Category Archives: ערביי ישראל

פה ושם במדינת ישראל

העובדה שמתוך  שבע מאות וחמישים רשומות שכתבתי עד כה, זכורים לי רק כמה "פוסטים"  שבהם עסקתי בפן זה או  אחר של ערביי ישראל, מלמדת שנבערות ובורות בנושא כה חשוב, לא נעצרו אצלי. ברשימה אחת עסקתי ביישובים שכנים ,ערביים ויהודיים. היישוב  קדימה -צורן, היכן שגרות שתים מבנותיי, הוא במרחק ששה ק"מ מקלנסווה. קלנסווה התפרסמה לאחרונה בהריסת 11 מבנים ושבעקבותיה פרצה שביתה ביישובים הערביים. לפי הנתונים היא נחשבת לעיר מצליחה בכול הפרמטרים, גם בהכנסה לנפש וגם בחינוך. אבל באחד הביקורים שלי בקלנסווה לפני כמה שנים, נדהמתי לנוכח העובדה שמצאתי את עצמי במדינת ישראל. פתאום נראה היה לי שאני מעבר לקו הירוק. זה התחיל בכביש. מכבישים סלולים ביישובים הישראליים, לדרך אספלט מתפוררת, העדר מדרכות ,מבנים מתפוררים וכיוצא באלה מראות של עזובה. יש גם ווילות ומתחמים יפים בעיר שעל הגבעה. חלה התפתחות ותנופה .אבל זאת בעיקר הודות ליוזמות מקומיות,שכן אילו העיר ותושביה זוכים לאותן זכויות והטבות כמו יישובים ישראליים, היא יכלה להיות יישב למופת לא רק יחסי. מכול מקום, המרחק האתנוגראפי בין קדימה- צורן לבין קלנסווה הוא גדול יותר מאשר ששה ק"מ. וגם קדימה היא יישוב  שיכול לסבול טיפוח.

kalanswa post 3kalanswa post1 - עותק

kadima20170306 post_131617kadima20170306post _123605 - עותק

למעלה תמונות מקלנסווה. למטה- מקדימה צורן.

פוסט אחר ,כפי שזכור לי, הקדשתי לעובדה כי במדינת ישראל שבה השפה הערבית היא השפה הרשמית השנייה  ומספר האזרחים הערביים מגיע לכדי 20% , אני לא יודע ערבית, ואתי רוב התושבים היהודיים. בארה"ב ישנה שפה רשמית אחת- אנגלית. אבל  רבים מתושבי קליפורניה  ניו-מקסיקו ,טקסס ואריזונה , מדינות שגובלות במקסיקו ,מדברים גם  ספרדית, ולא משום שהם ממוצא ספרדי. הם שכנים. רשומה שלישית הוקדשה לעותמאן חטיב, מחנך ,מנהל ביה"ס התיכון בקלנסווה  ומנהל פרויקט לימודי השואה במגזר הערבי.

סוגיית הפערים בין האזרחים היהודיים לבין האזרחים הערביים של המדינה היא וותיקה כמו המדינה עצמה. אבל תמיד הטיפול, גם התקשורתי, היה ממעוף הציפור, מאיזה מטוס דמיוני שרואה את הבדלים הפיזיים. או הדיווח  במישור הפרלאמנטארי, בין שיש ייצוג הולם לבעיות האמתיות של ערביי ישראל ובין אם לא. אבל יש שינוי, גם במישור הכלכלי וגם במישור התקשורתי . לדוגמה " העין השביעית"  ,זה הטלסקופ שמראה לנו מקרוב את המדיה וכוכביה ומביאה מתכניה וגם בוחנת אותם. בין היתר היא בדקה נתונים  על אחוזי המרואיינים  הערביים בתקשורת הישראלית, ומי שעמד בראש הדרוג זאת רשת ב' של "קול ישראל". מאז היא מדווחת על שינוי לטובה. ערוץ 10 שידר סדרה מרתקת על ערביי ישראל  בשם "ערבים/ישראלים, כשהמשדר האחרון עוסק בבליינים הערביים בתל אביב. וזמן קצר לאחר מכן  נחשפתי לסרט "לא פה לא שם" . אני, כדרכי לא מתייחס לצד האמנותי מקצועי של הסרט שהוא עניינם של מבקרי קולנוע. אבל לתכנים אני מדי פעם מתייחס. ראשית השם .  השם העברי- "לא פה ולא שם", כמו גם השם האנגלי In between– באמצע- לא עושה צדק עם התוכן. אינני יכול להתייחס לשמו המקורי בערבית שהוא בתרגום עברי-ים יבשה – כי ככה קראו לו יוצריו . זאת מכיוון שתוכנו של הסרט הוא "גם פה וגם שם" -הגוף והנפש החצויים של ערביי ישראל.

בדרך כלל דרמה -תיעודית כזאת אמורה לשקף מציאות. לי כצופה – הסרט היה המציאות . הבמאית, מייסלון חמוד, טלטלה אותי יחד עם  שלוש הגיבורות וכמה גברים- גם פה וגם שם. ולכול אורכו של הסרט. גם  ברגעים השקטים, חשתי בחישוק שבה  הצעירות נתונות  כאשר הן בעיר העברית, באווירה שבה ובמקומות הבילוי שלה. הטלטול החיצוני הוא מָראָה של הטלטול הנפשי. הרי בדרך כלל העצמה של כול דרמה אינה מוגבלת לזמן שבה הצופה רואה אותה על הבמה. היא מלווה אותו מן התיאטרון או הקולנוע לבית. הסרט הזה מלווה אותי עד לכתיבת שורות אלה.החברה הישראלית שסועה, בכול פרמטר, לרבות  בקרב המשכילים והחילונים בשני העמים היהודי והערבי. שלוש  הצעירות האלה נמנות עם  הרוב המשכיל של מדינת ישראל. מייסלון חמוד השאירה אותי עם המטען שהיא שהעמיסה על שכמי שאתמודד אתו. בעצם אין כאן התמודדות. המסקנה היא ברורה.  העם כולו חייב להציב לעצמו את האתגר הראשוני- להכיר את חייהם של האזרחים הערביים שבתוכנו.

בעוד כשנתיים מדינת ישראל תחגוג -70 שנה לקיומה. אין כל ספק שבצד כול אותם כשלים בכול תחום ובעיקר התחום הערכי חברתי, בצד מעשי השחיתות של הזוג- הון-שלטון, אנו רשאים לענוד מדליה של הצטיינות. לא רק בקנה המידה הישראלי אלא עולמי. שום אומה ומדינה לא עשו מה שעשתה מדינת ישראל ובנסיבות שלוו את עשייתה. אבל אם נפנה את המבט לאזרחים הערביים של מדינת ישראל , המציאות חייבת להעכיר את רוחנו. משתי סיבות. הראשונה היא אפליה חמורה בכול התחומים כמעט. השנייה היא כמעט אקסיומה. אם לאוכלוסייה של קרוב לשני מיליון, שהם כ-21% מאזרחי המדינה, לא יהיה טוב, גם לרוב לא יהיה טוב.

ללכת לשם.

לפתרון הבעיה הזאת יש שני פנים. אחד ברובד המאקרו. מדינת ישראל חייבת להשקיע הרבה מיליארדים כדי להדביק את הפער ההיסטורי של חלק גדול מאזרחיה.משהו נעשה בכוון זה אבל לא מספיק. הפן השני, והחשוב לא פחות, הוא למטה, ברובד של הפרט. עלינו ללכת אל השכנים האלה כדי להכיר אותם. אנו מכירים, בעזרת הסטריאוטיפים, לא את הדמות האמתית. לדוגמה אני מכיר את ההיסטוריה האמריקאית כי למדתי אותה. את האמריקאים אני מכיר כי שהייתי  בארה"ב שמונה שנים בפרקי זמן שונים. ככה אנו מכירים את האיטלקים, את הצרפתים, את הגרמנים ואת האנשים שבהם נתקלנו ויש והקמנו קשר.צינתי בעבר שמומחי חברה אומרים כי המשטר הרודני של פרנקו בספרד התמוטט  זמן קצר לאחר מלחמת העולם השנייה, לא רק בגלל שהמשטרים הנאצי בגרמניה, והפשיסטי באיטליה עברו מן העולם. ולא רק מכיוון שבספרד היו גורמים סוציאליסטיים. ספרד פתחה את שעריה בפני תיירים והם אשר סתמו את הגולל על המשטר.זה קרה במדינות אחרות, כמו בורמה למשל, כמו קובה ואני מאמין גם בצפון קוריאה, אם התיירות אליה תהיה המונית, על כול הכרוך גם במשטר הרצחני הזה.

במישור האישי מאוד הייתי רוצה לטייל ביישובים הערביים להכיר את האנשים, את מנהגיהם, את מאכליהם, את הכנסת האורחים הנפלאה שלהם, את שכיות החמדה ביישובים השונים  שלהם.אני מכיר מסעודת ערביות טובות, בעיקר באבו גוש ובגליל המערבי. אבל לבדי לא אוכל לעשות זאת. אמנם מרוב נסיעות קבוצתיות ברחבי העולם, נמאס לי מהן, אבל אני מוכן לנסוע במסגרת קבוצתית ליישובים הערביים וכולל לינת לילה או שניים.

אולי איזה גוף ,חברתי כמו תנועות  של טבע וסביבה יארגנו טיולים כאלה ,או סוכני נסיעות,יהודים וערבים, בעלי דמיון ואופקים ,שיוכלו במרוצת הזמן להיות מתוגמלים כספית. כדאי שנהיה גם פה וגם שם לא כגורם סכיזופרני אלא כאזרחים שרוצים להיות שלמים בנפשם לגבי אזרחים אחרים ולגבי מה שקורה בפינות השונות של המדינה שלנו. התוצאה תהיה חיובית בכול מקרה.

חוואג'ה מוסה עדיין גר כאן.

ישראל לבדד תשכון באזור דובר ערבית.

אלמלא שירו של חיים גורי "באב אל וואד" מעטים היו יודעים שזהו "שער הגיא" כפי שתורגם במסגרת עברוּת השמות הערביים הקודמים .באנגלית- הלשונאים של מע"ץ כתבו sha'ar ha-gay ,משמע "שער ה"גאים". במקום hagai .להוסיף חטא על חטא, הערבית איננה עוד שפת חובה שנייה, במדינה שבה עשרים אחוזים מאזרחיה הם ערבים והיא מוקפת מיליונים דוברי ערבית. אבל מה לנו כי נלין. גם כשהייתה שפת חובה ראשונה,אף תלמיד שלמד ערבית, לא ידע ערבית בצאתו מבית הספר. בורות מבית ספרנו של הממסד, הכללי, וכפועל יוצא החינוכי, ציבורי.

הספר "חוואג'ה מוסה ובני ערב," מאת הסופר, ההיסטוריון והחקלאי, משה סמילנסקי -ראה אור  בהוצאת דביר בשנת 1964 ובו סיפורים על הישוב וסיפורים רבים על ערביי ארץ ישראל, שהוא ביקש שהיישוב היהודי יכירם מקרוב. למשה סמילנסקי, דודו של הסופר ס. יזהר, לא הייתה כול בעיה לפענח כתב ערבי, כמו אצל רבים מראשוני היישוב היהודי.לימים גם הודות לעלייה מארצות ערב, היו "בבית השידור הערבי" של קול ישראל, מיטב הכתבים והפרשנים לענייני ערב לא רק בישראל, אלא בכול האזור כולו, שם שיעור ההאזנה לשידורים הערביים מישראל היה גבוה מאוד, שכן השדרים שלנו דיווחו בצורה מהימנה על המצב שם..

לי יש בעיה עם הערבית לאמור עם חסרונה. אמנם בעידן ההוא של שרות השידור ,מרכז ההדרכה דאג שגם העיתונאים העבריים ילמדו ערבית, וחלק מן השעורים בחברת הישנה, עדיין אתי. אבל חטאתי ולא המשכתי. מדי פעם בפעם כאשר אני שומע איזו אמירה ערבית עסיסית, אני מרגיש את החסר הזה.ולא רק במלל. גם בתחומים אחרים. כמו מוסיקה.

arabic vocbulary250px-Fairuz_in_btd_concert_2001

שיעור ערבית ב"בקול ישראל"  – קולה של "פיירוז" – וויקיפדיה

חתני קובי, חובב מוסיקה סובבת עולם, הכיר לי את שיריה של הזמרת הלבנונית "פיירוּז" והתאהבתי בה משמיעה ראשונה. גם היא וגם ה"אנסבל" המשובח שלווה אותה הם חג לאוזן. כמובן שכוכבת כזאת ,לא רק בשמי העולם הערבי אלא בעולם בכלל,נכללת במידע בגוגל ובכול האתרים . ואכן מצאנו שפע משיריה, אלא שהעטיפה של השירים הייתה בערבית. וכאן היה צורך בהשלמת המעגל המשפחתי. נכדי שון, צעיר מאוד אינטליגנטי וידען לעילה בתחומים רבים, נחלץ לעזרתי כדי לפענח את השמות הערביים שמופיעים באתרים. הוא עמל שעה ארוכה, זיהה את האותיות, טעה כאן ושם, ניסה לפענח במו בתשבץ ולאחר זמן מה- פרסטו. הוא הצליח. מצאנו את השיר שביקשתי לשמוע. משימה אפשרית אבל רצינית מאוד ודורשת זמן ואינטליגנציה . שון למד ערבית בבית הספר, במסגרת חטיבת הביניים.

חבל על הזמן- בלי מירכאות כפולות, ועל ההשקעה.

פניתי לד"ר אברהם פרנק, מומחה למינהל ומדיניות החינוך ומנהל תיכון לשעבר ושאלתי את דעתו המלומדת בנושא. הוא קובע שחרף המשאבים הרבים שמושקעים בלימוד הערבית, התלמידים המסיימים אינם יודעים כלום וכי "הפארסה הזאת צריכה להיפסק." ד"ר פרנק אמור היה לפרסם מאמר בנושא "ערבית ליהודים.להפסיק את הלימודים בחטיבות הביניים"

לדעתו קיימות כמה סיבות שבעטיין צריך לחדול מלימודי הערבית כחובה בחטיבת הביניים, ולהשאירן לתלמידים שמבקשים ללמוד את השפה במסגרת הבגרות שלהם או לבתי ספר שיש להם בכך עניין מיוחד ומסורת. הסיבה החשובה מכולן היא – הקושי של התלמידים היהודיים להתמודד עם שפה זרה שנייה, מעבר לאנגלית. הבעיה הנוספת, היא שאין מטרות ברורות למקצוע. הוא מעריך שמטרות כאלה לא תוצבנה כלל, בשל הקשיים המובנים בשפה הערבית הדיגלוסית (שהיא נפרדת לשתי שפות-משנה, מדוברת וספרותית).

"אבל ישנה עוד בעיה שלישית, והיא מספר מקצועות הלימוד השבועיים. לתלמידים, החל מכיתה ג' ועד י"ב, יש בשבוע 14-12 מקצועות לימוד שונים; הרבה יותר מדי. מלבד זאת יש לדעתו עוד כמה בעיות "קטנות", כמו היחס למקצוע. הערבית שנתפסת ע"י התלמידים כשייכת ל"מגרש האויב", ולכן נפוץ כלפיה יחס עוין. קיים מחסור במספר ובאיכות המורים, וקיימת בעיה עם תוכניות לימוד ראויות ומוסכמות.

" כל מה שמניתי כאן מצמיח תפוקה אפסית של לימודי ערבית, ומצדיק הפסקתם. אני מודע לפרץ וצווחה שיעלו ודאי למקרא הדברים האלה. תגובות צפויות כאלה מראות שמרבית הציבור אינו מבין במה הוא עוסק בהתייחסו ללימודי הערבית. אני יודע שחשוב-לכאורה שהיהודים יידעו ערבית; זוהי התקינות הפוליטית. אבל בחיים האמתיים זה כמעט אינו נחוץ לאיש – כל ערביי ישראל הם דוברי עברית – וזרועות הביטחון, שממילא אינן סומכות על מערכת החינוך, דואגות לצורכיהן בתחום הנחלת הערבית. לעומת זאת, חשוב מאד לטפח בקרב תלמידינו יחס של שוויון וכבוד כלפי האוכלוסייה הערבית, ולשרש מהם מוטיבים גזעניים המצויים בשפע. לכך לא דרושה השפה הערבית. עד כאן דעתו של ד"ר פראנק.

dr avraham frankdr mar'i bookIMG_7367

ד"ר פרנק, ספרו של ד"ר מרעי , ד"ר פרגמן.

מצויד בתזה זאת פניתי לד"ר עבד אל'רחמן מרעי, חוקר שפת הערבית הקלאסית,וסוגיית השפה העברית במדינת ישראל .ספרו האחרון נקרא :"וואללה בסדר-דיוקן לשוני של הערבים בארץ"( הצאת כתר 2013 ).בספרו מנתח הד"ר מרעי את הסוגיה המורכבת והמרתקת של שתי השפות- עברית וערבית שנפגשות במעגלים היסטוריים. זאת במגוון רחב של היבטים,בחיי היום יום,במוסדות שלטון ואקדמיה ועוד. ד"ר מרעי הוא ראש החוג ללמודי עברית וספרותה במכון האקדמי להכשרת מורים ערביים במכללת בית ברל.

ד"ר מרעי הוא לא ספק סמכות אקדמית וציבורית לקביעת דעה בנושא ה"מורכב" הזה כפי שהוא מגדיר אותו. לדעתו הגישה של ד"ר פרנק משקפת את המציאות, הן הציבורית והן הממסדית של משרד החינוך. בכך ששר החינוך הפך את הערבית שוות ערך מבחינת ההתייחסות למשל לצרפתית, הוא קבע קונספציה. ד"ר פרנק- אומר מרעי- מחזק את הקונספציה הזאת. מכאן שאם ניקח למשל בית ספר פרטי שבו בוחרים בשפה מבין כמה שפות ביניהם ערבית, 80% מכלל התלמידים יעדיפו צרפתית ורק 20% יבחרו בערבית. זאת למרות שבארץ חיים כמה מיליוני ערביים ומסביב מאות מיליונים. במילים אחרות יש כאן לדעת ד"ר מרעי דעה קדומה שלילית כלפי השפה הערבית. גורם נוסף, לדעת הד"ר דרעי הם ההורים.אם ילד יבוא ויועץ בהורה לגבי בחירת שפה, רוב ההורים מן הסתם ייעץ לו שיבחר שפה אחרת.ושוב גם כאן יש מעין הזנה הדדית בין הממסד לבין הציבור,והקביעה האחרונה של שר החינוך מחזקת נטייה זאת.

ד"ר מרעי מוסיף עוד אלמנט והוא קשור לתג. השפה הערבית נחשבת כאוריינטליסטית, או בהגדרה יותר עכשווית "לבנטינית" בשעה שהצרפתית היא in .ואין זה משנה אם מבחינה שימושית כאן בארץ יש לה משמעות. וכאן מעלה ד"ר מרעי הרהור שיש בו נימה של סרקזם. "האם חשבת מה גודל הציבור לא רק בארץ, אלא בעולם שדובר עברית? מי שדובר עברית אלה תושבי המדינה, הישראלים שעזבו את הארץ ואי אלה יהודים.זאת בשעה שהשפה העברית שהכי שגורה מחוץ למעגל היהודי, היא בקרב הציבור הערבי, בישראל, בשטחים ובמקומות שונים בעולם. מספר גדול יותר מאשר דוברי העברית "

אשר לפונקציונאליות, הוא מסכים עם ד"ר פרנק שמי שצריך לומד את השפה, כמו אנשי המודיעין בצה"ל, במוסד או בזרועות ביטחון אחרים- לומדים אותה.אבל זאת גישה נקודתית, ולא ציבורית או חינוכית- סבור הד"ר מרעי.

ערבי- דבר עברית.

פניתי לעוד סמכות בתחום. היא גם רשמית וגם תפקודית. הוא מרצה לשפה הערבית במחלקה ללימוד המזרח התיכון באוניברסיטת בן גוריון וחבר וועדת המקצוע לערבית במשרד החינוך -ד"ר  אלון פרגמן

"ערבית" ,אומר ד"ר פרגמן , " נחשבת לאחת השפות היותר מורכבות ללימוד בעולם.. על סמך מחקרים , דוברי עברית שלומדים ערבית יידרשו כפי הנראה מעל לאלף שעות הוראה, חשיפה ותרגול כדי להגיע למטרה זו, דבר שאינו מתרחש במערכת החינוך העברית וגורם לתסכול רב בקרב הלומדים"

נוסף על כך , מציין ד"ר פרגמן ,לפי הגישה הדיסציפלינארית מרבית תלמידי ישראל שכן לומדים ערבית, מתמקדים בקריאתם של טקסטים כתובים, אך חסרים כל מיומנות, ולו מינימאלית, ביצירת תקשורת בדיבור בערבית. מדיניות זאת הופכת את לימודי הערבית עקרים מן היסוד ובלתי רלבנטיים.ד"ר פרגמן מסתמך גם על ניסיונו האישי כבוגר החוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטה. הוא סיים את התואר מבלי אף לא שיעור אחד של האזנה לערבית "היינו אולי חמישה סטודנטים שהקפדנו להגיע לשיעורים אלה, והתקבצנו סביב שולחנו של המרצה על מנת לשוחח .יתרה מזאת גם המרצים דוברי הערבית ניהלו את שיעוריהם כמעט באופן מוחלט – בעברית"

במחקר שערך ד"ר פרגמן בשיתוף חוקרת נוספת התברר כי חלק מהמורים הודו בפניו, שאינם מסוגלים להגות את צלילי השפה הערבית כנדרש, ושהם מנהלים את שיעוריהם בעברית. בשל סיבה זאת, ומספר הזעום של הלומדים במסגרת התוכנית להכשרת מורים ועקב כך צומצמו כבר בעשור הקודם כמעט כל התוכניות להכשרת מורים לערבית במכללות, ואלה שעודן פתוחות, מתקיימות בעיקר על הנייר.

בניגוד לכך, פועלות בעשור האחרון שתי תכניות לעידוד לימוד השפה הערבית המדוברת ("מרחבים" ו"יא סלאם") בכיתות ד'-ו'. ממצאי מחקרים שונים מעידים על השפעה מובהקת של לימוד השפה הערבית בגילאים צעירים על תפיסתם של התלמידים את תרבות שכניהם ואת המרחב שבו אנו חיים. לאחרונה, הוכר לימוד השפה הערבית המדוברת כחלק מלימודי הליבה של תלמידי כיתות ה'-ו' בעיר חיפה בלבד. תכניות ללימוד הערבית המדוברת שהתקיימו בהיקף נרחב בשנות התשעים בתל אביב לא זכו לתמיכה תקציבית של משרד החינוך, והמורים לא קיבלו כל הכשרה מקצועית, ולפיכך כשלה יוזמה מבורכת זו.

ד"ר פרגמן מציין את המאמצים שמשקיע צה"ל להקניית השפה הערית לצרכיו. עם זאת הוא קובע חד משמעית כי למרות כל המאמצים והכספים שהושקעו לאורך השנים על ידי מערכת הביטחון בלימוד השפה הערבית ובעידוד הבלתי הפוסק ללמוד ערבית בהיקף 5 יחידות לימוד, לא חל בעשרות השנים האחרונות שינוי של ממש במספרי הלומדים ובאיכות ההוראה של המורים. מסקנתו בהקשר זה של לימוד הערבית הוא כי האתגר הגדול ביותר שעומד בפני החברה הישראלית הוא הפרדה מוחלטת בין הצבא וצורכי הביטחון של מדינת ישראל לבין מערכת החינוך, ובכלל זה לימוד השפה הערבית!

שפה כתקשורת.

במילים אחרות,ד"ר פרגמן רואה את השפה הערבית לא במסגרת התמחות מיוחדת, כמו צה"ל וכיו"ב מטרות מעשיות, אלא כשפה שיש להתייחס אליה כאל כלי תקשורת מן הדרגה הראשונה לקשר בינינו לבין דוברי הערבית בקרבנו ועל ידינו. כמי שסיים בארץ גם לימודים תיכוניים וגם לימודי אקדמיה, וכמי שעוסק בתקשורת, כמקצוע – מן הראוי היה שלכול הפחות אוכל להבין ולדבר בשפה הערבית.

אגב, מי שלא זקוק לשפה הערבית הם מחברי "תג מחיר". ואם הם מעלים באש מסגד או כנסייה, או מנקרים צמיגים, אין צורך בשפה בכלל.לדעתי ,חבורה פרועה וחבלנית זאת שמחופשת כדתיים חרדים, חבריה הם גם בורים דאורייתא ודרבנן .

וכאילו בתזמון, כפי שזה קורה לפעמים ,צפיתי במוצ"ש האחרון בערוץ 10 ב "מגזין עם אושרת קוטלר" בכתבה "ערביי ישראל בשנת ה-66 ליסוד המדינה ", ועיניי אורו .הכתבה מבוססת על סמך מחקר של פרופסור סמי סמוחה, מאוניברסיטת חיפה אשר עוקב מקרוב על ההיבטים השונים של חיי הציבור הערבי בארץ. יש תקווה, אלא אם נחנוק אותה במדיניות של חיסול לא של "עשבים שוטים" בקרבנו, אלא "הבוסתנים" הפורחים של שנאה והמגמה שהולכת ומשתלטת להפלות ולנכר את הציבור הערבי.

אשר לשפה הערבית,אני שאינני בקי ברזי המחקר והמחלוקת האקדמית, אני נוטה לדעה ולגישה של ד"ר מרעי.שכן הפועל היוצא של הגישה שאותה מייצג הדר פרנק, הוא "חבל על הזמן ועל הכסף". אלה מונחים של השוק של היצע וביקוש עכשווי, כולל זרועות הביטחון. אך מה בדבר הסיכוי לשלום ולא למלחמה. מדוע אצלנו הכול מכוון ל"חיים על חרבנו"? למשל אם "יפרוץ" השלום, והארץ תוצף בתיירים ערביים מקרוב ומרחוק. מי יוכל לדבר אתם בשפתם שהיא לא צרפתית, לא אנגלית וגם לא עברית. אם לשלום דרוש זמן רב, הרי ללימוד שפה דרוש הרבה יותר זמן.

יתרה מזאת, שפת השכן בעיניי שקולה למשא ומתן רשמי בין הממסד הישראלי לבין הפלשתינאי. הוא מקרב את הציבור הרחב. ואם לממשלת ישראל יש טענות על תעמולה עוינת במדיה הערבית נגד ישראל, הרי ההסברה הנגדית הטובה ביותר, היא לא המדיה והשמצה נגדית, אלא הקשר בין הציבור היהודי לבין הציבור הערבי. זה ועוד הד"ר פרנק מביע דעתו כי במקום לימוד השפה הערבית "חשוב מאד לטפח בקרב תלמידינו יחס של שוויון וכבוד כלפי האוכלוסייה הערבית, ולשרש מהם מוטיבים גזעניים המצויים בשפע. לכך לא דרושה השפה הערבית". אילו אמר שבמקום להוציא כספים על לימוד השפה הערבית יש להשקיע בהקניית ידע לתלמידים יהודים על הנעשה ביישוב הערבי. זאת באמצעות טיולים, חוגים, הכרויות, פרויקטים משותפים. או , למצער, להשקיע את הכספים בבניית תשתיות פיזיות ולימודיות במגזר הערבי- ניחא. הייתי אומר שזה נימוק. אבל "לכבד" זה משהו שלא עולה כסף. משהו מן התיאור הדיקנסוני לגבי מצבם של עניי אנגליה במאות ה- 18,19 "Facts and figures,' facts and figures – השפה של משרדי האוצר.בבחינת : אתה משקיע בתעשייה ולא באנשים. על הפועלים שלך אתה מרוויח. אלא שהיום נהפכו היוצרות. ההשקעה באנשים היא ההשקעה הנכונה. זה המשאב החשוב ביותר.

הציבור, בכך שהוא מנכֵר את השפה הערבית, שלא לדבר את החברה הערבית, עוד מגביר את היחס הזה לשפה. אני סקרן גם בשאיפה לפענח שיר של הזמרת הלבנונית "פיירוז".אני מייחל ליום שבו יבוא השלום, אגיע לבירות ,לא בדרך שהגעתי אליה בשעתו, ואפגוש את "פיירוז" . בדומה לעיתונאי הערבי ישראלי מג'ד כיאל , כתב העיתון הלבנוני "א"סאפיר" ,שפגש אותה במכולת בבירות- גם אני ארצה לומר לה משהו בערבית. בהיותי בור בתחום הזה, שאלתי את ידידי, עותמן חטיב: איך אני אומר לפיירוז: "אני אוהב את השירים שלך" והוא הכתיב לי בעברית : "אנא א'חב ע'אניקי יא פיירוז"

" אֶה פֶה אָמָל".שמו של האלבום החדש שלה. בעברית: "כן יש תקווה!!"

מדריך למחוזות הזיכרון

לפני שלושים שנה כאשר היה נער בן 12 הוא הלך עם אביו הגנן לראות כיצד מטפל האב בגינה שבה עבד, כדי שהבן ילמד את המקצוע ויפרנס את משפחתו בכבוד. הנער שם לב כי לאם של בעלת הבית יש מספר על היד והוא גילה שזה לא מספר של טלפון אלא של מחנה ריכוז. מאז הוא התחיל לעסוק בשואה. האיש, כיום בן 42 ,הוא עותמאן חטיב, מנהל בית הספר "עומר אל חטאב" בעיר קלנסואה ומורה ומדריך בנושא השואה.

אם תספר לעותמאן חטיב על כך שבעולם הערבי בכלל ובקרב הציבור הפלשתינאי בפרט קיימת הכחשת השואה, הוא מן הסתם יניף ידו בביטול או יאמר שקיימת בערות בעולם הערבי בנוגע ליהודים, כמו שזאת קיימת בחברה היהודית בכול הקשור לערבים, ובעיקר כהכללה. במפגש אתו לא מכבר שאותו הוא יזם,לא ביקשתי לשוחח אתו על הדעות של אחרים, אלא על דעותיו שלו.

עותמאן יודע דבר וחצי דבר על השואה. איש לא הביא אותו לכך. לא החברה היהודית וודאי שלא הערבית בישראל, וגם לא בית הספר.זה היה הוא עצמו: " בגיל 12 אני נוסע עם אבא שלמד בבית הספר שאני למדתי בו ומנהל אותו כיום. אבא היה גנן והוא עוסק בזאת עד עצם היום הזה .הוא לקח אותי לראות במה עוסק אביו בזיעת כפיו כדי להתפרנס בכבוד גם כשהעבודה קשה. באחד הימים אני מתלווה אליו לעבודה בגינה בבית בהרצלייה פיתוח. בעלת הבית הייתה אישה צעירה אבל הייתה אתה אישה מבוגרת, כנראה האימא שלה שהסתובבה בחוץ. כנער ,הייתי סקרן לכל דבר בייחוד כאשר שמתי לב לדבר חריג. אני רואה על הזרוע של הקשישה מספר .לא ידעתי את הפשר. בהתחלה חשבתי שזה מספר רשום כמו שרושמים היום על היד אנשים צעירים כדי שלא לשכוח משהו.. כשבאתי הביתה ושאלתי אמרו לי משהו שזה מן המלחמה. אבא הוסיף שזה מן הנאצים. התשובה לא סיפקה אותי. החלטתי שבעוד שבועיים כאשר אבי ישוב לטפל באותה גינה אתלווה אליו שוב ואשאל את הגברת עצמה אם אמצא אותה. אמרתי לעצמי ככה: אם זה מספר שהיא רשמה, אז הוא יימחק מהר ובייחוד לאחר מקלחת או אמבטיה. ואז לא אשאל. אם שוב אראה את המספר –אשאל .על מלחמת העולם השנייה אנו מתחילים ללמוד משהו החל בכיתה ט', ואני הייתי בכיתה ה'.

בבואי למקום כעבור שבועיים ראיתי את הגברת המבוגרת והמספר על הזרוע לא נמחק. ואז אני שואל אותה. והיא אמרה לי שזה מן השואה ממחנה הריכוז אושוויץ והיא גם סיפרה לי קצת, לא הרבה, על מחנות הריכוז. בשובי הביתה התחלתי לשאול,לחפש בספרים ורק אז תפסתי מה זאת שואה. המעמד הזה של אותה מפגש עם הגברת הקשישה, חרות אצלי הרבה עד עצם היום הזה. כמו המספר שעל זרועה- שלא יימחק. לעולם לא אשכח אותו. אפשר שכנער צעיר, זה השפיע עליי חזק יותר מאשר אילו הייתי מבוגר..אני חושב שכיום זה חלק בלתי נפרד ממני. זה נושא שאני עוסק בו כאדם, כאזרח ישראל, כערבי. ואני רוצה שרבים מקרב ערביי ישראל ילמדו זאת, ואני עושה הכול גם בבית ספרי וגם בקהילה כדי להטביע את החותם הזה מה שעבר על העם היהודי. הקמתי חוגים בסביבה שלי ובמקומות אחרים. הרביתי לנסוע למחנות ריכוז, גם לאושוויץ, גם לגרמניה וגם לטרייזן בצ'כיה".

article 1 otman aushwitz 5otman teresian stat2

עותמאן חטיב באושוויץ- צילומים עותמאן חטיב

יש עניין בשואה בציבור הערבי.

לדעת עותמאן חטיב, כיום .יש אלפים בקרב ערביי ישראל שלומדים על השואה. הוא מנסה להגיע אליהם. יש שמשלמים לו שבע מאות שקל על הרצאה. הוא לא שם את הכסף בכיס שכן הוא נשבע שכספים אלה ילכו לצרכים חברתיים, גם לאלה שסבלו בשואה.תוך כדי שטף הדיבור העברי שלו הוא עוצר לרגע, כנראה שבשל איזה היסוס אם לספר לי משהו, והוא מחליט לספר.

" עוד בשלב מוקדם ניסיתי לארגן הסעה של תלמידי בית ספר ערביים ל"יד ושם" בירושלים. פניתי למי שהייתה שרת החינוך אז, לימור לבנת. ומה לומר לך: היא נתנה לי להבין לרדת מזה. אני לא רוצה להרחיב בנושא .לפי מיטב הכרתי זאת אנטיתזה לכאורה לתורת ז'בוטינסקי. ז'בוטינסקי. היה מברך על זה וגם אבא שלה היה מברך אותי. אני לא עשיתי ולא עושה מזה ענין. מכול מקום כשירון דקל ראיין אותי ב"הכול דיבורים" ברשת ב', אני לא חושב שבכלל הזכרתי את האפיזודה הזאת".ועותמאן נשאר מהורהר לזמן מה.

אבל לא אדם כעותאן חטיב ישקוט על השמרים. הוא גילה את הד"ר ויולה טורק, מי שהייתה ממונה של קופת חולים במחוז הנגב, וטיפלה בכול יישובי הבדווים בנגב. .ד"ר טורק היא ניצולת שואה ממוצא צ'כי היא איבדה את משפחתה בשואה ונישאה בשנית בארץ ובתה היא פרופסור חנה יבלונקה ראש החוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת באר שבע, היסטוריונית וחוקרת השואה .ד"ר יבלונקה שמחה מאוד על פעילותו של עותמאן והיא סיירה אתו בבתי ספר בסביבה. במקרה אחד היא ארגנה ערב שבו נכחו כמאה מורים ותלמידים מן הכיתות הגבוהות. ההתרגשות הייתה עצומה. גם שלה וגם של עותמאן מפגשים כאלה מחזקים אותו מעודדים אותו להמשיך למרות שזה לא קל. לא מבחינה ביורוקרטית ולא בשטח.

סיפרתי לעותמאן על פרויקט "עופות החול" שבמסגרתו מופקים סרטי תעודה על תרומת ניצולי השואה למדינה כיחידים וכקהילה. בסרט הראשון בשם "עופות החול" נכללה הד"ר טורק בין שמונה ניצולים בולטים שתרמו רבות למדינה. הוא שמח מאוד, כאילו שהכירו בקרוב משפחתו על תרומתו למדינה.

לפי מידע שבידו בסקר של פרופסור סמי סמוחה מאוניברסיטת חיפה יש עלייה בקרב ערביי ישראל בהתעניינות בשואה.אפשר והנתונים שבידו מסתמכים על מידע אישי. שכן לפי סקר של פרופסור סמוחה משנת 2008 דווקא העמדה של הכחשת השואה רווחת בקרב הערבים בישראל .כתוצאה מממצאים אלה, התבקש מרכז המחקר והמידע של הכנסת לבחון את סוגיית הוראת השואה במערכת החינוך במגזר הערבי, בהשוואה להוראתה במגזר היהודי.

סביב סוגיית הוראת השואה התעוררו במהלך השנים מחלוקות שונות, ואחת המרכזיות שבהן נוגעת לדגש החינוכי בלימוד הנושא, ובעיקר לשאלה אם יש לעסוק בהוראת השואה מנקודת מבט יהודית-ציונית או אוניברסאלית.

לצד ממצאי "מדד יחסי יהודים–ערבים בישראל 2008" של פרופסור סמוחה שפורסמו במכון הישראלי לדמוקרטיה נערך סקר ביוזמת "יד ושם" ופורסם בינואר 2008 .זאת עם העלאת אתר אינטרנט של המוסד בשפה הערבית. מהסקר, אשר בחן את מידת התעניינותם של דוברי הערבית בישראל בנושא השואה, עלה כי 58% מהם סבורים שצריך ללמוד על השואה בבתי-הספר. בקרב צעירים עד גיל 24 נתון זה עולה ועומד על% 64. הסיבות שניתנו לצורך זה הן : %40 ציינו "שזה חלק מההיסטוריה העולמית",% 30 ציינו כי "זה נוגע להיסטוריה של העם החי לצדנו", ו- %28 ציינו "שיש לזה משמעות ערכית לכל אדם".

השבוע מפרסם עפר אדרת בעיתון "הארץ" כי אתר "יד ושם" שילש את מספר הגולשים הערביים.שמגיע לפי הערכה לרבע מיליון.

כמי שמצוי היטב במגזר הערבי, חזקה עלי שעותמאן לא יביא נתונים מופרכים. כמובן שינם מקרים שהם ייחודיים, והמקרה שלו נמנה אתם.האווירה שבה גדל עותמאן היא שקרבה אותו לציבור היהודי במדינה, ובין השאר לשואת העם היהודי.

ara pupikls on holocaustגרמנים,יונה,עמך 012 (2)otman 1

תלמידות ערביות לומדות על השואה, עותמאן בחברת "עמך" משמאל: בשיחה אתי.

הבית כבסיס חינוכי.

עותמאן הוא אדם נשוי ואב לשניים . רעייתו מהא, הבת יוסרא, והבן עבדאללה רזק. שמות הילדים הם על שם אמו ואביו של עותמאן. הוא גדל במשפחה בת 7 נפשות 3 אחים ו- 3 אחיות, אבא עבד תחילה בבניין ולימים הפך לגנן ואמו שנפטרה הייתה עקרת בית. הוא סיים סמינר למורים, את התואר ב.א הוא סיים בחינוך, את התואר השני – בארגון וניהול מערכות חינוך.הוא נטל חלק בין השאר בקורסים ובסמינרים : "קהילות עשייה " " "חינוך לדמוקרטיה" "מפרעות ליל הבדולח למלחמת העולם" , סמינר הישראלי-גרמני בחסות הסתדרות המורים: לימודי קורסים בתואר שני במדע המדינה, "השואה ודרך הוראתה" מסע לפולין דרך המשואה – תל יצחק,"דילמות ומשבר בזהות העצמית אצל ערבים" "זכויות אדם ואזרח" : שוויון בין מינים". ועוד.

את ההיכרות ביני לבין עותמאן עשה חתני,קובי חליפה, שמכיר אותו ממסגרת אחרת אף היא חברתית הומניסטית.אני לא באתי אליו לקלנסואה. הוא הפתיע אותי ובא אליי, תוך התראה קצרה של קובי. הוא שמע גם עלי מחתני, ואף הביא אתו "תעודה הוקרה" אישית ממוסגרת בעברית ובערבית .אני מציין זאת כפי שאני תמיד ראה לנכון לציין אנשים, תוך הכרת תודה, שהביאו אותי להכיר מקרוב בני אדם מיוחדים ואחר כך להעמיד אותם בזרקור הקטן שלי. זאת כדי שקוראיי יראו גם נקודות אור בחיינו. קטעים חשוכים הם רואים אצלי די הרבה. לעותמאן אהבת האדם חוצה עדות, דתות,  לאומים. וזהו האוויר שהוא נשם בבית, בית הספר נתן לו הרבה.אביו למד בו, הוא למד בו,ו עכשיו הוא מנהלו.ביה"ס נוסד בשנת 1928 בתקופת המנדט הבריטי. אבל בראש וראשונה הוא רואה את המסד לכל אלה בביתו.

."זכיתי יחד עם אחיי בהורים שחינכו אותנו על אהבת הזולת, על הנתינה ללא הפסקה ועל הנאמנות והשייכות למדינה בה אנחנו חיים. אבא דאג לנטוע בנו – הילדים הזכרים – את החשיבות ללמוד ולהשכיל כיוון שהוא האמין שבלי השכלה ומצוינות לא נוכל להתקיים. כמי שגאוותו על חינוך הרי ליישום תיאוריה זו הוא הטיל עלינו משימות בזמן החופשות של ביה"ס. משימות אלה נוגעות גם לחיי היום יום, כמו משפחה , עבודה, וגם נוגעות להתנהגות הולמת. במרוצת הימים למדתי והשכלתי. למדתי בתיכון, באקדמיה ועבודה במחוז הדרום. תוך כדי כך טראומת השואה דבקה בי מן הילדות , כמו שסיפרתי לך, והיא חרוטה בי ובזיכרוני."

עותמאן פעיל בחוגים שונים בנושא השואה במגזר הערבי וגם היהודי.בתמונות שהוא הראה לי מצויים נשים וגברים ערביים ישראליים, וביניהם זיהיתי את חבר נעורי בעיר הולדתי בפולין, אשר אוד. אשר פעיל ביד ושם ומדריך הרבה קבוצות לפולין. לאחר הפרידה מעותמאן חשבתי לעצמי. אולי, אולי- בעוד זמן לא רב, כאשר ייתם דור שרידי השואה, יעמוד בנו או נכדו של עותמאן חטיב על במת יד ושם בערב יום הזיכרון לשואה ויימנה עם מדליקיי המשואות. לו יהי..

 

עברי! דבר ערבית.

שילוב מלא של ערבי ישראל בחברה ובכלכלה ושילובנו שלנו באזור הגיאופוליטי – תלוי בין היתר בהכרה בשפתם ובידיעתה- בתקשורת איתם.

אחת התופעות השערורייתיות במדינת ישראל היא חרף היות האוכלוסייה הערבית 20% בקירוב מתושבי ישראל,קרוב למיליון וחצי מיליון נפשות, והיותה אי מוקף במאות מיליוני ערבים, הישראלים נבערים מדעת בכול הקשור לשפה הערבית. זה משפיע על כול המערכת, לא רק הבין עדתית ודתית, אלא גם החברתית כלכלית, ועל שילוב ערביי ישראל במשק, שהוא חלק מן הסיסמה של ההמונים "צדק חברתי". שלא לדבר על החשיבות הפוליטית באזורנו. וכדי להוסיף איוולת על חטא, אף הועלתה הצעה לבטל את הערבית כשפה רשמית של המדינה.

לקראת שנת הלימודים השנה נערכו מספר כנסים ארציים, רשמיים ,ציבוריים ולא ציבוריים ,שבהם נדונו כמעט כול הסוגיות שמובנות במערכת החינוך. לא שמתי לב שלימוד השפה הערבית היא אחד הנושאים,לפחות המרכזיים, שנדונו באותם מפגשים.אגב מושב מיוחד לתכלית זאת התקיים לפני שנים כאשר פרופסור יולי תמיר הייתה שרת החינוך" והשתתפו בו, לצד שרת החינוך, אמין חלף, מנכ"ל עמותת יד ביד, מיסוד "קרן אברהם" מייק פרשקר, מנכ"ל מכון מרחבים, וד"ר מאיה מלצר-גבע, מעריכה שותפה למיזם "שפה כגשר תרבותי".. את המושב הנחה דדי קומם, מנהל מיזם "שפה כגשר תרבותי".

לא הייתי שם לב לנושא בכלל, אלמלא זה הוזכר באחת מרבי השיח לאחר סעודת לילה שבת. נכדיי הגדולים עוסקים באחרונה לצד מצעד הפופ, או אפילו במקומו, בענייני היום החברתיים,כלכליים, מדיניים,אחת מן התופעות הברוכות של מהפכת התודעה אצל הדור הצעיר. בהזדמנות זאת העלו שניים מהם את הנושא של השפה הערבית בארץ בכלל ובמערכת החינוך בפרט. את השפה מלמדים אצלנו בכיתות ז'-ט' ובזה נגמר העניין. הצעירים הודו שהם בורים בכול הקשור בשפה הערבית. זאת לא רק במרחק של כמה שנים מאז כיתה ט' אלא גם כשלמדו כביכול את השפה הם פשוט לא ידעו אותה.לא נעשה מאמץ ללמד אותה. אחד מנכדיי אף הרחיק לכת ואמר כי זה אינו מקרה אלא מדיניות שלא לאפשר ליהודים ללמוד ערבית, מכיוון שבכך תרד המוטיבציה אצל הערבים ללמוד עברית.

אם אכן זאת היא ההנחה,גם שאני מסופק אני לא פוסל אותה, הרי אין שטות גדולה ממנה.הערבים מאז ומתמיד למדו מהר שפות.לא באופן בסיסי מתוך ספרי לימוד אלא ברחוב, בעבודה. ככה למשל ערביי העיר העתיקה שגרו בשכנות לישוב היהודי בראשית המאה ה-20 ידעו לדבר גם יידיש.הצרכים שלהם מכתיבים להם ללמוד את השפה. פועלי בניין ערביים מן השטחים מדברים עברית, הרבה יותר טוב מאשר הקבלן שיודע כמה מילים בערבית, בעיקר לתת הוראות. חלק מן הערבים כמו הדרוזים והבדווים אף מדברים עברית במבטא הצברי.אפילו הסוחרים במצרים בעידן של תיירות ישראלית למדו לדבר עברית כמו גם תורכים בבזאר באיסטנבול. הבעיה היא שאם הישראלים מגיעים ליישוב ערבי,או לארץ ערבית,רבים מהם לא יודעים לדבר בשפת המקום ונאלצים לגמגם בשפה ניטראלית כמו אנגלית שגם אותה לא יודעים היטב והיא עילגת בפיהם.

אפשר והעדר המאמץ נובע בחלקו מן העובדה שלאחר קום המדינה והעליות הגדולות מערבות ערב, הייתה אוכלוסייה ישראלית גדולה שדיברה ערבית. מסיבה זאת, תכליתית לטווח הקצר , לא היה צורך בהכשרת עתודה דוברת ערבית. אולם בצד הצורך המעשי בלימוד השפה הערבית יש גם צורך אחר,אינטלקטואלי,ערכי,תקשורתי,והעובדה שאנו מוקפים בחלק מן העולם שדובר ערבית ולא אנגלית.

הנושא טופל במאמר ארוך במגזין ד' מרקר במאי בשנה שעברה.במאמר מוזכר כי החקיקה המנדטורית הבריטית בשנת 1922 העניקה לערבית מעמד של שפה רשמית. לאמור שזאת אינה השפה של דוברי ערבית באוכלוסיה אלא שפת החברה כולה. במאמר נכתב בין השאר:." השפה הערבית, בדומה לאוכלוסייה הערבית, סובלת גם היא מאפליה ותת ייצוג……, "שפה רשמית", בעינינו, היא שפה שאינה רק שפת דובריה, אלא גם שפת החברה כולה. אם כך הדבר, הרי שהערבית הנה נכס של החברה בישראל, ערבים ויהודים כאחד, שיש ללמדה וליהנות מעושרה. ממשלות ישראל הכירו להלכה במעמדה המיוחד של השפה הערבית, אבל בפועל לא עשו די כדי להטמיע הכרה זו בקרב החברה כולה. בעשור הראשון של המאה ה-21 מצבה של הערבית בארץ נמצא בשפל המדרגה. להלן מספר נתונים המעידים על מצב עניינים זה. אני מביא כמה מהם.

רק ב- 20% מבתי הספר לומדים ערבית בכיתה י.רבים מהמורים לערבית אינם שולטים בערבית המדוברת רבים מהמורים לערבית אינם יודעים לשוחח באופן חופשי בערבית ספרותית.רבים מהמורים לערבית אינם מלמדים את המקצוע תוך שימוש בערבית בעת שהייתם בכיתות.ישנם יישובים בהם לא נלמדת הערבית כלל.הרוב המוחלט של המורים לערבית הנם יהודים.ברוב בתיה"ס היסודיים לא נלמדת השפה הערבית כ-80% מן היהודים הבוגרים אינם יודעים ערבית בכלל.

הערבית בארץ כלואה בתוך מציאות מורכבת וסבוכה. מחד מדובר בשפתם של למעלה ממאתיים מליון בני אדם בעולם, של המדינות השכנות שלנו במזרח התיכון וחמישית מתושבי ישראל. מאידך גיסא, מדובר בשפתה של אומה הנמצאת בעוינות ארוכה ועמוקה עם מדינת ישראל. החיוניות של השפה אינה מוטלת בספק, הן בעת מלחמה, הן בעת רגיעה ושלום, הן בכלכלה והן בכמעט כל תחום אחר. הבנה רציונאלית זו לא תמיד מתורגמת לאימוץ מלא של השפה הערבית ומאמץ אמיתי לעודד את לימודה כשפת שלום ולא רק כשפת מלחמה. באופן מפתיע, הרתיעה אינה רק פוליטית-ממסדית, אלא בעיקר רגשית-חברתית.

בין הסיבות שמביא המאמר, השפה הערבית מזוהה עם דובריה-ערביי ישראל וערביי המדינות השכנות.דוברי השפה הערבית נתפסים באופן מאד סטריאוטיפי.ההכרות היחידה של רוב הציבור הישראלי עם ערבים מתווכת ע"י התקשורת.התקשורת מביאה לתודעת הציבור דמויות ערביות קיצוניות-לפעמים הרואיות, אך לרוב שליליות לאזרח הממוצע ובמיוחד לבני נוער אין מגע יומיומי בלתי אמצעי עם ערבים .

הנסיגה.

המצב בכול הקשור ללימוד השפה הערבית לא קפא על שמריו. להיפך הוא הורע עם הזמן. הייתה תקופה כאשר מוסדות שונים על בסיס עצמי או בעידוד רשמי טרחו להקנות את השפה לעובדיהם. היו אלה מוסדות ממשלתיים, הסתדרותיים, או מקומיים שעודדו את הלימוד של השפה. למשל ברשות השידור של פעם מרכז ההדרכה העמיד לרשות כול עובדיו את הכלים ללימוד השפה הערבית בצורה של קורסים למתחילים ולמתקדמים. אחד הספרים השימושיים, שמצוי אצלי עד היום היה "ערבית מדוברת ארץ ישראלית" מאת אברהם חכים. ( הוצאה משרד הביטחון 1976) במבוא לספר מתחת לכותרת "ערבית-למה?" כותב שלמה גזית ראש אמ"ן אז, על שלושת המישורים. המישור הצבאי מקצועי,והצרכים ללימוד השפה במסגרת התייחסות זאת.המישור השני שהוא הבנת העולם הערבי הסובב אותנו.והמישור השלישי- ההידברות- "הסדר של הסכסוך הישראלי ערבי לא יבוא מאליו.איש לא יגיש אותו לנו על מגש של כסף.מערכת ההידברות- רחבה ככול האפשר,ממושכת ובכול תחומי הפעילות האנושית,וכל להכשיר את הקרקע לתהליך עשיית השלום".

arabic in israell article

ראש אמ"ן אלוף גזית על חשיבות הערבית

האם אין מילים אלה שנכתבו לפני 35 שנה יפים היום כאשר ברקע הבקשה הפלשתינאית להכרת האו"ם במדינתם ואנחנו מדברים על הידברות? אנו וההנהגות שלנו מדברים עצמנו לדעת אך לא יודעים לדבר עם שכננו והעולם שמקיף אותנו.לצערנו ממשלת ישראל ומוסדותיה זנחו את המשימה הלאומית של הקניית השפה הערבית לתושביה ולתלמידיה.מי שניסה לשקם או להמשיך במה שנעשה פעם היא ",קרן אברהם", או בשמה המלא יוזמות קרן אברהם, הנו ארגון לא-ממשלתי שלא למטרות רווח, הפועל לקידום שוויון וחיים משותפים בין אזרחיה היהודים והערבים של המדינה. הארגון נוסד בשנת 1989 על-ידי אלן . סליפקא .

המטרה של "קרן אברהם".

",קרן אברהם" שהיא קרן חינוכית חברתית שמה לה למטרה להנחיל את השפה העברית בבתי הספר כגשר תרבותי בין שני העמים,וכן הקניית ידע של מנהגים לאותם גופים רשמיים שעוסקים בציבור הערבי כמו שיפור היחסים בין המשטרה לבין הציבור הערבי.מטרה חשובה אחרת היא קידום שוויון הזדמנויות לכול אזרחי ישראל וקידום תעסוקת נשים ושילובם במשק הישראלי.

amutat yad bayad keren avraham logo       dedi komem article

לוגו עמותת "יד ביד" של "קרן אברהם" ודדי קומם- התמונות באדיבות הקרן

ע"פ פרסומים שונים בכלי תקשורת, גם ציבור המורים הערבי וגם ציבור התלמידים היהודי הביעו סיפוק רב מאותו מפגש בכותלי בית הספר בין מורה ערבי לתמידים יהודיים ונתנו ביטוי לכך. בעיקר קונן חשש כבד בקרב המורים, ובעיקר המורות מקבלת הפנים שצפויה להן. ולא זו בלבד שהן חשו הקלה לאחר השיעור הראשון אלא התקבלו בחום על ידי הרוב המכריע של התלמידים .אחת היוזמות היא התוכנית "יא סלאם" הנלמדת 6 שנים בכ-250 בתי ספר עבריים בצפון הארץ. התוכנית מיושמת על-ידי משרד חינוך בשיתוף עם עמותת "יוזמות קרן אברהם".

מי שמופקד, בין היתר על נושא הוראת ערבית בישראל ב"קרן אברהם", דדי קומם, אמר לי כי יש בעיות רבות בניסיונות לטיפול במשימה זאת.. התכנית "יא סלאם" משלבת בין הערבית המדוברת לכתובה ולתרבות ערבית עכשווית רלבנטית. התכנית שנלמדת כבר בלמעלה מ-250 בתי"ס יסודיים בארץ אומצה כתכנית חובה ע"י משרד החינוך בחיפה ובמחוז הצפון כולו. אבל קומם פעיל בנושא מעבר לתכנית הזאת , ובין היתר שותף לדיוני ועדה שהוקמה באקדמיה למדעים בירושלים בשיתוף עם משרד החינוך שבוחנת מחדש את הוראת הערבית בישראל ובפורומים אחרים.

בראיון בתוכנית ,"עושים סדר" בהנחיית בן כספית ששודרה ב- 4.9.2011 אמר קומם כי החשיבות של התוכנית היא לימוד השפה על ידי מורה שהערבית היא השפה הטבעית שלו, כלומר מורה ערבי ויש לכך השלכות חשובות הן בכול הנוגע לקריאה והן בכול הקשור בכתיבת השפה.באותו משדר השתתפה גם לורט דאהא מורה לערבית שמלמדת ערבית בבית ספר בקריית חיים. להפתעתה לא זו בלבד שהתלמידים קבלו אותה בחום אלא גילו עניין רב בספרות הערבית,במסורת הערבית, במנהגים ולאחר כול שעור יוצאה מעודדת יותר ויותר. "הנוער צמא ללמוד"- היא אומרת.

החזון של "קרן אברהם" הוא לראות חברה ישראלית סובלנית יותר שבה ערבית מדוברת בפי יהודי הנה דבר שבשגרה ולא תופעה נדירה. אנו רוצים לחיות במדינה שבה הערבית והעברית חיות זו לצד זו בדו קיום הרמוני ושאזרחיה אינם נרתעים עוד מעצם שמיעת השפה הערבית ברחוב או בתחבורה ציבורית. כבר הוכח מחקרית, בארץ ובחו"ל, שילדים הנחשפים לשפה של בני מיעוטים מגלים יותר סובלנות כלפי אוכלוסיה זו, ביחס לילדים שלא נחשפים לשפה הזרה.  אכן הכרת השפה, יש בה כדי להגביר את הסובלנות, אבל זה עובד גם בכיוון ההפוך. יש בגישה סובלנית יותר, הנקנית ע"י קשר אנושי בלתי אמצעי, לשפר את היחס לשפה.

וזה מביא אותי שוב לפתיחה שהנושא של לימוד השפה הערבית הועלה על ידי אנשים צעירים כמו נכדיי במסגרת אותה התעוררות כללית של הדור הצעיר בכול הנוגע לאיכות החיים בארץ. ולשמחתי מסתבר כי המהפך החברתי נושא בחובו גם שינוי תרבותי, הרצון ללמוד את שפתו של השכן של האזרח הערבי בישראל. וחרף ההישגים של "קרן אברהם", המטרה עדיין אינה קרובה. להיפך.

על שולחן הכנסת הונחה לא מכבר הצעת חוק לפיה תשונה ההגדרה המקובלת של ישראל כ"מדינה יהודית דמוקרטית". לפי נוסח ההצעה, ישראל תוגדר כמדינת הלאום של העם היהודי, ומצוין בה במפורש כי המשטר הדמוקרטי בישראל יהיה כפוף להגדרתה של המדינה כ"בית לאומי לעם היהודי". על ההצעה חתומים 20 מבין 28 חברי הכנסת של קדימה. ההצעה, שיזמו בין היתר אבי דיכטר (קדימה), זאב אלקין (ליכוד) ודוד רותם (ישראל ביתנו) מעצבת מחדש מוסכמות יסוד באשר לאופייה של מדינת ישראל: כך, למשל, היא קובעת כי השפה הרשמית היחידה בישראל היא השפה העברית. זאת, אף כי עד היום גם הערבית והאנגלית הוכרו כשפות רשמיות. עם זאת, נכתב בחוק: "לשפה הערבית מעמד מיוחד, ולדובריה זכות נגישות לשונית לשירותי המדינה, הכול כפי שייקבע בחוק".

הצעת חוק זאת אם תתקבל מעגנת למעשה ומקבעת את המצב הלא נורמאלי שתושבי ישראל הם נבערים מדעת בכול הקשור לשפה הערבית.

בארה"ב גם הממשל הפדראלי וגם המדינות שגובלות במקסיקו, כמו ניו מקסיקו,טקסס וקליפורניה עושים מאמצים בכול המישורים הציבורי והפרטי למען הקניית השפה הספרדית לתושבים. שכן, לא זו בלבד שמדינות אלה גובלות במקסיקו והאמריקנים מרבים לבקר במדינות דרום אמריקה, אלא שציבור האזרחים דוברי ספרדית יוצאי מדינות אמריקה הלטינית, בארה"ב הולך וגדל.

אספקלריא לחברה הישראלית כולה.

ביקשתי לשמוע את דעתו של פרופסור ישעיהו תדמור יו"ר התנועה להעצמת הרוח בחינוך ואחד החוקרים הבולטים בתחום החינוך , מה דעתו על המצב של העדר הקניית השפה הערבית לתלמידים.וזאת דעתו: :"היעדר שליטה בשפה הערבית בקרב מרבית האוכלוסייה היהודית בישראל הינו כאספקלריא לחברה; הוא גורם המחמיר והמנציח את העימות בין יהודים לערבים. מילא שונאי ערבים שבקרבנו, אף שגם בין אלה פגשתי מי שתומכים בלימוד הערבית בחינת "דע את האויב", אבל היכן הם שוחרי הדמוקרטיה, הרב תרבותיות והדו-קיום? כיצד מתיישבים הערכים האלה עם ההכרה הקלוקלת, החסרה, המתויגת והמעוותת של התרבות הערבית כתוצאה של אי-ידיעה של השפה הערבית ושל מכמניה, פתגמיה ויצירותיה? כיצד אפשר לקיים הידברות, דיאלוג, בלא שמתקיימת יכולת בסיסית של הידברות אמיתית שמשמעה היא הכרת מושגיו וערכיו של הזולת מתוך עולמו ומקורותיו הוא?בשנת 2000 תוקן סעיף 2, "מטרות החינוך", בחוק חינוך ממלכתי, תשי"ג-1953. בסעיף משנה 11 נאמר: להכיר את השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסייה הערבית ושל קבוצות אוכלוסיה אחרות במדינת ישראל, ולהכיר בזכויות השוות של אזרחי ישראל.


על פי החוק, "מטרות החינוך" חלות על כל תלמידי ישראל. לפיכך, המטרה שצוטטה כאן איננה מתגדרת בגבולות החינוך בקרב הערבים בלבד. חובה למלאותה, כרוחה וכלשונה, גם בבתי הספר היהודיים, בכל בתי הספר, לא רק הממלכתיים, גם בבתי הספר "המוכרים הבלתי רשמיים". עכשיו צאו וראו מה מזה מתקיים במערכת החינוך הלכה למעשה. האמת המרה היא, שבכל שנות המדינה, גם היום, משרד החינוך מגמגם, מתבטא בכפל-לשון, אפילו מכזב.
זו קריאה למנהלות ולמנהלי בתי הספר, למורות ולמורים
: אם רצוננו בשלום, במובן הפשוט, האנושי, של המילה, אם רצוננו בחברה המקיימת ערכי שוויון וכבוד בין בני אדם ובין תרבויות בחברה בישראל, הבה נחליט על הכללת השפה הערבית כלימוד חובה בבית הספר במשך מספר שנות לימוד הדרוש להשגת שליטה סבירה בשפה – בדיבור ובקריאה.

professor tadmor article

פרופסור ישעיהו תדמור

דומני שמילים אלה שנאמרו על ידי פרופסור תדמור והובאו במלואם,ללא כול עריכה וקיצור, לא רק מדברות בעד עצמן, אלא זועקות. המסקנה המתבקשת היא, שאני שלא הייתי מודע די הצורך במימדי הבעיה, ולמדתי עליה מן הדור הצעיר, היא אחת ואין בלתה. שבצו את נושא השילוב של כול אזרחי המדינה, כולל כמובן האזרחים הערביים, ב,"מהפכת התודעה", שלכם ואז זאת תהיה מהפכה מושלמת,יחידה במינה , ללא שפיכות דמים, שתביא לשינוי פני הדור, בעיקר הדור הבא- עתידה של המדינה.

זכויות לא צומחות על עצים טרופיים

 

 

 

 

הצד השווה שבין רוב הציבור בישראל לבין המיעוטים שבקרבו הוא שחברי הכנסת היהודים מייצגים, בצורה כלשהי, את ציבור הבוחרים אך לא בהכרח את האינטרסים שלהם. זה אמור במידה לא פחותה, ואף יתרה, לגבי הציבור הערבי. חברי הכנסת הערביים מייצגים את הציבור שלהם אך לא בהכרח את האינטרסים של "שולחיהם". ואילו הציבור הערבי עצמו לא נותן את דעתו לקיים מערכת של "יחסי ציבור" נרחבת עם הרוב כדי לשכנעו שגם לערביי ישראל "ישראל היא ביתנו".

 

תנועה כמו "ישראל ביתנו" שבאופייה היא , פחות או יותר,  סקטוריאלית, באותה מידה שהיא מחייבת (ישראל היא הבית שלנו) היא שוללת( לא הבית שלהם- הכוונה לערביי ישראל, למעט, מן הסתם, הדרוזים, הבדווים  והצ'רקסים שמשרתים בצה"ל). קל הרבה יותר, לא רק מן ההיבט הדמגוגי, אלא גם הענייני , לאחד אנשים, במיוחד בציבור הומוגני כמו הציבור של יוצאי רוסיה בישראל, אך לא רק, על בסיס של שנאה וטינה לזר ולחריג. בעצם רוב התנועות הלאומניות בעולם בנויות ככה, לא רק ברוסיה שבה נולדו הם או אבותיהם אלא גם באמריקה, באירופה או אף באסיה.

 

כאשר מחפשים את הסיבות  לפופולאריות של תנועה כמו "ישראל ביתנו", כפי שבאה לכלל ביטוי בבחירות האחרונות, יש להביא בחשבון כמה וכמה גורמים,  ולא בתחתית הסולם- את השתקפותם של ערביי ישראל בעיני ישראלים רבים לאו דווקא לאומיים או לאומניים.

 

בתפיסת הדמוקרטיה הישראלית, שהיא כה שונה מאשר התפיסה באירופה ובארה"ב, רוב הציבור, לא כולו, רואה בבחירות החופשיות את מהות הדמוקרטיה. וזה נכון בכול הקשור לבחירה של הריבון את הנציגות שלו. אבל דמוקרטיה בחיים הוא מכלול, מעשה יומיומי, אשר הבחירה היא השיא שלו. הדמוקרטיה זקוקה, כמו כול שלטון, לכלב שמירה, וכלב שמירה הוא על משמרתו תמיד. פעם העיתונות נחשבה לכלב השמירה. כיום היא כלב טורף אבל לאו דווקא שומר. הדמוקרטיה זקוקה כל הזמן למָטעֵן. מי  שנמצא בקו הראשון היא המערכת המשפטית, ואחריה מבקר המדינה.רוב המחוקקים נמצאים הרחק מרחוק. אבל המשימה היא של הציבור כולו, של גופים התנדבותיים לסוגיהם, שדולות, קבוצות לחץ. כול זאת כדי ששתי הרשויות, המחוקקת והמבצעת, ימלאו את תפקידם כהלכה למען הציבור הרחב , ולמענו בלבד כלומר הזכויות והשירותים להם הוא זכאי כאזרח.

 

אני יודע שערביי ישראל ברובם, מתוך הכרה במציאות,  רואים עצמם כחלק מן המדינה. אני מבין כי כשם שיהודים בישראל מזדהים עם יהודי הפזורה, במקומות שבהם הם נרדפים או מקופחים, כך  טבעי שערביי ישראל יזדהו עם בני עמם  בכול מקום ובראש וראשונה בשטחים הכבושים. אינני זקוק לדברי כיבושין שערביי ישראל כאזרחי המדינה מופלים לרעה כמעט בכול התחומים. יצאתי לשטח בשרון המשגשג ודווחתי על העזובה וההזנחה בישובים ערביים סמוכים, אשר שוקיהם זוכים לביקורי שָבָת  המוניים של שכניהם היהודיים.

 

יחד עם זאת אני ושכמוני לא יכולים להיות שומרי הקרת היחידים, ולא משום שיראו בנו "יפה נפש" "שמאלנים" וכיו"ב כינויים. אלא משום שזה לא מספיק. נציגות המיעוט, חובתו לבוחריו שלא להסתפק בעובדה כי זכויות המיעוט מעוגנות בחוקים, אלא לפעול בכול דרך דמוקרטית אפשרית כדי לממש את זכויותיו. המיעוט הערבי בארץ מיוצג בכנסת בנציגות מספרית סבירה. ההופעות של נציגיו בבית בנבחרים שלנו זוכות גם כן לסיקור סביר. אולם, אפשר ולא מספיק. בשעתו, בשנת 1969 , כאשר תנועת "העולם הזה- כוח חדש" מנתה שני נציגים בכנסת(אורי אבנרי ושלום כהן- אשר פרש באמצע הקדנציה לסיעת הפנתרים השחורים) הממסד בא בטענות אל רשות השידור, גם רדיו וגם טלוויזיה(שכבר פעלה) מדוע תנועה בת איש או שניים מקבלת סיקור מחוץ לכל יחס. אני בטוח שאילו  תנועה זאת לא הייתה קוראת להכרה ב"עם הפלשתינאי", אלא  בהגברת הילודה בקרב היהודים, השאלה לא הייתה מתעוררת. התשובה שלנו, אנשי החדשות, הייתה בין היתר,( שכן אורי אבנרי, ידע להתבטא נפלא בעברית צחה תוך חצי דקה מבלי שנצטרך לערוך אותו כדי להעביר את המסר, דבר שרבים בקואליציה לא השכילו לעשות) כי בדמוקרטיה יש לנהוג לעתים באפליה מתקנת. אחרת, אין כול סיכוי למיעוט לעשות נפשות. יש לכך מקום גם היום לגבי הנציגות הערבית הפרלמנטארית.

 

אולם, לצערי נבחרי הציבור הערבי לא הטיבו לדימוי העצמי שלהם ושל שולחיהם. אני לא פוסל, לא צעקנות בכנסת, ולא הפגנות בערים. לא מפריעות  לי הפגנות למען הפלשתינאים. אפילו לא הנפת דגל אש"ף. דגל הוא רק סמל. מאחורי הסמל עומד עם, עומדת המדינה. המדינה היהודית חשובה לי. ובכך העניין, מבחינתי. ולדידי זה עולה בקנה אחד עם מתן שוויון זכויות מלא לערביי ישראל. וכשמדובר בהופעה של נציגי המיעוט הערבי בכנסת, ככה או אחרת, בכך לא די. הרי מדובר ביחסי ציבור במובן החיובי ביותר, וביחסי ציבור אתה רוצה להשפיע על הרוב או על הממסד. משום כך המֶסֶר חייב להיות גזור  ככה שיענה על  צרכי התכלית. כמו במוסיקה אתה יכול לבחור לחן  שונה לאותו ליברטו, כך ביחסי ציבור. הטון ההרמוני או הצורם, הוא דומיננטי כשמדובר באוזן קשובה, בייחוד בסוגיה טעונה מאוד לכול הנוגעים בדבר.

 

מה למדתם היום- ילדים-  בבית הספר של החיים

 

יש הטוענים שמערכת החינוך לא עושה די בנושא זה. במאמר תחקירי טוב( "מוסף" הארץ- 6.2.2009 ) – שהכותרת שלו היא "הנחשול", הקורא לומר דבר או שניים, כיצד המציאות, כפי שרואים אותה התלמידים משפיעה על השקפותיהם הפוליטיות. כדרכי אני מסתפק בציטוט כותרת משנה וכותרות מובלטות בגוף הכתבה, בהנחה שמי שרוצה יכול לקרוא את כולה במקור : הפתיחה: "אביגדור  ליברמן הוא המנצח הגדול בבתי הספר התיכוניים. בנצרת עילית קבלו אותו בקריאות:"מוות לערבים", בנתניה הציעו לשלול מהערבים את האזרחות.מורה מתל אביב שניסה להסתייג מהמסרים הבוטים הושתק בקריאות בוז. התוכנית לקידום ערכי הדמוקרטיה אינן מצליחות לעצור את הסחף". ועוד ציטוט מתלמיד בן 18: ,אלה שצועקים "מוות לערבים" מתכוונים לאלה שתומכים בטרור. האמת היא שבישראל לא יכולה להיות דמוקרטיה שלמה כשיש פה ערבים שמתנגדים לה". תלמיד י"ב : ההכנה לצה"ל נותנת מוטיבציה לזיין את הערבים, ואנחנו רוצים לבחור במי שיעשה את זה. אני אוהב את המחשבה של ליברמן." על כך מגיב מורה  לאזרחות: "הילדים חושבים באופן עצמאי, ואנחנו לא יכולים להגביל את המחשבה שלהם. הם אומרים דברים ברמת הסיסמאות, אבל לא מבינים את ההשלכה שלהם".

 

אסתפק באלה כדי להאיר קצת את הנושא.  אני שמַתמיד בדעה שבית הספר הוא זרוע אדירה של חינוך אבל לא הזרוע היחידה, ויש חינוך משפחתי, סביבתי, תקשורתי וכיו"ב, גם הפעם לא מגולל את התופעה על מערכת החינוך. משום כך הייתי מתקן קצת את דבריו של המחנך שמובאים לעיל, ואומר שהצעירים לא רק אומרים דברים ברמת הסיסמאות אלא בהשפעה חזקה של גורמים מחוץ לבית הספר, שאותם הזכרתי. אבל לא רק הם. סטריאוטיפים(דימויים) מתהווים לא רק בקרב צעירים אלא גם בקרב מבוגרים, וככול שרמת ההשכלה נמוכה יותר הסטריאוטיפ חזק יותר. לדוגמה, הצעקנות המופגנת של הח"כים הערביים, אולי  נותנת להם את החשיפה הרצויה להם, אבל לא את החשיפה הנכונה. לדעתי אמירת חז"ל " דבריי חכמים בנחת יישמעו", יפים גם בסוגיה הזאת.

 

גם בתחום זה יש "עשה" בצד ה"לא תעשה". ראוי היה כי נושא זכויות המיעוט בישראל יובא בבתי הספר על ידי מורים ואישים ערביים ישראליים. טוב היה אילו שדולות של ערביי ישראל היו מארגנות ביקורי תלמידים יהודיים בעריהם ובכפריהם.  יפה היה אילו גופים  ערביים שונים היו מפרסמים מודעות בעיתונות היהודית,( יש גם ביניהם טייקונים שיכולים להרשות לעצמם ליתן חסות למודעה בכסף)  מביאים הצגה לבימות יהודיות, או מביאים צבורים לבמות ערביות, יוזמים מפגשים בין עדתיים בתחומים שונים, ברמות שונות, בגילים שונים. גם ההפקה המשותפת של התיאטרון הערבי-יהודי ביפו ותיאטרון הבימה- היא חרוז, אבל חסר עוד הרבה למחרוזת, גם כפתורים וגם פרחים .דברים אלה נעשים, אך לא מספיק ולא בצורת ה- grass roots  נרחב ,כלומר מלמטה. יש גם כאן אך לא די. במכון פרס עושים דברים נפלאים, אבל הוא מוסד יהודי. "בית הגפן" בחיפה הוא מוסד מעולה, אבל הוא ממסדי- עירוני. רצוי שמכונים ערביים יעשו זאת. תנועת " סיכוי" עוסקת בנושא ברמה האינטלקטואלית.מוסדות אלה לא יזכו להרבה תרומות כמו מכון פרס, אבל יזכו, אם לא מתוך ישראל אז מחוצה לה. אבל אני משוכנע שיהיו, ושישנם תורמים ישראליים,  להשגת המטרה של קידום זכויות המיעוט הערבי. בשביל זה לא צריך אפילו משרד ליחסי ציבור, ואם כן- לא יהודי אלא ערבי.

 

במסגרת מערכת הסברה ערבית ישראלית ניתן היה לערוך סיבוב הופעות למירה עוואד, הזמרת הערבייה ישראלית, ילידת הכפר רמא בגליל, שמייצגת את ישראל יחד עם אחינעם ניני , באירוויזיון הקרוב. זאת גם אם היא מצוטטת בריאיון למקומון " תל אביב" (  בפברואר 2005 ) כפי שתוהה אם היא שייכת למדינה. מי שמופיעה ככוכבת ב"גברתי הנאווה" בהצגה ישראלית, וקבעה את מגוריה בתל אביב, ומייצגת את ישראל באירוע מוסיקלי בינלאומי, כישראלית- היא ישראלית. לא חסרות דוגמות, ואין מחסור ביוזמות כדי להביא לכך כי המָראָה שבה משתקף הציבור הערבי בישראל, תהיה שונָה. לא רק מסעדות ערביות משובחות ושרות חם ונעים. הציבור הערבי חייב לעמוד בחזית מערכת שיפוץ זאת. הוא חייב לממש את הסיסמה( השדופה כבר מרוב שימוש) של מרק אובמה YES WE CAN . כאשר יבוא היום, ונציגים ערביים לא רק יישבו בכנסת, אלא סיעות, לפחות חלקם,  ייוצגו בממשלה- זה יהיה היום. אם "אין אני לי מי לי", היא סיסמה לכול מיעוט, ובכלל זה המיעוט הערבי בישראל. חשוב ש"הצדק ייראה", וחשוב לא פחות כיצד ייראה, ובייחוד כאשר ישתמע מכך,בפועל ולא בכוח, כי גם לערביי הארץ – "ישראל ביתנו".

Yes, We Can !نعم نستطيع!

 

 

* הערה בשולי המאמר. אילו ידעתי ערבית הייתי מצמיד לרשימה תרגום ערבי.תרגום אנגלי, הוא לדעתי במקרה זה, מעליב. עם זאת כול מי שמוכן לעשות למען תרגום המאמר בשפה הערבית,בכול אתר או בלוג, אכיר לו תודה. בעצם, המאמר מכוון בראש וראשונה לאזרחי ישראל הערביים.