ארכיון קטגוריה: תקשורת

" הארץ"

כאב לשון

תרבות הדיבור בארץ מתקרבת לגובה פני ים המלח הנסוגים

בפולקלור של השידור הציבורי בארץ מצויה בדיחה שנוגעת לקריין שלא התקבל למשרה פנויה של מגיש. ב"קול ישראל" הוא נקרא "קריין" .מדובר בזמנים שבהם כול משרה נחשקת הייתה תלויה במקרים רבים ,בעקיפין או במישרין, ברצון הטוב של הממסד, ברמות השונות. לפי הסיפור,אותו אדם שהשתתף במכרז לתפקיד קריין ברדיו, נכשל. כשהוא התבקש לספר על  סיבת הסירוב הוא ענה " משום שאני מָ-מָ- מָ- פָ-פָמ- ניק". הכוונה למפ"ם ,מפלגת הפועלים המאוחדת,בתקופה שבה היא לא נמנתה עם בעלות הברית הפוליטיות של מפא"י.

כיום קורה ההפך. לא זו בלבד שמגישים לא מגמגמים אלא הם כה מהירי ביטוי שלעתים קשה לעקוב אחריהם. לדוגמה. אשרת קוטלר עורכת ומגישה את ה"מגזין" במוצ"ש בערוץ  10. אשרת קוטלר היא לדעתי אחת העיתונאיות, גם כעורכת וגם ככתבת לעתים, מן המעולות בתחום המדיום החזותי בארץ. היא חדה, רהוטה, יסודית מתחקרת ומראיינת ללא חת. אני צמא לקלוט כול מילה שלה מכיוון שהיא לעניין ונוגעת לשורש הסוגיה. אבל אני צריך למתוח את אוזניי חזק כדי לקלוט את המהירות שבה היא מעבירה את המסרים, מהירות שמתחרה ברכבות המהירות של סין,יפן וצרפת שהן המהירות בעולם-עד 400 ק"מ לשעה. עליה אפשר לספר את הבדיחה הידועה הבאה.שוטר תנועה אמריקאי עוצר באחד הכבישים הראשיים נהג רכב פרטי שנוסע במהירות 200 קילומטרים לשעה. כאשר הנהג המופתע אומר לשוטר: "באמת  נסעתי במהירות מופרזת?" עונה לו השוטר :לא,לא. אבל  טסת נמוך".

עם זאת בראיונות כמו זה האחרון ,לפני כמה שבועות,שבו במסגרת כתבה עם צאת ספרו של בן כספית על ביבי נתניהו- אשרת קוטלר ראיינה את המחבר בקצב הנכון ומובן לצופים. בהקשר זה ראוי לציין שחל שיפור בדרך הריאיון במדיום החזותי. פעם המראיינים התנפלו על המרואיינים, נכנסו בדבריהם והתוצאה הייתה לא רק ראיון גרועה אלא אמפתיה למרואיין שהופרע תכופות. בכך כובד הנושא עבר מן התוכן אלא הצורה.זה עדיין קיים אך במידה פחותה בראיונות. בפנלים- חבל על הזמן, בלי מירכאות כפולות.

 

תופעה זאת אף שהיא שייכת לתחום המקצועי של הגשת חדשות ואקטואליה או כול תוכנית אחרת, היא תולדת רחבה הרבה יותר.ברדיו  המצב הוא טוב יותר. ראשית לרדיו יש מסורת ארוכה הרבה יותר מאשר לטלוויזיה. ולא זו בלבד אלא שב"קול ישראל" כפי שכבר ציינתי, הקפידו שקרייני החדשות והאקטואליה יהגו כהלכה את השפה.אמנם רק מעטים ביטאו את ה-ח' כהלכה לא כ-כ' רפה, כמו משה חובב, ראומה אלדר,אחותו ,ופלטי בן ליש, שיכול היה לפסוח על דפים שהוא איבד בדרך אל האולפן אבל את הח' הוא ביטא כהלכתה. אבל כולם בטאו את הר'- לשונית ולא גרונית, כמו יהודי גליציה שהעבירו זאת לצברים. לצערי עכשיו ב"כאן" גם בתחום הזה הועברה הקריאה הגל"צית לקול ישראל. אני לא יודע אם ריקי הראל ושירה אלבוחר, הם יוצאי גל"צ, אבל הר' שלהם היא  לא הר' הנכונה. זאת אגב גררה. סיבה נוספת להיגוי האטי והנכון ברדיו,היא בעצם טבעו של המדיום. הוא קולי, ולא מלווה בתמונות ולכן עליו להתביית לחוש השמיעה בלבד.עדיין אפשר לקלוט את הנאמר.

אני מתייחס כאן לא למסר במשולש של מסר – מדיה-מוח, media-message-mind .זה הקשר אחר לגמרי.  המוזיקולוג ומומחה בתורת אמנויות הדיבור, פרופסור גארי תומלינסון פותח את המסה בשם "אמנות הדיבור, החיבור בין המסר לבין השליח" במילים אלה: "מחצית מן העולם מורכב מאנשים שיש להם מה לומר אבל הם לא יודעים איך לומר זאת, ולמחצית השנייה אין מה לומר, אבל אומרים זאת." www.gary-tomlinson.com ( מיוחס למשורר רוברט פרוסט, אף שלא מוזכר כאן. על תורת הנאום, אייחד פוסט נפרד. זה,אגב, חל על  אי אלה מחברי בית הנבחרים שלנו -הפרלמנט-אשר גם בכול הקשור בשפה הם בורים ונבערים מדעת. ככה גם הפרסומת שהכנסת עושה  לעצמה כשהמסר הוא "ככה הדמוקרטיה עובדת"- גם הצורה והתוכן הם נלעגים.

הדיבור בבית ספרנו.

אני מדבר על השפה ועל תורת הדיבור. ד"ר אמיר ברנע  מרצה בכיר באוניברסיטת HEC Montréal, , שבקנדה, שמתארח לשנת שבתון במרכז הבינתחומי בהרצלייה, כתב בעיתון "הארץ" שני מאמרים שקשורים בחינוך אצלנו. בשני שבהם הוא מתייחס,אגב אורחה, לתורת הדיבור בארץ. "יש להכיר בכך, ישראל היא מדינה בהפרעה, ואך טבעי הדבר שבתוכה תהיה מערכת חינוך בהפרעה. את ההורים, בוגרי "פופוליטיקה", כנראה שמאוחר לחנך, אך הילדים, הורי המחר, נמצאים בידי מערכת החינוך שעות רבות בכל שבוע במשך 12 שנים תמימות. את הזמן הזה אפשר לנצל לחינוך לדרך ארץ, ולא רק להישגים טכנולוגיים" המונח "מדינה בהפרעה" הוא כול כך קולע.

לא בכדי הוא התייחס למשדר "פופוליטיקה", בערוץ 1 בשעתו שזכה לאחוזי צפייה גבוהים. לא בשל התכנים אלא בשל הצעקות וההפרעות המתמידות והמהומה המאורגנת שהציבור הישראלי  שצעקנות לא זרה לו, מצא את עצמו בבית. אבל לא מדובר רק על המוזיקה של הדיבור אלא גם על ה"ליברטו", על השפה. השפה היא לא רק אמצעי תקשורת בין הבריות. השפה היא חלק מתרבות. השפה  העברית עשתה כברת דרך מאז שהפכה לשפה מדוברת כאן בארץ. גם בעושר  הכמותי ולא פחות מזה בעושר השפה. אלא שבמציאות שבה  רבים מכירים את השפה על בורייה, תרבות הדיבור אצלנו לוקה בחסר. בארצות הברית ובמדינות שונות במערב אירופה מלמדים את תורת הדיבור בכיתות היסוד ותורת הנאום בכיתות הגבוהות. תציבו  אמריקאי על דוכן ומבלי שהוא הכין את עצמו, הוא יתבטא בצורה  בהירה ושוטפת. לא ככה הישראלי.

לפי הנתונים שפורסמו לפני כמה שנים  על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה – יותר מ-25% מן הישראלים מתקשים בשליטה בשפה. משרד הקליטה הודיע  בשעתו שהוא מתריע בפני משרד החינוך על כך כי איכות הלימודים בעברית והאופן הדידקטי שבו הן מוגשים לעולים לא עונה על הצרכים.לכך אני יכול להוסיף כי משרד החינוך שלנו כשל גם בהקניית שפה מובנת לדוברי עברית. זאת בשעה שהוא מנסה, בצדק, לערוך מהפכה בכול הקשור בלימוד השפה   האנגלית.שר החינוך הנוכחי, נפתלי בנט, קיבל את העיקרון של הלן דורון שיסדה רשת עולמית ללימוד השפה האנגלית, שאת השפה האנגלית צריך להתחיל ללמד בגן.אם ככה לגבי האנגלית בוודאי שזה ככה לגבי העברית. מדובר לא רק בשפה אלא בתרבות הדיבור.

.

 

 

 

בפרוץ הימים של סליחה ומחילה.

גם על עיתונאים חל ריצוי עונש ואמפתיה.

המונח    free lancer בעגה  העיתונאית הוא התייחסות לעיתונאי  שאינו קשור בתעסוקת קבע למערכת עיתון והוא עיתונאי עצמאי שכותב על  בסיס זמני או לפי כתבה או צילום. אבל השם free lancer משמעו במקור הוא  "שכיר חרב". כאלה שהיו ידועים ב"לגיון הזרים הצרפתי" או בצבאות אחרים, פעם וגם היום .אבל יש מקרים שהמונח דווקא הולם גם בנעשה בעיתונות. אותם  עיתונאים  שהחשיבו עצמם כנקיים מכול רבב,פוליטי או מוסרי, שהצטרפו  למערכת של עיתון שמבטא עמדה פוליטית מובהקת כמו "ישראל היום" היו "פרי לאנסרים"- שכירי חרב", ליתר דיוק "שכירי עט" . גם אם הם כתבו מה שהם רצו,הם שימשו עלה תאנה של עיתון שנוסד לתכלית אחת והיא מתן ביטוי להשקפת עולם פוליטית מסוימת מאוד ולאדם מסוים מאוד .הביטאון הזה לא התיימר להיות משהו אחר. העט  או המקלדת, הם סוג נשק לכול דבר. הם עשו זאת אך ורק למען כסף. אני מכיר עוד עיתונאים שעשו זאת בעבור גמול כספי.

דן מרגלית שהחל את דרכו העיתונאית ב"העולם הזה" של אורי אבנרי, נמנה עם הנועזים והנחושים בקרב ציבור העיתונאים. הוא בחר לעבור ל "ישראל היום" לא משום שהוא הזדהה עם העיתון הזה אידאולוגית ולא משום שביקש ל"החזיר אותו בתשובה", אלא משום שהוא רצה להרוויח הרבה יותר כסף. זה לגיטימי  בתחומי המסחר והעסקים, אם אין בו פגם חוקי, אבל זה "כשר ומסריח"  לפי אמת מידה עיתונאית. והנה כשדן מרגלית פוטר מ"ישראל היום" הוא התקבל בביתו הישן עיתון "הארץ".

אני לא בא בטענה אל העיתון ,שאני מעריך אותו ומנוי וותיק שלו, שאפשר את שובו של מרגלית לעיתון, שכן כאמור, הוא כותב מה שהוא כתב, פחות או יותר, גם ב"ישראל היום" מדי פעם ,והוא עיתונאי טוב ומעניין. לי יש גם חיבה והערכה אישית אליו מתקופות היכרותנו הקרובה פעם.אבל זאת הוא עשה  חרף העובדה שדבק בו כתם ערכי .מסתבר שגם בעיתונות ראוי  שעיתונאי ש"חזר למוטב" יתאפשר לו לשוב ולהימנות עם מערכת עיתון כמו "הארץ".ייתכן של"הארץ", יש גם שיקולים של כדאיות בהחזרתו של מרגלית, שכן אפשר שבכך הוא לא רק מעשיר את תכניו אלא  הוא מביא אתו קהל קוראים שנמנה עם קוראי "ישראל היום".אני בספק,אבל אולי. מכול מקום אלמלא  איכות כתיבתו של מרגלית, ספק רב אם הוא היה כותב בעיתון זה, או בכול עיתון אחר.זה חל גם על מרדכי גילת ,עיתונאי תחקירן מן המעלה הראשונה, שעבד ב"ישראל היום", בעבור כסף טוב, ובסוף סולק.

אם הדבר הוא ככה, אזי מן הראוי ,וגם מן הצדק ,שעיתונאי בקליבר של  ארי שביט אשר כבר שילם את מחיר מעשיו בתחום המוסר ולא הפלילי, יוחזר לכתוב בעיתון "הארץ".שביט פרשן בכיר  ב"הארץ" ,פנליסט בערוצי הטלוויזיה, תחילה בערוץ 1 ואחר כך בערוץ 10 ,ופרשן מבוקש במדיה – שמו הלך לפניו . הוא כתב שני ספרים שהאחרון בהם "הארץ המובטחת שלי" הפכה לרב מכר עולמי. אך הוא, בשר ודם- בשל דחפים יצריים ויהירות אישית ומקצועית, נדבק בווירוס של הטרדת נשים. הוא התפטר מכול אמצעי המדיה שהיה קשור בהם, ואפשר שבפועל הוא נאלץ לפרוש,אבל זה לא משנה מבחינתי.

גם עברו הרחוק לא מבייש את עברו הקרוב, למעט המעידה הקשה שלו. צאצא למשפחה רבת יחש והישגים במדינה -בתחומי המדע,הרפואה והאמונות, נמנה עם הלוחמים הגדולים למען ערכי המוסר בצה"ל, נאבק למען השלום, כהן כיו"ר האגודה לזכויות האזרח, וברבות הימים נתן לכך ביטוי הולם במאמריו ובאמירותיו  במסגרת המדיה- הכתובה, הקולית והחזותית. זה רקורד שצמוד אליו כמו התופעות השליליות, שאמנם אינן מלבינות את מעשיו אבל עברו רשום בפנקס החיים שלו.לי  אישית העמדה ה"צנטריסטית", שהוא נקט באחרונה,ברשימותיו, ביקורת על הימין ולשם איזון גם ביקורת על השמאל,  נראתה לי יותר משום  "תקינות פוליטית" במקום תקינות עיתונאית. אלא ששביט, שדרך ככוכב, ראה עצמו יותר מאשר פובליציסט ופרשן פוליטי וחברתי.

ארי שביט- תמונה וויקיפדיה

הוא ראה עצמו כיועץ לאומי. מכול מקום התהודה  הבינלאומית שהוא זכה לה בעקבות ספרו  My Promised Land  ומעמדו אפשר שגרמו לו לעבור את הבנקט,לסחרור חושים, והוא נפל. זה הגיעו לו ביושר. אבל לאחר ש"גלה" מאז, מאונס או מרצון ,גם בני אדם ולא רק הקב"ה מן הראוי שיהיו "סומכי נופלים" וראוי שגם שביט יחזור "הביתה". הסליחות, כידוע, מכוונות לא רק  בין אדם ל"מקום"( קרי-לאלוהים), אלא בין אדם לאדם.

גם ככה- אנחנו ,במה שקרוי ה"בראנז'ה" (הגילדה העיתונאית) -לא מצטיינים בפרגון, אבל ראוי שעמית שלנו שנפל מגובה ונמצא למטה נגלה כלפיו אמפתיה והתחשבות. נעודד אותו.הוא ראוי לכך לא פחות מכול אדם אחר.

לסיכום. לכולנו כבני אנוש קורה כי  כאשר הרגש מתפרע ומתפרץ בדלת ,התבונה נשלחת לגלות.וזה מה שקרה גם לשביט. אך גם לגָלוּת יש סוף.ואם שביט גלה אליה מרצון- הוא מתבקש לתת לעצמו חנינה. בימים אלה המדיה לא יכולה להרשות לעצמה להשאיר פובליציסט טוב בכפור.

שנת של חדשות טובות יותר.

"פרס סוקולוב" כמבנה שמור בעיר הלבנה *

אין  הכרה בישראלי במדיה הפופולארית ביותר והבלתי תלויה ביו

השנה הייתה הפעם הראשונה שנכחתי באירוע מתן "פרס סוקולוב", אף שכמה מידידיי ומעמיתי זכו בעבר בפרס. בכניסה לאולם האירוע הייתה חוברת נאה שהכתירה את הפרס ככזה הניתן "לעיתונות הכתובה ולתקשורת האלקטרונית". אף שפעם נמניתי עם שני ענפי התקשורת הללו, כיום אני בלוגר, ותהיתי היכן הביטוי להערכה לאותם מאות, ואולי אלפים, שתורמים לחברה בביטוי שהם נותנים לידע ולמיומנות שרכשו.

האנושות, באמצעות הטכנולוגיה החדשה, הצליחה לכָמֵת איכויות. הבעיה היא כיצד לאכֵֵת כמויות. המדיה החדשה, כלומר הרשתות החברתיות והבלוגוספירה –  מזמן זינקו והשאירו מאחור את המדיה האלקטרונית, שלא לדבר על המדיה המודפסת שבה יש נסיגה לא רק יחסית אלא מוחלטת. בשעה שבארצות המערב מכירים במדיום ההמונים האולטימטיבי זה, הרי שבארץ הם לא עוברים את מפתן הפרס.

"פרס סוקולוב" לתקשורת ניתן פעם רק לעיתונות המודפסת. אחר כך נוספה גם העיתונות האלקטרונית – רדיו וטלוויזיה. אבל אין פרס לתקשורת הווירטואלית – היא הדומיננטית ברשתות המדיה העכשוויות. שוחחתי על כך עם ידידי פרופ' דן כספי, פרופסור אמריטוס בתקשורת המונים וכיום בלוגר באתר "הארץ". לדעתו,  "פרס סוקולוב מטעם עירית תל אביב, אשר נפלה בחלקי להיות חבר בוועדתו מספר פעמים, אינו ער במיוחד למציאות התקשורתית הדינאמית. כך היה כאשר הפרס פסח על התקשורת המקומית, ובמיוחד הרדיו האזורי. וכך גם כיום כאשר פרנסי העירייה מתעלמים מהעיתונות המקוונת בכלל והבלוגוספרה הישראלית בפרט. בזמנו גלגלתי עם עמיתיי רעיון של פרס לבלוגרים אך לא צלחתי לשכנע אותם בנחיצותו".

על כך אני יכול להוסיף כי התקשורת הוותיקה, זאת המודפסת, ניסתה במשך שנים לשמור על רוח הגילדה. תחילה בכך שהתנגדה שעיתונאים במסגרת ממשלתית כמו עיתונאי רשות השידור ברדיו ובטלוויזיה יוכרו כעיתונאים. הטענה הייתה שהם "פקידים מטעם", כאילו העיתונות הכתובה לא הייתה תלויה, או במו"ל פרטי או במפלגה. כך גם בפרסי סוקולוב לעיתונאי הרדיו והטלוויזיה לא הייתה דריסת רגל. כעת יש להם, והם גם רבים יותר מאשר אנשי העיתונות המודפסת שמספרם הולך ומצטמק – וגם בין אלה שנשארו יש כאלה שספק אם פעם היו נחשבים כעיתונאים.

גם פרופסור כספי מסכים כי "הגישה השמרנית כמו נועדה להגן על ההגמוניה של התקשורת הוותיקה – בעיקר העיתונות המודפסת ואמצעי השידור הכלל ארציים. גישה רעננה יותר מחייבת לחלק פרסים לפי קטגוריות ברורות, למשל לפי תחומי דיווח או ז'אנרים".

בארה"ב קיים פרס לבלוגרים, בעשר קטגוריות שונות, המציע פרס סמלי של 2,015 סנטים אמריקאיים, כלומר עשרים דולר וחמשה עשר סנטים. הפרס הוא לא בכסף אלא בהוקרה. בחברה החומרנית של ימינו יש בכך איזו סמליות יפה. משהו שיש בו תום, שמזמן אבד לנו. לכן מומלץ שגם "העין השביעית", אשר מקדישה מדי פעם רשומות לרשתות החברה ולבלוגוספרה – תהיה צופיה ותפרסם מדי פעם גם בלוגים שהיא רואה אותם ראויים לפרסום. והעיקר שהעיר המטרופוליטאנית, "ללא הפסקה", תכיר גם בפן הזה של הציבור שלה, שהוא ללא ספק בין המשתמשים המובהקים של מדיה זאת, ו"פרס סוקלוב" יינתן "לעיתונות הכתובה, לתקשורת האלקטרונית ולמדיה החברתית".

++++++++++++++++++++

* צבי גיל הוא איש מדיה וותיק, מילא תפקידים בכירים ברשות השידור, ברדיו ובטלוויזיה ומתעד את השידור הציבורי בארץ מאז התחלתו בשנת  1936, והוא מפרסם בלוג מדי שבוע מזה 15 שנה בשם "זרקור"

www.the7eye.co.il :: "העין השביעית".פורסם ב-14.1.2015

 spot light - פםדאעותק

 

"לייק" גדול לערוץ 10

גם אלה שלא צופים בערוץ ,רצוי  שיתעניינו מדוע "צאר התקשורת" שם על הכוונת את הערוץ בכלל ואת רביב דרוקר בפרט.

ערוץ 10 הוא ערוץ מסחרי לכול דבר בכול הקשור בתפעולו באמצעות פרסומת. אולם טעות תהיה לחשוב כי  מאחורי הפרסומת עומדים אך ורק אותם גורמים מסחריים אשר מממנים אותה. כשם שהציבור הישראלי משתתף בהפעלת ערוץ 1 באופן ישיר באמצעות אגרה( שגבייתה הופסקה ואיתה  משָחֵק  ביבי ברולטה ) ככה בערוצים המסחריים הוא משתתף סמוי בתשלום בעבור המוצר שעל המדפים. הפרסומת נכללת במחיר. היא לא באה מכיסם הפרטי של הגורמים המשווקים או של הפרסומאים. הכול ממומן באמצעות הלקוח- הציבור. מכאן שגם מי שלא צופה בערוצים המסחריים הוא שותף  בקיומם. אני טוען ככה מזמן. זה כולל כמובן את ערוץ 10 .

אולם כשמדובר בערוץ תקשורת חשוב במדינה שלנו, מסגרת ההתייחסות היא רחבה יותר מאשר ההיבט המסחרי. בייחוד ערוץ זה אשר מזה חדשים ושנים נאבק על קיומו, גם מול משקיעים ובאחרונה גם מול ראש ממשלה אשר חוסם כל פרצה של חברה פתוחה, ובראש מעייניו חיסול ערוץ 10 . לכן הוא  ראוי יותר מאשר תשומת לב. הוא ראוי לתמיכה ציבורית רחבה ולכול אלה אשר חופש השידור הוא לא רק סיסמה בגרונם אלא שוחרי דמוקרטיה וחפש הביטוי.

כאמור, לכאורה, העילה הפורמאלית היא שערוץ עשר הוא ערוץ מסחרי,ולכן  דינו של ערוץ מסחרי הוא כדין כול חברה שחייבת להיות רווחית, ואם היא אינה כזאת אין לה זכות קיום.  זאת טהרנות וצדקנות מזויפת, מחד ושקר מאידך . אין לי צורך להביא דוגמאות שבהם יש תמיכה גורפת במפעל פרטי פושט רגל מכיוון שהא נמצא בפריפריה, או באזור שבו ישנה אבטלה גבוהה- שיקולים לאו דווקא כלכליים. יתרה מזאת, הרי כול עיתון ללא יוצא מן הכלל הוא מסחרי. היה וגורם רוצה לפגוע בחופש הפרסום יקומו  אגודות העיתונאים ושוחרי חופש הביטוי ויקימו רעש גדול. וכאן  שקט. אפתיה. לכן  הציבור בכלל  ואישים ומקרב האליטות התרבותיות, חברתיות, ערכיות וכול אלה שטובת הדמוקרטיה ודמותה של ישראל חשובה להם בפרט חייבים ככה להתייחס, בעיקר בשעה זו אל מאבקו של ערוץ 10. זאת מכיוון שבמציאות  ערוץ זה בתכניו מתקרב למה שאנו רוצים לראות  ב"ערוץ ציבורי".הוא  נותן ביטוי לבעיות שונות, חברתיות, כלכליות, תרבותיות, דתיות, ביטחוניות, מוסריות.זאת במסגרת החדשות,המגזינים שלו וסדרות התחקירים.אם הייתי מבקש להשוותו לטלוויזיה באנגליה הייתי אומר שהוא channel 4 – ערוץ 4 , שהוקם בשעתו ,כמתחרה המסחרי של הערוץ הציבורי – ה-בי.בי.סי

דיווחים ,פרשנות ותחקירים.

לערוץ 10 ישנה גלריה של כתבים מעולים, מסורים, מתמידים ונמצאים במקום שבו מוקד האירועים, בין אם זה ביבשה או בים ואם זה  אצלנו  או בנפאל, או באחרונה בפראג בפרשת  המעצרים בגל הפשע שהתיק קרוי 512 .ביום שנודע כי החקירה מסתעפת לצ'כיה,ראינו על המרקע בשידור חי את הכתב לענייני משטרה מדווח מפראג ומלווה את הדיווח בכתבת רקע, כמו כול דיווח חי בערוץ זה שמלווה בכתבת רקע. ככה בכול חדשה חשובה לאומית  ובינלאומית. זה ערוץ שמחלקת החדשות שלו הוא כמו קפיץ מוכן שמשוחרר ברגע שצריך לפעול.

מלבד זאת הסדרות של כתבות תחקיר כמעט בכול נושאים מדיניים, כלכליים, חברתיים ותרבותיים, הם נדבך חשוב ברשת המידע שערוץ זה מאפשר הן לאותם אובייקטים אשר זקוקים לתשומת לב, כמו שכונות עוני, המגזר החרדי, ערביי ישראלי, דיור לצעירים, מצב הקשישים, וכיוצא באלה נושאים מתוחקרים היטב,ומאפשר לצופים להכיר קצת את הסוגיות לעומקם  גם הפרשנות שמלווה כמעט כול נושא חם בצד הדיווח, היא אחד הצדדים העיתונאיים הטובים בערוץ הזה. יש נושאים רבים מאוד שהצופה מכיר אותם בכותרת, או עושה אתם הכרה בדיווח, אבל המשמעות לכך, בין זאת לאומית אזורית או בינלאומית, הוא מקבל מפי הפרשנים.

ערוץ עשר מצויד גם בחיישנים של רגישות. לדוגמה ביום שבו הייתה הפגנת תושבי הנגב המזרחי בדימונה,  מגזין החדשות המרכזי עבר לדימונה.בוודאי שזה טוב לדימוי של הערוץ. אך אין כול רע בדימוי אם יש לו כיסוי-מין כותרת של קופירייטר. יתרה מזאת המגישות והמגישים של המשדרים הם לא רק "טלנטים"- כוכבים  שרק קוראים מן הטלפרומפטר מה שאחרים הכתיבו להם. הם עיתונאים. צפיתי בריאיון של מגישת החדשות המרכזיות, תמר  איש שלום, עם השר ארדן, עם שובו לממשלה בתפקיד השעטנז כשר לביטחון פנים ולאסטרטגיה. הריאיון נערך במהדורת יום ג' .זה היה ריאיון עיתונאי מעולה, ללא כול הנחות, ועם שאלות ברורות ובדוקות כהלכה ולא מתלהמות. גם נושא של הרפורמה ברשות השידור שבה התחיל השר ארדן, נשלפה מתוך מי המדמנה על ידי תמר איש שלום. ארדן, שגם הוא לא קוטל קנים בהתבטאות גמל לה בדברים כנים,אף שפה ושם הוא התחמק.

מה עושים עם הדרוקר הזה.

"דרוקר" בעיתונות הכתובה של פעם – הוא מדפיס. דרוקר- משמעו גם -לוחץ. ואכן  מי שמסמל בעיניו של ראש הממשלה ה"ילד הרע" בערוץ הזה הוא  העיתונאי והפרשן רביב דרוקר  הוא אינו מנסה להיות מה שנקרא "אובייקטיבי", יצור אנושי לא קיים. הוא הביע את דעותיו לפני הבחירות  וגם אחריהם  ואת "האיזון", הוא משאיר למערכת, והיא אכן מביאה בשפע  גם  דעות מנוגדות. אבל ביבי כמו האייטולות בטהראן יש לו רשימה של שטנים, ודרוקר קנה לו מקום בשורה הראשונה.ולא זו בלבד שהוא מפרסם את דבריו בערוץ 10 אלא פעם בשבוע הוא נותן פרסום לאחד הגילויים שלו בעיתון "הארץ", עוד ביטאון שמעלה לביבי את הקוואס.

post (2)

post

רביב דרוקר. איור: אורנה שני

אולם מעבר לחשבון הקטנוני של ביבי עם התקשורת בכלל ועם ערוץ 10 בפרט  ,ערוץ זה בעצם קיומו הפך ליסוד מוסד של שבירת הדואופול (אם להשתמש במונח הכלכלי שמוצמד לשני הבנקים הגדולים,) של ערוץ 1 וערוץ 2 .לערוץ 1 יש עדיין אנשים מקצועיים טובים שמאמללים את חייהם,והוא כמעט משותק .לאחר ה"רפורמה" – בצורה רפורמית,כשביבי שוב נטל את השוט ואילו ארדן נבלע ולא נודע כי בא אל קרבו של הכריש. אשר לערוץ 2, הוא מן הסתם לא יזיל דמעות תנין אם ערוץ 10 ייעלם. 10 מן הזירה. גם אם  המחיר שלו הוא ליישר לימין ,וגם שם אי אלה כתבים משמשים כוכבים בצורה הפוכה מזאת של דרוקר.  שתי סיבות טובות לשמור על ערוץ 10. ולכן גם אלה שלא רואים בערוץ 10 את כליל השלמות העיתונאית, הרי באופן יחסי הוא הטוב. זאת אני כותב חרף הגילוי בד'מרקר על גניזת ריאיון בערוץ 10  עם אב מעון ראש  הממשלה מני נפתלי.

הריאיון עם מני נפתלי שנגנז.

 במהדורה הדיגיטאלית שלו, מביא מגזין ד' מרקר ( 26.5.2015) ריאיון חזותי של ערוץ 10 עם אב מעון ראש הממשלה מני נפתלי.בידיעה שבה משולב הריאיון, צוין כי הערוץ לא שידר את הכתבה, בטענה שלא הייתה ערוכה,והוא מוכיח שהיא אכן הייתה ערוכה באורך של קצת למעלה מ- 8 דקות. לפי הכתבה, נפתלי התייצב לפני כשבועיים לריאיון אצל שי שטרן מערוץ 10 , והערוץ אף שידור קדימונים לקראת שידור הכתבה אשר בסוף לא שודרה.

בשיחות שקיימו אנשי ערוץ 10 עם נפתלי נאמר לו בין השאר כי הסיבה לביטול שידור הראיון היא משום שטרם הספיקו לערוך אותו, וכי בשבוע הבא הראיון ייערך וישודר. נפתלי עצמו סירב לקבל את הטענה הזו ואמר כי הוא חושש שגורמים מטעם ראש הממשלה הם אלה שהיו מעורבים בהחלטה שלא לשדר את הראיון. בקטע שהובא בד'מרקר צוין כי הראיון אכן נערך והוכן לשידור.בכול זאת בתשובה לשאלת ד'מרקר הודיעו מערוץ 10 כי הריאיון לא שודר מטעמי עריכה.

לדעתי יש כאן שני אלמנטים שראויים להערה.כמי שצופה בחדשות ערוץ 10 יכול להעיד כי הערוץ סיקר בהרחבה את פרשת ממני נפתלי ושרה נתניהו. לכן בשיקולים של המערכת יש מקום לגורם של מינון, גם אם הוא נעשה מטעמים של רגישות פוליטית. וזה יכול לקרות גם  בערוץ שאינו עומד בפני הבעיות שבפניהן עומד ערוץ 10.בכול מערכת יש אילוצים וגם הכרעות שעל פניהן  אינן צודקות. והן יכולות לבוא גם מצד העורך וגם מצד הסמכות הגבוהה ממנו.זאת,כול עוד זאת לא שיטה, ובערוץ הזה זה לא הכלל. לחובתו של הערוץ ייאמר כי  ערוץ אשר מתבשם לעתים קרובות בהבאת צילומים או ידיעות שלא היה להם פרסום- אישור שידור הריאיון גם הוא בחזקת  חריג  ובמקרה זה גם פספוס. בריאיון , מני נפתלי הופיע נטו, נראה ונשמע כאדם אמין, לא מתלהם, לא משמיץ ,זהיר מאוד בניסוחים, דוגמה לאי אלה ממנהיגנו בצורת התבטאות. אינני יודע אם הערוץ ביקש תגובה לכתבה. ולא ברור  שאם ביקש, זאת ניתנה. שכן בתעמולה יש מקרים שבהם המותקף מבקש להדגיש זאת, בין השאר בהעדר תגובה.

הכרישים.

אולם בכול הנוגע לערוץ 10 בפרט ולכול הערוצים בכלל הוא שברקע מצוי אגם גדול שבו שוחים הכרישים מאחורי המרקע. שָם "צאר התקשורת" -כפי שמכנה  אמיר טייג את ראש הממשלה במאמר ב"ד'מרקר", הוא בבית. זהו אקוואריום שבו  עושה ביבי את מה שהוא יודע הכי טוב לעשות- להפחיד. תופעה מעניינת כשלעצמה שאדם שהוא פחדן מטבעו מפחיד. אבל לא היה בכך כדי להטריד את הציבור אילולא מדובר בראש הממשלה. שכן במקרה זה פחדן עלול לעשות דברים שלא טובים שנוגעים למדינה.בעצם הוא כבר עשה.

בסופו של דבר השותפים בפועל או בפוטנציה לערוץ 10 יגיעו להסכם, שכן מבחינתם זהו ערוץ שחרף הבעיות שלו, הרייטינג שלו עלה. ומי זה יכול לעמוד בפני הפרה הקדושה ששמה רייטינג,והוא צפוי לעלות. מלבד זאת תלוי ועומד בג"ץ מצד ערוץ 10 נגד החלטת ראש הממשלה  בחוב גבוה של קרוב ל-19 מיליון שקל, החלטה שהרתיעה משקיעים בפועל. ככה שלהערכתי הפתרון הכלכלי, לעת עתה- יימצא. במקרה זה ביבי ידאג שחרב דמוקלס תהיה תלויה מעל לצווארו של ערוץ 10 .אבל מבחינה ציבורית, כאמור, לנגד עיניו חייבת לעמוד הסוגיה  הרחבה יותר של מערכת תקשורתית שעינה תהיה פקוחה על הנעשה בחברה בייחוד תחת שלטון שרירותי של פקעת פוליטית מעשה ידיו של ראש הממשלה.אסור שערוץ 10 ייפול.

נ.ב המעבר של הכתב הפוליטי נדב פרי מערוץ 10 לנכסים ניידים ולא ניידים של יצחק תשובה- היא כתם שידבק בו, כתם לערוץ 10 ועוד כתמים לסדרת הכתמים של התקשורת.אפשר שוועדת האתיקה של העיתונאים נדרשת לחבר סעיף של חוזה שבו גם בתחום התקשורת דרושה תקופת צינון, בכול הנוגע למעבר  מסוג זה.

"האחות הגדולה"

מגמת ההשתלטות של ראש המשלה על התקשורת מעצימה את הברית הון- שלטון ופוגעת בדמוקרטיה.

אין כול צל של ספק שאחת ההתפתחויות  החשובות בחיינו בעידן הזה היא המדיה החדשה, תמנון תקשורתי ענק אשר קרוי משום מה "הרשתות החברתיות". אולם שלא  כמו  מהפכות פוליטיות וסוציאליות,  המהפכה התקשורתית, היא  מהפכה בתחום הקומוניקציה והאוניברסאליות  שלה , אבל היא  לא חברתית, במובן שמוכר לנו. המגמה שלה, כמו בעצם המצאת התקשורת המודרנית- מורס, רדיו, טלפונים, טלוויזיה- היא בייסודה מסחרית. אלא שזאת הקלאסית לא התיימרה להיות חברתית,אבל הערך המוסף שלה, הפוליטי,חברתי צמח מתוכה. לא ככה המדיה החדשה.אם ישנה מהפכה הרי בפועל היא נטילת השלטון מן הטייקונים התקשורתיים הישנים והעברתם לחדשים.זאת כשהם נחים בצל השלטון שהוא שותף  פעיל..

מי שאחראי למהפכה  הזאת, וזאת  אכן מהפכה, הם קומץ גאונים שהקימו את הרשתות ומפעילים אותם,ובכך הפכו למיליארדרים ואותנו המשתמשים רוששו, ערכית יותר מאשר חומרית.

אשת המדיה ופילוסופית  אסטרה טיילר Astra Taylor – pppp  בספרה    "במת העם" (הצאת מקמילן- metropolitan books 2014 THE PEOPLES PLATFORM) טוענת  בין היתר כי "מה שראינו עד כה  במדיה החדשה זאת לא מהפכה אלא סידור מחדש…….קומץ טייקונים כמו ,אמזון ,אפל, גוגל  ופייסבוק  נשארו שומרי החומה התקשורתית  דיגיטאלית. המינהגים הגרועים ביותר של  אופנת המדיה  הישנה- להפעיל לחץ, לתור אחרי סלבריטאים, להיות מהירים וסנסציוניים – חדרו לאתרים החדשים אשר תכליתם העיקרי הוא לתפוס את העין ולמלא את הכיס.ערך היצירתיות ירד וערך הפרסומת עלה…….ה'און ליין ' בדיוק כמו ה-אוף ליין( (המדיה הישנה. צ.ג) בכול הקשור לתשומת לב ולהשפעה -חלים בסופו של דבר על אלה שיש להם את שניהם"

astra by orna

אסטרה טיילור. ציור: אורנה שני.

טיילור היא לא רק חוקרת, היא יוצרת, מפיקה ומביימת סדרות סרטי תעודה ואקטיביסטית חברתית. ואם היא רואה כך את המדיה החדשה אשר מתיימרת להיות דמוקרטית יותר, חופשית יותר, יוצרת יותר, אבל היא רחוקה להיות מזאת. אם היא חושבת שהרשתות האלה הן למעשה המשך השליטה הטייקונית של המדיה הישנה- ובלי המשמעות החשובה- הפוליטית חברתית שהתלוותה אליה- היא  יודעת מה היא שחה.כאן ההפרטה היא "הפרטה" בתחפושת של תקשורת לכול.

ה"פייסבוק" כמראה.

 גם לי יש פייסבוק ואני מנצל אותו למידע על הרשומות שלי, או על יוזמה  מסוימת אשר חשוב לי שתגיע לידיעת ציבור שיודע על הנושא מעט מאוד. זה ערוץ הפצה שלא היה לי לפני הקמת  רשתות, כמו "פייסבוק" "טוויטר" ודומיהם.מה מידת הזרם הפרסומי שזורם בו תלוי בטיב המסר שלי, תלוי בנסיבות ותלוי הרבה מאוד בציבור הרחב. אותו ציבור שעושה רק את הלייקים, וטורח מעט מאד לנהל תקשורת, או תקשורת משמעותית, בכול הנוגע לסוגיה שמועלית. אשר להשפעה, הפוטנציה קיימת בצורה מוגבלת  ומתוחמת מאוד ותפיסה- catchy- מאוד, גם אם  לטווח קצר, כמו "מחאת הקוטג'".אבל בדקו את מחירי הקוטג' על המדפים ותיווכחו שהוא חזר לקדמותו.עם זאת, המשמעות היא תשומת לב ציבורית.והיא חשובה .לכן התואר תקשורת המונים מגיע לרשתות בזכות. אם אבקש לדייק במונחים שמקורם באנגלית, אומר זאת.  המונח mass media   הוא מונח שקשור בטכנולוגיה, כלומר במוליך כמו קו טלפון או  כבל חשמל או לערוצי טלוויזיה . המונח  mass communication שייך לחלק התוכני- המסר. אני קורא לזה "תמסורת המונית".ואם ארצה להתחכם ולהצביע על השיבוש העכשווי בין השניים אביא את האמירה המפורסמת של  הוגה בתחום המדיה מרשל מק'לוהן " המדיה היא  המסר".

וכדי להעמיד את דברים על מכונם, ייאמר כי הרשתות החברתיות הצליחו בהפצת מידע גלובאלי לכל מי שיש לו  רק מכשיר טלפון חכם.  למאות מיליונים הגיע המידע על האסון שפקד את נפאל.זה גרם לא רק להזדהות אלא גם למעשים, כמו משלוח תרומות, ציוד רפואי, תרופות, ביגוד מזון ועוד. וזה חשוב, לא רק פסיכולוגית אלא גם מעשית. שכן ממסדים בראותם כי הצבורים שלהם נרתמים לסייע לא יכולים לעמוד מנגד, ואלה יכלים לעזור בממדים רציניים הרבה יותר. באירועים  פחות חשובים, פחות חמורים, לאומיים או בינלאומיים יתקבל מבול של "לייקים" ובזה נגמר העניין. אני טוען כי התקשורת ברשתות הללו היא " כאילו" , המונח העכשווי של צעירינו שמשולב בכול מילה שנייה. אחרים לא מסכימים אתי. הם חושבים כי הרשתות לא באות במקום האינטראקציה הבינאישית. אולי במקרים מסוימים זה נכון, ככלל, הדור הצעיר אינו אוהב מסרים ארוכים. אם מישהו ינסה לעשות זאת באפליקציה  קבוצתית כמו whatsup ואחרי זה  תבוא תמונה של פודל, אז מאחרי הפודל יזדנבו עשרות מסרים שקשורים לחיית בית  נחמדה זאת ותמונות של פודלים. הסוגיה שהועלתה הלכה לאיבוד. וזה אמור גם בציר הזמן בפייסבוקים. שם ככול הנראה השם משקף: face book ספר של תמונות וחשוב שהתמונה תופיע  בו בפוזות שונות אם אפשר, ואפשר. כאמור, גם אני משתמש בפייסבוק אבל רק כמרשם למטרה מסוימת.

ביטאון אח"מים.

ויש עוד גורם שאני מניח שהוא לא זכה לתשומת לב ראויה.אני טוען מזמן, והטענה שלי מגובה  גם בנתונים וגם במעקב  אישי ,והיא שהאנשים ששולטים בחיינו  אשר לרשותם תקציבים דשנים למטרת קשרי ציבור מועלים בתפקידם זה , שכן המסרים הם חד סטרים.  זאת בין אם מדובר באיגרות שהם מפיצים במסגרת מפלגתית ובין במייל שלהם כחברי כנסת. לעתים רחוקות מאוד חבר כנסת, או נציג מטעמו ,יענה על פנייה.על מחדל כזה באמריקה -הציר או הסנטור עלול לשלם  לא רק במעמדו אלא בבחירתו מחדש. אבל אם לא די בכך, הרי מנהיגינו ועסקנינו מצאו עוד צינור להעברת מסרים בצורה חד סטרית- הרשתות החברתיות.

אולם הרשתות החבריות במקום שיתנו מענה למחדל תקשורתי זה מעצימים אותו.כלומר אם אח"מ מפרסם משהו  בפייסבוק, בטוויטר או ברשת אחרת, לא זו בלבד שזה מוצא ביטוי ברשת עצמה אלא  אמצעי המדיה הישנים, והמשפיעים עדיין, עיתונות רדיו וטלוויזיה יתנו לכך הד. אזרח מן השורה יכול להשיב ברשת, אבל  תגובתו לא תובא בטלוויזיה.

מבחינה זאת הרשתות החברתיות לא זו בלבד שלא הוסיפו, אלא גרעו. מצד אחד זאת אותה גברת של הון בשינוי אדרת ומאידך הגברת הזאת חיזקה בפועל את המונופול של נציגי השלטון, העסקונה בתחום החשוב מאוד של תקשורת.אצלנו זה הפך כמעט לסופני כאשר ראש ממשלתנו עושה הכול כדי להשתלט על התקשורת.

פגם משמעותי אחר שאני רואה במדיה החדשה הוא לא חומרי או שליטה בתשורת. הוא חלופה רעה לצד האנושי של התקשורת, זאת הבינאישית ,האינטימית. פעם  כשרצו להצביע על הדואר המהיר ה- mail של האינטרנט,  הציבו לעומתו את ה- snail mail- דואר החילזון, תואר שדואר ישראל ראוי לו. כיום ה"מייל" הוא כמעט אנכרוניסטי ומשמש מפרסמים, למוצרים, לאשראי בנקאי,לנדל"ן, וכיוצא באלה.המייל עבר לרשתות  החברתיות- פייסבוק טוויטר וכיו"ב או ב- whatsup – בכולם או ברובם-קשורה חבורה שלמה ויש גם קשר אישי. בזאת הקבוצתית ,יש שעות ששורר בה שקט אבל יש  שהיא מזעיקה אותך בצפצופים בלתי פוסקים של חא- חא- חא וואו  וואו וואו ,ועוד אותות בנות זמננו בצרוף תמונות של פודלים. העיקר שרואים את התמונה שלי וקוראים את ה"לייק". במה שקרוי צירי הזמן, גם אם מועלית סוגיה מעניינת, היא ,כאמור, הולכת לאיבוד מכיוון שאחריה מזדנב תור ארוך של שמוסים, או סתם להג ואתה צריך לרוץ אחר רכבת הדיון שהיה לדעתך מעניין ושהוא התנדף מזמן. היה ותעלה אותו מחדש, יראו בך תימהוני, שובר את שורת המקהלה. מה פתאום הוא צץ עם ערכים חברתיים כאשר אנו מראים תמונות של "קוקר ספניילס" .זה במישור המיקרו. אבל יש גם מישור מאקרו בתחום החברתי- ערכי. לכך מתייחסת אסטרא טיילר בריאיון ארוך עם רוז דוויייאר ב,אטלנטיק מאגזין בעקבות הוצאת ספרה

הברכה והקללה.

בריאיון אומרת טיילור כי אין ספק ש"הרשתות החברתיות" יש בהן תועלת, "אולם עלינו להיות  מודעים לכך מה אנו נותנים בתמורה"- היא מדגישה., "אני לא הראשונה שמציינת את העבודה כי שירותים אלה לא ניתנים בחינם, אף שאנו לא משלמים  בעבורם. אנו משלמים עם הפרטים האישיים שלנו, עם הפרטיות שלנו. פייסבוק רוצה שנחוש את הריגשה  כאשר אנו נכנסים אליו לעתים קרובות. אשר לטוהר הדיגיטאלי, הפרטיות אינה כמו צחצוח שיניים.הפרטיות שלנו מופרת באופן שיטתי הן על ידי המדינה והן על ידי ההון הפרטי, בצורה כזאת שאנו אף פעם לא נשתווה בתחום הזה. אנו יכולים ואנו חייבים להתאים את ההתנהגות שלנו כאשר היא הולמת את הצרכים, אבל בשום אופן לא בצורה סטרוקטוראלית כשהיא נכפית עלינו".

ראיתי לנכון להביא היבטים אלה מפי  מקצוענית בתחום הפקות סרטי תעודה וסדרות,פילוסופית ואקטיביסטית חברתית.ומי שמעוניין ימצא עליה הרבה מאוד.אולם גם בעניין זה ראוי להדגיש, כי מי שמביא ומפיץ את תורתה הן אותן רשתות. בכך הן יכולות להראות כי בימת המדיה הענקית פתוחה לביקורת.זה חלק מן השיטה.

ויש עוד היבט אחד, והוא ראוי להרחבה, ואני עושה זאת בפרסום אחר, בכתב עת, והוא הקוטביות שבמדיה בימינו. אני קורא לזה "פרטיות ואוניברסאליות" . מצד אחד המדיה ההמונית מתאימה עצמה לפרט, הן בכול הנוגע למקום שבו הוא משתמש בה- בבית, ברכב,ברחוב. היא ניידת. אתה כבר לא חייב לשבת בבית או בחברת אנשים כדי לצפות בתוכנית. היא זמינה בכול מקום ובכל מצב. מאידך המדיה מקיפה עולם. בין לבין נמצא העולם הקטן, החברה שלך, המדינה שלך, ומה שהולך לאיבוד זאת החוויה של "מדורת השבט".  זה ערך חשוב מאוד לחברה דמוקרטית, והוא שנמוג לאט ,לאט במסגרת  המרחבים האדירים של המדיה החדשה. אולם אין חלל. את השטח ממלאים גורמים שהדמוקרטיה מעניינת אותם פחות מן האינטרסים שלהם. זה אמור גם לגבי אינטרסים פוליטיים. ובדמוקרטיה השברירית אצלנו- הסכנה של שיעבוד התקשורת למטרות אחרות, זולת טובת החברה הפתוחה – היא ממשית מאוד..