ארכיון קטגוריה: נופי ישראל

ארץ תפארת- מסיפורי הארץ ואנשיה.

אצל וויקטוריה.

כול אימת שאני מבקר בחבל ארץ זה, הסיור מחזיר אותי לאחור והפעם שבעים שנה, לאמור ימי מלחמת העצמאות. הגליל העליון והסביבה ההררית היו ארץ עוינת ובוגדניות- אויב וטבע. בנקיקים ומאחורי צוקים ושיחים אפורים ארבו לנו הערבים אנשי קאוקג'י  אשר מדי פעם הצליחו לחסום את הנתיבים הבודדים . במערב בין מלכיה לכפר גלעדי. במזרח בין  ראש פינה לבין קיבוץ דן. מתל אל ח'נזיר , ברכס מעל  קיבוץ "איילת  -השחר" , הם חלשו על הכביש הבודד שהוליך צפונה. אחר כך הצבא הסורי נכנס לתמונה וזה היה סיפור אחר. בתל עזיזיאת הסורים חלשו על עמק החולה והישובים בית הלל, שאר ישוב והקיבוצים דן דפנה. בחודש יולי יחידות של חטיבת "כרמלי" שלנו כבשו את העמדה שהפכו למשלט חשוב. אבל עם כניסת הצבא הסורי למערכה, הרגשנו זאת גם ביבשה וגם באוויר. במקרה אחד בעת שהג'יפ שבו נסעתי עָבָר ליד קיבוץ חולתה, נפלה פצצה על הרפת ומזרקה אדירה של דם כיסתה אותנו. הנוף כולל ההרים היה צהוב ורוחות השרקיה שבאו ממזרח הפכו את האוויר מאובך. זה היה אז. כיום כביש 6  המהיר מגיע עד ליקנעם ומשם בכבישים, חלקם  עם מחלפים ורובם דו נתיבים לכול כיוון מגיעים לצפון. מבחינתנו מדובר  ביישוב יסוד המעלה. חתיכת היסטוריה של המדינה.

ניחוחות העבר.

ישראל היא ארץ עתיקת יומין. אבל גם בשל תנאי האקלים וגם בשל רצף החיים המשובש ,כתוצאה ממלחמות ומפגעי טבע , התרגלנו לשני סוגי אכסון. אחד באכסניות ובבתי מלון מודרניים בערים עתיקות כמו ירושלים, צפת, טבריה, עכו או יפו. לימים ככול שהארץ התפתחה נפתחו אכסניות ובתי מלון באזורי הצפון והדרום. אלא שגם בסוג הראשון וגם בסוג השני, האורח לא חש באיזה טעם של פעם כפי שהוא חש באזורים כמו טוסקאנה, באיטליה,או נורמאנדי בצרפת ומקומות דומים ביוון בספרד וכיו"ב. בטוסקאנה האורח עשוי למצוא "פורמגֶרייָה" ובנורמנדי "פרומָג'ֶרי", תוצרת בית. שלא לדבר על בתי היין,באזורים כמו שאמפאן בצרפת או אפורטו בפורטוגל,  כלומר בעל אכסניה שהוא גם בעל יקב. אני זוכר בשעתו  השתתפתי בכנס של מנהלי חדשות של איחוד השידור האירופי, שרשות השידור הייתה חברה בו, ומטה האיחוד הוא בג'נבה. מזכיר האיחוד הזמין את רעייתי יהודית ואותי לארוחת ערב  לאכסניה בעיירה הצרפתית "בוּרג אֶן בּרֶס", כארבעים ק"מ ממזרח לג'נבה. לאחר ארוחת ערב נפלאה שהתחילה בשעה עשר והסתיימה לאחר חצות, לקח אותנו בעל האכסניה ליקב, סיפר על ההיסטוריה שלו טעמנו מיין מסוים של בציר מסוים וסיימנו בשעה שלוש לפנות בוקר. זאת חוויה שאיש לא ימצא בשום מלון, ויהיה המהודר ביותר, בעולם. אבל באכסניות מקומיות הרחק מן הערים, מצא תמצא כאלה. זה ערך מוסף נהדר. חוויה.

בכאלה התייר המקומי לא נתקל פעם בארץ, אלא לאחר שקם מיזם  ה"צימרים" ובייחוד אלה שנושאים על גבם היסטוריה של ארץ ישראל המתחדשת של יותר ממאה שנה. מקווה ישראל תחגוג בעוד שנתיים, 150 שנה  לייסודה. זה כבר זמן מספיק כדי להפוך את האירוח לחוויה כפולה. זה עדיין לא הגיע לדרגת המקומות האלה באירופה או באמריקה, שגם בה יש רצף היסטורי של מאות שנים,כולל אירוח, אבל יש התחלות. קראתי לא מכבר על בית יין בגולן, שהוא בינתיים יחידי, או בין הבודדים, ואין כול סיבה שלצד הבוטיקים היקביים שעושים חיל בארץ ובעולם, לא יקומו אכסניות. בכך חשנו ביסוד המעלה.היו לנו צימרים, והיה חדר אוכל שכמעט עמד לרשותנו. אבל היינו באווירה קסומה עם ניחוח של עבר.

יסוד המעלה. יסוד המעלה נוסדה בשנת 1883  על שפתו הדרום-מערבי של אגם החולה והייתה מן המושבות הראשונות שהוקמו על ידי אנשי העלייה השנייה והמושבה השנייה שהוקמה בגליל העליון לאחר  ראש פינה. המושבה שנוסדה על ידי"חברת נחלת שדה וכרם"  הוקמה בידי 24 יהודיים ממֶזריטש ובריסק כאחת מתנועות "חובבי ציון" שקמו ברחבי מזרח אירופה. הקשיים ומחלת המלריה הביאו את המושבה על סף חידלון.

 

עמק החולה. תמונה וויקיפדיה.

אך בעת ביקור הברון רוטשילד בארץ בשנת1887   הוא נענה  לבקשת אנשי המושבה לקחת אותם תחת חסותו. בשנת 1909 התיישב במושבה יואב דוברובין ומשפחתו. הודות לידע  בחקלאות הקימה המשפחה  אחוזה גדולה ובה משק משגשג. לאחר שנים של מקרי מוות רבים במשפחה מן המלריה שמקורה בביצות הסמוכות לאחוזה עקרו בני המשפחה שנותרו לראש פינה ובאחוזה נשאר רק יצחק, הבן הבכור. בשנות ה-80 הפך המקום למוזיאון המתאר את סיפורם של החלוצים. אחוזת דוברובין  היא אחד האתרים  המשוחזרים הראשונים בארץ.

במלחמת העצמאות סבלה המושבה מהפגזות תותחים סורים שהיו מוצבים ברמת הגולן. לאחר המלחמה הפכה המושבה למועצה מקומית ובשנת 1951 משהוחל בפרויקט ייבוש החולה, הורחבו שטחי הקרקע של חקלאי המושבה. במושבה נטעו מטעי פרי, נוספו תושבים והורגשה רווחה כלכלית  וחברתית.

האכסניות בעמק החולה של היום מצויות בתוך פסיפס מרהיב של צבעי שדות ירוקים, גבעת משתפלות, מסלולי טיול בחורש ויער ועצי פרי  , חלקם עתיקים מאוד,ביניהם האֵלה- האטלנטית ,אלון התבור, השיזף, הלבנה,הדולב ועצי פרי עתיקים כמו התאנה. בינתם זןרמים שלשה נחלים ידועים , נחל שניר,נחל חרמון-הבניאס ,ונחל דן. ובאופק החרמון .האכסניות מגוונות, בין צריפים פשוטים לבין קוטג'ים הדורים, וכל אחת מהם מעוצבת  בצורה כזאת או אחרת, ולכולם יש היסטוריה. גם של המקום וגם של הבעלים. אנו התאכסנו ב"ווקיטוריה".

מלך שלמה ומלכת וויקטוריה.

מולי בחדר האוכל ישב שלמה לֶבָנסֶה, אשר בגיל שמונים ושלוש נראה במצב פיזי מעולה וגופו ותנועותיו אינם משקפים את שנותיו. את הנרטיב שלו הוא מעביר בצורה שוטפת כאילו זאת לא הפעם הראשונה שהוא מספר את הסיפור שלו בארץ.

post shlomo and victoria - עותק

" המשפחה שלנו, הוריי, אחותי ואני, הגענו בדיוק ביום העצמאות בשנת 1948 מתורכיה והועברנו למעברת האוהלים בית ליד.לאחר חודשיים של שהות במקום העבירו אותנו לכפר הערבי הנטוש "עין כָּרם" בפאתי ירושלים. המקום היה ריק מתושבים ואנשי הסוכנות אמרו לאבי שיבחר לו מקום לגור בו ואבי בחר בביתו של שיח ערבי. זה היה בית מרווח אבל חסר מערכת מים וביוב, ובחצר הייתה ברכת אגירה של מי גשמים. זמן קצר לאחר בואֵנו חגגנו ביחד את החתונה של אחותי ואת הבר מצווה שלי כי במצב הכלכלי אז זה היה חסכוני."

לאחר ששלמה סיים  בית ספר יסודי הוא התקבל לבית הספר החקלאי ב"עין כרם". מנהלת בית הספר הייתה רחל ינאית- בן צבי, אישיות ידועה ביישוב ולימים רעיית הנשיא יצחק בן צבי. עם סיום בית הספר שלמה רצה להתגייס מיד, אף שהוא היה רק בן 17 ולאחר דין ודברים עם אביו, זה חתם על  הסכמה לגיוסו של שלמה לצה"ל.רוב שנות השירות הוא שימש כטנקיסט ובשנת 1955 הוא השתחרר. מכיוון שהשלים את לימודיו בחקלאות, שלמה רצה להיות חקלאי עצמאי. במושבה שדה אליעזר, אשר ליד יסוד המעלה גרה דודתו בצריף קטן שגודלו חמישים מטרים רבועים. אבל הדודה שמחה לתת לאחיינה קורת גג ומצע על הרצפה.

"סיפרו לי כי ישנו תושב שמוכן למכור את המשק שלו, בערך כשלושים  דונם, בעבור חמש מאות לירות. לי היו חמש מאות אגורות. אבל  דודי בטח בי. הוא לקח אותי לבנק והעמיד את החלקה שלו כערבות של הלוואה בסך 500 לירות, ונהפכתי לבעל נכס. מה זה נכס? דלתות הבית התפרקו, החלונות נשרו, הקירות היו ללא טיח והיו לי שלושים דונם של אדמת בור. הייתי לבד,רווק. כאן נכנסו לתמונה ההורים שלי. הם רצו לבוא אליי ככה שנגור ביחד. את הבית הם מכרו בעד אלפיים לירות".שלמה מרים את קולו. "אתה שומע אותי- אלפיים לירות". "שומע"- אמרתי לו. "ואתה יודע כמה הבית והשטח לידו שווים היום?"- הוא שואל ומשיב מיד " עשרה מיליון דולרים, כן עשרה מיליון דולרים. איזה טייקון גר שם"

עם בוא הוריו לשדה אליעזר החל שלמה בשיפוץ הבית, לקח הלוואה לפיתוח חקלאי של השטח ובשנת 1959 הוא נישא לוויקטוריה שהיא ומשפחתה התגוררו בחצור הגלילית לא רחוק מן הישוב שלו. שלמה אמנם היה הבעלים  של בית וחלקה חקלאית, אבל בלי פרוטה בכיסו. "הלכתי לצרכניה וביקשתי שיתנו לי באשראי קצת ביסקוויטים, ממתקים ואיזו שתייה כדי לכבד את האורחים לאחר החופה. זה עלה לי חמישים לירות- בהקפה. די הרבה בשבילי. הבגדים החגיגיים שלי ושל כלתי  שאלתי ליום  החופה מן הקרובים שלה. אבל האמנתי בעצמי. לקחתי הלוואה קניתי טרקטור ועיבדתי שטחי חקלאות בסביבה. עסקתי בזה מעלות השחר ועד לשקיעה, ובשנת 1961 היה לי די כסף כדי לנשום קצת. ביסוד המעלה עמד למכירה משק כולל בית ומטע של  ארבעים דונם המחיר- עשרים ושבעה אלף לירות. שכן בשדה אליעזר זה לא היה בית. זה היה חושה"

למרחב

"סיפרתי על כך לאשתי הטרייה, והיא התנגדה בתוקף להיכנס להתחייבות כספית שנראתה בעיניה דמיונית. החזקתי לה את היד ואמרתי לה: וויקטוריה ! אני מבטיח לך שנצליח ונהיה מאושרים. וכך זה היה".

אליעזר לא למד איך לגדל מטעיי פרי, ולא היה לו מושג איך לטפל במטעים שכללו עצי תפוח,שזיף ואגס. אבל הוא אמר לסוכן שהוא יעביר לו את עשרים ושבעה אלף לירות. ניגשו לסוכנות חתמו על מסמכים והחלקה הועברה אל שלמה. התכונה של שלמה ללמוד מהר ובעקביות עמדה לו וכאשר הגיע עת הקטיף הוא גייס כמה פועלים מן היישוב הערבי הסמוך-טובה זנגרייה. משנגמר הקטיף היו בידיו של שלמה עשרים ושבעה אלף הלירות להחזרת ההלוואה. אלא ששלמה לא נח על זרי דפנה. הוא חיכה להזדמנויות. זאת באה לו כאשר חקלאי משדה אליעזר הציע לשלמה להקים חברה לעיבוד קרקעות. שלמה קפץ על ההצעה והטרקטור הראשון נקנה בכפר ערבי. לימים נוספו עוד תשעה טרקטורים וככה התנהלו העניינים והשותפות למשך עשרים וחמש שנים. לכך נוסף רכש של עוד מאה דונם מטעים. בינתיים נולדו לוויקטוריה ולשלמה שני ילדים, הבת מרים, והבן שלמה. היה צורך להחליף את הצריף לבית מרווח שהקמתו עלתה עשרים וחמישה אלף לירות. לשלמה הייתה מחצית הסכום ואת המחצית השנייה לווה מן הבנק אשר כבר ידע כי ניתן לסמוך על האיש שמחזיר הלוואות בזמן.

" ובדיוק כאשר הכול נראה וורוד, פרצה מלחמת יום הכיפורים. היו לי חמש מאות טון של פרי בשל ולא היה מי שיקטוף והוא לא חיכה. הוא נרקב. אני לא יכולתי לעשות כלום כי שמונה חודשים הייתי במילואים. במצב הזה נאלצנו למכור את הטרקטורים ואני והשותף נפרדנו". זאת הפעם הראשונה ששלמה נאנח. שכן עד אז הכול או כמעט הכול היה תלוי בו, בנחישות שלו, בהתמדה שלו,בדחף שלו. על מלחמות הוא לא יכול היה לשלוט, ומלחמת יום הכיפורים פגעה בו קשה, עד כדי צורך דחוף למצוא פרנסה כי את המטעים צריך היה לשקם, כמעט מן הייסוד גם בשל הזקנה. שלמה לא התלונן. הוא המשיך ללכת.

 "אגודת המושבה הודיעה כי הם מתכוונים לפתוח במקום צרכנייה ואני וויקטוריה לקחנו על עצמנו לנהל אותה. קמנו בארבע בבוקר והיינו במקום עד שמונה בלילה. זאת הייתה עבודה מתישה. וויקטוריה התלוננה שככה קשה לגדל ילדים. להפסיק את העבודה בצרכניה, לרוץ לבית הספר או לבית לדאוג לילדים ושוב לצרכניה. והילדים גדלו וגם הצרכים שלהם. החלטנו לגמור עם הצרכנייה וחזרנו למטעים. אבל מסתבר שכמו שההיסטוריה לא חוזרת על עצמה גם לא המטעים. הם הכזיבו. כשבאתי השכם בבוקר והתבוננתי בעץ. הוא אמר לי: לא טוב! אז עלה בדעתי להקים את הצימרים. לא פשוט, לא פשוט אחרי ארבעים שנה שאתה חי ממטעים, חי אתם ואתה מחליט להיפרד מהם. זה קשה. החכרתי את המטעים עברתי את כול שלבי הביורוקרטיה בכול הקשור בהקמת צימרים לאירוח. בשלב מסוים החלטנו וויקטוריה ואני להעביר  את ניהול הצימרים לבננו חיים ואנו שמחים לעבוד אתו"

post 20180330_130853.jpgpost 20180331_121840.jpg

 

post 20180330_130733post20180330_114151.jpg

 

yesod hamala sutupIMG-20170325-WA0027

 

פינות ב"וויקטוריה"

 

לדברי שלמה בין חודש מאי לבין אוקטובר הצימרים תפוסים ויש להזמין ארבעה חודשים מראש. בחודשי החורף התפוסה פחותה, אבל תמיד מתארחים. ולשלמה יש מה לומר על החיים בחיק הטבע.

" היינו שם בתל אביב שלך והסתובבנו ואמרנו לעצמנו. מה אנשים מחפשים פה. איך אפשר לחיות פה בצפיפות הזאת, בצל של גורדי שחקים, ברעש הנורא הזה, באוויר העכור. כאן אני נושם. קם בבוקר וביום של אוויר צלול רואה את פסגות ההרים"

אני שואל על המשפחה ובעיקר על הבת שעליה לא שמעתי התייחסות בשיחה עם שלמה."בתי מרים חזרה בתשובה והיא גרה בבני ברק. יש לי ממנה עשרה נכדים ותשעה נינים. בהתחלה זה היה קשה, בעיקר מצד חתני וגם מצד כמה נכדים. עם הזמן התרגלנו אלה לאלה. אנו באים לבקר אצלם והם באים לבקר אצלי. שניים מנכדי הם חוזרים בשאלה, אבל זה כבר סיפור אחר".

 

 

 

 

 

 

ארץ תפארת

ערבה, ערבה אין קץ. ערער,דרדר, ועץ גם כן – חלק א'

 בשיר של יעקב אורלנד, הלחן של  מרדכי אולָרי- נוׂז'יק  הבית הראשון הוא :

ערָבה, ערבָה אין קֵץעין הבוקרים תָּרהלא עָרעָר, לא דָרדָר, לא עֵץרוּח בָּא המדבָּרָה.

בביקור האחרון שלי ושל משפחתי ,בסוף השבוע האחרון,לא נתקלנו בבוקרים cowboys אך נתקלנו בערער,בדרדר וגם בעצים.הבסיס לסיור הפעם היה במושב חצֵבָה.אני עשיתי היכרות ראשונה עם אזור חצבה, אבל לא עם המושב אלא עם יישוב נבטי לא רחוק בשם עין חוסוב, היא תמר המקראית שהערבים קראו לה מעיין השפע-חוסוב.ההיסטוריה שלו מגיעה עד למאה העשירית לפנה"ס לאמור תקופת שלמה המלך.והוא ידוע בשם "מצד חצבה"-עיר אובות.

בתקופה הנבטית, במאה מאות 1-2 לפנה"ס שימש  המקום כתחנת דרכים קטנה עם מקדש קטן ובתקופה הרומית נבנתה במקום מצודה מרשימה עם בית מרחץ כחלק מנתיב "חוצה פלסטינה" ששמר על דרום האימפריה משודדי  המדבר. ב 1948  נכבש המקום על ידי צה"ל במבצע לוט, לאחר מכן הוקמה במקום מעברה לעולים מרומניה, כורדיסטן, עיראק, פרס ולוב .היא ננטשה באמצע שנות השישים. כיום זה יישוב קרוואני שבו מתגוררים נוצרים אוואנגליסטים לפרקי זמן שונים.

הטיול  הראשון שלי לערבה התקיים בסוף 1949 לאחר סיום סמינר לשליחים לתנועות נוער לאמריקה הצפונית והדרומית, בשלהי מלחמת העצמאות, כאשר בשלב הראשון רוב משתתפי הקורס עדיין היו במדים. יצאנו בשלוש משאיות מכוסות ברזנטים למסע של עשרים יום מירושלים ועד ל"אום רשרש"- היא אילת, עם תחנות לינה מתחת לשמי הערבה זרועי כוכבים. המדריך הראשי בטיול היה מנשקה הראל סייר פלמ"ח אגדי ,לימים פרופסור מנשה הראל,חתן פרס ישראל לגאוגרפיה שמו יצא לפניו בעולם והוא פרסם עשרות ספרים ומסות , בחלקם על  הערבה. התייחסתי  אליו באחד הפוסטים בסיפור "הכפייה של מנשקה".אתו היה גאוגרף ידוע אחר בשעתו יוסף ברסלבסקי- ברסלבי.

באותם ימים אי אפשר היה לנסוע לערבה דרך ים המלך שכן מחציתו הצפוני היה בשליטת ירדן. לכן המסע נמשך דרך הר-טוב- בית שמש , עמק האלה,לכיש ורק לאחר באר שבע, באזור רמת חובב פנינו מזרחה ואז הגענו לחלק הדרומי של ים המלח, שבו נמצאים "מפעלי ים המלח" ולאורך "נחל תמר" הגענו "לעין חוסוב" ומשם חתכנו מערבה למצפה- רמון, לעובדת, נחל צין, מעלה עקרבים, בדרכים סלולות מעט ובדרכי עפר ולאורך עשרות נחלי אכזב, שמעטים שמעו עליהם. למדנו על המקום, על יושביו ובעיקר על הנבטים שמהם למדו הרומאים את מלאכת ההשקיה (האקוודוקטים) על הבדואים לסוגיהם במדבר ,על המרכיבים הגאולוגיים של הנגב והערבה ועל כתובות עתיקות של משתתפי שיירות שעשו את דרכם בנגב ובערבה מאפריקה לאסיה. בערבים הצלולים והקרים במדבר, לקח מנשקה את התוף והנעים לנו בשיריו המגוונים, בקול הבריטון שלו והרעיד את השטח. באחד הערבים לאחר שלגמנו יין, כנראה בערב שבת, השמיע מנשקה את שירו של שלמה אבן גבירול " ככלות ייני תרד עיני פלגי מים".והשיר הזה עדיין מהדהד באוזני כמזכרת יקרת ערך מן הטיול הזה, שסופו היה ,כאמור "אום רשרש".

הדרך המהירה כיום.

הפעם נסענו מתל אביב בכביש מספר 1 ולאחר צומת ראש העין התחברנו לכביש מספר 6 עד לקרבת שגב -שלום ומשם בכביש 25  המהיר, היפה, בעל שני מסלולים דו נתיביים, המשכנו בכביש 90 לאילת, ומשם לכביש רוחבי מזרחה, שהוביל אותנו ליישוב חצבה.אם נוסעים ברצף ואין עומס תנועה, זמן הנסיעה  בין תל אביב לחצבה הוא שעתיים וחצי.

הערבה היא חבל ארץ שמשתרע בין ים המלח לאילת, מרחק מאתיים ק"מ של נופים, ביניהם כאלה ש"עוצרים נשימה". עם זאת המשכנו לנשום, אבל העין לא שבעה מהוד המדבר שפה ושם השמש והצל מעלים ציורי גואש עזים . בשטח הגדול של הערבה מתגוררים 7500 תושבים במושבים,קיבוצים ויישובים קהילתיים. מעט אנשים אבל נופים מרהיבים בשפע. הערבה מזמנת למסייר בה, ברכב או ברגל,נופים קדומים במשך היום ובעיקר עם הזריחה ובמיוחד עם השקיעה. את הערבה חוצות דרכים עתיקות של תקופות שונות . הדרכים הרומיות, דרכי הבשמים, שהוכרו על ידי אונסקו כאתר מורשת עולמית,דרך אל חג'-הדרך הממלוּכּית ששרתה את עולי הרגל למכה. לכך נוספה כיום התיירות המדברית והכפרית שמבוססת  על מקורות טבע ייחודיים ומסלולים ברגל, על אופניים,ג'יפים טרקטורונים ועוד.

כאמור בניגוד לתיאור המשורר אורלנד-יש ערער,דרדר ועץ והנה תאור של יעקב פיכמן בשירו:. אוֹרְחָה עוֹבְרָה : ימין ושמאל רק חול וחול ,יצהיב מדבר ללא משעול. אורחה עוברה, דומם נעה-כדמות חלום שם מופלאה 
וצליל עולה יורד קצוב, גמלים פוסעים בנוף עצוב. לין-לן, לין-לן, זה שיר הנדוד, 
שתוק ושאת – שתוק וצעוד.

 גם תיאור זה לקוח מן הדמיון. אנו טיילנו בקטעים שונים של נחל צפית, התחתון. העליון מצוי בקרב ים המלח. נחל זה, כמו רבים מנחלי הערבה ידועים בשמם "נחל אכזב" לאמור אף שבמצבים של שיטפונות, המים עלולים לזרום חזק מאוד אך אלה חולפים ומתייבשים מהר. נחל צפית מאופיין במצוקי סלע מרשימים ובקניונים עמוקים וצרים. במרחק כמה דקות מצומת הערבה, יכולים מטיילים ,שלא מצטיינים בטיפוס הרים, להתנסות במסלולי טיפוס בנחל צפית. יש קטע שבו  לאורך המסלול מצויים סולמות חבלים ואלה מסייעים למטפס להעפיל  בין הבקעים הצרים של קניון מתפתל, קורע עין, ואחד היפים בערבה. בדרך חזרה הביתה שוב טיפסנו הפעם ברכבים בשולי הנחל ו"בדרך הפוספטים" אל ה"מכתש הקטן"

 

 

 

 

 

 

המכתש  במורד ערוצו של נחל צפית מרשים ביותר. כ-30-40 מ' עומקו והמרחק בין קירותיו אינו עולה על מטרים ספורים. בהמשך הנקיק מופיעות גם מדרגות מפל, ולרגליהן מכתשות. החלק היפה ביותר בנקיק הוא הקטע האחרון, שמתחיל לקראת מוצא הנחל אל מישורי חַוָּר -הלשון של הערבה הצפונית. אורך הקטע 30 מ'. בקירות הנקיק ישנם  סדקי ענק אנכיים. אלו הם שברים גיאולוגיים החוצים את הנקיק בכיוון צפון-דרום.הסבר קצר על היווצרות המכתש הזה כמו יתר ארבעת המכתשים בנגד מוציאים באתר "טיול".בתקופות שונות, לפני מיליוני שנים היה אזור זה של צפון הנגב ,כמו שאר רוב אזורי הארץ, מכוסה בים הנקרא ים טטיס. בעלי חיים שמתו, שקעו והשאירו את שלדיהם העשויים סידן על הקרקעית. במשך מיליוני שנים הסידן הזה הפך לסלע אותו אנו מכירים היום כסלע הגיר. בתקופות אחרות, הים נסוג לאחור ומה שהושקע על גבי הגיר היה חול שמקורו בבלייה בהרים קדומים שנוצרו מעלייה איטית של לָבה אל פני השטח. בלייה זו מקורה ברוחות ובגשמים. תהליך זה חוזר ונוצרות  שכבות גיר שבהן אפשר למצוא מני קונכיות ושכבות אבן חול. לתהליך זה נוספו לחצים גיאולוגיים גדולים שגרמו לקימוט פני השטח כמו גלים. הגלים או בשם אחר הקמרים, משתרעים מצפון סיני ועד לרכס חצירה בו נמצא המכתש הקטן.

 

בתמונות :נחל צפית והמכתש הקטן. צילומים נתי גיל-פוגל

אתרי משיכה אחרים.

בין האטרקציות התיירותיות בערבה מצוי ה"קרקולוקו" חוות תנינים, שמורת שיזף שבה מיני עופות שונים,האקוואריום לגידולי דגי נוי,בית האלוורה- מרכז מבקרים ובו מוצריי האלוורה שגדל בערבה ומשמש מוצרי יופי ובריאות בעולם , כוורות ויקב ופארק ספיר שהוא נווה מדבר מרתק ביופיו ובו עצי דקל ועצי באובב. ישנה חווה האנטילופות שהיא מעין ספארי,  שטחים גאולוגיים בעיקר ליד קיבוץ לוטן, משטחי אנרגיה סולרית, החי-בר ועוד."החאן בדרך הבשמים" שאמור היה להיות מעין מאהל בדווי היה מאכזב גם באווירה וגם במאכלים. צרוף של עיצוב לא רע ואוכל בינוני בשרות עצמי.

מגוון האכסניות והצימרים הוא גדול והבחירה רבה, מבקתות פשוטות ועד לאכסניות יוקרה. גם הצריפים שלנו , לא יוקרתיים,היו מאובזרים  ביו היתר באמבטיה ג'קוזי, שבה לא היה זמן להשתמש. אותי ענייו הפעם פאן אחר שהוא מעין אנטיתזה לערבה שהיא שם נרדף למדבר. וכבר ציינתי שהערבה אינה מדבר והיא מלאת חיים.

בתמונה: "החאן בדרך הבשמים". כמאמר מבקר תאטרון שקבע כי "התפאורה הייתה יפה וחבל שהשחקנים הסתירו אותה".

אבל מי היה מעלה בדעתו שהערבה הזאת תהיה טנא חקלאי כמעט לכול הגידולים, רובם גידולים אורגניים, נפלאים בצבעם ובטעמם. אלא שחקלאיי הערבה ,במציאות הנוכחית ,ברינה יזרעו ובדמעה יקצורו. על כך בכתבה הבאה.

 

שיר עד – שיר הבוקרים – יעקב אורלנד | מרדכי אולרי נוז'יק | בביצוע י .