Category Archives: מלחמה

צה"ל בסדרת חינוך לפוליטיקאים מתלהמים.

 

שר הביטחון, אביגדור ליברמן לומד את מגבלות הכוח.

מאז קום המדינה אני משוכנע  שבמדינת ישראל אין כול חשש ל"פוטש" צבאי, חרף העובדה שמדי פעם פורחת לה אמירה- בהקשר של תקציב הביטחון- כי לצה"ל יש מדינה. אחת הסיבות היא שהעם היהודי, בפזורה, משם הוא בא, סימני אנרכיה טבועים באופיו ובנסיבות חייו. פומבית הוא דוגל ב"דינא דמלכותא דינא" כלומר יש להישמע להוראות השלטון אך זאת מתוך אילוץ וכלפי חוץ . בצד,בצורה לטנטית, היהודי עשה  מה שהוא יכול היה לעשות בין אם זה מסתדר עם החוק או לא, וגם אם זה לא מסתדר עם רצון הכלל. בעידן מלחמת העולם הראשונה היו  יהודים שהיו כשרים לשרות צבאי  – הטילו מום באצבע המורָה, זאת  שלוחצת על ההדק, כדי להימנע מגיוס במלחמה לאומית. בארץ היהודים, הנשיא וויצמן התבטא שבישראל כול אזרח הוא נשיא במינוי עצמי.

סיבה נוספת היא שצה"ל  ,גם בעתות של שלום, מבוסס על כוחות מילואים. המילואימניקים הם אזרחים. גם אם הם פייטרים טובים הם רוצים מהר מאוד לחזור למשפחות ולנהל חיים נורמאליים. הפיכה צבאית לא עונה על כמיהה זאת. וסיבה נוספת היא שצה"ל הוא בין הגופים הציבוריים הבודדים שמפיקים לקחים. לא רק צבאיים אלא גם פוליטיים. זה לא שאין בו רבב. יש בו, ולא ייתכן שלא היה ,בגוף כזה , פגם אפילו במצב של רוגע. אבל,יחסית הוא צבא עם ערכים. וזה לדידי הערך החשוב ביותר.בהקשר אחרון זה ידוע מזמן  כי מספר הפיסניקים בקרב הקצינים הבכירים בדימוס, ותראו זאת בין השאר במודעות שמתפרסמות נגד צעדים צבאיים או אנטי דמוקרטיים, גדול לאין ערוך ממספר שוחרי מלחמות.

שני הגורמים-המילואים, והמחיר הכבד בנפש שגורמות המלחמות,הביאו בישראל לכך שהצבא ,שהוא מכונת מלחמה אנושית וטכנית אדירה , עם כול ההכנות והתרגילים למלחמה- אינו רוצה בה. הוא גם בולם אותה. הוא מעדיף לראות את עוצמתו  ככוח הרתעה. את הסכם הגרעין  עם איראן ,כרָע במיעוטו, ראו בכירי מערכת הביטחון בצה"ל וב"מוסד" חרף עמדתו חסרת הפשרות של ראש הממשלה ביבי נתניהו שלא מצטיין כמרחיק ראות.

היסטורית ראינו ושמענו את ראשי שרותי הביטחון שלנו בסדרה" שומרי הסף" ובעבר הרחוק פורסם "מכתב הטייסים" והם רק חלק מן האינדיקציות כי  הקצונה הבכירה בצה"ל בצד הסמכות האדירה שניתנה לה להשמיד ולאבד,וחיל האוויר הוא החיל הקטלני ביותר, מודעת לאחריות הכבדה שמוטלת על כתפייה. ציינתי בשעתו כי זאת הייתה ההתרשמות שלי מהמפגש עם הפיקוד הבכיר של אכ"א בראשות אלוף טופולנסקי,  מפקד בכיר ביותר שנתן  דוגמה אישית בהתפטרות שלו על הגלישה של חומר למחשב הביתי. התהודה המיידית שקבלתי וגם לאחר מכן במייל, לרבות זה של אלוף טופולנסקי, הייתה התרשמות של  הפנמה עמוקה של המסר של למידת לקחים מן העבר, ובעיקר  עָבָר הצלמוות של העם היהודי- השואה. וזה חזר על עצמו במפגש עם  ראשי פיקוד העורף, כפי שציינתי בעבר. הבעיה היא כי הפקוּדים ברבדים האחרים נתונים גם להשפעות אחרות, ובעיקר מן הבית. אפשר להפוך אזרח לחייל, אבל אי אפשר לשנות את הגנים שלו, וגם לא את החינוך שמורכב ממורשת המשפחה והשפעת הסביבה.

למרות שצה"ל בתוקף תפקידו שולט בשטחים שהם לא שלנו, אינני רואה בצה"ל "צבא כיבוש" כפי שיש כאלה שקוראים לו כך. ראשית,  על צה"ל נכפה התפקיד על ידי הממסד. שנית,באופן פרדוקסאלי השם הזה  מלמד שאכן השטח הוא כָּבוש ולא "משוחרר". עם זאת אני  תומך גם בארגון  "שוברים שתיקה", ארגון שהוא לא נגד צה"ל, אלא נגד  גורמים שמעוותים את הערכים של צה"ל- בפנים או בחוץ.

מדי פעם אני מקבל חיזוק לתזה הזאת כשאני שומע את הפרשן הצבאי של ערוץ 10 ,אלון בן דוד,  איש מקצוע מעולה, גם בידע למה שקורה בצה"ל, גם בטביעת העין- בהבעת דעתו שלו וגם בהעברת המסר, אשר משקף יפה את האווירה הצה"לית, הלא מתלהמת . ובמוסגר גם אלון כמו רבים בשמנת העיתונאית של הערוצים המסחריים , עברו את הסטאז' בטלוויזיה הישראלית, זאת שהיא חלק מרשות השידור של פעם.

גם שר הביטחון מָפנים.

שמעתי קטע מתוך ריאיון של שר הביטחון, אביגדור ליברמן בשיחה באנגלית, עם ערוץ זר,-  19.2.2017) –  שאומר כי "אנו רוצים לחיות במדינה יהודית. לכן הפתרון הוא שתי מדינות". משום מה לא הרמתי גבה. ליברמן שסיסמתו היא "מילה זאת מילה", לאמור מילה חצובה בסלע, דיבר הרבה כשהיה שר חוץ, ולרוב דברים לא ערבים לאוזן שלי ולרבים אחרים בישראל ומחוצה לה. ליברמן אומר מה שהוא חושב, גם כשהוא עמד בראש משרד דיפלומטי שמה שמאפיין אותו זה לצבוע שחור בלבן. יתר על כן, שר החוץ בכול מקום בעולם בעידן שלנו, בעיקר אצלנו ובמיוחד אצל ביבי, אין לו מה לעשות מלבד להוציא קיטור.אבל מאז שהוא שר ביטחון הוא מקמץ מאוד במילים. הוא כנראה תלמיד טוב בקריית הביטחון בתל אביב. נראה כי המטכ"ל בראשות הרמטכ"ל הזה, גדי אייזנקוט, משפיע איכשהו על שר הביטחון. ואצלנו זאת דווקא תופעה חיובית מאוד.לכן תמיד ראוי היה לעקוב אחרי האיש הזה, שהוא לא מתיימר להיות מה שהוא איננו.

avigdor-lieberman

 

ליברמן תושב " נוקדים"  ליד "אפרת"- בין בית לחם לחברון ,אמר במסע הבחירות ב-2006 בהקשר אחר ש" אם תהיה החלטה נפנה את "נוקדים".הגישה שלו של היפרדות מוואדי ערה על תושביו,דבוקה בו- כי "מילה זו מילה" ואין בה כדי ללמד שהאיש לא מכיר במציאות. הוא מכיר. ועוד בתקופה של הנשיא אובמה, שהיה מוקצה מחמת כול מיני דברים אצל ביבי וחבורתו , ליברמן הזהיר מפני שיבוש הקשר  עם הבית הלבן.האם שמתם לב לאופן שבו הגיבו ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון, יום לפני שמבקר המדינה פרסם את הדו"ח הקשה על מבצע "צוק איתן". ביבי התלהם ותקף חזיתית את מבקר המדינה שאותו הוא מינה. שר הביטחון קימץ במילים וציין שצה"ל החל ללמוד את הלקחים יום לאחר המבצע. ואכן, עם פרסום דו"ח המבקר שלשום,כאשר הרמטכ"ל, אייזנקוט אמר שצה"ל למד את הלקחים  בעקבות מבצע "צוק איתן", אני בטוח שאכן ככה הדברים. שר הביטחון שיקף אותם . אני מסופק אם הקבינט או ממשלת ישראל הפיקו את הלקחים

אביגדור ליברמן  טיפס בסולם ההיררכיה לא בשל אידאלים, אלא  בשל מהלכים  מעשיים ששרתו את המטרה שלו. והוא יודע יפה שכדי להיות בראש, והוא עדיין שואף לזה, עליו לכוון למכנה משותף ציבורי רחב , בניגוד מוחלט לנפתלי בנט. האזימוט הזה  והדחף שלו לטפס מקבל  ממד נוסף בשעורים שהוא מקבל יום ,יום, שעה,שעה אי שם למעלה מתחת למנחת המסוקים בקריה הצבאית בתל אביב. משם הדברים נראים אחרת

אנו עדיין לא הגענו להכרעה סופית בנושא החשוב ביותר- עתידה של מדינת ישראל כמדינת היהודים. אם נגיע, קרוב לוודאי בשל לחצים בינלאומיים, או פנימיים כמו אינתיפאדה שלא תהיה דומה לקודמותיה בהיקף שלה ובחומרה שלה- אני בדעה שאם ליברמן יהיה באותה עת שר ביטחון נמצא אותו בין אלה שדוגלים בהינתקות מן העם הפלשתינאי תוך הקמת מדינה שלהם.הוא לא למדן, אבל הוא לומד.

 

שיח של לוחם

רצוי היה מאוד כי לאחר מבצע "צוק איתן" ,על כול גלגוליו , נשמע "שיח לוחמים" על המערכה שישראל ניהלה בעזה, ועל ההשלכות שלה,לאו דווקא הצבאיות,שאלה מן הסתם יידונו בדרגים השונים בצה"ל ובוועדת החוץ והביטחון ובגופי מודיעין . מדובר בכול ההיבטים האחרים,ויש רבים,ואין צורך לפרטם כאן. מה גם שחלקם הוזכרו ברשומות קודמות שלי.אני מקווה שמישהו ייזום רב שיח נוקב כזה, בבוא העת,ומכול מקום לא בעתיד הרחוק. והוא לא יהיה שיח תקשורת עם פרשנים מקצועיים או אחרים,שמשוחחים בינם לבין עצמם.הוא יהיה שיח של הלוחמים שבו ישותף גם הציבור הרחב, כפי שהיה "שיח לוחמים" לאחר מלחמת יום הכיפורים.את המצרים בסוף ניצחנו. את חמאס- לא. אני ,כיחיד, יכול ,לכול היותר, לקיים שיח עם לוחם. במקרה זה לוחם מיחידת עלית של צה"ל שנפצע ברגל , עבר ששה ניתוחים והוא נמצא בשיקום.

ישראל היא אחת המדינות המתקדמות בעולם בתחום השיקום, והסיבה ידועה. המערכת השיקומית פזורה במקומות שונים בארץ.אבל יש מכונים ומחלקות רפואיות שמתמקדים בכך במיוחד. בתל השומר שיקום אורטופדי תופס בניין שלם. הכניסה לבניין מזכירה טרמינל מואר באור יקרות,עם מעגלי כורסאות לישיבה, מזנון ועוד שירותים . אלא שכאן אין רכבות ומטוסים. מכאן לא נוסעים ולא ממריאים. כאן בין קהל המבקרים מסתובבים בחורים בכיסאות גלגלים. אלה לוחמים שהמדינה נותנת להם את מרב הטיפול שמגיע להם.ועוד איך מגיע להם. כאן פגשנו אותו ושוחחנו אתו.

מטעמים השמורים עמו, והם מובנים, הוא ביקש שלא לזהותו,לא בשמו, לא בתפקידו ולא ביחידה שלו. זה אפשר לו בין היתר להיות חופשי בשיחה ולענות על כול השאלות ששאלתי אותו ובצורה שבה הוא בחר להשיב . עם זאת אנשים שמכירים אותו מעידים עליו כי יש לבָחוּר הזה אומץ ותבונה לא רק בקרָב אלא גם במתן ביטוי גלוי לב לתחושות האישיות וההשקפות שלו, גם אם הוא היה מזכיר את שמו. נקרא לו חק"י- חייל קרבי.

אני שואל אותו שאלה בנאלית לכאורה כמו "מה התחושה מול האויב כמו חמאס ",והתשובה בדרך כלל תלויה במי שמשיב עליה, ביכולת שלו לחזור לאותו רגע או לאותם רגעים שבהם הוא נמצא במצבים קריטיים ולתאר אותם.

חקי : אנחנו כוח מיומן מאוד, מתורגל מאוד . אנו מתאמנים הרבה בדברים האלה.כאשר אתה שם, בזירה ,כול הדברים שקורים במדינה או בזירה מסביב, לא מעסיקים אותך באותו רגע . אתה חושב על הצוות שנמצא אתך.מה שחשוב לי ברגע זה הוא להגן על החבר שלוחם לידך,לאפשר לו למלא את המשימה שלו ,ואין כאן שום מחשבה של להגן על המולדת. זה כאן ועכשיו. אני מתמקד במה שאני רואה שהוא הכי מסוכן עכשיו ואת הסכנה הזאת אני מנסה לנטרייל .

"אחים לנשק" זאת לא פרזיולוגיה. ככה אתה מרגיש?" – אני שואל.

חקי: החברה שאני לוחם אתם זה חברה שאני נמצא אתם ביחד קרוב לשלוש שנים.אנו מכירים זה את זה אנו לנים ביחד, מתאמנים ביחד, משוחחים, מבלים . לא יכולה להיות קרבה גדולה מזאת. עכשיו כשעברנו תקופה קשה, אז אמרנו לעצמנו שאנו נהיה חברים קרובים יותר,"

"התקופה הקשה" שעליה מדבר חקי היא, ללא ספק, נפילת שלושה מחבריו הלוחמים עשרה ימים לאחר שנפצע. מכאן שהוא כבר היה בבית החולים כשנודע לו על כך,והוא חש אכן ש"אחים" שלו נפלו במערכה וקשה לו מאוד אפילו לדבר על כך,שכן אני מניח כי הטראומה הזאת חוזרת.

"גם עכשיו זה קשה מאוד. נכון, שבכול תקופת השרות אתה עובר טראומות וריגושים , דברים קשים, דברים נחמדים ויפים.לכן זאת חברות מסוג אחר, מאשר חברות אחרת שאתה מכיר בדרך כלל בעבודה או במשפחה. אתה מאבד מישהו קרוב .אישית לא יצא לי לאבד אדם קרוב לי מלבד סבא או סבתא שנפטרו ממחלה או בערב ימיהם. כאן חשתי שאיבדתי מישהו קרוב. בוא נגיד שאם כמו שאמרתי אימְנו אותנו לעמוד מול כול מיני מצבים ברגעים של הקרב עצמו. לזה לא הכינו אותנו כול אחד לוקח את זה בצורה שונה."

"הובאתם לשם להילחם באויב- האם ידעת מי בדיוק עומד מולך?"

חקי : עוד פעם .אלה דברים שתרגלנו.אולי במהלך האמונים לא הכרנו את האויב כפי שהוא באמת הופיע מולנו כלוחם, הוא טיפה השתדרג ,אולי לא למדנו מספיק טוב אבל בסוף יכולנו להרגיש את האויב לעקוב אחר תנועותיו . ידענו מיהו ועבדנו לפי פקודת, יש פקודות ויש תרגולת ואתה עובד לפי תרגולת בנסיבות משתנות בקרב. חשיבה יצירתית היא אולי פתרון בין לבין, אבל בקרב יש פקודות ואתה ממלא אותן. יש שרשרת פיקוד, יש מפקד,ועליו מפקד מישהו אחר וככה מעליו וכך הלאה עד שזה מגיע למקבלי ההחלטות למעלה.

"יש בזה משהו רובוטי?"- אני תוהה..

" במובן מסוים כן. אבל אם יש זמן, כאשר ישנה איזו הפוגה, אתה כן מנסה לנתח, מנסה להיות יצירתי על מה ואיך. אבל תוך כדי לחימה , כן זה משהו אינסטינקטיבי.גם המחבלים מולך למדו איך להתנהג בקרב."

אני: "האם במלחמה אתה רואה מולך את האויב, כמישהו דֶמוני , או שקיים איזה היבט אנושי,לאמור מיהו האויב".

חקי : "כשבאנו לעזה זה לא היה מאיזו חופשה או אמונים אלא ישר ממבצע אחר, מבצע "שובו אחים", בעקבות חטיפת הנערים היהודיים .גם שם נתקלנו בהם אבל בנסיבות אחרות.גם שם כול לילה התמודדנו עם חמאס שזה אותו ארגון.אבל המתאר כה שונה. שם הסתובבנו ברחובות,די חופשיים, באנו אליהם הביתה ועצרנו חשודים. לא היינו כול הזמן במגנן ואם הוא היה קיים הוא היה מינימאלי. פה כשאנו בעצם בהתקפה אנו במגנן. כשאנו חושבים שזה אויב ,אז טיפה קשה לעשות את ה"סוויטש" הזה שמדובר באותם אנשים. בכלל, כשאני מסתכל על האויב , אני לאו דווקא רואה בו אויב שמנסה להשמיד אותי,אני מסתכל עליו כמי שמנסה להגן על הבית שלו, ואני יודע שיש הרבה שלא מסכימים אתי.אבל אני רואה בו כמי שמגן על הבית שלו בשעה שאני מגן על ביתי שלי ,וככה נפגשנו.שנינו בטוח לא רוצים להיות שם.אבל זה המצב."

אני שואל: "האם תוך כדי לחימה כשפרצתם לבית נתתם את דעתכם שמישהו מלבד האויב נמצא שם כמו משפחה, נשים ילדים?"

חקי."בהחלט. בהרבה מקרים נכנסנו למבנה וראינו ילדים וילדות נחמדות עם שער של סוסי פוני, כמו ילדות אצלנו ובחיפוש מצאנו נשק מתחת למיטה. אינני יודע אם ילדות אלה ידעו שאביהם מחזיק נשק מתחת למיטה, משום שהוא איש חמאס, או מקבל כסף. או שגם להן זאת הייתה הפתעה. הרבה יותר נעים לי לחשוב שמדובר על ילדות נחמדות עם שיער סוסי פוני מאשר לחשוב שהן היו מודעות לנשק שחבוי בביתם.

שאלה: "האם קבלתם התראות שמשהו מן הסוג הזה עומד לקרות".

" אנחנו קבלנו פקודה להיכנס לבית בלא לומר לנו מי נמצא שם. במקרה אחד אנחנו נכנסים באש, בהנחה שלא נמצאים שם אנשים בכלל או לא אנשים חפים.אחרי סריקות גילינו שם אדם שהיה פצוע. הוא ניפגע ביד ודימם, לא היה עליו נשק .החובש טיפל בו ,תפר לו את היד ושם לו תחבושת.פינינו אותו לבית החולים בארץ.לאחר שתוחקר התברר שהוא המחבל אשר מלכד את כול הבית ליד. זה מה שקורה. חשבנו שהוא אזרח תמים שנפגע. לא חשבנו שהוא מחבל. הוא נראה היה מפוחד מאוד".

"ואילו ידעתם שהוא מחבל?"

"גם אילו ידענו שהאדם הפצוע הוא המחבל, הפקודה היא לטפל בו ואחר כך להעביר אותו לתחקור.זה חשוב גם מבחינת המודיעין וזה נובע גם משבועה לטפל באויב פצוע".

בשיחה אני מתייחס למה שקרוי "טוהר נשק" כמי שהיה פעם ביחידה לוחמת,הבעתי לא אחת את דעתי ש"טוהר נשק" הוא ההיפך ממה שמקובל לחשוב. נשק טהור הוא נשק נקי משומן בפלנלית כדי שהכלי יפעל טוב יותר, ואם צריך אזי לפגוע באויב, אבל יש "מצפון טהור" ויש "טוהר מידות".

חקי מסכים אתי שאין טהור בנשק אבל גם לא מקובל עליו שלכך מתלווה שנאה."בסביבה שלי, לא נתקלתי בדבר הזה שנאמר יורים לכל עבר כדי להרוג סתם ככה. בטלוויזיה הדברים אולי נראים ככה. זה עושה רעש גדול. אבל אני לא חשתי אצל החברה שלנו דבר כזה. אני יכול לומר שגם חברה שהם קיצונים בהשקפותיהם, כמו מתנחלים מסוימים שיש להם דעה חריפה נגד הפלשתינאים. אולי הם לא רואים בהם שותפים לשלום, אבל לא עד כדי פגיעה מכוונת בהם משום שהם פלשתינאים".

אני שואל את חקי איך הוא רואה את האופק ,כאשר הלחימה תסתיים, מכול בחינה שהיא. על כך הוא משיב לי: " אני את דעתי לא שיניתי. להיפך בעקבות המלחמה בעזה דעתי זאת התחזקה. אני יודע שיש אנשים שבעקבות הפסקת האש הייתה להם תחושה של החמצה ושלא מיצינו את היכולת שלנו. ואני שואל איך אפשר למצות את היכולת.איך יודעים אם משיגים כול מה שרוצים. כולם נהרגים? אי אפשר להגיע למצב כזה.בסוף צריך להידבר. או לעשות שלום אם הצדדים מוכנים לכך, או להגיע לאיזה הסכם. אנשים צריכים לדבר. כול מערכה שתהיה ארוכה ככול שתהיה לא יכולה לסיים את המאבק".

לפני הלחימה בעזה חקי חשב להיענות לפניית הצבא ולהאריך את שרותו.לא היה בכך איזה פיתוי חומרי. הוא מלא תפקיד מעניין והוא חש טוב בחברת אנשי היחידה. אביו היה מג"ד בשריון ואחיו המבוגר שרת ביחידה מובחרת. ככה שהוא גדל באווירה של "פייטרים" .עכשיו הוא כנראה יסיים את שרות החובה. שאלתי אותו מה ההרגשה.

"בוודאי שככול אדם אני מייחל שילדיי לא יצטרכו יותר להילחם. אבל לי השרות היה חוויה. זאת בעיקר בגלל האנשים ששרתו אתי.אני יודע כי בסופו של דבר אנשים שרוצים למלא יעוד מגיעים למקומות אלה. מבחינתי זה מה שנתן טעם לשרות שלי, מעבר לחובה לשרת, אלה האנשים שהיו אתי.לכן לסכם למה שאני מתכוון.האנשים הטובים,בכול מקום וגם בצה"ל צריכים להגיע למקומות טובים ולעשות את מה שהם יודעים לעשות בצורה הטובה ביותר.

לכן אם יהיה צורך שוב להילחם, נילחם. אבל אני מקווה שלא יהיה צורך. מלחמה היא אמצעי ולא מטרה".

כ"ווטראן"- חייל משוחרר וותיק- ששרת ביחידה לוחמת במלחמה הראשונה של המדינה, מלחמת העצמאות- אני מצדיע לך חקי, ומזדהה גם כמי ששרת בצה"ל אז-בתעודה המצורפת.

צבי גיל .טור'(מיל) 4170

zvi gill army

רשמים של כתב טלוויזיה על אריק שרון עם הבאתו למנוחות

להלן קטע מן הדברים שמסר לי מנשה רז אשר סיקר בין השאר את המערכה בחזית הדרום בפיקודו של אריק שרון מפקד אוגדת השריון במלחמת יום הכיפורים. ( מתוך הפרק "שעתם היפה ביותר" של הספר "מוביולה מסע בזמן ובמרחב" @ 2007)

"היה ברור לנו שאנחנו אבודים וטועים וככה אי אפשר להמשיך. בחוסר ברירה, החלטנו לחזור ולנסוע למפקדת האוגדה של אריק שרון…. גם ידענו שבאותן שעות ממש אוגדת השריון שלו נעה לאזור התעלה. אריק היה חביב ומסביר פנים והוא הבטיח לנו שיתוף פעולה מלא ועזרה. מהר מאוד הפכנו לחלק מהמפקדה שלו נשאבים אל תוך האווירה. צילמנו עשרות קילומטרים של פילם בשחור לבן, עשינו עשרות ראיונות עם לוחמים ומדי ערב אריק היה מעדכן אותנו ומתראיין מול המצלמה. את החומר המצולם והמוקלט היינו מכניסים למעטפה מיוחדת, שהוכנה בטלוויזיה מבעוד מועד, עשויה נייר עבה ועל גבה באותיות גדולות, בולטות ואדומות כתובת המערכת והציון "חומר לשידור". נתנו את המעטפות ביד לטייסים של מסוקי החילוץ שהיו חוזרים לבסיסים שלהם במרכז הארץ.

החומר החל לזרום למערכת ובזכות העובדה שהטלפונים במפקדה של שרון עבדו היה לי קשר סדיר עם המערכת בירושלים. לא אכנס לתיאור החומרים וחשיבותם ההיסטורית, רק אעיר כאן שהדו-שיח שלי עם המערכת הפך להיות קשה עם הזמן ועבר לטונים צורמים בחלוף הימים. "אתה לא רואה את התמונה הכוללת", הטיחו בי. "אנחנו, צה"ל, בעליונות מוחלטת, הצבא המצרי נבלם והעסק ייגמר במפלה מחפירה שלהם". "תפסיק לשלוח לנו חומרים עם אווירה של תבוסה וצילומים של בית מטבחים", נאמר לי כמה וכמה פעמים. נחשבתי אז בין צעירי הכתבים וכך התחלתי להאמין שמשהו לא בסדר איתי ושעלי לשמור על צניעות ופרופורציות כשאני משווה את היכולת המקצועית שלי, מול היכולת של אלה שמדברים איתי על הטעויות האיומות שאני עושה. כששלחתי חומרים עם הקלטות של קריאות העזרה הנואשות בקשר מהמעוזים, נתנו לי הרגשה שאני חוצה את קווי אי האמינות – קללתו של כל עיתונאי מתחיל.

אחרי כמה ימים היינו צריכים לרענן את ציוד הצילום שלנו והחלטנו לנסוע לתל אביב לכמה שעות. הגענו לבית סוקולוב ובמזנון פגשתי אותך, המנהל שלי אז. "אתה לא חוזר לאוגדת שרון", אמרת לי "שר הביטחון דיין מוכן להרוג אותך והדיווחים שלך גורמים לו אולקוס והוא דורש להוציא אותך משם. בכלל", הוספת, "דיין הסביר לנו מדוע לשרון היה אינטרס פוליטי להטעות אותך". צריך לזכור ששר הביטחון משה דיין היה באותם ימים  לפני הנפילה הגדולה שלו והמיתוס שקרס. "אני חייב לחזור", ניסיתי, אתה הגבת בחוסר סבלנות ונתת לי להבין שהמדובר בהחלטה שאיש לא ישנה אותה.

נכנסתי למכונית שלי והחלטתי לנסוע לירושלים למנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן, בניסיון לבטל את רוע הגזירה. במהלך השיחה התברר לי שהייתה הוראה מפורשת לקציני דובר צה"ל שהשתלטו בתוקף תקנות שעת חירום על הטלוויזיה הישראלית, לאסוף את כל החומרים ששלחתי ולהעבירם מיד לגניזה בכספת אי שם בתל אביב. ארנון הודיע לי שאחרי שאנוח יום אחד ישלחו את הצוות שלי ואותי לשארם-א-שייך כדי לסקר את הנחיתה הימית הגדולה של חטיבת השריון דרומית לעיר סואץ, הנחיתה שהייתה מיועדת לשנות את פני מלחמת יום הכיפורים ולקבוע סופית את מפלת המצרים. הנחיתה הגדולה לא קרתה בסופו של דבר ובמהלך הזמן שבילינו בשארם א-שייך יצאנו למבצע ימי של טיבוע ספינות טילים מצריות על ידי לוחמי שייטת 13 והכרתי את הזמר לאונרד כהן שהחליט לבוא לארץ ולהתגייס כדי לעזור במלחמה." עד כאן דבריו של מנשה רז. מכאן ההערות שלי בגוף הסיפור כפי שפורסם.

250px-Menashe_Razzvi gill 101 km from cairo

מנשה רז(תמונה וויקיפדיה)                מחבר הספר ב-ק"מ ה- 101  מקהיר

יש לציין כי במלחמת יום הכיפורים הטלוויזיה בפרט ורשות השידור בכלל היו נתונים לא רק לצנזורה, אלא לפיקוח מלא של מערכת הביטחון, (ביטחון שדה) כך גם בעיתונות הכתובה. בדיווחים של מנשה רז השתמשנו, חלקם בסרטים עצמם וחלקם בקולו, שכן מהיבט זה, רק מה שרואים משפיע, ומה ששומעים – פחות. הכלל היה, שאם יש חומר מצולם ומאשרים אותו לשידור – משדרים, אם אין חומר או שהוא נפסל, משדרים את קולו של הכתב באישור הצנזורה. עם זאת, החומר של מנשה לא אבד והשתמשנו בו. מנשה רז, כתב צעיר בטלוויזיה, עשה מעל ומעבר( כמצוין : "שעתם היפה ביותר",) ורק טבעי שהוא נתן פורקן לתסכול בפני הממונים עליו. במלחמות שהיו לי עם הצנזור ועם ביטחון שדה, כולל צעקות על כל פריים,FRAME גם של מנשה רז, הם לא נבהלו. לך וספר זאת למנשקה. בשלב מסוים,זמן קצר לאחר הקרבות הקשר הזה בינינו לבין הדברור(לא הצנזורה) הופסק על ידינו..             

הטלוויזיה הייתה שם.

מחווה לצוותי הטלוויזיה הישראלית שלוו את מלחמת יום הכיפורים החל בשבר הגדול וכלה בניצחון.

בשעה שמלחמת ששת הימים הייתה מלחמה שבה מלא הרדיו תפקיד מכריע ויכול היה לדווח תוך זמן קצר על הניצחון הגדול, מלחמת יום הכיפורים הייתה חזותית והסיקור מתמשך. זאת הפעם הראשונה שהטלוויזיה הישראלית הביאה את המערכה הקשה של מלחמת יום הכיפורים אל הבתים בישראל. בכך היא שיתפה את העם מרגע ההפתעה בעיצומו של יום הכיפורים ועד לניצחון שבו ניצב צה"ל 100 קילומטרים מקהיר ובטווח ארטילרי כמעט מדמשק. פרק מתוך סיפור של מי שהיה אז מנהל החדשות של הטלוויזיה הישראלית, כיום ערוץ 1 .

כיימול (חיים גיל) וצוותו ברמה *.

חיים גיל, כיימול, עסק בעיקר בכתבות בעלות זווית אנושית, מה שנקרא, human interest stories או בתוכניות תעודה ששמן יצא לפניהם באלמנט האנושי , החברתי ,שבהן. המלחמה זימנה לו ולצוות הקבוע שלו –חוויה מקצועית פטריוטית מיוחדת במינה. הצוות היה מעין שלשיה קאמרית: כיימול הכתב, בני ליס, טכנאי הקול ועד לאחרונה הכתב בנושא התנחלויות בערוץ 1 , יעקב ספורטה הצלם . אליהם נספח לעתים מזומנות הנהג מרדכי יעקובוביץ', דמות פולקלוריסטית לעצמה. כיימול נודע כמספר סיפורים גדול וכמוהו גם יעקובוביץ', שסיפר בכישרון מעשיות בעברית וביידיש.

החבורה של כיימול צוידה ויצאה לשטח ומכאן ואילך היא הייתה אוטונומית. בצהרי שבת –יום הכיפורים הם היו ליד בתי הכנסת בירושלים. הם צילמו מתפללים לבושים טליתות וקיטלים, כתונת לבנה לסדר פסח ויום הכיפורים. לא היה עוד כמראה הסוריאליסטי הזה, כאשר בצד רוכבי האופניים והקורקינטים שעטו ברחובות ירושלים ג'יפים וקומנדקרים בין לובשי קפוטות וטליתות. כאשר הכתבה שודרה, הצוות כבר דהר צפונה .כמו החיילים במלחמה הזאת גם הצוותים שלנו הונחו על ידי תושיית יחידים., המצפן והמצפון הכתיבו להם את הכיוון. הם הגיעו לקיבוץ גדות ופגשו כיתת חיילים שנמלטה בעור שיניה מהכוח הסורי בגולן – רגלים, טנקים ונגמ"שים.

הצוות הגיע לרמה בלילה לאחר שמוצב החרמון העליון נכבש על ידי קומנדו סורי והסורים הבקיעו את קו המעוזים בשלוש גזרות, והשריון של צה"ל ניהל קרבות מטווחים קצרים בניסיון לבלום את ההתקדמות . הסורים התקדמו בכמה גזרות וביניהן השטח שלימים נודע כ"עמק הבכא",ליד תל חרמונית, אשר עתיד להיות בית הקברות הגדול של הטנקים הסוריים. כאשר הצוות הגיע ביום א' לחלק התחתון של הרמה, הטנקים הסורים הגיעו לעמדות תצפית על הכינרת ליד "אל על" ולשטח השולט על גשר בנות יעקב. הצוות צילם מרחוק בלי לדעת מה צילם ונקלע לאש תופת מכל הכיוונים. בדקות של רגיעה הוא צילם את כוחות המילואים שזרמו לגזרה. איש לא שיער את חומרת המצב, אך הצוות פעל, המצלמה של ספורטה זמזמה וצילמה הכול עד שהגיע לבית המכס העליון, שם יעקובוביץ' המתין להם.הצוות לא הרשה לו להצטרף כי לא היה לו ביטוח חיים. הוא חיכה בנקודת האיסוף ולא זז הוא ישן ברכב..

Copy of chiam gill and camera article Copy of hayim gill & egyptian article

חיים גיל- גמלאי יוצר                           בחברת קצין מצרי- התמונות באדיבות רעייתו יונה גיל

הצוות הצטרף למכונית פרטית של חייל כשמסביב נשמע רעם תותחים ומדי פעם נאלץ למצוא מחסה בתעלה בשולי הכביש. הרכב אסף פצוע בצד הדרך ובהמשך גייס נהג אזרחי שהביא אותו למחנה כורדאנה. עם שחר אנשי הצוות עלו שוב לבית המכס ברכב מזדמן והמשיכו ברגל, בלא לדעת האם הם בגזרה של כוחותינו או כוחותיהם. הצוות צילם ללא הרף, פגש קצין שנסע לכביש הנפט, הצטרף אליו והגיע למחנה "נפח" הנטוש שהיה נתון תחת אש סורית. הצוות צילם. על מרקע הטלוויזיה נראו שולחנות ערוכים ל"סעודה המפסקת" במנות ברזל שהעידו על כך שהחיילים היו בכוננות כבר ביום שישי.איש הקול בני ליס ראה טנק סורי באמצע הכביש, טיפס עליו וגילה שאין בו איש, למרות שכיימול הזהיר אותו שלא יתקרב, כי לצוות לא היה נשק אישי. אם ליס נשאר בחיים, חשב כיימול, גם לו עצמו יש סיכוי.

"נעשה "stand up (קריינות במקום), אמר כיימול, ניצב לפני הטנק הנטוש ואמר: "כאן על הטנק הזה לחם טנקיסט סורי שברח או נהרג. מגיע להם." באותו רגע נפל פגז קרוב וגושי אדמה ניתזו על אנשי הצוות, שמיהרו לגשר בנות יעקב כדי להשלים את החומר ולשלוח אותו למערכת. יעקובוביץ' חיכה להם.

"מה העניינים?" שאל כיימול את יעקובוביץ' כאילו זה בא מן החזית..

"דוז איז נישט איין עראבישע חסינע, , דער גהינום איז ארופגעפאלן", זאת לא חתונה ערבית שבה יורים יריות שמחה. הגיהינום ירד- אמר יעקובוביץ'. הסלילים נארזו במהירות, מילות הרקע נכתבו על נייר מקומט ויעקובוביץ' דהר לירושלים, מבטיח לחזור למקום האיסוף הקבוע.

הצוות חזר על עקבותיו ואנשיו המשיכו לצלם כל דבר שזז או עמד, בלא לדעת מה הוא מצלם. בערוב היום נדמו הקולות. לילה שקט ירד על כוחותינו וכוחותיהם, אבל עם שחר המהומה שבה והתרגשה והצוות נע מכאן לשם כסומא. גיל החליט להצמיד לתמונות המבולבלות קריינות מעודדת על רקע יחידת תותחנים שעלתה לרמה. בשלב זה הגיע לגולן כוח מילואים ולצה"ל היו שלוש אוגדות בגולן. בצדי הדרך שכבו גופות רבות של חיילים סורים, בעוד הגופות של הישראלים נאספו תחת אש כבדה. אש טנקים כבדה נורתה ממרחק של כשני קילומטרים. אנשי הצוות התקרבו. הטנקים הישראלים ירו ונסוגו, זו הייתה החמישייה של קהלני.

גדוד "עוז" וקרב הבלימה.

קהלנו פיקד על גדוד 77- "עוז" מחטיבה 7 בפיקוד של יאנוש בן גל. בצהרי ה- 6 באוקטובר פתחו הסורים במתקפה של שריון רגלים ואוויר, מול ציר הפריצה הישראלי,מתקפה שנמשכה ללא הרף למשך יותר מ- 70 שעות ובמהלכה דהרו כוחות שריון סוריים בכוון קיבוץ אל רום וציר התנועה הראשי של הכוחות הישראליים. טנקים ישראלים רבים הושמדו ועשרות מקרב חייליהם נהרגו..המאמץ של הסורים כוון בציר החרמונית,- גשר בנות יעקב. במצב נואש זה התארגנו שרירי הגדוד בפיקודו של קהלני.

כיימול וצוותו היו שם ובדיווח שלהם נראו מטחי האש הנוראה של הארטילריה הסורית,בעוד שקומץ הטנקיסטים של קהלני מנסה לתפוס עמדת שליטה כדי לנסות להתמודד מול עשרות טנקים סוריים, במעין קרב ",פנים אל פנים"." זאת הייתה תופת- דווח כיימול- בקריינות שלו לסרט, שנשלח לאחור כאשר קופסות סלילי הסרטים צמודים בטייפ לרגלי פצועים או חללים, כדי שיגיעו איכשהו למערכת בירושלים. כאשר הסורים שמו לב כי מולם מתקרבים טנקים ישראליים, ועומדים להתנגש בהם, הם היו משוכנעים כי לפניהם לפחות חטיבת טנקים, ולאחר שהחלוץ נתפס נבוך ומבוהל הוא עשה פרסה, שידר על ההתרחשויות וככה עשו בעקבותיו עוד טנקים סוריים. גם הנסיגה לאחור של כמה טנקים וגם התשדורת הפכו את המסה הסורית למטרה ניידת ונייחת לקומץ הטנקים של אביגדור קהלני. התותחים פשוט נכנסו כאילו לקרביים של הטנקים הסוריים. כעבור כשעה העמק כולו היה זרוע עשרות טנקים של הסורים , מאות הרוגים של האויב ועשרות הרוגים ומספר פצועים ישראליים.כאן נבלמה המתקפה הסורית והחל ראשית המפנה של המערכה בצפון. חרף גזֵרות הצנזורה וגזירות ברוטאליות של החומר על ידי ביטחון שדה, הצלחנו לשדר לציבור הצופים את עיקרי המערכה על שלביה השונים, במסגרת מהדורה של "מבט" שארכה כשעתיים ומעלה בעריכת מוטי קירשנבאום העורך הראשי של המדורה וצוות עורכים שגויס גם ממחלקת התוכניות ועמל במקום 18 שעות ביממה….

אולם מערכה זאת של קהלני הייתה בהמשך צילומי הצוות. קודם לכן בדרכם לחפש מחסה הם הבחינו ברכב נושא אנטנה מרשימה, מן הסתם יש שם מישהו חשוב, אמרו ופגשו את רפול, תא"ל רפאל איתן, מפקד אוגדת שריון ולימים רמטכ"ל. האוגדה השנייה הייתה בפיקודו של אלוף דן לנר. רפול העמיד תנאי. "תצלמו כמה שאתם רוצים, אבל בלי קול." הצוות הסכים וסיפח עצמו לרפול. בדרך הם פגשו את יאנוש בן גל מפקד חטיבה שבע, ששרידי גדודו 77 מילאו , כאמור,תפקיד מכריע בבלימת הסורים. הם פגשו גם את יוני נתניהו, ויאנוש הסכים שאנשי הצוות יצטרפו ליחידה, עכשיו באופן רשמי ולא עוד ארחי פרחי משוטטים אנה ואנה. "בחור לעניין היאנוש הזה", אמר לי חיים גיל לאחר מעשה. בחנוכה 2006 ה"בחור לעניין" (אלוף מיל, יאנוש בן גל) הדליק נר חנוכה יחד עם מפקדים רבים בצה"ל, שרידי השואה, במעמד הקמת "יד לגח"ל – ניצולי שואה במלחמת העצמאות", בהשתתפות הרמטכ"ל, רא"ל דן חלוץ. המשורר והסופר חיים גורי שנכח בעצרת צלצל לי למחרת בהפתעה, הוא לא ידע שיאנוש הוא ניצול שואה.זאת בהערה מוסגרת.

yad lagahal yanush ben gal

אל"מיל יאנוש בן גל- שלישי משמאל בחנוכת "יד לגח"ל, ניצולי שואה במלחמת תש"ח"

ביום שני ה-8 באוקטובר צה"ל ניהל קרב קשה ועיקש נגד הסורים. הסורים נהדפו. למחרת הושמד עיקר השריון הסורי, וב 10 באוקטובר הסורים נהדפו מכל רמת הגולן מלבד מוצב החרמון. הצוות הגיע למוצב התחתון של החרמון תחת הפגזה סורית והנציח תמונות של פצועים מפונים על גבי אלונקות, חלקם חוזרים לעמדות קרב כשהם חבושים אך מתפקדים. חלק ניכר של החומר שודר.

החיבור בין המלחמה לבין הבית.

הצוותים של הטלוויזיה היו חלק בלתי נפרד מן המציאות הקשה וממראות האימה. במהלך הקרבות נראה דגל לבן מתנופף על טנק. חייל וצוות הצילום ניגשו אליו וחייל סורי פצוע זחל החוצה. החיילים במקום לא ידעו מה לעשות איתו, ובמפקדה בהר כנען השאירו את ההחלטה בידיהם. לאיש לא היה זמן להתעסק עם חייל סורי פצוע. בינתיים הצוות ירד למטה להעביר חומר מצולם וכאשר חזר לרמה ובדק מה קרה לחייל הסורי, זה היה מונח ללא רוח חיים, עם כדור בראש. הצוות לא צילם. כיימול גם לא דיווח על כך. הוא סיפר לי על כך כדי להמחיש את מוראות המלחמה. אשר למוצב התחתון בחרמון אמר לי חיים :"הם היו הגיבורים האמיתיים. החיילים הללו חרפו את נפשם בחזרם למוצב תחת אש צפופה, להציל חבר פצוע או לסייע בלחימה. מהם נפלו בדרך ואחרים הצליחו. עוד לא ראיתי מסירות נפש שכזאת, אחריות עליונה לחבר לוחם או נפגע, כאילו שכל פעולה שלהם תכריע במלחמה. ולדעתי היא הכריעה. הם לא נכנעו, גם כאשר כותרו והסורים חיכו שייכנעו. הם האחים גיבורי התהילה"..באחת הכתבות של חיים גיל , חייל אלמוני תאר את המוצב העליון בחרמון כ"עיניים של המדינה", מונח שהפך לשם נרדף למשלט ההוא ולמטבע לשוני.היו לכיימול שפע חוויות וסיפורים. ביניהם חוויות שלו ממלחמת ששת הימים ומפגשים שלו עם חיילים וקצינים מצריים. הוא גם עשה סרט מיוחד במינו לאחר מלחמת יום הכפורים על תקשורת בין חיילים מצריים לבין חיילים ישראליים מעבר לשוחות. בשולי הקרבות בגולן חזר הצוות אל "עמק הבכא" וכיימול רצה להתרשם. הם ראו שדה מלא טנקים שרופים. מישהו אמר שמדובר ב-300 טנקים סורים. חיים גיל התחיל לספור כשהמצלמה מתקתקת. "אנחנו ראינו את מלאך המוות. לא היינו המטרה שלו, אבל החיילים והקצינים הם שנאבקו בו פנים אל פנים. אנחנו יכולנו רק לצלם תוך סיכון נפשות. וצילמנו. אבל הם לחמו עד כלות כוחם, עד כלות נפשם, עד כלות תחמושתם והכו באויב מכה ניצחת. הם,החיילים הבודדים האלה, גיבורי מלחמת יום הכיפורים ואנו בסך הכול עשינו הכול כדי להראות זאת לעם בישראל", סיכם חיים גיל את החלק הזה במערכה..

כיימול, שזכותו עומדת לו כאחד היוצרים הפוריים והמקוריים בשידור הציבורי, הוא בהקשר שלנו משל. היו עוד צוותים שפעלו ,ללא הרף,בכול החזיתות ובכול המערכות במלחמה הזאת – ביבשה , בים ובאוויר, כדי לסקר את הנעשה, והיו מקרב אנשינו שנפלו. גם אלה הוזכרו בכתובים .הטלוויזיה הישראלית בניגוד לאח הבכור שלה "קול ישראל", מעצם היותה מסרבלת יותר מאשר הרדיו, ואז יותר מאשר כיום, לא הביאה את הדיווחים הראשונים של אופוריה כפי שהובאו ב"קול ישראל" אלא את המצב הקשה במציאות. בכך הזרוע החזותית של השידור הציבורי, הטלוויזיה הישראלית, שיתפה זאת הפעם הראשונה את הציבור- במראות- בכול שלבי המערכה הקשה מרגעי השפל ועד לניצחון, שהיה לדעתי השני בחשיבותו אחרי מלחמת העצמאות. זאת הייתה שעתה היפה של הטלוויזיה הישראלית והציבור קד לה קידת תודה.

* חיים גיל נפטר בפברואר 2008 והוא בן 74 .

היכנסו לדף הפייסבוק שלנו תקומה

1 בספטמבר 1939

אחד בספטמבר. 1939

 

בד בבד עם העזקה שמענו רעש עמום וכבד כפי שמתואר רעש אדמה. האוויר נקרע ועופות השמים נסו לכל עבר. לרגע אחד נקטע הרעש ואז שמענו אותם,את מטוסי ה"שטוקה",בצלילתם ,כמו זמזום של יתוש שיורד עליך. קול מעורר חלחלה שיורד לקרביים ועולה לראש ומוציא אותך משווי משקל. ואני שנאתי יתושים באופן כרוני וחולני.

 

להק שלם ירד על זדונסקה וולה(עירי) בזמזום מבעית שהשתתק לרגע כדי שתשמע טוב יותר את השריקה ובעקבותיה את הבום. כול הבית רעד מן ההדף ואף קירות המקלט זזו. פצצה ליד תחנת הדלק,עוד פצצה ליד המסעדה של הדוד נוסבאום, ועוד אחת ליד החנות של קוכנסקי. בין הרעשה אחת לשנייה נשמעו זעקות שבר,  למעלה של עוברים ושבים ברחוב , שלא  הספיקו להיכנס למקלט וצעקות של אנשי המשמר האזרחי "להשתטח, להשתטח, למקלט,למקלט". אנחנו היינו במקלט ואני דווקא רציתי לצאת ולראות.

 

מלמעלה זמזמו המטוסים, בשוליה רעשה הארץ מהפצצות ובתוך המרתף חשו היהודים התרוממות נפש. ימי משיח ממשמשים ובאים. אכן מלחמת גוג ומגוג החלה. היהודים מאמינים,כידוע , שלפני ביאת המשיח והגאולה יעבור עם ישראל תקופות קשות. והנה הנה הם כאן. ההפצצות הן מבוא חורפי לגאולת האביב. רוב הפצצות נפלו בכיכר ממש ליד ביתנו.

 

בהתייעצות בין ראשי המשפחה הוחלט שבמקלט אין תשובה למה שעתיד להתרחש,ובכול מקרה יש לנוע מזרחה,בכוון לודז',  או הלאה מזה לוורשה  הבירה. סבא חשש שאם הגרמנים יגיעו הקרבנות הראשונים יהיו היהודים ובראש וראשונה ההנהגה שלהם.( סבי היה יו"ר הקהילה). נראה   שרבים היו שותפים לדעתו של סבא מפני שתוך שלשה ימים התרוקנה העירה מרוב יהודייה. רוב יהודי העיר  כעשרת אלפים במספר נטלו מעט מטלטלים ויצאו לדרך.

 

בצאתנו מן המקלט  עם מעט הכבודה בידינו ועלינו עוד הספקנו לראות עיי הריסות, צוותי הצלה נוברים בערימות, חוטי חשמל וטלפון קרועים,פגר של סוס.בראש השיירה הלכה אמי, מוקפת בשלושת בניה בגילים 8-11,נושאי תרמילים כבדים,ואחריהם צועדים סבא וסבתא( אבי היה במקרה אצל הוריו בעיירה סמוכה). אם לסבתא היו תחלואים סמויים  הרי סבא בן 64 סבל משבר קשה ונאלץ לחגור חגורה מיוחדת שהכבידה עליו בצעדה הארוכה.

 

הדרכים היו פקוקות, פליטים נמלטים ואנשי צבא נסוגים באי סדר. אנדרלמוסיה כזאת עיני טרם ראו. היה בלבול מוחלט שעה שהיו יחידות שעדיין נעו מערבה לחזית, או למה שהייתה החזית. לעומתן היו יחידות אחרות, קבוצות או חיילים בודדים שחזרו מזרחה, בנסיגה מן  החזית או אל החזית הסופית- וורשה.

 

מה שהיה עוד לפני שעות מספר קהילה מיושבת ומסודרת, הפך כהרף עין ערב רב של בני אדם בדרכם אל המזרח הפרוע. כול אחד לנפשו,שומר מיטלטליו, מביט בחשדנות בשכנים לצעדה שמא אלה יגזלו ממנו את נתיב המילוט או ישתלטו על איזה מקור מזון או מים,כמו עדרים מחפשים מקור מים באזור צחיח. הנוודים נדחקו מן הכביש על ידי כרכרות, עגלות או פלטפורמות ארוכות רתומות לסוסים או על ידי משאיות גוררי תותחים,אופניים,עגלות ילדים,עגלות משא,ריקשות רתומות לבני אדם.

 

זקנים מעדו,תינוקות צרחו,נשים התיישבו בשולי הדרך וחלצו שד כדי להניק. בן לילה חזרה התרבות לימי בראשית. ( קטע מתוך הפרק. המלחמה  מגיעה לזדונסקה וולה – "גשר של נייר"  משרד הביטחון הוצאה לאור 1995 )