ארכיון קטגוריה: סביבה

חג להולכי רגל בתל אביב.

יום הכיפורים הוא היום היחיד שבו הולכי הרגל יכולים ללכת על הכביש שכן בשאר הימים עיריית תל אביב מכבידה עליהם.

לפני שלוש שנים לערך הקדשתי פוסט בנושא של העדר צל בתל אביב  תחת הכותרת "תנו לשמש גב". המזרח, החממה של האנושות, במובן הרחב של המונח, התברך בשפע של שמש, והתושבים עשו מאמצים למנוע חשיפת יתר לקרניה. ככה הם בנו את החושות במדבר נותנות צל, ואוטמות חום, מבני הבוץ או החמר , או מאוחר יותר האבן שהגנה מפני קרני השמש הלוהטות. וככה מאהלי הבדואים במדבר שומרים יותר מפני קרינה מאשר רחובות תל אביב. אשר לעיר הבאתי דוגמה מן העיר מודֶנָה בצפון איטליה. העיר הזאת הרשימה אותי בשל הרחובות המוצלים שלה. איטליה שהיא ארץ דרומית משופעת בשמש בקיץ, אבל רוב המדרכות שעליהם צעדנו בעיר הזאת היו מוצלות. הבתים היו בנויים כך שהחזית נשענה על עמודים, והתקרות, בניהם מקומרות ,הן שנתנו את הצל. במקומות אחרים  אלה היו בצורת פרגולות.

רחוב במודנה.

תל אביב שמתיימרת לדאוג לאזרחיה, ובמידה של צדק,דואגת  לבתי אוכל ולמסעדות שתופסות חלק מן המדרכות ואלה מוצלות, וצל בעיריית תל אביב שווה כסף. באותו פוסט התייחסתי לרשימה של  ד"ר מרטין וייל ב"ד'מרקר"(13.9.2018 ) תחת הכותרת: "הצל הוא הדבר הכי נדיר בקיץ הישראלי".ד"ר מרטין וייל, מי שהיה במשך שנים רבות מנהל מוזיאון ישראל בירושלים. הוא בין היתר פעיל להסדרת נושא הצל במרחב הציבורי. הטענה של ד"ר ווייל היא  שעוקרים עצים נותני צל. בארץ כמו שלנו שעמלים  שנים כדי להביא לצמיחת עץ כשהוא נעקר הלב כואב, גם אם מדובר בהקמת מבנה מגורים תחתיו, שלא לדבר שבכך חוסל צל.

דלית זילבר, מנהלת מחלקת התכנון אימצה את הנושא. מאז עברו שלוש שנים ואיני רואה את הילד המאומץ.קראתי על "שביל הירוק" בדרום תל אביב שבין השאר הוא מוצל להולכי רגל. אבל התנועה  הגדולה ביותר של הולכי רגל היא במרכז תל אביב עם כול  ההערכה לסיפוק חלק מן הצרכים של תושבי דרום העיר. איני יכול להעלות בדעתי מדוע בעידן החדש קשה לשים פרגולה או גגון מעל לספסלים. בייחוד במקומות שבהם אין עצים לצל. הנה עריית תל אביב עשתה מאמץ לא קטן ובספסלים בשדרות  התל אביביות היא שמה מחיצה. התכלית אינה להפריד בין בני הזוג או בין בעל הכלב וכלבו שמטיילים. המטרה היא למנוע שינה מצד הומלסים על הספסלים. בכך אל לה להתפאר. אבל אם ניתן להכניס אלמנטים נוספים בספסל מדוע לא חופה שתיתן להֵלֶך קצת צל.עכשיו עם גלי החום הדבר לא רק מתבקש- הוא הכרחי.

מימין ספסל ללא צל בדיזנגוף סנטר. משמאל ספסל מוצל בכיכר דיזנגוף

לֵך לךָ.

לעתים נדמה לי שאיפשהו בעירייה הדעת נשלחה לחל"ת.בעיר נעשות עבודות נרחבות לסלילת נתיב לאופניים.זאת יוזמה מבורכת. לשם כך חלק המדרכה הפונה אל הכביש מגודר. אבל המגָדרים,או האחראים להם, לא נתנו דעתם למוקדים שונים של קהל גדול שבשבילם, ובעיקר המבוגרים שבהם, זה מרוץ מכשולים. לדוגמה לפני כמה חודשים סללו נתיב כזה בשדרות שאול המלך בתל אביב. בלב השדרה מצוי "המשכן לאמוניות הבמה" כמו האופרה הישראלית ותיאטרון הקאמרי.אוטובוס ציבורי לא יכול לחנות במקום. אבל גם לא מונית.המונית נעצרת ליד מעבר חציה והולך הרגל, גם הוא אדם מבוגר שסובל מכאב גב, חייב לטרוח לא רק במעבר החצייה אלא לאחר מכן מרחק  משמעותי עד למשכן. וזה אמור אם הוא מזמין מונית לאחר ההופעה. היא לא יכלה לחנות מול המשכן, אלא המזמין, כלומר אני הייתי צריך ללכת כמה עשרות מטרים עד למעבר החצייה הקרוב כדי להגיע למונית שהזמנתי.

תבונה חלמאית זאת חזרה על עצמה לאחרונה במקום אחר. במעלה רחוב אבן גבירול בתל אביב. בקטע המגודר,לצורך סלילת נתיב לאופניים, עומד  "מגדל המאה" .במגדל מצוי מרכז רפואי גדול של בריאות כללית. מטבע הדברים שבאים הרבה  אנשים מבוגרים חלקם נכים. לא זו בלבד שהם לא יכולים להגיע לאוטובוס, שבמקום הייתה תחנה של  קווים רבים, אלא גם קשה להגיע עם מונית.

שתי הדוגמאות מלמדות כי בכול הנוגע להולכי הרגל- הגורמים, הבריאים ביותר, הסביבתיים ביותר, החסכוניים ביותר, האנושיים ביותר – הם המקופחים ביותר בכרך הגדול.פניתי בנושא זה לעירייה  ב-10 באוגוסט ונמסר לי כי זאת תועבר לגורם המוסמך בעירייה. עד היום לא קבלתי מענה מן הגורם המוסמך."שתיקה  כהודאה דמיא."

.

אין אור ללא צל

תנו לשמש …גב

דומני שהביטוי "בצל קורתו" משמש לא רק כניסת אדם אל הבית פנימה, אלא גם הנאה מן הצל בפנים, כשבחוץ השמש יוקדת. המזרח, החממה של האנושות, התברך בשפע של שמש, והתושבים עשו מאמצים למנוע חשיפת יתר לקרניה. ככה הם בנו את החושות במדבר נותנות צל, ואוטמות חום, מיבני הבוץ או החמר , או מאוחר יותר האבן שהגנה מפני קרני השמש הלוהטות. וככה מאהלי הבדואים במדבר שומרים יותר מפני קרינה מאשר רחובות תל אביב.

אני נזכר כי במשא ,בקיץ  שנת 1945  ,בדרכנו ממחנה העקורים בלנדסברג בגרמניה לאיטליה,  המעבר היה לא רק נפשי אלא גם פיזי. גרמניה ואוסטריה ,שדרכן עברנו, היו מעוננים וגשומים גם בחודש יוני, בשעה שבאיטליה לוו אותנו שמיים כחולים וקרני שמש. גם אם פה ושם השמיים התבהרו אנו לא חשנו בזה כי  שהינו בתוך משאיות מכוסות ברזנטים. השיירות הללו מגרמניה לאיטליה היו חלק  מהסכם בין הסוכנות יהודית לבין כוחות הכיבוש של בעלות הברית בכול הנוגע למעבר שרידי שואה לחופי איטליה בדרכם לארץ . אנו, במסגרת עליית הנוער ,אמורים היינו לעלות לארץ בצורה לגלית. בכול זאת הדרך הייתה כאילו חשאית. כשהגענו לאיטליה נפתחו הברזנטים של המשאיות ונהנינו מן השמש. התחנה הראשונה באיטליה שבה שהינו יממה הייתה בולוניה, בצפון איטליה לא רחוק ממילאנו. שם עשינו  הכרה עם  לחם החיטה האיטלקי הידוע -הפרוקאצ'ה החמה  ובצד -נתח של גבינת פרמג'אנו חדשה. אני עדיין חש בטעם הנפלא של הלחם המתובלן והגבינה הטריה והלא מיושנת.

 

מדרכה מוצלת במודנה

 

החניה השנייה , בדרכנו לאורך איטליה כולה ועד לאזור המגף,הייתה במודֶנָה במרכז ,אף היא  כמו בולוניה אתר תיירות ידוע. העיר הזאת הרשימה אותי בשל הרחובות המוצלים שלה. איטליה שהיא ארץ דרומית משופעת בשמש בקיץ, אבל רוב המדרכות שעליהם צעדנו בעיר הזאת היו מוצלות. הבתים היו בנויים כך שהחזית נשענה על עמודים, והתקרות, בניהם מקומרות ,הן שנתנו את הצל. במקומות אחרים  אלה היו בצורת פרגולות.

 

הבו פָרגוּלות  לתל אביב

אני מעלה נושא זה מכיוון שבמדור "הפורום" , של המגזין ד'מרקר ( 13.9.2018) שכותרתו היא  למה צל הוא הדבר הכי נדיר בקיץ הישראלי. מחבר הרשימה הוא ד"ר מרטין וייל, מי שהיה במשך שנים רבות מנהל מוזיאון ישראל בירושלים. הוא בין היתר פעיל להסדרת נושא הצל במרחב הציבורי. הטענה של ד"ר ווייל היא  שעוקרים עצים נותני צל. בארץ כמו שלנו שעמלים  שנים כדי להביא לצמיחת עץ כשהוא נעקר הלב כואב, גם אם מדובר בהקמת מבנה מגורים תחתיו, שלא לדבר שבכך חוסל צל .מבחינה זאת ירושלים, שבה חייתי 35  שנים היא ללא ספק נוחה יותר בקיץ מאשר תל אביב, כי היא יבשה. אם אין שרב, אז הערב הירושלמי ,שלעתים מלווה בריזה , הוא לא רק נעים אלא גם קריר . לא פעם כאשר ישבתי ב"גן התלוי" שלי- המרפסת, בקומה העליונה ברחוב בוסתנאי אשר בקטמון הישנה,בשעות הערב המאוחרות, כשהכול סביב דומם ורוגע, ואני חושב על איזה טקסט, לבשתי חזייה כי היה קריר. מרפסת זאת היא אחד הגורמים המעטים שבגינם אני מתגעגע לירושלים.

לתל אביב יש ים, מתת טבע נפלא, אבל הים הזה פולט לחות. אם נוסיף לכך את פליטת החום של  רבבות הרכבים שעוברים מדי יום ומאות אלפי המזגנים, ואפקט החממה הגלובלי, נקבל  דרגת לחות שלעתים מגיעה ל- 80'.אבל בערב השמש אינה צורבת, מה שאין כן ביום. לכן הצל הוא חיוני ביותר לעוברים ושבים. מלכתחילה צריך היה לבנות את הרחובות ככה שיהיו מוצלים, ויש קטעים כאלה כמו ברחוב אבן גבירול שהם אכן מוצלים, אך לדאבון לב רובם משמשים לשולחנות אוכל של מסעדות סמוכות. לעומת זאת באי אלה שדרות, כמו ברוטשילד ובשדרות ח"ן העצים בשולי השדרה ואלה שנטועים לאורך המדרכה יוצרים חופה נהדרת של עָלווָה, ואני מייחל  שהעירייה או חברת החשמל לא יגזמו אותה.

shade sdeitot vhen

אלא שהצל לא חסר רק במדרכות של תל אביב אלא גם הספסלים. עיריית תל אביב הציבה ספסלים רבים לאורך רחובותיה המרכזיים, וזה  חשוב מאוד להלך העייף,בעיקר אם הוא שבע הליכה ושנים . אולם אלה לא מוצלים. ברשימה שלו, מציין ד"ר ווייל  שבעיריית תל אביב  נעשים צעדים ראשונים להצללה במרחבים ציבוריים…ודלית זילבר, מנהלת מחלקת התכנון אימצה את הנושא. אני מבקש לציין כי  לאור העובדה שבחודש מאי בשנת 2019 ייערך בעיר הארוויזיון ,שלדעתי ערכו התיירותי רב יותר מערכו המוזיקלי, מוצע שהעיר תעשה מבצע. התקנת פרגולות לספסלים. תחילה בכיכרות ואחר  כך ברחובות. הרי ערים רבות בעולם אם קיימים בהם אירועים בינלאומיים כמו אולימפיאדות, מונדיאלים, ואירועי ספורט אחרים, העיר משקיעה הרבה כדי להנעים את שהייתם של האורחים הרבים. המתקנים שהוקמו משמשים לרוב את תושבי הערים  לאחר האירוע. לכן זאת עילה טובה למבצע שגם בלאו הכי הוא מתבקש.

mayan bench -post עותק

בהקשר זה שמור אתי דגם של ספסל מוצל פרי עבודתו של נכדי מעיין, במהלך לימודיו בבית הספר שָנקָר בתחום עיצוב תעשייתי. כדגם קטן הוא נאה ואני משער שכספסל בגודל רגיל הוא  נאה באותה מידה וגם יעיל. עלי להדגיש שאין כאן שום מגמת שיווק, שכן נכדי ממוקד בהיבטים אחרים בתחומו. לי הוא משמש פריט יפה בסלון. הושבתי עליו שתי בובות. אחת היא סמדר ,בובה שככבה בסרט ההנפשה הראשון שהופק בארץ בשם "יוסף ואחיו", אשר הופק ובוים על ידי יורם גרוס,  בראשית שנות ה-60 . דומני שהזכרתי אותה באחד הפוסטים. הוא הביא לי את הבובה כמתנה באחד המסיבות בערבי שבת בתקופה התל אביבית שלי אז . יורם גרוס  היה אחד המפיקים  ובמאי הסרטים הידועים בארץ. הוא הגר לאוסטרליה ונפטר לפני כמה שנים. את הבובה השנייה קניתי לפני זמן קצר בעת ביקור בגאורגיה.  שמה הזמני הוא גאורגינה. על כל פנים  שתי הבובות יושבות בצל.

 

לידתה ומותה של סופה *

רשמים על סערה במחוזות ילדות- מסיפורי סתיו.

כאן אתה עֵד ללידתה,לחייה ולמותה של הסופה. תחילה אתה חש באוויר איזה כובד,חום מעיק,הכול דומם,אף ענף אינו מתכופף,אף עלה אינו זע. בעלי החיים זוקפים אוזניהם וחיישניהם,הכול בהמתנה,באלם. באופק הרחוק אתה מבחין בסיעת עננים, הסיירת שלפני המחנה. אלה עננים קלים,מהירים כפרשים החולפים ביעף על פני השמש שעדיין שולטת בשמיים.

כעבור דקות אחדות משתנה האוויר, בעלי החיים פותחים במקהלה,ממלאים את  תפקידם באורטוריה של הסערה. הרוח מתחילה במלאכת הטאטוא ובאופק נראים ברקים ראשונים, תחילה בדממה אחר כך מתלווה אליהם רעם תופים עמום המבשר את בוא הארמיות הגדולות,את ה"בליץ" ,את הכוח האדיר שאין לעצרו, אפשר רק להסתתר מפניו. אט, אט מתקדרים השמיים והאור נסוג מפני החושך שפורש את כנפיו הגדולות ובחסותו יבוא המבול.

נהגתי לעמוד בפתח הבקתה,אזני כאפרכסת כדי לקלוט את הקולות ועיני קרועות לרווחה כדי להזין בהן את המראות. כמו בירי תותחים עתיקים נראה הברק כמצית את הפגז בתוך הלוע. אחר כך בא המטח שפילח את האוויר, קרע אותו,חבט ונגח בו. יצירה קולוסלית של כלי נשיפה והקשה ומיתרי הרוח, מופע אור-קולי מדהים כשמהשמיים יורד מסך ענק של מים,והרוח מניפה את קיפוליו להדרן. מחזה מרהיב עם מוסר השכל לצופים בני התמותה, שבא ללמדם מי הם בסך הכול. וככול שהעננים היו כבדים יותר והסתירו את אור היום,כך חשתי אני אור פנימי,וככול שהרעמים רעמו יותר הרגשתי שלוות נפש. מעין אמבט פנימי להיטהרות.

לאט ,לאט התרחקו מרכבות האלים,הקולות נדמו,ההבזקים נחלשו,למעלה הופיעו כתמים כחולים,והעננים נידלדלו. ראיתי אותם רצים, כמו אימפאלות  צעירות שמנסות להדביק את העדר. כמו סיירת החלוץ כך ענני המאסף היו קלים ונוציים. האחרונים נעלמו מן האופק. הארץ שקטה,השמש יצאה ממחבואה, האוויר היה צח, האדמה רחוצה,העשב הדיף ניחוח,ייצורי היקום-אדם,חיה ובעלי כנף-הוציאו אבר ועוד אבר ויצאו מן התיבה. המבול נגמר. העולם נראה יפה יותר,טהור יותר, מבטיח יותר.

==================

* מתוך "גשר של נייר" 1996-משרד הביטחון- ההוצאה לאור.

הוסרה צלקת סביבתית בדרום תל אבב

התחנה המרכזית הישנה של  תל אביב- הסוף.

מסיפורי קיץ

 מאז שנסגרה תחנת האוטובוסים הישנה של תל אביב לפני שמונה שנים ,בחודש הזה, זאת הייתה צלקת אורבנית, מוגלתית, פֶגע  סביבתי ואנושי בשכונת בית שאן בדרום תל אביב, אשר עדיין משקיפה על גורדי השחקים של המרכז וצפון כמו מתוך בולען. אני מזדמן לאזור הזה מדי שבוע . בדרך אליו וממנו לתחנת האוטובוס אני עובר במדרכות מרוסקות, בכבישים עם מהמרות, בניינים עלובים וסביבה מוזנחת ומזוהמת. תל אביב השובבה והנהנתנית טרם הגיעה לכאן.

משום כך איש בשורה אני. מי שמזדמן לאזור שכונת נווה שאנן בדרום תל אביב מצפה לו הפתעה. בימים אלה הוקם במקום מתחם ספורט נאה ובצדו מגרש חניה גדול,  ריצוף, צמחיה, מעברים ותאורה- חג לעין בדרום המוזנח של תל אביב. נזם זהב באפו של הדרום הזנוח. כאן המחלקה לשיפור פני העיר עשתה מה שהיא עושה בדרך כלל אבל לרוב במרכז ובצפון, ואפשר שגם בדרום, אבל במרחב הגדול של האזור ,זה, כאמור, עדיין לא מורגש. אבל זאת התחלה נאה.

20170711_11355520170711_113605

המתחם החדש.

עד לפני כשנה השטח עדיין היה שטח הפקר, אף שהיה מגודר, וגדר כידוע לנו מזמינה פרצות, ואלה  היו בשפע. דרכם  התנחלו מדי פעם "הומלסים" ולעתים קרובות יותר שוק פתוח לסמים וזנות או להשלכת פסולת. ובאופן פרדוקסלי ופולקלורי,  ראינו גם צוותי צילום שמצלמים לסרטי תעודה או "נוסטלגיה"

לא נותר זכר לאותה תחנה "חדישה" ,שהופעלה בעת מלחמת העולם השנייה, בעיר העברית ליד שכונת נווה שאנן ולא הרחק מתחנת הרכבת בדרום תל אביב. התחנה על רציפיה, המבנה המנהלי שלאורכה והמעברים תת- קרקעיים שבין הרציפים, הייתה מרשימה בשעתה. היא הייתה  מוקד התחבורה לכול קצות הארץ. אני מעלה  זיכרונות מאותו מרכז העצבים של התחבורה הציבורית  באותם ימים ,לא מתוך נוסטלגיה אלא כדי לתאר מעט ככול שאני זוכר כיצד  נסענו ברחבי הארץ בשנות הארבעים ושנות החמישים ובאלה תנאים. כיום המציאות השתנתה ולכן הצרכים השתנו אבל אז זאת הייתה המציאות ואנו חיינו אתה, ואינני חושב שהתחושה אז  הייתה שלא חיינו רע,בהתחשב במציאות הקשה, אף שלא אומר שזאת הייתה הנאה צרופה. בכלל לא.

 

אני עשיתי הכרות עם התחנה המרכזית הזאת בשנת 1946 שנה לאחר בואי לארץ ובביקור אצל דוד אמי בתל אביב. במבט ראשון הרשימה אותי התחנה. היא אמנם הייתה בחוץ בניגוד  לטרמינאלים בחו"ל ,שילוב של תחנות רכבת ואוטובוסים. כאן ,כאמור היא הייתה בקרבת תחנת רכבת בדרומה של תל אביב. היה זה ריבוע גדול עם על רציפיו והתורים הארוכים שהשתרכו  בכול הקווים ובייחוד בקווים לחיפה ולירושלים.

דומני שהיו אז שני סוגי אוטובוסים בשרות אגד. אלה היו אוטובוסים מוסג "פורד קומט" עם האף הגבשושי הבולט וחלונות צרים שדומים לרכבים של שרות בתי הסוהר כיום, ורכבי "דוג'" דומים. בשל הגבשושית הקדמית של ה"פורד" נהגי אגד קראו לו "טעפעלע"-ביידיש- סיר קטן, והנהגים הפואטיים קראו לו "סיר הסירים". האוטובוס הזה לא אהב מהמורות בדרכים, מכיוון שהקפיצים שלו הרימו את הנוסעים היושבים וטלטלו את העומדים. אני ראיתי בו בשעתו, בנסיבות מסוימות, מרשם טוב ליולדות שלא התקבלו לחדר הלידה בשלב הראשון של הצירים, והיו זקוקות לעוד איזה טלטול. הפורדים עשו זאת.

 

OLYMPUS DIGITAL CAMERAdogde

ה"פורד" וה"דוג'"- צילומים מוזיאון אגד

הדבר השני היו הקולות והריחות שעלו מחדרי השירותים שהיו בקומת הקרקע במבנה ההנהלה של התחנה. שירותים אלה לא ענו על הצרכים ,תרתי משמע, של מאות נוסעים ובוודאי שלא של העוברים והשבים בסביבה. בימים אלה  המתכננים לא נתנו דעתם להיבט זה של צרכים. לרוחבה של התחנה עמדו מוניות שנהגיהם צעקו חיפה ,חיפה ירושלים.

התחנה כמטרה לתקיפות ולפיגועי טרור.

 כבר בראשית מלחמת העצמאות, ב- 18 במאי 1948 הפציצו שני מטוסים מצריים את התחנה המרכזית, הפצצה שגרמה לארבעים ושנים הרוגים ועשרות פצועים והייתה אחת ההתקפות הקטלניות במהלך מלחמת תש"ח. אגב ניסיון דומה נעשה בראשית יוני כשהופיע שני מטוסי דאקוטה מצריים בשמי העיר תל אביב ולאחר שהטילו את הפצצות הראשונות הופלו על ידי שני מטוסי מסרשמיט של חיל האוויר הישראלי הצעיר.

התחנה המרכזית שימשה מאוחר יותר לפיגועים מן הקרקע בספטמבר 1968 הוטמנו מטעניי צד שגמרו להרוג אחד ולפצוע. בספטמבר 1970 נהרג צעיר מפיצוץ רימון שנוטמן בפח אשפה. ביולי 1972 נפצעו תריסר אנשים מפיצוץ מטען ליד חדרי השירותים. בינואר 2002  מספר דומה של פצועים נגרם כתוצאה מהתפוצות מטען שנשא עליו מחבל מתאבד.ביולי אותה שנה שני מחבלים פוצצו עצמם ליד מסעדה בקרבת התחנה שגרמה לשני הרוגים ולשלשה פצועים. אולם כרוניקה זאת של פיגועים לא הביאה לצמצום מספר המשתמשים בתחנה בראשית ימיה של המדינה כי לא הייתה חלופה אחרת. מספר הבעלים של רכב פרטי היה מאוד מצומצם. אלא שגם הנסיעה באוטובוסים  של אז ובדרכים של הימים ההם לא הייתה תענוג גדול.

ויהי בנסוע.

ב"פורד קומט" או בדוג' – הכבודה שלקחו הנוסעים לא הוכנסה לגוף האוטובוס כמו בימינו אלא הועלתה לגג שעליו הותקן מעקה ואליו הגיעו בסולם מאחורי הרכב כדי להניח את המטלטלים  הכבדים. הקלים נלקחו פנימה. נוסעים רבים הצטיידו במזון מסוגים שונים, לרבות ירקות  פירות,  ביצים קשות ,פרי הדר וכיוצא באלה מצרכים ל"מסע ארוך" הדרך בין תל אביב לחיפה נחשבה למסע ארוך, אף שמדובר רק בשעתיים או שעתיים ורבע. האוטובוס לחיפה עצר בחדרה. לא רק כדי להעלות או להוריד נוסעים ב"אקספרס" הזה, אלא כדי שהנהג ירד ויסעד את לבו במסעדה על חשבון הבעלים שהרוויח בעיקר מן  התמורה למזון ולשתייה שהוא מכר לנוסעים. זה היה הנוהג ולא נקרא "שחיתות". ככה קבעה חברת "אגד" כצ'ופר לנהגיה, אף שנהג באגד נחשב באותם ימים כאדם מעורר קנאה כלכלית.  חלק מן הנוסעים, ואפשר רובם, לא ראה לנכון  להוציא כסף על פונדק דרכים, ולכן גם אם הוא לא היה רעב,  בעצם העובדה  שהאוטובוס חנה לצורך מנוחת הנהג והארוחה שהתלוותה, גם  חלקם  ראה צורך לסעוד באוטובוס. נפתחו הצרורות, נפרסו מפות קטנות או מפיות על הברכיים, נקלפו התפוזים והביצים כשהלחם היה כבר פרוס. סעודת הפסקה. ולאחר כעשרים דקות או מחצית השעה של מנוחה המסע נמשך עד לחיפה- ללא עיכובים נוספים, כי זה היה "אקספרס" בכביש שהיום ידוע ככביש מספר ארבע שכן כביש מספר 2 , כביש החוף לא היה קיים.

old bus station calcalist

הסביבה והקווים בשולי התחנה

הנסיעה לגליל העליון הייתה מסע מפרך. בהתחלה היה רק אוטובוס אחד ליום שעבר דרך טבריה ומטבריה המשיך ל"חלסא"- "קריית שמונה" בימינו ושם צריך היה לחכות בחום הכבד בקיץ לאוטובוס שייקח אותך או צפון  מערבה ל"כפר גלעדי" ומטולה ולצפון מזרח -לקיבוצים ,הגושרים, דן ודפנה ולמושבים בית הלל ושאר ישוב. אם האוטובוס איחר והגעת לפנות ערב לחלסא, נחיל יתושים בגודל של זבובים קידם את כול החלקים הגלויים בגופך. הנופים בגליל שראינו בחלונות הצרים של האוטובוסים למעט כתמים של חורש טבעי,פה ושם או של הקרן הקיימת, היו קרחים ורוחות השרקיה שגרמו לכינרת השקטה לבעוט בגלים גבוהים ומסוכנים הגיעו כמעט לכול אזורי הגליל  שאובך כיסא אותו. לא מראה מלבב.

אופס! טעות במספר.

בתחנת האוטובוסים של תל אביב, מעמדת תחנה יצאו כמה קווים, לפעמים שניים ולפעמים בקווים הקצרים גם שלשה. ככה לדוגמה מן העמדה של הקו לירושלים יצא גם אוטובוס לבאר שבע הרחוקה שיוהדה  אחרי מלחמת העצמאות בעולים חדשים במקום התושבים הערביים .בשעה שלירושלים האוטובוס , בשעות העומס, יצא אחת לשעה, לבאר שבע הוא יצא אחת לכמה שעות, אפשר ורק שלוש פעמים ביום כשהוא משמש מאסף ליישובים בדרך. במקרה אחד בבואי מירושלים לתל אביב  לביקור אצל אמי, בתום הביקור לקחתי אותה לשהות בביתנו בירושלים. בהגיע האוטובוס הראשון אמי עלתה עליו, שילמה בעבור שנינו. נמנינו עם בני מזל שמצאו מקומות ישיבה. ברגע שהאוטובוס יצא שלפתי את העיתון וראשי היה נתון בו בנסיעה עד לתחנה הראשונה. כאן אמי העירה לי כי " הגענו לרמלה". שכן הקו לירושלים אז עבר דרך רמלה ומשם דרומה לכוון נחשון ואזור הר טוב, -כיום ,"בית שמש" ומשם  מזרחה לאזור שאר הגיא ובכביש  הנחש הגענו לירושלים. זאת הייתה נסיעה  של שעתיים  אם לא נסעה לפני האוטובוס משאית  שטיפסה בקושי במעלה. ומשאיות אלה  "עלו לרגל" .הוצאתי את הראש מן העיתון ועיני אורו. הגענו לראשון לציון, שזה נחמד מאוד ובדרך לירושלים…….במכונית. האוטובוס שבו נסענו היעד שלו היה באר שבע  . נישקתי לאמי על לחייה והודיתי לה על שהפנתה את תשומת לבי שהגענו לרמלה. היא ענתה לי שלאט לאט היא לומדת להכיר את הארץ. עם זאת אמרתי לה שעלינו לרדת שכן לא רק שאין לי כוונה להגיע לבאר שבע אלא עלי להתייצב למשמרת ב"קול ישראל, בשעה 4 .כמי שלא הצטיין באותם ימים בעודף סבלנות וסובלנות, עשיתי מאמץ עילאי שלא להוסיף לאמי אשמה נוסף על התסכול הגאוגרפי שלה, ואמרתי לה שתהיה רגועה הכול יהיה בסדר. נכנסתי לתחנה והצגתי את עצמי כעורך ב"קול ישראל" שהסתבך בנסיעה ואני מבקש שיאפשרו לי לצלצל לחדר החדשות. עורך ברדיו נחשב בימים אלה אח"ם, ונעניתי מיד. בחדר החדשות ביקשו עמיתיי שאמתין כדי שהם יבדקו בקו אחר אם יש מילוי מקום. אבל האפשרויות היו מוגבלות, ורק אצל מעטים היה טלפון בבית. ביניהם היה אהרון אריאל, לימים אחד המתרגמים הידועים. אהרון היה בבית והודיע שהוא בא למערכת למלא את מקומי. זאת לא היתה הפעם היחידה שאהרון אריאל מלא את מקומי. הוא עשה זאת עם לידת בתנו הבכורה. אבל זה סיפור אחר.

ארץ תפארת- מסיפוריי אביב

כשהחולה יבשה העין זלגה.

מדי פעם בפעם, אני אומר לעצמי, ומשתף את קוראי בכך ,שטוב לצאת מן העיר ומן הדכדוך החברתי מדיני. נעים לעצמו ,כשהערך המוסף הוא  חיזוק  התודעה שארצנו הוא יפיפייה. היא קטנה כול כך, ואין צורך להוסיף עליה שטחים כדי לראות את יופייה ואת רבגוניותה. היא מרושתת בכבישים חדישים ומהירים, מחלפים ושבילי טיולים. יש לנו שני ימים, הים התיכון והים האדם,יש לנו הכרמל, הגלבוע  והתבור, יש  לנו שני  אגמים- ים כינרת וים המלח, ויש לנו אגמון,מה שפעם היה אגם החולה. ייבושו נחשב לאחד המעשים הגדולים של המדינה, בצד המוביל הארצי ויש  נחלים. וישראלי כמוני לא יאמר "צר לי המקום".

הפעם זה היה הגליל המזרחי- יסוד המעלה, חולתה שמורת החולה ואגמון החולה, שבו עוברים מדי שנה מיליוני ציפורים נודדות באביב ובסתיו ויש שמקוננות קבע במקום. ישראל היא נמל תעופה מרכזי של ציפורים נודדות ומספרם מגיע לחצי מיליארד. יום ד' השבוע היה יום נדידה בינלאומי ואלה שהאזינו למשדר "הכול דיבורים", החלק האחרון במשדר הוקדש לנושא מרתק זה ,של ציפורים וצפרות בישראל. באגמון נוחתים סוגים רבים ביניהם שקנאים,עגורים, אגמיות, אנפות,חסידות, בזים, נצים מגלנים ועוד, ועוד. פעם לפני ייבוש החולה הם היו רבים יותר אך הודות לרשות הטבע והגנים הלאומיים, עם הקמת השמורה והאגמון, חלק ניכר מהם חזרו.

אילו אז לפני יובל שנים היו לנו מכוני ההתפלה ומפעלי טיהור המים, אפשר מאוד והכנרת, ים המלח וגם נהר הירקון מצבם היה שפיר יותר וים החולה לא היה מיובש . רק לפני זמן קצר התבשרנו כי  נחל הירקון אשר בשנת 2015 היה צלול , שטנו לאורכו וראינו דגה ועופות, הוא שוב מזוהם, וכי רק עשרה אחוזים מהנביעה בראש העין מוזרמת לנחל. וזה אמור לגבי החולה. ניתן היה לסלק את האלמנטים השליליים של האגם אבל להשאיר אותו ויחד אתו את החי והצומח שבו. אבל היו ימים אחרים, צרכים אחרים וראיית הסביבה אחרת.

היו זמנים בתש"ח*

חבל ארץ זה, כפי שמדי פעם אני מציין בהתייחסות אל הגליל, המערבי והעליון, מוכר לי ממלחמת העצמאות, שביום שלישי הקרוב ימלאו לה 69 שנים. אנחנו,כולל תל אביביים כמוני בשעתם, כבר חיכינו לה בצפון. הזירה שלנו של חטיבת "כרמלי"  השתרעה מדן ודפנה בצפון ועד לראש פינה ומחנה פילון בדרום, כולל כפר גלעדי ,מטולה, משמר הירדן, בית הלל,שאר ישוב, יסוד המעלה,חולתה, איילת השחר, ובמערב מלכיה ונֶבּי יושע". בזירה הזאת חטיבת כרמלי של צה"ל וחטיבת יפתח של הפלמ"ח לחמו תחילה נגד "צבא השחרור של קָאוּקג'" שחסם לעתים את  הדרך לגליל, והיה צריך מדי פעם לפתוח אותו. אחר כך נכנסו לתמונה סוריה שחלשה על כול יישובי הגליל ממרום הגולן, והיא הייתה אויב מר וקשה שהסב לנו אבדות רבות.הם ישבו עלינו. על האזור של איילת השחר, ייסוד המעלה וחולתה, הונחתו יומם ולילה הפגזות מתל אל קאדי ותל אל חנזיר.בנסיעה  בדרכים בטנדרים, בג'יפים ובמשאיות, כול השטח של הגליל העליון  מראש פינה ועד למטולה נראה היה לי אביך וקרח, שטח עוין, למעט אי אלה איים של חורש טבעי. הדרכים היו עקלקלות וקשות לתעבורה והכפר "חָלסָה","קריית שמונה של ימינו , היה חממה של יתושים בגודל של זבובים.  בקושי יכולנו לעצום עין ובבוקר גילינו את גופינו  שרוט ופצוע של דם מיובש. לעתים צר לי מאוד שבצד המראות של ישראל 2017 קשה ,במנהרת הזמן , להראות לדור הצעיר את ישראל ב 1947 . הם נולדו בישראל של היום.

תמונות של הגליל בימים ההם.

זכורה לי ההפצצה הסורית  על  יסוד המעלה שפגעה ברפת שניות לאחר שקפצנו מהג'יפ לתעלה סמוכה. זכורה לי הפלת המטוס שטס מעל לאיילת השחר, במקלע "הוצ'קיס" שלנו, והכול כאן בסביבה הקרובה .עוד מעט  ימלאו  שבעים שנה מאז, זמן  ארוך בשבילי, זמן קצר בהיסטוריה והנוף הוא נוף אחר, ירוק יותר, מלבלב, עשיר,  אופטימי יותר מאז אותם ימים רחוקים,עכורים של חרדה קיומית ואתגרים.

יסוד המעלה היא עוד מעט בת 124 , מבוגרת הרבה מהמדינה והמבקר חש איזו שורשיות שהיא  עתיקה עוד יותר .משל שלא מדובר בחלוצים  מתנועת "חובבי ציון " אלא הרבה לפני כן. כאילו התארחת באזור פוטנזה  המרהיב בדרום איטליה או ליד אביניון שבדרום צרפת עם מסורת אירוח של מאות שנים. מקום שופע  עצי האלון, האלה העתיקה המפוסלת, האורן, הקידה, השזיף, והאיקליפטוס הענק,  כול אחד וההוד שלו, כול אחד והניחוח שלו-  שייכים לעולם של אתמול. אתה חש באיזו גאווה של שורשיות, של מורשת מצד אחד ושל הפינוק שמעניקים  לה הבעלים של חוות ויקטוריה- המתיישבים הוותיקים שלמה  וויקטוריה לונסה, שעושים זאת בחן רב ובחום, וילידיהם חיים לונסה  ודוד ועדה זגרון  ,שמנהלים את המקום ומארחים אותך כמו משפחה. זאת  חווה אשר כול  אבזרי הנוחיות והבילוי הם עכשוויים מאוד.

כמו ביישובים אחרים באותה  תקופה ,בעיקר בצפון ,המתיישבים הראשונים חיו בתנאים כמעט בלתי אפשריים בעיקר פיזיים, בהעדר קורת גג הולמת, בתלאות מכול סוג בתנאי החיים, בצריפים שהשרקיה ,היא הרוח המזרחית המפורסמת בגליל, שמעיפה אותם, בעיבוד האדמה הביצתית,כשעל ידם אגם החולה המהביל ,חממה למחלות שזרעה מוות ובראשם המלריה . רק בשנת 1887 בעת ביקור הברון רוטשילד במקום, ובראות את מצב המתיישבים הוא נטל אותם תחת חסותו, הוחל בגידול וורדים לתעשיית בשמים, עצי תות משי ובניית בתים במקום הצריפים והאוהלים. עד לביסוס המשובה מבחינה חקלאית, הם הועסקו בחוות של הברון. רק בשנת 1893 החלו המתיישבים  ליהנות מתנובת אדמתם.

 הסיפור השמח והעצוב של אגם החולה.

החזון , לייבוש החולה מקורו עוד בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20  כשהתכלית היא הוספת קרקע חקלאית ליישובי הגליל העליון,הפחתת כמות המים המתאדים,וניצול הכבול שבקרקעית הביצה כחומר גלם אורגני לתעשייה ולדישון. מסיבות מדיניות וביטחוניות זה לא יצא אל הפועל לא בתקופת השלטון העותומאני ולא בתקופת המנדט הבריטי. רק בשנת 1951 הוחל במבצע הייבוש שהושלם בשנת 1958. זה היה מבצע תשתית ענקי שהשתרע על 62,000 דונם, אחד המפעלים ההנדסיים הגדולים אשר בשעתו ייחסו לו חשיבות כלכלית עליונה. אך במרוצת השנים התברר שבצד התועלת בהכשרת קרקעות לחקלאות ייבוש האגם גרם לנזק סביבתי.זה היה חלק מן המסה והמעש של ימי המדינה הראשונים. בתחילת שנות ה-90 הוחל בהצפה חלקית של השטחים שיובשו וככה נוצר "אגמון החולה" שבה שהינו ויכולנו להשביע את עינינו, מן החי והצומח ובעיקר מן העף, ובעונה הזאת להקות עגורים.

הגליל המזרחי 2017

מה שלא למדנו בכתובים ,לפחות לא אני, הוא שקיבוץ חולתה שנוסד בשנת 1936 ביסס את קיומו על הדיג בחולה. כעבור שלוש שנים ב-1939  הקיבוץ סיפק יותר ממחצית הדגה בארץ ישראל. בזמן מלחמת העולם השנייה יסדה קבוצה  מקרב חברי חולתה יישוב ממזרח של  הכפר "דרדרה"  שהגישה אליו  הייתה בסירות בלבד. משום כך אין זה מפתיע היום כי בשעה שכול  המדינה צהלה עם השלמת הפרויקט הענק של ייבוש החולה, מתיישבי חולתה הזילו  דמעות. בשטח המיובש לא הייתה דגה והיה צורך להתאים את החיים למקור פרנסה חדש. על אותה תקופה סיפר לנו אמנון לווין, אחד החברים הוותיקים של קיבץ חולתה שהוא גם איש הגות ועט ,וזה השיר שהוא כתב על אותם ימים:

מראה פנים שזופים עם השיער השׂב,

תמיד, תמיד אומר לי: שורשים.

אני מביט בהם באור הסתיו,

אולי אוכל לחוש בַּמֶה שהם חשים.

דרכם שָלמה, ביתם ניצב וצעדם שלֵו,

זו עת גפנם ותאנתם אני חושב.

רק העיניים שכהו, עוד מפליגות לחוף ההוא

האצבעות שהתחשלו על המשוט

ידעו מזמן חנית ומזמרה.

היום, בין המכונות, הן מבקשות,

לדחות את הזקנה המתגרה.

המזגנים קוצבים את זרם האוויר

והסופות נעצרות מאחורי הקיר.

והעיניים שכהו, עוד מפליגות לחוף ההוא

בסוף הקיץ, כאשר יבוא יומם

להיאסף מארץ ואדם

יותירו לבניהם את חלומם

לראות, ולו עוד פעם, את הים,

לחתור לאט בזיכרונות האהבה,

בטעם מלח כדמעה אשר חרבה.

והעיניים שכבו כבר מפליגות בחוף ההוא.

הסיפור והשירה הם  ילודי  העצב והמצוקה . ההווה הוא עשיר בהיסטוריה , בחוויות ובמנעמים עכשוויים של מבקרים אשר הודות לעמל של שנים ודורות הגיעו הלום, ואנו ,האורחים ,נהנים מזה וגאים בו.

לסיום השיר "היו זמנים" מילים חיים חפר. לחן משה ווילנסקי, שרה- שושנה דמארי, שני האחרונים מכרים ומודעים שלי, בזמנם. הולם גם את יום העצמאות הקרוב.

שושנה דמארי – היו זמנים – YouTube