ארכיון קטגוריה: תקשורת

" הארץ"

"ישראל היום" אתמול ומחר.

המדיה הליברליים בישראל לא זוכים לדריסת רגל בביטאונים הלאומניים או החרדיים כפי שדעות לאומניות וחרדיות מוצאות ביטוי בענפי התקשורת הדמוקרטית-ליבראלית.

ה"רומן" שלי עם  העיתון "ישראל היום" התחיל מתישהו בשנת 2009 כשנתיים לאחר ייסודו.פניתי לידידי דני רביב, שהיה בהתחלה יד ימינו ושמאלו ,בישראל ,של המיליארדר היהודי אמריקאי, שלדון אדלסון, הבעלים הבלעדיים של העיתון -בנושא פרסום מאמר תחקירי במוסף השבועי של העיתון. השלמנו אז, ראול טייטלבאום, עיתונאי וחוקר השואה, ואנוכי, איזו רשימת תחקיר בסוגיית תרומת ניצולי השואה למדינה. דן הפנה זאת, כמקובל, לעורך העיתון וסורבנו. למען ההגינות, גם  העיתון "ידיעות אחרונות" לא ראה עניין בפרסום מסה זאת. אז טרם   נחשף כְּמָה שידוע כיום "תיק 2000 ", שמחבר, בין היתר,  בין שני ענקי הפרסום האלה בישראל. לעג היסטורי.

הקשר הבא ביני לבין העיתון היה לקראת הכנס הבינלאומי במלאת 75 שנים לשחרור אושוויץ שנערך ב"יד ושם" בינואר 2020.אלא שהפעם לא אני פניתי לעיתון אלא אחד  מחברי המערכת פנה אליי, שאכתוב איזה מאמר תמציתי לציון האירוע. נעניתי לפנייה, תוך ציון שמֵעֶבר לתיקונים שמתבקשים אני מבקש שלא לשנות את תוכן הדברים. מכיוון שידעתי שמדובר ב"ישראל שלנו" חשוב היה הפרסום של הקטע ,לאחר קטע הפתיחה, על לקחיי השואה האוניברסאליים והאנטישמיות והגזענות בעולם .ככה כתבתי:

"לא נהיה כנים עם עצמנו אם נפטור את מדינת ישראל ואת החברה הישראלית על כול רבדיה וגווניה, מכול העמים, מהסקת המסקנות המתבקשות. כמי שבא לכאן כצעיר מתבגר לאחר חמש שנות תופת בגיהינום הנאצי ובחר ביישוב בארץ ישראל, קטן, מאוים ושותת דם, על פני מקומות מקלט נוחים יותר, ולחם על עצמאות המדינה- צר לי לקבוע שאנו לא הפנמנו את הלקחים. ובשעה שאת השואה מציינים באירועי זיכרון  פעם בשנה- הלקחים הם יומיומיים. יש הרבה מדינות עצמאיות שבהן נרדפים בני אדם, כמיעוטים תרבותיים, גזעיים ואחרים, ובקהלם אסור שמדינת ישראל תבוא".

המאמר, לא זו בלבד שלא "צונזר" אלא הכותרת שלו  הופיעה באחת המהדורות בעמוד הראשון לצד הכותרת הראשית על הכנס ותמונה של ראשי המדינות שהשתתפו בו. כותרת המאמר  התייחסה אמנם ללקחי השואה רק בעולם הנאור. חשבתי : כול הכבוד לאיש המערכת שהזמין את הרשימה ול "ישראל היום".

אופס טעינו

מישהו במערכת למעלה כנראה כן שם לב,שמדובר באחד שלא מזדהה עם הימין,בלשון המעטה, וזה נרשם באיזה פנקס שחור. שכן כעבור שנה לערך כאשר ספרי "זוהרה" ראה אור, באה אליי הודעה מטעם "ישראל היום" שמישהו יבוא לדובב אותי על הספר. מישהו במערכת כנראה ראה את הפוסט בנושא. מדובר היה לא בביקורת ספרותית אלא בהיבט האנושי. הנה פולני כמוני ראה לנכון לעסוק בקהילה  היהודית העיראקית בתקופת מלחמת העולם השנייה. כמו גם על מעללי המחתרת הציונית במאמצים שלא ייאמנו להעלאת יהודים לארץ ישראל ממדינה ערבית פרו נאצית.הפוסט נכתב במלאת 70 שנה ל"פרהוד"- הפוגרום נגד יהודי עיראק בשנת 1940 תוך התייחסות לספר "זוהרה" בצרוף תגובות חיוביות. וכל זאת כרומן. אלא שהכתב של "ישראל היום" לא בא .גם לא באה הודעה שהוא לא יבוא. ניחשתי את הסיבה. לכאורה-מה הקשר בין זוהרה היפה לבין דעות שאני מחזיק או מביע ? להזכיר שגם הפעם לא אני שפניתי.

 לזכותו של "ישראל היום" ייאמר כי הוא לא מסתתר מאחורי מסכה עיתונאית עצמאית שלוחמת על חופש הביטוי. הוא חינמון שממלא את הפונקציה שלמענה נוסד. תמיכה בביבי נתניהו בפרט ובתנועות הלאומניות בכלל. לעת הזאת הם אומרים כי הדגש הוא הפוך. היו, ואני מניח שעדיין ישנם ,עיתונאים פובליציסטיים שמבטאים שם את דעתם, אבל גם התולעת יודעת שזאת מסכה. מה שאין כן  בכול הנוגע לאמצעי מדיה אחרים. למשל, ב"אולפן ששי" של ערוץ 12 יושב בפאנל העיתונאים דרך קבע עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט.

המשוואה.

נזכרתי באפיזודה זאת לאחר שקראתי ב"עין השביעית"( 6.6.2021 ) את מאמרו של  ד"ר יובל דרור  בנושא "היושבים בצד".הכוונה לעיתונאים מטעם, במקרה  זה של ביבי,שמצמידים אותם,לשם האיזון,לעיתונאים של הערוץ.ביניהם עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט. וככה הוא כותב:

." בעידן שבו לכל אחד יש דעה מוצקה בנוגע לכל עניין וסוגיה, אני מוצא עצמי מתלבט האם העיתונאים שיושבים ליד האנשים האלו, האם הם משתפי פעולה ביודעין או בעקיפין עם מעשה שכל מטרתו לחורר, להשחית ולפורר את העיתונאות האמיתית בישראל, או שמא גם הם הקורבנות של המעשה הזה"

יובל דרור נוקב בשמם של עיתונאיים שידועים כלוחמניים לצד עיתונאים שנותנים ביטוי לעמדתו של ראש הממשלה ביניהם כאלה שנושאים רבב אישי ועיתונאי לגופם. בכך העיתונאים המקצוענים מעניקים לאלה שיושבים לצדם, ליתר דיוק שהושיבו אותם, לגיטימציה, מקרינים עליהם מיוקרתם האישית וגם מעצימים את תוארם כעיתונאים. הוא מביא כמה דוגמאות בין השאר מן המתרחש בתחום הפוליטיזציה של "גלי צה"ל". ואני מביא רק קטעים בודדים. התכנים של "העין השביעית" פתוחים לקריאה לא רק לעיתונאים אלא לכל קורא. לאמור מי שמעוניין- מאמר נוקב זה נגיש לקריאה.

מן הדוגמאות שיובל דרור  מביא בחרתי בזאת שנוגעת לערוץ 13. "מה שמתרחש בחדשות 13 מרתק במיוחד"- כותב המחבר ומוסיף: " בעוד ש"בגלי-צה"ל" ו"בחדשות 12" אפשר לומר שמדובר ב"אורחים", ואפילו "אורחים קבועים" אבל לא חברי מערכת, הרי שהעיתונאים של חדשות 13 מתמודדים עם בעיה חמורה בהרבה". הדוגמה הקיצונית היא ד"ר אבישי בן חיים.

במוסגר אעיר כי תופעה ששמה בן חיים מקוממת אותי משני היבטיה זה זמן רב. ראשית ההיבט העיתונאי. שנית התורה המופרכת, על האליטות שהוא מנפיק. לכן אני מביא את ההתייחסות אליה מצד חוקר תקשורת כמו יובל דרור. הוא כותב:.

"אבישי בן-חיים עובד בחברת החדשות עוד מתקופת ערוץ 10, מאז שנת 2010……. …….(אני פוסח על שמות שפסחתי עליהם בהתייחסות קודמת) וכיום הוא יושב בפאנלים לצד רביב דרוקר, נדב איל וברוך קרא( בערוץ 13 .צ.ג).כאשר הם וחבריהם שומעים את דברי הבלע של בן-חיים, מי שפיתח מה שלטעמי הוא מותג משגשג של הסתה במתק שפתיים……. האם מצופה מהם לומר לעורכים שלהם, "תקשיבו, עיתונות זה לא", לדפוק על השולחן, לארגן מחאה ולהשמיע את קולם, או שמא מצופה מהם לעשות בדיוק את מה שהם עושים: לשבת באולפן ולנסות להדוף את חצאי האמיתות (במקרה הטוב) כדי לתת לצופים איזושהי תקווה"

לכך אני מבקש להוסיף כי לא זו בלבד שמשדרי תחקיר מעולים לא "מאזנים" את ההופעה, או התופעה, של בן חיים, אלא ה"מקור" החד, באכסניה של ערוץ 13 מתקהה.

 המדיה בחברה דמוקרטית.

מן המוסכמות הוא כי השיטה הדמוקרטית לעתים קרובות נכשלת בהדיפת אלה שמתנכלים לה, מכיוון שהיא אינה משתמשת בכלים של יריביה. לדעתי, כלל זה בשום אופן לא חל על העיתונות. לזאת ישנם כלים חדים, חוקיים, אתיים ויעילים , לא רק כדי להתגונן אלא לחשוף את הדמות של יריביהם שמשתמשים במדיה גם בחתירה נגד העיתונאות החופשית  וגם נגד חברה חופשית ודמוקרטית. עליהם רק להשתמש בכלים אלה.

זה לא אומר שערוץ טלוויזיה, רשת רדיו או עיתון לא צריכים לאפשר הבעת דעות שונות, לרבות כאלה שמנוגדות לעמדת המערכת.בוודאי שלא.וזה מה שקורה בפועל.אבל אלה הם פוליטיקאים או שופרים מטעמם שמבטאים את עמדת שולחיהם.במתכונת זאת אפשר לעמת פוליטיקאי מול פוליטיקאי. אבל  לא הצמדה של עיתונאים באותו משדר.  זה עוות של עיתונאות בין אם כדי להיראות כחסרת פניות או כדי שלא לפגוע ברייטינג. שניהם פגע רע- בכלל ולתקשורת חופשית בפרט.

שומרי החומות וערוצי המידע העל קרקעיים .

התקשורת, בעיקר החזותית, שהורידה עלינו בָּרָד של מידע, פרשנויות, מִחזוּר של קולחים ודיסאינפורמציה- חייבת אף היא להפיק לקחים.

לשוחרי היסטוריה של השידורים בישראל בכלל וחזותיים- הטלוויזיה –בפרט, יסופר כי לאחר מלחמת ששת הימים ב 1967 החליטה ממשלת ישראל להקים "צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית". בראשו עמד הפרופסור אליהוא כץ, לימים חתן פרס ישראל לתקשורת ובעינָיי אחד החוקרים הגדולים בני זמנינו לתקשורת וחברה. ההגדה מספרת כי באחד הישיבות של בכירי הצוות הועלתה הדאגה כי אם הטלוויזיה לא תעמוד בסטנדרטים האיכותיים שהציב לעצמו פרופסור כץ, היא עלולה לעמוד בפני שוקט שבורה. על כך השיב פרופסור כ"ץ בהומור היבש שלו. "אז נודיע לציבור הצופים שנשוב אליהם כאשר יהיו לנו תכניות טובות".

נזכרתי באפיזודה זאת בימים של מבצע "שומר החומות" כאשר כול ערוצי הטלוויזיה ללא יוצאים מן הכלל הפציצו אותנו במהדורת חדשות אחת ארוכה מהבוקר ועד הלילה עם הפסקות לשידורים אחרים .קבלנו מבול של דיווחים, פרשנויות, מרקעים חצויים ,הנפשה גראפית ,כשהתכנים ברובם לא היו חדשותיים אלא משוחזרים, משוכתבים, עם שעטנז של ידיעות ודעות ודיסאינפורמציה ,שבלבלו את הקהל שהיה מבולבל בלאו הכי. וכל זאת כדי ל "רתק את ציבור הצופים"  או לשמור על גחלת הרייטינג. יותר מהדורות-יותר פרסומת. נזכרתי גם כי במהלך מלחמת יום הכיפורים , המלחמה הקשה  ביותר מאז מלחמת העצמאות, הטלוויזיה הישראלית שידרה מגזין חדשות מרכזי שאורכו עשוי היה להגיע לשעתיים ומעלה אבל את יתר החלל מלאה בתכניות בידור ומוזיקה "להעלאת המורל" שהיה בגובה פני ים המלח.

האינפלציה הזאת של מהדורות חדשות בערוצי הטלוויזיה עשתה את העוול הגדול ביותר, אם זה המונח הנכון ,לעיתונאות החזותית.גם אותו הציבור ,שעדיין נאמן לסוג זה של מדיה,יפסיק לצפות בחדשות של הטלוויזיה. הדור הצעיר עשה זאת מזמן והחלופה שלו היא הרשת החברתית שעליה, במקרים רבים, חבל להכביד מילים. יותר מזה. אותם כתבים שהיו להם מקורות בתוך הכוורת הביצועית המדינית והביטחונית, הם אשר בין היתר,היו ממוליכי הדיסאינפורמציה.

"הֶלֶם ומוראָ"

אני מניח שצופי טלוויזיה לא מעטים צפו בסרט shock and awe  שהתרגום העברי שלו הוא "הלם ומורא". זאת שיטה אשר אומצה על ידי ממשל הנשיא בוש הבן במלחמת  עיראק השנייה .כך כונתה המערכה הצבאית תוך הונאת הציבור בדבר מציאת נשק גרעיני בעיראק של סדאם חוסיין. התסריט של ג'ואי הארסטון, שסקר את המלחמה בשנת 2003 ,בבימויו של  רוב ריינר, עוקב אחר קבוצת עיתונאים של עיתון בשם " Knight Ridres  – "הפרשים האבירים" . אלה דוהרים כדי לחשוף את המניעים האמתיים מאחורי המלחמה הזאת, שהצלקות שלה עדיין מדממות. אגב, בשעתו למדתי דבר או שניים, על היבטים שונים של מלחמה  בוגדנית זאת מספרו של רון בן ישי "כתב חזית" ,שסקר גם את המלחמה הזאת בתיאור מרתק, לעתים מסמר שיער.  אשר לסרט, בין השאר ,הצופים לומדים  כי העיתונים הרציניים והחשובים ביותר כמו ה"ניו יורק טיימס" וה "וושינגטון פוסט" היו בין מוליכי הדיסאינפורמציה היות ושאבו מידע רב מתוך צמרת השלטון המדיני בטחוני. וזה אחד ההיבטים שאני מבקש להדגיש.

בכך אני בשום פנים ואופן לא מנסה לערוך השוואה בין "הלם ומורא" לבין "שומר החומות". החמאס מרשה לעצמו לתקוף אוכלוסייה אזרחית מעבר לגבול הבינלאומי מתי שנראה לו ,לרבות התקפת הטילים ,וזאת באיזו תגובה לאירועים בירושלים ובהר הבית. מה זה? לא זו בלבד שצריך היה להגיב בעוצמה אלא אסור היה לעבור בשתיקה על בלוני הנפץ וליירט אותם בתוך הרצועה. אולם החטא הרובץ בסוגיה הסרטנית של הרצועה הרי לא התחיל בטילים לפני מבצע "שומר החומות". זה התחיל בשליטת החמאס. וכי מי טיפח ,בפועל, ארגון  קנאי רצחני זה , שצריך היה לגדוע אותו באותו באיבו. אבל כיצד לגדוע ענף שאתה יושב עליו. הלקח הגדול של מלחמת לבנון הראשונה היה כי  לאחר "ההצלחה" של גרוש אש"ף מן המקום צמח החיזבאללה. במקרה של עזה ממשלת ישראל השתעשעה בשאיפה הזויה שתקום לנו כאן איזו "חמאסטאן", ישות נפרדת מן הרשות הפלשתינאית. נפריד ונמשול. זה טוב ליהודים ולארץ ישראל השלמה בלי עזה .ובכן זה רע ליהודים  שיושבים בציון ורע מאוד ליישובים "עטפי עזה" –איזה מונח אורווליאני שמזכיר שמיכת פוך.

הסבל המתמשך שלהם זה שנים זועק וקורע לב, אבל הפתרון אינו צבאי. וכידוע גם מערכה צבאית מסתיימת בדרך מדינית. זאת הערה אגבית. ועוד הערה שמתבקשת היא שצריך היה להקדיש הרבה יותר תשומת לב, וכפועל יוצא באופי הפעילות הצבאית ,אם מביאים בחשבון שני אלמנטים. אחד  à la guerre comme à la guerre  .שום מלחמה ,בייחוד לא מן האוויר, גם לא בהווה המתוחכם ,לא מתנהלת כניתוח לייזר, ויש נפגעים, לעתים רבים מסביב למטרה. שתים-גם כן בחזקת אקסיומה .בשעה שלגבי המשפחות השכולות הפלשתינאיות האבדן הוא בראש וראשונה שלהם, בדומה למשפחות ישראליות שאיבדו את יקיריהם בהתקפות החמאס, בשביל הממסד החמאסי כול אזרח שנהרג, ובייחוד אישה או ילד, מהווה נשק במצבור התעמולתי שלהם- נשק חשוב מאוד בעבר ובעיקר בימינו. מול אלה אמורה הייתה  לעמוד "ההסברה" ,מונח ישראלי ייחודי. שכן אימתי אתה מסביר. כאשר במקרה הטוב אינך מובן. במקרה הפחות טוב הוא כמו האמירה ביידיש "עס איז גוט שפייט"- מאוחר מדי. ובכלל, ההסברה הטובה ביותר היא במעשים ,או  ב"אל תעשה" ולא בדיבורים. דומני שאין דוגמה יפה יותר בנושא הסברה מזו המצויה במקרא כשמשה מתלונן שהוא "ערל שפתיים"- מגמגם- ואלוהים מטיל את ההסברה על אהרון אחיו. מוסר השכל אם לא תגמגם לא יהיה צורך בהסברה.

ולעניינינו. מה שאני מנסה לציין , כאמור, ובהקשר זה הזכרתי את הסרט "הלם ומורא", הוא שהעיתונות ברובה הגדול ינקה את המידע בראש וראשונה מן המקורות הרשמיים. ובעיקר מצד דובר צה"ל ומקורת ביטחוניים אחרים. בנימה אישית אוסיף כי במרום שנותיי, גם כשריד של צה"ל במלחמת העצמאות ,יש לי זיקה עמוקה לצבא ההגנה לישראל כשמו. אני מאמין שהוא עדיין "המוסרי", בין הצבאות בעולם, אף שהמונח לגבי הצבא הוא מופרך כמו "טוהר נשק". מה גם שאלה לא עומדים בפני מערכות מורכבות ובנסיבות קשות כפי שצה"ל עומד בפניהם. אבל כעיתונאי, מוטלת עלי החובה לעשות את המרב כדי להביא לקהל  הקוראים, המאזינים והצופים, דיווח אמתי, למעט כמתבקש שלא לפגוע בביטחון המדינה- הצנזורה.

לכן כאשר יש כתבים ופרשנים שטוענים כי המערכה הצבאית בעזה לא צלחה, עליהם לצלם  selfi ולראות את עצמם בכֶּשֶל שלהם.

 

לכודים ברשת.

שקרים ומסרים רעילים  מופצים ברשת כמו פנדמיה. הציבור אינו מודע ולא ער מספיק לסכנה הטמונה לדמוקרטיה.

לדמוקרטיה תמיד היו אויבים ובשל טיב השיטה, היא  הייתה  והווה חסרת אונים מפני מתנכליה , שכן היא לא יכלה לנהוג כמותם. אל החותרים תחת אושיות הדמוקרטיה נוספו בעידן החדש הרשתות. הפייסבוק, הטוויטר ודומיהם הקטנים. אלה בצביעותם המסנוורת ובשאיפה הבלתי נדלית לצבור הון, טוענים שהם בסך הכול מעבירי המסר בחברה דמוקרטית ,בשעה שבאמצעותם מופצים שקרים, כזבים  וזבל  שקהלים שונים מאמצים אותם כאמיתות או כעובדות. זה הגיע לשיא במערכת הבחירות האחרונות לנשיאות ארה"ב. אבל זה קורה גם באירופה וגם אצלנו, ויקרה במערכת הבחירות הקרובה בישראל אם ערוצי המדיה לא יעמדו בפרץ.

במאמר תחקיר  בניו יורק טיימס ( 23.11.2020 ) שירה פרנקל מגלגלת אחד הסיפורים של הרעלת רשת באמצעות ה"האשטֶג".מדובר בתגית המאפשרת לרכז מידע בנושא מסוים וליצור קבוצות עניין בתחומים שונים, ע"י תיוג רלוונטי. אם גולש מתעניין בנושא הספציפי שמסומן ב"האשטֶג" (#), הוא יכול להקליק עליו ולהגיע לעמוד נפרד המציג שיחות שונות של גולשים שונים באותו נושא, בהנחה שגם הם הוסיפו את אותו ה"האשטג" לפוסט שלהם. מכאן ואלך "פנדמיה" זאת מתפשטת.

בבוקר של ה-5 בנובמבר 2020 , כותבת שירה פרנקל, אריק טרמפ, אחד מבניו של הנשיא קרא לעוקבים שלו ב"פייסבוק" לדווח על מקרים של זיוף בבחירות באמצעות ה "האשטאג". הסיסמה הייתה "עצרו את הגניבה". את הפוסט שלו קראו 5000 איש. באותו יום אחר הצהרים שני אנשי מדיה שמרניים בשם דיאמונד וסילק אימצו את ה"האשטג" בצרוף וידיאו שטען כי הבחירות בפנסילבניה זויפו. הפוסט שלהם הועתק ב 3.800 פוסטים שהועתקו הלאה. באותו לילה פעיל שמרני בשם בראֶנון סטראקָה קרא לציבור  במדינת מישיגן למחות בסיסמה: "עצור את הגניבה". זה הועתק ב 3,700 פוסטים.  במהלך השבוע שלאחר מכן הסיסמה "עצור את הגניבה" נוצלה כדי לקדם עשרות הפגנות ועצרות אשר הפיצו את הטענה בדבר זיוף הבחירות על ידי המפלגה הדמוקרטית.

תחקיר של חברת "אבאאז", קבוצה בינלאומית לזכויות אדם, בשיתוף העיתון "ניו יורק טיימס", הראה כיצד קבוצה קטנה של בני אדם, רובם שמרנים קיצוניים ובעלי קשרים ב"מדיה החברתיים " יכולה להפיץ שקרים בדבר זיוף בבחירות ולהביא לכך שכבר בשלב הראשון מאות אלפים יאמצו את השקרים האלה. בין השקרים שהוזכרו היו: הצבעות של אנשים מתים, פגמים טכניים, וההצבעות במייל שלא נספרו כראוי. "מפיצי על" אלה, כפי שהם נקראים ,מונח שמתאים לאפידמיה, הצליחו, עם הזמן, להגיע, באמצעות ה"פייסבוק" ,ל 3.5 מיליון תגובות או "לייקים" כשהמשותף הוא זעם על המעשה הנורא של זיוף בחירות. "מה שראינו – אמר אחד המומחים של חברת "אבאאז" זה שאנשים אלה העלו אש בשדה קוצים שהתפשטה במהירות הבזק, והכזב על בחירות מזויפות הגיע למיליונים  שהאמינו בו". במקרה זה מדובר רק  ב 33  מתוך 95,546 פוסטים  שהם אשר אחראים לתפוצה בקרב 13 מיליון. במילים אחרות 33 פוסטים בלבד יצרו מסר שהגיע למיליוני אמריקאים שהאמינו ,או נטו להאמין ,בזיוף הבחירות- לפי חברת הסקר. הצלחה רבה אם כי לא בממדים אלה היו לציוצים של הנשיא טרמפ ב"טויטר"

המקור.

מסע התעמולה השמרני ימני ברשת לא התחיל בעידן נשיאותו של טרמפ. התחיל בכך רוג'ר סטון פעיל רפובליקאי וותיק שכינה עצמו ה"שטיקר המלוכלך" ונדון למאסר של 40 חדשים על שבעה מעשים פליליים, וזכה לקיצור המאסר על ידי הנשיא טרמפ. הוועדה שהקים רוג'ר סטון הפעילה בשנת 2016 , במערכת הבחירות , שבו התמודד טרמפ, מול הילרי קלינטון הדמוקרטית, אתר שבמרכזו הסיסמה "עצור את הגניבה". באתר  התבקשו תומכיו של טרמפ להעלות תרומה בסך 10,000 דולר כול אחד, תוך אזהרה ש " שאם התוצאה תהיה צמודה- הם( הדמוקרטים) יגנבו אותה"

לפי רשת סי.אן.אן שהקדיש כתבת תחקיר בנושא, הקבוצה שארגנה את המסע ב"פייסבוק" הייתה מורכבת מקואליציה רופפת של פעילי ימין, שכמה מהם שיתפו פעולה עם מי שהיה יועצו הפוליטי של דונלד טרמפ במערכת הבחירות ויועץ מדיני לאחר היבחרו,ולבסוף הודח על ידי טרמפ, סטיוו באנון. באנון עצמו יצר אתר בשם "הֶיוּ הבעלים של ההצבעה שלכם". חרף ההחלטה של פייסבוק לעצור את פרסום התכנים הכוזבים, זה היה מאוחר מדי לעצור את הצונאמי הזה של דיסאינפורמציה שהגיעה ל-2.5 מיליון עוקבים, כפי שמצא מכון המחקר "אבאאז", שנתוניו  הובאו לעיל .בֶּן דֶקֶר, מומחה בתחום חקר תכנים דיגיטליים התבטא כי " ברור לכל שלא מדובר בתנועה בעלת  שורשים ציבוריים עמוקים. המגמה הייתה לקבץ ביחד בעלי תיאוריה הקשר והחתרנות, מיליציות לבנות לסוגיהם, קבוצות שנאה ותומכי טרמפ- אך ורק כדי לפגוע בכשרות הבחירות לנשיאות ב-2020 " אחד ממארגני המסע אף השמיע קריאה  בפייסבוק: "  נקו את קני הרובים, העניינים ילכו ויחמירו לפני שהמצב ישתפר". האווירה הייתה  רעילה עד כדי כך, שאנשים מיושבים בקרב הרפובליקאים ביקשו להבין למה ומדוע נעשו הדברים נגד הנשיא טרמפ.

הפיל הרפובליקאי המשתולל

בטור השבועי שלו ביום ששי האחרון, פרשן בכיר של  הניו יורק טיימס, דיוויד לאונהארדט, תחת הכותרת "שקרים ואיומים " מביא את הדוגמאות הבאות: עשרות מתומכי טרמפ באו לביתה של מזכירת המדינה במישיגן ,ג'וסלין בנסון והשמיעו קריאות תועבה נגדה. תומכי טרמפ הציגו תמונות  של דירתה של אן ג'ייקובס, אישיות בכירה במדינת וויסקונסין, שבו נראית המשפחה והזהירו את ילדיה. במדינת וורמונט אישים  בכירים קבלו אזהרות כי יוציאו אותם להורג על ידי כיתת יורים. חלק מן המפגינים נשאו נשק. סת בלאושטיין ,אשת ממשל בכירה בפילדלפיה ,קבלה הודעות אנטישמיות ואיומים על חייה. פקיד מערכת הקלפיות בג'ורג'יה נאלץ להסתתר אחרי שהופץ סרט ווידיאו שבה הוא נראה מחליף פתקי הצבעה. בראד רפנספרנגר מזכיר המדינה הרפובליקאי של ג'ורג'יה ורעייתו קבלו איומים על חייהם ומכוניות וקרבאנים עם רמקולים סובבו את ביתם. גבריאל סטרלינג בכיר אחר בג'ורג'יה קבל הודעה איחולים ליום הולדתו תוך ציון שזה יהיה האירוע האחרון מסוגו.

מפגין במדינת נוודה על " גניבת קולות"

אגב בראד רפנסברנגר נמנה פעם עם תומכי הנשיא טרמפ. אבל אחרי הבחירות, כאשר הוא קבע כי הרוב  בג'ורג'יה הצביע בעד ביידן, טרמפ כינה אותו "אויב העם". ובל  נטעה ויטעו חסידיו הגדולים של הנשיא טרמפ בישראל. כל המערכת   המטונפת והמרעילה הזאת לא נעשתה מאחורי גבו של מר טרמפ .הוא היה ה"קָמֶרטוֹן", מכוונֵן הכלים של התזמורת הזאת.

 נשיא רוסיה ,וולדימיר פוטין, שמדינתו מצטיינת  בדיסאינפורמציה, חיכה עד ל 15 בדצמבר,אתמול, כאשר מספר 302 מן האלקטורים קבעו כי הנשיא הבא הוא ג'ו ביידן לעומת 232 שקיבל דונלד טרמפ. אתמול הוא ברך את ביידן והביע תקווה לשיתוף פעולה בעתיד- למען העולם .גם מנהיג הרוב הרפובליקאי בסנאט מיץ' מֶקוִֹנל חיכה עד לאתמול כדי לברך את הנשיא הנבחר ואת סגניתו, בקבעו  כי "מוסד האלקטורים" אמר את דברו, בשעה שבפועל הוא אמר את דברו לפני ששה שבועות ומקונל כמו רבים מן הסנטורים הרפובליקניים שתקו מאימת  נשיאם. 

ואצלנו.

זהו בעצם הלוז של תעמולה. אם אתה גורם לשטיפת מוח המונית כזאת, אף אחד מקרב הציבור לא יחפש את השורש, את הגפרור שהצית.הוא יהיה נתון בפאניקה כפי שהפירומנים המקצועיים או החובבים התכוונו.סי.אן.אן. מביא את דבריו של פרופסור סטיוון לוויצקי, מחבר הספר " כיצד דמוקרטיות מתות" על מסע הכזב."כאשר האנשים מאבדים את האמון בתהליך הבחירות וחושבים שאלה אינם נקיות וחוקיות, הם נוטים יותר לאמץ את האלימות". וזה אכן היה מסע אלים, אפילו טרור פסיכולוגי- הייתי אומר.

אנו בישראל עומדים כנראה לפני בחירות בעתיד הלא רחוק, ואין לי כול צל של ספק ששיטת ה"האשטאג", גם ללא עזרת הפייסבוק תמצא את מקומה בין שאר השטיקים והטריקים המלוכלכים שאנו מכירים או טרם הכרנו. האווירה בארץ כבר כיום נתונה בענן כבד של שקרים בגודל של יתושי ביצות. זה הזמן שהמדיה, החזותית והקולית, זאת שמתיימרת לדווח ביושר, תקדיש מאמץ מיוחד שלא לשמש פלטפורמה למסעי כחש ומרמה, כלפי גופים בעיקר כלפי אישים שונים. כל איש מדיה שמכבד את מקצועו מכיר היטב את הנאמר לעיל. אבל המאבק, בייחוד בערוצים המסחריים, הוא שמכתיב את המדיניות של השידור. לכן ערוצי המדיה, ורק הם יכולים לבלום את הפצת התעמולה אם הם ישימו הצדה את אלמנט הרייטינג והתחרות  ולא יעצימו את המעשים הנכלוליים  על ידי עצם אזכרתם, ואפילו תוך גינוי. הבייס ותומכים אחרים יאמצו את התעמולה השקרית ויתעלמו מן הגינוי. לאלה מכָווֵן ראש הממשלה. לחלופין חשוב שדובר יהיה זמין להפריך את השקר. לא למחרת אלא צמוד. עיתון רציני כמו ה"ניו יוק טיימס" ואמצעי מדיה רציניים אחרים עושים זאת כול הזמן. זאת טבעה של תעמולה ובמידה- טיבם של ציבורים שונים. ישראל מבחינה זאת אינה בסוף הרשימה. אם נצליח בזה החזרנו את הדמוקרטיה כמה צעדים  מנסיגתה המסוכנת.

מעל מהירות ה-קול ישראל

העיבֶּריש אצל קלמן ליבסקינד ואסף ליברמן- בין השאר.

בסדרה על "כאן 11 " לא כללתי את הרדיו "קול ישראל". זאת לא  בשל המעטה בחשיבותו. כלל וכלל לא. "קול ישראל" הוא מכלול ענק שיש בו הכול, מבוטיקים משובחים ועד פינות שמונצ'ס .ממוסיקה קָקופונית ומלל תפל ועד ל"פופ"  טוב ב-88 וקונצרטים קלסיים משובחים. זה גם זה. הרדיו כמדיום ,אשר כתקשורת המונים הופיע לאחר המדיום המודפס ולפני המדיום החזותי, לא זו בלבד שהוא שרד, אלא הפופולאריות שלו לא נפגמה ואפשר לומר גברה על הטלוויזיה וגם על האתרים החברתיים. לרדיו יש שתי תכונות חשובות. אחת  הנגישות, בכל מצב, גם אם איזה משטר אפל מנסה לשבש אותו. הוא חופשי ומשוטט לו בעולם- כמו המחשבות. כפי האמירה הגרמנית    gedanken sind frei  – מחשבות הן חופשיות, שהשתמשו בה גרמנים אנטי נאציים במחנות מעצר.גלי הרדיו מגיעים לכול מקום. התכונה השנייה היא יותר מורכבת אבל חשובה יותר. ברדיו המסר הוא נטו. אין כאן לא צילומים, לא רישומים או קומיקס. יש כאן הקול ויש כאן התוכן .חייבים לשים לב לשניהם.

"קול ישראל", בעצם "קול ירושלים" שקדם לו ,ייחס חשיבות רבה מאוד לשפה –העברית כמובן-  והייתה תקופה שהקריינים התבקשו לעשות מאמץ כדי לבטא את העברית כהלכתה. לאמור לא בריש גרונית, כמו זאת שיובאה מדרום פולין-גליציה  (במרכז פולין, שם אני נולדתי, הגו את הר' כהלכתה-במבטא הספרדי- לשוני ולא גרוני.) או בח' שלא נשמעת כמו כ'.ב"קול ישראל"  היו קריינים כמו ראומה אלדר ואחיה הצעיר משה חובב שקראו זאת כהלכת טוהר הביטוי. גם פלטי בן ליש, יכול היה לפסוח על דף חדשות שאבד לו בדרך, מחדר החדשות לאולפן, אבל הקפיד בח' ו-ע'.

בעת ההיא התהלכה בדיחה במסדרונות "קול ישראל" כשמישהו נשאל מדוע לא התקבל כקריין הוא השיב:" מ..מ. מפ…ני  ש.. אני מ-מ-מפ"מניק". בימינו מי שקורא את העברית בצורה ברורה וערבה לאוזן הם רוב קרייני החדשות. אתחיל בליידיס: נאווה סביון ואיריס לביא. הגברים בעלי קולות הבריטון היפים: קובי ברקאי, צבי סלטון, דן כנר, דן עופרי, מלאכי חזקיה והצעירים יותר: עופר נחשון וזוהר סדן. ועוד מעט חלק מאלה יפרשו לגמלאות.

שריד השפה.

ואגב השפה העברית. בימים אלה מציינים באירועים שונים מלאת חמש שנים למותו של יוסי שריד. בין היתר במשדר חוזר של "פסטיבל מספרי סיפורים"- של יוסי אלפי, תכנית שהיא אוצר פולקלוריסטי ישראלי נפלא . לא שמתי לב אם מישהו ציין את העברית של יוסי שריד. פעם כשהחמאתי לו על כך ,כתבתי  שהוא עוגב אחרי השפה וגוהר עליה כעל אהובה. וכל זאת בכתיבתו המבריקה ובקולו הערב .הכרתי אותו עוד בהיותו דובר מפא"י בשנות ה-60 , בעת היותי ראש מערכת "קול ישראל" בתל אביב,  כשהעביר אלינו את הניסוחים העבריים החדים של ההודעות שלו . אחר כך יוסי היה עמית ב"קול ישראל" בעברית המילה "שפה" לקוחה מאחד האברים היותר יפים בגוף, אפשר השני אחרי העיניים. באנגלית זה גם tongue – הלשון, לאו דווקא מצטיינת ביופי.

שערו בנפשכם אם במגזינים של החדשות-בכולם ללא יוצא מן הכלל של התאגיד ושל ערוצים המסחריים היו קוראים בקצב של מכונת ירייה- הרייטינג היה צונח והרשתות החברתיות היו חוגגות. שם די ב"לייק" וב"שיים". אז מדוע מה שכה חשוב בחדשות הוא פחות חשוב בתוכניות.

 

ועוד לא השלמתי בכול הקשור לתכונה אחרת של הרדיו שציינתי .ככול שדבריך נבונים יותר, וכאמור ברורים יותר, כן  אוזנו של המאזין כרויה יותר. כתב  טוב ברדיו צריך להשתמש בארגז הלשוני שלו כדי להתחרות במצלמה ,שמביאה לרוב תמונות משוחזרות, והוא יכול. במקרים אלה זהו מסר קולֵעָ בפי השָדָר וחג לאוזן המאזין . גם כשנחמיה בן אברהם האגדי רץ  במילים אחרי סטלמך ושעיה גלזר בנבחרת הישראלית ואחרי יאשין וטישנקו בנבחרת הרוסית.-המאזינים "ראו את המשחק". הוא דיבר מהר אבל ברור. אם ליבסקינד וליברמן היו מסקרים ברדיו משחק כדורגל, הרבה מאזינים היו יורקים את קליפות הפיצוחים על מכשיר הרדיו. הם כמובן לא היחידים אך הם ידועים כעיתונאים נבונים ואינטליגנטיים שיש להם מה לומר, מה לשאול, ואני מחמיץ זאת. ואגב יש גם כתבים בחדשות, גם ברדיו וגם בטלוויזיה, כשמגישים את הכתבה או מתראיינים בתחום שלהם, שמקפידים לדבר בקצב נכון ויש שבולעים את השפה.

הדרכה לשונית.

בעידן רשות השידור הייתה  ההדרכה הלשונית חלק בלתי נפרד מן המעקב אחר השפה העברית בפי  העורכים, הכתבים והשדרים: ההגייה, הדקדוק, התחביר, הניסוח ואוצר המילים. לפני התקופה שלי, עד להקמת הטלוויזיה בראשית שנות ה-70, זה היה הלשונאי אבא בנדויד. בתקופה שלי, זאת הייתה רות אלמגור-רמון. היא עשתה זאת מטעם האקדמיה ללשון העברית, וכיום היא מוסיפה להיות יועצת לשון בתאגיד השידור וללמד  באוניברסיטה בתחום העריכה הלשונית. רותי, כפי שקראנו לה, הגישה לנו את השפה כמתאבן ,"לָשון-אַפּיל". היא גרמה לנו לאהוב את השפה, ואין דבר יפה יותר ויעיל יותר. היא גם פרסמה "אגרות לשון" ובהן שיבצה מילים כאבני חן. אני, לא זו בלבד שקראתי אותן בשקיקה, אלא העברתי אותן לבתי הבכורה, נתי(ענת)המקפידה על לשונה. הדפים הוגשו לא רק בחן רב אלא פה ושם תובלו בהומור דק. לאמור, היא התייחסה להנחיית הלשון כמו לכל מוצר שצריך לקדם אותו, והיום לשווק אותו, והיו לה צרכנים נאמנים.

אצל נכדתי אלינור, בתה של ענת, מה שמהיר יותר מן התפיסה שלה הוא הדיבור שלה. אבל אצלה אני יכול להבהב באור צהוב והיא מאיטה. אצל ליבסקינד את ליברמן אני לא יכול להבהב בכלל. ליבסקינד וליברמן הם דוגמה אבל הם לא היחידים. ואין מה לעשות אנו המאזינים פשוטי העם חייבים להבין את השפה ,אחרת zoo  שפה zoo.

בעולם האנגלוסקסי, יש הבדלים לא רק בין העמים דוברי אנגלית: אנגליה, ארה"ב,קנדה,אוסטרליה, ניו זילאנד אלא בתוך המדינות לפי מחוזות. ליאנקי במזרח יש מבטא שונה מאשר לתושב טקסס בדרום מערב.בדרך כלל הבריטים, לפחות ברדיו, מקפידים על שפה ברורה וקשובה.לא קוקני. וודאי שככה הבי.בי.סי הציבורי. האמריקאים נוהגים יותר להבליע ובכל זאת כשאני מאזין לתחנת הרדיו של ה"ניו יורק טיימס"  THE DAILY  כול המשתתפים,של התחנה והאורחים, מקפידים על שפה ברורה ונשמעת בבהירות.

גומעי השפה ב"קול ישראל" מזכירים את הסיפור על שוטר תנועה אמריקאי שעצר נהג פורע, קורע אוויר, בכביש ראשי , וכשאחרון טען שלא נסע מהר, השוטר אמר לו: "נכון, טסת נמוך!" בשפת היידיש שאל ג'יגאן את שותפו-שומכער-"ווּס ברעֶנט, ווי ברענט", מה בוער ,איפה בוער.יש לי הצעה. אם ליבסקינד וליברמן לא מצליחים להאט את הקצב שלהם שיעלו את דבריהם בכתובים וגם להם יש עדיין ערך. אני יכול לקרוא מתי שאני רוצה וגם במרום שנותיי איני זקוק למשקפיים. לפי המוניטין שיצאו להם אין ספק שאהנה. כמו שאמרים ברדיו: כתבו לנו.

.

האחוזה .

הסיפור העגום של עיתונאיי ערוץ 13 והדממה העיתונאית שעצובה יותר.

אדמונד בֶּרק, מדינאי ופילוסוף אירי מן המאה ה- 18 ,טבע את המונח  estates בבואו להגדיר את הגורמים העיקריים שמשפיעים על ענייני המדינה וחילק אותם לארבעה. הצמרת של  הכנסייה האנגליקנית,  האצולה, בית הנבחרים , והעיתונות. משום מה בתרגום העברי השם הוא ממלכות. ומכאן שהעיתונות היא "הממלכה הרביעית" ומשום שמספר שבע הוא סמלי בשלוש הדתות המונותאיסטיות, זאת מכול מקום ההנחה הרווחת, הפכו זאת ל"ממלכה השביעית".אז ראשית כול נעסוק בתרגום המונח. אם מדובר בממלכה, הרי בכול מדינה,לרבות בריטניה יש ממלכה אחת ואין בלתה. מסיבה זאת בֶּרק  לא קרא לאלה KINGDOMS    אלא ESTATES  דהיינו אחוזות. אחוזות,כאמור, יש יותר מאחת בממלכה. למרבה האירוניה מתברר כי השם "אחוזות", מתלבש כיום על ענף העיתונות יותר יפה מאשר "ממלכה".

מכול מקום העיתונות מוכרת כ"ממלכה השביעית". מכאן נגזר שם האתר שפעם ראה אור בדפוס בשם "העין השביעית" וכיום הוא אתר דיגיטלי ."העין השביעית" הוא אתר רפלקטיבי שמציג את המדיה במראה כפי שרואים אותה חוקרי מדיה או עיתונאים בכירים. ברשימת תחקיר שפורסמה ב- 14 ביולי על ידי שוקי טאוסיג, עורך האתר וחוקר המדיה אורן פרסיקו ,בשם "סימני העשן"- אכן השם "אחוזה" ,כאמור, הוא לא רק תרגום נכון של המילה אלא גם משקף את המציאות בימינו. מדובר בערוץ 13 אבל ראשית קצת היסטוריה. תמיד זה מוסיף תבלין טוב לכול נושא בייחוד כשמדובר בהקשר נכון.

  עיתונאים כפקידיי ממשלה.

במחצית השנייה של שנות החמישים, העיתונאים בשרות השידור, שהיה חלק ממשרד ראש הממשלה, ניהלו מאבק של הגדרה עצמית. אנו אמרנו שאנו עיתונאים ונציב שרות המדינה, דוד רוזוליו,אדם וורסטילי ,בעל מוניטין במוזיקה ומינהל, טען כי אנו משרתי ציבור, לאמור פקידי המדינה. אנו שייכים ל"אחוזה" הממשלתית, לפי ההגדרה של ברק. אנו אמרנו שגם במסגרת הממשלתית, אנו ממלאים תפקיד של דיווח לציבור שכולל כתבים בשטח ועורכים בחדר החדשות ומדווחים  כעיתונאים לציבור הרחב. בשלב הראשון עמדנו בודדים, שכן גם באגודות העיתונאים ראו בנו משרתי ממסד. מכאן שהמאבק היה כפול.היות ובירושלים העיתונאים בשרות המדינה הוו את הרוב מכלל ציבור עיתונאים בבירה, והאגודה רצתה להתחרות באחותה התל אביבית -האגודה בירושלים נאבקה יחד אתנו כדי שיכירו בנו כעיתונאים. במחלוקת הגדולה אז,ודומני שגם היום הסוגיה עדיין קיימת,להלכה,  נטען שבכלל ,העיתונות מורכבת מאנשים שכותבים והיא איגוד מקצועי כמו שאר האיגודים ללא פריווילגיות. זה ועוד. במקצועות שונים של הצווארון הלבן נדרשים תארים אקדמיים ואילו בעיתונות, אין דבר שכזה . מישהו שהוא עיתונאי בכיר , עורך או מזכיר מערכת, מחליט שאתה עיתונאי ופרֶסטו אתה נסיך ב"ממלכה השביעית".

וזה נכון. אמנם כיום המצב שונה אבל לא במידה רבה. מי שיודע לכתוב טוב, לערוך טוב,לשדר טוב, לא יקפידו בציציות של תואר אקדמי וגם אם כן, התואר לא חייב להיות ממוסד אקדמי לתקשורת או מכון קומוניקציה. גם אם הוא בוגר או מוסמך בהיסטוריה או בסוציולוגיה הוא  עומד בתנאים של אקדמאי.אם ככה מה מייחד עיתונאי מאדם בעל מקצוע אחר, אקדמי או לא.יתרה מזאת . בניגוד לשופט בעל דיפלומה ומשפטן,שנשבע אמונים למדינה, או רופא בעל תואר ברפואה שנשבע שבועת היפוקרטס ,או מהנדס שמציג תואר בהנדסה וכיוצא באלה, העיתונאי פטור מכול אלה.

מבחינת ההגדרה הלשונית עיתונַאי הוא אדם העוסק בעיתונאות, כלומר עובד בעבור אמצעי התקשורת וכותב, מכין או מגיש מאמרים וכתבות רדיו טלוויזיה בנושאים מגוונים או בתחום מסוים שבו הוא מתמחה.אבל זה עדיין לא מכשיר אותו להיות במסגרת אחד מארבעת הגורמים המשפיעים על ענייני המדינה.אבל יש ויש כלל בלתי כתוב אבל חרות על לוח הלב של העיתונאי ושל החברה החופשית שבה הוא פועל והוא- דווח אמת כפי שהעיתונאי רואה אותה בשטח  ויושרה מרבית בסיקור נושאים , שיש בהם עניין ציבורי או שהם עשויים להשפיע על אורחות חייו. הייתי מוסיף לכך את  ההכרה כי העיתונאי, כמו כול יצור אנוש אחר, חייב לדעת כי הוא אינו אובייקטיבי. אם הוא מודע לכך – הדיווח והסיקור שלו הם מהימנים יותר.כל היתר,מינוף המידע, העריכה, המשמעות הציבורית,גורמים ערכיים, מוסריים ומשפטיים וכיו"ב , שייכים למערכת שאמורה לא רק להקפיד על כללים אלה, אלא לבדוק ב"שבע עיניים"( הנה מספר 7) כי אנשי השטח והמערכת נהגו לפי כלל ברזל זה.ויש גם וועדת אתיקה שבפניה ניתן להביא קובלנות. ואכן זאת ישות מיוחדת במינה שקנתה לה אחיזה בעולם החופשי והיא מקובלת לא רק  בתוך הענף עצמו אלא גם בציבור.הציבור או חלקים יכולים אמנם לטעון כי עיתונאי זה ועיתונאית זאת לא דווחו את האמת, אבל לא יטילו ספק במקצוע הזה, שהוא חלק בלתי נפרד מחברה פתוחה ודמוקרטיה מתפקדת.

הריח הרע .

"סימני עשן" זה שמו של מאמר ארוך ומפורט של שוקי טאוסיג,עורך העין השביעית ושל אורן פרסיקו. בגיליון האתר ב 17.7.2020 .בקטע הפתיחה נכתב ככה: "אופיין של חדשות 13 הביקורתית והנשכנית מבין חברות החדשות,הולך ומשתנה. האם הסיבה היא שיקולי רייטינג ותקציב,כפי שטוענת ההנהלה או שמאחוריי הקלעים מתרחש דבר מה שונה לגמרי." פתיחה פושרת וחיוורת זאת לא כול כך משקפת את הנתונים שמובאים על ידי מחברי המאמר.שכן מיד לאחר פתיחה זאת צוין כי "הסימנים והראיות הנסיבתיות מציעים כי המהלכים של בעלי הבית בחדשות 13 לא נעשים בידיים נקיות,עם או בלי קשר לנתניהו,וכי מאחורי רצף ההדחות בצמרת החברה והקיצוצים המכאיבים ישנה כוונה נסתרת,וכי מאחורי רשימת סימניי העשן הרומזים כי בחדשות 13 מתנהל תמרון מלוכלך נגד העיתונות החופשית".

וכדרכן של רשימות מסוג זה ומחבריהן ,מובאות עובדות ומועדיהן . זה כולל ניסיון ראש הממשלה ביבי נתניהו לסגור את  ערוץ 13 שמותח  עליו ביקורת. הבאת לן לווטניק האוליגרך לרכוש את ערוץ 13  כדי להשתלט על אמצעי מדיה. דרכים ואמצעים, כשרים לכאורה אך פסולים ציבורית, לחצים בחוץ על מוסדות כמו הרשות השנייה ובפנים עד לחיסול ערוץ 10 הנשכני ושילובו בחברת "רשת".  הטעיית המנהלים, הבטחות  שווא התנהלות נכלולית כלפי העובדים ושורה של הדחות והחלפת אישים בכירים  באנשים מטעם האוליגארך.

בישיבה של מועצת הרשות השנייה בנובמבר 2018 חברי המועצה מביעים חשש לעצמאות חברת החדשות. מנכ"ל הערוץ יוסי וורשבסקי מבטיח כי "אף אחד לא יפוטר". הרשות השנייה מאשרת את המיזוג והוא מתבצע בינואר 2019 . חברת החדשות מחליפה את שמה לחדשות 13 ובלווטניק הופך לבעל השליטה. הואיל ואין ברצוני  להעתיק את המאמר הארוך הזה, שמצוי לקריאה והוא מעין "מסה" של מסע של צביעות,כחש, מרמה והשחתה  של גורמים אינטרסנטיים שונים שאין להם ולא כלום עם עיתונות חופשית. להפך יש להם עניין בעיתונות של "קול אדוניו", אציין כאן  בקצרה את העיקר. אנשים בכירים פוטרו חרף הבטחות. "יסמנים" מטעם הבעלים מונו לעמדות בכירות ולאט לאט השליטו על הערוץ רוח נכאים. לא מדובר רק בעשן שכן עשן הוא עדות מוכחת לשרפה וזה מה שקורה בערוץ 13

ומכיוון שהנושא הועלה ב"עין השביעית" הרי מגאזין "ד'מרקר" של עיתון "הארץ" שעוקב אחר אירועים אלה בהתמדה , לא יניח לסופגנייה כזאת להתקרר. רותם שטרקמן , כותב המדור "שיחת פנים" ונתי טוקר הכתב לענייני תקשורת ראיינו את העיתונאי ניר בכר שמלא תפקידים בכירים בערוץ 13 והוא פוטר. שם המאמר הוא:"מה קרה לחדשות 13 – מכלב  השמירה של הדמוקרטיה הם עברו להיות כלבלב מבוית של בלפור שמכשכש בזנב.מכול הריאיון שמשתרע על פני שני עמודי המגזין השבועי אשר חושף את המתרחש בערוץ והשקשוקה הביביאנית סביבו,והוא כמובן זמין לקריאה, אני בחרתי רק במשפט אחד. הוא קשור במהות הפוסט. נכון יותר בתכלית שלו. על שאלת המראיינים: למה אף אחד מכתבי חדשות 13 לא דיבר עד כה, בכר משיב."אנשים מפחדים מפרנסתם".

זכות השדרים לצעוק.

שוב קצת היסטוריה,ושוב מן השידור הציבורי . באמצע שנות ה-60 כאשר התכנית להקמת טלוויזיה בישראל רקמה עור וגידים, היה זה מנכ"ל משרד ראש הממשלה טדי קולק, אשר בניגוד לבוס שלו דוד בן גוריון ,היה תומך נלהב בהקמת הטלוויזיה. עם מינויו של לוי אשכול כראש הממשלה, שתמך במדיום החזותי,החלו התכנונים להקמת טלוויזיה ואף הוזמנה בשנת 1965 משלחת מטעם "איגוד השידור האירופי". השאלה הייתה באיזו מסגרת תהיה הטלוויזיה.  שרות השידור הפך לגוף סטטוטורי כ"רשות השידור" .חרף סעיפי החוק שהייתה בהם תלות בצורה כזאת או אחרת בממסד, היה חשש בחוגי השלטון, בעיקר בשותפה של מפא"י- אחדות עבודה, מפני עצמאות יתר והשפעה בן גוריונית, בעיקר מצד המנכ"ל ,חנוך גיבתון על גוף השידור הציבורי.השדרים של "קול ישראל" חשבו ובצדק כי, כמו במקומות אחרים, בראש וראשונה בבריטניה- בדגם של ה- בי.בי.סי הם, לאמור אנחנו, שדרי קול ישראל, נהפך לשדרי הטלוויזיה.זאת הייתה הבטחה "עם יד על הלב" של טדי קולק.

נודע  לנו כי במקביל מתנהלים מגעים עם "קרן רוטשילד" שהטלוויזיה החינוכית" שנקראה אז "הטלוויזיה הלימודית" תופעל בידי הקרן וכי אחד התנאים הוא שהם יקימו סגל משלהם ולא מקרב שדרי קול ישראל.לחלופין הטלוויזיה תוצא ממסגרת רשות השידור.העיתונאים מחו פומבית .זאת לא הייתה מחאה  על שכר או תנאי עבודה אלא על תחושת קיפוח שלנו כאנשי מקצוע, שחלקנו הוכשרנו הן על ידי הרשות והן באופן עצמאי להיות שדרי ועורכי טלוויזיה. והצעדים להרחיק אותנו מן המדיום החזותי, מקורם פוליטי ולא מקצועי.דאגנו שדבר המפגש לרבות המחאה ימצאו ביטוי פומבי. ראינו עצמנו גם עיתונאים וגם נאבקים נגד גורמים פוליטיים  שמנסים להצר את צעדינו ולפגוע באמינותנו.

 המחאה נגד המעסיק שלנו לא הייתה הראשונה והאחרונה של שדרי הערוץ הציבורי כנגד הממסד  שלא על רקע תנאי העבודה( שבגינם פרצה שביתה ארוכה וכושלת בתקופת  אורי פורת כמנכ"ל הרשות ) .בסוף שנות ה- 70 כאשר טומי לפיד נתמנה כמנכ"ל רשות השידור על ידי ממשלת בגין ,שדרי הטלוויזיה ראו בו מנהל שנחוש להרוס את השידור הציבורי.

בנקודה זאת אני רואה לנכון קצת להרחיב, נוסף על האורך של הפוסטים שלי. טומי לפיד  היה ניצול שואה. הוא עשה דרכו מהר מאוד אל העיתונות. הוא ראה עצמו ליבראל ואכן הוא מונה בהמלצת שמחה ארליך, מצמרת המפלגה הליברלית, השותפה בגח"ל בראשות בגין שעלתה לשלטון בבחירות  ב 1977 .הוא היה אדם מוכשר מאוד,אינטליגנטי, דעתן ומשפטן .ואכן לימים כשהוא מונה כשר משפטים הוא לחם במילים ובמעשים על מקומה העליון של הרשות השופטת בכלל ושל בית המשפט העליון בפרט כעל מגניי המשטר הדמוקרטי. הוא ידע לשמור על הקשר עם עמיתים יריבים בעיתונות. עם  כמה מאנשי הרשות, כולל כותב שורות אלה, טומי לפיד קיים יחסי רעות מאז שנות ה- 60 ועד למותו. זאת חרף העובדה שאמרתי לו, ונתתי לכך ביטוי פומבי, כי "הוא מתקנא במלך סעודיה ולכן הוא הופך את הטלוויזיה למדבר".

אבל הליברליות שלו ,אף שיש אשר מטילים ספק בכך,הגיע עד לכיסא מנכ"ל הרשות .טומי  לפיד ראה בחבורת בכירים בטלוויזיה "סמולנים" שמשרתים אינטרסים זרים . לזכותו ייאמר כי לא המינוי הוא  שגרם לו לפעול  נגד השדרים. הוא בא לשם עם ארגז כלים, כולל פטישים, גרזנים ועוד כלי משחית לפרק את המבנה המערכתי  ששמו "הטלוויזיה הישראלית". הוא לא קבל הנחיות מן השלטון כמו כמה מנכ"לים אחריו .הוא קבע אותם בעצמו. לטומי ברור היה כי עליו לעשות זאת בשלבים. מי שנחשב בעיניי השדרים כאדם שרואה לנגד עיניו את החובה הציבורית להביא לצופה סקירות מהימנות ושידורים מקצועיים ללא משוא פנים,היה מנהל הטלוויזיה ,ארנון צוקרמן. הוא נחשב כטוב שבמנהליי הטלוויזיה וכמגן על השידור הציבורי,לדעת כולם -בפנים ובחוץ. צפוי היה שתפקידו של צוקרמן כמנהל הטלוויזיה תוארך,חרף חילופי השלטון. לכן על לפיד היה להסיר את המכשול הראשון- את ארנון צוקרמן. זאת הוא עשה מיד עם אי הארכת כהונתו של צוקרמן.

עכשיו כשהכסא פנוי הוא התיישב עליו כממלא מקום מנהל הטלוויזיה והחל במלאכת ההרס. אני רואה לנכון להעיר. כי בשיחות שהיו לי עם לפיד לימים הוא אמר לי שאם לא היה מעליו מנכ"ל הוא בשמחה היה מסתפק בניהול הטלוויזיה. לאחר הרהור הוא פלט:"אתה יודע מה ?גם עם מנכ"ל מעליי הייתי מסתדר".המדיום גירה אותו והוא ייחס לו השפעה. ואגב, אני מניח שאילו ארנון צוקרמן היה מנהל הרדיו, לפיד לא היה מזיז אותו. הרדיו לא עניין אותו. ההדחה בפועל של צוקרמן מהנהלת הטלוויזיה גרמה לתסיסה רבה בקרב האנשים. לא רק העיתונאים זעמו אלא רוב אנשי הסגל ביתר התחומים, כמו הצלמים, עורכי סרטים,טכנאי הקול, מנהלי הפקה עובדי מנהל שראו בצוקרמן מנהל סמכותי ואחראי ומקדם את  המקצוע ואת המסגרת.

קבוצה מקרב השדרים הבכירים לא הסתפקו במחאה אלא הפגינו בחוץ וקראו לטומי לפיד להתפטר. מי שעמד בראש ההפגנה היה מוטי קירשנבאום, חתן פרס ישראל על תכניתו "ניקוי ראש", תכנית סטירית נשכנית בעיקר אנטי ממסדית, ששודרה  בטלוויזיה הממלכתית. אגב,ראש הממשלה היוצא יצחק רבין ראה ב"ניקוי ראש" גורם שסייע בהחלפת השלטון. אף על פי כן, ואני הבאתי עובדה זאת באחד הפוסטים, רבין לא התערב בשידור הציבורי. זה היה רבין. את דבר ההפגנה הזכיר  מנשה רז שנמנה אז עם יוזמיה, ברשימה קצרה ב"עין השביעית" ב- 21.11.2011 בכותבו על הבן של טומי, יאיר לפיד, צעיר לימים אז .מעניין שגם אז לא עמדו לשדרי הטלוויזיה הישראלית האחווה והסולידריות הכלל עיתונאית.

ההפגנה נגד טומי לפיד.מוטי קירשנבאום מחזיק את הכרזה .הצילום מאוסף יואש אלרואי. זכויות שמורות

מנזר השתקנים

עם זאת לנוכח הגילויים ב"עין השביעית" שחלקם פורסמו פה ושם  בכלי תקשורת, ניתן היה לצפות לאיזו מחאה פומבית מצד עיתונאי  ערוץ 13,אם הם לא רואים עצמם כשכירים אצל בלווטניק, בעל הבית, כפי ההגדרה של דוד רוזוליו בשעתה. לא ראינו שום מחאה על הצעדים שיש בהם כדי  לפגוע במעמדם המקצועי- העיתונאי ובחובה שלהם לדווח ולסקר ללא משוא פנים. הם אכן איימו בשביתה על פיטורים שלא על פי ההסכם עם הוועד. בדיוק כמו במקומות עבודה אחרים. שלא לדבר שלא ראינו שום צעד של הזדהות עם מאבקם המקצועי של שדרי ערוץ 13 מצד עיתונאים בערוצים ובענפים אחרים. גם לא על  התנכלות ממושכת של ראש הממשלה ותומכיו נגד המדיה בכלל. אז מה זה ה-הוּ-הָא של עיתונאות חופשית?

יש הפגנות גדולות בכיכר רבין, יש הפגנות של "הדגלים השחורים" ליד המעון בבלפור, ובצמתים ועל הגשרים. ערוצי המדיה מדווחים ללא הרף. היכן ההפגנה על  קדושת חופש הביטוי מצד אלה שזאת השליחות שלהם. החשש ממקור הפרנסה, שהזכיר ניר בכר בשיחה עם ד'מרקר,  הוא לא רק של עיתונאי 13. הוא של כול העובדים השכירים. אז מה ההבדל. הרי הם יכולים, ויש שבחרו באופציה הזאת, לעבור לשרות חברות, מיזמים וטייקונים ולהרוויח יפה וגם לדאוג שהרווחים יעמדו להם בבוא  איזה יום פקודה. הפגינו נגד מי שלכד אתכם ב"רשת". צאו לרחובות. תניפו שלטים נגד בלווטניק שאיש לא מכיר אותו כי מעטים מקרב הציבור קוראים את "העין השביעית". הפגינו נגד המנהלים שלכם מטעמו, בדיוק כמו שאנו הפגנו בשעתו נגד המנכ"ל שלנו.

עשו משהו עמיתיי עיתונאים ולו במקצת ממה שאתם מצפים מהציבור הרחב לעשות כאשר השלטון חותר תחת האשיות החברתיות,הכלכליות והערכיות שלו. אל תהיו גיבורים. היו עיתונאים אמיצים ונחושים. בעצם היו עיתונאים.