ארכיון קטגוריה: "מוויטנאם ועד ל"שטחים

רעות- אילו רבים היו כמוה.

חברה מתוקנת היא חברה שיש בה אנשים שמשמשים דוגמה ומופת, וככול שאלה רבים יותר החברה בריאה יותר.לצערי ההנהגה שלנו לא משמשת לנו מופת ומקור השראה .ובכול זאת יש בקרבנו יחידים, מהם שזוכים לפרסום ומהם שלא, שיכולים להיכלל בקטגוריה של אות ומופת בחשיפתם, לא זו בלבד שאנו מכירים אותם ומוקירים את מעשיהם, אלא אפשר שבקרב הדור הצעיר שלנו יימצאו אנשים שירצו ללכת בעקבותיהם.הדור הצעיר שלנו הוא נפלא. חסרה לו הנהגה טובה והשראה.תנו לו את השניים והוא, לא רק שלא ייפול מדורות העבר, אלא יעלה עליהם.

אני רואה לנכון לציין את הרצוי, שכן המצוי הוא מצער ומראה על איזו ריקנות חברתית. ואני מצביע  דווקא על דורות ההמשך של שרידי השואה. למעט בודדים,הדור השני והשלישי, שאם אני לא טועה נמנים עם כמיליון מאזרחי ישראל כיום,רואה עצמו פטור מלעסוק בנושא על שני היבטיו:

השואה והתקומה. הוא לא נוטל חלק פעיל בתיעוד השואה ולקחיה, כאן ועכשיו. כלומר אלה לקחים עלינו להפיק כאן בישראל מן השואה והרקע שלה באירופה ולא רק להטיף אותם לאחרים . הוא גם לא פעיל בנושא התקומה- לאמור התרומה האדירה של ניצולי השואה למדינה שבה נולדו לאותם הורים ניצולים וכל מה שהשיגו, והם השיגו הרבה, במדינת ישראל.לעומת זאת יש אחרים שכן מגלים עניין רב בנושאים אלה. חתני יורם פוגל, יליד הארץ ובן לאב שעלה לארץ אחרי מלחמת העולם הראשונה ואֵם, בת לדור  המייסדים של היישוב, יש לו זיקה עמוקה לנושא.עד כדי כך שהוא לא מפסיד אף אזכרה לנספים של עיר הולדתי זדונסקה וולה, אזכרה שנערכת מדי שנה בבית העלמין טרומפלדור בתל אביב  ליד מצבת שיש שחורה שהוצבה זמן קצר לאחר המלחמה.

196840_10150145761022965_8031267_nzd wola 70 anandarta

רעות, ספר ובו יומן אירועים, האנדרטה בטרומפלדור( מתוך אתר זדונסקנ וולה)

שרידי הקהילה

הקהילה היהודית של העיר זדונסקה -וולה במרכז פולין מנתה קרוב לתריסר אלף יהודים כמעט מחצית מן האוכלוסייה כולה .אחרי המלחמה נותרו מהם כמה מאות. ובכול זאת בארגון יוצאי זדונסקה וולה חברים כ-250 אנשים,רובם מקרב דורות ההמשך.האזכרה  לפני שבועיים  נערכה בשעה ארבע ושלושים אחר הצהרים בחום של קרוב ל-35 מעלות ולחות מרבית של תל אביב ואליה התייצבו 49      אנשים,מכול הגילים, ביניהם נשים עם הליכונים. בעבר באו גם עם כיסאות גלגלים.אין זה דבר של מה בכך שקהילה כה קטנה תצליח לאגד בתוכה מספר גדול יחסי של אנשים ועשרות מהם יבואו מכול חלקי הארץ כדי להשתתף באזכרה שנתית במזג אוויר מעיק.

אבל הנוכחות באזכרה היא רק חלק קטן מן הפעילות של גוף זה. מדובר בפעילות שכוללת: אחריות ניהולית על כלל הארגון ותפעולו, לרבות תכנון תקציבי של הארגון, אחריות על רכישות, גיוס תרומות ומתנדבים, הרשאת חתימה בבנקים, ריכוז וניהול פעילות המתנדבים האחרים בארגון, תכנון וביצוע פרויקטים רבים בארגון הקמת אתר אינטרנט ותחזוקתו, קיום ישיבות ועד, שיתוף פעולה עם "יד ושם", ארגון אירועים, שיתוף פעולה עם ארגונים בינ"ל ועוד. ובמטלה זאת נושאת לבדה אישה צעירה אחת ,רעות מכבי-לייזרוביץ. כיום בת  שלושים , אם לשני פעוטים, עורכת לשונית ב"יד ושם", מנהלת את משק ביתה, ומוצאת את הזמן  והאנרגיות לעסוק בשימור המורשת של קהילת משפחתה.

מלבד הפעילות  שהוזכרה רעות מוציאה מדי חודש דפי מידע על האירועים הבולטים שהיו בגטו זדונסקה וולה. לימים  החומר אוגד והוצא כספר. כמו כן הוצא אלבום תמונות של תושבי זדונסקה וולה ההיסטורית לפני השואה , בעברית ובאנגלית. כול זאת במאמציה של צעירה זאת שראתה את המשימה כשליחות. גם מי שהיה לפניה, פרופסור דניאל ווגנר, מדען בולט במכון וייצמן למדע, שהיה יו"ר הארגון  השאיר אחריו מסכת של מעשים. אבל גדול מעשיו היה להעביר את הדגל לצעירה בת 22 והיא נושאת אותו בגאווה ובמסירות  זה שמונה שנים.

השניים,לא רק עסקו בכול הקשור למורשת של הקהילה כאן אלא בקהילה עצמה במקום שהייתה. ראשית בארגון שנתי של ביקורים של אנשי דורות ההמשך בזדונסקה וולה. נוסף על כך – בקשרים שהם רקמו עם כמה תושבים אכפתיים ואתם נעשו גם שם דברים אשר הגדול שבהם הוא שיקום בית העלמין היהודי.

המקבילה הפולנייה של רעות

התמזל להם מזלם של שרידי הקהילה הזאת, שגם בעיר אשר בעצם נוסדה על ידי היהודים, והם שנשאו אותה על גבם,כלכלית ותרבותית, קמה חבורה קטנה, רובה מורים ותלמידי תיכון אשר ביקשה לשמור את המורשת העשירה של הקהילה היהודית. בראש אלה עמדה גם כן צעירה קצת יותר מבוגרת מרעות, קמילה קלאוזינסקה. כיום מרצה בנושא תרבות יהודי  פולין .את התואר היא עשתה באחת האוניברסיטאות היוקרתיות במזרח אירופה, האוניברסיטה היגיילונית בקרקוב.ביחד עם מורה צעירה בשעתה, אלזבייטה בארשצ', הקימו מועדון בשם "יחד".תפקיד המועדון היה לגייס תלמידי  תיכון מקומיים ומתנדבים אחרים כדי לעניין אותם בקהילה היהודית  התוססת שחיה פעם במקום ואת מורשתה ראוי לא רק לשמר אלא במידת האפשר לשחזר.הפעילות הראשונה הייתה במוזיאון העירוני. הוקם מדור מיוחד למורשת יהודי זדונסקה וולה ובו הוחל באיסוף פריטים שונים ששרדו איכשהו, ריהוט,כלים, יודאיקה,תמונות, מסמכים. כול אלה מצויים במוזיאון אשר בהנהלתו של בעלה של קמילה.כאמור המשימה הגדולה הייתה שיקום בית העלמין.

כאשר אני ביקרתי לראשונה בעיר בשנת 1986 בעידן הקומוניסטי,וסיירתי בפולין שלושה ימים כאורח הטלוויזיה הפולנית, בעצם של אחד הבכירים שבה,לב ריווין, מפיק שותף לסרט "רשימת שינדלר"- בית העלמין נראה ג'ונגל. שורשי העצים הגדולים, הגשמים והשלגים,מוטטו את המצבות. את השאר עשו וונדלים שניפצו את האבנים והשתמשו בהם לבנייה,הרסו מה שנותר ומה שאני ראיתי הייתה צמחייה עבותה ובינתה ,פה ושם איזה אבן או ערמת אבנים,אולי מצבה מתפוררת אחת. שרידת שואה.

לתמונה נכנסה קמילה וחבורתה. בעזרת תרומות בעיקר של ישראלים וגם של כמה יהודי אמריקה מצאצאי הקהילה, הוחל בשיקום.השלב הראשון היה להביא פועלים וציוד כבד לגיזום עצים,פינוי ערמות זבל ענקיות, ניתוב שבילים. השלב השני היה, תחילתו סיזיפי. ניסיון לפענח את הכתובת שנמצאו.אחרי מאמצים רבים נמצאו אי אלה שמות. אז החלו הצעירים לנבור בארכיונים כדי לצלוב מידע. ככה בעבודת נמלים ממושכת נתגלו שמות, נאספו חלקי מצבות, כאסוף פריטים ארכיאולוגיים וחלקם שוקמו ולאחרים נקבע שילוט למי היה שייך הקבר.השלב האחרון היה הקמת חומה סביב בית העלמין ולבסוף שער מרשים שהוא נעול,וניתן לבקר בו רק בלווי אנשים מוסמכים.

yachad cemetarycemetary new entrance post

מימין קמילה עם חלק מן החבורה "יחד" משמאל שער בית העלמין המשופץ.

אגב בבית העלמין הזה נעשתה הסלקציה הראשונה בחיסול גטו זדונסקה וולה באוגוסט 1942 כאשר מתוך עשרת אלפים היהודים שהיו בגטו, תשעת אלפים נשלחו במשאיות הציקלון לגיא ההריגה ב"חלמנו" שם נשרפו הגופות ונקברו והמקום כוסה בעפר ובפסולת .בין תחילת האקציה לבין ההגעה לגטו לודז' נרצחו או נספו עוד יהודים חלקם בחנק שבקרונות הבקר שעשו את הדרך של שלושים קילומטרים לגטו לודז'  במשך יותר מיומיים. קרוב לאלף הובאו לגטו לודז'.המחוסל האחרון בעיר שהורד מן הרכבת היה יו"ר הקהילה  ד"ר יעקוב למברג,רופא ומנהיג ציוני צעיר. כאשר למברג התבקש להגיש רשימה של המועמדים לתלייה הראשונה בפורים 1942 , הוא מסר את שמו, את שם רעייתו ואת שם בתו ובנו.הבן דב למברג היה לימים אחד מבכירי שרות הביטחון הכללי בישראל.

את הפרקים הללו על תולדות הקהילה לומדים דורות ההמשך בעיקר מחומרים שמעבירה רעות במיילים, בפייסבוק ובאתר.

רעות.

סבה של רעותי יוסף , היה  יליד זדונסקה וולה, אח לעוד שישה אחים ואחיות. בבעלות המשפחה הייתה חנות לכלי בית במרכז העיר. הוא עלה לארץ ישראל ב-1934, רעייתו לימים ואחותו עלו אחריו ועוד אחות שרדה את אושוויץ. כל שאר בני המשפחה מצד הסב והסבתא  נספו בחלמנו. כלומר שהוריו  מצד האב אמנם הגיעו לארץ לפני השואה,אבל רובה המכריע של המשפחה נרצח בשואה.רעות רואה עצמה כדור שלישי לניצולים. כיום, רעות חושפת סיפור מצמרר מתקופת ראשית השואה. אימו של סבה, סבתא רבא של רעות ,נאנסה בידי חייל נאצי והרתה. בשל היות המשפחה דתית, הדבר נשמר בסוד והאישה ילדה את התינוק, בנו של החייל הנאצי.אך הסוף היה שהילד נרצח יחד עם אימו בחלמנו.

הוריה של רעות, האב אליעזר הוא טכנאי רנטגן בנתניה,ואימה שמוצאה מבולגריה עובדת במכללת ווינגייט.לאחר פטירת הוריו, אליעזר נעשה "מסורתי" כהגדרת רעות. הקריירה של אישה צעירה זאת היא עשירה כמו במעשים.היא סיימה מגמות ביולוגיה וערבית ונחשבה כתלמידה מצטיינת ביותר. היא חשבה להיות רופאה ."ב-2001, בכיתה י"ב, דרכתי לראשונה על אדמת פולין ומיד ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיי. חלום הרפואה התחלף בשימור והנצחת זכר השואה." ב-2005 סיימה שירות צבאי בחיל המודיעין ובמשך 6 שנים היא עשתה את ב.א  בתחום  היסטוריה של עם ישראל ובלשנות אנגלית, ואחר כך ה- MA- בהיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו (התמחות בשואה). במהלך התואר השני היא כתבה תזה בנושא: "קורות יהודי זדונסקה וולה פולין בשנים 1939-1944"  בתקופת לימודי התואר השני, היא הכירה את בעלה לעתיד אבי הרשקוביץ,יליד ירושלים , לו נישאה לאחר הכרות של יותר משנה . היא מתארת אותו  "גבר חלומותיי."  לזוג שני ילדים. הבן הבכור עָז, נולד ב-29.3.2012 ו-14 חודשים לאחר מכן נולד עדן. רעות, לאחר הנישואין היא משהו כמו ,אישה דתייה לייט". או מסורתית פלוס.למקורביה יש לה תמיד חיבוק חם.המשפחה גרה בדירה משלה  בשכונת פסגת זאב בירושלים." מדובר בבעלי, בי, שני הבנים ושני חתולים" .היא שכחה למנות את משפחתה הגדולה- שרידי הקהילה  של זדונסקה וולה, שהיא להם אם צעירה ואחות.והיא גם מופת לאחרים.

 

.

מצעד האיוולת- המשך

על "מלחמות שולל", שלא אנו המצאנו אך הצטרפנו אליהם

 

ההיסטוריונית היהודייה –האמריקאית ברברה טוכמאן פרסמה את ספרה "מצעד האיוולת"( "The March of Folly") – בשנת 1983 . את המצעד היא מתחילה בטרויה , ב- 1200 לפנה"ס דרך מדיניות הבריטית באמריקה בטרם המאבק לעצמאות, ברבע האחרון של המאה ה- 18. היא מסיימת אותו במלחמת ווייטנאם, אשר סופה בשנות ה- 70 של המאה ה- 20 . בשעתו ציינתי שאילו היסטוריונית נפלאה זאת שהצטיינה לא רק במחקר ותיעוד אלא בסגנון סיפורי מעולה, אילו היא אתנו , הייתה לא ספק מעשירה אותנו בכמה כרכים מעודכנים על מדיניות מטופשת קולוסאלית, הרסנית בכול קנה מידה. לחברה הגבוהה של המעצמות הגדולות מצטרפת מדינה קטנה, מעין "אימפריה" זוטא, שב-65 שנות קיומה, בצד התפתחותה המדהימה, שותפה במצעד האיוולת.

 

בכרוניקה של מצעד הכסילות המדינית שלנו, אפשר להתחיל במבצע סיני ב- 1956 – כאשר בן גוריון הגדול ראש ממשלה של מדינה בת שמונה, קשר קֶשֶר אווילי עם אנגליה וצרפת במערכת סיני, והכריז על " מלכות ישראל השלישית". כעבור זמן קצר התפנה צה"ל מסיני בבושת פנים .אחת עשרה שנה לאחר מכן, במלחמת ששת הימים, הצליחה ישראל לנצח במלחמה נגד מצרים, סוריה וירדן, אבל מנהיגיה לא ידעו בזמן כיצד לסיים אותה בהסכמי שלום. הטלפון של שר הביטחון דיין היה חד סטרי. הוא חיכה לצלצול שלא בא. מאז אנו תקועים בביצה מהבילה בשטחים ולא יודעים איך לצאת, גם אילו רצינו. מצעד האיוולת הבא נוהל על ידי "מון ג'נרל"( של מנחם בגין) -אריאל שרון, אשר תכנן להפוך את לבנון, בהנהגת המיעוט הנוצרי, בראשות משפחת ג'ומייל, לגרורה ישראלית. העילה הייתה ניסיון התנקשות בשגריר ישראל בלונדון שלמה ארגוב. שרון הוליך בכחש גם את מעריצו ראש הממשלה בגין ,ומתפיסת שטח של 30 ק"מ הגענו לבירות ולשליטה על דרך בירות דמשק . מקטיפת דובדבנים בהר הלבנון ירדנו לשפל בבקעה ומשם חזרה הביתה, מקופלי זנב. הבאנו לגירושו של יאסר ערפאת וההנהגה שלו מלבנון וילדנו במקומו את חיזבאללה..וכך הלאה וכך הלאה. גם ברצועת עזה וגם ביהודה ושומרון. אמריקה בדחקה לקיום בחירות חופשיות בשטחים יסדה את החמאס בתאום אתנו , ואנו שהכרזנו עליו מלחמת חורמה מקיימים אתו סיג ושיח, במקום לקיים אותו עם אבו מאזן. במקרה הטוב אנו שייכים לאותה הגדרה ש"פיקח מנסה לפתור בעיות שחכם לא היה יוצר אותן". במקרה הרע זאת טיפשות. וזה המצב במקרה שלנו.והדרך עוד לפנינו במצעד הזה.

march of folley

אנו לא לבד.

 

איך אמר הנשיא אובמה בהרצאתו המאלפת בבנייני האומה בירושלים: "אתם לא לבד". כמובן שהוא התכוון לתמיכה המסיבית של ארה"ב בישראל. אבל בדיעבד אפשר לומר את הדברים לגבי מצעד האיוולת, שישראל היא רק כיתה בחילות שצעדו ועדיין צועדים במסגרתו. בכול הפקעת הקשה והרת עולם סביב המרובע: סוריה, איראן, אפגניסטן ועיראק. בולטת יותר ויותר הנאיביות, חוסר אסטרטגיה וטקטיקה לקויה של הממשל האמריקני ותומכיו באירופה ובמזרח התיכון .זה התחיל בהכשרת הקרקע לשובו של חומייני וגרוש השאח הפרסי. זה נמשך במערכה שניהלה ארה"ב נגד הסובייטים באפגניסטן. מי שטוען שהכישלון הסובייטי באפגניסטאן הוא שהביא להתפוררות האימפריה הסובייטית- טועה ומטעה. הוא הוסיף את הקש למעמסה הכלכלית שהמשק הסובייטי לא יכול היה לשאת עוד. מכאן שאפשר והוא זרז את התהליך, אך גם זה לא בטוח שגם אם המערב ותומכיו סעודיה ואמירויות, לא היו מספקים נשק למורדים, הסובייטים לא היו נסוגים אבל בתנאים אחרים.

אפגניסטן נהפכה מארץ שמעבר לסמבטיון לחממה עולמית , הפקולטה המיוחדת של הטרור הבינלאומי החדש, שנגדו ניצב כמעט כול העולם. בגרעינו סוג חדש לחלוטין של מלחמה וכלליה, מבית היוצר של אל קאעידה, הטליבאן ותלמידיהם בעולם. יותר ויותר נצרבת התודעה בעולם כי בימינו, תנועה רצחנית גלובאלית קטנה יכולה לנהל מלחמה אפקטיבית באמצעות נשק לא קונבנציונאלי( כימי בקטריולוגי, ואלי גם גרעיני) ולוחמת סייבר. לאלה לא צריך חיילות יבשה,ים ואוויר.

אשר לרוסיה זאת לא שכחה לאמריקה ולבעלות בריתה את הגרוש המחפיר מאפגניסטן ואפשר שבעלות בריתה של אמריקה במפרץ הפרסי סייעו לצ'צ'נים האסלמיים, שנואיי נפשו ומדיניותו של פוטין . אני יכול לדמיין את חיוכו של פוטין, אם האיש בכלל מסוגל לחייך, לנוכח הפיגוע במרתון בבוסטון על ידי אזרחים אמריקאים ילידי צ'צ'ניה. אבל את הרוסים הפרגמטיים ,מנחה מדיניות גלובלית כשההשלכות שלה הן פנימיות. לרוסיה ישנה , כאמור, צ'צ'ניה, ורבים מבוגרי הלחימה בצ'צ'ניה מפורזים בקני טרור ברחבי העולם. לרוסיה יש נמל בסוריה. רוסיה שהייתה מעצמה רוצה ,לאחר התפורות ברה"מ, לשוב להיות מעצמה משפיעה. בכך הצליח לא אחר מאשר פוטין. לפוטין יש עניין שאסד יישאר בשלטון, או למצער שיהיה שותף לו. זאת הסיבה שהרוסים הסכימו עם ארה"ב לקיים וועידה בינלאומית לעתיד סוריה שעדיין לא נראה באופק. ארה"ב מעוניינת בכך מכיוון שבין היתר האופוזיציה בסוריה היא מפולגת מאוד. עוד אלמנט הרסני בפצצת זמן זאת.. בלוב זה בינתיים הצליח כי הנסיבות שם הן אחרות, בסוריה זה לא הצליח, ו"מטעני הצד" הרבים המונחים בדרך לפתרון מדיני, לא מבשרים טובות.

אשר לנו , היסטורית, סוריה הייתה האויב המר ביותר. זאת החל במלחמת העצמאות שלנו, ואני הייתי בחזית הצפון, והאחרונה לחתום אתנו הסכם שביתת נשק. אולם מאז שנחתם ההסכם -הגבול הסורי היה הגבול ההרמטי ביותר. זאת למעט מלחת יום הכיפורים ומלחמת ששת הימים. גם אם אחרים עשו את מלאכתו של השלטון בדמשק, הגבול עם סוריה היה השקט ביותר. האינטרס הסורי הכתיב זאת.

יש לי הרושם, ואני כמובן לא היחיד, שאנו עוד "נתגעגע" לאסד, כמו שישנם רבים שנפשם אומנם לא יוצאת לרודן הרצחני של עיראק סאדם חוסיין, אבל מוטב היה אילו הוא או מרעיו היו יושבים שם עכשיו, ומאזן הכוחות במפרץ הפרסי היה מצטמצם לה ולאיראן שכנתה. ישראל צריכה לדאוג לדמוקרטיה אמיתית בקרבה שעדיין רחוקה מאוד מהגשמה , ולא להיות שותפה לשוחרי דמוקרטיה לוהטים בחוץ, מהם כאלה שמוכנים שיישפך טיפת הדם האחרונה של מישהו אחר זולתם כאזרחים וודאי שעלינו להזדהות עם כול שוחרי החופש, אבל הממסד חייב לראות את האינטרסים הרחבים של המדינה. התוצאות של המלחמה העקובה מדם בעיראק עד עצם היום הזה, לא זו בלבד שלא הניבה דמוקרטיה מיוחלת פרו מערבית, והשנאה והטינה השבטית והדתית משתוללת , אלא שהגב הפוליטי של עיראק היא למרבה הפליאה אותה אויבת מושבעת ממזרח- איראן. תוצאה ישירה של "מצעד האיוולת".

גם בעולם הישן ,ולא מכול שכן בעולם של ימינו, לפני שמעוררים קן צרעות, חייבים לצפות מראש מה הנזק שייגרם לעומת התועלת. גם בווייטנאם, גם באפגניסטן, גם בעיראק הנזק במאות אלפי הרוגים אזרחי המדינות, בערעור שווי המשקל הפוליטי, ברבבות הרוגים ופצועים מקרב צבא ארה"ב, בהון העתק שהמלחמה עלתה למשלם המסים , בשעה שהתוצאה היא לרעת ארה"ב. וכל זאת תוך הונאה קולוסאלית של נשק גרעיני שמצוי בעיראק . למעט בלוב, ארה"ב כשלה באסטרטגית שגויה, ושמור לה מקום כבוד במצעד האיוולת. כמו גם מעצמות אחרות במערב כגון צרפת. צאו וקראו את.הספר הביוגראפי על הו צ'י מין .פריז ,שבה למד ,הפכה את הו , מנהיגה של ווייטנאם הקומוניסטית מאידיאולוג לאומי, שלוחם לעצמאות ארצו מעול הצפתים, למצביא ומנהיג של צפון וייטנאם הקומוניסטית שהביסה את המעצמה הגולה בעולם את אמריקה. אמריקה באיוולתה, היא שירשה את הפלונטר המסוכן של צרפת בהודו-סין. מי שהכניס את אמריקה לביצה של הודו סין היה לא אחר מאשר הנשיא ג'והן קנדי, ולא לינדון ג'ונסון. זה האחרון ,כטקסאני באופיו, חשב שהכוח יכריע. אבל הוא הגיע למסקנה, ואף התבטא לאמור: "אינך יכול לנהל מלחמה כאשר יד אחת קשורה מאחור". וזאת הבעיה של כול המדינות הדמוקרטיות ובעצם של כמעט כול מדינה רציונלית. כיום ארה"ב ווייטנאם מפויסות, ולא משום ניצחון בקרב אלא בגלל מציאות כלכלית גלובלית שהיא הכוח שמניע היום את העולם. לעג האיוולת. במפרץ הפרסי כללי המשחק הם שונים, אבל גם שם ניתן היה למנוע את החורבן החומרי ואת ההתפוררות של הרקמה החברתית, אילו עמדו מול המציאות בעיניים פקוחות.

למרבה המזל , בכול הקשור בנו בעת מלחמת המפרץ הראשונה ראש הממשלה היה יצחק שמיר. שמיר בין ביודעין ובין כתכונה, אימץ את העיקרון שאם אינך עושה מאומה, אינך עושה משגים. במקרה של מלחמת המפרץ זה עבד. האמריקנים העדיפו זאת. אולם בפועל, גם ההודעה של הגנרל שוורצקופ מפקד הכוחות האמריקניים בעיראק, שבעדיפות ראשונה הם מטפלים בקני שיגור טילים נגד ישראל וגם ה"יירוטים" של טיל הפטריוט כאן, היו בחלקם הגדול תרמית. לגבי איראן, הנשיא אובמה מנע מאיתנו ובעזרת דעת הקהל שלנו, צעד קטסטרופלי.

סוריה והלקח האמריקני .

 

בטור שלו "שכנים"("הארץ 6.5.13 ( תחת הכותרת: "אמריקה הכזיבה". עומד צבי בראל על האכזבה והביקורת מצד הנהגת המורדים על שאמריקה עומדת בעצם מן הצד ומסתפקת בהצהרות ולא מספקת נשק למורדים, בשעה שלדעתם רק נשק יכריע את אסד ומשטרו. בראל, אחד הפרשנים הבינלאומיים המעולים לנושא המזרח התיכון, מנתח את הדילמה שבפניה עומדת ארה"ב, כאשר היא נמצאת במקום "לא טוב" באמצע. מצד אחד הזעם לנוכח הרצח ההמוני שמבצע משטרו של אסד ומצד שני אי אספקת נשק למורדים שלדעתם היא שתכריעה את המערכה.זאת הדילמה הגדולה של אובמה ואיש עדיין לא הצליח למצוא את המוצא הטוב. היריבים הרפובליקניים שכחו שמי שהכניס את אמריקה לבוץ בעיראק, שכנתה של סוריה, היה הנשיא ג'ורג בוש,מנהיגם.

אובמה בניגוד לג'ורג' בוש הבן, אינו שלפן, אלא הססן כאשר ההיסוס הוא חלק מאסטרטגיה מדינית גלובלית. הוא לא היסס לחסל את בן לאדן ואינו מהסס לפגוע בבעלי בריתו..אבל הוא מהסס מאוד לתחוב את ידו לקן הצרעות ששמו סוריה. וזה טוב. הנשיא אובמה, כאמור, עמל זה שנים להוציא את אמריקה מן הבוץ שהממשל הרפובליקני בנשיאות בוש הכניס אותה לתוכו- גם בעיראק וגם באפגניסטן. ואשר לציבור האמריקני גם הוא ,כמו נשיאו , מן הסתם עומד בפני אותה דילמה. אסד נחשב לעריץ שאחראי לרצח המונים. אבל האמריקנים לא רוצים להסתבך במלחמות במזרח התיכון די להם במה שהם הסתבכו בעבר וטרם יצאו מן התסבוכת.

למעשה בכול הזירה המזרח תיכונית אין מדינה שחלו בה שינויים בצורה קיצונית כמו במצרים או מתונה כמו תוניסיה,שלשינויים אין השלכות ישירות על ישראל. מדובר בעולם הערבי ובעיקר בשכנותיה של ישראל. וודאי שהדברים אמורים במדינות כמו מצרים שתהליך השינוי עדיין לא הסתיים אבל בשלב זה נבלמה מעט תסיסה שגרמה לשפיכות דמים.זאת משום שהנשיא מורסי,מנהיג האחים המוסלמים, לא מאוהבי ישראל, ניצב בפני בעיות כלכליות וחברתיות קשות וזה מכתיב לו מדיניות פרגמאטית. מה שקורה בסוריה יש לו השלכות מרחיקות לכת על ישראל, לא פחות לדעתי מן ההתגרענות האיראנית. גם ללא נשק גרעיני, איראן מעורבת עד צוואר במה שנוגע לסוריה וללבנון. אפשר והעדר מדיניות תוקפנית של הנשיא אובמה נגד טהראן, יביא בסופו של דבר, אחרי הבחירות, או אפשר לפניהם, לתזוזה חיובית מצד משטר האייתולות.גם שמה המצב הכלכלי הקשה עשוי לשנות מדיניות. אבל סוריה היא סיפור אחר.

לכאורה הזיקה הזאת בין איראן לסוריה היא פרדוקסאלית. בסוריה בת 23 מיליון תושבים שולט הזרם העלאווי שמהווה כ-11% מן האוכלוסייה במדינה, בשעה שרובה -73% היא סונית. אך יש בה קהילה שיעית קטנה ,אותו פלג אסלאמי ששולט באיראן. 10% הם נוצרים וזה מיעוט לא מבוטל, ו- 3% דרוזים. המשטר בדמשק הוא חילוני. זאת בשעה שאיראן היא שיעית קנאית וארגון חיזבאללה בלבנון הוא שיעי דתי קיצוני . ובצד בוחשת תורכיה והיריב המר של אסד הוא ראש המשלה ארדואן, שהיה מאוד רוצה שארה"ב תכניס את הערמונים לאש במקומו. החבית השבטית והדתית שחישק חאפז אל אסד האב, מתפרקת. האב העדיף להוריש את השלטון לבנו הבכור והמוכשר באסל, אך זה נהרג בתאונת דרכים והירושה נפלה לבאשר הצעיר, שהשתלם בלונדון ברפואת עיניים .האב הרודן השאיר לבנו מצב סביר בזירה הלאומית והבינלאומית, כאשר סוריה המבודדת הצליחה להשתחל לשטח הגיאופוליטי, כמי שיש לה מה לומר. אולם הוא לא השאיר את החכמה לבנו, אשר רפואת העיניים לא אפשרה לו לראות דברים מפרספקטיבה רחבה. אחת הדוגמאות הטיפוסיות לאנומליה היא הקהילה הנוצרית בסוריה. זאת מוצאת עצמה במלקחיים אדירים. ברור להם מעל לכל צל של ספק כי עם משטר אסד יסולק יבולע להם. במצב הקיים הם נתונים בדילמה קשה, כאשר המורדים קוראים להם להצטרף לשורותיהם. אם הם יעשו כן הם ייצאו קרחים מכאן ומכאן.

דילמה דומה קיימת גם אצל הנשיא אובמה בזירה הרחבה יותר. הוא מכיר את הרקע למלחמה בעיראק, הוא מכיר את הרקע למלחמה באפגאניסטאן, והוא מכיר גם את הרקע למלחמת לבנון. בעניין זה יש לומר בולטת לטובה גם הזהירות של ממשלת ישראל, ליתר דיוק של אהוד ברק וביבי נתניהו כלפי סוריה. הדילמה כאן היא מה עדיף. סוריה שקשורה באיראן שקשור בחיזבאללה. או סוריה בלי אסד, אך עם גורמים מפוצלים בהם אסלמיסטים קנאים שעלולים לשנות גבול שקט לגבול של פגזים ורקטות, כמו בעזה, או להשתלט על נשק לא קונבנציונלי שמצוי בסוריה. הדיווחים על הרציחות המזוויעות הן מצד כוחות אסד והן מצד האופוזיציה גורמים מבוכה רבה בקרב אלה שרוצים לסייע לכוחות המורדים. מה גם שבעקבות הפצצת ישראל מאגרי נשק בסוריה, דובר כוחות האופוזיציה בסוריה גינה זאת. רמז למה שיהיה אם "הטובים" ישלטו בדמשק. הוא יכול היה לפחות לשתוק. עד כה ישראל נהגה במידתיות ראויה. תקיפות נקודתיות, כאשר יש להן קשר הדוק לביטחון ישראל- כן. התערבות פעילה- לא. אפשר שמן התשליל ניתן לראות את התמונה של מדיניות זאת. היא באה לידי ביטוי כאשר פרשן סעודי משבח את ההפצה הישראלית בסוריה. סעודיה הייתה רוצה שישראל תעשה את מלאכתה לא רק מול איראן אלא גם מול סוריה.

הנשק במצעד האיוולת.

במאמר THE MILITARY SUPPEMARKET – OPEN 24 HOURS – המרכול הצבאי פתוח 24 שעות( www.freshmag( . מזכיר מחברו ג'ון הארטיגן, מומחה לתעופה ולביטחון, את הפתיחה של "מצעד האיוולת" של ברברה טוכמן שכתבה: " תופעה מיוחדת במינה במהלך ההיסטוריה היא דבקות של ממשלות במדיניות שהיא מנוגדת תכלית הניגוד לאינטרסים שלהם". אלא שכמומחה לביטחון ולנשק הוא מציין גם את תעשיית הנשק האדירה אשר היא החמצן לכול המלחמות האלה, וכי ארה"ב היא ספק הנשק הגדול ביותר בעולם בשווי של הרבה טריליוני דולרים. זה הזכיר לי את הסרט "שר המלחמה"

LORD OF WAR שבו מסופר על בן מהגרים אוקראיני, יורי אורלוב ( משוחק על ידי ניקולאס קייג') אשר מגיע לדרגת סוחר הנשק הגדול בעולם ומעורב,בעקיפין, בהרג וברצח של מאות אלפים בעיקר באפריקה. וכול הפעילות הענפה שכוללת אמצעי הובלה של ציי מטוסים אוניות, זיופים, חיסולים ועוד, היא לכאורה ע"פ החוק, שקשה לבכיר הבולשת הפדראלית( משוחק על ידי איתן הוק) למצוא בה חוט של הפללה. לבסוף כאשר מצליחים לעצור אותו והשניים מנהלים שיח, אומר לו יורי אורלוב. "הרי אני עושה מלאכתם של אחרים, בצמרת המדינית, כולל נשיא ארה"ב". אנו מכירים היבט זה של מלחמות שמאחוריהם עומדת תעשיית נשק אדירה שמייצאת כאמור בטריליוני דולרים. גם אנו הקטנים, גדולים ביצוא זה.

הארטיגן מביא גם ציטוט מתך דבריו של דווייט .ד. אייזנהאואר, נשיא ארה"ב מטעם המפלגה הרפובליקאית ומצביא כוחות בעלות הברית במלחמת עולם השנייה. וככה הוא אומר: " כול רובה שנוצר, כול אניית מלחמה אשר יוצאת מן המספנה, כול טיל שנורה – מסמל בסופו של דבר עושק מאלה שקר להם, ואין להם לבוש חם. העולם החמוש אינו מבזבז כספים סתם ככה. הוא מבזבז את הזיעה של הפועלים, את הגאונות של מדעניו, את התקווה של הילדים . לזה אי אפשר לקרוא "אורח חיים" בכול מובן שהוא. מתוך האובך של איומי מלחמה, מי שנמצא בקו האש- זאת בסופו של דבר האנושות ."

general eisnhauer

גנרל אייזנהאואר. תמונה באדיבות ארכיון צבא ארה"ב

אני לא פציפיסט. לדעתי הרובה צריך לשמש להגנה במלחמה. וכפי שכבר ציינתי ש"טוהר נשק" לדידי הוא קנה משומן ונקי לירי. אבל יש "טוהר מידות" ,ואין לנהל מלחמה מכיוון שיש רובים וטילים וכל כלי המשחית שנוצרים ומהווים גורם למלחמות ולמאבקים צבאיים . ואין להוציא מיליונים מכיוון שיש לך צבא שיש לו מדינה, ויש מנגנון משומן, ויש מאגרי נשק וצריך לייצר משוכלל יותר, כזה שגם אפשר לייצא אותו . אין פלא שרבים מן המצביאים, בעולם, ובעיקר אצלנו, אשר ראו את זוועות המלחמה( ואייזנהאור ראה אותן במלוא עוצמתן) הם ,עם עזיבתם את הצבא, נמנים עם שוחרי השלום. החיים הם חשובים מדי מכדי להשאיר אותם לגנרלים במדים .דבריו של איזנהאור צריכים להדהד במיוחד אצלנו לנוכח הוצאת מיליארדים על ההתנחלות בשטחים( צרוף מזויף של מורשת וביטחון) והוויכוח הגדול לגבי קצוץ בתקציב הביטחון. זאת , כדי לאפשר קצת יותר רווחה,חינוך ובריאות לאוכלוסיה כולה. מבחינה זאת מערכת הביטחון שלנו ועמה ישראל כולה, הן ללא ספק חלק בלתי נפרד ממצעד האיוולת ונושאות את דגלו בגאווה..

ספר חדש -יחסית,על לקח ישן- מסקנות אקטואליות מאוד לגבינו.

ספר חדש(יחסית)על לקח ישן.(על ספר שקראתי בימים אלה)

מצעד האיוולת :מטרויה בשנת 1200 לפנה"ס ועד ל- ישראל והשטחים ב- 2004 לספירה.

הביצה הויטנאמית.

דומני שכבר הזכרתי בשעתו, באחד ממאמרי, שאילו ההיסטוריונית הידועה ,ברברה טוכמן, הייתה בחיים, היא לבטח הייתה מעדכנת את ספרה הידוע ולא מסיימת בוויטנאם. הכוונה לספרה MARCH OF FOLLY- FROM TROY TO VIETNAM ("מצעד האיוולת – מטרויה לוויטנאם") אלא הייתה מסיימת אותו במאבק של ישראל נגד הפלשתינאים.

למלחמת וייטנאם נכנס הנשיא קנדי, אחד מן הנאורים שבנשיאי ארה"ב במאה העשרים. "יועצי אחיתופל "שלו שכנעו אותו שבכך ימנע התפשטות הקומוניזם לכל יבשת אסיה. זאת לאחר מפלת הצרפתים בדיין ביין פו ונסיגתם מהודו סין. לאחר הרצחו של קנדי הנטל הזה נפל על שכמו של לינדון ג'ונסון והוא שקע בביצה הוייטנאמית. ג'ונסון דמות טקסאנית מובהקת, עם דימוי של בעל חווה קשוח. דווקא רצה להתמסר ל"חזון החברה הגדולה "שלו. מעטים יודעים על תוכנית החקיקה הגדולה של הנשיא ג'ונסון, שבחלקה הוא הגשים, בהעברת חוקים חברתיים וכלכליים שהטיבו עם השכבות החלשות בחברה האמריקנית. אולם מכיוון שתפוח אדמה לוהט זה הוטל לידו הוא היה צריך לטפל בו. הוא זכה לעידוד מצד הפנטגון ובראש וראשונה משר ההגנה המבריק רוברט מקנמארה.

בשלב מסוים( באותו זמן הייתי כתב רשות השידור בארה"ב) היה לו ברור לנשיא, כי ארה"ב הגדולה לא תוכל להכריע את צפון וייטנאם, אלא אם תעביר את המערכה לצפון ותשמיד את האנוי הבירה. זאת הוא לא רצה והעם האמריקני לא היה מוכן לכך. באחד ממסיבות העיתונאים שלו הוא שם יד אחת מאחורי גבו ואמר ככה( פונטית במבטא הטקסאני הכבד שלו: "יו קייינט ווין א וור וויז וואן האנד טאאאד ביהאאנד" YOU CAN'T WIN A WAR WITH ONE HAND TIED BEHIND . היד האחת הקשורה מאחור הייתה הימנעות מהפיכת צפון וויטנאם לתל חורבות, והסתכנות במלחמה עם סין התומכת הגדולה של האנוי.

האיוולת הוייטנאמית.

על האיוולת של מלחמת וייטנאם נכתב רבות, צולם רבות ורוברט מקנמארה כתב ספר רטרוספקטיבי על המשגה הקולוסאלי. וייטנאם היא צלקת אמריקנית שלא הגלידה. וכל אימת שארה"ב מסתבכת, מרצון או מאונס, במערכה צבאית בחוץ, תפרחת וייטנאם עולה כמו צרעת. המלחמה בעיראק עוד לא הסתיימה, והארונות המובאים הביתה עטופים בפסים ובכוכבים, גורמים לאמריקנים רבים לחלחלה.

בין הספרים שנכתבו, (ושאותו סיימתי לקרוא זה עתה) ספר שספק אם הוא ידוע ביותר, הוא בדיוני- תיעודי היסטורי. בשם TIME OF WAR ׁ ( עתות מלחמה) של מייקל פטרסון .פטרסון שרת כקצין בחיל הנחתים במלחמת ווייטנאם. לאחר השרות בצבא הוא החל לשמש כיועץ לענייני צבא וטקטיקה וכתב כמה ספרים היסטוריים רובם על וייטנאם, אחד מהם הוא "עתות מלחמה" (שפורסם ב- 1990 בהוצאת pocket star books .)

ג'ונסון לפי הספר, רצה בכל מאודו, לסיים את מלחמת וייטנאם ומכיוון שאיבד אמון בצמרת הביטחונית, לרבות מפקד הכוחות האמריקניים בוייטנאם, גנרל ווסטמורלנד, מחליט לשלוח לוויטנאם את בראדלי מרשל(דמות בדיונית). מרשל, בעבר מפקד בכיר במלחמת העולם השניה ובצפון קוריאה ואיש עסקים בינלאומי מצליח בהווה, מהסס.
מסע שידולים אופייניים לנשיא ג'ונסון( וגם ביודעו שבנו עלול להישלח לוייטנאם) משכנע את מרשל לצאת לוויטנאם לחקר המצב- מה שקרוי FACT FINDING MISSION . זאת בתנאי שהנשיא יאמץ את המלצותיו. לאחר סיבוב מפגשים עם הקצונה הבכירה ועם דיפלומטים בסייגון, מחליט שליח הנשיא לצאת לשטח, ובעיקר לאתרי הלחימה באזור המפורז DMZ . -הוא מלווה על ידי ראש המטה שלו בסייגון, סרן רומר,(ROMER (ושומר ראשו, הסמל מיד

(MEAD ) באחד המשלטים ,לא הרחק מכוחות הגרילה של הוייטקונג, מתנהל השיח הבא. אני מביא אותו בתרגום חופשי:

….מרשל נענע ראשו בפליאה ."איך אפשר להפסיד במלחמה כשיש לנו כלים כאלה?" "אי אפשר"- העיר רומר " הבעיה היא שאנו לא יכולים לנצח". מרשל הניף יד מעל למתחם הענק :"כל הציוד המתוחכם הזה ,ואנחנו לא מסוגלים לנצח?" "זה רק ציוד, אדוני ,וציוד לא מנצח במלחמה" רומר טפח על חזהו- "הלב עושה זאת,
האם היית באזור המפורז ,הוא פנה לסמל מיד, האם מטוסים ופצצות יכו ב"מרופשים"האלה( כינוי לוייטקונג- צ.ג.)……..מרשל צחק." מה הטעם בחקר המצב, אם אתה כבר נתת לי את התשובה."

הרג המוני לשווא.

הסוף ידוע. ג'ונסון שלא פתח במלחמה, לא סיים אותה. ניקסון הרפובליקני, סיים אותה. אמריקה לא רק שלא ניצחה, היא בסופו של דבר הובסה. מנהיג זה, שתואר כנכלולי, TRICKY DICKY ,במדיניות הפנים שלו, ידע לצעוד צעדים היסטוריים במדיניות החוץ שלו, בין אלה סיום מלחמת וייטנאם ופתיחת השער לסין הקומוניסטית. גם מדה- גול לא ציפו שדווקא הוא, הגיבור הצרפתי הלאומי הגדול ייצא מאלג'יריה. שניהם הגיעו למסקנה הבלתי נמנעת שמובאת בספר שהזכרתי בפי הסרן רומר. הבריטים לא ניצחו את הקיקויו בקניה, הצרפתים לא ניצחו את האף. אל. אן באלג'יריה ,האמריקנים לא ניצחו את הוייט -קונג בוייטנאם ובריטניה לא נצחה את המחתרות בא"י. הרוסים לא הביסו את האפגאנים וספק אם יביסו את הצ'צ'נים, אך שהם פחות בררנים בהפעלת עוצמה. כל מערכה ונסיבותיה, והמכנה המשותף: אי אפשר לשלוט על עם אחר בכוח לאורך זמן. אלה שהגיעו למסקנה זאת מוקדם יותר, הפסידו פחות, אלא שמגיעים למסקנה מאוחר, לא זו בלבד שלא מנצחים אלא מפסידים. אנו שייכים לקטגוריה אחרונה זאת.

ארה"ב השתמשה בוייטנאם במטוסי בי 52 ,בפנטומים, ובדגמים מתקדמים יותר, במסוקי תקיפה מכל הסוגים, בפצצות ברזל ונאפאלם, בטילים מונחים, ובפצצות כימיות לחיסול צמחיה.11 נושאות מטוסים השתתפו במערכה ו- 200 אניות נושאות הליקופטרים, מאות ספינות טילים ותותחים. רבבות טנקים ונושאי גייסות, ועוד כלי משחית מכל סוג שהוא. יחידות מובחרות, כדוגמת "הכומתות הירוקות" ,ולוחמי קומנדו לסוגיהם פעלו בעומק השטחים של האויב. התוצאה: קרוב ל- 58,000 חיילים אמריקניים נהרגו וכ- 304,000 נפצעו. מספר ההרוגים הוייטנאמיים, מן הצפון והדרום נע בין שנים לשלושה מיליון. ואמריקה התקפלה לגמרי בוייטנאם. מלבד האבדות באדם, ארה"ב הוציאה על מלחמת וייטנאם 100 ביליון דולר, שהם בערך של היום 600 ביליון דולר.
בעצם ,לכל אחת מן המעצמות הללו היה הנשק הדרוש להכריע במלחמה, אבל אז היו מכריעים גם את העמים, וכאן הם עצרו. ההיסטוריה הצדיקה את העצירה.

וייטנאם כמשל- לגבינו.

במצב האסטרטגי הנוכחי, כאשר למצרים ולירדן יש הסכמי שלום עם ישראל, עיראק מנוטרלת לחלוטין, לוב מתקרבת למערב ואסאד עושה מאמצים להימנע מבידוד ולשפר את הקשרים עם ארה"ב, התקציב של צה"ל עומד על 32.4 מיליארד שקל( קרוב ל- 15% מכלל תקציב המדינה וכרבע מן התקציב אם מוסיפים הוצאות עקיפות להוצאות בטחוניות שונות ולהגנת ההתנחלויות) .מן הקריה בתל אביב(הפנטגון שלנו)מגיעות קולות שעם תקציב שכזה, קשה יהיה לצה"ל לתפקד כראוי. זאת בעיה אחת של צה"ל . הבעיה השניה היא כפי שמתברר "החוליה החלשה" לא של הצבא.

." החוליה החלשה בשרשרת הביטחון הלאומי היא יכולת העמידה של החברה הישראלית, חברה שאינה מוכנה להילחם על מטרותיה ולחרף את נפשה"- אמר הרמטכ"ל רב אלוף משה יעלון בהרצאה באוניברסיטת חיפה    (6.1.2004 ).חברה ש 100 שנים שותתת דם זוכה לצל"ש של המפקד העליון כחברה שלא יודעת לעמוד על נפשה. במאמר מוסגר נוסיף כאן כי אנו תלויים בארה"ב לא רק בנשק אלא בסיוע כולל. ע"פ הערכת הכלכלן הבינלאומי תומס סטאפורד ( שמובאת בשבועון אקונומיסט -דצמבר 2002 ) ארה"ב הוציאה על ישראל מאז – 1973 -1.6 טריליון דולרים. נניח שארה"ב תוסיף לתמוך בנו(לעולם לא בכל מחיר) האם, חשבון הדמים השני, אין לו שעור? מי שאחראי לבקיעים שהולכים ומתגלים, ושעליהם מתלונן הרמטכ"ל, זה לא העם. זה אלה שמובילים אותו, נכון יותר "מוליכים" אותו ,אל הלא ידוע, במקרה הטוב, להמשך המאבק שיעלה בדמים רבים תרתי משמע. האם אז ננצח את הפלשתינאים. התשובה היא לא. ואם לא ננצח, אנחנו נפסיד, הרבה יותר מאשר מעצמה כמו ארה"ב שנחלה כשלון חרוץ בויטנאם. ואם לא ננצח מדוע להמשיך במדיניות האיוולת. אני משוכנע כי כל אחד מהשלישייה שהזכרתי הוא פיקח ונבון, שמצליח לעיתים קרובות להיחלץ ממצבים מסובכים(לעיתים שהם עצמם יצרו). אבל חכם הוא מדינאי ואסטרטג שרואה את הנולד וכאן ההפסד הוא של כולנו בהעדר מדינאים ואסטרטגים מן המעלה הראשונה שיראו לנו את המטרה, את האור בקצה המנהרה וינהיגו אותנו לשם.

בעת דיון בממשלת ישראל בסוגייה של טיפול בית הדין הבינלאומי בהאג בנושא "גדר הפרדה" ( ביום א' 4.1.2004 )ניסה שר המשפטים, טומי לפיד ,לצפות את הנולד. הוא הזהיר, כי התוצאה מפסיקת בית המשפט הבינלאומי עלולה להיות חמורה ואף הרת אסון. אך מה גדר ההפרדה לעומת המכלאות שנמצאות מאחוריה. מה יקרה אם אלפים(לא מאות) יפרצו מתוך ההסגרים ויצעדו לעבר הגדר- אלפי שאהידים בפוטנציה ,שהחיים, לפחות אלה שהם מתנסים בהם, לא שווים בעיניהם. מה יקרה לנו?

ולכן ייאמר לגנרלים שמופקדים על ביטחוננו: ראש הממשלה, אריאל שרון, אלוף (מיל) מהולל, שר הביטחון, רמטכ"ל(מיל) שאול מופז, וראש המטה הכללי, רב אלוף משה יעלון- הביטו לעבר האופק ההיסטורי. ההיסטוריה לא נותנת הנחות ואין אצלה מכירות סוף העונה.
כלים לא מנצחים. הלב מנצח, ולבו של העם, ברובו, אינו עם מלחמה זאת שתוצאותיה
כמעט ידועות מראש.