Category Archives: שואה ותקומה

הכישלון הגדול

מערכת החינוך ,האליטות  והניצולים- כשלו בהנחלת המשמעות של לקחי השואה

זה שנים שקבוצה של שרידי שואה,כולל אותי ,מנסים לפעול כדי שיום הזיכרון לשואה יהיה גם יום של חשבון נפש. מדובר בחשבון נפש בעולם הנאור, ובייחוד אצלנו ,במדינת היהודים. ככלות הכול בשעה שאת השואה אנו מצווים לזכור אבל זהו זיכרון שבעצם מהותו מחייב הפקת לקחים  ועשיית מעשים. זאת אנו יכולים, ובעצם מחויבים ,לעשות בכול ימות השנה ולא רק ביום הזיכרון.  אבל מכיוון שיום הזיכרון הוא אירוע לאומי- זאת הזדמנות שבצד הטקסי הנרטיב יכלול גם את לקחי השואה- כיהודים וכישראלים במדינה יהודית.

בשנים האחרונות התקבע מנהג יפה שקרוי "זיכרון בסלון" – מסגרת של התכנסויות של קבוצות שונות אשר דנות בסוגיה הזאת של זיכרון השואה ומה הוא מחייב.תשומת לבי הופנתה לכך שגם צה"ל אימץ השנה מסגרת זאת. אני חושב כי  בחברה פתוחה זאת תופעה מבורכת ,גם כרצון של הפרט וקבוצות של פרטים, לתת ביטוי לתחושות, להזדהות, או לביקורת. לגופו של הנושא וודאי שהוא חשוב מאוד. ראוי לציין שמוסד אחד לתיעוד והנצחה- "בית לוחמי הגטאות" שליד קיבוץ לוחמי הגטאות , מקיים שיח שנקרא "בין הצפירות" והמשמעות היא בדיוק למה שאני מתכוון בכול הקשור במעשים  שיהיה בהם לתרום לאותה מודעות. אנו יכולים ומצווים  לעשות הכול כדי שהאנושות לא תגיע למפתן של אירועי שואה, וזאת על ידי מניעת אותן תופעות אשר קדמו לשואה. אולם פעילות זאת לא הגיעה לצערי לידי מינוף של כלל הציבור. זאת בשעה שבמקרים רבים אנשים, בעקר פוליטיקאים, משתמשים בשואה כגורם איומי, כהפחדה, כטיפוח פולחן המוות ,בשעה שאנו השרידים ביקשנו ,ועדיין מבקשים, להעלות בראש שאיפתנו את קדושת החיים

בהקשר זה אני רוצה  להביע תמיהה, בלשון המעטה, שכול אותן עמותות של דור ההמשך שעוסקות בצורה אינטנסיבית בפעילות הנצחה וזיכרון ובשוליהם , לא השמיעו את קולם כשמתבצעים מעשיי זוועה, כאן באזור, במדינה שכנה. גם הם נכנסו לשגרה של בידול הזיכרון מן המשמעות הרחבה שלו וההשלכות שלו במציאות של ימינו. בצד מחוזות של העבר ראוי היה שיביאו את חבריהם גם אל מחוזות ההווה והעתיד. זה אמור גם לגבי ארגונים של ניצולי שואה אשר משום מה נדם קולם.

הדור הצעיר קשוב,אך חסרה לו השראה.

רבים מחָבֵרי לאתגר של "עצור וזכור"  ( זה היה שמה של מודעה שפורסמה בשעתה  בעיתון "הארץ"על ידי מאה וחמישה עשר ניצולי שואה מכול הקשת החברתית ) כבר אינם אתנו. לכן אני רואה חובה לעצמי לפעול גם בשמם. על סמך מפגשים שלי בשנים האחרונות הגעתי למסקנה כי הדור הצעיר שלנו, אוזנו קשובה למסר הזה, אבל הוא אינו מגיע אליו. אני כאיש המדיה-  הכתובה, הקשובה והחזותית, הגעתי למסקנה שאני "אַָוּטסיידֶר"- בחוץ. הערוצים כיום שונים, ויש "להם נתיב ואני לא מצאתיו" .אילו מצאתי אותו אין לי ספק  שהמסר היה עובר ואילו עבר- הדור הצעיר היה פועל. בהקשר זה נפגשתי בין היתר  עם ח"כ. אני לא מציין אם מדובר בגבר או באישה, ולא מציין לאיזו סיעה הח"כ משתייך. מכיוון שבָלָשון העברית די בגבר אחד בחבורה כדי שברבים נתייחס לזכרים, לכן אין מנוס מאשר להתייחס לח"כ כאל הוא. מה שאני כן יכול לציין זה שאותו ח"כ נמנה עם הפעילים ,היעילים, המסורים והנחושים, מלח ופלפל של בית הנבחרים שלנו. בפגישה עם אותו ח"כ  לא ביקשתי  שיפעל להעלאת רף המודעות לערכים בכנסת ישראל. חבל על הזמן. מה שביקשתי היה להגיע לחבורה של צעירים אכפתיים שאלה ימצאו את הדרך למָנֵף  את המסר באמצעות הרשתות שהם שולטים בהם, שם הוא יקבל תהודה חשובה . זאת משום , שכאמור,לנוכח הניסיון שלי בקרב אנשים צעירים- החל בכיתות י"א לקראת צאתם לפולין וכלה בקצינים צעירים- הם מפנימים מצוין את מסר העשייה בצורה בלתי רגילה. בכול פעם שאני מופיע בפני אלה, בין במסגרות בתי ספר או במסגרות צה"ל- אני יוצא נפעם. אני אומר להם שאני קבלתי מהם  יותר מכפי שנתתי להם. הם הטעינו לי את הסוללות. במוסף "גלריה" של עיתון "הארץ"  (20.4.2017) קראתי ש"תפילת האימהות"-שירה של יעל דקלבאום הפך ללהיט עולמי….והכול התחיל במסע עם דפני ליף.

אבל מה לעשות ואין ברשותי "מגבר הקול" – האמפליפאייר העכשווי .הרעיון שלי באותה פגישה עם הח"כ התקבל  בהתלהבות, ויצאתי בהרגשה מצוינת שהמסר ימצא את התהודה. והנה  הגענו כמעט ליום הזיכרון לשואה ודבר לא קרה. באותה עגלה עמוסה נושאים שונים, זאת נפלה ואיש לא הרים אותה.

הכישלון של ניצולי השואה והפעילים החברתיים.

במחשבה שנייה, אפשר ואנו ניצולי השואה, שלא במתכוון, כשלנו כישלון חרוץ בכך שלא כוונו לערך העליון של בני אנוש-קדושת החיים . לכך ראוי להוסיף- הערכיים, המוסריים. ואין זה מקרה שהמצגת המקוונת של "יד ושם" על ניצולי שואה בולטים בישראל  נקראת."בחרנו בחיים- ניצולי השואה ומדינת ישראל- ואין לי צל של ספק שלגבי כול הניצולים ללא יוצא מן הכלל הכוונה הייתה לחיים משמעותיים וערכיים. לא העלינו מספיק את "עמוד האש" הזה. "עמוד הענן" הסתיר אותו.

הואיל ועם השנים הנטייה שלי לדון אנשים לצד זכות הולכת וגוברת- אני מבין בהחלט שלאותו ח"כ היו נושאים חשובים שבהם הוא ראה לנכון לטפל ולהקדיש לכך את מרב זמנו. אולם בצד אותה תובנה הגעתי למסקנה עגומה והיא שבחברה שלנו, ואפשר שבחברה המערבית כולה- הנטייה היא למידור. להתמחות- מקצועית או ציבורית .מעין פרצלציה.  לאמור התרכז במשימה החשובה שעומדת בפניך ותניח לאופקים רחבים יותר שאליהם  את, אתה- כפרט אין לך זמן להגיע אליהם. חיזוק להנחה זאת קבלתי מאוחר יותר. נפגשתי עם אדם שממלא תפקיד בכיר בארגון "בצלם". ארגון חשוב-הומניסטי. כול שביקשתי היה שביום הזיכרון הבינלאומי לשואה ב- 29 בינואר יפרסמו את מנשר הניצולים בעברית ובאנגלית. לכך נוסף לאחרונה , בעזרתה האדיבה של רישל מ"יד ושם"- גם תרגום גרמני. האיש התלהב. …מאוד. בכול זאת מסמך יהודי, אוניברסלי ערכי. אין בו שום זיקה זולת לערכי כבוד אדם, זכותו לחיים וערכים דומים שכול אחת ואחד יכול להזדהות אתם.

רק להביא את הקטע האחרון מן המנשר:

השואה שייכת למורשת האוניברסאלית של כל בני תרבות. היא שקבעה אמות מידה לרוע המוחלט.לקחי השואה חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומאניים, לדמוקרטיה, לזכויות אדם, לסובלנות וסבלנות ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטליטריות. מן הכנס ב"יד ושם" בירושלים יוצאת קריאתו של הלל הזקן: "מה שעליך שנוא לחבריך אל תעשה. ואידך זיל גמור. זהו המסר שלנו לאנושות. זאת המורשת לדורות הבאים

אני מניח שמי שבלם את הפרסום ,במעלה הפירמידה, הבהיר לו ש"אנו בבצלם עוסקים בערביי השטחים". אז מה. האם זה לא ישים  לתושבים שם-  פלשתינים, מתנחלים, שלטונות ישראל?   פניתי בעניין גם לגופים אחרים ,ערכיים,מוסריים וכיוצא באלה,שפועלים כאן ובעולם- באותה בקשה . אין טעם להזכיר שמות, שכן כול שם שתעלו הוא כנראה נכון. ו- נאדה. כלום. ואז שוב קבלתי חיזוק למסקנה, שכול אותם אנשים טובים, ארגונים חשובים, מוסדות יפים-עסוקים בתחום שלהם וכל עיסוק במשהו רחב יותר, שנוגע לחיינו כאן בישראל או  אצל שכינינו הפלשתינים , שלא לדבר לעולם הגדול-הקטן- זה לא שייך. רק שלא יטיחו בפרט או בארגון, שזה לא המנדט שלשמו הוקם. עד כדי כך.

קשה לי מאוד לסווג אותה תופעה מבחינה אמפירית, ואפשר שזה שייך לסולידריות חברתית ערכית או נורמטיבית. ליתר דיוק-העדרה. אבל זה קיים ומעבר לנושא שבו אני עוסק, אני רואה בכך פרצות שדרכן מוחדרים דימויים סטריוטיפיים שליליים, תעמולה והסתה. לאלה די במכנה משותף רחב בשעה שבדברים ערכיים חשובים הציבור מפוצל, לשברי ערכים.

בשעה שהשואה ותיעודה, או השימוש בה ,יש לה אבות רבים, מהם שמוטב היה שיסתלקו מן ההורות- מוסר ההשכל שלה ,הלקחים שלה- הם גם יתומים  וגם הומלֶסים. מה שקורה הוא שמצד אחד ישנה מערכת מרושתת של מוסדות לתיעוד והנצחה שיש להם מטרות משלהם, פטרונים, נדבנים שבטבוריהם הם קשורים שלא לדבר שאֵלֶה, שעושים עבודה נפלאה ,זה גם מקור הפרנסה שלהם. מצד שני ישנם הפוליטיקאים אשר כול ימות השנה ובעיקר ביום הזיכרון משתמשים בשואה לצרכים המזדמנים , כפי שאלה עולים.

בתווך ישנו  הציבור הרחב, אישים  ציבוריים, מוסדות ששמם הולך לפניהם וריק אחד גדול ואפל בכול הקשור לזירה הערכית בחברה ובמדינה. אולי כאן טמון  גרעין המלכוד. לא מצליחים לאחות, להדביק- את השברים הליברליים של הפסיפס ,בשעה שהחלקים הלא ליברליים- צמודים היטב. זה לא אומר שנואשתי. האופטימיות שלי היא כנראה סופנית, אבל  זה גורם לי מפח נפש. בייחוד ערב  יום הזיכרון לשואה. בכל זאת מי שמוכן- אנא הפיצו את המנשר

_____________________

מנשר ניצולי השואה

 אנחנו דור ניצולי השואה הולכים ומתמעטים. בעוד שנים לא רבות לא יהיה עוד על כדור הארץ אדם שיוכל להעיד: "אני זוכר את מה שאירע בשואה". יוותרו רק ספרי זיכרונות ומחקר, תמונות וסרטים, ועדויות ניצולים. או אז יהפוך זיכרון השואה מגורל כפוי, החתום בבשרנו ובנשמתנו, לייעוד היסטורי שעל האנושות ועל הדורות הבאים לשאת באחריות לצקת בו תוכן ומהות.

באביב 1945, נדמו קולות וזוועות מלחמת העולם השנייה, ואנו, שרידי יהדות אירופה,  יצאנו ממחנות המוות ומגאיות ההריגה, אחד מעיר ושניים ממשפחה, מוכים ומרי נפש, מיותמים, ללא קהילה וללא בית, ובלי נפש קרובה המחכה לנו ברחבי תבל.

המלחמה הסתיימה, אך אנו תהינו, נבוכים וכואבים, האם אחרי חשכת הגטאות, רכבות המוות ומחנות הריכוז וההשמדה, נהיה עוד מסוגלים להחיות בקרבנו את פתיל החיים, לאהוב, לעבוד, להקים משפחות ולציין ימי חג ומועד?

אנו לא נהפכנו לשונאי אדם ולשוחרי נקם על דם נקיים. זוהי עדות ניצחת לערכי המוסר הטבועים בהוויית עמנו עתיק היומין, ולאמונה ברוח האדם ובהשגחה. אנו בחרנו בחיים. שיקמנו את עצמנו, השתלבנו במאבק להקמת מדינת ישראל ותרמנו לחברה בישראל ובארצות ההגירה השונות שאליהן הגענו.

מרבית שרידי השואה באו לישראל- מדינת העם היהודי. היה זה עבורם לקח קיומי מהשואה. ביסודותיה של מדינת ישראל הונחו לא רק זכרם של שישה מיליון מבני העם היהודי שהושמד אלא גם הלקחים ההיסטוריים כדי שלא תשנה עוד שואה.

מאז ועד היום אנו מתמודדים עם הסוגיות המעיקות הרבות העולות מסיפור השואה: על מה ולמה נעשתה הזוועה? מדוע סומנו היהודים על-ידי הגרמנים כסכנה לאנושות שיש להשמידם? מדוע דווקא מקרב העם הגרמני שהוליד הוגים ומורי הלכה באתיקה וענקי יצירה בתרבות המודרנית יצאו הרוצחים שיצרו והפעילו את מכונת ההשמדה חסרת התקדים?!

אמנם, אנחנו ציבור פלורליסטי, רב פנים ודעות, אך משותף לנו ומאחד אותנו הרצון למסור לדורות הבאים את לקחי חיינו המיוסרים בטרם ירד המסך וייפרדו גם אחרוני הניצולים מזירת החיים. מכאן, מירושלים, מיד ושם – אתר ההנצחה של העם היהודי לשואה ולגבורה, ובמעמד זה אנו משמיעים את קולנו.

במסורת היהודית הזיכרון הוא ערך מכונן. ואולם, אין הזיכרון מבודד כערך עצמאי אלא נסמך לחובה המוסרית. היום, כשאנו, ניצולי השואה שהזיכרון צרוב בבשרנו, באים להעביר את לפיד שליחות הזכירה לדורות הבאים, אנו מעבירים עמו גם את המסר היהודי שהזיכרון צריך להוליד למעשה ולמחויבות מוסרית. הוא צריך להיות הבסיס לפעולה ומקור הכח ליצירת עולם טוב יותר.

"לא תרצח" – היא החובה המוסרית העליונה אשר הוטלה על האנושות בהר סיני. זיכרון הרצח של ששה מיליוני יהודים ועוד רבים אחרים בידי הנאצים ועוזריהם, מחייב אותנו בחובה שאין למעלה ממנה לצו של "לא תרצח". החיים הם יצירת אלוה שבן אנוש לא יהין ליטול מזולתו, מאדם שנברא בצלם אלוהים. כחלק מזיכרון השואה אנו קוראים לחתור ללא לאות לשמירה קפדנית על חיי אדם ולהימנע משפיכות דמים.

אנו, כמי שכבודם האנושי חולל עד עפר ובשמם של אלו שגורלם נחתם להשפלה מזוויעה בטרם הוצאו להורג, קוראים לעולם כולו להתאחד סביב ערכי זכויות האדם והשוויון בין בני האדם ללא הבדל דת, גזע, לאום, מעמד חברתי או מין. רודנות ואלימות פוליטית כמו ניצול כלכלי אכזרי תוך רמיסת כבודם האנושי של יחידים וקבוצות, הם חטאים שאין להם כפרה ואשר על העולם הנאור להתאחד בפעולה נחושה כנגדם.

אין חלופה ממשית לקיום זה לצד זה של בני האדם ושל העמים. יש לעשות הכל כדי שבעיות יפתרו לא בשפיכות דמים אלא בסיג ובשיח, במזרח התיכון ובעולם כולו.

אנטישמיות וכל סוג אחר של גזענות טומנים בחובם סכנה לא רק ליהודים אלא לכל העולם. חבויות בהם מגמות שיכולות להוביל לרצח עם. בימים אלו ה"אנטישמיות החדשה" מכוונת בו זמנית נגד היהודים, נגד ישראל ונגד הציונות, תוך הפיכת מושגים אלה למושגים נרדפים. תופעות אלה שכיחות גם בתעמולה הבאה מהעולם הערבי. השואה הראתה לעולם עד היכן מגיע כוחן ההרסני של האנטישמיות והגזענות. הכחשת השואה, מזעור השואה ובנאליזציה של השואה, הם פתח מילוט מהסקת מסקנות מתבקשות מהעבר והפקת לקחים לעתיד. אנו נציגיו של דור הניצולים קוראים לכל אנשי המצפון בעולם לעקור תופעות אלה מן השורש ולהיאבק בהן ללא פשרות.

על אף שזיכרון השואה טעון וספוג בחורבן, ברוע ובאבדן צלם אנוש המאיימים על כל ערך אנושי, אנו, הניצולים שצעדנו בגיא צלמוות וראינו כיצד משפחותינו, קהילותינו, ועמנו מושמדים, לא שקענו אל תהומות הייאוש ולא איבדנו את האמונה באדם ובצלם אלוהים. אנו מבקשים לחלץ מן הזוועה שחרצה בבשרנו, מסר חיובי לעמנו ולעולם – מסר של מחויבות לערכי האדם והאנושות.

השואה שייכת למורשת האוניברסאלית של כל בני תרבות, היא שקבעה את אמות המידע לרוע המוחלט. לקחי השואה חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומניים, לדמוקרטיה, לזכויות אדם, לסובלנות וסבלנות, ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטליטריות.

מהר הזיכרון בירושלים יוצאת לעולם קריאתו של הלל הזקן: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" ואידך זיל גמור!

זהו המסר שלנו לאנושות, זאת המורשת לדורות הבאים.

מנשר הניצולים הוקרא לראשונה ע"י העיתונאי והסופר ,ניצול השואה צבי גיל בטקס שחתם את הכנס הבין-לאומי שהתקיים ביד ושם בנושא "מורשת ניצולי השואה – ההשפעות האתיות והמוסריות לאנושות" כקריאה לעולם כולו. הטקס נערך בבקעת הקהילות ביד ושם ביום ה', כ"ט בניסן תשס"ב,        11 באפריל 2002 .

*******************************************************************

Our Living Legacy -The Survivors’ Declaration

The Age of Holocaust Survivors is drawing to a close. Before long no one will be left to say, "I was there, I saw, I remember what happened." All that will be left will be books of literature and research, pictures and films, and multitudinous testimony. This will be a new era. The dark inheritance of the Shoah that was so indelibly stamped on the survivors' souls and hearts will become a sacred mission imposed upon humanity.

In the spring of 1945 the great thunder of World War Two was silenced. In the eerie stillness that followed, we, the last vestiges of European Jewry emerged from the camps, the forests, and the death marches. We were ragged, bitter and orphaned, without friend or relative, without a home. We were secretly wondering in our hearts if after the Ghettos, transports, and Auschwitz we would still be capable of rekindling a spark of life within us? Could we ever work again? Love again? Would we dare begin a family again?

No, we didn’t turn into wild animals, hungering only for vengeance. This is a testament to the principles we possess as a people imbued with enduring faith in both man and Providence. We chose life. We chose to rebuild our lives, to fight for the establishment of the State of Israel, and we chose to contribute to society in Israel and in a host of other countries.

The majority of the Holocaust survivors came to Israel – the Jewish State. This was, for them, an existential imperative arising from the Holocaust. The foundations of the State of Israel were built not only on the memory of six million of our people who were murdered, but with the historical lessons of the Shoah in mind, namely that a Holocaust will never happen again.

Since then, we have chosen to contend with the most resounding and perplexing issues relating to the Shoah: Why and for what purpose was the horror perpetrated? Why did the Germans single out the Jew as a danger to all humanity who must be exterminated? How is it possible that amongst the German nation, a people of such apparent intellect and modern culture who produced great artists, thinkers and teachers of ethics, murderers could arise who fashioned and operated this unprecedented killing machine?

The survivors are a pluralistic lot, with myriad opinions, convictions and doctrines. But we share a deep desire to transmit to the future generations what we lived through, and what we learned during that dark time, before we bid farewell to this life that showed us so much bitterness. It is from here, from Har HaZikaron – the Mount of Remembrance – from Yad Vashem in Jerusalem, that we the survivors choose tell our story. And it is now, that we raise our collective and individual voices.

In Jewish tradition, the command to remember is absolute. But its obligation does not end with the cognitive act of memory – it must be connected to both meaning and action. Today, we for to the next generation. We pass to you as well, the fundamental lesson of Judaism, that memory must be accompanied by action of ethical and moral intent. This must be the foundation and the focus of your energies toward the creation of a better world.

“Thou shalt not murder!” This basic tenet of human morality was trumpeted to all humanity from the heights of Mount Sinai. The memory of the murder of 6 million Jews by the Nazis and their willing helpers obligates us to act on this injunction. Life is a gift of creation, its form and essence a statement of ultimate equality among all those created in God’s image. With this in mind, it would seem obvious and indisputable that this fundamental commandment obligates all of humanity. And yet it is being mockingly violated in every corner of the world. As a part of the legacy of the Shoah we must be relentless in our pursuit of solving human conflict, between states and between people, in ways that prevent unnecessary bloodshed.

For us, who experienced the degradation of cruel racism and prejudice, who were condemned to death merely for being born Jews, we call on humankind to adopt principles of equality among men and nations. Tyrannical despotism, political and religious oppression, economic deprivation designed to destroy human dignity must be seen by the world community as grave sins that will not be tolerated. There is no real alternative to coexistence between people and nations. All must be done to resolve differences not through the spilling of blood but through discussion and mediation, in the Middle East and in the entire world.

Anti semitism and all other forms of racism present a danger not only to Jews but also to the community of nations. These days the “new anti semitism” is directed simultaneously against Jews, against Israel and against Zionism. By equating these terms the danger for Jews as a whole is exacerbated. This phenomenon is also common in propaganda emanating from the Arab world. The Holocaust showed the world the extent of the destructive power of antisemitism and racism. Holocaust denial, as well as minimization and banalization of the Holocaust provide a means of avoiding the evident conclusions and learning the lessons for the future. We, the survivors, call upon the world to wipe out these phenomena and to combat them relentlessly.

The memory of the Shoah is contentious and dark, exposing the ugly and naked face of consummate inhumanity that threatens the very nature and stature of civilization itself. We who staggered through the valley of death, only to see how our families, our communities and our people were destroyed, did not descend into despondency and despair. Rather, we struggled to extract a message of meaning and renewed purpose for our people and for all people, namely: a message of humanity, of human decency and of human dignity.

The Holocaust, which established the standard for absolute evil, is the universal heritage of all civilized people. The lessons of the Holocaust must form the cultural code for education toward humane values, democracy, human rights, tolerance and patience, and opposition to racism and totalitarian ideologies.

From Har HaZikaron in Jerusalem the words of Rabbi Hillel need to ring out loud and clear: “What is hateful to you, do not do to your fellow human being!”

THIS IS OUR MASSEGE.

==================================================================

The Survivors' Declaration was first read out by Holocaust survivor , journalist and writer. Zvi Gill at the closing ceremony of the international conference held at Yad Vashem on "The Legacy of Holocaust Survivors: The Moral and Ethical Implications for Humanity." The ceremony took place in the Valley of the Communities at Yad Vashem on Thursday, 11 April 2002.

אנו לא נהפכנו לשונאי אדם ולשוחרי נקם- מנשר ניצולי השואה

לפני 15 שנה בקרוב הוקרא מנשר ניצולי השואה במושב הנעילה של כנס בינלאומי שנערך ביד ושם. מעטים בארץ ובעולם מודעים לקיומו של אותו מסמך ערכי, מוסרי, יהודי ואוניברסאלי אשר אמנם התקבל ,כאמור, ביום הזיכרון לשואה ב- 2002  ,אבל חשיבותו ,לא זו בלבד שלא פחתה אלא עלתה ,בעולם בכלל, בעולם היהודי בפרט, ובייחוד במדינת היהודים. לצערנו הוא אינו חלק  מן הנרטיב הטקסי של יום השואה. אולם מאידך הוא תקף לא רק ביום השואה אלא בכול ימות השנה. עם זאת, ידידי ,העיתונאי והחוקר ההיסטורי של תקופת השואה , ראול טייטלבאום ואני- השרידים של מנסחי המנשר, מביאים את תוכנו לקראת יום הזיכרון הבינלאומי שחל ב-27 בינואר. העם היהודי הוא עם של זיקה אוניברסאלית חזקה, כי הנסיבות ההיסטוריות עשו אותו לכזה ,והסימנים במציאות של ימינו להתהוות בדלנות לאומית ולאומנית הן לרועץ לעם היהודי ועלולות לפגוע ב"עתיד הזיכרון" .מסיבה זאת יש משנה תוקף למנשר הזה.

נכיר לכם תודה, קוראים יקרים, אם תפיצו את המסמך בכול צורה אפשרית, בין אם מדובר במסגרת  כמו בפייסבוק, בשיטה של חבר מעביר לחבר, במסגרת תרבותית, תקשורתית  וכיו"ב, או כפרטים- בבלוגים ,ברשתות החברתיות, בארץ ובחו"ל, ובקשו ממי שקורא אותו שיפיץ אותו הלאה כדי שהוא יקבל את התהודה המרבית.היינו רוצים שהוא יגיע למרב בתי אב בישראל ,לקהילות היהודיות בחו"ל וגם לציבורים בעולם. לאלה ,אם יש צורך ,ניתן למחוק את הגרסה העברית ולהשאיר רק את הגרסה האנגלית  ככה שההעברה תהיה חלקה יותר. לאנשי החינוך בקרבכם -יהיה זה הולם לקרוא אי אלה קטעים של המנשר בפני תלמידים. יהא חלקכם עימנו.

 

?????????????

איור: נתי גיל פוגל

מנשר ניצולי השואה

אנחנו דור ניצולי השואה הולכים ומתמעטים. בעוד שנים לא רבות לא יהיה עוד על כדור הארץ אדם שיוכל להעיד: "אני זוכר את מה שאירע בשואה". יוותרו רק ספרי זיכרונות ומחקר, תמונות וסרטים, ועדויות ניצולים. או אז יהפוך זיכרון השואה מגורל כפוי, החתום בבשרנו ובנשמתנו, לייעוד היסטורי שעל האנושות ועל הדורות הבאים לשאת באחריות לצקת בו תוכן ומהות.

באביב 1945, נדמו קולות וזוועות מלחמת העולם השנייה, ואנו, שרידי יהדות אירופה,  יצאנו ממחנות המוות ומגאיות ההריגה, אחד מעיר ושניים ממשפחה, מוכים ומרי נפש, מיותמים, ללא קהילה וללא בית, ובלי נפש קרובה המחכה לנו ברחבי תבל.

המלחמה הסתיימה, אך אנו תהינו, נבוכים וכואבים, האם אחרי חשכת הגטאות, רכבות המוות ומחנות הריכוז וההשמדה, נהיה עוד מסוגלים להחיות בקרבנו את פתיל החיים, לאהוב, לעבוד, להקים משפחות ולציין ימי חג ומועד?

אנו לא נהפכנו לשונאי אדם ולשוחרי נקם על דם נקיים. זוהי עדות ניצחת לערכי המוסר הטבועים בהוויית עמנו עתיק היומין, ולאמונה ברוח האדם ובהשגחה. אנו בחרנו בחיים. שיקמנו את עצמנו, השתלבנו במאבק להקמת מדינת ישראל ותרמנו לחברה בישראל ובארצות ההגירה השונות שאליהן הגענו.

מרבית שרידי השואה באו לישראל- מדינת העם היהודי. היה זה עבורם לקח קיומי מהשואה. ביסודותיה של מדינת ישראל הונחו לא רק זכרם של שישה מיליון מבני העם היהודי שהושמד אלא גם הלקחים ההיסטוריים כדי שלא תשנה עוד שואה.

מאז ועד היום אנו מתמודדים עם הסוגיות המעיקות הרבות העולות מסיפור השואה: על מה ולמה נעשתה הזוועה? מדוע סומנו היהודים על-ידי הגרמנים כסכנה לאנושות שיש להשמידם? מדוע דווקא מקרב העם הגרמני שהוליד הוגים ומורי הלכה באתיקה וענקי יצירה בתרבות המודרנית יצאו הרוצחים שיצרו והפעילו את מכונת ההשמדה חסרת התקדים?!

אמנם, אנחנו ציבור פלורליסטי, רב פנים ודעות, אך משותף לנו ומאחד אותנו הרצון למסור לדורות הבאים את לקחי חיינו המיוסרים בטרם ירד המסך וייפרדו גם אחרוני הניצולים מזירת החיים. מכאן, מירושלים, מיד ושם – אתר ההנצחה של העם היהודי לשואה ולגבורה, ובמעמד זה אנו משמיעים את קולנו.

במסורת היהודית הזיכרון הוא ערך מכונן. ואולם, אין הזיכרון מבודד כערך עצמאי אלא נסמך לחובה המוסרית. היום, כשאנו, ניצולי השואה שהזיכרון צרוב בבשרנו, באים להעביר את לפיד שליחות הזכירה לדורות הבאים, אנו מעבירים עמו גם את המסר היהודי שהזיכרון צריך להוליד למעשה ולמחויבות מוסרית. הוא צריך להיות הבסיס לפעולה ומקור הכח ליצירת עולם טוב יותר.

"לא תרצח" – היא החובה המוסרית העליונה אשר הוטלה על האנושות בהר סיני. זיכרון הרצח של ששה מיליוני יהודים ועוד רבים אחרים בידי הנאצים ועוזריהם, מחייב אותנו בחובה שאין למעלה ממנה לצו של "לא תרצח". החיים הם יצירת אלוה שבן אנוש לא יהין ליטול מזולתו, מאדם שנברא בצלם אלוהים. כחלק מזיכרון השואה אנו קוראים לחתור ללא לאות לשמירה קפדנית על חיי אדם ולהימנע משפיכות דמים.

אנו, כמי שכבודם האנושי חולל עד עפר ובשמם של אלו שגורלם נחתם להשפלה מזוויעה בטרם הוצאו להורג, קוראים לעולם כולו להתאחד סביב ערכי זכויות האדם והשוויון בין בני האדם ללא הבדל דת, גזע, לאום, מעמד חברתי או מין. רודנות ואלימות פוליטית כמו ניצול כלכלי אכזרי תוך רמיסת כבודם האנושי של יחידים וקבוצות, הם חטאים שאין להם כפרה ואשר על העולם הנאור להתאחד בפעולה נחושה כנגדם.

אין חלופה ממשית לקיום זה לצד זה של בני האדם ושל העמים. יש לעשות הכל כדי שבעיות יפתרו לא בשפיכות דמים אלא בסיג ובשיח, במזרח התיכון ובעולם כולו.

אנטישמיות וכל סוג אחר של גזענות טומנים בחובם סכנה לא רק ליהודים אלא לכל העולם. חבויות בהם מגמות שיכולות להוביל לרצח עם. בימים אלו ה"אנטישמיות החדשה" מכוונת בו זמנית נגד היהודים, נגד ישראל ונגד הציונות, תוך הפיכת מושגים אלה למושגים נרדפים. תופעות אלה שכיחות גם בתעמולה הבאה מהעולם הערבי. השואה הראתה לעולם עד היכן מגיע כוחן ההרסני של האנטישמיות והגזענות. הכחשת השואה, מזעור השואה ובנאליזציה של השואה, הם פתח מילוט מהסקת מסקנות מתבקשות מהעבר והפקת לקחים לעתיד. אנו נציגיו של דור הניצולים קוראים לכל אנשי המצפון בעולם לעקור תופעות אלה מן השורש ולהיאבק בהן ללא פשרות.

על אף שזיכרון השואה טעון וספוג בחורבן, ברוע ובאבדן צלם אנוש המאיימים על כל ערך אנושי, אנו, הניצולים שצעדנו בגיא צלמוות וראינו כיצד משפחותינו, קהילותינו, ועמנו מושמדים, לא שקענו אל תהומות הייאוש ולא איבדנו את האמונה באדם ובצלם אלוהים. אנו מבקשים לחלץ מן הזוועה שחרצה בבשרנו, מסר חיובי לעמנו ולעולם – מסר של מחויבות לערכי האדם והאנושות.

השואה שייכת למורשת האוניברסלית של כל בני תרבות, היא שקבעה את אמות המידע לרוע המוחלט. לקחי השואה חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומניים, לדמוקרטיה, לזכויות אדם, לסובלנות וסבלנות, ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטליטריות.

מהר הזיכרון בירושלים יוצאת לעולם קריאתו של הלל הזקן: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" ואידך זיל גמור!

זהו המסר שלנו לאנושות, זאת המורשת לדורות הבאים.

 

מנשר הניצולים הוקרא לראשונה ע"י העיתונאי והסופר ,ניצול השואה צבי גיל בטקס שחתם את הכנס הבין-לאומי שהתקיים ביד ושם בנושא "מורשת ניצולי השואה – ההשפעות האתיות והמוסריות לאנושות" כקריאה לעולם כולו. הטקס נערך בבקעת הקהילות ביד ושם ביום ה', כ"ט בניסן תשס"ב,        11 באפריל 2002 .

 

 

 

Our Living Legacy -The Survivors’ Declaration

 

The Age of Holocaust Survivors is drawing to a close. Before long no one will be left to say, "I was there, I saw, I remember what happened." All that will be left will be books of literature and research, pictures and films, and multitudinous testimony. This will be a new era. The dark inheritance of the Shoah that was so indelibly stamped on the survivors' souls and hearts will become a sacred mission imposed upon humanity.

In the spring of 1945 the great thunder of World War Two was silenced. In the eerie stillness that followed, we, the last vestiges of European Jewry emerged from the camps, the forests, and the death marches. We were ragged, bitter and orphaned, without friend or relative, without a home. We were secretly wondering in our hearts if after the Ghettos, transports, and Auschwitz we would still be capable of rekindling a spark of life within us? Could we ever work again? Love again? Would we dare begin a family again?

No, we didn’t turn into wild animals, hungering only for vengeance. This is a testament to the principles we possess as a people imbued with enduring faith in both man and Providence. We chose life. We chose to rebuild our lives, to fight for the establishment of the State of Israel, and we chose to contribute to society in Israel and in a host of other countries.

The majority of the Holocaust survivors came to Israel – the Jewish State. This was, for them, an existential imperative arising from the Holocaust. The foundations of the State of Israel were built not only on the memory of six million of our people who were murdered, but with the historical lessons of the Shoah in mind, namely that a Holocaust will never happen again.

Since then, we have chosen to contend with the most resounding and perplexing issues relating to the Shoah: Why and for what purpose was the horror perpetrated? Why did the Germans single out the Jew as a danger to all humanity who must be exterminated? How is it possible that amongst the German nation, a people of such apparent intellect and modern culture who produced great artists, thinkers and teachers of ethics, murderers could arise who fashioned and operated this unprecedented killing machine?

The survivors are a pluralistic lot, with myriad opinions, convictions and doctrines. But we share a deep desire to transmit to the future generations what we lived through, and what we learned during that dark time, before we bid farewell to this life that showed us so much bitterness. It is from here, from Har HaZikaron – the Mount of Remembrance – from Yad Vashem in Jerusalem, that we the survivors choose tell our story. And it is now, that we raise our collective and individual voices.

In Jewish tradition, the command to remember is absolute. But its obligation does not end with the cognitive act of memory – it must be connected to both meaning and action. Today, we for to the next generation. We pass to you as well, the fundamental lesson of Judaism, that memory must be accompanied by action of ethical and moral intent. This must be the foundation and the focus of your energies toward the creation of a better world.

“Thou shalt not murder!” This basic tenet of human morality was trumpeted to all humanity from the heights of Mount Sinai. The memory of the murder of 6 million Jews by the Nazis and their willing helpers obligates us to act on this injunction. Life is a gift of creation, its form and essence a statement of ultimate equality among all those created in God’s image. With this in mind, it would seem obvious and indisputable that this fundamental commandment obligates all of humanity. And yet it is being mockingly violated in every corner of the world. As a part of the legacy of the Shoah we must be relentless in our pursuit of solving human conflict, between states and between people, in ways that prevent unnecessary bloodshed.

For us, who experienced the degradation of cruel racism and prejudice, who were condemned to death merely for being born Jews, we call on humankind to adopt principles of equality among men and nations. Tyrannical despotism, political and religious oppression, economic deprivation designed to destroy human dignity must be seen by the world community as grave sins that will not be tolerated. There is no real alternative to coexistence between people and nations. All must be done to resolve differences not through the spilling of blood but through discussion and mediation, in the Middle East and in the entire world.

Anti semitism and all other forms of racism present a danger not only to Jews but also to the community of nations. These days the “new anti semitism” is directed simultaneously against Jews, against Israel and against Zionism. By equating these terms the danger for Jews as a whole is exacerbated. This phenomenon is also common in propaganda emanating from the Arab world. The Holocaust showed the world the extent of the destructive power of antisemitism and racism. Holocaust denial, as well as minimization and banalization of the Holocaust provide a means of avoiding the evident conclusions and learning the lessons for the future. We, the survivors, call upon the world to wipe out these phenomena and to combat them relentlessly.

The memory of the Shoah is contentious and dark, exposing the ugly and naked face of consummate inhumanity that threatens the very nature and stature of civilization itself. We who staggered through the valley of death, only to see how our families, our communities and our people were destroyed, did not descend into despondency and despair. Rather, we struggled to extract a message of meaning and renewed purpose for our people and for all people, namely: a message of humanity, of human decency and of human dignity.

The Holocaust, which established the standard for absolute evil, is the universal heritage of all civilized people. The lessons of the Holocaust must form the cultural code for education toward humane values, democracy, human rights, tolerance and patience, and opposition to racism and totalitarian ideologies.

From Har HaZikaron in Jerusalem the words of Rabbi Hillel need to ring out loud and clear: “What is hateful to you, do not do to your fellow human being!”

THIS IS OUR MASSEGE.

THANK YOU

==================================================================

The Survivors' Declaration was first read out by Holocaust survivor , journalist and writer. Zvi Gill at the closing ceremony of the international conference held at Yad Vashem on "The Legacy of Holocaust Survivors: The Moral and Ethical Implications for Humanity." The ceremony took place in the Valley of the Communities at Yad Vashem on Thursday, 11 April 2002.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מצעד הגאווה שלא צעד.

לא .זה לא מצעד הגאווה שאכן יתקיים מחר בתל אביב. ואפתח בכך , שיש לי בעיה עם המונח העברי של קהילת ההומוסקסואלים. הם הפקיעו ממני את השם "גאווה" .אם אני אתבטא בדו שיח, או ברב שיח, בראשית  דבריי ש"אני גאה" הרי כל הסיכויים הם שעוד לפני שאספיק למשל,להשלים.. ..שאני גאה בילדיי, כבר ירימו גבה, או יאמרו. "וואו לא ידענו. כול הכבוד שיצאת מן הארון בגיל שלך".עוד ביטוי לא עדכני. ארון. שיאמצו  gay .

הכוונה שלי היא לצעדת גאווה  מסוג אחר לגמרי. שכן גם המונח "מצעד"  מקומו בדרך כלל באירועים כמו מצעד צבאי, מצעד אחד במאי ,בייחוד במשטרים טוטאליטריים יש מצעדים. או " להבדיל "מצעד החיים", שככול הנראה הקשֶרו הוא ההפך ממצעדים של ימים אפלים. בהזדמנויות שונות לא התייחסתי אליו בחיוב,אל "המצעד" הזה. זאת בלשון המעטה.הוא  נולד ב"חטא", כמיזם משותף של פוליטיקאי  שהואשם בשחיתות ושל  וסוכן נסיעות ממולח. ובאחרונה שנים רבות לאחר ראשיתו מתפרסמת ידיעה(ד'מרקר 19.1.2016 ) על "חשד לקרטל בתחום הוצאת משלחות תלמידים לפולין".  זה ועוד. במכתב  למערכת "הארץ"( לקחי מסע לפולין- 10.5.2016) של אריה זיכלינסקי מכפר -סבא הוא  מסיים אותו במילים אלה: "כיצד ייתכן שמערכת החינוך, הסבורה שעניין השואה הוא נושא מרכזי בחינוך תלמידי ישראל,מחלקת במו ידיה את התלמידים לכאלה שנוסעים ולכאלה  שלא? אינני מדבר על העניין הכספי(נכון יש מלגות) אני מתכוון לכך שלא כול התלמידים עוברים את כול המסלול מתחילתו ועד סופו. מה משדרת חלוקה זאת? הגיע הזמן לעצור את תעשיית המסעות. אני סבור שחינוך צריך להיעשות בישראל,ולכולם. אין צורך בהליכה עם דגלים או אף במטס מעל לאושוויץ, כדי להבין את הסבל".

 

ostrowsky puples in birkenau -post עותק

תלמידי תיכון אוסטרובסקי -רעננה- בבי'קור במחנה "בירקנאו"

מילים שנוגעות, לפחות בי, כישראלי וכשריד שואה. ראיתי בזה, ולא הייתי בודד, החטאת מטרה, שכן ב"יד ושם" ניתן ללמוד יותר על השואה ביום אחד מאשר שבוע של סיור בפולין.  עם הזמן "מצעד החיים"  הפך לחלק מן המסורת הלאומית של תיעוד וזיכרון השואה, שעליו מופקד מנגנון ממשלתי. מבחינות מסוימות, הטקסיות הממלכתית על כול הנלווה אליה ב "מצעד החיים", יש בה פגיעה בזיכרון. הפרופסור באואר, אחד מגדולי ההיסטוריונים וחוקרי השואה אמר כי כל הטקסים, הכרָזות, הדגלים, הנאומים  והמטס, אינם ראויים כשמדובר בבית עלמין, ואושוויץ הוא בית העלמין הגדול ביותר בתבל. הוא בהחלט לא רָחבָה שבה נערכים טקסים צבעוניים. סיפור אחר הוא הבאת דורות ההמשך לקהילות  שבהן  נולדו אבותיהם או סביהם וסבי  סביהם, ובכך הם   לומדים משהו על קהילה שנכחדה ואין לה שריד.אבל יש עוד בעיות סביב "מצעד החיים", חומריות ולא רק אידיאיות. לא כולם כאמור,יכולים לעמוד בזה גם כאשר הוא מסובסד.

 הרעיון ל"צעדת התקומה".

אשר על כן צץ רעיון לסוג אחר של צעדה. הרעיון לסוג כזה של אירוע שייך במקורו ללילי הָבֳר. כיום  יו"ר עמותת ",עופות החול", עמותה  שמטרתה לתעד את תרומתם הגדולה של ניצולי השואה להקמת המדינה ולביסוסה, כקהילה וכיחידים .היא העלתה את הרעיון למתן ביטוי למעשיהם של ניצולי השואה והיותם דוגמה ומופת בעיקר לדור הצעיר בצורה מיוחדת, צורה אשר לדעתה תקרב  את הצעירים, ובעיקר את צעירי "הפריפריה" לנושא של שואה ותקומה. .עלה בדעתה ליזום מעין פרויקט של "משואה ל-תקומה" – במעשה, ולשלב אותו אי שם בין יום הזיכרון לשואה לבין יום העצמאות ,כשהסיסמה היא:  זוכרים את הנספים ומצדיעים לשורדים שעם תרומתם נמנית ההשתתפות המסיבית במערכה על עצמאות מדינת ישראל. כיום הקֶשֶר הזה, במידה רבה, הודות למאמצים של  קבוצת שרידי שואה ודורות המשך, הוא בולט יותר. כדי לקדם את הרעיון היא הכינה נייר עמדה שבו נכללו המרכיבים הבאים:

אשר למרכיב הטקסי והנרטיבי הרי לדעתה יש להבליט את תרומתם המכרעת של השורדים להקמת המדינה, ולנצל את השנים המעטות שנשארו שבהם השורדים עדיין חיים בינינו. אוסיף כי כאשר לילי הבר העלתה את הרעיון, מספר השרידים חיים, כלומר אלה שעברו את השואה בגטאות ובמחנות ריכוז, היה גדול פי ארבעה עד פי חמישה מכפי שהוא כיום.

על פי הצעתה של לילי הבר, באחד מימי השבוע שבין יום השואה לשואה ולגבורה ליום הזיכרון לחללי צה"ל תתקיים "צעדת תקומה" בהשתתפות תלמידי בתי ספר מחטיבת הביניים ומהחטיבה העליונה, חברי תנועות הנוער, סטודנטים ופעילים בתנועות חברתיות. אליהם יצטרפו, לחלק מהמסלול, קבוצות אזרחים , בני דור שני ואחרים . כדי לשוות לצעדה ייחודיות- מוצע שהמשתתפים ילבשו חולצות מיוחדות .האירוע ייפתח בשעות הבוקר עם  התכנסות  עשרות אלפני בני הנוער ב" הר הזיכרון ליד מוסד "יד ושם" בירושלים.לבני הנוער, אשר יגיעו במסגרת בית הספר או במסגרת תנועת נוער, יוקצו שטחים מתאימים לעצרת זיכרון קבוצתית, בהם יתקיימו פעילויות חינוכיות העוסקות בשואה ותקומה, יחולק חומר כתוב על תרומותיהם של ניצולי השואה למדינה  ויוקרנו  על מסך גדול בחוץ,קטעי סרטים על  מעשיהם של הניצולים בהקמת המדינה ובפיתוחה. פעילות זאת  תסתיים בצהרים  ואז  תחל הצעדה ממקומות הכינוס , דרך הר הרצל, שם קבור חוזה המדינה, אל משכן הכנסת, סמל הקוממיות.  כל הקבוצות תתרכזנה בגן שליד הכנסת בשעות אחר הצהרים. בני הנוער יגישו פרח לכל ניצול.במקום יתקיים טקס של הנפת דגלים ובברכת  יו"ר הכנסת.מקהלת בני נוער תלווה את הטקס.
jerusalem south west - עותק (2) - עותק

 

 

 

 

 

מסע התלאות.

הרעיון של לילי הבר היה בעצם רעיון ראשוני אשר ברור היה שהוא יעבור שלבי גיבוש שונים עד שהוא ילבש צורה סופית לביצוע. מכיוון שבשלבים מסוימים הייתי מעורב מאוד ברעיון, ביקשתי מלילי לדעת בפני מי היא הציגה את הרעיון. על כך השיבה. "פניתי לכל מי שיכולתי ואיש לא הקשיב. הראשון שלא רק הקשיב אלא התלהב היית אתה"- כלומר-אני- אומרת לילי. אכן חשבתי ועודני חושב שזה רעיון מעולה מכול הבחינות והוא ניתן לביצוע בעיקר עם יעמוד אחריו משרד החינוך אשר  במסגרתו הדיסציפלינארית מצוי הדור הצעיר ובידיו הכלים לממש את הרעיון, ובאמצעות הצעדה הזאת  להפנים אצל בני הנוער את  הגדת התקומה. והיא הגדה. אלא שכנראה גם הגדה זאת צריכה הייתה להתחיל במסע תלאות. לאמור מסע במדבר.  יחד ניסינו להגיע למשרד החינוך. הגענו לראש מנהל חברה ונוער בשעתו ,ארז אשל, פגשנו את ראש מטה מנהל חברה ונוער שמעון שמעון.שוחחנו עם חני אפרימוב מרכזת מטה משלחות הנוער לפולין,עם  אלי שיש,מנהל אגף של"ח וידיעת הארץ ועוד, כמעט שלא הייתה קומה במשרד הענק הזה שלא ביקרנו באיזה חדר שבו, בתקופה זו או אחרת.

כמי שהשתתף ברוב המפגשים האלה דרך קבע, אני יכול להעיד, שלא היה איש בדרגה זאת או אחרת במשרד החינוך,  שלא  ראה את הרעיון כרעיון טוב. זכורה לי פגישה עם  המנכ"ל הידוע מאוד של משרד החינוך ד"ר  שמשון שושני,  אשר נתן הוראה לעסוק ברעיון בצורה חיובית תוך הכוונה לממש אותו. זה היה לקראת סיום תפקידו בקדנציה שנייה של מנכ"לות משרד החינוך בשנת 2011 . להאיר את עיניכם באיזו מועד מדובר. בעקבות הנחיית השר נערכה פגישה במשרד החינוך בהשתתפות חני אפרימוב, מרכזת המטה למשלחות הנוער וישראל קרצנר  איש הביצוע והלוגיסטיקה במשרד ,ובהשתתפות לילי הבר, ד"ר מירי פרייליך ממכללת בית ברל, ובהשתתפותי. פגישה זאת כמו קודמותיה נסתיימה כרגיל, ברישום, כלומר רושם  ובהסברים שכול משרד ממשלתי מצטיין בהם ומשרד החינוך עולה על כולמו.

שיתוף "דורות ההמשך"

אבל לא הרפינו ובשלב מסוים ביקשנו מסגנית יו"ר העמותה של "דורות ההמשך", כיום היושבת ראש, בילי לניאדו,  שיתנו כתף. ככלות הכול, הם דור ההמשך, בשעה ששרידי השרידים הולכים ונמוגים, והיא נענתה בנפש חפצה.נקבעה  פגישה עם אלי שיש מנהל תחום  של"ח( (שדה,לאום, חברה) בהשתתפות  לילי הבר,ובילי לניאדו..  בסיכום הפגישה הוציאה בילי לניאדו  סיכום של הפגישה שבו נאמר בין היתר " כי יוצע ש"צעדת התקומה" תהיה בכ"ט בנובמבר 2015  , הן בשל הסמליות של היום הזה והן משום שאין אפשרות לבצעו בין יום השואה לבין יום העצמאות בשל אילוצי משרד החינוך, וכי יש לבדוק מה קורה במדינה ביום זה. סוכם כי נציגי עמותת דורות ההמשך ו"עופות החול" יפנו ליו"ר הכנסת ולבקש ממנו שינחה את מי שצריך להנחות לקיים אירוע מרכזי בכנסת באותו יום שיהווה אירוע השיא של מפגן ההצדעה לניצולי השואה. הכוונה שהאירוע בכנסת יתקיים בין השעות 13.00 -15.00, רצוי באולם שאגאל בהשתתפות 600 תלמידים. במקרה של מספר גדול יותר של תלמידים ניתן יהיה לקיים את האירוע בשטח רחבת הכנסת. רק לאחר הסכמת הכנסת לקיים את האירוע  תגובש תוכנית עבודה, לוחות זמנים ושותפים אסטרטגיים נוספים לפרויקט. כן הוצע כי הלוגיסטיקה של מפגן ההצדעה (כגון אוטובוסים כלכלה וכו')  תמומן על ידי בתי הספר, שיסכימו לקחת חלק בנושא.

D lili haberbili laniado

 לילי הבר ובילי  לניאדו.

גבעת רם- אינה עונה.

כמוסכם נכתב מכתב ליו"ר הכנסת מר יולי אדלשטיין שבו נמסר לו כי זה פרויקט משותף של "דורות ההמשך" ועמותת "עופות החול" ומבקשים לקיים את האירוע לציון 70 שנה לשחרור  ניצולי השואה  ולהצדיע להם על תרומתם למדינת ישראל ולעם היהודי.המכתב אשר נכתב על ידי מי שהיה יו"ר "דורות ההמשך" שמואל סורק, תיאר בקצרה את תוכן האירוע ובקשה מיו"ר הכנסת לתת את האישור לאירוע.

לפי מה שנמסר לי על ידי בילי לניאדו- יו"ר הכנסת העביר את הנושא למנהלת מחלקת הטקס בכנסת, וזאת העבירה את הנושא לגברת אריאלה מלכה. הגברת מלכה מרכזת את העמותה שנקראת " העמותה הפרלמנטארית הישראלית לזכר השואה וסיוע לניצולים" .שם ארוך מאוד של גוף אשר הוקם בשנת 2000 על ידי יו"ר הכנסת אז, אברהם בורג, אשר מטרתו לדעתי, לפחות הלטנטית,  הייתה פוליטית- קולות הניצולים . כיום יו"ר העמותה הזאת, הוא יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין. אין בכוונתי לעמוד כאן על טיב העמותה הזאת ומה היא עשתה למען הניצולים.אני עצמי הייתי בה חבר ופרשתי יחד עם כמה מעמיתי הניצולים, בשל היותו גוף עקר. זה קרה  לפני הבחירות. בינתיים היו בחירות.הייתי מגדיר את הנימה בדבריה של בילי לניאדו כמשהו בין תיאור המציאות הביורוקרטית של הממסד שלנו, לבין אופטימיות , מאוד זהירה. שכן בהעברת הנושא הזה ממחלקה למחלקה, אנו מאוד מנוסים, לגבי מה  שקורה לפציינט. אין לי מה לומר על השתלשלות העניינים עד לתקופה האחרונה .כפי שנודע, אריאלה מלכה רצתה לקדם את הנושא עוד בשנה שעברה כאשר הכנסת חזרה לפעילות אחרי הבחירות.  בשעה שאנו, לילי הבר ואני, למודיי ניסיון ארוך היינו פסימיים, בילי לניאדו הייתה ,כאמור,אופטימית זהירה .ראוי לציין כי שר החינוך הקודם הרב ד"ר פירון ביקש לקדם את הרעיון והנחה את האנשים באגף מינהל חברה ונוער להירתם למשימה.זהו אגף גדול מאוד שעוסק  במגוון רב של פעילויות  חברתיות ותרבויות ברחבי הארץ.מנהל האגף ,אלי שָיש אמר לבילי לניאדו: "אם אתם תצליחו לקדם את האירוע בכנסת, בהשתתפות היו"ר, תחזרו  אליי. עד אז אני לא עושה כלום". אני יוצא מתוך הנחה שהכוונה של אלי שיש  הייתה טובה. אבל בינתיים הוא עמד בדיבורו.כלומר לא עשה כלום . כאילו כול הנושא שייך לאלה שהגו אותו. הרי מן הראוי היה כי דווקא  מערכת החינוך שעוסקת בנושא היא שתפנה ליו"ר הכנסת, ואם הרעיון בעיניה ראוי, היא זאת שתדחוף אותו, ולה הכלים.

בילי לניאדו בינתיים הייתה עסוקה בארגון אירוע חשוב מאוד והוא כנס  בינלאומי של ילידי מחנה העקורים ברגן בלזן, כולל אלה שנולדו אחרי המלחמה ופעילויות אחרות בהיותה יו"ר עמותת דורות ההמשך. בינתיים רבים מן השרידים שאמורים היו להשתתף באירוע זה, הלכו מאיתנו, שרים ופקידים התחלפו ומוסיפים להשתמש בשואה כעל איום קיומי בימינו. והתקומה, מחכה בחדר המיון. אשר לכנסת. נו…. שם מראים לנו בפרסומת מדי יום כיצד  "הדמוקרטיה עובדת" ומרוב עבודה הדמוקרטיה "אובדת" וגבעת רם- לא עונה.

.לסיכום.

כאדם אופטימי אני מייחל כי הרעיון של לילי והתקווה של בלי  יתגשמו . הרי כולנו מקווים.  שכן מעבר לכול מסע התלאות הזה של רעיון טוב שנושא עמו מסר חשוב , הוא מלמד משהו על המוסדות שלנו, בעיקר על מערכת החינוך. מה לימדו  שם. על תקומה שהיא חלק מן ההיסטוריה החדשה של מדינת ישראל ועם ישראל, לא מלמדים כפרק שעומד בפני עצמו. אני משער שהתלמיד יודע יותר על הפרשים הפולניים, ה"אולָנים" שעצרו את צבאות תורכיה בשערי ווינה ב-11 בספטמבר 1683 מאשר על מעשיהם של ניצולי השואה במדינה. בראש הכוחות אז עמד מלך פולין יאן סובייֶסקי. סובייסקי נחשב כמלך פרו יהודי. כך נאה וכך יאה שילדי ישראל ידעו מי היו ידידי היהודים בהיסטוריה של עם ישראל. אשר לצעדת התקומה, הרי "מצעד חיים"- באושוויץ ממשיך לצעוד בגאון. ו"מסע האלונקות" שעליהן נישא הרעיון,  מלמד משהו גם על כנסת ישראל,  לא מה שקשור בשואה ובזילותה אלא בתקומה.

post השר בנט

שר החינוך נפתלי בנט. צילום מחלקת דוברות משרד החינוך.

ואולי – שר החינוך החדש, נפטלי בנט יָרים את השרביט והצעדה תצא לדרך. אולי…..

 

 

 

 

 

משואה לתקומה במכחול

דומני שאין סמל גדול יותר במעבר בין שואה לתקומה כמו היצירה. שכן בכול המובנים, למעט מוות קליני, השחרור לאחר השואה היה "רֶנֶסאנס"- לידה מחדש. ואם ישנם אנשים שהתואר הזה הולם אותם במיוחד, הרי זאת הדי קון.

hedi from hioocaust to revival 1

הדי, ניצולת  שואה מהונגריה באה לארץ בגפה, כצעירה  יתומה מהורים שנרצחו בשואה, וקלטה את עצמה במהירות בתל אביב הקרה, וביישוב שקבל את השרידים בצרוף של חמלה וניכור . בהעדר אפשרת בעת ההיא אפילו לחלום על חדר שישמש סטודיו משלה, כשבקושי הייתה לה קורת גג, היא לא בחלה בשום מלאכה ומצאה עבודה במפעל לכלי קרמיקה.  במהרה היא גילתה תושייה ומיומנות. היא הציעה לבעלים שהיא תצייר על צלחות, בין אם אלה ציורים לסדרה של כלי אוכל או נוי, ובין על פי הזמנה, והמיזם הצליח מעל למשוער. כמו רוב העולים בשעתם ,המשכורת הייתה דלה, אבל זה הספיק לה להתקיים, והדי הייתה ,והנה, צנועה בצרכיה. אולם בזמן הפנוי היא עסקה בציור. וכאשר שמה החל ללכת לפניה היא הפכה לעצמאית.

הציורים של הדי באותם ימים ובשנים שלאחר מכן, לא היו ציורים נוגים מגיא צלמוות, אלא ציורים אופטימיים מארץ השמש. היא ציירה את נופי הארץ, את חופיה, את יערותיה, את פרחיה, את החורש והשדה. הכול אופטימי, הכול מלבב. אצלי מצויה תמונה של "חמניות" של הדי  מיבול שנות ה-60 שאין מרהיב מהם. לימים נישאה לזאב קון גם הוא צייר והשניים זכו לפרסום רב. אך בעוד שתמונותיו של זאב, אף הוא ניצול שואה מהונגריה, היו  פחות פיגורטיביות ושיקפו קדרות בין השאר, של עצמים וכלים , שבורים בכחול כהה, אלה של הדי היו הניגוד המוחלט, הרבה אור, הרבה פריחה, הרבה עצים.

hedi nature post 6 - עותקhedi sunflowers 1 -post 5 עותק

ציורים משנות ה-60 וה- 70

היו לה תערוכות רבות בארץ , באירופה, באמריקה, בצפונה ובדרומה ,וההצלחה האירה לה פנים. אולי זאת תופעה במקצת יוצאת דופן כאשר  מכחולו של אמן מוציאה יצירות רבות, אבל עם זאת כול אחת מהן שומרת על הייחודיות שלה. לפני כמה שנים ,והדי כבר מעבר לשבעה עשורים בחייה, היא נפגעה בתאונה אשר ריתקה אותה לביתה בתל אביב תקופה ממשוכת, דבר שמנע ממנה יציאה החוצה לתור אחר נופים של טבע ואדם שהיא כה אוהבת. על אף הטיפולים והתרפיה, היא מתקשה ללכת .אבל לא חל שינוי במרצה ובדחף היצירתי שלה.

חזרה לימי ילדות.

 הדי נולדה בבית דתי. לאחר שהוריה נרצחו בשואה ,היא גדלה בהונגריה עם סבתה וסבה שבאו משושלת של רבנים. עכשיו, בהעדר יכולת לנוע במרחב הפיזי, נעה הדי לאחור למרחב הנפש והזיכרונות של ימי הילדות. היא לא "חזרה בתשובה" אלא לנופיי ילדותה. תמונותיה בתערוכה שמוצגת בימים אלה ב "גלריה קפריס" ברחוב פרישמן בתל אביב מתארים נופים של שבת וחול, בתי כנסת ,דיוקנאות של רבנים, סביבה יהודית, דירה עם פרחים וצמחי נוי. סתם סמטא וחצר- הכול ביתי וחם ,הצבע האופייני להדי.וגם האור. יש הרבה אור בציוריה של הדי, כפי שיש הרבה אור בנשמתה בשנת הגבורות בחייה.והיא מחייכת  כמו התמונות.

hedi exhibit post 3 - עותקhedi exhibit post 2 - עותק

ציורים בתערוכה עכשיו. משמאל הדי קון.

אישה, יוצרת עם אנרגיות בלתי נדלות כמעט ,אשר גם במרום שנותיה לא הניחה את המכחול ולא את השעון לעמוד מלכת. הכתובת על חלון הגלריה:  הדי קון- משואה לתקומה וליצירה היא שגרמה לי לכתוב רשומה זאת . שכן אני מרבה לעסוק בתקומה והדי ושכמותה הם הגיבורים שלי.

אנו העולם.WE ARE THE WORLD

 

עתיד הזיכרון בזירה העולמית- הרשומה השלישית והאחרונה על לקחי השואה.

אני סבור, ואת דעתי הבעתי באתר זה, בהקשר זה או אחר,  והיא שייחודיות השואה, אל לה להיות מובדלת מאירועים קשים שמתרחשים בימינו, במקומות שונים בעולם. ייחודיות השואה אינה במספר הקרבנות של השואה, שכן מספר האנשים שהיו קרבנות לרצח של  רודנים עריצים כמו סטלין ,מאו טזה טונג ואחרים הם רבים יותר מאשר ששה מיליון. הייחודיות של השואה היא כפולה. ראשית היא לא קרתה על שדה בור. קדמו לה מאות שנות רדיפות, עוולות, גירושים ורצח באירופה ובמקומות אחרים. והדבר העיקרי הוא  התוכנית המדוקדקת לחיסול העם היהודי כעם. לא היה כדבר הזה, גם לא  בהקשר של הטבח בעם הארמני בתורכיה.

עם זאת הייחודיות של השואה תפקידה להיות רמזור צהוב ענק, דגל שחור מעל כול הדגלים  בכול מקום בעולם לרבות ישראל. לאמור יש לבער את כול אותם גורמים נבערים מדעת, גזעניים, דורסי צדק, אשר התוצאה שלהם הייתה שואת העם היהודי. ואין בכוונתי לפרש כאן אלה "עשבים שוטים" יש לבער, והיכן, גם במקומותינו. אולי בעיקר אצלנו ,בהיותנו המדינה היהודית היחידה בעולם, וזאת שקמה על עיי החורבן של השואה.

 

united nations building in nyc and flag poles

מונטז' דגלי האומות המאוחדות

 

טלי  מחוגי בית  של "עמותת הגדת השואה והתקומה" נתנה לכך ביטוי ברור מאוד: "המסר האוניברסלי מוותר על האחיזה בשנאה, בנקמה ואפילו בניצחון, המסר האוניברסלי אומר שמתוך הזוועה הכי גדולה, אנחנו מנסים כולנו לצמוח כאנשים טובים יותר. הניצחון של המסר האוניברסלי איננו שאנשים שרדו את התופת, זה ניצחונם האישי ופלא גדול ומזל גדול עוד יותר למדינת ישראל. אבל זה לא מסר אוניברסאלי.". טלי מביאה כדוגמה את הסיפור שהיא סיפרה לחברי הכיתה שנסעו עם בנה לפולין, והוא  סיפור- עָם האינדיאני  על הזאב הטוב והזאב הרע.  "בכולנו יש פוטנציאל של רוע, אנחנו צריכים לדאוג להאכיל את הזאב הטוב שבכולנו. זו אחריות שלנו גם להבין שגם אנחנו מסוגלים למעשים והתנהגויות רעות וגם להבין שבעזרת חינוך נכון והתכוונות ומעשים ניתן להתגבר על הרוע ולהגדיל את הטוב."

לכך אוסיף כי הכינויים שניתנו לגרמנים כמו "חיות אדם", "מפלצות"  וכיו"ב אין להם בסיס. הם היו בני אדם כמונו שעליהם השתלט הרוע בזוועתו המוחלטת.והקטע שמסיים את מנשר ניצולי השואה עוסק בכך.

להעביר את המסר במוליך, במדיה- בעידן העתידי

ראוי לציין כי הדור הצעיר בעולם, אשר יש לו זיקה לנושא השואה מחפש שיטות חדשות, עדכניות, לעתים ניתן להגדיר אותם כ"גירויים" כדי להעביר את המסר. לדעתי אין בכך כול פסול, כול עוד זה אמצעי הולם להשגת המטרה והיא הכרת הסוגיה והפקת לקחים ממנה בעולם של היום. אגב, דעתי גם לא נוחה מרוב משדרי הרדיו והטלוויזיה באותו יום שגם תוכנם הוא תוספת לריטואל שחוזר על עצמו בצורה זאת או אחרת. גם כאן יש "פרות קדושות" כמו "השואה" של קלוד לנצמן, מסמך מאוד חשוב וקשה לצפייה מכול הבחינות. אבל אחרי עשרות שנים, מתבקש הצורך לחשוב על משהו אחר .

יש חשיבות ללקחי השואה שנוגעים לזכויות אנוש .ישנם גם מעמדים סמליים. מעמד "מצעד החיים" באושוויץ, עם כול חשיבותו הסמלית, הוא לדעתי מאבד מערכו. ואגב, הפולנים שואלים במידה רבה של צדק מדוע הישראלים לא מבקרים במרחבי פולין  אלא בנתיב הייסורים בלבד. הם מעוניינים שישראלים יכירו את פולין הגדולה על צבעיה, יערותיה, נהרייה,אגמיה. מבחינתי יש לכך ערך מוסף והוא היכרות מקרוב של מקומות שבהם חיו ,פעלו ושגשגו מאות קהילות יהודיות במשך אלף שנים, קהילות שלהם אין זכר, למעט זכר סמלי בבקעת הקהילות ביד ושם, וכמובן במוזיאון של "יד ושם" . הזכר הבולט מונצח במוזיאון היהודי החדש והמפואר שהוקם בוורשה, ולא בישראל,לבושתנו.

.ראוי לציין כי כאשר יוזמה באה מלמטה, היא מוצאת לה נתיבים בקרב הציבור הרחב, והיא מחלחלת גם כלפי מעלה .יום העיון שנערך בסוף דצמבר 2015 מטעם מרכז הארגונים של ניצולי השואה בשיתוף "יד ושם" נקרא "אתגרי עיצוב זיכרון השואה". לאמור התובנה של הזיכרון לעצמו. אולם בכול הפנלים שהתקיימו באו לידי ביטוי חזק לקחי השואה, היהודיים אוניברסאליים. בין אלה שהתייחסו  להיבט זה של הסוגיה, היו יו"ר מרכז הארגונים, קולט אביטל, יו"ר הנהלת "יש ושם" אבנר שלו, מי שהיה נשיא האוניברסיטה העברית,פרופסור חנוך גודפרוינד, ד"ר אריה ברנע – יו"ר "עמך", ד"ר שי פירון מי שהיה שר החינוך,הרב בני לאו ורוב הדוברים בפאנלים

2015-12-31_358 כנס זכרון  post two המכביה - עותק2015-12-31_106 post oneעותק

יום העיון מטעם מרכז הארגונים של ניצולי שואה בשיתוף יד ושם. בתמונה משמאל: משמאל לימין:(חולצת פסים)ד"ר בלה גוטרמן- היסטוריונית חוקרת,ברוך שוב-יו"ר ארגון הפרטיזנים,פרופסור חנוך גוטפרוינד- פיזיקאי וראש מרכז איינשטיין,קולט אביטל- יו"ר מרכז הארגונים,אבנר שלו- יו"ר הנהלת יד ושם,צבי גיל,לילי הבר- יו"ר עמותת"עופות החול" וארגון יוצאי פולין.על הבמה-אבי רוזנטל,מנכ"ל מרכז הארגונים של ניצולי השואה.

עתיד הזיכרון הגלובלי.

לעניות דעתי ככול שאירועי השואה מתרחקים במרחק הזמן ואיתם ייעלמו שרידיה, ככה יגבר הוויכוח לגבי מסגרת ההתייחסות לאותו אירוע היסטורי נורא שלא היה לו תקדים בתולדות האנושות במאפיינים השונים שלו. לעומת זאת ההשלכות המשמעותיות האוניברסאלית הן עתידיות ואפשר שדווקא ככה יישמר "עתיד הזיכרון" בכול הקשור בשואה. התייחסתי בעבר לסוגיה באבחנה שבין ג'נוסייד ,סוגיה אשר בעיסוק בה יש מעלות ומורדות, תלוי בנסיבות שבה היא מועלית. בשעתה היא קבלה תהודה בעקבות ספרו של    טימוטי סניידר "ארצות הדמים- אירופה בין היטלר לסטאלין " שראה אור במקור בשנת 2010 ויצא בעברית  בשנת 2012 .ספר זה עוסק מאוד בשואה אבל מנקודת מבט רחבה יותר, כפי שניתן ללמוד משמו. .ב"שואה"  נספו ששה וחצי מיליון יהודים. והיא ייחודית ליהודים. ספרו של סניידר עוסק ברצח 14 מיליון בני אדם, ולא רק על ידי הנאצים בהנהגת היטלר אלא גם על ידי הסובייטים בהנהגת סטאלין , ולא רק יהודים אלא הרבה לא יהודים .זאת עובדה היסטורית מבוססת שאין עליה עוררין. סניידר גם מפרט באלה שיטות נרצחו האנשים על ידי שני העריצים הללו ובאלה סוגי אוכלוסיה מדובר, עד כדי פרוט דקדקני של נתונים שנחקרו.ספרו של סנידר עורר, כמצופה, בארץ ביקורת רבה על ידי מבקרים,חוקרים, והיסטוריונים של השואה, אשר ראו בה בין היתר "כתיבה סינטטית", או "שברים שלא ניתנים לאיחוי".

עם זאת , פרופסור דן מיכמן , חוקר שואה ידוע, ראש המכון הבינלאומי לחקר השואה של "יד ושם", לא זו בלבד שהוא לא התייחס בזלזול למחקר של סניידר אלא התפלמס אתו. בפורמים שונים, בין היתר בהרצאה בפני מועצת "יד ושם"..

michman_thumb

פרופסור דן מיכמן.  

לדעת פרופסור מיכמן, בעוד שהרעיון ביסוד "ארצות דמים-אירופה בין היטלר לסטלין" ראוי לעצמו לניתוח מעמיק, יש להודות שסניידר תרם תרומה משמעותית להכרה כללית של הנושא וכתוצאה מזה לחיזוק הזיכרון הציבורי אודות הרצח ההמוני שהתקיים על אדמת מזרח אירופה. ."סניידר גם מייצג את המגמה ההומניסטית המבורכת לייחד את הסבל האנושי, בכך שהוא מקצה מקום רב לקולות של הפרטים בקרב הקהילות השונות שהיו קרבן להרג"- ציין פרופסור מיכמן. לדעתו "קבלת הפנים" שלה זכה ספרו של סניידר הוא פנומן שלא רבים מתוך פרסמי הגות היסטוריים זכו לה תוך זמן כול כך קצר. הדברים אמורים הן לגבי החשיפה בתקשורת והן בהתייחסות של אקדמאים וחוקרים היסטוריים.

אבל זה היה המבוא. בסקירה " על מגמות בעייתיות בחקר השואה והג'נוסייד בשנים האחרונות"- הביא מיכמן את הניתוח שלו וההתייחסות שלו למגמות אלה. מיכמן תוהה לגבי הדרך שבה השואה משתקפת בפרספקטיבה של סניידר." ארצות דמים", הדגיש מיכמן, זאת לא רק כותרת של ספר אלא מוגש על ידי החוקר כתפיסה היסטורית. פרופסור מיכמן מנתח אחת לאחת את ההבחנות בין סוגי רצח המוני, מבחינה היסטורית , הגדרה, מונחים, שטחי הרצח, כולל תהיות השוואתיות , שהם בעיקר עניין להיסטוריונים. מיכמן הדגיש כי לסניידר לא הייתה כול כוונה להמעיט בממדי השואה. יחד עם זאת הוא אמר: "אני קובע כי השואה אינה זהה עם שום סוג השמדה המונית שמובאת בספרו של סניידר, שכן הגישה של המחבר מטשטשת גם את הסיבה להחלטה להתפטר מן היהודים, כולל אלה שהם יהודים למחצה או לרבע, ולהשמידם.". גם הוא השווה את הנתונים הגיאוגרפיים של רציחות במזרח אירופה על ידי סטאלין והיטלר והשנים שבהן אלה בוצעו. עם זאת, אין דומה שום דבר לתכנון והבצוע המדוקדקים, בשלבים, למערכת ההשמדה של השואה .כלומר מדובר בתוכנית מתוכננת לפרטיה, בשיטות, במנגנון ובשלבים שהמטרה הייתה השמדת היהודים . אלה התחילו שנים לפני המלחמה, בהחרמת רכוש יהודי, בסגירת מוסדות אקדמיים ליהודים, ברדיפות, בתעמולה ארסית חסרת תקדים, שהשוותה את היהודים לטפילים שיש לסלקם הכול היה מתוכנן להפליא.

לסיכום, אמר מיכמן כי השואה לא הייתה אקט חד פעמי של רצח אלא תהליך הדרגתי של מחיקת העם היהודי. השואה הייתה תוכנית רחבת ידיים הרבה יותר מאשר הרצח לעצמו, גדול ממדים כפי שהיה.זה היה תכנון מדויק להפליא ומשאת נפש להשמדת העם היהודי כולו.

ובכל זאת – מסגרת התייחסות רחבה.

אין ספק שהניתוח ההשוואתי של פרופסור מיכמן מושתת  על יסודות מוצקים, היסטורית ועניינית. אני כנער ראיתי בעירי זדונסקה וולה, במינון קטן ,את התכנון המדוקדק, את מסעי הכחש והרמייה מאחורי ה"אקציות" וכל  סוגי גזרות על גבול האבסורד והציניות להחריד, שהתלוו אליהם. בעירי זה כלל הרשמה מופרכת של בעלי מקצוע, שגם אני כנער בן 11 נדרשתי לה. משום מה תושבי הגטו פרשו זאת שהנאצים מתכוונים לגלות מי היו העשירים, או בעלי השפעה. זאת בשעה שהם יכלו לגלות זאת מן הרישומים בעירייה או  באמצעות אלפי ה"פולקסדוישים" תושבי העיר. אך הסיבה התבררה שנה לאחר מכן.  לקראת חיסול הגטו, התבקשנו להתייצב בכיכר העיר "לפי מקצועות".סבי , המנהיג הדתי והעשיר ואני בן 13 נרשמנו כאורגים, אבי ואחיי הקטנים כסורגים,וככה פורקה המשפחה לרסיסים עוד לקראת החיסול. מקהילה של 12,000, איש נותרו 1000 שהועברו לגטו לודז', ביניהם אמי ואני, ואחד הדודים. המסע של 50 ק"מ בקרונות בקר סגורים לגט לודז' ארך יממה, וכשנפתחו הדלות,הורדו עשרות גוויות.וזה סיפור שחוזר על עצמו בכול הטרנספורטים של שרידי הגטאות שמובאים לגטו לודז'. נשיא הקונגרס היהודי העולמי,ד"ר נחום גולדמן ,אמר בשתו על הגרמנים שהם אומה הידועה בתכנון וביצוע קפדניים, וככה הם עשו זאת  גם בשואה. יש אלפי עדויות בע"פ( בין היתר במשפט אייכמן) ובכתובים שמאוששים את הגישה ההיסטוריוסופית של מיכמן. מה גם שאכן התכנון התחיל עוד בראשית שנות השלושים..

עם כול זאת ,גם אם אין כאן השוואה בין השואה לבין ג'נוסייד, חשוב שאלה יילמדו לא רק בנפרד אלא גם בהקשר אחד. הנימוק שלי הוא שאם אנו רוצים שלקחי השואה יילמדו וייצרבו בדורות הבאים, שומה עלינו להבטיח שאכן ככה יהיה בעולם שהזיכרון של השואה ידהה. לעומת זאת לצערנו הרב , יצר האדם, נסיבות פוליטיות,אתניות ,כלכליות ואחרות -בהחלט עלולות לחולל מעשי רצח המוניים. אלה יהיו "עכשוויים"- עניני היום. ובמסגרת זאת "השואה" תכנון ורצח עם אולטימטיבי- תיזכר. לדעתי התובָנָה של "עתיד הזיכרון"- מצדדת בצרוף זה.

ולסיום רשומה זאת ולסדרה של שלושת הפוסטים , הערה לגבי התקשורת.לצערי כמו בנושאים אחרים  ערוציי המדיה בישראל לא זו בלבד שהם  משתתפים במה שאני רואה "פולחן המוות" אלא מעצימים אותו, לא רק בנושא הביטחוני אלא בכול התחומים. הם לא רק מבליטים את המוות אלא  הם "גוררים את הגויה" למשך כמה ימים.והמטרה אינה "לחנך" לבל יקרו דברים אלה , אלא להעצים את האירוע כדי לרדת לתהום שבכול אחד מאתנו,ולהרבות בפרסומת. זה חל שבעתיים בנושא השואה והתקומה. דוגמה קטנה. לפני שנה קבלתי טלפון מתחקירן של מדיום מסוים בשאלה אם אסכים לדבר על חוויה אישית בשואה. אמרתי שאני מוכן לדבר על לקחי השואה. התחקירן לא חזר אליי.זה חל על רוב הערוצים של תקשורת  המונים, כולל זה שעדיין עוטה את האדרת הציבוריות וגם הערוצים המסחריים.דם,יזע ודמעות עושים  חדשות. מאידך,החזרה על אותה מנטרה, על אותו נרטיב רשמי,מעייפת ומרחיקה  את הצופים, המאזינים והקוראים.

לדעתי הצרוף של אקטואליזציה של השואה, דהיינו דיון בהשלכותיה העכשוויות כאן ועכשיו והאוניברסאליזציה שלה כלומר היותה סמל עולמי  לרוע המוחלט, לא זו בלבד של יפגעו בייחודיות של השואה, אלא יעצימו אותה. שכן לצערנו ,כאמור,פגעי אדם בממדים גדולים, היו וקרוב לוודאי שיהיו. והבריות בכול אומה ולשון יוכלו לומר:אם לא יושם קץ לרדיפות, לאפליה,להרג המוני של חפים מפשע, העולם עלול להגיע לשואה. ישראל אינה עם "לבדד ישכון", ובגויים כן יתחשב. הנה תזכורת טרייה מאוד.

ההזדמנות האחרונה של המערב למנוע שידור חוזר של רצח העם ברואנדה

המתיחות בין בני ההוטו והטוטסי גואה, קולות ירי נשמעים ברחובות ומאות אלפים "נעלמו" או הפכו לפליטים בארצם. השנה אינה 1994 אלא 2016, והזירה היא בורונדי. הפעם, לעולם אסור להעלים עין- אקונומיסט, הובא כידיעה ב"הארץ" במוצ"ש 30.4.2016.זאת דוגמה לאוניבראסליזציה של השואה. היזהרו. הביטו למעלה על התורן הגבוה מתנוסס הדגל תכלת לבן עם סרטי השואה. העולם זה אירופה, זה אסיה, זה אפריקה, זה  אנחנו, אנו העולם.