ארכיון קטגוריה: שואה ותקומה

לשחק על חלומות

הם באו דרך הים ואליו השקיפו

במרכזו של רומן  היסטורי ,בשם "לשחק על חלומות"  ,צעירים וצעירות ששרדו את ממלכת החושך ועפו כפרפרים לקראת האור ומימוש חלום גדול, בארץ ישראל ,בתקופה סוערת ורוגשת של אירועים דרמטיים בימים שלפני קום המדינה ומלחמת העצמאות.הסוגה היא סיפורת משולבת בתיעוד אירועים שהיו. תזכורת הולמת לימים של פוסט יום העצמאות והגשמת חזון המדינה. בסיומו יש קטע בשם  בין "עמוד העשן" ל"עמוד האש". הוא מוקדש לצעירים  שרידי השואה, כמה מהם חבריי, שנפלו במלחמת העצמאות. הראשון בהם בקרב נֶבּי סמואל בצפון ירושלים באפריל 1948 כלומר לפני הקמת המדינה. חלקם לא השאירו שריד.ככה שבמידה מסוימת, במישור האישי,  מדובר על חלום ושברו .אבל במשמעות הרחבה מדובר בחלום שהתגשם.הקמת המדינה.אני רואה זאת כמתבקש לאחר הפוסט הקודם.

פרולוג:מיצרי מסינה 1945

האגדה מספרת כי  לאחר ליל עגבים על  האולימפוס שרעמיו וברקיו זעזעו את היקום ירדו האלים לצנן את יצריהם במימי מיצרי מסינה.תוך כדי התזת מים זה על זה יצרו גלים אדירים. משום כך עד עצם היום הזה כאשר מפליגה אוניה מקצה המגף האיטלקי בין מסינה לרֶגיֹו  ליד חופי סיציליה,הגלים הגועשים מטלטלים אותה כקליפת אגוז.

שומעיי הביטו בי  בספקנות ואני נאלצתי להודות כי אגדה זאת היא פרי מוחי הקודח.אך זה מה שקרה לנו בהפלגה מאיטליה לארץ. הגלים התרוממו לגובה של שלושה ,ארבעה מטרים וטלטלו את "פרינצס קתלין" כטלטל זרד במורד נהר.רוב הנוסעים היו צמודים לדרגשים בתאים לאחר שהקיאו את מררתם,והצוות  רץ מסיפון לסיפון, כדי לשטוף את הקיא שריחו פשט בכל.

חבורה של צעירים עמדה על הסיפון העליון וחישבה את הכיוון שאליו תיטה הספינה כדי שתוכל לגלוש עמו ולא נגדו.אחד מאיתנו עמד בתצפית וכאשר ראה גל גדול מתקרב, צעק "זה בא!"והחבורה זינקה בשאגות אדירות לכוון הנכון. עם המצטיינים במרוץ היו אלכס,דבה'לה, זאביק(וולוולה) ומירי. אני נתמניתי כשופט.

כאשר הגענו לים הפתוח ליד מלטה נרגע הים ויכולנו לשאת עינינו למרחבים. " על מה אתה חושב דבה'לה " שאלתי את חברי." על כוס בירה פילזן,סיגריות פליירס ובחורה יפה עם שיער שחור, בסדר ההפוך- ואתה?" "אני" אמרתי "חושב על בחורה בלונדינית יפה ,שוקולד מריר ופליירס- לפי אותו סדר. ומה אתך אלכס?"  ,אני רוצה בית לבן עם רעפים אדומים ומסביב דשא ודקלים. את הבית אמלא באישה,בילדים בפליירס,בשוקולד ובמה שתרצה."

למחרת ראינו את החוף. לא מפרצים כמו באיטליה,לא חצאי איים ואיים כמו  בים האגאי אלא חוף ישר כמעט לחלוטין, החוף של טָנטוּרָה.

אפילוג- מול טנטורה 1998

ביום בהיר וצלול אפשר לראות לא רק את טנטורה-חוף דור ,ואת בריכות הדגים  המשובצות בין פּוּריידיס למעיין צבי אלא גם את כול קטע החוף  שבין עתלית לבין מעגן מיכאל. נוף פנוראמי נפלא , הר משתפל,זָרוּעָ בתים לבנים אדומים,בוסתנים וכרמים ירוקים,תכלת הים והפס הלבן שבין יבשה לים שמסמן קצף הגלים.נוף כמעט כמו זה שבחוף התכלת של הריוויירה הצרפתית, כאשר משקיפים  עליה  מהריי ה"מאסיף אֶסטֶרֶל". המצפור הטוב ביותר להשקיף ממנו על הנוף  נמצא בחלק הישן בבית העלמין של זיכרון יעקב.

תושבת המקום,חנה גוט- כהן, מסבירה כי המראה הזה,כלומר להתבונן  מן ההר והחוף אל הים הוא יפה יותר מאשר להתבונן מן הים אל החוף וההר.נחמה היא מרצה למטלורגיה ובעלה יוחנן כהן , הוא יזם בתחום הנדל"ן. יש להם בית בשפלה ובית שיוחנן הקים בזיכרון יעקב שאליו הם באים כל אימת שהם מבקשים לעצמם קצת שלווה.שני בני הזוג באו לארץ כשרידי שואה. אחיה הבכור,היחיד,אלכס, ששרד אתה, לו היה חי עדיין, וודאי היה נהנה מן הנוף הזה . את אחיה שהיה גדול ממנו בשנתיים היא לא הספיקה לראות בארץ כי עלתה חודשיים לאחר שנפל. כאן היא הקימה "יד" לאחיה בצורת לוח שיש איטלקי ירוק בהיר שזור בטורקיז, כדי שתוכל להתייחד עם זכרו כאשר הם מבקרים תכופות במקום.

"אתה זוכר,מריק, מה סיפרת לי על המשאלה של  אלכס כאשר התקרבתם לחופי הארץ?" לרגע תהיתי למה היא מתכוונת. והיא המשיכה."הבית,הדקל…". פתאום זה הכה בי. עפתי קדימה ממרום רמות מנשה למצרי מסינה ואחורה מ 1998 ל-1945 .אני רואה את דבה'לה שחולם על כוס בירה פילזן,סיגריות פליירס ועלמה שחורת שיער. ואת אלכס שחולם על בית לבן עם גג של רעפים אדומים ודקל ואת היתר הוא ימלא באישה, בילדים,בפליירס בשוקולד ובמה שירצה.

"אנחנו מלאנו את המשאלה שלו,- הוסיפה נחמה-"באנו כאודים חרוכים והגענו למה שהגענו וזה מחמם את הלב.ואני יודעת שלאלכס שלנו חלק חשוב בזה.הוא וחבריו היו חולמים ולוחמים,ואם אני שוכחת, אני באה לכאן ומשקיפה ממרום המקום הזה אל הגלים הסוערים שהביאו אותנו לכאן. אני חיה את זה מחדש"

(מתוך "לשחק על חלומות" –הוצאת גוונים 1998 )

אנו, אנו…הגח"ליצים , חלק מ"מגש הכסף"

סיפור שגם בשנת 2021  ,טרם הושלם או הופק.

אין זאת הפעם הראשונה, או השנייה,  ערב יום העצמאות או בימים אחרים, שאני מקדיש מאמר לעשייתם של שרידי השואה- החל במבצע "הבריחה" מאירופה, ההעפלה,מלחמת העצמאות ותרומתם בכול תחום בחיינו ,כיחידים וכקבוצה. אני עושה זאת כי לדעתי, וגם על פרדיגמה זאת אני חוזר, הסיפור של "עופות החול" שעלו מן האפר לארץ ,לא סופר כמסכת אחת שלמה ואין הוא מעוצב  כמדור בולט בפנתיאון הלאומי כפנומן שעומד בפני עצמו. שכן בשום פרמטר אין  עליה זאת, שאינה ממוספרת ,כמו אלה שבאו לפני קום המדינה, אלא מוגדרת כ"עקורים",   דומה לשום עליה, לא אלה שבאו לפניה ולא העליות אחריה.

ככה או אחרת,  אני מסופק אם דורות ההמשך ,גם של ילידי הארץ וותיקי הישוב וגם הצאצאים של השרידים עצמם ,יש להם את הידע והמידע על עָליָיה זאת על כול מורכבותה בפרקים השונים שהיא מכילה- כקהילה וכפרטים בה .סקרים שנערכים מדי פעם על ידי גורמים שונים מלמדים כי הדור הצעיר אינו שבע רצון לא מן המורשת שמנחילים לו, לרבות הנרטיב הרשמי של יום הזיכרון לשואה ,בייחוד כשיש בו מידה רבה של זילות, ולא על הדרך שבה מנחילה מערכת החינוך את הנושא כמכלול.

הפעם, לקראת יום עצמאות, בכוונתי להקדיש את הפוסט לחלקם של שרידי השואה במלחמת העצמאות .גם זאת בקצרה. שכן מה שאני רואה כ"קצר"  קוראים רבים רואים זאת כאיזו  יריעה ארוכה שמפחידה קוראים. נתן אלתרמן, שאני רואה בו, וגם זאת לא לראשונה בבלוג זה, טרובדור של "המדינה בדרך" ושל  מדינת ישראל בראשית קיומה, מצא בשיריו שתי הגדרות לגיבוריו במלחמת העצמאות. השיר הראשון הוא " מגש הכסף" ואני מביא את שני הבתים הראשונים והבית  האחרון.

 והארץ תשקוט , עין שמים אודמת
תעמעם לאיטה על גבולות עשנים.
ואומה תעמוד – קרועת לב אך נושמת…
לקבל את הנס האחד אין שני.

היא לטקס תיכון. היא תקום למול סהר
ועמדה, טרם-יום, עוטה חג ואימה.
— אז מנגד יצאו נערה ונער
ואט אט יצעדו הם אל מול האומה.

……….

אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם
ואמרה: "מי אתם?", והשניים שוקטים
יענו לה: "אנחנו מגש הכסף,
שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".

כך יאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל
והשאר יסופר בתולדות ישראל

השיר האחר שכתב נתן אלתרמן- שמו "אחד מן הגח"ל". משיר זה, שנכתב בטור השביעי של אלתרמן בעיתון "דבר",בדצמבר 1948 ,אני מביא בית ראשון ושני בתים אחרונים.

מִסִּפּוּן אֳנִיָּה מִתְנוֹדֶדֶת

הוּא יָרַד אֶל רְצִיף הַנָּמָל.

וְחִכְּתָה בָרָצִיף לוֹ מוֹלֶדֶת

בִּדְמוּת אוֹטוֹ צְבָאִי וְסַמָּל.

……………………

 עוֹד הָאָרֶץ הַזֹּאת לֹא נָתְנָה לוֹ

לֹא יָדִיד, לֹא פִּנָּה לְמִקְלָט,

לֹא שִׂמְחָה מִן הָאֶלֶף הַלָּלוּ

אֲשֶׁר לָנוּ הָיוּ לְמַתָּת

.

לֹא, כִּי רַק אֶת חַיָּיו, פְּלִיטֵי-חֶרֶב

הוּא קִבֵּל עַל הַחוֹף מִיָּדָהּ.

אֲבָל גַּם אֶת חַיָּיו, אֵי-בָעֶרֶב,

הוּא הֵשִׁיב בְּנָפְלוֹ בַעֲדָהּ.

הסטריאוטיפים בראשינו אומרים לנו שהשיר הראשון הוא שיר על גיבורים, צעירים, צברים ילידי הארץ. הם מגש הכסף.השיר השני הוא על קרבנות של עקורים פליטי חרב, שגם הם נפלו למען המדינה.

שרידי השואה במלחמת העצמאות.

דומני שכבר הזכרתי כי מי שהייתה מראשוני החוקרים את בואם והיקלטותם של שרידי השואה לארץ הייתה פרופסור חנה יבלונקה, היסטוריונית ובת לניצולים.היא טבעה את האמירה כי שרידי השואה "לא היו נעבעכים" . ולא זו בלבד שהם לא היו "מסכנים", התרגום הנכון ל"נעבעכים", אלא הם לאחר בואם ,במידה זאת או אחרת ,חלקם קבעו את סדר יומה של המדינה.אפשר וזה היה ככה.עם זאת מניסיוני שלי ושל רעיי השרידים ,אנו קלטנו את עצמנו בדרך מהוֹמֶרֶת תלאות וקשיים שהנסיבות הכתיבו. ויש "פייק הוֹגים" שמזהים כבר אז את "האליטה של ישראל ההגמונית שלא מכירה בהגמוניותה" של האשכנזים הקָצֶטניקים האלה.

 האתוס לא תמיד משקף את המציאות. להפך, לפעמים הוא מעוות אותה. זאת לא רק מצָדָה.לישראל כמו לכול מדינה יש חשיבות לאתוס כמו גבורה. אסתפק בכך שאביא את הנתונים של פרופסור יבלונקה עצמה כי "כמחצית מן הכוח הלוחם של ישראל במלחמת העצמאות היו ניצולי השואה, ובהתאם לכך היה שיעורם בקרב הנופלים". האם בפועל ככה הם מוכרים במערכת הביטחון ומחוצה לה. אני מסופק. שכן נתן אלתרמן העניק את אות הגבורה ל"צבר", לפלמחניק. זאת בשעה שכבר בפרוץ מלחמת העצמאות ,כמחצית מן הפלמ"ח,הדובדבן  בקצפת של הכוח הלוחם בכלל באותם ימים ,היו ניצולי השואה."אלמלא הם- היינו הולכים פייפן"- ציטוט מאלוף(מיל)  ישעיהו (שייקה) גביש,יו"ר עמותת דור הפלמ"ח, ואחד המפקדים שלו במלחמת העצמאות

יד לגח"ל- ניצולי השואה במלחמת העצמאות.

ב -20 באפריל 2007  כתבתי פוסט בשם "אחד מן הגח"ל,אף אחד לא מהטלוויזיה"

 פתחתי אותו בקטע הבא :"המדיה בישראל, וגם מוסדות המחקר והתיעוד,למעט "יד ושם", טרם הפנימו את העובדה ההיסטורית על תרומתם המשמעותית מאוד של שרידי השואה במלחמת העצמאות ולאחריה,בכול התחומים בחיים.זאת הסיבה שגם הציבור הרחב, ובראש וראשונה הדור הצעיר טרם התוודה לפרק הזה בתולדות העם והמדינה.כאיש תקשורת, וגם כצרכנה, אני מקבל  את ההנחה שאם אירוע לא מופיע במדיה הוא אינו קיים. הזכרתי את התפיסה הזאת בהתייחס למסה שלי  "מרחק הזמן בין מידע למודעות"("כיוונים חדשים" אפריל 2002 ).נכון ,לעיתים זה מגיע לאבסורדים  שאדם פתאום מגלה פרטים שלא ידע -על שכנו ,או אפילו על משפחתו- בתקשורת. זה אמור באותה מידה על "גילויים" שאירעו בעבר.מכאן השאיפה ,שלי לפחות,שכל דבר שיש לו קשר לתרומת ניצולי השואה ילווה באיזה אירוע. אולי ייאותו לסקר" .

האירוע לציון הקמת "יד לגח"ל- ניצולי השואה במלחמת העצמאות"  שהוא כיום חלק ממוזיאון הפלמ"ח בתל אביב,התקיים בחנוכה 2007  במוזיאון ארץ ישראל הסמוך לבית הפלמ"ח. האולם בבית הפלמ"ח קטן מדי להכיל חמש מאות מוזמנים,בעיקר ניצולים, לוחמים אנטי נאציים,פרטיזנים בעבר ועוד. מיותר להזכיר שכול ערוצי הטלוויזיה הוזמנו.אך הם, לא רק שלא  באו,לא היה אפילו סיקור קטן, משפט אחד, אף אזכור זעיר במהדורות החדשות של הטלוויזיה, לא בערוצים המסחריים לא בערוץ הממלכתי. כמי שמלא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור, אני נמנע ,בעיקרון, לפנות אל האישים הרלוונטיים בכול הקשור לשידור ידיעה או כתבה. הפעם באופן חריג, פניתי למנהל החדשות בטלוויזיה ,שהייתה אז חלק מרשות השידור, אורי לוי,איש מקצוע מובהק , לסקר את האירוע. אך זה לא קרה.

העצרת לציון הקמת "יד לגח"ל- ניצולי השואה במלחמת העצמאות."

האירוע נפתח בהדלקת נרות חנוכה של שמונה אלופים ניצולי שואה והדור השני. את הנר השמיני הדליק הרמטכ"ל ,רא"ל דן חלוץ.בברכה שהוא פתח הוא לא התייחס,לא למצב בצפון,ברצועת עזה או ברמאללה.הוא קרא את כל השיר של נתן אלטרמן "אחד מן הגח"ל",בקול הבריטוני העמוק והשקט שלו.כאשר תזמורת צה"ל  בלווי להקה צבאית השמיעו את המנון הפרטיזנים ""אל נא תאמר כי זו דרכי האחרונה" קמו נציגי הפרטיזנים על רגליהם ואתם הקהל כולו ורבים לא עמדה בהם הריגשה ובכו.אכן, זה לא  היה משחק כדורגל ולא "משחקי השף", אך אירוע  חזותי מרגש מאין כמוהו. אבל ערוצי הטלוויזיה לא היו שם. הם לא היו שם כי יצאו מתוך הנחה שהצופים לא ימצאו בזה עניין. ואם הצופים לא יצפו -אין  רייטינג. וזאת האמת. לתרומת הניצולים אין רייטינג. זה אומר הכול, או כמעט הכול. במקרה זה מחדל המדיה שיקף יפה את המציאות.

ואם לא די בכך אוסיף עוד קורטוב של תבלין חריף. הרעיון למצוא איזו פינה לשרידי השואה לוחמי תש"ח בתל אביב לא בא מצה"ל או ממשרד הביטחון.  משה זנבר, יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה ומי שהיה נגיד בנק ישראל, שימש גם כיו"ר הוועדה האקזקוטיבית של "וועידת התביעות". וועדה  זאת היא שהמליצה על מתן מענקים לארגונים ומוסדות שהיה להם קשר לתיעוד ולהנצחת השואה ולמורשת שרידיה. באחד הפגישות שהיו לי עם זנבר בביתו הוא סיפר לי  כי אלוף(מיל) ישעיהו- שייקה גביש,יו"ר עמותת דור הפלמ"ח בא אליו וביקש תמיכה לשם הרחבת המוזיאון ,שכאמור, כולל גם את לוחמי הפלמ"ח, שרידיי השואה, שהוו, כפי שציינתי, מחצית מן הכוח הלוחם של הפלמ"ח,בפתח מלחמת העצמאות.

זנבר אמר לי כי הוא ימליץ על ההקצבה , אם במוזיאון יוקם מדור בשם "יד לגח"ל". הוא עצמו הרי היה גח"לניק שנפצע ביומו הראשון ביחידה. אני ביקשתי ממנו כי אל השם "יד לגח"ל" יתווסף :" ניצולי השואה במלחמת העצמאות". הרי מלבד אנשי גח"ל, אלפים מקרב השרידים שבאו לפני הקמת המדינה ובמהלכה, שרתו, כמוני, ביחידות אחרות.ואכן ככה סוכם בין זנבר לביני, וכזאת הובאה ההצעה בפני שייקה גביש ,שקיבל אותה בחום ובסיפוק רב. בעזרת מענק זה וגיוס כספים נוסף הוקם המיזם, שהוא מדור קבוע בתצוגה של המוזיאון. אגב למשה זנבר הייתה טענה, מוצדקת לדעתי, וגם אותה הזכרתי,והיא שאלה שהתנדבו מארצות המערב לצה"ל במלחמת השחרור נקראו :מח"ל- מתנדבי חוץ לארץ ,ואילו לניצולים שבאו ממזרח אירופה קראו: גח"ל- גיוס חוץ לארץ."אותי איש לא גייס"- קבע זנבר- אני התנדבתי", והוא הוסיף: "ועוד קראו לנו גחלֵצים".

מתוך התצוגה במוזיאון הפלמ"ח בתל אביב

נתונים.

הזכרתי  את מה שכתבה פרופסור חנה יבלונקה לגבי השרידים ומלחמת עצמאות.הנתונים על חלקם המכריע של ניצולי שואה במלחמת תש"ח מובאים בספרו של עמנואל סיוון  ספר (בהוצאה לאור של משרד הביטחון) בשם "דור תש"ח-מיתוס ,דיוקן וזיכרון". נתונים שלו דומים לאלה של יבלונקה, כחצית מן הכוח הלוחם. מחקר של אסף אנין, שהתפרסם  ב"מערכות", בשנת -2003 מביא אף הוא  נתונים שמהם עולה  חלקם המשמעותי של שרידי השואה בתגבור הכוחות. לפי ראש ענף ההיסטוריה של צה"ל, בשעתו ,יהושע בן אריה -ב-15 במאי 1948 הגיע מספר לוחמי צה"ל ל-36,500 . פחות מחודש לאחר מכן ב- 10 ביוני הגיע מספר לוחמי צה"ל ל- 49,000  . בדבר אחד אין כול  צל של ספק. רוב התגבורת  באה מקרב שרידי השואה שהובאו לזירות ישר מן האוניות.

נכחתי בקבלת הפנים שערכו בגן משרד הביטחון בקריה בתל אביב ללוחמי תש"ח והמחתרות  ,שר הביטחון דאז, אהוד ברק והרמטכ"ל גבי אשכנזי, בשנת 2008 במלאת 60 למדינה. בנאומו ברק הקדיש שני משפטים ללוחמים שרידי השואה. לאחר שנים של מאבק, משרד הביטחון הקים גל עד לשרידים שנפלו ולא הותירו איש.מלבד תיעוד ואירועים ב"יד ושם" לא תועדו האירועים בצורה שהדור הצעיר רגיל לו- חזותית. הייתה זאת עמותת "עופות החול", אף היא מיזם של שרידי שואה, ששמה לה למטרה לתעד חזותית את עשייתם של שרידי השואה כיחידים וכקהילה והופקו ששה סרטים.

גם להפקה צנועה זאת בהוצאות נאלצנו לחזר על הפתחים כשנוררים, מדלת לדלת, בעיקר אצל אנשים וגופים פרטיים.שום הקצבה מן המדינה או מוסדותיה. באנו גם אל הדור השני של השרידים, אשר חלקם עשו זאת לא מכיסם אלא בנדיבות המוסד שבראשו עמדו."עופות החול" לא יכולים להתרומם יותר ועוד מעט וגם העמותה שלהם  תקפל את אוהלה.מדינת ישראל לא עסקה בזה,ואינה עוסקת בזה.האקדמיה עושה כמיטב יכולתה אך היא מוגבלת במשאבים.הממסד הנוכחי עוסק בימי הזיכרון ,לרבות ביום הזיכרון לשואה, כפי שזה מתאים לו, והוא מגייס אותו למערכות אקטואליות-פוליטיות בפנים, ומדיניוֹת –בחוץ.

מי מכיר מי יודע.

בהקשר זה אני רואה לנכון להביא כמה קטעים מדברי ראש הממשלה אריאל שרון ב-2005 ,בטקס אזכרה לחללי גדוד 32 בחטיבת אלכסנדרוני בלטרון, מערכה שבה הוא שימש כמפקד מחלקה ושבה השתתפו אנשי גח"ל .הם מרגשים אותי כל אימת שאני קורא אותם. אביא כמה  קטעים.  

"לפתע בסמוך לנו עצרה שיירת משאיות. מגויסים חדשים,זרים למראה,חיוורים במקצת,סוודרים חסרי שרוולים,מכנסים אפורים,חולצת פסים.בליל של שפות…הם הגיעו אלינו ממחנות המוות באירופה,עברו גבולות חסומים,אוניות מעפילים ושוב למחנות הסגר הפעם של בריטים- בקפריסין ומשם באוניות ישר לחזית.הסתכלתי בהם… איש מהם לא זעק לפתע-תנו לי לפחות לנשום מעט אחרי השנים הנוראיות שעברתי. כאילו הבינו שזה הקרב האחרון על הקיום היהודי….חשבתי אז ואני עדיין מהרהר עד היום,אילו תעצומות נפש אדירות היו לאותם צעירים אשר עברו את תופת השואה….שירים לא שרו להם.סביב מדורה לא דיברו בהם.לא היו מושא לחיקוי.בבית לא חיכה להם איש לחלוק עמו חוויות.לא היה להם בית…… כבר חמישים שנה עוברים מדי יום ליד המצבה.אני עוצר ומהרהר: מי הם ?מאיפה הם? מי משפחותיהם? הנותר מישהו מהם? האם מישהו חיפש אותם אי פעם? אולי הוא מחפש עד היום. אין לי תשובה לאיש אין תשובה."

האנדרטה בלטרון.

"אעפ"כ לא זכו עולים אלה להכרה מתאימה, לא בעיתונות ולא בספרות. אפילו תהליך ההנצחה לא העניק להם את מקומם הראוי בהיסטוריה שלנו"- מסכם עמנואל סיוון חלק זה בספרו, שראה אור בשנת 1991.זה ישים גם ב -2021 .

פרופסור סיוון יודע יפה כי ההיסטוריה לא נקבעת לפי מה שהיא הייתה, כול עוד לא נחקרה, נכתבה,נשמעה,ובימינו- לא נצפתה. היסטוריונים, בדומה לארכיאולוגים- חופרים. הראשונים למטה  והאחרונים למעלה. אבל בשניהם ישנה לעתים מקריוּת. לפני כמה שנים , באירוע לציון  פרישתה של פרופסור יבלונקה מאוניברסיטת בן גוריון, שמעתי, במפגש בשולי האירוע, מפי אחד ההיסטוריונים הגדולים של השואה, פרופסור יהודה באור, שיחה מאלפת על ה "מקריוּת של ההיסטוריה", לרבות גיבוריה . זאת, אגב מרד גטו וורשה. מדהים, כיצד הרעיון גווע ואיך הוא התעורר והדליק את המרד. מבחינה זאת ההיסטוריה של שרידי השואה ,על כול מדוריה ונתיביה: טרם שואה, שואה, בריחה, העפלה  ,הקמת המדינה ושיתוף בביסוסה-כמהדורה אחת, כפורטל, כסדרה  – טרם נכתבה והופקה.

מקהלת צה"ל ותזמורת צה"ל – שיר הפרטיזנים – שלונסקי … – YouTube

www.youtube.com › watch

2:30

מילים: הירש גליק תרגום: אברהם שלונסקי לחן: דמיטרי פוקראס, דניאיל פוקראס אַל נָא תֹּאמַרהִנֵּה דַּרְכִּי הָאַחֲרוֹנָה, אֶת …

משפט אייכמן – שעתו הגדולה של "קול ישראל"-

הצדעת זיכרון לעמיתיי השדרים והטכנאים שהעבירו את השידורים  בישראל, לעם היהודי ולעולם.

משפט אדולף אייכמן , האיש שהיה אחראי לשינוע מיליוני יהודים  אל המוות במלחמת העולם השנייה, נפתח ב- 11 באפריל 1961 .ביום א' הקרוב ימלאו 60 שנה. וזה יחול השנה בין יום הזיכרון לשואה לבין יום העצמאות.

 אחד עשר חודשים   לפני כן ,ב-24 במאי 1960, מנהל החדשות והרפורטז'ה של "קול ישראל" ,ארי אבנר, חזר מפגישה דחופה עם מנהל לשכת ראש הממשלה, יצחק נבון. בפגישה מסר נבון לאבנר את תוכן ההודעה, שאותה נמנע מלמסור לו בטלפון, והוא שאדולף אייכמן נתפס וראש הממשלה, דוד בן גוריון, עומד להכריז על כך בכנסת באותו יום. הראשון שארי ביקש ליידע היה נקדימון-נקדי- רוגל. נקדי היה מנהל מחלקת הביצוע של קול ישראל ואמור היה לדאוג לשיגור צוות חדשות לכנסת   כדי להקליט את ההודעה הדרמטית של בן גוריון. אך נקדי שמע את הידיעה מחוץ למשרדו ב"קול ישראל" ותוך זמן קצר הגיע למשרד והחל בהתארגנות שעליה אספר בהמשך.

דומני שאני נמניתי עם הראשונים ,שאבנר זימן ללשכתו . זאת לא משום שהייתי ,במקרה, רכז חדר החדשות שתפקידו לדאוג לפעילות מערכת החדשות באותה משמרת כמו קבלת החדשות מן הארץ והעולם, עריכתן והכנתן למהדורות החדשות.כמובן, לרבות תפיסת אייכמן  והכנות למשפטו.הסיבה הייתה שובי מארה"ב עם תום  הלימודים לתואר השני בתחומי תקשורת המונים וסוציולוגיה וסיכוי למלגה לתואר דוקטורט.פיתוי גדול להמשיך את שהותי בארה"ב במסגרת אקדמית. ארי ידע שאני מעוניין לעמוד בראש המערכת בתל אביב, שעסקה בנושאי פנים לחדשות ולרפורטאז'ה. ואני נעתרתי להפצרותיו לשוב כדי לקבל את התפקיד. אך הואיל ,בשל ביורוקרטיה, המינוי התל אביבי, טרם הוצא לפועל, שימשתי בעל כורחי, בירושלים, רכז חדר החדשות. ארי, בּבָשרו לי את הבשורה על תפיסת אייכמן  ביקש בכך  לציין את ה"מזל" שנפל בחלקי לעסוק ,לפחות, בהליכים לקראת המשפט ואישור כניסה לישיבות בית המשפט גם אם  אהיה בתל אביב במהלך המשפט.צ'וּפָר.

מי שעמד מאחורי התכנון של שידוריי המשפט , היה  נקדימון רוגל. נקדי, עיתונאי חוקר מדרגה ראשונה ,היה גם איש ביצוע וארגון מעולה . הוא למד להכיר את מערכות הציוד, האולפנים, סיקור אירועים, והידע, הכישרון והתושייה שלו היו מוערכים על ידי הכול .הוא שתכנן את המבצע על כל פרטיו וניצח עליו במהלך החודשים הרבים של המשפט. לצדו, בצד הטכני ,פעל ראש מחלקת ההנדסה משה רובין שהיה אחראי לכול המערכת הטכנית וההנדסית שכללה התחברות רב ערוצית לשידור הראשי, הישג טכני לעצמו בימים אלה.

איזי מָן, שדר בכיר ב"קול ישראל" ומתעד את השידורים הגדולים שלו ,כותב בספרו "קול ישראל מירושלים- מדינה מאחורי המיקרופון", כי תוך זמן קצר  לאחר הידיעה על תפיסת איכמן נקדי היה על הקו אל הספקים בחו"ל להזמין מאות אלפי מטרים של סרטי הקלטה.ואכן מדי יום הקליט "קול ישראל 5,600 מטרים של סרטים מגנטיים, כאלה שנשמרים טוב יחסית.עם הזמן הועברו החומרים לדיגיטציה,גם כן לא מעט בעזרת איזי מן, והם שמורים עד היום הזה.

הבולמים.

 מיד לאחר שנודע על חטיפתו של אייכמן,מנכ"ל שרות השידור,צבי זינדר, הרים טלפון לשר המשפטים פנחס רוזן, וביקש אישור "שקול ישראל" יהיה רשאי להקליט את כל  מהלך המשפט, ולהעביר שידורים ישירים מאולם בית המשפט. כאן ציפתה לזינדר הפתעה לא נעימה. התשובה  המידית של רוזן הייתה שלילית. לא זו בלבד, אלא לסירובו הצטרפו נציגי התביעה והמשטרה בנימוק, האבסורדי -כפי שנשמע כיום, כי יראו בכך משפט ראווה.  " שרות השידור" הממשלתי החליט לעמוד על שלו שיש לאפשר לו להקליט את כול מהלך המשפט ולשדר מאולם בית המשפט. בהמשך הייתה פניה למנהל לשכת העיתונות הממשלתית וגם משם לא באה העזרה. הטיעונים שבן גוריון רוצה בסיקור נרחב ולכן הוזמנו גם עיתונאים מכול העולם נפלו על אוזניים ערלות. בינתיים התחלפו המנכ"לים. זינדר התמנה למנהל משרד ההסברה וחנוך גיבתון למנכ"ל שרות השידור. צבי זינדר, הייזי- Harry Zinder כפי שקראנו  לו, כמקובל אז- בראשי תיבות, היה יליד ארה"ב ,עיתונאי וותיק, קורקטי, מכובד ומכבד ורחוק משימוש במרפקים. לעומתו, חנוך גיבתון ,שירש את מקומו, ידע דבר וחצי דבר כיצד עובדת המערכת בישראל, ואיך מכופפים ידיים, אם צריך להזיז דברים.

האיש שעמד בעקשנותו למנוע מ"קול ישראל" להקליט את המשפט היה נציג המשטרה במשפט ,ניצב יקותיאל קרן. כאשר קרן ביקש לשחרר שני עורכי חדשות ב"קול ישראל" , רפי סידור וגד לוי, לצורך התרגום הסימולטני במשפט, גיבתון סירב לשחררם, כשזיהה את פוטנציאל הקלפים שבידו. לאחר נגיחות הדדיות וכאשר לתמונה נכנס גם מנכ"ל משרד ראש הממשלה, טדי קולק- נענה קרן לדרישה, כמי שנאלץ לבלוע צפרדע, ואישר ל"קול ישראל" לשדר ולהקליט את המשפט.זה קרה חודשיים לפני פתיחת המשפט. גיבתון שחרר את "בני הערובה". נקדי היה מוכן עם כול מערך השידורים.

מי שמעוניין בפרטי המערכה הזאת של "קול ישראל"  בממסד, על הניואנסים הביורוקראטיים האוויליים, לאפשר לו לשדר את משפט אייכמן ימצא זאת  באתר "בשער" -קשר מס' 42 ,סתיו 2011 "שידורים מפלנטה אחרת" משפט אייכמן, בן־גוריון וקול ישראל". מאת :אורה הרמן

מימין: צבי זינדר. באמצע: חנוך גיבתון. משמאל נקדימון רוגל

ההכנות למשפט נמשכו שנה בקירוב. זאת לא רק מכיוון שההליכים לקראת משפט מסוג זה קשורים בהשגת תיעוד רב מגורמים שונים, רשמיים, ציבוריים ופרטיים. שכן, הוא חייב להיות נסמך בין השאר על ידי חומרים רבים, גלויים וסמויים, אלא גם בהבאת עדים. התביעה מן הרגע הראשון קבעה לעצמה כלל שהעדויות חייבות לבוא לא רק מארצות הכיבוש אשר בהן בוצעו רוב פשעי הנאצים אלא גם מארצות הציר .וזה דרש זמן ומאמצים בלתי רגילים ולעתים סיזיפיים.

לי זה לא בא כהפתעה, בכך שהקושי הגדול ביותר היה להביא עדויות משרידיי השואה במדינת ישראל. רבים לא היו מוכנים להעיד. התשובה הרווחת שלהם הייתה כזאת פחות או יותר:" כאשר אנו מנסים לספר את מה שחווינו, אנשים פשוט לא מאמינים שזה בכלל אפשרי שנשארנו בחיים . לחילופים, יש שחושבים שאם אכן מה שעברנו זה נכון, הרי מן הסתם נשארנו בחיים כי שיתפנו פעולה עם הנאצים. אז אתם מבקשים שנעמוד בפני העם בישראל והעולם כולו ונספר את הסיפורים ". לכן נדרשו מאמצים רבים, זמן וסבלנות לשכנע את שרידיי השואה להעיד במשפט. היו כאלה, כמוני למשל, שרצו בכלל לברוח מן הזיכרון הנורא הזה.

בדיעבד, אם להיות כן עם עצמי, אני מבין את הספקנות של הציבור. הרי אני  יודע מה שעבר עליי ושכמוני , ולא בכך העניין, אלא,למרות כל אלה, כיצד שרדתי. יש הגדרה של "תעצומות נפש", אך אלה דברים, על סף האמורפי, שקשה להסביר, בוודאי לאחרים, מה גם בעבר, כאשר הסימביוזה בין גוף לנפש טרם חדרה עמוק לתודעה.

בהקשר זה, כאן טמון ההסבר מדוע לא נרעשתי מן "הפצצה העיתונאית" של ארי אבנר על לכידת אייכמן. התכנים של העדויות, עם ניואנסים וביצועים כאלה ואחרים ,באתר מוות כזה או אחר, במחנה ריכוז כזה או אחר, ה"המצאות" האישיות והמקומיות של הרוצחים, בדרך אל המוות ,פרי מוח  מעוות, ולפעמים פרוורטי, היו ידועים לי פחות או יותר. שכן, הייתי שם ב"פלנטה האחרת" כהגדת הסופר יחיאל דינור -קצטניק. לכן העדויות לא הוסיפו הרבה להשכלתי. אבל חשוב לציין כי בהגדרה מופלאה  זאת  קצטניק פענח את האניגמה של "חוסר אמון" בסיפוריי השרידים. הציבור תפס ש"עופות החול" שעלו מן האפר של "הפלנטה האחרת" מסבירים את התמיהה הגדולה כיצד ה"חייזרים" האלה בכול זאת שרדו.

קצטניק בעדותו- צילום לע"מ

שידוריי המשפט.

המדיום ששימש כמגפון של משפט אייכמן היה שרות השידור, לאמור "קול ישראל" ,כי בארץ טרם הוקמה הטלוויזיה. גלי צה"ל באותה עת הייתה תחנה צבאית עם ד"שים של חיילים ומוזיקה. קול ישראל היה הקול שהדהד לא רק בארץ אלא בעולם היהודי באמצעות "קול ישראל לגולה" בשפות שונות.לקול ישראל זה היה האתגר הגדול ביותר מאז הקמתו בשנת 1948.הכוונה הייתה  ראשית כל להקליט את כול המשפט מתחילתו ועד סופו. לשרות השידור שסבל מבלאי זאת הייתה הזדמנות להצטייד בציוד חדיש.   הנוכחות של  קול ישראל, כמדיום שמעביר את המשפט לעולם  הייתה דומיננטית. 

מדי יום מ-11 באפריל 1961 ועד להכרעת הדין ב -13 בדצמבר 1961  לא היה כמעט יום שבו לא היו דיווחים מן המשפט ב"קול ישראל". מדי יום שודר יומן המשפט של חצי שעה על ידי שמואל אלמוג לימים מנכל רשות השידור ופרופסור להיסטוריה. מלבד זאת בשלב הראשון היו גם דיווחים ישירים במהלך המשפט ועל "יומן המשפט" היה אחראי חגי פינסקר. אהרון אריאל שימש ככתב בכיר, נתן כהן כיועץ משפטי יעקב און טכנאי השידור. בבית העם בירושלים, שבו נערך המשפט, הוקם אולפן רדיו שפעל משם בכול מהלך המשפט. מדי שבוע שודרו כתבות ביומן השבוע, בעריכת יורם רונן וכאמור קול ציון לגולה הביא ידיעות וכתבות לקהילות היהודיות בתפוצות ולעולם כולו  .

אגב, ההכנות של קול ישראל כללו בין השאר כוננות לקראת הפגנות אפשריות בפתיחת המשפט מחשש שיחזרו על עצמם המהומות בעת הסכם השילומים עם גרמניה בשנת 1951. לאחר נאום מתלהם של מנחם בגין, ראש האופוזיציה, המון פרץ לבניין הכנסת שהיה בבית פרומין ברחוב בן יהודה בירושלים, עשה שמות ברכוש ופגע בחברי כנסת. אחר כך היה משפט מלכיאל גרינוולד ורצח קסטנר. חשש זה לא התממש. לעומת זאת רבבות ניסו להשיג כרטיסים ונאלצו להסתפק בהאזנה לרדיו, גם ליד אולם בית העם בירושלים וגם ברחובות ,בטרנזיסטורים שהחלו להופיע בארץ.

שורה עליונה. משמאל לימין. ארי אבנר, שמואל אלמוג, חגי פינסקר. למטה משמאל: נתן כהן, אהרון אריאל, יעקב און

סריקת תמונה מתוך ספרו של איזי מן "קול ישראל מירושלים"

בארצות המערב ובמדינות אחרות  הטלוויזיה כבר פעלה שנים. מסיבה זאת ממשלת ישראל הביאה לארץ צוות צלמים מארה"ב שכלל 4 צלמים  ומצלמות ווידיאוVTR – video tape recorders  והבמאי היה יהודי בשם לואי הורורביץ.  העתק של כל החומר המצולם הועבר לשרות הסרטים הישראלי ובהמשך לארכיון הלאומי.

 ב 11 באפריל 1961 שמעו מאזיני קול ישראל בארץ ומאזינים בעולם את המשפט" הננו מעבירים אתכם לאולם בית המשפט בירושלים עם פתיחת משפטו של אדולף אייכמן." רק אז , הישראלים ואתם העולם כולו,עשו  היכרות ,לא רק עם ממדי השואה אלא גם עם השואה שעבר כל אחת ואחד משרידיה.אלה שעלו מן התופת, דרך משברי גלים סוערים, אל חופיה ומשם לזירות הקרב על הקמת המדינה.על כך בפוסט הבא.

*********************************************************************************************************************

.

אלה תמונות ששלח לי בני עורי, שדר ועורך בכיר, ברדיו ובטלוויזיה, ברשות השידור, לאחר פרסום הבלוג.

החוב והחובה של גרמניה.

אין פיצוי ולא יהיה על אובדן ושכול בשואה , אישי או לאומי.

הסכם השילומים והפיצויים עם גרמניה בראשית שנת 1952 היה גורם חשוב  במניעת התמוטטות כלכלית של מדינת ישראל הצעירה.בין היתר החוב של ישראל לחברת הדלק   "שֶל" עמד על עשרה מיליון לירות ישראליות ,אז סכום גדול מאוד למדינה קטנה, ענייה וצעירה כמו ישראל. החברה איימה להפסיק את אספקת הדלק והסכם השילומים סיפק את המימון.ולא זו בלבד אלא ההסכם סייע לישראל להתחיל בשיקום תשתיות חשובות למדינה ובקליטת העליות.

 באותו הסכם כלולים היו פיצויים לחלק משרידיי השואה. רבות נכתב עליו, בספרים ובמחקרים, שודר עליו ברדיו ובטלוויזיה והדרך שבה ההסכם התנהל ושבו גרמניה קבלה תעודת יושר ממדינת היהודים לכניסה למערב והכירה בפשעי העם הגרמני נגד היהודים. ההסכם לווה במחאות וההפגנות שהתקיימו בישראל שהיו להם לא רק היבטים מוסריים אלא גם פוליטיים. אבל אציין נקודה אחת קריטית מאוד.

יש להדגיש חזור והדגש היבט, שהוא חשוב אם מתייחסים היסטורית למציאות של אז. השילומים לישראל, על פי ההסכם, תכליתם היה להפנות אותם לאפיקים שיש בהם כדי לסייע לקליטת שרידי השואה, כלכלית, נפשית וחברתית. בפועל כאמור ממשלת ישראל השתמשה בכספים גם לקליטת עליות אחרות וגם, כאמור, לביסוס הכלכלה שלה. ואף על פי כן הצורה שבה התקבלו ה"פיצויים" לשרידי השואה עוררו עליהם ,מצד עולים אחרים ,לעתים, קנאה וטינה, בשל חוסר שוויוניות חברתית כביכול.  לעתים סטריאוטיפים אלה מצאו ביטוי די מכוער, שהכרתי אותו מקרוב, ואיני רואה לנכון להביא דוגמאות .אך למי שיש זיכרון על קליטת עליות, חשוב שיזכור גם תופעה שלילית זאת.

הסכם הפיצויים מגרמניה העמיד את שרידיי השואה בפני דילמה קשה מאוד. אני מדבר על כאב נוקב ,צורב, שבו התקבל ההסכם אצל רוב ניצולי השואה. לדוגמה מקרוב. אמי סירבה בהתחלה לקבל פיצויים. היא אמרה לעורך הדין שפנה אליה. "איך הגרמנים חושבים לפצות אותי על רצח שני בניי, בעלי, הוריי, אחיי ואחותי?" היא לא התייחסה כלל לסכום שבמונחים כיום ,ביחס לסוג הפיצוי,  היה אפסי.לפי נתונים במחקר של  מנחם ויואנה רוזנטל שפורסם ב Fordham International Law Journal  בשלב הראשון, או שניתן מענק חד פעמי או רנטה חודשית לחיים בסך 150 מרקים לחודש.

"הפתרון הביולוגי"

העיתונאי וחוקר השואה  ראול טייטלבאום ערך מחקר של כמה שנים, שבסיומו פרסם את ספרו "הפתרון הביולוגי".הוא קובע כי עם חתימת הסכם השילומים המדינה וויתרה על הזכות לתביעות אישיות של ניצולי שטרם נחשפו ואף הגבילה את סכום הפיצויים שנדרשו בעבור הנספים.בהסתמכו על מחקרים רבים  במהלך 50 שנים, טייטלבאום מפנה את ביקורתו לא רק כלפי ממשלות ישראל שייצגו אותו ושכמותו, ויתרו על ייצוגם של יהודים רבים שפעלו מחוץ לאזור הדובר גרמנית והתעלמו מן הרבים שהיו מסוגרים בגוש המזרחי. הוא ביקורתי כלפי הרפובליקה הפדראלית של גרמניה, שערמה קשיים על מתן פיצוי לניצולים, אך גמלה ביד רחבה למי ששירתו את המשטר הנאצי ולעתים אף נפגעו בזמן שירותם.

החלק הזה של הביקורת מעלה שאלות מוסריות סבוכות מאין כמותן בנתונים שמביא טייטלבאום. בזוי ככל שיהיה, המשטר הנאצי , ציין המחבר, הוא חלק מובנה של ההיסטוריה הגרמנית, לרבות נושא הפיצויים. בצד גינוי העבר הנאצי, בחרה הרפובליקה הפדראלית לפצות גם את מי ששירתו את הנאצים. שכן, בחברה בימינו  המונופול על השימוש באלימות נתון בידי קבוצה שלטת קטנה, שלעתים קרובות (כמו במקרה הנאצי) היא גם קבוצה מוסכמת. חברה כזאת מחויבת לגמוֹל לכל מי שנשלחו ליישם את מדיניותה, כל עוד לא נשפטו המבָצעים והורשעו בפשעים נגד האנושות פעילותם אינה גחמה פרטית, אלא חלק ממדיניות שלמה.

 "השליש החסר" מהסכם השילומים עם גרמניה

אך עם הזמן התברר שיש עוד חורים גדולים בביצוע הסכם השילומים, הפעם בשל אירועים פוליטיים כמו איחוד בין גרמניה המערבית לבין גרמניה המזרחית שהייתה נתונה תחת שלטון קומוניסטי.עם חתימת ההסכם בראשית שנות ה-50 דרשה  ממשלת ישראל בראשות ראש הממשלה דוד בן גוריון שילומים בסך מיליארד וחצי דולר אמריקאי. הסכום היה אמור להיות משולם בחלוקה בין שני חלקי גרמניה דאז, שני שליש – כמיליארד דולר – תשלם גרמניה המערבית הפדראלית, ושליש נוסף, כחצי מיליארד דולר, תשלם גרמניה המזרחית שנשלטה אז בפועל בידי ברית המועצות.

גרמניה המערבית שילמה את חלקה בהסכם, אולם למרות מספר בקשות מטעם ממשלת ישראל, בתחילת שנות החמישים גרמניה  המזרחית, ומאוחר יותר בתחילת שנות התשעים, לאחר האיחוד, גרמניה המאוחדת לא שילמה את חלקה של מזרח המדינה. חלק זה – השליש החסר מהסכם השילומים – מוערך כיום בכ-17 מיליארד דולר. את החישוב ערך הכלכלן האמריקני סידני זבלודוף (Sydney Zabludoff).

בשבוע שעבר ערב יום הזיכרון הבינלאומי לשואה הגיש עו"ד גלעד שֶר אחד מהמשפטנים הבולטים בתחומי המשפט המסחרי,  ציבורי ומנהלי ,עתירה לבג"ץ בשמם של תשעה עשר עותרים, יחידים וארגונים, המבקשים לחייב את המדינה לנמק מדוע אינה פונה לממשלת גרמניה לקבל את השליש החסר מדמי השילומים. לפי עמדת העותרים, על ממשלת ישראל חלה חובה לפנות לשלטונות גרמניה בתביעה לתשלום "השליש החסר" מהסכם השילומים. היעדר פעולה מצד הממשלה בנושא זה לוקה בחוסר סבירות קיצוני.העתירה מנמקת מדוע תביעת השילומים אינה עוד נושא מדיני 'רגיל', שבו מוקנה לממשלה שיקול דעת נרחב האם לבצע פעולה מסוימת או להימנע ממנה. מדינת ישראל ראתה עצמה כמצווה לתבוע מגרמניה את השילומים שהיא חייבת כלפי העם היהודי בכללותו, ולטענת העותרים, יהא זה בלתי סביר באופן קיצוני מצידה להתכחש כעת למשימה זו.

עו"ד גלעד שר. צילום חן גלילי

עו"ד גלעד שר, המייצג את העותרים, אמר: "בתביעת השילומים של מדינת ישראל מהעם הגרמני, הוחסר שליש, שטרם נפרע – חלקה של גרמניה המזרחית בהסכם השילומים. השווי הנוכחי של 'השליש החסר' מהסכם השילומים עומד על כ-17 מיליארד דולר, ויש לא מעט שימושים שהמדינה יכולה לעשות בכספים אלה. " העותרים פונים לבית המשפט הגבוה לצדק כדי שיורה לממשלת ישראל לעמוד במחויבותה ההיסטורית והמשפטית. הם  דורשים, כי בית המשפט יורה לממשלה לפנות אל ממשלת גרמניה על מנת להביא אל סיומה הצודק את תביעת השילומים של העם היהודי מגרמניה ".

יוזמה של יחיד.

יוזם העתירה הוא ד"ר אהרון מור, מייסד קבוצת העבודה להשבת רכוש יהודי. הוא שימש כיועץ בכיר להשבת רכוש יהודי במשרד ראש הממשלה וכמנהל בכיר להשבת רכוש יהודי במשרד לאזרחים ותיקים .הוא סיפר: "פנינו לבג"ץ לתקון עוול היסטורי מאחר ולא הצלחנו בשום דרך לגרום לממשלה לפעול בנושא. אנו מקווים כי הממשלה תעשה את הנדרש  על מנת שניצולי השואה והעותרים יזכו ולו בצדק חלקי בערוב ימיהם. לא מתקבל על הדעת כי סכומי עתק יישארו בידי גרמניה  בזמן שהיא מחויבת לשלם אותם על פי הדין והצדק". בבג"ץ כבר התקבלה החלטה שעל המשיבים למסור תשובה עד ה-28 למרס

כסף זה יכול לשמש לתשלום עבור סחורות גרמניות (כפי שנעשה בהסכם השילומים), לטובתם של ניצולי השואה ולצרכים אחרים, ככל שממשלות ישראל וגרמניה יסכימו.  מי שגררו רגליים לא היו רק ממשלות גרמניה אלא גם ממשלות ישראל. זאת חובתם של ממשלות ישראל ושל ממשלת גרמניה המערבית.עליהן למלא אותה ללא דיחוי.

עו"ד ד"ר אהרון מור: תמונה וויקיפדיה

לבסוף אני מייחל שיָקוּם איזה ד"ר אהרון מור אחר וייזום עתירה נגד ממשלת ישראל בהווה, מוסרית נגד כול ממשלות ישראל. ושמא הוא עצמו. הפעם לא נגד גרמניה אלא נגד פולין. זאת אשר השתחררה מעולו של הקומוניזם. זאת אשר בכחש, במרמה, ובהפרת החלטות בינלאומיות  והאיחוד האירופי שבה היא חברה, גזלה  מאזרחיה היהודיים ויורשיהם, שרובם בישראל, רכוש בעיקר נדל"ן, ששוויו היום מוערך בעשרות  רבות של מיליארדי דולרים. כל הממשלות, לעתים תוך מס שפתיים, לעתים גם זה לא, לא עשו כלום לתיקון עוול היסטורי זה. אמנם השורשים מוליכים שוב לגרמניה. שהרי אלמלא כבשה את פולין הרכוש הזה היה שייך ליהודים. אך בפועל הממשל הפולני, בדומה לגרמניה  הנאצית,  אף נותן גושפנקה חוקית לגזל הזה. אינטרסים כלכליים בין ישראל ופולין היוו הגורם הדומיננטי ביחסי ירושלים וורשה. ממשלות ישראל שתקו.

גשר ארוך.

 מילדות ונעורים בפולין, דרך מלחמת העולם השנייה והשואה , מלחמת העצמאות של ישראל והמדינה.

מחר,ה- 27 בינואר הוא יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. ציון המועד בא להזכיר לאומות העולם, וישראל בכלל זה, כי הזיכרון אינו עומד בפני עצמו אלא שהוא ציווי להפקת לקחים של האנושות שתפעל למען לא תקרה שואה כזאת ודומות לה על כדור הארץ.

אני מנצל מועד זה כדי להשיק, בעידן הקורונה, את המהדורה הדיגיטאלית של ספרי "גשר של נייר" שראה אור בדפוס בשנת 1996 . ספר זה שבר אצלי יובל שנים של שתיקה על הקורות אותי במדורי השואה שעברתי – מן הגטאות, למחנות ריכוז, בריחה מרכבת מוות והעלייה לארץ -כילד מתבגר וכנער .את האֶלֶם גזרתי על עצמי  מאז הפלגנו לארץ ,מאיטליה, חבורת צעירים במסגרת עלית הנוער בשלהי 1949 .במקור, התכנים של הספר אמורים היו להיות מיועדים למשפחתי הקרובה, מעין פיצוי מאוחר על האֶלֶם. שתיקה זאת נועדה לא  רק כדי למלט את הנפש מן הטראומות ש"חוויות" וצלקות אלה משאירות אצל אדם צעיר בשנותיו הקריטיות. חשבתי שאם אני מבקש להתערות ביישוב בארץ ישראל ולשקם משפחה שכמעט כולה ,במעגל הקרוב, למעט אמי, הושמדה -ראוי שאתמקד באתגר זה. אפשר לומר ש" הצלחתי" ,ליתר דיוק החברה בארץ אז ואני בתוכה- הצלחנו. ההשתלה הצליחה מעל למשוער . הפציינט הגלותי מת.ה"צבר", כמו דן בן אמוץ -"מוּסיָה תהיליםזוגער", קם תחתיו. עד היום אני שלם עם מעשה זה. בין השאר מכיוון שאני יכול להשקיף על העבר מזווית רחבה יותר.

אשר ל"גשר של נייר", לאחר שרעייתי יהודית ושלוש בנותיי קראו את הטקסט הן היו בדעה שעלי לשתף ציבור רחב יותר של אנשים בחברה  במדינת ישראל ,כדי שיעשו הכרה עם ההתנסות של ילד ונער בתופת הזאת עלי אדמות שעלה כ"עוף החול" מן האפר לארץ ישראל כדי להלחם על עצמאותה. אבל לא רק. אלא באמצעות הגשר הזה הם יכירו גם את הקהילה שבה חי אותו ילד בעידן של טרום שואה, שהייתה פעם הגדולה בתבל ורובה הושמדה. בפוסט זה ,אני מבקש, תוך סיפוק ולא מתוך רהב,לשתף את קוראיו באי אלה דברים שנכתבו על הספר,ומטבע הדברים לא כלולים במהדורה המודפסת.

במבוא כותב ד"ר משה בייסקי, לימים שופט בבית המשפט  העליון, ניצול שואה שנמנה עם המדריכים שלי בבית הספר החינוכי חקלאי במגדיאל והפך לידיד נפש ,את הדברים הבאים: " …המחבר ניחן בשניים: ביכולת הסתכלות וקליטה של כל הסובב אותו בתחום משפחתו והעולם היהודי על היופי של דפוסי חיים והמיוחד שבהווי שנוצר במשך דורות. ועוד ניחן הנער בזיכרון מופלג שבו נחרתו  הדמויות, האירועים, הפולקלור, הטיפוסים המיוחדים שהוסיפו נופך לחיי הקהילה.…. משקוראים את התיאורים הנפלאים נדמה לך שלא רק את העיירה שלו הוא מתאר לפניך אלא גם את העיירה שלך, והנך מרגיש כאילו חזרת למקום ילדותך שגם הוא נעלם מן המפה היהודית. והכול  מתואר כבמשיכת מכחול עדינה, רישום קל של קוים  המשרטטים דמויות ובכך כוחו של התיאור……ובשער אחר של הספר הוא שער הגיהינום  דרכו עבר ..וחלק זה הוא עדות אוטנטית של התנאים הבלתי אנושיים של החיים בגטאות ובמחנות והיא אמינה ביותר מפיו של ילד אשר ראה, הרגיש וחי את הזוועות……..במסמך בעל חשיבות רבה ובעדות נאמנה ומדויקת זיכה אותנו צבי גיל שבעט סופר מאפשר גם למי שלא היה שם להתוודע לאֵימֵי תקופה של ליקוי מאורות ואיבוד צלם אדם."

נקל לשער כי כאשר כתבתי את הספר לא יכולתי להתנזר מן המשמעות של הכתובים, ושמדובר בי, ולא במישהו אחר שאני כותב את הביוגרפיה שלו. נעתרתי להצעה של משפחתי והספר פורסם וזכה לתהודה חיובית מאוד. בין השאר רואיינתי בשיחה ארוכה ברשת ב' של "קול ישראל" על ידי הסופר והמשורר אייל מגד ובמילים אלה הוא סיכם את השיחה בינינו:

"גשר של נייר"- סיפור מאלף  של  צבעים וריחות, של מראות ונופים, של  החי והצומח, של עיירה וקהילה בשנים של טרום מלחמה ושל שלבי כיליונה ב"מפץ, הגדול" של השואה.סיפור של ילד ונער מסופר מפיו כמספר וכעיתונאי, יובל שנים לאחר מכן, בוינייטות ציוריות בצורה  שמרתקת ומרטיטה את הקורא ומביאה אותו להכרה שלא הכול סופר עד כה ולא הכול תואר בצבעים כה עזים.קראתי את הספר מתחילתו ועד סופו ולמדתי בין השאר על אירועים ודברים שלא ידעתי אותם עד כה……סיפור מאלף………"גשר של נייר" שייך למדפי החובה".

תגובות חיוביות מאוד הושמעו ונכתבו על ידי שדריי רדיו- "קול ישראל' ו"גלי צה"ל"- שדרי טלוויזיה ,אנשי אמנות, ואישי ציבור, ביניהם ההיסטוריון והעיתונאי תום שגב , שר החינוך דאז, זבולון המר , הרב הראשי של ישראל אז, הרב ישראל מאיר לאו, שמואל עצמון, במאי ,שחקן ומייסד תיאטרון היידישפיל, דניאל פאר, שדר רדיו וטלוויזיה ידוע,  ואחרים גם בעיתונות הכתובה.

ה"אֵם ואִמָּה"

מטבע הדברים שהתגובות מובאות בקצרה וגם אלה במלואן לא יכולות למצות את כול הסיפורים המובאים בהם. מהם אני רואה לנכון לציין איזה flashback שהוספתי בין היתר והוא הסקרנות כיצד היישוב קיבל את אירועי השואה, והשינוי שחל ב 1942 .לתכלית זאת ביליתי שבועות רבים בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי,בגבעת רם בירושלים, כיום "הספרייה הלאומית" כדי לצפות במיקרופילמים ולקרוא עיתונים מאותה התקופה. כחבר בתנועת נוער ציונית בגטו לודז', חשבתי על כך אז והצלחתי בסופו של דבר לספק את סקרנותי.

תעלומה אחרת שסקרנה אותי הייתה פשר הדי התותחים, הרוסיים, ששמענו עם חיסול גטו לודז' באוגוסט 1944 .בבדיקת העיתונות בארץ של אותה תקופה התברר לי שאכן הצבא האדום גרר את רגליו בכיבוש מרכז פולין לרבות וורשה הבירה.הוא עשה זאת, ללא ספק משיקולים שלו, יותר פוליטיים אסטרטגיים מאשר טקטיים צבאיים. אני חושב שאילו הצבא האדום היה מתקדם יותר בחלק זה של פולין, ניתן היה להציל רבבות יהודים, ואפשר ביניהם , או למצער, את חלקם, משוכני גטו לודז'.

ב"גשר של נייר" אין גיבורים. אם אלה מצויים, כמדומני שהם מוקדשים לילדיי  השואה, ייצורי אנוש, קטנים בגוף אך מבוגרים ומנוסים בשל הנסיבות, שידעו לחמוק מן הציידים, תוך זחילה במחילות, טיפוס על מרזבים  דילוג על גגות הבתים, זינוק בסמטאות צרות ,חדירה לבתים כדי להביא מעט מזון לעצמם או למשפחות אם היו להם.את סיפוריהם אני מביא גם בגטאות וגם במחנות הריכוז. עם זאת מבקרת עיתון "מעריב", שולמית גבע מצאה בספר שתי גיבורות.

"קשה להחליט על איזה נושא מאלה המופיעים בספרו המרתק של צבי גיל להמליץ בתחילה:על התיאורים העדינים והמיוחדים של חיי הקהילה בפולין ערב ההכחדה,על קורותיו בזמן המלחמה,על תהליך ההיטמעות המהיר והאכזרי שכפה על עצמו כשהגיע ארצה,או על הביקורת הזהירה שהוא מפנה כלפי רשויות השלטון ביחסם הבירוקראטי למצוקת הניצולים.כל אלה מופיעים בהדגשים ובמידות פרוט שונות בספר שלפנינו המומלץ מאוד לקריאה"…יקצר המצע מלתאר את הנושאים שמביא גיל.ובכל זאת יש מקום לציין את הדרך שבה הוא מתאר שתי דמויות נשיות: האם והסבתא.גיל כאילו מסמל את תחילת עשיית הצדק עם דמות האם הפולנייה….הדמות המטריארכאלית , הגברת הראשונה- הסבתא ותושייתה המופלאה של האם בגטו…….ספר מרתק, חוויה מצפה לקורא."

בן אדם ביער.

בקוראי שוב את הטקס לאחר הסריקה מן המהדורה המודפסת, בהוצאה לאור של משרד הביטחון, קשה היה לי שלא לחוות את הקורות אותי אז, והפעם יותר כקורא מאשר ככותב.שוב נעמדו הדמויות של יקיריי, שכמעט ונמחקו, והמגע במקלדת פָרָס בפָנָי מניפה צבעונית רחבה של משפחתי ,של כול אחת ואחד מהם ודווקא חלק זה העמיד בצל את  הזוועות שמתוארות בחלק השני. חוויה ,אף עמוקה יותר, עברה על בתי נתי(ענת) שמלאכת ההגהה הופקדה בידה ובנקודות מסוימות לא עמדה  לה הסטואיות.

אבל גם  באותה חשכה כבדה, שהיער , הגשם והשלג תרמו לה את חלקם, הייתה איזו נקודת אור קטנה ,לזמן קצר מאוד,אך לגָבָּי היה בה ככול הנראה קרן אור גדולה- החיים עצמם. זה היה במהלך העבודה של נשיאת גזעי עצים ב"יער השחור" ליד מחנה הריכוז רידלָאוּ, כמאה ק"מ מגבול שווייץ. כול אחד מן הגזעים היה במשקל שלי, כשלושים וכמה ק"ג. משא זה והגשם מעורב בשלג שחרדו מבעד לשק המלט, ששימש לי כמעיל , מעל ה"פיג'מה" המקווקוות לגופי, הכריע אותי והתמוטטתי.אביא קטעים מתוך אותו פרק ב"גשר של נייר".-

" פרטי אותו המקרה חקוקים בי ככתובת צרובה על אנדרטה. אני זוכר שחשתי נגיעה בכתף. זה היה החייל הגרמני הקשיש. הוא אמר לי להוריד את שק הנייר ולייבש אותו ליד תנור הברזל שעמד באמצע הצריף. לאחר שעשיתי זאת, הוא הצביע על הנעליים, גם אותן להוריד ואת הסמרטוטים שעטפו את הרגליים ולייבש אותם. עוד אלה מהבילים ליד התנור, הביא לי השומר תה חם ומתוק בספל פח. וכאשר שק המלט יבש, הוא רמז לי לפשוט את הפיג'מה ספוגת המים ולהחליף אותה בשק המלט שיבש…. כאשר הכול יבש, לרבות הנעליים שהעלו אדים כמו סיר רותח, הוא הוציא מן התרמיל פרוסת לחם לבנה,גדולה, מרוחה במשהו, הושיט אותה ורמז לי לאכול במקום….החייל הזקן התבונן בי בשביעות רצון, כמטפל המתבונן בפציינט שחוזר לאיתנו. גמרתי ללעוס את הפרוסה, כשאני מצר על כל נגיסה שחסרה, על כל דקה שעוברת ומקרבת אותי לקץ שהותי במקלט החם. לבשתי את השק והפיג'מה, נעלתי את הנעליים, לא לפני שהוא נתן לי חתיכת צמר לעטוף את רגלי, קדתי קידה בפני האיש, אמרתי לו "דאנקֶה פיל",ויצאתי….

באותו ערב, כאשר חזרתי לצריף, הרהרתי ארוכות על־אודות פרוסת הלחם הלבנה שכמוה לא באה אל פי זה זמן רב, והרהרתי בדבר אותו חייל זקן, המושיע, שהציל אותי עוד בטרם נתן לי את התה והלחם. ודאי יש לו נכד כמוני, והמלחמה הזאת ארורה גם לגביו. פתאום היה גם צדיק אחד בסדום, גרמני שונה מן הגרמנים שהכרתי, החל בפולקסדויטשים בזדונסקה־וולה וכלה בקפואים הרצחניים, במחנות הריכוז, ובמשמרות ליד תאי הגז והמשרפות.גרמני עם צלם אדם. כמותו היו ודאי בודדים, אבל גם אותם עלי לזכור,כשם שיש לזכור את האחרים לדיראון עולם, אם אחיה, אם אצא מן התופת הזה, אם… אם ואולי המלאך בדמותו של חייל גרמני זקן – לא היה אלא אליהו התשבי! הרי סופר לנו בילדותנו שאליהו מתחפש לכל מיני דמויות כדי להושיע את עמו".

"חסיד האומות"

מי שהוציא את אותו חייל מן האלמוניות במסגרת הצרה של הזיכרונות שלי היה סר מרטין גילברט, היסטוריון של מלחמת העולם השנייה והשואה והביוגרף של ווינסטון צ'רצ'יל. סר מרטין  ביקר כמה פעמים בארץ ואנו אף נפגשנו פעם. לימים נודע לו על ספרי ועל הסיפור אודות החייל הגרמני המבוגר שקרוב לוודאי הציל את חיי.הוא ביקש ממני לתרגם את הפרק לאנגלית וזה הופיע בספרו THE RIGHTEOUS    "חסידיי האומות". הספר זכה לביקורות נלהבות  בעיתונות החשובה בארה"ב ובאירופה. וזה מה שכתב ההיסטוריון על ספרו: The story of the Righteous is not only a story of the many successful individual acts of courage and rescue; it is also a pointer to what human beings are capable of doing – for the good – when the challenge is greatest and the dangers most pressing.”

"הסיפור של חסידי אומות העולם הוא לא רק סיפור על מעשים מוצלחים של אומץ והצלה, הוא מהווה תמרור לְמָה בני אדם מסוגלים לעשות- למען הטוב- כאשר האתגר מתעצם והסכנות מיידיות". מילים הולמות ל "יום הזיכרון הבינלאומי לשואה"

אשר לי,בוודאי שזה מוסיף גאווה.הרי כול סופר או מתעד היסטורי רוצה לראות תהודה חיובית ליצירה או למסמך שלו, ואני לא יוצא מכלל זה. הדעת נותנת שאילו הביקורות לספר היו שליליות לא הייתי מביא אותן.עם כל זאת ישנה כאן גם תכלית אחרת. מאז פרסום המהדורה בכתובים קם דור חדש. לכן חשוב לי ליידע קהל של קוראים שלא מכיר את אשר היה שם ב"פלנטה האחרת" כהגדרת הסופר "קצטניק" במשפט אייכמן שבחודש אפריל ימלאו 60 שנה לקיומו.  

אני רואה בכך איזו פרדיגמה אוניברסאלית כי במרכז ההוויה האנושית, וככה היה גם בשואה, עומד האדם. לטוב ולרע. סר מרטין ראה  לנכון להביא את דמות האדם בטובו. אבל לאותו אדם יש גם דמות אחרת. הרי מי שהגו וביצעו את הפשעים  המזוויעים של השואה  לא היו -לא מלאכי מוות, לא שדים, לא מפלצות ולא חיות. הם היו בני אדם. וזה ללא ספק בעיני הלקח האולטימטיבי של השואה. היא מלמדת אותנו שהכול, מלבד איתני הטבע, תלוי בנו כבני אדם.