ארכיון קטגוריה: תקשורת

" הארץ"

הכדור-סל של התקשורת.

גם אם מערכת עיתון  אינה משבצת נושא במדורי דעות ותגובות -זה לא אומר שהוא לא חשוב.

 בפוסטים שהקדשתי לתקשורת בימינו ציינתי בין היתר את הרשתות המקוונות אשר תפסו את מקומם של התקשורת הקלסית, זאת הכתובה, הרדיופונית והחזותית. היא באמת תקשורת המונית בכול פרמטר. אחת הסיבות של הצלחת רשתות כמו "פייסבוק" "טוויטר" ושכמותם, היא שבניגוד לענפי התקשורת הקלסית, כול מסר של הפרט מוצא ביטוי. וזה חשוב, בייחוד בימינו כאשר הרובוטיקה תופסת את מקומו של האדם ותשומת הלב לדעות של אנשים ולבעיותיהם היא בגובה פני ים המלח. כל פרט מבקש תשומת לב למה שהוא אומר, חושב, מאמין בו, או מתנגד לו. בכך אני לא מבקש לומר כי הרשתות האלה לא מנוצלות לרע, בהבלי פה ולעתים אפילו בצורה פושעת כפי שהתוודענו במקרה של "פייסבוק". אבל ישנם גם הדים חיוביים ואלה של אנשים שמבקשים להביע דעה בעולם ההמוני של ימינו. זאת בניגוד לתקשורת האלקטרונית- רדיו וטלוויזיה-  שבה יש מעט מאוד מקום לתגובות או למשובים, בעיקר מסיבות טכניות וכלכליות. אפילו בעיתונות הכתובה, הטור "מכתבים למערכת" צר מלהכיל את כול התגובות ודעות של הקוראים. עורך ,או עורכת, המדור צריכים להחליט אלה תגובות משבצים במדור ואלה יפלו. זה תפקידו של העורך. השיקולים הם שונים ולעתים הם משתקללים במשך כמה ימים, לאמור איזון בפריסה, ולעתים השיקול  הוא  עיתוי הנושא, לאמור העדפה באותו יום, או שהוא מוצה .לעתים הסגנון לא ראוי, ולעתים, ומכיוון שמדובר בבני אדם , יש בהחלטת העורך גם משרירות הלב.

אני לא מרבה לכתוב מכתבים למערכת עיתון "הארץ" שאני המנוי שלו ואם אני עושה זאת, הסיבה היא החשיבות שבה אני רואה את ההפצה של המסר, שהוא גדול לעין ערוך מאשר ה"זרקור" שלי. היו מקרים שמכתב שלי התפרסם, והיו מקרים שהוא לא התפרסם, במשך השנים. אבל מעולם לא העברתי לבלוג שלי, לא מכתב שהתפרסם  ולא הלנתי על כך אם הוא  לא התפרסם. גם הפעם אני לא בא בטענות. זאת זכותו של העורך. באותה מידה זאת זכותי לפרסם את הדברים בבלוג שלי, שאיש לא עומד מאחוריו זולתי.

 שרידי השואה הקימו עשרות קיבוצים אחרי 1950

 הסדרה הטלוויזיונית "סאלח פה זה ארץ ישראל"- זכתה להרבה תגובות, מהן חיוביות מאוד ומהן של ביקורת, עניינית או  מן ההיבט ההיסטורי. התייחסתי בשעתו בבלוג שלי בהשמצה נגד לובה אליאב. הפעם  התייחסתי, במכתבי למערכת עיתון "הארץ"  להיבט ההיסטורי  בהקשר של תרומת הניצולים לתנועה  ההתיישבותית,הקיבוצית אחרי שנת 1950 ,לאחר מאמר ביקורתי ב"הארץ" נגד הסדרה. התגובה הקצרה שלי לא פורסמה. אבל העובדה שהיא לא פורסמה, אינה אומרת, שהיא לא חשובה. לפחות לדעתי היא חשובה, הן לעצמה והן לעובדה שעד עצם היום הזה, לא נכתב הסיפור במלואו של העשייה האדירה של ניצולי השואה בהקמת המדינה ובשגשוגה. לי זה עניין אישי ולא פחות מזה  עניין ציבורי . לאחר שהמכתב לא התפרסם כתבתי מכתב לעורך אם מותר לי לדעת את הסיבה לאי פרסום, לאמור, למצער, ליידע אותי  לאיזה "סל" (שבו משליכים מכתבים) זה שייך. ואגב ב- 26.9.  התפרסם מכתב שכותרתו "היינו לבנים ושחורים".  ואתמול פורסם מכתב שכותרתו " ההורים שלי" אשר מתייחס למכתב "היינו לבנים ושחורים" ,לאמור לשרשרת התגובות לסדרה "סלאח פה זה ארץ ישראל" .

לא קבלתי מענה. וזה המכתב שכתבתי ב- 25.9  והוא לא פורסם..

במאמר("הארץ" 23.9.2018) שכותרתו "אין שבט לבן כשם שאין שבט שחור" מתייחס מחברו, עודד ליפשיץ, בין היתר  לטענתו של דורון גלעזר, מיוצרי הסדרה "סאלח פה זה ארץ ישראל" ,כי לאחר 1950 כמעט ולא הוקמו קיבוצים. לטענה זאת אין בסיס במציאות ההיסטורית, ללא כול קשר לסוגיות שהתעוררו בעקבות הקרנת הסדרה. ב- 2010 לקראת יום השואה יצא לאור ספרם של ד"ר שלמה ברגיל וד"ר עדה שיין, ששמו "וישבתם בטח" שראה אור בהוצאת יד ושם במסגרת המיזם "תרומת הניצולים למדינת ישראל",מיזם שהקימה קבוצת שרידים,  ועוסק בקליטת ניצולי השואה בהתיישבות העובדת. חציו מוקדש לתנועות הקיבוציות, ונכתב על ידי חבר קיבוץ רמות מנשה, ד"ר שלמה ברגיל, וחציו השני מספר על הקליטה במושבים ונכתב על ידי חברת מושב נאות הכיכר, ד"ר עדה שיין. כך יכולים המחברים להעיד גם מתוך ניסיונם האישי וממראה עיניהם על מושאי מחקרם. גם בתוכן הספר וגם בראיונות שהעניק ד"ר שלמה בר גיל בעקבות הוצאת הספר הוא אמר שהמחקר שלו מצביע על כך כי "למעשה, ניצולי השואה הצילו את התנועה הקיבוצית!".

 ד"ר ברגיל  ,שאינו כבר אתנו ,הביא נתונים אשר לפיהם בשנת 1944 היו בתנועה הקיבוצית- 28,000 חברים במאה ועשרים קיבוצים. בסוף 1948  היו 45,000 חברים במאה עשרים ותשעה קיבוצים. ואילו בסוף 1953 כבר נספרו יותר משבעים ושלשה אלף חברים ב 227 נקודות יישוב .וזאת חרף העזיבות של ילידי הקיבוצים. מכאן הוא קובע בין היתר בריאיון שהוא העניק בשעתו ,בין היתר, לראול טייטלבאום ולי, מיוזמי "פרויקט תרומת ניצולי השואה" ,לביטאון של מרכז הארגונים של ניצולי השואה- "מזכר".כתב העת הזה  מפרסם את הנתונים  בגיליון 57 שמוקדש לנושא – והם שכול הגידול הדמוגרפי בתנועה הקיבוצית הושג הודות לשרידי השואה. הניצולים הקימו 60 יישובים חקלאיים, קיבוצים, קבוצות ומושבים. מכאן שאם כבר עוסקים בעובדות בעקבות שידור הסדרה "סאלח פה זה ארץ ישראל" ראוי להעמיד על דיוקו גם היבט זה.

עד כאן המכתב. ה"זרקור"  מטיל רק אלומות אור קטנות לנתונים שמובאים בספרם של שלמה ברגיל ועדה שטיין שזכה בשעתו לתהודה מסוימת ומוגבלת, אלא שגם הוא כמו היבטים אחרים, לא נכללו במסכת גדולה אחד. מסכת התקומה. בתור שכזאת, כמקשה אחת,עדיין לא נלמדת בבתי הספר, שלא לדבר בקרב הציבור הרחב. כפי שפעם ציינתי ,לנושא השואה יש הרבה אבות, שעל חלקם הייתי מוותר, והתקומה היא יתומה והומלֶסית. עיתון "הארץ" לא מתיימר לחנך, אך הוא מתיימר, ובצדק,ליידע .

 

 

טלוויזיה 2018

ריבוי ערוצי הטלוויזיה אינו תורם לשיח חברתי ופוליטי וכפועל יוצא אינו גורם לחיזוק הדמוקרטיה, בשעה שהרדיו ממלא תפקיד זה והעיתונות הכתובה ממציאה עצמה מחדש.



חלק ב'- ריאיון עם פרופסור אליהוא כ"ץ.

פרופסור אליהוא כ”ץ ,בשיחה אתך בשעתו אמרת כי הטלוויזיה העבירה את הפוליטיקה מן הרחוב אל הבית, זה נכון גם כיום ?

"זה נכון גם היום בכל מה שקשור בטלוויזיה. היא  בעצם הסתלקה מן הזירה הציבורית והבית המשפחתי . זהו לדעתי  השינוי הגדול שחל. הבית הוא בדרך כלל מקום לסיג ושיח פוליטי או למידע  בכול הקשור לדעת הקהל. בשנים הראשונות הצפייה בטלוויזיה הייתה קולקטיבית  למשפחה. זה כלל, בין השאר, גם  את הנשים שנהפכו  לבעלות תודעה ציבורית".

אבל אז טענו כי  בטלוויזיה המשופעת בערוצים, באמצעות לוויינים וכבלים, התחרות והבחירה הם  רחבים יותר. זה ועוד. הגענו לשלב שאנו יכולים לצפות במה שאנו רוצים, מתי שאנו רוצים,היכן שאנו רוצים במגוון של אפיקים, על המרקעים או  ברשתות ,בטאבלטים ,בטלפונים  הסלולאריים.

" בהתחלה כאשר הטלוויזיה הייתה שירות ציבורי מונופוליסטי הצפייה הייתה בשיאה. צפייה בחדשות  בשעות הערב הייתה בחזקת חובה- כ"מדורת השבט". ולהתייחס לנקודה שלך לגבי  הבחירה הרחבה, אני  מפנה תשומת לבך שבאופן פרדוקסלי ,עם הופעת הערוצים המסחריים, מתחרים, הצפייה ירדה, המשפחה התפזרה. על בסיס נתונים – במשדרי הטלוויזיה של כול הערוצים הצפייה של מבוגרים  בימי חול עומדת- על 20%   ".

ומה מקומם של מהדורות החדשות, אשר אלה  במידה מסוימת עיצבו את השקפת עולמנו ויצרו דעת קהל?  אני שואל את פרופסור כ”ץ. ועל כך הוא משיב.

" הטלוויזיה המסחרית הגדילה את ממדי החלק הבידורי בכלל המשדרים, לרבות  החדשות, האקטואליה והתעודה .ניתן לדמיין את קהל הצופים מחזיק בכרטיס אשראי זמין במקום תעודת זהות. הפרסומת היא דומיננטית. מנהלי המדיום מקדישים הרבה זמן וכסף לצורה-לעיצוב הדימוי."

צפייה בטלוויזיה  לא תורמת לשיח הפוליטי בחברה דמוקרטית.

אני מצביע על כך שבכול זאת יש לגילויים בטלוויזיה, בין היתר בכול הקשור בפגמים בחברה או במעשי שחיתות, איזו ייחודיות למדיום הזה שמשאיר את רישומו הציבורי. על כך מגיב אליהוא כ”ץ,  כי כנראה הצפייה בחדשות הטלוויזיה אינה מוסיפה מידע למה שזמין ברדיו. הוא מצביע על מחקר שנערך ושבו נמצא כי הממד החזותי של הטלוויזיה מעורר יותר רגשה מאשר ההאזנה בלבד אבל לא מוסיף מידע או תורם לזכירתו. הוא מוסיף ואומר כי המחקר שנעשה בחו"ל מצא כי צפייה בטלוויזיה ,כולל חדשות, לא תורמת לשיח הפוליטי או לעיצוב דעת הקהל בנושאים פוליטיים. זאת בשעה שקריאה בעיתון תרומת לכך הרבה.

אשר לאלה שטוענים כי ריבוי ערוצים תורם לפלוראלזים תודעתי, אליהוא כ"ץ חולק על כך. לדעתו בתחרות בין ארבעת הערוצים, עוד מעט שלושה, כול המהדורות משדרות את אותן חדשות באותו זמן, וזה מצב אבסורדי. כ”ץ מוסיף ומעיר  שההנחה שלו היא  כי הצופים לא בוחרים בין הערוצים בשל הצורה שבה מובאים התכנים של  החדשות, אלא בשל האטרקטיביות של המגישות, האהדה כלפי הפרשנים, עיצוב האולפן או בגלל התכניות ההמשך אחרי החדשות. הוא מצביע בין השאר על כך מאז שהטלוויזיה האמריקאית רואה עצמה חופשית להיות בעלת  "הטיה" (דוגמת "פוקס" מול CNN) גם  כאן ההנחה של פרופסור כ”ץ היא  שהצופים לא מפעילים את השלט לכאן ולשם, בין הערוצים, כדי לקבל היבטים שונים על החדשות. הם פשוט לא "שומעים את הצד השני".

" אם כך פרופסור כ”ץ, מה מקומה של התקשורת בהליך הדמוקרטי?"

"אם המטרה של הדמוקרטיה היא להביא את התודעה לדעת קהל, לעניין אותו ולשתף אותו בהליכים ולתרום לדעת קהל נאורה שמבוססת על  הצדדים השונים של הסוגיה, אני מעז לומר כי ערוץ אחד של חדשות יכול להיות יותר פונקציונלי ויותר פלורליסטי מאשר ערוצים מתחרים. לצורך זה דרוש שידור ציבורי מונופוליסטי, עתיר משאבים, בלתי תלוי  בגורמים מסחריים או בממשלה, מצטיין באיכות מקצועית וביכולת להבנות סדר יום לאומי ולייצג  בצורה הולמת  את הצדדים בכל סוגיה. אני מאמין שזה יגרום לציבור לשוב למדיום הטלוויזיוני ויתרום לקיום דיון ציבורי משמעותי".כשאני מרים גבה-  אליהוא כ”ץ מגיב מיד : "אמנם זה עשוי להישמע כמו פאשיזם, אבל אני טוען שהוא יותר דמוקרטי מאשר אנטי דמוקרטי. לא חייבים לסגור את הערוצים – אפשר, למשל, לגרום לכך שהם ישתפו פעולה בהפקה של מהדורה בפורמט של פאנל שישודר לכולם במקביל."

"אם כול כך פשוט וטוב, מדוע היה כול כך רע בכול הקשור ברשות השידור?"

" כול ההמולה, המיותרת, בכול הנוגע לפירוק רשות השידור והקמת התאגיד רק הדגישה את הפגיעוּת  של השידור הציבורי ושל יכולת הממשלה להתערב בנעשה. התאגיד נולד עם כתם. תוצאה דומה הייתה לביטול האגרה, אשר תכליתה הייתה להעניק לצופים מניה סמלית בשידור ציבורי בלתי תלוי. "

"אני מקבל מה שאתה אומר פרופסור כ”ץ ויכול להוסיף כהנה וכהנה כיצד הממסד השחית את השידור הציבורי במינויים השערורייתיים שלו הן של נציגי ציבור והן של הממונים על הביצוע. אבל זה היה, והוא חלב שפוך וחמוץ. אז מה התרחיש שלך?

" אני מעריך כי עתיד הטלוויזיה הוא בידור לפי הזמנה (VOD) ולא חדשות בשידור חי. כיום, משדרי החדשות מתארכים לשעה שלמה בתערובת של "חדשות קשות" ורכות, תמונות ואנשים ,כשאלה מוצגים, לעתים, במסכים חצויים מבלבלים, וכן פרשנות של חדשות מסוימות, מדי פעם דיווח תחקירי, וסיקור מתרחב של נושאים כמו בישול, אופנה וכיוצא באלה. זהו המרשם שבו הטלוויזיה המסחרית בארץ התחילה וככה היא ממשיכה לשביעות רצונם של הצופים "

"אם מרוצים אז מדוע הבריחה?"

"שביעות הרצון היא יחסית. יש סיבות רבות לירידה ברייטינג של חדשות. בין היתר, מכיוון שבזירה של תחרות, ציבור הצופים, בעיקר הצעירים, נמשך לרשתות אחרות. במציאות הנוכחית, הטלוויזיה אינה מצליחה לעורר דיון ציבורי בנושאים חשובים בחיינו. רק תכניות כמו "האח הגדול" או אירועי מדיה אחרים, מגיעים לרייטינג גבוה ומזמינים מעבר מהרשתות אל הערוצים.

 האחות הגדולה המציאה עצמה מחדש.

 "תרחיש די עגום למדיה."- אני מעיר.

"אולי תופתע לשמוע. העיתונות הכתובה נראית כאילו היא ממציאה עצמה מחדש בכך שהיא מביאה יותר פרשנות, טורי דעות, תחקירים ומעקבים. העמוד הראשי  הוא חלון הראווה של העיתון והדגש  הוא לא על העבר- החדשות שהיו, שכן בעת קריאת  העיתון הציבור כבר מכיר אותם מהרדיו, מהטלוויזיה ובעיקר מהאינטרנט. הדגש  הוא יותר על תרחישים, מה צפוי בעתיד יותר מאשר מה שקרה בעבר. בעלי ההון מגלים עניין גובר בהשקעה בעיתונות הכתובה.

ניתן לומר שכשם שהטלוויזיה הכניסה את הפוליטיקה פנימה, כך הרשתות החברתיות, שבות ומוציאות אותה החוצה. הרשתות האלה הן המקום למצוא גם חברים וגם נושאים משותפים. הן מצטיינות ברישות.

post two facebook logo

אמנם תפקידן ביצירת דעת קהל אינו ברור עדיין, אבל אלה ללא ספק הוכחו כאמצעים יעילים בגיוס הציבור לתנועות מחאה, כמו "האביב הערבי" במצרים, המהומות בעזה, ותנועת   #metoo.של נשים בארה"ב ובמקומות אחרים."

לסיכום, מציין פרופסור אליהוא כ"ץ : "מוקדם להספיד את העיתונות לסוגיה . ההיסטוריה של התקשורת רצופה בתפניות מפתיעות וככל הנראה היא תמשיך להשתנות גם בעתיד. אין ספק כי המציאות הנוכחית מתאפיינת באתגרים חדשים שחשוב לתת עליהם את הדעת. דעת קהל ועיתונאות הם שני תחומים שמסיבה כלשהי התפצלו בעבר – הן מבחינה מחקרית והן מבחינה מוסדית. לדעתו, איחודם מחדש יועיל לדמוקרטיה. עד אז, חיונית ביתר שאת הפעילות של ארגונים ביקורתיים, בלתי-תלויים כמו העין השביעית."

אליהוא כ”ץ

אליהוא  כ”ץ נולד בשנת 1926 בניו יורק , בנם של מוריס ורוז. למד בבית ספר יהודי דו-לשוני ואחר כך באוניברסיטת קולומביה לתואר ראשון, שני ושלישי שם היה פעיל בתנועת הסטודנטים הציוניים. בשלהי 1944 הוא גויס לצבא האמריקאי והצטרף לקורס ללימוד יפנית לקראת הצבתו שם כמתורגמן. הקורס נערך באוניברסיטת שיקאגו,שאליה הוא עוד ישוב, כאקדמאי, אך קרוב לשנה הוא שרת ביפן. בשנות ה-50 הוא  החל לערוך מחקרים באוניברסיטת שיקאגו ויצר קשרי עבודה עם האוניברסיטה העברית בירושלים  ופרופסור לואי גוטמן מיסד המכון למחקר חברתי שימושי . לאחר יצירת הקשר עם האקדמיה בישראל, מחקריו התמקדו בקשיים הביורוקראטיים של העולים לישראל. באוניברסיטה העברית הוא ייסד את המכון לקומוניקציה שהפך למחלקה מעורכת לתקשורת ולעיתונאות.

photos katz post three

אליהוא כ"ץ מגיש לדוד בן גוריון ספרים על בודהיזם, לאחר הופעתו בפני ציונים צעירים בניו יורק בשנת 1950.צילום משפחת כ"ץ.

אליהוא כ"ץ עלה לארץ ב1963 ובשלהי שנות הששים נענה לבקשת השר  ישראל גלילי לעמוד בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית. עבודתו זו שולבה מאוחר יותר במחקריו על הכנסת המדיה הטלוויזיונית למדינות העולם השלישי ועל בחינת ההשפעות ארוכות הטווח של הטלוויזיה על התרבות בכלל ותרבות הפנאי בפרט. כמו כן הוא עבד כיועץ לרשת הטלוויזיה BBC  אף שהוא גדל באמריקה ונחשף לטלוויזיה שם, הדגם הטלוויזיוני שלו היה האירופי, ובמיוחד הבריטי. ההסכם בין רשות השידור לבין רשת סי. בי. אס. האמריקאית הייתה לדעתו לרועץ למדיום בארץ. הוא האמין כי טלוויזיה עצמאית , שלא במסגרת רשות השידור, תצליח למנוע את מסכת החיכוכים, המריבות והתככים ששררו אז ברשות. בסוף הטלוויזיה צורפה לרשות ואליהוא כ”ץ נאלץ לפרוש.

בשנים 1976–1979 כיהן אליהוא כ"ץ כנשיא האגודה הסוציולוגית הישראלית.  בשנים 19871996, לאחר מותו של לואי גוטמן, שימש כ"ץ כמנהל המכון למחקר חברתי שימושי. במקביל לכך הוא המשיך בתפקידיו האקדמיים ובשנת 1992, לאחר פרישתו מהאוניברסיטה העברית, הצטרף לסגל אוניברסיטת פנסילבניה.

photos katz post four

אליהוא כ"ץ זוכה בפרס הוקרה מאוניברסיטת פנסילבניה מידי נשיאת האוניברסיטה פרופסור איימי גוטמן בשנת 2018 צילום: משפחת כ"ץ.

כ"ץ זכה על עבודתו בשורת פרסים והוקרות, בהם פרס ישראל למדעי החברה לשנת 1989, פרס מרשל מקלוהן למדיה וחברה, ועשרות פרסים ועיטורי כבוד מאוניברסיטאות שונות ברחבי העולם. הוא פרסם לבדו ובשיתוף חוקרים יותר מעשרה ספרים ומאות מחקרים בתחומי החברה והמדיה, והפך לאחד החוקרים הבינלאומיים החשובים בתחומו.

אליהוא  כ”ץ נשוי לרות לבית טורגובניק, פרופסור למוזיקולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, גם היא כלת פרס ישראל (2012) ולהם שני בנים,  מתיא ונתנאל

פרופסור כ״ץ היה מאנשי דור המייסדים של לימודי התקשורת בארץ, ובעצם הוא עמד בקדקוד. הידע הרב שצבר במהלך השנים באוניברסיטאות ובמכונים ברחבי העולם, כולל מכוני היוקרה בתחומי התקשורת והחברה והתכונות האישיות שלו לרבות ענווה וכיבוד דעת הזולת היו להם השפעה רבה על גיבוש תובנה וגישות מחקר

בשנת 2015, תרם כ"ץ את אוסף ספריו, יותר  מ-2000 כרכים, למחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. האוניברסיטה ציינה שאוסף זה הוא בעל ערך אקדמי ותרבותי רב. עוד צויין שתרומה זו חשובה מאוד למחלקה לתקשורת בבן-גוריון, בהיותה הצעירה יותר מבין המחלקות לתקשורת באוניברסיטאות בישראל. באירוע פתיחת שנת הלימודים, בו ניתנה התרומה, אמרה נשיאת אוניברסיטת בן-גוריון, פרופסור רבקה כרמי, על תרומתו של כ"ץ: "אתה אבי התקשורת בישראל ואני מקווה שהקשר הזה בינך לבינינו ילך ויתהדק. אני בטוחה שמה שאתה עוד יכול ללמד, אנשים צעירים עוד לא למדו"

 

 

 

כפי שחשפנו כאן לראשונה, בראשית השבוע.

כשערוצי הטלוויזיה  המסחרית עושים חדשות וצופים נושרים.

חלק א'

בניסוי עצמי שערכתי לפני החגים ,החלטתי להתנזר מצפייה בטלוויזיה, ומקריאת עיתונים ,למשך שלושה ימים, אבל לא עמד לי ההרגל להחיל זאת גם ,לעתים, על חדשות הרדיו. בכול מקרה כשחזרתי לעולם המדיה, שאמורה לעצב את חיינו, או למצער לשקף אותם, הגעתי למסקנה שלא הפסדתי הרבה. אמנם העולם לא עמד מלכת, אבל זה עניין אחר שאליו אתייחס בהמשך. היו נושאים שנכללים בתחומי החדשות ואף בהגדרתן, אבל אלה היו איזה לקט של  סתיו,נשורת, עלווה צהובה וכיוצא באלה. כול ערוץ מביא סיפורי מעקב, בעיקר שלו follow ups כמו גילוי עוד  הטרדה מינית של אותו גבר על ארבעה מקרים קודמים.

בכך אין בכוונתי בשום פנים ואופן להמעיט כהוא זה משלושה גורמים חשובים מאוד .תכניות טלוויזיה בכלל וחדשות בפרט מותאמות להרגליי צפייה.  כלומר מהדורת חדשות משדרים בלוח זמנים קבוע, בין אם יש חדשות מעניינות או לא. במה ממלאים את המסגרת שתהיה מעניינת ,זאת שאלה אחרת. שנית. עצם הגילוי של ערוץ חדשות שמאחוריו מאמצים רבים, מיומנות, בדיקת מהימנות, תעוזה ונחישות להביא את הגילוי  בפני הציבור כיאה לעיתונות בחברה דמוקרטית -הוא בעל חשיבות ראשונה במעלה. והדבר השלישי שאותו הזכרתי הוא שהטרדה מינית של אדם בכלל וכלפי אלה שכפופים לו בפרט-אלה דברים שחייבים בחשיפה. מבחינה עיתונאית אין בכך שום רע שאם זה גילוי של הערוץ -"סקופ"-שהוא יזכיר את ה"קרדיט" בהמשך- כמעקב או לשם חידוד האירוע והמשתמע ממנו  . השאלה היא מידתיות- גורם חשוב מאוד כמעט בכול תחום גם בתחום החדשות .מידתיות, לטעמי,  עושה הבדל בין מהימנות חדשותית לבין פרסומת, גם אם זה שיווק עצמי. לעתים זה פועל כבומרנג. במקרה שהזכרתי, גם אם יש בכך משום  "גירוי" של צופים להתעניין בנושא זה, שהוא חברתי,ערכי, אנושי ובמידה- רכילותי, אני לא הייתי מביא את "החדשה" הזאת מדי יום באיזה רצף. בראש וראשונה מכיוון שהיא לא חדשה. ואסתפק בסיבה זאת.

אבל דוגמה מובהקת לעשיית חדשות על ידי הערוץ עצמו היא "חברת החדשות" של  ערוץ 2 המסחרי. היא ארגנה  "וועידת המשפיעים" ובעמוד הפרסום לקראת הוועידה ניבטו תמונותיהם של כול המי ומי בעושי החדשות בממשלה בכנסת ובממסד הציבורי ונכללו בקהל הזה גם כמה טלנטים של "חברת החדשות". בכותרת של אותה מודעת שתופסת עמוד מגזיני שלם  נכתב: האירוע הראשון של חברת החדשות המצליחה בישראל,הזדמנות נדירה לפגוש פנים אל פנים את האנשים המשפיעים ביותר במדינה במפגשים מסקרנים,עימותים מפתיעים, הרצאות פוקחות עיניים ופסקי זמן קומיים.  "ארץ נהדרת", יום שלם בביצוע הנפשות המקוריות.

אך גם אם לא נהיה "פיינשמקרים"- אסטניסים, עוסקים בדקויות, באשר לתפקיד מערכת חדשות ,זאת בדרך כלל אמורה לא לעשות חדשות אלא לסקר חדשות או לפרשן חדשות. מסיבה זאת בעצם קיום האירוע אני רואה אלמנט פרסומי פוליטי מובהק ,גם אם פה ושם בין האישים שמרכיבים את הממסד שובצו נציגי האופוזיציה ואי אלה נציגי ציבור. במציאות מי שמביא "חדשות" הם בראש וראשונה נציגי הממשלה, שהבמה היא שלהם גם אם אין "וועידת משפיעים". מעשים  נעשים בעיקר על ידי הרשות המבצעת ומטבע הדברים אלה מסוקרים למכביר. גם מחדלים. גם שחיתות. לעומת זאת לאופוזיציה ברוב המקרים שמורים המחדלים. מכאן שכנס כזה של "עושי חדשות" זה בונוס נוסף לאנשי הממסד וזה פוליטי גם אם זה תחת המטרייה של "חברת החדשות".  יותר נכון היה לקיים וועידה של "סוקרי החדשות" כלומר האנשים אשר מביאים את החדשות וענייני היום לצופים ולהעמידם בפני הציבור שהוא ישאל את השאלות את אלה שנחשפים בפניו מדי ערב ומביאים את האירועים בארץ ובעולם. אני משוכנע שלציבור יש מה לשאול. ואגב אפילו ב good old  שרות השידור הממסדי, תחילה  ב"קול ירושלים" המנדטורי ואחר כך ב"קול ישראל" ובטלוויזיה הישראלית, נערכו מפגשי מאזינים וצופים,  עם אלה שפועלים מטעם השידור הציבורי. פנים אל פנים.

מחיר הבלעדיות.

במקרה או שלא במקרה גם כאן היה "סקופ". מוניקה לווינסקי הסטז'רית בבית הלבן שהייתה גם סטז'רית מינית אצל הנשיא קלינטון  הביאה כותרת. באמצע שיחה שהובאה בכנס של חברת החדשות בריאיון עם המגישה הראשית  יונית לוי , זאת שאלה אותה אם היא מצפה להתנצלות פומבית מצד נשיא ארה"ב לשעבר, ביל קלינטון. המרואיינת ראתה בכך תנאי שהיא התנתה וזה הופר. בהודעה בטוויטר היא הודיעה : "יצאתי באמצע כיוון שהיום חשוב יותר מתמיד שנשים יעמדו על שלהן ולא יאפשרו לאחרים לשלוט בנרטיב שלהן". הציוץ זכה לתמיכה  רבה ברשתות החברתיות  כשהטוקבקיסטים מתחו ביקורת על  יונית לוי בשל הפרת התנאים המקדימים . הסתבר כי מוניקה לווינסקי דווקא מספרת על כך במסגרת סדרה תיעודית. אז מה? ככה או אחרת -תנאי לא מפירים, גם לא בעיתונות. אדם זכאי לקבוע היכן הוא יספר מה שיספר, והעובדה שהיא מספרת על כך בסדרה טלוויזיונית, אינה מכשירה הפרת תנאי. אין כאן שוויונות, גם אם המדיה בארץ ראתה לנכון לציין דבר זה. יש כאן קטנוניות. אבל במקרה זה אם לווינסקי הייתה משיבה למראיינת -גם אז כמובן זאת הייתה כותרת חדשותית. האם זאת חדשה?  זאת אפילו לא רכילות עסיסית. כמו אותה גברת שמופיעה בתחנת המשטרה ומדווחת על אונס וכשהשוטר החוקר שואל אותה מתי זה קרה, היא עונה לפני שלושים שנה. אז על השאלה "מדוע את מדווחת עכשיו?" היא ענתה תשובה שבימינו אלה אם אכתוב אותה יגידו שאני "חזיר שוביניסטי"

ומעניין שמשהו מסוג זה , של אי עמידה בתנאי,  קרה לערוץ 10 במסגרת המגזין השבועי של יום ששי "ששי עם איילה חסון"  ב 14.9.2018 . העימות החל כאשר חבֵרָת הפאנל, רוויטל עמירן, פנתה בשאלה לאהוד ברק  והוא אמר :"אני לא עונה לשאלה. הראיון הסתיים".כאשר מגישת  המגזין  והעורכת שלו ,איילה חסון, וחברי הפאנל המשיכו לעסוק בנושא, תוך התעלמות מדבריו של ברק, הוא זעם על כך שזה בניגוד למה שסוכם אתו והוסיף:"אני לא רוצה להחזיר אותנו ליונית לוי ולמוניקה לוינסקי". כשחסון העירה מה זה קשור הוא השיב  " הסכמנו מראש שאני מתראיין אתך( כלומר את מראיינת אותי לבד. צ.ג) אני לא משתתף בריאיון משותף עם הפנל. אני מבקש לעזוב. תודה"

לדעתי ,לא זו בלבד שהייתה כאן אי עמידה עיתונאית בתנאי המרואיין אלא פשלה בשיקול הדעת של איילה חסון, עיתונאית נבונה ומשופשפת ,שלא רק מכירה את הכללים  אלא גם  את מי שיושב מולה, במקרה זה אהוד ברק.  אני מסופק אם איילה חסון ראתה בכך כותרת.

כוותיק במדיה אני לא  יכול שלא להיזכר בריאיון חג מסורתי, עם הרמטכ״ל, מוטה גור, בערב חג העצמאות   1977.
לפני תחילת  ההקלטה, התנה הרמטכ״ל את ביצוע הריאיון, בהעברתו, לפני השידור, לאישורו של שר הביטחון דאז, שמעון פרס, שהיה גם מועמד המערך לראשות הממשלה. מנהל חטיבת החדשות דן שילון  הבהיר לרמטכ"ל כי התנאי לא מקובל וכי הוא כמנהל החדשות בטלוויזיה אינו כפוף לשר הביטחון ואי לכך  הוא לא יקבל תכתיב  כשלהוא , בוודאי שלא תכתיב פוליטי."אתה רוצה לומר שעשיתי את כול הדרך לירושלים ואתה תבטל את הריאיון"- שאל מוטה גור המופתע. על כך השיב שילון :"אם זה התנאי לא יהיה ריאיון".מוטה גור קם  ממקומו ועזב בכעס את האולפן ,לעיניהם של המראיינים אז יעקב אחימאיר ונחמן שי. זה היה אז בתקופת רשות השידור,וזאת אכן כותרת..

אלא שגם מי  שראו  כותרת בעזיבתו של אהוד ברק , אני בספק  אם קידום מסוג זה של משדרי טלוויזיה, לרבות תכניות וחדשות ואקטואליה, ישנו משמעותית את המגמה בצפייה בטלוויזיה .להערכתי זה פוגע באמינות, שהיא כה חשובה לעיתונאים, לעיתונות ולציבור. לעתים גימיקים שלעצמם תפלים עלולים "לרצוח", חדשה. כמו החזאי האמריקאי מייק סיידל שמרוב להט לתאר את עוצמת הוריקאן "פלורנס" התנדנד חזק, בשעה שברקע נראו אנשים מטיילים ,מאוד זקופים. במקרה, זאת פשלה זוטא, אך היא מצביעה על הניסיון להיות מרתקים בכול מחיר, והיא גם מחזקת את  הטענות על "פייק ניוז" בשעה שהן בכלל לא "פייק". פלורנס" אכן הייתה קטלנית בלא הנענוע של מייק סיידל. בכול מקרה הם לא מוסיפים צופים למדיום הטלוויזיוני.

ירידה בצפייה.

 לפי נתונים לשנת 2017  הירידה בצפייה בטלוויזיה  מגיעה לכדי 10-12% , בסביבות ה-100,000 צופים. בין כפועל יוצא ובין בשל גורמים אחרים יש ירידה בהכנסות. לפי נתונים של הכתב לענייני מדיה, נתי טוקר במגזין ד'מרקר  (9.9.2018)  פיצול ערוץ 2  הביא להפסדים של  יותר מ 200 מיליון דולר. לכאורה הסיבה היא חלוקת עוגת הפרסומת במקום בין שניים לבין שלושה. אולם להערכתי לא רק. יש פה גם  היבט  של דינמיקה. בדיוק כפי שקרה לאחר שהערוץ הראשון איבד את המונופול והוקמו הערוצים המסחריים. אחוזי הצפייה הגבוהים ב"מבט" של  הטלוויזיה הישראלית לא נשמרו בסך הכול  הצפייה בחדשות .כול הערוצים נפלו בשליש לערך. עם זאת אני בספק אם ניתן יהיה להחזיר את הגלגל כאשר עם איחוד "רשת" ו"עשר"- יהיו שוב רק שני ערוצים מסחריים.

הבריחה  מן הצפייה בטלוויזיה במתכונת שהכרנו ,נובעת בראש וראשונה מן העובדה שלזירת המדיה פרצו הרשתות החברתיות. אלה עונות לא רק על מתן ביטוי ולתהודה לציבור גדול מאוד, אלא הם זמינים, ניידים כמעט כמו הרדיו אפילו יותר- ניתן להכניס אותם לכיס. הצופה לא צמוד לכורסה ולמרקע. עיניו צמודות למסך סמרטפון, או  לטָבלֶט. התכנים עונים לצרכים של הדור הצעיר. החדשות לא מעיינות אותו, אף שאי אלה אירועים מעניינים אותו יותר, אבל עניינים פוליטיים , אלה שקובעים את חיינו,לא נמנים אתם. זאת קומוניקציה אינסטנט מוקצפת  עם הרבה בועות ומעט תוכן. אין דבר יותר סימפטומטי מאשר הציוץ בטוויטר של פוליטיקאים ועושי חדשות, והבאת הציוצים בחדשות הטלוויזיה.

הצגתי בשעתו את השאלה לפרופסור אליהוא כ"ץ,חתן פרסי ישראל ומרשל מקלוּהֶן, אחד החוקרים בנושאי חברה ותקשורת הבולטים, לא רק בארץ אלא בעולם, לגבי מידה ההשפעה של רשתות אלה. דעתו הייתה " כי מה שנקרא רשתות המדיה החברתיות משמשות צינור לריתוק תשומת הלב, אולם הן הרבה פחות חשובות להפצת מידע מכפי שהן טוענות. הן יכולות לגרום לצופיהן להיות מודעים יותר למצב מסוים , אבל זאת במסגרת חברתית מצומצמת ולא בזירה הרחבה יותר, הלאומית והבינלאומית"

לפני תשע שנים לערך פרסמו פרופסור אליהוא כ"ץ ופרופסור פדי סקנל Peddy Scannel   מאוניברסיטת שיקגו מסה בשם "קץ הטלוויזיה?" Elihu Katz and Paddy Scannell (Eds.), The End of Television?:Its Impact on the World (So Far)  . במבוא למסה מציינים השניים כי בשנים האחרונות קבוצה של חוקריי מדיה עוסקים בסוגיה האם המדיום של הטלוויזיה הוא בשקיעה. התשובה שלהם היא :כן. " משום שהטלוויזיה שחלקנו הכרנו בשנות ה-60 וה-70 איננה עוד. הטלוויזיה של ה"שיתוף" sharedness"  איזה מכנה  לאומי  משותף, או אפילו כשיתוף משפחתי  אינה יותר אתנו. במקומה קיימים מאות ערוצים, או שידורי "גומחה", של ניידות, שיטה שמשלבת את האינטרנט ואמצעי מדיה אחרים. אפשר לומר כי הטלוויזיה הולכת בעקבות הרדיו,שמוזער ורושת, והפך בן לוויה של כל פרט. כול זה מלווה בהתמוטטות המערכת הציבורית המוסדרת, בשינויים טכנולוגיים, בהשקעות מסחריות, שאמות המדיה שלהן שונות. בכך הן יצרו דעת קהל, אשר מסתייגת מזה שרק אנשי מקצוע בתחום המדיה יודעים מה טוב לציבור.

עם זאת באותה שיחה אתי ציין אליהוא  כ"ץ  שבמקום הערוצים והמגישים בני סמכא שומעים קולות לא מוכרים, מראות לא מוכרים ,אשר מהימנותם, במקרה הטוב, מוטלת בספק. ואכן הפקפוק של פרופסור כ"ץ באשר למהימנות הרשתות, הפך למציאות .השערוריות האחרונות כמו של "גוגל" – בין היתר בהתערבות בזירות פוליטיות פנימיות, בראש וראשונה בארה"ב, אכן לא רק מגבות את הספק אלא הופכות אותו לתופעה שלילית מובהקת. אם רשתות יכולות להטות ולהטעות קבוצות בני אדם בצורה שתשפיע על תוצאות הבחירות  לנשיאות בארה"ב – אין פגיעה גדולה יותר בדמוקרטיה.

העולם "יוק"

פרופסור כ"ץ גם מתייחס להיבט של  קוטביות במדיה החדשים- בין  אינדיבידואליזציה לאוניברסליזציה. בכך כ"ץ מתכוון  ל – mass communication -תקשורת המונים- במובן של מוליך, כדוגמת האינטרנט,הטוויטרים וכל אותה רשת אוניברסאלית ענקית שנשלטת בפועל על ידי קבוצה קטנה, כפי שנכחנו באחרונה.

במקביל, מבחינה פוליטית, חברתית ותרבותית בינלאומית, מדינות שונות  חזרו לבדלנות. ישראל נמנית אתם. והזירה הבינלאומית שבה  הממסד הנוכחי אוהב לפעול כוללת מדינות בעלות ממשל לאומני גזעני כמו פולין, הונגריה ובמידה רבה אמריקה של טראמפ, תוך התרחקות מן המדינות הנאורות הליברליות. הפועל היוצא הוא שגם המדיה שלנו הופכת יותר ויותר פרובינציאלית. בכך אין בכוונתי להתעלם ממידה רבה של פרובינציאלית בחדשות  של  ארה"ב,  בריטניה או מקומות אחרים . אבל ישראל הקטנה, גם כשהייתה המדינה בדרך וגם כשהפכה למדינה, לא יכלה להרשות לעצמה להיות "בדלנית". ישראל, בין אם נרצה או נמאן, קשורה באלף נימים גם לעולם וגם לקהילות היהודיות בעולם. מבחינה זאת דווקא תאגיד השידור הציבורי, לא רק מביא את המשדר המשובח "רואים עולם" שאותו ירש בין השאר מרשות השידור, אלא גם משדר יומי "העולם היום".

אביא שני תחומים כדוגמה בלבד לחסר הזה בערוצי הטלוויזיה המסחריים הפופולריים. בוודאי שמדי פעם בפעם ישנן ידיעות על מעלליו של הנשיא טרמאפ, או גילויים שקשורים בו. אלה חדשות. אבל אמריקה הפוליטית עסוקה  לא רק בנשיא כמי שיושב בחדר הסגלגל ומנהל את המעצמה הגדולה. היא עוסקת, והרבה, בבחירות המשנה –  Midterm- elections  שיתקיימו בנובמבר גם לקונגרס  וגם למשרות שונות במדינות לרבות מושלים. העיתון החשוב "ניו יורק טיימס", החל בסקר מתמשך כבר ביום ב' האחרון והוא יקיים אותו עד ליומיים לפני הבחירות. אמריקה גועשת.

post two new york times om midtr, elections

60 מתוך 435  מֵרוצים לבית הנבחרים, נראים צמודים מאוד ועשויים לשנות את מאזן הכוחות בקונגרס. זאת בשעה שבסנט התמודדות היא על 32 מקומות כאשר הסיעה הרפובליקנית  לפני הבחירות יש לה רוב דחוק של 2 ,ובניהם כאלה שאינם  חסידי טראמפ.  לתוצאות הבחירות האלה תהיה משמעות אדירה לא רק לארה"ב אלא לעולם, אם בבית הנבחרים יהיה רוב לדמוקרטים. במקרה זה  לארה"ב הברית יהיה נשיא "ברווז צולע" עם טוויטר במחצית השנייה של הקדנציה שלו, ותהיה לכך השפעה לא רק מדינית אלא גם כלכלית, חברתית ובינלאומית . בתחומים אלה בית נבחרים דמוקרטי יגרום צרות גדולות לנשיא ולמדיניות הכלכלית חברתית שלו ובעקיפין גם למדיניות הבינלאומית שלו. במסגרת אותו הקשר, קורה עוד דבר, שכאן בארץ בקושי מסוקר. המגמה האנטי-טראמפית בקרב הנשים באמריקה. הפולאריזציה -הקיטוב- של המין, נחשבת כחשובה לא פחות מזאת על רקע גזעי ומעמדי. להקשר זה נכנסת  גם מועמדותו של הנשיא טראמפ ,ברט קאבאנו, לבית המשפט העליון. הוא מואשם על ידי פרופסורית כריסטין בסלי פורד שתקף אותה מינית בתיכון,והיא מבקשת עכשיו מן האֶפ. בּי איי, לחקור את האשמות במקום להופיע בפני הוועדה לענייני חוק בסנאט. גם הדמוקרטים וגם הרפובליקאים חייבים לשקול היטב,כיצד התגובה שלהם לצעדה זה של פורד תהיה לו השפעה על עמדת הנשים בבחירות המשנה שייערכו בעוד פחות מחודשיים. אחרי ה"פלורנס" בקרוליינות, הבחירות הם "ההוריקאן"  הפוליטי הגדול באמריקה. ואצלנו ציבור צופי הטלוויזיה יודע מעט מאוד על זה.

post three prorest against antisemythism photo twiter bod.

עצרת בלונדון נגד אנטישמיות במפלגת הלייבור- צילום "ג'ואיש כרוניקל"

post four photo by jewish chronicle

מנהיג הלייבור בכותרת של העיתון היהודי הבריטי ,ג'ואיש כרוניכל"

More than 85 per cent of British Jews think Jeremy Corbyn is antisemitic

הנושא הבינלאומי האחר שאני מתייחס אליו  הוא מה קורה בעולם היהודי, ובמיוחד ה"מלחמה", בין הקהילה היהודית באנגליה לבין מפלגת הלייבור, ובראש וראשונה נגד המנהיג ג'רמי קורבין. ראוי לציין, למי שלא מצוי בנושא , כי הקהילה היהודית הבריטית השתדלה תמיד  להימנע ממאבקים גלויים ואם כבר -אלה היו  מאבקים מאוד מאופקים, סולידיים ,דבר שלעתים עורר ביקורת מצד קהילות  יהודיות אקטיביסטיות יותר, בראש וראשונה  בארה"ב.והנה הפעם מכריז אחד המנהיגים  של הקהילה והאישים הבולטים בממלכה ,הרב  פרופסור יונתן זקס, שאם הלייבור יתפוס את השלטון זה יהווה סכנה לקהילה היהודית. הרב פרופסור זקס כיהן במשך עשרים ושתיים שנה כרבה הראשי של בריטניה. הוא הוגה דעות חשוב, והוענקו לו תארים של אביר ולורד והוא פרופסור ב"קינגס קולג" בלונדון, באוניברסיטת ניו יורק וב"ישיבה יוניברסיטי". לא רק הקהילה הבריטית עוסקת בסוגיה זאת אלא הציבור באנגליה והתקשורת שלו. אצלנו מופיעים מדי ידיעות בעיתונות, אבל לא צפינו בכתבות רציניות בנושא במגזינים של הערוצים המסחריים.

מכאן שבהעדר חדשות חשובות  מקומיות ,ישראליות, ניתן בהחלט לשבץ חדשות בינלאומיות, אשר חשובות לעצמן ומן הסתם יש להן השלכות על המדינה, על החברה, על התרבות ועל עוד תחומים חשובים בימינו. המונח global village הוא לא רק שם יפה אלא מציאות שהתקשורת בכול ענפיה היא שמקשרת לעתים רחוקות בו זמנית את האנושות על כדור הארץ שבינתיים לא גילו עוד אחד כמוהו. במציאות הישראלית זה גורם חשוב שבא להזכיר לנו שאנו לא "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב"

על התהליכים שעברה התקשורת בימינו, מבחינה היסטורית ועכשווית נביא ריאיון עם פרופסור אליהוא כץ, אשר כפי שציינתי הוא חוקר בינלאומי בולט בתחומי המדיה והחברה. זאת בפוסט הבא.

.

,

 

כאב לשון

תרבות הדיבור בארץ מתקרבת לגובה פני ים המלח הנסוגים

בפולקלור של השידור הציבורי בארץ מצויה בדיחה שנוגעת לקריין שלא התקבל למשרה פנויה של מגיש. ב"קול ישראל" הוא נקרא "קריין" .מדובר בזמנים שבהם כול משרה נחשקת הייתה תלויה במקרים רבים ,בעקיפין או במישרין, ברצון הטוב של הממסד, ברמות השונות. לפי הסיפור,אותו אדם שהשתתף במכרז לתפקיד קריין ברדיו, נכשל. כשהוא התבקש לספר על  סיבת הסירוב הוא ענה " משום שאני מָ-מָ- מָ- פָ-פָמ- ניק". הכוונה למפ"ם ,מפלגת הפועלים המאוחדת,בתקופה שבה היא לא נמנתה עם בעלות הברית הפוליטיות של מפא"י.

כיום קורה ההפך. לא זו בלבד שמגישים לא מגמגמים אלא הם כה מהירי ביטוי שלעתים קשה לעקוב אחריהם. לדוגמה. אשרת קוטלר עורכת ומגישה את ה"מגזין" במוצ"ש בערוץ  10. אשרת קוטלר היא לדעתי אחת העיתונאיות, גם כעורכת וגם ככתבת לעתים, מן המעולות בתחום המדיום החזותי בארץ. היא חדה, רהוטה, יסודית מתחקרת ומראיינת ללא חת. אני צמא לקלוט כול מילה שלה מכיוון שהיא לעניין ונוגעת לשורש הסוגיה. אבל אני צריך למתוח את אוזניי חזק כדי לקלוט את המהירות שבה היא מעבירה את המסרים, מהירות שמתחרה ברכבות המהירות של סין,יפן וצרפת שהן המהירות בעולם-עד 400 ק"מ לשעה. עליה אפשר לספר את הבדיחה הידועה הבאה.שוטר תנועה אמריקאי עוצר באחד הכבישים הראשיים נהג רכב פרטי שנוסע במהירות 200 קילומטרים לשעה. כאשר הנהג המופתע אומר לשוטר: "באמת  נסעתי במהירות מופרזת?" עונה לו השוטר :לא,לא. אבל  טסת נמוך".

עם זאת בראיונות כמו זה האחרון ,לפני כמה שבועות,שבו במסגרת כתבה עם צאת ספרו של בן כספית על ביבי נתניהו- אשרת קוטלר ראיינה את המחבר בקצב הנכון ומובן לצופים. בהקשר זה ראוי לציין שחל שיפור בדרך הריאיון במדיום החזותי. פעם המראיינים התנפלו על המרואיינים, נכנסו בדבריהם והתוצאה הייתה לא רק ראיון גרועה אלא אמפתיה למרואיין שהופרע תכופות. בכך כובד הנושא עבר מן התוכן אלא הצורה.זה עדיין קיים אך במידה פחותה בראיונות. בפנלים- חבל על הזמן, בלי מירכאות כפולות.

 

תופעה זאת אף שהיא שייכת לתחום המקצועי של הגשת חדשות ואקטואליה או כול תוכנית אחרת, היא תולדת רחבה הרבה יותר.ברדיו  המצב הוא טוב יותר. ראשית לרדיו יש מסורת ארוכה הרבה יותר מאשר לטלוויזיה. ולא זו בלבד אלא שב"קול ישראל" כפי שכבר ציינתי, הקפידו שקרייני החדשות והאקטואליה יהגו כהלכה את השפה.אמנם רק מעטים ביטאו את ה-ח' כהלכה לא כ-כ' רפה, כמו משה חובב, ראומה אלדר,אחותו ,ופלטי בן ליש, שיכול היה לפסוח על דפים שהוא איבד בדרך אל האולפן אבל את הח' הוא ביטא כהלכתה. אבל כולם בטאו את הר'- לשונית ולא גרונית, כמו יהודי גליציה שהעבירו זאת לצברים. לצערי עכשיו ב"כאן" גם בתחום הזה הועברה הקריאה הגל"צית לקול ישראל. אני לא יודע אם ריקי הראל ושירה אלבוחר, הם יוצאי גל"צ, אבל הר' שלהם היא  לא הר' הנכונה. זאת אגב גררה. סיבה נוספת להיגוי האטי והנכון ברדיו,היא בעצם טבעו של המדיום. הוא קולי, ולא מלווה בתמונות ולכן עליו להתביית לחוש השמיעה בלבד.עדיין אפשר לקלוט את הנאמר.

אני מתייחס כאן לא למסר במשולש של מסר – מדיה-מוח, media-message-mind .זה הקשר אחר לגמרי.  המוזיקולוג ומומחה בתורת אמנויות הדיבור, פרופסור גארי תומלינסון פותח את המסה בשם "אמנות הדיבור, החיבור בין המסר לבין השליח" במילים אלה: "מחצית מן העולם מורכב מאנשים שיש להם מה לומר אבל הם לא יודעים איך לומר זאת, ולמחצית השנייה אין מה לומר, אבל אומרים זאת." www.gary-tomlinson.com ( מיוחס למשורר רוברט פרוסט, אף שלא מוזכר כאן. על תורת הנאום, אייחד פוסט נפרד. זה,אגב, חל על  אי אלה מחברי בית הנבחרים שלנו -הפרלמנט-אשר גם בכול הקשור בשפה הם בורים ונבערים מדעת. ככה גם הפרסומת שהכנסת עושה  לעצמה כשהמסר הוא "ככה הדמוקרטיה עובדת"- גם הצורה והתוכן הם נלעגים.

הדיבור בבית ספרנו.

אני מדבר על השפה ועל תורת הדיבור. ד"ר אמיר ברנע  מרצה בכיר באוניברסיטת HEC Montréal, , שבקנדה, שמתארח לשנת שבתון במרכז הבינתחומי בהרצלייה, כתב בעיתון "הארץ" שני מאמרים שקשורים בחינוך אצלנו. בשני שבהם הוא מתייחס,אגב אורחה, לתורת הדיבור בארץ. "יש להכיר בכך, ישראל היא מדינה בהפרעה, ואך טבעי הדבר שבתוכה תהיה מערכת חינוך בהפרעה. את ההורים, בוגרי "פופוליטיקה", כנראה שמאוחר לחנך, אך הילדים, הורי המחר, נמצאים בידי מערכת החינוך שעות רבות בכל שבוע במשך 12 שנים תמימות. את הזמן הזה אפשר לנצל לחינוך לדרך ארץ, ולא רק להישגים טכנולוגיים" המונח "מדינה בהפרעה" הוא כול כך קולע.

לא בכדי הוא התייחס למשדר "פופוליטיקה", בערוץ 1 בשעתו שזכה לאחוזי צפייה גבוהים. לא בשל התכנים אלא בשל הצעקות וההפרעות המתמידות והמהומה המאורגנת שהציבור הישראלי  שצעקנות לא זרה לו, מצא את עצמו בבית. אבל לא מדובר רק על המוזיקה של הדיבור אלא גם על ה"ליברטו", על השפה. השפה היא לא רק אמצעי תקשורת בין הבריות. השפה היא חלק מתרבות. השפה  העברית עשתה כברת דרך מאז שהפכה לשפה מדוברת כאן בארץ. גם בעושר  הכמותי ולא פחות מזה בעושר השפה. אלא שבמציאות שבה  רבים מכירים את השפה על בורייה, תרבות הדיבור אצלנו לוקה בחסר. בארצות הברית ובמדינות שונות במערב אירופה מלמדים את תורת הדיבור בכיתות היסוד ותורת הנאום בכיתות הגבוהות. תציבו  אמריקאי על דוכן ומבלי שהוא הכין את עצמו, הוא יתבטא בצורה  בהירה ושוטפת. לא ככה הישראלי.

לפי הנתונים שפורסמו לפני כמה שנים  על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה – יותר מ-25% מן הישראלים מתקשים בשליטה בשפה. משרד הקליטה הודיע  בשעתו שהוא מתריע בפני משרד החינוך על כך כי איכות הלימודים בעברית והאופן הדידקטי שבו הן מוגשים לעולים לא עונה על הצרכים.לכך אני יכול להוסיף כי משרד החינוך שלנו כשל גם בהקניית שפה מובנת לדוברי עברית. זאת בשעה שהוא מנסה, בצדק, לערוך מהפכה בכול הקשור בלימוד השפה   האנגלית.שר החינוך הנוכחי, נפתלי בנט, קיבל את העיקרון של הלן דורון שיסדה רשת עולמית ללימוד השפה האנגלית, שאת השפה האנגלית צריך להתחיל ללמד בגן.אם ככה לגבי האנגלית בוודאי שזה ככה לגבי העברית. מדובר לא רק בשפה אלא בתרבות הדיבור.

.

 

 

 

בפרוץ הימים של סליחה ומחילה.

גם על עיתונאים חל ריצוי עונש ואמפתיה.

המונח    free lancer בעגה  העיתונאית הוא התייחסות לעיתונאי  שאינו קשור בתעסוקת קבע למערכת עיתון והוא עיתונאי עצמאי שכותב על  בסיס זמני או לפי כתבה או צילום. אבל השם free lancer משמעו במקור הוא  "שכיר חרב". כאלה שהיו ידועים ב"לגיון הזרים הצרפתי" או בצבאות אחרים, פעם וגם היום .אבל יש מקרים שהמונח דווקא הולם גם בנעשה בעיתונות. אותם  עיתונאים  שהחשיבו עצמם כנקיים מכול רבב,פוליטי או מוסרי, שהצטרפו  למערכת של עיתון שמבטא עמדה פוליטית מובהקת כמו "ישראל היום" היו "פרי לאנסרים"- שכירי חרב", ליתר דיוק "שכירי עט" . גם אם הם כתבו מה שהם רצו,הם שימשו עלה תאנה של עיתון שנוסד לתכלית אחת והיא מתן ביטוי להשקפת עולם פוליטית מסוימת מאוד ולאדם מסוים מאוד .הביטאון הזה לא התיימר להיות משהו אחר. העט  או המקלדת, הם סוג נשק לכול דבר. הם עשו זאת אך ורק למען כסף. אני מכיר עוד עיתונאים שעשו זאת בעבור גמול כספי.

דן מרגלית שהחל את דרכו העיתונאית ב"העולם הזה" של אורי אבנרי, נמנה עם הנועזים והנחושים בקרב ציבור העיתונאים. הוא בחר לעבור ל "ישראל היום" לא משום שהוא הזדהה עם העיתון הזה אידאולוגית ולא משום שביקש ל"החזיר אותו בתשובה", אלא משום שהוא רצה להרוויח הרבה יותר כסף. זה לגיטימי  בתחומי המסחר והעסקים, אם אין בו פגם חוקי, אבל זה "כשר ומסריח"  לפי אמת מידה עיתונאית. והנה כשדן מרגלית פוטר מ"ישראל היום" הוא התקבל בביתו הישן עיתון "הארץ".

אני לא בא בטענה אל העיתון ,שאני מעריך אותו ומנוי וותיק שלו, שאפשר את שובו של מרגלית לעיתון, שכן כאמור, הוא כותב מה שהוא כתב, פחות או יותר, גם ב"ישראל היום" מדי פעם ,והוא עיתונאי טוב ומעניין. לי יש גם חיבה והערכה אישית אליו מתקופות היכרותנו הקרובה פעם.אבל זאת הוא עשה  חרף העובדה שדבק בו כתם ערכי .מסתבר שגם בעיתונות ראוי  שעיתונאי ש"חזר למוטב" יתאפשר לו לשוב ולהימנות עם מערכת עיתון כמו "הארץ".ייתכן של"הארץ", יש גם שיקולים של כדאיות בהחזרתו של מרגלית, שכן אפשר שבכך הוא לא רק מעשיר את תכניו אלא  הוא מביא אתו קהל קוראים שנמנה עם קוראי "ישראל היום".אני בספק,אבל אולי. מכול מקום אלמלא  איכות כתיבתו של מרגלית, ספק רב אם הוא היה כותב בעיתון זה, או בכול עיתון אחר.זה חל גם על מרדכי גילת ,עיתונאי תחקירן מן המעלה הראשונה, שעבד ב"ישראל היום", בעבור כסף טוב, ובסוף סולק.

אם הדבר הוא ככה, אזי מן הראוי ,וגם מן הצדק ,שעיתונאי בקליבר של  ארי שביט אשר כבר שילם את מחיר מעשיו בתחום המוסר ולא הפלילי, יוחזר לכתוב בעיתון "הארץ".שביט פרשן בכיר  ב"הארץ" ,פנליסט בערוצי הטלוויזיה, תחילה בערוץ 1 ואחר כך בערוץ 10 ,ופרשן מבוקש במדיה – שמו הלך לפניו . הוא כתב שני ספרים שהאחרון בהם "הארץ המובטחת שלי" הפכה לרב מכר עולמי. אך הוא, בשר ודם- בשל דחפים יצריים ויהירות אישית ומקצועית, נדבק בווירוס של הטרדת נשים. הוא התפטר מכול אמצעי המדיה שהיה קשור בהם, ואפשר שבפועל הוא נאלץ לפרוש,אבל זה לא משנה מבחינתי.

גם עברו הרחוק לא מבייש את עברו הקרוב, למעט המעידה הקשה שלו. צאצא למשפחה רבת יחש והישגים במדינה -בתחומי המדע,הרפואה והאמונות, נמנה עם הלוחמים הגדולים למען ערכי המוסר בצה"ל, נאבק למען השלום, כהן כיו"ר האגודה לזכויות האזרח, וברבות הימים נתן לכך ביטוי הולם במאמריו ובאמירותיו  במסגרת המדיה- הכתובה, הקולית והחזותית. זה רקורד שצמוד אליו כמו התופעות השליליות, שאמנם אינן מלבינות את מעשיו אבל עברו רשום בפנקס החיים שלו.לי  אישית העמדה ה"צנטריסטית", שהוא נקט באחרונה,ברשימותיו, ביקורת על הימין ולשם איזון גם ביקורת על השמאל,  נראתה לי יותר משום  "תקינות פוליטית" במקום תקינות עיתונאית. אלא ששביט, שדרך ככוכב, ראה עצמו יותר מאשר פובליציסט ופרשן פוליטי וחברתי.

ארי שביט- תמונה וויקיפדיה

הוא ראה עצמו כיועץ לאומי. מכול מקום התהודה  הבינלאומית שהוא זכה לה בעקבות ספרו  My Promised Land  ומעמדו אפשר שגרמו לו לעבור את הבנקט,לסחרור חושים, והוא נפל. זה הגיעו לו ביושר. אבל לאחר ש"גלה" מאז, מאונס או מרצון ,גם בני אדם ולא רק הקב"ה מן הראוי שיהיו "סומכי נופלים" וראוי שגם שביט יחזור "הביתה". הסליחות, כידוע, מכוונות לא רק  בין אדם ל"מקום"( קרי-לאלוהים), אלא בין אדם לאדם.

גם ככה- אנחנו ,במה שקרוי ה"בראנז'ה" (הגילדה העיתונאית) -לא מצטיינים בפרגון, אבל ראוי שעמית שלנו שנפל מגובה ונמצא למטה נגלה כלפיו אמפתיה והתחשבות. נעודד אותו.הוא ראוי לכך לא פחות מכול אדם אחר.

לסיכום. לכולנו כבני אנוש קורה כי  כאשר הרגש מתפרע ומתפרץ בדלת ,התבונה נשלחת לגלות.וזה מה שקרה גם לשביט. אך גם לגָלוּת יש סוף.ואם שביט גלה אליה מרצון- הוא מתבקש לתת לעצמו חנינה. בימים אלה המדיה לא יכולה להרשות לעצמה להשאיר פובליציסט טוב בכפור.

שנת של חדשות טובות יותר.