צה"ל במלכוד

הגיע הזמן להסיר את שכפ"ץ הקדושה מצה"ל ולקבל תשובות נוקבות על  המערכה בעזה.

המדיניות של ראש הממשלה ברורה .להמשיך במלחמה ולהשאירו על כיסאו ומבוי סתום לגבי החטופים הוא המרשם שנוח לו. אך מה המטרה של צה"ל, מלבד התכלית לחסל את החמאס שלא רוצה להתחסל ויחייה סינואר שלא רוצה להיתפס .בעצם הוא זה שעומד מאחוריי המשא והמתן לשחרור חטופים ויש לו קלפים טובים. צחוק מר של גורל.

תמונה: "כאן 11"

בחודש השמיני ללחימה הציבור רשאי לדעת מה קורה. לא מה קורה עכשיו בהתקפה על ג'בליה וראשית תמרון ברפיח, או לקבל יום יום מדובר צה"ל איזה דו"ח יומי אפור ומדכדך, אלא מה קורה בכלל. בשעה שמספר החללים והנפגעים בקרב הלוחמים הולך וגדל, החטופים לא הוחזרו הבייתה ויש חשש לחייהם של רבים מהם, תושבי העוטף עדיין נתונים  להתקפות טילים של החמאס ובצפון- יישובים נהרסים ותושביהם ממשיכים להיות פליטים.

לא די שבחודש השמיני למלחמה חוגים בצה"ל מאשימים את הצמרת המדינית על שלא הכינה תרחיש על מה שאמור להיות לאחר הלחימה, ככה שנותר חלל לאחר עזיבה של הזירה ואנשי החמאס מתארגנים בה שוב. חמאס אכן לא מפסיק להפתיע. לצערי גם בממשלת ישראל אין הפתעות. לכן אין דבר קל מזה, לתלות בה את קולר המחדל שהרוויחה  ביושר וזאת בשעה  שלגורם המדיני אין  ולא הייתה שום מדיניות  ל"יום שאחרי" . צהל הוא שנמצא בחזית המערכה הצבאית שם הוא חייב להפגין את יכולתו. והיה אם הגורם המדיני מפריע לניצחון, על מפקדיו ,ולא על חוגים עלומים בהדלפה לתקשורת, להודיע על כך לדרג המדיני בשפה שאינה משתמעת לשני פנים.אז גם הציבור הרחב יידע.

להסיר את השכפ"ץ של צה"ל מול הציבור.

אין כאן איזה עניין שבין הצמרת המדינית לצמרת הביטחונית. יש כאן עניין של עתיד המדינה אשר שוקעת יותר ויותר בביצה ואין כל סימן שהיא תיחלץ ממנה בקרוב.הציבור במדינה דמוקרטית,  זכותו לדעת לאן מוליכים אותו. עד כה כה הוא הלך בעקבות צה"ל כסומא באפילה. הסקרים שמרו על צה"ל בצמרת. אלא שבסופו של יום לא די לקרוא ידיעה בניו יורק טיימס כי ממשל ביידן ציפה שישראל תיכנס לשלב ג' למערכה עד סוף ינואר ותסיג את מרבית כוחותיה מרצועת עזה כאשר יישארו חיילים בעיקר למשימות מיוחדת. אין ספק כי הערכה זאת  הייתה משותפת הן למודיעין של ארה"ב והן של ישראל. ולא  מספיק כדי לשמוע מפי שר החוץ האמריקאי שמסתמך על מומחים של צבא ארה"ב והמודיעין שלה כי ,"הרבה אנשי חמאס יישארו ולא משנה מה ישראל תעשה ברפיח". אנו רוצים לשמוע מצה"ל את המצב לאשורו.צה"ל לוחם אבל מעבר לעשייה השוטפת אנו לא יודעים מה קורה ומה יקרה. את המחיר משלם העם בדמים-תרתי משמע.

ראוי לציין כי במלחמת העצמאות, הארוכה במלחמות ישראל, הניצחונות  בקרבות בזירות השונות החלו לאחר  ההפוגה הראשונה ב 1948 והנצחון הסופי לקראת הסכמי שביתת הנשק בשלהי אותה שנה. כלומר כתשעה חודשים לאחר תחילת מלחמת העצמאות ידענו שסופה מתקרב והניצחון בידינו. במלחמת עזה אנו מתקרבים לפרק זמן זה ואנו  לא יודעים מה המצב העכשיווי אבל אנו מודעים ,ועוד איך, שהוא רחוק מלהיות וורוד.התגובות נעות מאפתיה-אידָשוֹן, ועד ליאוש.זה אותו הדבר.

מזכיר קצת את הביצה הווייטנאמית.

את המערכה בווייטנאם לא ניהל הנשיא ג'ונסון אלא שר ההגנה המבריק שלו רוברט מקנמארה והמפקד של הכוחות שם, הגנראל ווסטמורלנד. שניהם אחראים לכישלון המהדהד. ג'ונסון, ובמידה רבה גם הנשיא קנדי לפניו סמכו על שר הגנה שלהם והפיקוד הצבאי .בפברואר 1966 נפגש ג'ונסון עם מפקד הכוחות הצבאיים האמריקניים באזור, הגנרל וויליאם ווסטמורלנד, ועל פי המלצתו הורה להציב בווייטנאם 429,000 חיילים עד אוגוסט  1966

.מלחמת וייטנאם הפכה לכישלון צבאי ופוליטי מחפיר ומתגלגל וללא תקדים.  מעריכים כי מספר ההרוגים הכולל במלחמה היה קרוב לארבעה מיליון נפש, בהם כ-2 מיליון מאזרחי וייטנאם ,צפון ודרום ,לאוס וקמבודיה,  כ-1.2 מיליון חיילים מצפון וייטנאם וכוחות הווייטקונג, כ-224 אלף חיילים מדרום וייטנאם וכ-58 אלף חיילים אמריקניים. זה לא כולל מאות אלפי פצועיים, הרס כלכלי בביליונים רבים. התוצאה הלאומית והבינלאומית של "מלחמה שווא" ארורה זאת, שבסופה ארה"ב הכירה בתבוסתה. זאת לאחר הפגנת ההמונים בוושינגטון שבה המפגינים הטילו מצור על הבירה.הנשיא ניקסון והיועץ לביטחון לאומי שלו הנרי קיסינגר קיבלו אז את ההחלטה הסופית לסיים את המלחמה.

ללמדכם כי ניהול מערכה צבאית הוא חלק בלתי נפרד מן המכלול המדיני כאשר המנהיגים האזרחיים  הם אלה שקובעים את המטרה. ככה היה במלחמת  העולם השנייה כאשר המנהיגים המדיניים של בעלות הברית הם שקבעו את המטרות ואילו מפקדי חיילות הברית יעצו וביצעו את המדיניות.ככה הובסה גרמניה הנאצית  והציר שלה, לרבות יפן. בסופו של דבר הממשלה היא זאת שאחראית על ענייני המדינה בפנים ובחוץ. לצערנו אין לנו ממשלה שמנהלת דבר כלשהו ולכן כובד ההכרעה הוא בידי צה"ל. אלא שב"מעגל קסמים" זה צה"ל לא הוא שקובע מדיניות , והוא קשור להכרעת הצמרת המדינית. בהעדר מדיניות אנו מקבלים את השקיעה האיטית בביצה שאנו מצויים  בתוכה והאובך הכבד שעוטף אותה.

אילו ההיסטוריונית המבריקה ברברה טוכמן כותבת היום את "מצעד האיוולת", מלחמת עזה הייתה בצמרת .עדיין ניתן לעשות משהו, וגם זאת בלחץ ציבורי גדול, כדי לדחוק אותה למטה. להוציא אותה לגמרי מן הרשימה זה כבר בלתי אפשרי. השינוי לעתיד יבוא לאחר מסקנות וועדת החקירה הממלכתית שתקום כדי לעסוק במחדל הגדול ביותר של המדינה מאז הקמתה.רק אז יתחיל שלב ההבראה הקשה והארוך .הוא בלתי נמנע כי אנו חפצים חיים טובים ,משמעותיים וערכיים יותר. ואם נפגין בעוצמה וללא רתע את היכולת שלנו אנו נגיע להגשמת כמיהה זאת.

על השתיקה.

ההיסטוריה תבוא חשבון לא רק עם אנשי הזדון אלא גם עם השותקים לנוכח מעשיהם .

מדינת  ישראל והחברה הישראלית עומדות בפני אחת השעות הגורליות מאז קום המדינה, אם לא הגורלית ביותר, ובקרב המפלגה הגדולה בממשלה- מפלגת הליכוד- אין אדם ,שלא לדבר על "צדיק" ,שפוצה פה למעט ראשה שמוליך את המדינה לעבר תהום.  |לכך ניתן להוסיף שותפים בממשלה למעט סמוטריץ' ובן גביר.זאת שתיקה רועמת לנוכח מציאות זועקת, גם אם זה נשמע נאיבי מצדי שאני עדיין תוהה.אך זה בלתי נתפס. הרי מדובר על אנשים ולא על "שלושת הקופים" זה שלא יודע ,זה שלא שומע,זה שלא מדבר.

בדרך כלל שתיקה מזוהה עם חכמה. בפרקי "אבות, נאמר לנו כי "סייג לחכמה-שתיקה".ויש עוד אמירות רבות בזכות השתיקה אשר המכנה המשותף שלהם הוא שאם תשתוק לא תאמר או תעשה שטויות. לעומת זאת בתלמוד נאמר "שתיקה כהודאה דמיא" והוא גם  כלל משפטי החל בדיון אזרחי לפיה כל טענה עובדתית שנטענה בכתב התביעה ולא הוכחשה, רואים אותה כאילו הנתבע הודה בה, והתובע אינו חייב להוכיח אותה.המחזאי ,הסופר והפילוסוף האירי , ג'ורג' ברנרד שו אמר על השתיקה כי "אין לבוז ביטוי מלא כמותה"

תוך שאני מחפש התייחסות לשתיקה מעין זאת עלה בדעתי לפנות למקורות בכול הנוגע לצדיקים בסדום ועמורה. ולהלן קטע מתוך מה שכתב הרב אליעזר מלמד (3.11.2003 אתר ערוץ 7 )

צדיקים שעומדים בגבורה על עמדותיהם

וזהו שביקש אברהם אבינו: "אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר", וכן ענה לו ה': "אם אמצא בסדום חמישים צדיקים בתוך העיר, ונשאתי לכל המקום בעבורם". ופירש הרב אבן עזרא: "וטעם 'בתוך העיר' – שהם יראים את ה' בפרהסיא", שאז יש סיכוי שיתגברו על הרשעה. אבל אם הם חיים את חייהם הפרטיים הצדקניים בתוך ביתם, אין סיכוי שיתקנו את הציבור. ובמידה מסוימת השפעתם עלולה להיות הפוכה, שאם הם מתגוררים ליד הציבור החוטא ואינם מוחים, הם נמצאים מחזקים את ידם במידה מסוימת. שיאמרו הרשעים: הנה צדיקים אלו יושבים לידינו ואינם אומרים דבר, משמע מעשינו מקובלים. "

במהלך מלחמת לבנון הראשונה, בעת מבצע "שלום הגליל" ( 2.7.1982 ) כתב יהונתן גפן את השיר "על השתיקה". אני מביא  כמה קטעים, לרבות בית ראשון ובתים אחרונים.

והיא שתיקתם  של פוליטיקאים

ואנשי רוח בעת הקרבות מתוך

אמונה שאין לדבר  אלא אחרי

המלחמה.

קין קם להרוג את  אחיו

והארץ שקטה,קונסנזוס סביב.

ומעמק להר  עברה לחישה

עכשיו

……………

עם יהודי הולך ונכחד

ומנגד שתק העולם מאוחד

וכשמישהו ניסה להביע דיעה

אמרו לו חכה עד אחרי השואה

ועד שהותר להקים צעקה

עמים שלמים נעלמו בשתיקה

……

עכשיו נלחמים פה ולא מדברים

נלחמים בשביל מה –שאל הנופל

וענו לו שלושה מטחי ערפל

הבוז לכם מלכדי האומה

היודעים לדבר  רק כשאין בשביל מה

ובערב בחירות אחרי שאמות

יתחיל הפטיפוט

כמובן שגם שתיקות הן מידתיות ויש להם דינמיות. אילו  העם הגרמני וגם צמרת הצבא הגרמני לא היו שותקים עם התבססות המשטר הנאצי בשלביו הראשונים, גרמניה של היטלר לא הייתה קמה. אך ברגע שהיא קמה והחלו הפורענויות, העם הגרמני המשיך לשתוק וגם חלקים ניכרים של העולם החופשי .אנו בני המאות ה-20 וה-21 מודעים לתוצאה של  השתיקה הגדולה בעת שהנאצים רצחו ששה מיליון יהודים תוך כוונה למחוק את העם היהודי כולו. על השותקים אז כתב המשורר נתן אלתרמן בשירו "מכול העמים" שאני מביא את שני הבתים האחרונים:

"שֶׁאַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הַיְלָדִים

לֵהָרֵג מוּל כִּסֵּא כְבוֹדְךָ.

וְאַתָּה אֶת דָּמֵנוּ אוֹסֵף בְּכַדִּים

כִּי אֵין לוֹ אוֹסֵף מִלְּבַדֶּךָ.

וְאַתָּה מְרִיחוֹ כְּמוֹ רֵיחַ פְּרָחִים

וְאַתָּה מְלַקְּטוֹ בְמִטְפַּחַת,

וְאַתָּה תְבַקְשֶׁנּוּ מִידֵי הָרוֹצְחִים

וּמִידֵי הַשּׁוֹתְקִים גַּם יַחַד."

עד כאן. והמשכיל בעת ההיא לא יידום.

מחלקת השיווק מצנזרת

המדיה בימינו היא שיווק המוצר וברשתות החברתיות –מוצר רעיל.

ערב יום הזיכרון לשואה הופעתי בפני קבוצה של חברת הייטק. במוקד השיחה עמדו הלקחים והציוויים של השואה בימינו ובמקומותינו כאן במדינה היהודית. הבעתי צער על שהלקחים לא הופקו והמדינה נמצאת באחד המשברים הערכיים שלה מאז הקמתה.

בחברה הסתפקו באיזו ידיעת כרוניקה ובה כמה פרטים על מה שעבר עלי בשואה.כשביקשו ממני לאשר את  פרסום הידיעה באתר של החברה  הערתי כי הקטע לפרסום רחוק משלקף את דברי. ראוי לציין כי הסקירה שלי התקבלה לא רק בהבנה מצד אנשי החברה- מאזיניי ,רובם אנשים צעירים, אלא בהערכה ואף בהתלהבות. שכן דור זה אינו מסתפק בנראטיב הרשמי של יום הזיכרון שיש בו גם זילות השואה והשימוש בה לצרכים פוליטיים.

אם מדובר בלקחי השואה שקשורים במעשים כדי למנוע לא רק הישנותה אלא אירועים רבים שקדמו לשואה לעם היהודי כמיעוט בפזורה-זה סיפור אחר. בין היתר מדובר בתופעות שהיינו עדים להם ב-7 באוקטובר. אלה דברים שמדברים אל הדור הצעיר, שכן יש בו מעשים שחובה לעשותם כאן וגם בעולם.יש מקומות שבהם מיעוטים נרדפים עד כדי כליאת המונים או אף רצח המוני. שלא לדבר על אנטישמיות שהרימה את ראשה במערב ובראש וראשונה בארה"ב.

דברים אלה שהתייחסתי אליהם במהותם לא נראו למחלקת השיווק ולכן כול האירוע לא מצא ביטוי באתר של החברה.בכך אין כאן כל כוונה להטיל דופי לא באנשי הקשר שלי שהזמינו אותי לאירוע ולא באנשים או המנהלים שלהם, שאני משוכנע שהם ציבור ערכי מאוד ונכון להיות פעיל בזירה הזאת. ואפשר מאוד שגם בעלי החברה הם אנשים ערכיים מאוד. אבל נראה כי מדיניות השיווק היא אוטונומית ,ובין אם הצעד הוא הגיוני או לא- זאת מציאות. הרי בעצם העובדה שאירועים מסוג זה שבדרך כלל שייכים ליחסי ציבור או יחסי מדיה וחברה אינם קשורים בדובר שזה תפקידו אלא במחלקת השיווק- כבר אומרת את הכול. זאת רואה בכל סטייה קלה דבר שאינו עולה בקנה אחד עם הקונצנזוס השיווקי של החברה. הכול מסחרה. וככה סוחרים גם בנפש שלנו. עבדות של המאה ה-21 .

לא הופתעתי כאשר בעקבות מפגש אחר שלי עם חבורה צעירה ומגוונת קבלתי משוב מאדם שהוא יזם בולט,הומניסט גדול ומי שהיה טייס קרב ומפקד עטור אותות ותהילה.וככה הוא כתב לי בין היתר:

"צעירים שמתמודדים עם מבול התחושות המבלבל, בתוך אוקינוס סוער של תקשורת הממוקדת להשפיע על המודע ועל תת המודע.מצב שבו לא ברור איך לקבל החלטות, איך לקבוע עדיפויות, כאשר אפילו המצפן משתגע מחסימות ה GPS.תודה על ההנחיה הבהירה בדרך הפתלתלה"

לכן אל לקחי השואה יש להוסיף לקח חשוב והוא ולהשקיע מרץ וכל המשאבים לרבות ממון כדי להתמודד עם אותם ערוצי רשע ורעל שמאיימים על קיומנו כחברה חופשית.ואם צריך לשווק  את המשימה והאתגר הזה- נשווק אותם.

"לחלץ מן הזוועה שחרצה בבשרנו, מסר חיובי לעמנו ולעולם – מסר של מחויבות לערכי האדם והאנושות."

" לקחי השואה חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומניים, לדמוקרטיה, לזכויות אדם, לסובלנות וסבלנות, ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטליטריות". מתוך מנשר ניצולי השואה.

מנשר ניצולי השואה

אנחנו דור ניצולי השואה הולכים ומתמעטים. בעוד שנים לא רבות לא יהיה עוד על כדור הארץ אדם שיוכל להעיד: "אני זוכר את מה שאירע בשואה". יוותרו רק ספרי זיכרונות ומחקר, תמונות וסרטים, ועדויות ניצולים. או אז יהפוך זיכרון השואה מגורל כפוי, החתום בבשרנו ובנשמתנו, לייעוד היסטורי שעל האנושות ועל הדורות הבאים לשאת באחריות לצקת בו תוכן ומהות.

איור:נתי גיל -פוגל

באביב 1945, נדמו קולות וזוועות מלחמת העולם השנייה, ואנו, שרידי יהדות אירופה,  יצאנו ממחנות המוות ומגאיות ההריגה, אחד מעיר ושניים ממשפחה, מוכים ומרי נפש, מיותמים, ללא קהילה וללא בית, ובלי נפש קרובה המחכה לנו ברחבי תבל.

המלחמה הסתיימה, אך אנו תהינו, נבוכים וכואבים, האם אחרי חשכת הגטאות, רכבות המוות ומחנות הריכוז וההשמדה, נהיה עוד מסוגלים להחיות בקרבנו את פתיל החיים, לאהוב, לעבוד, להקים משפחות ולציין ימי חג ומועד? אנו לא נהפכנו לשונאי אדם ולשוחרי נקם על דם נקיים. זוהי עדות ניצחת לערכי המוסר הטבועים בהוויית עמנו עתיק היומין, ולאמונה ברוח האדם ובהשגחה. אנו בחרנו בחיים. שיקמנו את עצמנו, השתלבנו במאבק להקמת מדינת ישראל ותרמנו לחברה בישראל ובארצות ההגירה השונות שאליהן הגענו.

מרבית שרידי השואה באו לישראל- מדינת העם היהודי. היה זה עבורם לקח קיומי מהשואה. ביסודותיה של מדינת ישראל הונחו לא רק זכרם של שישה מיליון מבני העם היהודי שהושמד אלא גם הלקחים ההיסטוריים כדי שלא תשנה עוד שואה. מאז ועד היום אנו מתמודדים עם הסוגיות המעיקות הרבות העולות מסיפור השואה: על מה ולמה נעשתה הזוועה? מדוע סומנו היהודים על-ידי הגרמנים כסכנה לאנושות שיש להשמידם? מדוע דווקא מקרב העם הגרמני שהוליד הוגים ומורי הלכה באתיקה וענקי יצירה בתרבות המודרנית יצאו הרוצחים שיצרו והפעילו את מכונת ההשמדה חסרת התקדים?!

אמנם, אנחנו ציבור פלורליסטי, רב פנים ודעות, אך משותף לנו ומאחד אותנו הרצון למסור לדורות הבאים את לקחי חיינו המיוסרים בטרם ירד המסך וייפרדו גם אחרוני הניצולים מזירת החיים. מכאן, מירושלים, מיד ושם – אתר ההנצחה של העם היהודי לשואה ולגבורה, ובמעמד זה אנו משמיעים את קולנו.

במסורת היהודית הזיכרון הוא ערך מכונן. ואולם, אין הזיכרון מבודד כערך עצמאי אלא נסמך לחובה המוסרית. היום, כשאנו, ניצולי השואה שהזיכרון צרוב בבשרנו, באים להעביר את לפיד שליחות הזכירה לדורות הבאים, אנו מעבירים עמו גם את המסר היהודי שהזיכרון צריך להוליד למעשה ולמחויבות מוסרית. הוא צריך להיות הבסיס לפעולה ומקור הכח ליצירת עולם טוב יותר.

"לא תרצח" – היא החובה המוסרית העליונה אשר הוטלה על האנושות בהר סיני. זיכרון הרצח של ששה מיליוני יהודים ועוד רבים אחרים בידי הנאצים ועוזריהם, מחייב אותנו בחובה שאין למעלה ממנה לצו של "לא תרצח". החיים הם יצירת אלוה שבן אנוש לא יהין ליטול מזולתו, מאדם שנברא בצלם אלוהים. כחלק מזיכרון השואה אנו קוראים לחתור ללא לאות לשמירה קפדנית על חיי אדם ולהימנע משפיכות דמים.

אנו, כמי שכבודם האנושי חולל עד עפר ובשמם של אלו שגורלם נחתם להשפלה מזוויעה בטרם הוצאו להורג, קוראים לעולם כולו להתאחד סביב ערכי זכויות האדם והשוויון בין בני האדם ללא הבדל דת, גזע, לאום, מעמד חברתי או מין. רודנות ואלימות פוליטית כמו ניצול כלכלי אכזרי תוך רמיסת כבודם האנושי של יחידים וקבוצות, הם חטאים שאין להם כפרה ואשר על העולם הנאור להתאחד בפעולה נחושה כנגדם.

אין חלופה ממשית לקיום זה לצד זה של בני האדם ושל העמים. יש לעשות הכל כדי שבעיות יפתרו לא בשפיכות דמים אלא בסיג ובשיח, במזרח התיכון ובעולם כולו

. אנטישמיות וכל סוג אחר של גזענות טומנים בחובם סכנה לא רק ליהודים אלא לכל העולם. חבויות בהם מגמות שיכולות להוביל לרצח עם. בימים אלו ה"אנטישמיות החדשה" מכוונת בו זמנית נגד היהודים, נגד ישראל ונגד הציונות, תוך הפיכת מושגים אלה למושגים נרדפים. תופעות אלה שכיחות גם בתעמולה הבאה מהעולם הערבי. השואה הראתה לעולם עד היכן מגיע כוחן ההרסני של האנטישמיות והגזענות. הכחשת השואה, מזעור השואה ובנאליזציה של השואה, הם פתח מילוט מהסקת מסקנות מתבקשות מהעבר והפקת לקחים לעתיד. אנו נציגיו של דור הניצולים קוראים לכל אנשי המצפון בעולם לעקור תופעות אלה מן השורש ולהיאבק בהן ללא פשרות.

על אף שזיכרון השואה טעון וספוג בחורבן, ברוע ובאבדן צלם אנוש המאיימים על כל ערך אנושי, אנו, הניצולים שצעדנו בגיא צלמוות וראינו כיצד משפחותינו, קהילותינו, ועמנו מושמדים, לא שקענו אל תהומות הייאוש ולא איבדנו את האמונה באדם ובצלם אלוהים. אנו מבקשים לחלץ מן הזוועה שחרצה בבשרנו, מסר חיובי לעמנו ולעולם – מסר של מחויבות לערכי האדם והאנושות.

השואה שייכת למורשת האוניברסאלית של כל בני תרבות, היא שקבעה את אמות המידע לרוע המוחלט. לקחי השואה חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומניים, לדמוקרטיה, לזכויות אדם, לסובלנות וסבלנות, ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטליטריות. מהר הזיכרון בירושלים יוצאת לעולם קריאתו של הלל הזקן: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" ואידך זיל גמור!

זהו המסר שלנו לאנושות, זאת המורשת לדורות הבאים.

_{++++++++++++++++++++++++++}

מנשר הניצולים הוקרא לראשונה בטקס שחתם את הכנס הבין-לאומי שהתקיים ביד ושם בנושא "מורשת ניצולי השואה – ההשפעות האתיות והמוסריות לאנושות" כקריאה לעולם כולו. הטקס נערך בבקעת הקהילות ביד ושם ביום ה', כ"ט בניסן תשס"ב,  11 באפריל 2002

מצב רוח מעיק ואביך.

האם הוא מבשר סערה ומה שבא בעקבותיה.

הפעם לא ישבתי על ספסל בשדרת בן ציון, שבה אני גר אלא על  מרפסת ביתי שמשקיפה על  השדרה. לקרוא עיתון בבית זה סיפור אחר מאשר לקרוא אותו בחוץ. בחוץ יש עוברים ושבים תנועה ברכב , באופניים בקורקינטים .בעיתון המודפס אין הבזקי אור של תאורת הטלוויזיה ואין קולות או אפקטים קוליים של רדיו. גורמים שיש בהם כדי להסיט את תשומת הלב. כאן זה אתה והעיתון. יש בו ידיעות ודעות נטו, כולל כמובן פרסומת. בדפי העיתון, ללא הבדל במדורים, בכותבים ובתכנים, בידיעות בפרשנויות, בפוליטיקה ,בכלכלה ,בחברה -ברובם אני מוציא איזה עניין. עם זאת משתקפת בהם באחרונה איזו לאות, עייפות, תשישות ,רחוק מלהיות מלחמתי, והכותרות כאילו כבדו עיניהם, טרם נמנום. זה לא יאוש, אם כבר, זה  מעין שקיעה לתוך אפתיה. מועקה. אובך. אפשר וזה מצב רוחי שרואה את הדברים באור זה, ליתר דיוק באוויר הכבד הזה,  מעין reading into . אבל אם זה כך, הרי מן הסתם יש עוד לא מעט כמוני ובייחוד כשכותב זאת אופטימיסט. בחוץ אנשים טיילו, נסעו, ישבו, כהרגלם, אבל זה כמדומני היה מיצג שווא. מה שאומרות הכותרות בעיתון בצורה לטנטית זה מה שחש הציבור. הוא עייף, מותש, אין לו כוח להילחם ,מצב רוחו קודר.

חשבתי על אמירתו של  שאול טשרניחוהסקי " כי האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". הרי ככה זה בחיים. בטבע.אני זוכר כילד באירופה לפני המלחמה את האוויר הכבד בקיץ  לפני הסערה כאשר הכול דמם, פה ושם עף לו פרפר בודד, או זבוב ירוק ושמן זימזם בכנפיו  ומרוב שקט שמעו את ה-בזזזזז שלו. העלים והענפים שעל העצים לא נעו, האויר היה  מעיק.תופעה שהעידה על סערה מתקרבת. בקטע בספרי "גשר של נייר"  מתאר הילד את האוויר המבשר את הסערה, את המבול הגועש ואת האויר והאווירה הצלולים והרוגעים  אחריה.וזה היה בכפר שליד עירנו, בשם "פורמבי",שם הייתה לנו בקתה מרווחת, שאליה באנו בחופש הגדול יחד עם הנשים במשפחה. הגברים באו רק לסופי שבוע או לאירועים מיוחדים בימי חול כמו ט' באב.הנה הקטע

                                 ===============

בפורמבי הרגשתי כל־כך רחוק מן העולם וכל־כך־ קרוב אליו. פולין,כמו ברוב ארצות אירופה, השמש אינה דיירת קבע בקיץ. הקיץ מאופיין בגשמים, אך אלה ברוב המקרים אינם גשמים מתמשכים אלא קצרים יחסית. אולם גם אם אינם נמשכים אלא שעות אחדות, לעתים הם עזים מאוד ומלווים בסופות רעמים וברקים. ברקים ורעמים בעיר הם עוד קולות שמצטרפים לרעש. לא כך בכפר.

כאן אתה עד ללידתה, לחייה ולמותה של הסופה. תחילה אתה חש באוויר איזה כובד, חום מעיק, הכול דומם, אף ענף אינו מתכופף, אף עלה אינו זע. בעלי החיים זוקפים אוזניהם וחיישניהם, הכול בהמתנה, באלם.באופק הרחוק אתה מבחין בסיעת עננים, הסיירת שלפני המחנה. אלה עננים קלים, מהירים כפרשים החולפים ביעף על פני השמש שעדיין שולטת בשמיים.

כעבור דקות אחדות משתנה האוויר, בעלי החיים פותחים במקהלה, ממלאים את תפקידם באורטוריה של הסערה. הרוח מתחילה במלאכת הטאטוא ובאופק נראים ברקים ראשונים, תחילה בדממה אחר־ כך מתלווה אליהם רעם תופים עמום, המבשר את בוא הארמיות הגדולות, את הבליץ, את הכוח האדיר שאין לעוצרו, אפשר רק להסתתר מפניו. אט־אט מתקדרים השמיים והאור נסוג מפני החושך שפורש את כנפיו הגדולות ובחסותן יבוא המבול.

בשלב זה נהגתי לעמוד בפתח הבקתה, אוזני כאפרכסת כדי לקלוט את הקולות ועיני קרועות לרווחה כדי להזין בהן את המראות. כמו בירי תותחים עתיקים נראה הברק כמצית את הפגז בתוך הלוע. אחר־כך בא המטח שפילח את האוויר, קרע אותו, חבט ונגח בו. יצירה קולוסלית של כלי נשיפה והקשה ומיתרי הרוח, מופע אור־קולי מדהים כשמהשמיים יורד מסך ענק של מים, והרוח מניפה את קיפוליו להדרן. מחזה מרהיב,עם מוסר השכל לצופים בני התמותה, שבא ללמדם מי הם בסך הכול.

ככל שהעננים היו כבדים יותר והסתירו את אור היום, כך חשתי אני אור פנימי, וככל שהרעמים רעמו יותר כך הרגשתי שלוות נפש. מעין אמבט פנימי להיטהרות. לאט לאט התרחקו מרכבות האלים, הקולות נדמו, ההבזקים נחלשו, למעלה הופיעו כתמים כחולים, והעננים נידלדלו.ראיתי אותם רצים, כמו אימפלות צעירות שמנסות להדביק את העדר.
כמו סיירת החלוץ כך ענני המאסף היו קלים ונוציים. האחרונים נעלמו מן האופק. הארץ שקטה, השמש יצאה ממחבואה, האוויר היה צח,האדמה רחוצה, העשב הדיף ניחוח, יצורי היקום – אדם, חיה ובעלי־כנף- הוציאו אבר ועוד אחד ויצאו מן התיבה. המבול נגמר. העולם נראה יפה יותר, טהור יותר, מבטיח יותר.

++++++++++++++++++++++++++

שאלתי את עצמי האם זה משל. האם גם כאן תבוא הסערה. ובעיקר אם אחריה גם כאן  תהיה תחושה של התחדשות, התרעננות, של ניחוח באוויר, של חופש. אני מקווה.