ארכיון קטגוריה: מהגרים בישראל

כי פליטים היינו……

 אין כמו היהודי,כעם וכיחיד, שחייב לגלות רגישות עליונה לעקורים בעולם ובעיקר במדינה היהודית.

 תולדות עם ישראל  רצופות גרושים. מגירוש בבל, במאה ה-6 לפנה"ס, הגירוש הרומאי בעקבות המרד הגדול לאחר חורבן הבית השני,גרושים בימי הביניים, גירוש ספרד  בסוף המאה ה-15 וראשית המאה ה-16 . בראשית המאה ה-20 חלק מן העולים  שבאו לארץ גורשו על ידי השלטונות התורכיים. המעפילים לאחר השואה גורשו על ידי שלטונות המנדט הבריטי. לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה גורשו רבים מיהודיי ברה"מ ,או אלה שבאו אליה,לסיביר. בעת מלחמת העולם השנייה גורשו  יהודים מצפון אפריקה למחנות כפיה ומהם למחנות ריכוז. והגרושים באירופה אל  הגטאות ומשם אל מחנות ההשמדה. אין עוד עם עתיק יומין שהתואר "פליט נצחי" הולם אותו.

זאת היא  תזכורת קצרה מאוד- כותרת של עיתון- אבל היא דיה כדי להזדעזע משתי תופעות. אחת- הגרוש השרירותי של הפליטים האפריקאיים הבלתי חוקיים שהסתננו לישראל. השנייה, החמורה לא פחות, היא האדישות בקרב חלק גדול מן הציבור שבה הגזירה הזאת מתקבלת.

 

 

גירוש  יהודי קובנו,בליטא. צילום "יד ושם"

 

בראשית השנה הודיעה רשות האוכלוסין וההגירה בישראל  על תכנית הגירוש של מבקשי המקלט האפריקאים השוהים בארץ. החל באחד בינואר 2018 הופסקו חידושי האשרות של מבקשי המקלט בארץ. הרשות קוראת למבקשי המקלט לעזוב את ישראל בתוך 3 חודשים ואם לא יעשו כן הם יישלחו לכלא ללא הגבלת זמן. התפתחות זאת הביאה לשינוי גישה בקרב ההתארגנויות האזרחיות שליוו את מבקשי המקלט עד כה. נראה שבמישור השיפוטי המאבק תם, הנוהל הפך למציאות והארגונים הללו צריכים לעשות הכול שביכולתם כדי לעצור את ההליך ולהפעיל לחץ  ציבורי על מקבלי ההחלטות ברשויות השונות שלוקחות חלק בביצוע נוהל הגירוש. בעקבות הוראה זאת התארגנו גופים שונים שפועלים למען הפליטים כמו "פליטים נגד הגירוש","ארגון סיוע לפליטים א.ס.ף","המוקד לפליטים ומהגרים","דרום תל אביב נגד הגירוש", " עוצרים את הגירוש" ו"סטודנטים למען הפליטים" כדי לפעול נגד הגירוש. זאת היא מחרוזת של אבני כן למדינה.

אלישבע גברא מן הארגון "דרום תל אביב, נגד הגירוש"  פנתה אלי כשריד השואה ואיש רוח שלא להחריש ולהביע עמדה נגד הגירוש. נעניתי ברצון לפנייה זאת. בשעתו, אישה מאוקראינה שעבדה אצלי פעם בשבוע בטיפול בדירה ובאה לארץ באופן חוקי, אך לא טרחה להאריך את דרכונה,נלקחה באישון לילה לנמל תעופה בן גוריון וגורשה. כשהתייחסתי לכך ציינתי כי האופן שבה גורשה אותה אישה העבירה רטט בגופי,ואין צורך להוסיף את הסיבה. אבל לא נהיר לי מדוע ההוראה הזאת מוגדרת  מטעם רשות האוכלוסין כ"עזיבה מרצון".אילו מדובר היה במסע שכנוע לעזיבה מרצון, הדרך הייתה צריכה להיות שונה בתכלית, הן מן ההיבט המוסרי והן מן ההיבט התכליתי.

elisheva gavra

אלישבע גברא.

יחד עם זאת אינני חושב כי העמדה צריכה לייחד את שרידי השואה. לעניות דעתי היא צריכה להקיף את אזרחי ישראל היהודים. מי שהיו פליטים מאונס, תוך רדיפות מתמידות, התנכלויות, הרג ורצח מצד ארצות רבות בתפוצה ובהיסטוריה- חייבים להשמיע את קולם.

לא במוסגר, אני, כאזרח שומר חוק, מתנגד לכול מעשה בלתי חוקי, הן מצד אזרחי המדינה והן מצד זרים שבאים אליה. הסתננות למדינה היא בניגוד לחוק ושומה על גורמי האכיפה לפעול נגדה. אבל אין חוק בלי צדק ואין דין בלי רחמים. מדינת ישראל מספיק איתנה כלכלית, חברתית וביטחונית כדי לפעול  בצורה אנושית. ראשית לכל -35,000 הפליטים מאפריקה שנמצאים כאן יכולים בנקל למצוא עבודה שנדרשת בשירותים השונים ובכך לאפשר להם קיום ודיור סביר ולא הצטופפות בגטו עירוני. עם הזמן כאשר ירווח להם אפשר להגיע אתם להסכם או שיישארו כאן בחזקת עובדים דרושים על פי היתרים או שימצאו מדינות מקלט אחרות, או שבמדינת המוצא שלהם התנאים יאפשרו את שובם מבלי לסכן את חייהם. הסוגיה החמורה היא הילדים האפריקאים שנולדו כאן- ה"צברים השחורים".

refugees 4

הבה נזכור כי גלי ההגירה הגדולים בהיסטוריה לא היו רק קללה, אלא במקרים רבים ברכה. ארצות הברית לא הייתה מה שהינה ללא היותה ארץ מהגרים.  כמוה ישראל. ואין נפקה מינה אם אלה באו בתוקף "חוק השבות", כשמדובר בפליטים כגורם כלכלי. הכלכלה האירופית תלויה במידה רבה במהגרים אלה. נכון  שבאירופה הם התקבלו. חלקם חוזרים למולדתם וחלקם מתערים בחברה ובכלכלה המקומית. במקרה שלנו הסתננו, ולא באו בגלוי. אגב, יש כאלה שבאו כיהודים והתברר שאינם כאלה, כלומר בניגוד לחוק, וברוב המקרים המדינה נהגה כלפיהם לקולא. צעד גדול עשתה ישראל בהקימה את גדר הביטחון בגבול הדרומי, שכן  עיקר ההסתננות באה מבול מצרים. אבל מכיוון שמדובר עכשיו בכמה רבבות בלבד, המדינה יכלה להרשות לעצמה להיות  נדיבה,רחומה. היא תצא נשכרת בכול פרמטר.

היבט השואה.

מכיוון שבכול זאת הפנייה באה אליי לא רק כאזרח המדינה אלא כשריד שואה, אני רואה חובה להתייחס להיבט הזה.ב"הארץ" ( 19.1.2018 ) התפרסמה כתבה של אביגדור פלדמן שכותרתה: "אל תהיו נהגי קטר אדישים". גם מבלי לקרוא את המאמר, ההקשר ברור. לי בוודאי. עו"ד אביגדור פלדמן ,משפטן בעל זכויות רבות בהגנה על החלשים בכול תחום "נסחף" בלשון המעטה. ההשוואה מקוממת אותי ולדעתי מחטיאה את המטרה. והאחד קשור בשני. זה נכון כי במקרים מסוימים הפליטים שהוחזרו לאפריקה חזרו לסבל ,לעוני ומצוקה,ומהם גם נהרגו או נרצחו. אבל רובם נשארו בחיים. רכבות הבקר בשרות הנאצים הסיעו ששה מיליון יהודים למוות ואת השאר לסבל בל יתואר. אילו נשאלנו על ידי הנאצים אם אנו מוכנים להישלח לאוגנדה , התשובה ללא ספק הייתה חיובית ,ולא בשל העובדה שאוגנדה הוצעה כחלופה לארץ- ישראל על ידי חוזה המדינה ,תיאודור הרצל. ובכך הלוז של המאמר מחטיא את המטרה. הפליטים לא נשלחים למחנות ריכוז או מוות. ואם לא, אז כן ראוי לגרשם? אנלוגיות קיצוניות לעתים קרובות פועלות כבומרנג- בוודאי בדעת הקהל ,של כול ציבור, בין אם הוא נתון למניפולציות תעמולתיות או לא.

אם נצטמצם לסוגיה של גירוש, בכול זאת יש פן שמייחד את שרידי השואה. ההיבט הזה הוא תכיפות הגירוש. אביא דוגמה של "עדות אישית". בנובמבר 1939  גורשנו מן הבית היפה שלנו כדי להושיב  בו קצין נאצי בכיר . גירוש שבעבורי ,כנער צעיר שגדל בבית חרדי, הווה חורבן הבית השלישי. הושלכנו לבקתה עלובה שלימים הייתה חלק מן הגטו. באוגוסט 1942, עם חיסול הגטו בעיר שלנו וחיסול רוב המשפחה, גורשנו אמי ואני לגטו לודז'. בשנת 1944 עם חיסול גטו לודז' גורשנו לאושוויץ ,משם למחנות הריכוז ומשם הובלתי ברכבת מוות שממנה הצלחתי להימלט. במילים אחרות הגירושים התכופים היו חלק מתוכנן עד לפרטי הפרטים האחרונים כחלק ממסע החיסול עוד לפני שהוחלט על "הפתרון הסופי" בשנת 1942  .לכן אני, והשרידים המעטים שנותרו, שעברנו את התהליך הזה בהיותנו  בגיל רגיש מאוד, הגירוש צרוב בבשרינו ובנשמתנו ולעולם לא יימחק.

אבל, כאמור, די לי שכיהודי, וכאזרח המדינה שאותה אני אוהב, לפנות אל ממשלת ישראל- אנא עצרו את תהליך הגירוש!  וסוף מעשה החיובי,יהיה במחשבה חיובית- תחילה. בכך נהיה לא רק חכמים, אלא גם צודקים ,ונהיה חלק מעולם טוב יותר. כי אנו עדיין……העולם.

הנה המילים לשיר

אנחנו העולם

מילים: ליאונל ריצ'י ומייקל ג'קסון
לחן: ליאונל ריצ'י ומייקל ג'קסון
תרגום: דובי לנץ

יש רגעים שקוראים לנו לבוא
להיות כאיש אחד -כולם
מול כאב של ילד לתת חיבוק קטן
לעזור לתת לעוד אדם

די לעצום את העיניים שוב ושוב
ולסמוך שמישהו יעזור
כי כולנו חלק ממשפחה קרובה
שקוראים לה אהבה ואור

כי העולם הוא גם אנחנו
אז בוא נאיר אותו לכל הילדים כולנו
נחבק ביחד אותו חיבוק אוהב
וניתן למי שרק זקוק מכל הלב

אז תנו את הלב לכל מי שאוהב
שידע שיש לו עוד תקווה
כמו משה שמים מסלע הוא הוציא
כך תוציאו את הטוב כדי להציל

כי העולם הוא גם אנחנו…

אם נדמה לך שאין כבר שום סיכוי
אין מה לעשות רצוי הוא לא מצוי
אז כדי לדעת שהכל עוד אפשרי
שכולם כאיש אחד- קסמים קורים

כי העולם הוא גם אנחנו…

 

והנה השיר בביצוע המקורי שלו.

 

USA for Africa – We are the World – YouTube

 

 

 

המזרחי

רן כחלילי הוא לא  ציפור נדירה  אלא ישראלי ברוך כישרונות שתקוע בפאתי מזרח.

רן כחלילי  הוא ישראלי ברוך  כישרונות ומיומנויות בתחומים רבים לרבות תחום הפרסום,  הכתיבה, מוזיקה, הפקות, בימוי סרטי תעודה ,סדרות טלוויזיה ועוד כהנה וכהנה, עם שפע של קבלות בכול תחום שבו עסק. בוויקיפדיה הוא ערך מאוד מכובד עטור הישגים . אולם בצד עיסוקיו הרבים והמגוונים הוא עוסק ,אפשר לומר אובססיבית ,בנושא קיפוח המזרחים במדינה. כמעט ואין תחום, מן הקרקע ועד לאוויר,וכל מה שבאמצע, ומחיל האוויר הוא צונח  למטה לאלאור אזריה ,ככה שאין תחום שהוא לא מוצא בו קיפוח "עדות המזרח". בדרך הוא משליך גם כמה אבנים אל "השמאל הציוני"- "הרופס".("הארץ  18.1.17 )  דווקא במידה רבה של צדק. אבל זה כמובן לא שייך למזרח.

sunrise-baba-mail-com

קשה להתווכח עם אנשים שהם באיזה מקום תקועים. אבל בהנחה שיש קוראים שתוהים האם יש כיום בסיס להערכה זאת, למען קוראים אלה אני רואה לנכון להאיר בזרקור הקטן שלי כמה עובדות יסוד. להעמיד  דברים על מכונם. כולל את רן כחלילי בכבודו ובעצמו. אתחיל בהיבט הגיאוגראפי. משום מה הכניסו אצלנו ל"פלונטר" אחד את כול אלה שאינם ממוצא אשכנזי- שהם ממוצא מזרחי. וזאת טעות גדולה. יוצאי מרוקו, תוניסיה, אלג'יריה וגם לוב, נקראות  מדינות "המגרֶב"- מגרב פירושו מערב. מכאן שיוצאי צפון אפריקה הם לא מזרחיים אלא מערביים. אשר לתחום האתנוגראפי, רבים מיוצאי מרוקו,תוניסיה ואלג'יריה מוצאם מדרום אירופה. חלק מיוצאי לוב באים מאיטליה.

ציור babamail.com

בתקופת האינקוויזיציה בספרד רבים עברו את מיצרי הגיברלטאר והתיישבו בארצות צפון אפריקה. רבים מקרב יוצאי צפון אפריקה הם בהירי עור, וחלקם גם בהירי עניים. בירושלים, כפי שכבר הזכרתי בשעתו בהיבט אחר של הסוגיה, גר שכן בביתנו  בשם יאיר מרוקו, מהנדס בניה בולט בבירה, שהוריו והוריי הוריו, חיו בעירי במרכז פולין- זדונסקה וולה, אך שמם היה מרוקו. ואין כול ספק שבאו משם. כול יוצאי מדינות המגרב ששמם אשכנזי, הם ממוצא אשכנזי. בדיוק כמו כול אדם ששמו מזרחי, או איסטרמן, או אוסטרמן שנולדו באנגליה ,בגרמניה, אוסטריה, צרפת ועוד – מוצאם מזרחי.

בקטגוריה  מוטעית זאת מוכנסים גם  ישראלים יוצאי מורשת ספרד, בעיקר אלא שקרויים ס"טים- ספרדים טהורים. אלא שיהודים אלה מוצאם מתורכיה, מיוון, מארצות הבלקן, ומספרד עצמה. הם אכן יהודים ספרדים, ורובם מדברים או מבינים את שפת הלדינו- שהיא המקבילה לשפת היידיש של יוצאי מזרח אירופה. מכול מקום הם לא מזרחים. ובכל הנוגע לייחוסי האצולה בארץ, הם קדמו לאשכנזים ואצל המשפחות הספרדיות בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה-20 עבדו אשכנזים כפועלים או פקידים או אשכנזיות ששרתו בעבודות בבית, לרבות עובדות ניקיון.

לעומת זאת העולים מעיראק, מפרס,מסוריה, מלבנון הם יוצאי המזרח. ואוסיף כאן בחלק האתנוגראפי כי לפי המסופר, הכוזרים, עם מזרחי, התגיירו. ויש עוד סימן שזה שנים אני מקדיש לו תשומת לב והוא הלבוש, אשר מצביע על אזור מוצא. אני נולדתי במשפחה חסידית. חסידי פולין לבשו קפוטות ארוכות, אבנטים, מגפיים וכובעי פרווה, (שטייירמל) גם בקיץ, וגם כאן בישראל בכול ימות השנה. זה הלבוש של הקוזאקים, עם קווקאזי, אשר גם הגברים שלו ככה לבושים, בהבדל שאצלם על החגורה תקוע פגיון, והם גם פרשים, וגם קשורים באי אלה פוגרומים נגד יהודים. ויש לי עוד סימן. בשעה ששם המשפחה מצד סבתי מצד אמי והסבים מצד אבי  שמות המשפחה שלהם הם גרמניים, כמו "גלזר"- זגג או " נוסבאום"- עץ אגוז, שם משפחה של סבי מצד אמי הוא ניידט. חקרתי במסעי באירופה ובאמריקה ומצאתי שכמעט והשם אינו בנמצא. עם זאת בליל הסדר לא שרו אצלנו את הפזמון "אחד מי יודע"- בעברית אלא ",חד מאן ידענא, חד אני ידע ידענא" בארמית, וזאת תוך סלסול מזרחי. ידוע שהקהילה הכורדית בעיראק, הקהילה היהודית העתיקה ביותר מאז החורבן, נהגה לדבר ארמית במקום עברית. זה ועוד. קחו את החזנות האשכנזית. היא כולה סלסולים, בדציבלים הגבוהים והנמוכים- נעימות מזרחיות מובהקות.שלא לדבר שהתפילות הם בנוסח ספרד.משמש אחד גדול- העם היהודי.

טיבן של  העליות.

העלייה מארצות צפון אפריקה לישראל הייתה סלקטיבית. לא מדינת ישראל עשתה את המיון, אלא העדה עצמה. רוב  העשירים של יהודי צפון אפריקה כמו גם אנשי המקצועות החופשיים ביניהם רופאים, מהנדסים, עורכי דין ,שלא לדבר על אנשי ממון ,או שנשארו, בעיקר במרוקו- המיעוט, או שהיגרו לצרפת- הרוב. לכן  קליטת עליה זאת הייתה מורכבת הרבה יותר, והמוסדות הקולטים לקו במעשים ובמחדלים שפגעו ברקמה של הקהילה. הישן נהרס בבואם לכאן  מבלי שתהיה חלופה טובה שתמלא את החלל הנורמטיבי.

לעומת זאת בעלייה מן המזרח, כמו מעיראק במבצע "עזרא ונחמיה" או מאיראן, סוריה ולבנון, באן כול הקהילות על כול הרבדים שלהם. העלייה העיראקית הייתה משופעת ברופאים, במהנדסים, ברואי חשבון, במשפטנים, ביזמים, וגם בקומוניסטים שמלאו תפקידים בכירים במפלגה זאת בעיראק.  עולי בבל קלטו את עצמם, והם מזרחים, ומהם, למעט בעיות נקודתיות, לא דווח על חבלי קליטה מיוחדים. חבלי קליטה כללים יש לכול מהגר ומהגר ואין זה משנה מהיכן הוא בא. כפי  שזה קורה לי לעתים,קופץ לי איזה אירוע שמשתבץ בסיפור. אמש צפיתי ביוטיוב בהופעה, במכון ון ליר  בירושלים ,של פרופסור אורית בשקין, ישראלית וחוקרת בולטת של המזרח ובעיקר על עיראק ויהודיה ומרצה כעת באוניברסיטת שיקאגו. במסגרת סידרה בשם "לזכור את בגדד" היא דיברה על "בגדד- עיר ללא הפסקה".בסקירה ממצה על הקהילה היהודית של עיראק, מוסדותיה, החינוכיים, התרבותיים, הפוליטיים,המוסיקליים, על המנהגים ועל היחסים הבינדתיים. בין היתר היא סיפרה שבואם לארץ ב"מבצע עזרה ונחמיה" בשנים 1949-1950 חרף המצוקה במעברות, הם השכילו להביא אתם לשם  חלק מן התרבות שלהם. היו במעברות בתי קפה, היו לימודים שהמשכילים לימדו את בני הנוער, היו הופעות מוסיקה. האזינו ביחד לנעימות עיראקיות בקול ישראל בערבית, כשהתזמורת מורכבת ברובה מנגנים יוצאי עיראק. הערך המוסף כפי שציינה פרופסור בשקין היה העדר פער מעמדי. כולם היו ביחד, אקדמאים ואנשים מיעוטי השכלה, מדענים, עם פועלים וכיוצא באלה. זאת הסיבה שכה מעט שמענו על חבלי הקליטה, שהיו ועוד איך היו. כשם שהיו, והיו קשים מאוד ,חבלי הקליטה של ניצולי השואה, שאליהם אתייחס בהמשך.

אשר לעליות קודמות, מרבית העולים של העלייה הרביעית( 1924-26)  היו אנשי מעמד הביניים שהגיעו מפולין.ואילו אנשי  העלייה החמישית, בשנים 1932-1934 , באו מארצות דוברות גרמנית כמו גרמניה ואוסטריה, רבים מהם בעלי מקצוע הצווארון הלבן ברמה המערבית.עם זאת בשל קושי להעסיק את כולם במקצועות שלהם היו מקרים שעורכי דין מקרבם הפכו לנהגים, ומהנדסים הפכו  לבנאים.לא נשמעו שום טענות על הפליה כלפי אשכנזים טהורים.

עליית ניצולי השואה.

  לדעתי הסיפור המלא של  קליטת העולים  ניצולי השואה, קרוב לחצי מיליון במספר, טרם סופר ולעולם לא יסופר. ראשית לכל -זאת לא הייתה עליית מצוקה, בדומה למקרים שקהילות גורשו, כמו מעיראק, או ניצלו כמו מצפון אפריקה. המצוקה הייתה נפשית, שכן כול אחת ואחד מקרב שרידי השואה יכול היה בשלב זה או אחר להגר לכול מקום בעולם. הם באו לארץ מכיוון שהיו ציונים, או יהודים שחשבו כי הלקח הראשון של השואה הוא הקמת מדינה יהודית. מכאן שזאת הייתה העלייה הציונית הגדולה ביותר "אי פעם"- מעולם, ולעולם. וצר לי שלא הוגדרה שכזאת. זה לא קיפוח אלא עיוות היסטורי. אשר לשואה, הרי בחוויית הפרט -לכל שרידה ושריד היה הסיפור שלו, סיפור ארוך ועצוב. הוא לא סופר כי השרידים נמנעו מלספר  ולא יסופר כי רובם אינם אתנו. וכשם שלכול אחת ואחד מהם  הייתה שואה משלו, ככה  לכול אחת ואחד מהם היו חבלי קליטה כמעט קשים מנשוא , טראומטיים בלא שיהיה איזה משרד קליטה, או משרד לחברה ולרווחה. הם קלטו את עצמם.

הפרופסור חנה יבלונקה, היסטוריונית באוניברסיטת בן גוריון ובת לניצולי שואה, ערכה  כמה מחקרים שפורסמו  על קליטתם של ניצולי השואה  בישראל. כמובן שבמסגרת המחקרים שלה היא עסקה בכול ההיבטים של קליטת מהגרים אשר ניצלו מן התופת, רובם ללא קרובים, בודדים, שבורים בגוף ובנפש. היא ציינה עם זאת כי חרף המציאות הקשה , שרידי השואה בבואם לארץ לא היו "נעבעכים"- הגדרה יידישאית ל"מסכנים". זאת במובן  התרבותי והחברתי. דהיינו לא זו בלבד שהם השתלבו בתרבות הארץ אלא בתחומים רבים הם השפיעו. בין הדוגמאות להשפעה מצויים מנהיגים חברתיים כמו כמה מראשי מרד גטו וורשה, סופרים ומחזאים. אפרים קישון, ניצול השואה מהונגריה בטורים שלו בעיתונות, בספרים שלו, במחזות שלו- קבע שפה ופניני לשון. קישון הוא שכתב את המחזה "סאלאח שבתי". אבל לצערי לא  היה אז רון בחלילי  שיכתוב את המחזה על "אברה'מלה  לזרוביץ'" או מנדל קלופר- שמות מפוברקים, אשר לנו על ספסלי שדרות רוטשילד בהמתנה לתשובה של בעל מפעל או חנות שאליהם יתקבלו לעבודה .

ההגדרה שלי על קליטתם של ניצולי השואה היא "צרוף של חמלה וניכור". לא חשש של הידבקות במחלות, כי כולם עברו חיטוי בעתלית- מה שנקרא "די טי טי". אבל קליטה חברתית, תרבותית,רגשית אינה קשורה בהיגיינה. עד למשפט אייכמן הציבור כמעט ולא ידע כלום מה זאת שואה, וגם אז הוא למד על השואה, ומעט מאוד על שרידיה. אחר כך הוא למד על הפיצויים שקיבלו הניצולים,אשר בהתחשב במה שהם איבדו, אם בכלל יש פיצוי לאובדן האדיר, של רצח המשפחה, נישול מרכוש, גזילת הנעורים, חיסול החינוך,איבוד האמונה- באדם ובאלוהים , הרי מה שניתן להם זה נושק לאפס . אבל זה עורר קנאה בשעתה, בעיקר מצד עולים אחרים . אמרו שלניצולי שואה יש מכוניות וכיו"ב תפנוקים. אשריהם וטוב להם. הציבור וגם העולים מארצות מצוקה לא ידעו כי בכספי השילומים, נקלטו עולים מגלויות אחרות. אבל שרידים אלה היו ציבור אילם כמעט. לא רק שהם לא סיפרו הרבה על מה שחוו בגיהינום, הם גם לא סיפרו על מה שעבר עליהם כאן במדינת היהודים. ואם דיברו בכלל- אז מה שהוא כמו "שרדנו שם נשרוד גם כאן. העיקר שאנו במדינה יהודית" רובם דיברו יידיש, וגם את השפה הזאת חיסלו להם. ומכיוון שלא דברו עברית- אז בהגיעם באוניות ובהעברתם ישר לחזית, אי אפשר היה לסדר להם ג'ובים מנהליים, גם לא של אפסנאים או של טבחים . אבל   לרובים ומקלעים לא היה צורך בשום שפה. רובם ככולם נשלחו ליחידות לוחמות. הם הוו 43%  מן הכוח הלוחם ואחוז הנופלים שלהם היה גבוה מאלה שנולדו בארץ או של עולים וותיקים. והיו כאלה שנפלו מבלי להשאיר אחריהם כול שריד משפחה. ולא היו טענות שתרבות אשכנז הוותיקה בישוב- השתלטה על הארץ. כחלילי עדיין לא נולד.

הצלחות וכישלון.

 הציונות המדינית, כפי שכבר תיארתי זאת בעבר, הגשימה את שלוש המטרות הראשיות שהיא  הציבה לעצמה. הקמת מדינת ישראל, קיבוץ גלויות ומיזוג גלויות. היורשת של הציונות המדינית- מדינת ישראל כשלה בעיצוב ומיצוב מערכת ערכים שבבסיסה חוקה וזאת מבוססת על עקרונות של חופש, שוויון , ומערכות של צדק, מוסר ודאגה לשכבות החלשות. האפליה כיום אינו עוד מגזרית,  אלא חברתית, כלכלית וגיאוגרפית.רק שתי מפלגות מבוססות על עדות. דגל תורה שהיא אשכנזית טהורה וש"ס שאמורה לייצג את "עדות המזרח והספרדים".ובמערכת החינוך של דגל התורה, המערכת שבה צמח מנהיג ש"ס , אריה דרעי, קיימת אפליה כלפי חניכים של ש"ס. עם זאת היו מוקדים של קיפוח, ואלה היו מוקדים גיאוגרפיים, כמו בוואדי סאליב בחיפה והקטמונים בירושלים, ושם קמו "הפנתרים השחורים" ואלה היו אירועים, גם אם קוממו את ראשי הממסד, הם היו לדעתי מכוננים. זאת הייתה הפגנת כוח טבעית מבפנים, והיא פעלה ובמידה רבה של הצלחה. כמה ממיסדי  הפנתרים נבחרו לכנסת.

מעבר לזה הרי ידוע גם ידוע כי יוצאי אסיה ואפריקה ומעורבי חיתון שמספרם מתקרב ל-40% הגיעו ומגיעים  לפסגת בכול התחומים, ברשויות- המחוקקת, המבצעת והשופטת, נשיאות המדינה ,בשוק ההון, התעשייה, ההייטק ,הרפואה, החינוך ובשאר התחומים. למעט ראשות הממשלה ,אשר כמעט ויוצא המגרב, אמיר פרץ זכה בה. בתחומים מסוימים כמו בתחום המוסיקה העכשווית  יוצאי המגרב  ויוצאי ספרד שולטים שליטה מוחלטת.

כאמור האפליה נתונה כיום במקום אחר, הרוב, כולל מעמד הביניים, מכול העדות- המקופח ,ומיעוט של הון-שלטון- ביזיון – גם כן מכול העדות. השחיתות העכשווית, למשל אף היא חוצה עדות. ויש פה ושם בעיקר אצל פוליטיקאים שמנסים להעלות מן האוב את ה"שד העדתי".הנה העלו בלון ענק של ילדיי תימן האבודים, והבלון עף לו כי לא חטפו ילדים תימניים כמו שלא חטפו אחרים. והיו עוולות ואיוולת בקליטת כול עליה. שכן מדינה ענייה, כמעט מדברית, אשר מונָה שש מאות אלף נפש בעת הקמתה, קולטת מיליונים. אין לכך אח ומשל. ובכול זאת באותה תקופה לכול עולה הובטח ביטוח בריאות ו"טיפת חלב" לכל תינוק ,וגם חינוך יסודי ותעסוקה, במקרים רבים מה שנקרא היתה "עבודת דחק"- כלומר עבודה לא יצירתית. גם לכך אין אח ומשל בעולם המפותח.היו משגים, אבל אין עשייה בלי משגים ואין עשייה גדולה בלי משגים גדולים.

אני מחכה לאיזה יוצר גדול שבמלאת 70 שנה למדינה במאי   2018 ומאה שנה מאז סיום מלחמת העולם הראשונה והצהרת בלפור ,יפיק  סדרה של  תריסרי פרקים על  " מדינת ישראל- מסע של מאה שנה". אולי כחלילי ירים את הכפפה.

 

 

אור באמצע המנהרה

חרף הנהגה אטומה וקלוקלת ואווירת השנאה והשטנה  – ישראל היא עדיין לא סדום ועמורה  ויש בה גם צדיקים.

מאז בואי לארץ, והיכרותי עם השירה של חיים נחמן ביאליק, המשורר הלאומי הוא בשבילי מעין סידור תפילה, ואני הוגה בו כמו  "המתמיד" שגם לו הקדיש המשורר פואמה שבה אפתח.

עוֹד יֵשׁ עָרִים נִכְחָדוֹת בִּתְפוּצוֹת הַגּוֹלָה

בָּהֶן יֶעְשַׁן בַּמִּסְתָּר נֵרֵנוּ הַיָּשָׁן;

עוֹד הוֹתִיר אֱלוֹהֵינוּ לִפְלֵיטָה גְדוֹלָה

גַּחֶלֶת לוֹחֶשֶׁת בַּעֲרֵמַת הַדָּשֶׁן.

אכן יש ! גם כאן בארץ, גחלת לוחשת .וזה מביא אותי לשיר אחר של ביאליק, שבו מצאתי להבה לתאוות הידע, ל"נפש שרוצה לדעת" בלשון המשורר. עוד בטרם התוועדתי לאפריקה בביקורי האחרון באחד מפינותיה, התעניינתי באותם ילדים אפריקאיים, ילידי הארץ, דוברי שפתה,נגועיי תרבותה,למודיי מנהגיה, שלא ידעו מולדת אחרת, אך סכנת הגרוש מרחפת עליהם. גיליתי עניין בנושא בעיקר לנוכח העובדה שבתי הבכורה נתי, מקדישה יום בשבוע בפעילות באחד מגני הילדים הללו  בתל אביב

.וככה כותב המשורר – בבית החמישי- של השיר "אם יש את נפשך לדעת".

אִם-תֹּאבֶה דַעַת אֶת-הָאֵם הָרַחֲמָנִייָּה, הָאֵם הַזְּקֵנָה, הָאֹהֶבֶת, הַנֶּאֱמָנָה,שֶׁבְּרַחֲמִים רַבִּים אָסְפָה דִמְעוֹת בְּנָהּ הָאֹבֵד, וּבְחֶמְלָה גְדוֹלָה כּוֹנְנָה כָל-אֲשׁוּרָיו,וּמִדֵּי שׁוּבוֹ נִכְלָם, עָייֵף וְיָגֵעַ.אֶל-תַּחַת צֵל קוֹרָתָהּ תִּמַח אֶת-דִּמְעָתוֹ,תְּכַסֵּהוּ בְּצֵל כְּנָפֶיהָ, תְּיַשְּׁנֵהוּ  עַל-בִּרְכֶּיהָ……………" לך אל הגן של " בלֶסינג"- ברָכָה בעברית- אי שם בדרומה של תל אביב. הלכתי.

הוא נמצא בבית שאמנם לא נועד להריסה, אך ללא ספק, בצפונה של העיר או במרכז הוא היה עובר שיפוץ יסודי לפני עשרות שנים.או שטח מושך להשקעה בנדל"ן גן הילדים נמצא שם מכיוון ששם התאפשר לו להתקיים. שם הארנונה שהעירייה דורשת היא נמוכה יותר. שם הוא שוכן בקומה השנייה, כיוון  שלא כמו גן אחר שנמצא בקומת הקרקע צמוד לגינה, אין  לו כסף לשלם על הארנונה הנוספת שהעירייה דורשת בעבור חלקת העניים הקטנה עם קצת ירוק. לא מערכת החינוך העירונית או הממלכתית הקימה אותו אלא בלסינג האפריקאית. בלסינג  היא אם לשלושה שנקטה יוזמה בלתי רגילה, בנסיבות ובתנאים קשים מאוד,והקימה את הגן הזה. הוא הוצת בשנת 2012 ורק המזל מנע אבדות בנפש.ועל משקל אמירה ידועה,במקום שבו מציתים גני ילדים, מציתים גם אנשים. אבל לא אישה כבלסינג תוותר, ולעזרתה נחלצה עמותת ,"אליפלט" שאליה אתייחס בהמשך. הגן מתקיים כתוצאה מהתנדבות יחידים, במזון, בצרכים בסיסים אחרים, בציוד וגם בכיסוי חלק מדמי השכירות והארנונה, שכן חלק קטן משלמים ההורים. ליתר דיוק האמהות, של הילדים שרובם חד הוריים.הם מתגוררים בסמוך בתנאים ירודים עוד יותר מאשר הגן.

אני מודה שכהורה צעיר לשלוש בנותיי, לא הרביתי לבקר בגן שלהם. זאת בשל המקצוע של אביהם- עיתונאי- והעובדה שהעיתונאי , בכול מערכת, הוא ציפור לילה. זה כורח המציאות שבה  ציפורי הבוקר יידעו מה קרה בלילה, אף שהם שמעו או צפו בחדשות הערב. מלבד זאת בתפקידים ניהוליים בתקשורת, גם הלילה הוא לעתים ליל שינה מרוסק .ככה כשהילדים יצאו מן הבית אני ברוב המקרים ישנתי. אולם גם  באותם מקרים שבהם כן ביקרתי בגן, הילדים בקושי שמו לב. הם עסקו בשלהם, ואפשר שאחד או אחת הרימו עין לזר שהופיע כי להורים אחרים הם הרי היו רגילים.

הגן של בלסינג.

בגן של בלסיניג ברגע שרגלי עברו את סף הדלת, אצו רצו אלי כמה ילדים בגיל 3-4 ונדבקו ברגלי באשכולות, תוך צעקות אבא! אבא!. וזה לא היה החום של האפריקאי שאותו הזכרתי בעקבות הביקור בזנזיבר. זאת הייתה תגובה אינסטינקטיבית אפשר של ציפור שמצאה ענף להיאחז בו. אבל סיבה טובה יותר הוא  של חֶסֶר בחום. ילדים אלה בקושי יודעים מה זה אבא, שכן  אצל רובם אין אבא, ולכן כנראה שכול גבר הוא אבא. והם צמאים לאותו חום שחסר להם. גם האֵם שאפשר שיש לה כמה ילדים ,בשובה לביתה בשעות הערב, בקושי מספיקה להאכילם ולהשכיבם .ילדים אלה צמאים לתשומת לב, שאותה הם לא  מקבלים , מכול מקום לא במידה מספקת. הסביבה ליד הבית היא עוינת, וילדים חשים בכך. כאן יש להם ביטחון, וגם אהבה, וגם זאת ככול שניתן. שכן בגן של  בלסינג,  גם כאשר יש עזרה של  מתנדבת, מספר הילדים והפעוטים עשוי להגיע בשעה מסוימת לששים, מכיוון שחלק מהם אשר לומדים בבית הספר, או נמצאים במועדונית,בשעות אחר הצהרים, המקום היחידי שהם יכולים ללכת אליו שהוא מאויש, מואר,וחמים- זה הגן. לא הבית. האם עובדת. כאן בשני חדרים, כול חדר  כ-20 מ"ר הם מתרוצצים עם הטריינינגים הצבעוניים כמו כול ילדי גן בארץ אך בשטח כה צפוף. הם מתחככים אחד בשני כול הזמן. רצים אצים, קמים ונופלים, לזרועותיה של בלסינג או נתי אם אלה היו על יד, או נופלים על הרצפה. והם קמים ושוב רצים. וזה דומני הביטוי האולטימטיבי לחופש שלהם בד' האמות של הגן. כמו אותו "חדר קטן צר  וחמים ועל הכירה אש"- שאותו שרתי אני  בהיותי ילד קטן.אך רק השיר דומה ולא התנאים. ישנה מרפסת קטנה שבה זרוקים,כמה תרמילים,כמה צעצועים, איזה קורקינט מקולקל וזהו. בעצם חדר אחד מתוך השניים הוא פעוטון ובו 6 לולים משני צדי החדר.כדי לטפל במספר כזה של ילדים, גם בלסינג וגם מתנדבת,אם יֵשנה, הן לא רק על הרגלים אלא במרוץ מתמיד עם  הצרכים המידיים, האכלה, ניקיון, של הילדים והשטח, סידור דברים, חימום  מזון במטבח, החזרת דברים בתיק של כל ילד לפני שאמו באה לאסוף אותו, וכל זאת תוך המולה צווחנית כפי שילדים יודעים.בלסינג היא כול הזמן בתנועה. ויש שבידה האחת היא מרימה תינוק ובידה השנייה מכינה תרמיל לילד שאחות גדולה, בת 8 , באה לקחת אותו. לא ראיתי אותה שנייה אחת עומדת על מקום אחד. אני באתי לאחר שעות העומס.

 

blessing -post עותק

 

 

?????????????

 

מימין בלֶסינג  משמאל ילדים צופים בתמונה.

השפה המדוברת היא עברית. הם מסתכלים על תמונות של אפריקה כמו על איזו ארץ לא נודעת.לא שמעתי אותם מדברים סוואהילית או אנגלית, שפות שהאימהות מדברות במידה כזאת או אחרת של ידע. יש וילדה בת ארבע תאכיל תינוק בבקבוק של סמילק, ותטפל בו ברוך ובסבלנות ותדבר אליו עברית. לכן כאשר  מופיעה "תגבורת" ובצורה של גבר, האדם כצמח השדה . הם חגים סביבך, נותנים גלגל שתשחק  בו, מכבדים אותך בפלח של קלמנטינה שאני הבאתי להם ונתי קלפה ופילחה .ואני בקושי מבין את המלמול שלהם אבל העיניים השחורות הגדולות מביטות בך,וכובשות אותך,  בתערובת של חיבה והרבה כמיהה. רק שתיקח אותם ותן להם חיבוק חזק והם בעננים. הילדים השחורים האלה שנולדו בישראל, מדברים את שפתה, מכירים את הסביבה ומעולם לא היו באפריקה, היותם כאן תלויה על בלימה. הממסד עושה כמעט הכול כדי להוציא אותם ואת הוריהם מן הארץ. המעמד שלהם הוא של פליטים שבהינף קולמוס או במכה על מקלדת ימצאו עצמם בחוץ,  אם לא מחוץ למדינה, אזי מחוץ לאותה פינה חמה שהוא הגן של בלסינג." זה לחץ פסיכי לא מתון"- אמרה לי פעילה אחת של עמותת "אליפלט" שהיא ארגון העל של מתנדבים אשר דואג לילדים אלה ועל כך הוא קיבל אות הנשיא להתנדבות.

" הנה- אמרתי לה- יש הכרה בכם. הא- ראייה, קבלתם את אות נשיא המדינה". ."לא המדינה"- היא תיקנה אותי- "נשיא המדינה. הוא אדם בלתי רגיל ורגיש מאוד לסבל ולמצוקה של הזרים בארץ שלנו. לא המדינה". היא חזרה והדגישה. יש כאן מה שקרוי בשפה האנגלית  harrasment רדיפה, הטרדה בכול מיני צורות ונימוקים מנימוקים שונים. העיקר שלא להקל  על השהות בארץ.

גן נעול- אחותי

רוב הילדים האפריקאיים , הוריהם הם מאריתריאה. פעם הם היו מסודן. מעמדם הוא של פליטים פוליטיים, אמנם ממשלת ישראל רואה בהם מסתננים בלתי חוקיים אולם לאחר פנייה לבג"ץ, הם מוכרים כפליטים. בתור שכאלה הם אמנם מקבלים אשרת שהייה קצרה לתקופה של חודשיים שלושה, אבל הטיפול בבקשה יכול להתארך מעבר לתקופת השהייה הקצובה ואז ניתן לעצור אותם ולגרשם. כלומר, כפי שציינתי, יש כאן מדיניות מכוונת מצד הממסד להחזיר  את ההורים על ילדיהם וטפם לארצות המולדות או למדינה אחרת..

פעילה בעמותת ",אליפלט" אמרה לי כי  רוב הגנים- 80 במספר הם בתל אביב, שבה קיים  הריכוז הגדול ביותר של פליטים אפריקניים, כלומר מדובר בכמה אלפי ילדים ותינוקות. במישור המוניציפאלי בתל אביב אחראי לכך ארגון של העירייה בשם "מסילה" .יש עוד  כמה גנים באילת, בערד ובבאר שבע. באלה מטפלת עמותת בשם א.ס.ף.  עמותת א.ס.ף הוקמה בשנת 2007 במטרה לסייע לפליטים ולמבקשי מקלט בישראל. מלבד זה  פועלות בתל אביב  במסגרת ",אליפלט" שתי מועדוניות אחד לילדים אפריקאיים בגיל בית הספר והשני לילדים בגיל של גן חובה.

רוב הגנים מצויים במבני מגורים שעומדים על בלימה מכיוון שהשכירות שלהם , כאמור,נמוכה. בשכונה הזאת גם הדיירים עצמם מצויים במצוקה כלכלית וחברתית. לכן כול מסגרת כזאת של גן לאפריקאנים מוסיפה ללחץ וכתוצאה מזה לעוינות. זאת יכולה להגיע לממדים כמו הצתת הגן של בלססינג, בגן שבו אני ביקרתי. וזה המלכוד, שתוצאותיו מדי פעם בפעם פורצים  החוצה בצורה של הפגנות ועוינות נגד הזרים.

בשיחה עם פעילת העמותה אני הוא זה שמגלה אופטימיות בהנחה ובתקווה שבסופו של דבר המדינה לא תוכל לגרש ילדים אלה שנולדו כאן והם בעצם ישראלים לכול דבר ועניין  גם בצבע עורם, כמו יוצאי חבש. היא פחות אופטימית.  " ראה מה קרה לילדי אוגדנה. הם גורשו". אגב, האישה ששוחחתי אתה העדיפה שלא להזכיר שמה והסיבה הייתה  מאוד ישראלית. "גם ככה אני מקבלת שיחות טלפון ומיילים של גידופים ואיומים אנונימיים". אשר לילדי אוגנדה היא מפנה אותי לרמי גודוביץ'   שנטל על עצמו לדאוג  לילדים אלה עם שובם לסודאן . בפייסבוק שלו הוא מעביר עוד מידע בלתי נתפס על המצב בדרום סודן, לכל מי שעדיין צריך תזכורת על חשיבות של פרוייקט Come True , במסגרתו חולצו מאה ועשרים ילדי פליטים דרום סודנים שגורשו מישראל  " השבנו אותם בעזרת תורמים ישראליים, אל ספסל הלימודים"-הוא מודיע לקוראים. .
הוא מדגיש  את החשיבות של המאבק נגד גירוש פליטים סודנים ואריתראים מישראל לפני שיהיה מאוחר מדי ונגזור עליהם מוות. "זיכרו – הוא כותב –  גם כשנאבקנו נגד גירוש הילדים הדרום סודנים ומשפחותיהם אמרו לנו שאנחנו ממציאים את זה ולא נשקפת להם סכנה. בפועל, מבין משפחותיהם של פחות מאלף איש שגורשו מישראל לדרום סודן בשנת 2012 נהרגו עד היום למעלה מ 60 . אלה בדיוק אותם קולות שהיום אומרים, בניגוד לדוחות ועדויות חריגים  כאילו לאריתראים לא נשקפת סכנה אם יגורשו."

על פי נתוני רשות ההגירה בישראל מצויים 48,000 מבקשי מקלט בארץ רובם מאריתריאה ומיעוטם מסודאן. הם מוגנים מגרוש  מכוח "הגנה קבוצתית".

עמותת אליפלט.

 היעוד של עמותת "אליפלט – אזרחים למען ילדי פליטים" הוא לחלץ את מאות התינוקות וילדי הפליטים בדרום תל אביב ממעגל המצוקה והרעב בו הם לכודים בישראל."אליפלט היא זוכת "פרס יגאל אלון למעשה מופת חלוצי" לשנת 2015, וכאמור זוכה ב"פרס הנשיא". מתנדבי העמותה מחלצים מאות תינוקות וילדי פליטים מסודן ואריתריאה ממעגל המצוקה והרעב בו הם לכודים בישראל. לשם כך  העמותה זקוקה לעזרת  ישראלים, יחידים או מוסדות.. בכספי התרומות העמותה רוכשת מזון, חיתולים ומוצרי היגיינה לילדים ומוציאים אותם מהגנים החשוכים לפעילויות ולטיולים. בכספי התרומות היא מסייעת לגנים בתשלום שכר הדירה ובתשלום החשמל על מנת להבטיח שלא יהיו שרויים בקור או בחום עז. בכספי התרומות היא  דואגת  לרפואה וטיפול

בראש העמותה עומדת יעל גבירץ ,אשת חיל, פעילה ציבורית, עיתונאית בכירה,סופרת ומרצה בתחום התקשורת ובראש דאגותיה תשומת הלב לנזקקים, בעיקר כאלה שלא זוכים לתשומת לב ממסדית, או אף  ציבורית.על מפעל חיים זה היא זכתה באות הנשיא,שבכך הנשיא שלנו  משקף את הפנים היפים של חלק מן הציבור, לפחות. הסיסמה של העמותה היא " איתם למענם- מושיטים יד לילדי הפליטים" הושטת היד מוצאת ביטוי בדאגה לביטחונם ולכל מחסורם. וכך עשתה העמותה  מאז העבירה את הקטנים למעונם החדש .לאחרונה , כאמור, הוקמה  גם מועדונית בעבור ילדי בית הספר, המצילה אותם מסכנת השוטטות ברחוב עד שוב הוריהם בלילה מעבודתם.אולם, אנשי העמותה מציינים שגם ככה,כול הגנים האלה פועלים במבנים רעועים ובתנאי דלות ותברואה קשים ובכל אחד מהם מצטופפים עשרות תינוקות וילדים המשוועים לעזרה ולתשומת לב.משום כך נוסף על פעולת ההתנדבות העמותה זקוקה לתמיכה חומרית כלומר לתרומות וכל תרומה כספית מושקעת במזון לתינוקות, באוכל לילדים, בחיתולים, במוצרי היגיינה ובצרכים המבטיחים את קיומם הבסיסי. כדי להרחיב עוד את פעולות ההתנדבות והסיוע  דרושים, כמובן, משאבים נוספים.

yael gvirtz -  postעותק

?????????????

מימין. יעל גבירץ יו"ר עמותת "אליפלט" משמאל מתנדבת. נתי גיל פוגל בגן של בלסינג

אני רואה לנכון להדגיש כי רשומה זאת עוסקת בילדים ממוצא אפריקאי שנולדו בארץ, בנסיבות כאלה או אחרות. היא אינה עוסקת בסוגיה של הגירה בלתי חוקית ועמדת המדינה בכול הנוגע לסוגיה מורכבת וכאובה זאת.

קן לציפורים.

ומכיוון שפתחתי בחיים נחמן ביאליק , אסיים גם בשיר הילדים הקצרצר "קן לציפור"

קֵן לציפור, בין העֵצים

ובקֵן לה שָלוש ביצים

ובכל ביצָה, הָס פן תָעיר

יָשֵן לו אֶפרוח, אֶפרוח זָעיר.

אני לא מעלה על דעתי שהציבור בישראל, אשר רובו צאצאים  לפליטים מגלות זאת או אחרת, או פליטי השואה, ישקוט אם סכנת הגירוש תהיה מוחשית כלפי ציפורים קטנים אלה שנולדו בקן שלנו והם עדיין רפויי כנפיים. הם שחורים כמו ילדי ה"פלשמורה" שהובאו לכאן, יותר מטעמים פוליטיים מאשר מטעמים דתיים או מוסריים.לכן אני אופטימי.גם למנהרה שבה אנו מצויים כיום חודרים קרני אור.