ארכיון קטגוריה: שואה ותקומה

השקיעה והנפילה של "עופות החול"

העמותה שקידמה מיזם של סרטי תעודה על העשייה האדירה של שרידי השואה במדינה והתקומה- מקפלת את אוהלה כי לא היה גוף ציבורי או ממסדי שיסייע לה ובמערכת החינוך התעלמו ממנה.

באתר של מרכז הארגונים של ניצולי השואה, במדור עמותת "עופות החול" ,נאמר בין השאר: תרומתם של ניצולי השואה להתפתחותה ושגשוגה של מדינת ישראל היא עצומה ובכל זאת, הדור הצעיר שגדל בישראל יודע מעט מאוד על תרומתם והישגיהם של הניצולים, אשר הצליחו לאסוף מתוך כאבם העצום כוחות נפש לבנות חיים. מוכרים יותר הם הסיפורים של הסבל והכאב שעברו הניצולים ועל מחסור כלכלי. אנו שואפים להביא לידיעת הדור הצעיר הבנה והערכה לחייהם של ניצולי השואה, על ידי הצגה אופטימית של כוחם, יצירתם וכישרונם של אנשים אלה.

עמותת "עופות החול" שמה לה למטרה להביא לידיעת הציבור הרחב, בישראל ובעולם, את סיפור חייהם המשמעותי והמלא של ניצולי השואה: המשפחות אותן הקימו, האמנות אשר יצרו, הפרויקטים אותם יזמו, כל הפעולות אשר הובילו לבנייה יוצאת דופן של חייהם הפרטיים ושל חיי המדינה.

כדי להגשים את מטרותיה הפיקה העמותה חמישה סרטים, באורך מלא, בנושא: הסרט "עופות החול" המספר את סיפורם של שבעה ניצולי שואה, "כמו מלכת אנגליה" סיפורו של הילד דוד ברגמן, שנותר לבד בעולם בגיל 11 -אמן ובמאי להקת הנח"ל, "הקובייה ההונגרית" – קורותיו של פרופ' אנדריי היידו חתן פרס ישראל למוזיקה.-"הבריחה- הדור השלישי" – תיעוד מסעם של 8 בני נוער בעקבותיהם של העקורים בנתיבי אירופה בדרכם לארץ ישראל. והסרט האחרון "בעקבות המסע"- שעוקב אחר אותם צעירים שעשו את המסע והמשמעות שהוא קיבל בעיניהם ובעיני החברה, וזאת מול שרידי השואה והדור השני.

למידע זה עלי להוסיף שהעמותה התחילה בהפקת סרט על תרבות היידיש שכמעט ונכחדה בשואה. נשלחו לפולין המפיק והבמאי והוכן ספר הפקה. אך כול התקוות שהעמותה תקבל תרומות לסרט הזה נגוזו, ואתם גם הסרט שבו הושקעו כספי העמותה.

יתומים שאיש לא אימץ

באחד הפוסטים הקודמים עסקתי בסכנת סגירה של מרכז הארגונים של ניצולי השואה בשל אי עמידה בהקצאת כספים מינימאליים לקיום המוסד הזה זה מטעם המשרד לשוויון חברתי. הקשיתי כיצד גוף זה כמו "מרכז הארגונים של ניצולי השואה" שהיה מנוף אדיר להבאת מטבע זר במיליארדים בצורת פיצויים ושילומים בעיקר מגרמניה, לא דאג להקמת קרן שתאפשר את קיומו שלו ולו בממדיו הצנועים.אין לכך תשובה ברורה כי המייסדים אינם אתנו. התשובה השגרתית היא שהסנדלרים הולכים יחפים.

אף שאני מכיר את ההיסטוריה של עמותה זאת שכן נמניתי עם מקימיה יחד עם משה זנבר ומיכה שגריר,מגדולי המפיקים של סרטי תעודה בשעתו, זכרם לברכה, וייבדל לחיים ארוכים, ראול טייטלבאום, ביקשתי לשמוע מלילי הבר, היו"ר  הנוכחית של העמותה על הצמתים בתולדותיה ועל הבעיות בצידן.

משמאל לימין: לילי הבר, משה זנבר, ראול טייטלבאום, מיכה שגריר, צבי גיל

ש: העמותה הוקמה, אם אני לא טועה לפני תריסר שנים. מה היו  בעיותיה העיקריות, כפי שאָת היו"ר הנוכחי שלה, רואה אותם ברטרוספקט. שכן כמי שנמנה עם מקימיה הבעיה שלנו הייתה  התהליך הארוך של קבלת האישור ואחר נושא גיוס כספים.

ת: העמותה נרשמה ב-2009 אחרי כמה שנים של פעילות במסגרת אחרת. הבעיה העיקרית, ובעצם הבעיה היחידה, היא הנושא הכספי. רעיונות לסרטים יש בלי סוף, אנשי מקצוע מעולים יש למכביר, אך יש לדעת כי עלויות הפקת סרט צנוע באורך של כשעה עשויות להגיע עד חצי מיליון שקלים. סכומים כאלה קשה מאד לגייס, הקרנות השונות דלות למדי ועליהן מתחרים רבים, וכפי שנאמר "אם אין קמח – אין תורה".

ש. זאת הבעיה המרכזית

ת: אני מבקשת להצביע על בעיה נוספת והיא אתרי או גופי שידור. סרט שאינו נתמך מתחילתו על ידי גוף משדר – דהיינו, ערוץ טלוויזיה – יצפו בו רק בבתי קולנוע, וגם בתי הקולנוע שישדרו סרטים מעין אלה אינם רבים. בתי קולנוע מסחריים מעדיפים להקרין סרטים אליהם ינהרו הצופים. הסרטים על שרידי שואה ותקומת המדינה אינם אטרקטיביים מספיק בעבור גופים אלה, ומכאן שמספר מקומות ההקרנה של הסרטים הוא מועט.

 ש: אני יודע  שעם הקמתה נוח היה לה לא להיות חלק מִנהָלי ממרכז הארגונים, לא כעמותה, מחשש שהיא תהיה  משותקת. האם החשש הזה נמשך במרוצת השנים. או שצריך היה לחברו מנהלית למרכז הארגונים.

ת: לצערי מרכז הארגונים סובל כבר שנים מירידה משמעותית בתמיכה הכספית ומאידך, הוא אינו רשאי לתמוך בעמותות אחרות, כך שאין כל יתרון בחברות במרכז הארגונים של ניצולי השואה.

ש: העמותה הוקמה, בין היתר מכיוון שלא ניתן היה לגייס כספים פטורי מס, וצריכים היינו להעביר זאת דרך יד ושם. האם העצמאות הטיבה עם העמותה.

גיוס כספים היא בעיה של עמותות וארגונים רבים מאד ולא רק שלנו. אינני סבורה ש"יד ושם" היה יכול לסייע לנו בדבר, מה עוד של"יד ושם" יש מטרות רבות וחשובות ועליו לקדם את כולם. לנו הייתה מטרה אחת בלבד שבה רצינו להתרכז.

: האם לדעתך אילו העמותה הייתה מבוססת כספית האם המשך קיומה היה מובטח ש:

ת:כמובן שיש סיכוי סביר שאם העמותה הייתה זוכה לתמיכה כספית רציפה ומבוססת היא הייתה יכולה להמשיך להתקיים. מאידך, דומני שהמצב היום שונה משמעותית ממה שהיה בתחילת פעילותה של העמותה. רבים היום מודעים לתרומת שרידי השואה להקמת המדינה, וזאת בשל פעילותם הנמרצת של חוקרים אחדים ומוסדות הנצחת השואה. היום מדברים גם על מה שהיה "אחרי" ולא רק מה שהיה באותן חמש שנים איומות, וכך הנושא שלשמו קמה העמותה יצא מהצללים אל האור.

ש:איך ניתן לעודד מיזם שיוסיף לעסוק בתרומת ניצולי השואה במדיום החזותי- של מפיקים ובעיקר מצד  הדור הצעיר.

ת:מכיוון שלא הצלחנו בפעילות התנדבותית של הדור הצעיר אולי היינו זוכים להצלחה רבה יותר אם הנושא הזה היה הופך להיות חלק בלתי נפרד מההכנה של התלמידים שיוצאים לפולין (לפני הקורונה עמד מספרם על כ-40,000 צעירים בשנה).

מאידך, בשל התמעטותם של שרידי השואה, והכוונה מ"מעגל הראשון" – דהיינו אלה שחוו את מאורעות השואה בגטאות ובמחנות – נערמים קשיים חדשים על הגשמת הפרויקט בהשתתפות פעילה של הניצולים. דרך אפשרית היא על ידי שימוש בעדויות של ניצולים והמחשתם, כולל שימוש בתמונות ארכיוניות המתעדים את העלייה לארץ, מלחמת תש"ח והקמת והתבססות במארג הכלכלי, התרבותי והחברתי במדינה.

אמת מרה כלענה

 ש: האתגר בהקמת גוף כזה שהוא  במהותו מאוד עכשווי- תיעוד חזותי- מדוע הוא לא משך את הדור הצעיר, לרבות של דורות ההמשך.

ת: במהלך שנות קיומה של העמותה ניסינו לממש את מטרותיה בדרכים שונות ומגוונות, ולרתום את הדור הצעיר ("דור 3" ו-"דור 4") לפרויקטים של הכנת סרטים קצרים באמצעים הזמינים להם – טלפון חכם ואינטרנט. סברנו כי שני הצדדים עשויים "להרוויח" – הצעירים ישמעו את סיפור חייהם של המבוגרים, וניצולי השואה יתעדו את קורותיהם ואפילו יזכו לחברה של אנשים צעירים.פנינו למרכזי מגמות צילום וקולנוע בבתי הספר, יזמנו קשר עם מנהלי "משלחות" של בני נוער שיוצאים לפולין יחד עם בית ספרם או במסגרת תנועות הנוער. כל הניסיונות האלה לא צלחו. אפס! חלומות לחוד ומציאות לחוד. לא הצלחנו לשכנע אף מוסד ל"הרים את הכפפה". לעומת זאת שמענו המון ,המון המון ,תירוצים והסברים.

דומני שאין מענה ,כזה של לילי הבר, הולם יותר את המציאות  ,אשר כמו ההיסטוריה כהגדרת הפילוסוף ארתור שופנהאואר, שמלמדת אותנו שלא למדנו כלום.לעתים אני מגיע למסקנה העצובה וגם הצינית כי השואה היא רב תכליתית. אפשר להשתמש בה כזיכרון שיש בו צווי של עשייה ענפה ואפשר להשתמש בה, כפי שאכן משתמשים בה ,לצרכים פוליטיים קוניונקטורליים. לעומתה- התקומה- מה אפשר לעשות בה? ללמוד. אני תוהה אם אנו עדיין עם לומד.

קולט אביטל- אשת בשורה.

בכך ביקשתי לסיים את הפוסט הזה שהיה מוכן לפני כמה שבועות. אלא,וזה בין היתר הפלוס של פוסטים מסוג זה ,שמשתמרים יפה בתהליך ההכנה שלהם ,ואפשר להוסיף להם וגם לגרוע מהם.והנה בשורה. אני מקבל טלפון אז מיושבת ראש מרכז הארגונים של ניצולי השואה, קולט אביטל ,שב 24 ביוני ,מחר, יתקיים אירוע בתיאטרון הבימה בתל אביב שייקרא "תקומה- יום הוקרה לשורדי השואה". המברכים יהיו נשיא המדינה הנבחר, יצחק הרצוג, ראש הממשלה החליפי ושר החוץ יאיר לפיד, השרה לשוויון חברתי ח"כ מירב כהן ואישי ציבור מן הארץ ומחו"ל. ולקינוח הצגה בשם "דבר על מקום הימצאם" מאת נאווה סמל המנוחה,דור שני לניצולי השואה.

לאמור שאם מקפלים אוהל אחד עדיין לא מפרקים את המחנה. אפשר ויש תקומה לתקומה- לו יהי.

זה היה ב- 21 במאי 1942 – חג שבועות ה' סיוון התש"ב.

שלמה ז'ֶליכובסקי שוב שר.

בין העצורים היה מיודענו שלמה ז'ליכובסקי. שלמה היה ידיד נעורים של אבי מן העיר פָּביאָניצֶה מרחק 20 ק"מ מעירנו. התקשינו להאמין כי שלמה המלבב, החייכן וטוב הלב נעצר. הוא נראה  כ"אציל פולני"- אמרו עליו הבריות, בשל שערו הבלונדי, אפו הקטן והסולד, ועניו הירוקות החמות שהציצו מאחורי משקפיים במסגרת מוזהבת. אנו הילדים אהבנו את האיש אהבת נפש. כאשר שלמה ביקר בבית  הייתה אווירת חג. שלמה ז'ליכובסקי, זמר הטנור הנפלא, הליצן במשתאות החסידים של פורים, שאותנו הילדים הוא שעשע במיוחד. המבוגרים החשיבו אותו כבר אוריין חריף, שמסוגל לצטט פסוקים כמו אנציקלופדיה מהלכת.

המדור היהודי במוזיאון העירוני של זדונסקה וולה

החששות התאמתו. הם תמיד התאמתו בתוספת הבלתי צפוי. הגרמנים הכינו את הכול בקפידה. כאשר השמש עמדה  בטבור הרקיע וקהל שוכני הגטו הצטופף מסביב לגרדום, והנאצים ומלוויהם התבוננו מחלונות מסביב, כיושבים ביציע המכובדים, הובאו עשרת היהודים במשאית והועלו למשטח. ידיהם היו כפותות מאחור, והם הועלו לגרדום, אחד אחד. הגרמנים הגביהו את משטח התלייה כך שכול אחד ואחד, גם אם הוא נמוך קומה, יוכל לראות את המחזה.

הנה שלמה ז'ליכוסקי עולה למעלה כמעט בקפיצה ,כאילו הוא עולה על דוכן החזן לפני תפילת מוסף בחג שבועות .הוא משחיל את ראשו לתוך הלולאה במרץ רב ומבקש מן השוטר להדק אותה היטב. הוא מאיץ בעמיתיו לגרדום לעשות כמוהו. מישהו מבין הקרבנות צועק "נקמה יהודים, נקמה. אל תשכחו לנקום את דָמֵנו". בכי חרישי ,כמעט כמו אוושה במדבר, נשמע עובר בין הקהל. לפתע הרחש פסק ודממה מוחלטת ירדה על הזירה בכיכר של זדונסקה-וולה. ואז כמו במעמד הר סיני, העם ראה את הקול, קולו של שלמה ז'ליכובסקי. הוא לא דיבר .הוא שר לאלוהים כמי שעומד לפני התיבה לפני הקהל הגדול ביותר בחג מתן התורה. הוא שר " שמע ישראל אדוני אלוהנו אדוני אחד" פעם ועוד פעם ועוד פעם וחבריו לגרדום שרים אחריו והקהל למטה ממלמל בקול חנוק.

הגרמנים נדהמו. הם נראו מבולבלים. תופעה כזאת לא הייתה כתובה בספרי ההדרכה שלהם. אולי גם בהם נגע קול הטנור האדיר . הגרמנים קפאו על מקומם. היהודים רעדו והתייפחו. אולי יקרה נס, אולי יעצרו ברגע האחרון, הרי זה לא לפי המתוכנן. וכי לא מגיע לעם ישראל,סוף, סוף איזה נס. אבל הנס לא בא. הגרמנים התעשתו וניתנה הוראה למשוך את המשטח. עשרת היהודים התנדנדו על החבלים. מיד הוצבו סולמות גדולים והגופות הורדו והושמו במשאית, כאילו חששו הנאצים שאם יתמהמהו, יגיעו מרכבות האל משמיים ויאספו אליהם את הקדושים. חזרנו לביתנו. אבא לא חזר. המכות שניחתו עלינו השכם והערב בגטו עשו את שלהם ובמשך הזמן ההלם והייאוש הפכו אותנו למין "זומבים" -מתים מהלכים שרואים הכול ולא חשים יותר. אבל גם העיניים שייבשו עוד הצליחו לסחוט שארית הלחלוחית שנשתמרה בהן כדי להקל על הנפש הגוועת. הטפטוף היה לזליגה והזליגה לזרימה והבכי המר הפך למתוק, הנה אנו עדיין בני אדם, עדיין לא כלתה דמעה מעינינו. עדיין אנו מסוגלים להיטהר, לחוש, לבכות על שלמה, להתייפח על עצמנו, בשרנו ונשמתנו.

משורר השואה והגבורה,יצחק כצנלסון כתב בשיר על שלמה ז'ליכובסקי, שהתגלה מתחת להריסות גטו וורשה: "שירו שמיים וארץ-שירו כל ש"י עולמות,הריעו. הרנינו: השם ז'ליכובסקי שלמה. כי שם האדם הוא הגדיל על ארץ,כבוד האדם הוא הגביה. שירו,דברו לו שיר. ראו דמותו ,היא זורחת. היא דמות הקדוש מזדונסקה וולה"

ואף על פי כן ולמרות הכול, המאמינים האמינו באמונה שלמה שאנו מצויים בשלבים המכריעים של מלחמת גוג ומגוג, שבעקבותיה יבוא המשיח. היו ששמעו את פעמיו, וכל אקציה חדשה וכל גזירה שנגזרה חדשות לבקרים רק הגבירה בהם את האמונה. ואני הקטן באמת לא הבנתי מנין תעצומות הנפש הללו, מהיכן האמון הבלתי מסויג שאליהו התשבי אוט, אוט ,אוט  יופיע וכולנו נצא מאפלה לאור גדול ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה.

כיום אני חושב שאם האדם נולד בצלם כמו שלמה ז'ליכובסקי,זאת הייתה שעתו היפה ביותר,בעוד אלוהים מקור הבריאה בכבודו ובעצמו הסתתר כאחד האדם באחת משעות השפל שלו.

*********************************************************

"גשר של נייר" – 1996 משרד הביטחון הוצאה לאור. מהדורה דיגיטלית 2020 "ניב הוצאה לאור"

לשחק על חלומות

הם באו דרך הים ואליו השקיפו

במרכזו של רומן  היסטורי ,בשם "לשחק על חלומות"  ,צעירים וצעירות ששרדו את ממלכת החושך ועפו כפרפרים לקראת האור ומימוש חלום גדול, בארץ ישראל ,בתקופה סוערת ורוגשת של אירועים דרמטיים בימים שלפני קום המדינה ומלחמת העצמאות.הסוגה היא סיפורת משולבת בתיעוד אירועים שהיו. תזכורת הולמת לימים של פוסט יום העצמאות והגשמת חזון המדינה. בסיומו יש קטע בשם  בין "עמוד העשן" ל"עמוד האש". הוא מוקדש לצעירים  שרידי השואה, כמה מהם חבריי, שנפלו במלחמת העצמאות. הראשון בהם בקרב נֶבּי סמואל בצפון ירושלים באפריל 1948 כלומר לפני הקמת המדינה. חלקם לא השאירו שריד.ככה שבמידה מסוימת, במישור האישי,  מדובר על חלום ושברו .אבל במשמעות הרחבה מדובר בחלום שהתגשם.הקמת המדינה.אני רואה זאת כמתבקש לאחר הפוסט הקודם.

פרולוג:מיצרי מסינה 1945

האגדה מספרת כי  לאחר ליל עגבים על  האולימפוס שרעמיו וברקיו זעזעו את היקום ירדו האלים לצנן את יצריהם במימי מיצרי מסינה.תוך כדי התזת מים זה על זה יצרו גלים אדירים. משום כך עד עצם היום הזה כאשר מפליגה אוניה מקצה המגף האיטלקי בין מסינה לרֶגיֹו  ליד חופי סיציליה,הגלים הגועשים מטלטלים אותה כקליפת אגוז.

שומעיי הביטו בי  בספקנות ואני נאלצתי להודות כי אגדה זאת היא פרי מוחי הקודח.אך זה מה שקרה לנו בהפלגה מאיטליה לארץ. הגלים התרוממו לגובה של שלושה ,ארבעה מטרים וטלטלו את "פרינצס קתלין" כטלטל זרד במורד נהר.רוב הנוסעים היו צמודים לדרגשים בתאים לאחר שהקיאו את מררתם,והצוות  רץ מסיפון לסיפון, כדי לשטוף את הקיא שריחו פשט בכל.

חבורה של צעירים עמדה על הסיפון העליון וחישבה את הכיוון שאליו תיטה הספינה כדי שתוכל לגלוש עמו ולא נגדו.אחד מאיתנו עמד בתצפית וכאשר ראה גל גדול מתקרב, צעק "זה בא!"והחבורה זינקה בשאגות אדירות לכוון הנכון. עם המצטיינים במרוץ היו אלכס,דבה'לה, זאביק(וולוולה) ומירי. אני נתמניתי כשופט.

כאשר הגענו לים הפתוח ליד מלטה נרגע הים ויכולנו לשאת עינינו למרחבים. " על מה אתה חושב דבה'לה " שאלתי את חברי." על כוס בירה פילזן,סיגריות פליירס ובחורה יפה עם שיער שחור, בסדר ההפוך- ואתה?" "אני" אמרתי "חושב על בחורה בלונדינית יפה ,שוקולד מריר ופליירס- לפי אותו סדר. ומה אתך אלכס?"  ,אני רוצה בית לבן עם רעפים אדומים ומסביב דשא ודקלים. את הבית אמלא באישה,בילדים בפליירס,בשוקולד ובמה שתרצה."

למחרת ראינו את החוף. לא מפרצים כמו באיטליה,לא חצאי איים ואיים כמו  בים האגאי אלא חוף ישר כמעט לחלוטין, החוף של טָנטוּרָה.

אפילוג- מול טנטורה 1998

ביום בהיר וצלול אפשר לראות לא רק את טנטורה-חוף דור ,ואת בריכות הדגים  המשובצות בין פּוּריידיס למעיין צבי אלא גם את כול קטע החוף  שבין עתלית לבין מעגן מיכאל. נוף פנוראמי נפלא , הר משתפל,זָרוּעָ בתים לבנים אדומים,בוסתנים וכרמים ירוקים,תכלת הים והפס הלבן שבין יבשה לים שמסמן קצף הגלים.נוף כמעט כמו זה שבחוף התכלת של הריוויירה הצרפתית, כאשר משקיפים  עליה  מהריי ה"מאסיף אֶסטֶרֶל". המצפור הטוב ביותר להשקיף ממנו על הנוף  נמצא בחלק הישן בבית העלמין של זיכרון יעקב.

תושבת המקום,חנה גוט- כהן, מסבירה כי המראה הזה,כלומר להתבונן  מן ההר והחוף אל הים הוא יפה יותר מאשר להתבונן מן הים אל החוף וההר.נחמה היא מרצה למטלורגיה ובעלה יוחנן כהן , הוא יזם בתחום הנדל"ן. יש להם בית בשפלה ובית שיוחנן הקים בזיכרון יעקב שאליו הם באים כל אימת שהם מבקשים לעצמם קצת שלווה.שני בני הזוג באו לארץ כשרידי שואה. אחיה הבכור,היחיד,אלכס, ששרד אתה, לו היה חי עדיין, וודאי היה נהנה מן הנוף הזה . את אחיה שהיה גדול ממנו בשנתיים היא לא הספיקה לראות בארץ כי עלתה חודשיים לאחר שנפל. כאן היא הקימה "יד" לאחיה בצורת לוח שיש איטלקי ירוק בהיר שזור בטורקיז, כדי שתוכל להתייחד עם זכרו כאשר הם מבקרים תכופות במקום.

"אתה זוכר,מריק, מה סיפרת לי על המשאלה של  אלכס כאשר התקרבתם לחופי הארץ?" לרגע תהיתי למה היא מתכוונת. והיא המשיכה."הבית,הדקל…". פתאום זה הכה בי. עפתי קדימה ממרום רמות מנשה למצרי מסינה ואחורה מ 1998 ל-1945 .אני רואה את דבה'לה שחולם על כוס בירה פילזן,סיגריות פליירס ועלמה שחורת שיער. ואת אלכס שחולם על בית לבן עם גג של רעפים אדומים ודקל ואת היתר הוא ימלא באישה, בילדים,בפליירס בשוקולד ובמה שירצה.

"אנחנו מלאנו את המשאלה שלו,- הוסיפה נחמה-"באנו כאודים חרוכים והגענו למה שהגענו וזה מחמם את הלב.ואני יודעת שלאלכס שלנו חלק חשוב בזה.הוא וחבריו היו חולמים ולוחמים,ואם אני שוכחת, אני באה לכאן ומשקיפה ממרום המקום הזה אל הגלים הסוערים שהביאו אותנו לכאן. אני חיה את זה מחדש"

(מתוך "לשחק על חלומות" –הוצאת גוונים 1998 )

אנו, אנו…הגח"ליצים , חלק מ"מגש הכסף"

סיפור שגם בשנת 2021  ,טרם הושלם או הופק.

אין זאת הפעם הראשונה, או השנייה,  ערב יום העצמאות או בימים אחרים, שאני מקדיש מאמר לעשייתם של שרידי השואה- החל במבצע "הבריחה" מאירופה, ההעפלה,מלחמת העצמאות ותרומתם בכול תחום בחיינו ,כיחידים וכקבוצה. אני עושה זאת כי לדעתי, וגם על פרדיגמה זאת אני חוזר, הסיפור של "עופות החול" שעלו מן האפר לארץ ,לא סופר כמסכת אחת שלמה ואין הוא מעוצב  כמדור בולט בפנתיאון הלאומי כפנומן שעומד בפני עצמו. שכן בשום פרמטר אין  עליה זאת, שאינה ממוספרת ,כמו אלה שבאו לפני קום המדינה, אלא מוגדרת כ"עקורים",   דומה לשום עליה, לא אלה שבאו לפניה ולא העליות אחריה.

ככה או אחרת,  אני מסופק אם דורות ההמשך ,גם של ילידי הארץ וותיקי הישוב וגם הצאצאים של השרידים עצמם ,יש להם את הידע והמידע על עָליָיה זאת על כול מורכבותה בפרקים השונים שהיא מכילה- כקהילה וכפרטים בה .סקרים שנערכים מדי פעם על ידי גורמים שונים מלמדים כי הדור הצעיר אינו שבע רצון לא מן המורשת שמנחילים לו, לרבות הנרטיב הרשמי של יום הזיכרון לשואה ,בייחוד כשיש בו מידה רבה של זילות, ולא על הדרך שבה מנחילה מערכת החינוך את הנושא כמכלול.

הפעם, לקראת יום עצמאות, בכוונתי להקדיש את הפוסט לחלקם של שרידי השואה במלחמת העצמאות .גם זאת בקצרה. שכן מה שאני רואה כ"קצר"  קוראים רבים רואים זאת כאיזו  יריעה ארוכה שמפחידה קוראים. נתן אלתרמן, שאני רואה בו, וגם זאת לא לראשונה בבלוג זה, טרובדור של "המדינה בדרך" ושל  מדינת ישראל בראשית קיומה, מצא בשיריו שתי הגדרות לגיבוריו במלחמת העצמאות. השיר הראשון הוא " מגש הכסף" ואני מביא את שני הבתים הראשונים והבית  האחרון.

 והארץ תשקוט , עין שמים אודמת
תעמעם לאיטה על גבולות עשנים.
ואומה תעמוד – קרועת לב אך נושמת…
לקבל את הנס האחד אין שני.

היא לטקס תיכון. היא תקום למול סהר
ועמדה, טרם-יום, עוטה חג ואימה.
— אז מנגד יצאו נערה ונער
ואט אט יצעדו הם אל מול האומה.

……….

אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם
ואמרה: "מי אתם?", והשניים שוקטים
יענו לה: "אנחנו מגש הכסף,
שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".

כך יאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל
והשאר יסופר בתולדות ישראל

השיר האחר שכתב נתן אלתרמן- שמו "אחד מן הגח"ל". משיר זה, שנכתב בטור השביעי של אלתרמן בעיתון "דבר",בדצמבר 1948 ,אני מביא בית ראשון ושני בתים אחרונים.

מִסִּפּוּן אֳנִיָּה מִתְנוֹדֶדֶת

הוּא יָרַד אֶל רְצִיף הַנָּמָל.

וְחִכְּתָה בָרָצִיף לוֹ מוֹלֶדֶת

בִּדְמוּת אוֹטוֹ צְבָאִי וְסַמָּל.

……………………

 עוֹד הָאָרֶץ הַזֹּאת לֹא נָתְנָה לוֹ

לֹא יָדִיד, לֹא פִּנָּה לְמִקְלָט,

לֹא שִׂמְחָה מִן הָאֶלֶף הַלָּלוּ

אֲשֶׁר לָנוּ הָיוּ לְמַתָּת

.

לֹא, כִּי רַק אֶת חַיָּיו, פְּלִיטֵי-חֶרֶב

הוּא קִבֵּל עַל הַחוֹף מִיָּדָהּ.

אֲבָל גַּם אֶת חַיָּיו, אֵי-בָעֶרֶב,

הוּא הֵשִׁיב בְּנָפְלוֹ בַעֲדָהּ.

הסטריאוטיפים בראשינו אומרים לנו שהשיר הראשון הוא שיר על גיבורים, צעירים, צברים ילידי הארץ. הם מגש הכסף.השיר השני הוא על קרבנות של עקורים פליטי חרב, שגם הם נפלו למען המדינה.

שרידי השואה במלחמת העצמאות.

דומני שכבר הזכרתי כי מי שהייתה מראשוני החוקרים את בואם והיקלטותם של שרידי השואה לארץ הייתה פרופסור חנה יבלונקה, היסטוריונית ובת לניצולים.היא טבעה את האמירה כי שרידי השואה "לא היו נעבעכים" . ולא זו בלבד שהם לא היו "מסכנים", התרגום הנכון ל"נעבעכים", אלא הם לאחר בואם ,במידה זאת או אחרת ,חלקם קבעו את סדר יומה של המדינה.אפשר וזה היה ככה.עם זאת מניסיוני שלי ושל רעיי השרידים ,אנו קלטנו את עצמנו בדרך מהוֹמֶרֶת תלאות וקשיים שהנסיבות הכתיבו. ויש "פייק הוֹגים" שמזהים כבר אז את "האליטה של ישראל ההגמונית שלא מכירה בהגמוניותה" של האשכנזים הקָצֶטניקים האלה.

 האתוס לא תמיד משקף את המציאות. להפך, לפעמים הוא מעוות אותה. זאת לא רק מצָדָה.לישראל כמו לכול מדינה יש חשיבות לאתוס כמו גבורה. אסתפק בכך שאביא את הנתונים של פרופסור יבלונקה עצמה כי "כמחצית מן הכוח הלוחם של ישראל במלחמת העצמאות היו ניצולי השואה, ובהתאם לכך היה שיעורם בקרב הנופלים". האם בפועל ככה הם מוכרים במערכת הביטחון ומחוצה לה. אני מסופק. שכן נתן אלתרמן העניק את אות הגבורה ל"צבר", לפלמחניק. זאת בשעה שכבר בפרוץ מלחמת העצמאות ,כמחצית מן הפלמ"ח,הדובדבן  בקצפת של הכוח הלוחם בכלל באותם ימים ,היו ניצולי השואה."אלמלא הם- היינו הולכים פייפן"- ציטוט מאלוף(מיל)  ישעיהו (שייקה) גביש,יו"ר עמותת דור הפלמ"ח, ואחד המפקדים שלו במלחמת העצמאות

יד לגח"ל- ניצולי השואה במלחמת העצמאות.

ב -20 באפריל 2007  כתבתי פוסט בשם "אחד מן הגח"ל,אף אחד לא מהטלוויזיה"

 פתחתי אותו בקטע הבא :"המדיה בישראל, וגם מוסדות המחקר והתיעוד,למעט "יד ושם", טרם הפנימו את העובדה ההיסטורית על תרומתם המשמעותית מאוד של שרידי השואה במלחמת העצמאות ולאחריה,בכול התחומים בחיים.זאת הסיבה שגם הציבור הרחב, ובראש וראשונה הדור הצעיר טרם התוודה לפרק הזה בתולדות העם והמדינה.כאיש תקשורת, וגם כצרכנה, אני מקבל  את ההנחה שאם אירוע לא מופיע במדיה הוא אינו קיים. הזכרתי את התפיסה הזאת בהתייחס למסה שלי  "מרחק הזמן בין מידע למודעות"("כיוונים חדשים" אפריל 2002 ).נכון ,לעיתים זה מגיע לאבסורדים  שאדם פתאום מגלה פרטים שלא ידע -על שכנו ,או אפילו על משפחתו- בתקשורת. זה אמור באותה מידה על "גילויים" שאירעו בעבר.מכאן השאיפה ,שלי לפחות,שכל דבר שיש לו קשר לתרומת ניצולי השואה ילווה באיזה אירוע. אולי ייאותו לסקר" .

האירוע לציון הקמת "יד לגח"ל- ניצולי השואה במלחמת העצמאות"  שהוא כיום חלק ממוזיאון הפלמ"ח בתל אביב,התקיים בחנוכה 2007  במוזיאון ארץ ישראל הסמוך לבית הפלמ"ח. האולם בבית הפלמ"ח קטן מדי להכיל חמש מאות מוזמנים,בעיקר ניצולים, לוחמים אנטי נאציים,פרטיזנים בעבר ועוד. מיותר להזכיר שכול ערוצי הטלוויזיה הוזמנו.אך הם, לא רק שלא  באו,לא היה אפילו סיקור קטן, משפט אחד, אף אזכור זעיר במהדורות החדשות של הטלוויזיה, לא בערוצים המסחריים לא בערוץ הממלכתי. כמי שמלא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור, אני נמנע ,בעיקרון, לפנות אל האישים הרלוונטיים בכול הקשור לשידור ידיעה או כתבה. הפעם באופן חריג, פניתי למנהל החדשות בטלוויזיה ,שהייתה אז חלק מרשות השידור, אורי לוי,איש מקצוע מובהק , לסקר את האירוע. אך זה לא קרה.

העצרת לציון הקמת "יד לגח"ל- ניצולי השואה במלחמת העצמאות."

האירוע נפתח בהדלקת נרות חנוכה של שמונה אלופים ניצולי שואה והדור השני. את הנר השמיני הדליק הרמטכ"ל ,רא"ל דן חלוץ.בברכה שהוא פתח הוא לא התייחס,לא למצב בצפון,ברצועת עזה או ברמאללה.הוא קרא את כל השיר של נתן אלטרמן "אחד מן הגח"ל",בקול הבריטוני העמוק והשקט שלו.כאשר תזמורת צה"ל  בלווי להקה צבאית השמיעו את המנון הפרטיזנים ""אל נא תאמר כי זו דרכי האחרונה" קמו נציגי הפרטיזנים על רגליהם ואתם הקהל כולו ורבים לא עמדה בהם הריגשה ובכו.אכן, זה לא  היה משחק כדורגל ולא "משחקי השף", אך אירוע  חזותי מרגש מאין כמוהו. אבל ערוצי הטלוויזיה לא היו שם. הם לא היו שם כי יצאו מתוך הנחה שהצופים לא ימצאו בזה עניין. ואם הצופים לא יצפו -אין  רייטינג. וזאת האמת. לתרומת הניצולים אין רייטינג. זה אומר הכול, או כמעט הכול. במקרה זה מחדל המדיה שיקף יפה את המציאות.

ואם לא די בכך אוסיף עוד קורטוב של תבלין חריף. הרעיון למצוא איזו פינה לשרידי השואה לוחמי תש"ח בתל אביב לא בא מצה"ל או ממשרד הביטחון.  משה זנבר, יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה ומי שהיה נגיד בנק ישראל, שימש גם כיו"ר הוועדה האקזקוטיבית של "וועידת התביעות". וועדה  זאת היא שהמליצה על מתן מענקים לארגונים ומוסדות שהיה להם קשר לתיעוד ולהנצחת השואה ולמורשת שרידיה. באחד הפגישות שהיו לי עם זנבר בביתו הוא סיפר לי  כי אלוף(מיל) ישעיהו- שייקה גביש,יו"ר עמותת דור הפלמ"ח בא אליו וביקש תמיכה לשם הרחבת המוזיאון ,שכאמור, כולל גם את לוחמי הפלמ"ח, שרידיי השואה, שהוו, כפי שציינתי, מחצית מן הכוח הלוחם של הפלמ"ח,בפתח מלחמת העצמאות.

זנבר אמר לי כי הוא ימליץ על ההקצבה , אם במוזיאון יוקם מדור בשם "יד לגח"ל". הוא עצמו הרי היה גח"לניק שנפצע ביומו הראשון ביחידה. אני ביקשתי ממנו כי אל השם "יד לגח"ל" יתווסף :" ניצולי השואה במלחמת העצמאות". הרי מלבד אנשי גח"ל, אלפים מקרב השרידים שבאו לפני הקמת המדינה ובמהלכה, שרתו, כמוני, ביחידות אחרות.ואכן ככה סוכם בין זנבר לביני, וכזאת הובאה ההצעה בפני שייקה גביש ,שקיבל אותה בחום ובסיפוק רב. בעזרת מענק זה וגיוס כספים נוסף הוקם המיזם, שהוא מדור קבוע בתצוגה של המוזיאון. אגב למשה זנבר הייתה טענה, מוצדקת לדעתי, וגם אותה הזכרתי,והיא שאלה שהתנדבו מארצות המערב לצה"ל במלחמת השחרור נקראו :מח"ל- מתנדבי חוץ לארץ ,ואילו לניצולים שבאו ממזרח אירופה קראו: גח"ל- גיוס חוץ לארץ."אותי איש לא גייס"- קבע זנבר- אני התנדבתי", והוא הוסיף: "ועוד קראו לנו גחלֵצים".

מתוך התצוגה במוזיאון הפלמ"ח בתל אביב

נתונים.

הזכרתי  את מה שכתבה פרופסור חנה יבלונקה לגבי השרידים ומלחמת עצמאות.הנתונים על חלקם המכריע של ניצולי שואה במלחמת תש"ח מובאים בספרו של עמנואל סיוון  ספר (בהוצאה לאור של משרד הביטחון) בשם "דור תש"ח-מיתוס ,דיוקן וזיכרון". נתונים שלו דומים לאלה של יבלונקה, כחצית מן הכוח הלוחם. מחקר של אסף אנין, שהתפרסם  ב"מערכות", בשנת -2003 מביא אף הוא  נתונים שמהם עולה  חלקם המשמעותי של שרידי השואה בתגבור הכוחות. לפי ראש ענף ההיסטוריה של צה"ל, בשעתו ,יהושע בן אריה -ב-15 במאי 1948 הגיע מספר לוחמי צה"ל ל-36,500 . פחות מחודש לאחר מכן ב- 10 ביוני הגיע מספר לוחמי צה"ל ל- 49,000  . בדבר אחד אין כול  צל של ספק. רוב התגבורת  באה מקרב שרידי השואה שהובאו לזירות ישר מן האוניות.

נכחתי בקבלת הפנים שערכו בגן משרד הביטחון בקריה בתל אביב ללוחמי תש"ח והמחתרות  ,שר הביטחון דאז, אהוד ברק והרמטכ"ל גבי אשכנזי, בשנת 2008 במלאת 60 למדינה. בנאומו ברק הקדיש שני משפטים ללוחמים שרידי השואה. לאחר שנים של מאבק, משרד הביטחון הקים גל עד לשרידים שנפלו ולא הותירו איש.מלבד תיעוד ואירועים ב"יד ושם" לא תועדו האירועים בצורה שהדור הצעיר רגיל לו- חזותית. הייתה זאת עמותת "עופות החול", אף היא מיזם של שרידי שואה, ששמה לה למטרה לתעד חזותית את עשייתם של שרידי השואה כיחידים וכקהילה והופקו ששה סרטים.

גם להפקה צנועה זאת בהוצאות נאלצנו לחזר על הפתחים כשנוררים, מדלת לדלת, בעיקר אצל אנשים וגופים פרטיים.שום הקצבה מן המדינה או מוסדותיה. באנו גם אל הדור השני של השרידים, אשר חלקם עשו זאת לא מכיסם אלא בנדיבות המוסד שבראשו עמדו."עופות החול" לא יכולים להתרומם יותר ועוד מעט וגם העמותה שלהם  תקפל את אוהלה.מדינת ישראל לא עסקה בזה,ואינה עוסקת בזה.האקדמיה עושה כמיטב יכולתה אך היא מוגבלת במשאבים.הממסד הנוכחי עוסק בימי הזיכרון ,לרבות ביום הזיכרון לשואה, כפי שזה מתאים לו, והוא מגייס אותו למערכות אקטואליות-פוליטיות בפנים, ומדיניוֹת –בחוץ.

מי מכיר מי יודע.

בהקשר זה אני רואה לנכון להביא כמה קטעים מדברי ראש הממשלה אריאל שרון ב-2005 ,בטקס אזכרה לחללי גדוד 32 בחטיבת אלכסנדרוני בלטרון, מערכה שבה הוא שימש כמפקד מחלקה ושבה השתתפו אנשי גח"ל .הם מרגשים אותי כל אימת שאני קורא אותם. אביא כמה  קטעים.  

"לפתע בסמוך לנו עצרה שיירת משאיות. מגויסים חדשים,זרים למראה,חיוורים במקצת,סוודרים חסרי שרוולים,מכנסים אפורים,חולצת פסים.בליל של שפות…הם הגיעו אלינו ממחנות המוות באירופה,עברו גבולות חסומים,אוניות מעפילים ושוב למחנות הסגר הפעם של בריטים- בקפריסין ומשם באוניות ישר לחזית.הסתכלתי בהם… איש מהם לא זעק לפתע-תנו לי לפחות לנשום מעט אחרי השנים הנוראיות שעברתי. כאילו הבינו שזה הקרב האחרון על הקיום היהודי….חשבתי אז ואני עדיין מהרהר עד היום,אילו תעצומות נפש אדירות היו לאותם צעירים אשר עברו את תופת השואה….שירים לא שרו להם.סביב מדורה לא דיברו בהם.לא היו מושא לחיקוי.בבית לא חיכה להם איש לחלוק עמו חוויות.לא היה להם בית…… כבר חמישים שנה עוברים מדי יום ליד המצבה.אני עוצר ומהרהר: מי הם ?מאיפה הם? מי משפחותיהם? הנותר מישהו מהם? האם מישהו חיפש אותם אי פעם? אולי הוא מחפש עד היום. אין לי תשובה לאיש אין תשובה."

האנדרטה בלטרון.

"אעפ"כ לא זכו עולים אלה להכרה מתאימה, לא בעיתונות ולא בספרות. אפילו תהליך ההנצחה לא העניק להם את מקומם הראוי בהיסטוריה שלנו"- מסכם עמנואל סיוון חלק זה בספרו, שראה אור בשנת 1991.זה ישים גם ב -2021 .

פרופסור סיוון יודע יפה כי ההיסטוריה לא נקבעת לפי מה שהיא הייתה, כול עוד לא נחקרה, נכתבה,נשמעה,ובימינו- לא נצפתה. היסטוריונים, בדומה לארכיאולוגים- חופרים. הראשונים למטה  והאחרונים למעלה. אבל בשניהם ישנה לעתים מקריוּת. לפני כמה שנים , באירוע לציון  פרישתה של פרופסור יבלונקה מאוניברסיטת בן גוריון, שמעתי, במפגש בשולי האירוע, מפי אחד ההיסטוריונים הגדולים של השואה, פרופסור יהודה באור, שיחה מאלפת על ה "מקריוּת של ההיסטוריה", לרבות גיבוריה . זאת, אגב מרד גטו וורשה. מדהים, כיצד הרעיון גווע ואיך הוא התעורר והדליק את המרד. מבחינה זאת ההיסטוריה של שרידי השואה ,על כול מדוריה ונתיביה: טרם שואה, שואה, בריחה, העפלה  ,הקמת המדינה ושיתוף בביסוסה-כמהדורה אחת, כפורטל, כסדרה  – טרם נכתבה והופקה.

מקהלת צה"ל ותזמורת צה"ל – שיר הפרטיזנים – שלונסקי … – YouTube

www.youtube.com › watch

2:30

מילים: הירש גליק תרגום: אברהם שלונסקי לחן: דמיטרי פוקראס, דניאיל פוקראס אַל נָא תֹּאמַרהִנֵּה דַּרְכִּי הָאַחֲרוֹנָה, אֶת …

משפט אייכמן – שעתו הגדולה של "קול ישראל"-

הצדעת זיכרון לעמיתיי השדרים והטכנאים שהעבירו את השידורים  בישראל, לעם היהודי ולעולם.

משפט אדולף אייכמן , האיש שהיה אחראי לשינוע מיליוני יהודים  אל המוות במלחמת העולם השנייה, נפתח ב- 11 באפריל 1961 .ביום א' הקרוב ימלאו 60 שנה. וזה יחול השנה בין יום הזיכרון לשואה לבין יום העצמאות.

 אחד עשר חודשים   לפני כן ,ב-24 במאי 1960, מנהל החדשות והרפורטז'ה של "קול ישראל" ,ארי אבנר, חזר מפגישה דחופה עם מנהל לשכת ראש הממשלה, יצחק נבון. בפגישה מסר נבון לאבנר את תוכן ההודעה, שאותה נמנע מלמסור לו בטלפון, והוא שאדולף אייכמן נתפס וראש הממשלה, דוד בן גוריון, עומד להכריז על כך בכנסת באותו יום. הראשון שארי ביקש ליידע היה נקדימון-נקדי- רוגל. נקדי היה מנהל מחלקת הביצוע של קול ישראל ואמור היה לדאוג לשיגור צוות חדשות לכנסת   כדי להקליט את ההודעה הדרמטית של בן גוריון. אך נקדי שמע את הידיעה מחוץ למשרדו ב"קול ישראל" ותוך זמן קצר הגיע למשרד והחל בהתארגנות שעליה אספר בהמשך.

דומני שאני נמניתי עם הראשונים ,שאבנר זימן ללשכתו . זאת לא משום שהייתי ,במקרה, רכז חדר החדשות שתפקידו לדאוג לפעילות מערכת החדשות באותה משמרת כמו קבלת החדשות מן הארץ והעולם, עריכתן והכנתן למהדורות החדשות.כמובן, לרבות תפיסת אייכמן  והכנות למשפטו.הסיבה הייתה שובי מארה"ב עם תום  הלימודים לתואר השני בתחומי תקשורת המונים וסוציולוגיה וסיכוי למלגה לתואר דוקטורט.פיתוי גדול להמשיך את שהותי בארה"ב במסגרת אקדמית. ארי ידע שאני מעוניין לעמוד בראש המערכת בתל אביב, שעסקה בנושאי פנים לחדשות ולרפורטאז'ה. ואני נעתרתי להפצרותיו לשוב כדי לקבל את התפקיד. אך הואיל ,בשל ביורוקרטיה, המינוי התל אביבי, טרם הוצא לפועל, שימשתי בעל כורחי, בירושלים, רכז חדר החדשות. ארי, בּבָשרו לי את הבשורה על תפיסת אייכמן  ביקש בכך  לציין את ה"מזל" שנפל בחלקי לעסוק ,לפחות, בהליכים לקראת המשפט ואישור כניסה לישיבות בית המשפט גם אם  אהיה בתל אביב במהלך המשפט.צ'וּפָר.

מי שעמד מאחורי התכנון של שידוריי המשפט , היה  נקדימון רוגל. נקדי, עיתונאי חוקר מדרגה ראשונה ,היה גם איש ביצוע וארגון מעולה . הוא למד להכיר את מערכות הציוד, האולפנים, סיקור אירועים, והידע, הכישרון והתושייה שלו היו מוערכים על ידי הכול .הוא שתכנן את המבצע על כל פרטיו וניצח עליו במהלך החודשים הרבים של המשפט. לצדו, בצד הטכני ,פעל ראש מחלקת ההנדסה משה רובין שהיה אחראי לכול המערכת הטכנית וההנדסית שכללה התחברות רב ערוצית לשידור הראשי, הישג טכני לעצמו בימים אלה.

איזי מָן, שדר בכיר ב"קול ישראל" ומתעד את השידורים הגדולים שלו ,כותב בספרו "קול ישראל מירושלים- מדינה מאחורי המיקרופון", כי תוך זמן קצר  לאחר הידיעה על תפיסת איכמן נקדי היה על הקו אל הספקים בחו"ל להזמין מאות אלפי מטרים של סרטי הקלטה.ואכן מדי יום הקליט "קול ישראל 5,600 מטרים של סרטים מגנטיים, כאלה שנשמרים טוב יחסית.עם הזמן הועברו החומרים לדיגיטציה,גם כן לא מעט בעזרת איזי מן, והם שמורים עד היום הזה.

הבולמים.

 מיד לאחר שנודע על חטיפתו של אייכמן,מנכ"ל שרות השידור,צבי זינדר, הרים טלפון לשר המשפטים פנחס רוזן, וביקש אישור "שקול ישראל" יהיה רשאי להקליט את כל  מהלך המשפט, ולהעביר שידורים ישירים מאולם בית המשפט. כאן ציפתה לזינדר הפתעה לא נעימה. התשובה  המידית של רוזן הייתה שלילית. לא זו בלבד, אלא לסירובו הצטרפו נציגי התביעה והמשטרה בנימוק, האבסורדי -כפי שנשמע כיום, כי יראו בכך משפט ראווה.  " שרות השידור" הממשלתי החליט לעמוד על שלו שיש לאפשר לו להקליט את כול מהלך המשפט ולשדר מאולם בית המשפט. בהמשך הייתה פניה למנהל לשכת העיתונות הממשלתית וגם משם לא באה העזרה. הטיעונים שבן גוריון רוצה בסיקור נרחב ולכן הוזמנו גם עיתונאים מכול העולם נפלו על אוזניים ערלות. בינתיים התחלפו המנכ"לים. זינדר התמנה למנהל משרד ההסברה וחנוך גיבתון למנכ"ל שרות השידור. צבי זינדר, הייזי- Harry Zinder כפי שקראנו  לו, כמקובל אז- בראשי תיבות, היה יליד ארה"ב ,עיתונאי וותיק, קורקטי, מכובד ומכבד ורחוק משימוש במרפקים. לעומתו, חנוך גיבתון ,שירש את מקומו, ידע דבר וחצי דבר כיצד עובדת המערכת בישראל, ואיך מכופפים ידיים, אם צריך להזיז דברים.

האיש שעמד בעקשנותו למנוע מ"קול ישראל" להקליט את המשפט היה נציג המשטרה במשפט ,ניצב יקותיאל קרן. כאשר קרן ביקש לשחרר שני עורכי חדשות ב"קול ישראל" , רפי סידור וגד לוי, לצורך התרגום הסימולטני במשפט, גיבתון סירב לשחררם, כשזיהה את פוטנציאל הקלפים שבידו. לאחר נגיחות הדדיות וכאשר לתמונה נכנס גם מנכ"ל משרד ראש הממשלה, טדי קולק- נענה קרן לדרישה, כמי שנאלץ לבלוע צפרדע, ואישר ל"קול ישראל" לשדר ולהקליט את המשפט.זה קרה חודשיים לפני פתיחת המשפט. גיבתון שחרר את "בני הערובה". נקדי היה מוכן עם כול מערך השידורים.

מי שמעוניין בפרטי המערכה הזאת של "קול ישראל"  בממסד, על הניואנסים הביורוקראטיים האוויליים, לאפשר לו לשדר את משפט אייכמן ימצא זאת  באתר "בשער" -קשר מס' 42 ,סתיו 2011 "שידורים מפלנטה אחרת" משפט אייכמן, בן־גוריון וקול ישראל". מאת :אורה הרמן

מימין: צבי זינדר. באמצע: חנוך גיבתון. משמאל נקדימון רוגל

ההכנות למשפט נמשכו שנה בקירוב. זאת לא רק מכיוון שההליכים לקראת משפט מסוג זה קשורים בהשגת תיעוד רב מגורמים שונים, רשמיים, ציבוריים ופרטיים. שכן, הוא חייב להיות נסמך בין השאר על ידי חומרים רבים, גלויים וסמויים, אלא גם בהבאת עדים. התביעה מן הרגע הראשון קבעה לעצמה כלל שהעדויות חייבות לבוא לא רק מארצות הכיבוש אשר בהן בוצעו רוב פשעי הנאצים אלא גם מארצות הציר .וזה דרש זמן ומאמצים בלתי רגילים ולעתים סיזיפיים.

לי זה לא בא כהפתעה, בכך שהקושי הגדול ביותר היה להביא עדויות משרידיי השואה במדינת ישראל. רבים לא היו מוכנים להעיד. התשובה הרווחת שלהם הייתה כזאת פחות או יותר:" כאשר אנו מנסים לספר את מה שחווינו, אנשים פשוט לא מאמינים שזה בכלל אפשרי שנשארנו בחיים . לחילופים, יש שחושבים שאם אכן מה שעברנו זה נכון, הרי מן הסתם נשארנו בחיים כי שיתפנו פעולה עם הנאצים. אז אתם מבקשים שנעמוד בפני העם בישראל והעולם כולו ונספר את הסיפורים ". לכן נדרשו מאמצים רבים, זמן וסבלנות לשכנע את שרידיי השואה להעיד במשפט. היו כאלה, כמוני למשל, שרצו בכלל לברוח מן הזיכרון הנורא הזה.

בדיעבד, אם להיות כן עם עצמי, אני מבין את הספקנות של הציבור. הרי אני  יודע מה שעבר עליי ושכמוני , ולא בכך העניין, אלא,למרות כל אלה, כיצד שרדתי. יש הגדרה של "תעצומות נפש", אך אלה דברים, על סף האמורפי, שקשה להסביר, בוודאי לאחרים, מה גם בעבר, כאשר הסימביוזה בין גוף לנפש טרם חדרה עמוק לתודעה.

בהקשר זה, כאן טמון ההסבר מדוע לא נרעשתי מן "הפצצה העיתונאית" של ארי אבנר על לכידת אייכמן. התכנים של העדויות, עם ניואנסים וביצועים כאלה ואחרים ,באתר מוות כזה או אחר, במחנה ריכוז כזה או אחר, ה"המצאות" האישיות והמקומיות של הרוצחים, בדרך אל המוות ,פרי מוח  מעוות, ולפעמים פרוורטי, היו ידועים לי פחות או יותר. שכן, הייתי שם ב"פלנטה האחרת" כהגדת הסופר יחיאל דינור -קצטניק. לכן העדויות לא הוסיפו הרבה להשכלתי. אבל חשוב לציין כי בהגדרה מופלאה  זאת  קצטניק פענח את האניגמה של "חוסר אמון" בסיפוריי השרידים. הציבור תפס ש"עופות החול" שעלו מן האפר של "הפלנטה האחרת" מסבירים את התמיהה הגדולה כיצד ה"חייזרים" האלה בכול זאת שרדו.

קצטניק בעדותו- צילום לע"מ

שידוריי המשפט.

המדיום ששימש כמגפון של משפט אייכמן היה שרות השידור, לאמור "קול ישראל" ,כי בארץ טרם הוקמה הטלוויזיה. גלי צה"ל באותה עת הייתה תחנה צבאית עם ד"שים של חיילים ומוזיקה. קול ישראל היה הקול שהדהד לא רק בארץ אלא בעולם היהודי באמצעות "קול ישראל לגולה" בשפות שונות.לקול ישראל זה היה האתגר הגדול ביותר מאז הקמתו בשנת 1948.הכוונה הייתה  ראשית כל להקליט את כול המשפט מתחילתו ועד סופו. לשרות השידור שסבל מבלאי זאת הייתה הזדמנות להצטייד בציוד חדיש.   הנוכחות של  קול ישראל, כמדיום שמעביר את המשפט לעולם  הייתה דומיננטית. 

מדי יום מ-11 באפריל 1961 ועד להכרעת הדין ב -13 בדצמבר 1961  לא היה כמעט יום שבו לא היו דיווחים מן המשפט ב"קול ישראל". מדי יום שודר יומן המשפט של חצי שעה על ידי שמואל אלמוג לימים מנכל רשות השידור ופרופסור להיסטוריה. מלבד זאת בשלב הראשון היו גם דיווחים ישירים במהלך המשפט ועל "יומן המשפט" היה אחראי חגי פינסקר. אהרון אריאל שימש ככתב בכיר, נתן כהן כיועץ משפטי יעקב און טכנאי השידור. בבית העם בירושלים, שבו נערך המשפט, הוקם אולפן רדיו שפעל משם בכול מהלך המשפט. מדי שבוע שודרו כתבות ביומן השבוע, בעריכת יורם רונן וכאמור קול ציון לגולה הביא ידיעות וכתבות לקהילות היהודיות בתפוצות ולעולם כולו  .

אגב, ההכנות של קול ישראל כללו בין השאר כוננות לקראת הפגנות אפשריות בפתיחת המשפט מחשש שיחזרו על עצמם המהומות בעת הסכם השילומים עם גרמניה בשנת 1951. לאחר נאום מתלהם של מנחם בגין, ראש האופוזיציה, המון פרץ לבניין הכנסת שהיה בבית פרומין ברחוב בן יהודה בירושלים, עשה שמות ברכוש ופגע בחברי כנסת. אחר כך היה משפט מלכיאל גרינוולד ורצח קסטנר. חשש זה לא התממש. לעומת זאת רבבות ניסו להשיג כרטיסים ונאלצו להסתפק בהאזנה לרדיו, גם ליד אולם בית העם בירושלים וגם ברחובות ,בטרנזיסטורים שהחלו להופיע בארץ.

שורה עליונה. משמאל לימין. ארי אבנר, שמואל אלמוג, חגי פינסקר. למטה משמאל: נתן כהן, אהרון אריאל, יעקב און

סריקת תמונה מתוך ספרו של איזי מן "קול ישראל מירושלים"

בארצות המערב ובמדינות אחרות  הטלוויזיה כבר פעלה שנים. מסיבה זאת ממשלת ישראל הביאה לארץ צוות צלמים מארה"ב שכלל 4 צלמים  ומצלמות ווידיאוVTR – video tape recorders  והבמאי היה יהודי בשם לואי הורורביץ.  העתק של כל החומר המצולם הועבר לשרות הסרטים הישראלי ובהמשך לארכיון הלאומי.

 ב 11 באפריל 1961 שמעו מאזיני קול ישראל בארץ ומאזינים בעולם את המשפט" הננו מעבירים אתכם לאולם בית המשפט בירושלים עם פתיחת משפטו של אדולף אייכמן." רק אז , הישראלים ואתם העולם כולו,עשו  היכרות ,לא רק עם ממדי השואה אלא גם עם השואה שעבר כל אחת ואחד משרידיה.אלה שעלו מן התופת, דרך משברי גלים סוערים, אל חופיה ומשם לזירות הקרב על הקמת המדינה.על כך בפוסט הבא.

*********************************************************************************************************************

.

אלה תמונות ששלח לי בני עורי, שדר ועורך בכיר, ברדיו ובטלוויזיה, ברשות השידור, לאחר פרסום הבלוג.