Category Archives: סביבה

ארץ תפארת- מסיפוריי אביב

כשהחולה יבשה העין זלגה.

מדי פעם בפעם, אני אומר לעצמי, ומשתף את קוראי בכך ,שטוב לצאת מן העיר ומן הדכדוך החברתי מדיני. נעים לעצמו ,כשהערך המוסף הוא  חיזוק  התודעה שארצנו הוא יפיפייה. היא קטנה כול כך, ואין צורך להוסיף עליה שטחים כדי לראות את יופייה ואת רבגוניותה. היא מרושתת בכבישים חדישים ומהירים, מחלפים ושבילי טיולים. יש לנו שני ימים, הים התיכון והים האדם,יש לנו הכרמל, הגלבוע  והתבור, יש  לנו שני  אגמים- ים כינרת וים המלח, ויש לנו אגמון,מה שפעם היה אגם החולה. ייבושו נחשב לאחד המעשים הגדולים של המדינה, בצד המוביל הארצי ויש  נחלים. וישראלי כמוני לא יאמר "צר לי המקום".

הפעם זה היה הגליל המזרחי- יסוד המעלה, חולתה שמורת החולה ואגמון החולה, שבו עוברים מדי שנה מיליוני ציפורים נודדות באביב ובסתיו ויש שמקוננות קבע במקום. ישראל היא נמל תעופה מרכזי של ציפורים נודדות ומספרם מגיע לחצי מיליארד. יום ד' השבוע היה יום נדידה בינלאומי ואלה שהאזינו למשדר "הכול דיבורים", החלק האחרון במשדר הוקדש לנושא מרתק זה ,של ציפורים וצפרות בישראל. באגמון נוחתים סוגים רבים ביניהם שקנאים,עגורים, אגמיות, אנפות,חסידות, בזים, נצים מגלנים ועוד, ועוד. פעם לפני ייבוש החולה הם היו רבים יותר אך הודות לרשות הטבע והגנים הלאומיים, עם הקמת השמורה והאגמון, חלק ניכר מהם חזרו.

אילו אז לפני יובל שנים היו לנו מכוני ההתפלה ומפעלי טיהור המים, אפשר מאוד והכנרת, ים המלח וגם נהר הירקון מצבם היה שפיר יותר וים החולה לא היה מיובש . רק לפני זמן קצר התבשרנו כי  נחל הירקון אשר בשנת 2015 היה צלול , שטנו לאורכו וראינו דגה ועופות, הוא שוב מזוהם, וכי רק עשרה אחוזים מהנביעה בראש העין מוזרמת לנחל. וזה אמור לגבי החולה. ניתן היה לסלק את האלמנטים השליליים של האגם אבל להשאיר אותו ויחד אתו את החי והצומח שבו. אבל היו ימים אחרים, צרכים אחרים וראיית הסביבה אחרת.

היו זמנים בתש"ח*

חבל ארץ זה, כפי שמדי פעם אני מציין בהתייחסות אל הגליל, המערבי והעליון, מוכר לי ממלחמת העצמאות, שביום שלישי הקרוב ימלאו לה 69 שנים. אנחנו,כולל תל אביביים כמוני בשעתם, כבר חיכינו לה בצפון. הזירה שלנו של חטיבת "כרמלי"  השתרעה מדן ודפנה בצפון ועד לראש פינה ומחנה פילון בדרום, כולל כפר גלעדי ,מטולה, משמר הירדן, בית הלל,שאר ישוב, יסוד המעלה,חולתה, איילת השחר, ובמערב מלכיה ונֶבּי יושע". בזירה הזאת חטיבת כרמלי של צה"ל וחטיבת יפתח של הפלמ"ח לחמו תחילה נגד "צבא השחרור של קָאוּקג'" שחסם לעתים את  הדרך לגליל, והיה צריך מדי פעם לפתוח אותו. אחר כך נכנסו לתמונה סוריה שחלשה על כול יישובי הגליל ממרום הגולן, והיא הייתה אויב מר וקשה שהסב לנו אבדות רבות.הם ישבו עלינו. על האזור של איילת השחר, ייסוד המעלה וחולתה, הונחתו יומם ולילה הפגזות מתל אל קאדי ותל אל חנזיר.בנסיעה  בדרכים בטנדרים, בג'יפים ובמשאיות, כול השטח של הגליל העליון  מראש פינה ועד למטולה נראה היה לי אביך וקרח, שטח עוין, למעט אי אלה איים של חורש טבעי. הדרכים היו עקלקלות וקשות לתעבורה והכפר "חָלסָה","קריית שמונה של ימינו , היה חממה של יתושים בגודל של זבובים.  בקושי יכולנו לעצום עין ובבוקר גילינו את גופינו  שרוט ופצוע של דם מיובש. לעתים צר לי מאוד שבצד המראות של ישראל 2017 קשה ,במנהרת הזמן , להראות לדור הצעיר את ישראל ב 1947 . הם נולדו בישראל של היום.

תמונות של הגליל בימים ההם.

זכורה לי ההפצצה הסורית  על  יסוד המעלה שפגעה ברפת שניות לאחר שקפצנו מהג'יפ לתעלה סמוכה. זכורה לי הפלת המטוס שטס מעל לאיילת השחר, במקלע "הוצ'קיס" שלנו, והכול כאן בסביבה הקרובה .עוד מעט  ימלאו  שבעים שנה מאז, זמן  ארוך בשבילי, זמן קצר בהיסטוריה והנוף הוא נוף אחר, ירוק יותר, מלבלב, עשיר,  אופטימי יותר מאז אותם ימים רחוקים,עכורים של חרדה קיומית ואתגרים.

יסוד המעלה היא עוד מעט בת 124 , מבוגרת הרבה מהמדינה והמבקר חש איזו שורשיות שהיא  עתיקה עוד יותר .משל שלא מדובר בחלוצים  מתנועת "חובבי ציון " אלא הרבה לפני כן. כאילו התארחת באזור פוטנזה  המרהיב בדרום איטליה או ליד אביניון שבדרום צרפת עם מסורת אירוח של מאות שנים. מקום שופע  עצי האלון, האלה העתיקה המפוסלת, האורן, הקידה, השזיף, והאיקליפטוס הענק,  כול אחד וההוד שלו, כול אחד והניחוח שלו-  שייכים לעולם של אתמול. אתה חש באיזו גאווה של שורשיות, של מורשת מצד אחד ושל הפינוק שמעניקים  לה הבעלים של חוות ויקטוריה- המתיישבים הוותיקים שלמה  וויקטוריה לונסה, שעושים זאת בחן רב ובחום, וילידיהם חיים לונסה  ודוד ועדה זגרון  ,שמנהלים את המקום ומארחים אותך כמו משפחה. זאת  חווה אשר כול  אבזרי הנוחיות והבילוי הם עכשוויים מאוד.

כמו ביישובים אחרים באותה  תקופה ,בעיקר בצפון ,המתיישבים הראשונים חיו בתנאים כמעט בלתי אפשריים בעיקר פיזיים, בהעדר קורת גג הולמת, בתלאות מכול סוג בתנאי החיים, בצריפים שהשרקיה ,היא הרוח המזרחית המפורסמת בגליל, שמעיפה אותם, בעיבוד האדמה הביצתית,כשעל ידם אגם החולה המהביל ,חממה למחלות שזרעה מוות ובראשם המלריה . רק בשנת 1887 בעת ביקור הברון רוטשילד במקום, ובראות את מצב המתיישבים הוא נטל אותם תחת חסותו, הוחל בגידול וורדים לתעשיית בשמים, עצי תות משי ובניית בתים במקום הצריפים והאוהלים. עד לביסוס המשובה מבחינה חקלאית, הם הועסקו בחוות של הברון. רק בשנת 1893 החלו המתיישבים  ליהנות מתנובת אדמתם.

 הסיפור השמח והעצוב של אגם החולה.

החזון , לייבוש החולה מקורו עוד בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20  כשהתכלית היא הוספת קרקע חקלאית ליישובי הגליל העליון,הפחתת כמות המים המתאדים,וניצול הכבול שבקרקעית הביצה כחומר גלם אורגני לתעשייה ולדישון. מסיבות מדיניות וביטחוניות זה לא יצא אל הפועל לא בתקופת השלטון העותומאני ולא בתקופת המנדט הבריטי. רק בשנת 1951 הוחל במבצע הייבוש שהושלם בשנת 1958. זה היה מבצע תשתית ענקי שהשתרע על 62,000 דונם, אחד המפעלים ההנדסיים הגדולים אשר בשעתו ייחסו לו חשיבות כלכלית עליונה. אך במרוצת השנים התברר שבצד התועלת בהכשרת קרקעות לחקלאות ייבוש האגם גרם לנזק סביבתי.זה היה חלק מן המסה והמעש של ימי המדינה הראשונים. בתחילת שנות ה-90 הוחל בהצפה חלקית של השטחים שיובשו וככה נוצר "אגמון החולה" שבה שהינו ויכולנו להשביע את עינינו, מן החי והצומח ובעיקר מן העף, ובעונה הזאת להקות עגורים.

הגליל המזרחי 2017

מה שלא למדנו בכתובים ,לפחות לא אני, הוא שקיבוץ חולתה שנוסד בשנת 1936 ביסס את קיומו על הדיג בחולה. כעבור שלוש שנים ב-1939  הקיבוץ סיפק יותר ממחצית הדגה בארץ ישראל. בזמן מלחמת העולם השנייה יסדה קבוצה  מקרב חברי חולתה יישוב ממזרח של  הכפר "דרדרה"  שהגישה אליו  הייתה בסירות בלבד. משום כך אין זה מפתיע היום כי בשעה שכול  המדינה צהלה עם השלמת הפרויקט הענק של ייבוש החולה, מתיישבי חולתה הזילו  דמעות. בשטח המיובש לא הייתה דגה והיה צורך להתאים את החיים למקור פרנסה חדש. על אותה תקופה סיפר לנו אמנון לווין, אחד החברים הוותיקים של קיבץ חולתה שהוא גם איש הגות ועט ,וזה השיר שהוא כתב על אותם ימים:

מראה פנים שזופים עם השיער השׂב,

תמיד, תמיד אומר לי: שורשים.

אני מביט בהם באור הסתיו,

אולי אוכל לחוש בַּמֶה שהם חשים.

דרכם שָלמה, ביתם ניצב וצעדם שלֵו,

זו עת גפנם ותאנתם אני חושב.

רק העיניים שכהו, עוד מפליגות לחוף ההוא

האצבעות שהתחשלו על המשוט

ידעו מזמן חנית ומזמרה.

היום, בין המכונות, הן מבקשות,

לדחות את הזקנה המתגרה.

המזגנים קוצבים את זרם האוויר

והסופות נעצרות מאחורי הקיר.

והעיניים שכהו, עוד מפליגות לחוף ההוא

בסוף הקיץ, כאשר יבוא יומם

להיאסף מארץ ואדם

יותירו לבניהם את חלומם

לראות, ולו עוד פעם, את הים,

לחתור לאט בזיכרונות האהבה,

בטעם מלח כדמעה אשר חרבה.

והעיניים שכבו כבר מפליגות בחוף ההוא.

הסיפור והשירה הם  ילודי  העצב והמצוקה . ההווה הוא עשיר בהיסטוריה , בחוויות ובמנעמים עכשוויים של מבקרים אשר הודות לעמל של שנים ודורות הגיעו הלום, ואנו ,האורחים ,נהנים מזה וגאים בו.

לסיום השיר "היו זמנים" מילים חיים חפר. לחן משה ווילנסקי, שרה- שושנה דמארי, שני האחרונים מכרים ומודעים שלי, בזמנם. הולם גם את יום העצמאות הקרוב.

שושנה דמארי – היו זמנים – YouTube

לכלוך ועזובה במחיר מופקע- ללא הפסקה

רבים מן התל אביביים הם "שלוכים" ברשות הרבים, לא מחנכים אותם לאסטטיות ולא כופים על בעלי הבתים לשפר את סביבת המגורים

לערים כמו ירושלים וחיפה יש היופי הטבעי שלהן וכול מאמץ של שיפור חיצוני מוסיף להן נקודות חן. תל אביב לא מצטיינת ביופי טבעי, למעט הים, אבל חיים בה אנשים במלוא מובן המילה. אך תושבי תל אביב במקום להפוך את המקום לנאה יותר, מוסיפים זיהום וכיעור, ואין גורם מחנך שיטביע בהם את התודעה של קצת אסטטיות במטרופולין נחשק.

 

האמירה "הווה יהודי באוהליך ואדם בצאתך" -היה לה בגולה גם פן שלילי. בשעה שברשות היחיד היהודים הקפידו על ניקיון, גם העניים שבהם, רשות הרבים הייתה שייכת לגויים. משום כך כאשר שטפו וקרצפו רצפות או עשו ניקיון כללי, כמו בערבי שבתות וחגים, השופכים הוטלו החוצה, גם למטה וגם מלמעלה. לקראת פסח, כטרמפ על ביעור חמץ , היהודים לא רק סיידו את הבתים בפנים ומרקו את כלי הנחושת והבדולח, אלא הריהוט כולו עבר חידוש, והוא, ובעיקר השטיחים, הכרים, הכסתות שמיכות הפוך- הוצאו לחצרות ושם תוך חבטות עזות נוער לחלל כל האבק שדבק בהם בחודשי החורף וכל הנוצות שנשרו משמיכות הפוך עפו מלאו את החלל. היה אביך בשטעטל באביב..

במדינת היהודים עדיין תוכלו לראות את המראות האלה ב"מאה שערים", ו"בתי וורשה" בירושלים, בערבי שבתות וחג. אלה לא כמויות שיכולות לנקות כביש. אבל העוברים ושבים , אם הם לא שמים לב יכולים לקבל שפריץ רציני. אחד ההרגלים שהבאנו מן הגולה, אף שרשות הרבים כאן לא שייכת לא לפולין, לא לאוקראינה ולא להונגריה. היא של מדינת ישראל. והגרוע מכול ש"מורשת" זאת עברה לדור הצעיר שלא גר במאה שערים ולא בירושלים אלא במטרופולין ללא הפסה, שמפליא לתרום לכיעור הסביבה.

כבר עסקתי בעבר בבלוג שלי ובאתרים אחרים שבהם אני מפרסם את רשומותיי , בהיבטים שונים של המראה התל אביבי. גם תוך ציון ייחודה של העיר הזאת כמטרופולין תרבותי, אמנותי, בידורי שאין כדוגמתו בעולם. אבל גם עסקתי בהיבטים אחרים כולל ההזנחה של דרום העיר וכיוצא באלה.מה שהביא אותי לחזור לנושא הזה הוא ביקור אצל ידידה, אמנית, אשר גרה במרכז העיר בבית שנועד להריסה זה כמה שנים. מצד אחד מאפשרים לדיירים חדשים להיכנס, תוך הודעה שהם עלולים למצוא עצמם בחוץ. מאידך הבית הזה מצטיין בהזנחה,לכלוך,זוהמה משוועת -בחזית, בכניסה בחדר המדרגות והכול בזכות אותה "זמניות" ישראלית. בהיכנסי לבית חשבתי לתומי שטעיתי. ומדובר באיזו ג'ורה שזנוחה שנים ומשמשת הומלסים רק בעתות של קור עז. אבל לא. זה מקום מגורים. הידידה גרה בדירת 3 חדרים בקומה השלישית. ללא מעלית, ללא חנייה אבל תמורת זאת היא מקבלת "בונוס" של,זוהמה, פסולת, לכלוך שמצטברים. ב"גלריה" שמובאת להלן. המחיר 5000 שקלים פלוס.לא כולל ארנונה,מים, חשמל, גז, וגם לא וועד בית. אין וועד בית.באותה עיר שבה שדה התעופה מביש, ושרות לקוחות של חברת דן להסעת מטרופוליטאנית, הוא צריף עלוב במסוף ארלוזורוב. כיעור,פיגור,לכלוך- ללא הפסקה.

photo inbal apt 3phto inbal apt 5

neglect 3 articleneglect 4 article

גלריה תל אביבית- תערוכת קבע ( צילומים צ.ג)

" ככה עושים כולם" ,כמעט– אופרה של לכלוך.

בתל אביב מתגוררים רבבות תושבים בשכירות אולם זאת לא שכירות של דמי מפתח כמו שהיה פעם. כלומר שילמת סכום מסוים, גבוה יחסית, של הפקדת כסף, אך שכר הדירה היה נמוך ויכולת להישאר במקום כול חייך. היה ורצית לעזוב ,עליך היה להפריש סכום מסוים, כשליש, אם אני לא טועה, לבעל הבית ,מן הסכום שקבלת מהדייר החדש. והדייר היה אחראי על הדירה כול עוד הוא שכן בה. הפעם הבסיס הוא חוזה שנתי ודירה של שלושה חדרים עולה פחות או יותר כששת אלפים שקלים במרכז העיר.וכאן מתחילה ומסתיימת הבעיה.

רבים מבין שוכני הדירות הם צעירים, סטודנטים או עובדים בעיר, אשר לדידם הדירה היא מקום לינה, משל לאיזה אוהל במדבר.הם מחליפים דירות כמו שהולכים לסרט אחד, קונים פופקורן וקולה, משאירים את הלכלוך, והולכים. מחר הם הולכים לסרט אחר ומשאירים אותם עקבות. במילים אחרות, אין להם לדור הצעיר- הלא נשוי בעיקר , יחס- לא לאכסניה, לא לרכוש, לא לסביבה. הם עובדים, הולכים בערב לבילויים, באים לישון וחוזר חלילה. וכאמור, הם מוצאים את הדירות די מהר אם יש להם הכסף. התוצאה היא לא רק דירות מבולגנות בפנים אלא לכלוך וזוהמה בחוץ. לכך תורמים ברוב חוצפה כול מיני חברות שרות, אינסטלאטורים, מסגרים,חשמלאים, שמרטפים ועוד- עם מדבקות שגם אם רוצים להסיר אותם- קשה מאוד. ברשות הרבים שמו קץ למדבקות האלה בתחנות האוטובוסים. תקנות מוניציפאליות יכולות

לשים קץ לפלישה הזאת של פרסומת -מגפה מדבקת ברשות היחיד. הדיירים הצעירים לא מתאמצים. להיפך ,הם מוסיפים את השרבוטים על תיבות הדואר ולפעמים ,מתוך דחף אמנותי, גם קצת גרפיטי בחזית ובמבואה.

article mai box

תיבות דאר לדוגמה.

כאן נכנס לתמונה בעל הבית. כלומר הוא לא נכנס לתמונה. הוא נמצא מחוצה לה- במסגרת. נוח לו לקבל עשרות אלפי שקלים בשנה,אם הבית שייך לו, ולתקן את הדרוש תיקון מידי בתוך הבית על פי המתחייב בחוזה , ולהשאיר את רשות רבים המשותף( הבית שלו ) לחסדי הזמן. והזמן עושה את שלו. הוא עושה את צרכיו בבניינים של העיר ללא הפסקה. אין מי שיאסוף את הדרעק הזה . כאן לא מדובר בכלבים ובבעליהם שמטיילים בפרק. כאן מדובר בנכס שלא נייד שמעלה צחנה. והרשויות לא עושות מאומה כדי שבעלי הבתים האלה יעשו למען שיפור הסביבה שלהם. מכיוון שצעירים רבים מפרסמים באתרים על ביקוש לשכירת דירה, בעלי הבתים של אותם בתים שהזכרתי יכולים להיות "נדיבים" ולהודיע לדיירים מתלוננים כי אין שום בעיה עם החוזה. הם יכולים לעזוב בסוף החודש, בניגוד לנאמר בחוזה. היה אם הדייר ה"מאושר" אכן עוזב את הדירה, כבר נמצאים בתור דיירים צעירים אחרים, " מאושרים" גם כן ואלה מוכנים לתת עוד 100 שקל לחודש לבעל הבית החמדן. זאת השיטה. הצע וביקוש ביקוש והיצע בעיר הנחשקת הזאת. איך מיוחסת אמירה לדיזנגוף כאשר ביקשו להקים בעיר העברית רובע של אורות אדומים?: "שימו גג על העיר".

בעצם , בשיפור- יש ערך מוסף והוא שמירה או העלאת ערך הרכוש. ויש כאלה גם בדרום העיר, אשר בבית הישן הם דואגים לניקיון וקצת איפור. אבל בעלי הבתים מן הסוג שהזכרתי כאילו מסתמכים על כך שלא כדאי להשקיע כי הבית בסופו של דבר ייהרס ועליו ייבנה גורד שחקים והם יקבלו הרבה כסף תמורת הנכס. אז מדוע עליהם להשקיע. מבחינתם זה שיקול נכון. המגזין ד'מרקר – 10.4.2013 – מעלה השערה מעניינת: "…. תושבי צפון תל אביב, שקנו דירות לפני 34 שנה – הצליחו. אך האם הדירה שלכם – במיקום לא מאוד אטרקטיבי – יכולה להיות הסחורה הלוהטת בעוד 10, 20 או 30 שנה? איך נוצר מיקום נחשק, כזה שכל דירה מתפוררת בו שווה מיליונים?".

המחלקה לכיעור פני העיר.

אז הנה, אפשר מאוד שההזנחה היא מכוונת כלומר עושים הכול שהדיירים הקבועים יברחו. בינתיים משכירים לסטודנטים דירה בבית שמיועד להריסה ונהנים מכול העולמות. אבל היכן הרשות המוניציפאלית, לא בהקשר הנדלני, אלא בהקשר האסטטי, המודעות של התושב שהוא משלם הרבה כסף בעבור בית מוזנח ומתפורר. התפקיד של העירייה במקרה זה הוא גם לכפות את הניתן להסדיר בתקנות וגם לחנך את הציבור לאסטטיות. ויש דרכים לכך. בירושלים של טדי קולק, הדבר נעשה. מי שפעם ראה את "הקטמונים" העלובים ומבקר בהם היום, לא יזהה את ה"סלאמס" שהיו במקום. טדי עשה זאת. לכלכלו, זיהמו שוב ושוב והוא חזר וניקה, חזר ושיפר.ובבקרים בא למקום לראות מה קורה. והדינאמיקה והחינוך עשו את שלהם.

hashfela 1ben tzion

אפשר גם אחרת. מימין חדר מדרגות בבניין בדרום תל אביב. משמאל דירת סטודנטים במרכז

רון חולדאי הוא לעניות דעתי ראש עיר טוב והוא ללא ספק יזכה לקדנציה נוספת. מגיע לו. הוא הבטיח שהוא יישאר ראש העיר עד שתהיה רכבת תחתית. אז אנא אדוני ראש העיר- קבע גם כמטרה לא רק מה שיקרה בתחתונים אלא גם בעליונים. שניהם באים לענות על ה"צרכים" .אפשר בין היתר לחנך האנשים ב"לילה הלבן" שיבקרו במספר בתים שעטויים "לכאורה" יפה אך הצצה קלה בשולי הבית תגלה ערווה לא סימפטית.עגבת סביבתית.

בשולי הרשומה,כאילו בהזמנה- שתי ידיעות הקשורות לנושא. ב-עמוד שמוקדש לכותבים מחוץ למערכת כותב ערן אלדד( "הארץ" 2.4.2013 ) על התקופה שבה בתל אביב פיקחו על שכר הדירה. הוא פותח את הרשימה במקאמה שכתב נ.שחור בעיתון "דבר" ב ( 1 באפריל(!) 1935 שמתחילה ככה: "בעיר תל אביב ניקיון גמור,לספסר במגרשים בהחלט אסור…" הידיעה האחרת אף היא הופיעה בעיתון – "הארץ" ( 28.3.2013 ) בדיווח של עופר אדרת נמסר כי עבודות שימור בבית תל אביבי משנת 1921 חשפו ציורי קיר מרהיבים שכוסו בשכבות צבע רבות. אני מציע להרחיב את היוזמה להרבה בתים גם כאלה שנבנו אחרי שנת .1921 .אולי מתחת לפני השטח יגלו את הצבע של ה"עיר הלבנה" של פעם.

אפקט החממה קפא מקור

הרהורים חורפיים על תהפוכות הטבע.
 
אז מה היה לנו. הכינרת לאחר עיצומים של חודשים מגלה שעלתה מתחילת העונה במטר, כמעט ללא תקדים. והנחלים מוסיפים לזרום בעוצמה שאינה רשומה זה שש שנים. המשקָעים בארץ בחודש פברואר מתקרבים לממוצע השנתי כולו .גשמים עזים ירדו בערבה ועד אילת. החרמון מושלג. הקואליציה החורפית  שמורכבת מן החזאים,עיתונאי השטח, אנשי המפלסות, ספקי המלח, מוקדי  החרום, האלפיניסטים וכל  כוחות העזר, התעוררו בתרועה והפציצו אותנו בסיפורים לקראת הצפוי – ההכנות נמשכות- כאשר הפתיתים הדלוחים עשויים להתארח בירושלים לשעתיים.שרון ווקסלר ,המאמי החננית, קורנת מנחת ומזמינה אותנו בהינף היד האופייני  לה,  למטבח המטאורולוגי שלה. חג שמח. בירושלים היה פחות שמח. השלג המיוחל לא ירד.גם באירופה ובאמריקה  החג היה פחות שמח. הוא ירד יותר מדי.

ירושלים- הכנסת דאשתקד( צילום צ.ג)

 אירופה מזמן לא ידעה חורף מקפיא ומושלג כול כך. באירופה המזרחית התושבים לא היו צריכים לטרוח ולעלות להרי הקרפטים והטאטרה  השלגים באו  אליהם אל מרכזי הערים ושיתקו אותם כמעט לחלוטין. אפילו  לונדון שנהנית מן ה- gulf stream כוסתה בשלג. וככה בכול אירופה המערבית והצפונית. במוסקבה ביום מלאת 20 שנה לרשת מקדונלד, צבאו ליד הסניף המרכזי 5000 אמיצים בקור של מינוס עשרים מעלות. באמריקה הזהיר משרד הבריאות את האוכלוסייה  לא רק משלגים וקרח אלא גם  מ"נשיכות קור". בחוף המזרחי  והתיכון האטלנטי שטבורו הבירה וושינגטון השתוללה לפני שבוע סופת שלגים שלא ידעו כמותה מאז 1922 . במקומות שונים השלג הצטבר לגובה של מטר בקירוב.במדינות המערב התיכון הועלו מענקי הסעד למשפחות נזקקות ב- 20 אחוזים  כדי לאפשר להם לחמם את הבתים כהלכה. אירועים רבים בוטלו כאשר הטמפרטורה הגיעה ל- 18 מעלות צלזיוס מתחת לאפס. בגן החיות של קנזאס סיטי עובדי הגן עמלו כדי  שהחיות שמוצאם מאפריקה לא יירדמו פן ימותו. העיתונאי הקנדי לס פאלמר דווח שזאת הפעם הראשונה שהוא  ראה תמונה כמו מתוך אגדה. הוא ראה באלסקה  מה שמטאורולוגים מכנים  " אבק יהלומים". זאת תופעה מיוחדת במינה בארצות הקור כאשר על עץ לח נוצרת שכבה דקה של קרח וזאת מועפת אל החלל  בצורת גבישים זוהרים קטנים דמויי יהלומים.
 
נכון שבמערב קנדה, בעיר ונקובר שבו מתקיימים משחקי החורף האולימפיים ,צריך היה לשנע שלג מן ההרים למשטחי הסקי, אבל מי שמכיר את העיר היפה הזאת, יודע שהיא הפכפכה. בקיץ היא עלולה להיות קרה ובחורף חמה והיא לחה בכול מקרה. הרי הרוקיס שלא רחוקים היו מושלגים מאוד.
 
מה שקרה ומה שלא.
 
גם מה שלא קרה בירושלים וגם מה שקרה יותר מדי באירופה הם רק משל לצורה שבה הטבע מתעתע בנו.אז מה באמת קרה. האם גם אפקט החממה עושה איזו הפסקה.או שהוא מסתתר? במסה ארוך שהתפרסם באתר של סאנדיאגו בקליפורניה ( santiegoreader. Com )  מכתיר הכותב ביל מנסון את המסה בשם : " אזהרה גלובלית? – סטיב  וואמפלר קובע שזה רפש- -Steve wampler- says- crap    מנסון מביע פליאה על כך שוומפלר שהוא מהנדס סביבתי ומרצה אקדמי שהטיף בשעתו לסביבתיות צרופה, אומר שישנם 100,000 מדענים שטוענים כי האזהרה הגלובלית ( מה שקרוי אפקט החממה- צ.ג) היא " בולשיט" מוחלט.אולם הם מושתקים,מטואטאים מתחת לשטיח מכיוון שכול אותה אזהרה גלובלית היא אמצעי הפחדה מניב כספים. אותנו מפחידים אך מונעים מהשקפות מנוגדות להשמיע את טיעוניהם.
 
המחבר מביא נתונים מחקרים וציטוטים אפוקליפטיים שהתפרסמו במשך השנים  בכול הנוגע לעתיד הכוכב שלנו. הוא מביא את דעתו של פרופסור וולטר אוצ'ל – Oechel , פרופסור לאקולוגיה ביולוגית באוניברסיטת סאנדיאגו  ואחד החוקרים העולמיים הבולטים בתחומו. לדעתו בכול הנתונים שהובאו בחשבון לגבי זיהום כדור הארץ, המומחים נרתעים מלגעת בגורם האנושי, כלומר האוכלוסייה וגידולה. ",אני חושב שכול אדם יוצר חום ששווה לנורה של 75 וואט . מכאן שאם מדובר ב-7 ביליון בני אדם, הרי הפקת החום שווה ל- 525 ביליון וואט. זה לא דבר טריביאלי". לדעתו המפתח למצב הוא "התפוצצות האוכלוסין", גורם שלא מדברים עליו והוא לא תקני פוליטית." אנו מצויים במשבר. אומרים שיהיו דרושים משאבים פי חמישה מאלה שקיימים, אם העולם כולו רוצה לחיות לפי אורח החיים המערבי.פיסית הדבר אינו ניתן. אז עלינו להחליט. האם אנו רוצים פחות אנשים,בעלי חינוך טוב שחיים אורח חיים סביר, עם מספיק מזון וקורת גג? או שאנו רוצים 14 ביליון אנשים שחיים כמו ג'וקים. ככפי שהמצב הוא עכשיו אנו מתקדמים ל- 14 ביליון ג'וקים ".
 
זהו מסה ארוך מאוד שמשתרע על עשרות עמודים, הוא מביא דעות מנוגדות, מבוססות על נתונים  סטטיסטיים ואחרים שאני מבין בהם מעט מאוד למעט השורה התחתונה שלהם. אולם  זווית הראייה של פרופסור אוצ'ל עומדת בסתירה למציאות . יש איזה איזון שגם הדיוט כמוני שם לב אליו. קחו למשל את סין. סין היא הצרכנית הגדולה ביותר של דלק מאובן, כלומר צריכה מסיבית של נפט בתנופה הכלכלית האדירה שלה. אך אותה סין גזרה גזירה קשה על האוכלוסייה שמותר למשפחה להוליד ילד אחד בלבד אם הוא רוצה ליהנות מזכויות שונות כלכליות,חברתיות ותרבותיות. רק אם הילד מת, או נהפך לצמח- מותר למשפחה להוליד עוד ילד. הנה כי כן, עם כול הפלצות  שזה מעורר בנו, יש כאן אלמנט מקדים של כושר קיום-אם נאמץ את התיזה של וולטר אוצ'ל. הודו שהיא מדינה דמוקרטית ובעלת תנופה כלכלית וזוללת אנרגיה,  ואין בה פיקוח דרקוני על הילודה, עלולה לעבור  את אוכלוסיית סין ותתפוס את מקומה כמזהמת מספר אחת..
 
אנו נתגבר
 
יתרה מזאת. הרי על פי התחזיות בשנת 2010  העולם לא אמור היה לספק את צרכיו במזון ובניגוד לנבואה אפוקליפטית זאת הוא הצליח.ישראל היא דוגמה מצוינת לגידולי מזון והעשרתו.  גם אם במקומות שונים יש רעב הוא אינו תוצאה של העדר יכולת עולמית לספק  כמות מזון חיונית למחייה. הבעיות הן אחרות, לרבות אמצעי הובלה. הדוגמה הבולטת היא האיטי לאחר הרעידה הגדולה כאשר זרמו כמויות מזון רבות לאי אך קשה היה להעבירם למוקדי אוכלוסיה שונים.
 
באותו מסע  המחבר מביא את דעתה של פרופסור אנדריאה קוק, תלמידה של פרופסור אוצ'ל. היא טוענת שכול "רעיון הטיטאניק   ( כלומר השקיעה למצולות- צ.ג) תלוי בממד הזמן. אם  מתייחסים לזמן הגיאולוגי הרי בני אדם בסופו של הדבר ייכחדו
. שום מין לא חי במשך 6 ביליון שנים. מתוך 4.5 ביליון שנים של קיום כדור הארץ , בני אדם מצויים בו רק 160,000 שנה.אבל( בניגוד לדעתו של מורָה ורָבָה- צ.ג) אנו לא יכולים למנוע את ההתפתחות אבל אנו כן יכולים להאט את התהליך. אנו יכולים להתאים את עצמנו למציאות. עלינו ללכת קדימה ולא לעמוד ולחשב מה יעשה הזמן".
 
אל גור מי שהיה סגן נשיא ארה"ב הפך לאיקון בזכות ספרו, וסרטו, "אמת מטרידה". שניהם חשובים  ובכלל זה האזהרה הטמונה בהם שתמציתה :אם לא נשמור על עצמנו איש לא ישמור עלינו. אבל לא צריך להיכנס לפאניקה שנימָנע מלנשוף מפני שזה מחֶמם את הארץ, ונפסיק לנשום משום שאנו שואבים רעל. אמריקה גדולה בטיפוח פולחני אישיות, אך בניגוד לרודנויות היא גם ידועה כמנפצת אותם.
 
דוגמה איך שהטבע מסתדר בעצמו ומוליך אותנו שולל.בגן הילדים לא פתחו בלמידת האות א' אלא ש' האות הראשונה של "שפעת החזירים". איש לא בא בטענות על שזאת הוכרה  כמגפה, ואפילו לא על השקעת מאות מיליונים ברכישת התרופה. זאת הייתה חובת הממשלה, ואוי ואבוי היה לה אילו באמת המחלה פרצה במימדים רציניים והחיסון לא היה בנמצא. אבל, ללמדכם שיש אזהרות ויש מי שמרוויחים מאחורי כול האזהרות. זאת אם מדובר ברָשָע  הקולֶסטֶרולי התורן, תעשיית המזון האורגני, המהומה לקראת מעבר המחשבים לשנת ה- 2000 , האזהרות מפני דילול מקורות הנפט וכיוצא באלה. 
 
מה שמסתבר מדעות קוטביות אלה הוא שגם בנושא הסביבה ואפקט החממה אין איזו הלכה פסוקה ובלתי מעורערת. אקטיביסטים כמו אֶל גור עלולים גם לטעות בכול הקשור לתהפוכות הטבע. כול שיקול רציונאלי חייב להיות בפרופורציה למציאות שאותה ניתן לשנות פה ושם אבל לא להפוך אותה על פיה. זאת  כאשר מדובר בצרוף של אדם וטבע- צרוף סימביוטי מיוחד במינו- שהודות לו קיימת האנושות ומתאימה עצמה כול הזמן לסובב אותה ולהתפתחויות. האנושות כולה כמו הפרט יש בה תכונות מובְנות של שרידות.
 
אפקט החממה אינו יוצא מכלל זה. בינתיים יש לאדם שני גורמים שמחזיקים אותו באמצע. למעלה השמש, אשר בבוא היום תפיק את מלוא כמות האנרגיה שהעולם צורך. למטה הים שיספק את מלוא מכסת ההשקיה שהאדם זקוק לו כדי לענות על צרכיו החיוניים.בינתיים יש  שלג בחרמון. אין בירושלים. הטמפרטורה השבוע  עלתה  ושרון ווקסלר מזמינה אותנו תחת שמי תכלת בטמפרטורה של 25 מעלות בצל. איך אפשר לסרב. כדור הארץ מסתובב, דור הולך ודור בא,ואין חדש תחת השמש.
איך אמר הנשיא ג'ון קנדי בנאום ההכתרה שלו  WE SHOULD NOT FEAR  BUT FEAR ITSELF :  – אל לנו לפחד אלא מפני הפחד עצמו .
 
 

",הסביבה" שוב עוברת גבול.

 

שוחרי הסביבה, בדומה לגורמים שנאבקים בקנאות אידיאית על מימוש הרעיונות שלהם, נוטים לשכוח שלא רק המדינה היא למען האזרח, ולא להיפך , אלא גם הסביבה באה לשרת אותו, בכול תחום בחיינו, ובנסיבות המשתנות. משום כך בלהט המערכות שלהם הם בסופו של דבר מרחיקים את הציבור מן התודעה במקום לקרבו. בדיוק כמו האופנוענים אשר סתמו את התנועה בכבישי תל אביב בשעות העומס ,בהפגה שלהם נגד העלאת המיסוי, וגרמו לזעם הנוסעים , שתמכו במערכה שלהם, אך ספק אם ימשיכו בכך.

 

בידיעה תחת הכותרת "חובבי האסטרונומיה יוצאים למאבק בתאורת רחוב"( יובל אזולאי "הארץ" 16.11.2009 ) נכתב כי חובבי האסטרונומיה בישראל קצו בנסיעות למרחקים המדבריים ולגבעות מרחוקות כדי להביט בשמיים החשוכים זרועי הכוכבים. הם יוצאים למאבק שיפעל לריסון תאורת רחוב. בינתיים חתמו על העצומה כ- 150 חובבי אסטרונומיה וביניהם פרופסור עמרי וונדל מן האוניברסיטה העברית.

 

שערו בנפשכם,  במדינה אשר במרכזיה תאורת הרחובות עולה רק על זאת של אפריקה וחלקים באסיה, מבקשים להנמיך אותה עוד יותר כדי שהאסטרונומים יוכלו לעלות על הגג ולצפות בכוכבים. אם תהיה תאונה למטה כתוצאה מראות לקויה האסטרונומים יעמדו בדילמה, אם להזעיק אמבולנסים  בדיוק כאשר הם מאתרים גורם שמימי. משום כך מן הראוי והסָביר שלא תהיה תנועה בכלל בחשכה.

 

אני עצמי כפי שציינתי בכמה ממאמריי, עושה אישית הכול למען הסביבה, לא בשביל מישהו אחר אלא בשביל עצמי. אבל באותה מידה כשוחר סביבה אני חרד מאוד שקנאות בכול תחום שהוא ונושא הסביבה אינו יוצא מן הכלל, עלולים לפעול כבומרנג. אילו שוחרי הסביבה היו לוחמים בשעון הקיץ המקוצץ שלנו כדי שנזכה יותר  לאור טבעי- טוב ויפה. אבל להחשיך רחובות כדי שקומץ שוחרי אסטרונומיה יוכלו לראות טוב יותר את הכוכבים,זה עובר גבול .אם מישהו רוצה לחיות על הר, הוא גר בהרים. אם מישהו רוצה לחיות בטבע הוא יוצא מן העיר. כלל זה חל גם על החובבים האסטרונומיים. אדרבא ידרימו ויקימו חוות ,ברוח דוד בן גוריון,  במרחבי הערבה והנגב, כולל הרי הנגב, הם יוכלו לראות את צבא השמיים.

 

אני יכול להמליץ על  מצפה רמון והסביבה על איזור פארן ומפארן למנוחה, באזור יוטבתה ובין באר אורה לאילת בדרום הערבה. מקומות אידיאליים לתצפיות לסוגיהם ובונוס מיוחד של חיים בערבה ובהרי הנגב בשקט ובשלווה.מי שרוצה לראות כוכבים במלוא זוהרם ילך למקום שבו הם נראים מנצנצים כיהלומים משובחים,  ואיש או גורם כלשהו לא מפריע. יש שעושים זאת,וחיים שם. קצת תמוה ואף חוצפתי לבקש שנביא את המדבר לעיר, כדי שקומץ אסטרונומים חובבים יוכלו לצפות טוב יותר בכוכבים..

 

בשעתו בעת וויכוח עם אנשי אקדמיה בנושא איזה כנס שניצולי השואה ביקשו ליזום והראשונים תהו בשביל מה ולמה, הרי במסגרת  אקדמית  זאת עוסקים כול הזמן בנושאים אלה. על כך העיר אחד המשתתפים, ניצול שואה, איש מחקר גם הוא. "זה מזכיר  סיפור על הנהלת בית חולים שדנה בבעיות הקשות שאיתן צריך להתמודד והגיעו למסקנה שבעצם מי שמפריע אלה החולים". במילים אחרות, אם נחיל זאת על חסידי הסביבה, הרי אם בסופו של דבר הסביבה תהיה נקייה מן הבריות, אם יהיה חושך מצרים ברחובות, נוכל לצפות בכוכבים ובכלל,הכול ישתפר.

 

מישהו מן הוותיקים יכול להזכיר לי כתבה ששלחתי מניו יורק בעת העלטה הגדולה בשנת 1965 . לאחר תיאור איך בשעת מצוקה ,כאשר הרובוטיקה כשלה, הם, האנשים בתושייתם נחלצו לסייע בכול מקום ובכול תחום  ומתוך הכאוס יצא האדם בכול יופיו-  סיימתי: ",ניו יורק הייתה זקוקה לחושך כדי שאנשים יראו זה את זה". אך זאת הייתה מטפורה, משל, ולא המלצה להחשיך את ניו יורק הנפלאה בזוהר הלילי שלה.

 

לסיפא. הידיעה כאמור,הובאה בעמוד הראשון של עיתון ," הארץ". בין אם העורך התייחס לדבר כאל אפיזודה מעניינת ובין שהוא ייחס חשיבות למחאה- מקומה לא היה בעמוד א'. אם כבר אז יש מספיק פינות ביזאריות בממלכת העיתון.

לעומת זאת מאמר תחקירי יוצא מגדר הרגיל על רכבת ישראל,(18.11.2009) אמנם פורסם בגוף העיתון בשני עמודים, אך ניתן היה בהחלט לתת לו "חלון קטן", בעמוד הראשון, להפניית תשומת לב,בנושא בעל חשיבות רבה  יותר כאן למטה מאשר מגבלות חובבי הכוכבים למעלה.המדיה,כפי שכבר ידוע לא זקוקה לאויב מבחוץ היא עושה זאת טוב לבדה.מעלה ידיעות שאורך חייהם כשל יתוש.רק שאין בו עוקץ. במקרה הטוב  היא עוקצת איש  כמוני לכתוב מאמרון.

 

 

 

 

"הדשא של השכן"- לא קיים. גם לא אצל השכן של השכן

 

רשומה לעונת המלפפונים הירוקים.

 

לפני כשבועיים, הייתה ב"מבט" כתבה ( במסגרת החדשות הטובות) על שהחרדים סוף ,סוף הכירו ב"סביבה". כלומר הם הולכים לאמץ את הירוק.  בכתבה הופיעו, בין היתר,  מי שהיה הרב הראשי לישראל וכיום רבה של תל אביב, הרב ישראל לאו, שאין כמוהו דובר רהוט בכול עניין, ואם אפשר לדבר על ירוק- מדוע לא. את העצים ראינו מרחוק, רחוק, לא בקרבת מקום הנאומים. כאן אני חייב לומר "אשריי המאמין". בשכונות וברבעים החרדיים בישראל הצבע הוא אפור. שם אין ירוקים לא בהשקפת עולם ולא בצבע הסביבה. זאת למרות שבמסורת היהודית שיונקת שורשיה בתנ"ך – הצמח, עץ השדה, הם משאת נפש. אצל החרדים גם במדינת ישראל רשות הרבים היא רשות נוכרית, לפחות מבחינה זאת.

 

בגיאופוליטיקה יש לנו הקו הירוק. הצבע הירוק  הוא במלוא מובן המילה  קו מפריד בין ישראל לבין השטחים. זה סימן היכר בלבד ולא ציון לשבח או לגנאי. לכול עם וקהילה תרבויות משלהם. הערבים יושבים בשטח צחיח, שבו אין מים, והמעט שיש- דרוש לשתייה, להשקיית העדר או את חלקת הגידולים הקטנה ליד הבית. הבדווי, נוטה אוהלו להיכן שהוא נודד, וצמחיה בלאו הכי כמעט שלא קיימת במדבר, וודאי שהוא לא יטרח לגדל ולטפח אותה. אם יש בסביבה מעיין, ולידו נווה – מה טוב. אבל גם ערבים נייחים  לא מרבים לשתול עצים ליד בתיהם. להם חשוב יותר המרחב הפתוח מאשר הצמחייה. ישראל כפתה על האזור החרב גינון בעיר וייעור בסביבה. לדעתי זאת גישה ומדיניות מבורכים מאוד, מכול בחינה שהיא . מי שלא שותף לחוויה זאת, למראה הירוק הזה, הן הקהילות החרדיות.אצלם נגמר הקו הירוק.

בית דתי ישן בשכונת רוממה-ירושלים

 

בגיאודתיקה,  כול אימת שאני עובר בשכונות של חרדים בארץ, במאה שערים או בבני ברק,  אני יודע בדיוק מה  התיחום בין שכונה חרדית ולא חרדית. מדובר בשכונות חרדיות ולא מסורתיות או דתיות. גם אם האחרונים נוהגים על טהרת שמירת מצוות, אין הבדל בצבע שליד בתיהם. יש בו ירוק במידה זאת או אחרת. וודאי שהדברים אמורים לגבי החוג  והסביבה של הרב לאו, ציוני למהדרין. בשכונות חרדיות כמעט ואין. ואני תוהה, מה עשתה הלכה, שהחלידה,  למאמינים. הגן הראשון  שמוזכר בתורה הוא גן העדן. הבדיחה מספרת שאילו אדם הראשון היה סיני, לנחש לא היה כול סיכוי והיינו חיים בשִפעו עד עצם היום הזה . אפילו התורה עצמה משולה לעץ. "עץ חיים למחזיקים בה". ויש עוד ועוד התייחסויות ל "פלורה" בתורה:  "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כול עץ", "אדם כעץ השדה"  ע"פ חז"ל יראה אדם אילן בדרכו יאמר "מה נאה אילן זה". כנראה שהפליאה מאילנות הייתה גדולה כול כך שהאמירה מובאת בהקשר של תפילה. לאמור אם האדם עוסק בתפילה או הוגה דברי תורה, אל לא לשים לב לאילן הנאה.(מגרסא דינקותא שלי ) ועוד וכיוצא באלה. לגבי היהדות דתית- ציונית, אין בכלל שאלה לגבי מקומו של העץ והצומח בא"י.

 

בדף הנחיה למנהלים, למחנכים, למורים, למדריכים( אתר מורשת) מסופר כי הרב זאב גולד, מרבני הציונות הדתית בראשית המאה ה-20, מתאר בספרו "זהב הארץ"  חוויה ייחודית שהיה עד לה כאשר לווה את הרב קוק : "וכמה נעים לי לספר בכל הזדמנות מה שנזדמן לי פעם לשמוע מפיו של רבנו הגדול, גאון ישראל וקודשו, מרן הרב קוק זצ"ל, שליוויתי אותו לכפר מגדיאל( הוד השרון: צ.ג.)  לנטוע יער צומח עצים. כאשר מסרו את השתיל לידי רבנו, ראיתי שפניו מאירים כלפיד אש וכל גופו בוער כאש קודש, ובחרדת קודש חפר בעצם ידו הקדושה את הגומה, ושם בה את השתיל, ושפתותיו דובבות הודיה לקב"ה על אשר זיכהו לנטוע עץ בארץ הקודש."

 

נוי ושמיטה.

לפחות חלק מן הרתיעה של גידול עצים וצמחייה, נובע מן האילוצים של שנת השמיטה. במהלך שנת השמיטה ישנם איסורים והגבלות רבות בנוגע לטיפוח הגינה. הבעיה מתעוררת כאשרו מארגנים מסיבה או אירוע משפחתי בגינה הפרטית נטולת הפרחים והטיפוח. כלומר אירוע זמני, ולא מצב מתמשך. יש משתלות שמצאו  פתרון יצירתי לסוגיה. הפיתרון, דומה לחמץ בפסח. אלא שכאן לא "מוכרים" אלא "משכירים" עציצים, אגרטלים, פרחים- טבעיים או פלסטיים. אבל אני תוהה מדוע צריך את כול השיטות הללו, כאשר לא מדובר בעץ מאכל אלא בעץ נוי או בפרחים שאינם אכילים. מה עניין שמיטה לעצי נוי,לדשא ולפרח?.

מכלול דתי חדש יחסית, מול בית הטלוויזיה. עץ בודד מוריק באופק

העניין הוא בכך שהמסורת היהודית, ובעיקר החרדית אשכנזית, עניין הנוי החיצוני לא מעניין אותה. היא סחבה איתה מן הגלות את הגבול שבין רשות היחיד לבין רשות הרבים. אמנם יש האמירה "הווה יהודי באוהלך ואדם בצאתך". אבל רשות הרבים הייתה מזוהה עם שטח של הגויים. למזלי בבית שבו נולדתי, בעיר זדונסקה וולה בפולין המרכזית, סבי בעל הבית, נטע גן פרחים בקצה המתחם של החצר הפנימית (שלושה מבנים בצורת ח'). וכמה הצטערתי, ואף הייתה לי טינה עמוקה,  כאשר, מחמת קשיי אשראי, בעקבות הקמת בניין חדש, נאלץ סבי להשכיר את השטח כמחסן. למזלנו השלטונות העירוניים הקפידו , למצער, על המדשאות והעצים בחזית הכיכר שבה גרנו. אבל בדרך כלל החוץ נחשב לשטח הפקר בכול הקשור באסטטיקה.  אם עין זרה לא שמה לב,  היהודיות ומשרתותיהן , לאחר שטיפת הרצפה לא טרחו להוציא את השופכין ביציאה מן הבית, אלא פלוך, פלאך , דרך החלון או המרפסת. נוהל מקובל עד ימינו אלה בשכונת מאה שערים, אף שהרחוב הוא יהודי. האסטטיקה לא מילאה תפקיד אצל החסיד, וגם לא היום. פה ושם, בהר נוף בירושלים או באיזה  שכונה חדשה בבני ברק קיימים אי אלה נקודות ירק. אחרת אתה תדע בדיוק מתי אתה עובר מרמת גן לבני ברק- הקו הירוק.

זכור לי כי כאשר עברנו לירושלים בראשית שנות השבעים, בעקבות הטלוויזיה הישראלית, יכולנו באותו מחיר לרכוש דירה בשכונה היוקרתית, כבר אז, משכנות שאננים,  ובקטמון הישנה שבה בחרנו. רעייתי סיירה בשכונת ימין משה ( משכנות) והגיעה למסקנה שבסמטאות הללו שכולם אבן, מגורים, גלריות ונתיבי תיירים,  היא לא תוכל לגדל ילדים. מאז , המחירים שם עלו פי ארבעה, אך מעולם לא הצטערנו על הבחירה. להיפך ככל שאיזור "המושבה" (הגרמנית) בשכנות לנו, התעורר ככה שבענו נחת יותר.

ילדים בין "מאובנים"

הנה אתה מציץ למכלול בתים חדש יחסית, שחזיתו החיצונית ברחוב שרי ישראל והפנימית ברח'  תורה מציון מול בית הטלוויזיה. הילדים, שנמצאים בחופשה, משחקים לא בדשא, לא בפינה ירוקה אלא בינות אבנים. הלב נחמץ. אני משוכנע שאפילו רשות המים אשר מנסה לחנך אותנו(פחות את עצמה) לשמור על כול טיפה, לא מדושנת עונג מתופעה כזאת.

הנחמה היחידה במראה האבנים הקרות הללו, היא תזכורת שאנו לא נסכים שבגלל מחדלים של רשות המים, פקידי האוצר, משרד האנרגיה ועוד מערכות ביורוקראטיות מאובנות, נחזור לתקופת האבן מתקופת החורש. די לנו ב"שמורות" הללו בשכונות החרדיות.

 

 

* צילומים- צבי גיל