ארכיון קטגוריה: תקשורת

" הארץ"

אי האמת וכול אי האמת.

במערכת הבחירות- המדיה בעיקר הטלוויזיה נפלת ברשת של "ניהול תפיסה"- הסכנה הגדולה לדמוקרטיה.

 המונח  perception managment-ניהול תפיסה" בתרגום חופשי , או "שכנוע המוני"  ותעמולה במציאות היומיומית ,הוא מונח  שאול מן הלקסיקון הצבאי האמריקאי, שמתייחס ללוחמה פסיכולוגית. אבל היסטורית, לא נטעה  אם נייחס אותו לאשף  התעמולה הנאצי יוזף גבלס. גבלס- ללא  ספק אחד ממניחי היסודות, אם לא הראשי שבהם ,לניהול תעמולה-בוטה ביותר, כוזבת ביותר, זדונית ביותר מורעלת  ביותר ורצחנית- כאמת צרופה.

המשפט הקלסי של  גבלס היה: "אם הדמוקרטיה נהגה כלפינו, כשהיינו באופוזיציה, לפי העקרונות הדמוקרטיים, הרי היא כדמוקרטיה הייתה  חייבת לעשות זאת. אך אנחנו לא אמרנו מעולם, שאנו מיצגים את הרעיון הדמוקרטי, אלא אמרנו בגלוי שאנו נוקטים אמצעים דמוקרטים כדי להגיע לשלטון, אך כשנגיע לשלטון נסרב לתת למתנגדנו, וללא רחמים, כל אותם הזכויות והאמצעים שניתנו לנו כשהיינו באופוזיציה " הוא מסמֵר תפיסה זאת  כאשר מפלגתו ה- NSDAP – Nationalsozialistische Deutsche Arbeiterpartei – מפלגת הפועלים הסוציאליסטית הלאומית  הגרמנית-בקיצור :הנאצית- זכתה בבחירות "דמוקרטיות".

גבלס ידע, כמובן,כי בדמוקרטיה ,בניגוד למשטר רודני, ארגז הכלים להגנה עצמית היא מוגבל, מכוח היותו מכשיר בידי הדמוקרטיה עצמה, שמגבילה את השימוש בכלים שונים .מול הדמוקרטיה השברירית מאוד בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה- השיטה של גבלס הייתה: להשפיע על הגורמים הרלוונטיים בחברה ובמדינה. להשפיע על הרגשות, המניעים והעמדות של הציבור. להשפיע  על מערכות  ומנהיגים בכל הרבדים. להשפיע על הערכות ביטחוניות ופוליטיות וכפועל יוצא על  התנהגויות ופעולות . כל אלה – תוך הבלטת חצאי אמתות, הסתרת עובדות, הונאה ופעולות פסיכולוגיות .  אלה אמורים לעלות בקנה אחד עם מטרת השיטה-לאמור הממסד, או המנהיג שמפעיל אותה, לטובת המטרות של הנאצים  והמנהיג. זהו "ניהול תפיסה"

מבחינת ההגדרה  "תפיסה" perception- מוגדרת כ"תהליך שבו אנשים בוחרים, מארגנים ומפרשים את מה שהחושים שלהם קולטים כדי לתת משמעות וסדר לעולם הסובב אותם" יתרה מזאת, הגדרה זו, במקרה שלנו,חופפת תהליכים תפיסתיים יסודיים יותר, כפי שהוגדרו ביולוגית – לאמור- תהליכים ביולוגיים מהרמה הנמוכה  ביותר ,או אם נרצה, המכנה המשותף הנמוך ביותר.

"כול האמת"

כמעט ערב  סיום מערכת הבחירות, סיימתי לקרוא את המותחן "כול האמת" של אחד מסופרי המתח האהובים עלי,דייוויד באלדאצ'י. הספר עוסק ביָזָם גאוני בשם ניקולאס קריל, שהוא לא רק גאון כלכלי אלא חמדנותו לגריפת ההון  מלווה בשליחות שהוא קבע אותה לעצמו .רק מנהיג  נחוש וחזק  יגאל את האנושות מהתפוררותה- שלה אחראים המשטרים הדמוקרטיים החלשלושים. קריל עומד בראש קונסורציום חובק עולם לאספקת נשק- חברת אָרֶס,השם של אֵל המלחמה המיתולוגי היווני. דיק פֶּנדֶר  הוא אשף השיווק אליו מעביר קריל את משימת "ניהול התפיסה" . פנדר עושה זאת תוך שהוא רוקם מזימות, באורח מניפולטיבי , של סכסוכים בינלאומיים עלי ידי  המעצמות הגדולות ,לא רק בין המערב לבין רוסיה וסין אלא בין רוסיה וסין עצמן. הזרעים נשתלים תחילה ברשתות חברתיות, על ידי שחקן שבעזרת מערכת רמייה פשוטה וקליטה,מעלה לעולם את שיטת האכזריות של משטר טוטליטרי, ומדובר ברוסיה לאחר נפילת  המשטר הקומוניסטי , ולהבה זאת מתפשטת כאש קוצים על פני כול העולם בכול ערוצי המדיה הגדולים, כאשר ההשפעה הגדולה ביותר היא בעולם המערבי, אבל גם הממסדים ברוסיה ובסין מעורבים עד צוואר, באותה רשת שמסכסכת ביניהן. הציבור דורש תגובה הולמת שמתורגמת ל"מלחמה קרה" ,גדולה בעצמתה מזאת שהייתה בין הגושים, ואשר התוצאה המידית שלה היא חימוש כלל עולמי, תוך חשש כבד למלחמת עולם שלשית .סָפָּּק הנשק אינו אלא , כאמור, מיודענו קריל, וברשת שלו נופלים חמדנים רודפי בצע  כמו גם אישים בעלי השפעה , לרבות בכירים בעולם המדיני בטחוני, שלא מודעים כלל מה החלק שהם ממלאים במזימה.the whole truth

בעלילת המתח מי שמגלים את המזימה ועומדים מולה הוא סוכן מודיעין בתהליך פרישה ועיתונאית שאפתנית. והם מצליחים, לא לפני שבדרך הם עצמם ניצולים לא פעם מן המלתעות של קריל,שמשמידות כול צל של עדות במעשיי רצח וסיכול , זרועות שחלקן ,כאמור, מצויות  בתוך מערכות הביטחון והמודיעין במערב, בייחוד בארה"ב.

בהערות המחבר בסיום הספר הוא כותב בין השאר: על ידי שימוש בשיטות אלה   perception managment צ.ג) אפשר לייסד "אי אמת" גדולה אחת, בצורה מהירה , מוחלטת ומפחידה ברחבי תבל.…"

 הסמול, האליטה- גם המשפטית, התקשורת- האויב הגדול.

 לא הייתי זקוק  לדמיון גדול להכיל את  שיטת "ניהול תפיסתי" על מערכת הבחירות כזאת שבמסגרת אותו עקרון   ניהל אותה ביבי נתניהו,  בייחוד במערכת הבחירות האחרונה. בעצם המערכה שניהל ביבי הייתה נטועה בשדה רחב יותר,של מערכת תעמולה , של מה שקרוי "יעוץ אסטרטגי", שהוא החלופה לאידיאולוגיה של מפלגות פעם, ושדרוג של המונח  יחצן או איש שיווק .ביבי  לא עמד מול אידיאולוגיות. הוא עמד מול תועמלנים,והוא היה טוב מהם לאין ערוך.  בייעוץ אסטרטגי, שהוא  החלופה לרעיון אידאי, אתה יכול למכור ולקנות כמעט הכול. כולל רפש ורעל תלוי במחיר ,והספקים נודדים מלקוח ללקוח ממערכת בחירות אחת לשנייה. עקרונות וערכים הוקרבו על מזבח ה"שיטה". אנו מדברים על "לוחמת מידע" – הרוב- ידיעות סרק, או ידיעות משוכתבות,לעתים מטעות, ותחרות בסקרים חוזרים ונשנים. ובמלחמה כמו במלחמה גם שקר והונאה הם כשרים. המטרה, שמקדשת אמצעים, כמעט כול האמצעים,היא להביא את האדם להאמין במה שהאיש שעומד מאחורי המסע  רוצה שיאמין, גם אם מדובר בהצללת האמת או בשקר גס.

ב "דמוקרטיה" הישראלית ברוב שנותיה, בייחוד לאחר מלחמת יום הכיפורים , מי ששימש  בפועל כאופוזיציה הייתה בראש וראשונה התקשורת- שאוהבת  את הכינוי "כלבת השמירה של הדמוקרטיה" .גם בתקופה שבה שלט השמאל,  ראש הממשלה, יצחק רבין, בקדנציה  הראשונה, טען כי התכנית הסטירית "ניקוי ראש" ששודרה  בטלוויזיה הישראלית הציבורית, לימים ערוץ 1 -היא שגרמה להפלת ממשלתו. ספיח מעניין הוא שעל כך זכה עורכה ומפיקה, מוטי קירשנבאום, ב"פרס ישראל" -בעת ממשלת רבין בשנת 1976 ,ואחר כך למינוי מנכ"ל רשות השידור על ידי ממשלת רבין השנייה בשנת 1993 .זה אומר משהו על יצחק רבין. זה ,אגב,לא היה קורה בממסד ימני. אבל זאת כאמור אפיזודה פוליטית ששייכת לעידן אחר.

בעידן שלנו מי ששלט על השלטרים של מערכת הבחירות היו "היועצים האסטרטגיים". הם נהלו את המערכה. בצד פעלו הרשתות, שאני זה שנים טוען שהם בפועל ,כשהם נטווים ביד זדונית ,או בפוטנציה, פצצת הזמן הגדולה ביותר נגד הדמוקרטיה. אלא שהם, לרבות ביבי, האסטרטג הגדול של התעמולה, לא יכלו לנהל אותה אלמלא המדיה, שנגררה על ידי הרשתות- כמו בספר "כול האמת". באמצעותה הם לא רק ניהלו אלא כפו את "התפיסה".

כפי שהזכרתי לא פעם ,המדיה מלאה אצל ביבי "מיסטר ג'קל" כפול. היא שימשה אותו ואת המסרים שלו לבייס, לשבט, שאליו הם היו מכוונים . והיא הייתה גם מושא השנאה- שגם זה היה מכוון לשבט- שבט יהודה. לא שבט ישראל. אני לא אמיל זולה, ו"אני מאשים" רשום זכויות. אבל אם אתבקש לקבוע למי יש חלק קרדינאלי בתוצאות הבחירות בשנת 2019 אומר ללא היסוס- למדיה, בראש וראשונה הטלוויזיה.  באמצעותה כפה ביבי את ה preception על הזירה הציבורית. הטעון שהמדיה צריכה לדווח, מה שלא יהיה, הוא לדעתי, לפחות במקרה זה, מופרך ,חלול. המדיה רצתה רייטינג, והיא קבלה, ועל הגב של הגמל הזה ששמו רייטינג היא הביאה את כתר מלך המדבר לביבי. כאילו על פי אמונה בטלפתיה, בעודי כותב את הפוסט, דפקו בדלת – כמה חברה עם טאבלטים שביקשו למדוד אצלי את הרייטינג בשביל ערוצים 12, ו-13 . במערכת הבחירות הזאת, מרוב ה"חדשות"-  המדיה יכלה פשוט להתעלם, בנימוק אמתי, עיתונאי  – זה לא חדש, זה לעוס.none starter .אלא  שהאסטרטגים קבעו את ה issue . לא המדיה. במבחן הזה היא לא עמדה . ספק אם בכלל רצתה לעמוד בכך, על חשבון ה"רייטינג".

בשוק הזה המדיה האלקטרוניים  נקנו בזול ושילמו ביוקר, אם אכן העיתונות מוסיפה לטעון לתואר "כלבת שמירה".זה ועוד, ואני אסתכן בציניות. בכך שבערוץ 12 היה לה את אמנון אברמוביץ' וב- 13 את רביב דרוקר- היא שימשה מסגרת לשוטר הטוב ולשוטר הרע, כששניים אלה הם, כמובן, הרעים. אשר לערוץ 11 שפתאום העלה את דיווח ה"אמת" בראש שמחתו, למצער, הוא וכל הגלריה שלו, לא מלאו את התפקיד של שידור ציבורי. רחוק מזה. כפי שציינתי בפוסט אחר ה ערוץ "מת" על פרסומת והוא השתתף בקרנבל והרייטינג שלו הוא על קרשים. לא משום שהוא רע יותר מאחרים אלא בגלל ה- perception . הוא ציבורי, וציבורי זה לא טוב.

דיוויד באלדאצ'י שלספרו  the whole truth התייחסתי בראשית המאמר, מסכם את דבר המחבר לגבי השיטה הזאת של "ניהול תפיסה" שהיא כה דומיננטית " עד ששום חקר יסודי של פרטים וחשיפתם, לא יכולים לשנות את התהליך ,לאחר שהאפקט קנה לו מהלכים  בתפיסה הציבורית .ובדיוק הדבר הזה מה שהופך את השיטה לכה מסוכנת". זה הוכח בבחירות האחרונות לנשיאות בארה"ב ובבחירות האחרונות בישראל.

 

 

 

הוּ הָא מי זה בָּא

תאגיד השידור הציבורי "מת" על פרסומת בעידן שהפוליטיקה והמדיה משלימות זו את זו במדרון הערכי.

היסטורית, בהופעות בטלוויזיה היו  שתי אפשרויות. הראשונה היא שהטלוויזיה אוהבת אותך. ככה  היה בתקופה שלי- במהלך  ההרצה של הטלוויזיה, המדיום החזותי התאהב מ"מבט" ראשון בחיים יבין.ואם הוא זכה לכינוי "מר טלוויזיה", הרי זה בגין ההופעות שלו. את פרס ישראל הוא קבל בעיקר בשל היותו אחד היוצרים הטובים  והפוריים של סרטי תעודה, ביניהם סדרות, במשך שנים. הוותק בהגשת  מגזין החדשות היומי "מבט", בצורה "קרונקייטית" מלא ללא  ספק תפקיד בשיקולים, אך לדעתי – שולי.

אבל קרה גם ההפך .שדר מיוצאי הרדיו, "קול ישראל" ,שהיה מצוין בתחום השידור הקולי, כאשר הוא הופיע בטלוויזיה התקבלו פניות מהורים שלא להביא אותו בערב, מכיוון שהוא מפחיד את הילדים לקראת השינה. זה לא השפיע עלינו .ראשית כול- היכן זה כתוב שילדים קטנים צריכים לצפות ב"מבט לחדשות". שנית, ידענו שעם הזמן המצלמה היא שתתרגל אליו, ואכן זה מה שקרה. המצלמה התרגלה אליו ובעקבותיה גם הצופים .

סוגיית   הדימוי בטלוויזיה מודגשת יותר בתחום ההגשה כלומר אלה שמגישים את החדשות או מנחים תכניות פופולריות. אבל במה שנוגע לתכנים, הרי בדרך כלל,כיום, מקפידים פחות על  דימוי של דוגמנים ויותר על  שדרים מיומנים. מבחינה זאת לזכותו של הערוץ הציבורי, "כאן 11 " ייאמר שהדגש הוא יותר על כישורים בתחומים מסוימים , על מיומנות עיתונאית, יותר מאשר על  גיל, או הופעה. מסיבה זאת יש תכניות שמשודרות במקביל  ברדיו ובטלוויזיה,ומהם משדרים מצוינים . יחד עם זאת כבר ציינתי בעבר שמשום מה הערוץ הציבורי, גם בתקופת רשות השידור ,לפני נפילתה, וביתר שאת ב"כאן 11   ,מקנאים  בערוצים המסחריים בקטעי הפרומו -Promotion שבהם מקדמים משדר מסוים ושדר מסוים. הקדימונים מטרתם למשוך צופים, וככול שיהיו יותר צופים, כן תהיינה יותר פרסומות, שעליהן מתקיימים הערוצים המסחריים .

בהקשר זה  של תחרותיות אעיר  כי "כאן 11 " מנסה גם להתחרות בערוצים מסחריים בהיסטֶריה. דוגמה טרייה. בשעה שערוצים אחרים,לפחות רובם, הסתפקו בדיווח על נפילת הרקטות באזור גוש דן ביום ה' בערב, תוך ציון שטרם נשמעה הודעתו של  דובר מוסמך מצד צה"ל מהיכן בדיוק נורו הרקטות ומי הפעיל אותן, הכתב הצבאי של "כאן 11" טרטר את המאזינים והצופים, כול דקותיים, באמירה  "ככה התחיל מבצע "צוק איתן". זאת לא הייתה רק אמירה אלא כמיהה: תנו לנו לפחות איזה "צוקון" קטן, ואנו כבר נעשה את שלנו. מבחינת המאזינים והצופים, אם כתב התאגיד הציבורי מפרשן ככה -סימן שיש דברים בגו וצריך להתפנות ל"אזורים מוגנים" גם בגוש דן . הדעת והכלל העיתונאי הם  כי בשלב כזה מן הראוי  להסתפק בדיווח בלבד, בראש וראשונה מכיוון שככה נהוג בעיתונאות מהימנה. ואם אין בפיך ידיעה חדשה – נצור לשונך. תראיין גם ראש עיריית חולון ולא רק את ראש עיריית רמת, שמשום מה מייצג תמיד את גוש דן. בין היתר גם כדי שלא למתוח יותר את קפיץ העצבים  שהציבור הישראלי נתון בו ממילא. זאת בקופרודוקציה ללא תקדים , במערכת הבחירות, בין פוליטיקאים ציניים לבין תקשורת רייטינגיסטית, כאשר שניהם מתחרים בסחרחרת גולשת  שמגיעה לעתים לשפל עמוק , וגם אז שומעים דפיקות מלמעלה. "כאן 11 " מאמץ את הססמה בסרט ANNIE GET YOUR GUN  "אני אוקלי אשת לפידות" anything you can do, i can do better then you -גם בהיסטֶריה וגם ב"פרומו".גם בהיסטֶריה יש אמת– כססמה האחרונה של "כאן 11 "

"כאן 11 " הוא ערוץ ציבורי, שעליו, בניגוד לרשות השידור, אין אפילו אגרה,סמל למניה שהציבור מחזיק בו, וחבל. אבל הוא תאב פרסומת כאילו שזאת  לעצמה היא שמביאה רייטינג. במחשבה שנייה אולי זה באמת ככה, לפחות לגבי תכניות מסוימות בכול הערוצים.

הלהיטות הזאת להעלות טאלנט חדש מצד "כאן 11 " –  היא הטריגר לפוסט זה. הכותרת צעקה "ירון דקל מגיע!" כתגבורת פרשנית במערכת הבחירות,ומעליה דמותו של ירון דקל . ומדוע לא "הוּ הָא מי זה בָּא".שכן, ההנחה היא שהכול יודעים מי זה ירון דקל, כמו שיודעים מי זה משיח, ורק צריך לבשר על בואו . בעצם -על שובו ממסע של חמש שנים ב"גלי צה"ל", כמו חדש . לא ברור היה לי את מי הוא מזכיר לי, באותה תמונה, מתוך "המשפחה" של דון ויטו ב"סנדק". אלא שב"משפחות" הקלסיות, מעטים הם קרחים והם חובשים מגבעות. מה גם שעשו לו עוול, לירון דקל . לא שירון דקל הוא דוגמן אך בחיים הוא נראה טוב יותר מאשר בתמונת הפרומו, שהיא גם קפואה. כאילו נלקחה מ"מדאם טוסו".חשיבותו של דקל היא במה שיש לו לומר, ויש לו ,וזאת צופים או מאזינים במשדר ולא בתמונה דוממת רעה. בפרסומת live size אתמול, של "כאן 11 ", בעיתונות הכתובה , הדמות של ירון דקל משופרת. הנה עוד יתרון ל"גברת הזקנה" של המדיה.

גם התמונות הקבוצתיות שמופיעות בערוצים המסחריים בעיקר לאחר המיזוג בין "רשת", וערוץ  10 , ובתגובה גם ב-"קשת", נראים כמו צילום מתוך מחזור בבית ספר. הכול קפוא וחיוך של "קולגייט". מי צריך את זה. משלי אמנם אומר, בהקשר של seeing is believing : "טוב מראה עיניים, מהלוך-נפש" אך מוסיף:"גם-זה הבל, ורעות רוח"

 

השליחים

על עיתונאים ששמם הולך אחריהם.

אם נפסח על השליחויות של  הקב"ה שמקורם בתנ"ך, הרי תריסר השליחים הקדומים שמוּכָּרים לנו הם אלה שלאחר מותו של ישו נשלחו כדי להפיץ בעולם את תורת הנצרות. הם היו שליחים. בעידן היווני הקדום, בסיפורי סופוקלס ומאוחר יותר- בשקספיר  החל רווח המונח "להרוג את השליח"- לאמור שאם השליח הביא בשורות רעות לשליט הוא הומת או למצער הוצאה עינו או נקטעה ידו. בזמנים שלנו,העיתונות, זאת שרואה עצמה שליחת הציבור, אימצה בחדווה את המונח "להרוג את השליח".to kill the messenger . התנכלות לעיתונות החופשית אשר מדווחת על אירועים או מעשים שפוגעים בשמו של השלטון, או המפלגה, או כול גוף ציבורי שמשתקף במעשיו או במחדליו. לפי תפיסה זאת העיתונאי הוא רק השליח שמביא את המסר מן המקור אל היעד. כמו הדוור אשר אוסף  מכתב או חבילה ממסוף הדואר ומביא זאת לתיבת הדואר, או לכתובת אישית של המען-היעד. ככה,משהו תמים כמו שינוע. ספרים רבים ,חלקם תיעודיים של עיתונאים  וחלקם סיפורת, בשם "להרוג את השליח" פורסמו במאה ה-20 .ברובם השליח הוא רק ממלא תפקיד שמעביר דברים מכאן לשם מאחד לאחר, מן הציבור לשלטון ולהפך.

post newspaper boy - עותק

מזערת של מחלק עיתונאים-עשויה קש, שקבלתי מאמי  בשנת 1953 עם תחילת עבודתי כעיתונאי.

למעשה העיתונאי אינו השליח של אף אחד זולת העורך שלו או המערכת. ואז הוא עומד כעיתונאי בפני ערכיו ומצפונו. לכן אם נדייק בהגדרת הפעילות של העיתונאי נבין יותר את התהליך. בין היתר שהמערכת כולה, כפי שנתגלה לאחרונה ,יכולה להיות  רקובה, מושחתת ומשחיתה. תיקי 2000 ו- 4000 הם אור אדום ענק מהבהב. ככה או אחרת, העיתונאי אינו המוליך התמים כמו שואבי המים מן הבאר שמביאים אותם אל הבית. הוא אומנם המוליך, של ידיעות או  "בשורות" אם תרצו, אבל הוא אדם שכמה מרכיבים חשובים של המקצוע שלו הם,בין השאר: מיומנות,מהימנות ,  סמכות ואחריות. הוא העין של המערכת ושל הציבור. פעם המונח האנגלי, נכון יותר האמריקאי ,לסקר אירוע נקרא  to cover a story בתרגום מילולי "לכסות סיפור" . בתרגום מעשי: להיות במקום ולדווח. מאז כנראה הגיעו למסקנה כי סיפור לא מכסים אלא מגלים- discover – ולכן המונח העברי ההולם הוא לסקר אירוע. היה עוד מונח  שקשור בעיתונאי ,שעברה שעתו, leg work כלומר עבודת רגליים. העיתונאים רצו כדי להגיע לסיפור מהר ככול האפשר ולהקדים את העיתון המתחרה. היום הכול בא אליה או אליו,  גם בטלפונים ובמיסרונים ב-whatsup ,ואם האבולוציה תעשה את שלה,העיתונאות תאבד את הרגליים. אני לא מדבר על אברים חיוניים אחרים. עם זאת ,גם כיום כאשר אמצעים חדישים כמו מצלמות ווידיאו מנותבות  אל לוויינים שמעבירים במהירות הקול אירועים במרחק אלפי קילומטרים- עדיין יש עיתונאים שרצים. לא מכבר סיימתי לקרוא את ספרו של רון בן ישי "כתב חזית" אשר במקרים רבים לא רק רץ אלא רץ בין פגזים וכדורים נותבים, ואלמלא הריצות האלה שום ציוד חכם ככול שיהיה לא היה מועיל. הוא היה עומד דומם,אלא אם כן רימון פגע בו. אלה בימנו הם חריגים, למעט כתבי מלחמות. כיום ישנן מערכות עיתונות אדירות שהן בעלות כוח והשפעה. לורד אקטון  מדינאי והוגה בריטי במאה ב-19 אמר: כוח נוטה לשחיתות וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט–  "Power tends to corrupt, and   -"absolute power corrupts absolutely".

וכפי שנכחנו זה חל גם על מוסדות תקשורת חסרי רסן, תאבי השפעה וכוח בימינו. כמובן, שיש לא מעט עיתונאים אשר עמלים קשה כדי להגיע לחקר האמת, בייחוד כאלה שעוסקים בתיעוד שמקורו בתחקיר יסודי,שהוא קשה מאוד ולעתים נועז שחייב לעמוד ,בין השאר,במבחנים משפטיים.אלא שלצערי גם ענף זה לוקה לעתים בגוון קידומי שווקי, כפי שציינתי בפוסט אחר, אף כי זה לא פוגע כהוא זה במהימנות החומרים שמובאים. יחד עם זאת כול מפולת,ראשיתה בכירסום זעיר ומתמיד של ערכים.

חאלטורות.

אילון גלעד הקדיש מאמר במגזין השבועי של הארץ, 13.8.2014  ,למקור המילה:חאלטורה. בלטינית פיסת נייר היא chartula . הכמורה האורתודוקסית הרוסית שיבשה את האותיות וזה הפך ל . chaltura.לאמור בצד עבודת הקודש, קומץ שטרות בצד-בקשיש בשפה העותומאנית. אחרי המהפכה הקומוניסטית אנשי התאטרון והאמנות אימצו את המילה, לאמור כשם שאנשי הכמורה לקחו קצת כסף מהצד, ככה גם אנשי התאטרון שנזקקו לכול פרוטה שלא הייתה מצויה במלאכת התאטרון בלבד .זאת "עלתה", לישראל יחד עם העליות מרוסיה. הפרוש הוא כסף מעבודה צדדית או במשמעות אחרת עבודה פגומה-חאלטוריסטית. בקרב אנשי שרות השידור, כלומר ב"קול ישראל" הוותיק, השדרים שעשו אי אלה עבודות צדדיות נקראו חאלטוריסטים. הם עשו זאת בניגוד לנוהל. בעידן של "רשות השידור" מי שעשה עבודה צדדית, כמו כתיבת מאמר או הופעה שלא במסגרת הרשות, חויב בקבלת אישור, בין היתר מצד היועץ המשפטי של הרשות- בשעתי נתן כהן המנוח- שחָציָיה בגדר המערכת כיום קלה יותר מאשר חציית קווים אדומים שלו. דומני שלא היו לו ירוקים.

בזמנינו ישנם עיתונאים שעוסקים בו זמנית בעיתונות הכתובה והאלקטרונית, ובכך אין כול פגם. אפשר לומר שלהפך. הדבר תורם למינוף הסיקור והפרשנות. אלא שכאן מדובר בעבודה צדדית אחרת. סוגיה זאת של עבודה צדדית של עיתונאים עלתה לאחרונה  לאחר שכמה עיתונאיות ועיתונאים הנחו פאנלים או ראיינו במסגרת שבתי-תרבות ואירועים אחרים. העיתונאים טענו שבעבודתם הם לא עוסקים בנושאים שבהם הם מנחים. לעתים שמותיהם מתנוססים במודעה  גדולה  של כנס, שמבקש בכך להוסיף נופך של אבק כוכבים. מצוין בו מהיכן נוצץ הכוכב, כלומר מאיזה ערוץ שמימי הוא מהבהב לנו. לא זו בלבד שאני מאמין להם שאין בכך ניגוד אינטרסים, אלה שאני מכיר כמה מהם אישית ואחרים מתוך צפייה בטלוויזיה והם אכן עיתונאים ללא חת וממלאים את תפקידם העיתונאי על הצד המקצועי ביותר. אבל, והאבל מצביע על סייגים.  סעיף 17 א. של תקנות האתיקה של מועצת העיתונות קובע: לא יעסוק עיתונאי בכל עיסוק, עבודה, שרות, יחסי ציבור, פרסומת ואיסוף מודעות המעוררים חשש או מראית עין לניגוד אינטרסים או להטעיית הציבורעל כך קבלנו טעון שאין כאן ניגוד אינטרסים.אלא שיש גם סעיף 18 אשר אומר:. לא יבקש ולא יקבל עיתונאי טובת הנאה בקשר לעניין הכרוך בעבודתו העיתונאית זולת מכלי התקשורת בו הוא מועסק. כאן הטעון אינו עומד, שכן העיתונאי מקבל כסף-ואין טובת הנאה גדולה ממנו- אך ורק מכיוון שיצאו לו מוניטין כעיתונאי, ובייחוד בערוץ פופולארי, ולא בגלל שמו הפרטי או המשפחתי או סבר פניו.

אביא אנקדוטה אישית שמהווה דוגמה לקבלת טובת הנאה בגין פרסום השם כעיתונאי. בשובי מארה"ב לאחר שליחות עיתונאית, מטעם רשות השידור בסוף שנת 1968 פנה אליי הבעלים של  גלריה ידועה בתל אביב בבקשה שאכתוב הקדמה לקטלוג של תערוכה לאחר שאראה את התמונות. אמרתי לאיש שאני אמנם חובב אומנות בכלל וציורים יפים בפרט אבל אין לי מושג ירוק על אומנות. על כך הוא ענה לי בגילוי לב:" מר צבי גיל, מה שחשוב לנו הוא שבשולי ההקדמה יהיה השם שלך".ראוי להעיר שאז רשות השידור הייתה מונופול שידורי ומי ששידר מזירה חשובה כמו ארה"ב כמה פעמים בשבוע, היה אדם ידוע. גילוי נאות. התפתיתי. המבוא היה קצר וקולע  וקבלתי תמורה. תמונה שתלויה על הקיר אצלי  והיא מזכירה לי את האפיזודה לטוב ולרע. ואני אומר זאת לגבי תקופה שמשכורתו של עיתונאי,בכלל, ובפרט בשרות הציבורי, הייתה צנועה, מכול מקום בהשוואה למשכורת בשידור הציבורי היום. ובוודאי בערוצים המסחריים בימינו. העיתונאים שם מתפרנסים יפה.

הבוקר ציפיתי כדרכי במשדר של מוטי גילת ותמר אלמוג, שניהם פרשנים משפטיים ופוליטיים לעילא בתכנית ברשת ב'. המשדר ברובו עסק בנושאים בשולי הפריימריז ב"ליכוד".הם דובבו ,בין היתר,את יו"ר האופוזיציה ח"כ שלי יחימוביץ', שהעבירה בשעתה את "חוק השתדלנים" בכנסת. מדובר באנשים מבחוץ שמספרם טיפס לרמה אינפלציונית. יחימוביץ' ציינה בין היתר שעם הלוביסטים נמנו עיתונאים בעבר. לאמור שכמו בתחום הכלכלי אנשים בכירים בשרות הציבורי בונים על כך שלאחר תקופת צינון ,כזאת או אחרת, הם יעברו למגזר הפרטי עם משכורת עתק, ככה גם עיתונאי יכול, ועושה. פרצה קטנה שמכרסמת לאט לאט ואשר לעתים סופה במפולת.

עיקרון זה חשוב תמיד אבל בייחוד הוא קרדינאלי  בימים אלה כאשר  העיתונות הלוחמת, גם על נפשה, נמצאת כל הזמן תחת  התקפה בזויה ,נאלחה ,רוויה רעל ומשטמה. לכן עיתונאי, שגאה במלאכתו המיומנת והמהימנה, חייב להימנע מכול זיק של גמול שאינו חלק בלתי נפרד מעבודתו. בניגוד למערכת הבחירות שאותה הוא מסקר מדי ארבע -חמש שנים, או אירועים בולטים מדי פעם- הוא עצמו עומד במבחן -יום,יום.

 

RELOCATION=ניכּור

על ניתוק ב"כפר הגובאלי"

פעם בשנות ה- 50 וה-60 ישראלים שהיגרו  נקראו "יורדים". מדוע "יורדים". כי מי שבאו לכאן נקראו "עולים". המקור הוא דתי :"עליה לרגל",בתולדות עם ישראל- הכוונה היא העלייה לירושלים ב"רגָלים" ,לאמור בחגים .ואם  ארץ ישראל, או ישראל , מצויות במעלה, הרי אלה שעוזבים ,עושים זאת במורד. רוב אנשיי העלייה השנייה המפוארת, ירד מן הארץ. בשנות ה-70  היורדים  זכו לכינוי חדש- מפי ראש הממשלה יצחק רבין: "נפולת של נמושות".כיום כאשר מספר היהודים בארץ הוא מעל לששה וחצי מיליון, מעט תשומת לב ניתנת לאלה שעוזבים אותנו, בעיקר בקרב הדור הצעיר. הם עושים זאת בדרך שגרתית.  הם נעים, או במסגרת חברה בינלאומית או כדי לנסות את כישוריהם בחוץ. לעתים נשארים שם, לתקופה ממושכת, לעתים לתמיד .זה נקרא  "רילוקיישן" – מעבר מקום או שינוי מקום.  שמעתי את המונח מפי נכדתי אשר  התייחסה לחָבֵרָתה שלה ולמשפחתה שעוזבים, כאשר החָבֵרה מזמן חשבה על "רילוקיישן". בעלה מועסק בחברה ישראלית בינלאומית והוצעה לו העברה לתקופה מסוימת במדינה אחרת במערב. בתחומים מסוימים כמו ב"הייטק", אך גם בעסקים אחרים כיום, התנועה המתמדת, היא הרי חלק מן המקצוע והחיים.

האם מישהו היה מעלה בדעתו כי  74 שנים לאחר השואה תהיה בברלין קהילה יהודית בת מאה אלף אנשים ומתוכה לפי הערכות שונות, לפחות 10% מהם ישראלים, שפעולים בתחומי הטכנולוגיה, האומנות, המוזיקה,הפרסומת ועוד,ורובם בודדים או משפחות צעירות. אני מציין זאת כעובדה, לא כגנאי ולא כשבח.

בעולם העכשווי כאשר הקשר הגלובלי הוא מתמיד וניתן לשמוע ולראות את יקיריך שעשו "רילוקיישן" לאוסטרליה, דרך משל,הקשר החזותי  הוא דבר כמעט שבשגרה. הדור הצעיר הולך בעקבות הסבא רבה שלהם בגולה ,ונודד. לכאורה המצב כיום שונה בתכלית השינוי מן העידן  שבו היהודים נדדו מאירופה לעולם החדש או לארץ ישראל.  הקשר, במקרה הטוב היה רופף באמצעות מכתבים ומאוחר יותר באמצעות הטלפון שהיה כרוך בהוצאה ניכרת. שכן היהודי הנודד היה בדרך כלל חסר כול.  לא עוד. כיום ניתן ב"ווטסאפ" לא רק להתכתב חינם אלא גם לדבר ולראות אחד את השני במרחקים גדולים מאוד.

ה"סקייפ" הוא כבר קלסיקה. הנודדים הם בדרך כלל מן המעמד הבינוני והקשר הוא מצוין- לכאורה. אני מציין את מילת הקסם הזאת שבדרך כלל משתמשים בא בהליכים משפטיים, מכיוון שקשר  זה רחוק מלהיות שלם, בוודאי לא מושלם. הקומוניקציה ההמונית הביאה "אֶליאניזָציָה" המונית- ניכור. השבט התפורר, משפחות מתפרקות ובמישור האישי ,אנשים יותר אנוכיים, פחות סולידריים, ובמישור הבינלאומי העמים מסתגרים. יש לי ידיד מומחה מחשבים,שרון הנשיא, שהביטוי שהוא נתן למציאות הוא ש"הטכנולוגיה החדשה מקרבת אנשים רחוקים, אך מרחיקה אנשים קרובים". וזה כול כך נכון.

אילו שאלו אותי מה הציון שאני נותן לחברה הישראלית כיום לנושא של  קשר ותשומת לב – הייתי אומר מספיק בקושי. זאת פשוט התעלמות מן הפרט, שהיא הגרועה שבחלופות. זה לא נתון סטטיסטי. זאת התנסות ,ומדובר באנשים מן היישוב, משכילים,בעלי מעמד, אנשי תקשורת. אצלנו, מלבד התקשורת- הא- פרסונלית נוספו גם עוינות ושנאה, לא מעשה הטכנולוגיה אלא מעשה האדם. אולי בני גנץ בהופעתו הנאה ביום ג' ה-29 בינואר 2019 בהשקת כניסתו לפוליטיקה, ניסה לדבר אל השבט. העידן הנוכחי אמור להיות "הכפר הגלובאלי". אז הוא לא. הוא רחוק מזה. לתחושה זאת נתתי ביטוי  באחד הסיפורים הקצרים. השם הוא קשר עין, וזה הסיפור הקצר,שהוא  סיפורת- פיקשן-  קמעה מקוצר.

* * *

גיא עשה פסק זמן לשתיית קפה שחור שבעלת הבית הציעה לו, לאחר שהוא עמל קרוב לארבע שעות במאמץ לשכנע את וורה שהיא מסוגלת להשתמש ב ".מכשיר המטופש" הזה- המחשב האישי. המאמץ כלל הדגמה לא רק של קשר אינטרנטי  מן הארץ לארה"ב, אלא גם הדגמת האפשרות לדבר, להאזין, גם לראות ולהיראות, באמצעות  הסקייפ..

 לאחר אין ספור טלפונים וארבע שעות במחיצתו, חשה וורה  די חפשייה בשיח עם גיא. גיא נחשב לאחד  מטכנאי המחשב המעולים בירושלים. לא היה פשוט להביא אותו לבית לקוח פרטי. עיקר עבודתו הייתה  במכון שלו ואם הוא יצא משם, הוא  עשה זאת בעיקר למען לקוחות גדולים כמו חברות "טבע"  ו"אינטל"  בירושלים. היה צורך להפעיל  את הקשר בין שתי המשפחות ירושלמיות וותיקות, משפחת מנדוזה, משפחתו של גיא, ומשפחת מֶנֶלה, משפחתה של  וורה, שתיהן משפחות ס"טיות ידועות בירושלים, כדי להביא אותו לביתה של וורה..

" אמור לי גיא, בהן צדק, לאחר מסע השכנוע שלך  אתה לא מיואש. אני כן."

" וורה, אני מבטיח לך שני דברים."- אמר גיא – "בסוף את תעשי את זה. ושניים.אני לא מפסיק איתך עד שלא תגיעי לזה. אם עד הערב זה לא ילך, אני בא מחר על הבוקר."

" גיא, אתה יודע בת כמה אני?".

" אני לא יודע, אבל בטח לא יותר מ-60 " – אמר מחייך, כי הוא ידע שגילה הוא הרבה מעבר לזה, אך לא ידע בדיוק  כמה.

" גיא, אני בת שבעים ,ואם לדייק  70  ועוד 4 חדשים

להגיע לגיל שבעים , זה כיום סביר מאוד . להגיע לגיל הזה עם לחץ דם גבוה, סוכרת ובעיות עם הכליות- זה דבר נדיר . וורה התאלמנה לפני כעשרים שנה ,ולא נישאה שוב. יותר מזה. היא לא גרה בבית אבות, אלא בבית פרטי, כשלצידה עוזרת פיליפינית בשם רמונה. אבל וורה התעקשה שהעוזרת משגיחה עליה, מנקה את הבית, מזכירה לה לקחת תרופות,וזהו. את האוכל היא מכינה בעצמה את הלבנים היא מקפלת, את העציצים היא משקה.היא רוצה להרגיש בבית, ביתה שלה.לא להיות"מוגנת".

 בראש אלה שהתחננו בפניה שתלך ל"בית מוגן " הייתה בתה, אורנית. היא גרה בלוגנ ביץ' בקליפורניה, רובע יפה בלוס אנג'לס רבה .הבת ,נישאה לצעיר קולומביאני ממשפחה טובה, ,ספרדית אף היא, הארווי אלפנדרו, במקור הספרדי- אלפנדרי. אבל באיטליה, שם נולד הארווי, הפכו את השם עם צליל איטלקי. אורנית הייתה הבת היחידה של וורה. היא למדה פיסיקה באוניברסיטת  שיקאגו ועשתה את הדוקטורט באוניברסיטת אוקלנד בצפון קליפורניה. משפחת בעלה היא משפחה עשירה ועוסקת ביצור שבבים לתעשייה .הארווי עצמו בילה  שנה בארץ  ולמד מנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב. הוא גם למד עברית ושלט די טוב בשפה. ההכרות שלו עם אורנית הייתה נעימה יותר בין היתר בשל השפה.

 השם אורנית, אגב,מקורו בעץ אורן גדול  וישן שצמח בחצר משפחת  מָנֶלה ברחביה שבירושלים.פעם כאשר ישבה וורה בחודש אוגוסט החם בצל האורן היא חשה צירי לידה.לאחר שהובהלה באמבולנס לבית החולים היא ילדה כעבור שעה. הרופאים ראו בכך מקרה יוצא דופן, שכן הם הכינו עצמם ואת וורה לניתוח קיסרי. לכן קראו ההורים לבת אורנית. הבת היחידה לוורה וליעקב מנלה. למזלה הרעה של אורנית היא ירשה את בעיות הלידה  מאימה. גם הבת הייתה זקוקה לטיפולי  פוריות ממושכים ואלה נשאו- פרי,ונולדה לזוג בת שקראו לה רָשֶל, ע"ש אם אביה רחל. אולם כבר עם הלידה אבחנו אצל התינוקת מום בלב .גם במקרה זה הדבר נבע מתורשה גנטית. סבה של אורנית ,אלחנן, סבל מבעיות לב, והוא נפטר בגיל 64 .לא היה מנוס מלספר לוורה את הבעיה הרפואית של התינוקת ,שכן היא התפלאה שההורים והתינוקת לא באים לבקרה בירושלים, בשעה שהיא עצמה הייתה טסה אליהם אילו יכלה.

post 1 skype 2 פרסומת של "סקייפ"

בהתקרב רשל לגיל שנתיים  חלה הטבה ניכרת במצב הלב שלה. עד כדי כך שהרופאים חשבו כי בתנאי הטיסה הקיימים ובמצב הרפואה בישראל, רשל יכולה בשקט לבקר אצל סבתה בירושלים. כאן הארווי התעקש שרצוי להמתין עוד קצת.

" עוד קצת הארווי . אתה בטוח שאמי תחכה?"- שאלה ,תמהה אורנית

" אימא שלך עשויה מחומר קשיח. היא תקבור את כולנו" – צחק

"you want to bet , כן ?  מוכן לשים כסף"- השיבה גם היא בבת צחוק.

"תראי אורנית.את מכירה את משפחת בלומפלד השכנה. יש להם שני בנים בחו"ל. אחד בשווייץ ואחד בפיליפינים. הקשר אתם הוא בסקייפ ,והם מאוד מרוצים שהם יכולים גם לראות אותם.

"הארווי דיר," – אמרה אורנית בכעס מאופק -" אני חיה באמריקה ואני אוהבת את אמריקה, ורשל היא אמריקנית שנולדה כאן. אבל אני ישראלית.תמיד אשאר ישראלית. ואצלנו אוהבים לבקר, לדבר, להתנשק ולהתחבק, להסתחבק ודברים כאלה- פיזיים. אבל אם אתה חושש שזה יזיק לבת, היא גם הבת שלי, אז תשכח, ואפילו אם הסיכון שואף לאפס, אני מוכנה לחכות. אולי אלוהים ייתן כוח לאימא."

 משום כך כדי שאיכשהו לגרום לסבתה קצת נחת רוח ולאפשר לה בדרך כל שהיא לראות את הנכדה מתפתחת וגדלה, העלו את רעיון הסקייפ, וגיא עסק במסע שכנוע אינטנסיבי כדי להביא את וורה להסכים ולנסות. כפי שגיא הבטיח, הוא קיים. וורה למדה את התפעול הבסיסי של המחשב, את מלאכת כתיבת מכתב באינטרנט, ואת פתיחת הסקייפ  גם את כיוון המיקרופון והמצלמה כדי שהיא תישמע ותיראה בסדר. לפחות פעם בשבוע היה קשר עין ואוזן בין ירושלים לבין לונג ביץ', ווורה הקדישה תשומת לב רבה לקראת ההופעה מול  הנכדה רשל, נופפה בידיים, גיחכה,הצביעה  על אברים שונים בגופה, הפה,השפתיים, והקטנה השיבה כמיטב יכולתה בגיל  הזה.

 עם הזמן התנועות והשפה משני הצדדים הלכה והתפתחה עד שהקטנה קרא לה "בָּבתא", וורה התמוגגה מנחת. "הנה בבתא תזרקי לה נשיקה" .רשל נענתה והשליכה נשיקה כפי שלימדו אותה- הצמדת  יד לפה ,השמעת ציוץ והטלת הנשיקה לעבר סבתא. וורה כמעט בכתה מהתרגשות. הקטנה הנבונה הגיבה אף היא: "בבתא בוכה אימה,בבתא בוכה" . "בבתא שמחה" – אמרה לה אורנית, "שמחה מאוד לראות אותך,שמחה מאוד שאת זורקת לה נשיקה . קשר זה התקיים בדרך כלל  במהלך השבוע ובחגים ובמועדים, וכמובן בימי ההולדת של רשל. וכול זה צולם  בוידיאו, והוקרן באירועים מיוחדים של המשפחה.אורנית קיימה קשר מתמיד עם אימה בטלפון, ולפחות פעם בשנה היא ביקרה אצלה בירושלים. אבל תמיד לבד, כי כאשר אורנית נסעה, הארווי בעלה נשאר בבית להשגיח על הבת אף שהייתה להם מטפלת.

 בביקור האחרון בארץ,אורנית הוציאה את אימה לערב  מיוחד של התזמורת הסימפונית בירושלים, שהקדישה קונצרט שלם לנעימות ספרדיות, כולל מחול הפלמנקו בביצוע רקדנית מוולנציה. וורה לא ידעה את נפשה מרוב התרגשות.

" חבל שרשל לא איתנו. הייתי כול כך שמחה אילו הכירה את המורשת הספרדית היפה של  המשפחה."

" אימא, אני מבטיחה להביא אותה, אבל בתנאי שאת תחכי".

"אורנית חמדתי- אחכה עוד חמש שנים. יותר אני לא יכולה להבטיח"- צחקקה וורה.

 .יומיים אחרי שחזרה לאמריקה, קבלה אורנית טלפון מאימה שבישרה לה כי בן דודה האהוב, זאביק שלמון, נפטר באופן פתאומי בעת נהיגה. אורנית ידעה שזאביק היה קרוב משפחה אהוב מאוד על אימה. מותו הפתאומי של זאביק הייתה לוורה מכה קשה. מלבד הבת והנכדה שחיו במרחקים הוא היה הקרוב שעל ידה. בבוקר לאחר ביקורו  האחרון של זאביק ניגשה רמונה העוזרת הפיליפינית  , כהרגלה, למיטה של וורה לשאול אם היא מוכנה לארוחת הבוקר. היא שמה לב שרגל אחת שמוטה מחוץ למיטה כאילו שוורה מתקשה לקום. העוזרת אמרה:. חכי וורה אני עוזרת לך. ואז היא חשה  שוורה נגררת ואף שעיניה פקוחות, כול גופה נוטה לאחור בקשת. "היא מתה" אמרה העוזרת לעצמה ",וורה מתה".הרופא שלה שהוזעק, קבע שהיא  מתה מדום לב.

כדי לאפשר לבתה ולבני משפחה אחרים בחו"ל,  לבוא להלוויה. אורנית נשארה כמה שבועות כדי להסדיר את ענייני הבית והרכוש ואחר כך חזרה לביתה. כאשר רשל שהייתה כבר כמעט בת שלוש , שאלה אותה איפה היא הייתה כי התגעגעה אילה מאוד, אורנית אמרה שהייתה אצל הסבתא.

" אני רוצה לדבר עם הסבתא" – אמרה רשל.

" רשלי, סבתא עייפה מן הביקור של אימא .ניתן לה קצת לנוח".

" לא .אני רוצה לדבר איתה עכשיו.!!!"

"רשלי, עכשיו כבר מאוחר. את יודעת שהשעון בישראל הוא לא כמו אצלנו. כאשר אצלנו יום שם כבר לילה, ואולי סבתא כבר ישנה".

" אני רוצה לדבר איתה עכשיו" – פרצה רשל בבכי.הפעם גם אורנית לא יכלה להתאפק ובכתה גם היא.

" מדוע את בוכה אימא?"

" גם אני מתגעגעת לסבתא."

" אז בואי נדבר איתה".

" אני מבטיחה מחר, מבטיחה מבטיחה.בסדר?."

" בסדר."

 למחרת היום הכינה אורנית אחת ההקלטות, שבה נראית וורה מדברת אל רשל, מנופפת ידיים, מנשקת דרך המסך, ונפרדת לשלום. הארווי, אכול חרטה, והתייסרות עצמית, נשאר בבית כדי להשתתף בחוויה. רשל התיישבה על כיסא הנדנדה הגדול בסלון, לקחה איתה את בובתה האהובה ג'ואי, שגם היא תהנה מפגישה עם סבתה , התרווחה ואמרה:" נו צלצלו לסבתא." אורנית עשתה את ההצגה, הפעילה כאילו את הסקייפ, ואמרה פעמיים: "האלו,-  את שומעת אימא. סבתא שומעת" – אמרה אורנית לרשל. והארווי הפעיל את הוידיאו.תוך כדי ההקרנה רשל קפצה אל המחשב ואמרה

" סבתה  התגעגעתי אליך, שאלי את אימא. כול פעם אמרתי אני רוצה לדבר עם סבתא. אתמול אימה הבטיחה לי שנדבר. אתן לך נשיקה גדולה". והיא הדביקה נשיקה למסך.  לרגע קפאה. היא חשה שאלה לא השפתיים של סבתא למרות שאף פעם היא לא נתנסתה  בכך מכיוון שתמיד היא זרקה לה נשיקות. הפעם נדהמה.

"-סבתא, סבתא תפתחי את זה".

" מה את זה" – שאלה אורנית בחלחלה

" את זה,את החלון הזה. אני רוצה לנשק את סבתא וגם  לחבק אותה".

" תזרקי לה נשיקה כמו תמיד- רשלי."

"לא. אני רוצה לנשק את סבתא שתפתח את זה. אני רוצה לנשק אותה, אני רוצה לחבק אותה".

אורנית לא יכלה לשאת יותר. היא התיישבה על הספה והתייפחה.

" אימה את שוב בוכה"- אמרה רשל.

 מתוך "מהיד אל הפה והלאה מזה"- סיפורי אנוש- הוצאת טרקלין 2012

 

 

 

 

 

 

 

המפץ הגדול שחושף כוכבים על מרקעינו.

אתמול , לפני "ברית הנשואים"  הבומבסטית, של   ערוצי 14 ו- 13 , ביקר אצלי ידיד מהתקופה הטלוויזיונית שלנו, שנמנה עם הצעירים שבקרבנו ,אך עם אלה שתמיד התווכחו ותהו אם אנו ממלאים את חובתנו  כשליחי ציבור בהבאת המסר במסגרת חברה פתוחה ודמוקרטית. לא פעם ולא פעמיים אחרי יום מתיש לאחר שידור מגזין החדשות היומי "מבט", מצאתי את עצמי יושב  עם עיתונאי זה או אחר עד לאחר חצות . מדי פעם בפעם הטונים של הוויכוח עולים, אבל תמיד, גם כשלא הצלחתי לשכנע אותו, יצאתי מסופק, במשמעות הכפולה של המילה הזאת- גם סיפוק על הדו שיח וגם הרהורי ספק לגבי העמדה שלי.

בפגישה אתו השבוע דיברנו בין היתר על אובייקטיביות בדיווח עיתונאי בכלל והטלוויזיוני בפרט. אני אמרתי ותמיד טענתי שעיתונאי או פרשן שקובע שהוא אובייקטיבי טועה ומטעה. העיתונאי , בראש וראשונה כאדם ואחר כך כמי שמעורה בחיים ציבוריים, הוא תמיד בעל עמדה חברתית או פוליטית. עליו לעשות את המרב כדי שזאת לא תאפיל על שיקול דעתו. אולם מי שקובע את האובייקטיביות זאת המערכת. לדוגמה אם יש כתב  שמסקר את ההתנחלויות בשטחים חייב להיות כתב לענייני הפלשתינים  בשטחים. מי שישפוט אם המסר הוא רב פנים, זה הציבור.

דיברנו גם על השוני בהבאת החדשות. פעם בעידן ה"תום", על כול הפשלות שהתלוו, המטרה הייתה להביא חדשות או לתעד חדשות, כשהאפקטים האמצעיים היו עניין משני, מה גם שהם  עלו כסף שלא היה . כיום הדגש הוא בעיקר על המראה, גם של האולפנים וגם של המגישים כיאה לכוכבי- על בגלקסיה התקשורתית. הזכרתי לו שנתתי לכך ביטוי ברשימה שכללה שיחה עם פרופסור אליהוא כץ, מגדולי החוקרים הבינלאומיים של המדיה והחברה ובין שאר תוארי הכבוד שהוענקו לו, גם "פרס ישראל".

באותה שיחה אמר לי אליהוא עץ  כי  בתחרות בין ארבעת הערוצים, מאתמול שלושה , כול המהדורות משדרות את אותן חדשות באותו זמן, וזה מצב אבסורדי. כ”ץ מוסיף ומעיר  שההנחה שלו היא  כי הצופים לא בוחרים בין הערוצים בשל הצורה שבה מובאים התכנים של  החדשות, אלא בשל האטרקטיביות של המגישות, האהדה כלפי הפרשנים, עיצוב האולפן או בגלל התכניות ההמשך אחרי החדשות. הוא מצביע בין השאר על כך מאז שהטלוויזיה האמריקאית רואה עצמה חופשית להיות בעלת  "הטיה" ,דוגמת "פוקס" מול ,CNN  גם  כאן ההנחה של פרופסור כ”ץ היא  שהצופים לא מפעילים את השלט לכאן ולשם, בין הערוצים, כדי לקבל היבטים שונים על החדשות. הם פשוט לא "שומעים את הצד השני".

בהקשר לכך אמרתי לידידי כי גם אותם משדרי תחקיר משובחים כמו "עובדה" בערוץ 12 ו"המקור" בערוץ 10 , מעכשיו 13 , שווקו עצמם כמוצר בשרות הרייטינג. ואמת ונכון שהם חשפו שחיתות,וזה לעצמו דבר חיובי מאוד, אבל האם בכך הם תרמו לשינוי בדעת הקהל בכול המשתמע ממגיפת שחיתות זאת. הם רק  פינה קטנה במראה התקשורתית הרחבה. פעם כאשר המדיה חשפה שחיתות, ולעתים הרבה פחות חמורה מזאת של ימינו- אנשים לא רק שילמו על כך במשרות ובשמם הטוב אלא, לצערנו,גם בחייהם. ניתן לומר כי תפקידה של המדיה היא להיות "שליח" של המסר אבל את המעשים  המתבקשים צריכים לעשות הציבור ומנהיגיו. האומנם המדיה היא השליח של המסר כולו בחברה? המדיה , בעיקר המסחרית, אבל גם במידה רבה הציבורית, ערוץ כאן 11 , מתמקדת במה שעושה כותרות. ביטחון עושה כותרות. שחיתות עושה כותרות. בעיות חברה וכלכלה כמו עוני, רווחה, דיור, מצב הקשישים, המצב בבתי החולים, השירותים לסוגיהם- אלה אינם עושים כותרות. ולכן גם דעת הקהל מוטה לכוון זרקורי המדיה.

הזיווג הגלקטי.

בשבועת האחרונים, יחד עם שפעת גשמי הברכה שבאים עלינו התלוו הבשורות על הזיווג הקָרֵב בין ערוץ ,14 שידוע כערוץ עשר ,לבין ערוץ 13 של חברת "רשת".לשיא הגענו היום, יום ד' ה- 16 בינואר,  כאשר בעיתון הארץ שהוא בפורמט הגדול של העיתונות כיום, התפרסמו בשלושה עמודים מלאים  תמונות של הכוכבים- החתנים והכלות ,כשהכותרת בשולי המודעה צועקת:"הערב זה סוף ,סוף הכול מתחבר בערוץ 13 . החל מהערב, נאמר במודעה, כלומר החל מאתמול, תהיינה מהדורות חדשות בשעה חמש אחר הצהרים, בשעה שש, בערב, בשעה רבע לשבע ומהדורה צרכנית בשעה 19:20 .לכך יש להוסיף את המהדורה המרכזית בשעה 9 בערב. אני מבטיח לכם, כפי שאמר הפרופסור כץ לגבי כול הערוצים , שזה יחול על ערוץ 13 עצמו- אותן חדשות, בזוית כזאת או אחרת, באולפן כזה או אחר בעיצוב כזה או אחר, במהדורה זאת או אחרת. אותה גברת בשינוי אדרת, ואפשר כובע  שונה וגם צעיף אחר .אולם מה שחשוב ומודגש בשחור לבן הן הדמויות מאחוריי החדשות כמעט life size  .שום זיווג מלכותי לרבות כזה שמקורו בארמון באקינגהאם בלונדון לא זכה לכיסוי, ממש כיסוי כה גדול, כמו הזיווג הגלקטי הזה שמעתה ואילך יהיה מוכר בקהילה האסטרונומית ככוכב הלכת "שלוש עשרה". למזלנו מספר 13 אינו חל על המסורת היהודית.

ניתן לומר שברוח התקופה, המדיום החזותי משקף במידה כזאת או אחרת את הזירה הפוליטית. גם שם הסוגיה היא לא מה הבסיס הערכי של מפלגה זאת או אחרת אלא מי ה"כוכבים" שעומדים בראשה. חזרנו לעידן משופר של המצביאים הרומיים , אף שגם מאחוריהם עמד המשמר הפרטוריאני .

וכמובן זה יהיה ה-מופע הגדול ביותר – the greatest show .פעם בעידן ה"קלאסי" של הטלוויזיה בארה"ב אשר תמיד הייתה מסחרית, קראו גם לילד החדשות בשמו ,כמו המהדורה המרכזית של רשת ה -NBC   שנקראה   THE HUNTLTY- BRINKLEY SHOW כשמגיש אחד, צֶ'ט האנטלי הגיש מניו יורק ודייויד ברינקלי הגיש מוושינגטון. לימים זה הפך "להאנטלי ברינקלי רפורט". כלומר לא מופע אלא דיווח. ערוץ 13 מחזיר אותנו ל"מופע" the channel 13 show עם כול הכוכבים, והכול בביתכם. קצת אור במנהרת החושך סביב החדשות.