ארכיון קטגוריה: מורשת

האם חֵמָה היא רעל שבו מאיימים היהודים להשמיד את הגויים מדי שנה

הבעיות שיש לי עם נכדים בנושא הגדת פסח.

שתיים מנכדותיי, יש להן השגות מדי שנה לגבי הטקסט של "הגדת פסח". ואם ברוב הסוגיות הן מוכנות ללכת אתי, באחת מהן חילוקי הדעות הם עניין מסורתי כמו ההגדה עצמה. הטעון שלהם מתבסס על גרעין המסר וגם השם של ההגדה: "והגדת לבנך ביום ההוא…". לגופו של העניין הן מתמקדות  בעיקר בחלק  מתוך פרק  תהלים- מזמור לאסף :שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹייִם אֲשֶׁר  לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ  לֹא קָרָאוּ. כִּי אָכַל אֶת  יַעֲקֹב וְאֶת  נָוֵהוּ הֵשַׁמוּ. שְׁפֹךְ  עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִׂיגֵם. תִּרְדֹף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי יי 

משפט אחרון זה פותח את חלקו השני של הסדר,והוא המוקש שעוצר את השיירה. הטענה שלהן  היא שמדובר מן הסתם באירוע היסטורי, ולכן לא המשמעות ולא ההשלכות יש להם תוקף בהווה. לדעתם יש בו בקטע הזה ,למצער, כוונת זדון במי שאינם יהודים,אפילו הסתה. ומעניין, הן מוסיפות , מה אנו היינו אומרים  אילו הנוצרים או המוסלמים היו קוראים קטעים דומים שמכוונים נגד היהודים. הם גם  חולקים על האמירה באותו  הקשר "שבכול דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם".זאת, הם מדגישים, בייחוד כאשר אני מנסה לעָכשֵיו את האיום שנשקף לעם ישראל מאויביו, ומביא כראייה את הנאצים והשואה. אני לא מדבר על האייתוללות של איראן. "הנה" הם מעלים אצבע  "האם הקדוש ברוך הוא הציל את העם היהודי מידם של הנאצים ?"- שואלים דור שלישי של שריד שואה.

טענה אחרונה זאת מוצאת אצלי אוזן קשבת. שכן כמי שגדל בבית חרדי וראה את תחילתה של מלחמת העולם השנייה כ"מלחמת גוג ומגוג" שאחריה יבוא המשיח, לא זו בלבד שהוא התבדה, אלא ששה מיליון יהודים, רובם מאמינים באלוהים ,חסידי עמך-נרצחו. אני גם לא מאמין,שחרף גילויי האנטישמיות ,שמדי פעם בפעם מתעצמים בחלקים שונים של העולם, או ,כאמור, האיומים של איראן, והחמאס- בכול דור ודור  באים עלינו לכלותנו. אם השכנים שלנו חשבו על כך פעם, הם שינו את דעתם. לא מזעמו של אלוהים, שהוא גם שלהם, אלא מידו של צה"ל.

מסורת.

 כשריד השואה, אילו נשארתי אדם דתי, כפי שלא מעטים נשארו, מן הסתם הייתי מאמץ את ההגדרה של פרופסור מנחם בן שושן, היסטוריון לתולדות עם ישראל, ונשיא האוניברסיטה העברית בעבר, נשיא האיגוד העולמי למדעי היהדות, כי השואה גרמה לו להיות ברוגז עם הקב"ה. ברוגז הוא כמובן עניין זמני. מכיוון שבן ששון נולד במחצית המאה ה-20 אינני יודע מה היה אומר אילו הוא חווה את השואה בעצמו. אני שחוויתי אותה  נתתי ספר כריתות לאלוהים כי האמנתי בו. מבחינתי השרידים שמוסיפים להאמין בו מצויים בבעיה תפיסתית אניגמאטית קשה. שכן הקהילות היהודיות במזרח אירופה לא לסדום דמו ולא לאמורה היו, ולכן לא היה מקום למבול שני שמחק את מחצית מיהודיי העולם.

מסיבה זאת אני מתייחס ל"הגדת פסח" וליציאת מצרים כאחד מסיפורי -עָם היפים. סיפור עם- פולקלור- או מָשָל כפי שאני רואה משל ברבים מן הנוהגים הדתיים. או, להפך, כפי שאנשים דתיים רואים כמשל במסכת ארוטית מוחלטת כמו "שיר השירים". הם רואים באלמנטים השונים שלה משל לאהבה בין עם ישראל ואלוהים. למשל השדיים הם שני לוחות הברית. אני חייב לומר שכאשר למדנו על כך בחדר בפולין כילדים בני שמונה, בהפסקה ,חברי ואני, גיחכנו למשמע המשל הזה. ידענו, גם כילדים חרדים, ששדיים הם שדיים ונשיקות פיהו ,הן נשיקות שפתיים ולא מזוזות.

נושא ההגדה ,נכון יותר האקטואליזציה שלה, הוא לא סוגיה חדשה. אני זוכר כי בבואי לארץ כמחצית השנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, קראתי ושמעתי על "הגדת פסח" של רבים מן הקיבוצים אשר הכילה תכנים של אביב ופריחה ויותר סיפורים על  גאולת  הארץ מאשר יציאת מצרים. עם זאת  במרוצת השנים -רבים, או רובם, מן הקיבוצים, או הקבוצות, חזרו להגדה הישנה. שכן למסורת ניתן ,פה ושם ,להוסיף, אבל לא ניתן להחליף אותה כ "סיפור עם".ואכן חג הפסח הוא לא רק חג יציאת מצרים- חג החרות, אלא גם חג האביב, חג הטבע,חג  הזריעה,חג החיים.

אביב בא לארץ

עמוס אריכא: " אביב בא לארץ"- ציור שמן משנות ה-70

אגב מסורת. זכור לי בעת ביקור אצל ידידים באלבקֶרקי שבניו מקסיקו, של רעייתי ושלי,המארחת שלנו, זלדה דנציגר, אמנית ושוחרת תרבות אינדיאנית, הזמינה אותנו לצפות בריקוד הגשם של שבט האפאצ'י, הוא השבט שישב פעם על אדמות ניו-מקסיקו והסביבה. אני לא חסיד גדול של המחול לסוגיו, אולי למעט הפלמנקו. אבל רעייתי הייתה חסידה שרופה של בלט בפרט ושל המחול לסוגיו בכלל. אבל גם היא לאחר שעה וחצי של צפייה במעגל הזה של אנשים מחופשים, רוקע ברגליו בשקט ומשמיע איזו נהמה שהיא בין נהי לבין פיהוק באותו צורה מונוטונית, גם היא הראתה סימנים של חוסר סבלנות. אשר לי, שפתיי זבו דם בהעדר אבר אחר לנשיכה, על שאני מצוי במקום הזה בכלל, שמלכתחילה לא בא לי להצטרף.

לאחר המחול שנמשך כשעתיים ומעלה, לפי השעון שלי, עשינו היכרות עם כמה מקרב המחוללים. רובם מחנכים,חוקרים,אנשי אקדמיה מאלבקרקי,סָנטה-פֶה ומקומות סמוכים. כמה מהם שאלו אותי אם הריקוד לא הוציא אותי מכליי. אמרתי שזה היה להפך, כליי יצאו ממני. אחד מהם, איש נאה פנים ועטור זקן, שבפניו היו אי אלה סימני היכר לשורשים שלו אמר לי "אל תצפה לגשם. גם אנו לא מצפים. זאת מסורת ואנו דבקים בה. ובכלל "-הוא הוסיף-" בעידן הזה שהכול רץ ונע בצורה מטורפת, קצת שעמום לא מזיק."

חשבתי לעצמי כי "הגדת פסח" שלנו היא אמנם לא משעממת, אבל אורכה כאורך הגלות. ובעת היותי נער צעיר שם בפולין, הנשים שבחבורה ואי אלה ילדים סוררים, הסתלקו מן המסע  עוד בחלק הראשון, הקצר, של ההגדה, בנימוק שצריך להכין את הסעודה. אני הילד הטוב והגדול בן ה-8,9 נשארתי ליד השולחן עם הגדולים,סימן שגם אני גדול, וגדולים נושאים בעול.

הגדת פסח היא פרסום נפוץ יותר מהתנ"ך

הנוסח הקדום ביותר של "הגדה של פסח" מופיע בחיבורו של רב סעדיה גאון -סידור רב סעדיה גאון,מן המאה  העשירית. הפיוטים והפזמונים צורפו  בימי הביניים. ההגדה זכתה למהדורות רבות מספור, ונכתבו אודותיה פירושים רבים החל בתקופת הראשונים ועד לזמננו. בביבליוגרפיה של אברהם יערי, המונה הגדות מראשית הדפוס ועד 1960, נכללות 2,717 הגדות. בביבליוגרפיה מאוחרת יותר, שיצאה על ידי מפעל הביבליוגרפיה נמנו 4,730 הגדות שנדפסו עד שנת 1960.

hgadat grossman 1hagata pesach 2

הגדת גרוסמאן                         מקור לא ידוע

בחוג סמינריוני שנערך בשעתו על ידי המכון לקומוניקציה של האוניברסיטה העברית,בהשתתפות חוקרים, והיסטוריונים  ,  ועסק בהיסטוריה של הקומוניקציה בקהילות היהודיות, שבו השתתפתי , סופר כי "הגדת פסח", ולא התנ"ך, היא ,במספרים, הפרסום הנפוץ ביותר בעולם היהודי. מכאן ש"הגדת פסח" היא אחד הסיפורים הפולקלוריסטיים היפים ביותר והמעוצבים ביותר . מה גם שהסיפור מלווה בשירים אשר גם הדור הצעיר שר אותו בהתלהבות רבה. מה היינו עושים עם ידינו והשולחן אלמלא "אחד מי יודע".והדבר החשוב הוא שמדובר על חופש לא רק של העם אלא של היחיד,ואין דבר נעלה מזה.

אומה של שֶפים

על השאלה מדוע דווקא לעניים יש הרבה ילדים ,התשובה היא שלעניים יש דירה קטנטנה ובכול צעד שהבעל עושה הוא נתקל באשתו, והתוצאה היא עוד ילד. על משקל  הסיפור הציני הזה,הוא הדבר שקורה לי בצפייה בטלוויזיה. כול ערוץ שאני פותח, או שהוא מביא לי שף או שפית שמכינים  תבשיל או מאפה או שהוא מודיע לי  בקדימון, שיביא לי שף שיכין מטעמים. מדובר בשפים נייחים, ניידים, מהלכים ומעופפים בודדים או בצמדים כמו גידי ואהרוני שנכנסים לאוזן ויוצאים מן האף, ומהפכות במטבח וכול סוגי מאכלים, למעט אחד שעליו אעמוד בהמשך. במהדורה המרכזית של ערוץ 10  שבה אני צופה, רק סיימו סדרת "השקשוקה" ופתחו בסדרה "המיתולוגיות" על מסע  בעקבות המסעדות "האגדיות" של ישראל. יש לנו אולימפוס קולינארי. ואלה אינם אלא משל לעירי תל אביב שבכול מקום שאני מסתובב,באזור המרכז, אני שם לב שבין חנות אחת ובית עסק שני,מצויה מסעדה, מזללה או בית קפה. מה זה? כול עם ישראל אוכל במסעדות? בוודאי שלא. הוא אוכל בבית ולעתים בקושי. בשבילו השפים בתכניות הבישול הם כוכבי קולנוע ,אפשר לראות אותם, או סתם משהו שמצוי במקום אחר כמו קאליפורניה.

בידיעה שפורסמה באתר "וואלה" לרגל פסטיבל הקולינריה בארץ, נכתב כי הישראלים הוציאו בשנת 2017  יותר מ-20 מיליארד שקל על אוכל ושתייה מחוץ לבית .נכדי, מעיין ,טוען שנתונים אלה מוטעים. על סמך חישוב של מספר בתי אוכל  בארץ, שמובאים באותו אתר – ,11,000- הוא מגיע למסקנה, כי הסכום הוא גבוה הרבה יותר, אם הוא מכפיל מינימום הכנסות לבית עסק ,כדי שיחזיק מעמד ,במספר בתי האוכל. הבעלים של רשת  הפיצריות "טוני ווספה"-טל שטרן,(בריאיון לד'מרקר 30.11.2018 )- סיפר כי בשנה האחרונה נסגרו 4000 מסעדות וכמספר הזה נפתחו. לדעתו אנשים מוציאים על אוכל מכיוון שאין להם כסף לרכוש דירה, ולכן מתנחמים בביקור במסעדות. מכאן שתכניות האוכל בערוצים מככבים בגדול.

זה לא אומר שבערוצים השונים אין נושאים אחרים, לעתים מידעים ומשכילים ואף מרתקים, כשם שיש הרבה יותר משעממים, לעתים עד כדי טמטום שבא לך להשפריץ "קרם שניט" על המרקע. אבל ,משום מה ,המשקל של הקולינריה שנראה ונשמע הוא דומיננטי. עכשיו למה שנקרא "גילוי נאות" , אני גרגרן  כרוני ולא רק חסיד של מאכלים טובים אלא בשבילי הם הנאה לא פחות מאשר סרט טוב, או ספר וכו'. רעייתי המנוחה, יהודית, הייתה במקצועה מעצבת פנים, אבל היא יכלה, באותה מידה ,להתחרות בשפים מן המניין. היא נולדה בארץ הגולאש ואמה, קטלין קוּן הייתה מנהלת של מסעדה  במכלול תעשייתי גדול בעידן הקומוניסטי. ההונגרים גם בעת הזאת לא וויתרו לא על סלאמי, לא על נוְְְְְְׂקֶדלי, על טֶפֶּרטי או פאלינקה , שלא לדבר על גולאש טוב   בפי עדיין הטעם של  כבד האווז שהכינה לי חמותי בביקורנו בבודפשט בשנת 1979 . מעדן שהשף הגדול אלאן פאסר היה מחמיא לו. היא העבירה את הגנים האלה לבנותיה. עם זאת, יהודית יכלה להסתדר עם אוכל פשוט. היא בישלה בעיקר בעבורי ומן הבישול אני נהניתי וברבות הימים גם ילדינו. מכאן שנושא האוכל הוא לא רק בגנים שלי, אלא אלה טופחו עם השנים על ידי רעייתי.

aya 5aya 6

aya 7aya 8

aya 2aya 4

aya 11aya 3

 

בישול,עיצוב וצילום: איה גיל-רובינפלד. שפית כתחביב. בתה של יהודית נכדה של קטלין

לא זו בלבד שאני אוהב אוכל,אלא מוכן אפילו להעתיק מתכון ולבשל לפיו בעצמי. אני אוהב גם לבשל .ואגב,יש כאלה שמייחסים תכונות נלוות ל"פיינשמקריי", גם באופי גם ביצירה, לרבות כתיבה. שאול ביבר כתב לחן על "אוכל קדימה אוכל"", ודומני שהוא חיקוי לאיזה פזמון שהושר בשעתו על ידי הקומיקאי מיקי כֶּץ, על המזללות היהודיות בהרי קצקיל במדינת ניו יורק. "אוכלים" הוא גם מחזה של יעקב שבתאי אשר הוצג בזמנים שונים בתיאטראות שונים, מבוסס על פרשת "כרם נבות היזרעאלי" עם משל פוליטי.

בקיצור : אוכל הוא דבר חשוב. אבל מכאן למטבח המשתלט על מרקעינו רחוקה מאוד הדרך.

אפליה זועקת לשמיים.

לעתים יש לי הרושם שאחרי עידן "הפנתרים השחורים" כאשר הממסד ביקש לבצע "הפליה מתקנת" גם  המטבח המרוקאי קיבל דחיפה.מבחינתי לא היה צורך בכך, שכן אני ,מה שנקרא בצרפתית connoisseur -בנושא האוכל,עשיתי הכרות די מוקדמת עם המטבח המרוקאי המשובח והרבגוני. ולא הייתי זקוק ל"אפליה מתקנת". אבל חורה לי שבכול הקשת של  עשרות ואולי מאות המטבחים שמככבים בערוצי הטלוויזיה, כשמגיע לאוכל היהודי הפולני, אז מכניסים אותו לקומדיה  כמו הבדיחות על האם הפולנייה. "חסד של אמת"  למאכל היהודי פולני עושה עופר אדרת ב"הארץ"(12.12), במסגרת  תחרות לבחירת "המתכון הלאומי" לרגל חגיגות מאה שנה לעצמאות פולין. ויושבת ראש ארגון יוצאי קרקוב בישראל, לילי הבר,יש לה "מקדש מעט" של אוכל יהודי פולני בבית.

תשאל ילד ישראלי  מה זה מטבח יהודי והוא יענה בווטסאפ: חא חא חא- "געפילטע פיש". כשהכוונה שלו לאותן קציצות אפורות משונות שהוא רואה גדושות בצנצנת ויש להם טעם איחסי בחך שלו.יש ,מטעמי נימוס, שאוכלים אותו עם חזרת כדי שלא להרגיש בטעם הדבר הזה. זה געפילטע פיש זה?  מדובר  במטבח היהודי הקלאסי ולא רק של שלושה וחצי מיליון יהודים פולניים. זה המטבח היהודי זה?!. בקטע זה אזהרה: לא לאוכלי קטניות,טופו,עשבים ועלים למיניהם.

אז ראשית לכול נעסוק בדגים ממולאים. דג ממולא הוא דג קרפיון ,ורק דג קרפיון שקונים אותו לא באריזה, או קפוא אלא חי. והוא נקרא בלשון אבותינו " א לעיבעדיקע קארפן". במכורתי, לאחר שקנו את הדג, או שניים, אם זה לא שקל שני ק"ג,  הוא הוכנס לאמבטיה, מלאה מים קרים, שהוכרזה כשטח צבאי סגור כול עוד הקרפיון שחה לו בנחת באמבט. העוצר נגמר כאשר על הכיריים בושלו המים והתוספות, בעיקר בצל בשפע  , גזרים שלמים,  והתבלינים.אז עשו לדג מה שעשו,ואני לא אומר מה עשו כי יש לי טבעונים במשפחה. חתכו לפרוסות, שלפו את הבפנוכו וטחנו במטחנת יד, הוסיפו ביצים, שקדים סוכר, מלאו את הפרוסות ושמו בסיר על אש נמוכה למשך כשעה ומחצה. לאחר מכן הוציאו כמה כפות מן הסיר, וקררו אותם לבחון אם הקריש הגיע לדרגה העליונה, כאשר הקיסם עמד זקוף כמו החייל האמיץ שוייק. לאחר מכן התבשיל קורר והוגש בסעודת יום ששי, עם כפתורי גזר אדום בכל פרוסת דג ממולא, כאשר ראש הדג  ניצב ,כשעיניו בשמיים, ופרוסה של גזר אדום בפיו. עד כאן "געפילטע פיש" אמתיים.

המנה השנייה שקרויה אצלנו כבד קצוץ, או בלשון צרפת "פּאטֶה דֶה פוּאָה" היא חיקוי עלוב ל "געהקטע לעיבערלך"- כבד קצוץ בשפת העֵבֶר. אלא שהכבד הקצוץ הישראלי הוא משחה שאינך יודע מה תוכנה . איזו מחית אפורה דוחה .סבתי,אילו טעמה מן הדבר הזה, הייתה חושבת שמתכוונים להרעיל אותה. כבד קצוץ חייב להיות עשוי   מכָּבֵד עוף טרי, רחוק מן הבלנדר, אלא קצוץ, לא בסכין אלא במקצץ הרחב. ככה גם הבצל. לתוכו יש לשים מנה מכובדת של שומן אווז,ובהעדרו שומן תרנגולת. ורק אז, תשימו לב, שמים ביצים קצוצות, כדי שגם הם לא יהפכו למשחתיים. צבעו צריך להיות מנומר- חום,צהוב, לבן. לאותה משפחה שייך מעדן הכבד שאם מטפלים בו כמו שצריך הוא מבושל,שימו לב -לא מטוגן, מבושל בשומן אווז ובצל. השומן מן העוף במטבח היהודי הוא כמו חמאה במטבח הצרפתי. המהדרים מוסיפים חלמונים צהובים , אותם כדורים צהובים שהם מזון לעובר ומוצאים  בתרנגולות לאחר השחיטה כשהיא בשלב מוקדם לקראת הטלה.

נשוב  לכבד קצוץ. אין כבד קצוץ בלא "מציות ביצים פריכות" שהם בגודל פיתה,שעוביין כחצי ס"מ וכשאתם נוגסים בהם הם כמעט ומתפוררים.  מציות אלה טובות גם ל"רגל קרושה", עוד מעדן שאם אתה רק מזכיר אותו לישראלים, הם רצים לשירותים. וגם מעדן זה לאחר שהוא בושל שלוש, ארבע שעות, ככה שכול החומר הקרישי נושר ממנו,נשארות רק העצמות עם המֵח. אז מקצצים אותו במקצץ, מחזירים אותו לציר, מוסיפים מינימום תריסר שיני שום, מקסימום כפול, עם מנה נדיבה של פלפל שחור ומלח .כל המסה הזאת מתבשלת עוד כמחצית השעה ככה שהקריש יהיה סמיך. שמים אותו בתבניות חרסינה או זכוכית , לא בפלסטיקים ,ואת אלה מכניסים למקרר , בשעתו לארגז קרח, ואחרי כשש שעות יש לנו את קריש הזהב – גאלֶר-שמכוסה שכבה יפה של שומן נוצץ .חג לעין.

ואגב, כול אוכל, ובעיקר אוכל יהודי ,חייב לא רק להיות טעים אלא גם מריח. ואם בתהליך הבישול, הריח לא מגיע אל השכנים,בקוטר של  כחמישים מטרים, זה לא מאכל יהודי. גם מרק הבשר שלנו, הישראלי, בבית יהודי קלאסי לא היו מכניסים  אותו בדלת האחורית.  ואין הכוונה לאותה אבקה צהובה שנקראת  "מרק עוף", אלא למרק בשר עוף שבו מכניסים הספרדים כול הירקות שמצויים בסביבה וזה "חילול השם". מרק בשר, חייב להיות צלול כמו בדולח.  כול פתית של בשר שבושל בציר הזה, חייב להשלות מן הנוזל. רק אז מוסיפים את ה"שילגעלעך", שאצלנו הם נקראים משום מה "שקדי מרק",משהו מיובש שתופח ומאבד את הפריכות . ה"שילגעלעך" הם רדיד של בצק חיטה משובחת אשר לאחר שמשטחים אותו,מרדדים- מקצצים אותו לריבועים ,ככה שכול אחד ואחד אינו עולה על חצי סנטימטר בריבוע. לאחר החיתוך משאירים את המרובעים הקטנים לייבוש, ורק אחר כך מבשלים אותם- בנפרד. לא חלילה במרק עוף. מסננים ושוטפים במים קרים ככה שכול ריבוע מונח בפני עצמו ולא נדבק  לשכנו. רק בארוחה כשמוזגים את המרק הצלול מוסיפים את ה"שילגעלעך" והם שוחים בו כמו להק הברבורים בפארק "סנט ג'יימס" בלונדון.המדקדקים בנושא מרק בשר מוסיפים גם שעועית לבנה. ביחד ה"שילגעלעך" והשעועית עושים את המאכל מה שהינו..

אין בכוונתי לדבר על החמין ה"צ'ולנט" הקלאסי, שכאן לא יודעים בכלל מהו וגם במקרה זה הס"טים מוסיפים לו שאר ירקות. אני רק יכול לומר שהכלל של סבתי היה ש"כאשר הצ'ולנט בוכה, היא צוחקת". ללמדכם אלה כמויות שומן,אווז או עוף, מותך או בחתיכות ,המעדן הזה הכיל יחד עם הבצל, הגריסים,השעועית, התפודים המרוסקים לחלוטין בשם "יָבּצוׂק" ונתח נדיב של בשר שמן- רצוי שפונדרה .רסיסי הזיעה הצרופה הזאת בחמין הם שהעלו חיוך על שפתיי סבתי. לתוך התערבות הזאת מכנסים בעיגול את ה"קישקע" תוצרת בית, שלא אכנס כאן לפרטי החומרים בה. בתווך ,בתבנית חרסינה לבנה- הנסיך- הקוגל, כמו ירושלים במפות העתיקות- בלב היקום.אם הצ'ולנט "בכה" הקוגל התייפח.אגב רק כאן בארץ למדתי את מקור השם צ'ולנט. הוא צרפתי מהמילה chaud -חם-חמין. ולא הזכרתי לא את הצימעס והקינוחים לסוגיהם או המאפים. מהם אציין את ה"פיטערקיכן"- עוגת שמרים עם חמאה ופרורים של קמח וסוכר למעלה.אחיי ואני התגנבנו למטבח כאשר ריח המאפה הזה  הגיע לאפינו, וליקטנו לנו את הפרורים המתוקים,למעלה, ה"ברעזעלך", אותן בליטות זהובות עשויות מקמח,חמאה וסוכר, אף שידענו מה צפוי לנו מן  הסבתא שלנו,  לא יכולנו לעמוד בפיתוי.ורק הזכרתי קמצוץ מן אותו מטבח שבארץ הפך כאן לצחוק ולשנינה.

ואגב, פולין הייתה והנה עדיין ארץ חקלאית ובעונות השונות יש שפע של ירקות ופרות והם היו חלק בלתי נפרד מן המטבח היהודי, רובם בבישול.

הגיוון הוא "כאן"

כאמור, המטבח משתלט על מרקעינו. וכאן המקום להעיר כי בטלוויזיה אתה רואה מטבח סטרילי ואין דבר שכזה במסעדות בעלות שלושה ככבים במישלֶן.מישהו שמבין במסעדות אמר לי פעם שלפני שהוא ממליץ למישהו על מסעדה טובה, לאחר שהוא עצמו התנסה בה, בודק אם השירותים נקיים והמטבח מבולגן. זאת מסעדה טובה. אצלנו זאת פרסומת למטבחים מודולאריים. הכול נראה אסטטי מאוד, אלגנטי מאוד.ודווקא הערוץ הציבורי ביקש לחדש כאן. "כאן" במלוא כול המובנים- כאן כשמוסיפים 1 ועוד אחד מקבלים את ערוץ 11 הלא הוא "כאן".

שם התוכנית הוא "בוא לאכול אתי". אני צפיתי רק במשדר אחד, בעצם נכנסתי אליו כשהוא כבר היה באוויר אך תפסתי את העניין. באותו משדר היו שני אורחים. אחד ישראלי והשני הודי. ההודי מדי פעם אמר כמה מילים כדי להראות שהוא דובר עברית, וכמנהג ההודים הוא חייך. אני לא רוצה להזכיר את המשתתפים הישראליים לא בזהותם ולא במינם. בימים אלה אדם חייב להיזהר. מכול מקום, המתכונת היא ברבור של הכישרון הלוקאלי עם מנה גדושה של שטויות והבלים ופטפטת אשכנזית על מנגל מזרחי.את הקשקוש קטע מדי פעם המומחה לרוח ההודית.עפו מונחים מסנדסקריט, אצ'ארייה, סוואמי,הודנטה שלא לדבר על קרמה יוגה וג'נאנה יוגה. הוא מדי פעם הרים את עיניו,לשמיים או לבוּדהָה,והקריין, או המגיש ,חזר למסובים ואלה חזרו לקשקוש שלהם.העיקרון הוא די מעניין, וכול מה שהמפיק צריך לחפש הוא איזו נפש זרה בישראל, שכן מומחים לכול דבר ועניין יש בשפע וצריך למצוא רק מדינות או עמים. מעניין אם הם יזמינו מישהו משבט הקוּרווָאי באחד האיים באינדונזיה.על אלה מסופר שכאשר ילד לָבָן שחק עם ילד קורוואי, האם גערה בו.

"כמה פעמים אמרתי לך שלא משחקים עם אוכל"

 

 

.

 

 

גשר צר וקצר

יום כיפורים- טעם של פעם.

 הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים הם ,כידוע, עשרת ימי התשובה. למעשה מדובר בשבעה ימים נטו,לרבות צום גדליה. בימים אלה המלאכה לא מושבתת אלא אם כן שבת נכנסת באמצע. אולם לפי ההתרשמות שלי ראשיהם של היהודים לא היו פנויים לענייניי חולין. חשנו זאת במשך היום, בשעות הלילה ועם שחר כאשר נערכו תפילות הסליחות. תשומת הלב שלהם כפרטים וכקהילה הייתה נתונה כלפי מעלה. המתח הלך וגבר ככול שיום הדין התקרב. אמנם לפי המסורת יש אפשרות לערער על גזר הדין עד לשמיני עצרת אך הכול יודעים כי יום הכיפורים הוא "היום ייכתב בספר הזיכרונות ,החיים והמוות"

הכול גם יודעים כי תרנגול הכפרות אינו איזה כפיל שאפשר לשלוח אותו לחזית הפרוסית תמורת כסף או לערוך לו פדיון, ולשבת בבית ולחכות עד שהעניין ייגמר. אין כאן שום "במקום"  והמטלה היא כולה עליך. בגמר הסעודה המפסקת ניגשנו לסבא והוא שם את כפות ידיו על ראש נכדיו ובירך אותם בברכת "ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה", ועוד תוספת בלתי ברורה. אחר כך הוא לבש את ה"קיטל", זאת כתונת המשי הלבנה שהצווארון האליפטי שלה שזור חוטי  כסף וזהב. היהודי מתייצב בפני בית הדין של מעלה כאשר הופעתו החיצונית מכובדת, כיאה וכנאה בערכאה העליונה. המתח באוויר  וההכנות והתמליל של הפיוטים והתפילות בהכרח משפיעים על הנער ומטילים עליו אימה.ובעת תפילת "כל נדריי" אתה מבקש בכוונה גדולה שלא רק הנדרים, השבועות,והחרמות יבוטלו אלא גם כול מיני מחשבות מזוהמות וכל מיני כוונות זדון כלפי הפרט לרבות סבתא,האומנת חוינָצקָה ואחרים,וכלפי הכלל,שיימוגו ולא יהיה להם זכר.כול זאת תוך תקווה סמויה שאחרי יום הכיפורים אפשר יהיה לפתוח מחדש את פנקס האשראי. אמנם אבי הפנה את תשומת לבי לכלל ש "אחטא ואשוב, אחטא ואשוב"- כלומר בכול פעם אחטא מחדש ואחזור בתשובה- "אינו נסלח", אבל הוא היה חייב לומר זאת. הניסיון מלמד שאפשר ואפשר.

אם את תפילת ראש השנה ניתן למדוד באורך,הרי שתפילות יום הכיפורים לא ניתנות למדידה. הצום והתפילות הם מקשה אחת,מסכת אחת שנמשכת מעת לעת, כלומר עשרים וארבע שעות. המחמירים והמהדרין אינם הולכים לישון בלילה אלא נשארים בבית התפילה מצוידים בפיוטים לרוב, בטבק הרחה ובטיפות וולריאן, למקרה של התעלפות. אלה  אינם זזים מכותלי בית הכנסת אלא לשם עשיית צרכים דחופים. אנחנו, הצעירים, גם הלכנו הביתה וגם חטפנו איזה ביס,אם כי השתדלנו להמשיך בצום כמיטב יכולתנו,כדי להידמות לגדולים. מאותה סיבה כאשר הגיע פרק ההכאות "על חטא" השתדלנו להכות חזק ככול שהאגרוף הקטן היה מסוגל להרביץ והחזה לספוג. זאת תוך הצצה על הסביבה הקרובה ולראות כיצד היא מכה את עצמה. כך עברנו את כול מסכת האזהרות,הטעונים,התחינות והתקוות,כשנטתה השמש לפאתי מערב, והתקרבנו לקו הגמר-לתפילת נעילה. הנה הקטע שנגע לנו "אתה נותן יד לפושעים וימינך פשוטה לקבל שבים". והרפורמים וודאי אומרים we are coming ,we are coming . וכאשר שומעים את בעל התפילה קורא בקול גדול "ויאמר סלחתי כדבריך" מגיעים לקתרזיס,לפורקן מן שמיא,לשיא ההרפיה. כל השאר הוא אנטי-קליימקסי, לרבות התקיעה בשופר. אנחנו אחרי הסאונה הקדושה,צחורים כטוהר הרקיע, וכך באמת הרגשתי.

בחודש תשרי ,שהוא חג "הימים הנוראים", מתחזקת התחושה כי הקיץ בפולין הוא אורח,בשעה שהחורף הוא דייר  הקבע שיוצא לחופשה. לא הספקת ליהנות מקרני השמש המלטפות וכבר העצים משירים עלים,ובאזורים המישוריים כמו שלנו, הצמרות מתקרחות ומרבדי השלכת שנוצרים נראים למרחקים. הקציר והאיסוף בשדות השיפון,החיטה ושיבולת השועל, נסתיימו זה מכבר,תפוחי האדמה וסלק הסוכר נאספו  ואוסמו. פה ושם שרידים של תפוחי עץ מאוחרים עדיין מצויים על העצים ואלה ייקטפו ברגע האחרון עם בוא השלג הראשון. מזג האוויר עדיין חמים אך כבד ומעיק. זוהי תקופת הדמדומים שבין קיץ לחורף, כאשר גשר הסתיו הוא קצר מאוד.

( מתוך "גשר של נייר"- הוצאה לאור משרד הביטחון 1996 )