ארכיון קטגוריה: ניצולי שואה בישראל

אחיי הגיבורים נעדרי תהילה

…הם הגיעו אלינו ממחנות המוות באירופה,עברו גבולות חסומים,אוניות מעפילים ושוב למחנות הסגר הפעם של בריטים- בקפריסין ומשם באוניות ישר לחזית

אילו תעצומות נפש אדירות היו לאותם צעירים אשר עברו את תופת השואה….שירים לא שרו להם.סביב מדורה לא דיברו בהם.לא היו מושא לחיקוי. בבית לא חיכה להם איש לחלוק עמו חוויות.לא היה להם בית.אנשים מעולם אחר.עם חוויות שאנו לא חווינו…..

 קטעים מדברי ראש הממשלה אריאל שרון ב-2005 ,בטקס אזכרה לחללי גדוד 32 בחטיבת אלכסנדרוני  בלטרון, מערכה שבה הוא שימש כמפקד מחלקה ושבה השתתפו אנשי גח"ל.

מי  מכיר , מי יודע ?

 השם ששימש  אחרי השואה בחיפוש ניצולים -יפה בכול הקשור בחלקם בהקמת המדינה.

 המדינה הייתה קמה גם לולא השואה אך היא לא הייתה מנחילה תבוסה לאויביה  אלמלא ניצולי השואה. להלן המאמר שמתפרסם באתר ynet

 http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5057988,00.html

 

כמו פטריות ביער לאחר השרפה הגדולה.

סיפור משם ומכאן.

"אומרים שאילו ניצולי השואה היו נותנים  ביטוי בכתובים למה שרצו לומר ולא יכלו, כול העצים ביערות העָד בצפון אירופה וביערות הגשם באפריקה ובדרום אמריקה לא יכולים היו לספק את כמות הנייר הדרושה. הנה כי כן טמונה ברכה, באלם הזה, לכדור הארץ ולשוחרי הסביבה בימינו"

בקטע הזה פתחתי סיפור קצר בשם "לכתוב ברוח" במקבץ הסיפורים הקצרים-" מן היד אל הפה והלאה מזה"- סיפורי אנוש( הוצאת טרקלין 2012 )  אז, זה התקבל אצלי לתפארת פתיחה של סיפור מסוים. מאז ,ככל שמזדמן לי לפגוש שריד שואה, אשר ככול אדם יש לו שתי צדודיות, אלא שאחת היא משם והשנייה היא מכאן, הפתיח הזה נראה ריאלי יותר ויותר. שכן גם אני שמרבה לספר את הסיפור שלי, אינני מודע לסיפורם של אחרים כמוני, שמאות אלפים באו לכאן ואת סיפורם הם לקחו לקבר.לא מכבר פרסמתי פוסט על "גיבורת תקומה"- הציירת הדי קון.

מבין שרידי השרידים, עדיין יש כאלה שמסוגלים לספר את הסיפור שלהם. האחרון שבו אני פגשתי הוא פסח אנדרמן, שבא אלי בהמלצתה של קולט אביטל, יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה. הוא בא לביתי, גבר בנוי לתלפיות, שחצה לפני כמה שנים את גיל אמצע השמונים, וזה לא נראה עליו כלל ועיקר, ומיד הייתה בי התחושה שהנה לפני עומד אדם שנולד מחדש מאותו זיווג של תעצומות ונפש. בידו תעודת זהות בשם The Power of Life -"כוח החיים".ספר שהוציא למען ידעו הדורות לא רק עליו אלא על מי שהוא מייצג בדור התקומה. כרבים אחרים את סיפור חייו הוא נצר בתוכו במשך יובל שנים ויותר. בתקציר לספר הוא כותב:"חרף הלבטים להוציא את הסיפור לאור,החלטתי שהגיעה השעה להעלות את הסיפור בכתובים וללא היסוס תוך מבט נוקב לעומק נשמתי המיוסרת, חסרת מנוח, ולו רק  בשל הרצון שהדורות הבאים יידעו מהיכן באנו  ומי אנחנו".

 

cover1post_small

 

pesach post20160707_ק122045

כוח החיים לעומת פולחן המוות. פסח בביתי ביולי 2016

פסח נולד ב 1929 בעיירה "בוצ'אץ'"-  המקום שבו נולד ש"י עגנון, ואשר עליו כתב ספר-"עיר ומלואה".  לאחר מלחמת העולם הראשונה העיירה, בת שבעת אלפים נפש, סופחה לפולין אך בעבר הייתה תחת שלטון אוסטריה והתרבות הגרמנית הייתה דומיננטית בה .מסיבה זאת היהודים דיברו בינם לבין עצמם בגרמנית, יותר מאשר בפולנית. אביו של פסח מת מדלקת ריאות כשהילד היה בן ארבע. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות "הסכם מולוטוב ריבנטרופ" לחלוקת שטחים, במערב ובצפון פולין,הצבא הרוסי השתלט על אזור גליציה, שבוצ'אץ' הייתה חלק ממנו. הסובייטים,כפי שניתן להעריך,לא נהגו בכפפות משי בתושבים והיו מקרים של  מעשים אכזריים של צבא הכיבוש, כולל מעשי אונס ורצח שהשניאו את הרוסים על התושבים כולם. אולם בסופו של דבר,מיד בהתחלת " מבצע ברברוזה"- ב-2 באוגוסט 1941 כשגרמניה נאצית תקפה את ברה"מ בכול החזיתות, גם בוצ'אץ' נכבשה על ידי הגרמנים, ובעזרת קלגסים אוקראיניים, החלו מעשי הביזה, הרדיפות והרצח בעיקר ביהודים. כמו בכול המקומות הכיבוש, היהודים גורשו מבתיהם והוכנסו לגטו. פסח כמו ילדים אחרים בגילו, גילה  תושייה רבה, כולל בהבאת מזון מוברח, שכן לאחר הימלטו של אחיו, כשנותרו הוא ,אחותו ואימו, על הנער נפלה במידה רבה פרנסת המשפחה.לאחר זמן מה אימו חלה בטיפוס ונפטרה. רבים בגטו מתו מרעב, אחרים נרצחו בדם קר על ידי הקלגסים האוקראינים, ופסח הנער בן 12, החליט לקחת את גורלו בידיו. הסאגה של הקורות את הילד ואחותו, כולל נדודים בריחות, מציאת מקומות מסתור מזדמנים, תוך סכנות מוות תכופות ,במשך שנתיים ויותר, חיבור זמני לפרטיזנים, נדודים בקור מקפיא, בשלגים וסערות- מצויים בספרו על כול הניואנסים הקטנים ביותר. הם מסמריי שער כמו סיפורים דומים של צעירים שהעלו בכתובים את זיכרונותיהם כמו גם תיאור הקרבות בשנת 1944 בין הגרמנים לבין הרוסים וכל הנלווה להם ומצב האוכלוסייה של העיר ובין קומץ הניצולים היהודיים וביניהם פסח ואחותו.

העלייה לארץ

כמה חודשים לאחר השחרור, פסח ואחותו החליטו שאין להם מה לחפש עוד בפולין בכלל ובבוצ'אץ" בפרט.הם החליטו לברוח, וזה לא היה דבר של מה בכך באותם ימים באזור כיבוש סובייטי. הם התגנבו לרכבת שנסעה לבודפשט ומשם התכוונו לעבור לרומניה, כאשר היעד הוא נמל קונסטנצה ומשם לארץ ישראל.בהגיעם לבוקרשט בירת רומניה הם שהו כמה חדשים במוסד ציוני ולבסוף הגיעו לנמל קונסטנצה, בתקווה שלבני הנוער יינתנו "סרטיפיקטים", כלמור אשרת כניסה לארץ ישראל.פסח אמנם לא היה ברשימה אבל לקראת ההפלגה הוא התגנב אליה, וברגע שהיא יצאה מן הנמל, הוא חש ביטחון שהוא יגיע בשלום עם הקבוצה שרובה זכה לקבל סרטיפיקטים.אך זה לא קרה. כאשר הם הגיעו לחיפה, איש ההגנה שעלה לסיפון הורה למעפילים הבלתי לגליים לרדת לבור המטענים והם יועלו בנופים יחד עם המטענים. לאחר זמן מה הבריטים שעלו על האוניה גילו את הדבר. העולים נלקחו למחנה המעבר בעתלית, ולאחר כמה שבועות של שהייה נאמר להם שהם חופשים להישאר בארץ..

בעתלית, הצטרף פסח לאותם חברים בקבוצתו שהיו עולים לגליים והסוכנות היהודית הפנתה את הקבוצה לבית הספר החינוכי החקלאי הידוע- "מקווה ישראל"  ."חרף העובדה שבשואה הפסקתי להאמין באלוהים, הרי כאשר הוצע לי להימנות עם קבוצה דתית במוסד, לא התנגדתי." הוא מציין שבין המרצים מבחוץ שהופיעו נמנה גם פרופסור ישעיהו לייבוביץ' שבא לשבת והשיחה שלו נסבה על "יחסי דת והמדינה".הוא צדד בהפרדת הדת מהמדינה, מכיוון שראה בהן שתי ישויות נפרדות. ההלכה מצד אחד והמדינה מצד שני.הם אנטיתזה מובהקת." כמה שהוא צדק"- מעיר פסח אנדרמאן .רושם עמוק במיוחד עשה על הצעיר מבוצ'אץ' טקס ההשבעה ל"הגנה" כשבפרדס חשוך מואר בלפידים .החניכים שמו ידיהם על התנ"ך ונשבעו להגן על העם והארץ".

gush wtzion nov 1947 pesach third from right - עותקposthagana cermony - עותק

מימין מגיני גוש עציון.פסח שלשי מימין משמאל טקס ההשבעה להגנה.פסח מימין.

 לאחר סיום הלימודים כעבור שנתיים וחצי  הצטרף פסח לקבוצה דתית לאומית שהצטרפה לקיבוץ "משואות יצחק" היישוב הראשון בגוש עציון., שנוסד בשנת 1942 והיה מוקף סלעי ענק והרים וגם כפרים ערביים. בזמן שהגיעו, במחצית 1947 שרר כבר מתח רב בארץ, לקראת המאבק הסופי להקמת המדינה כאשר הפיגועים מצד הערבים היו תכופים וכמעט בכול הארץ. משום כך בעוד שהמתיישבים עבדו ביום, בלילות עסקו בשמירה ויחידות מקרבם ירדו בדרך הנקיקים כדי לתצפת על הכפרים הערביים. ב 29 בנובמבר הם היו שותפים לשמחה הגדולה של היישוב עם  החלטת האומות המאוחדות להקמת  המדינה. אבל יום לאחר מכן גברו החרדות לעתיד. תוך ימים רבו ההתנכלויות הן מצד ערביי הסביבה בחסות הממשל הבריטי והן על ידי הלגיון הערבי.

" בימים היינו בעמדות ובלילות במארבים. ההתקפה  המסיבית הראשונה באה מכיוון כפר עציון, שבה, נוסף על אש רובים ומקלעים, הומטרו עלינו פגזי המרגמות של יחידה בריטית. בקרב הזה לא היו נפגעים אבל כבר ברור היה כי ללא עזרה  מבחוץ לא נוכל להחזיק מעמד. בינואר 1948 קבלנו הודעה שמחלקה בראשות דני מס יצאה מהרטוב ואיתה נשק ותחמושת לנצורי הכפר.משלא הגיעו כמובטח החשש לגורלם גבר, וקבלנו פקודה לנוע לעבר הנתיב שבו הם עשויים לבוא. משלא גילינו עקבות חזרנו לקיבוץ. אך יום לאחר מכן נתבשרנו שכולם נהרגו"

הסתבר שהיו אלה 35 סטודנטים של האוניברסיטה העברית,שבמעלה ההר  הם נתקלו במאות ערבים חמושים שרצחו אותם באכזריות. אלה היו ה-ל"ה שעל שמם נקרא קיבוץ נתיב ה- ל"ה ,בעמק איילון . לנוכח מציאות זאת  אנשי ההגנה  הכינו שטח נחיתה  למטוסי הפייפר, לשם קשר ועזרה. האורח הראשון  שבה במטוס הקל היה יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח.בחודשים הבאים לקראת סיום המנדט  הבריטי חברי הקיבוץ התרגלו לשגרה- עבודה ביום שמירה ומארבים בלילה.בכול הגוש היו 300 לוחמים, גברים ונשים.

ב-12 במאי 1948 החלה ההתקפה הגדולה על הגוש, כשאלפי ערבים חמושים בחיפוי 45 משוריינים של הלגיון הערבי מסתערים על הגוש.המכה הראשונה הונחתה על כפר עציון והיה על הלוחמים מ"משואות יצחק" להיחלץ לעזרתם ולפָנות הרוגים ופצועים. ניסיונות להגיש ללוחמים עזרה מבחוץ ,כולל באמצעות הפייפרים, כשלו.באותם רגעים קריטיים של חוט דק בין החיים למוות, כאשר כול קשר עם החוץ, כולל הרדיו, שסוללותיו התרוקנו, החליטו לוחמי הגוש להילחם עד האחרון שבהם, ואז כמעט ברגע האחרון , נתקבלה  בשעות אחר הצהרים ב- 14 במאי 1948 הוראה של בן גוריון  להיכנע.

פסח בשבי הירדני.

 "עם הכניעה פרץ המון ערבי לשטח הקיבוץ ובקש לעשות בנו שבטים כשאנו צועדים בידיים מורמות עם הנשק מעל לראש.פתאום  לתוך ההמון פרץ  סרן בלוויית כמה קצינים זוטרים לבוש בקפידה. ההמון נסוג. הסרן הודיע לנו כי בפקודת עבדאללה מלך ירדן עליהם לנהוג בנו כאילו היינו ילידיו"- מתאר פסח את המבוא לשבי במחנה מעצר בחברון שהייתה בשליטת ירדן. התאים היו קטנים והכול היה דחוס. פעם אחת ערב שבת המון ערבי מוסת ומצויד  בנשק החל לצעוד לעבר המחנה בצעקות" מוות ליהודים". עלה בדעת פסח וחבריו לחטוף נשק ולצאת נגדם בהיותם בטוחים כי ההמון יפרוץ לתוך המחנה ויערוך טבע. אז נשמעו יריות והיו אלה חיילי הלגיון שפתחו ביריות ,תחילה באוויר ואחר כך הנשק כוון נגד ההמון, שגרם לו להתפזר ולהימלט. לאחר תקופה של שגרה נמסר לשבויים שהם מועברים לירדן. השבויים הועלו על משאיות והשיירה יצאה לדרך ובלילה עברה ברבת עמון הבירה ואחר כך את מפראק וכעשרה קילומטרים ממפרק הורדו למחנה שנקרא "עומל גמאל"- בלב המדבר.קבלת הפנים שזכו במחנה זה הייתה של  רס"ר גדול מידות ,אבוּ יעקוּב ,שכיבד כול שבוי בשער הכניסה  במכת מקל על הגב. האור שבקע מן הצריפים היה של עששיות נפט. לאחר מכן באו ימי השגרה,מפקָדים עם שחר, ועד לשעות החום, עבודות סביב האוהלים כדי למנוע מהם לעוף עם רוח המדבר, או חדירת חולות שמלאו את פיהם.הם יכלו להאזין לשידור קול ישראל וללמוד מה קורה בארץ. האוכל היה במשורה, והמים נאגרו במיכלים . פסח מזכיר את תפילות הימים הנוראים כאשר התפילות התקיימו בחוץ וחזן השמיע את "קול נדרי".בשעה שחבריו לשבי יכלו לשלוח ולקבל מכתבים מן הבית, לפסח לא הייתה משפחה להתכתבות. והוא איבד את הקשר עם אחותו, אשר לימים הגרה לארה"ב.

בעת הפסקת האש הראשונה בסתיו 1949 נפוצה שמועה שתהיה חלופת שבויים ואפשר והם יוחלפו בשבויים ירדניים. באחד הימים הודיעו להם כי החילופים יחולו גם על השבויים במחנה שלהם. נמסר להם כי היחס החלופין יהיה שמונה חיילים ירדניים על כול חייל ישראלי.זה היה כעשרה וחצי חודשים לאחר השבי.ואכן בערב אחד ניתנה הוראה לשבויים לארוז חפציהם ולהיות מוכנים ליציאה.הגיעה שיירת משאיות והשבויים הועלו עליהם ואלה עשו את דרכן דרך הערים בירדן עד לגשר אלנבי ומשם עד ל"שער מנדלבאום" בירושלים, שער הגבול בין ירושלים המזרחית בשליטת ירדן לבין ירושלים המערבית בשליטת ישראל."המונים באו לקבל את פנינו בעיקר משפחות השבויים ולי נמסר שיש לי בארץ קרוב משפחה ברמת השרון.לאחר קבלת הפנים הוסענו לבית הכנסת הגדול ושם ברך אותנו הרב הראשי הרב הרצוג ומפקד ירושלים אלוף דוד שאלתיאל." בעברו פסח זה היה השחרור השני.

בשלהי 1948  שלוש וחצי שנים לאחר השחרור המציאות הייתה כזאת שלאותם חיילים משוחררים שלא רצו להצטרך ליישוב חקלאי, קיבוץ או מושב, חיכה האוויר של ישראל. גם מעברות היו מעט. וחייל משוחרר שריד שואה הסתובב עם ידיים בכיס , בלי קורת גג ,ובלי עבודה או מקצוע לפרנס את עצמו. הוא בא אל הקור.זאת הרי גם אני חוויתי כשסיימתי את המחזור בבית הספר החקלאי במגדיאל. מציאות זאת הייתה מוכרת לי מאוד.פסח היה צריך לפתוח בחיים החדשים-שוב. כמה מחבריו החליטו להצטרף לישוב קיים בעמק האיילה, אבל פסח החליט לבנות את ביתו לבדו הוא מצא קורת גג בתל אביב, הכשיר עצמו כמכונאי,ועבד בעבודות מזדמנות במקומות שונים בארץ.

 עצמאי בשטח.

פסח רכש שברולט טראנטה,כמעט מערֵמָת גרוטאות, שיפץ אותה מצא לו שותף  ,ושניהם עסקו בהובלות, בין היתר הובלת פסולת בדרום, בחפירות להנחת קו המים מהכינרת לדרום-"המוליך הארצי" . באחד מפעולת ההטענה ,הרכב התהפך והגרוטאה אף לא הייתה מבוטחת. היא חזרה למקום שממנו באה. אז הוא ושותפו ,זאב, נסעו  לבאר שבע למצוא עבודה בחברת סולל בונה.התפקיד שהוטל עליו היה פיקוח על הטענת משאיות חול שנעשתה בידי הבדווים.לאט לאט הוא עשה הכרות עם יישובי הדרום. יום אחד נמסר לו מן החֶברה שגולדה מאיר,אז שרת העבודה ,תבוא לאזור ופסח ייקח ג'יפ ויסייר אתה במצפה רמון,  ירוחם, המכתש הקטן ומפעלי ים המלח. ההתרגשות שלו הייתה גדולה ותוך כדי הסיור כאשר גולדה קבלה סקירה קצרה על עברו של פסח היא העירה בלא שתסתיר את סערת הנפש שלה כשדמעות בעיניה ואמרה:  "אדם כה צעיר עם עבר כה עשיר". פסח השתלב בעבודת הפיתוח של מפעלי ים המלח, כשהעבודה נמשכה  ברצף תריסר שעות משעה חמש בבוקר ועד לשעה שבע בערב , ומדי פעם לאחר העבודה הוא עוד הסיע את המנהל שלו לביתו בשרון. במקרה אחד כאשר הוא נהג בג'יפ,  כבל של רכב  צבאי צמוד לגרר שנסע לפניו, נקרע והגרר עלה בעוצמה על הג'יפ של פסח.הפציעה הייתה כמעט אנושה, ובמשך שלושה ימים הוא היה ללא הכרה ופרפר בין חיים למוות .  מששבה אליו ההכרה הוא עבר סידרת ניתוחים עד שמצבו התייצב. ורק אז  כול גופו, למעט הראש, הושם בגבס .קרן האור היחידה  היו הביקורים של החברה שלו  ,חוה, שעתידה להיות אשתו. היא חיה בפתח תקווה ועשתה מאמצים ומשכה בחוטי פרוטקציה כדי להעביר את פסח לבית חולים ביילינסון, והיא הצליחה. במשך ששה חודשים בילה פסח בבית חולים.

לאחר שנים בהיזכרו באותם אירועים ששוב  טלטלו אותו בין חיים ומוות, הוא מעיר לָקונית שקל מאוד לספר על כך לימים כאפיזודה, בשעה שהוא היה צריך שוב ובנסיבות החדשות – להלחם על חייו,הבשורה הטובה היו נישואיו לחווה. לאחר הנשואים נולדו להם בן ובת .אבל באחד הימים שוב פקד אסון את המשפחה כשהבן נהרג בתאונת דרכים . סיפור איוב של התקופה. ניצול השואה, בהגיעו לארץ חלומותיו, קבל מכה אחר מכה, מהלומה אחר מהלומה,והוא התגבר. נותרה הנחמה האחרונה הבת- מָלי, ושני ילדיה, אחד שגמר תואר דוקטור במכון וייצמן והוא עושה את הפוסט דוקטורט במכון הטכנולוגי של מסטשיוסטס, המוסד האקדמי הידוע ועטור התהילה בארה"ב.  הנכדה של פסח וחוה, היא עורכת דין.כרבים משרידי השואה שיקום המשפחה הוא אחד מן המעשים הגדולים שלהם בארץ.

pesach rabin and peled post- עותקpesach and chava 1999 - post עותק

פסח ורעייתו חווה.פסח בחברת יצחק רבין ואלוף חיים פלד

על מאמציו למצוא פרנסה מבטיחה כשהוא נודד ממקום מן המרכז לדרום וגם לצפון, כולל עבודה במסגרת המוליך ארצי בשעתו הוא מספר בפרוטרוט בספרו. כשם שהוא מספר בהרחבה על הקורות אותו ב-300 עמודים של הספר. בשלב מסוים הוא מחליט להיות עצמאי, לא כנהג, עבודה שבה התנסה אלא ממשהו אחר.פרנסה וענף שיאפשרו לו להתיישב במקום אחד ולהקים משפחה.הענף שהוא בחר בו היה איסוף פסולת מתכת ומכירתה לספק גדול. לימים הוא וויתר על התיווך והתקשר עם מכרות תמנע שהיו זקוקים לחומר . עם צרכן בסדר גודל זה פסח אנדרדמן עשה חיל נשא אישה הוליד ילדים, ואחרי שלושים וחמש שנות עבודה קשה, רבת מתח, נדודים ותחומים שבם עסק, הוא החליט למכור את העסק לצאת לגמלאות לכתוב את זיכרונותיו . הספר ראה אור, בעברית, באנגלית ובגרמנית.הוא השתחרר מצה"ל בדרגת רב סרן .אולם גם בהיותו במילואים ובמשך כול חייו הוא היה קשור בצה"ל והופיע בפרומים שונים וגם כתורם לשיקומם." בצהל מצאתי אוזן קשובה למסרים שלי"- אומר לי פסח, וגם לכך אני מודע.

pesach with bahad

פסח בפני חיילים מיחידות בה"ד.מערכת החינוך של צה"ל מפנימה יותר את לקחי השואה.

 כוח החיים

 אין לי כול ספק כי האנשים  בפניהם הופיע פסח אנדרמן, במסגרות שונות, אזרחיות וצבאיות, בארץ ובחו"ל, במעמד ציבורי או באווירה ביתית, לא רק שתהו, אלא השתאו, לראות בפניהם אדם שלא זו בלבד ששרד את כול מדורי התופת כילד וכנער, אלא הגיע לארץ, ולא למקום אחר, וזאת קידמה אותו במלחמת קיום שותתת דם ,ישיבה בשבי במדבר וחסר בית ופרנסה. והוא עשה זאת. לבדו. הוא אמר לעצמו "כן! אני יכול". זאת ועוד. הוא נטל על עצמו משימה והיא באופן פרדוקסאלי כה קשה, דהיינו לאחר כול מה שעבר עליו -חשוב  להיות בן אדם.- מעטנש. לא חיה רעה. זהו המסר שלו. הוא מעולם לא איבד את הצלם. מסגרת התייחסות זאת הביאה אותו לקשר עם אנשים וחוגים , יהודים וערבים- אזרחי ישראל ופלשתינאים והוא כָמֵה לשלום ומאמין בו ומאמין שאם העמים ירצו בכך, בוא יבוא. הרבי שלו כפי שהוא מתאר אותו הוא רָבין. אשר בשפה סלאבית פרושה רב. הוא ראה בו סמל הקוממיות  והתקומה. גם לוחם וגם רודף שלום .הוא היה שם בכיכר כשרבין נרצח, שעמו נפגש ביום העצמאות שקדם, בבית של ידיד משותף האלוף חיים פלד. פסח אינו מתיימר להיות "יהושע הצנוע" . יש לו קבלות, גם בתיעוד וגם כמה אותות וי, בגופו ובנפשו, ובאלה הוא גאה. הוא אדם שידע בתושייתו וברצון בלתי נלאה, בחדוות החיים שלו, להגיע גם לפשוטי עם וגם לאישים רבי יחש, שבהם הוא נעזר כדי לסייע למי שזקוק לסיוע.

פסל בן גוריון הנודד.

הוא נתן חסותו למבצעים למען נכי צה"ל, למען אָמָנים ניצולי שואה ואחרים. בכנס התרמה שנערך בירושלים בנוכחות ראש העיר, טדי קולק, הוא העמיד להגרלה פסל ראש של בן גוריון מעשי ידי פסל אנגלי.משזכה בו  נדבן יהודי מצ'ילה שהיה במקום, ניגש אליו פסח ושאל אותו אם הוא מוכן לתרום את הכסף, ככה שאת הפֶסֶל פסח יוכל להביא לאירוע התנדבות אחר. האיש הסכים מייד. הפסל הועמד למכירה פומבית במפגש של שוחרי בית החולים "תל השומר" מגרמניה, והתורם תרם את הפסל לבית החולים. באמצעות שגריר ארה"ב בישראל דניאל שפירו, הוא העביר את ספרו לנשיא אובמה וזכה לקבל תגובה חמה מאת הנשיא.את המהדורה הגרמנית הוא שלח בין השאר ליו"ר הבונסטאג הגרמני וגם ממנו זכה למכתב הוקרה. פסח שיודע גרמנית על בוריה, הוא אורח רצוי במפגשים עם ידידי ישראל בגרמניה, בין אלה שבאים לארץ ובין אם הוא נוסע לשם. בשיחה אתי הוא אומר לי ככה." אני מקיים בין היתר שיחות וועידה עם נוער גרמני, לרוב באזור נירנברג. לדעתי הם לא רק יודעים על השואה, אלא גם על התקומה. אולי יותר מאשר הנוער בבתי הספר בארץ. כאן לא לומדים על התקומה. לא במערכת החינוך ולא בתקשורת. לא לומדים ולא יודעים "

"ואיך היית רוצה שילמדו?- אני שואל אותו. לפסח יש כתובת מדויקת. "ערוץ 10 "

"ומה יעשו שם"?, אני מיתמם, ביודעי שגם אני חושב טובות על החלק החדשותי -מגזיני של ערוץ זה

"יביאו אנשים כמוך, כמוני, לא כאלה שהלב כואב כשגוררים אותם לאולפן אלא כאלה שיש להם מה לומר ויודעים איך לומר זאת, ויש להם קבלות, מסמכים, צילומים. מזה הציבור בכלל והנוער בפרט ילמד משהו על הניצולים שהגיעו לכאן, והגיעו לכאן, ולא לכול מקום שיכלו להגיע. והגיעו ולחמו,ותרמו למדינה. על זה אפשר לעשות תוכנית"

לא רצית לאכזב אותו ,לכן לא סיפרתי לו שאני עשיתי אי אלה גישושים כלפי אותו ערוץ,ליתר דיוק כלפי אושרת קוטלר, עורכת "המגזין" של ערוץ 10 ,מסגרת עיתונאית מסקרת ולוחמת. עשיתי זאת  תוך הדגשה, שאולי הגיע הזמן לעסוק -בצד השואה גם בלקחיה ובתקומה, ולא הייתה לזה היענות. אולי פסח יצליח. הוא ראוי מעל כול צל של ספק. יש לו מה לספר על שָם, ובעיקר על כאן.אפשר לעשות עליו סרט. אבל מכיוון שצריך לגייס הרבה כסף, וזה תלוי ברייטינג,אז האפשרות הזאת,תלויה ונופלת.

כשהוא נתן לי את ספרו במהדורה האנגלית, העברית חולקה כולה, חשבתי לעצמי, איזה שם הולם "כוח החיים". וזאת משום שבמסגרת  לימודי המדיה שלי בארה"ב  ובתחום "שכנוע המוני" נחשפנו  לסרטה המדהים של אחת מהבמאיות הגרמניות  הגדולות במאה ה-20 לני רייפשטאהל- "ניצחון הרצון" . Triumph des Willens)  בסרט הזה שהיא הפיקה וביימה  בשרות הנאצים יכול הצופה להתרשם מן  העצמה הנאצית בכול ממדיה הפיזיים והתעמולתיים אשר באים לביטוי בכול "פריים" של סרט זה שבו הססמה Ein Reich Ein Fuhrer Ein Volk"רייך אחד, עם אחד, מנהיג אחד" " נראית במלוא ההוד הנורא והמצמרר. בסיכומו של דבר "כוח החיים" גבר על "ניצחון הרצון". היו יהודים ששרדו את התופת, הרייך הנאצי חוסל. פסח אנדרמן הוא עֵד מהימן. גם לפרק המפואר של "תקומה" במדינת ישראל. על הפרק הזה טרם נעשה סרט.

 

קבורת נכסיי נספיי השואה.

הניצולים שרדו את השואה אך לא צלחו את נתיב הביורוקרטית של מדינת ישראל.

 ב- 28 ביוני 2016 ששים ושמונה שנים מאז שמדינת ישראל החלה לקלוט את ניצולי השואה מודיעה כותרות בעיתון "הארץ" ( 29.6.2016) ש- 11,000 ניצולי שואה שוב לא יקבלו את הקצבה. הסיבה כרגיל- הביורוקרטיה והמחלוקת בין האוצר לבין "החברה להשבת נכסי הנספים".דומני שרק מספר המצבות של ניצולי שואה  שלא זכו לקבל את המגיע  להם מרובים מאבני הנגף שמדינת ישראל שמה בדרך לעשיית צדק עם ניצולי השואה בשעה שקיבלה בעבור משימה זאת עשרות מיליארדי דולרים.

 ” במטרה לעשות צדק היסטורי עם הנספים ולהשיב את נכסיהם המצויים בישראל ליורשיהם החוקיים – 70 שנה לאחר שואת העם היהודי – הוקמה החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספיי השואה" כך נאמר במבוא לחוק בשנת 2006 בעקבות דיוני ועדת החקירה הפרלמנטרית בראשותה של ח"כ קולט אביטל. אביטל, כיום יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה, הייתה סגנית יו"ר הכנסת ועמלה במשך חמש שנים בטיפול בנושא הזה ובפתרון המתבקש.

הואיל ואני לא בקיא בפרטי החוק ,ורק למדתי שכמו חוקים אחרים, הוא מסורבל, פניתי  לקולט אביטל לקבלת הבהרות. ואסתפק בתשובות שלה מבלי לחזור כאן על השאלות.

"כאשר חוקק החוק לא נחקקו תקנות. בגוף החוק נאמר שהחברה שתקום תצטרך לפעול בהתאם לתקנות שמחייבות את החברות הממשלתיות ומכאן חלק גדול מהבירוקרטיה."- השיבה קולט אביטל לשאלה הראשונה. מה שקרה בהמשך הוא שבמשך הזמן פנתה החברה לבתי משפט ולכנסת להקל עליה , בעיקר בנושאי צווי ירושה , שבגללם התעכב הטיפול בהחזרת הרכוש. עם זאת, בעקבות דיונים בכנסת לפני שנה או שנתיים, תוקן החוק. בסעיף 34 (ב1) נאמר במפורש שהחברה אינה יכולה להשתמש  בכספים שמיועדים ליורשים שזכאותם נקבעה .

אשר  לביצוע החוק בכול הקשור ביורשים, אומרת קולט אביטל,  כי במשך הזמן הגיעו אליה תלונות שונות של אזרחים שהטיפול בתביעותיהם התעכב שנים רבות, או שקיבלו תשובות מוזרות. עד  כמה שאני יכולתי להבין הוא שהחוק אמנם לא היה מושלם אך גם לא היו בו ליקויים יסודיים, ואם כן הבירוקראטיה סיבכה אותו  עוד יותר. " נאבקנו מול משרד המשפטים לצורך הקלה בהליכים , אבל צריך להבין גם שקרו מקרים בעבר שאנשים קיבלו , בטענות שווא, או במסמכים מזויפים רכוש שלא היה שלהם ומכאן הצורך בקבלת מידע והוכחות."

בנקודה זאת אני מבקש להעיר כי אני קבלתי מידע מאדם שמצוי  גם בעניינים וגם בחוק אשר סיפר לי כי התהליך של הוכחות היה מרוץ משוכות נוראי.יתרה מזאת היו אנשים שכשהסתבר להם הקושי וויתרו על כול העניין. אין לי נתונים לגבי מספר אנשים מסוג הראשון או השני.יש לציין כי על פי החוק החברה היא פרטית  אבל כול מניותיה הן של הממשלה. בהקשר זה מעירה קולט אביטל כי " . אין לי ספק  שבעבר, לפני הקמת הועדה הפרלמנטארית, קברניטי ופקידי הממשלה היו סבורים שהמדינה היא היורשת הטבעית של כל הרכוש הזה, ולכן זה עבר, ברובו לאפוטרופוס הכללי. לכן הייתה גם התנגדות במשרד המשפטים ובאוצר להקמת ועדת החקירה. מנגד, הניצולים טענו  שכספי הקורבנות שייכים להם."

zdinska wola cemetary rombstones post- עותק

לדעת קולט אביטל, ניצולת שואה בעצמה, הרכוש שייך קודם כל ליורשים הלגיטימיים, אלה שבאו ואמרו שלדוד, או לסבא, היו אדמות או חשבונות בנקים בישראל והם נענו בשלילה. היא סברה, וברוח זו גם נחקק החוק, שהכספים שלא יימצאו להם יורשים, צריכים לשמש את רווחת ניצולי השואה.מה שקרה בפועל, זה מה שקורה כרגיל כאשר האזרח נופל בין כסאות של משרדים, או של רשויות, שהוא המפסיד . במקרה זה הפקעת הזאת שהייתה טמונה בחוק ,והנסיבות שהביאו את הנפשות הפועלות לסבך אותו עוד יותר ,הם שזרעו את המוקשים בדרכה של החברה ומי שנפל היו ניצולי שואה, בעיקר הנזקקים אלה  שבערוב ימיהם נעדרים את הבסיס המינימאלי להתקיים איכשהו עד שיוציאו את נשמתם.

נתונים מדברים.

 בדו"ח של החברה להשבת רכוש הנספים  לשנת 2015  אלה מקצת מהנתונים . מתוך  יותר מ-12,000 תיקי בקשה יותר מ-10,000 הושלמו.  במהלך שנת 2015 שווי הנכסים ששוחררו ל 652 יורשים הסתכם ב-61 מיליון שקל. בידי החברה מנוהלים נכסי נדל"ן שמוערכים ב-728 מיליון שקלים.בדו"ח פרוט נתונים לגבי מצב הטיפול בתיקי בקשה, הפעילות בתחום שחרור הנכסים, מצבת הנכסים המנוהלים בחברה וכיו"ב סוגיות שהם הבסיס הכספי לפעילות החברה.

אולם הדו"ח עוסק גם בפעילות של סיוע לציבור ניצולי השואה. בראש אלה מענק ישיר ל-עשרת אלפים וחמש מאות ניצולים- סכום של יותר מ-7000 שקלים לכול אחד מהם. ועוד מענקים לניצולים נזקקים בתחומים שונים כאשר סך הכול של הסיע בסעיף זה הוא 75.8 מיליון שקלים. כמו כן הקצתה החברה קרוב ל-12 מיליון לתמיכה באפיקי סיוע מיוחדים, חלקו באמצעות הארגונים של ניצולי השואה. סעיף מיוחד הוא  תמיכה בפרויקטים שמטרתם הנצחה וחינוך זכר השואה. הסכום למטרה זאת עמד על 4 מיליון שקלים..

אני פוסח על סעיפים יחסית מינוריים בהוצאות כמו  פרויקט טיפול שיניים, סיוע נפשי, ניידת שיפוצים, ער"ן קו חם לסיוע נפשי טלפוני לניצולי השואה. כאמור דו"ח מפורט  ומסדור מאוד שמלמד על מה הוצאו הכספים.לא שמתי לב אם בהוצאות על משכורות אנשי החברה הוזכרו הבונוסים שניתנו לבכירי החברה. הנושא  הופיע בעיתונות ונדון ב- 30.12.2015 בפגישה בכנסת במסגרת דיון של העמותה הפרלמנטארית של ניצולי השואה. באותה ישיבה כמה וכמה מהנוכחים קבלו על כך שהבונוסים בסך 2 מיליון שקלים לבכירי החברה הם שערורייה. במכתב אל הנהלת החברה ציין אחד מחברי העמותה כי

ההסבר המופרך שנתן הדירקטוריון של החברה  למתן מענקים אלה הוא שהחברה אמורה להיסגר בעוד שלוש שנים, וכדי לשמור  על העובדים עד למועד הפרוק, הדירקטוריון אישר את המענקים. יתרה מזאת ההנהלה סירבה לגלות את שכרם של אותם עובדים בכירים שהם כול כך חשובים, וכל כך בלבדיים, שראויים לכספים אלה- צוין במכתב." הנימוקים המפותלים  להצדקת הבונוסים השערורייתיים -מקוממים". עם זאת לא אלה המכשולים שהיו זרועים בדרכה של החברה. היא סבלה מבחינה ציבורית מהרבה בעיות אחרות, חלקם שאיתן נולדה וחלקן שהחברה בשיתוף האוצר,משרד המשפטים, ומנהל רושת החברות הממשלתיות- הוסיפו נופח משלהם.

עובדות מדברות.

 אם אכן הדו"ח אמור לשקף את מצבה של החברה להשבת נכסי הנספים, מה קרה שבישיבת וועדת הכספים זאת שקדמה לישיבה אתמול ,צדד יו"ר הוועדה  ח"כ משה גפני בפרוק הוועדה. ומי שנטה להסכים אתו, ובעצם מסכים, אך לא מיידית, הוא מי שהיה היו"ר של החברה וממייסדיה, אברהם רות. בפי אברהם רות נימוק פשוט." המספרים מראים באופן ברור שיש עודפי כספים גדולים שניתן  לחלק, אלא שהביורוקרטיה בחברה, בממשלה ובכנסת מונעת זאת. מה גם שברור כי במצב הקיים, בסוף 2017 עם סיום המנדט של החברה, נשאר סכום עתק בחברה שאיש לא יודע מה יהיה גורלם.מה שברור שעד אז כמה עשרות אלפי ניצולים לא יהיו ואלה שכן יהיו ימשיכו לסבול ואף לרעוב. הוא מוסיף "אני לאו דווקא בעד פרוק מידי.אני בעד זה שיעבירו כספים –שנמצאים בחברה- לניצולים נצרכים בעוד מועד. לדעתי הכספים הדרושים לכך נמצאים בחברה. אם צריך פרוק על מנת לשלם שיהיה פרוק אם נתן לשלם בדרך אחרת גם טוב"

הפניתי תשומת לבו של רות למכתב שכתבה יו"ר מרכז הארגונים אל ח"כ גפני ואף שגם לה יש ביקורת לא מעטה על פעילות החברה היא ביקשה שלא יפעל לפרוקה– וזאת בגלל כי "הפרוק הוא בבחינת זריקת התינוק עם המים". רות מבין את עמדת יו"ר מרכז הארגונים שהייתה  כוח הדחף שהביא להקמת החברה, שלא לפרק בטרם עת. עם זאת מתברר לי כי גם הוא  פנה ליו"ר וועדת הכספים.ובפתח המכתב ציין אברהם רוט כי  בישיבות ועדת הכספים בנושא החברה לאיתור ולהשבה בע"ם שבהן השתתף מתחילת השנה דנו בקשר לאי העברת כספים לניצולי שואה נצרכים ביותר על ידי החברה להשבה. "כידוע ישיבות אלה לא הועילו והחברה לא העבירה את הסכומים הנדרשים לניצולי שואה.

להזכיר כי החברה הוקמה על ידי ניצולי שואה באמצעות פורום הארגונים של ניצולי שואה המוזכר בחוק להקמת החברה לאיתור והשבה." אמנם בהתערבות משה כספי ובעזרת האוצר הועבר תשלום חד פעמי לניצולי השואה ובזה תם העניין. ברור , מציין רוט במכתבו, כי זה לא פתרון של הבעיה הבסיסית וכי סכומים גדולים מוחזקים על ידי החברה שלא השיבה ליורשי נספים ולא מתכוונת להשיב אותם ליורשי הנספים, וגם לא להעבירם לניצולי שואה.

 

collette-_thumb

IMG-20160628-WA0000 -  postעותק

micha charish post

 

 

 

 

 

 

 

קולט אביטל-יו"ר  מרכז הארגונים של ניצולי השואה,אברהם רות  היו"ר הראשון של החברה להשבה וממיסידיה.מיכה חריש  היו"ר הנוכחי של החברה להשבה

בישיבת וועדת הכספים שנערכה אתמול,לפי הדיווח שקבלתי, המהומה הייתה רבה.  הייתה התנפלות קולקטיבית של חברי הוועדה על נציגי החברה, אולי בעיקר על ההנהלה והמנגנון שכשל בהסדרת הכספים לניצולים. מישהו העיר כי אחד הדברים שחברה עשתה הייתה פרוק היחידה בחברה אשר עסקה בתמיכה בארגונים של הניצולים. לפי הדיווח  ח"כ גפני  מתכוון להעביר בוועדה  החלטה אשר תפתור זמנית את הבעיה.

 הביורוקרטיה ההרסנית.

אני לא נתנסיתי בסוגיה של רכוש נספיי השואה. לי כיורש, יש רכוש גדול אחר בפולין, שיחד עם רכוש של אלפים,ורכוש ציבורי מגיע לעשרות מיליארדי דולרים, והמדינה לא טיפלה בזה כלל, מטעמיה שלה. היחסים המדיניים והביטחוניים עם ממשלת פולין חשובים לה יותר מאשר הטיפול בהחזרת רכוש  שנאמד   ב 35% מכלל הנדל"ן בפולין. לעומת זאת חבריי ואני מעמותת " עופות החול" ששמה לה למטרה לתעד חזותית את פעלם של שרידי השואה בארץ עברנו סידרה של סרבנות  מבישה ומקוממת , מדי שנה .כאשר הגשנו את הבקשה נתקלנו בקיר של נפשות מאובנות. אינני יודע אם הדירקטורים בחברה הגיעו אליה עם אוזניים ערלות או שהלב שלהם התאבן תוך כדי הטיפול. בראש החסימות הללו עמדו הוועדות המייעצות, שאינני יודע מי קבע את הרכבם. במקרים רבים הם לא הבינו את התכנים, במקרים אחרים ערערו על המקצועיות של המפיקים. ומדובר במיכה שגריר ז"ל שהוא המפיק הפורה ביותר של סרטי התעודה בארץ, וגם אני שהמדיה החזותית לא זרה לו. לבסוף לאחר ארבע שנים של סירוב, אושרה לנו הקצבה ובעזרתה הפקנו סרט תעודה בשם "בעקבת המסע" והסרט שודר בערוץ 1 , בטלוויזיה החינוכית פעמיים ובערוץ 20 וזכה להצלחה.באותה תקופה אישים בולטים מקרב ניצולי השואה  שעליהם התכוונו לעשות סרטים הלכו לעולמם.

כאשר סיפרנו על "דרך הייסורים" שלנו ליו"ר מיכה חריש, ניצול גם הוא,  נשך בשפתיו ואני בטוח שלבו נחמץ, שכן הוא היה כבול בכבלים של הביורוקרטיה. לדעתי לא רק החיצונית אלא גם הפנימית.מי שהיה  בשעתו שר מסחר ותעשייה מצליח, קיבל לפני שנתיים ומעלה חברה שהייתה חולה, מסואבת. מי שהיה יו"ר מרכז הארגונים, בעבר נגיד בנק ישראל, משה זנבר,ז"ל שהמליץ על מיכה חריש, ואין לי ספק שחריש אינו מברך על הרגע בלשון המעטה, שבו הוא הסכים למועמדות..

במכתב אל יו"ר וועדת  הכספים, שכאמור, דנה אתמול בסוגיה ,כותבת יו"ר מרכז הארגונים כי  "ראשי החברה נאחזים בסעיף בחוק הקובע בין היתר שהחברה תקצה כספים למטרת סיוע לניצולים ובלבד שלא להשתמש בנכסים שניתנו לגביהם החלטות בדבר זכותו של המבקש בנכס. לדעתה אחת  הדרכים ליציאה מן המבוי הסתום היא לתקן מיידית את לשון  הסעיף הזה. זאת כדי לאפשר בינתיים להשתמש בכספים שנותרו בקופה ומיועדים להחזרה( לצרכים אחרים- צ.ג)

מצדם יו"ר החברה מיכה חריש, והמנכ"ל ד"ר ישראל פלג פנו אף הם במכתב אל שרת המשפטים איילת שקד,אל שר האוצר משה כחלון, אל אורי יוגב מנהל רשות החברות הממשלתיות ואל יו"ר וועדת הכספים משה גפני,במכתב ארוך בעיקר לגבי הבעיות החוקיות  אשר הן מהוות כרגע את מוקד המשבר.וככה נאמר בסיום המכתב: "אנו ממתינים לפסק דינו של בית המשפט לאחר שיינתן ובהתאם לתוצאותיו אנו תקווה כי ניתן יהיה לחדש את העברת הסיוע לניצולי השואה. אם תתקבל תביעת החברה מאוצר התיישבות היהודים( זאת שבידיה הופקדו  הנכסים- צ.ג)- מדובר ב-250 מיליון שקלים של נספיי השואה- כספים הנחוצים כול כך לסיוע לניצולי השואה הנזקקים." המכותבים נקראים לפעול בדחיפות לשחרור הכספים הכלואים."

רק מן הסיפא של מכתב זה, יכול כל בר דעת ללמוד איזו פקעת, חוקית,משפטית, מנהלית- שלתוכה נקלעו, נכלאו ניצולי השואה. זה בעצם מאפיין את הטיפול בניצולי מאז ומתמיד.

אולם בדבר אחד יש תמימות מוחלטת מקיר לקיר בקרב ההנהגה של ניצולי השואה והיא שאסור שאפילו פרוטה אחת תוחזר לאוצר מכספים אלה. אדם ציני יגיע  למסקנה שהאוצר,אשר מלכתחילה חמד בכספים אלה ,כפי שהוא חמד בכול הכספים שהיו מיועדים לניצולים, כי החוק חוקק ככה שבסופו של דבר מרב הכספים יוחזרו למדינה ואסור שדבר כזה יקרה. אברהם רות ציטט באוזניי הבטחה של שר האוצר,משה כחלון, כי האוצר לא יגע בפרוטה מן הכספים הללו שיועברו לניצולים. אם ככה אני מקווה שיועברו  לאפיק שיהיה "ידידותי" לצרכים של הניצולים, ובלבד לא באמצעות "הרשות לניצולי השואה" שגם היא שייכת לאוצר.

" הכול צפוי והרשות  נתונה"

 האמירה  הזאת שייכת לפרקי אבות, אבל היא חלה על ה"רשות לניצולי השואה". לאלה שלא בקיאים, או שהדבר נשכח מהם. לאחר שהיו ניצולי שואה שסירבו לקבל , או לא קבלו, פיצויים מגרמניה, ועוד בטרם פג תוקף ההסכם עם ממשלת גרמניה, הכנסת תיקנה את חוק הפיצויים ככה שאלה שלא הגישו בקשה יוכלו לקבל אותה מן המדינה. מאז קיימים שני סוגים של פיצויים. אחד במישרין מגרמניה והשני ממדינת ישראל. אולם בשעה שהגרמנים נתנו פיצויים לכול ניצול ללא כל תיוג, לא כן ממשלת ישראל. מיותר לציין שאין פיצוי בעולם אשר יפצה שריד שואה על היקף האובדן שלו- אין. מכאן שגם הפיצויים שהגרמנים שילמו לשרידים, הם בעצם  סמליים בלבד. עם זאת ,כאמור,לא היה כול סיווג. לגרמנים די היה בסיווג אחד- שרידי שואה. לעומת זאת ממשלת ישראל תייגה את הניצולים, תיוג שרירותי, מביך ומביש ובאמצעות עורכי הדין  שטיפלו בתביעות הניצולים, נקבע מה הוא סוג הפגיעה כתוצאה משהות  בגטאות ובמחנות הריכוז. פרקו זאת לאברים ולגורמים בגוף. כמו עצבים, פגיעה  נפשית, פגיעה פיזית, רגלים, ידיים, גפיים, בפגיעה בראייה או בשמיעה וכיו"ב.

התוצאה היא שגם הפקידוּת ברשות לניצולי השואה  וגם הוועדות הרפואיות -צמודות לאברים. לדוגמה אם ניצול שואה רשום כמי שסבל מפגיעה ברגל, צלע או שהיו לו בעיות אחרות, אם הוא החליק, נפל בשל פגם זה וזה השפיע על רגלו השנייה, הוא מוכר כזוכה להעלאת אחוז הנכות. אולם אם אותו ניצול בנפילה פגע בעינו, הוא נדחה. זאת משום ב"מקור" הנכות שלו שייכת לאורטופדיה ואילו העין שייכת למחלת העיניים.זה לא מצחיק. זה מעציב. ראשית לגבי הסלקציה מלכתחילה ואחר כך לגבי יישומה.פעם בביקור במשרדי הוועדה נוכחתי כיצד משתדלים להיראות ניצולים אשר מופיעים בפני הוועדות. חשתי כאב וזעם.

אבל גם זה אינו אלא סימפטום לכול  היחס והטיפול שנהגו ממשלות ישראל כלפי ניצולי השואה ואשר בגין קליטתם בארץ ,שלה הם עצמם תרמו הרבה, המדינה זכתה בעשרות מיליארדים, מהם הסכם השילומים שהציל את המדינה מהתמוטטות כלכלית ומחדלות פירעון בעבור דלק וחשש לסגירה מיידית של האספקה  על ידי חברת "שֶל" הבריטית.

גם אם  הפעם  יימצא פתרון לפקעת המשפטית של החברה להשבת רכוש, זה יהיה עוד פתרון נקודתי. בסופו של דבר החיים  יעשו את שלהם. ליתר דיוק קץ החיים של ניצולי השואה. אז היורשים יהיו מדינת ישראל, וזה יחול על כל הנכסים, כאן, במזרח אירופה, נכסי נדל"ן אומנות ועוד. וזה יהיה הפתרון האולטימטיבי לכול בעיות הפיצויים. ושלום על ישראל.

 

 

בחרנו בחיים

בימים שבהם מהלכים עלינו אימים  בשואה חדשה ומקדשים את פולחן המוות ייערך כנס של  "עמותת דורות ההמשך" בשם "חזרה לחיים", שבו יצוין נס התקומה האדירה של שרידי השואה. זה יהיה הכינוס הראשון של יָלדי וילידי מחנות העקורים שהוקמו באירופה לאחר המלחמה,והוא יתקיים ב-21 בדצמבר באוניברסיטת תל אביב.

מאז פרוץ מלחמת העולם השנייה, קם דור רביעי, שהוא לא יודע הרבה או מאומה על התקומה. רק עכשיו  במלאת 70 שנה לשחרור ,הפציע השחר על  מערכת החינוך בלימוד  אי אלה היבטים של התקומה, כשלקחי השואה ,במשמעותם העכשווי, בארץ ובעולם, לא נלמדים כלל.

התקומה, הלידה מחדש- מתחילה מייד לאחר תום המלחמה. כמחצית משרידי השואה, לאמור כרבע מליון יהודים מצאו את עצמם במחנות עקורים באירופה. בעיקר בשלוש מדינות. גרמניה, אוסטריה ואיטליה. הגדולות שבהם היו בגרמניה, בעיר לנדסבֶרג שבבוואריה, וברגן בלזן, שהיה מחנה ריכוז ענק והפך למחנה פליטים, ובאיטליה, בעיקר דרום איטליה בעקב של המגף שבין  נמלי טראנטו ובארי. בחלק זה של איטליה נמצאו ריכוזים של רבבות שרידים, במסגרות שונות, של גרעיני קיבוצים, קבוצות,הכשרות, עליית הנוער, שהיו מיועדים לעליה, בעיקר במסגרת עליית המעפילים. בשלב קצת יותר מאוחר נוסף על מחנות העקורים המחנה שהקימו הבריטים בקפריסין.

זאת היא סאגה שמעטים יודעים עליה והיא אינה סיפור אחד אלא רבים, אפשר כמספר השרידים ששרדו, ורובם לא סופרו . חלק מן  הסיפור שלי מופיע באחד הפרקים בספר  "גשר של נייר"( הוצאת משרד הביטחון 1996 ). במחצית הראשונה של חודש נובמבר 2015 מלאו שבעים שנה לבואי לארץ במסגרת עלית הנוער. אבל הרוב המכריע , כאמור, לא סיפר את הסיפור כיצד הם מצאו את עצמם פתאום באיזה חוט דק שבין שמיים וארץ בין מוות וחיים.  היו שחזרו למקום הולדתם ומצאו ניכור, איבה,אבדון, חורבן, ריק ודירות תפוסות על ידי תושבים מקומיים או זרים ששוכנו בהם. היו מקרים של הלם מלווה בזעם עצורובשבר לבאים למכורות הולדתם לא היה  מכר ומודע, ובמקרה הטוב התכחשות, והם חזרו למחנות הפליטים. היו אחרים , והם היו  הרוב, שלא עלה בדעתם לשוב למקום הולדתם,שבו לא היה זכר ולו למצֵבָה, והם ידעו שרוב משפחתם נרצחו בידי הנאצים אך לא ידעו אם נותר איזה שריד. במחנות האלה פעלו שליחי ארץ ישראל ובעיקר אנשי הבריגאדה הארץ ישראלית.

סיום מלחמת העולם השנייה , היה מפץ ,כמעט כמו תחילתה. הניצחון לווה לא רק בפרץ של שמחה אלא  גם בהלם, בנהי, בכאוס, ברעב, בתהפוכות מדיניות, חברתיות, תרבותיות, עולם חדש שהשרידים מצאו את עצמם בו – עולם ספק מציאותי ספק הזוי. רצון לנקם מול הרצון לחיות, השיבה הזמנית למולדת כמו פולין, ורצח מאות יהודים בידי פולנים שונאי יהודים ותאווה לרשת את רכושם. החרדה של פליטות יהודיות הונגריות מן הצבא הרוסי, שאונס היה חלק אינטגרלי מהנקמה,ועוד תופעות דומות . אבל  בין  עיי החורבן הזה צצה  התופעה המדהימה של אותם מאות אלפים בודדים, שקמו מן האפר, ותוך זמן קצר הפכו למחנה ענק,נייח ונייד , שבין אירופה המערבית לבין דרום איטליה שהתארגן במסגרות שונות והפך לראש חץ לעליה לארץ ישראל.

"המדינה בדרך" בברגן בלזן.

למחנה ברגן בלזן היסטוריה עוד מלפני השואה. המקום , בסקסוניה התחתונה לא רחוק מן העיר  הצפונית הגדולה המבורג, שימש מחנה מעצר  של הנאצים לכלוא בו מתנגדים לשלטון  הנאצי, מגרמניה עצמה ואחר כך מן המדינות הכבושות. הוא שימש  מחנה מעבר, גם ליהודים ,לחילופי שבויים, חלקם מארץ ישראל . בשנת 1944 הוא הפך למחנה ריכוז גדול עם קליטת השרידים של המחנות שפונו על ידי הגרמנים ובראשית 1945 הוא הפך גם למחנה מוות. זמן קצר לאחר השחרור התארגנו בו השרידים, גברים ונשים, במסגרות שונות ביניהם תנועת נוח"ם -נוער חלוצי מאוחד שאמי, אסתר גלזר בת 35 ,נמנתה עם המייסדים. תוך זמן קצר המחנה הפך למסגרת קהילתית גדולה ובעזרתם של שליחים מארץ ישראל, וכאמור אנשי הבריגאדה הארץ ישראלית, נוסדו מסגרות הכשרה, חינוך, תרבות,,אמנות  וספורט. כול זאת כהכנה לעליה לארץ לרוב במסגרת ההעפלה.האתמול כבר מת אצלם מזמן, לא רק של יקיריהם אלא של חייהם עצמם בגיא הצלמוות. פניהם היו אל המחר.פרץ החיים הזה נותב בין היתר לקשר החדש שבין בני אדם, וקשר לא רק חברי אלא קשר פיזי,שתשוקה מינית אשר נלקחה מן  האנשים, נעקרה או סורסה- היה אחד מהם. במחנה לנדסברג שבו אני שהייתי תקופה קצרה ,באולם הענק  ובו מיטות בשתי שכבות, הכול זז בלילה, וויברציה אדירה של החיים שלא ניתנה  לעצירה. ובלילות האלה גם נוצרו קשרים אינטימיים יותר שהביאו לגל של לידות. ילידי מחנות העקורים.

ילדי השואה תמונה יד ושם

 

 

 

 

 

 

ילדי מחנות העקורים. צילום ארכיון "יד ושם"

גם בקטע הזה יש סיפורים רבים, המרתקים שבהם קשורים ברשת המידע שפרשו שליחי הארץ על פני אירופה כדי לגלות קרובים, בדרגה זאת או אחרת. זה היה הבסיס של המישדָר הידוע ב"קול ישראל"- "מי מכיר מיו יודע" ככה גם נודע לי זמן קצר לפני העלייה לארץ שאמי חיה והיא במחנה העקורים בברגן בלזן. ויש ספח לסיפור.בעת היותי ירושלמי נזקקתי לעו"ד בנושא דירה. המליצו לי על עו"ד ירושלמי ידוע, אברהם תור. בבואי אליו פיתחנו שיחה. הוא סיפר לי שהיה בבריגאדה ואני התעניינתי היכן שרת, ותך כדי כך הוא סיפר לי על מחנות העקורים שבהם ביקר. אמרתי לו שאימי השתחררה בברגן בלזן. במהלך השיחה שאל אותי אברהם מה היה שם משפחתי לפני השם גיל. אמרתי לו כי השם היה גלזר ושם אמי אסתר גלזר.כעבור שבועיים אני מקבל הזמנה שאבוא אליו לקפה כדי להכיר את רעייתו, שכן גרנו בסמיכות בשכונת קטמון הישנה בירושלים. באתי לביתו, הכרתי את רעייתו, וזאת שואלת אם אני שותה קפה,ואיזה קפה או תה.היא פנתה למטבח ואז הופיע אברהם ובידו אלבום. הוא פתח אותו ושאל: "אתה מכיר כאן את מישהו ?".תוך שנייה זינקתי. "הנה אימי ואם אני לא טועה אתה מצולם על ידה" ."כן- אמר אברהם, בשבילנו היא הייתה אסתר,ג'דה של אישה, והיו שרידים שקראו לה ' אחות אסתר' ,דינמו  רבת כישרונות ".אימי אז כבר לא הייתה בחיים . הפכנו לידידים, ועם פטירתו של אברהם אני ממשיך את היחסים עם בנו קובי שהוא גם העו"ד שלי בעת הצורך. אלה היו הימים.

ester glazer center& soldiers of jewish brigade

ester-b.belzen june 46  executive zionist committee

 

 

 

 

 

אסתר גלזר עם אנשי הבריגדה משמאלה אברהם תור.ראשי נוח"ם. אסתר שנייה משמאל

ממחנות העקורים התנהלו שיירות ביום ובלילה של משאיות מכוסות ברזנטים שעשו את דרכן מן הריכוזים השונים בגרמניה, לאוסטריה ומשם  לאיטליה עד למגף האיטלקי ועל פני מאות קמ"ר היו מפוזרים  "מושבות" של ניצולי שואה שהתארגנו במסגרות שונות.  תנועות קיבוציות, שיתופיות, חבורות שונות, וכן קבוצות צעירים שגילם נע בין  14-18 ואלה  נמצאו במעין פנימיות במשך כמה חודשים. בהם הם למדו בראש וראשונה להיות  שוב בני אדם. לא לחשוש שמישהו יגנוב את הנעליים שלך, או  השמיכה ואיזה סיגריה, כי החפצים אישיים לא היו במחנות. והיו שלא עמדו בהרגל הזה, והמדריכים ביניהם אנשי הבריגאדה היו צריכים להתייחס בהבנה שהתהליך שאדם הופך לזאב הוא הרבה יותר קל מאשר  זאב שהופך לאדם. כאן למדו את השפה העברית, את תולדות הציונות וארץ ישראל, את שירי הארץ ואת תרבותה ואחר כך הועלו לארץ. לי התמזל המזל שהקבוצה שלנו הייתה האחרונה אשר עלתה בעליה הלגאלית, כלומר לכל אחד היה סרטיפיקט של ממשלת המנדט.

קבוצת "אודים"

 בין המדריכים שלנו נמנו כמה ניצולים כמונו. כזה היה עזריאל לוי, שריד מן העיר הליטאית קובנו, יודע עברית, שהיה לנו כאח בוגר הרואה ללב נעריו וכמוהו גם "אם הנוער", פTולה הייפלֶר, לימים פאולה מוזס, רעייתו של מו"ל "ידיעות אחרונות " נוח מוזס, שהייתה עמנו ב"סנטה מאריה די באני"  וביקרה תכופות במגדיאל. משה בייסקי,גם הוא מדריך במגדיאל , שריד מחנה שינדלר, שופט בבית המשפט העליון בישראל , היה מדריך רגיש, קרוע כמונו בין העבר להווה. בפרסום "היובל" שהוצאנו  במלאת חמישים שנה לבואנו למוסד החינוכי חקלאי במגדיאל הוא כתב,על מפגש מרגש עם חניכה שנעדרה מפעילות קבוצתית. בייסקי ניגש לצריף לבדוק מה קרה לנערה ומצאה אותה ממררת בבכי, פניה והכר מתחת לראשה ספוגים בדמעות ולצידה תמונת אימה.  משה בייסקי לא ידע את נפשו. הוא חשש לשהות בחברתה, שמא הדבר יתפרש כקשר רומנטי, ומצד שני – התקשה לעזוב אותה בצערה. הוא השתהה רגע, הניח ידו על ידה ויצא ללא מילה. חמישים שנה עברו עד שבייסקי סיפר על האירוע במטרה להסביר את המציאות הטראומטית והמורכבת שניצולי השואה הצעירים והמדריכים שלהם נאלצו להתמודד איתה.במאמר שפרסמתי בכתב העת "כוונים" ביוני 1995, שכותרת המשנה שלו, "הרהורים ב- 1995 על 1945 ועל קשר השתיקה הגדול", הבאתי את הסיבות העיקריות למה שנקרא, אטימת המנהרה.

"השחרור היווה קתרזיס עצום ומשכר, לידה מחודשת של תינוק שנותק מחבל הטבור והוא צורח בקול: אני חי, אני נושם! כולם – גברים, נשים וצעירים נתנו דרור לתשוקת החיים בפרץ של פעילות חברתית ותרבותית. גל אדיר של חדוות חיים הציף את הניצולים. כך קרה במחנה העקורים ברגן בלזן, שקודם לכן היה מחנה מוות, שם השתחררה אימי, ובגיל 35 נעשתה ,כאמור, פעילה בתנועת נוח"ם, נוער חלוצי מאוחד, מיסודה של מפא"י. היא התרועעה עם חיילי הבריגאדה העברית, ארגנה אירועים, כתבה פיליטונים, ניגנה במנדולינה ובבללייקה והופיעה על הבמה כשחקנית, חקיינית, מנגנת ומנחה. וזאת אישה שאיבדה בשואה את בעלה ושניים מבניה, הוריה, אחיה ואת רוב משפחתה. ואם לא די בכך, גם המתנה שהביאה לי אימי נבעה משמחת חיים מתפרצת –   אקורדיון "הונר" בגודל מטר, ששימח את חבריי ואחר כך את עמיתיי במלחמת העצמאות.

השחרור של העבר הקרוב נשא על גבו גם שחרור מעבר רחוק יותר – ממערכת טאבו ואיסורים של המשפחה, הקהילה, הדת והמסורת של טרום מלחמה.בעיקר בקרב המשפחות החרדיות. בעוד השמחה הגלויה הייתה קולקטיבית, הצער על האובדן לא נעלם, הוא הסתתר עמוק בליבו של הפרט. זהו רק הסבר אחד למגפת השכחה שפקדה את מי שבאו משם, כפי  שכתבה ניצה אייל ב "נפלאות הזיכרון ותעתועי השכחה": "לזיכרון העתיד יש רומן מורכב עם הזמן, ויש לו השלכות מעשיות וחשובות ביותר על חיינו… לעתיד הזיכרון . יותר מכל סוג אחר של זיכרון, הוא יכולת המבחינה בין האדם לבין מרבית בעלי החיים. זיכרון העבר יש גם לתולעת, זיכרון של כוונות ופעולות בעתיד יש רק ליצורים בראש הפירמידה ההתפתחותית". וכל אחד מאיתנו, האודים, השדופים והעקורים הפך מתולעת לפרפר ומפרפר לבן אנוש שיכור חיים."- עד כאן קטע מן המסה ב"כוונים חדשים"

ezriel and pola

usim gtoup st maria di bani-yora, fogel

 

 

 

 

 

 

עזריאל לוי,מימין- פולה מוזס. קבוצת אודים. איור יורם פוגל

במחנות אלה  , כאמור, היו  גברים צעירים ונשים צעירות שהכירו מן הגטאות, או שהכירו בתוך המחנה והאהבה פרחה בצל האוד המוצל ותוך פחות משנה נראה כבר היבול ולא היה זה מחזה הזוי לראות באותו מחנה מוות את הנבט של החיים החדשים, את ראשיתה של התקומה ושיקום המשפחות שנספו בשואה.  במחנות האלה נזרעו זרעי התקומה הגדולה, שלא  היה ולא תהיה כמותה. והיא הייתה  הבסיס-  עמוד האש שהלך לפני מדינת ישראל.

בהודעה לקראת הכנס כותבת יושבת ראש עמותת דורות ההמשך, בילי לניאדו  :"התינוקות" ו"הילדים"  הללו הם סמל לתקומה היהודית אחרי השואה ואולי הפיצוי על רצח שיטתי של מיליון וחצי ילדים בשואה, והם הם קהל היעד שלנו לכינוס הזה, המיוחד במינו. תהיה זו הפעם הראשונה שבה יתכנסו אותם המוני "תינוקות" ו"ילדים",  שהם היום כבר בני 67- 80, אנשים שהוריהם כבר אינם בחיים לרוב, והם רואים חובה לעצמם לשאת הלאה את המורשת ההורים הניצולים ובייחוד לספר על תקומתם והתחדשותם במחנות העקורים אחרי המלחמה והמסע שלהם להפוך לעם יהודי בארצו."

 

 

 

האם הישראלים נדיבים כמו היהודים בפזורה.

המסע למען "עופות החול"- מתקווה למפח נפש.

בבית שבו נולדתי  בפולין, מתן תרומות היה חלק מן ההוויה של המורשת היהודית כאמור בתהילים " לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים, עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ". אבל זה לא היה רק עניין דתי יהודי, אלא חברתי יהודי.  אקט של סולידאריות בחברה שבמצוקה שעליה לדאוג לחלש, לנזקק .  לכן גם בקהילה קטנה יחסית של תריסר אלף יהודים,  קרוב למחצית מתושבי העיר, שבה גדלתי, לא היה בחור ישיבה שבא ללמוד שלא נמצא לו מארח. לא היה זָר שלא עשה את השבת אצל  איזה תושב  יהודי.  לא היה אדם שנזקק לאכסניה  לילית בעיר, בלא שנמצאה לו לינה פרטית. הייתה אפילו תחרות של מי יקדים. היוקרה  התלויה בכך  הייתה חשובה, אבל במקרים רבים, לפחות באלה שהכרתי בבית שבו גדלתי, רוב הנתינה הייתה "מתן בסתר". זאת כדי לא להביך את המקבל.

ומה שהיה רווח בעירנו, היה המנהג בקהילת פולין כולה, בעצם בכול מזרח אירופה.זאת בשעה שהקהילות האמידות במערב אירופה היו למשענת סעד לקהילות עניות במזרחה. הסולידאריות היהודית הייתה אוניברסאלית. אין לי ספק ששותפות הגורל מלאה תפקיד לא פחות חשוב מן השותפות של הדת. התמיכה ההדדית הייתה כמעט טוטאלית ובכל התחומים, הכלכלי, החברתי וגם הפוליטי ,כמו התערבות שועים יהודיים בעלי השפעה במערב למען אחיהם במזרח בשעת מצוקה.רשתות הקשר בין היהודים, לא היה להם אח ורע בעולם של פעם. מבחינה זאת העולם היהודי הוא אבי התקשורת המודרנית.

דעה קדומה.

כתיבת פוסט אצלי,ואני מניח שאצל רוב הפובליציסטים, נובעת משני גורמים. אחד היא סקרנות לגבי נושא או אדם. השני היא תופעה אקטואלית שגוררת אותך להתעניינות בסוגיה ולבסוף לכתוב. רשומה זאת שייכת לגורם השני.לנוכח כשלון של עמותת "עופות החול", ובעיקר הכישלון שלי שיזמתי את המסע- לבקש תרומות מן הציבור כדי לאפשר לנו להתקיים- הגעתי למסקנה שהישראלים ככלל, הם קמצנים. אהדה יש, עד שמגיעים לכיס ושם היא נעצרת. כמובן שיש גם יוצאים מן הכלל. לאלה שלא מצויים בנושא אציין כי עמותת "עופות החול" שמה לה למטרה לתעד חזותית את מעשיהם של ניצולי השואה למען המדינה  כולל העלייה ההמונית לארץ במקום לכול מקום אחר בעולם שיכלו להגר אליו.בלעדיהם קשה מאוד לדעת מה היה קורה לנו כאן אבל סיפור זה כסיפור ששייך כמדור נפרד בפנתיאון הלאומי, לא סופר.

לצערנו , כפי שהוזכר רבות, אין לנו בפרויקט ,"התקומה"  לא פטרון ממסדי, אין לנו נדיב, וגם לא הד תקשורתי. ולכן חשבנו לצאת לקהל במסע תודעתי באמצעות רשתות חברתיות. מסע זה כלל פניות, מהן ענייניות  מהן נרגשות,הופעה תמונות נאות בטישירטס עם הלוגו של העמותה של דורות ההמשך שלי. את המסע ניהלתי ברשת הפייסבוק של אלה שיש להם קשר ישיר לנושא ואלה שיש להם זיקה. מדובר להערכתי בציבור של כמה אלפים. לפייסבוק של "משואה לתקומה" לבד-שהקים יוסי פולק, והוא ואני מנהלים אותו, יש 1500 משתתפים בקרוב לפייסבוקים האחרים שאנו שיתפנו אותם במסע, בארץ ובחו"ל , יש מן הסתם כמה וכמה אלפים..אילו כל אחד בפסיבוק שלי,  היה תורם 50 שקלים בלבד, ומבין האחרים עוד 500 ,הרי בשקלול( אילו מהם נתנו יותר וכאלה בכלל לא) היו לנו 150-200,000 שקלים, יותר ממחצית עלות של סרט תעודה באורך 50 דקות. אבל זאת חשבונאות שלי ולא של אחרים. איש לא תרם פרוטה שחוקה. ליתר דיוק, אני כן תרמתי הפעם תרומה צנועה,שכן איך אפשר אחרת. בשעתו כול משפחתי ללא יוצא מן הכלל תרמנו  תרומה משמעותית מאוד

את הפליאה הבעתי בפני בתי  הבכורה נתי ,שהיא תורמת הרבה מזמנה בהתנדבות לגופים שונים וגם תורמת כסף. תהיתי באוזניה לסיבה שהפעם  לא היו תורמים .אני הסקתי מכך כי הישראלים בניגוד ליהודים בפזורה אינם נדיבים, הם קמוצי יד. בתי העמידה אותי על טעותי. לדעתה אנשים רבים גם תורמים מזמנם לגופים שונים וגם תורמים כסף. אבל הם סלקטיביים בתרומות.לגופם של היעדים, לזיקה ולחשיבות שהם מייחסים ליעד התרומה, לעדיפות בעיניהם, ועוד שיקולים. כמובן שיש חשיבות רבה למסר וצורה שבה הוא מועבר  ואכן גם אני, אף שאני גמלאי, מקצה סכום מסוים לתרומות מדי שנה, ותורם לגופים שאני רואה אותם כחשובים בעיני וגם זאת עד שהתקציב נגמר.

ישראלים מול יהודים.

לאחר השיחה עם בתי התעניינתי בנושא התרומות שעומד במרכז מחקרים רבים, אקדמיים,סטטיסטיים, פילנתרופיים ואחרים. בין השאר גיליתי מחקר מקיף שנעשה בשנת 2008 בשם "פילנטרופיה ומעורבות חברתית בישראל", שנעשה על ידי דבי חומסקי-לוונטל,הילה יוגב-קרן וחגי כץ. הנתונים מלמדים כי  50 אחוזים מכלל הצעירים מתנדבים, במסגרת ארגונים או באופן פרטי. צעירים, כמו מבוגרים, התנדבו בעיקר למען ארגוני מזון, ארגוני ילדים ונוער, וארגוני בריאות. אנשים התנדבו כשלוש וחצי שנים בממוצע למען אותו ארגון. אומדן השעות שנתרמו לכלל הארגונים היה 15 שעות חודשיות. כשליש דיווחו שהתנדבו באותו היקף כמו בשנה הקודמת, המניעים העיקריים להתנדבות פורמאלית היו רצון ליצור חברה טובה יותר, קבלת הרגשה טובה מסיוע לזולת והזדהות עם מטרות הארגון. התגמול העיקרי היה תחושה של מועילות ותרומה.

מבין התורמים בערוץ הפורמאלי, 25 אחוזים תרמו כסף,ו- 18 אחוזים  תרמו תרומות שוות-כסף, % 38 אחוזים  תרמו גם וגם. היעד העיקרי לתרומות פורמאליות היה ארגוני מזון, ובהפרש ניכר – ארגוני בריאות, ארגוני ילדים ונוער וארגוני דת.

לא הזכרתי תרומות של שועי הון, שיש מהם שתורמים, מהם פחות ומהם יותר, מהם דרך קבע ומהם לעתים או בהתאם לנסיבות. כך למשל הפרופסור מאיר חת, כלכלן  בעל שם ומצאצאי המייסדים של חברת טבע תורם מדי שנה( ע"פ ריאיון אתו בד' מרקר)  את כול הדיווידנדים ממניות חברת טבע שמסתכמים במילון  שקלים.יש אחרים שתורמים הרבה יותר.כולל להנצחת שם משפחתם על מוסד מסוים, רפואי או תרבותי או חברתי.

המוטיבציה  לתרומות בפזורה היא דומה אלא ששם, בניגוד לישראל, תורמים גם לקהילות יהודיות אחרות, וביניהם גם לישראל. כמי שמכיר את יהדות ארה"ב מקרוב, המוטיבציה תמיד תעלה, יחד עם החרדה.אם ישנה חרדה לשלום  מדינת ישראל, היקף התרומות תעלה, והמגייסים המומחים ,שמקבלים הרבה כסף, מנצלים עובדה זאת. ככה היה לדוגמה לקראת הקמת המדינה, וככה זה חזר על עצמו לקראת מלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים . הערך המוסף של תרומות הוא,בין היתר,  כבוד, כפי שהיה מאז ומעולם בפזורה. אבל בשום אופן לא מדובר בהתגייסות אישית, כמו לבוא לישראל ולסייע לה. החריג הוא ישראלים שהיגרו לחו"ל ומהם באו להתגייס בראשית מלחמת יום הכיפורים.

עם זאת, רבים מקרב יהודי אמריקה נהיו בררנים יותר לגבי תרומות. פעם הם תרמו יותר למוסדות יהודים רשמיים, כמו הסוכנות היהודית, הקרן הקיימת , המגבית המאוחדת. עכשיו רבים מהם מעדיפים לתרום לגופים ספציפיים או למקומות, כמו עיירות פיתוח. נפשם של רבים מהם ,בעיקר אלה שלא נמנים עם האורתודוקסיה ,נקעה ממה שקורה בארץ, ומהשתלטות הממסד הקלריקאלי על המדינה. הדור הצעיר באמריקה מודד את מדינת היהודים לא רק בשל זיקה ליהדות, שנחלשת, אלא יותר בשל זיקה לערכים, ואם אלה מתערערים, מתערערת גם התמיכה שלהם, כולל התמיכה הכספית במדינה.אבל הם תורמים לצרכים בתוך הקהילה, וגם לקהילות חלשות,כולל הקהילה האפרו אמריקאית.

התקומה לא קוממה

מזה עשור ,אישים כמו משה זנבר, המנוח, ראול טייטלבאום אנוכי ואחרים שרידי שואה, ודור המשך,עמלים להטביע בקרב  הציבור ובעיקר בקרב הדור הצעיר את נושא התקומה. לאמור הפנים האחרות של ניצולי השואה, לנוכח מה שעבר עליהם שם.  בחירתם לבוא לכאן  והתרומה האדירה שלהם ליישוב, להקמת המדינה, לביסוסה- גם כציבור וגם כיחידים. לא אלאה את הקוראים במאמצים הסיזיפיים, במרוץ המכשולים בנתיבים הממשלתיים, הממסדיים והציבוריים, במערכת  החינוך האזרחית והצבאית, מעין "מסע אלונקות,"  שאותו שרדנו. לא מצאנו איש שלא התייחס בחיוב לרעיון, וגם הבטיח. ולא היה איש שקיים. אני לא מדבר על ההיבט של  הניצולים במצוקה. גם בתחום הזה היה צורך ביחצנים ובמערכה ציבורית כדי לשבור את האטימות של השלטון ולפתוח את כיסו. אולם כשמדובר היה בתקומה- במעשיהם הגדולים של ניצולי השואה למען המדינה והתפתחותה-זה לא עניין בדרך כלל. להיפך. על כך צריך להוציא כסף. זאת בשעה שציבור ניצולי השואה הכניס למדינה, במישרין ובעקיפין עשרות מיליארדי דולרים. אז הם היו גורם. מאז כשמדובר היה באיזה "החזר", הניצולים הפכו לנטל.

מטבע פוליטי.

מאז קום המדינה הניצולים שימשו שדה צייד למפלגות פוליטיות, בעיקר למפא"י. אבל כשזה נגמר שטח הצייד נפתח לכול המפלגות. כול אחת התחרתה על נפשם של הניצולים שהוו בשעתה נתח גדול מן האוכלוסייה הבוגרת בעלת זכות בחירה. אבל לאחר הבחירות כול ההבטחות התאדו. אבל היו בעלי יוזמה שביקשו להבטיח כי שרידי השואה יהוו עתודה. ככה למשל יו"ר הכנסת אברהם בורג,יזם את הקמת שדולת ניצולים ליד הכנסת, מתוך כוונה לקבל את  הדווידנדים בבחירות, בהשקעה אפסית כמעט. שכן אני לא יודע מה העמותה הזאת עזרה לניצולים מלבד עוד מסגרת לבטא את מר לבם. בורג הלך אבל המסגרת הזאת, אף שתועלתה הייתה מוטלת בספק ,המשיכה להתקיים. מדי פעם בפעם מנסים להזריק לו מנת חמצן כדי להשאירו בחיים. והנה לפני שלושה שבועות הופיע בישיבת העמותה כוכב לכת אמתי, יאיר לפיד. הוא נשא  נאום יפה, כיאה לפרזנטור מקצועי,רשם בקפדנות בפנקסו. השאיר רושם טוב. בערב, במקרה או שלא במקרה הייתה ידיעה במהדורות החדשות, בדבר מאמצי "יש עתיד" להגיע למאגר הכתובות של ניצולי השואה. אמנם ציבור זה הלך והצטמק מאוד אולם דורות המשך מגיעים ליותר ממיליון- ציבור גדול מאוד.

יאיר לפיד הוא בן לשריד שואה, טומי לפיד, ששהה במחנה ריכוז ואיבד את רוב משפחתו. ראוי היה שהוא יראה את סוגיית הניצולים גם שלא מבעד למשקפיים פוליטיים. ראוי היה שאם הם מבקשים פגישה אישית אתו, שהיא ייענה. פעמיים הוא התבקש לפגוש אותנו ,נציגי עמותת "עופות החול", פעם לפני הופעתו בעמותה בכנסת ופעם אחריה. ועוזריו הודיעו לנו שהוא עסוק. וזה נכון. בין היתר במסע לקראת מערכת הבחירות הבאה, לקבל את קולות ניצולי השואה, ששמעו אותו וראו אותו, בישיבה בכנסת, ורואים אותו על מרקע הטלוויזיה, בפייסבוק ובטוויטר. זאת תרומתו לתקומה, שהוא חלק ממנה.

הכישלון של ניצולי השואה.

אולם מדוע נלין על הפוליטיקאים, כאשר בקרבנו ניצולי השואה, ודורות ההמשך, אין עניין בתקומה. אפשר ויש עניין, אבל לא עד כדי מחויבות למעשים, בין היתר לתרומות. רבים מקרב דורות ההמשך של ניצולי השואה הם אנשים אמידים, חלקם מיליונרים, חלקם ביליונרים. והם לא מצאו את היד  לכיס לתרום.

עם זאת ,כאמור, מדוע נרחיק. הזכרנו את חברנו באתרים השונים שבהם הם פעילים, בהתבטאות,בהבאת מידע, בקבלת מידע וכאשר פנינו ,כאמור, במשך שלושה חדשים במסע גיוס כספים, איש לא תרם. ואם נתקרב עוד קצת, ונאמר חם,חם. זה חל, לבושתי , על חברי ב"עמותת החול" בעצמם. כאילו להם יש פטור, כמו לקשישים מתשלום אגרת הטלוויזיה. מלבד קומץ קטן מאוד של פעילים שתורם הרבה מזמנו וגם מכספו לצרכים בסיסיים,איש לא קם,איש לא תרם.

ofot post

אני מבקש לציין כי כמעט כולם הזהירו אותי מניסיון לערוך מסע גיוס כספים בלא יחצן, משווק, המנוסה  בענף. בדיוק כמו בשיווק אבקת כביסה,מגבונים לחים, מכוני יופי ומכשירי חשמל. היו שתי סיבות שבכול זאת עשיתי זאת בעצמי. חשבתי  שבנושא כזה הלינק הטוב ביותר הוא מלב ללב. טעיתי. הסיבה האחרת הייתה העדר כסף. בסכום שלוקח יחצן ניתן להפיק סרט. ככה או אחרת התוצאה היא  nada .

אבל זה לא כול הסיפור. הסיפור מתחיל  הרבה לפני כן, מיד עם בואם של הניצולים לארץ. היו פה ושם כמה קוטֶרים( שלכמותם הקדשתי רשומה קודמת) שהתלוננו על הניכור  מצד הוותיקים כלפי הניצולים. אבל הרוב המכריע קלט את עצמו בדרך לא דרך, שיקם את  המשפחה, עשה למען הציבור והמדינה. לחם בחזית, לחם על קיומו.  "הם לא היו נעבעכים" כהגדרת פרופסור חנה יבלונקה. הם היו אסרטיביים ונמרצים בשיקום עצמי ואחר כך בבניית משפחה וגם החברה. לא היה להם זמן להתלונן. או שלקחו אותם ישר מן האניה לחזית, או שנאלצו לעשות הכול למען  קיום עצמי. תלונות על יחס של ניכור היו בשבילם בזבוז זמן. גם לא היה בפני מי להתלונן. הם הפכו לגורם קנאה עם קבלת פיצויים, שלא פיצו אותם כמעט על כלום. לא על משפחתם שהושמדה, לא על נכסיהם שאבדו, לא על ילדות שנגזלה מהם, לא על אמונה שאבדו, ואף על אמון בבני אדם. אך התווית שהודבקה בהם,הייתה שמדובר באנשים ששפר מזלם-קבלו פיצויים. על התלאות הקליטה של הניצולים מספר לנו העיתונאי וההיסטוריון תום שגב בספרו המיליון השביעי: הישראלים והשואה  שיצא לאור בהוצאת "כתר" בשנת 1991. באחד מסיפוריי הקצרים " "מחול האוכמניות" ( "מן היד אל הפה ומעבר לזה"- הוצאת "טרקלין"  2012 ), אני פותח  בסיפורו  של סב שאומר שאילו כרתו כול העצים של האמזונס, ואת יערות העד בצפון והופכים אותם לנייר, זה לא היה מספיק כדי להדפיס את סיפוריהם  וסיפור השואה האישית של מאות אלפי הניצולים ששרדו. אבל הדור הזה סכר את פיו בכל מה שעבר עליו. המאמצים של הצאצאים לפתוח את סגור לבם של הוריהם על השואה שלהם עצמם, שכן לכל משפחה הייתה שואה משלה, העלו חרס. וזה אמור גם לגבי התקומה. הם לא סיפרו על המעברות, גם לא על די. די.טי, ולא על נדודים לחפש עבודה וקורת גג. הכול היה כמו "קניפל"( צרור חבוי) . ואת פרי הבאושים הזה אנו אוכלים עכשיו. הבאתי בשעתה את הדעה הזאת שהובעה על ידי יו"ר עמותת "עופות החול" לילי הבר, דור שני לניצולים.

במוסף "ספרים" של עיתון הארץ,( 7.8.2015 ) ישנה ביקורת של יובל אלבשן על ספרו של פרופסור זאב צחור "העוזר של קין"(כינוי שהדביק אביו של צחור הרוויזיוניסטי לבן גוריון)  . צחור היה מזכירו של בן גוריון בשדה בוקר. בפתיחה למאמר כותב אלבשן: הנשיא האמריקאי פרנקלין  דלנו רוזוולט אמר פעם לבני עמו, כשביקש להעצים את רוחם ולהכשיר את לבותיהם לאתגרי העתיד כי 'יש מחזור מסתורי בחיי אנוש- יש דורות המורגלים בקבלה מסיבית ויש דורות המורגלים בנתינה מסיבית,לדור הזה של האמריקאנים יש פגישה עם הגורל"- היינו התקומה".פספסנו את הפגישה הזאת. כישלון ומפח נפש. עם זאת, מכול כישלונותינו אנו למדים. אל ייאוש.. we shall overcome

.

.

.