ארכיון קטגוריה: מהגרים בישראל

סאלח-כאן זה ארץ ישראל- המשך

על שקרים קטנים, עיוותים גדולים,דימויים ומציאות .

 תקריבים- close-ups  בתמונה,בסרט או במלל נוטים לעווּת. כול קמט חבוי,כול יָבֶּלת זעירה, כול צלקת קטנה מוגדלים  ללא יחס.  אם עושים זאת בטלסקופ- היסטורית- אז העיוות הוא היסטורי. עוות הוא לא בהכרח שקרי, אלא, במקרים רבים , לא כול האמת. לא לגופו של הנושא ולא לרקע שבו הוא נטוע. זה מה שקרה לסרט "סאלח כאן זה ארץ ישראל". סרט פופולרי שהפך לסדרה טלוויזיונית בערוץ חשוב- תמיד  גורם לתהודה וגם ל "רעידות משנה".אני מניח שמי שלא ראה את הסרט  צפה בסדרה. ומי שלא התוודע לשניהם קרא על כך הרבה בעיתונות הכתובה או האזין למשדרי הרדיו. הסדרה תוארה כ"חומר נפץ חברתי ופוליטי". לא פחות. הסרט כמו הסדרה אכן שיקפו מציאות, אבל לא את כולה,ולא את הרקע ולא בהקשר הרחב של סוגיית קליטה עלייה בישראל ומסגרת ההתייחסות אליהן כאל לבֵנים לבניית אומה. לרבות העלייה הגדולה של יהודי עיראק בשנות 1950-51 ,אשר ברובה קלטה את עצמה ונכתב עליה ,לא מספיק, והיא ראויה להתייחסות נפרדת.

בשלהי 1995 במלאת יובל שנים לבואנו לארץ, במסגרת עליית הנוער,לבית הספר החינוכי חקלאי במגדיאל הוצאנו לאור חוברת בשם "יובל". כותרת המאמר של עורך הפרסום היא "להביט לאחור בתמיהה. כותרת המשנה היא "הרהורים ב 1995 על 1945 ועל קשר השתיקה הגדול" בפתח המאמר כתוב:"לאלה מאיתנו ששרדו לאחר השואה ישנם שלושה עברים. אחד שייך לתקופה של טרום שואה. השני -לתקופת התופת , והשלישי לעידן שלאחר המלחמה. את רובדי ההיסטוריה הזאת אפשר להשוות לשכבות ארכיאולוגיות,כאשר תל אחד מכסה על שכבת הריסות קודמת. זהו פנומן אחד שמייחד את ה"אודים המוצלים" כפי שנקראו אז.תופעה אחרת שמייחדת אותם היא שבניגוד לאתרים ,שנקברו עם הזמן על ידי כובשים והטבע,קבורה זאת של עברנו, היא מעשה ידינו שלנו. אין לי הגדרה אחרת מאשר "ארכיאולוג שחופר בעבר, שהוא עצמו קבר".

איור:יורם פוגל

מכאן שחסד עשו עימנו יוצריו של סאלח ,לא בכול הקשור לעוולות ולקיפוח עכשיו,כ"חומר נפץ חברתי ופוליטי" , שכן אלה קיימים אבל בפילוח אחר ולא עדתי, ואלה ראויים לא פחות לסדרה אם לא לכמה סדרות.  ההקשר הוא היסטורי.ככה אני מתייחס אליו. לכן מה שקורה כשחופרים, החפירה לא מסתיימת במוקד סרט אחד שהופק . יש מוקדים אחרים שעליהם לא נעשו סרטי תעודה או שלא נעשו מספיק כדי לפרוש תמונה רחבה מאוד של המציאות בשנותיה הראשונות של המדינה. בדיעבד אובייקטיביות היסטורית היא חקר או סקר סובייקטיבי מגוון.

זה מביא אותי להתייחסות לאלמנט אחד של הסרט, ומדובר באישיות פוליטית וחברתית,  במאמרו של יואב לביא( "הארץ 22.6.2018  ) "אדם בשם לובה", והכוונה ללובָה אליאב שהסרט  "סאלח  כאן זה ארץ ישראל" עשה לו עוול גדול. גם אם נתפסים לאיזו התבטאות של אדם בנסיבות כאלה או אחרות, או מוציאים אותם מחוץ להקשרם, הרי יש עדיין רבים שזוכרים את ההומניסט הזה, את המענטש הזה -לובה אליאב. הוא לא רק טיפל בעולים, בכולם, כולל עולי מרוקו, עולי קוצ'ין ואחרים ,אלא חי אתם, אכל אתם,לן אתם ,היה להם לפה. הוא היה חלק מהם. עם זאת המאמר עוסק אך ורק בדמותו של לובה אליאב שעוותה בסרט התיעודי.

התייחסות רחבה יותר שאף היא פורסמה ב"הארץ" ( 15.6.2018)  היא של ההיסטוריון זאב שטרנהל. הוא כותב "על אפליה וסיבותיה".  בכך הוא מכניס את העידן של סאלח להקשר הרחב שלו.  היחס של הממסד לכול העולים ,ללא יוצאים מן הכלל, לאחר מלחמת העולם השנייה. שטרנהל אומנם לא מזכיר זאת, אבל ידועה אמירתו של גדול חוקרי החברה בארץ,בשעתו, פרופסור שמואל אייזנשטאט. הוא אמר כי "ישראל אוהבת עליות, אבל לא אוהבת עולים". שטרנהל פורש יריעה רחבה של הרקע ושל תפיסת העולם של אבות היישוב . אני אתייחס לעליה שעמה נמניתי אני .וככה זאב שטרנהל  כותב בין היתר לגבי העלייה של שרידי השואה ."לאיש מן הבאים באותה תקופה לא ציפו,לא אהבה,לא אמפתיה,לא שרותי חברתיים. כולם נחשבו חוטאים באותו חטא. הם עלו כשלא הייתה לחם ברירה אחרת. לכן נתפסו כמי שנושאים באחריות לאסון שפקד אותם באירופה. עם זאת העולים האירופיים  הגיעו מהגיהינום שאולי בכול זאת היו ראויים ליחס קצת יותר טוב".

 לפיכך, במקרה או שלא במקרה, מדובר בתיעוד לאחור במלאת 70 למדינה, ומן הראוי היה שהמדיה תעסוק בכול העליות. אני התייחסתי בחטף לאי אלה פנים לאותה עליה בפוסט על פרופסור חנה יבלונקה "הם לא היו נעבעכים". עם זאת ברוח הנאמר ברשימה של זאב שטרנהל, אין בכוונתי להמעיט מן המשגים שנעשו בקליטת העליות המוניות,מטעם או זה או אחר, אלא להתייחס לאופן שבו טופלו  העליות בתקופה הקריטית הזאת עם הקמת המדינה ובשנים הראשונות לקיומה, ובראש וראשונה לעליה ההמונית של שרידיי השואה שאני,כאמור, נמנה עימה.

אופס…שיקרתי .

 כשאמי, שרידת השואה היחידה של משפחתי מלבדי , ניסתה לאתר אותי מיד לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, היא לא הצליחה. השם צבי גלזר, או לשון החיבה הֶֶשייֶֶק גלזר, לא הופיע. מאידך, כיצד היא יכלה לדעת שבנה, השריד היחיד מלבדה, רשם את שמו במחנה העקורים ,בלנדסברג  בבוואריה ,כהנריק קביאטקובסקי. ככה הוא רשום עד היום הזה בארכיון "איוו" והמוזיאון ההיסטורי היהודי באמריקה. לנדסברג שהיה מחנה כפיה במהלך המלחמה שימש מחנה עקורים, אולי הגדול ביותר אחרי ברגן בלזן לאחר המלחמה. לנדסברג שוחררה על ידי הצבא האמריקאי. ואגב ביו המבקרים במחנה לנדסברג היה דוד בן גוריון.ב.ג, כפי שציינתי בפוסט אחר,  ביקש לא רק לראות את מוראות השואה  אל  גם  את  מצבם של שרידיה בכול הקשור לכשרותם כלוחמים על עצמאות מדינת ישראל.היה לו לב.ג. יחס דואלי לחומר אנושי זה.

bg in landsbeg camp summer 1945 usham collection memorial musum u s a

ב.ג במחנה לנדסברג 1945. צילום אוסף usham

אותי הביאו למחנה חייליו של הגנרל לקלרק מי שנכנס בשעתו  בראש חיילים צרפתיים לפריז. החיילים הצרפתיים אספו אותי מחָָווָה של איכר גרמני שאליו הגעתי במרץ 1945 לאחר שקפצתי מרכבת מוות והגעתי אליו כפולני בשם הנריק קביאטקובסקי, שמחנה העבודה שלו הופצץ. אני בספק אם  האיכר קנה את הסיפור של בחור צעיר כחוש שהפיג'מה המפוספסת תלויה עליו. במרץ 1945 הגרמנים ידעו את הסוף. אבל קביאטקובסקי בכול זאת לא הלך לבית המרחץ של הכפר שמא יגלו את הערלה הקצוצה של הגוי הזה .רק כשווידאתי שיש יהודים במחנה לנדסברג נרשמתי כצבי  גלזר, אבל זאת במשרדי הסוכנות היהודית. בלשכת המחנה נשאר קביאטקובסקי.

post zvi and friend santa maria di bani phto stidio mazzarella antc - עותקsoldier 1948post henrik kwiatkowsky landsberg 1945 - עותק - עותק

בתמונה משמאל-הנריק קביאטקובסקי- משמאל במחנה לנדסברג. בתמונה באמצע- צבי גיל – צה"ל 1949 . בתמונה מימין-ראשון מימין במדי הצבא הבריטי-צבי גלזר במתחם עליית הנוער בדרום איטליה יוני 1945. 

זאת הייתה הפעם הראשונה ששיקרתי בקשר לזהותי. בפעם השנייה  ששיקרתי היה כעבור ארבע שנים כשאני כבר בשרות צבא ההגנה לישראל במלחמת העצמאות . אולם לפני שאגלה את הנסיבות נקפוץ קדימה- בשבעים שנה.

מחיקה ביוגרפית כתעודת מעבר להתערות בחברה.

 בסוף ינואר  2018 אני  מקבל מייל  מקצינה בכירה בצה"ל שכותבת " העברתי בחום את המלצת צה"ל שתימנה עם מדליקי  משואות יום העצמאות במלאת 70 למדינה". על הכוונה ידעתי לפני כן. במקרה, בראשית ינואר  היה לי תור לקבלת דרכון חדש והופעתי במנהל למרשם תושבים  ובהזדמנות זאת הונפקה לי תעודת זהות ביומטרית. לאחר שתהליך הרישום הסתיים ביקשתי מן הפקידה לבדוק כמה פרטים על ההיסטוריה שלי ,בין השאר, שנת עלייתי לארץ. הפקידה יצאה לחדר אחר, שם כנראה מצוי מחשב מרכזי ,ובשובה אמרה לי כי נולדתי בפולין, לאמי אסתר ולאבי ישראל- נכון מאוד, והגעתי לארץ בשנת 1940. אופס…..ידעתי. שאלתי את הפקידה איך אפשר לתקן שטות היסטורית של בחור בן 18 והיא אמרה שאם באתי באמצעות "עליית הנוער" של הסוכנות היהודית הם יוציאו אישור.

לתיקון הזה לא הייתה שום משמעות מעשית , לא נפשית, לא חומרית, לא הכרה של היותי שריד שואה- לא כלום. אבל כשנודע לי שצה"ל  מכבד  אותי בכבוד כה גדול להעלות מטעמו את משואת יום העצמאות ב-70 למדינה, חרף היותי רק חייל  (מיל) 4170- ולא קצין פעיל שמוענק לו עיטור- חששתי. מה יהיה אם יבדקו במרשם התושבים ושם כתוב שצבי גיל- לא   צבי קביאטקובסקי ולא צבי גלזר- הגיע לארץ ישראל בשנת 1940 .במקרה הטוב יפנו אליי ואז ידרשו מסמכים. במקרה הפחות טוב – לא יפנו בכלל- הרי היו שרידי שואה שקרנים, אז זה עוד אחד מהם. מָשוּאה הוא לא יעלה.

פניתי לעליית הנוער וגם צֵרפתי מסמך שבו רשומים קָבָּלָתי וסיוּמי את המחזור במוסד החינוכי שבמגדיאל, כיום חלק מ"הוד השרון" .תוך זמן לא רב קבלתי מענה שעליית הנוער כבר לא קיימת עשרות שנים וכי  במועדים שמדובר בהם, לאמור בשנות הארבעים, עוסק הארכיון הציוני. פניתי לארכיון וקבלתי טלפון  מפקיד הארכיון שמודיע לי כי בשל רה-ארגון ושיפוצים, הארכיון לא פועל אלא במקרים דחופים. ביקשתי לדבר עם המנהלת . היא לא הייתה זמינה, אך האישה האדיבה הזאת ,הגברת סימון שליאכטר, מנהלת המדור לחקר המשפחה ושרותי הקהל, צלצלה אליי. הסברתי לה שהמקרה אכן לא דחוף אובייקטיבית, אבל סובייקטיבית, בגיל שלי, הוא הופך לדחוף. היא הודיעה לי שתבדוק את התיק שלי ואקבל מענה. ואכן תוך זמן קצר הגברת שליאכטר, לא זו בלבד ששלחה לי אישור, אלא צרפה אליו כעשרה תדפיסים החל מן היום שבו דרכה  רגלי בנמל חיפה ב-8 בנובמבר 1945 ועד עליית אמי באפריל 1947.עכשיו רשום שצבי גיל הגיע לארץ ב-8 בנובמבר 1945.

אני רואה לנכון  לציין שבין ה"מסמכים" ששלחתי לארכיון הציוני היה צילום קטע מתוך ספרי "מוביולה- מסע בזמן ובמרחב" (2007) ואני מביא אותו :."לאחר המלחמה במתחם בסנטה מאריה די באני, בדרום איטליה, נודע לי מאנשי הבריגדה שאמי חיה. מעניין ,חשבתי בקור רוח, הסיפור הזה חוזר על עצמו. הרי כך גיליתי שאמי חיה בעת חיסול גטו זדונסקה וולה בקיץ 1942. והנה  בקיץ 1947 אני יושב מולה בבית משפחת טונדובסקי ברחוב חסאן שוקרי בחיפה ופגישתנו כמוה כשל זרים,בני עיר אחת. לא מצדה .מצדי. היא וודאי רצתה לחבק ולנשק אותי, הבן היחיד שנותר לה משלושה,לחבק ולא להרפות. רק שלוש שנים עברו מאז נותקנו בעת גרוש מגטו לודז' ואף שגדלתי וגבהתי,לא בכך התבטא השינוי. ואני מתקשה להודות באמת. המפגש היה חף מחום. קור חדר לעצמותיי,ומן הסתם גם לעצמותיה. כאילו התביישתי באמי,עולה חדשה וגלותית. ניצולה,שארית הפליטה. ומי הייתי אני? רשמית- נולדתי בוורשה,העיר של המרד היהודי. רשמית הגעתי לארץ בשנת 1940 ,לפני השואה. למעשה נולדתי בעיר זדונסקה וולה והגעתי לארץ בנובמבר 1945. האם סימלתי בצורה ברוטלית את היחס של היישוב לשרידי השואה…."

מתבקשת השאלה : מי הוא הנריק קביאטקובסקי, העשייק גלזר, צבי גיל. איזה מוצר הוא. מי ומה הרכיבו את אותה אישיות מפוצלת,משולשת, של הגולה, של הגטאות ומחנות הריכוז ושל ארץ ישראל. מה חלקי שלי ,  בקופרודוקצייה הזאת שלי ושל היישוב, בשינוי חלק מן הזהות . מה המחיר ששילמת כדי לנסות ולהיות "צבר" ולא שריד שואה מסכן שהתקבל בתערובת של חמלה וניכור. האם זה מה שרצו אנשי היישוב- שתברח מן העבר שלך  כדי שיובטח עתידך בארץ. עוד על הסיפון של האניה "פרינצס קטלין", שהביאה אותי ואת קבוצת עליית הנוער לארץ ,קבלתי החלטה שאני מעלה את העבר בלהבות. לא את חלקו אלא את כולו ,כולל זה שם בגולה. מנוי וגמור אתי להיות צבר בגוף ובנפש וכמובן ,לאחר סיום הלימודים בבית הספר החקלאי, להקים קיבוץ או קבוצה. המוסד במגדיאל העצים בנו לא רק את השאיפה להיות ישראלים, אלא איכרים משכילים. השאיפה האחרונה התערערה סופית כאשר קבלנו מכתבים מן החברים שהצטרפו לקיבוצים כי במזכירות הקיבוץ העירו להם על מספר הרב של מכתבים שהם שולחים. צעירים שעברו את התופת וחיפשו קשר עם החיים,קרובי משפחה, חברים, חבֵרה ,שהקשר היחיד היה במכתבים, והנה מגבילים אותם.

וזה מביא אותי לעוד היבט שמייחד עליה זאת. עליה כתב אחד המדריכים והמחנכים שלנו באותו פרסום "יובל". מדובר במשה בייסקי, ניצול שואה בעצמו ולימים ד"ר משה בייסקי,שופט בית המשפט העליון. וככה הוא כותב:"אודה ולא אסתיר כי על אף המודעות של ביקור קרובי משפחה אצל חניכים במוסד, אנו לא עודדנו את הביקורים. זאת משום שרק ליחידים מבין התלמידים היו הורים ולעוד אחדים קרוב משפחה אחד. ניסינו כמובן להרגיש  את תחושת רוב החניכים שלא  היה מי שיבקרם. בדומה לכך עניין היציאה לחופשות בשבתות אחת לחודש היה בעייתי אף הוא כאשר חלק מן הקבוצה נשאר במוסד מכיוון שלא היה להם את מי לבקר" .

magdiel group yoram drawing

איור: יורם פוגל

חלק אחר ברשימה של משה בייסקי הוא הגילוי כיצד בחיפוש אחר חניכה שלא הופיעה  במסיבת "עונג שבת" הוא גילה אותה על המיטה באוהל כשהיא רטובה מדמעות ובידיה תמונה של אימה. תיאור זה של המצב של מחנך אהוב, מצב שבו מצא את עצמו, מעורר בי חלחלה עד היום,ולא זה המקום לספר אותו.

מכאן תובן תחושת ההזדהות עם אותם חברים בקיבוץ ,שרידים עריריים,שאפינו אך ורק עליה זאת, שהוגבלו לכתוב מכתבים כדי לשמור על חוט של קשר . עם זאת היו לא מעטים מקרב ניצולי השואה שהקימו קיבוצים, או הצטרפו אליהם או יסדו מושבים או הצטרפו אליהם. ככה הוקמו ששים קיבוצים, קבוצות ומושבים על ידי שרידי השואה.

אני מצאתי את עצמי בתל אביב. באתי אל הכפור בקיץ. כאן לא עמד לי לא העושר של משפחתי לפני המלחמה ולא מקצועות הפלחה, הרפת, והלול שבאלה התמחיתי במגדיאל. לא היה לי לא קורת גג, לא מקצוע, לא מעברה ולא סוכנות. האתמול, אז ,מאחוריי, העתיד חבוי אי שם לפניי, ואני באמצע. בגוף ובנפש.  כמה חברים שגרו בשכונת נווה שאנן, זאת שליד התחנה המרכזית שכיום היא מאכלסת אפריקאים רבים- קלטו אותי . חיו ארבעה בחדר וחצי ואני הייתי חמישי. חברי הרמן גוטסקינד, בחור עם שרירים, היה בר מזל והוא לאחר דין ודברים לא מעטים כולל איום פניה להסתדרות העובדים, התקבל לעבודה בתחנת קמח. אך זאת לאחר שהוברר לו שהוא מקבל שכר של פועל ערבי. זה התנאי והוא קיבל אותו. אני לימים התקבלתי כמתלמד טפסן, זה שמכין תבניות עץ ליציקת בטון. כמתלמד הוצאתי מסמרים-"צ'ווקליך" מלוחות עץ- "קרעשקיס" קראו לזה.השכר היה בהתאם.

כשניסינו שלושה בוגרי מגדיאל לשכור חדר ושרותים דרש בעל הבית תשלום של שלושה חודשים מראש. שאלנו מדוע אחרים משלמים רק חודש ומאתנו הוא דורש שלושה חודשים. על כך ענה לנו בגילוי לב  "אתם שארית הפליטה. מי יודע אם תהיה לכם עבודה ואז לא תוכלו לשלם, ולי לא יהיה לב לזרוק אתכם". ככה. איכשהו הצלחנו לקחת הלוואה ושילמנו את המקדמה כנדרש. לשמחנו עמדנו בתשלומים ממש עד לגיוס. עם כול זאת לא ראיתי בכך  בשעתו כול רע. אדרבא, אמרתי לעצמי, תעצומות הנפש שעמדו לך שם, יעמדו לך כאן. והם עמדו ואני חתרתי ללא לאות להיות ישראלי, ישראלי, וזה היה עדיין בשלהי תקופת היישוב. מתוך המשכורת הדלה כמתלמד להיות טפסן,חסכתי מפרוטה לפרוטה כדי ללמוד אנגלית. משום מה חשבתי כי לימוד השפה האנגלית תסייע להתקדמות שלי בחיים. המורה הפרטית שלי הייתה רות גֶלֶר,שחקנית צעירה אז, ועד עצם היום הזה, שחקנית תיאטרון וקולנוע ידועה.אגב כדי להוסיף ריגשה לרשימה זאת מצאתי את הטלפון של רות גלר ובמרום שנותיה זיכרונה היה צלול כיין טוב,ושוחחנו על אותם ימים כשהתחלתי לקלוט את עצמי.מטופסן לעוזר בבית דפוס להדפסת תווי מוזיקה ומשם לצה"ל ומצה"ל לשליחות לתנועת נוער באמריקה. לא הייתי נעבעך כהגדרתה של חנה יבלונקה.

לעומת זאת כאשר גיסי לעתיד בא מבודפשט בסתיו של 1949 למדינת ישראל, הוא ואחיותיו גרו במעברה, ב"גבעת אולגה" שליד חדרה. בני מזל. סטיוון קון, בלשון חיבה פישטא, שם שהצחיק פולני כמוני בגלל ה-פּיש, התייצב לפני  בעלי משקים  בעמק חפר  שבאו לגייס פועלים. סטיוון  היה גבר גבוה , מעל ל-1.90 . אבל האיכרים ביקשו שיָראֶה להם את השרירים. אפשר מעשה קונדס. אבל סטיוון  אמר להם ביידיש שבורה "איך א ייד ,נישט קיין נייגר". בעברית תקנית. אני יהודי ולא כושי, והכוונה לעבד כושי. הוא עבד כמה ימים בקטיף. מכיוון שלמשפחתו היה מפעל לנעליים לפני המלחמה,  סטיוון החליט לנסות את  מזלו בעיר העברית. הוא בא ביום ד' כשכמה לירות בכיסו, בהנחה שבין אם הוא ימצא עבודה ובין אם לאו הוא חוזר באותו יום. לאחר נדודים ,ליד חלונות ראווה של נעליים הוא הגיע למפעל נעליים ברחוב יפו- תל אביב. שם נאמר לו כי בעל הבית יקבל אותו ביום ששי. סטיוון החליט שהוא לא חוזר באותו יום ומכיוון שנותרו לו יומיים עד למפגש עם בעל המפעל- סטיוון מצא לו ספסל בשדרות רוטשילד שם לן. קיוסקאי שהגיע בשעות הבוקר ומצא אותו על הספסל, הביא לו כוס גזוז.הסוף היה טוב. סטיוון התקבל לעבודה. אך המשכורת לא הספיקה כדי לכלכל את המשפחה. אתו היו אחותו וגיסו, האחות הקטנה,רעייתי לעתיד, וחבר ילדות בשם אליעזר(פובי) לנדאו.

פובי ולאצי יסדו  רחוב בתל אביב.

פובי ובן דוד של סטיוון בשם לאצי קון נשלחו לתל אביב לתור בה ולמצוא איזו אכסניה. הם מצאו צריף עזוב על שפת הים בדרום מערב תל אביב. השניים החליטו שלפני שמעבירים את המשפחה  ומארגנים  כמה מיטות ואבזרי מטבח עליהם להירשם כתושבי העיר. הם באו ל"בית הדר" שאז  שימש את משרדי הממשלה וביניהם מנהָל מרשם התושבים . כשנשאלו היכן הם גרים ענו "על ידי הים". הפקיד אמר להם שזאת לא כתובת וכי עליהם להביא כתובת מדויקת. השניים לנו אצל חבר יליד הונגריה ולמחרת התייצבו מחדש בלשכה לרישום תושבים אך בדקו שהם לא באים אל אותו פקיד שטיפל בהם יום קודם לכן. כשהתברר להם שזה פקיד אחר, נכנסו. הפעם כאשר הפקיד שאל אותם איפה הם גרים , פוּבּי שידע עברית מן החֵדֶר ,ענה  בקול גדול "דֶ-רֶך הָ-יָם עשרה." הפקיד רשם והם קבלו מסמך חתום על היותם תושבי תל אביב שגרים ב"דרך הים 10 ". אגב לימים לאצי, זאב קון, היה לצייר די ידוע ואילו פובי שהתחיל כ"פיקולו", במלון ברחוב גרוזנברג בתל אביב הפך את "מעבדות ג'יגי' לקוסמטיקה" לאימפריה בינלאומית .סטיוון שבעת ביקור בלונדון בנו הקטן לקה בכליות, נשאר שם ועשה חיל בעסקי  נדל"ן. הכול בידיים שלהם זה בציור ואלה בעסקים. אולי זה היה המאפיין  של התקופה הזאת. דומני שבראייה רטרוספקטיבית זה היה עידן האלתור ושרידי השואה היו אלופי אותה תכונה בתוספת תושייה שעם הזמן הפכה חלק בלתי נפרד מהם. הרי ככה שרדו. ולמרבה הפלא,יוצאי גלות זאת שהיו ידועים כדברנים גדולים- שתקו- גם בכול הקשור בעברם וגם בכול הנוגע למצבם.

במסגרת הסיפורים הקצרים מתוך  הספר "מהיד אל הפה והלאה מזה" ישנו סיפור אחד בשם לכתוב ברוח. בקטע הפתיחה כתוב:" אומרים שאילו ניצולי השואה היו נותנים ביטוי בכתובים למה שרצו לומר ולא יכלו,כל העצים ביערות-העד בצפון אירופה וביערות הגשם שבאפריקה ובדרום אמריקה לא  יכולים היו לספק את כמות הנייר הדרושה. הנה כי כן טמונה ברכה, באלם הזה, לכדור הארץ ולשוחרי הסביבה של ימינו. אריק שמע אמירה זאת מפי סופר שריד שואה י.ג. אוד (שם עט). לדידו הדברים  אמורים באותה מידה לגבי רוב הבריות ,ולא רק שרידי שואה,שיש בהם מטענים נפשיים אשר לדעתם  ראויים היו שימצאו ביטוי פומבי. אך אלה, גם אם יכולים, ממאנים. הם אוצרים את החומר האישי הייחודי הזה בתוכם. זאת היא רשות יחיד. אריק תירוש נמנה עם הסוג הזה"

זאת הייתה תקופה בל תיאמן שבה יצאו מגדרם לקלוט,לקלוט , ובמסגרת משימה דחופה זאת- אלתרו,חלטרו,הקימו מנגנונים שפה ושם חרקו, הביאו רכבים עמוסים עולים כמו מטענים,חאפ,לאפ, חרטא ברטא, ארגון ובלגן תוך קיום יחד , עם הרבה רצון טוב והרבה שלומיאליות, דברים אדירים וגם משגים גדולים. כול זאת  כדי לעשות מה ששום עם ומדינה לא עשו- לקלוט את העליות הגדולות. כאשר זאב שטרנהל מביא את הטענה טרוניה "מדוע לא באתם לפני השואה" הוא לא מציב לצדה את התהייה: נגיד שמחצית מששת מיליון הנרצחים בשואה היו מוכנים לבוא לארץ- האם יכלו? האם יישוב של חצי מיליון יכול היה לקלוט אותם. האם הארץ הענייה המרוששת שרובה ערבה, יכלה ליישב אותם. האם המנדט הבריטי היה פותח זרועותיו, האם ערביי הארץ והסביבה היו שותקים. הרי עצם המחשבה הזאת היא  הזויה . הרבה יותר קל לעשות תחקיר וסרט לאחר שבעים שנה מאשר לשנות מציאות כה מורכבת,כה בעייתית, כה בראשיתית-בשעתה.

אשר לי, אם אתבקש לתת מענה  לאמירה של הנשיא קנדי בטקס ההשבעה "אל תשאל מה המדינה עשתה בשבילך. שאל מה עשית למענה". התשובה היא פשוטה בתכלית הפשטות. המדינה נתנה לי הדבר הגדול ביותר- מדינה . כול השאר,גם אם עשיתי למען המדינה זה היה למען עצמי כאזרח באותו קולקטיב ששמו חברה ומדינה אשר בהן הפרט,לתפיסתי,עומד במרכז ההוויה.

בכך לא הפרכתי מציאות, שגם אם עוותה ,הייתה  קשה, זרועת מהמורות של נסיבות ואדם. הבאתי רק כותרת של  כותרת  של קונקורדנציה, של קורפוס- דברים שאפשר ולעולם לא ייכתבו – על אותה תקופה, אותה עליה, אנשיה והמאבק להפוך מיצורים שהיו למדרס בתופת- לבני אדם, לאזרחים יוצרים ותורמים לחברה. אשר להעלאת משואת יום העצמאות, אחרים , כולם אנשים ראויים, זכו בכך. ביניהם אלוף(מיל) ישעיהו- שייקה גביש, מצביא  מוערך ומבכירי המפקדים של  הפלמ"ח וצה"ל ובן אדם אכפתי נפלא,ורֵעָ למופת. לרגע דמיינתי כמה נאה היה אילו הוצמדתי אליו בהעלאת המשואה. היה בכך משום סמל ,שכן זכיתי יחד אתו ועם משה זנבר המנוח  לממש יוזמה של הקמת מדור במוזיאון בית הפלמ"ח בתל אביב בשם "יד לג"ל- ניצולי השואה במלחמת העצמאות". זאת בעזרת מנהל המוזיאון, בן לניצולי שואה, זאביק לכיש הבלתי נלאה , שסיים בימים אלה את תפקידו כמנכ"ל בית הפלמ"ח. אפשר מאוד ובכתובים יימצאו מסמכים שכתבו אנשי הגח"ל  מהם מן הסתם דברים שכלל לא מלבבים על ה"גחלצים" וה"סבונים"  כאן בארץ ישראל.

 

 

 

 

 

כי פליטים היינו……

 אין כמו היהודי,כעם וכיחיד, שחייב לגלות רגישות עליונה לעקורים בעולם ובעיקר במדינה היהודית.

 תולדות עם ישראל  רצופות גרושים. מגירוש בבל, במאה ה-6 לפנה"ס, הגירוש הרומאי בעקבות המרד הגדול לאחר חורבן הבית השני,גרושים בימי הביניים, גירוש ספרד  בסוף המאה ה-15 וראשית המאה ה-16 . בראשית המאה ה-20 חלק מן העולים  שבאו לארץ גורשו על ידי השלטונות התורכיים. המעפילים לאחר השואה גורשו על ידי שלטונות המנדט הבריטי. לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה גורשו רבים מיהודיי ברה"מ ,או אלה שבאו אליה,לסיביר. בעת מלחמת העולם השנייה גורשו  יהודים מצפון אפריקה למחנות כפיה ומהם למחנות ריכוז. והגרושים באירופה אל  הגטאות ומשם אל מחנות ההשמדה. אין עוד עם עתיק יומין שהתואר "פליט נצחי" הולם אותו.

זאת היא  תזכורת קצרה מאוד- כותרת של עיתון- אבל היא דיה כדי להזדעזע משתי תופעות. אחת- הגרוש השרירותי של הפליטים האפריקאיים הבלתי חוקיים שהסתננו לישראל. השנייה, החמורה לא פחות, היא האדישות בקרב חלק גדול מן הציבור שבה הגזירה הזאת מתקבלת.

 

 

גירוש  יהודי קובנו,בליטא. צילום "יד ושם"

 

בראשית השנה הודיעה רשות האוכלוסין וההגירה בישראל  על תכנית הגירוש של מבקשי המקלט האפריקאים השוהים בארץ. החל באחד בינואר 2018 הופסקו חידושי האשרות של מבקשי המקלט בארץ. הרשות קוראת למבקשי המקלט לעזוב את ישראל בתוך 3 חודשים ואם לא יעשו כן הם יישלחו לכלא ללא הגבלת זמן. התפתחות זאת הביאה לשינוי גישה בקרב ההתארגנויות האזרחיות שליוו את מבקשי המקלט עד כה. נראה שבמישור השיפוטי המאבק תם, הנוהל הפך למציאות והארגונים הללו צריכים לעשות הכול שביכולתם כדי לעצור את ההליך ולהפעיל לחץ  ציבורי על מקבלי ההחלטות ברשויות השונות שלוקחות חלק בביצוע נוהל הגירוש. בעקבות הוראה זאת התארגנו גופים שונים שפועלים למען הפליטים כמו "פליטים נגד הגירוש","ארגון סיוע לפליטים א.ס.ף","המוקד לפליטים ומהגרים","דרום תל אביב נגד הגירוש", " עוצרים את הגירוש" ו"סטודנטים למען הפליטים" כדי לפעול נגד הגירוש. זאת היא מחרוזת של אבני כן למדינה.

אלישבע גברא מן הארגון "דרום תל אביב, נגד הגירוש"  פנתה אלי כשריד השואה ואיש רוח שלא להחריש ולהביע עמדה נגד הגירוש. נעניתי ברצון לפנייה זאת. בשעתו, אישה מאוקראינה שעבדה אצלי פעם בשבוע בטיפול בדירה ובאה לארץ באופן חוקי, אך לא טרחה להאריך את דרכונה,נלקחה באישון לילה לנמל תעופה בן גוריון וגורשה. כשהתייחסתי לכך ציינתי כי האופן שבה גורשה אותה אישה העבירה רטט בגופי,ואין צורך להוסיף את הסיבה. אבל לא נהיר לי מדוע ההוראה הזאת מוגדרת  מטעם רשות האוכלוסין כ"עזיבה מרצון".אילו מדובר היה במסע שכנוע לעזיבה מרצון, הדרך הייתה צריכה להיות שונה בתכלית, הן מן ההיבט המוסרי והן מן ההיבט התכליתי.

elisheva gavra

אלישבע גברא.

יחד עם זאת אינני חושב כי העמדה צריכה לייחד את שרידי השואה. לעניות דעתי היא צריכה להקיף את אזרחי ישראל היהודים. מי שהיו פליטים מאונס, תוך רדיפות מתמידות, התנכלויות, הרג ורצח מצד ארצות רבות בתפוצה ובהיסטוריה- חייבים להשמיע את קולם.

לא במוסגר, אני, כאזרח שומר חוק, מתנגד לכול מעשה בלתי חוקי, הן מצד אזרחי המדינה והן מצד זרים שבאים אליה. הסתננות למדינה היא בניגוד לחוק ושומה על גורמי האכיפה לפעול נגדה. אבל אין חוק בלי צדק ואין דין בלי רחמים. מדינת ישראל מספיק איתנה כלכלית, חברתית וביטחונית כדי לפעול  בצורה אנושית. ראשית לכל -35,000 הפליטים מאפריקה שנמצאים כאן יכולים בנקל למצוא עבודה שנדרשת בשירותים השונים ובכך לאפשר להם קיום ודיור סביר ולא הצטופפות בגטו עירוני. עם הזמן כאשר ירווח להם אפשר להגיע אתם להסכם או שיישארו כאן בחזקת עובדים דרושים על פי היתרים או שימצאו מדינות מקלט אחרות, או שבמדינת המוצא שלהם התנאים יאפשרו את שובם מבלי לסכן את חייהם. הסוגיה החמורה היא הילדים האפריקאים שנולדו כאן- ה"צברים השחורים".

refugees 4

הבה נזכור כי גלי ההגירה הגדולים בהיסטוריה לא היו רק קללה, אלא במקרים רבים ברכה. ארצות הברית לא הייתה מה שהינה ללא היותה ארץ מהגרים.  כמוה ישראל. ואין נפקה מינה אם אלה באו בתוקף "חוק השבות", כשמדובר בפליטים כגורם כלכלי. הכלכלה האירופית תלויה במידה רבה במהגרים אלה. נכון  שבאירופה הם התקבלו. חלקם חוזרים למולדתם וחלקם מתערים בחברה ובכלכלה המקומית. במקרה שלנו הסתננו, ולא באו בגלוי. אגב, יש כאלה שבאו כיהודים והתברר שאינם כאלה, כלומר בניגוד לחוק, וברוב המקרים המדינה נהגה כלפיהם לקולא. צעד גדול עשתה ישראל בהקימה את גדר הביטחון בגבול הדרומי, שכן  עיקר ההסתננות באה מבול מצרים. אבל מכיוון שמדובר עכשיו בכמה רבבות בלבד, המדינה יכלה להרשות לעצמה להיות  נדיבה,רחומה. היא תצא נשכרת בכול פרמטר.

היבט השואה.

מכיוון שבכול זאת הפנייה באה אליי לא רק כאזרח המדינה אלא כשריד שואה, אני רואה חובה להתייחס להיבט הזה.ב"הארץ" ( 19.1.2018 ) התפרסמה כתבה של אביגדור פלדמן שכותרתה: "אל תהיו נהגי קטר אדישים". גם מבלי לקרוא את המאמר, ההקשר ברור. לי בוודאי. עו"ד אביגדור פלדמן ,משפטן בעל זכויות רבות בהגנה על החלשים בכול תחום "נסחף" בלשון המעטה. ההשוואה מקוממת אותי ולדעתי מחטיאה את המטרה. והאחד קשור בשני. זה נכון כי במקרים מסוימים הפליטים שהוחזרו לאפריקה חזרו לסבל ,לעוני ומצוקה,ומהם גם נהרגו או נרצחו. אבל רובם נשארו בחיים. רכבות הבקר בשרות הנאצים הסיעו ששה מיליון יהודים למוות ואת השאר לסבל בל יתואר. אילו נשאלנו על ידי הנאצים אם אנו מוכנים להישלח לאוגנדה , התשובה ללא ספק הייתה חיובית ,ולא בשל העובדה שאוגנדה הוצעה כחלופה לארץ- ישראל על ידי חוזה המדינה ,תיאודור הרצל. ובכך הלוז של המאמר מחטיא את המטרה. הפליטים לא נשלחים למחנות ריכוז או מוות. ואם לא, אז כן ראוי לגרשם? אנלוגיות קיצוניות לעתים קרובות פועלות כבומרנג- בוודאי בדעת הקהל ,של כול ציבור, בין אם הוא נתון למניפולציות תעמולתיות או לא.

אם נצטמצם לסוגיה של גירוש, בכול זאת יש פן שמייחד את שרידי השואה. ההיבט הזה הוא תכיפות הגירוש. אביא דוגמה של "עדות אישית". בנובמבר 1939  גורשנו מן הבית היפה שלנו כדי להושיב  בו קצין נאצי בכיר . גירוש שבעבורי ,כנער צעיר שגדל בבית חרדי, הווה חורבן הבית השלישי. הושלכנו לבקתה עלובה שלימים הייתה חלק מן הגטו. באוגוסט 1942, עם חיסול הגטו בעיר שלנו וחיסול רוב המשפחה, גורשנו אמי ואני לגטו לודז'. בשנת 1944 עם חיסול גטו לודז' גורשנו לאושוויץ ,משם למחנות הריכוז ומשם הובלתי ברכבת מוות שממנה הצלחתי להימלט. במילים אחרות הגירושים התכופים היו חלק מתוכנן עד לפרטי הפרטים האחרונים כחלק ממסע החיסול עוד לפני שהוחלט על "הפתרון הסופי" בשנת 1942  .לכן אני, והשרידים המעטים שנותרו, שעברנו את התהליך הזה בהיותנו  בגיל רגיש מאוד, הגירוש צרוב בבשרינו ובנשמתנו ולעולם לא יימחק.

אבל, כאמור, די לי שכיהודי, וכאזרח המדינה שאותה אני אוהב, לפנות אל ממשלת ישראל- אנא עצרו את תהליך הגירוש!  וסוף מעשה החיובי,יהיה במחשבה חיובית- תחילה. בכך נהיה לא רק חכמים, אלא גם צודקים ,ונהיה חלק מעולם טוב יותר. כי אנו עדיין……העולם.

הנה המילים לשיר

אנחנו העולם

מילים: ליאונל ריצ'י ומייקל ג'קסון
לחן: ליאונל ריצ'י ומייקל ג'קסון
תרגום: דובי לנץ

יש רגעים שקוראים לנו לבוא
להיות כאיש אחד -כולם
מול כאב של ילד לתת חיבוק קטן
לעזור לתת לעוד אדם

די לעצום את העיניים שוב ושוב
ולסמוך שמישהו יעזור
כי כולנו חלק ממשפחה קרובה
שקוראים לה אהבה ואור

כי העולם הוא גם אנחנו
אז בוא נאיר אותו לכל הילדים כולנו
נחבק ביחד אותו חיבוק אוהב
וניתן למי שרק זקוק מכל הלב

אז תנו את הלב לכל מי שאוהב
שידע שיש לו עוד תקווה
כמו משה שמים מסלע הוא הוציא
כך תוציאו את הטוב כדי להציל

כי העולם הוא גם אנחנו…

אם נדמה לך שאין כבר שום סיכוי
אין מה לעשות רצוי הוא לא מצוי
אז כדי לדעת שהכל עוד אפשרי
שכולם כאיש אחד- קסמים קורים

כי העולם הוא גם אנחנו…

 

והנה השיר בביצוע המקורי שלו.

 

USA for Africa – We are the World – YouTube

 

 

 

המזרחי

רן כחלילי הוא לא  ציפור נדירה  אלא ישראלי ברוך כישרונות שתקוע בפאתי מזרח.

רן כחלילי  הוא ישראלי ברוך  כישרונות ומיומנויות בתחומים רבים לרבות תחום הפרסום,  הכתיבה, מוזיקה, הפקות, בימוי סרטי תעודה ,סדרות טלוויזיה ועוד כהנה וכהנה, עם שפע של קבלות בכול תחום שבו עסק. בוויקיפדיה הוא ערך מאוד מכובד עטור הישגים . אולם בצד עיסוקיו הרבים והמגוונים הוא עוסק ,אפשר לומר אובססיבית ,בנושא קיפוח המזרחים במדינה. כמעט ואין תחום, מן הקרקע ועד לאוויר,וכל מה שבאמצע, ומחיל האוויר הוא צונח  למטה לאלאור אזריה ,ככה שאין תחום שהוא לא מוצא בו קיפוח "עדות המזרח". בדרך הוא משליך גם כמה אבנים אל "השמאל הציוני"- "הרופס".("הארץ  18.1.17 )  דווקא במידה רבה של צדק. אבל זה כמובן לא שייך למזרח.

sunrise-baba-mail-com

קשה להתווכח עם אנשים שהם באיזה מקום תקועים. אבל בהנחה שיש קוראים שתוהים האם יש כיום בסיס להערכה זאת, למען קוראים אלה אני רואה לנכון להאיר בזרקור הקטן שלי כמה עובדות יסוד. להעמיד  דברים על מכונם. כולל את רן כחלילי בכבודו ובעצמו. אתחיל בהיבט הגיאוגראפי. משום מה הכניסו אצלנו ל"פלונטר" אחד את כול אלה שאינם ממוצא אשכנזי- שהם ממוצא מזרחי. וזאת טעות גדולה. יוצאי מרוקו, תוניסיה, אלג'יריה וגם לוב, נקראות  מדינות "המגרֶב"- מגרב פירושו מערב. מכאן שיוצאי צפון אפריקה הם לא מזרחיים אלא מערביים. אשר לתחום האתנוגראפי, רבים מיוצאי מרוקו,תוניסיה ואלג'יריה מוצאם מדרום אירופה. חלק מיוצאי לוב באים מאיטליה.

ציור babamail.com

בתקופת האינקוויזיציה בספרד רבים עברו את מיצרי הגיברלטאר והתיישבו בארצות צפון אפריקה. רבים מקרב יוצאי צפון אפריקה הם בהירי עור, וחלקם גם בהירי עניים. בירושלים, כפי שכבר הזכרתי בשעתו בהיבט אחר של הסוגיה, גר שכן בביתנו  בשם יאיר מרוקו, מהנדס בניה בולט בבירה, שהוריו והוריי הוריו, חיו בעירי במרכז פולין- זדונסקה וולה, אך שמם היה מרוקו. ואין כול ספק שבאו משם. כול יוצאי מדינות המגרב ששמם אשכנזי, הם ממוצא אשכנזי. בדיוק כמו כול אדם ששמו מזרחי, או איסטרמן, או אוסטרמן שנולדו באנגליה ,בגרמניה, אוסטריה, צרפת ועוד – מוצאם מזרחי.

בקטגוריה  מוטעית זאת מוכנסים גם  ישראלים יוצאי מורשת ספרד, בעיקר אלא שקרויים ס"טים- ספרדים טהורים. אלא שיהודים אלה מוצאם מתורכיה, מיוון, מארצות הבלקן, ומספרד עצמה. הם אכן יהודים ספרדים, ורובם מדברים או מבינים את שפת הלדינו- שהיא המקבילה לשפת היידיש של יוצאי מזרח אירופה. מכול מקום הם לא מזרחים. ובכל הנוגע לייחוסי האצולה בארץ, הם קדמו לאשכנזים ואצל המשפחות הספרדיות בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה-20 עבדו אשכנזים כפועלים או פקידים או אשכנזיות ששרתו בעבודות בבית, לרבות עובדות ניקיון.

לעומת זאת העולים מעיראק, מפרס,מסוריה, מלבנון הם יוצאי המזרח. ואוסיף כאן בחלק האתנוגראפי כי לפי המסופר, הכוזרים, עם מזרחי, התגיירו. ויש עוד סימן שזה שנים אני מקדיש לו תשומת לב והוא הלבוש, אשר מצביע על אזור מוצא. אני נולדתי במשפחה חסידית. חסידי פולין לבשו קפוטות ארוכות, אבנטים, מגפיים וכובעי פרווה, (שטייירמל) גם בקיץ, וגם כאן בישראל בכול ימות השנה. זה הלבוש של הקוזאקים, עם קווקאזי, אשר גם הגברים שלו ככה לבושים, בהבדל שאצלם על החגורה תקוע פגיון, והם גם פרשים, וגם קשורים באי אלה פוגרומים נגד יהודים. ויש לי עוד סימן. בשעה ששם המשפחה מצד סבתי מצד אמי והסבים מצד אבי  שמות המשפחה שלהם הם גרמניים, כמו "גלזר"- זגג או " נוסבאום"- עץ אגוז, שם משפחה של סבי מצד אמי הוא ניידט. חקרתי במסעי באירופה ובאמריקה ומצאתי שכמעט והשם אינו בנמצא. עם זאת בליל הסדר לא שרו אצלנו את הפזמון "אחד מי יודע"- בעברית אלא ",חד מאן ידענא, חד אני ידע ידענא" בארמית, וזאת תוך סלסול מזרחי. ידוע שהקהילה הכורדית בעיראק, הקהילה היהודית העתיקה ביותר מאז החורבן, נהגה לדבר ארמית במקום עברית. זה ועוד. קחו את החזנות האשכנזית. היא כולה סלסולים, בדציבלים הגבוהים והנמוכים- נעימות מזרחיות מובהקות.שלא לדבר שהתפילות הם בנוסח ספרד.משמש אחד גדול- העם היהודי.

טיבן של  העליות.

העלייה מארצות צפון אפריקה לישראל הייתה סלקטיבית. לא מדינת ישראל עשתה את המיון, אלא העדה עצמה. רוב  העשירים של יהודי צפון אפריקה כמו גם אנשי המקצועות החופשיים ביניהם רופאים, מהנדסים, עורכי דין ,שלא לדבר על אנשי ממון ,או שנשארו, בעיקר במרוקו- המיעוט, או שהיגרו לצרפת- הרוב. לכן  קליטת עליה זאת הייתה מורכבת הרבה יותר, והמוסדות הקולטים לקו במעשים ובמחדלים שפגעו ברקמה של הקהילה. הישן נהרס בבואם לכאן  מבלי שתהיה חלופה טובה שתמלא את החלל הנורמטיבי.

לעומת זאת בעלייה מן המזרח, כמו מעיראק במבצע "עזרא ונחמיה" או מאיראן, סוריה ולבנון, באן כול הקהילות על כול הרבדים שלהם. העלייה העיראקית הייתה משופעת ברופאים, במהנדסים, ברואי חשבון, במשפטנים, ביזמים, וגם בקומוניסטים שמלאו תפקידים בכירים במפלגה זאת בעיראק.  עולי בבל קלטו את עצמם, והם מזרחים, ומהם, למעט בעיות נקודתיות, לא דווח על חבלי קליטה מיוחדים. חבלי קליטה כללים יש לכול מהגר ומהגר ואין זה משנה מהיכן הוא בא. כפי  שזה קורה לי לעתים,קופץ לי איזה אירוע שמשתבץ בסיפור. אמש צפיתי ביוטיוב בהופעה, במכון ון ליר  בירושלים ,של פרופסור אורית בשקין, ישראלית וחוקרת בולטת של המזרח ובעיקר על עיראק ויהודיה ומרצה כעת באוניברסיטת שיקאגו. במסגרת סידרה בשם "לזכור את בגדד" היא דיברה על "בגדד- עיר ללא הפסקה".בסקירה ממצה על הקהילה היהודית של עיראק, מוסדותיה, החינוכיים, התרבותיים, הפוליטיים,המוסיקליים, על המנהגים ועל היחסים הבינדתיים. בין היתר היא סיפרה שבואם לארץ ב"מבצע עזרה ונחמיה" בשנים 1949-1950 חרף המצוקה במעברות, הם השכילו להביא אתם לשם  חלק מן התרבות שלהם. היו במעברות בתי קפה, היו לימודים שהמשכילים לימדו את בני הנוער, היו הופעות מוסיקה. האזינו ביחד לנעימות עיראקיות בקול ישראל בערבית, כשהתזמורת מורכבת ברובה מנגנים יוצאי עיראק. הערך המוסף כפי שציינה פרופסור בשקין היה העדר פער מעמדי. כולם היו ביחד, אקדמאים ואנשים מיעוטי השכלה, מדענים, עם פועלים וכיוצא באלה. זאת הסיבה שכה מעט שמענו על חבלי הקליטה, שהיו ועוד איך היו. כשם שהיו, והיו קשים מאוד ,חבלי הקליטה של ניצולי השואה, שאליהם אתייחס בהמשך.

אשר לעליות קודמות, מרבית העולים של העלייה הרביעית( 1924-26)  היו אנשי מעמד הביניים שהגיעו מפולין.ואילו אנשי  העלייה החמישית, בשנים 1932-1934 , באו מארצות דוברות גרמנית כמו גרמניה ואוסטריה, רבים מהם בעלי מקצוע הצווארון הלבן ברמה המערבית.עם זאת בשל קושי להעסיק את כולם במקצועות שלהם היו מקרים שעורכי דין מקרבם הפכו לנהגים, ומהנדסים הפכו  לבנאים.לא נשמעו שום טענות על הפליה כלפי אשכנזים טהורים.

עליית ניצולי השואה.

  לדעתי הסיפור המלא של  קליטת העולים  ניצולי השואה, קרוב לחצי מיליון במספר, טרם סופר ולעולם לא יסופר. ראשית לכל -זאת לא הייתה עליית מצוקה, בדומה למקרים שקהילות גורשו, כמו מעיראק, או ניצלו כמו מצפון אפריקה. המצוקה הייתה נפשית, שכן כול אחת ואחד מקרב שרידי השואה יכול היה בשלב זה או אחר להגר לכול מקום בעולם. הם באו לארץ מכיוון שהיו ציונים, או יהודים שחשבו כי הלקח הראשון של השואה הוא הקמת מדינה יהודית. מכאן שזאת הייתה העלייה הציונית הגדולה ביותר "אי פעם"- מעולם, ולעולם. וצר לי שלא הוגדרה שכזאת. זה לא קיפוח אלא עיוות היסטורי. אשר לשואה, הרי בחוויית הפרט -לכל שרידה ושריד היה הסיפור שלו, סיפור ארוך ועצוב. הוא לא סופר כי השרידים נמנעו מלספר  ולא יסופר כי רובם אינם אתנו. וכשם שלכול אחת ואחד מהם  הייתה שואה משלו, ככה  לכול אחת ואחד מהם היו חבלי קליטה כמעט קשים מנשוא , טראומטיים בלא שיהיה איזה משרד קליטה, או משרד לחברה ולרווחה. הם קלטו את עצמם.

הפרופסור חנה יבלונקה, היסטוריונית באוניברסיטת בן גוריון ובת לניצולי שואה, ערכה  כמה מחקרים שפורסמו  על קליטתם של ניצולי השואה  בישראל. כמובן שבמסגרת המחקרים שלה היא עסקה בכול ההיבטים של קליטת מהגרים אשר ניצלו מן התופת, רובם ללא קרובים, בודדים, שבורים בגוף ובנפש. היא ציינה עם זאת כי חרף המציאות הקשה , שרידי השואה בבואם לארץ לא היו "נעבעכים"- הגדרה יידישאית ל"מסכנים". זאת במובן  התרבותי והחברתי. דהיינו לא זו בלבד שהם השתלבו בתרבות הארץ אלא בתחומים רבים הם השפיעו. בין הדוגמאות להשפעה מצויים מנהיגים חברתיים כמו כמה מראשי מרד גטו וורשה, סופרים ומחזאים. אפרים קישון, ניצול השואה מהונגריה בטורים שלו בעיתונות, בספרים שלו, במחזות שלו- קבע שפה ופניני לשון. קישון הוא שכתב את המחזה "סאלאח שבתי". אבל לצערי לא  היה אז רון בחלילי  שיכתוב את המחזה על "אברה'מלה  לזרוביץ'" או מנדל קלופר- שמות מפוברקים, אשר לנו על ספסלי שדרות רוטשילד בהמתנה לתשובה של בעל מפעל או חנות שאליהם יתקבלו לעבודה .

ההגדרה שלי על קליטתם של ניצולי השואה היא "צרוף של חמלה וניכור". לא חשש של הידבקות במחלות, כי כולם עברו חיטוי בעתלית- מה שנקרא "די טי טי". אבל קליטה חברתית, תרבותית,רגשית אינה קשורה בהיגיינה. עד למשפט אייכמן הציבור כמעט ולא ידע כלום מה זאת שואה, וגם אז הוא למד על השואה, ומעט מאוד על שרידיה. אחר כך הוא למד על הפיצויים שקיבלו הניצולים,אשר בהתחשב במה שהם איבדו, אם בכלל יש פיצוי לאובדן האדיר, של רצח המשפחה, נישול מרכוש, גזילת הנעורים, חיסול החינוך,איבוד האמונה- באדם ובאלוהים , הרי מה שניתן להם זה נושק לאפס . אבל זה עורר קנאה בשעתה, בעיקר מצד עולים אחרים . אמרו שלניצולי שואה יש מכוניות וכיו"ב תפנוקים. אשריהם וטוב להם. הציבור וגם העולים מארצות מצוקה לא ידעו כי בכספי השילומים, נקלטו עולים מגלויות אחרות. אבל שרידים אלה היו ציבור אילם כמעט. לא רק שהם לא סיפרו הרבה על מה שחוו בגיהינום, הם גם לא סיפרו על מה שעבר עליהם כאן במדינת היהודים. ואם דיברו בכלל- אז מה שהוא כמו "שרדנו שם נשרוד גם כאן. העיקר שאנו במדינה יהודית" רובם דיברו יידיש, וגם את השפה הזאת חיסלו להם. ומכיוון שלא דברו עברית- אז בהגיעם באוניות ובהעברתם ישר לחזית, אי אפשר היה לסדר להם ג'ובים מנהליים, גם לא של אפסנאים או של טבחים . אבל   לרובים ומקלעים לא היה צורך בשום שפה. רובם ככולם נשלחו ליחידות לוחמות. הם הוו 43%  מן הכוח הלוחם ואחוז הנופלים שלהם היה גבוה מאלה שנולדו בארץ או של עולים וותיקים. והיו כאלה שנפלו מבלי להשאיר אחריהם כול שריד משפחה. ולא היו טענות שתרבות אשכנז הוותיקה בישוב- השתלטה על הארץ. כחלילי עדיין לא נולד.

הצלחות וכישלון.

 הציונות המדינית, כפי שכבר תיארתי זאת בעבר, הגשימה את שלוש המטרות הראשיות שהיא  הציבה לעצמה. הקמת מדינת ישראל, קיבוץ גלויות ומיזוג גלויות. היורשת של הציונות המדינית- מדינת ישראל כשלה בעיצוב ומיצוב מערכת ערכים שבבסיסה חוקה וזאת מבוססת על עקרונות של חופש, שוויון , ומערכות של צדק, מוסר ודאגה לשכבות החלשות. האפליה כיום אינו עוד מגזרית,  אלא חברתית, כלכלית וגיאוגרפית.רק שתי מפלגות מבוססות על עדות. דגל תורה שהיא אשכנזית טהורה וש"ס שאמורה לייצג את "עדות המזרח והספרדים".ובמערכת החינוך של דגל התורה, המערכת שבה צמח מנהיג ש"ס , אריה דרעי, קיימת אפליה כלפי חניכים של ש"ס. עם זאת היו מוקדים של קיפוח, ואלה היו מוקדים גיאוגרפיים, כמו בוואדי סאליב בחיפה והקטמונים בירושלים, ושם קמו "הפנתרים השחורים" ואלה היו אירועים, גם אם קוממו את ראשי הממסד, הם היו לדעתי מכוננים. זאת הייתה הפגנת כוח טבעית מבפנים, והיא פעלה ובמידה רבה של הצלחה. כמה ממיסדי  הפנתרים נבחרו לכנסת.

מעבר לזה הרי ידוע גם ידוע כי יוצאי אסיה ואפריקה ומעורבי חיתון שמספרם מתקרב ל-40% הגיעו ומגיעים  לפסגת בכול התחומים, ברשויות- המחוקקת, המבצעת והשופטת, נשיאות המדינה ,בשוק ההון, התעשייה, ההייטק ,הרפואה, החינוך ובשאר התחומים. למעט ראשות הממשלה ,אשר כמעט ויוצא המגרב, אמיר פרץ זכה בה. בתחומים מסוימים כמו בתחום המוסיקה העכשווית  יוצאי המגרב  ויוצאי ספרד שולטים שליטה מוחלטת.

כאמור האפליה נתונה כיום במקום אחר, הרוב, כולל מעמד הביניים, מכול העדות- המקופח ,ומיעוט של הון-שלטון- ביזיון – גם כן מכול העדות. השחיתות העכשווית, למשל אף היא חוצה עדות. ויש פה ושם בעיקר אצל פוליטיקאים שמנסים להעלות מן האוב את ה"שד העדתי".הנה העלו בלון ענק של ילדיי תימן האבודים, והבלון עף לו כי לא חטפו ילדים תימניים כמו שלא חטפו אחרים. והיו עוולות ואיוולת בקליטת כול עליה. שכן מדינה ענייה, כמעט מדברית, אשר מונָה שש מאות אלף נפש בעת הקמתה, קולטת מיליונים. אין לכך אח ומשל. ובכול זאת באותה תקופה לכול עולה הובטח ביטוח בריאות ו"טיפת חלב" לכל תינוק ,וגם חינוך יסודי ותעסוקה, במקרים רבים מה שנקרא היתה "עבודת דחק"- כלומר עבודה לא יצירתית. גם לכך אין אח ומשל בעולם המפותח.היו משגים, אבל אין עשייה בלי משגים ואין עשייה גדולה בלי משגים גדולים.

אני מחכה לאיזה יוצר גדול שבמלאת 70 שנה למדינה במאי   2018 ומאה שנה מאז סיום מלחמת העולם הראשונה והצהרת בלפור ,יפיק  סדרה של  תריסרי פרקים על  " מדינת ישראל- מסע של מאה שנה". אולי כחלילי ירים את הכפפה.

 

 

אור באמצע המנהרה

חרף הנהגה אטומה וקלוקלת ואווירת השנאה והשטנה  – ישראל היא עדיין לא סדום ועמורה  ויש בה גם צדיקים.

מאז בואי לארץ, והיכרותי עם השירה של חיים נחמן ביאליק, המשורר הלאומי הוא בשבילי מעין סידור תפילה, ואני הוגה בו כמו  "המתמיד" שגם לו הקדיש המשורר פואמה שבה אפתח.

עוֹד יֵשׁ עָרִים נִכְחָדוֹת בִּתְפוּצוֹת הַגּוֹלָה

בָּהֶן יֶעְשַׁן בַּמִּסְתָּר נֵרֵנוּ הַיָּשָׁן;

עוֹד הוֹתִיר אֱלוֹהֵינוּ לִפְלֵיטָה גְדוֹלָה

גַּחֶלֶת לוֹחֶשֶׁת בַּעֲרֵמַת הַדָּשֶׁן.

אכן יש ! גם כאן בארץ, גחלת לוחשת .וזה מביא אותי לשיר אחר של ביאליק, שבו מצאתי להבה לתאוות הידע, ל"נפש שרוצה לדעת" בלשון המשורר. עוד בטרם התוועדתי לאפריקה בביקורי האחרון באחד מפינותיה, התעניינתי באותם ילדים אפריקאיים, ילידי הארץ, דוברי שפתה,נגועיי תרבותה,למודיי מנהגיה, שלא ידעו מולדת אחרת, אך סכנת הגרוש מרחפת עליהם. גיליתי עניין בנושא בעיקר לנוכח העובדה שבתי הבכורה נתי, מקדישה יום בשבוע בפעילות באחד מגני הילדים הללו  בתל אביב

.וככה כותב המשורר – בבית החמישי- של השיר "אם יש את נפשך לדעת".

אִם-תֹּאבֶה דַעַת אֶת-הָאֵם הָרַחֲמָנִייָּה, הָאֵם הַזְּקֵנָה, הָאֹהֶבֶת, הַנֶּאֱמָנָה,שֶׁבְּרַחֲמִים רַבִּים אָסְפָה דִמְעוֹת בְּנָהּ הָאֹבֵד, וּבְחֶמְלָה גְדוֹלָה כּוֹנְנָה כָל-אֲשׁוּרָיו,וּמִדֵּי שׁוּבוֹ נִכְלָם, עָייֵף וְיָגֵעַ.אֶל-תַּחַת צֵל קוֹרָתָהּ תִּמַח אֶת-דִּמְעָתוֹ,תְּכַסֵּהוּ בְּצֵל כְּנָפֶיהָ, תְּיַשְּׁנֵהוּ  עַל-בִּרְכֶּיהָ……………" לך אל הגן של " בלֶסינג"- ברָכָה בעברית- אי שם בדרומה של תל אביב. הלכתי.

הוא נמצא בבית שאמנם לא נועד להריסה, אך ללא ספק, בצפונה של העיר או במרכז הוא היה עובר שיפוץ יסודי לפני עשרות שנים.או שטח מושך להשקעה בנדל"ן גן הילדים נמצא שם מכיוון ששם התאפשר לו להתקיים. שם הארנונה שהעירייה דורשת היא נמוכה יותר. שם הוא שוכן בקומה השנייה, כיוון  שלא כמו גן אחר שנמצא בקומת הקרקע צמוד לגינה, אין  לו כסף לשלם על הארנונה הנוספת שהעירייה דורשת בעבור חלקת העניים הקטנה עם קצת ירוק. לא מערכת החינוך העירונית או הממלכתית הקימה אותו אלא בלסינג האפריקאית. בלסינג  היא אם לשלושה שנקטה יוזמה בלתי רגילה, בנסיבות ובתנאים קשים מאוד,והקימה את הגן הזה. הוא הוצת בשנת 2012 ורק המזל מנע אבדות בנפש.ועל משקל אמירה ידועה,במקום שבו מציתים גני ילדים, מציתים גם אנשים. אבל לא אישה כבלסינג תוותר, ולעזרתה נחלצה עמותת ,"אליפלט" שאליה אתייחס בהמשך. הגן מתקיים כתוצאה מהתנדבות יחידים, במזון, בצרכים בסיסים אחרים, בציוד וגם בכיסוי חלק מדמי השכירות והארנונה, שכן חלק קטן משלמים ההורים. ליתר דיוק האמהות, של הילדים שרובם חד הוריים.הם מתגוררים בסמוך בתנאים ירודים עוד יותר מאשר הגן.

אני מודה שכהורה צעיר לשלוש בנותיי, לא הרביתי לבקר בגן שלהם. זאת בשל המקצוע של אביהם- עיתונאי- והעובדה שהעיתונאי , בכול מערכת, הוא ציפור לילה. זה כורח המציאות שבה  ציפורי הבוקר יידעו מה קרה בלילה, אף שהם שמעו או צפו בחדשות הערב. מלבד זאת בתפקידים ניהוליים בתקשורת, גם הלילה הוא לעתים ליל שינה מרוסק .ככה כשהילדים יצאו מן הבית אני ברוב המקרים ישנתי. אולם גם  באותם מקרים שבהם כן ביקרתי בגן, הילדים בקושי שמו לב. הם עסקו בשלהם, ואפשר שאחד או אחת הרימו עין לזר שהופיע כי להורים אחרים הם הרי היו רגילים.

הגן של בלסינג.

בגן של בלסיניג ברגע שרגלי עברו את סף הדלת, אצו רצו אלי כמה ילדים בגיל 3-4 ונדבקו ברגלי באשכולות, תוך צעקות אבא! אבא!. וזה לא היה החום של האפריקאי שאותו הזכרתי בעקבות הביקור בזנזיבר. זאת הייתה תגובה אינסטינקטיבית אפשר של ציפור שמצאה ענף להיאחז בו. אבל סיבה טובה יותר הוא  של חֶסֶר בחום. ילדים אלה בקושי יודעים מה זה אבא, שכן  אצל רובם אין אבא, ולכן כנראה שכול גבר הוא אבא. והם צמאים לאותו חום שחסר להם. גם האֵם שאפשר שיש לה כמה ילדים ,בשובה לביתה בשעות הערב, בקושי מספיקה להאכילם ולהשכיבם .ילדים אלה צמאים לתשומת לב, שאותה הם לא  מקבלים , מכול מקום לא במידה מספקת. הסביבה ליד הבית היא עוינת, וילדים חשים בכך. כאן יש להם ביטחון, וגם אהבה, וגם זאת ככול שניתן. שכן בגן של  בלסינג,  גם כאשר יש עזרה של  מתנדבת, מספר הילדים והפעוטים עשוי להגיע בשעה מסוימת לששים, מכיוון שחלק מהם אשר לומדים בבית הספר, או נמצאים במועדונית,בשעות אחר הצהרים, המקום היחידי שהם יכולים ללכת אליו שהוא מאויש, מואר,וחמים- זה הגן. לא הבית. האם עובדת. כאן בשני חדרים, כול חדר  כ-20 מ"ר הם מתרוצצים עם הטריינינגים הצבעוניים כמו כול ילדי גן בארץ אך בשטח כה צפוף. הם מתחככים אחד בשני כול הזמן. רצים אצים, קמים ונופלים, לזרועותיה של בלסינג או נתי אם אלה היו על יד, או נופלים על הרצפה. והם קמים ושוב רצים. וזה דומני הביטוי האולטימטיבי לחופש שלהם בד' האמות של הגן. כמו אותו "חדר קטן צר  וחמים ועל הכירה אש"- שאותו שרתי אני  בהיותי ילד קטן.אך רק השיר דומה ולא התנאים. ישנה מרפסת קטנה שבה זרוקים,כמה תרמילים,כמה צעצועים, איזה קורקינט מקולקל וזהו. בעצם חדר אחד מתוך השניים הוא פעוטון ובו 6 לולים משני צדי החדר.כדי לטפל במספר כזה של ילדים, גם בלסינג וגם מתנדבת,אם יֵשנה, הן לא רק על הרגלים אלא במרוץ מתמיד עם  הצרכים המידיים, האכלה, ניקיון, של הילדים והשטח, סידור דברים, חימום  מזון במטבח, החזרת דברים בתיק של כל ילד לפני שאמו באה לאסוף אותו, וכל זאת תוך המולה צווחנית כפי שילדים יודעים.בלסינג היא כול הזמן בתנועה. ויש שבידה האחת היא מרימה תינוק ובידה השנייה מכינה תרמיל לילד שאחות גדולה, בת 8 , באה לקחת אותו. לא ראיתי אותה שנייה אחת עומדת על מקום אחד. אני באתי לאחר שעות העומס.

 

blessing -post עותק

 

 

?????????????

 

מימין בלֶסינג  משמאל ילדים צופים בתמונה.

השפה המדוברת היא עברית. הם מסתכלים על תמונות של אפריקה כמו על איזו ארץ לא נודעת.לא שמעתי אותם מדברים סוואהילית או אנגלית, שפות שהאימהות מדברות במידה כזאת או אחרת של ידע. יש וילדה בת ארבע תאכיל תינוק בבקבוק של סמילק, ותטפל בו ברוך ובסבלנות ותדבר אליו עברית. לכן כאשר  מופיעה "תגבורת" ובצורה של גבר, האדם כצמח השדה . הם חגים סביבך, נותנים גלגל שתשחק  בו, מכבדים אותך בפלח של קלמנטינה שאני הבאתי להם ונתי קלפה ופילחה .ואני בקושי מבין את המלמול שלהם אבל העיניים השחורות הגדולות מביטות בך,וכובשות אותך,  בתערובת של חיבה והרבה כמיהה. רק שתיקח אותם ותן להם חיבוק חזק והם בעננים. הילדים השחורים האלה שנולדו בישראל, מדברים את שפתה, מכירים את הסביבה ומעולם לא היו באפריקה, היותם כאן תלויה על בלימה. הממסד עושה כמעט הכול כדי להוציא אותם ואת הוריהם מן הארץ. המעמד שלהם הוא של פליטים שבהינף קולמוס או במכה על מקלדת ימצאו עצמם בחוץ,  אם לא מחוץ למדינה, אזי מחוץ לאותה פינה חמה שהוא הגן של בלסינג." זה לחץ פסיכי לא מתון"- אמרה לי פעילה אחת של עמותת "אליפלט" שהיא ארגון העל של מתנדבים אשר דואג לילדים אלה ועל כך הוא קיבל אות הנשיא להתנדבות.

" הנה- אמרתי לה- יש הכרה בכם. הא- ראייה, קבלתם את אות נשיא המדינה". ."לא המדינה"- היא תיקנה אותי- "נשיא המדינה. הוא אדם בלתי רגיל ורגיש מאוד לסבל ולמצוקה של הזרים בארץ שלנו. לא המדינה". היא חזרה והדגישה. יש כאן מה שקרוי בשפה האנגלית  harrasment רדיפה, הטרדה בכול מיני צורות ונימוקים מנימוקים שונים. העיקר שלא להקל  על השהות בארץ.

גן נעול- אחותי

רוב הילדים האפריקאיים , הוריהם הם מאריתריאה. פעם הם היו מסודן. מעמדם הוא של פליטים פוליטיים, אמנם ממשלת ישראל רואה בהם מסתננים בלתי חוקיים אולם לאחר פנייה לבג"ץ, הם מוכרים כפליטים. בתור שכאלה הם אמנם מקבלים אשרת שהייה קצרה לתקופה של חודשיים שלושה, אבל הטיפול בבקשה יכול להתארך מעבר לתקופת השהייה הקצובה ואז ניתן לעצור אותם ולגרשם. כלומר, כפי שציינתי, יש כאן מדיניות מכוונת מצד הממסד להחזיר  את ההורים על ילדיהם וטפם לארצות המולדות או למדינה אחרת..

פעילה בעמותת ",אליפלט" אמרה לי כי  רוב הגנים- 80 במספר הם בתל אביב, שבה קיים  הריכוז הגדול ביותר של פליטים אפריקניים, כלומר מדובר בכמה אלפי ילדים ותינוקות. במישור המוניציפאלי בתל אביב אחראי לכך ארגון של העירייה בשם "מסילה" .יש עוד  כמה גנים באילת, בערד ובבאר שבע. באלה מטפלת עמותת בשם א.ס.ף.  עמותת א.ס.ף הוקמה בשנת 2007 במטרה לסייע לפליטים ולמבקשי מקלט בישראל. מלבד זה  פועלות בתל אביב  במסגרת ",אליפלט" שתי מועדוניות אחד לילדים אפריקאיים בגיל בית הספר והשני לילדים בגיל של גן חובה.

רוב הגנים מצויים במבני מגורים שעומדים על בלימה מכיוון שהשכירות שלהם , כאמור,נמוכה. בשכונה הזאת גם הדיירים עצמם מצויים במצוקה כלכלית וחברתית. לכן כול מסגרת כזאת של גן לאפריקאנים מוסיפה ללחץ וכתוצאה מזה לעוינות. זאת יכולה להגיע לממדים כמו הצתת הגן של בלססינג, בגן שבו אני ביקרתי. וזה המלכוד, שתוצאותיו מדי פעם בפעם פורצים  החוצה בצורה של הפגנות ועוינות נגד הזרים.

בשיחה עם פעילת העמותה אני הוא זה שמגלה אופטימיות בהנחה ובתקווה שבסופו של דבר המדינה לא תוכל לגרש ילדים אלה שנולדו כאן והם בעצם ישראלים לכול דבר ועניין  גם בצבע עורם, כמו יוצאי חבש. היא פחות אופטימית.  " ראה מה קרה לילדי אוגדנה. הם גורשו". אגב, האישה ששוחחתי אתה העדיפה שלא להזכיר שמה והסיבה הייתה  מאוד ישראלית. "גם ככה אני מקבלת שיחות טלפון ומיילים של גידופים ואיומים אנונימיים". אשר לילדי אוגנדה היא מפנה אותי לרמי גודוביץ'   שנטל על עצמו לדאוג  לילדים אלה עם שובם לסודאן . בפייסבוק שלו הוא מעביר עוד מידע בלתי נתפס על המצב בדרום סודן, לכל מי שעדיין צריך תזכורת על חשיבות של פרוייקט Come True , במסגרתו חולצו מאה ועשרים ילדי פליטים דרום סודנים שגורשו מישראל  " השבנו אותם בעזרת תורמים ישראליים, אל ספסל הלימודים"-הוא מודיע לקוראים. .
הוא מדגיש  את החשיבות של המאבק נגד גירוש פליטים סודנים ואריתראים מישראל לפני שיהיה מאוחר מדי ונגזור עליהם מוות. "זיכרו – הוא כותב –  גם כשנאבקנו נגד גירוש הילדים הדרום סודנים ומשפחותיהם אמרו לנו שאנחנו ממציאים את זה ולא נשקפת להם סכנה. בפועל, מבין משפחותיהם של פחות מאלף איש שגורשו מישראל לדרום סודן בשנת 2012 נהרגו עד היום למעלה מ 60 . אלה בדיוק אותם קולות שהיום אומרים, בניגוד לדוחות ועדויות חריגים  כאילו לאריתראים לא נשקפת סכנה אם יגורשו."

על פי נתוני רשות ההגירה בישראל מצויים 48,000 מבקשי מקלט בארץ רובם מאריתריאה ומיעוטם מסודאן. הם מוגנים מגרוש  מכוח "הגנה קבוצתית".

עמותת אליפלט.

 היעוד של עמותת "אליפלט – אזרחים למען ילדי פליטים" הוא לחלץ את מאות התינוקות וילדי הפליטים בדרום תל אביב ממעגל המצוקה והרעב בו הם לכודים בישראל."אליפלט היא זוכת "פרס יגאל אלון למעשה מופת חלוצי" לשנת 2015, וכאמור זוכה ב"פרס הנשיא". מתנדבי העמותה מחלצים מאות תינוקות וילדי פליטים מסודן ואריתריאה ממעגל המצוקה והרעב בו הם לכודים בישראל. לשם כך  העמותה זקוקה לעזרת  ישראלים, יחידים או מוסדות.. בכספי התרומות העמותה רוכשת מזון, חיתולים ומוצרי היגיינה לילדים ומוציאים אותם מהגנים החשוכים לפעילויות ולטיולים. בכספי התרומות היא מסייעת לגנים בתשלום שכר הדירה ובתשלום החשמל על מנת להבטיח שלא יהיו שרויים בקור או בחום עז. בכספי התרומות היא  דואגת  לרפואה וטיפול

בראש העמותה עומדת יעל גבירץ ,אשת חיל, פעילה ציבורית, עיתונאית בכירה,סופרת ומרצה בתחום התקשורת ובראש דאגותיה תשומת הלב לנזקקים, בעיקר כאלה שלא זוכים לתשומת לב ממסדית, או אף  ציבורית.על מפעל חיים זה היא זכתה באות הנשיא,שבכך הנשיא שלנו  משקף את הפנים היפים של חלק מן הציבור, לפחות. הסיסמה של העמותה היא " איתם למענם- מושיטים יד לילדי הפליטים" הושטת היד מוצאת ביטוי בדאגה לביטחונם ולכל מחסורם. וכך עשתה העמותה  מאז העבירה את הקטנים למעונם החדש .לאחרונה , כאמור, הוקמה  גם מועדונית בעבור ילדי בית הספר, המצילה אותם מסכנת השוטטות ברחוב עד שוב הוריהם בלילה מעבודתם.אולם, אנשי העמותה מציינים שגם ככה,כול הגנים האלה פועלים במבנים רעועים ובתנאי דלות ותברואה קשים ובכל אחד מהם מצטופפים עשרות תינוקות וילדים המשוועים לעזרה ולתשומת לב.משום כך נוסף על פעולת ההתנדבות העמותה זקוקה לתמיכה חומרית כלומר לתרומות וכל תרומה כספית מושקעת במזון לתינוקות, באוכל לילדים, בחיתולים, במוצרי היגיינה ובצרכים המבטיחים את קיומם הבסיסי. כדי להרחיב עוד את פעולות ההתנדבות והסיוע  דרושים, כמובן, משאבים נוספים.

yael gvirtz -  postעותק

?????????????

מימין. יעל גבירץ יו"ר עמותת "אליפלט" משמאל מתנדבת. נתי גיל פוגל בגן של בלסינג

אני רואה לנכון להדגיש כי רשומה זאת עוסקת בילדים ממוצא אפריקאי שנולדו בארץ, בנסיבות כאלה או אחרות. היא אינה עוסקת בסוגיה של הגירה בלתי חוקית ועמדת המדינה בכול הנוגע לסוגיה מורכבת וכאובה זאת.

קן לציפורים.

ומכיוון שפתחתי בחיים נחמן ביאליק , אסיים גם בשיר הילדים הקצרצר "קן לציפור"

קֵן לציפור, בין העֵצים

ובקֵן לה שָלוש ביצים

ובכל ביצָה, הָס פן תָעיר

יָשֵן לו אֶפרוח, אֶפרוח זָעיר.

אני לא מעלה על דעתי שהציבור בישראל, אשר רובו צאצאים  לפליטים מגלות זאת או אחרת, או פליטי השואה, ישקוט אם סכנת הגירוש תהיה מוחשית כלפי ציפורים קטנים אלה שנולדו בקן שלנו והם עדיין רפויי כנפיים. הם שחורים כמו ילדי ה"פלשמורה" שהובאו לכאן, יותר מטעמים פוליטיים מאשר מטעמים דתיים או מוסריים.לכן אני אופטימי.גם למנהרה שבה אנו מצויים כיום חודרים קרני אור.