Category Archives: סביבה

הוסרה צלקת סביבתית בדרום תל אבב

התחנה המרכזית הישנה של  תל אביב- הסוף.

מסיפורי קיץ

 מאז שנסגרה תחנת האוטובוסים הישנה של תל אביב לפני שמונה שנים ,בחודש הזה, זאת הייתה צלקת אורבנית, מוגלתית, פֶגע  סביבתי ואנושי בשכונת בית שאן בדרום תל אביב, אשר עדיין משקיפה על גורדי השחקים של המרכז וצפון כמו מתוך בולען. אני מזדמן לאזור הזה מדי שבוע . בדרך אליו וממנו לתחנת האוטובוס אני עובר במדרכות מרוסקות, בכבישים עם מהמרות, בניינים עלובים וסביבה מוזנחת ומזוהמת. תל אביב השובבה והנהנתנית טרם הגיעה לכאן.

משום כך איש בשורה אני. מי שמזדמן לאזור שכונת נווה שאנן בדרום תל אביב מצפה לו הפתעה. בימים אלה הוקם במקום מתחם ספורט נאה ובצדו מגרש חניה גדול,  ריצוף, צמחיה, מעברים ותאורה- חג לעין בדרום המוזנח של תל אביב. נזם זהב באפו של הדרום הזנוח. כאן המחלקה לשיפור פני העיר עשתה מה שהיא עושה בדרך כלל אבל לרוב במרכז ובצפון, ואפשר שגם בדרום, אבל במרחב הגדול של האזור ,זה, כאמור, עדיין לא מורגש. אבל זאת התחלה נאה.

20170711_11355520170711_113605

המתחם החדש.

עד לפני כשנה השטח עדיין היה שטח הפקר, אף שהיה מגודר, וגדר כידוע לנו מזמינה פרצות, ואלה  היו בשפע. דרכם  התנחלו מדי פעם "הומלסים" ולעתים קרובות יותר שוק פתוח לסמים וזנות או להשלכת פסולת. ובאופן פרדוקסלי ופולקלורי,  ראינו גם צוותי צילום שמצלמים לסרטי תעודה או "נוסטלגיה"

לא נותר זכר לאותה תחנה "חדישה" ,שהופעלה בעת מלחמת העולם השנייה, בעיר העברית ליד שכונת נווה שאנן ולא הרחק מתחנת הרכבת בדרום תל אביב. התחנה על רציפיה, המבנה המנהלי שלאורכה והמעברים תת- קרקעיים שבין הרציפים, הייתה מרשימה בשעתה. היא הייתה  מוקד התחבורה לכול קצות הארץ. אני מעלה  זיכרונות מאותו מרכז העצבים של התחבורה הציבורית  באותם ימים ,לא מתוך נוסטלגיה אלא כדי לתאר מעט ככול שאני זוכר כיצד  נסענו ברחבי הארץ בשנות הארבעים ושנות החמישים ובאלה תנאים. כיום המציאות השתנתה ולכן הצרכים השתנו אבל אז זאת הייתה המציאות ואנו חיינו אתה, ואינני חושב שהתחושה אז  הייתה שלא חיינו רע,בהתחשב במציאות הקשה, אף שלא אומר שזאת הייתה הנאה צרופה. בכלל לא.

 

אני עשיתי הכרות עם התחנה המרכזית הזאת בשנת 1946 שנה לאחר בואי לארץ ובביקור אצל דוד אמי בתל אביב. במבט ראשון הרשימה אותי התחנה. היא אמנם הייתה בחוץ בניגוד  לטרמינאלים בחו"ל ,שילוב של תחנות רכבת ואוטובוסים. כאן ,כאמור היא הייתה בקרבת תחנת רכבת בדרומה של תל אביב. היה זה ריבוע גדול עם על רציפיו והתורים הארוכים שהשתרכו  בכול הקווים ובייחוד בקווים לחיפה ולירושלים.

דומני שהיו אז שני סוגי אוטובוסים בשרות אגד. אלה היו אוטובוסים מוסג "פורד קומט" עם האף הגבשושי הבולט וחלונות צרים שדומים לרכבים של שרות בתי הסוהר כיום, ורכבי "דוג'" דומים. בשל הגבשושית הקדמית של ה"פורד" נהגי אגד קראו לו "טעפעלע"-ביידיש- סיר קטן, והנהגים הפואטיים קראו לו "סיר הסירים". האוטובוס הזה לא אהב מהמורות בדרכים, מכיוון שהקפיצים שלו הרימו את הנוסעים היושבים וטלטלו את העומדים. אני ראיתי בו בשעתו, בנסיבות מסוימות, מרשם טוב ליולדות שלא התקבלו לחדר הלידה בשלב הראשון של הצירים, והיו זקוקות לעוד איזה טלטול. הפורדים עשו זאת.

 

OLYMPUS DIGITAL CAMERAdogde

ה"פורד" וה"דוג'"- צילומים מוזיאון אגד

הדבר השני היו הקולות והריחות שעלו מחדרי השירותים שהיו בקומת הקרקע במבנה ההנהלה של התחנה. שירותים אלה לא ענו על הצרכים ,תרתי משמע, של מאות נוסעים ובוודאי שלא של העוברים והשבים בסביבה. בימים אלה  המתכננים לא נתנו דעתם להיבט זה של צרכים. לרוחבה של התחנה עמדו מוניות שנהגיהם צעקו חיפה ,חיפה ירושלים.

התחנה כמטרה לתקיפות ולפיגועי טרור.

 כבר בראשית מלחמת העצמאות, ב- 18 במאי 1948 הפציצו שני מטוסים מצריים את התחנה המרכזית, הפצצה שגרמה לארבעים ושנים הרוגים ועשרות פצועים והייתה אחת ההתקפות הקטלניות במהלך מלחמת תש"ח. אגב ניסיון דומה נעשה בראשית יוני כשהופיע שני מטוסי דאקוטה מצריים בשמי העיר תל אביב ולאחר שהטילו את הפצצות הראשונות הופלו על ידי שני מטוסי מסרשמיט של חיל האוויר הישראלי הצעיר.

התחנה המרכזית שימשה מאוחר יותר לפיגועים מן הקרקע בספטמבר 1968 הוטמנו מטעניי צד שגמרו להרוג אחד ולפצוע. בספטמבר 1970 נהרג צעיר מפיצוץ רימון שנוטמן בפח אשפה. ביולי 1972 נפצעו תריסר אנשים מפיצוץ מטען ליד חדרי השירותים. בינואר 2002  מספר דומה של פצועים נגרם כתוצאה מהתפוצות מטען שנשא עליו מחבל מתאבד.ביולי אותה שנה שני מחבלים פוצצו עצמם ליד מסעדה בקרבת התחנה שגרמה לשני הרוגים ולשלשה פצועים. אולם כרוניקה זאת של פיגועים לא הביאה לצמצום מספר המשתמשים בתחנה בראשית ימיה של המדינה כי לא הייתה חלופה אחרת. מספר הבעלים של רכב פרטי היה מאוד מצומצם. אלא שגם הנסיעה באוטובוסים  של אז ובדרכים של הימים ההם לא הייתה תענוג גדול.

ויהי בנסוע.

ב"פורד קומט" או בדוג' – הכבודה שלקחו הנוסעים לא הוכנסה לגוף האוטובוס כמו בימינו אלא הועלתה לגג שעליו הותקן מעקה ואליו הגיעו בסולם מאחורי הרכב כדי להניח את המטלטלים  הכבדים. הקלים נלקחו פנימה. נוסעים רבים הצטיידו במזון מסוגים שונים, לרבות ירקות  פירות,  ביצים קשות ,פרי הדר וכיוצא באלה מצרכים ל"מסע ארוך" הדרך בין תל אביב לחיפה נחשבה למסע ארוך, אף שמדובר רק בשעתיים או שעתיים ורבע. האוטובוס לחיפה עצר בחדרה. לא רק כדי להעלות או להוריד נוסעים ב"אקספרס" הזה, אלא כדי שהנהג ירד ויסעד את לבו במסעדה על חשבון הבעלים שהרוויח בעיקר מן  התמורה למזון ולשתייה שהוא מכר לנוסעים. זה היה הנוהג ולא נקרא "שחיתות". ככה קבעה חברת "אגד" כצ'ופר לנהגיה, אף שנהג באגד נחשב באותם ימים כאדם מעורר קנאה כלכלית.  חלק מן הנוסעים, ואפשר רובם, לא ראה לנכון  להוציא כסף על פונדק דרכים, ולכן גם אם הוא לא היה רעב,  בעצם העובדה  שהאוטובוס חנה לצורך מנוחת הנהג והארוחה שהתלוותה, גם  חלקם  ראה צורך לסעוד באוטובוס. נפתחו הצרורות, נפרסו מפות קטנות או מפיות על הברכיים, נקלפו התפוזים והביצים כשהלחם היה כבר פרוס. סעודת הפסקה. ולאחר כעשרים דקות או מחצית השעה של מנוחה המסע נמשך עד לחיפה- ללא עיכובים נוספים, כי זה היה "אקספרס" בכביש שהיום ידוע ככביש מספר ארבע שכן כביש מספר 2 , כביש החוף לא היה קיים.

old bus station calcalist

הסביבה והקווים בשולי התחנה

הנסיעה לגליל העליון הייתה מסע מפרך. בהתחלה היה רק אוטובוס אחד ליום שעבר דרך טבריה ומטבריה המשיך ל"חלסא"- "קריית שמונה" בימינו ושם צריך היה לחכות בחום הכבד בקיץ לאוטובוס שייקח אותך או צפון  מערבה ל"כפר גלעדי" ומטולה ולצפון מזרח -לקיבוצים ,הגושרים, דן ודפנה ולמושבים בית הלל ושאר ישוב. אם האוטובוס איחר והגעת לפנות ערב לחלסא, נחיל יתושים בגודל של זבובים קידם את כול החלקים הגלויים בגופך. הנופים בגליל שראינו בחלונות הצרים של האוטובוסים למעט כתמים של חורש טבעי,פה ושם או של הקרן הקיימת, היו קרחים ורוחות השרקיה שגרמו לכינרת השקטה לבעוט בגלים גבוהים ומסוכנים הגיעו כמעט לכול אזורי הגליל  שאובך כיסא אותו. לא מראה מלבב.

אופס! טעות במספר.

בתחנת האוטובוסים של תל אביב, מעמדת תחנה יצאו כמה קווים, לפעמים שניים ולפעמים בקווים הקצרים גם שלשה. ככה לדוגמה מן העמדה של הקו לירושלים יצא גם אוטובוס לבאר שבע הרחוקה שיוהדה  אחרי מלחמת העצמאות בעולים חדשים במקום התושבים הערביים .בשעה שלירושלים האוטובוס , בשעות העומס, יצא אחת לשעה, לבאר שבע הוא יצא אחת לכמה שעות, אפשר ורק שלוש פעמים ביום כשהוא משמש מאסף ליישובים בדרך. במקרה אחד בבואי מירושלים לתל אביב  לביקור אצל אמי, בתום הביקור לקחתי אותה לשהות בביתנו בירושלים. בהגיע האוטובוס הראשון אמי עלתה עליו, שילמה בעבור שנינו. נמנינו עם בני מזל שמצאו מקומות ישיבה. ברגע שהאוטובוס יצא שלפתי את העיתון וראשי היה נתון בו בנסיעה עד לתחנה הראשונה. כאן אמי העירה לי כי " הגענו לרמלה". שכן הקו לירושלים אז עבר דרך רמלה ומשם דרומה לכוון נחשון ואזור הר טוב, -כיום ,"בית שמש" ומשם  מזרחה לאזור שאר הגיא ובכביש  הנחש הגענו לירושלים. זאת הייתה נסיעה  של שעתיים  אם לא נסעה לפני האוטובוס משאית  שטיפסה בקושי במעלה. ומשאיות אלה  "עלו לרגל" .הוצאתי את הראש מן העיתון ועיני אורו. הגענו לראשון לציון, שזה נחמד מאוד ובדרך לירושלים…….במכונית. האוטובוס שבו נסענו היעד שלו היה באר שבע  . נישקתי לאמי על לחייה והודיתי לה על שהפנתה את תשומת לבי שהגענו לרמלה. היא ענתה לי שלאט לאט היא לומדת להכיר את הארץ. עם זאת אמרתי לה שעלינו לרדת שכן לא רק שאין לי כוונה להגיע לבאר שבע אלא עלי להתייצב למשמרת ב"קול ישראל, בשעה 4 .כמי שלא הצטיין באותם ימים בעודף סבלנות וסובלנות, עשיתי מאמץ עילאי שלא להוסיף לאמי אשמה נוסף על התסכול הגאוגרפי שלה, ואמרתי לה שתהיה רגועה הכול יהיה בסדר. נכנסתי לתחנה והצגתי את עצמי כעורך ב"קול ישראל" שהסתבך בנסיעה ואני מבקש שיאפשרו לי לצלצל לחדר החדשות. עורך ברדיו נחשב בימים אלה אח"ם, ונעניתי מיד. בחדר החדשות ביקשו עמיתיי שאמתין כדי שהם יבדקו בקו אחר אם יש מילוי מקום. אבל האפשרויות היו מוגבלות, ורק אצל מעטים היה טלפון בבית. ביניהם היה אהרון אריאל, לימים אחד המתרגמים הידועים. אהרון היה בבית והודיע שהוא בא למערכת למלא את מקומי. זאת לא היתה הפעם היחידה שאהרון אריאל מלא את מקומי. הוא עשה זאת עם לידת בתנו הבכורה. אבל זה סיפור אחר.

ארץ תפארת- מסיפוריי אביב

כשהחולה יבשה העין זלגה.

מדי פעם בפעם, אני אומר לעצמי, ומשתף את קוראי בכך ,שטוב לצאת מן העיר ומן הדכדוך החברתי מדיני. נעים לעצמו ,כשהערך המוסף הוא  חיזוק  התודעה שארצנו הוא יפיפייה. היא קטנה כול כך, ואין צורך להוסיף עליה שטחים כדי לראות את יופייה ואת רבגוניותה. היא מרושתת בכבישים חדישים ומהירים, מחלפים ושבילי טיולים. יש לנו שני ימים, הים התיכון והים האדם,יש לנו הכרמל, הגלבוע  והתבור, יש  לנו שני  אגמים- ים כינרת וים המלח, ויש לנו אגמון,מה שפעם היה אגם החולה. ייבושו נחשב לאחד המעשים הגדולים של המדינה, בצד המוביל הארצי ויש  נחלים. וישראלי כמוני לא יאמר "צר לי המקום".

הפעם זה היה הגליל המזרחי- יסוד המעלה, חולתה שמורת החולה ואגמון החולה, שבו עוברים מדי שנה מיליוני ציפורים נודדות באביב ובסתיו ויש שמקוננות קבע במקום. ישראל היא נמל תעופה מרכזי של ציפורים נודדות ומספרם מגיע לחצי מיליארד. יום ד' השבוע היה יום נדידה בינלאומי ואלה שהאזינו למשדר "הכול דיבורים", החלק האחרון במשדר הוקדש לנושא מרתק זה ,של ציפורים וצפרות בישראל. באגמון נוחתים סוגים רבים ביניהם שקנאים,עגורים, אגמיות, אנפות,חסידות, בזים, נצים מגלנים ועוד, ועוד. פעם לפני ייבוש החולה הם היו רבים יותר אך הודות לרשות הטבע והגנים הלאומיים, עם הקמת השמורה והאגמון, חלק ניכר מהם חזרו.

אילו אז לפני יובל שנים היו לנו מכוני ההתפלה ומפעלי טיהור המים, אפשר מאוד והכנרת, ים המלח וגם נהר הירקון מצבם היה שפיר יותר וים החולה לא היה מיובש . רק לפני זמן קצר התבשרנו כי  נחל הירקון אשר בשנת 2015 היה צלול , שטנו לאורכו וראינו דגה ועופות, הוא שוב מזוהם, וכי רק עשרה אחוזים מהנביעה בראש העין מוזרמת לנחל. וזה אמור לגבי החולה. ניתן היה לסלק את האלמנטים השליליים של האגם אבל להשאיר אותו ויחד אתו את החי והצומח שבו. אבל היו ימים אחרים, צרכים אחרים וראיית הסביבה אחרת.

היו זמנים בתש"ח*

חבל ארץ זה, כפי שמדי פעם אני מציין בהתייחסות אל הגליל, המערבי והעליון, מוכר לי ממלחמת העצמאות, שביום שלישי הקרוב ימלאו לה 69 שנים. אנחנו,כולל תל אביביים כמוני בשעתם, כבר חיכינו לה בצפון. הזירה שלנו של חטיבת "כרמלי"  השתרעה מדן ודפנה בצפון ועד לראש פינה ומחנה פילון בדרום, כולל כפר גלעדי ,מטולה, משמר הירדן, בית הלל,שאר ישוב, יסוד המעלה,חולתה, איילת השחר, ובמערב מלכיה ונֶבּי יושע". בזירה הזאת חטיבת כרמלי של צה"ל וחטיבת יפתח של הפלמ"ח לחמו תחילה נגד "צבא השחרור של קָאוּקג'" שחסם לעתים את  הדרך לגליל, והיה צריך מדי פעם לפתוח אותו. אחר כך נכנסו לתמונה סוריה שחלשה על כול יישובי הגליל ממרום הגולן, והיא הייתה אויב מר וקשה שהסב לנו אבדות רבות.הם ישבו עלינו. על האזור של איילת השחר, ייסוד המעלה וחולתה, הונחתו יומם ולילה הפגזות מתל אל קאדי ותל אל חנזיר.בנסיעה  בדרכים בטנדרים, בג'יפים ובמשאיות, כול השטח של הגליל העליון  מראש פינה ועד למטולה נראה היה לי אביך וקרח, שטח עוין, למעט אי אלה איים של חורש טבעי. הדרכים היו עקלקלות וקשות לתעבורה והכפר "חָלסָה","קריית שמונה של ימינו , היה חממה של יתושים בגודל של זבובים.  בקושי יכולנו לעצום עין ובבוקר גילינו את גופינו  שרוט ופצוע של דם מיובש. לעתים צר לי מאוד שבצד המראות של ישראל 2017 קשה ,במנהרת הזמן , להראות לדור הצעיר את ישראל ב 1947 . הם נולדו בישראל של היום.

תמונות של הגליל בימים ההם.

זכורה לי ההפצצה הסורית  על  יסוד המעלה שפגעה ברפת שניות לאחר שקפצנו מהג'יפ לתעלה סמוכה. זכורה לי הפלת המטוס שטס מעל לאיילת השחר, במקלע "הוצ'קיס" שלנו, והכול כאן בסביבה הקרובה .עוד מעט  ימלאו  שבעים שנה מאז, זמן  ארוך בשבילי, זמן קצר בהיסטוריה והנוף הוא נוף אחר, ירוק יותר, מלבלב, עשיר,  אופטימי יותר מאז אותם ימים רחוקים,עכורים של חרדה קיומית ואתגרים.

יסוד המעלה היא עוד מעט בת 124 , מבוגרת הרבה מהמדינה והמבקר חש איזו שורשיות שהיא  עתיקה עוד יותר .משל שלא מדובר בחלוצים  מתנועת "חובבי ציון " אלא הרבה לפני כן. כאילו התארחת באזור פוטנזה  המרהיב בדרום איטליה או ליד אביניון שבדרום צרפת עם מסורת אירוח של מאות שנים. מקום שופע  עצי האלון, האלה העתיקה המפוסלת, האורן, הקידה, השזיף, והאיקליפטוס הענק,  כול אחד וההוד שלו, כול אחד והניחוח שלו-  שייכים לעולם של אתמול. אתה חש באיזו גאווה של שורשיות, של מורשת מצד אחד ושל הפינוק שמעניקים  לה הבעלים של חוות ויקטוריה- המתיישבים הוותיקים שלמה  וויקטוריה לונסה, שעושים זאת בחן רב ובחום, וילידיהם חיים לונסה  ודוד ועדה זגרון  ,שמנהלים את המקום ומארחים אותך כמו משפחה. זאת  חווה אשר כול  אבזרי הנוחיות והבילוי הם עכשוויים מאוד.

כמו ביישובים אחרים באותה  תקופה ,בעיקר בצפון ,המתיישבים הראשונים חיו בתנאים כמעט בלתי אפשריים בעיקר פיזיים, בהעדר קורת גג הולמת, בתלאות מכול סוג בתנאי החיים, בצריפים שהשרקיה ,היא הרוח המזרחית המפורסמת בגליל, שמעיפה אותם, בעיבוד האדמה הביצתית,כשעל ידם אגם החולה המהביל ,חממה למחלות שזרעה מוות ובראשם המלריה . רק בשנת 1887 בעת ביקור הברון רוטשילד במקום, ובראות את מצב המתיישבים הוא נטל אותם תחת חסותו, הוחל בגידול וורדים לתעשיית בשמים, עצי תות משי ובניית בתים במקום הצריפים והאוהלים. עד לביסוס המשובה מבחינה חקלאית, הם הועסקו בחוות של הברון. רק בשנת 1893 החלו המתיישבים  ליהנות מתנובת אדמתם.

 הסיפור השמח והעצוב של אגם החולה.

החזון , לייבוש החולה מקורו עוד בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20  כשהתכלית היא הוספת קרקע חקלאית ליישובי הגליל העליון,הפחתת כמות המים המתאדים,וניצול הכבול שבקרקעית הביצה כחומר גלם אורגני לתעשייה ולדישון. מסיבות מדיניות וביטחוניות זה לא יצא אל הפועל לא בתקופת השלטון העותומאני ולא בתקופת המנדט הבריטי. רק בשנת 1951 הוחל במבצע הייבוש שהושלם בשנת 1958. זה היה מבצע תשתית ענקי שהשתרע על 62,000 דונם, אחד המפעלים ההנדסיים הגדולים אשר בשעתו ייחסו לו חשיבות כלכלית עליונה. אך במרוצת השנים התברר שבצד התועלת בהכשרת קרקעות לחקלאות ייבוש האגם גרם לנזק סביבתי.זה היה חלק מן המסה והמעש של ימי המדינה הראשונים. בתחילת שנות ה-90 הוחל בהצפה חלקית של השטחים שיובשו וככה נוצר "אגמון החולה" שבה שהינו ויכולנו להשביע את עינינו, מן החי והצומח ובעיקר מן העף, ובעונה הזאת להקות עגורים.

הגליל המזרחי 2017

מה שלא למדנו בכתובים ,לפחות לא אני, הוא שקיבוץ חולתה שנוסד בשנת 1936 ביסס את קיומו על הדיג בחולה. כעבור שלוש שנים ב-1939  הקיבוץ סיפק יותר ממחצית הדגה בארץ ישראל. בזמן מלחמת העולם השנייה יסדה קבוצה  מקרב חברי חולתה יישוב ממזרח של  הכפר "דרדרה"  שהגישה אליו  הייתה בסירות בלבד. משום כך אין זה מפתיע היום כי בשעה שכול  המדינה צהלה עם השלמת הפרויקט הענק של ייבוש החולה, מתיישבי חולתה הזילו  דמעות. בשטח המיובש לא הייתה דגה והיה צורך להתאים את החיים למקור פרנסה חדש. על אותה תקופה סיפר לנו אמנון לווין, אחד החברים הוותיקים של קיבץ חולתה שהוא גם איש הגות ועט ,וזה השיר שהוא כתב על אותם ימים:

מראה פנים שזופים עם השיער השׂב,

תמיד, תמיד אומר לי: שורשים.

אני מביט בהם באור הסתיו,

אולי אוכל לחוש בַּמֶה שהם חשים.

דרכם שָלמה, ביתם ניצב וצעדם שלֵו,

זו עת גפנם ותאנתם אני חושב.

רק העיניים שכהו, עוד מפליגות לחוף ההוא

האצבעות שהתחשלו על המשוט

ידעו מזמן חנית ומזמרה.

היום, בין המכונות, הן מבקשות,

לדחות את הזקנה המתגרה.

המזגנים קוצבים את זרם האוויר

והסופות נעצרות מאחורי הקיר.

והעיניים שכהו, עוד מפליגות לחוף ההוא

בסוף הקיץ, כאשר יבוא יומם

להיאסף מארץ ואדם

יותירו לבניהם את חלומם

לראות, ולו עוד פעם, את הים,

לחתור לאט בזיכרונות האהבה,

בטעם מלח כדמעה אשר חרבה.

והעיניים שכבו כבר מפליגות בחוף ההוא.

הסיפור והשירה הם  ילודי  העצב והמצוקה . ההווה הוא עשיר בהיסטוריה , בחוויות ובמנעמים עכשוויים של מבקרים אשר הודות לעמל של שנים ודורות הגיעו הלום, ואנו ,האורחים ,נהנים מזה וגאים בו.

לסיום השיר "היו זמנים" מילים חיים חפר. לחן משה ווילנסקי, שרה- שושנה דמארי, שני האחרונים מכרים ומודעים שלי, בזמנם. הולם גם את יום העצמאות הקרוב.

שושנה דמארי – היו זמנים – YouTube

לכלוך ועזובה במחיר מופקע- ללא הפסקה

רבים מן התל אביביים הם "שלוכים" ברשות הרבים, לא מחנכים אותם לאסטטיות ולא כופים על בעלי הבתים לשפר את סביבת המגורים

לערים כמו ירושלים וחיפה יש היופי הטבעי שלהן וכול מאמץ של שיפור חיצוני מוסיף להן נקודות חן. תל אביב לא מצטיינת ביופי טבעי, למעט הים, אבל חיים בה אנשים במלוא מובן המילה. אך תושבי תל אביב במקום להפוך את המקום לנאה יותר, מוסיפים זיהום וכיעור, ואין גורם מחנך שיטביע בהם את התודעה של קצת אסטטיות במטרופולין נחשק.

 

האמירה "הווה יהודי באוהליך ואדם בצאתך" -היה לה בגולה גם פן שלילי. בשעה שברשות היחיד היהודים הקפידו על ניקיון, גם העניים שבהם, רשות הרבים הייתה שייכת לגויים. משום כך כאשר שטפו וקרצפו רצפות או עשו ניקיון כללי, כמו בערבי שבתות וחגים, השופכים הוטלו החוצה, גם למטה וגם מלמעלה. לקראת פסח, כטרמפ על ביעור חמץ , היהודים לא רק סיידו את הבתים בפנים ומרקו את כלי הנחושת והבדולח, אלא הריהוט כולו עבר חידוש, והוא, ובעיקר השטיחים, הכרים, הכסתות שמיכות הפוך- הוצאו לחצרות ושם תוך חבטות עזות נוער לחלל כל האבק שדבק בהם בחודשי החורף וכל הנוצות שנשרו משמיכות הפוך עפו מלאו את החלל. היה אביך בשטעטל באביב..

במדינת היהודים עדיין תוכלו לראות את המראות האלה ב"מאה שערים", ו"בתי וורשה" בירושלים, בערבי שבתות וחג. אלה לא כמויות שיכולות לנקות כביש. אבל העוברים ושבים , אם הם לא שמים לב יכולים לקבל שפריץ רציני. אחד ההרגלים שהבאנו מן הגולה, אף שרשות הרבים כאן לא שייכת לא לפולין, לא לאוקראינה ולא להונגריה. היא של מדינת ישראל. והגרוע מכול ש"מורשת" זאת עברה לדור הצעיר שלא גר במאה שערים ולא בירושלים אלא במטרופולין ללא הפסה, שמפליא לתרום לכיעור הסביבה.

כבר עסקתי בעבר בבלוג שלי ובאתרים אחרים שבהם אני מפרסם את רשומותיי , בהיבטים שונים של המראה התל אביבי. גם תוך ציון ייחודה של העיר הזאת כמטרופולין תרבותי, אמנותי, בידורי שאין כדוגמתו בעולם. אבל גם עסקתי בהיבטים אחרים כולל ההזנחה של דרום העיר וכיוצא באלה.מה שהביא אותי לחזור לנושא הזה הוא ביקור אצל ידידה, אמנית, אשר גרה במרכז העיר בבית שנועד להריסה זה כמה שנים. מצד אחד מאפשרים לדיירים חדשים להיכנס, תוך הודעה שהם עלולים למצוא עצמם בחוץ. מאידך הבית הזה מצטיין בהזנחה,לכלוך,זוהמה משוועת -בחזית, בכניסה בחדר המדרגות והכול בזכות אותה "זמניות" ישראלית. בהיכנסי לבית חשבתי לתומי שטעיתי. ומדובר באיזו ג'ורה שזנוחה שנים ומשמשת הומלסים רק בעתות של קור עז. אבל לא. זה מקום מגורים. הידידה גרה בדירת 3 חדרים בקומה השלישית. ללא מעלית, ללא חנייה אבל תמורת זאת היא מקבלת "בונוס" של,זוהמה, פסולת, לכלוך שמצטברים. ב"גלריה" שמובאת להלן. המחיר 5000 שקלים פלוס.לא כולל ארנונה,מים, חשמל, גז, וגם לא וועד בית. אין וועד בית.באותה עיר שבה שדה התעופה מביש, ושרות לקוחות של חברת דן להסעת מטרופוליטאנית, הוא צריף עלוב במסוף ארלוזורוב. כיעור,פיגור,לכלוך- ללא הפסקה.

photo inbal apt 3phto inbal apt 5

neglect 3 articleneglect 4 article

גלריה תל אביבית- תערוכת קבע ( צילומים צ.ג)

" ככה עושים כולם" ,כמעט– אופרה של לכלוך.

בתל אביב מתגוררים רבבות תושבים בשכירות אולם זאת לא שכירות של דמי מפתח כמו שהיה פעם. כלומר שילמת סכום מסוים, גבוה יחסית, של הפקדת כסף, אך שכר הדירה היה נמוך ויכולת להישאר במקום כול חייך. היה ורצית לעזוב ,עליך היה להפריש סכום מסוים, כשליש, אם אני לא טועה, לבעל הבית ,מן הסכום שקבלת מהדייר החדש. והדייר היה אחראי על הדירה כול עוד הוא שכן בה. הפעם הבסיס הוא חוזה שנתי ודירה של שלושה חדרים עולה פחות או יותר כששת אלפים שקלים במרכז העיר.וכאן מתחילה ומסתיימת הבעיה.

רבים מבין שוכני הדירות הם צעירים, סטודנטים או עובדים בעיר, אשר לדידם הדירה היא מקום לינה, משל לאיזה אוהל במדבר.הם מחליפים דירות כמו שהולכים לסרט אחד, קונים פופקורן וקולה, משאירים את הלכלוך, והולכים. מחר הם הולכים לסרט אחר ומשאירים אותם עקבות. במילים אחרות, אין להם לדור הצעיר- הלא נשוי בעיקר , יחס- לא לאכסניה, לא לרכוש, לא לסביבה. הם עובדים, הולכים בערב לבילויים, באים לישון וחוזר חלילה. וכאמור, הם מוצאים את הדירות די מהר אם יש להם הכסף. התוצאה היא לא רק דירות מבולגנות בפנים אלא לכלוך וזוהמה בחוץ. לכך תורמים ברוב חוצפה כול מיני חברות שרות, אינסטלאטורים, מסגרים,חשמלאים, שמרטפים ועוד- עם מדבקות שגם אם רוצים להסיר אותם- קשה מאוד. ברשות הרבים שמו קץ למדבקות האלה בתחנות האוטובוסים. תקנות מוניציפאליות יכולות

לשים קץ לפלישה הזאת של פרסומת -מגפה מדבקת ברשות היחיד. הדיירים הצעירים לא מתאמצים. להיפך ,הם מוסיפים את השרבוטים על תיבות הדואר ולפעמים ,מתוך דחף אמנותי, גם קצת גרפיטי בחזית ובמבואה.

article mai box

תיבות דאר לדוגמה.

כאן נכנס לתמונה בעל הבית. כלומר הוא לא נכנס לתמונה. הוא נמצא מחוצה לה- במסגרת. נוח לו לקבל עשרות אלפי שקלים בשנה,אם הבית שייך לו, ולתקן את הדרוש תיקון מידי בתוך הבית על פי המתחייב בחוזה , ולהשאיר את רשות רבים המשותף( הבית שלו ) לחסדי הזמן. והזמן עושה את שלו. הוא עושה את צרכיו בבניינים של העיר ללא הפסקה. אין מי שיאסוף את הדרעק הזה . כאן לא מדובר בכלבים ובבעליהם שמטיילים בפרק. כאן מדובר בנכס שלא נייד שמעלה צחנה. והרשויות לא עושות מאומה כדי שבעלי הבתים האלה יעשו למען שיפור הסביבה שלהם. מכיוון שצעירים רבים מפרסמים באתרים על ביקוש לשכירת דירה, בעלי הבתים של אותם בתים שהזכרתי יכולים להיות "נדיבים" ולהודיע לדיירים מתלוננים כי אין שום בעיה עם החוזה. הם יכולים לעזוב בסוף החודש, בניגוד לנאמר בחוזה. היה אם הדייר ה"מאושר" אכן עוזב את הדירה, כבר נמצאים בתור דיירים צעירים אחרים, " מאושרים" גם כן ואלה מוכנים לתת עוד 100 שקל לחודש לבעל הבית החמדן. זאת השיטה. הצע וביקוש ביקוש והיצע בעיר הנחשקת הזאת. איך מיוחסת אמירה לדיזנגוף כאשר ביקשו להקים בעיר העברית רובע של אורות אדומים?: "שימו גג על העיר".

בעצם , בשיפור- יש ערך מוסף והוא שמירה או העלאת ערך הרכוש. ויש כאלה גם בדרום העיר, אשר בבית הישן הם דואגים לניקיון וקצת איפור. אבל בעלי הבתים מן הסוג שהזכרתי כאילו מסתמכים על כך שלא כדאי להשקיע כי הבית בסופו של דבר ייהרס ועליו ייבנה גורד שחקים והם יקבלו הרבה כסף תמורת הנכס. אז מדוע עליהם להשקיע. מבחינתם זה שיקול נכון. המגזין ד'מרקר – 10.4.2013 – מעלה השערה מעניינת: "…. תושבי צפון תל אביב, שקנו דירות לפני 34 שנה – הצליחו. אך האם הדירה שלכם – במיקום לא מאוד אטרקטיבי – יכולה להיות הסחורה הלוהטת בעוד 10, 20 או 30 שנה? איך נוצר מיקום נחשק, כזה שכל דירה מתפוררת בו שווה מיליונים?".

המחלקה לכיעור פני העיר.

אז הנה, אפשר מאוד שההזנחה היא מכוונת כלומר עושים הכול שהדיירים הקבועים יברחו. בינתיים משכירים לסטודנטים דירה בבית שמיועד להריסה ונהנים מכול העולמות. אבל היכן הרשות המוניציפאלית, לא בהקשר הנדלני, אלא בהקשר האסטטי, המודעות של התושב שהוא משלם הרבה כסף בעבור בית מוזנח ומתפורר. התפקיד של העירייה במקרה זה הוא גם לכפות את הניתן להסדיר בתקנות וגם לחנך את הציבור לאסטטיות. ויש דרכים לכך. בירושלים של טדי קולק, הדבר נעשה. מי שפעם ראה את "הקטמונים" העלובים ומבקר בהם היום, לא יזהה את ה"סלאמס" שהיו במקום. טדי עשה זאת. לכלכלו, זיהמו שוב ושוב והוא חזר וניקה, חזר ושיפר.ובבקרים בא למקום לראות מה קורה. והדינאמיקה והחינוך עשו את שלהם.

hashfela 1ben tzion

אפשר גם אחרת. מימין חדר מדרגות בבניין בדרום תל אביב. משמאל דירת סטודנטים במרכז

רון חולדאי הוא לעניות דעתי ראש עיר טוב והוא ללא ספק יזכה לקדנציה נוספת. מגיע לו. הוא הבטיח שהוא יישאר ראש העיר עד שתהיה רכבת תחתית. אז אנא אדוני ראש העיר- קבע גם כמטרה לא רק מה שיקרה בתחתונים אלא גם בעליונים. שניהם באים לענות על ה"צרכים" .אפשר בין היתר לחנך האנשים ב"לילה הלבן" שיבקרו במספר בתים שעטויים "לכאורה" יפה אך הצצה קלה בשולי הבית תגלה ערווה לא סימפטית.עגבת סביבתית.

בשולי הרשומה,כאילו בהזמנה- שתי ידיעות הקשורות לנושא. ב-עמוד שמוקדש לכותבים מחוץ למערכת כותב ערן אלדד( "הארץ" 2.4.2013 ) על התקופה שבה בתל אביב פיקחו על שכר הדירה. הוא פותח את הרשימה במקאמה שכתב נ.שחור בעיתון "דבר" ב ( 1 באפריל(!) 1935 שמתחילה ככה: "בעיר תל אביב ניקיון גמור,לספסר במגרשים בהחלט אסור…" הידיעה האחרת אף היא הופיעה בעיתון – "הארץ" ( 28.3.2013 ) בדיווח של עופר אדרת נמסר כי עבודות שימור בבית תל אביבי משנת 1921 חשפו ציורי קיר מרהיבים שכוסו בשכבות צבע רבות. אני מציע להרחיב את היוזמה להרבה בתים גם כאלה שנבנו אחרי שנת .1921 .אולי מתחת לפני השטח יגלו את הצבע של ה"עיר הלבנה" של פעם.

אפקט החממה קפא מקור

הרהורים חורפיים על תהפוכות הטבע.
 
אז מה היה לנו. הכינרת לאחר עיצומים של חודשים מגלה שעלתה מתחילת העונה במטר, כמעט ללא תקדים. והנחלים מוסיפים לזרום בעוצמה שאינה רשומה זה שש שנים. המשקָעים בארץ בחודש פברואר מתקרבים לממוצע השנתי כולו .גשמים עזים ירדו בערבה ועד אילת. החרמון מושלג. הקואליציה החורפית  שמורכבת מן החזאים,עיתונאי השטח, אנשי המפלסות, ספקי המלח, מוקדי  החרום, האלפיניסטים וכל  כוחות העזר, התעוררו בתרועה והפציצו אותנו בסיפורים לקראת הצפוי – ההכנות נמשכות- כאשר הפתיתים הדלוחים עשויים להתארח בירושלים לשעתיים.שרון ווקסלר ,המאמי החננית, קורנת מנחת ומזמינה אותנו בהינף היד האופייני  לה,  למטבח המטאורולוגי שלה. חג שמח. בירושלים היה פחות שמח. השלג המיוחל לא ירד.גם באירופה ובאמריקה  החג היה פחות שמח. הוא ירד יותר מדי.

ירושלים- הכנסת דאשתקד( צילום צ.ג)

 אירופה מזמן לא ידעה חורף מקפיא ומושלג כול כך. באירופה המזרחית התושבים לא היו צריכים לטרוח ולעלות להרי הקרפטים והטאטרה  השלגים באו  אליהם אל מרכזי הערים ושיתקו אותם כמעט לחלוטין. אפילו  לונדון שנהנית מן ה- gulf stream כוסתה בשלג. וככה בכול אירופה המערבית והצפונית. במוסקבה ביום מלאת 20 שנה לרשת מקדונלד, צבאו ליד הסניף המרכזי 5000 אמיצים בקור של מינוס עשרים מעלות. באמריקה הזהיר משרד הבריאות את האוכלוסייה  לא רק משלגים וקרח אלא גם  מ"נשיכות קור". בחוף המזרחי  והתיכון האטלנטי שטבורו הבירה וושינגטון השתוללה לפני שבוע סופת שלגים שלא ידעו כמותה מאז 1922 . במקומות שונים השלג הצטבר לגובה של מטר בקירוב.במדינות המערב התיכון הועלו מענקי הסעד למשפחות נזקקות ב- 20 אחוזים  כדי לאפשר להם לחמם את הבתים כהלכה. אירועים רבים בוטלו כאשר הטמפרטורה הגיעה ל- 18 מעלות צלזיוס מתחת לאפס. בגן החיות של קנזאס סיטי עובדי הגן עמלו כדי  שהחיות שמוצאם מאפריקה לא יירדמו פן ימותו. העיתונאי הקנדי לס פאלמר דווח שזאת הפעם הראשונה שהוא  ראה תמונה כמו מתוך אגדה. הוא ראה באלסקה  מה שמטאורולוגים מכנים  " אבק יהלומים". זאת תופעה מיוחדת במינה בארצות הקור כאשר על עץ לח נוצרת שכבה דקה של קרח וזאת מועפת אל החלל  בצורת גבישים זוהרים קטנים דמויי יהלומים.
 
נכון שבמערב קנדה, בעיר ונקובר שבו מתקיימים משחקי החורף האולימפיים ,צריך היה לשנע שלג מן ההרים למשטחי הסקי, אבל מי שמכיר את העיר היפה הזאת, יודע שהיא הפכפכה. בקיץ היא עלולה להיות קרה ובחורף חמה והיא לחה בכול מקרה. הרי הרוקיס שלא רחוקים היו מושלגים מאוד.
 
מה שקרה ומה שלא.
 
גם מה שלא קרה בירושלים וגם מה שקרה יותר מדי באירופה הם רק משל לצורה שבה הטבע מתעתע בנו.אז מה באמת קרה. האם גם אפקט החממה עושה איזו הפסקה.או שהוא מסתתר? במסה ארוך שהתפרסם באתר של סאנדיאגו בקליפורניה ( santiegoreader. Com )  מכתיר הכותב ביל מנסון את המסה בשם : " אזהרה גלובלית? – סטיב  וואמפלר קובע שזה רפש- -Steve wampler- says- crap    מנסון מביע פליאה על כך שוומפלר שהוא מהנדס סביבתי ומרצה אקדמי שהטיף בשעתו לסביבתיות צרופה, אומר שישנם 100,000 מדענים שטוענים כי האזהרה הגלובלית ( מה שקרוי אפקט החממה- צ.ג) היא " בולשיט" מוחלט.אולם הם מושתקים,מטואטאים מתחת לשטיח מכיוון שכול אותה אזהרה גלובלית היא אמצעי הפחדה מניב כספים. אותנו מפחידים אך מונעים מהשקפות מנוגדות להשמיע את טיעוניהם.
 
המחבר מביא נתונים מחקרים וציטוטים אפוקליפטיים שהתפרסמו במשך השנים  בכול הנוגע לעתיד הכוכב שלנו. הוא מביא את דעתו של פרופסור וולטר אוצ'ל – Oechel , פרופסור לאקולוגיה ביולוגית באוניברסיטת סאנדיאגו  ואחד החוקרים העולמיים הבולטים בתחומו. לדעתו בכול הנתונים שהובאו בחשבון לגבי זיהום כדור הארץ, המומחים נרתעים מלגעת בגורם האנושי, כלומר האוכלוסייה וגידולה. ",אני חושב שכול אדם יוצר חום ששווה לנורה של 75 וואט . מכאן שאם מדובר ב-7 ביליון בני אדם, הרי הפקת החום שווה ל- 525 ביליון וואט. זה לא דבר טריביאלי". לדעתו המפתח למצב הוא "התפוצצות האוכלוסין", גורם שלא מדברים עליו והוא לא תקני פוליטית." אנו מצויים במשבר. אומרים שיהיו דרושים משאבים פי חמישה מאלה שקיימים, אם העולם כולו רוצה לחיות לפי אורח החיים המערבי.פיסית הדבר אינו ניתן. אז עלינו להחליט. האם אנו רוצים פחות אנשים,בעלי חינוך טוב שחיים אורח חיים סביר, עם מספיק מזון וקורת גג? או שאנו רוצים 14 ביליון אנשים שחיים כמו ג'וקים. ככפי שהמצב הוא עכשיו אנו מתקדמים ל- 14 ביליון ג'וקים ".
 
זהו מסה ארוך מאוד שמשתרע על עשרות עמודים, הוא מביא דעות מנוגדות, מבוססות על נתונים  סטטיסטיים ואחרים שאני מבין בהם מעט מאוד למעט השורה התחתונה שלהם. אולם  זווית הראייה של פרופסור אוצ'ל עומדת בסתירה למציאות . יש איזה איזון שגם הדיוט כמוני שם לב אליו. קחו למשל את סין. סין היא הצרכנית הגדולה ביותר של דלק מאובן, כלומר צריכה מסיבית של נפט בתנופה הכלכלית האדירה שלה. אך אותה סין גזרה גזירה קשה על האוכלוסייה שמותר למשפחה להוליד ילד אחד בלבד אם הוא רוצה ליהנות מזכויות שונות כלכליות,חברתיות ותרבותיות. רק אם הילד מת, או נהפך לצמח- מותר למשפחה להוליד עוד ילד. הנה כי כן, עם כול הפלצות  שזה מעורר בנו, יש כאן אלמנט מקדים של כושר קיום-אם נאמץ את התיזה של וולטר אוצ'ל. הודו שהיא מדינה דמוקרטית ובעלת תנופה כלכלית וזוללת אנרגיה,  ואין בה פיקוח דרקוני על הילודה, עלולה לעבור  את אוכלוסיית סין ותתפוס את מקומה כמזהמת מספר אחת..
 
אנו נתגבר
 
יתרה מזאת. הרי על פי התחזיות בשנת 2010  העולם לא אמור היה לספק את צרכיו במזון ובניגוד לנבואה אפוקליפטית זאת הוא הצליח.ישראל היא דוגמה מצוינת לגידולי מזון והעשרתו.  גם אם במקומות שונים יש רעב הוא אינו תוצאה של העדר יכולת עולמית לספק  כמות מזון חיונית למחייה. הבעיות הן אחרות, לרבות אמצעי הובלה. הדוגמה הבולטת היא האיטי לאחר הרעידה הגדולה כאשר זרמו כמויות מזון רבות לאי אך קשה היה להעבירם למוקדי אוכלוסיה שונים.
 
באותו מסע  המחבר מביא את דעתה של פרופסור אנדריאה קוק, תלמידה של פרופסור אוצ'ל. היא טוענת שכול "רעיון הטיטאניק   ( כלומר השקיעה למצולות- צ.ג) תלוי בממד הזמן. אם  מתייחסים לזמן הגיאולוגי הרי בני אדם בסופו של הדבר ייכחדו
. שום מין לא חי במשך 6 ביליון שנים. מתוך 4.5 ביליון שנים של קיום כדור הארץ , בני אדם מצויים בו רק 160,000 שנה.אבל( בניגוד לדעתו של מורָה ורָבָה- צ.ג) אנו לא יכולים למנוע את ההתפתחות אבל אנו כן יכולים להאט את התהליך. אנו יכולים להתאים את עצמנו למציאות. עלינו ללכת קדימה ולא לעמוד ולחשב מה יעשה הזמן".
 
אל גור מי שהיה סגן נשיא ארה"ב הפך לאיקון בזכות ספרו, וסרטו, "אמת מטרידה". שניהם חשובים  ובכלל זה האזהרה הטמונה בהם שתמציתה :אם לא נשמור על עצמנו איש לא ישמור עלינו. אבל לא צריך להיכנס לפאניקה שנימָנע מלנשוף מפני שזה מחֶמם את הארץ, ונפסיק לנשום משום שאנו שואבים רעל. אמריקה גדולה בטיפוח פולחני אישיות, אך בניגוד לרודנויות היא גם ידועה כמנפצת אותם.
 
דוגמה איך שהטבע מסתדר בעצמו ומוליך אותנו שולל.בגן הילדים לא פתחו בלמידת האות א' אלא ש' האות הראשונה של "שפעת החזירים". איש לא בא בטענות על שזאת הוכרה  כמגפה, ואפילו לא על השקעת מאות מיליונים ברכישת התרופה. זאת הייתה חובת הממשלה, ואוי ואבוי היה לה אילו באמת המחלה פרצה במימדים רציניים והחיסון לא היה בנמצא. אבל, ללמדכם שיש אזהרות ויש מי שמרוויחים מאחורי כול האזהרות. זאת אם מדובר ברָשָע  הקולֶסטֶרולי התורן, תעשיית המזון האורגני, המהומה לקראת מעבר המחשבים לשנת ה- 2000 , האזהרות מפני דילול מקורות הנפט וכיוצא באלה. 
 
מה שמסתבר מדעות קוטביות אלה הוא שגם בנושא הסביבה ואפקט החממה אין איזו הלכה פסוקה ובלתי מעורערת. אקטיביסטים כמו אֶל גור עלולים גם לטעות בכול הקשור לתהפוכות הטבע. כול שיקול רציונאלי חייב להיות בפרופורציה למציאות שאותה ניתן לשנות פה ושם אבל לא להפוך אותה על פיה. זאת  כאשר מדובר בצרוף של אדם וטבע- צרוף סימביוטי מיוחד במינו- שהודות לו קיימת האנושות ומתאימה עצמה כול הזמן לסובב אותה ולהתפתחויות. האנושות כולה כמו הפרט יש בה תכונות מובְנות של שרידות.
 
אפקט החממה אינו יוצא מכלל זה. בינתיים יש לאדם שני גורמים שמחזיקים אותו באמצע. למעלה השמש, אשר בבוא היום תפיק את מלוא כמות האנרגיה שהעולם צורך. למטה הים שיספק את מלוא מכסת ההשקיה שהאדם זקוק לו כדי לענות על צרכיו החיוניים.בינתיים יש  שלג בחרמון. אין בירושלים. הטמפרטורה השבוע  עלתה  ושרון ווקסלר מזמינה אותנו תחת שמי תכלת בטמפרטורה של 25 מעלות בצל. איך אפשר לסרב. כדור הארץ מסתובב, דור הולך ודור בא,ואין חדש תחת השמש.
איך אמר הנשיא ג'ון קנדי בנאום ההכתרה שלו  WE SHOULD NOT FEAR  BUT FEAR ITSELF :  – אל לנו לפחד אלא מפני הפחד עצמו .
 
 

",הסביבה" שוב עוברת גבול.

 

שוחרי הסביבה, בדומה לגורמים שנאבקים בקנאות אידיאית על מימוש הרעיונות שלהם, נוטים לשכוח שלא רק המדינה היא למען האזרח, ולא להיפך , אלא גם הסביבה באה לשרת אותו, בכול תחום בחיינו, ובנסיבות המשתנות. משום כך בלהט המערכות שלהם הם בסופו של דבר מרחיקים את הציבור מן התודעה במקום לקרבו. בדיוק כמו האופנוענים אשר סתמו את התנועה בכבישי תל אביב בשעות העומס ,בהפגה שלהם נגד העלאת המיסוי, וגרמו לזעם הנוסעים , שתמכו במערכה שלהם, אך ספק אם ימשיכו בכך.

 

בידיעה תחת הכותרת "חובבי האסטרונומיה יוצאים למאבק בתאורת רחוב"( יובל אזולאי "הארץ" 16.11.2009 ) נכתב כי חובבי האסטרונומיה בישראל קצו בנסיעות למרחקים המדבריים ולגבעות מרחוקות כדי להביט בשמיים החשוכים זרועי הכוכבים. הם יוצאים למאבק שיפעל לריסון תאורת רחוב. בינתיים חתמו על העצומה כ- 150 חובבי אסטרונומיה וביניהם פרופסור עמרי וונדל מן האוניברסיטה העברית.

 

שערו בנפשכם,  במדינה אשר במרכזיה תאורת הרחובות עולה רק על זאת של אפריקה וחלקים באסיה, מבקשים להנמיך אותה עוד יותר כדי שהאסטרונומים יוכלו לעלות על הגג ולצפות בכוכבים. אם תהיה תאונה למטה כתוצאה מראות לקויה האסטרונומים יעמדו בדילמה, אם להזעיק אמבולנסים  בדיוק כאשר הם מאתרים גורם שמימי. משום כך מן הראוי והסָביר שלא תהיה תנועה בכלל בחשכה.

 

אני עצמי כפי שציינתי בכמה ממאמריי, עושה אישית הכול למען הסביבה, לא בשביל מישהו אחר אלא בשביל עצמי. אבל באותה מידה כשוחר סביבה אני חרד מאוד שקנאות בכול תחום שהוא ונושא הסביבה אינו יוצא מן הכלל, עלולים לפעול כבומרנג. אילו שוחרי הסביבה היו לוחמים בשעון הקיץ המקוצץ שלנו כדי שנזכה יותר  לאור טבעי- טוב ויפה. אבל להחשיך רחובות כדי שקומץ שוחרי אסטרונומיה יוכלו לראות טוב יותר את הכוכבים,זה עובר גבול .אם מישהו רוצה לחיות על הר, הוא גר בהרים. אם מישהו רוצה לחיות בטבע הוא יוצא מן העיר. כלל זה חל גם על החובבים האסטרונומיים. אדרבא ידרימו ויקימו חוות ,ברוח דוד בן גוריון,  במרחבי הערבה והנגב, כולל הרי הנגב, הם יוכלו לראות את צבא השמיים.

 

אני יכול להמליץ על  מצפה רמון והסביבה על איזור פארן ומפארן למנוחה, באזור יוטבתה ובין באר אורה לאילת בדרום הערבה. מקומות אידיאליים לתצפיות לסוגיהם ובונוס מיוחד של חיים בערבה ובהרי הנגב בשקט ובשלווה.מי שרוצה לראות כוכבים במלוא זוהרם ילך למקום שבו הם נראים מנצנצים כיהלומים משובחים,  ואיש או גורם כלשהו לא מפריע. יש שעושים זאת,וחיים שם. קצת תמוה ואף חוצפתי לבקש שנביא את המדבר לעיר, כדי שקומץ אסטרונומים חובבים יוכלו לצפות טוב יותר בכוכבים..

 

בשעתו בעת וויכוח עם אנשי אקדמיה בנושא איזה כנס שניצולי השואה ביקשו ליזום והראשונים תהו בשביל מה ולמה, הרי במסגרת  אקדמית  זאת עוסקים כול הזמן בנושאים אלה. על כך העיר אחד המשתתפים, ניצול שואה, איש מחקר גם הוא. "זה מזכיר  סיפור על הנהלת בית חולים שדנה בבעיות הקשות שאיתן צריך להתמודד והגיעו למסקנה שבעצם מי שמפריע אלה החולים". במילים אחרות, אם נחיל זאת על חסידי הסביבה, הרי אם בסופו של דבר הסביבה תהיה נקייה מן הבריות, אם יהיה חושך מצרים ברחובות, נוכל לצפות בכוכבים ובכלל,הכול ישתפר.

 

מישהו מן הוותיקים יכול להזכיר לי כתבה ששלחתי מניו יורק בעת העלטה הגדולה בשנת 1965 . לאחר תיאור איך בשעת מצוקה ,כאשר הרובוטיקה כשלה, הם, האנשים בתושייתם נחלצו לסייע בכול מקום ובכול תחום  ומתוך הכאוס יצא האדם בכול יופיו-  סיימתי: ",ניו יורק הייתה זקוקה לחושך כדי שאנשים יראו זה את זה". אך זאת הייתה מטפורה, משל, ולא המלצה להחשיך את ניו יורק הנפלאה בזוהר הלילי שלה.

 

לסיפא. הידיעה כאמור,הובאה בעמוד הראשון של עיתון ," הארץ". בין אם העורך התייחס לדבר כאל אפיזודה מעניינת ובין שהוא ייחס חשיבות למחאה- מקומה לא היה בעמוד א'. אם כבר אז יש מספיק פינות ביזאריות בממלכת העיתון.

לעומת זאת מאמר תחקירי יוצא מגדר הרגיל על רכבת ישראל,(18.11.2009) אמנם פורסם בגוף העיתון בשני עמודים, אך ניתן היה בהחלט לתת לו "חלון קטן", בעמוד הראשון, להפניית תשומת לב,בנושא בעל חשיבות רבה  יותר כאן למטה מאשר מגבלות חובבי הכוכבים למעלה.המדיה,כפי שכבר ידוע לא זקוקה לאויב מבחוץ היא עושה זאת טוב לבדה.מעלה ידיעות שאורך חייהם כשל יתוש.רק שאין בו עוקץ. במקרה הטוב  היא עוקצת איש  כמוני לכתוב מאמרון.