Category Archives: פליטיקה ותקשורת

הפסקנו לדבר……..בינינו

אין מסימני הזמן כמו  תקשורת המונית -לא תקשורת המונים, שאלה שני דברים שונים. אלופי תקשורת המונית זאת הם דונאלד טרמפ וביבי נתניהו , כשיאיר לפיד  אי שם מזדנב .  אם שמתם לב לפָנים של נשיא ארה"ב במסיבת העיתונאים עם ראש ממשלת ישראל , או בכול הופעה שלו, תמצאו פנים אטומות רגש, מאיימות- גם כשהוא מנסה להיות רך דיבור.הוא מקרין  גסות רוח,  נבערות, יהירות ודיבור לא אליך בבית אלא מעליך- אל קהל חסידיו,ביניהם גזענים ואנטישמים . הוא בריון. ויש לצופה הרגשה שאלמלא המצלמות, אם הוא נשאל שאלה שלא עָרֵבה לאוזניו, הוא קופץ מן הבמה ומכניס לשואל אגרוף במקום רגיש. זאת גם הסיבה שהוא נמנע  מלהתייחס לאנטישמיות, בתשובה לשאלה של הכתב המדיני של ערוץ 10 ,מואב וורדי, שהזכרתי בפוסט הקודם. רק שלשום,לנוכח ניפוץ המוני של מצבות בסנט לואיס,ולאחר שבתו היהודייה איוונקה צייצה על כך בטוויטר-  הוא סוף, סוף הזכיר אנטישמיות. ותנחשו מי עשה זאת בעקבותיהם ממלבורן הרחוקה- ביבי שלנו. וגם ביבי, שרחוק מטרמפ מרחק גדול באינטליגנציה ובאינטלקט שלו, מדבר אל הקהל שלו עם פנים מעוצבים תמיד,כשהוא מסתכל כאילו עלינו. הוא מעביר דפים,במעין פעולה רובוטית, ומדבר מעלינו ,או מתחתנו,אם תרצו-אל הקהל שלו או של נפתלי בנט.

img-20170215-wa0000

זאת לעצמה תופעה מבישה של מנהיג, אלא  שלצערנו סוג כזה  של קומוניקציה מדָבֵּק.   אנו כבר לא שמים לב שאנו מדברים לא אל אנשים אלא אל חלל. בעזרתם של אלה הפכנו לערלי לב. עוד דבר, שהוא  לצערנו אנושי, כמו הרבה דברים אחרים, אלימות פיזית ראשיתה באלימות מילולית.יש והיא באה במקום אך יש והיא מתורגמת במעשים .באצטדיונים תמצאו את שני הסוגים.

כרגיל, אני מוצא לעתים דוגמה טרייה לסוגיה שבה עוסק הפוסט והיא  האווירה של העדר קומוניקציה. בכתבה אמש בערוץ 10  על הדיון בוועדת הכנסת בראשות מיקי זוהר(ליכוד) ביום "המאבק בעוני", צפינו בהתנהגות פטרנליסטית, רודנית מצד  נבחר העם כלפי עניי עמך.

דיון במצב

זה ועוד.אם יש דבר אשר משדר ניכור ולא דו שיח- זאת הסוגה  של קומוניקציה, של ה"לייקים" וה"טוויטים".באמצעותם מורידים שועי העם  ושליטיו  את המסרים שלהם. אלה אמורים "כאילו", לדבר אל האדם בגובה העיניים, בביתו או ברחוב. זה לא. הם מדברים אל העם המטומטם , ככה הם רואים אותו, וככה לעתים קרובות הוא נוהג-  ה"עולים גוילים". הם מורידים את המסר מלמעלה, והתקשורת הקונבנציונאלית- העיתונות הרדיו והטלוויזיה- זאת ששנואה  על דונאלד ועל ביבי-מלקטים את הפרורים אלה וקוראים  להם "קרוּטונים"  ושמים אותם בתבשיל שמוגש לנו. הם גם "עושים" לעתים קרובת חדשות, אשר עם הזמן מסתבר שלא היה להן בסיס. זאת קומוניקציה של אטימות, שיח חרשים, תקשורת סרק. זאת תקשורת אנטי דמוקרטית, שכן בלב לבה  של הדמוקרטיה הוא הדו שיח והרב שיח המשמעותי ולא ה"לייקים" או ה"שיימים". אי אפשר לאהוב ב"לייקים" ואשר ל"שיימים" הם גורמים לביזוי הפרט, בעיקר  בני נוער,ואפשר על פי מידע הזוי.

אז הבה נחזור ל"גוד אול' מייל" . זה לא אומר שכולם משיבים במייל. שכן ישנם כאלה בממסד, במוסדות ציבור, בתקשורת- לבה של הקומוניקציה, ובקרב הציבור שלא עונים. מתוך יהירות, אגו נפוח, או כול סיבה אחרת. בדרך כלל מייל נענה. אין צורך בבולים ובדואר ישראל .

לסיום הפוסט הקצר הזה,לשוחרי הקיצורים, האזינו למאקיס אבליאניטיס  love secret" " שהעבירה לי בתי איה- מדָבֵּר אלינו ללא מילים .https://youtu.be/4MIUqP06Yp0

 

אפקט הדומינו

פריצתו המתוכננת של יאיר לפיד לפוליטיקה עשוי לסייע לאפקט הדומינו אם אריה דרעי יצטרף למרוץ.במקרה זה כול מערך הבחירות המפלגתי יתערער ואולי בכך יש תקווה לשינוי ואפשר אף למהפך בזירה הפוליטית המסובכת והמאובנת והמסוכנת שלנו.

החברה הישראלית היא עדיין חברה שבטית, לא בהרבה שונה מאשר אצל שכנותיה, כאשר הלאומנות והדת על גווניה השונים הן חלק מן השבטיות. החברה הישראלית היא גם חברה שמרנית. זה בא לידי ביטוי, בין היתר, גם במציאות שבה בשעה שהשלטון לא מטיב עם האזרח בתחום הכלכלי החברתי- הבוחר לא ישנה את הכוון הפוליטי בבחירות. זה גם קשור בתפיסה מעוותת של העוצמה שלנו, בשנאת אלה שמחוץ לשבט , וגם במנטרה שלא מחליפים סוסים במעלה ההר, כאשר אצלנו בעצם מדובר במורד,תלול למדי..

רק במקרה אחד בא המהפך מלמטה מן ה- grass roots בבחירות של שנת 1977 כאשר הליכוד בראשות מנחם בגין עלה לשלטון לאחר גלות מאז הקמת המדינה( למעט תקופה קצרה שבה היה שותף- במלחמת ששת הימים). אולם אפשר שאילו ישראל יצאה מנצחת ללא עוררים במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973 ,ייתכן מאוד ומפא"י על שותפותיה היו נשארים בשלטון לפחות עד כמה שנים.

אם זאת היא פרדיגמה נכונה, אזי ספק רב אם המחאה החברתית הגדולה , ללא תקדים, תתורגם למעשים בבחירות הקרובות. זאת אף שחלק מצמרת המחאה פונה לכוון הפוליטי. היא מן הסתם תיבלע באחת המפלגות- מר"ץ, אם היא עדיין תהיה על המפה, או מפלגת העבודה. אין בכך רע אם צעירים אלה ישולבו בפועל במערך המפלגתי. ככלות הכול, איכות האנשים היא שאמורה למשוך את הבוחר כאשר הבחירות הן לא מקומיות אלא יחסיות ארציות- הרעה החולה של הפוליטיקה הישראלית.

בהקשר זה הודעתו של נועם שליט על הצטרפותו למפלגת העבודה, אין בה שום פגם,לא מוסרי ובוודאי שלא פוליטי. הדבקת תווית עליו, הן מצד פוליטיקאים והן מצד פרשנים או טהרנים, כניצול קוניונקטורלי של המסע לשחרור בנו, לצורך פוליטי, אין לה הצדקה כלשהי. זאת גם אם הוא היה מצטרף לליכוד. שכן ההגינות מחייבת להודות שמי שהכריע בשחרור שליט היה יו"ר הליכוד ,ראש הממשלה ביבי נתניהו. .שליט הצהיר על כך בהגינות. בסופו של דבר אין זה כלל בטוח אם זה יפעל לטובת העבודה או זה יפעל כבומרנג.יתרה מזאת אני מייחל שאנשים מסוגו של נועם שליט יצטרפו גם ל"ליכוד",גם ל"ישראל ביתנו" ולכול מפלגה חשובה ובכך יעלו את רמתה של הכנסת שהיא למטה מגובה ים המלח.. ובכלל, האם גנרלים לא נכנסו לפוליטיקה על ניצחונות, כאלה שעלו בדמים תרתי משמע." קבלות" הן אשרת כניסה לזירה הפוליטית. אבל לא בכך העניין.

הציבור שטוף תעמולה.

אינדיקציות לאנומאליה הפוליטית אצלנו לא חסרות. הנה, לאחר הקיצוץ הרוחבי בתקציב כול משרדי הממשלה לשם ממון חינוך חובה חינם החל בגן, התלוננו ראשי הרשויות בפריפריה כי זה יחמיר את מצבם, שכן הם כבר נהנים מחינוך חינם. האם העובדה כי בכול מקרה שהפריפריה נדפקת תזיז להם לעסקנים המקומיים בבחירות הקרובות? הניחוש שלי הוא: שלא. למה? ככה!!! .אפשר לקרוא לזה, כפי שרבים סוברים, דינאמיקה של תרחיש שמגשימה עצמה. כמו למשל שאלה:אם לא ביבי אז מי? שאלה מעוותת אם לא מטופשת. מה שכן הוא שישראל היא מדינה שטופת תעמולה, כמעט צונאמי. גם כאשר "האמת" רואה אור, אינך יכול להיות בטוח שזאת המילה האחרונה. בתעמולה,לצערנו,השתמשו בהצלחה לזמן ממושך משטרים טוטליטריים אשר העיקרון שלהם קבע כי שקר ככול שחוזרים עליו הופך לאמת. אלה סברו, ובמידה מסוימת של צדק, כי להמון יש יכולת קליטה מוגבלת, תפישה מוטעית ונטייה לשכחה. משום כך יש להלעיט אותו בסיסמאות ממוקדות למספר מצומצם של נושאים, במסרים קצרים וקליטים ובחזרה מרובה. בין קווים מנחים אלה נקבע כי יש לעורר את הרגש ולא את האינטלקט ולכן המדיום הוא המסר. התעמולה חייבת להיות מובנת לכול, למשל נושאים ביטחוניים- קיומיים, תנועות חברתיות בשרות גורמים זרים וכיוצא באלה סיסמאות אשר השלטון מעוניין שיופצו שוב ושוב. פעם זאת הייתה התעמולה הכתובה וכיום זאת התעמולה החזותית, אף כי אין לזלזל בחינמון כמו "ישראל היום".

משום כך מרב השינויים אצלנו בא מלמעלה, ושוב לא הרבה שונה מאשר במדינות שבמהותם אינן דמוקרטיות. במקרה זה אותו ציבור שרוצה לראות שינוי נאחז בדמות רעננה שמופיעה על הבמה. אם זה פרופסור,רב אלוף מיל- ייגאל ידין, איש המדיה טומי לפיד או הבן שלו, יאיר. איש התקשורת יאיר לפיד הודיע בראשית השבוע למערכת החדשות של ערוץ 2 על עזיבת החברה בשל רצונו להתמודד במערכת הבחירות הקרובה. לפיד הגיש את התוכנית "אולפן שישי" בערוץ 2 והיה בעל טור בעיתון "ידיעות אחרונות".זה הפך אותו לפופולארי בדיוק כמו את אביו טומי או את שלי יחימוביץ'.בדיווחים צוין כי הוא עדיין לא יודע באיזו רשימה הוא יתמודד בבחירות הבאות, אך לפי ההערכות הוא ירוץ ברשימה עצמאית שיקים. סקרים שונים שנערכו בתקופה האחרונה ניבאו לו כ-15 מנדטים.סקרים כידוע הם שבשבת. אבל גם אם הרשימה שלו לא תזכה באותם 15 מנדטים היא ללא ספק תהנה ממספר קולות מכובד. זאת,כאמור, בשל הצרוף של אדם ידוע, ככב טלוויזיה, ועוד יותר בשל כמיהת הציבור למשהו, או נכון יותר למישהו, שיוציא אותו לנתיב אמצעי מן המנהרה החשוכה שבה אנו נמצאים.

טבעי לכן שרוב המפלגות,למעט המפלגות החרדיות ייכנסו לסחרור. החשש הוא מאפקט הדומינו..אפקט הדומינו. פירוש הדבר ששינוי מסוים, קטן ככול שיהיה, יכול להשפיע על כל המגדל, או מבנה בנוי לתלפיות, להביא לשינוי דרסטי.האפקט משמעו הקורה בשורה עורפית של אבני דומינו עומדות. אם נופלת אבן דומינו היא מפילה גם את האבן שאחריה, ולכן הפלת האבן הראשונה מביאה להפלת כל המבנה..זה קרה הרבה פעמים בהיסטוריה גם במעגל הפנימי וגם במעגל החיצוני.יחד עם זאת להצטרפות של יאיר לפיד למערכת הפוליטית יהיה לה אפקט הדומינו בכול הקשור למרכז ולשמאל, אבל ספק אם זה יקרה בימין או בפלג הדתי של הפוליטיקה.כאן רק אחד יכול לעשות זאת- אריה דרעי

דחיפה מימין.

הרב אריה דרעי הוא אחד הפוליטיקאים המבריקים והמוכשרים שיש לנו. וכמו פוליטיקאים מתוחכמים אחרים הוא הסתבך, גם ציבורית וגם פלילית. ב- 17 במרץ 1999 הרשיע בית המשפט המחוזי בירושלים את אריה דרעי באישומי "התיק האישי" – עבירות לקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים – וגזר עליו ארבע שנות מאסר וקנס של 250,000 ש"ח‏‏. אולם במפלגה "שבטית" כמו ש"ס גזר דין של דרעי פעל בכוון ההפוך ובבחירות לכנסת ה- 15 ש"ס בראשותו של דרעי הגיעה להישג חסר תקדים– 17 מנדטים..דרעי לבסוף שילם במאסר על העברות.ויצא לחופש. אולם כאן קרו כמה דברים. אחד פנים מפלגתי והשני חוץ מפלגתי.בפנים,בפוליטיקה כמו בפוליטיקה, הנאמנות היא בעירבון מוגבל. ש"ס, שאותה הקים, בעצם בגדה בו. זאת בעזרת מנהיגה הרוחני שגם אותו העלה דרעי לדרגת איקון לאומי ובינלאומי, הרב עובדיה יוסף.

מבחוץ עדיין דבק בו אות הקלון. ב-2008 ביקש דרעי להתמודד על ראשות עיריית ירושלים. לשם כך פנה ליושב ראש ועדת הבחירות המרכזית וביקש ממנו לאשר כי משך הקלון שנקבע לו בגין המאסר הוא 6 שנים, כפי שהיה החוק בעת שריצה דרעי את מאסרו ובאופן שיאפשר לו להתמודד בבחירות. יושב ראש הוועדה דחה את בקשתו. דרעי פנה לבית המשפט המחוזי בירושלים וזה פסק שמשך הקלון הוא 7 שנים, בהתאם לחוק התקף, ובכך נמנעה מדרעי האפשרות להתמודד בבחירות אלו‏‏.אילו נבחר הוא יכול היה להיות ראש עיר מעולה ומקובל על רוב הציבור, למעט החרדים בבירה.

לפני קרוב לשנה בראיון ל"רדיו קול חי" הודיע דרעי כי בחודש אב יחזור לפוליטיקה.ביוני 2011 הכריז דרעי בוועידת הנשיא כי הוא מקים תנועה חדשה בשם 'תיקון': והצהיר שהוא בדרך חזרה לחיים הפוליטיים בבחירות הבאות. וכי ירוץ לבחירות בראש תנועה חדשה. הוא הבהיר עם זאת, כי "זו לא תהיה מפלגה סקטוריאלית כמו ש"ס". לדבריו, "מה שהתאים בשנת 84 לא רלוונטי עכשיו".

בחודש מרץ 2008 כתבתי ב"זרקור" פוסט תחת הכותרת:להחזיר את אריה דרעי להנהגת ש"ס ולזירה המדינית-ציבורית. לאור ההתבטאות האחרונה שלו, ברור שלש"ס דרעי לא חוזר.ובצדק מבחינתו ולמרבה הסיפוק מן הבחינה שאותה אני מביא הפעם.. באותו פוסט לאחר שניתחתי את הזירה הפנים מפלגתית בתוך ש"ס ועמדתו של הרב עובדיה כול הוא עודו בחיים. כתבתי בין היתר:

"אשר לציבור הרחב, אין כול ספק ששובו של אריה דרעי תעורר ביקורת , לאו דווקא מכלל הקהל הרחב, אלא מצד משפטנים, אגודות ועמותות למען טוהר מידות וכיו"ב. ……אין דין ללא צדק, אין צדק ללא רחמים, אין רחמים ללא מחילה. דרעי רשאי לקבלה ואנו רשאים לקבל חזרה את דרעי, כאחד המנהיגים המוכשרים והמבטיחים, אשר עשוי גם לתרום במעורבות במדיניות של פיוס עם הפלשתינאים"

זה נכתב כאמור לפני שלוש שנים.בינתיים הוא גם שילם ריבית על חטאיו והנסיבות מאז הפכו את הנושא הרבה יותר אקוטי. ראשית, הזמנים השתנו. אם אז עוד חשבתי שדרעי יכול לחזור לש"ס ולהחזיר אותה למה שהייתה במקורה, כלומר מפלגה שדוגלת בצדק חברתי ובעד פשרה עם הפלשתינאים, הפעם המצב שונה. ש"ס בפועל לא מייצגת את הפריפריה ואת הציבור הספרדי שאותו התיימרה לייצג. היא מייצגת את האגף החרדי – לאומני בקרב הציבור הלא אשכנזי.. משום כך אדם כמו אריה דרעי לא יבזבז זמנו לנהל מאבקים כדי להוריש את יורשו אלי ישי. ספק אם הרב עובדיה יאות לכך, אף שכמסופר היחסים בין השניים השתפרו. מה גם שאין צורך בניחוש שכן דרעי אמר זאת. אבל הזמן דוחק, לא רק ביאיר לפיד אלא גם באריה דרעי.

הקונסטלציה הפוליטית לקראת הבחירות.

אם אריה דרעי ייכנס למרוץ, אין ספק שש"ס תתרסק, והשאלה כמה מתוך 11 הח"כים שמכהנים יוסיפו לכהן בכנסת ה-19..אבל הערך המוסף של אריה דרעי יהיה גם משיכת קולות מן הליכוד. דרעי אמנם לא נחשב כלאומני אבל הציבור שבחר בליכוד, גם הוא אינו עשוי מקשה אחת.מסורתיים בליכוד בעלי אוריינטציה חברתית עשויים להצביע בעבורו. וזאת לא תהיה ,כפי שאמר דרעי ,רשימה על טהרת הדת. מאידך לפחות מקצת מאנשי "ישראל ביתנו", בעיקר בקרב הדור הצעיר,עשויים גם הם לפנות עורף לליברמן ולתמוך במי שמן הסתם אי כניעה לדתיים תהיה חרותה על דגלו, כפי שהייתה על דגל אביו, טומי לפיד.מממנה הם הסובלים העיקריים. יהדות התורה שלה 5 מנדטים לפי המסורת תצטרף למפלגות השלטון כי היא זקוקה לעטיניו. נוסף על נתונים יבשים ישנה דינאמיקה אשר משתנה עם הנסיבות, וזאת עלולה להכות לא רק בקדימה, אלא בליכוד. באותה מידה התחזקותה של מפלגת העבודה,ואין ספק שהיא תתחזק ,גם היא תתרום לדינאמיקה. גורם נוסף הוא הצטרפות אנשי המחאה החברתית כמועמדים הן למפלגת העבודה והן לר"ץ.

ויש עוד גורם כבד משקל,גורם חיצוני.,הוא הבחירות בארה"ב.. ישנם כמה אינדיקאטורים שמצביעים שברק אובמה יזכה בקדנציה שנייה.מצב הכלכלה משתפר, בניגוד לכלכלת אירופה שמקרטעת. הרוב המכריע של הציבור היהודי ייתן קולו ותמיכתו הכספית לדמוקרטים בכול מקרה.זאת בייחוד כאשר הממסד משכיל להפריד בין העדר נחת מן הסטאטוס קוו המדיני אבל מאידך דואג בהתמדה להוכיח במעשים כי הוא עומד איתן מאחורי ביטחונה של ישראל. זה מדבר גם לציבור היהודי באמריקה וגם לציבור הישראלי. גם השיחה האחרונה אתמול בטלפון בין אובמה לבין נתניהו מלמדת על דרכי המדיניות האמריקנית. ולבסוף מופעי הפרסה של המועמדים הרפובליקניים והנטייה לשמרנות קיצונית הם בעוכרי הרפובליקנים. נשיא בקדנציה השנייה שלו הוא נשיא אחר בנושאים רבים גם ביחס לישראל. אובמה יישאר ידיד, אבל גם עם מקל ולא רק עם גזר.והעם האמריקני יתמוך בו..ואני חושב במידה רבה תהיה לכך השפעה על הישראלים. זאת מכיוון שהתעמולה האפקטיבית ביותר היא האיומים שמושמעים בארץ על סכנת קיום למדינה. גם אני חושב שיש סכנה כזאת, אבל אתנוגראפית ולא ביטחונית, בעיקר מפני שארה"ב תומכת בנו ביטחונית וצה"ל יודע להגן על המדינה..

מכאן שעיקר המלאכה חייבת להיעשות מבפנים. לא להחליף את המדינה,ולא להחליף את הדמוקרטיה אלא פשוט להחליף את הסוסים היגעים והכושלים.. הם לא בולמים במורד, ואיש לא רוצה ליפול אתם ביחד.מבנה הדומינו הקיים,מאובק מעופש וגם מה שמדביק אותו ייפול בסופו של דבר. מדוע לא לזרז את התהליך..

היכנסו לדף הפייסבוק שלנו תקומה

עיתונאים בשרות סרסורים של ספינרים פוליטיים

 

 

העיתונות תמיד השתמשה במקורות עלומים, אך במשורה, כאשר המקור המהימן  ביקש לאפשר לשר או למנהיג, שלא לייחס לו את העמדה, מטעמים טקטיים, דיפלומטיים ואחרים. באחרונה חלה אינפלציה בתחום הזה ומקורות עלומים בשם "גורמים","הסביבה","חוגים" או "מקורות", לבשו מימד אינפלציוני. מבחינתם של אותם מקורות לטנטיים, זה משמש אותם, אך עיתונות ועיתונאות שמכבדת עצמה, אסור לה להפך  למשרתי מניפולאטורים, משווקי תדמיות  ו" נערי טלפון".

 

 

בשעתו באחד ממאמריי התייחסתי בין היתר לאופי החדשות, ובין אלה חדשות שלא היו ולא נבראו. בשבוע שעבר ב-26 ביוני נתקלתי במאמר ב"הארץ" מאת תומר זרחין שכותרתו: בסביבות רה"מ מנמיכים ציפיות: החקירה הנגדית של טלנסקי "לא תחולל מפנה".

הידיעה משתרעת על שבעה טורים ב" פנטהאוז" של חדשות עמוד 4  . לא אוכל לומר שלא האמנתי למראה עיניי. שום דבר כבר לא מפתיע כאשר מדובר בתקשורת, לרבות זאת הקלאסית- הכתובה, ולא להוציא מכלל חשבון "עיתון רציני" כמו "הארץ". המאמר הוא סתם עורב מעופף, יש בו אותיות דפוס, אין בו-  לא עניין, לא קניין, לא בניין. הוא אפילו לא בלון. אבל לא בכך רציתי לעסוק הפעם. שש פעמים ברשימה מיוחסים הדברים ל-"גורמים" פעמיים- ל "סביבה" ופעם אחת ל-"מקורבים"- כולם- הגורמים, הסביבה ,המקורבים-  צמודים לראש הממשלה.

 

כינויים אלה הם לא טאבו, אם לא מפריזים בהם, או נותנים להם רמז עבה יותר,כמו יועצים מדיניים, משפטיים, כלכליים וכד'. אחרת,  ניחוש סביר יהיה שהם כולם מבית היוצר של היועץ האסטרטגי המהולל, טל זילברשטיין , אשר  הופיע חי ובועט כדי לאיים ששרי העבודה יפוטרו אם יצביעו בעד פיזור הכנסת. והוא יכול לומר:זה עבד,בשעה שזה אבד.

 

במוסגר ראוי להעיר הערה לגופה של הידיעה. הרי כול בר דעת שחי בארץ הזאת, מודע לכך כי נושא החקירה הנגדית של טלנסקי היה לו משמעות אך ורק בדחיית ההחלטה של קדימה לקיים פריימריס, בשעה שראש הממשלה מצפה לאיזה מפנה כתוצאה מעדות של טלנסקי מול פרקליטיו. ברגע שהליכוד החליט על קיומם, החקירה הזאת, גם מן ההיבט הטקטי, איבדה מערכה בשוק השחור של הפוליטיקה הישראלית. משום כך מי שניפח את הג'יני הזה רואה לנכון לצמצם את הנפח שלו. בסדר. אבל מדוע עיתון צריך להקדיש לכך מקום כה רב, אם בכלל. במקום כתבה צריך היה, אם הדבר חשוב, לבוא מאמר פרשנות קצר על הספין הזה.

 

בעיתון של ערב שבת, כלומר יום לאחר פרסום "חדשה" זאת, מופיע באותו עיתון – בעמוד הראשון-  מאמר של יוסי וורטר, עיתונאי ופרשן רציני ונבון,  ושוב מצוטטים  "מקורבים" לראש הממשלה, בלי לזהות אותם ,  כי "ברק ברח כמו כלב" ועוד פנינים במחרוזת של כפתורי פלסטיק. לדידי יותר משהתבטאות זאת משקפת את  אופיו של ברק,  היא בהחלט תג לאופי שלהם. ביטוי מלוכלך של בריונים פוליטיים. מי אמר זאת- יוסי וורטר. זה סוד גרעיני? זה עלול לייבש את המעיין החרב ממילא שממנו הכתב שואב מידע? יש וצל"ג מגיע גם לעיתונאי טוב ובולט.

 

וכאשר עוזי בנזימן, פובליציסט בכיר ומוערך ,חבר הנהלת מערכת "הארץ",( במאמר תחת הכותרת :"מוסר של יועץ"(2.7.2008 ) מדביק אות קין על מצחו של טל זילברשטיין, עליו לשאול את עצמו, מיהו המגפון של אותו יועץ קוסם,מי המוליך את הקול, מי המדיום שדרכו מעביר זילברשטיין את המסרים שלו. הוא לא צריך ללכת רחוק מעבר לאכסניה המקצועית שלו.

 

ובהקשר זה אינני בטוח כלל ועיקר שהטפיחה על שכם העיתונות של פרופסור יריב בן אליעזר בשל הצלחת הלחץ שהפעילה על הממשלה בעניין השבויים רגב וגולדווסר, אם היא במקומה. לדעתי הנושא ראוי להקדיש לו לפחות יום עיון שלם.אבל איפה עיתונאים ואיפה יום עיון.הם כבר מעוינים.

 

אשר, לנושא ההתבטאות כלפי שר הביטחון אהוד ברק, יחיאל אמיתי כתב מכתב למערכת הארץ, שהתפרסם ב-30 לחודש.אני תוהה. אם היו עוד מכתבים וצונזרו החוצה- חבל. זה מראה שהעורך, חרף שלל הנושאים שמוטלים ל"תיבה" שלו, לא ראה בכך סוגיה ייחודית. ואם זה היה מכתב בודד, זה חמור שבעתיים, כי זה מראה שאנו ערלי לב ואוזן לביטויים  כאלה.זה לא מזיז.

 

חזרה לעניינינו. גם בעיתונות רצינית בחו"ל מיחסים התבטאויות  למקור  מהימן-  a reliable source  או לאישיות בכירה, אבל לא תמצא כול כך הרבה "גורמים", "סביבה" ו"מקורבים" שמסתתרים מאחוריי הידיעה. רק כאן יכולים "מקורבים" לשתול ידיעות, ספינים, לתקוע מטריות שחודם מורעל, ולצאת בלא פגע. כול מה שהם ימכרו- יתפרסם. בעיניי,  מעבירי מסרים אלה במדיה הם בשרות סרסורים  במקצועות העתיקים: זנות ופוליטיקה.

 

גם במסגרות אחרות אישים פוליטיים מנבלים את הפה כמו "אנשי מפלגת העבודה הם סמרטוטים מארץ הסמרטוטים"- פנינה של ח"כ הג'נטלמן הביתרי, ח"כ גדעון סער. אבל הוא לא מופיע בעילום שם. הוא בכבודו ובעצמו מופיע מעל לבמה ומכריז על כך. יו"ר הכנסת שביקשה למחוק את הדברים מן הפרוטוקול ( אקט תמוה ביותר שכן דברים נאמרים) לא העלתה ולא הורידה מזהות המקור. אני במקומה הייתי שואל את הח"כ הידען : היכן היא ארץ הסמרטוטים? אבל זה לא שייך.הדברים נאמרו  ובפומבי, לא כ"סביבה", "גורמים" או "מקורבים".

 

כמי שנדבק בחיידק הפילולוגי ותורת הלשון, מן ההרצאות של ד"ר גארבל בשעתה באוניברסיטה העברית, אני אוהב לצוד מונחים ולפרק אותם. לדוגמה. המונחים  "קרובים", "מקורָב",   והאסוציאציה הלא מחמיאה של המונח בלועזית. בכבישי חו"ל וגם בכבישי הארץ, בתרגום לאנגלית ,  מופיעה האזהרה  a dangerous curve לאמור:  סיבוב מסוכן או  סטייה מסוכנת.

כאשר שמתי פעם לב למילה curve  הבנתי מדוע זונה בשפה סלאבית , או כיום בינלאומית,  נקראת  curva שפרושה סוטה, שהמשמעות היא אישה מופקרת, בוגדנית. מכאן שאסוציאטיבית-  Mcuravim  , מזכיר , בהקשר פרוידיאני, את התמרור האנגלי בכניסה לשער הגיא –Sha'ar. Ha-Gay . וכבר הערתי שקהילת ה"גאים"  וודאי מתבשמת משילוט שגוי  זה( צריך להיות  shar- hagai )  בכניסה לעיר הקודש.במהלכה יש Curves .

 

יש הרבה סיבות להיפרד כיום מן התקשורת בדפוס. אחת מהם היא הקָקופוניה הכתובה שאינה מוסיפה מידע אלא מבלבלת. דב אלפון, העורך החדש של עיתון "הארץ"- שאני עדיין מנוי עליו בחרוק שיניים,- איש ברוך כישרון ועתיר הישגים מקצועיים, חייב לשים לכך לב. לא רק שזה לא אסטטי זה גם לא אֶתי. מקור חייב להיות גלוי ברוב המקרים, למעט חריגים. מה מונע ממני לכתוב איזה מאמר,שבו מצוטטים מקורות, ובהם אני מדגיש שיש לנו בעיה קשה עם הגירעון האיראני. אכן יש לנו בעיה אלא שאני מקשט אותה במקורות.קוראים מן הסתם יגיבו, לכאן ולשם, ונייצר צונאמי קטן בשלולית.אני משוכנע שיוסי וורטר לא המציא את הציטוט. אינני משוכנע שזה חל על כול העיתונאים, בהעדר איזה קוד מקצועי שייקבע מתי המקור צריך להיות עלום ומתי הוא חייב להיות גלוי. אולי שמץ מזה ידבק גם ב"בגדי המלך החדשים" של הפוליטיקאים שלנו וה- ,mcuravim ,ה"גורמים" וה"סביבה"- שלהם.