ארכיון קטגוריה: תקשורת

" הארץ"

השליחים

על עיתונאים ששמם הולך אחריהם.

אם נפסח על השליחויות של  הקב"ה שמקורם בתנ"ך, הרי תריסר השליחים הקדומים שמוּכָּרים לנו הם אלה שלאחר מותו של ישו נשלחו כדי להפיץ בעולם את תורת הנצרות. הם היו שליחים. בעידן היווני הקדום, בסיפורי סופוקלס ומאוחר יותר- בשקספיר  החל רווח המונח "להרוג את השליח"- לאמור שאם השליח הביא בשורות רעות לשליט הוא הומת או למצער הוצאה עינו או נקטעה ידו. בזמנים שלנו,העיתונות, זאת שרואה עצמה שליחת הציבור, אימצה בחדווה את המונח "להרוג את השליח".to kill the messenger . התנכלות לעיתונות החופשית אשר מדווחת על אירועים או מעשים שפוגעים בשמו של השלטון, או המפלגה, או כול גוף ציבורי שמשתקף במעשיו או במחדליו. לפי תפיסה זאת העיתונאי הוא רק השליח שמביא את המסר מן המקור אל היעד. כמו הדוור אשר אוסף  מכתב או חבילה ממסוף הדואר ומביא זאת לתיבת הדואר, או לכתובת אישית של המען-היעד. ככה,משהו תמים כמו שינוע. ספרים רבים ,חלקם תיעודיים של עיתונאים  וחלקם סיפורת, בשם "להרוג את השליח" פורסמו במאה ה-20 .ברובם השליח הוא רק ממלא תפקיד שמעביר דברים מכאן לשם מאחד לאחר, מן הציבור לשלטון ולהפך.

post newspaper boy - עותק

מזערת של מחלק עיתונאים-עשויה קש, שקבלתי מאמי  בשנת 1953 עם תחילת עבודתי כעיתונאי.

למעשה העיתונאי אינו השליח של אף אחד זולת העורך שלו או המערכת. ואז הוא עומד כעיתונאי בפני ערכיו ומצפונו. לכן אם נדייק בהגדרת הפעילות של העיתונאי נבין יותר את התהליך. בין היתר שהמערכת כולה, כפי שנתגלה לאחרונה ,יכולה להיות  רקובה, מושחתת ומשחיתה. תיקי 2000 ו- 4000 הם אור אדום ענק מהבהב. ככה או אחרת, העיתונאי אינו המוליך התמים כמו שואבי המים מן הבאר שמביאים אותם אל הבית. הוא אומנם המוליך, של ידיעות או  "בשורות" אם תרצו, אבל הוא אדם שכמה מרכיבים חשובים של המקצוע שלו הם,בין השאר: מיומנות,מהימנות ,  סמכות ואחריות. הוא העין של המערכת ושל הציבור. פעם המונח האנגלי, נכון יותר האמריקאי ,לסקר אירוע נקרא  to cover a story בתרגום מילולי "לכסות סיפור" . בתרגום מעשי: להיות במקום ולדווח. מאז כנראה הגיעו למסקנה כי סיפור לא מכסים אלא מגלים- discover – ולכן המונח העברי ההולם הוא לסקר אירוע. היה עוד מונח  שקשור בעיתונאי ,שעברה שעתו, leg work כלומר עבודת רגליים. העיתונאים רצו כדי להגיע לסיפור מהר ככול האפשר ולהקדים את העיתון המתחרה. היום הכול בא אליה או אליו,  גם בטלפונים ובמיסרונים ב-whatsup ,ואם האבולוציה תעשה את שלה,העיתונאות תאבד את הרגליים. אני לא מדבר על אברים חיוניים אחרים. עם זאת ,גם כיום כאשר אמצעים חדישים כמו מצלמות ווידיאו מנותבות  אל לוויינים שמעבירים במהירות הקול אירועים במרחק אלפי קילומטרים- עדיין יש עיתונאים שרצים. לא מכבר סיימתי לקרוא את ספרו של רון בן ישי "כתב חזית" אשר במקרים רבים לא רק רץ אלא רץ בין פגזים וכדורים נותבים, ואלמלא הריצות האלה שום ציוד חכם ככול שיהיה לא היה מועיל. הוא היה עומד דומם,אלא אם כן רימון פגע בו. אלה בימנו הם חריגים, למעט כתבי מלחמות. כיום ישנן מערכות עיתונות אדירות שהן בעלות כוח והשפעה. לורד אקטון  מדינאי והוגה בריטי במאה ב-19 אמר: כוח נוטה לשחיתות וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט–  "Power tends to corrupt, and   -"absolute power corrupts absolutely".

וכפי שנכחנו זה חל גם על מוסדות תקשורת חסרי רסן, תאבי השפעה וכוח בימינו. כמובן, שיש לא מעט עיתונאים אשר עמלים קשה כדי להגיע לחקר האמת, בייחוד כאלה שעוסקים בתיעוד שמקורו בתחקיר יסודי,שהוא קשה מאוד ולעתים נועז שחייב לעמוד ,בין השאר,במבחנים משפטיים.אלא שלצערי גם ענף זה לוקה לעתים בגוון קידומי שווקי, כפי שציינתי בפוסט אחר, אף כי זה לא פוגע כהוא זה במהימנות החומרים שמובאים. יחד עם זאת כול מפולת,ראשיתה בכירסום זעיר ומתמיד של ערכים.

חאלטורות.

אילון גלעד הקדיש מאמר במגזין השבועי של הארץ, 13.8.2014  ,למקור המילה:חאלטורה. בלטינית פיסת נייר היא chartula . הכמורה האורתודוקסית הרוסית שיבשה את האותיות וזה הפך ל . chaltura.לאמור בצד עבודת הקודש, קומץ שטרות בצד-בקשיש בשפה העותומאנית. אחרי המהפכה הקומוניסטית אנשי התאטרון והאמנות אימצו את המילה, לאמור כשם שאנשי הכמורה לקחו קצת כסף מהצד, ככה גם אנשי התאטרון שנזקקו לכול פרוטה שלא הייתה מצויה במלאכת התאטרון בלבד .זאת "עלתה", לישראל יחד עם העליות מרוסיה. הפרוש הוא כסף מעבודה צדדית או במשמעות אחרת עבודה פגומה-חאלטוריסטית. בקרב אנשי שרות השידור, כלומר ב"קול ישראל" הוותיק, השדרים שעשו אי אלה עבודות צדדיות נקראו חאלטוריסטים. הם עשו זאת בניגוד לנוהל. בעידן של "רשות השידור" מי שעשה עבודה צדדית, כמו כתיבת מאמר או הופעה שלא במסגרת הרשות, חויב בקבלת אישור, בין היתר מצד היועץ המשפטי של הרשות- בשעתי נתן כהן המנוח- שחָציָיה בגדר המערכת כיום קלה יותר מאשר חציית קווים אדומים שלו. דומני שלא היו לו ירוקים.

בזמנינו ישנם עיתונאים שעוסקים בו זמנית בעיתונות הכתובה והאלקטרונית, ובכך אין כול פגם. אפשר לומר שלהפך. הדבר תורם למינוף הסיקור והפרשנות. אלא שכאן מדובר בעבודה צדדית אחרת. סוגיה זאת של עבודה צדדית של עיתונאים עלתה לאחרונה  לאחר שכמה עיתונאיות ועיתונאים הנחו פאנלים או ראיינו במסגרת שבתי-תרבות ואירועים אחרים. העיתונאים טענו שבעבודתם הם לא עוסקים בנושאים שבהם הם מנחים. לעתים שמותיהם מתנוססים במודעה  גדולה  של כנס, שמבקש בכך להוסיף נופך של אבק כוכבים. מצוין בו מהיכן נוצץ הכוכב, כלומר מאיזה ערוץ שמימי הוא מהבהב לנו. לא זו בלבד שאני מאמין להם שאין בכך ניגוד אינטרסים, אלה שאני מכיר כמה מהם אישית ואחרים מתוך צפייה בטלוויזיה והם אכן עיתונאים ללא חת וממלאים את תפקידם העיתונאי על הצד המקצועי ביותר. אבל, והאבל מצביע על סייגים.  סעיף 17 א. של תקנות האתיקה של מועצת העיתונות קובע: לא יעסוק עיתונאי בכל עיסוק, עבודה, שרות, יחסי ציבור, פרסומת ואיסוף מודעות המעוררים חשש או מראית עין לניגוד אינטרסים או להטעיית הציבורעל כך קבלנו טעון שאין כאן ניגוד אינטרסים.אלא שיש גם סעיף 18 אשר אומר:. לא יבקש ולא יקבל עיתונאי טובת הנאה בקשר לעניין הכרוך בעבודתו העיתונאית זולת מכלי התקשורת בו הוא מועסק. כאן הטעון אינו עומד, שכן העיתונאי מקבל כסף-ואין טובת הנאה גדולה ממנו- אך ורק מכיוון שיצאו לו מוניטין כעיתונאי, ובייחוד בערוץ פופולארי, ולא בגלל שמו הפרטי או המשפחתי או סבר פניו.

אביא אנקדוטה אישית שמהווה דוגמה לקבלת טובת הנאה בגין פרסום השם כעיתונאי. בשובי מארה"ב לאחר שליחות עיתונאית, מטעם רשות השידור בסוף שנת 1968 פנה אליי הבעלים של  גלריה ידועה בתל אביב בבקשה שאכתוב הקדמה לקטלוג של תערוכה לאחר שאראה את התמונות. אמרתי לאיש שאני אמנם חובב אומנות בכלל וציורים יפים בפרט אבל אין לי מושג ירוק על אומנות. על כך הוא ענה לי בגילוי לב:" מר צבי גיל, מה שחשוב לנו הוא שבשולי ההקדמה יהיה השם שלך".ראוי להעיר שאז רשות השידור הייתה מונופול שידורי ומי ששידר מזירה חשובה כמו ארה"ב כמה פעמים בשבוע, היה אדם ידוע. גילוי נאות. התפתיתי. המבוא היה קצר וקולע  וקבלתי תמורה. תמונה שתלויה על הקיר אצלי  והיא מזכירה לי את האפיזודה לטוב ולרע. ואני אומר זאת לגבי תקופה שמשכורתו של עיתונאי,בכלל, ובפרט בשרות הציבורי, הייתה צנועה, מכול מקום בהשוואה למשכורת בשידור הציבורי היום. ובוודאי בערוצים המסחריים בימינו. העיתונאים שם מתפרנסים יפה.

הבוקר ציפיתי כדרכי במשדר של מוטי גילת ותמר אלמוג, שניהם פרשנים משפטיים ופוליטיים לעילא בתכנית ברשת ב'. המשדר ברובו עסק בנושאים בשולי הפריימריז ב"ליכוד".הם דובבו ,בין היתר,את יו"ר האופוזיציה ח"כ שלי יחימוביץ', שהעבירה בשעתה את "חוק השתדלנים" בכנסת. מדובר באנשים מבחוץ שמספרם טיפס לרמה אינפלציונית. יחימוביץ' ציינה בין היתר שעם הלוביסטים נמנו עיתונאים בעבר. לאמור שכמו בתחום הכלכלי אנשים בכירים בשרות הציבורי בונים על כך שלאחר תקופת צינון ,כזאת או אחרת, הם יעברו למגזר הפרטי עם משכורת עתק, ככה גם עיתונאי יכול, ועושה. פרצה קטנה שמכרסמת לאט לאט ואשר לעתים סופה במפולת.

עיקרון זה חשוב תמיד אבל בייחוד הוא קרדינאלי  בימים אלה כאשר  העיתונות הלוחמת, גם על נפשה, נמצאת כל הזמן תחת  התקפה בזויה ,נאלחה ,רוויה רעל ומשטמה. לכן עיתונאי, שגאה במלאכתו המיומנת והמהימנה, חייב להימנע מכול זיק של גמול שאינו חלק בלתי נפרד מעבודתו. בניגוד למערכת הבחירות שאותה הוא מסקר מדי ארבע -חמש שנים, או אירועים בולטים מדי פעם- הוא עצמו עומד במבחן -יום,יום.

 

RELOCATION=ניכּור

על ניתוק ב"כפר הגובאלי"

פעם בשנות ה- 50 וה-60 ישראלים שהיגרו  נקראו "יורדים". מדוע "יורדים". כי מי שבאו לכאן נקראו "עולים". המקור הוא דתי :"עליה לרגל",בתולדות עם ישראל- הכוונה היא העלייה לירושלים ב"רגָלים" ,לאמור בחגים .ואם  ארץ ישראל, או ישראל , מצויות במעלה, הרי אלה שעוזבים ,עושים זאת במורד. רוב אנשיי העלייה השנייה המפוארת, ירד מן הארץ. בשנות ה-70  היורדים  זכו לכינוי חדש- מפי ראש הממשלה יצחק רבין: "נפולת של נמושות".כיום כאשר מספר היהודים בארץ הוא מעל לששה וחצי מיליון, מעט תשומת לב ניתנת לאלה שעוזבים אותנו, בעיקר בקרב הדור הצעיר. הם עושים זאת בדרך שגרתית.  הם נעים, או במסגרת חברה בינלאומית או כדי לנסות את כישוריהם בחוץ. לעתים נשארים שם, לתקופה ממושכת, לעתים לתמיד .זה נקרא  "רילוקיישן" – מעבר מקום או שינוי מקום.  שמעתי את המונח מפי נכדתי אשר  התייחסה לחָבֵרָתה שלה ולמשפחתה שעוזבים, כאשר החָבֵרה מזמן חשבה על "רילוקיישן". בעלה מועסק בחברה ישראלית בינלאומית והוצעה לו העברה לתקופה מסוימת במדינה אחרת במערב. בתחומים מסוימים כמו ב"הייטק", אך גם בעסקים אחרים כיום, התנועה המתמדת, היא הרי חלק מן המקצוע והחיים.

האם מישהו היה מעלה בדעתו כי  74 שנים לאחר השואה תהיה בברלין קהילה יהודית בת מאה אלף אנשים ומתוכה לפי הערכות שונות, לפחות 10% מהם ישראלים, שפעולים בתחומי הטכנולוגיה, האומנות, המוזיקה,הפרסומת ועוד,ורובם בודדים או משפחות צעירות. אני מציין זאת כעובדה, לא כגנאי ולא כשבח.

בעולם העכשווי כאשר הקשר הגלובלי הוא מתמיד וניתן לשמוע ולראות את יקיריך שעשו "רילוקיישן" לאוסטרליה, דרך משל,הקשר החזותי  הוא דבר כמעט שבשגרה. הדור הצעיר הולך בעקבות הסבא רבה שלהם בגולה ,ונודד. לכאורה המצב כיום שונה בתכלית השינוי מן העידן  שבו היהודים נדדו מאירופה לעולם החדש או לארץ ישראל.  הקשר, במקרה הטוב היה רופף באמצעות מכתבים ומאוחר יותר באמצעות הטלפון שהיה כרוך בהוצאה ניכרת. שכן היהודי הנודד היה בדרך כלל חסר כול.  לא עוד. כיום ניתן ב"ווטסאפ" לא רק להתכתב חינם אלא גם לדבר ולראות אחד את השני במרחקים גדולים מאוד.

ה"סקייפ" הוא כבר קלסיקה. הנודדים הם בדרך כלל מן המעמד הבינוני והקשר הוא מצוין- לכאורה. אני מציין את מילת הקסם הזאת שבדרך כלל משתמשים בא בהליכים משפטיים, מכיוון שקשר  זה רחוק מלהיות שלם, בוודאי לא מושלם. הקומוניקציה ההמונית הביאה "אֶליאניזָציָה" המונית- ניכור. השבט התפורר, משפחות מתפרקות ובמישור האישי ,אנשים יותר אנוכיים, פחות סולידריים, ובמישור הבינלאומי העמים מסתגרים. יש לי ידיד מומחה מחשבים,שרון הנשיא, שהביטוי שהוא נתן למציאות הוא ש"הטכנולוגיה החדשה מקרבת אנשים רחוקים, אך מרחיקה אנשים קרובים". וזה כול כך נכון.

אילו שאלו אותי מה הציון שאני נותן לחברה הישראלית כיום לנושא של  קשר ותשומת לב – הייתי אומר מספיק בקושי. זאת פשוט התעלמות מן הפרט, שהיא הגרועה שבחלופות. זה לא נתון סטטיסטי. זאת התנסות ,ומדובר באנשים מן היישוב, משכילים,בעלי מעמד, אנשי תקשורת. אצלנו, מלבד התקשורת- הא- פרסונלית נוספו גם עוינות ושנאה, לא מעשה הטכנולוגיה אלא מעשה האדם. אולי בני גנץ בהופעתו הנאה ביום ג' ה-29 בינואר 2019 בהשקת כניסתו לפוליטיקה, ניסה לדבר אל השבט. העידן הנוכחי אמור להיות "הכפר הגלובאלי". אז הוא לא. הוא רחוק מזה. לתחושה זאת נתתי ביטוי  באחד הסיפורים הקצרים. השם הוא קשר עין, וזה הסיפור הקצר,שהוא  סיפורת- פיקשן-  קמעה מקוצר.

* * *

גיא עשה פסק זמן לשתיית קפה שחור שבעלת הבית הציעה לו, לאחר שהוא עמל קרוב לארבע שעות במאמץ לשכנע את וורה שהיא מסוגלת להשתמש ב ".מכשיר המטופש" הזה- המחשב האישי. המאמץ כלל הדגמה לא רק של קשר אינטרנטי  מן הארץ לארה"ב, אלא גם הדגמת האפשרות לדבר, להאזין, גם לראות ולהיראות, באמצעות  הסקייפ..

 לאחר אין ספור טלפונים וארבע שעות במחיצתו, חשה וורה  די חפשייה בשיח עם גיא. גיא נחשב לאחד  מטכנאי המחשב המעולים בירושלים. לא היה פשוט להביא אותו לבית לקוח פרטי. עיקר עבודתו הייתה  במכון שלו ואם הוא יצא משם, הוא  עשה זאת בעיקר למען לקוחות גדולים כמו חברות "טבע"  ו"אינטל"  בירושלים. היה צורך להפעיל  את הקשר בין שתי המשפחות ירושלמיות וותיקות, משפחת מנדוזה, משפחתו של גיא, ומשפחת מֶנֶלה, משפחתה של  וורה, שתיהן משפחות ס"טיות ידועות בירושלים, כדי להביא אותו לביתה של וורה..

" אמור לי גיא, בהן צדק, לאחר מסע השכנוע שלך  אתה לא מיואש. אני כן."

" וורה, אני מבטיח לך שני דברים."- אמר גיא – "בסוף את תעשי את זה. ושניים.אני לא מפסיק איתך עד שלא תגיעי לזה. אם עד הערב זה לא ילך, אני בא מחר על הבוקר."

" גיא, אתה יודע בת כמה אני?".

" אני לא יודע, אבל בטח לא יותר מ-60 " – אמר מחייך, כי הוא ידע שגילה הוא הרבה מעבר לזה, אך לא ידע בדיוק  כמה.

" גיא, אני בת שבעים ,ואם לדייק  70  ועוד 4 חדשים

להגיע לגיל שבעים , זה כיום סביר מאוד . להגיע לגיל הזה עם לחץ דם גבוה, סוכרת ובעיות עם הכליות- זה דבר נדיר . וורה התאלמנה לפני כעשרים שנה ,ולא נישאה שוב. יותר מזה. היא לא גרה בבית אבות, אלא בבית פרטי, כשלצידה עוזרת פיליפינית בשם רמונה. אבל וורה התעקשה שהעוזרת משגיחה עליה, מנקה את הבית, מזכירה לה לקחת תרופות,וזהו. את האוכל היא מכינה בעצמה את הלבנים היא מקפלת, את העציצים היא משקה.היא רוצה להרגיש בבית, ביתה שלה.לא להיות"מוגנת".

 בראש אלה שהתחננו בפניה שתלך ל"בית מוגן " הייתה בתה, אורנית. היא גרה בלוגנ ביץ' בקליפורניה, רובע יפה בלוס אנג'לס רבה .הבת ,נישאה לצעיר קולומביאני ממשפחה טובה, ,ספרדית אף היא, הארווי אלפנדרו, במקור הספרדי- אלפנדרי. אבל באיטליה, שם נולד הארווי, הפכו את השם עם צליל איטלקי. אורנית הייתה הבת היחידה של וורה. היא למדה פיסיקה באוניברסיטת  שיקאגו ועשתה את הדוקטורט באוניברסיטת אוקלנד בצפון קליפורניה. משפחת בעלה היא משפחה עשירה ועוסקת ביצור שבבים לתעשייה .הארווי עצמו בילה  שנה בארץ  ולמד מנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב. הוא גם למד עברית ושלט די טוב בשפה. ההכרות שלו עם אורנית הייתה נעימה יותר בין היתר בשל השפה.

 השם אורנית, אגב,מקורו בעץ אורן גדול  וישן שצמח בחצר משפחת  מָנֶלה ברחביה שבירושלים.פעם כאשר ישבה וורה בחודש אוגוסט החם בצל האורן היא חשה צירי לידה.לאחר שהובהלה באמבולנס לבית החולים היא ילדה כעבור שעה. הרופאים ראו בכך מקרה יוצא דופן, שכן הם הכינו עצמם ואת וורה לניתוח קיסרי. לכן קראו ההורים לבת אורנית. הבת היחידה לוורה וליעקב מנלה. למזלה הרעה של אורנית היא ירשה את בעיות הלידה  מאימה. גם הבת הייתה זקוקה לטיפולי  פוריות ממושכים ואלה נשאו- פרי,ונולדה לזוג בת שקראו לה רָשֶל, ע"ש אם אביה רחל. אולם כבר עם הלידה אבחנו אצל התינוקת מום בלב .גם במקרה זה הדבר נבע מתורשה גנטית. סבה של אורנית ,אלחנן, סבל מבעיות לב, והוא נפטר בגיל 64 .לא היה מנוס מלספר לוורה את הבעיה הרפואית של התינוקת ,שכן היא התפלאה שההורים והתינוקת לא באים לבקרה בירושלים, בשעה שהיא עצמה הייתה טסה אליהם אילו יכלה.

post 1 skype 2 פרסומת של "סקייפ"

בהתקרב רשל לגיל שנתיים  חלה הטבה ניכרת במצב הלב שלה. עד כדי כך שהרופאים חשבו כי בתנאי הטיסה הקיימים ובמצב הרפואה בישראל, רשל יכולה בשקט לבקר אצל סבתה בירושלים. כאן הארווי התעקש שרצוי להמתין עוד קצת.

" עוד קצת הארווי . אתה בטוח שאמי תחכה?"- שאלה ,תמהה אורנית

" אימא שלך עשויה מחומר קשיח. היא תקבור את כולנו" – צחק

"you want to bet , כן ?  מוכן לשים כסף"- השיבה גם היא בבת צחוק.

"תראי אורנית.את מכירה את משפחת בלומפלד השכנה. יש להם שני בנים בחו"ל. אחד בשווייץ ואחד בפיליפינים. הקשר אתם הוא בסקייפ ,והם מאוד מרוצים שהם יכולים גם לראות אותם.

"הארווי דיר," – אמרה אורנית בכעס מאופק -" אני חיה באמריקה ואני אוהבת את אמריקה, ורשל היא אמריקנית שנולדה כאן. אבל אני ישראלית.תמיד אשאר ישראלית. ואצלנו אוהבים לבקר, לדבר, להתנשק ולהתחבק, להסתחבק ודברים כאלה- פיזיים. אבל אם אתה חושש שזה יזיק לבת, היא גם הבת שלי, אז תשכח, ואפילו אם הסיכון שואף לאפס, אני מוכנה לחכות. אולי אלוהים ייתן כוח לאימא."

 משום כך כדי שאיכשהו לגרום לסבתה קצת נחת רוח ולאפשר לה בדרך כל שהיא לראות את הנכדה מתפתחת וגדלה, העלו את רעיון הסקייפ, וגיא עסק במסע שכנוע אינטנסיבי כדי להביא את וורה להסכים ולנסות. כפי שגיא הבטיח, הוא קיים. וורה למדה את התפעול הבסיסי של המחשב, את מלאכת כתיבת מכתב באינטרנט, ואת פתיחת הסקייפ  גם את כיוון המיקרופון והמצלמה כדי שהיא תישמע ותיראה בסדר. לפחות פעם בשבוע היה קשר עין ואוזן בין ירושלים לבין לונג ביץ', ווורה הקדישה תשומת לב רבה לקראת ההופעה מול  הנכדה רשל, נופפה בידיים, גיחכה,הצביעה  על אברים שונים בגופה, הפה,השפתיים, והקטנה השיבה כמיטב יכולתה בגיל  הזה.

 עם הזמן התנועות והשפה משני הצדדים הלכה והתפתחה עד שהקטנה קרא לה "בָּבתא", וורה התמוגגה מנחת. "הנה בבתא תזרקי לה נשיקה" .רשל נענתה והשליכה נשיקה כפי שלימדו אותה- הצמדת  יד לפה ,השמעת ציוץ והטלת הנשיקה לעבר סבתא. וורה כמעט בכתה מהתרגשות. הקטנה הנבונה הגיבה אף היא: "בבתא בוכה אימה,בבתא בוכה" . "בבתא שמחה" – אמרה לה אורנית, "שמחה מאוד לראות אותך,שמחה מאוד שאת זורקת לה נשיקה . קשר זה התקיים בדרך כלל  במהלך השבוע ובחגים ובמועדים, וכמובן בימי ההולדת של רשל. וכול זה צולם  בוידיאו, והוקרן באירועים מיוחדים של המשפחה.אורנית קיימה קשר מתמיד עם אימה בטלפון, ולפחות פעם בשנה היא ביקרה אצלה בירושלים. אבל תמיד לבד, כי כאשר אורנית נסעה, הארווי בעלה נשאר בבית להשגיח על הבת אף שהייתה להם מטפלת.

 בביקור האחרון בארץ,אורנית הוציאה את אימה לערב  מיוחד של התזמורת הסימפונית בירושלים, שהקדישה קונצרט שלם לנעימות ספרדיות, כולל מחול הפלמנקו בביצוע רקדנית מוולנציה. וורה לא ידעה את נפשה מרוב התרגשות.

" חבל שרשל לא איתנו. הייתי כול כך שמחה אילו הכירה את המורשת הספרדית היפה של  המשפחה."

" אימא, אני מבטיחה להביא אותה, אבל בתנאי שאת תחכי".

"אורנית חמדתי- אחכה עוד חמש שנים. יותר אני לא יכולה להבטיח"- צחקקה וורה.

 .יומיים אחרי שחזרה לאמריקה, קבלה אורנית טלפון מאימה שבישרה לה כי בן דודה האהוב, זאביק שלמון, נפטר באופן פתאומי בעת נהיגה. אורנית ידעה שזאביק היה קרוב משפחה אהוב מאוד על אימה. מותו הפתאומי של זאביק הייתה לוורה מכה קשה. מלבד הבת והנכדה שחיו במרחקים הוא היה הקרוב שעל ידה. בבוקר לאחר ביקורו  האחרון של זאביק ניגשה רמונה העוזרת הפיליפינית  , כהרגלה, למיטה של וורה לשאול אם היא מוכנה לארוחת הבוקר. היא שמה לב שרגל אחת שמוטה מחוץ למיטה כאילו שוורה מתקשה לקום. העוזרת אמרה:. חכי וורה אני עוזרת לך. ואז היא חשה  שוורה נגררת ואף שעיניה פקוחות, כול גופה נוטה לאחור בקשת. "היא מתה" אמרה העוזרת לעצמה ",וורה מתה".הרופא שלה שהוזעק, קבע שהיא  מתה מדום לב.

כדי לאפשר לבתה ולבני משפחה אחרים בחו"ל,  לבוא להלוויה. אורנית נשארה כמה שבועות כדי להסדיר את ענייני הבית והרכוש ואחר כך חזרה לביתה. כאשר רשל שהייתה כבר כמעט בת שלוש , שאלה אותה איפה היא הייתה כי התגעגעה אילה מאוד, אורנית אמרה שהייתה אצל הסבתא.

" אני רוצה לדבר עם הסבתא" – אמרה רשל.

" רשלי, סבתא עייפה מן הביקור של אימא .ניתן לה קצת לנוח".

" לא .אני רוצה לדבר איתה עכשיו.!!!"

"רשלי, עכשיו כבר מאוחר. את יודעת שהשעון בישראל הוא לא כמו אצלנו. כאשר אצלנו יום שם כבר לילה, ואולי סבתא כבר ישנה".

" אני רוצה לדבר איתה עכשיו" – פרצה רשל בבכי.הפעם גם אורנית לא יכלה להתאפק ובכתה גם היא.

" מדוע את בוכה אימא?"

" גם אני מתגעגעת לסבתא."

" אז בואי נדבר איתה".

" אני מבטיחה מחר, מבטיחה מבטיחה.בסדר?."

" בסדר."

 למחרת היום הכינה אורנית אחת ההקלטות, שבה נראית וורה מדברת אל רשל, מנופפת ידיים, מנשקת דרך המסך, ונפרדת לשלום. הארווי, אכול חרטה, והתייסרות עצמית, נשאר בבית כדי להשתתף בחוויה. רשל התיישבה על כיסא הנדנדה הגדול בסלון, לקחה איתה את בובתה האהובה ג'ואי, שגם היא תהנה מפגישה עם סבתה , התרווחה ואמרה:" נו צלצלו לסבתא." אורנית עשתה את ההצגה, הפעילה כאילו את הסקייפ, ואמרה פעמיים: "האלו,-  את שומעת אימא. סבתא שומעת" – אמרה אורנית לרשל. והארווי הפעיל את הוידיאו.תוך כדי ההקרנה רשל קפצה אל המחשב ואמרה

" סבתה  התגעגעתי אליך, שאלי את אימא. כול פעם אמרתי אני רוצה לדבר עם סבתא. אתמול אימה הבטיחה לי שנדבר. אתן לך נשיקה גדולה". והיא הדביקה נשיקה למסך.  לרגע קפאה. היא חשה שאלה לא השפתיים של סבתא למרות שאף פעם היא לא נתנסתה  בכך מכיוון שתמיד היא זרקה לה נשיקות. הפעם נדהמה.

"-סבתא, סבתא תפתחי את זה".

" מה את זה" – שאלה אורנית בחלחלה

" את זה,את החלון הזה. אני רוצה לנשק את סבתא וגם  לחבק אותה".

" תזרקי לה נשיקה כמו תמיד- רשלי."

"לא. אני רוצה לנשק את סבתא שתפתח את זה. אני רוצה לנשק אותה, אני רוצה לחבק אותה".

אורנית לא יכלה לשאת יותר. היא התיישבה על הספה והתייפחה.

" אימה את שוב בוכה"- אמרה רשל.

 מתוך "מהיד אל הפה והלאה מזה"- סיפורי אנוש- הוצאת טרקלין 2012

 

 

 

 

 

 

 

המפץ הגדול שחושף כוכבים על מרקעינו.

אתמול , לפני "ברית הנשואים"  הבומבסטית, של   ערוצי 14 ו- 13 , ביקר אצלי ידיד מהתקופה הטלוויזיונית שלנו, שנמנה עם הצעירים שבקרבנו ,אך עם אלה שתמיד התווכחו ותהו אם אנו ממלאים את חובתנו  כשליחי ציבור בהבאת המסר במסגרת חברה פתוחה ודמוקרטית. לא פעם ולא פעמיים אחרי יום מתיש לאחר שידור מגזין החדשות היומי "מבט", מצאתי את עצמי יושב  עם עיתונאי זה או אחר עד לאחר חצות . מדי פעם בפעם הטונים של הוויכוח עולים, אבל תמיד, גם כשלא הצלחתי לשכנע אותו, יצאתי מסופק, במשמעות הכפולה של המילה הזאת- גם סיפוק על הדו שיח וגם הרהורי ספק לגבי העמדה שלי.

בפגישה אתו השבוע דיברנו בין היתר על אובייקטיביות בדיווח עיתונאי בכלל והטלוויזיוני בפרט. אני אמרתי ותמיד טענתי שעיתונאי או פרשן שקובע שהוא אובייקטיבי טועה ומטעה. העיתונאי , בראש וראשונה כאדם ואחר כך כמי שמעורה בחיים ציבוריים, הוא תמיד בעל עמדה חברתית או פוליטית. עליו לעשות את המרב כדי שזאת לא תאפיל על שיקול דעתו. אולם מי שקובע את האובייקטיביות זאת המערכת. לדוגמה אם יש כתב  שמסקר את ההתנחלויות בשטחים חייב להיות כתב לענייני הפלשתינים  בשטחים. מי שישפוט אם המסר הוא רב פנים, זה הציבור.

דיברנו גם על השוני בהבאת החדשות. פעם בעידן ה"תום", על כול הפשלות שהתלוו, המטרה הייתה להביא חדשות או לתעד חדשות, כשהאפקטים האמצעיים היו עניין משני, מה גם שהם  עלו כסף שלא היה . כיום הדגש הוא בעיקר על המראה, גם של האולפנים וגם של המגישים כיאה לכוכבי- על בגלקסיה התקשורתית. הזכרתי לו שנתתי לכך ביטוי ברשימה שכללה שיחה עם פרופסור אליהוא כץ, מגדולי החוקרים הבינלאומיים של המדיה והחברה ובין שאר תוארי הכבוד שהוענקו לו, גם "פרס ישראל".

באותה שיחה אמר לי אליהוא עץ  כי  בתחרות בין ארבעת הערוצים, מאתמול שלושה , כול המהדורות משדרות את אותן חדשות באותו זמן, וזה מצב אבסורדי. כ”ץ מוסיף ומעיר  שההנחה שלו היא  כי הצופים לא בוחרים בין הערוצים בשל הצורה שבה מובאים התכנים של  החדשות, אלא בשל האטרקטיביות של המגישות, האהדה כלפי הפרשנים, עיצוב האולפן או בגלל התכניות ההמשך אחרי החדשות. הוא מצביע בין השאר על כך מאז שהטלוויזיה האמריקאית רואה עצמה חופשית להיות בעלת  "הטיה" ,דוגמת "פוקס" מול ,CNN  גם  כאן ההנחה של פרופסור כ”ץ היא  שהצופים לא מפעילים את השלט לכאן ולשם, בין הערוצים, כדי לקבל היבטים שונים על החדשות. הם פשוט לא "שומעים את הצד השני".

בהקשר לכך אמרתי לידידי כי גם אותם משדרי תחקיר משובחים כמו "עובדה" בערוץ 12 ו"המקור" בערוץ 10 , מעכשיו 13 , שווקו עצמם כמוצר בשרות הרייטינג. ואמת ונכון שהם חשפו שחיתות,וזה לעצמו דבר חיובי מאוד, אבל האם בכך הם תרמו לשינוי בדעת הקהל בכול המשתמע ממגיפת שחיתות זאת. הם רק  פינה קטנה במראה התקשורתית הרחבה. פעם כאשר המדיה חשפה שחיתות, ולעתים הרבה פחות חמורה מזאת של ימינו- אנשים לא רק שילמו על כך במשרות ובשמם הטוב אלא, לצערנו,גם בחייהם. ניתן לומר כי תפקידה של המדיה היא להיות "שליח" של המסר אבל את המעשים  המתבקשים צריכים לעשות הציבור ומנהיגיו. האומנם המדיה היא השליח של המסר כולו בחברה? המדיה , בעיקר המסחרית, אבל גם במידה רבה הציבורית, ערוץ כאן 11 , מתמקדת במה שעושה כותרות. ביטחון עושה כותרות. שחיתות עושה כותרות. בעיות חברה וכלכלה כמו עוני, רווחה, דיור, מצב הקשישים, המצב בבתי החולים, השירותים לסוגיהם- אלה אינם עושים כותרות. ולכן גם דעת הקהל מוטה לכוון זרקורי המדיה.

הזיווג הגלקטי.

בשבועת האחרונים, יחד עם שפעת גשמי הברכה שבאים עלינו התלוו הבשורות על הזיווג הקָרֵב בין ערוץ ,14 שידוע כערוץ עשר ,לבין ערוץ 13 של חברת "רשת".לשיא הגענו היום, יום ד' ה- 16 בינואר,  כאשר בעיתון הארץ שהוא בפורמט הגדול של העיתונות כיום, התפרסמו בשלושה עמודים מלאים  תמונות של הכוכבים- החתנים והכלות ,כשהכותרת בשולי המודעה צועקת:"הערב זה סוף ,סוף הכול מתחבר בערוץ 13 . החל מהערב, נאמר במודעה, כלומר החל מאתמול, תהיינה מהדורות חדשות בשעה חמש אחר הצהרים, בשעה שש, בערב, בשעה רבע לשבע ומהדורה צרכנית בשעה 19:20 .לכך יש להוסיף את המהדורה המרכזית בשעה 9 בערב. אני מבטיח לכם, כפי שאמר הפרופסור כץ לגבי כול הערוצים , שזה יחול על ערוץ 13 עצמו- אותן חדשות, בזוית כזאת או אחרת, באולפן כזה או אחר בעיצוב כזה או אחר, במהדורה זאת או אחרת. אותה גברת בשינוי אדרת, ואפשר כובע  שונה וגם צעיף אחר .אולם מה שחשוב ומודגש בשחור לבן הן הדמויות מאחוריי החדשות כמעט life size  .שום זיווג מלכותי לרבות כזה שמקורו בארמון באקינגהאם בלונדון לא זכה לכיסוי, ממש כיסוי כה גדול, כמו הזיווג הגלקטי הזה שמעתה ואילך יהיה מוכר בקהילה האסטרונומית ככוכב הלכת "שלוש עשרה". למזלנו מספר 13 אינו חל על המסורת היהודית.

ניתן לומר שברוח התקופה, המדיום החזותי משקף במידה כזאת או אחרת את הזירה הפוליטית. גם שם הסוגיה היא לא מה הבסיס הערכי של מפלגה זאת או אחרת אלא מי ה"כוכבים" שעומדים בראשה. חזרנו לעידן משופר של המצביאים הרומיים , אף שגם מאחוריהם עמד המשמר הפרטוריאני .

וכמובן זה יהיה ה-מופע הגדול ביותר – the greatest show .פעם בעידן ה"קלאסי" של הטלוויזיה בארה"ב אשר תמיד הייתה מסחרית, קראו גם לילד החדשות בשמו ,כמו המהדורה המרכזית של רשת ה -NBC   שנקראה   THE HUNTLTY- BRINKLEY SHOW כשמגיש אחד, צֶ'ט האנטלי הגיש מניו יורק ודייויד ברינקלי הגיש מוושינגטון. לימים זה הפך "להאנטלי ברינקלי רפורט". כלומר לא מופע אלא דיווח. ערוץ 13 מחזיר אותנו ל"מופע" the channel 13 show עם כול הכוכבים, והכול בביתכם. קצת אור במנהרת החושך סביב החדשות.

מדוע לא אצפה בשידוריי מערכת הבחירות בטלוויזיה.

ברדיפה אחר הרייטינג- ערוצי הטלוויזיה המסחריים תמיד יוצרים מופעים של "הצעקה האחרונה" ובמערכת הבחירות- זאת מתעצמת באמצעות סקרים תכופים.

 אם  היה לי ספק קל כיצד תיראה מערכת הבחירות בערוצי הטלוויזיה,בעיקר המסחריים, הריאיון עם פרופסור קמיל פוקס, חוקר סטטיסטי ידוע, במגזין ד' מרקר ( 28.12.2018) הסיר את רובו. הסקר החדש בעקבות הקמת מפלגת "הימין החדש" בערוץ 10  מחק אותו לגמרי. פרופסור פוקס ה"גורו" של ערוץ עשר יככב עד ליום הבחירות ב-9 באפריל. ליתר דיוק הסקרים שלו יעמדו בראש שמחתנו. כמי שצופה בחדשות ערוץ 10  זה אומר שכול כמה ימים ייעשה סקר שוטף. העילה יכולה להיות החל בשפעת קלה של נתניהו ועד לעפיפונים מעזה ,שלא לדבר על הפרדות "העבודה" מציפי לבני, וערוץ 10 שבו אני צופה יכריז בראשית המהדורה על הסקר החדש.

זה לא שאני כופר בסקרים. בדרך כלל אם משקללים כמה מהם, הנתונים הסופיים הם פחות או יותר נכונים. עם זאת אני חושב שיש לסקרים, כאן ובכול מקום ,פונקציה דינמית. חיפשתי איזו דוגמה לכך ומצאתי אותה במדידת לחץ הדם. לחץ דם הוא עניין רציני אבל לעתים הוא שובב וגחמני. אני לא נזקק לעדויות של אחרים. די לי בעדות עצמית. יש לי מד לחץ דם בבית ואם אני מרגיש טוב,אין לי צורך בו, ואילו אם אני מרגיש לא טוב, אני בורח ממנו. אני מעדיף שהרופא או האחות יעשו זאת. הסיבה היא שבמדידה תוצרת בית אני נכנס למתח. מד לחץ הדם  רגיש מאוד לכל תנועה שאדם עושה ובהחלט למתח. מכאן שמאוד סביר שאם המד מראה לחץ דם גבוה יותר מן הנורמלי ואני אמדוד שוב, הוא יעלה. זה כמעט אקסיומאטי.

סקרים סטטיסטיים מגשימים את עצמם במידה רבה בשל התנהגות פסיכולוגית של הציבור שעוקב אחריהם. אם הסקרים קובעים כי "הליכוד" הוא שבט שילך אחרי המנהיג הקיים, או מי שיבוא במקומו ,והוא ליכוד- חבריו ומצביעיו ילכו אחריו בגאווה. מאידך אם הסקרים מצביעים על נפילה של מפלגת העבודה, החברים או האוהדים, יחושו מפוררים ומפורקים. או כפי שציינתי באחד הפוסטים יכינו את "אוהל האבלים" שלהם. זאת עושה הדינמיקה של הסקרים. ואם היא מובאת לעתים תכופות בטלוויזיה עם שלל הפרשנים ומגידי עתידות, היא מעצימה את התחושות לכאן ולכאן.כלל ראשון בתעמולה הוא חיזוק עמדות, עוד לפני  ניסיון לשינוי עמדות, מלאכה הרבה יותר קשה.

יש חשיבות לסקרים סמויים כמו בתחום הסחר והכלכלה, ופרופסור קמיל פוקס סיפר כי ככה נוהג יאיר לפיד. הוא עושה סקר ורואה לאן הרוח נושבת ובהתאם לה הוא מעלה את העפיפון שלו. אבל הוא לא יגלה זאת. אני מניח שבמקרים אלה אם הסקר מחמיא לו, הוא יספר על כך לכול תומכי מפלגתו וזה יחזק אותם. אם הסקר פחות יחמיא לו, הוא יספר זאת לצמרת כדי שיעשו מאמצים גדולים יותר. אחרי הכול הסקרים יצרו את "יש עתיד" .זה שימוש מושכל בסקרים. סקרים תכופים בטלוויזיה בחברה , הם מרשם לפניקה עדרית, אשר קיימת גם בימים רגילים, בכול מקום ובייחוד אצלנו.

סקרים יוצרים מגמה.

סקרים סטטיסטיים תכופים בטלוויזיה הם לדעתי תמיד בשרות המנהיג הכריזמטי, אם יש כזה. לכן גם אם תופיע ידיעה ולפיה היועץ המשפטי יחליט לפרק את כול האלפים- 1000,2000,3000, ו-4000  וכפועל יוצא יש סיכוי שבאחד מהם יוגש כתב אישום,לפני הבחירות, הסקר המידי, שכמעט בטוח יבוא, יגלה, כפי שזה היה עד כה, נשירה קטנה מאוד ב"ליכוד".או להפך- עליה מתונה. ביבי הוא אשף התעמולה בצד הנבזי ביותר שלה. הוא לא ימצמץ גם אם הוא משמיע את השקר הגדול ביותר כי הוא יודע שזה ישרת אותו. זאת האמת שלו.

שתי דוגמאות טריות. ביבי לא קיים מסיבת עיתונאים בארץ מזה זמן רב. הוא גם לא העניק ראיונות. הוא לא זקוק לאלה. הוא מקבל סיקור ביד נדיבה מכיוון שהוא ראש ממשלה ותמיד עושה חדשות. אבל דווקא בארץ הקרנבלים הוא ראה לנכון לקיים מסיבת עיתונאים. כי זאת הייתה כבר במסגרת מערכת הבחירות כאשר כול משפט שלו צוטט בכול ענפי המדיה. זאת דוגמה בכול הקשור לשימוש חכם במדיה ה"עוינת". אשר למסרים שהם כמובן תעמולתיים הוא ראה לנכון לכבס את צעדו של טראמפ לפָנות  כמה אלפי חיילים אמריקניים מסוריה, צעד מזיק לישראל ולבעלות בריתה של ארה"ב באזור. מעניין מה ביבי היה אומר אילו אובמה נקט צעד זה.עוכר ישראל. אבל כמו שטראמפ משקר-באמת, ככה גם ביבי. מבחינה זאת רב הדמיון ביניהם אבל בכך הוא נגמר. זאת לזכותו של ביבי. איפה טראמפ ואיפה ביבי באינטליגנציה, בידע, בתחכום וכיו"ב.הרי אנשי הצמרת שעזבו או הועזבו הכתירו אותו בכינוי moron – בעברית כסיל או טיפש. איש לא יאמר זאת על ביבי.

לדעתי ביבי ירגיש מאוד לא נוח אם המדיה תשבח אותו על איזה צעד פרו פלשתיני אם הוא יעשה . ה"בייס" לא יאהב זאת. וזה החשוב כי ה"בייס" זה הכיסא. הוא ישתדל להתעלם. הוא גם לא זקוק שתומכיו הקרובים ישבחו אותו. הוא צריך שישרתו אותו. תקשורת עוינת משרתת את ביבי בשני אופנים. אחת, והחשובה, מכיוון שהוא בחדשות וזה החוק הראשון בתעמולה. שתיים. שהוא מותקף ולכן ה"בייס" צריך לחוש לעזרתו. ככה שרתה המדיה בארה"ב את דונאלד טראמפ, אף שרובה הייתה נגדו. ה"בייס" היה אתו. השאר עשו הרוסים.

הדרמה.

בפוסט הקודם הבאתי דברים מפי פוליטיקאי בכיר ורב ניסיון כי במערכת הבחירות הנוכחית הציבור מצפה לדרמה. הראשונה שהייתה דרמה זוטא הייתה היפרדוּת של השרים בנט ושקד מ"הבית היהודי". אבל הדרמה הגדולה, בינתיים הייתה הודעתו של יו"ר "העבודה" אבי גבאי על היפרדוּת מ"התנועה" בראשות לבני, דהיינו פילוג מ"המחנה הציוני".

אני חושב וכתבתי זאת שאבי גבאי גם במדיניות שלו וגם בהתבטאויות הזיק מאד למפלגת העבודה, אף שאין כול ביטחון שאלמלא כן ה"מחנה הציוני"  לא היה נחלש. אבל דווקא ההתבטאויות שלו אחרי ההכרזה על בחירות מוקדמות, ואין זה משנה מה הוא חושב, מוצאות חן בעיניי. הוא לא מוכן למלא את מה שהתקשורת מייעדת לו ולמפלגתו. כלומר הוא לא מוכן למות. הוא חפץ חיים. תימוכין ליעוד זה, ששולח את מפלגת העבודה ל"מקום שכולו טוב", מצאתי במאמר(הארץ 1.1.2019 ) תחת הכותרת "אם גנץ באמת רוצה להצליח". בין היתר נכתב כי מול הימין האגרסיבי נדרש מחנה אסרטיבי ונחוש שיתנער ממפלגת העבודה וממורשתה. על החתום: ד"ר פריאנטה-סופר,ביבליוגרף ומו"ל ישראלי שחי בפאריז. מבקרת טלוויזיה שהתייחסה לצעד הזה של גבאי כינתה זאת בריונות. מן הסתם מצופה היה ממפלגת העבודה לא רק ללכת לקבר של עצמה אלא לרקוד בוואלס אליו ,על משקל השיר של לנארד כהן

dancing all the the to way to the graveyard  אם גם חברי המפלגה יתעלמו מעצות אלה, אפשר מאוד שחלק מן הנושרים בציבור, בייחוד מצד שמאל, ישובו. גם ל"עבודה" יש "בייס" ולא בעל זיקה אישית אלא ערכית. אמנם לא לוחמנית כמו זו של הליכוד, אבל עדיין יש בסיס אידיאולוגי סוציאל דמוקרטי של מפלגה  שעשתה רבות למען הקמת המדינה וביסוסה. ההפך מן האמירה והוא if you can't join him-beat him -אם פרטנר פוטנציאלי לא מעוניין בחיבור תכה בו. אולי אז תתאפשרנה התחברויות. אף גוף לא רוצה להתחבר עם "שכיב מרע" .עם אנשים חפצי חיים מתחברים. כאן פונקציית השקט של המנהיג היא בעלת חשיבות רבה, אם השקט יהיה מלווה במעשים פוליטיים נבונים או צרוף אישים בולטים. הודעתו של גבאי שהוא נפרד מציפי לבני, אשר מלכתחילה, לא היו ביניהם יחסים תקינים ולפי הידיעות היא קיימה מגעים עם בני גנץ, או עם מקורביו על הצטרפות אפשרית, לא השאירו לגבאי ברירה. זאת מנהיגות. ואם במצב הזה תהיה התחברות עם גוף פוליטי אחר או עם אישים פוליטיים בולטים- זאת תהיה דרמה גדולה מאוד.

לסיכום. אם לשקלל את עשרות הפרשנויות שכבר נחתו עלינו יותר מכמות המשקעים שאף היא הייתה נדיבה בשבועות האחרונים- הפור בעצם נפל. הימין שוב ינצח,והתנודות תהיינה בתוכו, כי   נקבע  שהציבור נוטה ימינה. למה?ככה. ועוד מסקנה. במרכז שמאל ,השאלה היא מי יותר ייהנה מנפילת העבודה, כלומר אלה מפלגות ייהנו מן הטרף הזה, כשהעיט הגדול  שאותו מסמל  בנו גנץ, יהיה האורח הראשי בסעודה. אם ככה מדוע ה- הוּ, הָא? רייטינג,חברים, הכול רייטינג. ההצגה הגדולה בעיר.

לפי המדווח ,ערוץ 10 אמור להקים  אולפן שקוף בכיכר רבין כאולפן מערכת הבחירות. יהיה שמח. טלוויזיה בפנים ובחוץ. חבל על הזמן. אפשר וישאירו אותו להמשך ההצגה הגדולה – האירוויזיון. אשר לי , אני מייחל לקצת שקט וכשם שאני לא הולך לחוף הים במשך היום כי המטקות והצעקות לא נעימים לעין ולא ערבים לאוזן- ומסתירים את הים, ככה  אתרחק מסיקור הבחירות הטלוויזיוני, בקוטר בטוח לפני הכותרות ואחרי כול ה"שפיל" עם אולפני הבחירות לרוחב ולאורך שזורים בחוטי ארגמן עזים של הסקרים של פרופסור אמיל פוקס. ואולי..אולי אם לא אעמוד בהתנזרות הזאת- אחזור לצפות ב-1 +1 לאחר הפסקה ארוכה.

אגב הבוקר צפיתי בתכניתם של אורי לוי ושרון ווקסלר על השידורים שהיו ומצאתי את הסרט שלי "סטטוסקופ לא עושה חדשות"

העביר לי את הלינק לסרט -שלום יששכר ,מפיק ומביים באתר המקון של כאן 11 .היו זמנים בשידור הציבורי שכתבה אחת בטלוויזיה הייתה עניין מורכב ודרש עבודה ומחשבה.

 

 

 

 

הכדור-סל של התקשורת.

גם אם מערכת עיתון  אינה משבצת נושא במדורי דעות ותגובות -זה לא אומר שהוא לא חשוב.

 בפוסטים שהקדשתי לתקשורת בימינו ציינתי בין היתר את הרשתות המקוונות אשר תפסו את מקומם של התקשורת הקלסית, זאת הכתובה, הרדיופונית והחזותית. היא באמת תקשורת המונית בכול פרמטר. אחת הסיבות של הצלחת רשתות כמו "פייסבוק" "טוויטר" ושכמותם, היא שבניגוד לענפי התקשורת הקלסית, כול מסר של הפרט מוצא ביטוי. וזה חשוב, בייחוד בימינו כאשר הרובוטיקה תופסת את מקומו של האדם ותשומת הלב לדעות של אנשים ולבעיותיהם היא בגובה פני ים המלח. כל פרט מבקש תשומת לב למה שהוא אומר, חושב, מאמין בו, או מתנגד לו. בכך אני לא מבקש לומר כי הרשתות האלה לא מנוצלות לרע, בהבלי פה ולעתים אפילו בצורה פושעת כפי שהתוודענו במקרה של "פייסבוק". אבל ישנם גם הדים חיוביים ואלה של אנשים שמבקשים להביע דעה בעולם ההמוני של ימינו. זאת בניגוד לתקשורת האלקטרונית- רדיו וטלוויזיה-  שבה יש מעט מאוד מקום לתגובות או למשובים, בעיקר מסיבות טכניות וכלכליות. אפילו בעיתונות הכתובה, הטור "מכתבים למערכת" צר מלהכיל את כול התגובות ודעות של הקוראים. עורך ,או עורכת, המדור צריכים להחליט אלה תגובות משבצים במדור ואלה יפלו. זה תפקידו של העורך. השיקולים הם שונים ולעתים הם משתקללים במשך כמה ימים, לאמור איזון בפריסה, ולעתים השיקול  הוא  עיתוי הנושא, לאמור העדפה באותו יום, או שהוא מוצה .לעתים הסגנון לא ראוי, ולעתים, ומכיוון שמדובר בבני אדם , יש בהחלטת העורך גם משרירות הלב.

אני לא מרבה לכתוב מכתבים למערכת עיתון "הארץ" שאני המנוי שלו ואם אני עושה זאת, הסיבה היא החשיבות שבה אני רואה את ההפצה של המסר, שהוא גדול לעין ערוך מאשר ה"זרקור" שלי. היו מקרים שמכתב שלי התפרסם, והיו מקרים שהוא לא התפרסם, במשך השנים. אבל מעולם לא העברתי לבלוג שלי, לא מכתב שהתפרסם  ולא הלנתי על כך אם הוא  לא התפרסם. גם הפעם אני לא בא בטענות. זאת זכותו של העורך. באותה מידה זאת זכותי לפרסם את הדברים בבלוג שלי, שאיש לא עומד מאחוריו זולתי.

 שרידי השואה הקימו עשרות קיבוצים אחרי 1950

 הסדרה הטלוויזיונית "סאלח פה זה ארץ ישראל"- זכתה להרבה תגובות, מהן חיוביות מאוד ומהן של ביקורת, עניינית או  מן ההיבט ההיסטורי. התייחסתי בשעתו בבלוג שלי בהשמצה נגד לובה אליאב. הפעם  התייחסתי, במכתבי למערכת עיתון "הארץ"  להיבט ההיסטורי  בהקשר של תרומת הניצולים לתנועה  ההתיישבותית,הקיבוצית אחרי שנת 1950 ,לאחר מאמר ביקורתי ב"הארץ" נגד הסדרה. התגובה הקצרה שלי לא פורסמה. אבל העובדה שהיא לא פורסמה, אינה אומרת, שהיא לא חשובה. לפחות לדעתי היא חשובה, הן לעצמה והן לעובדה שעד עצם היום הזה, לא נכתב הסיפור במלואו של העשייה האדירה של ניצולי השואה בהקמת המדינה ובשגשוגה. לי זה עניין אישי ולא פחות מזה  עניין ציבורי . לאחר שהמכתב לא התפרסם כתבתי מכתב לעורך אם מותר לי לדעת את הסיבה לאי פרסום, לאמור, למצער, ליידע אותי  לאיזה "סל" (שבו משליכים מכתבים) זה שייך. ואגב ב- 26.9.  התפרסם מכתב שכותרתו "היינו לבנים ושחורים".  ואתמול פורסם מכתב שכותרתו " ההורים שלי" אשר מתייחס למכתב "היינו לבנים ושחורים" ,לאמור לשרשרת התגובות לסדרה "סלאח פה זה ארץ ישראל" .

לא קבלתי מענה. וזה המכתב שכתבתי ב- 25.9  והוא לא פורסם..

במאמר("הארץ" 23.9.2018) שכותרתו "אין שבט לבן כשם שאין שבט שחור" מתייחס מחברו, עודד ליפשיץ, בין היתר  לטענתו של דורון גלעזר, מיוצרי הסדרה "סאלח פה זה ארץ ישראל" ,כי לאחר 1950 כמעט ולא הוקמו קיבוצים. לטענה זאת אין בסיס במציאות ההיסטורית, ללא כול קשר לסוגיות שהתעוררו בעקבות הקרנת הסדרה. ב- 2010 לקראת יום השואה יצא לאור ספרם של ד"ר שלמה ברגיל וד"ר עדה שיין, ששמו "וישבתם בטח" שראה אור בהוצאת יד ושם במסגרת המיזם "תרומת הניצולים למדינת ישראל",מיזם שהקימה קבוצת שרידים,  ועוסק בקליטת ניצולי השואה בהתיישבות העובדת. חציו מוקדש לתנועות הקיבוציות, ונכתב על ידי חבר קיבוץ רמות מנשה, ד"ר שלמה ברגיל, וחציו השני מספר על הקליטה במושבים ונכתב על ידי חברת מושב נאות הכיכר, ד"ר עדה שיין. כך יכולים המחברים להעיד גם מתוך ניסיונם האישי וממראה עיניהם על מושאי מחקרם. גם בתוכן הספר וגם בראיונות שהעניק ד"ר שלמה בר גיל בעקבות הוצאת הספר הוא אמר שהמחקר שלו מצביע על כך כי "למעשה, ניצולי השואה הצילו את התנועה הקיבוצית!".

 ד"ר ברגיל  ,שאינו כבר אתנו ,הביא נתונים אשר לפיהם בשנת 1944 היו בתנועה הקיבוצית- 28,000 חברים במאה ועשרים קיבוצים. בסוף 1948  היו 45,000 חברים במאה עשרים ותשעה קיבוצים. ואילו בסוף 1953 כבר נספרו יותר משבעים ושלשה אלף חברים ב 227 נקודות יישוב .וזאת חרף העזיבות של ילידי הקיבוצים. מכאן הוא קובע בין היתר בריאיון שהוא העניק בשעתו ,בין היתר, לראול טייטלבאום ולי, מיוזמי "פרויקט תרומת ניצולי השואה" ,לביטאון של מרכז הארגונים של ניצולי השואה- "מזכר".כתב העת הזה  מפרסם את הנתונים  בגיליון 57 שמוקדש לנושא – והם שכול הגידול הדמוגרפי בתנועה הקיבוצית הושג הודות לשרידי השואה. הניצולים הקימו 60 יישובים חקלאיים, קיבוצים, קבוצות ומושבים. מכאן שאם כבר עוסקים בעובדות בעקבות שידור הסדרה "סאלח פה זה ארץ ישראל" ראוי להעמיד על דיוקו גם היבט זה.

עד כאן המכתב. ה"זרקור"  מטיל רק אלומות אור קטנות לנתונים שמובאים בספרם של שלמה ברגיל ועדה שטיין שזכה בשעתו לתהודה מסוימת ומוגבלת, אלא שגם הוא כמו היבטים אחרים, לא נכללו במסכת גדולה אחד. מסכת התקומה. בתור שכזאת, כמקשה אחת,עדיין לא נלמדת בבתי הספר, שלא לדבר בקרב הציבור הרחב. כפי שפעם ציינתי ,לנושא השואה יש הרבה אבות, שעל חלקם הייתי מוותר, והתקומה היא יתומה והומלֶסית. עיתון "הארץ" לא מתיימר לחנך, אך הוא מתיימר, ובצדק,ליידע .