ארכיון קטגוריה: שואה ותקומה

משואה לתקומה- שרידיי השואה במלחמת העצמאות.

בבית הספר "בליך" ברמת גן  נערכה בקרב תלמידי כיתות י"א ,י"ב תחרות מטעם עמותת "עופות החול" לחיבורים  בשני נושאים שנוגעים לניצולי השואה.

נושא אחד היה המשמעות המוסרית והערכית של לקחי השואה לאור מנשר הניצולים. הנושא השני היה תרומתם החשובה של ניצולי השואה במלחמת העצמאות. לקראת יום הזיכרון לשואה פורסמה רשימה אחת  ולקראת ויום העצמאות ואחריו אני מפרסם בבלוג שלי עוד שני מאמרים  מתוך חבורים אלה, תוך עריכה וקיצוץ. שכן ,כול עבודה של התלמידים  כללה כשלושת  אלפים וחמש מאות מילים, פי שלושה ויותר מן המובא באתר, וגם זה נחשב ארוך בעיני קוראים רבים. אני רואה לנכון לציין שחרף ניסיון של שנים בעריכה, אינני בטוח שעשיתי צדק לטקסטים, שלא מביישים תלמידי אוניברסיטה בכתובים  שמבוססים על תחקוּר ותיעוּד. למצער, אני מקווה ששמרתי על רוחם, ובמידה רבה על לשונם.

"משערי הגטו אל באב אל וואד"-שער הגיא– "מרדכי (מוטק) גולדהכט, ניצול שואה ולוחם בחטיבת הראל.

תעצומות הנפש ,שהודות להן שרדו- הביאו את ניצולי השואה חדורי מוטיבציה ציונית  לעלות לישראל בתום המלחמה בתקווה שכאן יוכלו להקים בית מוגן וחזק לעם היהודי.

מאת: עידו אברמוב.*  ido abramov - post עותק

שרידי השואה שמצאו עצמם במחנות העקורים, טרם ההעפלה לארץ,אנשי הגח"ל- גיוס חוץ- לארץ -אומנו וחונכו  על פי השבועה שבה משתקפות המטרות המרכזיות והן : עלייה יהודית לארץ ישראל, הגנה, טוהר הנשק ומוכנות ללחימה לכינון עצמאות ישראל בארץ ישראל. זה הווה  לשרידים הלקח הראשון והחשוב של השואה- הקמת מדינה יהודית והמאבק למימוש החזון הזה- לאמור השתתפות במלחמת העצמאות.

אבל הייתה גם תרומה מוקדמת יותר, אם כי פחות ישירה. הפעלת לחץ על מעצמות העולם, ובפרט על בריטניה, במטרה שארץ ישראל תשוחרר משלטון המנדט הבריטי ומתוך מחשבה כי זו העת לכונן מדינה ליהודים בארץ ישראל. הלחצים הרבים היוו חלק מהסיבה שבריטניה החליטה להעביר את שאלת א"י לאו"ם, ובהמשך המעצמות הגדולות, ארה"ב וברית המועצות, הבינו את חשיבות קיומה של מדינה חזקה ומוגנת לעם היהודי והצביעו, יחד עם מרבית המדינות החברות באו"ם, בעד הקמת מדינת ישראל ..

"…ספק אם ההחלטה בעלת המשמעות הבינלאומית באומות המאוחדות מי"ז בכסלו תש"ח (29 בנובמבר 1947) שאישרה הקמה של מדינה יהודית עצמאית זעירה וללא ירושלים בשטחי ארץ ישראל, יכלה כלל להתקבל ללא הבשלת מודעות הפשע ללא תקדים של רצח העם היהודי בלב אירופה הנוצרית במלחמת העולם השנייה. ..", כתב פרופ' ישראל גוטמן המדען הראשי של "יד ושם" ,שריד שואה ".

אולם, מיד עם החלטת האו"ם פרצה מלחמת העצמאות, מלחמה גורלית אשר תוצאותיה היו קריטיות וחשובות, וניצולי השואה תרמו רבות לניצחון האדיר והחשוב של הכוחות היהודיים על הערבים.אחד הגופים שהתחילו לקום עם תום מלחמת העולם השנייה הוא הגח"ל, גיוס חוץ לארץ.עם פרוץ מלחמת העצמאות למחרת הצבעת האו"ם, כל המאמצים של ה'הגנה' באירופה הופנו לסיוע במאמץ המלחמתי בישראל. נחום שדמי, מפקד ההגנה באירופה, הבין כי בארץ ישראל יצטרכו עוד הרבה כוחות לוחמים בשל האבדות שיהיו, ופעל להכרה בכך ולהשקעה בגיוס ובהעלאה של הלוחמים לישראל.

נתן אלתרמן תיאר את פעולות לוחמי הגח"ל, ניצולי השואה, עם הגעתם ארצה בכותבו את השיר "אחד מן הגח"ל", אותו כתב על אחד מחיילי הגח"ל: (מס' בתים)

מסיפון אוניה מתנודדת
הוא ירד אל רציף הנמל
וחיכתה ברציף לו מולדת
בדמות אוטו צבאי וסמל.

היא את שמו בחותמת הטביעה,
היא השליכה בגדיו אל השק
ושבועה נוראה היא השביעה
לקולו של הגשם הדק.

לא, כי רק את חייו, פליטי חרב
הוא קבל על החוף מידה.
אבל גם את חייו, אי בערב,
הוא השיב בנפלו בעדה.

שילובם העיקרי של אנשי הגח"ל היה לאחר השלב הראשון של המלחמה. בחודשיה האחרונים של המלחמה מילא הגח"ל תפקיד חשוב ביותר בהשלמת השורות המדולדלות ותגבור הכוח הלוחם. מספרם של אנשי שארית הפליטה היה קרוב ל-22,300 מסך כל אלה שגויסו במסגרת גח"ל, כאשר בשלהי 1948 מנה צה"ל 80,033 חיילים, ורק כ-60,000 היו חיילים בחילות הקרביים, בעוד רוב מגוייסי גח"ל היו ביחידות קרביות.זה ועוד. קשה היה לשבץ את ניצולי שואה ביחידות שרותים, כמו טבחות,אפסנאות,פקידות בשל העדר שפה.  בסך הכל כמחצית  מהכוח הלוחם של ישראל במלחמת העצמאות היו ניצולי השואה (נוסף לעולי גח"ל היו העולים שעלו בין 1947-1945). בהתאם לכך יש לציין את העובדה שזהו גם שיעורם בקרב הנופלים.

post GahalHeade museon beth hapaknachr2

צילומים "יד לגח"ל- ניצולי השואה במלחמת העצמאות"- מוזיאון בית הפלמ"ח.

בן גוריון אמר: "…הזרימו לוחמים טירונים ומנוסים לצבא השחרור שלנו, צעירים שלא טעמו אף פעם טעם מלחמה ולוחמים ותיקים בכל סוגי הנשק שהתנסו במלחמת העולם השנייה נגד האויב הנאצי, אשר אף הוא איחד את המזרח והמערב; התנדבות הגולה תרמה תרומה חשובה לא רק מבחינה כמותית  אלא גם מבחינה איכותית…"

שותפות של גורל וערכי מדינה.

 הלחימה המשותפת על המדינה הקנתה לרבים מהעולים תחושה מיידית של בעלות על הארץ ושל שייכות שללא ספק זרזה את תהליך קליטתם ובמידת מה גם עמעמה את טראומת ההגירה. כפי שאמר צבי גיל באירוע לציון הקמת "יד לגח"ל – ניצולי השואה במלחמת העצמאות" במוזיאון של בית הפלמ"ח. במעמד זה הוא התבטא בין השאר:" במשחק של שיבוץ מילים תמצאו ש-חלמנו ו-לחמנו הן אותן מילים. לכך היו לנו שותפים מבני הארץ. גם הפלמ"חניק וגם אני חיפשנו את המחר. אלא שמאחורינו היה עמוד העשן שהיתמר מארובות בירקנאו, במלחמת קיום אישית, הנוראה שבמלחמות. לפנינו היה עמוד האש של מלחמת העצמאות, מלחמת קיום לאומית."

ניצולי השואה השתלבו במערכות ובחזיתות השונות שכללה מלחמת העצמאות, וכוח התגבורת והעוצמה שהביאו ללוחמה בארץ היו משמעותיים מאוד ותרמו לניצחונה של מדינת ישראל, ובכך לתקומתה. ניתן להבין כי לולא התגייסותם של ניצולי השואה למלחמת העצמאות, המערכה על תקומתה של המדינה, הקמתה הייתה נתקלת בקשיים רבים הרבה יותר וייתכן והייתה מתעכבת בזמן מה.

אם כן, מדובר בתרומה אדירה למדינה, שכן שורדי השואה אשר עברו את תלאות השואה ואיבדו את כל היקר להם, היו נחושים ומלאי תקווה להקים את מדינת ישראל, ואכן כך עשו. גבורתם, עוזם ותרומתם הבלתי נדלית בתחום זה ראויים להערכה רבה בקרב העם היהודי בישראל.

תרומות כלכלית חיונית.

אחת התרומות החשובות ביותר, אף היא תרומה קיומית ישירה ועקיפה היה הסכם השילומים. הסכם בין מדינת ישראל ובין גרמניה שנחתם בין ישראל לגרמניה המערבית, ב-10 בספטמבר 1952 בלוקסמבורג, ובמסגרתו העבירה גרמניה לישראל, בין השנים 1953 ל-1965, סכום של כ-3 מיליארד מרק מערב גרמני (820 מיליון דולר 7.5 מליארד דולר במונחי 2017) כפיצוי על הסבל והנזק החומרי אשר נגרם ליהודים בתקופת השואה. כמו כן התחייבה ממשלת גרמניה המערבית להעניק רנטות לניצולי השואה. הרנטה היא תשלום חודשי קבוע לשם מימון ההוצאות הרפואיות להן נדרשים ניצולי השואה, כפיצוי על הסבל במחנות הריכוז וההשמדה, וכפיצוי על אובדן זכויות בסיסיות כגון הזכות ללימודים לניצולים שהיו ילדים וכדומה.

לכספי השילומים נודעה חשיבות מרכזית בכלכלה הישראלית. כספי השילומים הכלליים הגיעו לידיה של המדינה בשתי צורות – בכסף מזומן ובסחורות. הם הכניסו הון זר למדינה, סייעו בצמצום הגרעון וביצירת השקעות, ושימשו  להקמת תחנות כוח ולמימון דלק, סחורות ושירותים. הם הניחו פסי רכבות, מימנו כבישים, רכבות ואניות, וסייעו בפיתוח הנמלים, התקשורת והצבא. גם המוביל הארצי הוקם מכספי השילומים. חשובה לא פחות הייתה עצם ההתקרבות לגרמניה המערבית, שמשמעותה הייתה יציאה מהחרם הערבי ופתיחות ישראלית לשוק המערבי ולכלכלה המודרנית. חלק נכבד מהכסף שימש לשיפור מנגנוני קליטת העלייה ולרווחת העולים החדשים, ובהם ניצולי שואה לא מעטים. ואגב,מאחורי הלחץ על בן גוריון לחתום על הסכם השילומים  היה הממונה על התקציבים במשרד האוצר,משה זנבר,לימים נגיד בנק ישראל,איש גח"ל ,שביום הראשון לבואו לזירת לאטרון נפצע.

במאמרו "כלכלה מדינית" כתב פרופ' מיכאל שלו כי "[המדינה] הצליחה בכריתת בריתות פוליטיות מעבר לגבולות ישראל, בריתות שסיפקו לה את האמצעים הכספיים לנתב את הפיתוח הכלכלי. החשוב ביותר היה הסכם השילומים עם גרמניה המערבית, שהניב כמות אדירה של חומרי גלם ומכונות שהוכוונו על ידי השלטון למפעלי תעשיה. ההון המיובא חולק בין שלושה מגזרים – הסתדרותי, ציבורי ופרטי."

הודות לסיוע זה מטעם גרמניה הצליחה מדינת ישראל להעמיד את עצמה על הרגליים כבר לאחר הקמתה, והדבר תרם רבות להתפתחותה בשלבים קריטיים וקשים שלאחר מלחמת העצמאות.

חברה, מדינה ורוח

 ניצולי שואה רבים השתקמו בהגיעם ארצה, הצליחו למצוא את מקומם ולהשתלב בחברה. ניצולים אלו השתלבו בתחומי הספרות, הכלכלה, הפוליטיקה, הספורט והרוח. הם הצליחו להתגבר על הזוועות שעברו, או לפחות לקחת אותם למקום של פיתוח, יצירה והגשמה.

פועלם הרב וכן עשייתם מהווים תרומה רבה למדינה במשך 70 שנות קיומה, וכעת אציג כמה אישים מיוחדים אשר תרמו למדינה בדרכם הייחודית והגיעו למעמד רם:בין הבולטים שלהם בשעתם. בתחום הספרות הלינה בירנבאום סופרת, משוררת ומתרגמת, נולדה ב-1929 בווארשה.אהרון אפלפלד ניצול שוא ילידי רומניה- חתן בספר ישראל בספרות.תחום הספורט: אפרים קישון-ניצול שואה יליד הונגריה- מחזאי, סופר, סטיריקן חתן פרס ישראל. אמיל פרקש נולד ב-1929, שהה במחנות ריכוז, היה ספורטאי מצטיין בתחום התעמלות המכשירים, שופט התעמלות, מורה ומחנך.תחום הפוליטיקה: שבח וייס נולד ב1935 היה פרופסור למדע המדינה ולימים יו"ר הכנסת. תחום הכלכלה: משה זנבר כלכלן ואיש ציבור ישראלי. לאחר עלייתו לישראל כניצול השואה מהונגריה, השתלב בתחום המחקר הכלכלי וכעובד בכיר במשרד האוצר וכהן כנגיד בנק ישראל. תחום המשפט: אהרון ברק נולד ב-1936 בקובנה שבליטא. אביו היה עורך דין ואמו הייתה מורה.הגיע לדרגת נשיא בית המשפט עליון.תחום הרוח והדת:ישראל מאיר לאו, ילד שואה מפולין לימים הרב הראשי לישראל  ויו"ר מועצת יד ושם. הרב יהודה עמיטל נולד בשנת 1924 בטרנסילבניה, שהייתה שייכת באותה תקופה להונגריה, והוא היחיד ששרד מכל משפחתו.. בשנת 1988 היה בין מייסדי תנועת מימד, ייצג אותה בכנסת ואף התמנה לשר בשנת 1995.תחום החברה: חייקה גרוסמן נולדה בביאליסטוק ב-1919. הייתה חברה במחתרת נגד הכיבוש הנאצי ופעלה בשליחותה בעיקר בצד הארי (מחוץ לגטו) של העיר,הצטרפה לפרטיזנים. בתום מלחמת העולם השנייה הייתה לדמות בולטת בארגון שרידי התנועה בפולין עד לעלייתה ארצה בשנת 1948.הקימה משפחה בקיבוץ עברון ,הייתה מוכרת כחברת כנסת, לוחמת ללא לאות לתיקון עוולות חברתיות.

והיו עוד בתחומי אחרים כמו בתחום הביטחון ילידים ניצולי שואה שהגיעו לדרגת אלופים כמו יוסי פלד ואביגדור– יאנוש- בן גל , בתחום המדיה הקריקטוריסט יליד הונגריה – זאב- יעקב פרקש. העיתונאי, הפוליטיקאי ושר המשפטים טומי לפיד. הקריקטוריסט  ויוצר הלוגו של הישראלי בכובע טמבל-דוש- קריאל גרדוש.ואלה רק חלק מן האישים הבולטים שתרמו לחברה ישראלית כפרטים.זה גם חלק מתרומתם בקהילה לרבות הקמת יותר מששים יישובים חקלאיים, בניהם קיבוצים, מושבים, כפרים. יישוב כול הערים הנטושות,שלא לדבר על מערכת התיעוד והנצחה של השואה שבה הם היו היוזמים או מלאו בה תפקיד חשוב.

סיכום

כפי שניתן להבין מרשימה זאת , ניצולי השואה הרבים תרמו רבות למדינת ישראל, עוד בטרם הקמתה ועד ימינו, ותרומה זו באה לידי ביטוי גם בפן הצבאי וגם בפן החברתי-רוחני. ניצולי השואה הגיעו לעמדות מפתח בכירות בחברה הישראלית, ואין ספק שעשייתם ופעולותיהם לא יסולאו בפז.

אם כן, ולאור העובדה כי בעבודה זו עסקתי בנושאים אשר בדרך כלל לא מהווים חלק מסדר היום הציבורי ולא ידועים באופן גלוי ומרכזי לציבור, אני סבור כי יש להרחיב את השיח בנושא התרומה הרבה של השורדים למדינת ישראל, וכי יש להעניק להם, במיוחד בשלב זה של חייהם, כאשר כבר רובם בגיל השלישי המבוגר (ורבים כלל לא עמנו עוד), הערכה רבה וכן תחושה שאנו מעריכים ומוקירים את כל מה שעשו למען העם והארץ.

ניצולי השואה הינם אנשים יוצאי דופן, אשר ניתן ללמוד מהם מהי תעוזה, אומץ, כח רצון ותקווה, וכי אפילו לאחר הימים והמצבים הקשים ביותר אפשר ויש להילחם על מנת להשיג את מה שחשוב לך, וכדי לשפר את עתידך ועתיד סובביך.

אני מתפעל מהישגיהם ורוחם הנפלאים של ניצולי השואה, ואני חש בר-מזל על כך שהזדמן לי לפגוש באופן ישיר כמה שורדים ולשמוע מהם ממקור ראשון את קורותיהם.

עם זאת, לדעתי  מצבם של ניצולי השואה בארץ הינו במקרים רבים בכי רע, וכי באחרית ימיהם המונים נמצאים במצב כלכלי רעוע וחלוש, ואין הם זוכים למספיק התייחסות ואמפטיה מהממשלה ומהעם. יש להתייחס אליהם אחרת, ולהטיב עימם בשלהי חייהם, בפרט לאור כל מה שעברו ותרמו למדינה.

אני רואה  כזכות שניתנה לי לכתוב עבודה זו, ( שבחלקה מתפרסמת כאן _ צ.ג) וכחלק ממנה נחשפתי לפרטי מידע מדהימים שטרם ידעתי, ובעיניי כאלה שהם חשובים מאוד בקורותיה של מדינת ישראל בפרט ושל העם היהודי בתפוצות  בכלל.

====

* עידו אברמוב הוא תלמיד כיתה י"ב בביה"ס בליך ברמת גן.

 

תקומה

הדור הצעיר היום לא נופל מדור תש"ח- רק תנו לו אתגר.

לא יכול להיות אירוע הולם יותר מאשר במלאת העשור להקמת העמותה "עופות החול" ושבע שנים לאחר רישומה כחוק  היא זוכה לתהודה בקרב הדור הצעיר. זאת עשינו ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה באירוע של מתן פרסים ותעודת הוקרה  בבית הספר בליך ברמת גן. הצעירים תלמידי י"א, י"ב  הכינו חיבורים  שיסודם בתקומה של ניצולי השואה. נושא  אחד היה משמעות הזיכרון בכול הקשור במעשים לא רק במישור הבינלאומי אלא גם במישור הלאומי. והנושא השני היה מעשיהם של ניצולי השואה בהקמת המדינה ובביסוסה. ככה ראו זאת מי שהגו את הרעיון בשעתו,לאמור "עתיד הזיכרון" ובשורת התקומה.

post two project-yad-vashem-accord

 

בתמונה מימין: נוח פלוג יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה. במרכז משה זנבר, בעבר יו:ר המרכז.זכרם לברכה. לידו ראול טייטלבאום וצבי גיל.

post four peled meting 1post two haidu concert micha raul zvi

מימין לילי הבר,משה זנבר,צבי גיל והשר יוסי פלד.עם ראול טייטלבאום ומיכה שגריר 

מייסדי העמותה היו משה זנבר זכרו לברכה, מי שהיה בין היתר נגיד בנק ישראל, ראול טייטלבאום, חוקר היסטורי ועיתונאי, מיכה שגריר, זכרו לרכה, אולי גדול המפיקים של סרטי התעודה בארץ ואנוכי. מכיוון שתכלית העמותה הייתה לתעד את מעשיהם של שרידי השואה במדיום החזותי, היה ברור לנו שלפנינו לא רק אתגר גדול אלא גם מאמצים עילאיים לגיוס כספים. שני גורמים היו בעוכרינו. הפקות במדיום החזותי- סרט- עולות הרבה כסף. שניים. מכיוון שעצם הנושא עסק בתקומה,לאמור במעשים שיש בהם משום בשורת חיים,זקיפת קומה  ולא באומללות, הנטייה של אנשים היא לקמץ את היד ולא לפתוח אותה וגם לא את הכיס.

ובכול זאת לאחר דרך מלאה מהמורות ולעתים בעור שינינו הפקנו חמישה סרטי תעודה. הסרט הראשון נקרא "עופות החול" שבו הבאנו שבעה ניצולי שואה שתרמו למדינה בתחומים שונים, כמו כלכלה,ביטחון,אמנות, מוזיקה,רפואה, ספורט ביניהם חתני פרס ישראל. הסרט השני התמקד בניצול שואה אחד, ששרד כילד בצרפת הכבושה והפך בארץ לבמאי תאטרון וסרטים ידוע וגם כפסל. הסרט אחריו עסק בניצול יליד הונגריה שבנעוריו עסק בחקר המוזיקה הצוענית ובארץ נמנה עם אחד מן המלחינים הבולטים בני זמננו. בשעה שהסרט הראשון ייצג איזה "קולקטיב" זוטא, השניים שבאו אחריו עסקו ביחידים, שכול אחד מהם תרם תרומה חשובה מאוד בתחום שלו. סרט התעודה הרביעי היה שונה לחלוטין באופיו, שכן הוא עסק בקבוצה גדולה של ניצולים. מצד אחד פרטיזנים יהודיים אשר סייעו בארגון המבצע ומצד שני אלפי ניצולים שהשתתפו בו. מדובר ב"מבצע הבריחה", אחד המבצעים המסוכנים ומסמרי שער אשר היזמה והביצוע היו  של ניצולי שואה. מדובר במסע של אלף קילומטרים דרך מזרח אירופה, הריה, נהרותיה, יערותיה, דרך האלפים ועד לחופי איטליה, בשלהי מלחמת עולם השנייה. מטבע הדברים שהחומר החזותי המקורי היה דל מאוד והוא שולב בסרט. מי שהשתתף בסרט היו עשרה תיכוניסטים, בנות ובנים,דתיים וחילוניים,יהודים וערבייה נוצרית, מכול רובדי החברה,מן הכרכים ועד לעיירות פיתוח. הסרט האחרון עסק במשמעות של המסע. מצד אחד מה הוא נתן לצעירים לא רק בהקשר ההיסטורי אלא במשמעות העכשווית. כמו היחס בין יהודים לצעירה הנוצרייה שהשתתפה במסע , בין צעיר חילוני לבין צעיר דתי או בין צעיר מבית מסודר לבין צעיר מבית רעוע. כול זאת תוך השתקפות בעיני מבוגרים ניצולי שואה, ביניהם אחד שנטל חלק במבצע הזה.

כאמור לעמותה הזאת שעסקה בעיקר בתקומה, כלומר בפן של שיקום הניצולים וחלקם הפעיל במלחמת העצמאות ובכול מערכות ישראל כמו גם בכול תחומי החיים שלנו, לכך לא היה תומך. לא נדיב פרטי ולא מוסד ציבורי. זה נכון, שמצוקה , כמו מצב ניצולי שואה לעת זקנה שמשוועים לעזרה- מדבר יותר אל הציבור. אבל התקומה הייתה ראויה גם ראויה גם לתמיכה ממסדית, גם לתמיכה ציבורית ובעיקר מצד הדור השני של ניצולי השואה שהצליחו מאוד בתחום שלהם. אבל זה מה יש. נכון יותר מה היה או לא היה.

הרעיון לסגור את השובך.

 במציאות  הזאת כאשר מצד אחד אין תמיכה ואין תרומות ומאידך יש הוצאות בסיסיות כמו של רואה חשבון, יועץ משפטי וכיו"ב צרכים מנהליים, סיכמנו יושבת ראש העמותה, לילי הבר, ואני שצריך לתת את הדעת על נעילת השובך. אבל זאת נעשה באיזה מעשה שיש בו משום חידוש. לא הפקות,שבשבילם לא היה לנו כסף, אלא להפך מן המעט שנותר- מענקים סמליים ולדור הצעיר.

האירועים  לציון  יום הזיכרון הבינלאומי לשואה  בארץ נערכו לא ב- 27 בינואר, כמקובל, בשל ערב שבת אלא ביום א', ה- 29  לינואר. עמותת "עופות החול" החליטה לציין את האירוע בבית ספר "בליך" ברמת גן. זאת בשל ניסיון קודם שהיה לי במפגש בין תלמידי י"א וי"ב לאחר שובם מביקור בפולין, במסגרת "מצעד החיים". קשר זה נעשה בעוד מועד על ידי המחנכת רונית הָרדי, השכנה שלי בתל אביב.

"בית הספר "בליך" מוכר בישראל בעיקר בזכות סימולציית הבחירות של התלמידים לפני הבחירות לממשלה ובזכות הצלחות נבחרות הכדורסל של הבנים והבנות בליגות העל של בתי הספר התיכוניים. יחד עם זאת , בקהילה החינוכית, והציבור המקומי, הוא ידוע כאחד מבתי הספר הערכיים בארץ, שמצטיין בפרויקטים לאומיים שונים בתחומי החברה, התרבות האמנות ויחסי אנוש .בבית הספר לומדים כ-2,400 תלמידים, בכיתות ט'-י"ב, עם ממוצע של בין 15 ל-16 כיתות כאשר השכבות ט' וי"ב הן הגדולות ביותר ובהן 16 כיתות, בשכבת גיל אחת. צוות המורים מונה כ-200 חברי סגל.

post one zvi with blich students on phonixes

עם תלמידי בליך שהשתתפו בפרויקט.

זמן קצר לאחר המפגש השִכבָתי  הצעתי לקיים תחרות חיבורים לקראת "יום הזיכרון הבינלאומי" בשני נושאים. אחד: המשמעות של הזיכרון ויישומו, בארץ ובעולם, לאור הנאמר ב"מנשר ניצולי השואה". הנושא השני. עשייתם החשובה של ניצולי השואה בהקמת המדינה ובפיתוחה, כיחידים וכקהילה. החיבורים המצטיינים יזכו בתעודות הוקרה ובפרס כספי ואלה שאחריהם יזכו בתעודות הוקרה. ההצעה הובאה בפני הנהלת בית הספר והתקבלה בברכה ולאיש הקשר התמנה ד"ר אריאל קוך, אשר ריכז את הפרויקט בבית הספר. פעילה אחרת  בנושא הייתה המחנכת עדי לוי ,סגנית המנהלת של השכבה תוך שיתוף פעולה  עם מנהלת השכבה ,טל גרוסמן ובברכת המנהלת, זהבית גולדמן. מכאן שהצמרת החינוכית של בית הספר תמכה מאוד בפרויקט זה, דבר שהיה בו משום עידוד לנו בעמותה וגם לתלמידים.

אמנם רק כמה עשרות תלמידות ותלמידים נענו לאתגר, אבל כבר בשלב הראשון הייתי עד לאופן שבו אלה שהשתתפו בו התייחסו לנושא, וזאת בין היתר בפניות אליי במייל או במסרים שקבלתי מאריאל קוך .כמי שנתנסה בלימודים אקדמיים, התקבל אצלי הרושם,מן השאלות שהוצגו לי,שהיו כאלה אשר התכוונו לכתוב מסה אקדמית, אלא שלרוע המזל הם הוגבלו באורך העבודה בין 3500-5000 מילים. היו שש עבודות מעולות, ואחדות מהן, תוך תחקיר מעמיק וציון מקורות שלא היו מביישות סטודנטים בבחינות לתואר ראשון. אני מקווה שלקראת יום הזיכרון לשואה ולקראת יום העצמאות, שהעבודות עוסקות בשניהם ,לפרסם מעין תמצית של החיבורים, בתקווה שאצליח , תוך כדי עריכה, לשמור על תוכנם וצורתם.

במוסגר אעיר כי במפגש הראשון היו באולם כארבע מאות תלמידות ותלמידים וכרגיל במספר כה רב של צעירים ישנה המולה. כאשר מרכזת השכבה ביקשה תשומת לב השתרר אלם מוחלט ללא אוושה .מכיוון שלא מדובר בצבא  אל בבית ספר, ועוד בבית ספר ברוח פתוחה, הרי להערכתי התנהגות זאת לא נבעה מנוכחות נציגי העמותה אלא חלק מהתובנה של המערכת, שראוי להערכה.

blich winners and donners

 

המחנכים, הזוכים בפרסים ובתעודות הוקרה,ונציגי העמותה.

הפרויקט כולו ,מן השלב הראשון שבו התאספו  מאות תלמידי י"א וי"ב כדי לשמוע עליו ועד לטקס חלוקת הפרסים,התקבל בהתלהבות על ידי התלמידים,אף שכאמור לא כולם השתתפו בו. ברור היה לנו, המחנכים ואנשי העמותה, שתלמידים שנמצאים בלחץ, חלקם קרובים לגיוס, זמנם לא יאפשר להם ליטול חלק במשימות. אבל מן התגובות שלהם יכולנו להסיק שזה מסר שמדבר אל הדור הצעיר והוא פשוט בתכלית הפשטות. הזיכרון אינו אנדרטה קרה. הוא מחייב  למעשים. וכשמדובר במעשים- אותם ניצולי השואה  שעלו מן האפר עשו הן לשיקום המשפחות שלהם והן בהקמת המדינה וביסוסה בכול תחומיי חיינו.

בשורת החיים של שרידי השואה, אשר החברה הישראלית משום מה הצניעה אותה, דיברה ומדברת אל הדור הצעיר. עובדה זאת הביאה אותנו להשאיר בינתיים את השובך- פתוח.

 

יום הזיכרון הבינלאומי. יש להעביר הדגש מ-מה לָמָדנו על השואה ל-מָה למדנו ממנה

ב"יום הזיכרון הבינלאומי לשואה " שחל מחר ב-27  בינואר ניתן לומר  כי תיעוד והנצחת השואה הם נחלת מאות מיליונים בעולם ואפשר שיותר . הפועל היוצא הבלתי נמנע הוא שבשל כך גם עוסקים בכך בפועל מאות אלפי אנשים ברחבי העולם, החל  באקדמיה וכלה בעובדי תחזוקה של המוסדות הרבים שקיימים בעולם. זה מקובל בכול הזמנים והמקומות שאנשים שעוסקים בהנצחת אירועים היסטוריים לאומיים ובינלאומיים, רובם עושים זאת במסגרת מקצועית ורבבות משפחות מתפרנסות מזה . בדיעבד אין ספק שנוצרת זיקה בין מי שעוסק במלאכה זאת לבין התחום שבו הם עוסקים. בעיקר בכול הקשור בנושא כמו השואה.

אך מה שקורה, בעולם ובעיקר כאן, במדינה שאליה הגיעו מרבית שרידי השואה הוא ,אם להשתמש בלשון גסה, מאמץ   יתר ב"שיווק" השואה  ופחות  במתן משמעות אקטואלי לזיכרון. זה לא בכדי. הסיבה לכך היא שהיבט זה , הפך אצלנו ,בכול כוון,לפוליטי אקטואלי, במקום ערכי,מוסרי אקטואלי. ומי שרוצה ל"הימלט" מפן זה, מעדיף להתרחק ממנו ולעסוק בזיכרון ולא בצווי שלו. כלומר בשואה עצמה,ולא בהשלכותיה. זה קורה גם במהלך השנה ובעיקר בימי הזיכרון הלאומי והבינלאומי. וזה המלכוד, שמרחיק ולא מקרב. אני יודע שמיטב חוקרי אקדמיה וחינוך רבים שעוסקים בתחום הזה  שוברים את הראש שוב ושוב כיצד להעביר את זיכרון השואה שעם הזמן חלים עליה כללי השחיקה . המטרה היא רענון הנושא  כדי למשוך אנשים ובעיקר את הדור הצעיר ולא לשעמם אותו בחזרות על  מסרים ישנים. השתמשתי במונח שיווק לא רק לצורך הגדרה עכשווית של העברת מסרים. נדהמתי כאשר לפני כמה שנים מישהו שייצג מוסד מסוים לתיעוד והנצחת השואה הציג עצמו כאחראי לשיווק. הערתי על כך לאותו מוסד ומאז לא שמעתי את המונח הזה במסגרת יחסי ציבור. אך בפועל זה מה שקורה. בימינו הכול משווק.

לדעתי בעיסוק יתר בשואה עצמה ובעיסוק חסר בלקחיה, לא זו בלבד שלא מוסיפים לאותה טרגדיה לאומית ללא תקדים, אלא מגמדים אותה שלא לדבר שמבחינה חינוכית התועלת נפגמת. שכן  גם ככה לאחר שבעים ושמונה שנים -האנשים, בייחוד הדור הצעיר לא יודעים "מה לעשות" עם השואה הזאת . לעצמי נדמה לי כי המנטרה שאני חוזר עליה לבשה ממדים דמנציאליים. זאת מכיוון שאני לא עוף כמו תוכי, אז אם אני חוזר על תפיסה זאת, הרי זה סימן מובהק לשכחה. אולם בכול הקשור לשואה- אדרבא-  זאת חזרה לזיכרון במובנו הרחב. מניסיוני בהופעה בפני צעירים בתיכונים ובמדים, למדתי שאין דבר מאתגר אותם יותר ומדרבן אותם מאשר לעסוק במשמעות היישומית של הזיכרון שהיא  תמיד, לצערנו, רלוונטית, בעולם וכאן. הם יכולים לעשות משהו בהקשר זה ולא רק בדיבורים אלא גם במעשים. רבים מהם מוכנים לעשות זאת. לדוגמה הפוסט הקודם שלי עסק בפליטים. ונושא הפליטים האפריקאניים אצלנו הוא מושא לפעילות מבורכת די נרחבת. כפי שציינתי,לא צריך להשוות גירוש זה למעשי הגירוש בשואה. שכן העם היהודי סבל מגירושים פעמים רבות מאז גלות בבל לפני אלפיים וחמש מאות שנה.

זה נכון  שאלמנט חשוב בהעברת המסר לדור הצעיר הוא העדות האישית- "אני הייתי שם" אבל מה לעשות ש"בעוד שנים לא רבות לא יהיה עוד על כדור הארץ אדם שיוכל להעיד:אני זוכר מה שאירע בשואה.יוותרו רק ספרי זיכרונות ומחקר,תמונות וסרטים ועדויות ניצולים.או אז יהפוך זיכרון השואה מגורל כפוי החתום בבשרינו ובנשמותינו לעוד היסטורי שעל האנושות  ועל הדורות הבאים לצקת בו תוכן ומהות"

זאת הפתיחה של מנשר ניצולי השואה שחתם את טקס הנעילה של הכנס הבינלאומי שהתקיים ב" בבקעת הקהילות ב"יד ושם"  ב-11 באפריל  2002 – כ"ט ניסן תשס"ב- בנושא "מורשת ניצולי השואה-  ההשפעות האתיות והמוסריות לאנושות"

דומני כי במבוא זה טמונה מלוא המשמעות של הזיכרון ותכליתו. ואם יש צורך בהדגשת יתר של המשמעות לגבינו כיהודים,הקטע הבא מפרש מה הם בין השאר אי אלה לקחים ששאובים מזיכרון השואה."אנו כפי שכבודנו הלאומי חולל עד עפר ובשמם של אלה שגורלם נחתם להשפלה מזוויעה בטרם הוצאו להורג,קוראים לעולם כולו להתאחד סביב ערכי זכויות האדם והשוויון בין בני אדם ללא הבדל גזע לאום, מעמד חברתי או מין. רודנות ואלימות פוליטית כמו ניצול כלכלי אכזרי תוך דריסת כבודם האנושי של יחידים וקבוצות,הם חטאים שאין להם כפרה ואשר על העולם הנאור להתאחד בפעולה מחושה נגדם" האם העולם אכן התאחד בלמדו את הלקחים? האם אנו כאן למדנו אותם?

דומני שהתשובה מצויה אף היא בקטע שמסיים את מנשר הניצולים: "השואה שייכת למורשת האוניברסלית של כול בני תרבות. היא שקבעה את אמות המידה לרוע המוחלט. לקחי השואה חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומניים,לדמוקרטיה,לזכויות אדם,לסובלנות וסבלנות ונגד גזענות ואידאולוגיות  טוטליטריות"

בוודאי שהמנשר מתייחס גם להיבטים אחרים כמו אנטישמיות, זילות השואה וכיו"ב היבטים שהם חלק בלתי נפרד מן הציווי היישומי.

עלינו לא רק לשאול את עצמנו יום ,יום אם אנו נענים,הביטוי ההולם יותר הוא באנגלית- living up, לאתגר הזה,אלא גם  להשיב על כך.

להעביר את "מצעד החיים" מאושוויץ בפולין להר הזיכרון בירושלים.

ישראל לא יכולה להתייחד עם קרבנות השואה  בארץ שהממסד שלה מעודד תופעות לאומניות גזעניות ובעקיפין גם אנטישמיות.

לנוכח תופעות גזעניות ולאומניות שהיינו עדים להם בימים האחרונים  בפולין, ואלה הולכות וגוברות ומוצאות ביטויים בתחומים שונים, מטעם הממסד הפולני ,הגיע הזמן לעשות "חושבים" בכול הקשור ל"מצעד החיים" לאושוויץ ."עליה לרגל" זאת לאושוויץ הפכה במרוצת השנים לחלק בלתי נפרד מן הנרטיב הלאומי לזכר השואה, לא רק ביום השואה עצמו אלא בכול ימות השנה. משתתפים בה מנהיגי העם, מפקדי צה"ל, תלמידי בתי הספר, חיילים, ומשפחות רבות שיקיריהם נרצחו במקום.

מלכתחילה מה שנקרא "מצעד החיים", היה  שנוי במחלוקת. אני ראיתי בכך משהו שנולד בחטא. יוזמה של פוליטיקאי שלא ניחן ביושרה, בלשון המעטה, וסוכנות נסיעות ממולחת וחמדנית שהניבה רווחים יפים. פרופסור יהודה באואר, אחד מגדולי החוקרים ההיסטוריים של השואה, ראה בתופעות שנות שהתלוו למצעד כמו הנפת כרזות, דגלים, טליתות, חילול של בית עלמין. שכן אושוויץ- בירקנאו היא בית הקברות הגדול ביותר בתבל ובבית עלמין רק מתאבלים ומספידים בלא שום גילוי מפגן או עצרות עם.

עצרת באושוויץ-צילום וויקיפדיה

הפולנים עצמם, גם הממשלות שהיו ליברליות ואוניברסליות יותר מאשר הממשל הנוכחי של "מפלגת הצדק"- שהיא מפלגה לאומנית גזענית , התייחסו באמביוולנטיות למצעד החיים. מצד  אחד זה היה מקור חשוב להכנסה  מ"תיירות השואה". מדובר בפולין שלאחר נפילת המשטר הקומוניסטי, שהייתה זקוקה לכול דולר כדי לקיים את הכלכלה שהתמוטטה . מאידך, העובדה שהנאצים בחרו באזור הציורי הזה בפולין לאתר ההשמדה הגדול בתבל ובהיסטוריה, לא החמיאה לפולנים, וזאת בלשון המעטה.

עד כדי כך הפולנים רצו להתנתק מן הסטיגמה של אושוויץ , שהדבר חל גם על תקופת השלטון הקומוניסטי, אשר ביקש מאוד להבליט את רוע הנאציזם. בעת הביקור הראשון שלי בפולין, בשנת 1985 כאורח הטלוויזיה הפולנית, שמתי לב כי השילוט לאושוויץ, באזור מחוז גליציה שם הוא נמצא ,הוא דליל מאוד. לאחר הסיור כאשר נפגשתי עם המארח שלי,לב ריווין, אחד הבכירים במדיה, לימים מפיק שותף לסרט "רשימת שינדלר" . הוא אמר לי : ". נו מה אתה חושב. הציבור בפולין הקומוניסטית היא לאומני וקתולי, אבל הממסד מתבייש בעובדה שהנאצים בחרו בפולין כאתר השמדה. הפולנים  לא הצטיינו באהבת יהודים"- הוא אמר לי בחיוך ממזרי,"והגרמנים ידעו זאת". כיום, כאשר פולין היא כמעט "יודנריין"- נקייה מיהודים, הרי בקרב פולנים רבים, הלאומנים הקתולים, האנטישמיות עדיין קיימת. הממסד מנסה להסתיר אותה, בין היתר בהפגנת ידידות לישראל. אולם האווירה  הציבורית משתקפת דווקא   במצעד שנערך בשבת האחרונה בוורשה בהשתתפות לאומנים גזענים, ביום העצמאות של פולין, שהפגינו למען פולין "נקייה"- מונח שמקורו בגרמניה הנאצית-  עכשיו נקייה ממוסלמים, שמספרם כמה רבבות, אבל בלבם פנימה, זה חל  גם על היהודים, שכבר אינם.

בתקופת הקומוניזם ,האנטישמיות הייתה קיימת, אבל הגילויים היו אסורים. כשאני פגשתי את לב ריווין ביריד הטלוויזיה הבינלאומי בקאן הוא גילה לי שאביו הוא יהודי, והוא מאוד רצה לבקר בירושלים לפני מותו. אבל כחלופה אם הוא פוגש ישראלי שיזמין אותו. ואכן  במסגרת זאת נערך הביקור, ונתקבלה וויזה שחיכתה לנו, לרעייתי יהודית ולי, בווינה. לב עד כדי כך היה חופשי אתי שהוא הציע לי להחליף דולרים בזלוטים פולניים ,פי שלושה מן השער הרשמי, אצל חלפן יהודי שהוא מכיר.

הפולנים התביישו באושוויץ, ובוודאי שכך לאחר שהתקבלו לאיחוד האירופי ולשוק המשותף. ואכן השילוט לאושוויץ  נשאר  מאוד "צנוע". יותר בולט התמרור לכפר "אושוויֵיאוּצ'ים"- אשר הגרמנים הפכו אותו ל"אושוויץ". זאת גם הסיבה שכבר  בהתחלה הממסד הפולני מאוד רצה שהקבוצות שבאות לפולין יבקרו לפחות בכמה אתרים תיירותיים בפולין,ויש כאלה, מלבד קראקוב שהיא קרובה מאוד לאושוויץ.

ככה או אחרת במלאת שבעים שנה לעצמאות מדינת ישראל, רצוי מאוד ,מבחינה סמלית, כלכלית, חברתית ומוסרית, להעביר את "מצעד החיים" להר הזיכרון בירושלים. קבוצת פעילים של שרידי שואה, הצענו בשעתו למשרד החינוך, שזאת תהיה "צעדת התקומה" מ "יד ושם" בהר הזיכרון, דרך "הר הרצל" שם קבור חוזה המדינה ועד לכנסת- הסמל של הריבון של מדינת ישראל.

אפשר מאוד שביטול "מצעד החיים" לא יהיה לרוחה של ממשלת ישראל שמעוניינת בקשרים המדיניים והביטחוניים עם פולין ולכן לנוכח גילויי הלאומנות והגזענות בפולין ובהונגריה בקושי נשמעו ציוצים ממשרד החוץ שלנו,וגם אלה תוך גמגום כבד, וראש הממשלה אף זיכה בירות אלה בביקורים ממלכתיים . ומן הסתם גם משרד החינוך, שבו פועל מנגנון משומן מאויש יפה, גם הוא , מן הסתם, לא יראה בעין יפה חיסול של "מפעל חיים". אבל קיימת הכּנֶסֶת וקיים הציבור וקיימים עדיין ארגונים של ניצולי השואה, ומרכז הארגונים, שיכולים להשמיע את קולם.

בירקנאו מפגש 2

birkenau aya and zvi

aushwitz museum israel glazer

בתמונה למעלה מפגש מקרי בבירקנאו ב 2015 עם תלמידי תיכון אוסטרובסקי ברעננה. באמצע :ליד המסילה למשרפות בירקנאו. בתמונה למטה :ספר השמות במוזיאון אושוויץ שהוקם לפני כמה שנים בסיוע "יד ושם".ב"יד ושם" בירושלים מצויים מיליוני "דפי עד".

באושוויץ מצוי האפר של יקירנו. מקום החיים, המקום שבו  רובם של שרידי השואה שיקמו את חייהם הוא כאן במדינת ישראל. כאן צריך לצעוד בגאווה. ניתן לשלוח משלחת קטנה לאושוויץ כדי לומר "יזכור".אולי יהיה בכך רמז מה חושבים השרידים על המציאות בארץ שהייתה פעם נחלת הקהילה היהודית הגדולה ביותר בתבל, והיא נמחקה.

שם וכאן-הצד האחר של הזיכרון.

דברים באירוע לציון 75 שנים לחיסול  גטו זדונסקה וולה  במרכז פולין.

מדי שנה במחצית חודש אלול, סוף אוגוסט ראשית ספטמבר, מתקיים אירוע זיכרון לחיסול גטו זדונסקה וולה- עיר במרכז של פולין שקרוב למחצית מן האוכלוסייה בת 25,000 תושבים היו יהודים. עד לפני כמה שנים האירוע נערך ליד הגל- עד המרשים בבית העלמין הישן ברחוב טרומפלדור בתל אביב.

לפני כמה שנים האירוע הועבר ל"יד ושם" בירושלים. ראוי לציין כי מדובר באירוע שנתי,מתמשך, לא של קהילת מדינה אלא קהילה, מתוך מאות קהילות שנכחדו ולרובם המכריע לא מתקיימים אירועי זיכרון. זאת הודות אך ורק לקומץ פעילים,עכשיו רק בני דור שני ושלישי שנרתמו למשימה זאת.

ההיגיון שמבוסס על מציאות אומר שמדי שנה מספר המשתתפים ילך ויתמעט כי בדרך כלל משתתפים בו אלה שנולדו שם. אבל  באירוע שבו אני השתתפתי השבוע היו מלבדי רק עוד שני ילידי העיר.בין הראשונים ששקדו על המפגש היו שריד שואה אשר אוד- אנשל שייראדזקי, חברי מילדות,יקיר ירושלים ,שנפטר לא מכבר. אחר כך היה, בן דור שני- המדען, פרופסור דניאל ווגנר, שיזם את הפרויקט של שיקום בית העלמין ההרוס בזדונסקה -וולה. ובשנים האחרונות זאת  רעות לבית- לייזרוביץ',דור שלישי- דינמו של אישה צעירה,שנטלה על עצמה את המשימה בהיותה תיכוניסטית, ועכשיו היא  אם לשלושה וחוקרת שואה, ומספר המשתתפים הולך וגדל מדי שנה. הפעם השתתפו להערכתי כמאה ועשרים מבני דור שני,ורבים דור שלישי, ביניהם משרתים  בצה"ל. שלא לדבר על אותה צעירה פולנייה  ילידת העיר ,קמילה   קלאוזינסקה ,שעשתה כה רבות לשימור המורשת היהודית של העיר באין יותר נפש יהודית שם. אני מדגיש היבט זה של יוזמה, שכן בימינו ובמחוזותינו, כאשר היחיד הולך לאיבוד בהמולה הציבורית, מקומו של האדם כאדם שמור, לרע ולטוב. בהקשר זה למופת.

מלכתחילה החלטתי שאני לא עוסק בשואה,מה גם ששניים מן הדוברות עסקו בנושא, אלא במה שקדם לשואה. לאמור ניסיון לבחון מה הם הגורמים שמהם מורכבת תעצומת נפש, שלי לפחות, אשר מקורם בילדותי ובנעורי המוקדמים בעיר מכורתי.

 

ההיבטים השונים.

הפן הראשון היה הסביבה הטבעית. זדונסקה וולה חרף מעמדה כעיר, וכל  שמאפיין עיר, הייתה נטועה בתוך הטבע. מעבר לחצר של הבתים שלנו שהיו בני קומה וקומתיים, היה אחו ולפעמים רעו בו פרות. בכיכר העיר ליד הבית שבו נולדתי הייתה תחנת אוטובוסים ומוניות, אבל גם כרכרות רתומות לסוסים. בפאתי העיר בפורמבי היה חורש כחמישה קמ"ר ושם נהגנו לקטוף פירות יער לסוגיהם וללקט פטריות. במרחק 10 ק"מ מן העיר היה יער של 50 קמ"ר.בפחות משעת הליכה מן העיר הגענו לנהר השני בגודלו בפולין ,נהר הוורטה, שאורכו 800 ק"מ. לשם הלכנו מדי פעם  אנשל שייראדזקי , ואני, כאשר  אשר מביא בקבוק ריק מלימונדה, כזה עם פקק גומי ולחצן סגירה, ואני שמתי בתוכו איזה נייר משורבט- מסר לעולם . השלכנו את הבקבוק לנהר והוא שט ונישא בזרם הנהר ,ובדמיוננו ראינו אותו מגיע לסמבטיון- אותו מקווה מים אגדי שהכרנו.

 

 

 

 

 

הנופים של מחוז ילדותנו בזדונסקה וולה.

משום כך כאשר אשר ואני הגענו בנובמבר 1945 למוסד החינוכי החקלאי במגדיאל, כיום חלק מ"הוד השרון", הכול היה מוכר לנו. היינו ילדי  טבע. ואני יכולתי אפילו לרכוב על הסוס בדרך אל שטח הפלחה וממנו.וזאת הסיבה שאני אוהב נופים בטבע ואני אוהב את נופי הארץ, ששום קולאז', שום רישום שום פסיפס, מעשה ידי אדם ,לא מתחרה בהם.אני אוהב צמחים והם אוהבים אותי. וזאת לקחתי משם.

התמונה למטה- הבית שבו נולדתי בכיכר העיר. בחברת רעייתי יהודית בשנת 1985.נהרס על ידי הממשל הפוסט קומוניסטי

האלמנט השני הוא  הסביבה הפיזית – הבית שלי- החממה, המבצר, המצודה, הדירה שתפסה קומה שלמה של בניין בחזית הכיכר. כאשר נדרשנו לפנות את הדירה בת שמונה חדרים פלוס,למען קצין נאצי, והושלכנו לבקתה שלימים הייתה חלק מן הגטו, במבט שלי על הבית מקצה הכיכר ראיתי בעיני את חורבן הבית השלישי. בשבילי זאת הייתה רעידה טקטונית, מבוא לשואה ובכול הכרוך בה, ריסוק המשפחה, נפילה לתהום. מעניין שפרק זה של גטו זדונסקה וולה, כמעט נמחק לחלוטין מזיכרוני.

המוסד במגדיאל לא היה בית, וכאשר ברבות הימים, לא פניתי לחקלאות אלא באתי לתל אביב,באתי אל הכפור. לא הייתה לי קורת גג, ולא אמצעי מחיה.חבריי לעליה שהתיישבו בעיר אימצו אותי בדירה שלהם. ואגב, שרידי השואה לא נקלטו. הם קלטו את עצמם. וברבות המים כאשר רעייתי יהודית ,ניצולת שואה מהונגריה, שהייתה בת ארבע כשפרצה המלחמה,חשבנו להביא ילדים,עשינו מאמצים אדירים שבהיוולד הילד הראשון( זאת הייתה בת- נתי) יהיה לנו בית משלנו. לא עלה על הדעת שמדובר בהשקעה נדל"נית. מדובר היה שזה יהיה בית שלנו שאיש לא יוכל לעקור אותנו ממנו. עוד לקח מאז זדונסקה וולה.

לבסוף הסביבה האנושית: המשפחה, השבט, הקהילה- מצבור ענק של  אהבה, אחווה, וחום בין בני המשפחה, בין השכנים, בין המתפללים בשטיבלעך ,בין החסידים והחילוניים, בין הבונדיסטים לציונים- מצבר  אשר בבוא המבול שאבנו ממנו  איזו פחית שמן קטנה  שאותה נטלתי עמי ושבה הייתה שלהבת זעירה, דיה כדי להאיר את הנתיב בגיא הצלמוות . ועל משקל שירו של חיים נחמן ביאליק "אם יש את נפשכם לדעת את המעיין" שממנו שאבנו את תעצומות הנפש-לשרוד ,לחיות, לאהוב,לשקם את משפחותינו-  הם מצויים שם, במכורתי- זדונסקה- וולה. אלה היו בחזקת המשמעות האישית.

הלקח הלאומי היה שאחרי דורות של גלות וכל הקשור בה- חשוב שתהיה לנו מדינה. לכן לחמנו למענה, עמיתי ואני, שרידי השואה, ומספרי הצבאי  מלמד שנמניתי את הראשונים, לפחות הממוספרים, בצבא ההגנה לישראל .רבים מחברינו נפלו במלחמת הקוממיות. אבל ערך מוסף חשוב  ביותר  היה והוא הווה, ביתר דגש,  שהמדינה היהודית תהיה מדינה של ערכים, ערכי מוסר וחברה, ערכים של מורשת היהדות וערכים אוניברסליים. זאת כמתבקש מאלפיים שנות הפליה, רדיפות, התנכלות, הרג ורצח. באותה זדונסקה וולה הייתה גם עלילת דם, הידועה. לכך מתייחס מנשר ניצולי השואה שאת תוכנו אני מביא מדי פעם.

 

בלי וירוסים. www.avast.com