Category Archives: שואה ותקומה

להעביר את "מצעד החיים" מאושוויץ בפולין להר הזיכרון בירושלים.

ישראל לא יכולה להתייחד עם קרבנות השואה  בארץ שהממסד שלה מעודד תופעות לאומניות גזעניות ובעקיפין גם אנטישמיות.

לנוכח תופעות גזעניות ולאומניות שהיינו עדים להם בימים האחרונים  בפולין, ואלה הולכות וגוברות ומוצאות ביטויים בתחומים שונים, מטעם הממסד הפולני ,הגיע הזמן לעשות "חושבים" בכול הקשור ל"מצעד החיים" לאושוויץ ."עליה לרגל" זאת לאושוויץ הפכה במרוצת השנים לחלק בלתי נפרד מן הנרטיב הלאומי לזכר השואה, לא רק ביום השואה עצמו אלא בכול ימות השנה. משתתפים בה מנהיגי העם, מפקדי צה"ל, תלמידי בתי הספר, חיילים, ומשפחות רבות שיקיריהם נרצחו במקום.

מלכתחילה מה שנקרא "מצעד החיים", היה  שנוי במחלוקת. אני ראיתי בכך משהו שנולד בחטא. יוזמה של פוליטיקאי שלא ניחן ביושרה, בלשון המעטה, וסוכנות נסיעות ממולחת וחמדנית שהניבה רווחים יפים. פרופסור יהודה באואר, אחד מגדולי החוקרים ההיסטוריים של השואה, ראה בתופעות שנות שהתלוו למצעד כמו הנפת כרזות, דגלים, טליתות, חילול של בית עלמין. שכן אושוויץ- בירקנאו היא בית הקברות הגדול ביותר בתבל ובבית עלמין רק מתאבלים ומספידים בלא שום גילוי מפגן או עצרות עם.

עצרת באושוויץ-צילום וויקיפדיה

הפולנים עצמם, גם הממשלות שהיו ליברליות ואוניברסליות יותר מאשר הממשל הנוכחי של "מפלגת הצדק"- שהיא מפלגה לאומנית גזענית , התייחסו באמביוולנטיות למצעד החיים. מצד  אחד זה היה מקור חשוב להכנסה  מ"תיירות השואה". מדובר בפולין שלאחר נפילת המשטר הקומוניסטי, שהייתה זקוקה לכול דולר כדי לקיים את הכלכלה שהתמוטטה . מאידך, העובדה שהנאצים בחרו באזור הציורי הזה בפולין לאתר ההשמדה הגדול בתבל ובהיסטוריה, לא החמיאה לפולנים, וזאת בלשון המעטה.

עד כדי כך הפולנים רצו להתנתק מן הסטיגמה של אושוויץ , שהדבר חל גם על תקופת השלטון הקומוניסטי, אשר ביקש מאוד להבליט את רוע הנאציזם. בעת הביקור הראשון שלי בפולין, בשנת 1985 כאורח הטלוויזיה הפולנית, שמתי לב כי השילוט לאושוויץ, באזור מחוז גליציה שם הוא נמצא ,הוא דליל מאוד. לאחר הסיור כאשר נפגשתי עם המארח שלי,לב ריווין, אחד הבכירים במדיה, לימים מפיק שותף לסרט "רשימת שינדלר" . הוא אמר לי : ". נו מה אתה חושב. הציבור בפולין הקומוניסטית היא לאומני וקתולי, אבל הממסד מתבייש בעובדה שהנאצים בחרו בפולין כאתר השמדה. הפולנים  לא הצטיינו באהבת יהודים"- הוא אמר לי בחיוך ממזרי,"והגרמנים ידעו זאת". כיום, כאשר פולין היא כמעט "יודנריין"- נקייה מיהודים, הרי בקרב פולנים רבים, הלאומנים הקתולים, האנטישמיות עדיין קיימת. הממסד מנסה להסתיר אותה, בין היתר בהפגנת ידידות לישראל. אולם האווירה  הציבורית משתקפת דווקא   במצעד שנערך בשבת האחרונה בוורשה בהשתתפות לאומנים גזענים, ביום העצמאות של פולין, שהפגינו למען פולין "נקייה"- מונח שמקורו בגרמניה הנאצית-  עכשיו נקייה ממוסלמים, שמספרם כמה רבבות, אבל בלבם פנימה, זה חל  גם על היהודים, שכבר אינם.

בתקופת הקומוניזם ,האנטישמיות הייתה קיימת, אבל הגילויים היו אסורים. כשאני פגשתי את לב ריווין ביריד הטלוויזיה הבינלאומי בקאן הוא גילה לי שאביו הוא יהודי, והוא מאוד רצה לבקר בירושלים לפני מותו. אבל כחלופה אם הוא פוגש ישראלי שיזמין אותו. ואכן  במסגרת זאת נערך הביקור, ונתקבלה וויזה שחיכתה לנו, לרעייתי יהודית ולי, בווינה. לב עד כדי כך היה חופשי אתי שהוא הציע לי להחליף דולרים בזלוטים פולניים ,פי שלושה מן השער הרשמי, אצל חלפן יהודי שהוא מכיר.

הפולנים התביישו באושוויץ, ובוודאי שכך לאחר שהתקבלו לאיחוד האירופי ולשוק המשותף. ואכן השילוט לאושוויץ  נשאר  מאוד "צנוע". יותר בולט התמרור לכפר "אושוויֵיאוּצ'ים"- אשר הגרמנים הפכו אותו ל"אושוויץ". זאת גם הסיבה שכבר  בהתחלה הממסד הפולני מאוד רצה שהקבוצות שבאות לפולין יבקרו לפחות בכמה אתרים תיירותיים בפולין,ויש כאלה, מלבד קראקוב שהיא קרובה מאוד לאושוויץ.

ככה או אחרת במלאת שבעים שנה לעצמאות מדינת ישראל, רצוי מאוד ,מבחינה סמלית, כלכלית, חברתית ומוסרית, להעביר את "מצעד החיים" להר הזיכרון בירושלים. קבוצת פעילים של שרידי שואה, הצענו בשעתו למשרד החינוך, שזאת תהיה "צעדת התקומה" מ "יד ושם" בהר הזיכרון, דרך "הר הרצל" שם קבור חוזה המדינה ועד לכנסת- הסמל של הריבון של מדינת ישראל.

אפשר מאוד שביטול "מצעד החיים" לא יהיה לרוחה של ממשלת ישראל שמעוניינת בקשרים המדיניים והביטחוניים עם פולין ולכן לנוכח גילויי הלאומנות והגזענות בפולין ובהונגריה בקושי נשמעו ציוצים ממשרד החוץ שלנו,וגם אלה תוך גמגום כבד, וראש הממשלה אף זיכה בירות אלה בביקורים ממלכתיים . ומן הסתם גם משרד החינוך, שבו פועל מנגנון משומן מאויש יפה, גם הוא , מן הסתם, לא יראה בעין יפה חיסול של "מפעל חיים". אבל קיימת הכּנֶסֶת וקיים הציבור וקיימים עדיין ארגונים של ניצולי השואה, ומרכז הארגונים, שיכולים להשמיע את קולם.

בירקנאו מפגש 2

birkenau aya and zvi

aushwitz museum israel glazer

בתמונה למעלה מפגש מקרי בבירקנאו ב 2015 עם תלמידי תיכון אוסטרובסקי ברעננה. באמצע :ליד המסילה למשרפות בירקנאו. בתמונה למטה :ספר השמות במוזיאון אושוויץ שהוקם לפני כמה שנים בסיוע "יד ושם".ב"יד ושם" בירושלים מצויים מיליוני "דפי עד".

באושוויץ מצוי האפר של יקירנו. מקום החיים, המקום שבו  רובם של שרידי השואה שיקמו את חייהם הוא כאן במדינת ישראל. כאן צריך לצעוד בגאווה. ניתן לשלוח משלחת קטנה לאושוויץ כדי לומר "יזכור".אולי יהיה בכך רמז מה חושבים השרידים על המציאות בארץ שהייתה פעם נחלת הקהילה היהודית הגדולה ביותר בתבל, והיא נמחקה.

שם וכאן-הצד האחר של הזיכרון.

דברים באירוע לציון 75 שנים לחיסול  גטו זדונסקה וולה  במרכז פולין.

מדי שנה במחצית חודש אלול, סוף אוגוסט ראשית ספטמבר, מתקיים אירוע זיכרון לחיסול גטו זדונסקה וולה- עיר במרכז של פולין שקרוב למחצית מן האוכלוסייה בת 25,000 תושבים היו יהודים. עד לפני כמה שנים האירוע נערך ליד הגל- עד המרשים בבית העלמין הישן ברחוב טרומפלדור בתל אביב.

לפני כמה שנים האירוע הועבר ל"יד ושם" בירושלים. ראוי לציין כי מדובר באירוע שנתי,מתמשך, לא של קהילת מדינה אלא קהילה, מתוך מאות קהילות שנכחדו ולרובם המכריע לא מתקיימים אירועי זיכרון. זאת הודות אך ורק לקומץ פעילים,עכשיו רק בני דור שני ושלישי שנרתמו למשימה זאת.

ההיגיון שמבוסס על מציאות אומר שמדי שנה מספר המשתתפים ילך ויתמעט כי בדרך כלל משתתפים בו אלה שנולדו שם. אבל  באירוע שבו אני השתתפתי השבוע היו מלבדי רק עוד שני ילידי העיר.בין הראשונים ששקדו על המפגש היו שריד שואה אשר אוד- אנשל שייראדזקי, חברי מילדות,יקיר ירושלים ,שנפטר לא מכבר. אחר כך היה, בן דור שני- המדען, פרופסור דניאל ווגנר, שיזם את הפרויקט של שיקום בית העלמין ההרוס בזדונסקה -וולה. ובשנים האחרונות זאת  רעות לבית- לייזרוביץ',דור שלישי- דינמו של אישה צעירה,שנטלה על עצמה את המשימה בהיותה תיכוניסטית, ועכשיו היא  אם לשלושה וחוקרת שואה, ומספר המשתתפים הולך וגדל מדי שנה. הפעם השתתפו להערכתי כמאה ועשרים מבני דור שני,ורבים דור שלישי, ביניהם משרתים  בצה"ל. שלא לדבר על אותה צעירה פולנייה  ילידת העיר ,קמילה   קלאוזינסקה ,שעשתה כה רבות לשימור המורשת היהודית של העיר באין יותר נפש יהודית שם. אני מדגיש היבט זה של יוזמה, שכן בימינו ובמחוזותינו, כאשר היחיד הולך לאיבוד בהמולה הציבורית, מקומו של האדם כאדם שמור, לרע ולטוב. בהקשר זה למופת.

מלכתחילה החלטתי שאני לא עוסק בשואה,מה גם ששניים מן הדוברות עסקו בנושא, אלא במה שקדם לשואה. לאמור ניסיון לבחון מה הם הגורמים שמהם מורכבת תעצומת נפש, שלי לפחות, אשר מקורם בילדותי ובנעורי המוקדמים בעיר מכורתי.

 

ההיבטים השונים.

הפן הראשון היה הסביבה הטבעית. זדונסקה וולה חרף מעמדה כעיר, וכל  שמאפיין עיר, הייתה נטועה בתוך הטבע. מעבר לחצר של הבתים שלנו שהיו בני קומה וקומתיים, היה אחו ולפעמים רעו בו פרות. בכיכר העיר ליד הבית שבו נולדתי הייתה תחנת אוטובוסים ומוניות, אבל גם כרכרות רתומות לסוסים. בפאתי העיר בפורמבי היה חורש כחמישה קמ"ר ושם נהגנו לקטוף פירות יער לסוגיהם וללקט פטריות. במרחק 10 ק"מ מן העיר היה יער של 50 קמ"ר.בפחות משעת הליכה מן העיר הגענו לנהר השני בגודלו בפולין ,נהר הוורטה, שאורכו 800 ק"מ. לשם הלכנו מדי פעם  אנשל שייראדזקי , ואני, כאשר  אשר מביא בקבוק ריק מלימונדה, כזה עם פקק גומי ולחצן סגירה, ואני שמתי בתוכו איזה נייר משורבט- מסר לעולם . השלכנו את הבקבוק לנהר והוא שט ונישא בזרם הנהר ,ובדמיוננו ראינו אותו מגיע לסמבטיון- אותו מקווה מים אגדי שהכרנו.

 

 

 

 

 

הנופים של מחוז ילדותנו בזדונסקה וולה.

משום כך כאשר אשר ואני הגענו בנובמבר 1945 למוסד החינוכי החקלאי במגדיאל, כיום חלק מ"הוד השרון", הכול היה מוכר לנו. היינו ילדי  טבע. ואני יכולתי אפילו לרכוב על הסוס בדרך אל שטח הפלחה וממנו.וזאת הסיבה שאני אוהב נופים בטבע ואני אוהב את נופי הארץ, ששום קולאז', שום רישום שום פסיפס, מעשה ידי אדם ,לא מתחרה בהם.אני אוהב צמחים והם אוהבים אותי. וזאת לקחתי משם.

התמונה למטה- הבית שבו נולדתי בכיכר העיר. בחברת רעייתי יהודית בשנת 1985.נהרס על ידי הממשל הפוסט קומוניסטי

האלמנט השני הוא  הסביבה הפיזית – הבית שלי- החממה, המבצר, המצודה, הדירה שתפסה קומה שלמה של בניין בחזית הכיכר. כאשר נדרשנו לפנות את הדירה בת שמונה חדרים פלוס,למען קצין נאצי, והושלכנו לבקתה שלימים הייתה חלק מן הגטו, במבט שלי על הבית מקצה הכיכר ראיתי בעיני את חורבן הבית השלישי. בשבילי זאת הייתה רעידה טקטונית, מבוא לשואה ובכול הכרוך בה, ריסוק המשפחה, נפילה לתהום. מעניין שפרק זה של גטו זדונסקה וולה, כמעט נמחק לחלוטין מזיכרוני.

המוסד במגדיאל לא היה בית, וכאשר ברבות הימים, לא פניתי לחקלאות אלא באתי לתל אביב,באתי אל הכפור. לא הייתה לי קורת גג, ולא אמצעי מחיה.חבריי לעליה שהתיישבו בעיר אימצו אותי בדירה שלהם. ואגב, שרידי השואה לא נקלטו. הם קלטו את עצמם. וברבות המים כאשר רעייתי יהודית ,ניצולת שואה מהונגריה, שהייתה בת ארבע כשפרצה המלחמה,חשבנו להביא ילדים,עשינו מאמצים אדירים שבהיוולד הילד הראשון( זאת הייתה בת- נתי) יהיה לנו בית משלנו. לא עלה על הדעת שמדובר בהשקעה נדל"נית. מדובר היה שזה יהיה בית שלנו שאיש לא יוכל לעקור אותנו ממנו. עוד לקח מאז זדונסקה וולה.

לבסוף הסביבה האנושית: המשפחה, השבט, הקהילה- מצבור ענק של  אהבה, אחווה, וחום בין בני המשפחה, בין השכנים, בין המתפללים בשטיבלעך ,בין החסידים והחילוניים, בין הבונדיסטים לציונים- מצבר  אשר בבוא המבול שאבנו ממנו  איזו פחית שמן קטנה  שאותה נטלתי עמי ושבה הייתה שלהבת זעירה, דיה כדי להאיר את הנתיב בגיא הצלמוות . ועל משקל שירו של חיים נחמן ביאליק "אם יש את נפשכם לדעת את המעיין" שממנו שאבנו את תעצומות הנפש-לשרוד ,לחיות, לאהוב,לשקם את משפחותינו-  הם מצויים שם, במכורתי- זדונסקה- וולה. אלה היו בחזקת המשמעות האישית.

הלקח הלאומי היה שאחרי דורות של גלות וכל הקשור בה- חשוב שתהיה לנו מדינה. לכן לחמנו למענה, עמיתי ואני, שרידי השואה, ומספרי הצבאי  מלמד שנמניתי את הראשונים, לפחות הממוספרים, בצבא ההגנה לישראל .רבים מחברינו נפלו במלחמת הקוממיות. אבל ערך מוסף חשוב  ביותר  היה והוא הווה, ביתר דגש,  שהמדינה היהודית תהיה מדינה של ערכים, ערכי מוסר וחברה, ערכים של מורשת היהדות וערכים אוניברסליים. זאת כמתבקש מאלפיים שנות הפליה, רדיפות, התנכלות, הרג ורצח. באותה זדונסקה וולה הייתה גם עלילת דם, הידועה. לכך מתייחס מנשר ניצולי השואה שאת תוכנו אני מביא מדי פעם.

 

בלי וירוסים. www.avast.com

 

 

שיר הערש על פונאר שהֵדָיו שוב נשמעים

עיתונאי וסופר בריטי ידוע מתכוון לחשוף בספר חדש את גיא ההריגה ואת התקופה -בפני ציבור קוראים שלא מכיר מה שקרה בראשית שנות הארבעים באירופה.

שקט, שקט, בני נחרישה!
כאן צומחים קברים,
השונאים אותם נטעו
פה מעברים.

אל פונאר דרכים יובילו,
דרך אין לחזור,
לבלי שוב הלך לו אבא
ועמו האור.

 

שיר שכתב שמריהו קצ'רגינסקי,תרגם אברהם שלונסקי  ואת הלחן  חיבר אלכסנדר וולקוביסקי נער בן 11  הידוע כיוםכפרופסור אלכסנדר תמיר, מוסיקולוג שיחד עם חברתו לחיים ,הפסנתרנית ברכה עדן, הקימו את " מרכז טארג למוזיקה" בעין כרם בירושלים. השיר הזה עדיין מרעיד את מיתרי הנשמה שלי ומחזיר אותי למחוזות רחוקים .בפעם הקודמת זה קרה  בשנת 2013 בטקס העלאת משואות בערב יום הזיכרון לשואה במכון  הבינלאומי ללימודי השואה-"משואה" בשרון. בטקס המרשים ערב יום הזיכרון בשנת 2013 כשירד אלכסנדר תמיר מבימת מדליקי המשואות. ניגשה אליו הזמרת מרינה מקסימיליאן ושרה לו את השיר שאת הלחן הוא חיבר לפני שבעים שנה. זה היה רגע מרטיט.

 

Imasusa one 1_7-4-13__359

 

I massua two 2S_7-4-13__363

I massua 3 S_7-4-13__364

הצילומים באדיבות הארכיון של מכון "משואה" בשרון.

בחודש הבא ימלאו שבעים ושש שנים ל" רצח פונאר" ולפני שנה בחודש זה התגלו בית הכנסת העתיק של וילנה וכן  מנהרת הבריחה, כאשר חמש עשרה אסירים הצליחו לברוח, מתוך מאה אלף שנרצחו במקום מהם שבעים אלף יהודים.

הרצח החל ביולי 1941, ונמשך עד הקיץ 1943. בספטמבר 1943 החלו הגרמנים לפתוח את הבורות ולשרוף את הגופות כדי למחוק את העקבות של הרצח ההמוני. התברר כי קבוצה של  אסירים הצליחה, באמצעות מנהרה שחפרו באורך של 35 מטר ונמשכה 3 חודשים,להימלט  בלילה של ה-15 באפריל 1944 . האסירים שחררו את הכבלים על רגליהם. 40 הצליחו לברוח דרך המנהרה אבל חלקם התגלה על ידי השומרים. 15 הצליחו לברוח, ו-11 הגיעו אל הפרטיזנים, השאר נורו למוות. מנהרה זאת התגלתה אשתקד בבדיקה בטכנולוגית צילום חודרת קרקע, במשלחת משותפת של אוניברסיטת הארדפורד בארצות הברית, רשות העתיקות מישראל, המוזיאון הלאומי היהודי ע"ש הגאון מווילנה, ועוד גורמים בינלאומיים.

יודעים על אושוויץ לא יודעים על גיאיות ההריגה.

" מה פתאום החלטת לכתוב ספר על פונאר בשנת 2017 כאשר הסיפור ידוע וזכה לתהודה בכתובים, במדיה הקולית והחזותית?" אני שואל את  כריס הית' עיתונאי  וסופר אנגלי- אמריקאי ידוע שבא לארץ במסגרת התחקיר שהוא עובד עליו לקראת הוצאת ספר ב-RANDOM HOUSE  אחד מהמו"לים הגדולים והידועים בעולם.

"קיימתי שיחה עם נציגי ההוצאה לאור והגענו למסקנה, שחרף העובדה שהיבטים שונים של הטבח בפונאר התפרסמו, הרי ראוי לשוב ולתחקר את הנושא. זאת מכיוון שאני לא חושב שרבים בארה"ב או בבריטניה, שבהן  אני מכיר את הציבור, מבינים מה קרה במזרח אירופה בשנת 1941 ,כאשר טרם התפרסמה התכנית של "הפתרון הסופי"  אבל התבצע רצח המוני של יהודים. הם לא יודעים מה קרה בגיאיות ההריגה כמו פונאר ,טרבלינקה ,מיידנק חלמנו באותה עת. פונאר היא ייחודית בכך שבכול  זאת קומץ קטן הצליח  לברוח ולספר את הסיפור וזה היה קבר המונים שרק בשלב מאוחר יותר במגמה לטשטש  את העקבות חפרו מחדש והעלו את הגופות באש."

אך כריס הית' חוזר ומדגיש שגם אם רובו של הסיפור ידוע יש חשיבות גדולה מאוד לשוב גם לאתר ההריגה, ולמקורות, הן ארכיוניים והן אנושיים כדי לספר את הסיפור הנורא. במסגרת עבודתו העיתונאית בעיתון הבריטי "דיילי טלגראף " וגם במגזינים בריטיים ואמריקאיים חשובים , הוא ראיין לרוב  כוכבי רוק, פופ וקולנוע כמו ריין גוסלינג, פרינץ, דייוויד בואי, איימי שולר,קורט ראסל  ואחרים, ועם כמה להקות  מפורסמות הוא יצא למסע וכתב כמה ספרים ביניהם על ה"רולינג סטונס".ספרו הביאוגראפי על  רובי וויליאמס היה לרב מכר. שאלתי אותו אם הספר שלו מיועד לדור החדש של "יאפיס" שהם מן הסתם קוראים נאמנים של מאמריו וספריו.

" בהחלט לא!"- אומר כריס." הספר יהיה מיועד לציבור הרחב באמריקה ובאנגליה, ובכלל. שכן לא רק הדור הצעיר לא מכיר את ההיסטוריה הזאת אלא הדור המבוגר במאה ה-21. אם אני לא מכיר את הסיפור הזה וסיפורים אחרים על מה שקרה במזרח אירופה בשנות הארבעים הראשונות של המאה הקודמת, אני מניח שרבים אחרים לא מכירים אותם. במסגרת התחקיר אני רוצה להגיע למקורות לא רק בעברית אלא גם בגרמנית,יידיש, פולנית, רוסית וליטאית. ובוודאי שקטעים מסוימים נצטרך לתרגם.זהו אתגר גדול שכן אם אני מבקש לחפור במעמקי ההיסטוריה אני לא יכול להסתפק במה שיש באנגלית."

הוא בא לכאן לשבועיים ימים, ראיין עשרות אנשים, מהם שרידי שואה מליטא,היסטוריונים ואנשי מחקר, ביקר במוסדות לתיעוד והנצחת השואה, בארכיונים שונים, וככול שהוא "חופר" יותר ומגלה יותר, ככה  הסיפור שנגול לעיניו מבעת יותר. במהלך ההתכתבות אתו בעת ביקורו בארץ, הוא בקושי התפנה למסור לי איזה מידע נוסף לצורך כתיבת  הפוסט. כריס הית' מנצל כול קצה חוט כשביום הוא נודד ברכבו בכבישי הארץ ואוסף חומרים  ובלילות מארגן אותם, כדי להקל עליו את העובדה האדירה שמחכה לו עם שובו לארה"ב לעבור על כתב היד. בשיחה אתי הוא הביע תקווה  שהגרסה הראשונה של הטיוטה תהיה מוכנה בראשית שנת 2018 .

החפירות בווילנה.

ואגב חפירות , הדחף של כריס לחפור בהיסטוריה של פונאר היה סקר הראדאר ביוני 2016 שבהסתמך עליו התגלו שרידים של בית הכנסת הגדול והמפואר של וילנה שנחרב בשואה. זה היה בית הכנסת העתיק ביותר בארצות הבלטיות והוא הוקם במאה ה-17 בסגנון הבארוק. הוא שימש כמרכז לימוד וקהילה של יהדות ליטא. תוך כדי כך התגלתה גם מנהרת הבריחה שחפרו האסירים,וקומץ קטן מהם הצליח, כאמור, לשרוד ולהצטרף לפרטיזנים. כריס התוודע לשני ארכיאולוגים שעמדו בראש המשימה ד"ר יוחנן-ג'ו זליגמן מרשות העתיקות בישראל ופרופסור ריצ'ארד פרוינד מאוניברסיטת הארדפורד בארה"ב.בתקופת הנאצים נבזז בית הכנסת ושרידיו נהרסו כליל על ידי השלטונות הסובייטיים ובית ספר חדש הוקם במקום.

vilna old synagogue

בית הכנסת הישן בווילנה.

החוקרים מקווים כי החפירה העתידית תהיה משותפת לצוות מעורב של ארכיאולוגים וסטודנטים מתנדבים מליטא, ישראל והקהילה היהודית מרחבי העולם, "וזאת במטרה להבטיח שהמורשת תרבותית הבנויה היהודית של וילנה תיתפס כחלק חשוב ובלתי נפרד מהמורשת הליטאית והיהודית כולה, ושהאתר ישתמר לצמיתות, לרווחת כל מי שיגיע לאתר בית הכנסת  הגדול בעתיד" כפי שפורסם בשעתו. רשות העתיקות מזמינה את הציבור לקחת חלק בפרויקט. הפניה הזאת אל רשות  העתיקות מהווה לדעתי אבן דרך  לביקורים עתידיים בפולין אשר לא יעסקו  רק באתרי ההריגה המקומיים ובגדול מהם באושוויץ, אלא גם במאות הקהילות שנכחדו שגם הם ראויים ליד ושם בפולין. ב"יד ושם" שמותיהם מצויים ב"בקעת הקהילות", אך מהם לא נותר שריד כמעט. החוקרים וההיסטוריונים, וכמובן המוסדות לתיעוד והנצחה מכירים את מאות הקהילות במזרח אירופה, ובראש וראשונה בפולין שאין להם זכר. הם נמחקו. אפשר והספר של כריס הית' יהווה מאיץ-,"טריגר" למחקרים ולפרסומים אודות קהילות תוססות אלה.

כריס הית

chris heath20170612_114739

 כריס הית' הוא עיתונאי וסופר יליד אנגליה ידוע מאוד בעולם המערבי.  הוא נולד במחוז וורסטרשייר בלבה של אנגליה . חבל ארץ היסטורי יפה של מישורים וגבעות משתפלות , שמצוי במערב ה"מידלנדס " . אביו ,סם, גדל במקום ואילו אמו, ג'יל היא ילידת אוסטרליה. המשפחה היא בעלות  אדמות מרעה ,חורש  וחקלאות. יש לו אח ושלוש אחיות. הוא  בוגר אוניברסיטת קיימבריג' שסיים את לימיו בהצטיינות. כריס, שיש לו בית בלונדון חי עתה בברוקלין ניו יורק עם רעייתו וכותב במגזינים בנושאים שונים ונחשב כאחד העיתונאים הרציניים והחשובים באמריקה .בשנת 2013 הוא זכה ב"פרס ה"ניישונאל מגאזין לדווח עיתונאי", פרס יוקרתי  מאוד, על עבודתו העיתונאית. בריאיון עם העיתונאי הבריטי ג'ק קֶרינגטון המראיין  כותב  בין השאר. "אחד הדברים הבולטים בקריירה העיתונאית של כריס הית' הוא הדרך שבה הוא מתמרן בין הכתיבה על אנשים חשובים מאוד ועיסוק בדברים אפלים יותר. בשבוע אחד הוא עוסק בחולשות של רוברט דה נירו ובשבוע לאחר מכן הוא בסוריה ומדווח על החיים ההרוסים של הפליטים מעיראק"

בשיחה אתי עם בואו לארץ הוא אמר ש"אחד הדברים שהייתי רוצה שהקוראים יידעו הוא שהספר שאני אמור לכתוב הוא משימה רצינית ומכובדת למו"ל בסדר גודל זה("ראנדום האוז"- צ.ג) המטרה היא לספר את הסיפור המיוחד והחשוב הזה באופן עמוק יותר מכפי שהוא סופר בעבר בעולם, ובדרך שבה הנושא והאנשים שמעורבים בו ראויים לה. אנו מקווים להביא את הסיפור הזה לקהלים רחבים באמריקה ובעולם  שאפשר והם לא מודעים לממדי האסון הזה, ומודעים פחות בצורך להרחיב את האופק ההיסטורי  מזה שמוכר"

אני רואה בספרו העתידי של הית' ערך מוסף חשוב מאוד, ערך שמעסיק אותי מאוד ואני חושף אותו בפניי קוראי ומאזיני. באחרונה עשיתי זאת במפגש עם  חבורה נפלאה של קצינים ונג"דים של אגף כוח האדם בצה"ל ,שחזרו מפולין במסגרת התוכנית "עדים במדים". ספרו של הית' מן הסתם ייתן את הרקע למקומות שבהם הגרמנים ביצעו את הרצח ההמוני. מדובר במדינות כמו אוקראינה, הארצות הבלטיות, פולין. היו גם בהם חסידי אומות העולם אולם רוב הציבור במדינות אלה שנא את היהודים בשל דתם, תרבותם, מנהגיהם, מורשתם, הגזע שלהם. והממסדים של המדינות היו אנטישמיים. הגרמנים ללא ספק הביאו זאת בחשבון. כחלק בתולדותיהם, גם היהודים, ובעיקר בארץ היהודים, חייבים להפנים לקח היסטורי זה. השואה לא צמחה על שדה בור. שורשיה נטועים מאות שנים לפני כן כאשר היהודים נרדפו, כבודם הושפל, זכויותיהם נרמסו,נכסיהם הופקעו, ספריהם הועלו על מוקד והם עצמם נרצחו. אני משער שספרו של הית' יאיר את ההיבט הזה. יבוא יום  ושירי הערש  לילדינו לא יהיה על פונאר ודומיו. עד אז נוסיף  לשמוע את צליליו כאזעקה.

השיר פונאר בליווי תצלומים של בורות ירי וגיאות הריגה – YouTube

 

 

 

.

 

הכישלון הגדול

מערכת החינוך ,האליטות  והניצולים- כשלו בהנחלת המשמעות של לקחי השואה

זה שנים שקבוצה של שרידי שואה,כולל אותי ,מנסים לפעול כדי שיום הזיכרון לשואה יהיה גם יום של חשבון נפש. מדובר בחשבון נפש בעולם הנאור, ובייחוד אצלנו ,במדינת היהודים. ככלות הכול בשעה שאת השואה אנו מצווים לזכור אבל זהו זיכרון שבעצם מהותו מחייב הפקת לקחים  ועשיית מעשים. זאת אנו יכולים, ובעצם מחויבים ,לעשות בכול ימות השנה ולא רק ביום הזיכרון.  אבל מכיוון שיום הזיכרון הוא אירוע לאומי- זאת הזדמנות שבצד הטקסי הנרטיב יכלול גם את לקחי השואה- כיהודים וכישראלים במדינה יהודית.

בשנים האחרונות התקבע מנהג יפה שקרוי "זיכרון בסלון" – מסגרת של התכנסויות של קבוצות שונות אשר דנות בסוגיה הזאת של זיכרון השואה ומה הוא מחייב.תשומת לבי הופנתה לכך שגם צה"ל אימץ השנה מסגרת זאת. אני חושב כי  בחברה פתוחה זאת תופעה מבורכת ,גם כרצון של הפרט וקבוצות של פרטים, לתת ביטוי לתחושות, להזדהות, או לביקורת. לגופו של הנושא וודאי שהוא חשוב מאוד. ראוי לציין שמוסד אחד לתיעוד והנצחה- "בית לוחמי הגטאות" שליד קיבוץ לוחמי הגטאות , מקיים שיח שנקרא "בין הצפירות" והמשמעות היא בדיוק למה שאני מתכוון בכול הקשור במעשים  שיהיה בהם לתרום לאותה מודעות. אנו יכולים ומצווים  לעשות הכול כדי שהאנושות לא תגיע למפתן של אירועי שואה, וזאת על ידי מניעת אותן תופעות אשר קדמו לשואה. אולם פעילות זאת לא הגיעה לצערי לידי מינוף של כלל הציבור. זאת בשעה שבמקרים רבים אנשים, בעקר פוליטיקאים, משתמשים בשואה כגורם איומי, כהפחדה, כטיפוח פולחן המוות ,בשעה שאנו השרידים ביקשנו ,ועדיין מבקשים, להעלות בראש שאיפתנו את קדושת החיים

בהקשר זה אני רוצה  להביע תמיהה, בלשון המעטה, שכול אותן עמותות של דור ההמשך שעוסקות בצורה אינטנסיבית בפעילות הנצחה וזיכרון ובשוליהם , לא השמיעו את קולם כשמתבצעים מעשיי זוועה, כאן באזור, במדינה שכנה. גם הם נכנסו לשגרה של בידול הזיכרון מן המשמעות הרחבה שלו וההשלכות שלו במציאות של ימינו. בצד מחוזות של העבר ראוי היה שיביאו את חבריהם גם אל מחוזות ההווה והעתיד. זה אמור גם לגבי ארגונים של ניצולי שואה אשר משום מה נדם קולם.

הדור הצעיר קשוב,אך חסרה לו השראה.

רבים מחָבֵרי לאתגר של "עצור וזכור"  ( זה היה שמה של מודעה שפורסמה בשעתה  בעיתון "הארץ"על ידי מאה וחמישה עשר ניצולי שואה מכול הקשת החברתית ) כבר אינם אתנו. לכן אני רואה חובה לעצמי לפעול גם בשמם. על סמך מפגשים שלי בשנים האחרונות הגעתי למסקנה כי הדור הצעיר שלנו, אוזנו קשובה למסר הזה, אבל הוא אינו מגיע אליו. אני כאיש המדיה-  הכתובה, הקשובה והחזותית, הגעתי למסקנה שאני "אַָוּטסיידֶר"- בחוץ. הערוצים כיום שונים, ויש "להם נתיב ואני לא מצאתיו" .אילו מצאתי אותו אין לי ספק  שהמסר היה עובר ואילו עבר- הדור הצעיר היה פועל. בהקשר זה נפגשתי בין היתר  עם ח"כ. אני לא מציין אם מדובר בגבר או באישה, ולא מציין לאיזו סיעה הח"כ משתייך. מכיוון שבָלָשון העברית די בגבר אחד בחבורה כדי שברבים נתייחס לזכרים, לכן אין מנוס מאשר להתייחס לח"כ כאל הוא. מה שאני כן יכול לציין זה שאותו ח"כ נמנה עם הפעילים ,היעילים, המסורים והנחושים, מלח ופלפל של בית הנבחרים שלנו. בפגישה עם אותו ח"כ  לא ביקשתי  שיפעל להעלאת רף המודעות לערכים בכנסת ישראל. חבל על הזמן. מה שביקשתי היה להגיע לחבורה של צעירים אכפתיים שאלה ימצאו את הדרך למָנֵף  את המסר באמצעות הרשתות שהם שולטים בהם, שם הוא יקבל תהודה חשובה . זאת משום , שכאמור,לנוכח הניסיון שלי בקרב אנשים צעירים- החל בכיתות י"א לקראת צאתם לפולין וכלה בקצינים צעירים- הם מפנימים מצוין את מסר העשייה בצורה בלתי רגילה. בכול פעם שאני מופיע בפני אלה, בין במסגרות בתי ספר או במסגרות צה"ל- אני יוצא נפעם. אני אומר להם שאני קבלתי מהם  יותר מכפי שנתתי להם. הם הטעינו לי את הסוללות. במוסף "גלריה" של עיתון "הארץ"  (20.4.2017) קראתי ש"תפילת האימהות"-שירה של יעל דקלבאום הפך ללהיט עולמי….והכול התחיל במסע עם דפני ליף.

אבל מה לעשות ואין ברשותי "מגבר הקול" – האמפליפאייר העכשווי .הרעיון שלי באותה פגישה עם הח"כ התקבל  בהתלהבות, ויצאתי בהרגשה מצוינת שהמסר ימצא את התהודה. והנה  הגענו כמעט ליום הזיכרון לשואה ודבר לא קרה. באותה עגלה עמוסה נושאים שונים, זאת נפלה ואיש לא הרים אותה.

הכישלון של ניצולי השואה והפעילים החברתיים.

במחשבה שנייה, אפשר ואנו ניצולי השואה, שלא במתכוון, כשלנו כישלון חרוץ בכך שלא כוונו לערך העליון של בני אנוש-קדושת החיים . לכך ראוי להוסיף- הערכיים, המוסריים. ואין זה מקרה שהמצגת המקוונת של "יד ושם" על ניצולי שואה בולטים בישראל  נקראת."בחרנו בחיים- ניצולי השואה ומדינת ישראל- ואין לי צל של ספק שלגבי כול הניצולים ללא יוצא מן הכלל הכוונה הייתה לחיים משמעותיים וערכיים. לא העלינו מספיק את "עמוד האש" הזה. "עמוד הענן" הסתיר אותו.

הואיל ועם השנים הנטייה שלי לדון אנשים לצד זכות הולכת וגוברת- אני מבין בהחלט שלאותו ח"כ היו נושאים חשובים שבהם הוא ראה לנכון לטפל ולהקדיש לכך את מרב זמנו. אולם בצד אותה תובנה הגעתי למסקנה עגומה והיא שבחברה שלנו, ואפשר שבחברה המערבית כולה- הנטייה היא למידור. להתמחות- מקצועית או ציבורית .מעין פרצלציה.  לאמור התרכז במשימה החשובה שעומדת בפניך ותניח לאופקים רחבים יותר שאליהם  את, אתה- כפרט אין לך זמן להגיע אליהם. חיזוק להנחה זאת קבלתי מאוחר יותר. נפגשתי עם אדם שממלא תפקיד בכיר בארגון "בצלם". ארגון חשוב-הומניסטי. כול שביקשתי היה שביום הזיכרון הבינלאומי לשואה ב- 29 בינואר יפרסמו את מנשר הניצולים בעברית ובאנגלית. לכך נוסף לאחרונה , בעזרתה האדיבה של רישל מ"יד ושם"- גם תרגום גרמני. האיש התלהב. …מאוד. בכול זאת מסמך יהודי, אוניברסלי ערכי. אין בו שום זיקה זולת לערכי כבוד אדם, זכותו לחיים וערכים דומים שכול אחת ואחד יכול להזדהות אתם.

רק להביא את הקטע האחרון מן המנשר:

השואה שייכת למורשת האוניברסאלית של כל בני תרבות. היא שקבעה אמות מידה לרוע המוחלט.לקחי השואה חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומאניים, לדמוקרטיה, לזכויות אדם, לסובלנות וסבלנות ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטליטריות. מן הכנס ב"יד ושם" בירושלים יוצאת קריאתו של הלל הזקן: "מה שעליך שנוא לחבריך אל תעשה. ואידך זיל גמור. זהו המסר שלנו לאנושות. זאת המורשת לדורות הבאים

אני מניח שמי שבלם את הפרסום ,במעלה הפירמידה, הבהיר לו ש"אנו בבצלם עוסקים בערביי השטחים". אז מה. האם זה לא ישים  לתושבים שם-  פלשתינים, מתנחלים, שלטונות ישראל?   פניתי בעניין גם לגופים אחרים ,ערכיים,מוסריים וכיוצא באלה,שפועלים כאן ובעולם- באותה בקשה . אין טעם להזכיר שמות, שכן כול שם שתעלו הוא כנראה נכון. ו- נאדה. כלום. ואז שוב קבלתי חיזוק למסקנה, שכול אותם אנשים טובים, ארגונים חשובים, מוסדות יפים-עסוקים בתחום שלהם וכל עיסוק במשהו רחב יותר, שנוגע לחיינו כאן בישראל או  אצל שכינינו הפלשתינים , שלא לדבר לעולם הגדול-הקטן- זה לא שייך. רק שלא יטיחו בפרט או בארגון, שזה לא המנדט שלשמו הוקם. עד כדי כך.

קשה לי מאוד לסווג אותה תופעה מבחינה אמפירית, ואפשר שזה שייך לסולידריות חברתית ערכית או נורמטיבית. ליתר דיוק-העדרה. אבל זה קיים ומעבר לנושא שבו אני עוסק, אני רואה בכך פרצות שדרכן מוחדרים דימויים סטריוטיפיים שליליים, תעמולה והסתה. לאלה די במכנה משותף רחב בשעה שבדברים ערכיים חשובים הציבור מפוצל, לשברי ערכים.

בשעה שהשואה ותיעודה, או השימוש בה ,יש לה אבות רבים, מהם שמוטב היה שיסתלקו מן ההורות- מוסר ההשכל שלה ,הלקחים שלה- הם גם יתומים  וגם הומלֶסים. מה שקורה הוא שמצד אחד ישנה מערכת מרושתת של מוסדות לתיעוד והנצחה שיש להם מטרות משלהם, פטרונים, נדבנים שבטבוריהם הם קשורים שלא לדבר שאֵלֶה, שעושים עבודה נפלאה ,זה גם מקור הפרנסה שלהם. מצד שני ישנם הפוליטיקאים אשר כול ימות השנה ובעיקר ביום הזיכרון משתמשים בשואה לצרכים המזדמנים , כפי שאלה עולים.

בתווך ישנו  הציבור הרחב, אישים  ציבוריים, מוסדות ששמם הולך לפניהם וריק אחד גדול ואפל בכול הקשור לזירה הערכית בחברה ובמדינה. אולי כאן טמון  גרעין המלכוד. לא מצליחים לאחות, להדביק- את השברים הליברליים של הפסיפס ,בשעה שהחלקים הלא ליברליים- צמודים היטב. זה לא אומר שנואשתי. האופטימיות שלי היא כנראה סופנית, אבל  זה גורם לי מפח נפש. בייחוד ערב  יום הזיכרון לשואה. בכל זאת מי שמוכן- אנא הפיצו את המנשר

_____________________

מנשר ניצולי השואה

 אנחנו דור ניצולי השואה הולכים ומתמעטים. בעוד שנים לא רבות לא יהיה עוד על כדור הארץ אדם שיוכל להעיד: "אני זוכר את מה שאירע בשואה". יוותרו רק ספרי זיכרונות ומחקר, תמונות וסרטים, ועדויות ניצולים. או אז יהפוך זיכרון השואה מגורל כפוי, החתום בבשרנו ובנשמתנו, לייעוד היסטורי שעל האנושות ועל הדורות הבאים לשאת באחריות לצקת בו תוכן ומהות.

באביב 1945, נדמו קולות וזוועות מלחמת העולם השנייה, ואנו, שרידי יהדות אירופה,  יצאנו ממחנות המוות ומגאיות ההריגה, אחד מעיר ושניים ממשפחה, מוכים ומרי נפש, מיותמים, ללא קהילה וללא בית, ובלי נפש קרובה המחכה לנו ברחבי תבל.

המלחמה הסתיימה, אך אנו תהינו, נבוכים וכואבים, האם אחרי חשכת הגטאות, רכבות המוות ומחנות הריכוז וההשמדה, נהיה עוד מסוגלים להחיות בקרבנו את פתיל החיים, לאהוב, לעבוד, להקים משפחות ולציין ימי חג ומועד?

אנו לא נהפכנו לשונאי אדם ולשוחרי נקם על דם נקיים. זוהי עדות ניצחת לערכי המוסר הטבועים בהוויית עמנו עתיק היומין, ולאמונה ברוח האדם ובהשגחה. אנו בחרנו בחיים. שיקמנו את עצמנו, השתלבנו במאבק להקמת מדינת ישראל ותרמנו לחברה בישראל ובארצות ההגירה השונות שאליהן הגענו.

מרבית שרידי השואה באו לישראל- מדינת העם היהודי. היה זה עבורם לקח קיומי מהשואה. ביסודותיה של מדינת ישראל הונחו לא רק זכרם של שישה מיליון מבני העם היהודי שהושמד אלא גם הלקחים ההיסטוריים כדי שלא תשנה עוד שואה.

מאז ועד היום אנו מתמודדים עם הסוגיות המעיקות הרבות העולות מסיפור השואה: על מה ולמה נעשתה הזוועה? מדוע סומנו היהודים על-ידי הגרמנים כסכנה לאנושות שיש להשמידם? מדוע דווקא מקרב העם הגרמני שהוליד הוגים ומורי הלכה באתיקה וענקי יצירה בתרבות המודרנית יצאו הרוצחים שיצרו והפעילו את מכונת ההשמדה חסרת התקדים?!

אמנם, אנחנו ציבור פלורליסטי, רב פנים ודעות, אך משותף לנו ומאחד אותנו הרצון למסור לדורות הבאים את לקחי חיינו המיוסרים בטרם ירד המסך וייפרדו גם אחרוני הניצולים מזירת החיים. מכאן, מירושלים, מיד ושם – אתר ההנצחה של העם היהודי לשואה ולגבורה, ובמעמד זה אנו משמיעים את קולנו.

במסורת היהודית הזיכרון הוא ערך מכונן. ואולם, אין הזיכרון מבודד כערך עצמאי אלא נסמך לחובה המוסרית. היום, כשאנו, ניצולי השואה שהזיכרון צרוב בבשרנו, באים להעביר את לפיד שליחות הזכירה לדורות הבאים, אנו מעבירים עמו גם את המסר היהודי שהזיכרון צריך להוליד למעשה ולמחויבות מוסרית. הוא צריך להיות הבסיס לפעולה ומקור הכח ליצירת עולם טוב יותר.

"לא תרצח" – היא החובה המוסרית העליונה אשר הוטלה על האנושות בהר סיני. זיכרון הרצח של ששה מיליוני יהודים ועוד רבים אחרים בידי הנאצים ועוזריהם, מחייב אותנו בחובה שאין למעלה ממנה לצו של "לא תרצח". החיים הם יצירת אלוה שבן אנוש לא יהין ליטול מזולתו, מאדם שנברא בצלם אלוהים. כחלק מזיכרון השואה אנו קוראים לחתור ללא לאות לשמירה קפדנית על חיי אדם ולהימנע משפיכות דמים.

אנו, כמי שכבודם האנושי חולל עד עפר ובשמם של אלו שגורלם נחתם להשפלה מזוויעה בטרם הוצאו להורג, קוראים לעולם כולו להתאחד סביב ערכי זכויות האדם והשוויון בין בני האדם ללא הבדל דת, גזע, לאום, מעמד חברתי או מין. רודנות ואלימות פוליטית כמו ניצול כלכלי אכזרי תוך רמיסת כבודם האנושי של יחידים וקבוצות, הם חטאים שאין להם כפרה ואשר על העולם הנאור להתאחד בפעולה נחושה כנגדם.

אין חלופה ממשית לקיום זה לצד זה של בני האדם ושל העמים. יש לעשות הכל כדי שבעיות יפתרו לא בשפיכות דמים אלא בסיג ובשיח, במזרח התיכון ובעולם כולו.

אנטישמיות וכל סוג אחר של גזענות טומנים בחובם סכנה לא רק ליהודים אלא לכל העולם. חבויות בהם מגמות שיכולות להוביל לרצח עם. בימים אלו ה"אנטישמיות החדשה" מכוונת בו זמנית נגד היהודים, נגד ישראל ונגד הציונות, תוך הפיכת מושגים אלה למושגים נרדפים. תופעות אלה שכיחות גם בתעמולה הבאה מהעולם הערבי. השואה הראתה לעולם עד היכן מגיע כוחן ההרסני של האנטישמיות והגזענות. הכחשת השואה, מזעור השואה ובנאליזציה של השואה, הם פתח מילוט מהסקת מסקנות מתבקשות מהעבר והפקת לקחים לעתיד. אנו נציגיו של דור הניצולים קוראים לכל אנשי המצפון בעולם לעקור תופעות אלה מן השורש ולהיאבק בהן ללא פשרות.

על אף שזיכרון השואה טעון וספוג בחורבן, ברוע ובאבדן צלם אנוש המאיימים על כל ערך אנושי, אנו, הניצולים שצעדנו בגיא צלמוות וראינו כיצד משפחותינו, קהילותינו, ועמנו מושמדים, לא שקענו אל תהומות הייאוש ולא איבדנו את האמונה באדם ובצלם אלוהים. אנו מבקשים לחלץ מן הזוועה שחרצה בבשרנו, מסר חיובי לעמנו ולעולם – מסר של מחויבות לערכי האדם והאנושות.

השואה שייכת למורשת האוניברסאלית של כל בני תרבות, היא שקבעה את אמות המידע לרוע המוחלט. לקחי השואה חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומניים, לדמוקרטיה, לזכויות אדם, לסובלנות וסבלנות, ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטליטריות.

מהר הזיכרון בירושלים יוצאת לעולם קריאתו של הלל הזקן: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" ואידך זיל גמור!

זהו המסר שלנו לאנושות, זאת המורשת לדורות הבאים.

מנשר הניצולים הוקרא לראשונה ע"י העיתונאי והסופר ,ניצול השואה צבי גיל בטקס שחתם את הכנס הבין-לאומי שהתקיים ביד ושם בנושא "מורשת ניצולי השואה – ההשפעות האתיות והמוסריות לאנושות" כקריאה לעולם כולו. הטקס נערך בבקעת הקהילות ביד ושם ביום ה', כ"ט בניסן תשס"ב,        11 באפריל 2002 .

*******************************************************************

Our Living Legacy -The Survivors’ Declaration

The Age of Holocaust Survivors is drawing to a close. Before long no one will be left to say, "I was there, I saw, I remember what happened." All that will be left will be books of literature and research, pictures and films, and multitudinous testimony. This will be a new era. The dark inheritance of the Shoah that was so indelibly stamped on the survivors' souls and hearts will become a sacred mission imposed upon humanity.

In the spring of 1945 the great thunder of World War Two was silenced. In the eerie stillness that followed, we, the last vestiges of European Jewry emerged from the camps, the forests, and the death marches. We were ragged, bitter and orphaned, without friend or relative, without a home. We were secretly wondering in our hearts if after the Ghettos, transports, and Auschwitz we would still be capable of rekindling a spark of life within us? Could we ever work again? Love again? Would we dare begin a family again?

No, we didn’t turn into wild animals, hungering only for vengeance. This is a testament to the principles we possess as a people imbued with enduring faith in both man and Providence. We chose life. We chose to rebuild our lives, to fight for the establishment of the State of Israel, and we chose to contribute to society in Israel and in a host of other countries.

The majority of the Holocaust survivors came to Israel – the Jewish State. This was, for them, an existential imperative arising from the Holocaust. The foundations of the State of Israel were built not only on the memory of six million of our people who were murdered, but with the historical lessons of the Shoah in mind, namely that a Holocaust will never happen again.

Since then, we have chosen to contend with the most resounding and perplexing issues relating to the Shoah: Why and for what purpose was the horror perpetrated? Why did the Germans single out the Jew as a danger to all humanity who must be exterminated? How is it possible that amongst the German nation, a people of such apparent intellect and modern culture who produced great artists, thinkers and teachers of ethics, murderers could arise who fashioned and operated this unprecedented killing machine?

The survivors are a pluralistic lot, with myriad opinions, convictions and doctrines. But we share a deep desire to transmit to the future generations what we lived through, and what we learned during that dark time, before we bid farewell to this life that showed us so much bitterness. It is from here, from Har HaZikaron – the Mount of Remembrance – from Yad Vashem in Jerusalem, that we the survivors choose tell our story. And it is now, that we raise our collective and individual voices.

In Jewish tradition, the command to remember is absolute. But its obligation does not end with the cognitive act of memory – it must be connected to both meaning and action. Today, we for to the next generation. We pass to you as well, the fundamental lesson of Judaism, that memory must be accompanied by action of ethical and moral intent. This must be the foundation and the focus of your energies toward the creation of a better world.

“Thou shalt not murder!” This basic tenet of human morality was trumpeted to all humanity from the heights of Mount Sinai. The memory of the murder of 6 million Jews by the Nazis and their willing helpers obligates us to act on this injunction. Life is a gift of creation, its form and essence a statement of ultimate equality among all those created in God’s image. With this in mind, it would seem obvious and indisputable that this fundamental commandment obligates all of humanity. And yet it is being mockingly violated in every corner of the world. As a part of the legacy of the Shoah we must be relentless in our pursuit of solving human conflict, between states and between people, in ways that prevent unnecessary bloodshed.

For us, who experienced the degradation of cruel racism and prejudice, who were condemned to death merely for being born Jews, we call on humankind to adopt principles of equality among men and nations. Tyrannical despotism, political and religious oppression, economic deprivation designed to destroy human dignity must be seen by the world community as grave sins that will not be tolerated. There is no real alternative to coexistence between people and nations. All must be done to resolve differences not through the spilling of blood but through discussion and mediation, in the Middle East and in the entire world.

Anti semitism and all other forms of racism present a danger not only to Jews but also to the community of nations. These days the “new anti semitism” is directed simultaneously against Jews, against Israel and against Zionism. By equating these terms the danger for Jews as a whole is exacerbated. This phenomenon is also common in propaganda emanating from the Arab world. The Holocaust showed the world the extent of the destructive power of antisemitism and racism. Holocaust denial, as well as minimization and banalization of the Holocaust provide a means of avoiding the evident conclusions and learning the lessons for the future. We, the survivors, call upon the world to wipe out these phenomena and to combat them relentlessly.

The memory of the Shoah is contentious and dark, exposing the ugly and naked face of consummate inhumanity that threatens the very nature and stature of civilization itself. We who staggered through the valley of death, only to see how our families, our communities and our people were destroyed, did not descend into despondency and despair. Rather, we struggled to extract a message of meaning and renewed purpose for our people and for all people, namely: a message of humanity, of human decency and of human dignity.

The Holocaust, which established the standard for absolute evil, is the universal heritage of all civilized people. The lessons of the Holocaust must form the cultural code for education toward humane values, democracy, human rights, tolerance and patience, and opposition to racism and totalitarian ideologies.

From Har HaZikaron in Jerusalem the words of Rabbi Hillel need to ring out loud and clear: “What is hateful to you, do not do to your fellow human being!”

THIS IS OUR MASSEGE.

==================================================================

The Survivors' Declaration was first read out by Holocaust survivor , journalist and writer. Zvi Gill at the closing ceremony of the international conference held at Yad Vashem on "The Legacy of Holocaust Survivors: The Moral and Ethical Implications for Humanity." The ceremony took place in the Valley of the Communities at Yad Vashem on Thursday, 11 April 2002.

אנו לא נהפכנו לשונאי אדם ולשוחרי נקם- מנשר ניצולי השואה

לפני 15 שנה בקרוב הוקרא מנשר ניצולי השואה במושב הנעילה של כנס בינלאומי שנערך ביד ושם. מעטים בארץ ובעולם מודעים לקיומו של אותו מסמך ערכי, מוסרי, יהודי ואוניברסאלי אשר אמנם התקבל ,כאמור, ביום הזיכרון לשואה ב- 2002  ,אבל חשיבותו ,לא זו בלבד שלא פחתה אלא עלתה ,בעולם בכלל, בעולם היהודי בפרט, ובייחוד במדינת היהודים. לצערנו הוא אינו חלק  מן הנרטיב הטקסי של יום השואה. אולם מאידך הוא תקף לא רק ביום השואה אלא בכול ימות השנה. עם זאת, ידידי ,העיתונאי והחוקר ההיסטורי של תקופת השואה , ראול טייטלבאום ואני- השרידים של מנסחי המנשר, מביאים את תוכנו לקראת יום הזיכרון הבינלאומי שחל ב-27 בינואר. העם היהודי הוא עם של זיקה אוניברסאלית חזקה, כי הנסיבות ההיסטוריות עשו אותו לכזה ,והסימנים במציאות של ימינו להתהוות בדלנות לאומית ולאומנית הן לרועץ לעם היהודי ועלולות לפגוע ב"עתיד הזיכרון" .מסיבה זאת יש משנה תוקף למנשר הזה.

נכיר לכם תודה, קוראים יקרים, אם תפיצו את המסמך בכול צורה אפשרית, בין אם מדובר במסגרת  כמו בפייסבוק, בשיטה של חבר מעביר לחבר, במסגרת תרבותית, תקשורתית  וכיו"ב, או כפרטים- בבלוגים ,ברשתות החברתיות, בארץ ובחו"ל, ובקשו ממי שקורא אותו שיפיץ אותו הלאה כדי שהוא יקבל את התהודה המרבית.היינו רוצים שהוא יגיע למרב בתי אב בישראל ,לקהילות היהודיות בחו"ל וגם לציבורים בעולם. לאלה ,אם יש צורך ,ניתן למחוק את הגרסה העברית ולהשאיר רק את הגרסה האנגלית  ככה שההעברה תהיה חלקה יותר. לאנשי החינוך בקרבכם -יהיה זה הולם לקרוא אי אלה קטעים של המנשר בפני תלמידים. יהא חלקכם עימנו.

 

?????????????

איור: נתי גיל פוגל

מנשר ניצולי השואה

אנחנו דור ניצולי השואה הולכים ומתמעטים. בעוד שנים לא רבות לא יהיה עוד על כדור הארץ אדם שיוכל להעיד: "אני זוכר את מה שאירע בשואה". יוותרו רק ספרי זיכרונות ומחקר, תמונות וסרטים, ועדויות ניצולים. או אז יהפוך זיכרון השואה מגורל כפוי, החתום בבשרנו ובנשמתנו, לייעוד היסטורי שעל האנושות ועל הדורות הבאים לשאת באחריות לצקת בו תוכן ומהות.

באביב 1945, נדמו קולות וזוועות מלחמת העולם השנייה, ואנו, שרידי יהדות אירופה,  יצאנו ממחנות המוות ומגאיות ההריגה, אחד מעיר ושניים ממשפחה, מוכים ומרי נפש, מיותמים, ללא קהילה וללא בית, ובלי נפש קרובה המחכה לנו ברחבי תבל.

המלחמה הסתיימה, אך אנו תהינו, נבוכים וכואבים, האם אחרי חשכת הגטאות, רכבות המוות ומחנות הריכוז וההשמדה, נהיה עוד מסוגלים להחיות בקרבנו את פתיל החיים, לאהוב, לעבוד, להקים משפחות ולציין ימי חג ומועד?

אנו לא נהפכנו לשונאי אדם ולשוחרי נקם על דם נקיים. זוהי עדות ניצחת לערכי המוסר הטבועים בהוויית עמנו עתיק היומין, ולאמונה ברוח האדם ובהשגחה. אנו בחרנו בחיים. שיקמנו את עצמנו, השתלבנו במאבק להקמת מדינת ישראל ותרמנו לחברה בישראל ובארצות ההגירה השונות שאליהן הגענו.

מרבית שרידי השואה באו לישראל- מדינת העם היהודי. היה זה עבורם לקח קיומי מהשואה. ביסודותיה של מדינת ישראל הונחו לא רק זכרם של שישה מיליון מבני העם היהודי שהושמד אלא גם הלקחים ההיסטוריים כדי שלא תשנה עוד שואה.

מאז ועד היום אנו מתמודדים עם הסוגיות המעיקות הרבות העולות מסיפור השואה: על מה ולמה נעשתה הזוועה? מדוע סומנו היהודים על-ידי הגרמנים כסכנה לאנושות שיש להשמידם? מדוע דווקא מקרב העם הגרמני שהוליד הוגים ומורי הלכה באתיקה וענקי יצירה בתרבות המודרנית יצאו הרוצחים שיצרו והפעילו את מכונת ההשמדה חסרת התקדים?!

אמנם, אנחנו ציבור פלורליסטי, רב פנים ודעות, אך משותף לנו ומאחד אותנו הרצון למסור לדורות הבאים את לקחי חיינו המיוסרים בטרם ירד המסך וייפרדו גם אחרוני הניצולים מזירת החיים. מכאן, מירושלים, מיד ושם – אתר ההנצחה של העם היהודי לשואה ולגבורה, ובמעמד זה אנו משמיעים את קולנו.

במסורת היהודית הזיכרון הוא ערך מכונן. ואולם, אין הזיכרון מבודד כערך עצמאי אלא נסמך לחובה המוסרית. היום, כשאנו, ניצולי השואה שהזיכרון צרוב בבשרנו, באים להעביר את לפיד שליחות הזכירה לדורות הבאים, אנו מעבירים עמו גם את המסר היהודי שהזיכרון צריך להוליד למעשה ולמחויבות מוסרית. הוא צריך להיות הבסיס לפעולה ומקור הכח ליצירת עולם טוב יותר.

"לא תרצח" – היא החובה המוסרית העליונה אשר הוטלה על האנושות בהר סיני. זיכרון הרצח של ששה מיליוני יהודים ועוד רבים אחרים בידי הנאצים ועוזריהם, מחייב אותנו בחובה שאין למעלה ממנה לצו של "לא תרצח". החיים הם יצירת אלוה שבן אנוש לא יהין ליטול מזולתו, מאדם שנברא בצלם אלוהים. כחלק מזיכרון השואה אנו קוראים לחתור ללא לאות לשמירה קפדנית על חיי אדם ולהימנע משפיכות דמים.

אנו, כמי שכבודם האנושי חולל עד עפר ובשמם של אלו שגורלם נחתם להשפלה מזוויעה בטרם הוצאו להורג, קוראים לעולם כולו להתאחד סביב ערכי זכויות האדם והשוויון בין בני האדם ללא הבדל דת, גזע, לאום, מעמד חברתי או מין. רודנות ואלימות פוליטית כמו ניצול כלכלי אכזרי תוך רמיסת כבודם האנושי של יחידים וקבוצות, הם חטאים שאין להם כפרה ואשר על העולם הנאור להתאחד בפעולה נחושה כנגדם.

אין חלופה ממשית לקיום זה לצד זה של בני האדם ושל העמים. יש לעשות הכל כדי שבעיות יפתרו לא בשפיכות דמים אלא בסיג ובשיח, במזרח התיכון ובעולם כולו.

אנטישמיות וכל סוג אחר של גזענות טומנים בחובם סכנה לא רק ליהודים אלא לכל העולם. חבויות בהם מגמות שיכולות להוביל לרצח עם. בימים אלו ה"אנטישמיות החדשה" מכוונת בו זמנית נגד היהודים, נגד ישראל ונגד הציונות, תוך הפיכת מושגים אלה למושגים נרדפים. תופעות אלה שכיחות גם בתעמולה הבאה מהעולם הערבי. השואה הראתה לעולם עד היכן מגיע כוחן ההרסני של האנטישמיות והגזענות. הכחשת השואה, מזעור השואה ובנאליזציה של השואה, הם פתח מילוט מהסקת מסקנות מתבקשות מהעבר והפקת לקחים לעתיד. אנו נציגיו של דור הניצולים קוראים לכל אנשי המצפון בעולם לעקור תופעות אלה מן השורש ולהיאבק בהן ללא פשרות.

על אף שזיכרון השואה טעון וספוג בחורבן, ברוע ובאבדן צלם אנוש המאיימים על כל ערך אנושי, אנו, הניצולים שצעדנו בגיא צלמוות וראינו כיצד משפחותינו, קהילותינו, ועמנו מושמדים, לא שקענו אל תהומות הייאוש ולא איבדנו את האמונה באדם ובצלם אלוהים. אנו מבקשים לחלץ מן הזוועה שחרצה בבשרנו, מסר חיובי לעמנו ולעולם – מסר של מחויבות לערכי האדם והאנושות.

השואה שייכת למורשת האוניברסלית של כל בני תרבות, היא שקבעה את אמות המידע לרוע המוחלט. לקחי השואה חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומניים, לדמוקרטיה, לזכויות אדם, לסובלנות וסבלנות, ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטליטריות.

מהר הזיכרון בירושלים יוצאת לעולם קריאתו של הלל הזקן: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" ואידך זיל גמור!

זהו המסר שלנו לאנושות, זאת המורשת לדורות הבאים.

 

מנשר הניצולים הוקרא לראשונה ע"י העיתונאי והסופר ,ניצול השואה צבי גיל בטקס שחתם את הכנס הבין-לאומי שהתקיים ביד ושם בנושא "מורשת ניצולי השואה – ההשפעות האתיות והמוסריות לאנושות" כקריאה לעולם כולו. הטקס נערך בבקעת הקהילות ביד ושם ביום ה', כ"ט בניסן תשס"ב,        11 באפריל 2002 .

 

 

 

Our Living Legacy -The Survivors’ Declaration

 

The Age of Holocaust Survivors is drawing to a close. Before long no one will be left to say, "I was there, I saw, I remember what happened." All that will be left will be books of literature and research, pictures and films, and multitudinous testimony. This will be a new era. The dark inheritance of the Shoah that was so indelibly stamped on the survivors' souls and hearts will become a sacred mission imposed upon humanity.

In the spring of 1945 the great thunder of World War Two was silenced. In the eerie stillness that followed, we, the last vestiges of European Jewry emerged from the camps, the forests, and the death marches. We were ragged, bitter and orphaned, without friend or relative, without a home. We were secretly wondering in our hearts if after the Ghettos, transports, and Auschwitz we would still be capable of rekindling a spark of life within us? Could we ever work again? Love again? Would we dare begin a family again?

No, we didn’t turn into wild animals, hungering only for vengeance. This is a testament to the principles we possess as a people imbued with enduring faith in both man and Providence. We chose life. We chose to rebuild our lives, to fight for the establishment of the State of Israel, and we chose to contribute to society in Israel and in a host of other countries.

The majority of the Holocaust survivors came to Israel – the Jewish State. This was, for them, an existential imperative arising from the Holocaust. The foundations of the State of Israel were built not only on the memory of six million of our people who were murdered, but with the historical lessons of the Shoah in mind, namely that a Holocaust will never happen again.

Since then, we have chosen to contend with the most resounding and perplexing issues relating to the Shoah: Why and for what purpose was the horror perpetrated? Why did the Germans single out the Jew as a danger to all humanity who must be exterminated? How is it possible that amongst the German nation, a people of such apparent intellect and modern culture who produced great artists, thinkers and teachers of ethics, murderers could arise who fashioned and operated this unprecedented killing machine?

The survivors are a pluralistic lot, with myriad opinions, convictions and doctrines. But we share a deep desire to transmit to the future generations what we lived through, and what we learned during that dark time, before we bid farewell to this life that showed us so much bitterness. It is from here, from Har HaZikaron – the Mount of Remembrance – from Yad Vashem in Jerusalem, that we the survivors choose tell our story. And it is now, that we raise our collective and individual voices.

In Jewish tradition, the command to remember is absolute. But its obligation does not end with the cognitive act of memory – it must be connected to both meaning and action. Today, we for to the next generation. We pass to you as well, the fundamental lesson of Judaism, that memory must be accompanied by action of ethical and moral intent. This must be the foundation and the focus of your energies toward the creation of a better world.

“Thou shalt not murder!” This basic tenet of human morality was trumpeted to all humanity from the heights of Mount Sinai. The memory of the murder of 6 million Jews by the Nazis and their willing helpers obligates us to act on this injunction. Life is a gift of creation, its form and essence a statement of ultimate equality among all those created in God’s image. With this in mind, it would seem obvious and indisputable that this fundamental commandment obligates all of humanity. And yet it is being mockingly violated in every corner of the world. As a part of the legacy of the Shoah we must be relentless in our pursuit of solving human conflict, between states and between people, in ways that prevent unnecessary bloodshed.

For us, who experienced the degradation of cruel racism and prejudice, who were condemned to death merely for being born Jews, we call on humankind to adopt principles of equality among men and nations. Tyrannical despotism, political and religious oppression, economic deprivation designed to destroy human dignity must be seen by the world community as grave sins that will not be tolerated. There is no real alternative to coexistence between people and nations. All must be done to resolve differences not through the spilling of blood but through discussion and mediation, in the Middle East and in the entire world.

Anti semitism and all other forms of racism present a danger not only to Jews but also to the community of nations. These days the “new anti semitism” is directed simultaneously against Jews, against Israel and against Zionism. By equating these terms the danger for Jews as a whole is exacerbated. This phenomenon is also common in propaganda emanating from the Arab world. The Holocaust showed the world the extent of the destructive power of antisemitism and racism. Holocaust denial, as well as minimization and banalization of the Holocaust provide a means of avoiding the evident conclusions and learning the lessons for the future. We, the survivors, call upon the world to wipe out these phenomena and to combat them relentlessly.

The memory of the Shoah is contentious and dark, exposing the ugly and naked face of consummate inhumanity that threatens the very nature and stature of civilization itself. We who staggered through the valley of death, only to see how our families, our communities and our people were destroyed, did not descend into despondency and despair. Rather, we struggled to extract a message of meaning and renewed purpose for our people and for all people, namely: a message of humanity, of human decency and of human dignity.

The Holocaust, which established the standard for absolute evil, is the universal heritage of all civilized people. The lessons of the Holocaust must form the cultural code for education toward humane values, democracy, human rights, tolerance and patience, and opposition to racism and totalitarian ideologies.

From Har HaZikaron in Jerusalem the words of Rabbi Hillel need to ring out loud and clear: “What is hateful to you, do not do to your fellow human being!”

THIS IS OUR MASSEGE.

THANK YOU

==================================================================

The Survivors' Declaration was first read out by Holocaust survivor , journalist and writer. Zvi Gill at the closing ceremony of the international conference held at Yad Vashem on "The Legacy of Holocaust Survivors: The Moral and Ethical Implications for Humanity." The ceremony took place in the Valley of the Communities at Yad Vashem on Thursday, 11 April 2002.