ארכיון קטגוריה: פולין

חזרנו אֵלָיך

פולין ולוחמי "הצדק ההיסטורי" שלה.

בבלוג שלי הקדשתי כמה וכמה מאמרים, ואף סדרות, לפולין לרבות נושא הרכוש היהודי השדוד . חשבתי שמלאתי את המכסה. וכי כמה אפשר לכתוב על פולין, שעליה נכתב הרבה, לא רק בגנותה אלא גם בשבחה. למשל צבא פולין, שחיל האוויר היעיל שלה נמחק ביום הראשון לבליץ על פולין כתוצאה ממודיעין בוגדני ,עיכב את הכוח הנאצי האדיר בשערי הבירה וורשה למשך יותר משבוע. שום מדינה אחרת, באירופה, עם צבא, חיל אוויר וכוחות שריון גדולים פי כמה וביצורים כמו "קו מז'ינו" המפורסם, לא עשה כדבר הזה. הפולנים לחמו ,ולחמו עם הראש בקיר תוך שמחצו בו  גם את ראשיהם של חיילים נאציים. זאת פולין.יש כאן צרוף מיוחד במינו של אומץ וגאווה לאומית, אמונה נוצרית קתולית ואיזה פאטליות היסטורית של היות פולין במשך דורות במקום רע באמצע- בין רוסיה לפרוסיה.

והם עשו זאת שוב בהכנסת הראש בקיר, ובנושא רגיש מאוד כמו הרכוש היהודי של ניצולי השואה וצאצאיהם. ממשלת פולין הנוכחית, הלאומנית בניחוח גזעני ,חשבה, ומבחינתה בצדק, כי כדי לשים קץ אחת ולתמיד לאנומליה הזאת של רכוש יהודי בפולין שנמשכת עשורים, יחוקק חוק שישים קץ לאנדרלמוסיה הזאת. החוק נתן תוקף למדיניות נמשכת, רציפה ,של כחש ומרמה, תככים ותחמנות גם של ממשלות ליבראליות בפולין. אלא שבפוליטיקה כמו בדרכים הכלל הוא: "אל תהיה צודק- הייֶה חכם". מעשית- הם היו צריכים את החוק הזה כמו  ש "כלב זקוק לרגל חמישית"- לשאול ביטוי יהודי פולני. כפרשים טובים, הפולנים ידעו כי הרכוש היהודי הוא "סוס מת". אז מדוע לתקוע בו עוד צרור יריות. אבל אלה הפולנים. בדמיון הפרוע שלי ,בשעה שגופים שונים תלו תקוות להסדר של הרכוש, אני העליתי תרחיש ולפיו  מתישהו כשאחרון השרידים ייעלם מן השטח, ממשלות ישראל ופולין, יחתמו על איזה "הסכם שילומים" סמלי ושלום על ישראל ופולין.

צדק ,צדק תרדוף

התברר כי לרדיפת "צדק היסטורי" יש שותפים כאן בישראל ובין אלה עיתון "הארץ". ב-16.8.2012 יום לאחר אישור החוק למניעת תביעות על רכוש יהודי על ידי נשיא פולין הוקדש לנושא מאמר המערכת. המאמר סוקר בקצרה את הצעדים הפולניים,לרבות ניסיון לעצב מחדש את ההיסטוריה של פולין בתקופת השואה. נאמר בו:

.” מעבר לשמירה על זכויות הקניין של ניצולי השואה שהם כיום תושבי ישראל וצאצאיהם יש לישראל גם תפקיד סמלי חשוב בקרב על זיכרון השואה. כשבנימין נתניהו היה ראש הממשלה הונחו העקרונות ההיסטוריים בצד פעמים רבות, לטובת כריתת בריתות באיחוד האירופי עם ממשלות אנטי־ליברליות כמו בפולין ובהונגריה. כך היה, למשל, בעת חקיקת החוק הפולני שאיים להפליל את כל מי שיטען, כי גם פולנים היו מעורבים בפשעי הנאצים. נתניהו בחר אז לא להתעמת עם הפולנים .ואף חתם עם על הצהרה היסטורית בעייתית. הכול כדי לגייס עוד אצבע באירופה נגד הפלסטינים. החלטת לפיד לשנות מדיניות זו נכונה עקרונית. ישראל אינה יכולה להסכים לגזל של רכוש יהודי בפולין"

המאמר מציין את מחאת ישראל, ואת חילופי האשמות בין פולין לישראל והחזרת השגרירים של שתי המדינות לארצותיהם ומסיים בקטע הבא: עם זאת מן הראוי כי לפיד ושאר חברי הממשלה יזכרו, שלא רק פולין מתנגדת להשבת רכוש. גם ישראל גזלה רכוש של פלסטינים רבים חפים מפשע, שנאלצו להימלט ב–1948, ומאז הופקעו בתיהם ואדמותיהם בלא פיצוי באמצעות "חוק נכסיי נפקדים"….אירועים אלה ומלחמת העצמאות אינן זהים כמובן אבל התוצאה-קרבנות חפים מפשע שאיבדו את רכושם והוא נמסר לאחרים,והם אינם מקבלים פיצוי על כך-קיימת גם כאן"

כשסיימתי לקרוא את המאמר הראשי התחושה  שלי הייתה כי  התכלית הייתה ב"פָּנטש ליין", הסיום, בבחינת "טול קורה מבין עיניך" כמיטב הצדקנות המערכתית. יתר על כך, הסוגיה של הסילוף ההיסטורי, שאינה קשורה ישירות לרכוש היהודי, העסיקה את החלק המשמעותי של המאמר .נושא הרכוש היה משני. ואני כבר התייחסתי לזה כשציינתי כי המגזין ד'מרקר, של "הארץ" שמוקדש לכלכלה ומשק לא עסק בנושא. כנראה שהוא לא ייחס חשיבות לזוטות כאלה.

רכוש יהודי – הפקר אוניברסאלי.

כשריד שואה, וכמנוי על עיתון כמו "הארץ" ,איני רואה כול פסול בהתייחסויות לשואה ולהשוואה לאירועים נוראים אחרים. אדרבא, תמיד יש לזעוק כשמבוצעים מעשיי זוועה תוך אזכור השואה. אבל בהקשר של רכוש של קרבנות השואה וההשוואה לרכוש פלשתיני נטוש- זה מקומם. איזו מין השוואה – בין מי ש"נמלטו" לבירקנאו ,לגבי משפחתי- לחֶלמנוֹ, ולא יכולים לטעון לרכוש "נטוש" לבין אלה שנמלטו  ללבנון, סוריה או ירדן. אלה דברים בוטים חפים משמץ של רגישות.  במקרה זה, לא רק כלפי שר החוץ ורה"מ החליפי, יאיר לפיד, שהוא מעולם לא שכח שהוא בן של שריד שואה, אלא כלפי השרידים בכלל. לרבות כמוני . לדעתי " חוק נכסיי נפקדים" שנותן תוקף חוקי לתפיסת הרכוש של ערביי ארץ ישראל, היה צריך להיות שונה במקורו וכי הוא ראוי לתיקון בבוא המועד כאשר ייחתם הסכם שלום עם הפלשתינאים. אבל אז יש להביא בחשבון גם את רכוש היהודי הרב במדינות ערב ובראש וראשונה עיראק.

גם זאת יש לזכור כשמדובר ב"צדק היסטורי". הבריחה ההמונית של ערביי ארץ ישראל במלחמת העצמאות נבעה ,בין היתר , מהבטחה של מדינות ערב ,שתקפו את המדינה הצעירה, כי עוד מעט קט לא זו בלבד שישובו לבתיהם אלא יזכו גם משלל של המנצחים.בשבילי זאת לא היסטוריה. זאת הייתה מציאות, כמו לאלה  שהשתתפו במערכה על חייה של המדינה. עיראק, שאינה גובלת בישראל  עמדה בראש אויביה של ישראל. חיל המשלוח שלה היה בגודל של יותר מאוגדה, נתמך על ידי מטוסי קרב ומפציצים בתוספת אלפי מתנדבים של "צבא ההצלה" בראשות פָאוּזי אל קָאוּקג'י.שנאה זאת כלפי ישראל מצד עיראק שורשיה בראשית מלחמת העולם השנייה כאשר למדינה הייתה זיקה וקשרים הדוקים עם המשטר הנאצי בכול הרמות מהמנהיג הפרו נאצי ראשיד עאלי אל כילאני, עד "אל פּוּתוּואה"-ארגון נוער בדומה ל"נוער ההיטלראי" שזכה לביקור ידידות מצד מפקד ה"היטלר יוגנד", וולטר וון שיראך.

והנה בעקבות מבצע "עזרא ונחמיה" בשנים 1950-51 שבו פונו כמעט כול אזרחיה היהודיים של עיראק ובאו לישראל, רכושם הוחרם. מדובר ברכוש שנאמד כיום בסביבת מאה מיליארד דולר. לאמור בהסדר שלום עם  הפלשתינים, צריך להביא בחשבון גם רכוש זה. עיתון "הארץ" יכול היה להקדיש קצת מחשבה לפָּנים הרבּים של פיצויי רכוש- בימינו ,במאמרים שונים של המערכת או  במדורי "דעות" ויש מקום לשניהם.במקרה זה המאמר של "הארץ" היה לא על גבול הסִכּלוּת אלא הרִשעוּת.

היסטוריונים עוסקים בהיסטוריה-ולא בצדק היסטורי.

והיו כאלה שנתלו באילן זה של "עיתונאות צרופה".במאמר במסגרת מדור דעות ב"הארץ" ( 20.8.2021 )מופיע מאמרו של פרופסור דניאל בלטמן תחת הכותרת " זכותה של פולין לעסוק בשואה כדרכה".ראשית ייאמר שאין כל פסול בכתיבת המאמר על ידי פרופסור בלטמן שהוא היסטוריון של תקופת השואה והיסטוריון ראשי של מוזיאון גטו וורשה בפולין.וברוח הסיום של מאמר המערכת ב"הארץ" הוא כותב: "עם השנים אפשרה פולין לאנשים שהיו בדירות האלה(של היהודים-צ.ג) לרכוש אותן ממש כמו שדיירי הדיור הציבורי בישראל יכלו לרכוש את דירתם מן המדינה. אבל גם למוחמד נכדו של בעל הדירה בוואדי ניסנאס בחיפה  המתגורר היום במחנה פליטים בלבנון שמורה הזכות לתבוע פיצויים בבית משפט בישראל?

זהו,כאמור, ספח למאמר הראשי של "הארץ" כאילו  התבקש. אבל ניחא. יחד עם זאת, מהיסטוריון מצופה לכתוב על היסטוריה,והיסטוריה אינה בית משפט שעוסק בצדק. היא עוסקת במציאות של פעם שאותה מדי פעם בפעם מתקנים היסטוריונים כאשר הם מגלים עובדות חדשות. זה חל גם על הדוגמה שמביא דניאל בלטמן מפסיקה של  בית משפט לערעורים בפולין שביטל פסיקה של ערכאה נמוכה יותר אשר קבעה כי שני היסטוריונים הוציאו דיבתם רעה בחקר שפרסמו- על אשמת פולנים מסוימים בשיתוף פעולה עם הנאצים. לאמור הא- ראייה שיש  צדק בפולין של ימינו. אלא מה. יהיו מי שיטענו כי במשטר הקיים  כיום בפולין, אפשר וכבוד השופט העליון, קיבל רמז, או עשה זאת בלי רמז, כדי לאזן את הביקורת על החוק להלאמת הרכוש היהודי. מה גם  שהפסיקה באה זמן קצר לאחר שנשיא פולין חתם על החוק. פרשנות היא רב סטרית .לא שייכת להיסטוריה.

יתרה מזאת.דוגמת הפיצויים שמשלמת פולין,  קצת למעלה ממאה יורו לחודש, שמזכיר הפרופסור בלטמן, הם לעג לרש.מה אלה אמורים לפצות ? וכי מאה יורו אמורים לפצות יורש כמוני שהנדל"ן של המשפחה  כלל שלושה מבנים מהם מבנה חזיתי ושני אגפים, בכיכר הראשית של עירי זדונסקה וולה.ואינני מדבר על הרכוש הנייד, לרבות פריטים בשווי עשרות אלפי דולרים שנאלצה המשפחה להשאיר כאשר פונתה מביתה חודשיים לאחר הכיבוש-"זמנית", שהפכו לנצח. בין אלה שידם הייתה  במרתף שבו הוחזק רכוש,היו פולנים, תושבי העיר.

מורשת פולנית.

רוצה לומר שזה מאמר פובליציסטי של נקיטת עמדה, ולא מאמר היסטורי, וליתר דיוק מאמר סנגוריה על פולין של היום ותימוכין מן הגורן ומן היקב .לכך אני רוצה להוסיף כי פולין של היום לא מביישת את עברה האנטישמי. ומדי פעם בפעם- מרוב זיעה של צדקנות, המסכה נופלת ומגלה את הפנים. וזה מה שעשה סגן שר החוץ הפולני, פאוול יבלונסקי בריאיון ברדיו ב- 16 באוגוסט. הוא אמר כי יש  לשקול את הגבלת משלחות ישראל לפולין כי  "המסעות לא מתקיימות כראוי ולעתים מחלחלת לראשם של הצעירים שנאה לפולין."  הוא הוסיף ואמר כי "בין הגורמים שאחראים לליבוי השנאה לפולין בקרב הישראלים היא מערכת החינוך שמחדירה לתלמידים תעמולה שמושתתת על שנאת פולין". אין זאת התבטאות ראשונה עם סממנים אנטישמיים של אישיות פולנית בכירה. האינסטינקט והרפלקס פעלו כאן בו זמנית.

ראש הממשלה יצחק שמיר,יליד פולין, התבטא כי הפולנים יונקים את האנטישמיות מחלב האם. זה לא נכון. אין דבר בריא יותר וטהור יותר מחלב אֵם, כול אֵם. האנטישמיות בפולין -הוותק שלה הוא כוותק הקהילה היהודית שם לפני אלף שנים,עם היווסדה. זאת נמשכה בעת היותה הקהילה היהודית הגדולה ביותר בראשית שנות ה-30 של המאה הקודמת,כאשר בראש המדינה עמד המרשל פּילסוּדזקי, הנוח יחסית ליהודים, דרך השואה, ועד היום .אומדן כוללני מעריך את מספרם כיום , לרבות הגבוליים, בעשרת אלפים נפש. הם מוצאים עצמם בימים אלה במצוקה קשה והמשרד לענייני תפוצות מודע לכך.

מבלי דעת, כמעט ,הדבר החיובי באיום של סגן שר החוץ הפולני של הפסקת המסעות לפולין  שקרויות "מצעד החיים" –הוא פתח של חלון הזדמנויות להסרת גיבנת ריטואלית שגדלה לממדים ממוסחרים גדולים ומזמן צריך היה להפסיק אותה. אורי משגב התייחס לזה במאמרו ב"הארץ" וכמה מכתבים למערכת גיבו דעה זאת. אני הרי מָתמיד ברעיון  לקיים  "צעדת התקומה" בירושלים בין הר הזיכרון דרך הר הרצל ועד לכנסת על גבעת רם. מיזם הולם יותר,חינוכי יותר ושוויוני יותר מאשר "מצעד החיים" באתר המוות הגדול ביותר בעולם שלדעת רבים אין זה מקרה שהוא נמצא בפולין.

מסלול "צעדת התקומה" לפי הרעיון המוצע.

אור קטן במנהרת החורף

קטע זיכרונות

 פולין היא ארץ צפון-מזרחית,ואף שזדונסקה -וולה מכורתי לא מצויה בצפון אלא במרכז, החורף שבה הוא קר וממושך. רשמית, החורף מתחיל ב-21 בדצמבר. למעשה החורף בפולין מתחיל באוקטובר. הטרמומטר והברומטר שלי היו פרשות השבוע, כשם שפרשות השבוע האחרות בישרו מועדי שנה אחרים. עם גמר שמחת תורה נגמרה שמחת הקיץ. פרשת "בראשית" צמררה  אותי לא מפני ש"הארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני התהום" אלא משום שזה סימל אצלי את תקופת החושך שאליה נכנסנו בפולין,כמו לתוך איזו מנהרה ארוכה.

העששית  הקטנה שאתה הלכנו ל"חדר", האירה בקושי את כנף הבגד. מכול מקום היא לא הוסיפה הרבה לתאורה של פנסי הרחוב שאף היא הייתה דלוחה. לא היה חשש שמכונית תתנגש בי כי תנועת המכוניות לא הייתה מרובה באותו אזור, ובפרט בחורף. כאשר שאלתי מדוע יש צורך בפנס הקסם הזה נאמר כי חשיבותו רבה בעיקר בגמר השיעורים כאשר התנועה  מועטת ואם אמעד אוכל לצעוק ולפי הפנס ידעו מהיכן באה הקריאה לעזרה. כאשר השלגים לא ירדו בצורה מדודה ורוחות טאטאו אותם והרימו מסך לבן וגם יצורים קטנים כמוני,נשלחה מזחלת רתומה לסוס להביא אותי הביתה. לסוסי המזחלות היו מחרוזות פעמונים על הצוואר. הסיבה לא הייתה מוזיקלית. הפעמונים היו אמצעי בטיחותי. למרכבות היו פנסים בצדדים שלהן שבהם הבחינו יותר מאשר בלָטֶרנה שלי. למזחלות לא היו, משום מה. פרסות של סוס על מרבד של שלג בקושי נשמעות. לעומת זאת פעמונים נשמעים.

המזחלת גויסה רק בעת סופה, כאשר ההליכה הייתה קשה מאוד .סתם קור לא היה סיבה לשלוח אותה. חיסכון? לאו דווקא. צניעות של משפחה אמידה. שלא יעירו ולא יעוררו. מכוסה במעיל פרווה וחבוש בכובע פרווה והלטרנה תלויה על כפתור ובשל הצורך להסתכל תמיד קדימה- לא יכולת לראות את הפנס. רק ריח שעווה אמר כי הלהבה הזעירה עדיין מחזיקה מעמד. היא ופרשת השבוע  הצמודות סמלו את החורף,את הלילות הארוכים כאורך הגלות.

הצד היפה של החורף.

 היה גם יופי בלילות הארוכים של החורף,בייחוד בלילות הלבנים כאשר השמים היו בהירים,ירח מלא למעלה ומשטחי שלג לבנים שבהקו למטה. האוויר היה צלול ויבש והשלג פריך וכל נשיפה של אוויר יצרה ענן שנע לפניך לרגע קט לפני שהפך לרסס של בדולח,כתפאורה של עץ האשוח בחורף. הלילות היו יפים יותר בחורף מאשר הימים. במיוחד בחודש כסלו,ימי חנוכה וחג המולד. הגויים הדליקו את עצי האשוח,היהודים הדליקו את נרות חנוכה בחנוכיות שניצבו על אדני החלונות. זדונסקה-וולה כולה האירה כשביל החלב ברקיע. בבית הספר למדנו את הסוגיה של חנוכה-"כבתה זקוק לה, כבתה לא זקוק לה" ו"אימתי מדליקין…כשכלתה רגל מן השוק". המורה צריך היה לפרש את הנאמר :כלתה רגל מן השוק. אז לא הבנתי באלה רגלים מדובר. לימים כשעליתי לירושלים ללמוד באוניברסיטה העברית בשנות ה-50  ובערבי החורף ,הרחובות היו ריקים-התחוורה לי המשמעות של "כלתה רגל"

josef chemowsky - winter in poland

חורף בפולין- ציור שמן על בד- יוסף חמובסקי

היום כאשר אני חושב על התיאור הזה, הוא נראה לי כה מדויק ומופלא בפשטותו. כלתה רגל מן השוק,ואתה שומע את הצעדים האחרונים של עוברי אורח שממהרים, איש, איש לביתו המוסק, הרחוב מופקר לטבע,לשלג ולרוחות,ואילו בבית חום ואורה. הלהבות הקטנות מרצדות,הלביבות דשנות והסופגניות מדיפות ניחוחן. עוד מעט קט והמשפחה כולה תיסוב ליד השולחן לשחק עם הילדים בסביבון,משחק עם כסף ממש. או לוׂטֶריה- בינגו- כפי שהוא מוכר היום ואפילו קלפים. לא משחק קשה כמו פוקר אלא קל כמו 21 .

הקלפים הפכו לעתים לכורח השעה אם אחד מימי חנוכה נפל על חג המולד. כאות לזלזול בחג הנוצרי, שהיהודים קרו לו חגא או "חוׂגֶה", במבטא היידישאי, להבדיל מיום טוב(יונטיף בשיבוש יידישאי)- המהדרין אף שתו י"ש וראשם הסתחרר עליהם. כול זאת כדי שחלילה וחס לא יתנו דעתם למרים הבתולה,לצלע אלוהים ולהולדת ישוע. חג המולד היה ידוע כ"ניטל".נגזר מן השם הלטיני natalis-לידה, שבו יהודים טובים בטלים מן התורה. למדנים וסגפנים כול ימות השנה נהפכו בלילה הזה להוללים, מהמרים, לֵצים,  פורקי עול, רק כדי להביע בכך שאט נפש,זלזול ולעג לכריסטוס הזה ולחסידיו השוטים.

פרק מקוצר מתוך "גשר של נייר" 1996

 

על שודדיי רכוש וספסרים פוליטיים.

במסגרת האוריינטציה האוריינטאלית  שרווחת בציבור בהשראת פוליטיקאים צבועים, לא מתקבל על הדעת שאיזה גוף, ברשות המבצעת או המחוקקת ,לא תבחש קצת בקדירה המהבילה כדי לקבל כמה שורות בתקשורת. וככה התבשרנו כי ב- 13 ביולי 2016   "וועדת העלייה והקליטה, של הכנסת דנה בנושא השבת הרכוש היהודי שנגזל ממדינות ערב והאסלאם". מנכל המשרד לשוויון חברתי, אבי כהן, סיפר כי ישראל פועלת באופן חשאי להשבת  הרכוש ומשקיעה לשם כך מיליונים. וכדי  שהדברים יהיו קליטים במיוחד,למֶדיה, האיש ציין כי הוא לא יכול להרחיב את הדיבור.אהא!!! וכדי שחלילה וחס הקרדיט יינתן  אך ורק לוועדה זאת, בלי השותף הקבוע לחשיפה תקשורתית, מר אלון שמחיוף ,מן המועצה לביטחון לאומי, צוטט כי הוא  מאשר את דברי מנכל המשרד וכי "המהלך החשאי נעשה בגיבוי ראש הממשלה." אלא מה אלא מי. את הדיון יזם ח"כ אורן חזן ובדיון הזה  ראש האופוזיציה בוז'י הרצוג התבטא כי הנושא נמצא במצע הבחירות של המחנה הציוני ואם יהיה מהלך להסדר אזורי הנושא חייב לעלות לסדר היום. יש קונצנזוס בנושאים לאומיים.

הבאתי רק קטע ממה שפורסם כדי לקרוא לזה,אם להתבטא בסגנון של שרת התרבות, "כאלם פאדי" אשר פירושו  בז'רגון מגוון-  אושכי בושכי ,בבל"ט, בובע מייסעס,  גורנישט מיט גורנישט, בוקי סריקי, דברי הבל, דברי סרק, דברים בטלים. ראשית, לא ברור לי מדוע כול הנושא הזה שקשור בדברים סודיים, כנרמז,  מטופל על ידי המשרד לשוויון חברתי. ומדוע את המיליונים הוא לא מוציא לרווחת הציבור כאן בארץ. מה לנכסים בחו"ל ולשוויון חברתי. אם כבר, נושא זה, ובייחוד בשל הרגישות המדינית , כפי שזה בא לידי ביטוי, צריך היה להידון בוועדת החוץ והביטחון אולי בצרוף נציגים של האוצר.לכן זה איננו אלא סתם מחטף תקשורתי שנמוג כמו ענן בשרב. עד שיבוא שוב מישהו וימחזר את הנושא, והתקשורת שלנו תעלה את הגירה.

אין חולק על העובדה שבארצות מסוימות כמו לוב בצפון אפריקה ועיראק במזרח התיכון היו יהודים אמידים ועשירים בעלי רכוש. באחד הפוסטים שלי הזכרתי את נחצ'ה(נחום)  גלבוע מן הכורמים בלכיש, שמשפחתו בלוב הייתה עתירת נכסים שכללו בין היתר כרמים ויקב. אשר למרוקו, היהודים העשירים במרוקו, או שנשארו שם עם הרכוש או שהיגרו לצרפת והעבירו אתם את הרכוש. בקרב הקהילה היהודית בעיראק אכן היו בעלי נכסים רבים.  במציאות הקיימת, גם אם ראש הממשלה שלנו מדבר על הסדר אזורי, אשר לא ייתכן ללא הקמת מדינה פלשתינאית, ולכן בשלב זה, רעיון החזרת רכוש יהודים במדינות ערב הוא הזוי וכל ה- הָש הָש  הוא עורבא פרח, וניצול פוליטי ציני. בכול מקרה מדובר במדינות שותתות דם, קרועות ושסועות אשר גם אם המצב איכשהו יתייצב ואם יחזרו אליהן מאות אלפי הפליטים שברחו, לא יהיה להם בית. מכאן שלצפות שמדינות אלה יחזירו את הנכסים ליהודים או שישלמו פיצויים-זה חלום באספמיה. ולא הזכרתי את מה שנקרא "רכוש נטוש", של הפלשתינאים  שישראל לקחה, ולא מתקבל על הדעת, בכול  "הסדר אזורי" שסוגיה זאת של הרכוש הפלשתינאי לא תיכלל. אלא שלא בכך עסקינן.

רגע. מה עם אירופה.

באותו דיון על הרכוש היהודי במדינות ערב אמרה ח"כ ענת ברקו : "אירופה חייבת להכיר בכך שיש כאן פליטים יהודיים. אין פליטים עם דם כחול. אם רוצים להכיר בערבים הפליטים, חייבים להכיר גם בפליטים היהודים. אני רואה גם בעצמי בת ליהודים פליטים עיראקים".

יפה אמרה. אבל ח"כ ברקו כנראה לא מודעת לעובדה שלפני שמבקשים מן האירופים לפעול להשבת רכוש יהודי במדינות ערב, יש לבקש אותם תחילה להחזיר רכוש יהודי באירופה. הכוונה לרכוש יהודי עצום במזרח אירופה. מאז 1990 עם נפילת המשטר הקומוניסטי, הממשלות שם אימצו גם את ההלאמה הנאצית וגם הקומוניסטית ומחזיקים ברכוש יהודי רב.  רוב מדינות מזרח אירופה אם לא כולם הם לא רק באירופה אלא באיחוד האירופי. אותן מדינות, בעיקר פולין שבה הרכוש, הפרטי והציבורי,נאמד בין 35-40 מיליארד דולר, נשדד, ואין לי הגדרה אחרת, והממסד, גם הליברלי ולא מכול שכן הלאומני,דורך ברגל גסה על  הצדק שבהחזרת הרכוש. מן הרגע הראשון לאחר פרוק העול הקומוניסטי, הממסד הפולני נהג בכחש ובמרמה, בין בזריעת מוקשים בדרך לתביעות פרטיות, בין בחקיקת חוקים, או באי ביטולם, גם עקב תביעות פרטיות וגם מול הארגונים היהודיים. שוד לאור היום, והעולם, כולל ארה"ב, לא פועלים נמרצות לתיקון העוול הזה. איזו דוגמה זעירה. אני השלכתי אבן קטנה לאוקיינוס זה. פניתי למשרד החוץ הפולני בנוגע לרכוש של משפחתנו בעיר הולדתי זדונסקה וולה, והופניתי לעירייה. פניתי לעירייה והופניתי למשרד החוץ. וזה לא חריג. זה הכלל. הפולנים מצטיינים ,בין היתר ,בהתכחשות. יש מהם שמתכחשים לרצח של  אלף ושש מאות יהודים על ידי הפולנים בעיירה יֶדוָובנה, בעת השלטון הנאצי,והפרטים מתועדים בספרו של  ההיסטוריון  יאן תומש גרוס.

בשעתו לאחר הביקור האחרון שלי בפולין  כתבתי סדרה של שלוש רשומות. אלה עסקו בהיסטוריה  הכאובה של פולין, שנמצאה במקום רע באמצע ,בין גרמיה לרוסיה, בקשרים עם הקהילה היהודית ובמצב הכלכלי חברתי. ציינתי אז. שאני לא עוסק בסוגיה כבדת משקל כמו הרכוש היהודי, מכיוון שעסקתי בו הרבה בעבר. אולם עכשיו כשכול הזרקורים פונים אל המזרח, אני מבקש להזכיר כי גם "במערב אין כול חדש", בכול הקשור ברכוש היהודי הרב שנמצא שם. ח"כ אורן  חזן שהעלה את הנושא בפני וועדת הכנסת ודיבר על עוול, ואני מסכים אתו, אך מה עם העוול של הרכוש היהודי באירופה, הלא עוינת, הידידותית, הפתוחה, בניגוד למזרח הערבי  הוא מתעניין בזה? ואני  לא רוצה להפליג מעבר לקונוטציות אחרות.

וועידת התביעות ואיל"ר.

 נושא הפיצויים, השילומים והרכוש היהודי בגרמניה ובאוסטריה טופל בהצלחה רבה על ידי וועידת התביעות שמקום מושבה בניו יורק. תחילה נכללו בו רק גרמניה המערבית ואוסטריה ואחרי איחוד גרמניה, הארגון עסק גם ברכוש יהודי במזרח המדינה, כולל חפצי אומנות. גוף יהודי זה שהוקם על ידי נשיא הקונגרס היהודי העולמי נחום גולדמן הצליח לקבל מגרמניה עד כה עשרות  מיליארדי דולרים אשר רובם הופנו לישראל, הן כשילומים למדינה והן כפיצויים לניצולי השואה. ברכוש היהודי העצום במזרח אירופה טיפל גוף  ישראלי בשם איל"ר -ארגון יהודי להשבת רכוש. הפעילות שלו גברה עם נפילת הקומוניזם ועצמאותן של מדינות מזרח אירופה. המדינות שבהן היה רכוש יהודי משמעותי היו פולין,צ'כוסלובקיה, הונגריה ובמידה מסוימת רומניה. בעוד שהאחרונות הראו לפחות איזה רצון, או מראית עין, לחשוב על פתרון הבעיה, ממשלת פולין שבה כשליש מן הנכסים הפרטיים והציבוריים  במדינה היה שייך ליהודים ,דחתה כול פניה ברגל גסה . בעיר הולדתי זדונסקה- וולה שבהם היהודים הוו 40% מן האוכלוסייה- 70% מן הנדל"ן היה שייך ליהודים.כל החנויות בכיכר העיר היו שייכות ליהודים.הנכסים הללו או שנתפסו על ידי אזרחים ואחר כך נקנו בסכומים פעוטים מן המדינה או שנתפסו על ידי המדינה ונמכרו.

sdunska wola 1985

zdunska wola 1995

 

 

 

 

 

 

ביקור עם רעייתי בזדונסקה וולה 1986- בתי המשפחה( שער הקשת ) ,בכיכר ברקע.  ביקורי עם בתי וחתני 1995 בכיכר העיר הבית החזיתי נהרס ובמקומו יוקם בית רב קומות

מן הרגע הראשון כשהבעיה עלתה על הפרק הפולנים נהגו בכול השיטות של כחש ומרמה כדי לחסום כול אפשרות להחזרת רכוש. כול זאת גם במסגרת האיחוד והשוק האירופי שפולין חברה בהם. כבר בשלב הראשון ,השלטון בפולין הכיר באיזו בובה בשם "וועד הקהילה היהודית"- שטען לרכוש הציבורי היהודי. נפתלי לביא-לאו, זכרו לברכה, מראשי איל"ר, שעמל שנים בכול דרך אפשרית להזיז את השלטונות בפולין, הודה בפני שאין שום סיכוי. אולי פה ושם איזה יחיד יזכה,וגם זאת במשורה. וזהו. מי משעוניין ללמוד יותר על נושא כאוב ושערורייתי זה מוזמן לחפשו באתרים השונים כולל ב"זרקור"

מי שבפועל שותף למחדל הזה, ל- "גזל"- ואני קורא לו שוד לאור היום- היו כל ממשלות ישראל- מדינה  אשר כול  הניצולים שבאו אליה  היו ממזרח אירופה ורבים מהם  מפולין שהיו יורשים חוקיים לנכסים הרבים. הממשלות והמוסדות לא נקפו אצבע. שליחיה יצאו לכנסים בינ"ל שנערכו בערים היפות בתבל ולבתי מלון של חמישה כוכבים, ובכך תם העניין.הם העלו את הנושא וחזרו אתו.וודאי שיש לכך גם הסבר והוא שפולין חשובה לישראל מדינית, באיחוד האירופי , וביטחונית, במובן של יצוא נשק אליה.

Zd Wola the ratush 19 cent

????????????????????????????????????

 

 

ה"ראטוש" מבנה מן המאה ה-19 בלב כיכר העיר זד.וולה. כול החנויות בו היו של יהודים.  המרכז המסחרי הגמלוני שהוקם תחתיו

כאמור, לא הייתי כותב רשומה זאת אלמלא התעורר נושא הרכוש בארצות ערב.המסקנה היא כפולה.ראשית אם כבר, הרי וועדת החוץ והביטחון של הכנסת , היא זאת שצריכה לדון בנושא, שכן מדובר בקשרים או עם מדינות אויב או עם מדינה חשובה וידידותית במזרח אירופה. שתים, אני מקווה שאלה שהעניין נוגע להם מקרב יוצאי מדינות ערב, לא ישלו את עצמם. וודאי שלא אם הנושא מטופל על ידי ממשלת ישראל, ובייחוד על ידי המשרד לשוויון חברתי.זה עוד ברווז תקשורתי  שניזון מפוליטיקאים צבועים.
 

 

 

 

שורשים

שפה שהנחילה מורשת יהודית בת אלף שנה מועלית מתהום השכחה.

מזמן הגעתי למסקנה שלעתים אנו, ברבדים ובתחומים שונים, הופכים לארכיאולוגים מיוחדים במינם. אנו חופרים את מה שאנו קברנו. זה אמור בראש וראשונה באנשים כמוני ,שעם הגעתם לארץ החליטו כי הדרך היחידה להתערות בה היא להעלות כורת על עברם

כפי שזה קורה לעתים במהלך מסלול, או בסיומו, של טיול מתוכנן מראש , לפתע נגלה לעיניך איזה נתיב צדדי, קטע מסוים, שהמדריך לא מקדיש לו תשומת לב, אבל אתה עוצר לרגע ואומר לעצמך: "זה מזכיר לי משהו". עד כדי כך שמה שהיה מלכתחילה משעול צדדי הופך למעין "דרך המלך". לי זה קרה באחרונה עם היכרות מחודשת עם שפת היידיש, זאת באמצעות תיאטרון ה"יידישפיל" ומייסדו ידידי הוותיק שמואל עצמון. בעצם במכורתי פולין שבה נולדתי ועשיתי את שנות ילדותי, דיברנו בעיקר פולנית. בבואי לארץ דיברתי עברית כי בבית הספר בעירי, למדנו עברית , בחלק הדתי של לימודנו. אבל היידיש הייתה חלק בלתי נפרד מן הקולות שלהדם גדלתי, כמו האורלוגין הגדול ושעוני הקיר בחדרים השונים בביתנו המרווח .עשרים וארבע שעות,ביום ובלילה הם השמיעו את פעמוניהם.. אני עדיין שומע את הטקטוק ואת הצלילים.הם נדמו, אבל אני עדיין שומע. לא רק היידיש נעלמה אלא גם התרבות העשירה בת אלף שנים שהיא ייצגה – נעלמה. בשעה שיהודים יוצאי פולין שרדו בחלקם, מאות הקהילות שבהם חיו נמחקו ולא ישובו עוד.

הרעיון לשוב ולהקדיש רשומה לשפת היידיש, שכן עסקתי כבר בתיאטרון ה "יידישפיל" , בא לי כאשר הגיעה אליי שמועה כי בקורס בינלאומי באוניברסיטת תל אביב לשפת היידיש משתתפת צעירה מירדן. מרכזת הקורס טלילה איילון הכחישה זאת מכול וכול. אולם מן החסר הזה למדתי בכול זאת משהו. והוא הפופולאריות ההולכת וגוברת ללימוד יידיש ולאו דווקא בקרב הישראלים, אלא גם משתתפים מחו"ל, ולא רק יהודים אלא גם לא יהודיים.

התכנית מציעה למשתתפיה לימודים אינטנסיביים של יידיש בחמש רמות שונות. להוראת השפה מתווספות י פעילויות אחה"צ אשר כוללות בין היתר, הרצאות, סדנאות דיבור ושיחה, סיורים ומגוון אירועי ערב חברתיים ותרבותיים.בית הספר מוכר על ידי אוניברסיטאות ברחבי העולם ועל ידי רוב האוניברסיטאות בישראל, המשתתפים מקבלים 80 שעות הוראת שפה וספרות (בשווי 4 ש"ס) בהנחיית מורים מוסמכים ובעלי ניסיון רב. טלילה איילון מסרה כי הפעם השתתפו כ- 100 , שבעים מהארץ ושלושים מארצות רבות בעולם. ביניהם דוקטורנטים, מורים לספרות, חוקרי שפות ,שוחרי יידיש ועוד. חלקם, גם לא יהודים. המכנה המשותף הוא ללמוד על שפת היידיש, כחלק מלימודים אקדמיים, מטעמי מחקר, או הכרות של מורשת, וכיוצא באלה מניעים.. אשתקד השתתפו בקורס הקיץ 130 איש, אבל הוחלט להגביל ל- 100 .

לימוד שפת היידיש היא באופנה.

אוניברסיטת תל אביב היא לא היחידה שבה מלמדים את תולדות היידיש. יידיש נלמדת גם באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת חיפה, ובאוניברסיטת בר אילן היא נלמדת כבר 30 שנים. בין המרצים באחרונה נמנה מייסד תיאטרון ה"יידישפיל" השחקן והבימאי הישראלי שמואל עצמון-ווירצר.הוא זכה השנה לתואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר אילן. זאת בשל חלקו הגדול בתודעת השפה והתרבות ביידיש שהיו פעם דומיננטיות באירופה. אוניברסיטת בר אילן מתכננת הקמת אקדמיה ליידיש שבו תילמד לא רק השפה והספרות אלא גם פולקלור, מוסיקה ועוד.מלבד המוסדות האקדמיים קיימים גם מכונים ללימודי יידיש ותרבותה.

מדינה ש"מככבת" בשמירת מקום של כבוד לשפת היידיש היא פולין שבה מורשת של שפה אשר שימשה את היהודים במזרח אירופה. יותר מאלף שנה החל במאה ה-9. היא הייתה כזאת עד ל"מלחמת השפות" שעורר אליעזר בן יהודה בסוף המאה ה-. 19 .שניים מגדולי המשוררים הלאומיים של פולין היו יהודים. יוליאן טובין, אולי גדול המשוררים בפולין במאה ה- 20( לפניו במאות קודמות היו קוחנובסקי ומיצקביץ'- הגדול) ומאריאן המאר.,Marian Hamar משורר, מחזאי וסופר. אחד מגדולי הבמאים של היום הוא היהודי הרברט גרומסקי. בפולין קיים עד היום הזה תיאטרון היידיש על שם אידה קמינקסה שכול שחקניו הם פולנים. ובאחרונה ראיתי מצגת שבה להקה פולנית סתם, שרה ומחוללת ביידיש. גם היידישפיל הישראלי הופיע פעמים רבות בפולין בין היתר בעיר הולדתו של עצמון בילגוריי לא הרחק מלובלין בדרום מערב המדינה. גדול ה"טרובדורים" של שירי היידיש היה מרדכי גבּירטיג, שנספה בגטו קרקוב, אשר חיבר 300 שירים אשר בחלקם כתב להם גם טקסט וביניהם השיר המפורסם "אונדזער שטעטל ברענט" (העיירה שלנו בוערת) מעניין אגב שהזמרת הישראלית הצעירה,'והמבטיחה, בימינו , אֵלה דורון ,מעלה בימים אלה את שיריה ובראשם ' my country is burning" ( ארצי בוערת) . וזה נכון- אֵלה- זה נכון.

bodo  poster in bilgorajkrakov 2 127 monika & anat krakov

יעקוב בודו ליד מודעת "גבירטיג" בבילגוריי .ענת עצמון ומוניקה בהופעה בקרקוב. צילום ידישפיל

ה"ידישפיל" שהופיע בין השאר בבילגוריי העלה ההצגה על מרדכי גבּירטיג בכיכובם של יעקוב בודו וענת עצמון.המחזה עדיין מוצג במקומות שונים בארץ

יידיש היא שפה בינלאומית.

היידיש, אומר לי שמואל עצמן זכתה להכרה ולהוקרה מצד אונסקו( ארגון האו"ם לחינוך מדע ותרבות) . מנכ"לית אונסקו אירנה בוקובה אמרה בסימפוזיון שנערך באחרונה כי "יידיש היא לב לבה של היהדות והיא מקפלת בתוכה את היסטוריה של אירופה מזה אלף שנים". עצמון, לפנים שחקן ידוע שהתחיל את הקריירה שלו בתיאטרון הבימה ושיחק גם בהרכבים אחרים כמו בצוות הפופולארי "שלושת השמוליקים( עצמון, רודנסקי,סגל) נטל על עצמו את המשימה להחיות את שפת היידיש באמצעות תיאטרון, והוא תיאטרון ה"יידישפיל" שאותו יסד לפני 25 שנים.

מאז הקמתו הפיק תיאטרון ה"יידישפיל" יותר מ- 100 הצגות החל בקלאסיקה היהודית על סופריה,משורריה וממחזאיה וכלה ברפרטואר עכשווי. אולי יש בכך צדק פואטי שעשר ההצגות הראשונות בתיאטרון הבימה היו של סופרי ומחזאי יידיש. בביקורת על ספרה של דורית ירושלמי "דרך הבימוי" ( תרבות וספרות- "הארץ" 26.7.13 ) כותב יצחק לאור בין השאר:" צ'מרינסקי( אחד מן הבמאים הראשונים של "הבימה") .מסייע לירושלמי לקעקע את המיתוס על עבריותו של התיאטרון הבימה,על היותו נפרד לגמרי מהתרבות היידית שממנה הגיעו השחקנים. דמויות המפתח של התיאטרון( העברי) באו מעולם היידיש, בין אם מדובר בשלום עליכם ובין אם מדובר בחיים נחמן ביאליק"

עכשיו מעלה תיאטרון ה"יידישפיל" מחזות של מחזאים ישראליים מובהקים כמו אלה של חנוך לווין ("סולומון גריפ") של הלל מטלפונקט("מדריך הנוסע לוורשה) בין ההצגות בצנרת הצגה פרי רעיון של שמוליק עצמון "דג'יגאן ושומאכער מכים שוב" ( ג'יגאן אין שומאכער קנאקן שוין וידר) זה המשך למחזה קודם שלו שבו שולח עצמון את זוג הקומיקאים היהודיים הנודעים במאה ה-20 לגן העדן ועכשיו מחזיר אותם לארץ לראות : מה נשמע. אני מזכיר הצגה זאת בצנרת כי הכותבים אותה הם שני סטיריקנים ישראליים ידועים ועכשוויים ב. מיכאל ואפרים סידון. עוד סימן להוצאתו של היידיש " מן הארון"

ששי קשת מנכ"ל ה"יידישפיל" ,שגם אצלו באה היידיש כתגובה למלחמה נגד השפה הזאת בקיבוצו, וקבל את המושכות מעצמון, עושה לדעתי עבודה מצוינת. זאת לא רק בבחירה של מחזות טובים כמו " הערשלה מאוסטרופולי" שהפך לשלאגר, אלא בגישה שלו למשיכת קהל צעיר. אם בהצגות ביידיש ישנן כתוביות אלקטרוניות בעברית (וגם ברוסית) למעלה-

אין שום סיבה שבטקסטים עצמם לא תשולב השפה העברית. יש שסבורים שצריך להמשיך ולהציג על טהרת היידיש. אני חושב שהגישה החדשה היא נכונה. גם בשל היותה מעין "טריגר". ככלות הכול אנו נהנים מ"שלום עליכם" בזכות התרגום המוצלח של יצחק דב ברקוביץ חתנו. צריך רק לדאוג שאופי השפה, הסגנון וההומור יישמרו, ולא יהיו חריגים.

ahmuel atzmonphoto from play 1

שמואל עצמון                       תיאטרון  היידישפיל בהצגת גבירטיג בפולין

במלאת 25 שנים לייסוד תיאטרון היידישפיל ,וע"פ הצעת מייסודו שמואל עצמון, קבלו מוסדות היידישפיל החלטה לקיים בשלהי 2014 פסטיבל בינלאומי לתרבות היידיש. זאת בשיתוף המרכז ללימודי היידיש והלדינו באוניברסיטת בר אילן. התיאטרון יארח תיאטרוני יידיש מפולין, מרומניה, מארה"ב, מקנדה,מקנדה, מצרפת ומאוסטרליה.במסגרת הפסטיבל יוקרנו סרטים,ויתקיימו סמינריונים, סימפוזיונים הרצאות וסדנאות בנשואים שעוסקים בתרבות היידיש.

חוב היסטורי.

שובה של היידיש, הגם בדלת האחורית, היא לא צדק היסטורי. היא תיקון עיוות היסטורי. מי שבאו במסגרת העליות הראשונות היו יהודי מזרח אירופה. מי שבאו אחרי השואה היו שרידי השואה מאירופה רובם יוצאי פולין. החלוצים בני העליות הראשונות הכריזו מלחמה על מורשת הגלות ושפתה, וזה מצא ביטוי במעין מחיקה של תרבות ושפה אשר ייחדו ואיגדו מיליוני יהודים בריכוז הגדול ביותר שלהם לפני מלחמת העולם השנייה. עד כדי כך בעבעה ההתנגדות לכול מה שהריח "גלותי", שאנשי היישוב התביישו בה. לא רק אנשי העליות הראשונות וותיקי הישוב התנכרו לאותה מורשת. גם אני שבאתי אחרי השואה עשיתי הכול כדי להתנתק מכול מה שהיה קשור לא רק בשואה אלא בגלות שקדמה לשואה. שכן, כנער מתבגר רציתי בכול מאודי להתערות בחברה הישראלית, והמיזוג פירושו היה להנחית גיליוטינה על עבר..

עד כדי כך, שכאשר בן גוריון ערך מסע לעברֵת שמות לועזיים , הדבר הראשון שעשיתי אני כשריד שואה (שרצה להיות צבר) לקראת גיוסי במלחמת העצמאות היה שינוי שם המשפחה מגלָזֶר ל- גיל. רק מאוחר יותר שמתי לב שעשיתי עוד דבר שנבע מן הרצון להתנתק מן השורשים. אם משוררים כמו ביאליק, טש'רניחובסקי, שלונסקי ,אלתרמן- שמרו על שמם המקורי, אם גנרלים כמו לסקוב, מקלף או רבין לא החליפו שמות משפחה, מדוע אני עשיתי זאת. רבין בפולנית או רוסית, הוא רב , וגלַזֶר בגרמנית הוא זגג גם כן מקצוע מכובד. זה היה חלק מן ה"גמילה" מן התרבות שעליה צמחנו ואבות היישוב ביקשו לשרש אותה עד תום. אפשר וכורח מיזוג הגלויות הצדיק את האידיאולגיה הזאת, בשעתה אף שלא עד כדי העלאת גרזן עליה..היה מיעוט שנאחז בה כמו פועלי ציון שמאל,אבל היא החזיקה מעמד, תוך מאבקים בלתי פוסקים עד אמצע שנות השלושים של המאה ה- 20 לפי המחקר של אריה פילובסקי אחרון הביטאונים ביידיש בארץ היה ה"נייוועלט" שיצא מטעם פועלי ציון שמאל .היידיש הוכנעה.

הפולקלור היהודי הושם בגנזכים, הזֶמֶר היהודי המזרח אירופי, הועלה לבוידם והתאפיין בשירים חסידיים ששמרו גם על שפת היידיש.. ובהקשר זה דווקא העלייה מהמזרח,והמגרב, שבצדק ראתה עצמה מקופחת, חברתית וכלכלית, הצליחה לא רק לשמר את הנעימות המזרחיות אלא להפוך אותן לנחלת הכלל.

אשר להנצחת יהודי מזרח אירופה- רובן של קהילת פולין אלה מונצחות בצורה זאת או אחרת ב"יד ושם"( שם תמצאו את כול השמות, דוממים ב"בקעת הקהילות" ) , במוסדות של תיעוד וזיכרון או בבתי עלמין. יש מוזיאון התפוצות שמוקדש לכלל העולם היהודי. מלבדו ישנם מוזיאונים ובתי מורשת כדלהלן: מוזיאון למורשת יהודי בבל, מוזיאון לתולדות מורשת קהילת לוב, מוזיאון לתולדות יהדות תימן, המרכז למורשת יהדות סלוניקי, המרכז למורשת יהודי צפון אפריקה, המרכז למורשת יהדות ארם-צובא( חלב) , המוזיאון לתרבות יהודי הונגריה, המרכז למורשת יהדות תורכיה,מוזיאון יהדות איטליה. אפשר ויש עוד כמה שלא איתרתי. אבל מוזיאון לתולדות קהילת יהודי פולין נמצא בוורשה, וממשלת ישראל המנוכרת, לא תרמה ולו פרוטה שחוקה. ויש עוד מרכזי מורשת יהודיים במקומות שונים בפולין.

zd wola museum kamilawarsa jewish museum out lookwroclaw cutlture center  from jewish heritage

במוזיאון זדונסקה-וולה               המוזיאון בוורשה                        המוזיאון בוורצלב

אז אני מכריז כמו הנשיא קנדי שהגיע לברלין הנצורה- Ich bin ein Berliner – אני ישראלי יהודי פולני.  לאחר שחפרתי והעליתי מן הקרקע את שברי העבר, אני מבקש לאחות אותם ולהציב אותם כ"יד ושם", לקהילה מפוארת שבה גדלתי ובה גדלו אבותיי.

בתנועה ובמוסיקה.

בהיכנסי ל"טראנס" של ניואנסים היסטוריים מצאתי עקבות לשפת היידיש, בצורה אולי הזויה, אבל ראויה לתשומת לב. גדול הפנטומימאים במאה ה- 20 היה מרסל מרסו הצרפתי. מרסו, לשעבר מַנגֶל, נולד לשוחט מבית יהודי בפולין. אביו נספה באושוויץ. אבל אם תשימו לב לתנועות של מרסו במופעים שלו, הם תנועות של יהודי, ליתר דיוק ,יהודי דובר יידיש. תלמידו הישראלי, שייקה אופיר היה כול כולו- בראש וראשונה ההומור שלו- יידיש. יתרה מזאת.. נזכרתי ביצירה של מוסורסקי " תמונות בתערוכה" שעל פי ציוריו של ויקטור הרטמן , הוא חיבר אותה . אחד הקטעים שמבוסס על ציור הוא "שני יהודים פולנים". אחד , דמות דומיננטית, אדם עשיר ורב מידות, אטי ושאנן בדיבורו. השני – קטן, עני ורעב, עצבני, מתחנף ומתרפס בפני הגדול והעשיר. מוסורסקי תרגם את הדו שיח בתזמור, אם זכור לכם, לכלי נשיפה, חלילית ואבוב, או קרן צרפתית( אני לא זוכר בדיוק) וזה לא שיח בפולנית. זה שיח ביידיש.

משום כך שובה של היידיש, ולו סמלית, בקורסים באוניברסיטאות, ובעיקר בתיאטרון כמו ה"ידישפיל"- הוא תיקון עוות היסטורי. אלה הקהילות שבמשך דורות היו עמודי התווך של העם היהודי. בקרבם לא רק נשמרה השלהבת של היהדות אלא צמח הרעיון של הציונות המדינית שהביא להקמת המדינה. קרוב לחצי מיליון שרידי שואה רובם מפולין שיכלו להגר לכול מקום בעולם, באו לכאן כדי להקים כאן את המדינה, להילחם למענה וגם ליפול במערכה.

תרבות הגולה, שהיידיש היא חלק בלתי נפרד ממנה, דומה לאדם כמוני שגדל על מורשתה. כאשר העתיד מאחוריי, העבר מתייצב מלוא קומתו לפני. אני קד לו קידה עמוקה.

אלף שנות קהילה יהודית באנדרטה תלת-ממד

רשמי ביקור אביבי קצר בפולין

המוזיאון לתולדות יהדות פולין שנפתח לא מכבר בוורשה ואשר הגלריות שלו יושלמו עד סוף השנה הוא ה"גל העד" האולטימטיבי של קהילה יהודית שהייתה פעם הגדולה בעולםנמחקה ואין לה תקומה. היא התשובה הפולנית למילוי החלל, והצדעה ליהודיים שמיליונים מהם נרצחו על אדמתה בידי הנאצים, כאשר קומץ אמיץ מקרב אזרחי פולין סיכן את חייו ועזר אבל הרוב ראה ושתק.

 

reconstruction jewish heritage

הסמל: "הצבי בישראל………."

תולדות יהודי מזרח אירופה שייכות רובן להיסטוריה. יש כמה חריגים. בהונגריה ישנה קהילה אף כי מספר חבריה שמוצהרים כיהודים שנוי במחלוקת וההסתה האנטישמית אינה מסייעת לחיזוקה. ברוסיה,באוקראינה ובביילורוסיה ישנן קהילות יהודיות פעילות קיימות רסיסי קהילות ברומניה, ביוגוסלביה ובצ'כיה. בפולין מדובר בשתי קהילות קטנות, שחלקן מורכבות מדור שני ושלישי שאחד ההורים שלהם היה יהודי. אלה מצויות בעיקר בוורשה, בירתה של פולין ובקרקוב, בירתה העתיקה והציורית מאוד של הממלכה בשעתה. אבל הפעילות הענפה בכול הקשור למורשת היהודית בת יותר מאלף שנים, היא של הממסד הפולני, ובראשו ממשלת פולין. פולין היא כמעט ריקה מיהודים ( בניגוד לגרמניה של היום) אך גם בהעדר יהודים , יש בה כיסי אנטישמיות מצד חוגים שונים בעיקר בפרובינציה ובראש וראשונה בקרב הקתולים, הדת הדומיננטית במדינה. מאידך, זאת גם אחת הממשלות הפרו ישראליות ביותר באירופה ,ואפשר שהיא הידידה הגדולה ביותר..גם האינטליגנציה הפולנית היא ברובה פרו ישראלית.

לי זה הביקור הרביעי בפולין מאז המלחמה, כשהביקור הראשון היה בחלקו הזמנת הטלוויזיה הפולנית עדיין בעידן הקומוניסטי (1986 ) ומאז נסעתי בחברת משפחתי, דור שני ושלישי.הביקור האחרון נערך בסוף חודש אפריל, ולצערי החמצתי את פריחת הלילך שניחוחו ממלא את החלל. הניחוח שלו אף חזק יותר מאשר פריחת ההדרים אצלנו. הסיבות לכך מורכבות מאוד.

פולין כיום היא אתר תיירותי שגילו האירופים ובעיקר הדור הצעיר, תיירי התרמילאים. הארץ היא רחבת ידיים. היא משתרעת מן הים הבלטי בצפון ועד הרי הטאטרה בדרום. יש בה נהרות, אגמים, חורש ויערות מהם פושצ'ות של אלפי קמ"ר. חלומם של תרמילאים ותיירי מחנאות וקרונות מגורים ניידים. יש בה ערים ציוריות, ובהן שכיות חמדה היסטוריות, בראשם קרקוב, בירתה העתיקה של פולין בדרום, וורוצלב( ברסלאו) במערב, ורשה, בעיקר העיר העתיקה היפיפייה- במרכז ופוזנן וגדינייה בצפון. חל שיפור ניכר בסלילית כבישים רבי נתיבים, אף כי עדיין יש מקום רב לשיפור. אבל לא ככה התחילה התיירות לאחר מלחמת העולם השנייה.

אניגמה.

 

מעבר לתחושה האישית שמבבעעת בך כמו איזה גייזר פנימי אני בכול פעם תוהה לגבי החידה של ההתייחסות של פולין לשואה על אדמתה. אני מוצא סמל בסתירה הזאת, בין היתר במודע או בתת מודע, בהעדר שילוט ותמרור בולט ומתמשך אל כול גיאיות ההריגה ובראשן אושוויץ ובירקנאו. ובהקשר זה, כאמור, ראוי להזכיר כי ה"תיירות", לפולין במשך יובל שנים הייתה תיירות "שואה". לא באו לפולין ,וודאי שלא הקומוניסטית, לראות את האחו, היערות, הנהרות והאגמים שבהם משופעת ארץ זאת שגודלה כגודל צרפת. זה היה ביקור בקבר האחים הגדול בתבל, במקום שבו הושמדו מרבית היהודים במזרח אירופה. ובכול זאת גם כיום בפולין המודרנית הנוסע יודע את הכוון לאושוויץ,בייחוד בקבוצות מאורגנות. אבל הוא לא ילמד עליו משילוט. השילוט הדומיננטי בדרך לאושוויינצ'ים שייך למרכזי קניות, למכונים, לפארקים, למקדונלדס ואם יש שילוט אזי הוא חלק משורה של כתובות ועליהם רשום בין היתר: "מוזיאון אושוויץ".

אני אמנם רואה באושוויץ של היום מוזיאון קר אבל הפולנים היו צריכים לראות בו את "מחנה ההשמדה אושוויץ". האם יש כאן איזו תחושה לטנטית לא נוחה שדווקא פולין נבחרה על ידי הנאצים למוקד ההשמדה ההמונית. אולי משום שפולין הייתה אנטישמית. זאת אניגמה, גם משום שהנאצים רצחו גם רבים מקרב האוכלוסייה פולנית, מקרב האינטליגנציה ,הכנסייה, תנועות השמאל.

אבל יש בהחלט פן אחר לאותה פולין שארחה את היהודים, מכיוון שזה שרת אותה בפנים ובחוץ, אבל האנטישמיות בה הייתה לא רק עממית, אלא גם ממסדית. שערו בנפשכם. מצד אחד מדינה קולטת קהילה מוזרה בעלת דת יהודית, ועדה חרדית הגדולה בעולם, עם המנהגים המוזרים, לבוש מוזר של קוזאקים. זאת מכיוון שהיהודים רצויים כלכלית, תרבותית, חברתית. מצד שני היהודים נוהרים אליה ביודעם שזה הרע במיעוטו ויש להפיק את התועלת המרבית. זאת סימביוזה מוזרה, אבל היא עבדה. אחרי מלחמת העולם הראשונה, בתקופת היות מנהיג פולין המרשל יוזף פילסודסקי האנטישמיות קצת הנמיכה את הטון. אבל בתקופת יורשו גנרל רידז שמיגלי, היא עלתה כפורחת. במרכזה תנועת האנדקים שידועה לשמצה. שמיגלי עצמו לא היה ידוע כחובב יהודים. גם לא ראש הממשלה סקלאדקובסקי. גם לא שר החוץ שהיה מקורב לפילסודסקי.הוא דווקא צדד בקשרים עם גרמניה הנאצית, עד שזאת דרשה את דאנציג, ולכך סרב וזאת הייתה עילה לפרוץ מלחמת העולם השנייה. בפולין היה מיעוט גרמני גדול ה"פולקסדויטשים" שללא ספק בחלקם הגדול היו פרו נאצים ומקרבם פעלה רשת ריגול יעילה. הא-ראיה: תוך כמה שעות לפני הבליץ היבשתי , הרס חיל האוויר הגרמני( הלופטוואפה) את כול בסיסי אוויר של פולין. בהסתער החיילות הגרמניים לפולין לא היה אף מטוס פולני כשיר להמראה. אלמלא בגידה זאת מטוסי הקרב וטייסיהם המעולים היו נלחמים היטב כשם שלחמו כוחות היבשה.וורשה היית הבירה היחידה באירופה שעמדה במשך יותר משבועיים מול התקפה אדירה ביבשה ובאוויר..

אשר ליהודים האנומליה הזאת קיבלה מעין חיזוק אצלי השבוע. ב- 16.5.13 שלח לי איזי בר- ניר את המאמר מאת בני גבירצמן, שפורסם באתר שלו , באותו יום בו הוא מתאר איך בקיץ 1939, בעת שענני המלחמה התקדרו מעל אירופה, בדק זאב ז'בוטינסקי תכנית של אברהם (יאיר) שטרן [שהיה אז בין ראשי אצ"ל] להנחית בחופי הארץ צבא יהודי, שיתפוס את השלטון מידי הבריטים ויקים מדינה יהודית. הבדיקה התבססה על כך ששלטונות פולין היו מוכנים לסייע למימושה ,ואצ"ל החל בהכנות מעשיות לביצועה…..שכן המטרה של הממסד הפולני ,לדעת המחבר, הייתהלהיפטר מן היהודים הוא מזכיר כי עוד בשנות "המרד הערבי" בשנים 1936-1939 זכה אצ"ל לסיוע צבאי נדיב מאוד ממקור שלכאורה היה בלתי סביר לחלוטין: ממשלת פולין . והוא מזכיר שיחות בין ראשי אצ"ל לבין מנהיגי פולין בעניין הזה……אלא שב-1 בספטמבר 1939 פלשו הנאצים לפולין ובמקום עצמאות ניחתה על העם היהודי השואה. פולין ,אגב, לא הייתה הראשונה שרצתה להפטר מן היהודים בדרך של "פינוי" . היה זה היטלר שתכנן להביא להגירת היהודים מגרמניה לארץ ישראל בשנת 1934 עם עלותו לשלטון, ואף הכין לצורך זה בתי מלאכה וחוות, כדי שהאנגלים יתייחסו אליהם כאל אלמנטים יוצרים. האנגלים מנעו זאת. לפני כיבוש פולין ב- 1938 עלתה אצל היטלר " תוכנית מדגסקר"- רעיון פולני להקים קולוניות וליישב בהם יהודים. לשם כך נשלחה לאפריקה משלחת פולנית בראשות סגן אלוף לֶפֶצקי. אבל הממסד הפולני עצמו בשעתו , כולל שר החוץ בק, לא ראה את התכונית בעין יפה.( מתוך vikianswer ) אין חדש תחת השמש.היהודים היו אובייקט לגרוש בהרבות ארצות בעולם, כולל גם פולין שבה חיו שלושה וחצי מיליון יהודים…

לעניינינו , אפשר מאוד כי התחושה הלא נוחה לציין בשילוט בולט שרוב מלאכת רצח היהודים על אדמת פולין היא אכן קיימת ולא צריך להבליט אותה.הדוגמה הבולטת ביותר בתחום זה היא האנדרטה לזכר מרד גטו וורשה . אני זוכר כי באחד הביקורים המשפחתיים ברכב , קשה היה לנו מאוד להתמצא ולהגיע לאנדרטת של גיבורי גטו וורשה שמצויה בכיכר. רבים מן התושבים גם לא ידעו למה אני מתכוון. ושאלתי בפולנית. כיום שרבים מן הצעירים דוברים אנגלית. אז דיברו רק פולנית. שילוט ראוי לא היה, וגם כיום הוא לא קיים. גם אם זאת בעיה כללית של שילוט ותמרורים בפולין, דווקא בכול הקשור בשואה עליהם היה להתאמץ ולעשות הכול כדי שבמרחק רב ממוקם זה יהיה שילוט, כפי שמקובל באנדרטות או גלי עד חשובים ברחבי העולם.

התשובה לאנומליה.

 

פולין תמיד הייתה גאה בעברה, ובגבורת אנשיה שלחמו על עצמאות ארצם בכול התקופות, כשהיא נמצאת בין הסדן הגרמני לבין הפטיש הרוסי. הפעם היא מבקשת למלא את החלל היהודי במורשתה, במשך יותר מאלף שנים. אני רוצה לציין כי רצון זה, הוא לאו דווקא מוכתב מלמעלה. רשויות מקומיות שונות עושות זאת ככול שידם הכלכלית משגת וקיים ציבור שמעוניין בכך. בביקור בוורוצלב( ברסלאו) מצאתי ביטוי לכך כמו אתר לזכר לוחמי גטו וורשה, והמרכז התרבותי שבו גם בית כנסת ומוזיאון יהודי זוטא. זה מוצא ביטוי, אפילו בעיר קטנה כמו עיר הולדתי, זדונסקה- וולה, בת 45,000 תושבים. עושים משהו. כאן התארגנה קבוצת צעירים בראשות צעירה בשם קמילה קלאוזינסקה( כיום מרצה אקדמאית למקצוע המורשת היהודית) והמבצע הראשון היה לנקות ולשקם את בית העלמין, שהיה הרוס לחלוטין המצבות מנופצות, הצמחייה ושורשי העצים עשו את השאר.בעזרת יוצאי העיר ובראשם פרופסור ווגנר ממכון וייצמן, דור שני, ואחרים,, בית הקברות שוקם, מצבות שניתן היה לשקם שוקמו, נערך רישום של מצבות שלא ניתן לשקמם ונבנתה חומה נאה סביב האתר. הגוף שעשה זאת הייתה תנועת "יחד" שהקימו הצעירים, ועם הפסקת פעילותה נחתם הסכם שכול הכספים בקופה יהיו קודש לאיסוף מורשת יהודית למוזיאון העירוני הקטן.

post 1 wroclaw saya aya at culture centerzd wola museum post 2  kamila

בית הכנסת במרכז התרבות-וורוצלב                 המדור היהודי במוזיאון בזדונסקה וולה.

אני מביא דוגמאות אלה כדי להצביע על כך כי הרצון לשקם את זכר המורשת היהודית קיים בהרבה מקומות, והוא נובע מאיזה דחף אינטלקטואלי שבלי התבלין הזה ששמו הקהילה היהודית ,ההיסטוריה של אומה זאת לא תהיה שלמה. וזה נכון. פולין בלי יהודים לא הייתה פולין. מה גם שבפרסומים הפולקלוריסטיים מוזכרת האמירה היהודית שהשם היהודי של Polska הוא פו- לין, לאמור "פה- נ- לין. נשמע כמו לקוח מן המקרה וייסעו מן הקאווקאז ויחנו בפולין.

התשובה הפולנית הממלכתית לסוגיה הזאת של מורשת יהודית היא הקמת ההיכל המפואר- המוזיאון לתולדות יהודי פולין. מוזיאון זה, אולטרה מודרני באדריכלות שלו, מרשים בחוץ ומרתק בפנים, ניצב מול האנדרטה הוותיקה של לוחמי גטו וורשה של הפסל נתן רפפורט. משפחתו של רפפורט , יליד וורשה, נספתה בשואה וכמה מיצירותיו מצויות גם בישראל..המוזיאון אומנם נפתח רשמית בהשתתפות שר החינוך שי פירון לפני כמה חודשים, אבל ההתקנה של התערוכה המרכזית המולטי- מדיאלית נמשכת עדיין ואנו בעזרתה של דמנקה, המדריכה, יכולנו לראות מצגת וירטואלית של התכנים בתערוכה זאת.

המנהל בפועל של המוזיאון אנדז'י טסודק אמר,וכתב, כי "זאת הפעם הראשונה יוצגו תחת קורת גג אחת תולדות אלף שנות נוכחותם הרצופה של היהודים בפולין- מימי הביניים עד ימינו אלה. שכן עבר פולני יהודי זה הוא בעל השפעה מכרעת לא רק על דמותה של פולין של היום ועל זהות תושביה, אלא אף על דמותה של אירופה ושל העולם כולו"..אם המצגת שראינו באודיטוריום הענק של המוזיאון, אכן תשקף מה שיהיה בו, אז ניתן לומר( וראשי המוזיאון אומרים זאת) כי המכלול ארכיטקטוני מוזיאוני זה אינו מתיימר לספר את כול האמת. ואכן אם כותרת המשנה של החוברת באנגלית היא Asking' exploring' discovering שבתרגום על העטיפה של החוברת בעברית נאמר" מוזיאון השאלות האמיצות" ואין ספק שהמבקר ,בעיקר היהודי ,ולא מכל שכן יהודי שנולד שם או שמוצאו משם, יש לו הרבה שאלות. משום כך זה לא יהיה מוסד ראווה פסיבי, אלא הוא ישמש כמרכז חינוך ותרבות, למופעים של קונצרטים ודרמות ,פעילות של מבוגרים וצעירים. בקיצור – מקום שבו המוצג הסטאטי יעורר סיג ושיח, חשיבה עצמית, תהיות והסברים. כול זאת כאשר מעלים מחדש מתהום השכחה את המעיין היהודי האדיר של הקהילה היהודית בפולין, אשר ממנו רוו שלושה וחצי מיליון יהודים במאות קהילות פזורות ברחבי הארץ.

המדורים.

 

המוצגים מתחלקים לשבע גלריות, שכול אחת מציינת תקופה מסוימת בתולדות יהודי פולין. היא נפתחת בעידן היערות מעין צרוף של אגדה והגדה, על ראשית ההתיישבות של היהודית בפולין. הגלריה השנייה מוקדשת לימי הביניים, כאשר סוחרים יהודיים מספרד ומגרמניה באו לפולין והראשון בהם איברהים אבן יעקוב. לאחר מכן באה שעתו של עידן הפריחה שבמרכזה הקהילה היהודית בקרקוב, בירת פולין אז, באזור קז'מייז', בתי הכנסת, הספריות, מוסדות התרבות, הסעד. בגלריה הבאה אנו מתוודעים לתקופת הדמים, הפוגרומים נגד הקהילות הקטנות – ה"שטעטל" במאות ה- 17 וה- 18 . דווקא במדור זה אנו עושים הכרה עם הסביבה הפיזית שבא גרו היהודים, הסמטאות, מבני בתי הכנסת שלהם אשר כולם נבנו מעץ , וקל היה להבעירם. ובהיכל ניצבים פיגומים של מבנה סמלי כזה. כאן מובאת דמותו של "המתמיד"( של ח.נ ביאליק), העוני המחפיר, החיים מהיד אל הפה, המצוקה הכללית, בצד המקורבים לאצולה. התקופה הבאה היא תקופת הפיצול המדיני כאשר הארץ מחולקת בין ממלכות פרוסיה, אוסטריה ורוסיה. זה גם עידן התיעוש, בראש וראשונה של תעשיית הטקסטיל שמרכזה בעיר לודז', תעשיה שבה שלטו היהודים וזאת פרנסה את בתי מלאכה היהודיים בטבעת העיירות סביב לודז'. כאן מובאים המנהגים היהודיים שרווחו במאות ה ה-19 ,וה-20 .לאחר מלחמת העולם הראשונה וייסוד פולין כרפובליקה. הקמת תנועות פוליטיות וחברתיות. המסגרות התרבותיות השונות, האומנויות, העיתונות הענפה, החוגים הסלוניים, בתי הקפה, הקולנוע ,האמנים, הסופרים המשוררים ביניהם גדול משוררי פולין בעת הזאת היהודי יוליאן טובים. במקביל מובאת האנטישמיות שהרימה ראש. מדור זה מוליך את המבקר אל 13 יישובים נבחרים במרחבי פולין, מגדיניה אשר על הים הבלטי ועד דרוהוביץ' עירו של ברונו שולץ. ואנו על סף מלחמת העולם השנייה והשואה.

warsa jewish post  3 museum out lookwarsaw new post 4 jewish museumwarsaw new jewish museum  post 5  archtecture

מבנה המוזיאון בפנים.( צילומים צ.ג)

כפי שניתן לצפות זאת היא גלריה רחבת היקף והיא מביאה לא רק את השואה אלא הסיפורים של עדים, מהם פולנים רבים אשר ראו כול זאת וגם של יהודים אשר סיפורם מתועד כמו גם העובדה שהם לא ידעו מה מצפה להם..

וכאן בא סיפור הגטאות , גאיות ההריגה ומחנות הריכוז.בלי לפסוח על היחס של פולנים רבים כלפי היהודים במצוקתם. יחס שנע בין שמחה לאד לבין אפתיה. אבל מצוינים בהבלטה אותם פולנים, פשוטי עם, שועים,ואנשי כמורה אשר סיכנו את חייהם כדי להציל יהודים, ורבים מהם זכו לאות של חסידי אומות העולם. מספר הפולנים שזכו לתואר הזה על ידי "יד ושם" הוא הגדול ביותר מבין כול המדינות תחת כיבוש. יותר מ- 90% מיהודי פולין נרצחו בידי הנאצים, אבל חלק מן השרידים חשבו תחילה לחזור למקום מושביהם לפני המלחמה וכאן חיכה להם חורבן שני, הרס, רדיפות והרג מצד הפולנים עצמם. לבסוף רובם הגרו. מעט מאוד נשארו.וזה מתועד במוזיאון.

במדור האחרון שעוסק בעידן שלאחר המלחמה, העידן הקומוניסטי, חיי השרידים היהודים הוא קשה, ומהם שמתכחשים למוצאם. אבל עם נפילת המשטר הקומוניסטי ב- 1989 החיים היהודיים, לפי המסכת של המוזיאון, החלו לקום לתחייה. אם למונח "תחייה" הכוונה היא למורשת היהודים בפולין- זה נכון. הא- ראייה- המוזיאון הגדול ביותר לתולדות יהודי פולין. אם מדובר בחיים של ממש- אין לזה בסיס. לכול היותר קומץ היהודים שנשאר בפולין ושומר על המורשת היהודית, הוא עוד מדור במוזיאון הזה. קהילה זאת קבורה במקום ולא תקום עוד לעולם.

003post 6

אחת הגלריות.

 

אפילוג – איפה מדינת היהודים.

כפי שציינתי, אנו סיירנו בהיכל ובאולמיו ובמרחבים שלו שרובם עדיין ריקים אם כי יש כבר התחלות. אבל ראינו את המצגת שללא ספק משקפת מה שיהיה, שכן החומרים והתיעוד מצויים. לאחר שאתה מסתובב בחלל הענק הזה ורואה את המצגת, התוצאה היא רטט, לא רק ליליד פולין כמוני אלא גם למלווי, משפחתי וחברתי שהיו אתי שנולדו בארץ . זה מצמרר.יצאת מן המאה ה-10 למאה ה-21 וכול הכרוך בזה, עידן חדש אשר בראשיתו ממשלת פולין מקימה אנדרטה , מהדהדת, מאירה, תלת מימד אור קולי מדהים – על הקהילה היהודית התוססת ביותר עד לשואה.הייתה ואיננה עוד.

רובם המכריע של שרידי הקהילה באו לארץ ישראל לפני העצמאות, במהלך המלחמה ומיד לאחריה. אם כך, טבעי היה שלישראל כמדינה יהודית אשר קלטה את השרידים, והשרידים הם אלה שסייעו להקמת המדינה ולביסוסה. – ישראל זאת תהיה לה חלק ונחלה באנדרטה מיוחדת זאת .התעניינתי במקום אבל הובטח לי שאקבל תשובה בדוא"ל וקיבלתי מן הגברת מרטה וורובל. מנהלת גיוס תרומות להקמת המוזיאון. הקמת המוזיאון תעלה בערך כרבע מיליארד דולרים. ראשיתו ביוזמה פרטית של המכון היהודי ההיסטורי ולאט לאט הוא זכה לשיתוף פעולה הדוק מצד משלת פולין, בראש וראשונה מצד מיניסטריון התרבות ועיריית ורשה וכן מצד גורמים ציבוריים ופרטיים ברחבי העולם.למטרת הממון הוקמה וועדה בינלאומית.בין התורמים משפחות וקרנות יהודיים וכן קרנות מגרמניה וממדינות אחרות. סה"כ התרומות הבינלאומיות כיסו 66% מן ההוצאה. תרומות מפולין הגיעו לכדי 31% והכנסה אחרת-3% .קרן חדשה נוסדה לא מכבר בקנדה .

לאחר הסיור ביקשתי מדננקה ויזור, ממוצא יהודי, לבדוק אם ממשלת ישראל נמנית עם התורמים. היא הבטיחה לי לבדוק את הנתונים לגבי תרומה מישראל וזה מה שהיא כתבה:: There were NO fundings from the Israeli Government. Not at all "אין שום תרומה  מצד ממשלת ישראל. לחלוטין –לא" ( ב-ל' גדולה)כמה חברות ישראליות שפועלות בפולין תרמו כ- 50,000 זלוטי שהם בערך 15,000 דולר.

הנה. ממשלת מדינת היהודים אשר מצהירה השכם והערב שהיא היא אחראית לגורל היהודים בעולם שהיא מבקשת שכולם, ובעיקר הפלשתינאים יכירו בה כמדינה יהודית כתנאי בל יעבור לשיחות מדיניות. היא .היא זאת שקלטה את רובם המכריע של השרידים מפולין. היא שקבלה במישרין ובעקיפין עשרות מיליארדים במישרין ובעקיפין בשילומים ובפיצויים. היא שמקפחת ומבזה את ניצולי השואה. ישראל זאת לא מצאה מינימום של גדלות נפש ופתיחת הכיס, כדי לתרום לאותה מצבה יהודית אדירה.ולו סכום סמלי יחסית. מה הם בהשוואה לגרעון של 43 מיליארד שקל . הייתה פעם בארץ התאחדות עולי פולין, הגדולה מסוגה. המשרדים שלה היו ברחוב דיזנגוף. היא פונתה משם, ורבים מחבריה פונו אף הם- לעולם הבא. מה שנותר הוא מטה ומחשב בביתה של יו"ר השרידים של יהודי פולין, לילי הבר, דור שני. לשלוח את הנשיא יליד פולין לחנוכת המוזיאון- זה כמובן .משהו כאותה בדיחה יהודית פולנית ידועה שקצין פולני יהודי בכיר שהה באכסניה, נהנה מכול טוב ולן בחדר המפואר ביותר. בצאתו שאלה אותו בעלת האכסניה: אדוני הפולקובניק : מה עם הכסף.? על כך השיב: כסף לא אקח אבל כוס תה ברצון אשתה..

ככלות הכול אנו אימצנו את לוחמי גטו וורשה, אשר הוסיפו לאתוס הציוני לאומי והכתירו בו את יום הזיכרון לשואה בתוספת – "גבורה". ומה עוד תבקשי מאתנו ממשלת וורשה. הרי אנו ביחסים מצוינים. מוכרים לכם ציוד ביטחוני, ציוד רפואי, ציוד תקשורת, מכונות ועוד ,בהיקף של 250 מיליון דולר( בשנת 2011 עליה של 11% לעומת שנה קודם לכן- ע"פ מכון היצוא) והיחסים בינינו משגשגים. אנו לא מבקשים מכם שתחזירו את המיליארדים שווי הנדל"ן היהודי. וחוץ מזה אנו בעצמנו ,בגנים שלנו- פושטי יד, ועם ביסוס הריבונות היהודית- גם פושטי כיס. לכך אני יכול להוסיף גם פושטי רגל מוסרית וערכית כללית .זאת בצרוף בושה וכלימה שלי כאזרח המדינה שנולד בפולין..

ולקינוח- קומפוט.

במקום, אין עדיין מסעדה. אני משער שאם תהיינה מסעדות, אחת מהן לפחות תגיש את המאכלים שאופייניים כול כך למטבח היהודי הפולני. בורשט(מרק סלק) צלול כיין בורדו עם קרעפלך(כיסנים) , מרק עוף זהב עם קניידלעך, ברווז בתנור כשבישבנו בקבוק, כדי לשמור על הפיגורה, ראש דג קרפיון שמחזיק פרוסת גזר, גפילטע פיש, צימעס מגזר, מרק קרופניק(מגריסי פנינה) , קאפושניאק -מכרוב כבוש, כבד קצוץ, רגל קרושה(גאלר) וקוגל מתוק בוכה( כהגדרת סבתי) , גריוועלאך (פצפוצי שומן אווזים) וכמובן- מלכת המטבח- הצ'ולנט ובלבו הקישקע .ולקינוח רסק תפוחי עץ- קומפוט. כול אותם מאכלים שמאכסים את נכדיי ומעלים בי גירה וזיכרונות.

yidishpiel post 8 monologim makishke

"מונולוגים מהקישקע"- תיאטרון היידישפיל

וכאילו לפצות אותי על החסר הזה,עם שובי הייתי בבכורה של תיאטרון היידישפיל בהצגה "דיאלוגים מהקישקע".סיפורים ושירים על אותו חלק קולינארי, בלתי נפרד ממורשת יהודי פולין. נו וכוס תה חזק עם שתי קוביות סוכר " פססססס איין מחָיֶיה…".