ארכיון קטגוריה: מורשת

גשר צר וקצר

יום כיפורים- טעם של פעם.

 הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים הם ,כידוע, עשרת ימי התשובה. למעשה מדובר בשבעה ימים נטו,לרבות צום גדליה. בימים אלה המלאכה לא מושבתת אלא אם כן שבת נכנסת באמצע. אולם לפי ההתרשמות שלי ראשיהם של היהודים לא היו פנויים לענייניי חולין. חשנו זאת במשך היום, בשעות הלילה ועם שחר כאשר נערכו תפילות הסליחות. תשומת הלב שלהם כפרטים וכקהילה הייתה נתונה כלפי מעלה. המתח הלך וגבר ככול שיום הדין התקרב. אמנם לפי המסורת יש אפשרות לערער על גזר הדין עד לשמיני עצרת אך הכול יודעים כי יום הכיפורים הוא "היום ייכתב בספר הזיכרונות ,החיים והמוות"

הכול גם יודעים כי תרנגול הכפרות אינו איזה כפיל שאפשר לשלוח אותו לחזית הפרוסית תמורת כסף או לערוך לו פדיון, ולשבת בבית ולחכות עד שהעניין ייגמר. אין כאן שום "במקום"  והמטלה היא כולה עליך. בגמר הסעודה המפסקת ניגשנו לסבא והוא שם את כפות ידיו על ראש נכדיו ובירך אותם בברכת "ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה", ועוד תוספת בלתי ברורה. אחר כך הוא לבש את ה"קיטל", זאת כתונת המשי הלבנה שהצווארון האליפטי שלה שזור חוטי  כסף וזהב. היהודי מתייצב בפני בית הדין של מעלה כאשר הופעתו החיצונית מכובדת, כיאה וכנאה בערכאה העליונה. המתח באוויר  וההכנות והתמליל של הפיוטים והתפילות בהכרח משפיעים על הנער ומטילים עליו אימה.ובעת תפילת "כל נדריי" אתה מבקש בכוונה גדולה שלא רק הנדרים, השבועות,והחרמות יבוטלו אלא גם כול מיני מחשבות מזוהמות וכל מיני כוונות זדון כלפי הפרט לרבות סבתא,האומנת חוינָצקָה ואחרים,וכלפי הכלל,שיימוגו ולא יהיה להם זכר.כול זאת תוך תקווה סמויה שאחרי יום הכיפורים אפשר יהיה לפתוח מחדש את פנקס האשראי. אמנם אבי הפנה את תשומת לבי לכלל ש "אחטא ואשוב, אחטא ואשוב"- כלומר בכול פעם אחטא מחדש ואחזור בתשובה- "אינו נסלח", אבל הוא היה חייב לומר זאת. הניסיון מלמד שאפשר ואפשר.

אם את תפילת ראש השנה ניתן למדוד באורך,הרי שתפילות יום הכיפורים לא ניתנות למדידה. הצום והתפילות הם מקשה אחת,מסכת אחת שנמשכת מעת לעת, כלומר עשרים וארבע שעות. המחמירים והמהדרין אינם הולכים לישון בלילה אלא נשארים בבית התפילה מצוידים בפיוטים לרוב, בטבק הרחה ובטיפות וולריאן, למקרה של התעלפות. אלה  אינם זזים מכותלי בית הכנסת אלא לשם עשיית צרכים דחופים. אנחנו, הצעירים, גם הלכנו הביתה וגם חטפנו איזה ביס,אם כי השתדלנו להמשיך בצום כמיטב יכולתנו,כדי להידמות לגדולים. מאותה סיבה כאשר הגיע פרק ההכאות "על חטא" השתדלנו להכות חזק ככול שהאגרוף הקטן היה מסוגל להרביץ והחזה לספוג. זאת תוך הצצה על הסביבה הקרובה ולראות כיצד היא מכה את עצמה. כך עברנו את כול מסכת האזהרות,הטעונים,התחינות והתקוות,כשנטתה השמש לפאתי מערב, והתקרבנו לקו הגמר-לתפילת נעילה. הנה הקטע שנגע לנו "אתה נותן יד לפושעים וימינך פשוטה לקבל שבים". והרפורמים וודאי אומרים we are coming ,we are coming . וכאשר שומעים את בעל התפילה קורא בקול גדול "ויאמר סלחתי כדבריך" מגיעים לקתרזיס,לפורקן מן שמיא,לשיא ההרפיה. כל השאר הוא אנטי-קליימקסי, לרבות התקיעה בשופר. אנחנו אחרי הסאונה הקדושה,צחורים כטוהר הרקיע, וכך באמת הרגשתי.

בחודש תשרי ,שהוא חג "הימים הנוראים", מתחזקת התחושה כי הקיץ בפולין הוא אורח,בשעה שהחורף הוא דייר  הקבע שיוצא לחופשה. לא הספקת ליהנות מקרני השמש המלטפות וכבר העצים משירים עלים,ובאזורים המישוריים כמו שלנו, הצמרות מתקרחות ומרבדי השלכת שנוצרים נראים למרחקים. הקציר והאיסוף בשדות השיפון,החיטה ושיבולת השועל, נסתיימו זה מכבר,תפוחי האדמה וסלק הסוכר נאספו  ואוסמו. פה ושם שרידים של תפוחי עץ מאוחרים עדיין מצויים על העצים ואלה ייקטפו ברגע האחרון עם בוא השלג הראשון. מזג האוויר עדיין חמים אך כבד ומעיק. זוהי תקופת הדמדומים שבין קיץ לחורף, כאשר גשר הסתיו הוא קצר מאוד.

( מתוך "גשר של נייר"- הוצאה לאור משרד הביטחון 1996 )