ארכיון קטגוריה: ניצולי שואה בישראל

אותך אני מחפש !!!

בוגר מכללת שנקר בנה אפליקציה שבה הוא יוצר זיקה אישית בין האזרח לבין ניצול שואה הבודד וצרכיו הנפשיים והחומריים ונתקל בחומה אטומה.

 אם לגבי ההמצאות המדעיות קיימת מחלוקת אם אלה פרי הצורך או הסקרנות, לגבי המצאות טכנולוגיות התשובה ברורה. הם באות להביא תועלת. במקרה שלנו צורך  חשוב ודחוף. בעת כניסת ארה"ב  למלחמת העולם השנייה ,הססמה  I WANT YOU  – אותך אני רוצה הייתה מכוונת  כקריאה  לגיוס, לאחר ההתקפה היפנית על "פרל הארבור".  כאן זה מכוון ספציפית  לא רק  לניצול שואה הבודד אלא לאזרח תוך אצבע מאשימה כלפי הממסד.

מדי שנה בסיום  מחזור לימודים במכללת שנקר ברמת גן, מכללה בעלת שם לעיצוב בכול תחומי היצירה, נערכת תצוגה של הבוגרים.נכדתי ענבל בעצמה בוגרת שנקר, מבקרת בתערוכה זאת כמעט מדי שנה.הפעם משכה תשומת לבה אפליקאציה עיצובית שימושית אשר מיועדת למתן עזרה בכלים שונים ומסוגים שונים לניצולי שואה במצוקה.

הבוגר הוא אורי אורן  יליד מושב אוּדים בשרון. המושב נוסד בשנת 1948 על ידי ניצולי השואה ומקור השם בא  מן המונח "כאוּד מוצל מאש ". משפחתו אינה ניצולת שואה .סבתו הייתה מראשוני המתיישבים. אמו, בת שבע, קוצ'ינית,  מהודו אשר עלתה ארצה עם משפחתה כשהייתה ילדה. אביו גד, יליד המושב, למד ביולוגיה באוניברסיטת תל אביב ולאחר מכן היה מורה בבית ספר והוא זואולוג .

uri prenudim moshav of holocaust survivors

אורי ליד המחשב שמראה את האתר. הכניסה למושב "אודים"

אורי נמשך לצילום מנעוריו . בין השאר בטיולים עם אביו, הוא אהב לצלם נופים. כשאורי הגיע לגיל הגיוס עמדה בפניו הברירה שלא להתגייס שכן אחיו , רועי אורן, היה בשייטת 13, ובשנת 2003  הוא וכמה צוותים של השייטת יצאו לפעולה מבצעית בשכם כדי לעצור מבוקש בכיר שעסק בייצור מטעני חבלה. במהלך הפעולה היו חילופי אש והוא נפגע בראשו ונהרג. אורי כבן יחיד להורים שכולים יכול היה להיות פטור מגיוס אבל הוא בחר להתגייס ליחידה 669 , יחידת החילוץ של חיל האוויר. היא הוקמה כדי לחלץ טייסים שנטשו את מטוסם מעבר לקווי האויב, אך עם השנים היחידה הרחיבה את פעילותה והפכה ליחידת חילוץ משמעותית שמסייעת לכל הכוחות הלוחמים וכן לאזרחים. ההכשרה כוללת קורס חובשים, קורס צלילה, חילוץ סנפלינג, קורס לוט"ר (לוחמה בטרור) קורס פריצה ועוד. לעולם הצילום הוא הגיע בזמן השירות הצבא. הוא השתתף במערכות הצבאיות , בין היתר  במלחמת לבנון בשנת 2006-7 .

בסיום השרות בצה"ל ולקראת  עיסוק מקצועי ,החיבה שלו לצילום הביאה אותו  לתחום הרחב יותר של עיצוב , כלומר הפנים השונים  של אומנות העצוב החזותית וכול האפשרויות שנגזרות מתחום זה. וככה התגלגל לתחום של תקשורת חזותית במכללת שנקר שברמת גן, אחד המכללות  הידועות בתחום זה, ומוכרת  כמכללה משובחת.

עוצמת המדיה.

" היה לי מרתק לעסוק בנושא זה תוך התמחות באפליקציה"- אומר לי אורי ומוסיף :" למדתי עוד תחום והוא אסטרטגית תוכן. הצרוף הזה אמור  להבטיח תקשורת דינמית. בחרתי לעסוק במשהו מחאתי וחברתי. הדבר הראשון שנתקלתי בו  היה חברות הסלולאר שנותנות כאילו מתנות חינם ללקוחות חדשים ולבסוף מתברר שאלה מחייבים על כך בחשבונית. במקרה, זה מה שקרה לאבא שלי . כשהוא בא לרכוש את המכשיר  אמרו לו שהוא מקבל כתשורה אזניות ורמקול שהוא לא בקש. הם אמרו לו שזאת מתנה. לבסוף ראיתי את החשבונית והתברר  שחייבו את אבי בסכום של  3,000 שקלים בעבור "המָתָּנות" האלה. אתה עומד מול החברות האלה ,הם פשוט מסובבים אותך בכול מיני טריקים ומרמָה ואתה חסר אונים. לאבי לא היה ראש וכוח לנהל נגדם מערכה. אבל אותי זה הרגיז ולא הייתי מכן לעבור על זה לסדר היום. מנצלים אדם תמים ובמקרה זה אבא שלי ,וחשבתי מה אני יכול לעשות לא רק כדי שיחזירו את הכסף לאבא, אלא גם להזהיר  לקוחות אחרים מפני רמאות מן הסוג הזה. הכנתי סרטון פרסומת מעוצב תוך אילוסטרציה של העוול, וזה זכה ליותר ממיליון צפיות. היו מאות תגובות ושיתופים בפייסבוק  בישראל. ההדים היו עצומים. רואיינתי בערוץ 2 , ובכך ראיתי תהודה למסר שלי על החולי שלנו שחברה מסחרית מרשה לעצמה לשָטות בלקוחות וזה עובר בשקט. אחר כך הם עוד טענו טענה שקרית, שהוא ביקש את זה ולך תוכיח שהוא לא בקש.זה היה מאוד מקומם כי המון אנשים נופלים לתוך מלכודת זאת, המון אנשים."

"זה הצליח . אני גם תבעתי אותם ואבי קבל את הכסף חזרה . התהודה נגעה בכנף שלהם ואינני יודע באיזו עצמה. גיליתי כי התקשורת החזותית יש בה הרבה כוח להביא נושא ולהתמיד בו בכלים שלמדנו להשתמש בהם  .אז הגיע הזמן של פרויקט הגמר ובדרך כלל הבוגרים  משתדלים לעשות משהו מיוחד ,משהו חזק שיתפוס את העין בצורה ובמסר "

אתגר גדול יותר.

למוד ניסיון של עיצוב ותובנה תקשורתית, אורי חשב על משהו גדול יותר מבחינה חברתית תועלתית. סוג של תקשורת שמופנית אל הציבור הרחב אבל מתבייתת על הפרט. מצד אחד הפרט בחברה ומצד שני הפרט בקרב ניצולי השואה. אורי התחיל ללמוד את היקף הבעיה  בכול הקשור בניצולים, שהם שרידים של השרידים,גם במצוקות של אי אלה מהם וגם העובדה שמדי יום מספרם הולך וקטן. מדי יום נפטרים ששה עשר ניצולים. השאלה  היא איך להגיע אל החיים.

יש ניצולי שואה אשר משוועים לעזרה ואורי  הגיע  למסקנה   שיש רבים מן הניצולים שהם על קו העוני. מדובר בשרידי שואה, שהולכים ומתמעטים בקצב גדל והולך- בערוב חייהם. הוא הכין רשימה- לדוגמה של  41,000 שמות על דף אחד ,ואלה ניתנים להגדלה על המחשב. מכיוון שזה היה אילוסטראטיבי ,מיזם של פיילוט ,הוא השתמש  בשמות רבים ולא רק נצרכים, ביניהם גם כאלה שהלכו לעולמם,או אלה שחיים ולא נזקקים, כמוני למשל. אבל זאת הייתה המגמה. אורי ביקש להציג את התמונה הרחבה ולהראות אותה מכול זווית אפשרית.המגמה של הנתון הזה אינה סטטיסטית של כמה ניצולים הם במצב קשה אלא מה שאת-ה חווה לגבי כול אחת ואחד מהם.בין השמות ,המשתמש  רואה קוביות שחורות. אלה מלמדים כמה ניצולי שואה נפטרים מדי יום.

"העניין הוא דחוף בהול "- אומר אורי בהתרגשות רבה " כול יום נפטרים ניצולי השואה ולכן אין זמן וזאת המטרה. המטרה היא לעורר את דעת הקהל בכך שיראה את הניצולת או הניצול. לא שישמע עליהם אלא  יראה את כול אחת ואחד מקרב הניצולים בערוב ימיהם. בפרויקט הזה בניגוד למאמר בעיתון או כתבה בטלוויזיה על ניצולים- כאן הוא פונקציונלי. אתה מקבל שֵם. אתה רואה את האיש או האישה ,אם הם נותנים לך את הרשות להראות אותם, לא בתמונה דוממת אלא בווידיאו, איך הם יושבים או נעים או מדברים על מצבם, ואתה רואה את המציאות שלהם את הרקע שלהם, ומדובר על כול אחת ואחד מקרב אלה. זה הופך לקשר ולזיקה אישית. ובכך גם האלמנט של היכולת שלך, הכוח שלך לעשות משהו ולא לחכות שמישהו אחר יעשה זאת. אני בחרתי לצורך הפיילוט רק שני ניצולים שנענו לפנייה שלי, אחד מהם במושב אודים. בפרויקט שלי יש לכול אחת ואחד היכולת לבחור את האדם שהוא רוצה להתעניין בו, לסייע לו או באמצעות  כסף לחברת אשראי שמיועד לסייע או באמצעות מזון, מאיזו רשת ואיזה סוג. המשתמש הופך לשותף פעיל במיזם הזה."

בנקודה זאת , אני מבקש להעיר,כמי שחרד לפרטיות הזולת, שאורי ,בעצם החשיפה של הניצול הנצרך, לא מחדש ולא פורץ גדרות. כלומר זה מבוסס על כך שגם הנותן וגם המקבל לא מתנגדים לחשיפה או אפילו מעוניינים בה. לדוגמה ,במשדרי טלוויזיה שונים, לפחות בערוצים המסחריים, ישנן פינות שבהם אנשים נזקקים ,לרבות ניצולי שואה, מבקשים עזרה כזאת או אחרת, וזאת ניתנת הן על ידי יחידים והן על ידי קהילות והכול גלוי. גם אצל אורי הגילוי מבוסס אך ורק על הסכמה של שני הצדדים. או של צד אחד, במקרה זה המקבל את העזרה. שכן הנותן אם הוא בוחר כך יכול להישאר אנונימי. אבל יש אנשים שדווקא רוצים לפרסם  שהם תורמים לכל מטרה ובוודאי לניצולי שואה נזקקים. ההבדל הוא שבטלוויזיה מדובר בבודדים וכאן מדובר ברבים, הן בקרב הציבור והן בקרב שרידי השואה.

post one two uri 5post two uri 7 - עותק

בתמונות. שלב ב' של בחירת הניצול ושלב ג'- צורת העזרה ,בכסף או במצרכים

" זה ההפך ממתן בסתר- מציין אורי-  " או באמצעות עמותות שאתה לא יודע מי עומד מאחוריהם וכמה כסף אי אלה ראשי העמותות  שמים לכיסם והיו דברים מעולם, אף שיש בהחלט מתנדבים. אתה לא יודע. כאן זה גלוי. אתה גם רואה בכמה המדינה תומכת בניצול, בדרך כלל סכומים קטנים. אני מבקש להדגיש כי הרעיון הוא לא שהאתר יהיה נחמד. להפך, האתר הזה הוא לא נחמד. הוא בוטה. הוא קורא תיגר נגד כל מי שאחראים למצבם של הניצולים"

בניסוי קטן שאורי עשה עם כמה אנשים הוא קבל תגובות מאלה של משתמשים שהתוכן גרם להם כאבי בטן. עם זאת מי שרוצה לשים קץ לכאבים האלה ומוכן לעזור יש באתר כול היישומים  של המיזם ,החל מהיכרות עם הניצול ועד לצורת העזרה וגם הקשר האישי עם הניצול או הניצולת אם  אלה מעוניינים בו. כפי שידוע ,שרידי השואה, מלבד העזרה החומרית שהיא חשובה -משוועים לתשומת לב של אדם, לביקורים של אנשים ובייחוד אנשים צעירים וזה קורה בקהילות שונות ובקרב תנועות נוער. הם בודדים מאוד וכול קשר חשוב  להם. גם אם מעמידים את ההיבט השלילי של החשיפה מול ההיבט החיובי של הקשר, האחרון שקול. זאת מכיוון שניצול שואה  נזקק מעוניין שיידעו שהוא נזקק.  הערך המוסף של קשר אישי שנוצר מפצה אותו על החשיפה גם אם הוא לא כול כך נלהב ממנה.

תודה ,אבל אין צורך…הכול בסדר.

 כאשר שמעתי על המיזם, נדלקתי, ולא בשל האפשרויות ליישומו הלכה למעשה בחברה שלנו ובנסיבות שלנו. אפשר והוא לא ישים, אפשר והוא ישים בחלקו. אבל בזוכרי כיצד במשך זמן רב, כאשר כולם כבר הכירו את ממדי השואה ניצולי השואה נערמו בערמה גדולה  שנקראה "ניצולי השואה" או "שרידיי השואה"- הפרט, הניצול הלך לאיבוד -כרגיל במחוזותינו. חוקרת ופדגוגית אחת ב"יד ושם" אמרה לי בשעתה  שהיה צורך בעמל רב בצריבת התודעה שיש דבר כזה כמו ניצול שואה. הרי לכל ניצול יש שואה משלו ורוב משפחתו נספתה. לכול אחת ואחד יש בעיות משלהם, חברתיות, בריאותיות, מסוג כזה או אחר ונסיבתיות. משום כך, גם אם האפליקציה היא באמצעות רשת, כלומר המונית, הדגש, האזימות, הוא היחיד. מצד אחד האזרח ומולו ניצול השואה. מבחינתי זה מוקד העניין- האדם.

בשלב זה מדובר בפיילוט . הוא לא נמצא ברשת ואיש לא רואה אותו. אבל הוא קיים .הכנָסָת התוכן היא פעולה די מורכבת וכוללת מיפוי שמות, צרכים, וכל המדורים שמשמים מטרה זאת של עזרה. אבל זה  לא מיזם  בעייתי במיוחד. וברגע שהאתר כזה יופעל כול ניצול שואה שיש לו מחשב והוא משתמש בו בשלב זה או אחר של ידע- יוכל בנקל להתמצא בו. ואם הוא לא, אז קרוב משפחה או שכן. אגב ,האתר מצביע גם  על  הניצולים שעלו אחרי 1953  שמצבם שונה בכול הקשור בפיצויים מאלה שעלו לפני כן. ההנחיה באתר כפי שאני צפיתי בעת ההפעלה- היא הדרגתית ועם הנחיות קלות להפעלה של כל שלב ושלב. מן הפתיחה דרך הרשימה הכוללת, דרך הפרט, הפרופיל שלו, הרקע שלו, מצבו העכשווי, הצורה שבה ניתן לעזור לו והדרך שבו ניתן לתקשר אתו. כול שלב מוליך לשלב הבא. ככול שאנו עולים למעלה ככה אנו רואים שהמסך  מתמלא במשבצות שחורות. אלה מָצֵבות וניתן יהיה לזהות בהם ניצולים שנפטרו. המשתמש  גם יראה שמדי יום מתווספים עוד משבצות שחורות. אל  המשלוח מצורפת הודעה  כמו הזמנה לארוחת ערב, לביקור או נכונות לבקר את הניצול.  ישנו כאן איזה אימוץ וכך נוצרת תקשורת ומגע אישי- אם אתה רוצה. נושא הזהות של התורם ושל הניצול הם אופציונליים אם שניהם רוצים בכך.

אורי מסכם ואומר:"לצערי התערוכה השנה לא זכתה להרבה הדים תקשורתיים. אני לא יודע את הסיבה. אבל בהחלט אחת המטרות של תערוכה בכלל  היא להביא את הנושא לתודעת המבקרים והתקשורת ובאמצעותם לציבור בכלל. גם מן ההיבט הזה נחלתי אכזבה. הייתי בטוח שזה ימשוך תשומת לב אבל זה לא קרה. זה משך תשומת לב של מבקרים פרטיים ולא של התקשורת. אני מסופק אם היא הייתה שם בכלל. דיברתי עם המנחה שלי ושאלתי אותו אם הדבר הזה צריך להישאר קונספטואלי או אמִתי. אני התחלתי בזה לפני שנה אבל ראיתי שאני עומד מול חומה אטומה .שום גורם שעוסק בניצולי השואה לא היה מוכן לדבר אתי. שאלתי אחד המנכ"לים של הארגונים והמוסדות  'מה הסיבה שאתם לא מוכנים'. הוא אמר שהמצב של הניצולים השתפר ולא צריך את הדבר הזה והדבר הזה גם לא יעבוד. תהיתי אם אפשר לשאול  את הניצולים עצמם איך הם רואים זה והתשובה שקבלתי שאי אפשר. זה היה נורא מפתיע. כאילו שאני מפריע להם. אבל במחשבה שנייה חשבתי לעצמי שאני כאילו נכנס לתחום שלהם וזאת הרי העבודה שלהם, הפרנסה שלהם . אני לא מתעלם מן השאלות והבעיות שמתעוררות, אבל אדרבא אני רוצה למצות אותם , כול עוד חיים שרידי שואה שהם במצוקה כזאת או אחרת.אולי אעשה זאת באמצעות ה"פייסבוק". אני על מימוש הרעיון עדיין לא וויתרתי.".

 

 

 

אחיי הגיבורים נעדרי תהילה

…הם הגיעו אלינו ממחנות המוות באירופה,עברו גבולות חסומים,אוניות מעפילים ושוב למחנות הסגר הפעם של בריטים- בקפריסין ומשם באוניות ישר לחזית

אילו תעצומות נפש אדירות היו לאותם צעירים אשר עברו את תופת השואה….שירים לא שרו להם.סביב מדורה לא דיברו בהם.לא היו מושא לחיקוי. בבית לא חיכה להם איש לחלוק עמו חוויות.לא היה להם בית.אנשים מעולם אחר.עם חוויות שאנו לא חווינו…..

 קטעים מדברי ראש הממשלה אריאל שרון ב-2005 ,בטקס אזכרה לחללי גדוד 32 בחטיבת אלכסנדרוני  בלטרון, מערכה שבה הוא שימש כמפקד מחלקה ושבה השתתפו אנשי גח"ל.

מי  מכיר , מי יודע ?

 השם ששימש  אחרי השואה בחיפוש ניצולים -יפה בכול הקשור בחלקם בהקמת המדינה.

 המדינה הייתה קמה גם לולא השואה אך היא לא הייתה מנחילה תבוסה לאויביה  אלמלא ניצולי השואה. להלן המאמר שמתפרסם באתר ynet

 http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5057988,00.html

 

כמו פטריות ביער לאחר השרפה הגדולה.

סיפור משם ומכאן.

"אומרים שאילו ניצולי השואה היו נותנים  ביטוי בכתובים למה שרצו לומר ולא יכלו, כול העצים ביערות העָד בצפון אירופה וביערות הגשם באפריקה ובדרום אמריקה לא יכולים היו לספק את כמות הנייר הדרושה. הנה כי כן טמונה ברכה, באלם הזה, לכדור הארץ ולשוחרי הסביבה בימינו"

בקטע הזה פתחתי סיפור קצר בשם "לכתוב ברוח" במקבץ הסיפורים הקצרים-" מן היד אל הפה והלאה מזה"- סיפורי אנוש( הוצאת טרקלין 2012 )  אז, זה התקבל אצלי לתפארת פתיחה של סיפור מסוים. מאז ,ככל שמזדמן לי לפגוש שריד שואה, אשר ככול אדם יש לו שתי צדודיות, אלא שאחת היא משם והשנייה היא מכאן, הפתיח הזה נראה ריאלי יותר ויותר. שכן גם אני שמרבה לספר את הסיפור שלי, אינני מודע לסיפורם של אחרים כמוני, שמאות אלפים באו לכאן ואת סיפורם הם לקחו לקבר.לא מכבר פרסמתי פוסט על "גיבורת תקומה"- הציירת הדי קון.

מבין שרידי השרידים, עדיין יש כאלה שמסוגלים לספר את הסיפור שלהם. האחרון שבו אני פגשתי הוא פסח אנדרמן, שבא אלי בהמלצתה של קולט אביטל, יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה. הוא בא לביתי, גבר בנוי לתלפיות, שחצה לפני כמה שנים את גיל אמצע השמונים, וזה לא נראה עליו כלל ועיקר, ומיד הייתה בי התחושה שהנה לפני עומד אדם שנולד מחדש מאותו זיווג של תעצומות ונפש. בידו תעודת זהות בשם The Power of Life -"כוח החיים".ספר שהוציא למען ידעו הדורות לא רק עליו אלא על מי שהוא מייצג בדור התקומה. כרבים אחרים את סיפור חייו הוא נצר בתוכו במשך יובל שנים ויותר. בתקציר לספר הוא כותב:"חרף הלבטים להוציא את הסיפור לאור,החלטתי שהגיעה השעה להעלות את הסיפור בכתובים וללא היסוס תוך מבט נוקב לעומק נשמתי המיוסרת, חסרת מנוח, ולו רק  בשל הרצון שהדורות הבאים יידעו מהיכן באנו  ומי אנחנו".

 

cover1post_small

 

pesach post20160707_ק122045

כוח החיים לעומת פולחן המוות. פסח בביתי ביולי 2016

פסח נולד ב 1929 בעיירה "בוצ'אץ'"-  המקום שבו נולד ש"י עגנון, ואשר עליו כתב ספר-"עיר ומלואה".  לאחר מלחמת העולם הראשונה העיירה, בת שבעת אלפים נפש, סופחה לפולין אך בעבר הייתה תחת שלטון אוסטריה והתרבות הגרמנית הייתה דומיננטית בה .מסיבה זאת היהודים דיברו בינם לבין עצמם בגרמנית, יותר מאשר בפולנית. אביו של פסח מת מדלקת ריאות כשהילד היה בן ארבע. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות "הסכם מולוטוב ריבנטרופ" לחלוקת שטחים, במערב ובצפון פולין,הצבא הרוסי השתלט על אזור גליציה, שבוצ'אץ' הייתה חלק ממנו. הסובייטים,כפי שניתן להעריך,לא נהגו בכפפות משי בתושבים והיו מקרים של  מעשים אכזריים של צבא הכיבוש, כולל מעשי אונס ורצח שהשניאו את הרוסים על התושבים כולם. אולם בסופו של דבר,מיד בהתחלת " מבצע ברברוזה"- ב-2 באוגוסט 1941 כשגרמניה נאצית תקפה את ברה"מ בכול החזיתות, גם בוצ'אץ' נכבשה על ידי הגרמנים, ובעזרת קלגסים אוקראיניים, החלו מעשי הביזה, הרדיפות והרצח בעיקר ביהודים. כמו בכול המקומות הכיבוש, היהודים גורשו מבתיהם והוכנסו לגטו. פסח כמו ילדים אחרים בגילו, גילה  תושייה רבה, כולל בהבאת מזון מוברח, שכן לאחר הימלטו של אחיו, כשנותרו הוא ,אחותו ואימו, על הנער נפלה במידה רבה פרנסת המשפחה.לאחר זמן מה אימו חלה בטיפוס ונפטרה. רבים בגטו מתו מרעב, אחרים נרצחו בדם קר על ידי הקלגסים האוקראינים, ופסח הנער בן 12, החליט לקחת את גורלו בידיו. הסאגה של הקורות את הילד ואחותו, כולל נדודים בריחות, מציאת מקומות מסתור מזדמנים, תוך סכנות מוות תכופות ,במשך שנתיים ויותר, חיבור זמני לפרטיזנים, נדודים בקור מקפיא, בשלגים וסערות- מצויים בספרו על כול הניואנסים הקטנים ביותר. הם מסמריי שער כמו סיפורים דומים של צעירים שהעלו בכתובים את זיכרונותיהם כמו גם תיאור הקרבות בשנת 1944 בין הגרמנים לבין הרוסים וכל הנלווה להם ומצב האוכלוסייה של העיר ובין קומץ הניצולים היהודיים וביניהם פסח ואחותו.

העלייה לארץ

כמה חודשים לאחר השחרור, פסח ואחותו החליטו שאין להם מה לחפש עוד בפולין בכלל ובבוצ'אץ" בפרט.הם החליטו לברוח, וזה לא היה דבר של מה בכך באותם ימים באזור כיבוש סובייטי. הם התגנבו לרכבת שנסעה לבודפשט ומשם התכוונו לעבור לרומניה, כאשר היעד הוא נמל קונסטנצה ומשם לארץ ישראל.בהגיעם לבוקרשט בירת רומניה הם שהו כמה חדשים במוסד ציוני ולבסוף הגיעו לנמל קונסטנצה, בתקווה שלבני הנוער יינתנו "סרטיפיקטים", כלמור אשרת כניסה לארץ ישראל.פסח אמנם לא היה ברשימה אבל לקראת ההפלגה הוא התגנב אליה, וברגע שהיא יצאה מן הנמל, הוא חש ביטחון שהוא יגיע בשלום עם הקבוצה שרובה זכה לקבל סרטיפיקטים.אך זה לא קרה. כאשר הם הגיעו לחיפה, איש ההגנה שעלה לסיפון הורה למעפילים הבלתי לגליים לרדת לבור המטענים והם יועלו בנופים יחד עם המטענים. לאחר זמן מה הבריטים שעלו על האוניה גילו את הדבר. העולים נלקחו למחנה המעבר בעתלית, ולאחר כמה שבועות של שהייה נאמר להם שהם חופשים להישאר בארץ..

בעתלית, הצטרף פסח לאותם חברים בקבוצתו שהיו עולים לגליים והסוכנות היהודית הפנתה את הקבוצה לבית הספר החינוכי החקלאי הידוע- "מקווה ישראל"  ."חרף העובדה שבשואה הפסקתי להאמין באלוהים, הרי כאשר הוצע לי להימנות עם קבוצה דתית במוסד, לא התנגדתי." הוא מציין שבין המרצים מבחוץ שהופיעו נמנה גם פרופסור ישעיהו לייבוביץ' שבא לשבת והשיחה שלו נסבה על "יחסי דת והמדינה".הוא צדד בהפרדת הדת מהמדינה, מכיוון שראה בהן שתי ישויות נפרדות. ההלכה מצד אחד והמדינה מצד שני.הם אנטיתזה מובהקת." כמה שהוא צדק"- מעיר פסח אנדרמאן .רושם עמוק במיוחד עשה על הצעיר מבוצ'אץ' טקס ההשבעה ל"הגנה" כשבפרדס חשוך מואר בלפידים .החניכים שמו ידיהם על התנ"ך ונשבעו להגן על העם והארץ".

gush wtzion nov 1947 pesach third from right - עותקposthagana cermony - עותק

מימין מגיני גוש עציון.פסח שלשי מימין משמאל טקס ההשבעה להגנה.פסח מימין.

 לאחר סיום הלימודים כעבור שנתיים וחצי  הצטרף פסח לקבוצה דתית לאומית שהצטרפה לקיבוץ "משואות יצחק" היישוב הראשון בגוש עציון., שנוסד בשנת 1942 והיה מוקף סלעי ענק והרים וגם כפרים ערביים. בזמן שהגיעו, במחצית 1947 שרר כבר מתח רב בארץ, לקראת המאבק הסופי להקמת המדינה כאשר הפיגועים מצד הערבים היו תכופים וכמעט בכול הארץ. משום כך בעוד שהמתיישבים עבדו ביום, בלילות עסקו בשמירה ויחידות מקרבם ירדו בדרך הנקיקים כדי לתצפת על הכפרים הערביים. ב 29 בנובמבר הם היו שותפים לשמחה הגדולה של היישוב עם  החלטת האומות המאוחדות להקמת  המדינה. אבל יום לאחר מכן גברו החרדות לעתיד. תוך ימים רבו ההתנכלויות הן מצד ערביי הסביבה בחסות הממשל הבריטי והן על ידי הלגיון הערבי.

" בימים היינו בעמדות ובלילות במארבים. ההתקפה  המסיבית הראשונה באה מכיוון כפר עציון, שבה, נוסף על אש רובים ומקלעים, הומטרו עלינו פגזי המרגמות של יחידה בריטית. בקרב הזה לא היו נפגעים אבל כבר ברור היה כי ללא עזרה  מבחוץ לא נוכל להחזיק מעמד. בינואר 1948 קבלנו הודעה שמחלקה בראשות דני מס יצאה מהרטוב ואיתה נשק ותחמושת לנצורי הכפר.משלא הגיעו כמובטח החשש לגורלם גבר, וקבלנו פקודה לנוע לעבר הנתיב שבו הם עשויים לבוא. משלא גילינו עקבות חזרנו לקיבוץ. אך יום לאחר מכן נתבשרנו שכולם נהרגו"

הסתבר שהיו אלה 35 סטודנטים של האוניברסיטה העברית,שבמעלה ההר  הם נתקלו במאות ערבים חמושים שרצחו אותם באכזריות. אלה היו ה-ל"ה שעל שמם נקרא קיבוץ נתיב ה- ל"ה ,בעמק איילון . לנוכח מציאות זאת  אנשי ההגנה  הכינו שטח נחיתה  למטוסי הפייפר, לשם קשר ועזרה. האורח הראשון  שבה במטוס הקל היה יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח.בחודשים הבאים לקראת סיום המנדט  הבריטי חברי הקיבוץ התרגלו לשגרה- עבודה ביום שמירה ומארבים בלילה.בכול הגוש היו 300 לוחמים, גברים ונשים.

ב-12 במאי 1948 החלה ההתקפה הגדולה על הגוש, כשאלפי ערבים חמושים בחיפוי 45 משוריינים של הלגיון הערבי מסתערים על הגוש.המכה הראשונה הונחתה על כפר עציון והיה על הלוחמים מ"משואות יצחק" להיחלץ לעזרתם ולפָנות הרוגים ופצועים. ניסיונות להגיש ללוחמים עזרה מבחוץ ,כולל באמצעות הפייפרים, כשלו.באותם רגעים קריטיים של חוט דק בין החיים למוות, כאשר כול קשר עם החוץ, כולל הרדיו, שסוללותיו התרוקנו, החליטו לוחמי הגוש להילחם עד האחרון שבהם, ואז כמעט ברגע האחרון , נתקבלה  בשעות אחר הצהרים ב- 14 במאי 1948 הוראה של בן גוריון  להיכנע.

פסח בשבי הירדני.

 "עם הכניעה פרץ המון ערבי לשטח הקיבוץ ובקש לעשות בנו שבטים כשאנו צועדים בידיים מורמות עם הנשק מעל לראש.פתאום  לתוך ההמון פרץ  סרן בלוויית כמה קצינים זוטרים לבוש בקפידה. ההמון נסוג. הסרן הודיע לנו כי בפקודת עבדאללה מלך ירדן עליהם לנהוג בנו כאילו היינו ילידיו"- מתאר פסח את המבוא לשבי במחנה מעצר בחברון שהייתה בשליטת ירדן. התאים היו קטנים והכול היה דחוס. פעם אחת ערב שבת המון ערבי מוסת ומצויד  בנשק החל לצעוד לעבר המחנה בצעקות" מוות ליהודים". עלה בדעת פסח וחבריו לחטוף נשק ולצאת נגדם בהיותם בטוחים כי ההמון יפרוץ לתוך המחנה ויערוך טבע. אז נשמעו יריות והיו אלה חיילי הלגיון שפתחו ביריות ,תחילה באוויר ואחר כך הנשק כוון נגד ההמון, שגרם לו להתפזר ולהימלט. לאחר תקופה של שגרה נמסר לשבויים שהם מועברים לירדן. השבויים הועלו על משאיות והשיירה יצאה לדרך ובלילה עברה ברבת עמון הבירה ואחר כך את מפראק וכעשרה קילומטרים ממפרק הורדו למחנה שנקרא "עומל גמאל"- בלב המדבר.קבלת הפנים שזכו במחנה זה הייתה של  רס"ר גדול מידות ,אבוּ יעקוּב ,שכיבד כול שבוי בשער הכניסה  במכת מקל על הגב. האור שבקע מן הצריפים היה של עששיות נפט. לאחר מכן באו ימי השגרה,מפקָדים עם שחר, ועד לשעות החום, עבודות סביב האוהלים כדי למנוע מהם לעוף עם רוח המדבר, או חדירת חולות שמלאו את פיהם.הם יכלו להאזין לשידור קול ישראל וללמוד מה קורה בארץ. האוכל היה במשורה, והמים נאגרו במיכלים . פסח מזכיר את תפילות הימים הנוראים כאשר התפילות התקיימו בחוץ וחזן השמיע את "קול נדרי".בשעה שחבריו לשבי יכלו לשלוח ולקבל מכתבים מן הבית, לפסח לא הייתה משפחה להתכתבות. והוא איבד את הקשר עם אחותו, אשר לימים הגרה לארה"ב.

בעת הפסקת האש הראשונה בסתיו 1949 נפוצה שמועה שתהיה חלופת שבויים ואפשר והם יוחלפו בשבויים ירדניים. באחד הימים הודיעו להם כי החילופים יחולו גם על השבויים במחנה שלהם. נמסר להם כי היחס החלופין יהיה שמונה חיילים ירדניים על כול חייל ישראלי.זה היה כעשרה וחצי חודשים לאחר השבי.ואכן בערב אחד ניתנה הוראה לשבויים לארוז חפציהם ולהיות מוכנים ליציאה.הגיעה שיירת משאיות והשבויים הועלו עליהם ואלה עשו את דרכן דרך הערים בירדן עד לגשר אלנבי ומשם עד ל"שער מנדלבאום" בירושלים, שער הגבול בין ירושלים המזרחית בשליטת ירדן לבין ירושלים המערבית בשליטת ישראל."המונים באו לקבל את פנינו בעיקר משפחות השבויים ולי נמסר שיש לי בארץ קרוב משפחה ברמת השרון.לאחר קבלת הפנים הוסענו לבית הכנסת הגדול ושם ברך אותנו הרב הראשי הרב הרצוג ומפקד ירושלים אלוף דוד שאלתיאל." בעברו פסח זה היה השחרור השני.

בשלהי 1948  שלוש וחצי שנים לאחר השחרור המציאות הייתה כזאת שלאותם חיילים משוחררים שלא רצו להצטרך ליישוב חקלאי, קיבוץ או מושב, חיכה האוויר של ישראל. גם מעברות היו מעט. וחייל משוחרר שריד שואה הסתובב עם ידיים בכיס , בלי קורת גג ,ובלי עבודה או מקצוע לפרנס את עצמו. הוא בא אל הקור.זאת הרי גם אני חוויתי כשסיימתי את המחזור בבית הספר החקלאי במגדיאל. מציאות זאת הייתה מוכרת לי מאוד.פסח היה צריך לפתוח בחיים החדשים-שוב. כמה מחבריו החליטו להצטרף לישוב קיים בעמק האיילה, אבל פסח החליט לבנות את ביתו לבדו הוא מצא קורת גג בתל אביב, הכשיר עצמו כמכונאי,ועבד בעבודות מזדמנות במקומות שונים בארץ.

 עצמאי בשטח.

פסח רכש שברולט טראנטה,כמעט מערֵמָת גרוטאות, שיפץ אותה מצא לו שותף  ,ושניהם עסקו בהובלות, בין היתר הובלת פסולת בדרום, בחפירות להנחת קו המים מהכינרת לדרום-"המוליך הארצי" . באחד מפעולת ההטענה ,הרכב התהפך והגרוטאה אף לא הייתה מבוטחת. היא חזרה למקום שממנו באה. אז הוא ושותפו ,זאב, נסעו  לבאר שבע למצוא עבודה בחברת סולל בונה.התפקיד שהוטל עליו היה פיקוח על הטענת משאיות חול שנעשתה בידי הבדווים.לאט לאט הוא עשה הכרות עם יישובי הדרום. יום אחד נמסר לו מן החֶברה שגולדה מאיר,אז שרת העבודה ,תבוא לאזור ופסח ייקח ג'יפ ויסייר אתה במצפה רמון,  ירוחם, המכתש הקטן ומפעלי ים המלח. ההתרגשות שלו הייתה גדולה ותוך כדי הסיור כאשר גולדה קבלה סקירה קצרה על עברו של פסח היא העירה בלא שתסתיר את סערת הנפש שלה כשדמעות בעיניה ואמרה:  "אדם כה צעיר עם עבר כה עשיר". פסח השתלב בעבודת הפיתוח של מפעלי ים המלח, כשהעבודה נמשכה  ברצף תריסר שעות משעה חמש בבוקר ועד לשעה שבע בערב , ומדי פעם לאחר העבודה הוא עוד הסיע את המנהל שלו לביתו בשרון. במקרה אחד כאשר הוא נהג בג'יפ,  כבל של רכב  צבאי צמוד לגרר שנסע לפניו, נקרע והגרר עלה בעוצמה על הג'יפ של פסח.הפציעה הייתה כמעט אנושה, ובמשך שלושה ימים הוא היה ללא הכרה ופרפר בין חיים למוות .  מששבה אליו ההכרה הוא עבר סידרת ניתוחים עד שמצבו התייצב. ורק אז  כול גופו, למעט הראש, הושם בגבס .קרן האור היחידה  היו הביקורים של החברה שלו  ,חוה, שעתידה להיות אשתו. היא חיה בפתח תקווה ועשתה מאמצים ומשכה בחוטי פרוטקציה כדי להעביר את פסח לבית חולים ביילינסון, והיא הצליחה. במשך ששה חודשים בילה פסח בבית חולים.

לאחר שנים בהיזכרו באותם אירועים ששוב  טלטלו אותו בין חיים ומוות, הוא מעיר לָקונית שקל מאוד לספר על כך לימים כאפיזודה, בשעה שהוא היה צריך שוב ובנסיבות החדשות – להלחם על חייו,הבשורה הטובה היו נישואיו לחווה. לאחר הנשואים נולדו להם בן ובת .אבל באחד הימים שוב פקד אסון את המשפחה כשהבן נהרג בתאונת דרכים . סיפור איוב של התקופה. ניצול השואה, בהגיעו לארץ חלומותיו, קבל מכה אחר מכה, מהלומה אחר מהלומה,והוא התגבר. נותרה הנחמה האחרונה הבת- מָלי, ושני ילדיה, אחד שגמר תואר דוקטור במכון וייצמן והוא עושה את הפוסט דוקטורט במכון הטכנולוגי של מסטשיוסטס, המוסד האקדמי הידוע ועטור התהילה בארה"ב.  הנכדה של פסח וחוה, היא עורכת דין.כרבים משרידי השואה שיקום המשפחה הוא אחד מן המעשים הגדולים שלהם בארץ.

pesach rabin and peled post- עותקpesach and chava 1999 - post עותק

פסח ורעייתו חווה.פסח בחברת יצחק רבין ואלוף חיים פלד

על מאמציו למצוא פרנסה מבטיחה כשהוא נודד ממקום מן המרכז לדרום וגם לצפון, כולל עבודה במסגרת המוליך ארצי בשעתו הוא מספר בפרוטרוט בספרו. כשם שהוא מספר בהרחבה על הקורות אותו ב-300 עמודים של הספר. בשלב מסוים הוא מחליט להיות עצמאי, לא כנהג, עבודה שבה התנסה אלא ממשהו אחר.פרנסה וענף שיאפשרו לו להתיישב במקום אחד ולהקים משפחה.הענף שהוא בחר בו היה איסוף פסולת מתכת ומכירתה לספק גדול. לימים הוא וויתר על התיווך והתקשר עם מכרות תמנע שהיו זקוקים לחומר . עם צרכן בסדר גודל זה פסח אנדרדמן עשה חיל נשא אישה הוליד ילדים, ואחרי שלושים וחמש שנות עבודה קשה, רבת מתח, נדודים ותחומים שבם עסק, הוא החליט למכור את העסק לצאת לגמלאות לכתוב את זיכרונותיו . הספר ראה אור, בעברית, באנגלית ובגרמנית.הוא השתחרר מצה"ל בדרגת רב סרן .אולם גם בהיותו במילואים ובמשך כול חייו הוא היה קשור בצה"ל והופיע בפרומים שונים וגם כתורם לשיקומם." בצהל מצאתי אוזן קשובה למסרים שלי"- אומר לי פסח, וגם לכך אני מודע.

pesach with bahad

פסח בפני חיילים מיחידות בה"ד.מערכת החינוך של צה"ל מפנימה יותר את לקחי השואה.

 כוח החיים

 אין לי כול ספק כי האנשים  בפניהם הופיע פסח אנדרמן, במסגרות שונות, אזרחיות וצבאיות, בארץ ובחו"ל, במעמד ציבורי או באווירה ביתית, לא רק שתהו, אלא השתאו, לראות בפניהם אדם שלא זו בלבד ששרד את כול מדורי התופת כילד וכנער, אלא הגיע לארץ, ולא למקום אחר, וזאת קידמה אותו במלחמת קיום שותתת דם ,ישיבה בשבי במדבר וחסר בית ופרנסה. והוא עשה זאת. לבדו. הוא אמר לעצמו "כן! אני יכול". זאת ועוד. הוא נטל על עצמו משימה והיא באופן פרדוקסאלי כה קשה, דהיינו לאחר כול מה שעבר עליו -חשוב  להיות בן אדם.- מעטנש. לא חיה רעה. זהו המסר שלו. הוא מעולם לא איבד את הצלם. מסגרת התייחסות זאת הביאה אותו לקשר עם אנשים וחוגים , יהודים וערבים- אזרחי ישראל ופלשתינאים והוא כָמֵה לשלום ומאמין בו ומאמין שאם העמים ירצו בכך, בוא יבוא. הרבי שלו כפי שהוא מתאר אותו הוא רָבין. אשר בשפה סלאבית פרושה רב. הוא ראה בו סמל הקוממיות  והתקומה. גם לוחם וגם רודף שלום .הוא היה שם בכיכר כשרבין נרצח, שעמו נפגש ביום העצמאות שקדם, בבית של ידיד משותף האלוף חיים פלד. פסח אינו מתיימר להיות "יהושע הצנוע" . יש לו קבלות, גם בתיעוד וגם כמה אותות וי, בגופו ובנפשו, ובאלה הוא גאה. הוא אדם שידע בתושייתו וברצון בלתי נלאה, בחדוות החיים שלו, להגיע גם לפשוטי עם וגם לאישים רבי יחש, שבהם הוא נעזר כדי לסייע למי שזקוק לסיוע.

פסל בן גוריון הנודד.

הוא נתן חסותו למבצעים למען נכי צה"ל, למען אָמָנים ניצולי שואה ואחרים. בכנס התרמה שנערך בירושלים בנוכחות ראש העיר, טדי קולק, הוא העמיד להגרלה פסל ראש של בן גוריון מעשי ידי פסל אנגלי.משזכה בו  נדבן יהודי מצ'ילה שהיה במקום, ניגש אליו פסח ושאל אותו אם הוא מוכן לתרום את הכסף, ככה שאת הפֶסֶל פסח יוכל להביא לאירוע התנדבות אחר. האיש הסכים מייד. הפסל הועמד למכירה פומבית במפגש של שוחרי בית החולים "תל השומר" מגרמניה, והתורם תרם את הפסל לבית החולים. באמצעות שגריר ארה"ב בישראל דניאל שפירו, הוא העביר את ספרו לנשיא אובמה וזכה לקבל תגובה חמה מאת הנשיא.את המהדורה הגרמנית הוא שלח בין השאר ליו"ר הבונסטאג הגרמני וגם ממנו זכה למכתב הוקרה. פסח שיודע גרמנית על בוריה, הוא אורח רצוי במפגשים עם ידידי ישראל בגרמניה, בין אלה שבאים לארץ ובין אם הוא נוסע לשם. בשיחה אתי הוא אומר לי ככה." אני מקיים בין היתר שיחות וועידה עם נוער גרמני, לרוב באזור נירנברג. לדעתי הם לא רק יודעים על השואה, אלא גם על התקומה. אולי יותר מאשר הנוער בבתי הספר בארץ. כאן לא לומדים על התקומה. לא במערכת החינוך ולא בתקשורת. לא לומדים ולא יודעים "

"ואיך היית רוצה שילמדו?- אני שואל אותו. לפסח יש כתובת מדויקת. "ערוץ 10 "

"ומה יעשו שם"?, אני מיתמם, ביודעי שגם אני חושב טובות על החלק החדשותי -מגזיני של ערוץ זה

"יביאו אנשים כמוך, כמוני, לא כאלה שהלב כואב כשגוררים אותם לאולפן אלא כאלה שיש להם מה לומר ויודעים איך לומר זאת, ויש להם קבלות, מסמכים, צילומים. מזה הציבור בכלל והנוער בפרט ילמד משהו על הניצולים שהגיעו לכאן, והגיעו לכאן, ולא לכול מקום שיכלו להגיע. והגיעו ולחמו,ותרמו למדינה. על זה אפשר לעשות תוכנית"

לא רצית לאכזב אותו ,לכן לא סיפרתי לו שאני עשיתי אי אלה גישושים כלפי אותו ערוץ,ליתר דיוק כלפי אושרת קוטלר, עורכת "המגזין" של ערוץ 10 ,מסגרת עיתונאית מסקרת ולוחמת. עשיתי זאת  תוך הדגשה, שאולי הגיע הזמן לעסוק -בצד השואה גם בלקחיה ובתקומה, ולא הייתה לזה היענות. אולי פסח יצליח. הוא ראוי מעל כול צל של ספק. יש לו מה לספר על שָם, ובעיקר על כאן.אפשר לעשות עליו סרט. אבל מכיוון שצריך לגייס הרבה כסף, וזה תלוי ברייטינג,אז האפשרות הזאת,תלויה ונופלת.

כשהוא נתן לי את ספרו במהדורה האנגלית, העברית חולקה כולה, חשבתי לעצמי, איזה שם הולם "כוח החיים". וזאת משום שבמסגרת  לימודי המדיה שלי בארה"ב  ובתחום "שכנוע המוני" נחשפנו  לסרטה המדהים של אחת מהבמאיות הגרמניות  הגדולות במאה ה-20 לני רייפשטאהל- "ניצחון הרצון" . Triumph des Willens)  בסרט הזה שהיא הפיקה וביימה  בשרות הנאצים יכול הצופה להתרשם מן  העצמה הנאצית בכול ממדיה הפיזיים והתעמולתיים אשר באים לביטוי בכול "פריים" של סרט זה שבו הססמה Ein Reich Ein Fuhrer Ein Volk"רייך אחד, עם אחד, מנהיג אחד" " נראית במלוא ההוד הנורא והמצמרר. בסיכומו של דבר "כוח החיים" גבר על "ניצחון הרצון". היו יהודים ששרדו את התופת, הרייך הנאצי חוסל. פסח אנדרמן הוא עֵד מהימן. גם לפרק המפואר של "תקומה" במדינת ישראל. על הפרק הזה טרם נעשה סרט.

 

קבורת נכסיי נספיי השואה.

הניצולים שרדו את השואה אך לא צלחו את נתיב הביורוקרטית של מדינת ישראל.

 ב- 28 ביוני 2016 ששים ושמונה שנים מאז שמדינת ישראל החלה לקלוט את ניצולי השואה מודיעה כותרות בעיתון "הארץ" ( 29.6.2016) ש- 11,000 ניצולי שואה שוב לא יקבלו את הקצבה. הסיבה כרגיל- הביורוקרטיה והמחלוקת בין האוצר לבין "החברה להשבת נכסי הנספים".דומני שרק מספר המצבות של ניצולי שואה  שלא זכו לקבל את המגיע  להם מרובים מאבני הנגף שמדינת ישראל שמה בדרך לעשיית צדק עם ניצולי השואה בשעה שקיבלה בעבור משימה זאת עשרות מיליארדי דולרים.

 ” במטרה לעשות צדק היסטורי עם הנספים ולהשיב את נכסיהם המצויים בישראל ליורשיהם החוקיים – 70 שנה לאחר שואת העם היהודי – הוקמה החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספיי השואה" כך נאמר במבוא לחוק בשנת 2006 בעקבות דיוני ועדת החקירה הפרלמנטרית בראשותה של ח"כ קולט אביטל. אביטל, כיום יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה, הייתה סגנית יו"ר הכנסת ועמלה במשך חמש שנים בטיפול בנושא הזה ובפתרון המתבקש.

הואיל ואני לא בקיא בפרטי החוק ,ורק למדתי שכמו חוקים אחרים, הוא מסורבל, פניתי  לקולט אביטל לקבלת הבהרות. ואסתפק בתשובות שלה מבלי לחזור כאן על השאלות.

"כאשר חוקק החוק לא נחקקו תקנות. בגוף החוק נאמר שהחברה שתקום תצטרך לפעול בהתאם לתקנות שמחייבות את החברות הממשלתיות ומכאן חלק גדול מהבירוקרטיה."- השיבה קולט אביטל לשאלה הראשונה. מה שקרה בהמשך הוא שבמשך הזמן פנתה החברה לבתי משפט ולכנסת להקל עליה , בעיקר בנושאי צווי ירושה , שבגללם התעכב הטיפול בהחזרת הרכוש. עם זאת, בעקבות דיונים בכנסת לפני שנה או שנתיים, תוקן החוק. בסעיף 34 (ב1) נאמר במפורש שהחברה אינה יכולה להשתמש  בכספים שמיועדים ליורשים שזכאותם נקבעה .

אשר  לביצוע החוק בכול הקשור ביורשים, אומרת קולט אביטל,  כי במשך הזמן הגיעו אליה תלונות שונות של אזרחים שהטיפול בתביעותיהם התעכב שנים רבות, או שקיבלו תשובות מוזרות. עד  כמה שאני יכולתי להבין הוא שהחוק אמנם לא היה מושלם אך גם לא היו בו ליקויים יסודיים, ואם כן הבירוקראטיה סיבכה אותו  עוד יותר. " נאבקנו מול משרד המשפטים לצורך הקלה בהליכים , אבל צריך להבין גם שקרו מקרים בעבר שאנשים קיבלו , בטענות שווא, או במסמכים מזויפים רכוש שלא היה שלהם ומכאן הצורך בקבלת מידע והוכחות."

בנקודה זאת אני מבקש להעיר כי אני קבלתי מידע מאדם שמצוי  גם בעניינים וגם בחוק אשר סיפר לי כי התהליך של הוכחות היה מרוץ משוכות נוראי.יתרה מזאת היו אנשים שכשהסתבר להם הקושי וויתרו על כול העניין. אין לי נתונים לגבי מספר אנשים מסוג הראשון או השני.יש לציין כי על פי החוק החברה היא פרטית  אבל כול מניותיה הן של הממשלה. בהקשר זה מעירה קולט אביטל כי " . אין לי ספק  שבעבר, לפני הקמת הועדה הפרלמנטארית, קברניטי ופקידי הממשלה היו סבורים שהמדינה היא היורשת הטבעית של כל הרכוש הזה, ולכן זה עבר, ברובו לאפוטרופוס הכללי. לכן הייתה גם התנגדות במשרד המשפטים ובאוצר להקמת ועדת החקירה. מנגד, הניצולים טענו  שכספי הקורבנות שייכים להם."

zdinska wola cemetary rombstones post- עותק

לדעת קולט אביטל, ניצולת שואה בעצמה, הרכוש שייך קודם כל ליורשים הלגיטימיים, אלה שבאו ואמרו שלדוד, או לסבא, היו אדמות או חשבונות בנקים בישראל והם נענו בשלילה. היא סברה, וברוח זו גם נחקק החוק, שהכספים שלא יימצאו להם יורשים, צריכים לשמש את רווחת ניצולי השואה.מה שקרה בפועל, זה מה שקורה כרגיל כאשר האזרח נופל בין כסאות של משרדים, או של רשויות, שהוא המפסיד . במקרה זה הפקעת הזאת שהייתה טמונה בחוק ,והנסיבות שהביאו את הנפשות הפועלות לסבך אותו עוד יותר ,הם שזרעו את המוקשים בדרכה של החברה ומי שנפל היו ניצולי שואה, בעיקר הנזקקים אלה  שבערוב ימיהם נעדרים את הבסיס המינימאלי להתקיים איכשהו עד שיוציאו את נשמתם.

נתונים מדברים.

 בדו"ח של החברה להשבת רכוש הנספים  לשנת 2015  אלה מקצת מהנתונים . מתוך  יותר מ-12,000 תיקי בקשה יותר מ-10,000 הושלמו.  במהלך שנת 2015 שווי הנכסים ששוחררו ל 652 יורשים הסתכם ב-61 מיליון שקל. בידי החברה מנוהלים נכסי נדל"ן שמוערכים ב-728 מיליון שקלים.בדו"ח פרוט נתונים לגבי מצב הטיפול בתיקי בקשה, הפעילות בתחום שחרור הנכסים, מצבת הנכסים המנוהלים בחברה וכיו"ב סוגיות שהם הבסיס הכספי לפעילות החברה.

אולם הדו"ח עוסק גם בפעילות של סיוע לציבור ניצולי השואה. בראש אלה מענק ישיר ל-עשרת אלפים וחמש מאות ניצולים- סכום של יותר מ-7000 שקלים לכול אחד מהם. ועוד מענקים לניצולים נזקקים בתחומים שונים כאשר סך הכול של הסיע בסעיף זה הוא 75.8 מיליון שקלים. כמו כן הקצתה החברה קרוב ל-12 מיליון לתמיכה באפיקי סיוע מיוחדים, חלקו באמצעות הארגונים של ניצולי השואה. סעיף מיוחד הוא  תמיכה בפרויקטים שמטרתם הנצחה וחינוך זכר השואה. הסכום למטרה זאת עמד על 4 מיליון שקלים..

אני פוסח על סעיפים יחסית מינוריים בהוצאות כמו  פרויקט טיפול שיניים, סיוע נפשי, ניידת שיפוצים, ער"ן קו חם לסיוע נפשי טלפוני לניצולי השואה. כאמור דו"ח מפורט  ומסדור מאוד שמלמד על מה הוצאו הכספים.לא שמתי לב אם בהוצאות על משכורות אנשי החברה הוזכרו הבונוסים שניתנו לבכירי החברה. הנושא  הופיע בעיתונות ונדון ב- 30.12.2015 בפגישה בכנסת במסגרת דיון של העמותה הפרלמנטארית של ניצולי השואה. באותה ישיבה כמה וכמה מהנוכחים קבלו על כך שהבונוסים בסך 2 מיליון שקלים לבכירי החברה הם שערורייה. במכתב אל הנהלת החברה ציין אחד מחברי העמותה כי

ההסבר המופרך שנתן הדירקטוריון של החברה  למתן מענקים אלה הוא שהחברה אמורה להיסגר בעוד שלוש שנים, וכדי לשמור  על העובדים עד למועד הפרוק, הדירקטוריון אישר את המענקים. יתרה מזאת ההנהלה סירבה לגלות את שכרם של אותם עובדים בכירים שהם כול כך חשובים, וכל כך בלבדיים, שראויים לכספים אלה- צוין במכתב." הנימוקים המפותלים  להצדקת הבונוסים השערורייתיים -מקוממים". עם זאת לא אלה המכשולים שהיו זרועים בדרכה של החברה. היא סבלה מבחינה ציבורית מהרבה בעיות אחרות, חלקם שאיתן נולדה וחלקן שהחברה בשיתוף האוצר,משרד המשפטים, ומנהל רושת החברות הממשלתיות- הוסיפו נופח משלהם.

עובדות מדברות.

 אם אכן הדו"ח אמור לשקף את מצבה של החברה להשבת נכסי הנספים, מה קרה שבישיבת וועדת הכספים זאת שקדמה לישיבה אתמול ,צדד יו"ר הוועדה  ח"כ משה גפני בפרוק הוועדה. ומי שנטה להסכים אתו, ובעצם מסכים, אך לא מיידית, הוא מי שהיה היו"ר של החברה וממייסדיה, אברהם רות. בפי אברהם רות נימוק פשוט." המספרים מראים באופן ברור שיש עודפי כספים גדולים שניתן  לחלק, אלא שהביורוקרטיה בחברה, בממשלה ובכנסת מונעת זאת. מה גם שברור כי במצב הקיים, בסוף 2017 עם סיום המנדט של החברה, נשאר סכום עתק בחברה שאיש לא יודע מה יהיה גורלם.מה שברור שעד אז כמה עשרות אלפי ניצולים לא יהיו ואלה שכן יהיו ימשיכו לסבול ואף לרעוב. הוא מוסיף "אני לאו דווקא בעד פרוק מידי.אני בעד זה שיעבירו כספים –שנמצאים בחברה- לניצולים נצרכים בעוד מועד. לדעתי הכספים הדרושים לכך נמצאים בחברה. אם צריך פרוק על מנת לשלם שיהיה פרוק אם נתן לשלם בדרך אחרת גם טוב"

הפניתי תשומת לבו של רות למכתב שכתבה יו"ר מרכז הארגונים אל ח"כ גפני ואף שגם לה יש ביקורת לא מעטה על פעילות החברה היא ביקשה שלא יפעל לפרוקה– וזאת בגלל כי "הפרוק הוא בבחינת זריקת התינוק עם המים". רות מבין את עמדת יו"ר מרכז הארגונים שהייתה  כוח הדחף שהביא להקמת החברה, שלא לפרק בטרם עת. עם זאת מתברר לי כי גם הוא  פנה ליו"ר וועדת הכספים.ובפתח המכתב ציין אברהם רוט כי  בישיבות ועדת הכספים בנושא החברה לאיתור ולהשבה בע"ם שבהן השתתף מתחילת השנה דנו בקשר לאי העברת כספים לניצולי שואה נצרכים ביותר על ידי החברה להשבה. "כידוע ישיבות אלה לא הועילו והחברה לא העבירה את הסכומים הנדרשים לניצולי שואה.

להזכיר כי החברה הוקמה על ידי ניצולי שואה באמצעות פורום הארגונים של ניצולי שואה המוזכר בחוק להקמת החברה לאיתור והשבה." אמנם בהתערבות משה כספי ובעזרת האוצר הועבר תשלום חד פעמי לניצולי השואה ובזה תם העניין. ברור , מציין רוט במכתבו, כי זה לא פתרון של הבעיה הבסיסית וכי סכומים גדולים מוחזקים על ידי החברה שלא השיבה ליורשי נספים ולא מתכוונת להשיב אותם ליורשי הנספים, וגם לא להעבירם לניצולי שואה.

 

collette-_thumb

IMG-20160628-WA0000 -  postעותק

micha charish post

 

 

 

 

 

 

 

קולט אביטל-יו"ר  מרכז הארגונים של ניצולי השואה,אברהם רות  היו"ר הראשון של החברה להשבה וממיסידיה.מיכה חריש  היו"ר הנוכחי של החברה להשבה

בישיבת וועדת הכספים שנערכה אתמול,לפי הדיווח שקבלתי, המהומה הייתה רבה.  הייתה התנפלות קולקטיבית של חברי הוועדה על נציגי החברה, אולי בעיקר על ההנהלה והמנגנון שכשל בהסדרת הכספים לניצולים. מישהו העיר כי אחד הדברים שחברה עשתה הייתה פרוק היחידה בחברה אשר עסקה בתמיכה בארגונים של הניצולים. לפי הדיווח  ח"כ גפני  מתכוון להעביר בוועדה  החלטה אשר תפתור זמנית את הבעיה.

 הביורוקרטיה ההרסנית.

אני לא נתנסיתי בסוגיה של רכוש נספיי השואה. לי כיורש, יש רכוש גדול אחר בפולין, שיחד עם רכוש של אלפים,ורכוש ציבורי מגיע לעשרות מיליארדי דולרים, והמדינה לא טיפלה בזה כלל, מטעמיה שלה. היחסים המדיניים והביטחוניים עם ממשלת פולין חשובים לה יותר מאשר הטיפול בהחזרת רכוש  שנאמד   ב 35% מכלל הנדל"ן בפולין. לעומת זאת חבריי ואני מעמותת " עופות החול" ששמה לה למטרה לתעד חזותית את פעלם של שרידי השואה בארץ עברנו סידרה של סרבנות  מבישה ומקוממת , מדי שנה .כאשר הגשנו את הבקשה נתקלנו בקיר של נפשות מאובנות. אינני יודע אם הדירקטורים בחברה הגיעו אליה עם אוזניים ערלות או שהלב שלהם התאבן תוך כדי הטיפול. בראש החסימות הללו עמדו הוועדות המייעצות, שאינני יודע מי קבע את הרכבם. במקרים רבים הם לא הבינו את התכנים, במקרים אחרים ערערו על המקצועיות של המפיקים. ומדובר במיכה שגריר ז"ל שהוא המפיק הפורה ביותר של סרטי התעודה בארץ, וגם אני שהמדיה החזותית לא זרה לו. לבסוף לאחר ארבע שנים של סירוב, אושרה לנו הקצבה ובעזרתה הפקנו סרט תעודה בשם "בעקבת המסע" והסרט שודר בערוץ 1 , בטלוויזיה החינוכית פעמיים ובערוץ 20 וזכה להצלחה.באותה תקופה אישים בולטים מקרב ניצולי השואה  שעליהם התכוונו לעשות סרטים הלכו לעולמם.

כאשר סיפרנו על "דרך הייסורים" שלנו ליו"ר מיכה חריש, ניצול גם הוא,  נשך בשפתיו ואני בטוח שלבו נחמץ, שכן הוא היה כבול בכבלים של הביורוקרטיה. לדעתי לא רק החיצונית אלא גם הפנימית.מי שהיה  בשעתו שר מסחר ותעשייה מצליח, קיבל לפני שנתיים ומעלה חברה שהייתה חולה, מסואבת. מי שהיה יו"ר מרכז הארגונים, בעבר נגיד בנק ישראל, משה זנבר,ז"ל שהמליץ על מיכה חריש, ואין לי ספק שחריש אינו מברך על הרגע בלשון המעטה, שבו הוא הסכים למועמדות..

במכתב אל יו"ר וועדת  הכספים, שכאמור, דנה אתמול בסוגיה ,כותבת יו"ר מרכז הארגונים כי  "ראשי החברה נאחזים בסעיף בחוק הקובע בין היתר שהחברה תקצה כספים למטרת סיוע לניצולים ובלבד שלא להשתמש בנכסים שניתנו לגביהם החלטות בדבר זכותו של המבקש בנכס. לדעתה אחת  הדרכים ליציאה מן המבוי הסתום היא לתקן מיידית את לשון  הסעיף הזה. זאת כדי לאפשר בינתיים להשתמש בכספים שנותרו בקופה ומיועדים להחזרה( לצרכים אחרים- צ.ג)

מצדם יו"ר החברה מיכה חריש, והמנכ"ל ד"ר ישראל פלג פנו אף הם במכתב אל שרת המשפטים איילת שקד,אל שר האוצר משה כחלון, אל אורי יוגב מנהל רשות החברות הממשלתיות ואל יו"ר וועדת הכספים משה גפני,במכתב ארוך בעיקר לגבי הבעיות החוקיות  אשר הן מהוות כרגע את מוקד המשבר.וככה נאמר בסיום המכתב: "אנו ממתינים לפסק דינו של בית המשפט לאחר שיינתן ובהתאם לתוצאותיו אנו תקווה כי ניתן יהיה לחדש את העברת הסיוע לניצולי השואה. אם תתקבל תביעת החברה מאוצר התיישבות היהודים( זאת שבידיה הופקדו  הנכסים- צ.ג)- מדובר ב-250 מיליון שקלים של נספיי השואה- כספים הנחוצים כול כך לסיוע לניצולי השואה הנזקקים." המכותבים נקראים לפעול בדחיפות לשחרור הכספים הכלואים."

רק מן הסיפא של מכתב זה, יכול כל בר דעת ללמוד איזו פקעת, חוקית,משפטית, מנהלית- שלתוכה נקלעו, נכלאו ניצולי השואה. זה בעצם מאפיין את הטיפול בניצולי מאז ומתמיד.

אולם בדבר אחד יש תמימות מוחלטת מקיר לקיר בקרב ההנהגה של ניצולי השואה והיא שאסור שאפילו פרוטה אחת תוחזר לאוצר מכספים אלה. אדם ציני יגיע  למסקנה שהאוצר,אשר מלכתחילה חמד בכספים אלה ,כפי שהוא חמד בכול הכספים שהיו מיועדים לניצולים, כי החוק חוקק ככה שבסופו של דבר מרב הכספים יוחזרו למדינה ואסור שדבר כזה יקרה. אברהם רות ציטט באוזניי הבטחה של שר האוצר,משה כחלון, כי האוצר לא יגע בפרוטה מן הכספים הללו שיועברו לניצולים. אם ככה אני מקווה שיועברו  לאפיק שיהיה "ידידותי" לצרכים של הניצולים, ובלבד לא באמצעות "הרשות לניצולי השואה" שגם היא שייכת לאוצר.

" הכול צפוי והרשות  נתונה"

 האמירה  הזאת שייכת לפרקי אבות, אבל היא חלה על ה"רשות לניצולי השואה". לאלה שלא בקיאים, או שהדבר נשכח מהם. לאחר שהיו ניצולי שואה שסירבו לקבל , או לא קבלו, פיצויים מגרמניה, ועוד בטרם פג תוקף ההסכם עם ממשלת גרמניה, הכנסת תיקנה את חוק הפיצויים ככה שאלה שלא הגישו בקשה יוכלו לקבל אותה מן המדינה. מאז קיימים שני סוגים של פיצויים. אחד במישרין מגרמניה והשני ממדינת ישראל. אולם בשעה שהגרמנים נתנו פיצויים לכול ניצול ללא כל תיוג, לא כן ממשלת ישראל. מיותר לציין שאין פיצוי בעולם אשר יפצה שריד שואה על היקף האובדן שלו- אין. מכאן שגם הפיצויים שהגרמנים שילמו לשרידים, הם בעצם  סמליים בלבד. עם זאת ,כאמור,לא היה כול סיווג. לגרמנים די היה בסיווג אחד- שרידי שואה. לעומת זאת ממשלת ישראל תייגה את הניצולים, תיוג שרירותי, מביך ומביש ובאמצעות עורכי הדין  שטיפלו בתביעות הניצולים, נקבע מה הוא סוג הפגיעה כתוצאה משהות  בגטאות ובמחנות הריכוז. פרקו זאת לאברים ולגורמים בגוף. כמו עצבים, פגיעה  נפשית, פגיעה פיזית, רגלים, ידיים, גפיים, בפגיעה בראייה או בשמיעה וכיו"ב.

התוצאה היא שגם הפקידוּת ברשות לניצולי השואה  וגם הוועדות הרפואיות -צמודות לאברים. לדוגמה אם ניצול שואה רשום כמי שסבל מפגיעה ברגל, צלע או שהיו לו בעיות אחרות, אם הוא החליק, נפל בשל פגם זה וזה השפיע על רגלו השנייה, הוא מוכר כזוכה להעלאת אחוז הנכות. אולם אם אותו ניצול בנפילה פגע בעינו, הוא נדחה. זאת משום ב"מקור" הנכות שלו שייכת לאורטופדיה ואילו העין שייכת למחלת העיניים.זה לא מצחיק. זה מעציב. ראשית לגבי הסלקציה מלכתחילה ואחר כך לגבי יישומה.פעם בביקור במשרדי הוועדה נוכחתי כיצד משתדלים להיראות ניצולים אשר מופיעים בפני הוועדות. חשתי כאב וזעם.

אבל גם זה אינו אלא סימפטום לכול  היחס והטיפול שנהגו ממשלות ישראל כלפי ניצולי השואה ואשר בגין קליטתם בארץ ,שלה הם עצמם תרמו הרבה, המדינה זכתה בעשרות מיליארדים, מהם הסכם השילומים שהציל את המדינה מהתמוטטות כלכלית ומחדלות פירעון בעבור דלק וחשש לסגירה מיידית של האספקה  על ידי חברת "שֶל" הבריטית.

גם אם  הפעם  יימצא פתרון לפקעת המשפטית של החברה להשבת רכוש, זה יהיה עוד פתרון נקודתי. בסופו של דבר החיים  יעשו את שלהם. ליתר דיוק קץ החיים של ניצולי השואה. אז היורשים יהיו מדינת ישראל, וזה יחול על כל הנכסים, כאן, במזרח אירופה, נכסי נדל"ן אומנות ועוד. וזה יהיה הפתרון האולטימטיבי לכול בעיות הפיצויים. ושלום על ישראל.

 

 

בחרנו בחיים

בימים שבהם מהלכים עלינו אימים  בשואה חדשה ומקדשים את פולחן המוות ייערך כנס של  "עמותת דורות ההמשך" בשם "חזרה לחיים", שבו יצוין נס התקומה האדירה של שרידי השואה. זה יהיה הכינוס הראשון של יָלדי וילידי מחנות העקורים שהוקמו באירופה לאחר המלחמה,והוא יתקיים ב-21 בדצמבר באוניברסיטת תל אביב.

מאז פרוץ מלחמת העולם השנייה, קם דור רביעי, שהוא לא יודע הרבה או מאומה על התקומה. רק עכשיו  במלאת 70 שנה לשחרור ,הפציע השחר על  מערכת החינוך בלימוד  אי אלה היבטים של התקומה, כשלקחי השואה ,במשמעותם העכשווי, בארץ ובעולם, לא נלמדים כלל.

התקומה, הלידה מחדש- מתחילה מייד לאחר תום המלחמה. כמחצית משרידי השואה, לאמור כרבע מליון יהודים מצאו את עצמם במחנות עקורים באירופה. בעיקר בשלוש מדינות. גרמניה, אוסטריה ואיטליה. הגדולות שבהם היו בגרמניה, בעיר לנדסבֶרג שבבוואריה, וברגן בלזן, שהיה מחנה ריכוז ענק והפך למחנה פליטים, ובאיטליה, בעיקר דרום איטליה בעקב של המגף שבין  נמלי טראנטו ובארי. בחלק זה של איטליה נמצאו ריכוזים של רבבות שרידים, במסגרות שונות, של גרעיני קיבוצים, קבוצות,הכשרות, עליית הנוער, שהיו מיועדים לעליה, בעיקר במסגרת עליית המעפילים. בשלב קצת יותר מאוחר נוסף על מחנות העקורים המחנה שהקימו הבריטים בקפריסין.

זאת היא סאגה שמעטים יודעים עליה והיא אינה סיפור אחד אלא רבים, אפשר כמספר השרידים ששרדו, ורובם לא סופרו . חלק מן  הסיפור שלי מופיע באחד הפרקים בספר  "גשר של נייר"( הוצאת משרד הביטחון 1996 ). במחצית הראשונה של חודש נובמבר 2015 מלאו שבעים שנה לבואי לארץ במסגרת עלית הנוער. אבל הרוב המכריע , כאמור, לא סיפר את הסיפור כיצד הם מצאו את עצמם פתאום באיזה חוט דק שבין שמיים וארץ בין מוות וחיים.  היו שחזרו למקום הולדתם ומצאו ניכור, איבה,אבדון, חורבן, ריק ודירות תפוסות על ידי תושבים מקומיים או זרים ששוכנו בהם. היו מקרים של הלם מלווה בזעם עצורובשבר לבאים למכורות הולדתם לא היה  מכר ומודע, ובמקרה הטוב התכחשות, והם חזרו למחנות הפליטים. היו אחרים , והם היו  הרוב, שלא עלה בדעתם לשוב למקום הולדתם,שבו לא היה זכר ולו למצֵבָה, והם ידעו שרוב משפחתם נרצחו בידי הנאצים אך לא ידעו אם נותר איזה שריד. במחנות האלה פעלו שליחי ארץ ישראל ובעיקר אנשי הבריגאדה הארץ ישראלית.

סיום מלחמת העולם השנייה , היה מפץ ,כמעט כמו תחילתה. הניצחון לווה לא רק בפרץ של שמחה אלא  גם בהלם, בנהי, בכאוס, ברעב, בתהפוכות מדיניות, חברתיות, תרבותיות, עולם חדש שהשרידים מצאו את עצמם בו – עולם ספק מציאותי ספק הזוי. רצון לנקם מול הרצון לחיות, השיבה הזמנית למולדת כמו פולין, ורצח מאות יהודים בידי פולנים שונאי יהודים ותאווה לרשת את רכושם. החרדה של פליטות יהודיות הונגריות מן הצבא הרוסי, שאונס היה חלק אינטגרלי מהנקמה,ועוד תופעות דומות . אבל  בין  עיי החורבן הזה צצה  התופעה המדהימה של אותם מאות אלפים בודדים, שקמו מן האפר, ותוך זמן קצר הפכו למחנה ענק,נייח ונייד , שבין אירופה המערבית לבין דרום איטליה שהתארגן במסגרות שונות והפך לראש חץ לעליה לארץ ישראל.

"המדינה בדרך" בברגן בלזן.

למחנה ברגן בלזן היסטוריה עוד מלפני השואה. המקום , בסקסוניה התחתונה לא רחוק מן העיר  הצפונית הגדולה המבורג, שימש מחנה מעצר  של הנאצים לכלוא בו מתנגדים לשלטון  הנאצי, מגרמניה עצמה ואחר כך מן המדינות הכבושות. הוא שימש  מחנה מעבר, גם ליהודים ,לחילופי שבויים, חלקם מארץ ישראל . בשנת 1944 הוא הפך למחנה ריכוז גדול עם קליטת השרידים של המחנות שפונו על ידי הגרמנים ובראשית 1945 הוא הפך גם למחנה מוות. זמן קצר לאחר השחרור התארגנו בו השרידים, גברים ונשים, במסגרות שונות ביניהם תנועת נוח"ם -נוער חלוצי מאוחד שאמי, אסתר גלזר בת 35 ,נמנתה עם המייסדים. תוך זמן קצר המחנה הפך למסגרת קהילתית גדולה ובעזרתם של שליחים מארץ ישראל, וכאמור אנשי הבריגאדה הארץ ישראלית, נוסדו מסגרות הכשרה, חינוך, תרבות,,אמנות  וספורט. כול זאת כהכנה לעליה לארץ לרוב במסגרת ההעפלה.האתמול כבר מת אצלם מזמן, לא רק של יקיריהם אלא של חייהם עצמם בגיא הצלמוות. פניהם היו אל המחר.פרץ החיים הזה נותב בין היתר לקשר החדש שבין בני אדם, וקשר לא רק חברי אלא קשר פיזי,שתשוקה מינית אשר נלקחה מן  האנשים, נעקרה או סורסה- היה אחד מהם. במחנה לנדסברג שבו אני שהייתי תקופה קצרה ,באולם הענק  ובו מיטות בשתי שכבות, הכול זז בלילה, וויברציה אדירה של החיים שלא ניתנה  לעצירה. ובלילות האלה גם נוצרו קשרים אינטימיים יותר שהביאו לגל של לידות. ילידי מחנות העקורים.

ילדי השואה תמונה יד ושם

 

 

 

 

 

 

ילדי מחנות העקורים. צילום ארכיון "יד ושם"

גם בקטע הזה יש סיפורים רבים, המרתקים שבהם קשורים ברשת המידע שפרשו שליחי הארץ על פני אירופה כדי לגלות קרובים, בדרגה זאת או אחרת. זה היה הבסיס של המישדָר הידוע ב"קול ישראל"- "מי מכיר מיו יודע" ככה גם נודע לי זמן קצר לפני העלייה לארץ שאמי חיה והיא במחנה העקורים בברגן בלזן. ויש ספח לסיפור.בעת היותי ירושלמי נזקקתי לעו"ד בנושא דירה. המליצו לי על עו"ד ירושלמי ידוע, אברהם תור. בבואי אליו פיתחנו שיחה. הוא סיפר לי שהיה בבריגאדה ואני התעניינתי היכן שרת, ותך כדי כך הוא סיפר לי על מחנות העקורים שבהם ביקר. אמרתי לו שאימי השתחררה בברגן בלזן. במהלך השיחה שאל אותי אברהם מה היה שם משפחתי לפני השם גיל. אמרתי לו כי השם היה גלזר ושם אמי אסתר גלזר.כעבור שבועיים אני מקבל הזמנה שאבוא אליו לקפה כדי להכיר את רעייתו, שכן גרנו בסמיכות בשכונת קטמון הישנה בירושלים. באתי לביתו, הכרתי את רעייתו, וזאת שואלת אם אני שותה קפה,ואיזה קפה או תה.היא פנתה למטבח ואז הופיע אברהם ובידו אלבום. הוא פתח אותו ושאל: "אתה מכיר כאן את מישהו ?".תוך שנייה זינקתי. "הנה אימי ואם אני לא טועה אתה מצולם על ידה" ."כן- אמר אברהם, בשבילנו היא הייתה אסתר,ג'דה של אישה, והיו שרידים שקראו לה ' אחות אסתר' ,דינמו  רבת כישרונות ".אימי אז כבר לא הייתה בחיים . הפכנו לידידים, ועם פטירתו של אברהם אני ממשיך את היחסים עם בנו קובי שהוא גם העו"ד שלי בעת הצורך. אלה היו הימים.

ester glazer center& soldiers of jewish brigade

ester-b.belzen june 46  executive zionist committee

 

 

 

 

 

אסתר גלזר עם אנשי הבריגדה משמאלה אברהם תור.ראשי נוח"ם. אסתר שנייה משמאל

ממחנות העקורים התנהלו שיירות ביום ובלילה של משאיות מכוסות ברזנטים שעשו את דרכן מן הריכוזים השונים בגרמניה, לאוסטריה ומשם  לאיטליה עד למגף האיטלקי ועל פני מאות קמ"ר היו מפוזרים  "מושבות" של ניצולי שואה שהתארגנו במסגרות שונות.  תנועות קיבוציות, שיתופיות, חבורות שונות, וכן קבוצות צעירים שגילם נע בין  14-18 ואלה  נמצאו במעין פנימיות במשך כמה חודשים. בהם הם למדו בראש וראשונה להיות  שוב בני אדם. לא לחשוש שמישהו יגנוב את הנעליים שלך, או  השמיכה ואיזה סיגריה, כי החפצים אישיים לא היו במחנות. והיו שלא עמדו בהרגל הזה, והמדריכים ביניהם אנשי הבריגאדה היו צריכים להתייחס בהבנה שהתהליך שאדם הופך לזאב הוא הרבה יותר קל מאשר  זאב שהופך לאדם. כאן למדו את השפה העברית, את תולדות הציונות וארץ ישראל, את שירי הארץ ואת תרבותה ואחר כך הועלו לארץ. לי התמזל המזל שהקבוצה שלנו הייתה האחרונה אשר עלתה בעליה הלגאלית, כלומר לכל אחד היה סרטיפיקט של ממשלת המנדט.

קבוצת "אודים"

 בין המדריכים שלנו נמנו כמה ניצולים כמונו. כזה היה עזריאל לוי, שריד מן העיר הליטאית קובנו, יודע עברית, שהיה לנו כאח בוגר הרואה ללב נעריו וכמוהו גם "אם הנוער", פTולה הייפלֶר, לימים פאולה מוזס, רעייתו של מו"ל "ידיעות אחרונות " נוח מוזס, שהייתה עמנו ב"סנטה מאריה די באני"  וביקרה תכופות במגדיאל. משה בייסקי,גם הוא מדריך במגדיאל , שריד מחנה שינדלר, שופט בבית המשפט העליון בישראל , היה מדריך רגיש, קרוע כמונו בין העבר להווה. בפרסום "היובל" שהוצאנו  במלאת חמישים שנה לבואנו למוסד החינוכי חקלאי במגדיאל הוא כתב,על מפגש מרגש עם חניכה שנעדרה מפעילות קבוצתית. בייסקי ניגש לצריף לבדוק מה קרה לנערה ומצאה אותה ממררת בבכי, פניה והכר מתחת לראשה ספוגים בדמעות ולצידה תמונת אימה.  משה בייסקי לא ידע את נפשו. הוא חשש לשהות בחברתה, שמא הדבר יתפרש כקשר רומנטי, ומצד שני – התקשה לעזוב אותה בצערה. הוא השתהה רגע, הניח ידו על ידה ויצא ללא מילה. חמישים שנה עברו עד שבייסקי סיפר על האירוע במטרה להסביר את המציאות הטראומטית והמורכבת שניצולי השואה הצעירים והמדריכים שלהם נאלצו להתמודד איתה.במאמר שפרסמתי בכתב העת "כוונים" ביוני 1995, שכותרת המשנה שלו, "הרהורים ב- 1995 על 1945 ועל קשר השתיקה הגדול", הבאתי את הסיבות העיקריות למה שנקרא, אטימת המנהרה.

"השחרור היווה קתרזיס עצום ומשכר, לידה מחודשת של תינוק שנותק מחבל הטבור והוא צורח בקול: אני חי, אני נושם! כולם – גברים, נשים וצעירים נתנו דרור לתשוקת החיים בפרץ של פעילות חברתית ותרבותית. גל אדיר של חדוות חיים הציף את הניצולים. כך קרה במחנה העקורים ברגן בלזן, שקודם לכן היה מחנה מוות, שם השתחררה אימי, ובגיל 35 נעשתה ,כאמור, פעילה בתנועת נוח"ם, נוער חלוצי מאוחד, מיסודה של מפא"י. היא התרועעה עם חיילי הבריגאדה העברית, ארגנה אירועים, כתבה פיליטונים, ניגנה במנדולינה ובבללייקה והופיעה על הבמה כשחקנית, חקיינית, מנגנת ומנחה. וזאת אישה שאיבדה בשואה את בעלה ושניים מבניה, הוריה, אחיה ואת רוב משפחתה. ואם לא די בכך, גם המתנה שהביאה לי אימי נבעה משמחת חיים מתפרצת –   אקורדיון "הונר" בגודל מטר, ששימח את חבריי ואחר כך את עמיתיי במלחמת העצמאות.

השחרור של העבר הקרוב נשא על גבו גם שחרור מעבר רחוק יותר – ממערכת טאבו ואיסורים של המשפחה, הקהילה, הדת והמסורת של טרום מלחמה.בעיקר בקרב המשפחות החרדיות. בעוד השמחה הגלויה הייתה קולקטיבית, הצער על האובדן לא נעלם, הוא הסתתר עמוק בליבו של הפרט. זהו רק הסבר אחד למגפת השכחה שפקדה את מי שבאו משם, כפי  שכתבה ניצה אייל ב "נפלאות הזיכרון ותעתועי השכחה": "לזיכרון העתיד יש רומן מורכב עם הזמן, ויש לו השלכות מעשיות וחשובות ביותר על חיינו… לעתיד הזיכרון . יותר מכל סוג אחר של זיכרון, הוא יכולת המבחינה בין האדם לבין מרבית בעלי החיים. זיכרון העבר יש גם לתולעת, זיכרון של כוונות ופעולות בעתיד יש רק ליצורים בראש הפירמידה ההתפתחותית". וכל אחד מאיתנו, האודים, השדופים והעקורים הפך מתולעת לפרפר ומפרפר לבן אנוש שיכור חיים."- עד כאן קטע מן המסה ב"כוונים חדשים"

ezriel and pola

usim gtoup st maria di bani-yora, fogel

 

 

 

 

 

 

עזריאל לוי,מימין- פולה מוזס. קבוצת אודים. איור יורם פוגל

במחנות אלה  , כאמור, היו  גברים צעירים ונשים צעירות שהכירו מן הגטאות, או שהכירו בתוך המחנה והאהבה פרחה בצל האוד המוצל ותוך פחות משנה נראה כבר היבול ולא היה זה מחזה הזוי לראות באותו מחנה מוות את הנבט של החיים החדשים, את ראשיתה של התקומה ושיקום המשפחות שנספו בשואה.  במחנות האלה נזרעו זרעי התקומה הגדולה, שלא  היה ולא תהיה כמותה. והיא הייתה  הבסיס-  עמוד האש שהלך לפני מדינת ישראל.

בהודעה לקראת הכנס כותבת יושבת ראש עמותת דורות ההמשך, בילי לניאדו  :"התינוקות" ו"הילדים"  הללו הם סמל לתקומה היהודית אחרי השואה ואולי הפיצוי על רצח שיטתי של מיליון וחצי ילדים בשואה, והם הם קהל היעד שלנו לכינוס הזה, המיוחד במינו. תהיה זו הפעם הראשונה שבה יתכנסו אותם המוני "תינוקות" ו"ילדים",  שהם היום כבר בני 67- 80, אנשים שהוריהם כבר אינם בחיים לרוב, והם רואים חובה לעצמם לשאת הלאה את המורשת ההורים הניצולים ובייחוד לספר על תקומתם והתחדשותם במחנות העקורים אחרי המלחמה והמסע שלהם להפוך לעם יהודי בארצו."