ארכיון קטגוריה: שואה ותקומה

פולין אכן הונתה אותנו- לא רק בטיוח שבתיקון החוק השערורייתי.

 במודעה שמתפרסמת היום על ידי ראשי ממשלות פולין  וישראל  אין זכר לנושא של הרכוש היהודי הרב שפולין מחזיקה בתוקף חוק נאצי.

 כמה וכמה פוסטים שלי הוקדשו לנושא הרכוש היהודי הציבורי והפרטי בפולין, אשר לפי הערכות שונות נאמד בעשרות מיליארדי דולרים, שכן יותר משליש מכלל  הנדל"ן במדינה זאת היה שייך ליהודים. באחרון שבהם ציינתי כי להערכתי החוק הפולני לגבי מצבם של הפולנים בשואה חוקק לא רק כדי לטהר את הפולנים אלא כבסיס לבקשת פיצויים מגרמניה,שלא רק היהודים סבלו אלא גם הפולנים. ובכך עוסק בין השאר החוק, ובעניין זה אין לנו כל השגות. והנה  לאחר שהפרלמנט בפולים תיקן, במקצת ולא במהות, את החוק הזה,לצערי בברכת ראש ממשלת ישראל, מיד אחרי כן באה הודעתו של ראש ממשלת פולין על הפיצויים שפולין תדרוש מגרמניה.

אכן הנאצים  ראו בעם הפולני את האויב מספר שתיים,לאחר היהודים. ונכון שפולנים רבים, אנשי אליטה, כמורה ואחרים נעצרו, נכלאו, הוצאו להורג בירי או בתליה. הפולנים הם היחידים שעמדו בגבורה  עילאית במשך שבועות בשערי הבירה וורשה לאחר שהפנצרים הנאציים הסתערו עליה וה"שטוקות "הפציצו אותה ללא הרף. מכאן שלפולין חשבון ארוך עם גרמניה. אך טהור שרץ אחד אינו הופך שרץ אחר לכשר.

מדינה שסבלה מעוולות צריכה להימנע מהם כלפי מדינות או עמים אחרים. וכאן החטא של הפולנים הוא כפול. היו מהם ולא מעטים שהתנכלו ליהודים במהלך המלחמה, פגעו בהם , הרגו,בזזו , נתצו מצבות של בתי עלמין יהודיים לצרכני בנייה וכיוצא באלה פשעים .והיו רבים שלאחר המלחמה השתלטו על רכושם. בעידן הקומוניסטי זה קרה בחסות המשטר שהלאים את כול הרכוש הפרטי. וזה קרה לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי כאשר ממשלת פולין  אימצה-הלָכה למעשה- את חוקי נירנברג הנאציים וממשיכה להחזיק ברכוש יהודי. רכוש זה,בעיקר מבנים, מוסדות ונדל"ן מסוג אחר הווה יותר משליש מן הנכסים האלה בפולין. בעירי -זדונסקה וולה שני שלישים מן הנדל"ן היו בידי היהודים. הארנונות שלהם, סייעו בייסוד העיר הזאת ולאחר מכן כיסו את  כול ההוצאות המוניציפליות שלה.

ממשלת פולין, זאת כמו הממשלות לפניה עשתה  הכול כדי למנוע החזרת הרכוש. הדבר הראשון היה שלילת אזרחות מילידי פולין אשר עד לשנת 1951 קבלו אזרחות  זרה או  לחמו בצבאות זרים. זה חל אוטומטית על  ה"פולקסדויטשים"( גרמנים ילידי פולין ) שבמלחמה קבלו אזרחות גרמנית ואף לחמו בצבא הנאצי, ועל שרידי השואה, שרובם באו מפולין ואם היו בגיל גיוס- רובם- שרתו בצה"ל.

רחוב בזדונסקה- וולה. כמעט כול המבנים היו שייכים ליהודים.

ככה  בחבילה אחת-נאצים ויהודים, כשהמטרה היא לא רק שלילת אזרחות אלא גם  שלילת זכות הרכוש. אחר כך חוקקו עוד חוקים למיניהם שמטרתם אחת ויחידה והיא למנוע החזרת רכוש. ואם החוקים לא כיסו את המעשים הנלוזים האלה הומצאו ככול מיני שיטות ,נכלוליות ,אשר המכנה המשותף- הנמוך- שלהם היה מניעת החזרת רכוש יהודי. בהתחלה נושא זה הביא פרנסה לקבוצה של עורכי דין פולניים, אשר חלקם האמינו שניתן לעשות משהו אך הרימו ידיים, וחלקם ידעו מראש שאין סיכוי אבל הרוויחו את הכסף. במשך שנים טיפל בכך ארגון איל"ר- ארגון יהודי עולמי להשבת רכוש. נפתלי לאו- לביא מי שכהן שנים רבות כסגן יו"ר העולמי של איל"ר, והיה פעיל מאוד  במגעים עם ממשלות פולין, ארץ שבה נולד,אמר לי בשעתו כי ממשלות פולין נהגו בנו בכחש ובמרמה. לי הוא לא חידש הרבה.

טענתי, ואני טוען גם כאן ,כי לממשלות פולין היה שותף בעוולה זאת, בשוד הזה לאור היום- כול ממשלות ישראל ללא יוצאת מן הכלל .אלה עשו- כלום. אלא שלממשלה הזאת, באותה הזדמנות שבה היא ניהלה מאבק צודק נגד החוק השערורייתי הפולני, הייתה צריכה להתייחס גם לעוול של נטילת רכוש, אשר רוב הבעלים באו לישראל, אף שמהם  נותרו רק מעטים. בריאיון ברשת ב' בעקבות תיקון החוק הפולני אמר הפרופסור יהודה באואר כי "הפולנים הונו אותנו,סובבו אותנו על האצבע ואנו הסכמנו לזה. זאת מכיוון שלמדינת ישראל חשובים היחסים הכלכליים,ביטחוניים פוליטיים עם פולין משל עסק קטן כזה כמו השואה".הוא חזר על זה ברשימה אתמול ב"הארץ" ובכן,  פרופסור נכבד- הם עשו זאת  גם לגבי הרכוש היהודי הגדול של היהודים בארצם, ובשל אותן סיבות.

אין בכך כדי להמעיט מחשיבות הקשרים עם פולין כמדינה ועם העם הפולני. אלא שבאותה הזדמנות חייבים להזכיר להם כי סוגיית הרכוש היהודי היא על סדר היום. יש שתי כתובות שראויה פניה אליהם. הראשונה היא ממשלת גרמניה, שהיא כמו פולין חברה באיחוד האירופי. שברלין תָּתּנֶה מתן פיצויים לפולין בהחזרת רכוש יהודי ליורשים או למדינת ישראל. הגורם השני הוא וועידת התביעות, אשר עוסקת בנושא, לאחר שאיל"ר- ארגון יהודי להחזרת רכוש נכשל במאמציו כול השנים .ויש כמובן עוד אי אלה שאריות של ארגונים יוצאי פולין שמן הראוי שגם הם ישמיעו את קולם- אם עדיין יש להם.

הם לא היו נעבעכים

השפעתה של חוקרת צעירה על נרטיב ציבורי היסטורי חשוב שנוגע לשרידי השואה.

לפילוסוף הגרמני הידוע גאורג  ווילהלם פרידריך הֶגֶל מיחסים  את האמירה כי " ההיסטוריה מלמדת אותנו שהיא לא מלמדת אותנו כלום". לא מצאתי סימוכין להגדרה זאת אף שהתזה שלו

של "רוח הזמן" לפיה ההתרחשויות אינן מודרכות על ידי "פעילות של פרטים הבוחרים ועושים כרצונם, אלא על ידי רוח הזמן" (כלומר לא על ידי לקחים- צ.ג) יכולה אולי להתאים להגדרה זאת שכן רוח הזמן נתונה לשינויים .

הדעת נותנת כי  ההגדרה היא נכונה, לפחות בחלקה, שכן מדי פעם בפעם מזכירים לנו שאנו לא לומדים מן ההיסטוריה, כאן ובעולם. וזה נכון. עם זאת  מהיסטוריונים לומדים גם לומדים. לדוגמה. אני למדתי מפרופסור חנה יבלונקה שהיא בשנת דור צעירה ממני ועוד בטרם היא קבלה פרופסורה באוניברסיטת בן גוריון וסיימה כפרופסור מן המניין וחוקרת ידועה בתחום ההיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה זאת.

אם אני מזכיר זאת ביוני  של 2018  הרי משום שבסוף חודש אפריל נערך באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע יום עיון  לכבודה של פרופסור חנה יבלונקה עם פרישתה הרשמית מן האוניברסיטה. כותרת האירוע הייתה :"בין זיכרון לתודעה" והנושאים שנדונו היו :"החברה ישראלית לגווניה", "היבטים של זיכרון", "בין אידיאולוגיה לפוליטיקה" ,"הציונות והפרהוּד", "ניצולי השואה בחברה  הישראלית" ו,"ניצולי השואה מדברים". הנושא האחרון הוא מעניין במיוחד, שכן ניצולי השואה לא דיברו או דיברו מעט. הסיבה היא לא  רק בשל טראומת העבר והרצון לשכוח אותו אלא מכיוון  שאחרים נטלו לעצמם את  התפקיד הזה לדבר בשמם.

באירוע , שנמשך יום תמים, השתתפו  היסטוריונים וחוקרי שואה ממוסדות אקדמיים ומכונים בארץ. הוא  התחיל במסגרת רחבה באולם הסנאט ולאחר מכן במסגרת מצומצמת יותר במהלך ארוחת ערב מזנונית. בפורום זה, פרופסור יהודה באואר,לדעתי ההיסטוריון הגדול ביותר  שחי כיום בנושא השואה, ראה לנכון לדבר על מקריות בהיסטוריה וכדוגמה הוא הביא את מרד גטו וורשה .אני מזכיר זאת במוסגר, שכן הוא לא נכלל, במסגרת הדיונים,אך ככלות הכול  פרופסור יבלונקה, היא היסטוריונית ואת הדוקטורט שלה היא עשתה בהנחיתו.

המיתוס והאתוס של מרד גטו וורשה היה ונותר, כמו פרקים שונים בהיסטוריה, לוט בערפל, בהיבטים שונים שבו .אבל באותו ערב בהתכנסות המצומצמת  שמענו פרק מאלף על  התחלת המרד מפי הפרופסור יהודה באואר .באואר ביקש להוכיח את הפרדיגמה של המקריות בהיסטוריה שהיא לא דטרמיניסטית מצד אחד ולא אנרכיסטית מצד שני. היא במקרים רבים- מקרית. שכן האירוע נערך, כאמור, לכבודה של היסטוריונית צעירה בדור מיהודה באואר ותלמידתו . אם באואר ראה לנכון לספר בפרוטרוט על השתלשלות המרד, ויהודה באואר הוא מספר וכותב מרתק,יש להניח שלא רק אני התוודעתי לפרק הזה של המרד אלא גם אחרים שהתכנסו בהתוודעות זאת .התברר כי העם היהודי כמו גם התנועה הציונית, המריבות הפנימיות הן בגנים שלהם. וככה היה בגטו וורשה.לאמור אפילו בנסיבות כאלה היו מחלוקות. לא מדובר בשלב האחרון של המרד שבו השתתפו שני גופים: אי"ל- הארגון היהודי הלוחם מיסודם של התנועות הסוציאליסטיות הציוניות  ואצ"י- ארגון צבאי יהודי מיסודם של הרוויזיוניסטים. מדובר בשלבים לפני כן. באואר הזכיר כמה מפגשים של פעילים ציוניים בשלבים השונים של הכנות למרד,שהסתיימו בלא כלום בשל סיבה כזאת או אחרת ומפגש אחרון שאמור היה לסתום את הגולל על הרעיון. באותה ההתכנסות של הצעירים המתוסכלים, שתכליתה הייתה  לקבור סופית את רעיון המרד, הם דווקא החליטו לבצע אותו.וככה התחיל "מרד גטו וורשה"- במקרה. שכן אלמלא אותו מפגש שאמור היה לסמל את ההודאה בכישלון כל ניסיונות הקודמים של מרד, המרד לא היה מתרחש."מקרה"- סיכם יהודה באואר.

כולנו באותו מעמד ישבנו מרותקים, חלקנו מן הסתם מופתעים, לשמוע את האיש הזה ,שבע שנים והגות, מוליך אותנו בשבילי היסטוריה מלפני 75  שנים. מכיוון שלא רשמתי את השיחה ואני כאמור, מבקש רק להזכיר אותה כפנומן היסטורי, יכולתי רק לתמצת את עיקר הסקירה. היא גם פוסחת על  הניואנסים הרבים אשר שזורים בסיפור של פרופסור באואר, לרבות כיצד הוא תחקר את הפרטים על המרד אשר שום בלש טוב לא היה מתבייש בהם. אין כול ספק כי ההיסטוריונים הם בלשים מעולים של נבכי העבר. ישבנו מרותקים, אפשר מהופנטים. גם פרופסור חנה יבלונקה ניחנה באותה תכונה, שאותה הזכרתי באחד הפוסטים, של העברת החומר-delivery .

מה למדתי מחנה יבלונקה.

חנה יבלונקה כבר בראשית דרכה האקדמית הכירה  במה שאנו תלמידיי וחוקרי המדיה קוראים המשולש של קומוניקציה, שלושת ה- M. באנגלית MEDIA, MESSAGE, MIND  – מדיה, מסר, מוח. היא הבינה כי תקשורת המונים היא  מוליך חשוב לסיג ושיח אקדמי ודווקא בסוגיה של ניצולי השואה . הנושא של ניצולי השואה בשלהי המאה ה-20  העסיק את הציבור ואת והממסד, רק או בעיקר, מן ההיבט החומרי של אותם ניצולים שנתונים במצוקה. יבלונקה  הייתה מרצה מבוקשת והופיעה באמצעי המדיה השונים. מעבר לזה גם הציבור הרחב ובעצם גם האקדמיה לא עסקו בפנומן הזה של 450,000 שרידי שואה שבאים למדינה שעם הקמתה מנתה אוכלוסייתה 650,000. הם  היו מתויגים  כ"שארית הפליטה" .הייתה תקופה , בראשיתה שהתייחסו אליהם בניכור. והייתה תקופה מאוחרת יותר, שאי אלה עולים מארצות אפריקה ואסיה,ראו אותם כבעלי פריבילגיות, שכן הם קבלו פיצויים מגרמניה. עם אלה שלא עסקו בנושא היו הניצולים עצמם. עדות לכך אנו מוצאים בספרו של פרופסור עמנואל סיוון, חוקר המזרח וערב, בספר היחיד שהקדיש למלחמת העצמאות על "מיתוס וזיכרון". הוא כותב בין היתר כי "העולים החדשים(קרי:ניצולי השואה) היו בחזקת "זרים" הם לא שלטו בשפה,לא השמיעו את קולם,גם לא בדבר חלקם הגדול במלחמת העצמאות של מדינת ישראל". הזכרתי זאת באחד הפוסטים.

להערכתי אחת הסיבות שהניצולים עצמם לא עסקו הרבה, לא בעברם,שם וכאן,  משום שהיו עסוקים בהווה, בשיקום המשפחות שאבדו להם בשואה. זה לעצמו תרומה אדירה. אני יכול להעיד על עצמי כי במהלך שלושים וחמש שנות עבודתי ברשות השידור, לא עסקתי בכלל בנושא. את מעט  המידע על השואה -שאבו בנותיי  מסבתם, אשר גם היא הייתה קמצנית  במה שעבר עליה ועל משפחתה בשואה עוד בטרם חיסול רובה על ידי הנאצים. רק בשנת 1996 ראה אור ספרי "גשר של נייר". החלק הראשון עוסק במשפחה ובקהילה ורק חלק ב' עוסק במה שעבר על משפחתי ועלי בשואה. והספר הזה  לא היה הראשון. העובדה שהוא פורסם בכלל אף היא מקרית. הספר הראשון שפרסמתי "בית היהלומים", עסק  בתולדות הטלוויזיה בישראל.

במקרה,ואיני זוכר באיזה מעמד, שמעתי ,או שמא קראתי, את דבריה של דוקטור חנה יבלונקה כי "הניצולים לא היו נעבעכים".אפשר לומר שהכותרת הזאת הדליקה את איש המדיה שבי, שכן היא הייתה רעשנית. מיד באו תגובות נזעמות, כמו " מה זה לא נעבעכים- גם אותנו ריססו ב-די טי טי", ו"הלוואי ולנו היו מעברות בבואנו לארץ" ו"איך התייחסו אלינו הוותיקים בכלל ועל שלא עלינו לארץ, כאילו שאילו רצינו היינו יכולים"  ו "איך קראו לאנשי גח"ל- גחלצים" וכיוצא באלה תזכורת על  מצבם הקשה של ניצולי השואה בבואם לארץ ישראל ולישראל. את כול אלה הרי יבלונקה ידעה, בין היתר ממקור ראשון, ואם לא מהוריה ניצולי השואה, הרי מן המחקרים שהיא ערכה ופרסמה. אבל נושא ניצולי השואה, מן ההיבט הזה, כלומר לא החומרי, אלא הערכי, הפך ל-issue לסוגיה, גם אקדמית וגם ציבורית.השימוש בז'ארגון היידישאי במקום המונח בעברית- מסכֵּנים- היה בו גירוי לא רק לציבור הרחב, אלא גם לניצולים עצמם. אינכם "ברווז מכוער". אתם ברבורים- כמו בסיפור  היפה של  האנס כריסטיאן אנדרסון. ואז כאשר פרשתי מ"רשות השידור" והתחלתי לעסוק בהיבט הערכי רוחני של הניצולים גיליתי את חנה יבלונקה. בדיעבד דומני שרציתי להוכיח שאני לא "נעבעך" וכי תעצומות הנפש שעמדו לי שם עמדו לי גם כאן בתהליך הקשה של קליטה והתערות.מה גם מי שעתידו מאחוריו העבר מתייצב לפניו. אין חלל ריק.

מה שחנה יבלונקה ביקשה בעצם לומר, והיא הביאה לכך תימוכין, הוא שניצולי השואה עם הזמן לא רק היו חלק מסדר היום הציבורי, אלא בתחומים שונים קבעו אותו, כמו אפרים קישון בתחום הסאטירה והשפה, זאב ודוש בתחום הקריקטורה, דן רייזינגר בתחום העיצוב,יצחק (טולקה )ארד בתחום תיעוד והנצחה, משה זנבר בתחום הכלכלה, אהרון ברק בתחום המשפט,  ועוד. אני יכול להוסיף את אימה של חנה, ד"ר ויולה טורק, אשר לא רק הייתה מן החלוצות של הבריאות הציבורית בנגב, אלא גם הביאה את בשורה הרפואה המודרנית לשבטים הבדויים ברחבי הנגב.ד"ר טורק היא כיום בת 102 מתקשה בהליכה אך צלולה מאוד בראשה. היא הייתה באירוע לכבוד בתה. מכול מקום המסר של חנה בכול הנוגע לפנים האחרים של ניצולי השואה דיבר אליי.

עוד קודם לכן בהצטרפותי לוועד המנהל של מרכז הארגונים של ניצולי השואה הבהרתי כי בצד הטיפול החומרי של הניצולים, שבהם לאחרים יש קבלות, חייבים לעסוק ביתר שאת בצד הערכי, ולא להשאיר זאת לגורם אחר, כמו במקרה עניין הפיצויים מגרמניה. הרי בכל  התחומים החומריים  עסקו וועידת התביעות והמדינה ולניצולים לא היה יד ורגל באלה. גם  בצד הערכי עשו את המלאכה  המוסדות לתיעוד והנצחה אבל לא בעשייה של ניצולי השואה למדינה. לאמור ניצולי השואה היו "נושא" ולא "מושא", כאילו הם לא קיימים אלא שייכים לעבר. אתייחס להיבט זה בהמשך. האמירה של יבלונקה והמעקב שלי אחר כתביה ומחקריה, הגבירו בי ובעמיתיי את הצורך הדחוף לעסוק בסוגיה זאת. היא באה לידי ביטוי בראש וראשונה בצורך להוצאת ביטאון של "מרכז הארגונים" שייתן לא רק מידע אלא ביטוי לנושאים שונים שמעסיקים את ניצולי השואה ואת הציבור הרחב בהקשר זה. נוסד "מזכר" ולשמחתי הוא קיים עד היום הזה, בתכנים ובעיצוב מרשימים. בשלב מאוחר יותר זה בא לכלל ביטוי בכנס הבינלאומי למורשת ניצולי השואה בשיתוף יד ושם ובמנשר הניצולים שהוקרא בישיבת הנעילה בבקעת הקהילות .

בנקודה זאת אני מבקש לחזור להיבט של שיתוף  הניצולים בנרטיב. שכן במקרה זה בשלב ההיגוי,  נציגים בולטים של הניצולים בראשות משה זנבר, מי שהיה נגיד בנק ישראל ושימש כיו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה, ישבו מול  הצמרת האקדמית והניהולית של "יד ושם". אנשי האקדמיה  לא רוו נחת מן העובדה שהניצולים מארגנים איזה כינוס בינלאומי אקדמי. מה פתאום. הם הרי עושים זאת כול הזמן. לגורם האקדמי נוסף גורם חשוב אחר שהתנגד לקיום הכנס. מנכ"ל "יד ושם" , ישי עמרמי, מנהל עתיר הישגים ושותף ליו"ר ההנהלה, אבנר שלו, בהקמת המוזיאון החדש. הוא התנגד בתוקף לכנס לא רק מטעמים כספיים אלא גם מכיוון שהוא נערך בימי האינתיפאדה הקשים והוא צפה כישלון. בסוף ,השותף והרוח החיה בכנס היו ראשי בית הספר הבינלאומי לשואה ב"יד ושם"  ואלה נתמכו, כאמור, על  יו"ר ההנהלה, אבנר שלו . להערכתי התמיכה הבלתי מסויגת שלו במימוש הרעיון נבעה בין היתר מצרוף  ערכי וטקטי. ראשית, הרעיון לעצמו נראה לו. שנית, וזאת הנחה שלי, שלוו ,שהוא מנהל סמכותי ואדם חכם, הכיר יפה את  הטענה,שהזכרתי, כי  בשעה שעושים  רבות לתיעוד מורשת ניצולי השואה  לא עושים די לשלבם כשותפים שוויי ערך. במקרה זה הם שותפים מלאים. גם נציג  וועידת התביעות תמך וזאת פתחה את הכיס ותמכה באירוע כולו .

postconference-at-valey-of-communities-article_thumb

מימין עם חנה יבלונקה בכנס היסוד של  המועצה הציבורית למיזם תרומת הניצולים למדינה. משמאל הכנס הבינלאומי למורשת ניצולי השואה. מושב הנעילה בבקעת הקהילות ב"יד ושם"

הכנס הבינלאומי הוכתר בהצלחה בלתי משוערת. השתתפו נציגים מ-26 מדינות. ביניהם אישים כמו סימון וייל וסרג' וביאטה קלארספלד, חתן פרס נובל אלי וויזל ומי שעתיד היה לקבלו אימרה קרטש, סמואל פיזאר ופר אולמרק- אלה מחו"ל. מן  הארץ השתתפו בין השאר  נשיא בית המשפט  העליון , אהרון ברק, הסופר אהרון אפלפלד,פרופסור ישראל גוטמן,פרופסור צבי בכרך,הרב מיכאל  מלכיור,שרת החינוך לימור לבנת ואחרים. חדרי הדיונים היו פקוקים,גם בין המעברים מסטודנטים שבאו להקשיב. נעילת הכנס נערכה בבקעת הקהילות המרשימה ב"יד ושם" בנוכחות כול חברי נשיאות של  "ועידת התביעות של הארגונים היהודיים" ובה נקרא לראשונה מנשר הניצולים.

המנשר שהוא מסמך ייחודי בכול הנוגע למשמעות הזיכרון מבחינה יהודית, ישראלית, אוניברסלית, כמו כול  מסמך תיעודי היסטורי,תקפותו הוא ביישומו או למצער בהכרתו. שנים נאבקנו,קומץ פעילים, מול משרד החינוך כדי שזה ימצא את מקומו במערכת החינוך. ניסינו גם לעניין את משרד החוץ שיפיץ אותו בתבל, והמשרד בראשותו של  אביגדור ליברמן לא עשה כלום. וגם כאשר סוף ,סוף המועצה הפדגוגית של משרד  החינוך כללה אותו בדפים למחנך, לא נעשה בו שימוש. נכדיי בצאתם למסעות בפולין התחילו בקריאת קטעים ממנו. אני מניח שעם הסתלקות אחרון הניצולים, היה מתגשם  המבוא שלו "יוותרו רק  ספרי זיכרונות ומחקר,תמונות וסרטים ועדויות ניצולים……" אך כאן נכנס  גורם שמזה שנים הוא כאילו התבקש והוא  כי מלבד החלק הרשמי של הנרטיב של יום הזיכרון, זה יהפוך גם לעניין ציבורי -לעסוק לא רק בזיכרון אלא במה שהזיכרון מחייב, בין השאר כאן ועכשיו.בשנים האחרונות עם הרחבת המסגרת של "זיכרון בסלון"- המנשר מצא גאולה. מבין האישים האקדמאיים שקידמו אותו הייתה בראש וראשונה פרופסור חנה יבלונקה אשר ,סמלית, בסיום האירוע לכבודה באוניברסיטת בן גוריון הוקראו קטעים מן המנשר. גם פרופסור מיכל גוברין במסגרות שבהן היא פועלת לרבות במכון ון ליר בירושלים העלתה את המנשר בימי הזיכרון תוך כדי התייחסות לתכניו בכול הנוגע ללקחים הערכיים, המוסריים, היהודיים והאוניברסליים. אפשר לומר שהפרופסורות יבלונקה וגוברין עזרו לי ב"שיווק" המנשר. אני אומר-לי- כי חברים אחרים בקבוצה ,למעט אחד, שלצערי אינו פעיל יותר,פרשו מן העולם הזה.

בשלב הבא הוקם הפרויקט של תרומת הניצולים למדינה ונוסדה מועצה ציבורית מורכבת מאישים בולטים מקרב ניצולי השואה באירוע מרשים ב"יד ושם". חנה יבלונקה נמנתה עם חברי המועצה. השלב האחרון היה הקמת העמותה "עופות החול" אשר עסקה בהפקת סרטי תעודה על מעשיהם של ניצולי השואה מאז הבריחה לפני קום המדינה, במלחמת העצמאות ואחריה בבניית המדינה. לחנה יש חלק בכול היוזמות אלה אף שלא בכולם נטלה  חלק פעיל אבל עקבה אחריהם מקרוב וכאמור,במידה משמעותית היא הייתה ה"טריגר" אצלי. ואצלי היא חנה'לה.

נאמנות לאמת היסטורית.

מן הנאמר לעיל , לרבות הסקירה של יהודה באואר, יובן  כי היסטוריה אינה תורה למשה מסיני, שגם לגביה חלוקות הדעות. זה כולל אמת היסטורית. חנה יבלונקה נאבקה,אפשר לומר לחמה,נגד מה שהיא ראתה עיוות היסטורי. אני ראיתי בכך דוגמה יפה למי שנאבקת  על מה שנראה בעיניה כערך חשוב שעליו היא לא הייתה מוכנה להתפשר. היסטוריון אמנם מתייחס לגילויים "ארכיולוגיים"  שחפרו היסטוריונים אחרים, אבל היא או הוא  עושים זאת כדי לחזק את הראייה ההיסטורית שלהם. וככה זה צריך להיות. אביא דוגמה אחת. בין היוזמות שלנו הייתה אחת ,בשיתוף מוזיאון הפלמ"ח ,להקים "יד " ללוחמי הגח"ל בפרט והניצולים בכלל במלחמת העצמאות. הוקמה וועדת היגוי שבין השאר עסקה בהפקת סרט תלת ממד על הגח"ל. יבלונקה הייתה חברה בוועדה זאת. במהלך הדיונים הסתבר לחנה יבלונקה  כי חלק מחברי הוועדה, לרבות נציגי מוזיאון הפלמ"ח ,הכניסו לקטגוריה של הגח"ל,  נקרא להם "גורמים" שלדעתה לא היו שייכים היסטורית,ושילובם יש בו משום "תקינות פוליטית". משדעתה לא התקבלה היא פרשה מן הוועדה. לעניות דעתי היא צדקה. בהיסטוריה לא מתקנים עוול בתחום אחד על ידי פיצוי בתחום אחר.

matzeget hologram tad lagachal - עותקpostbet palmach yad lagachal expo - post עותק

מימין תמונה מתוך ה"הולוגראם"

אני רואה את תרומתה הציבורית בתפקיד של היסטוריונית של "מוזיאון בית לוחמי הגטאות" מן ההיבט הערכי- מוסרי, יהודי ובינלאומי בכול הקשור ללמידת לקחי השואה . מנהלת המוסד ד"ר ענת לבנה עשתה  רבות , ללא ספק בשיתוף עם חנה יבלונקה,  לשָלֵב במסגרת מפגשים עם בכירי המפקדים בצה"ל על כול שלוחותיו את שני ההיבטים של הניצולים. האחד של לקחי השואה שבהם ניתן וחייבים לעסוק. השני- תרומת הניצולים למדינה. במסגרת זאת אני יכול להעיד שצמרת צה"ל במפגשים אלה הפנימה את המסר בצורה יסודית. לחנה יבלונקה יש חלק נכבד בזה. גם המסגרת " בין הצפירות" בבית לוחמי הגטאות, שבה הבמה ניתנת לניצולים אף היא נועדה להנציח את הזיכרון כמנוף למעשים.

חנה יבלוקה.

יבלונקה נולדה בתל אביב להורים ילידי צ'כוסלובקיה. אמה ויולה טורק היא רופאה והייתה אשת רופא. בעלה נספה בשואה. לאחר השואה נישאה בשנית, לד"ר  גבריאל טורק.

ב שנת 1959-עברה המשפחה לבאר שבע, וחנה יבלונקה גדלה בשכונה ד' בעיר. אביה ד"ר גבריאל טורק ייסד את המחלקה האורתופדית בבית חולים סורוקה, ואמה עבדה כרופאה מחוזית. שניהם ממייסדי בית הספר לרפואה באוניברסיטת בן-גוריון.

יבלונקה היא בוגרת האוניברסיטה העברית בירושלים במחלקה ליחסים בינלאומיים ויהדות זמננו. בשנת 1986 היא קיבלה תואר שני בהצטיינות מהחוג ליהדות זמננו  במחלקה למדעי ההתנהגות ,באוניברסיטת בן גוריון. עבודת הדוקטורט שלה עסקה בנושא "קליטתה ובעיות השתלבותה של שארית הפליטה בחברה הישראלית המתהווה", בהנחייתו של פרופסור יהודה באואר.זה היה המחקר הראשון בנושא ניצולי השואה בישראל, עבודה אשר היוותה פריצת דרך בתחום שלם בכול הקשור לניצולי השואה בארץ.

חנה  יבלונקה היא פרופסור מן המניין בחוג לתולדות עם ישראל  באוניברסיטת בן-גוריון . היא ההיסטוריונית הראשית של מוזיאון לוחמי הגטאות ויושבת ראש המוזיאון למורשת היהדות דוברת ההונגרית בצפת. בשנת 2007  סייעה בהפקת התערוכה "כאן ביתי" של ניצולי השואה ב "יד ושם" .בעלה המנוח היה השחקן יוסי יבלונקה ובתה היא השחקנית דבי יבלונקה. בנה הגדול , עידו, איש הייטק בכיר ובנה הצעיר,אדם ,הוא מוסיקאי ועומד לסיים את הלימודים במדעי המחשב. היא פרסמה ספרים ביניהם "אחים זרים: ניצולי השואה בישראל 1948–1952", ספר תולדות ארגון החיילים והפרטיזנים נכי המלחמה בנאצים 1945–1995," מדינת ישראל נגד אדולף אייכמ "ן," הרחק מהמסילה: המזרחיים והשואה".בימים אלה  עומד לצאת לאור ספרה החדש "ילדים בסדר גמור"- ביוגרפיה דורית של ילידי ישראל בשנים 1948-55

באירוע לכבודה, בחלק המצומצם שאותו הזכרתי, היו מעטים המברכים, שכן לאחר יום מלא וגדוש הרצאות ודיונים ,והצורך של המשתתפים לשוב לבתיהם ברחבי הארץ,השכר בריבוי מברכים היה יוצא בהפסד של העדר ריכוזיות או עזיבה.בין המברכים היו,מלבד פרופסור באואר, נשיא האוניברסיטה הראשון פרופסור אבישי ברוורמן וראש עיריית באר שבע רוביק דניאלביץ'. מכיוון שחנה יבלונקה עדיין "צעירה ובועטת", אני יכול להוסיף ,ברכה, כתובה ,לגבי שם משפחתה- יבלונקה. הוא בסלאבית, ומכול מקום בפולנית עץ תפוח צעיר אני מייחל שהעץ יניב פירות וניחוחו יורגש בזירה הציבורית.אפשר ועם ההקלה במעמסה האקדמית חנה יבלונקה תתפנה לכתוב את מלוא הסיפור שלא סופר, סיפור הניצולים והתקומה- כמקשה אחת, כפי שראוי שפרק זה ייכלל במדפי הפנתיאון הלאומי. אני מייחל לכך, לא רק מן ההיבט האישי אלא גם לגבי הפן הציבורי. חנה יבלונקה היא קול חברתי ערכי מהדהד.

 

 

הרהורים-פוסט ימי הזיכרון ויום העצמאות.

 ככל שימי הזיכרון לשואה ולחללי מערכות ישראל וכן יום העצמאות יזכו לביזור, כן האירועים יהיו אוטנתיים יותר ועממיים יותר ,יינטל מהם החיידק  הפוליטי  ותובטח עמידתם בשיני הזמן.

 אחת התופעות החיוביות שאנו עדים להם בשנים האחרונות  בכול הקשור ליום הזיכרון לשואה, הוא  ביזור הפעילות שמאפשר רב שיח, במקום  הבלעדיות עד כה של הנרטיב הממלכתי. ביזור, בדרך כלל-  בתחום הכלכלי,המדיני וגם בתחומי הפנים, הוא אחד הגורמים לחיזוק הדמוקרטיה ולבלימת השאיפות הממסדיות הפוליטיות ,הכלכלית והתרבותיות,לשלוט בלבדית בזירה הציבורית  . דה-צנטרליזציה זאת של האירוע האלמותי- השואה היא שמולידה,כמצוין במנשר הניצולים ,את המתבקש מן הזיכרון והוא :לשמש אור-אדום במערכת הערכית כדי שאירועים מזוויעים כאלה לא יקרו שוב. ואכן מנשר הניצולים שקיים זה שש עשרה שנה אך מעטים הכירו אותו, סוף, סוף הגיע לתודעה הציבורית והוא נקרא בשלמותו או קטעים ממנו במאות אירועים ברחבי הארץ וגם בקרב משלחות תלמידים לפולין.

הפועל היוצא הוא לא ערך מוסף, אלא ערך בפני עצמו שהאתגר שלו הם מעשים. זאת בשעה שאנו עומדים מאובנים לנוכח הטרגדיה שעברה על העם היהודי,כשאין אנו יכולים להחזיר את הגלגל, הרי מעשים טובים, או מניעתם של מעשים רעים- ביכולתנו לעשות, כיחידים וכקהילה. אותן התכנסויות אינטימיות כמו "זיכרון בסלון","הגדת השואה והתקומה" וכיוצא באלה מפגשים קטנים,מאפשרים רב  שיח ודין וחשבון, לעתים נוקב ,היכן טעינו בדרך משם לכאן ומה ניתן לתקן. ההבדל בין השניים הוא כי בשעה שבסוג הראשון עוסקים באקטואליה כמנוף להפקת לקחים מן השואה. בשני-רוצים להבטיח שגם בלא מפגשים מן הסוג הזה הרי בעשורים הבאים יהיה מסמך כתוב, מעין הגדה, אשר כבסיס תישמר גם את הזיכרון וגם המשתמע ממנו. ככה או אחרת מדובר בשיח ציבורי שהיא היסוד לחברה פתוחה שאוזנה כרויה לבעיות שבהן היא מתלבטת. בכול  מקרה מה שהתחיל כגרעין הפך להמוני ,ומאות מפגשים נערכים במסגרת  "זיכרון בסלון" ולא רק קהילתיים אלא ייחודיים כמו בלשכתו של ראש העיר תל  אביב, רון חולדאי,  ובמקומות דומים. בלשכת עורכי הדין בתל אביב החליטו כי חברת הלשכה, עו"ד מרתה רביב,  שרידת שואה, תרואיין על ידי נכדה, אסא,שגם הנחה את השיח. אין גבול לאפשרויות להעברת מסרים ולהנחלת מורשת. במקומות שונים נערכו גם תערוכות של אמני המקום.

 

 

 

 

 

מימין :בסיום מפגש" זיכרון בסלון" בלשכת ראש העיר תל אביב. משמאל: סטודנטים בסיום מפגש "עמותת השואה והתקומה"  בחזית המתחם השמור ברחוב מזא"ה בתל- אביב.

 

 

 

 

 

 

 

מימין: אירוע זיכרון בלשכת עורכי הדין בתל אביב. באמצע תערוכת זיכרון ברמת- השרון. משמאל הציור של שלמה שוורץ.( הסיפור של מרתה)

זה אמור גם בכול הקשור לתיעוד והנצחה. בישראל ישנו המוסד של "יד ושם", שאפשר לומר שהוא מכלול אימפריאלי. לצדו ישנם מוסדות אזוריים כמו "בית לוחמי הגטאות" -בצפון, "משואה"-  במרכז ו"יד מרדכי"- בדרום, אשר גם הם חשים שהממסד מפנה תשומת לב  ומשאבים רבים יותר למוסד הגדול, ולא מספיק למוסדות האזוריים. ואגב, ב"בית לוחמי הגטאות"  מתקיימים ביום הזיכרון מפגשים שמוקדשים  להתייחסות עכשווית בכול הנוגע להשלכות השואה. זאת במסגרת אירוע ששמו "בין הצפירות". הוא הפך מאד פופולרי בקרב יישובי הצפון. עם זאת,  למָעֵט פעילות מחקרית ותיעודית מובהקת, בכול מה שקשור בזירה הרחבה יותר, הלאומית והבינלאומית, רצוי שזאת תהיה מקומית, קהילתית, קבוצתית- ככול האפשר. או אז היא תהיה שורשית, מדרבנת. לדוגמה, כול אימת שאירעה התפרצות אנטישמית אלימה בחוץ, "יד ושם" הגיב, הממשלה הגיבה,וגם זאת  בהתחשב פה ושם בנסיבות פוליטית. "יד ושם"  הוא אמנם לא זרוע בינלאומית רשמית של המדינה, לא בכול הקשור באנטישמיות ולא בשום נושא אחר, אבל אין זה מונע ממנו להשמיע קול מצפוני. אבל אלה לא פוטרים  גורמים אחרים מלהשמיע את קולם- ברמה.זה אמור גם בתופעות שונות  בישראל שהן  גורם ישיר לאנטישמיות החדשה, או לאנטי ישראליות,  ועליהן לא יגיבו לא הממסד הפוליטי ולא "יד ושם" או גורמים אחרים שקשורים בממסד. אבל הציבור הרחב על כול רבדיו צריך להשמיע את קולו, אם הוא חושב שאכן מעשים אלה מעוררים שנאת ישראל והיהודים.

גם בתחום של העלאת משואות ערב יום  הזיכרון לשואה, חל ביזור מבורך. טקסים מתקיימים בערים, במועצות מקומיות או במוסדות תרבות ומתנ"סים שבהם הן שרידי השואה המעטים, ניצולי או הדור השני יכולים להדליק משואה. ידיד שלי מרמת השרון סיפר לי כי העירייה במקום ארגנה טקס מקומי מרהיב אשר בו כול אחד ממדליקי  המשואות, במקרה זה כולם ניצולי שואה, סיפרה, או סיפר,  בצורה קומפקטית, לא רק מה עבר עליהם שם אלא מה עשו כאן בארץ. לאמור שואה ותקומה כאגד אחד, ובקהילה אחת . זאת בשורה נהדרת. בשורת החיים מול פולחן המוות שקברניטי הציבור מטפחים. זה אמור  במידה רבה בכול הקשור ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. בשעה שחשוב וראוי שהמדינה, ששלחה את אזרחיה למשימות ביטחון, והם נפלו על הגנתה- ראוי וחשוב שתקיים טקסי זיכרון, אבל אין לה בשום אופן מונופול על השכול. השכול, הוא בתחילתו של דבר ובסופו, של המשפחה שאיבדה את יקירה. זכותה וזכות קבוצת משפחות שכולות עומדת להן לקיים אירוע משלהן.

עצמאות ביום עצמאות.

כשהמדינה הייתה צעירה נערכו מצעדים צבאיים. תכליתם הייתה לתת לציבור הרגשה של ביטחון, בשעה שטרם הגלידו פצעי המלחמה והציבור טרם השתחרר מן החרדה לקיומה הפיזי של המדינה. החרדה הזאת עדיין קיימת. במוסגר. בתי הצעירה איה קוראת לי "חילוני חרד".ואכן אני חרד,בין השאר, לנוכח מציאות עכורה. עם זאת הביטחון בזרועות הביטחון ובראש וראשונה בצה"ל, שהוא צבא עצמתי, הוא גדול, ואין הוא זקוק למצעדים  כדי להפגין את יכולתו. הוא עושה זאת בכול ימות השנה. אשר לעורף, האיתנות שלו לא תלויה רק באמצעים ביטחוניים ומיגון אלא גם בגורמים אחרים- חברתיים, כלכליים ותרבותיים.

גם ההרקדות המוניות שאפינו את ראשית ימיה של המדינה עבר עליהן הכלח. הציבור,ובעיקר הדור הצעיר מרקיד עצמו וריקודים עממיים מרהיבים ככול שיהיו-לא מדברים אל רובו. זה אמור גם לגבי מופעי אמנות. בישראל של 2018 ישנם בפריפריה כישרונות בכול תחומי התרבות, האמנות והבידור. ארגון מופעים מקומיים יעמיק את התודעה  של יכולות הפריפריה בתחומים אלה. שלא לדבר, שכמו בזירה הלאומית- הכישרונות בתחומים השונים מתגלים כאן. רוב אמני הזמר,למשל, לא נולדו בתל אביב או בערים הגדולות. וזה אמור במידה מסוימת לגבי שאר תחומי האמנות. אין כיום אזור מקומי שאין בו תזמורת, בהרכב זה או אחר,מפעלי תרבות,מתנסים וכיו"ב..

גם בתחום היותר ממלכתי כמו העלאת המשואות, הרי לצד הטקס בהר הרצל, דבר לא ייגרע אם רשויות  מקומיות ינהלו טקסים שבהם יועלו על נס נשים וגברים, צעירות וצעירים, שעשו רבות למען הקהילה. זה רק יחזק את הרקמה ואת הגאווה הקהילתית.

מנגלים ומפגשים קולינאריים בכלל ובימי מועד בפרט  הם תופעה מבורכת כול עוד אלה לא גורמים להתפרצות דליקות ולערימות אשפה. אלה לא רק אירועי זלילה אלא גם "מדורת השבט". הם אירועים דמוקרטיים לעילה שבהם האזרחים מחליפים דעות בכול התחומים, ואין דבר דמוקרטי כמו רב שיח.

לבסוף, לא יקרה מאומה אם משרד התרבות והספורט יבוּזר  בין המשרדים השונים והרשויות המקומיות. רק תועלת תצמח מזה. זה לא קשור באישיות שעומדת בראשו אלא ברקמה החברתית של המדינה. מרכז ההסברה ,שמצוי בתוך המשרד הזה, הוא לא רק ברכה לבטלה אלא מזכיר את המדינה בדרך ובראשיתה כאשר היו כול מיני דברים שבמקרה הטוב לא היו מובנים ובמקרה הפחות טוב לא עזרו כהוא זה- לנוכח אירועים שונים. במשטרים דמוקרטיים אין חיה כזאת כמו "הסברה".מערכת ההסברה הפכה לכלי ריק ובזבזני. הא- ראיה. מה התועלת  בגוף כזה כיום, כאשר האירועים מסבירים את עצמם בצורה כמעט הפוכה,וישראל היא לא ה"מותג", לא בעולם ולא בקרב הקהילות היהודיות. אם שחקנית ידועה כמו נטלי פורטמן, ישראלית אמריקאית וציונית מודעת, מסרבת לבוא כדי לקבל את פרס- שום הסברה,השמצה לא תנקה את הכתם של ישראל בחוץ. בין הדברים  הללו יש  גם כאלה שהם תוצרתו  שלו עצמו של מרכז ההסברה ומשרד התרבות שבמסגרתו הוא פועל.

משואה לתקומה- שרידיי השואה במלחמת העצמאות.

בבית הספר "בליך" ברמת גן  נערכה בקרב תלמידי כיתות י"א ,י"ב תחרות מטעם עמותת "עופות החול" לחיבורים  בשני נושאים שנוגעים לניצולי השואה.

נושא אחד היה המשמעות המוסרית והערכית של לקחי השואה לאור מנשר הניצולים. הנושא השני היה תרומתם החשובה של ניצולי השואה במלחמת העצמאות. לקראת יום הזיכרון לשואה פורסמה רשימה אחת  ולקראת ויום העצמאות ואחריו אני מפרסם בבלוג שלי עוד שני מאמרים  מתוך חבורים אלה, תוך עריכה וקיצוץ. שכן ,כול עבודה של התלמידים  כללה כשלושת  אלפים וחמש מאות מילים, פי שלושה ויותר מן המובא באתר, וגם זה נחשב ארוך בעיני קוראים רבים. אני רואה לנכון לציין שחרף ניסיון של שנים בעריכה, אינני בטוח שעשיתי צדק לטקסטים, שלא מביישים תלמידי אוניברסיטה בכתובים  שמבוססים על תחקוּר ותיעוּד. למצער, אני מקווה ששמרתי על רוחם, ובמידה רבה על לשונם.

"משערי הגטו אל באב אל וואד"-שער הגיא– "מרדכי (מוטק) גולדהכט, ניצול שואה ולוחם בחטיבת הראל.

תעצומות הנפש ,שהודות להן שרדו- הביאו את ניצולי השואה חדורי מוטיבציה ציונית  לעלות לישראל בתום המלחמה בתקווה שכאן יוכלו להקים בית מוגן וחזק לעם היהודי.

מאת: עידו אברמוב.*  ido abramov - post עותק

שרידי השואה שמצאו עצמם במחנות העקורים, טרם ההעפלה לארץ,אנשי הגח"ל- גיוס חוץ- לארץ -אומנו וחונכו  על פי השבועה שבה משתקפות המטרות המרכזיות והן : עלייה יהודית לארץ ישראל, הגנה, טוהר הנשק ומוכנות ללחימה לכינון עצמאות ישראל בארץ ישראל. זה הווה  לשרידים הלקח הראשון והחשוב של השואה- הקמת מדינה יהודית והמאבק למימוש החזון הזה- לאמור השתתפות במלחמת העצמאות.

אבל הייתה גם תרומה מוקדמת יותר, אם כי פחות ישירה. הפעלת לחץ על מעצמות העולם, ובפרט על בריטניה, במטרה שארץ ישראל תשוחרר משלטון המנדט הבריטי ומתוך מחשבה כי זו העת לכונן מדינה ליהודים בארץ ישראל. הלחצים הרבים היוו חלק מהסיבה שבריטניה החליטה להעביר את שאלת א"י לאו"ם, ובהמשך המעצמות הגדולות, ארה"ב וברית המועצות, הבינו את חשיבות קיומה של מדינה חזקה ומוגנת לעם היהודי והצביעו, יחד עם מרבית המדינות החברות באו"ם, בעד הקמת מדינת ישראל ..

"…ספק אם ההחלטה בעלת המשמעות הבינלאומית באומות המאוחדות מי"ז בכסלו תש"ח (29 בנובמבר 1947) שאישרה הקמה של מדינה יהודית עצמאית זעירה וללא ירושלים בשטחי ארץ ישראל, יכלה כלל להתקבל ללא הבשלת מודעות הפשע ללא תקדים של רצח העם היהודי בלב אירופה הנוצרית במלחמת העולם השנייה. ..", כתב פרופ' ישראל גוטמן המדען הראשי של "יד ושם" ,שריד שואה ".

אולם, מיד עם החלטת האו"ם פרצה מלחמת העצמאות, מלחמה גורלית אשר תוצאותיה היו קריטיות וחשובות, וניצולי השואה תרמו רבות לניצחון האדיר והחשוב של הכוחות היהודיים על הערבים.אחד הגופים שהתחילו לקום עם תום מלחמת העולם השנייה הוא הגח"ל, גיוס חוץ לארץ.עם פרוץ מלחמת העצמאות למחרת הצבעת האו"ם, כל המאמצים של ה'הגנה' באירופה הופנו לסיוע במאמץ המלחמתי בישראל. נחום שדמי, מפקד ההגנה באירופה, הבין כי בארץ ישראל יצטרכו עוד הרבה כוחות לוחמים בשל האבדות שיהיו, ופעל להכרה בכך ולהשקעה בגיוס ובהעלאה של הלוחמים לישראל.

נתן אלתרמן תיאר את פעולות לוחמי הגח"ל, ניצולי השואה, עם הגעתם ארצה בכותבו את השיר "אחד מן הגח"ל", אותו כתב על אחד מחיילי הגח"ל: (מס' בתים)

מסיפון אוניה מתנודדת
הוא ירד אל רציף הנמל
וחיכתה ברציף לו מולדת
בדמות אוטו צבאי וסמל.

היא את שמו בחותמת הטביעה,
היא השליכה בגדיו אל השק
ושבועה נוראה היא השביעה
לקולו של הגשם הדק.

לא, כי רק את חייו, פליטי חרב
הוא קבל על החוף מידה.
אבל גם את חייו, אי בערב,
הוא השיב בנפלו בעדה.

שילובם העיקרי של אנשי הגח"ל היה לאחר השלב הראשון של המלחמה. בחודשיה האחרונים של המלחמה מילא הגח"ל תפקיד חשוב ביותר בהשלמת השורות המדולדלות ותגבור הכוח הלוחם. מספרם של אנשי שארית הפליטה היה קרוב ל-22,300 מסך כל אלה שגויסו במסגרת גח"ל, כאשר בשלהי 1948 מנה צה"ל 80,033 חיילים, ורק כ-60,000 היו חיילים בחילות הקרביים, בעוד רוב מגוייסי גח"ל היו ביחידות קרביות.זה ועוד. קשה היה לשבץ את ניצולי שואה ביחידות שרותים, כמו טבחות,אפסנאות,פקידות בשל העדר שפה.  בסך הכל כמחצית  מהכוח הלוחם של ישראל במלחמת העצמאות היו ניצולי השואה (נוסף לעולי גח"ל היו העולים שעלו בין 1947-1945). בהתאם לכך יש לציין את העובדה שזהו גם שיעורם בקרב הנופלים.

post GahalHeade museon beth hapaknachr2

צילומים "יד לגח"ל- ניצולי השואה במלחמת העצמאות"- מוזיאון בית הפלמ"ח.

בן גוריון אמר: "…הזרימו לוחמים טירונים ומנוסים לצבא השחרור שלנו, צעירים שלא טעמו אף פעם טעם מלחמה ולוחמים ותיקים בכל סוגי הנשק שהתנסו במלחמת העולם השנייה נגד האויב הנאצי, אשר אף הוא איחד את המזרח והמערב; התנדבות הגולה תרמה תרומה חשובה לא רק מבחינה כמותית  אלא גם מבחינה איכותית…"

שותפות של גורל וערכי מדינה.

 הלחימה המשותפת על המדינה הקנתה לרבים מהעולים תחושה מיידית של בעלות על הארץ ושל שייכות שללא ספק זרזה את תהליך קליטתם ובמידת מה גם עמעמה את טראומת ההגירה. כפי שאמר צבי גיל באירוע לציון הקמת "יד לגח"ל – ניצולי השואה במלחמת העצמאות" במוזיאון של בית הפלמ"ח. במעמד זה הוא התבטא בין השאר:" במשחק של שיבוץ מילים תמצאו ש-חלמנו ו-לחמנו הן אותן מילים. לכך היו לנו שותפים מבני הארץ. גם הפלמ"חניק וגם אני חיפשנו את המחר. אלא שמאחורינו היה עמוד העשן שהיתמר מארובות בירקנאו, במלחמת קיום אישית, הנוראה שבמלחמות. לפנינו היה עמוד האש של מלחמת העצמאות, מלחמת קיום לאומית."

ניצולי השואה השתלבו במערכות ובחזיתות השונות שכללה מלחמת העצמאות, וכוח התגבורת והעוצמה שהביאו ללוחמה בארץ היו משמעותיים מאוד ותרמו לניצחונה של מדינת ישראל, ובכך לתקומתה. ניתן להבין כי לולא התגייסותם של ניצולי השואה למלחמת העצמאות, המערכה על תקומתה של המדינה, הקמתה הייתה נתקלת בקשיים רבים הרבה יותר וייתכן והייתה מתעכבת בזמן מה.

אם כן, מדובר בתרומה אדירה למדינה, שכן שורדי השואה אשר עברו את תלאות השואה ואיבדו את כל היקר להם, היו נחושים ומלאי תקווה להקים את מדינת ישראל, ואכן כך עשו. גבורתם, עוזם ותרומתם הבלתי נדלית בתחום זה ראויים להערכה רבה בקרב העם היהודי בישראל.

תרומות כלכלית חיונית.

אחת התרומות החשובות ביותר, אף היא תרומה קיומית ישירה ועקיפה היה הסכם השילומים. הסכם בין מדינת ישראל ובין גרמניה שנחתם בין ישראל לגרמניה המערבית, ב-10 בספטמבר 1952 בלוקסמבורג, ובמסגרתו העבירה גרמניה לישראל, בין השנים 1953 ל-1965, סכום של כ-3 מיליארד מרק מערב גרמני (820 מיליון דולר 7.5 מליארד דולר במונחי 2017) כפיצוי על הסבל והנזק החומרי אשר נגרם ליהודים בתקופת השואה. כמו כן התחייבה ממשלת גרמניה המערבית להעניק רנטות לניצולי השואה. הרנטה היא תשלום חודשי קבוע לשם מימון ההוצאות הרפואיות להן נדרשים ניצולי השואה, כפיצוי על הסבל במחנות הריכוז וההשמדה, וכפיצוי על אובדן זכויות בסיסיות כגון הזכות ללימודים לניצולים שהיו ילדים וכדומה.

לכספי השילומים נודעה חשיבות מרכזית בכלכלה הישראלית. כספי השילומים הכלליים הגיעו לידיה של המדינה בשתי צורות – בכסף מזומן ובסחורות. הם הכניסו הון זר למדינה, סייעו בצמצום הגרעון וביצירת השקעות, ושימשו  להקמת תחנות כוח ולמימון דלק, סחורות ושירותים. הם הניחו פסי רכבות, מימנו כבישים, רכבות ואניות, וסייעו בפיתוח הנמלים, התקשורת והצבא. גם המוביל הארצי הוקם מכספי השילומים. חשובה לא פחות הייתה עצם ההתקרבות לגרמניה המערבית, שמשמעותה הייתה יציאה מהחרם הערבי ופתיחות ישראלית לשוק המערבי ולכלכלה המודרנית. חלק נכבד מהכסף שימש לשיפור מנגנוני קליטת העלייה ולרווחת העולים החדשים, ובהם ניצולי שואה לא מעטים. ואגב,מאחורי הלחץ על בן גוריון לחתום על הסכם השילומים  היה הממונה על התקציבים במשרד האוצר,משה זנבר,לימים נגיד בנק ישראל,איש גח"ל ,שביום הראשון לבואו לזירת לאטרון נפצע.

במאמרו "כלכלה מדינית" כתב פרופ' מיכאל שלו כי "[המדינה] הצליחה בכריתת בריתות פוליטיות מעבר לגבולות ישראל, בריתות שסיפקו לה את האמצעים הכספיים לנתב את הפיתוח הכלכלי. החשוב ביותר היה הסכם השילומים עם גרמניה המערבית, שהניב כמות אדירה של חומרי גלם ומכונות שהוכוונו על ידי השלטון למפעלי תעשיה. ההון המיובא חולק בין שלושה מגזרים – הסתדרותי, ציבורי ופרטי."

הודות לסיוע זה מטעם גרמניה הצליחה מדינת ישראל להעמיד את עצמה על הרגליים כבר לאחר הקמתה, והדבר תרם רבות להתפתחותה בשלבים קריטיים וקשים שלאחר מלחמת העצמאות.

חברה, מדינה ורוח

 ניצולי שואה רבים השתקמו בהגיעם ארצה, הצליחו למצוא את מקומם ולהשתלב בחברה. ניצולים אלו השתלבו בתחומי הספרות, הכלכלה, הפוליטיקה, הספורט והרוח. הם הצליחו להתגבר על הזוועות שעברו, או לפחות לקחת אותם למקום של פיתוח, יצירה והגשמה.

פועלם הרב וכן עשייתם מהווים תרומה רבה למדינה במשך 70 שנות קיומה, וכעת אציג כמה אישים מיוחדים אשר תרמו למדינה בדרכם הייחודית והגיעו למעמד רם:בין הבולטים שלהם בשעתם. בתחום הספרות הלינה בירנבאום סופרת, משוררת ומתרגמת, נולדה ב-1929 בווארשה.אהרון אפלפלד ניצול שוא ילידי רומניה- חתן בספר ישראל בספרות.תחום הספורט: אפרים קישון-ניצול שואה יליד הונגריה- מחזאי, סופר, סטיריקן חתן פרס ישראל. אמיל פרקש נולד ב-1929, שהה במחנות ריכוז, היה ספורטאי מצטיין בתחום התעמלות המכשירים, שופט התעמלות, מורה ומחנך.תחום הפוליטיקה: שבח וייס נולד ב1935 היה פרופסור למדע המדינה ולימים יו"ר הכנסת. תחום הכלכלה: משה זנבר כלכלן ואיש ציבור ישראלי. לאחר עלייתו לישראל כניצול השואה מהונגריה, השתלב בתחום המחקר הכלכלי וכעובד בכיר במשרד האוצר וכהן כנגיד בנק ישראל. תחום המשפט: אהרון ברק נולד ב-1936 בקובנה שבליטא. אביו היה עורך דין ואמו הייתה מורה.הגיע לדרגת נשיא בית המשפט עליון.תחום הרוח והדת:ישראל מאיר לאו, ילד שואה מפולין לימים הרב הראשי לישראל  ויו"ר מועצת יד ושם. הרב יהודה עמיטל נולד בשנת 1924 בטרנסילבניה, שהייתה שייכת באותה תקופה להונגריה, והוא היחיד ששרד מכל משפחתו.. בשנת 1988 היה בין מייסדי תנועת מימד, ייצג אותה בכנסת ואף התמנה לשר בשנת 1995.תחום החברה: חייקה גרוסמן נולדה בביאליסטוק ב-1919. הייתה חברה במחתרת נגד הכיבוש הנאצי ופעלה בשליחותה בעיקר בצד הארי (מחוץ לגטו) של העיר,הצטרפה לפרטיזנים. בתום מלחמת העולם השנייה הייתה לדמות בולטת בארגון שרידי התנועה בפולין עד לעלייתה ארצה בשנת 1948.הקימה משפחה בקיבוץ עברון ,הייתה מוכרת כחברת כנסת, לוחמת ללא לאות לתיקון עוולות חברתיות.

והיו עוד בתחומי אחרים כמו בתחום הביטחון ילידים ניצולי שואה שהגיעו לדרגת אלופים כמו יוסי פלד ואביגדור– יאנוש- בן גל , בתחום המדיה הקריקטוריסט יליד הונגריה – זאב- יעקב פרקש. העיתונאי, הפוליטיקאי ושר המשפטים טומי לפיד. הקריקטוריסט  ויוצר הלוגו של הישראלי בכובע טמבל-דוש- קריאל גרדוש.ואלה רק חלק מן האישים הבולטים שתרמו לחברה ישראלית כפרטים.זה גם חלק מתרומתם בקהילה לרבות הקמת יותר מששים יישובים חקלאיים, בניהם קיבוצים, מושבים, כפרים. יישוב כול הערים הנטושות,שלא לדבר על מערכת התיעוד והנצחה של השואה שבה הם היו היוזמים או מלאו בה תפקיד חשוב.

סיכום

כפי שניתן להבין מרשימה זאת , ניצולי השואה הרבים תרמו רבות למדינת ישראל, עוד בטרם הקמתה ועד ימינו, ותרומה זו באה לידי ביטוי גם בפן הצבאי וגם בפן החברתי-רוחני. ניצולי השואה הגיעו לעמדות מפתח בכירות בחברה הישראלית, ואין ספק שעשייתם ופעולותיהם לא יסולאו בפז.

אם כן, ולאור העובדה כי בעבודה זו עסקתי בנושאים אשר בדרך כלל לא מהווים חלק מסדר היום הציבורי ולא ידועים באופן גלוי ומרכזי לציבור, אני סבור כי יש להרחיב את השיח בנושא התרומה הרבה של השורדים למדינת ישראל, וכי יש להעניק להם, במיוחד בשלב זה של חייהם, כאשר כבר רובם בגיל השלישי המבוגר (ורבים כלל לא עמנו עוד), הערכה רבה וכן תחושה שאנו מעריכים ומוקירים את כל מה שעשו למען העם והארץ.

ניצולי השואה הינם אנשים יוצאי דופן, אשר ניתן ללמוד מהם מהי תעוזה, אומץ, כח רצון ותקווה, וכי אפילו לאחר הימים והמצבים הקשים ביותר אפשר ויש להילחם על מנת להשיג את מה שחשוב לך, וכדי לשפר את עתידך ועתיד סובביך.

אני מתפעל מהישגיהם ורוחם הנפלאים של ניצולי השואה, ואני חש בר-מזל על כך שהזדמן לי לפגוש באופן ישיר כמה שורדים ולשמוע מהם ממקור ראשון את קורותיהם.

עם זאת, לדעתי  מצבם של ניצולי השואה בארץ הינו במקרים רבים בכי רע, וכי באחרית ימיהם המונים נמצאים במצב כלכלי רעוע וחלוש, ואין הם זוכים למספיק התייחסות ואמפטיה מהממשלה ומהעם. יש להתייחס אליהם אחרת, ולהטיב עימם בשלהי חייהם, בפרט לאור כל מה שעברו ותרמו למדינה.

אני רואה  כזכות שניתנה לי לכתוב עבודה זו, ( שבחלקה מתפרסמת כאן _ צ.ג) וכחלק ממנה נחשפתי לפרטי מידע מדהימים שטרם ידעתי, ובעיניי כאלה שהם חשובים מאוד בקורותיה של מדינת ישראל בפרט ושל העם היהודי בתפוצות  בכלל.

====

* עידו אברמוב הוא תלמיד כיתה י"ב בביה"ס בליך ברמת גן.

 

תקומה

הדור הצעיר היום לא נופל מדור תש"ח- רק תנו לו אתגר.

לא יכול להיות אירוע הולם יותר מאשר במלאת העשור להקמת העמותה "עופות החול" ושבע שנים לאחר רישומה כחוק  היא זוכה לתהודה בקרב הדור הצעיר. זאת עשינו ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה באירוע של מתן פרסים ותעודת הוקרה  בבית הספר בליך ברמת גן. הצעירים תלמידי י"א, י"ב  הכינו חיבורים  שיסודם בתקומה של ניצולי השואה. נושא  אחד היה משמעות הזיכרון בכול הקשור במעשים לא רק במישור הבינלאומי אלא גם במישור הלאומי. והנושא השני היה מעשיהם של ניצולי השואה בהקמת המדינה ובביסוסה. ככה ראו זאת מי שהגו את הרעיון בשעתו,לאמור "עתיד הזיכרון" ובשורת התקומה.

post two project-yad-vashem-accord

 

בתמונה מימין: נוח פלוג יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה. במרכז משה זנבר, בעבר יו:ר המרכז.זכרם לברכה. לידו ראול טייטלבאום וצבי גיל.

post four peled meting 1post two haidu concert micha raul zvi

מימין לילי הבר,משה זנבר,צבי גיל והשר יוסי פלד.עם ראול טייטלבאום ומיכה שגריר 

מייסדי העמותה היו משה זנבר זכרו לברכה, מי שהיה בין היתר נגיד בנק ישראל, ראול טייטלבאום, חוקר היסטורי ועיתונאי, מיכה שגריר, זכרו לרכה, אולי גדול המפיקים של סרטי התעודה בארץ ואנוכי. מכיוון שתכלית העמותה הייתה לתעד את מעשיהם של שרידי השואה במדיום החזותי, היה ברור לנו שלפנינו לא רק אתגר גדול אלא גם מאמצים עילאיים לגיוס כספים. שני גורמים היו בעוכרינו. הפקות במדיום החזותי- סרט- עולות הרבה כסף. שניים. מכיוון שעצם הנושא עסק בתקומה,לאמור במעשים שיש בהם משום בשורת חיים,זקיפת קומה  ולא באומללות, הנטייה של אנשים היא לקמץ את היד ולא לפתוח אותה וגם לא את הכיס.

ובכול זאת לאחר דרך מלאה מהמורות ולעתים בעור שינינו הפקנו חמישה סרטי תעודה. הסרט הראשון נקרא "עופות החול" שבו הבאנו שבעה ניצולי שואה שתרמו למדינה בתחומים שונים, כמו כלכלה,ביטחון,אמנות, מוזיקה,רפואה, ספורט ביניהם חתני פרס ישראל. הסרט השני התמקד בניצול שואה אחד, ששרד כילד בצרפת הכבושה והפך בארץ לבמאי תאטרון וסרטים ידוע וגם כפסל. הסרט אחריו עסק בניצול יליד הונגריה שבנעוריו עסק בחקר המוזיקה הצוענית ובארץ נמנה עם אחד מן המלחינים הבולטים בני זמננו. בשעה שהסרט הראשון ייצג איזה "קולקטיב" זוטא, השניים שבאו אחריו עסקו ביחידים, שכול אחד מהם תרם תרומה חשובה מאוד בתחום שלו. סרט התעודה הרביעי היה שונה לחלוטין באופיו, שכן הוא עסק בקבוצה גדולה של ניצולים. מצד אחד פרטיזנים יהודיים אשר סייעו בארגון המבצע ומצד שני אלפי ניצולים שהשתתפו בו. מדובר ב"מבצע הבריחה", אחד המבצעים המסוכנים ומסמרי שער אשר היזמה והביצוע היו  של ניצולי שואה. מדובר במסע של אלף קילומטרים דרך מזרח אירופה, הריה, נהרותיה, יערותיה, דרך האלפים ועד לחופי איטליה, בשלהי מלחמת עולם השנייה. מטבע הדברים שהחומר החזותי המקורי היה דל מאוד והוא שולב בסרט. מי שהשתתף בסרט היו עשרה תיכוניסטים, בנות ובנים,דתיים וחילוניים,יהודים וערבייה נוצרית, מכול רובדי החברה,מן הכרכים ועד לעיירות פיתוח. הסרט האחרון עסק במשמעות של המסע. מצד אחד מה הוא נתן לצעירים לא רק בהקשר ההיסטורי אלא במשמעות העכשווית. כמו היחס בין יהודים לצעירה הנוצרייה שהשתתפה במסע , בין צעיר חילוני לבין צעיר דתי או בין צעיר מבית מסודר לבין צעיר מבית רעוע. כול זאת תוך השתקפות בעיני מבוגרים ניצולי שואה, ביניהם אחד שנטל חלק במבצע הזה.

כאמור לעמותה הזאת שעסקה בעיקר בתקומה, כלומר בפן של שיקום הניצולים וחלקם הפעיל במלחמת העצמאות ובכול מערכות ישראל כמו גם בכול תחומי החיים שלנו, לכך לא היה תומך. לא נדיב פרטי ולא מוסד ציבורי. זה נכון, שמצוקה , כמו מצב ניצולי שואה לעת זקנה שמשוועים לעזרה- מדבר יותר אל הציבור. אבל התקומה הייתה ראויה גם ראויה גם לתמיכה ממסדית, גם לתמיכה ציבורית ובעיקר מצד הדור השני של ניצולי השואה שהצליחו מאוד בתחום שלהם. אבל זה מה יש. נכון יותר מה היה או לא היה.

הרעיון לסגור את השובך.

 במציאות  הזאת כאשר מצד אחד אין תמיכה ואין תרומות ומאידך יש הוצאות בסיסיות כמו של רואה חשבון, יועץ משפטי וכיו"ב צרכים מנהליים, סיכמנו יושבת ראש העמותה, לילי הבר, ואני שצריך לתת את הדעת על נעילת השובך. אבל זאת נעשה באיזה מעשה שיש בו משום חידוש. לא הפקות,שבשבילם לא היה לנו כסף, אלא להפך מן המעט שנותר- מענקים סמליים ולדור הצעיר.

האירועים  לציון  יום הזיכרון הבינלאומי לשואה  בארץ נערכו לא ב- 27 בינואר, כמקובל, בשל ערב שבת אלא ביום א', ה- 29  לינואר. עמותת "עופות החול" החליטה לציין את האירוע בבית ספר "בליך" ברמת גן. זאת בשל ניסיון קודם שהיה לי במפגש בין תלמידי י"א וי"ב לאחר שובם מביקור בפולין, במסגרת "מצעד החיים". קשר זה נעשה בעוד מועד על ידי המחנכת רונית הָרדי, השכנה שלי בתל אביב.

"בית הספר "בליך" מוכר בישראל בעיקר בזכות סימולציית הבחירות של התלמידים לפני הבחירות לממשלה ובזכות הצלחות נבחרות הכדורסל של הבנים והבנות בליגות העל של בתי הספר התיכוניים. יחד עם זאת , בקהילה החינוכית, והציבור המקומי, הוא ידוע כאחד מבתי הספר הערכיים בארץ, שמצטיין בפרויקטים לאומיים שונים בתחומי החברה, התרבות האמנות ויחסי אנוש .בבית הספר לומדים כ-2,400 תלמידים, בכיתות ט'-י"ב, עם ממוצע של בין 15 ל-16 כיתות כאשר השכבות ט' וי"ב הן הגדולות ביותר ובהן 16 כיתות, בשכבת גיל אחת. צוות המורים מונה כ-200 חברי סגל.

post one zvi with blich students on phonixes

עם תלמידי בליך שהשתתפו בפרויקט.

זמן קצר לאחר המפגש השִכבָתי  הצעתי לקיים תחרות חיבורים לקראת "יום הזיכרון הבינלאומי" בשני נושאים. אחד: המשמעות של הזיכרון ויישומו, בארץ ובעולם, לאור הנאמר ב"מנשר ניצולי השואה". הנושא השני. עשייתם החשובה של ניצולי השואה בהקמת המדינה ובפיתוחה, כיחידים וכקהילה. החיבורים המצטיינים יזכו בתעודות הוקרה ובפרס כספי ואלה שאחריהם יזכו בתעודות הוקרה. ההצעה הובאה בפני הנהלת בית הספר והתקבלה בברכה ולאיש הקשר התמנה ד"ר אריאל קוך, אשר ריכז את הפרויקט בבית הספר. פעילה אחרת  בנושא הייתה המחנכת עדי לוי ,סגנית המנהלת של השכבה תוך שיתוף פעולה  עם מנהלת השכבה ,טל גרוסמן ובברכת המנהלת, זהבית גולדמן. מכאן שהצמרת החינוכית של בית הספר תמכה מאוד בפרויקט זה, דבר שהיה בו משום עידוד לנו בעמותה וגם לתלמידים.

אמנם רק כמה עשרות תלמידות ותלמידים נענו לאתגר, אבל כבר בשלב הראשון הייתי עד לאופן שבו אלה שהשתתפו בו התייחסו לנושא, וזאת בין היתר בפניות אליי במייל או במסרים שקבלתי מאריאל קוך .כמי שנתנסה בלימודים אקדמיים, התקבל אצלי הרושם,מן השאלות שהוצגו לי,שהיו כאלה אשר התכוונו לכתוב מסה אקדמית, אלא שלרוע המזל הם הוגבלו באורך העבודה בין 3500-5000 מילים. היו שש עבודות מעולות, ואחדות מהן, תוך תחקיר מעמיק וציון מקורות שלא היו מביישות סטודנטים בבחינות לתואר ראשון. אני מקווה שלקראת יום הזיכרון לשואה ולקראת יום העצמאות, שהעבודות עוסקות בשניהם ,לפרסם מעין תמצית של החיבורים, בתקווה שאצליח , תוך כדי עריכה, לשמור על תוכנם וצורתם.

במוסגר אעיר כי במפגש הראשון היו באולם כארבע מאות תלמידות ותלמידים וכרגיל במספר כה רב של צעירים ישנה המולה. כאשר מרכזת השכבה ביקשה תשומת לב השתרר אלם מוחלט ללא אוושה .מכיוון שלא מדובר בצבא  אל בבית ספר, ועוד בבית ספר ברוח פתוחה, הרי להערכתי התנהגות זאת לא נבעה מנוכחות נציגי העמותה אלא חלק מהתובנה של המערכת, שראוי להערכה.

blich winners and donners

 

המחנכים, הזוכים בפרסים ובתעודות הוקרה,ונציגי העמותה.

הפרויקט כולו ,מן השלב הראשון שבו התאספו  מאות תלמידי י"א וי"ב כדי לשמוע עליו ועד לטקס חלוקת הפרסים,התקבל בהתלהבות על ידי התלמידים,אף שכאמור לא כולם השתתפו בו. ברור היה לנו, המחנכים ואנשי העמותה, שתלמידים שנמצאים בלחץ, חלקם קרובים לגיוס, זמנם לא יאפשר להם ליטול חלק במשימות. אבל מן התגובות שלהם יכולנו להסיק שזה מסר שמדבר אל הדור הצעיר והוא פשוט בתכלית הפשטות. הזיכרון אינו אנדרטה קרה. הוא מחייב  למעשים. וכשמדובר במעשים- אותם ניצולי השואה  שעלו מן האפר עשו הן לשיקום המשפחות שלהם והן בהקמת המדינה וביסוסה בכול תחומיי חיינו.

בשורת החיים של שרידי השואה, אשר החברה הישראלית משום מה הצניעה אותה, דיברה ומדברת אל הדור הצעיר. עובדה זאת הביאה אותנו להשאיר בינתיים את השובך- פתוח.