא " המאמץ המלחמתי " הצדיק את הכול. וכמו שכתב מרק ווובר, שניתן לקטלג גם את הזוועה הזאת בין זוועות כל המלחמות. מלחמה זה הרי דבר לא טוב, ובייחוד כאשר פתח בה היטלר והכנופיות הנאציות שלו.

המראות עדיין צרובים בנפשה של הני וגם בחלוף הזמן זה העסיק אותה ולא נתן לה מנוח והיא בדקה והסתבר לה כי הטייסים קבלו הוראה:shoot to kill – לירות כדי לחסל. הגרמנים גם ערב התבוסה הפכו את האירוע למגפון של תעמולה כנגד בעלות הברית על שהם רצחו בדם קר חפים מפשע וביניהם אלפי יהודים ממחנות ריכוז. לכל אחד אסוציאציות משלו על מקרי הרג של חפים מפשע על ידי צבא המושיעים ואשר בגינם לא ניצלו יותר יהודים, כולל, ללא ספק, את אי הפצצת המסילה לאושוויץ על ידי בעלות הברית או את הוקעת העסקה של ד"ר קסטנר עם הגרמנים- משאיות תמורת יהודים .חשבון הנפש הוא גדול ורב מימדי. ולנו יש גם אוניות המעפילים "פטריה" ו"סטרומה"

אשר להני ולאמה רק נס או גורל עיוור הציל אותן ממוות, על סף השחרור. אלוהים עמד מנגד כפי שעמד בכל תקופת השואה. ואכן השחרור בא כעבור ימים מספר על ידי הצבא הבריטי ומיד נלקחה אמא של הני לבית חולים מסודר עם המלצה להעבירה לטיפול בשוודיה. הני ואמה הציוניות סרבו כמובן. ברור היה להן כי ברגע שתגענה למחנה עקורים הן תיצורנה קשר עם מכריהן וקרוביהן בתקווה שגם הם שרדו את התופת. המטרה- ארץ ישראל. הני עשתה מאמצים לחדש את הקשר והיא נסעה בין היתר למחנה העקורים בברגן בלזן ושם מצאה כמה ידידים מקובנו. לאחר שהות של כמה ימים , חזרה לפלדפינג והצטרפה לאמה בבית החולים כאשר היא עצמה סובלת מכל תלאות המסע והמחנה. ביום הכיפורים ניסו הני וחברתה ללכת לבית הכנסת לתפילת כל נדרי אך נעצרו בידי חיילים בריטיים והושמו במעצר מכיוון שהפרו את העוצר. כל ההסברים באנגלית הרהוטה של הני לחיילים הבריטיים שזה יום קדוש ליהודים, לא עזרו והן עשו את הלילה בבית הסוהר. רק למחרת בבוקר משהבחינו במחנה שהני וחברתה אינן, נסתבר להם שנעצרו והם דאגו לשחררן .

במחנה המעבר לאחר המלחמה הכירה הני את ליובה שפירא גם הוא ניצול שואה שאיבד את אשתו. השניים נישאו, אך כשהחל תהליך קבלת הסרטיפקטים לארץ ישראל, הני ואמה קיבלו את האשרות ב-1947 ואילו ליובה רק שנה לאחר מכן.

אלה, אמה של הני הייתה אחוזת התרגשות לקראת פגישה עם משפחתה בארץ , בראש וראשונה עם אמה.. אך מזלה לא האיר לה. זמן קצר לפני העלייה, אמה של אלה, סבתה של הני נפטרה. זמן מה לאחר מכן עלו השתים במרסיי על אניית "קדמה" והפליגו לארץ ישראל, ארץ חלומותיה של הני קריספין-קולומבוס..

הנמל האחרון.

כשהני ואמה הגיעו לנמל חיפה, הן מצאו את קרובי משפחתם הנרגשים שחיבקו אותם באהבה רבה. רוזה שולמן לבית קולומבוס , בת דודתה הראשונה שהגיעה לפלסטינה ב-1935, חיכתה לה בביתה בחיפה עם בעלה ובתה הקטנה. עוד חיכו להן באהבה שלושת אחיה של רוזה, כולם ציוניים שעלו לארץ בסוף שנות העשרים ובאמצע השלושים. הני הבת היחידה ראתה ברוזה אחות גדולה והקשר בין שתיהן בליטא היה חזק במיוחד כמו גם עם אמה של רוזה פני, שלא שרדה את השואה. בעבור רוזה הייתה הני סמל לתעצומות הנפש של ניצולת שואה- עוף החול, ה"פניקס" שעלה מן האפר. אפשר לומר כי המשפחה כולה סגדה להני והיא רק בשנות העשרים הראשונות לחייה. .בתל אביב, אמנם הייתה למשפחה בית, שרכש אליהו, אך כפי שקורה במקרים כאלה, הדירות היו מאוכלסות והני ואלה בשום אופן לא רצו לגרש אי אלה מן המשפחות שגרו בבית. לכן מצאו להם בית זמני ברמת גן. הני לא חשבה לרגע להיות "פליטה", נתונה לחסדי אחרים. זאת, אף שרוב השרידים בעת ההיא היו צריכים לעמול קשה בעצמם כדי להיקלט. מכיוון שהני הייתה דוברת רהוטה של שלוש שפות, עברית,גרמנית, ואנגלית וגם ידע טוב למדי ברוסית, היא התקבלה כאשת קשר, כלומר מרכזנית וקשרית. מקום העבודה הראשון היה אצל האחים לוי בעלי מפעל בשם " בית חוות לחקלאות". מן הסתם לתיקוני כלים חקלאיים .אך באותה תקופה, לקראת מלחמת העצמאות ובמהלכה, עסק המפעל ביצור משולשי פלדה מחודדים שהולחמו על פגושי הג'יפים לחיתוך גדרות תיל בחזית המצרית.

הני בביתה היום-                                              הני על חוף הים בארץ בשנות ה-50

הני אומנם עסקה בחלק המנהלי של המפעל, אבל במקרה אחד היא חשה שהיא בחזית. הופיע קצין צהל גבוה מאוד ולהערכתה שקל לא פחות מ- 150 קילו, וכולו אומר התגוששות במשקל כבד .הוא דיבר רק רוסית .גם הני, כאמור, דיברה רוסית. הממונה עליה, משראה את הקצין, חמק החוצה וככה נשארה הני מול אותו ענק בזירה. הוא שאל אותה מה עם 48 המשולשים שהיו אמורים להיות מוכנים.?. הני לא ידעה דבר וחצי דבר. אבל היא הבינה יפה את מה שהוא אומר:" מאיפה שאני בא- סטרלאיי- כלומר יורים במי שלא ממלא את חובתו". הני הנבוכה נהייתה למסבירה בפועל וברוסית נעימה הבטיחה לקצין לטפל בנושא בדחיפות. בינתיים הופיע אחד מבעלי המפעל והטיפול עבר אליו.

בגיל 23 כאשר הגיעה הני לארץ היא הספיקה להיות "מוכתרת" במספר סטטוסים: יתומה מאב שנרצח על ידי הנאצים (גרמנים או ליטאים) , אלמנה מבעל שנהרג בגטו, בת לאם נכה, נשואה לגבר בתום המלחמה לאחר השחרור, שעדיין לא קיבל את הסרטיפיקט להצטרף אליה, ומצב בריאותי ירוד שכן בעת המלחמה לקתה בריֵאותיה. רבים משוכני מחנות הריכוז חלו בשחפת. הני נאלצה להפסיק את עבודתה ולהתאשפז בבית החולים לחולי ריאה "בית לווינשטיין" אז ברמתיים, "הוד השרון" בימינו. הודות לתרופות חדשות היא החלימה יחסית מהר ושבה לעבודה. הפעם עיקר עיסוקה היה הוראת אנגלית, שפה שאותה הכירה לא רק בדיבור אלא גם בספרות ובאומנות על כל ענפיה .שפה שאותה היא עתידה לאמץ כמקצוע וכנושא ללימוד עצמי על כל ענפיה הספרותיים והתרבותיים. כמורה מצטיינת באנגלית היא הוזמנה לסמינר שקספיר בסטרטפורד באנגליה מקום יסוד התיאטרון האנגלי החדש. היא הגיעה בדיוק כאשר חגגו 100 שנה לייסוד התיאטרון. לאירוע באו כל המי ומי בגלקסיה של התיאטרון האנגלי. בין היתר לורנס אוליבייה ,ג'והן גילגוד ,מגי סמית, איין מקאלן, פיטר יוסטינוב, ראלף ריצ'רדסון ואחרים. שם שם פגשה את חברת ילדותה מליטא שנסעה ללונדון לפני פרוץ המלחמה, את דורותי בוהן ,Dorothy bohn כיום Dame Dorothy המקבילה הנשית לתוארSir , והיא הצלמת האנגלית המפורסמת ביותר אשר בגיל 88 (גילה של הני) מוצגים צילומיה במוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית בלונדון. גם במסגרת האולימפיאדה בלונדון תיערך תערוכה מצילומיה. דורותי מקיימת קשר עם הני עד היום הזה.

שיווק מוצרים ושיווק עצמי.

הני לא בזבזה אף רגע בצאתה מבית החולים. כישוריה אפשרו לה להתקבל בחברת פרסום גדולה של האחים מלניק שעם לקוחותיה נמנו אז חברת "דובק", לסיגריות וחברת "תיא" למוצרי היגיינה ויופי, חברות גדולות בימים אלה. לקוח אחר היה משרד התיירות שביקש לקדם את הביקורים בארץ הקודש המתחדשת. הני שימשה, עורכת, קופירייטר וממונה על קשרי חוץ. היו ימים שבשעה חמש בבוקר היא כבר הייתה במשרד והבעלים מצאו אותה שרועה על הרצפה ליד מודעות פרסומת ענק. שמונה שנים היא עבדה בחברה זאת וחשה שהיא ממצה פחות או יותר את היכולת שלה וזאת תוך המשך הוראת השפה האנגלית, פעילות חברתית ענפה., ודאגה לאמה שהמשיכה להתגורר עמה ועם ליובה בעלה. החיים כביכול הטיבו עם הני, עד שיום אחד שוב הונחתה מכה כבדה על אישה צעירה זאת. ליובה בעלה הטוב ניצול השואה שהיה בדיכאון זמן מה, נטל את חייו בידיו. אין לה פשר, וכרגיל אומרים שהאדם לא היה מן הסוג ההתאבדותי. המצב הכלכלי היה שפיר. "אבל לך ודע מה טמון שם עמוק, עמוק אצל ניצול שואה ולאט לאט אוכל אותו , מכלה אותו".

"מי שגונן עלי בכל היכולת ומעבר לה, הייתה אמי. היא עשתה הכל כדי לאפשר לי ללמוד, לקדם את עצמי ולהתערות בחברה בארץ. היא ניהלה את הבית. היא הייתה עמוד השדרה של המשפחה ואני לא יודעת האם כל תעצומות הנפש שלי היו עומדות לי אלמלא אמי. היא הייתה בעבורי לא רק אם חמה ודואגת אלא חברה, אדם של מופת והוקרה במעשיה ובערכים שדגלה בהם"- אומרת הני בהתרגשות עזה..

הגורל שהתעמר בה, אותו גורל הביא לה עזר כנגדה. הפעם הופיע אדם, בן אדם,- כהגדרתה של הני "שהכניס אור לחיי" .ד"ר מאיר קריספין כירורג צעיר ( לימים מנהל המחלקה הכירורגית בבית החולים וולפסון בחולון) שאשתו עזבה אותו וגם הוא חיפש איזה עוגן ומצא אותו בה. הני רואה בו לא רק רופא אלא מאמין בקדושת הרפואה ובשבועה ההיפוקריטית בכל הקשור ברופא ובשמירה על בריאות האדם ובהצלת חייו. בגיל שבע הוא התייתם בבולגריה מולדתו והיה בבית יתומים. משפחה חמה, משפחת קריספין אימצה אותו ועלתה ארצה. עם בואו לארץ, כמו רבים אחרים הוא עמל קשות כדי להגשים את חלומו, ללמוד ולהיות בסוף רופא כירורג ." הוא היה אידיאליסט בכל רמ"ח אבריו. הוא היה הומניסט למופת ואיש נפלא להתרועע " אומרת הני בערגה ומסתכלת לעבר התמונה של הגבר הנאה מעל למזנון במרכז הסלון- מוקד חייה.

תמונת הד"ר קריספין משקיפה על הסלון   הזוג קריספין והכוריאוגרפית הרקדנית המהוללת .

                                                         מרטה גרהם-באמצע /.ידידים בשרות האנושות

כאן עושה לי הני flash back קצר חזרה לליובה, הבעל השני . לליובה היה אח גדול אשר גורש ממוסקבה למונגוליה החיצונית על ידי השלטונות הקומוניסטיים. במשך הזמן הקשר בין שני האחים נותק. אך ליובה ידע שאחיו חי, אף כי מצבו הבריאותי רע. אבל, כמו בספר עלילה, העניין עלה מן האוב, בצורה בלתי צפויה. כאשר הני וד"ר מאיר קריספין ביקשו להינשא היקשו במועצה הדתית האם לבעלה המנוח, ליובה היה אח. הני שלא הבינה מה העניין קשור לנישואין השיבה שאכן יש לו אח אי שם במונגוליה החיצונית. היא לא ידעה אז באיזו מידה המענה החיובי הפשטני מתנגש חזיתית עם חומת הממסד הדתי במדינת ישראל . אם כך, אמר לה נציג הממסד הדתי, היא זקוקה לחליצה. כלומר לפי המצווֶה בתורה אם הבעל נפטר ויש לו אח, האח חייב לשאת אותה לאישה, ואם הוא ממאן עליו לתת לה "חליצה", כלומר לחלוץ את נעלה ולהשליך אותו. הכוונה היא לשחרר אותה מהתחייבותו לשאת אותה לאישה, אך הטקס משפיל ביותר. קשה להאמין שבמדינת ישראל המתחדשת, שאליה באה הני בכמיהה גדולה כל כך, אי אפשר היה להגיע לסף הנשואין ולעבור אותו שלא על פי הכתובים בתורה. אהבה לא הספיקה.

הני הפעלתנית החליטה, כדרכה, שלא להרים ידיים. לאמור- לפעול. היא הגיעה למשרד החוץ למחלקה הבינלאומית ולמחלקה הקונסולרית וביקשה שישתדלו למענה בקבלת ויזה לברה"מ. לאחר מאמצים רבים, בשגרירות הסובייטית הובטחה לה ויזה לברה"מ אך באותם זמנים אשרת כניסה כזו הייתה בפועל מוגבלת לאזורים מסוימים בתוך ברה"מ. בין אזורים אסורים אלה הייתה מונגוליה החיצונה. גם לא כל תושבי האימפריה הקומוניסטית הורשו לנסוע לשם, בעיקר לא בעידן החיכוך בין שתי האימפריות הקומוניסטיות, ברה"מ וסין, ומונגוליה על הגבול בין שתיהן. רק בודדים הורשו לנסוע לשם .וודאי שלא אישה שזקוקה ל"חליצה".הני המשיכה במרוץ אחר מכרים, בממסד הדתי ומחוצה לו אך ללא הועיל. או אז החליטה לפנות למכר ,מנכ"ל משרד הפנים באותה תקופה דוד רוזנסון בן דודו של דוד רזיאל ( שניהם שמם על שם הסב ) ממייסדיי אצ"ל וראש ביתר, והוא אמר לה בפשטות שיש מוצא אחד והוא קפריסין. וככה יצא הזוג, הני לבית קולמבוס ומאיר לבית קריספין לקפריסין, בשעה טובה ומוצלחת, ללא חופה וקידושין, ללא שבירת כוס, ללא כתובה וללא קהל מוזמנים ,ו"ללא שמלה לבנה" ושם נישאו בנשואים אזרחיים .נישואים מאושרים ביותר.הנה כי כן הלוחמת לזכויות האדם עמדה ונאבקה על זכותה להיות קשורה באהבה לאדם שהכירה והיא מיצתה זכות זאת על אפה ועל חמתה של המנהיגות הדתית הממוסדת במדינת ישראל.

בערוב שנותיה, והני כיום בת 88, די שתצביע על התמונה של בעלה האחרון, ד"ר מאיר קריספין כדי שעיניה שקהו ייפתחו בחיוך גדול וחם. כאילו קרן האור של פעם מאירה שוב. מאיר- כשם בעלה שמאיר עליה ועל ביתה. הוא היה המזור האולטימטיבי לדרך הייסורים שעברה מאז נעוריה. הוא היה המלאך הגואל ועם מותו, דעך גם כוכב זה .נותרו הבן ומשפחתו שגרים באותו בית שרכש אביה של הני לפני 80 שנה בקרוב והוא גם גל- עד לאביה ולמשפחתו שנספו בשואה.

סדר- במדבר- "כניסת מצרים".

ד"ר קריספין, עם הזמן מנהל המחלקה הכירורגית בבית החולים וולפסון בחולון , היה גם פטריוט ישראלי גדול.. לאחר מלחמת ששת הימים, התנדב ד"ר קריספין לשרת במשך חודש בבסיס הצבאי בביר- גפגפה.במסגרת המילואים, החודש שנקבע היה אפריל 68 שבו חל חג הפסח וצה"ל ערך את הסדר המדהים ביותר, לדברי הני. איזו אואזיס, לקוח כאילו מתמונה הזויה- פאטה מורגנה- בלב המדבר. הני באה עם בנה כדי להצטרף לבעלה שכבר שרת בבית החולים המקומי..בלב המדבר הוקם אוהל ענק ובתוכו שולחנות מכוסים מפות צחורות כשלג ,גנראטורים הפעילו תאורת יום, הובאו מערכות כלים, סכו"ם וקישוט. הכול היה מבריק וממורק. מטוס מיוחד הביא פרחים שבהם עוטר האוהל בצדדיו, למעלה ועל השולחנות. בטיסה אחרת הובאו מלצרים מבתי המלון היוקרתיים, ואלה הסתובבו בארוחה בחולצות לבנות מגוהצות למשעי ופפיונים. כל הפיקוד הבכיר ללא יוצא מן הכלל היה שם. שר הביטחון משה דיין שאמור היה להגיע שבר את רגלו ושלח ברכה. את הסדר ניהל הרב שלמה גורן הרב הראשי לצה"ל.

והני שוב עושה איזה פסק זמן, שאינך יודע אם זה מקושי נשימה או שיש לכך משמעות אסוציאטיבית ואני בדמיוני, בעצם לא בדמיון אלא מתוך התורה שבע"פ ובכתב, ראיתי את המשמעות הנוספת של המשתה הזה. מעין משתה רומאי שבו משתתפים כל המצביאים שפָלָפלים על כתפיהם עטורי הניצחון, וחוגגים את "מלכות ישראל השלישית" כפי שראה אותה לרגע מטאורי, דוד בן גוריון ושר ביטחונו משה דיין שאימץ את הראייה הזאת בעינו הנלסונית. גם השמות שונו. אני כבר באתי לרפידים ולא לביר גפגפה ו"שארם א –שייח" כבר הפכה לאופירה..והנה פחות מעשור חלף והמלכות הזאת נעלמה כלא הייתה. אולי גם על כך ועל הלקח ההיסטורי חשבה הני.

כל הקצינים טסו חזרה לאחר הסדר ורק הרב גורן ורעייתו צבייה נשארו. הזדמנות נאותה לאישה כמו הני קריספין להתיידד עם הזוג ולשמור קשר בעיקר עם צבייה גורן. היא זוכרת כאילו זה היה אתמול. והאתמול הלך מאיתנו, כולל כאמור "רפידים" ו"אופירה".

במוסגר יצוין שאין כמעט דמות חשובה בישראל שאותה הני לא מכירה מקרוב, יותר או פחות. מדובר בכל התחומים. פוליטיקה,חוק, צבא, אמנות, מוסיקה ועוד. בשפה הוירטואלית זה נקרא תגיות, וכאלה יש רבות .יש לאישה הזאת לשון מאוד ציורית. היא יכולה להגדיר איש ידוע כאדם גדול מידות וקטן שכל. או גברת ידועה שהיא מטר וששים fake (זיוף) הני מזכירה דמות שמוליכה לדמות אחרת וכו'.. היא הגדירה זאת כמו בקבוק שאתה פותח וזמן מסוים לאחר מכן לא יוצאים נוזלים אלא בקבוק חדש, אפשר גדול יותר. מעין סגנון עגנוני שסיפור מוביל לסיפור ואין המעיין נדלה. יחד עם זאת הני היא לא הסוג שמתחכך עם אח"מים. היא מכירה אותם טוב והם מכירים אותה. היא אינה "הצנועה הידועה" ולא מתיימרת להיות כזאת, אבל היא גם לא עושה פרסום לעצמה .היא לא מתבשמת מהיכרויות רבות. הם רק חלק מן ההיסטוריה, ואותה הני זוכרת כפי שמעטים זוכרים, לא רק בגילה אלא בכלל. זאת הסיבה שהיא לא הדגישה היבט זה ואני הולך בעקבותיה. מלבד זאת תמיד קיים חשש שמא אני אפסח על דמות ידועה מקרב רבים ממכריה ומקורביה.

באותו הקשר אני רואה לנכון לציין שכמו במקרים רבים רשימה כזאת אינה יכולה לעשות צדק לא פואטי ולא פרוזאי לפרטים שונים בחייה של הני קריספין-קולומבוס, שהם מרתקים, מרגשים ולעתים מצמררים, והני בזיכרונה הפנומנאלי לא פוסחת על אף אחד מהם. זאת היסטוריה שראויה לתיעוד רחב יותר..

העבר ממראה של ההווה.

הני דומה בעיני לאסטרונום עם טלסקופ שמשקיף לא למערכת הגלקטית למעלה אלא לכוכב לכת אחר מאחור. אבל היא כאן, מאוד. ואין אירוע או התפתחות שהיא לא מודעת. מן הסתם הרבה, הרבה יותר מאשר צעירים רבים, או מבוגרים. ויש לה כמה מילים לומר על המצב העכשווי במדינה . "שיה ( הבת דודה הקטנה- צ.ג) לקחה אותי לקניון ברמת אביב לקנות נעליים. אני מסתכלת בחלון ראווה ורואה זוג נעליים שעולה 700 שקל או 900 שקל. ואני המומה. לא שאין באפשרותי לעשות לעצמי חגיגה ולקנות זוג כזה. אבל לא בכך העניין. הבעיה היא שאם יש היצע יש ביקוש. ואם יש ביקוש ישנם עשירים גדולים במדינה, שבה יש עניים רבים. אני לא יודעת מה קרה לנו. אני לא חושבת שזה היה המצב לפני 20 שנה. וזה זועק. הרי אנו אמורים היינו להיות דוגמה לחברה צודקת ונהפכנו לחברה של אי צדק, של קיפוח, של שלטון האוליגרכיה הכלכלית. אם תשאל אותי האם כאשר חלמתי על ארץ ישראל כביתי, כאשר קבעתי את ביתי בישראל, העליתי בדעתי שככה יהיה, התשובה היא- לא! "

הני קריספין קולומבוס היא לדידי דוגמה לתעצומות הנפש של אדם במנהרת החושך והצלמוות ויציאה משם כמי שלא איבדה אמון בצלם אנוש ומעדיפה לראות באדם את פוטנציאל ההומני שבו. אישה שבמרומי גילה מבקשת לראות במדינה שעליה חלמה ואליה הגיעה לאחר שנות תופת, ארץ צודקת יותר. זאת הכמיהה שלה חרף היכרותה את המציאות שרחוקה מאוד מן החלום שחלמה.וכך סיימה הני :

Does anyone of you have the perception for rosy glasses? I'd be so grateful to every one among you, my friends, who could provide me with a fantastic facility-it would help throw a more encouraging positive light on the future ahead of us .and yet-where there is life ,there is hope.

"האם למישהי מכן יש איזה מרשם למשקפים וורודים ? אכיר תודה עמוקה לכל אחת מכן ,ידידותיי, שתוכל לצייד אותי באביזר נפלא זה. זה יאפשר לי לראות קרן אור מעודדת יותר למה שהעתיד צופן בחובו. ובכל זאת- במקום שיש חיים, יש תקווה" (אתונה 1993 בסיום נאומה של הני).

בפתיחה לסיפור ( "לכתוב ברוח" ) מתוך קובץ סיפורים קצרים שלי שפורסמו באחרונה, כתוב ככה:"אומרים שאילו ניצולי השואה היו נותנים ביטוי בכתובים למה שרצו לומר ולא יכלו, כל העצים ביערות – העד, בצפון אירופה וביערות הגשם שבאפריקה ובדרום אמריקה לא יכולים היו לספק את כמות הנייר הדרושה. הנה כי כן טמונה ברכה, באלם הזה, לכדור הארץ ,לירוקים ולשוחרי הסביבה של ימינו."

והנה דוגמה לנאמר בסיפור. הני סיפרה רק קמצוץ מן המטען ההיסטורי שעל כתפיה. היא כמו עלה בודד על עץ שנשר. אם היו כמוה, הם אינם עוד. וגם את העלה הזה יישא הרוח עם הכתוב בו..

https://www.facebook.com/zvi.gill?ref=tn_tnmn

* הצילומים ההיסטוריים באדיבות משפחת קריספין. צילומים עכשוויים- צ.ג

 הני  נפטרה ב-16 באוגוסט 2012 ,כ"ה באב תשע"ב בבית החולים שיבא בתל השומר שם אושפזה  לפני יותר משבועיים .במשך כול ימי אשפוזה משפחתה הקרובה הייתה לידה וככה גם עם פטירתה.