ארכיון קטגוריה: לקחים היסטוריים

גם אזרחים "צועדים על הקיבה",מקרטעים עליה או נופלים.

העבר הוכיח כי  רווחה כלכלית,אשר משפרת את רמת חייו של הפרט,הערך המוסף שלה הוא הרצון העז לשמור עליה ולא להסתבך בהרפתקאות שעלולות לשים קץ לרווחה זאת.זה אמור גם לגבי עמים, ומבחינתנו,בראש וראשונה לגבי שכנינו הפלשתינאים.
 
נפוליון בונפרטה היה לא רק מצביא ומדינאי גדול אלא איש שטבע אמירות חכמות ואשר הגירוי שלי גורם לי לצטט כמה מהם,כפי שהם מובאים  באתר "ויקיציטוט".
"עם שאין לא עבר אין לו עתיד", (לתשומת לבו של אייל ברקוביץ שייחס את האמירה ל"אחד העם")  "לעולם אל תפריע לאויב כשהוא עושה טעות", "הדרך הטובה ביותר לקיים הבטחה היא שלא להבטיח אותה", "יש לחשוש מארבע עיתונים עוינים יותר מאלף רימונים", "הכוח האמיתי הוא חזות הכוח" (מסר לצה"ל)
ואחרון אחרון,חביב,לנושא: "הצבא צועד על קיבתו".
 
אנחנו יודעים שלא רק הצבא צועד על הקיבה.כולנו צועדים,מקרטעים,צולעים,או נופלים- על הקיבה.אדם רעב הוא לא רק אומלל ומיואש,אלא גם מסוכן לעצמו ולסביבה.ראינו אנשים כשמאבדים את מטה לחמם -מתאבדים.ראינו אנשים רעבים שמאבדים אחרים וגם את עצמם,כשהם נשלחים למאסר עולם במקרה הטוב או שנידונים למוות.איש רעב אין לו מה להפסיד מלבד את גופו השלדי כי את נשמתו הוא מזמן איבד.זה אמור לגבי יחידים ולגבי צבורים ועמים.
 
אחרי מלחמת העולם הראשונה בעלות הברית לא רק השפילו את העם הגרמני המובס אלא גם הרעיבו אותו.מציאות קשה זאת הביאה לבמה את היטלר ואת הנאציזם לגרמניה והמיטה שואה, חורבן והרס במלחמת העולם השנייה.לאחר מלחמת העולם השנייה ,בעלות הברית לא חזרו על המשגה.מעצמות הציר, גרמיה ויפן, אומנם היו תקופה מסוימת תחת כיבוש,אך אירופה,ובכלל זה גרמניה זכו לתוכנית מרשל שאפשרה את שיקום היבשת ושילובה של גרמניה בעולם הדמוקרטי החדש.יפן זכתה בחוקה, הקיסרות נותרה,הוקם משטר דמוקרטי בערבות ביטחונית אמריקנית. שתי מעצמות הציר שלא הצליחו לכבוש את העולם צבאית,כבשו, חלקים ממנו –כלכלית.
זהו ההבדל בין פוליטיקה קצרת ראות לבין מדינאות רחבת אופקים.
 
המשל לא תמיד דומה לנמשל,והנסיבות שונות.אך מוסר השכל הוא שאם אתה רוצה לכבוש את לבו של עם או אדם,תאפשר את קיומו בכבוד.זה אמור לגבי אירופה,אמריקה הדרומית,המזרח התיכון ובייחוד לגבי הפלשתינאים.שחר להב במאמר תחת הכותרת " כיבוש השטחים במלחמת ששת הימים מנקודת מבט מרקסיסטית" www.e-mago  עוסק בין היתר באופן קבלת ההחלטות של ממשלת אשכול, מיד לאחר סיום מלחמת ששת הימים.
 
הוא כותב כי בספרו של ד"ר ראובן פדהצור – "ניצחון המבוכה", המוקדש לבחינת מדיניות ישראל בשטחים לאחר מלחמת ששת הימים, ניתן למצוא פרט מידע מעניין, המצביע על החשיבות הגדולה שייחסו בהנהגה הפוליטית הישראלית ליתרון הכלכלי הטמון בשטחים ובתושביהם: ב11 ביוני 1967, מיד עם סיום הקרבות, התכנסה ממשלת ישראל וקיבלה החלטה שהציע ראש הממשלה אשכול, והקימה את "ועדת השישה", כמעין ועדת שרים לשטחים. הועדה קיבלה ייפוי כוח מהממשלה "להחליט בכל הנוגע ליחסים הכלכליים עם השטחים המוחזקים בידי צה"ל". ….. יש בדברים אלו משום מימד של החשיבה הכלכלית המרכזית שבאה לידי ביטוי בתהליכי ההחלטות בדבר גורל השטחים הכבושים. אפילו שר הביטחון דיין החל לגבש לקראת סוף שנת 1967, לפי פדהצור, את "רעיון האינטגרציה הכלכלית בין הגדה המערבית לישראל"  שהובא שנה אחר כך גם להצבעה בממשלה. ניכר, לסיכום, כי עתידם הכלכלי של השטחים עמד בראש סדר העדיפויות של ממשלת ישראל מיד עם תום הלחימה – והדבר משמש כתמיכה נוספת לנקודת המבט המרקסיסטית שמעלה המחבר כאילו כיבוש השטחים, ובייחוד ההחלטה להמשיך ולהחזיק בהם,הם שהביאו רווחה לישראל לאחר המיתון הקשה ערב המלחמה.
 
גם אם הנחה זאת מופרכת,כולה או בחלקה,אין כול ספק,שמשלת ישראל ובייחוד שר הביטחון, משה דיין,ראו בפן הכלכלי בשטחים חלק חשוב ממדיניות של  "כיבוש נאור" שאפשר לפלשתינאים להתקיים, ליהנות  מן ההיצע של עבודה ואיזה חופש תרבותי וחופש דתי,וזאת תוך שמירה על המנדט שהעניקה לעצמה ישראל בשטחים.הפלשתינאים אמנם נהנו כלכלית,אך בכך לא הסתפקו.עם האינתיפאדה נהרסה גם הכלכלה ובהמשך גם  אופק מדיני לא נראה.
 
לתוך החלל הזה,שחלק ממנו היה שלטון ערפאת המושחת, נכנס החמאס.בצורה בוטה ניתן לומר שהארגון  הקנאי הזה ודומיו מצאו את המרשם. מצד אחד  דאגו שמשפחה בת שבעה ילדים,דרך משל,  תהיה לה מסגרת חינוך,ותוכל איכשהו להתקיים חומרית- בעולם הזה.אחר כך הם גבו את המחיר בדמים אחרים. ילד,נער,איש ואישה נשלחו להיות ג'אהידים  עם הבטחות של כול טוב בעולם הבא.אללה נתן אללה לקח, יהי שם אללה מבורך, ולתפארת העם הפלשתינאי. מרשם ברוטאלי בדוק.השאלה היא האם יש מרשם נגדי.
 

הכנסת האוכלוסייה,בעיקר בעזה, בסד העוני והעזובה, אמנם גורמת לתושבים אכזבה  מרה  מן השלטון שבו בחרו,אך האצבע המאשימה למצוקתם,ולכך יש קונצנזוס, היא לעבר ישראל.הדבק הוא תמיד האויב הגדול. כאשר  כנופיות לוחמות אחת בשנייה-מי עומד מאחורי זה אם לא ישראל.גם כאשר אנו  מצווים להילחם מלחמת חורמה בטרור,עלינו לדאוג שהעם הפלשתינאי לא ייפול קרבן לייאוש בבחינת "תמות נפשי עם ישראלים". המאמר הראשי של עיתון "הארץ"
( 28.1.2007 ) שבו הוא קורא "להפריד בין המשא ומתן לאוכלוסייה", הוא המרשם הנגדי .ואכן את המאמר מס
כם "הארץ" כך: "זאת לא רק חובה משפטית( כמדינה כובשת- צ.ג) זהו כורח אנושי,לא פחות מכך,זו תהיה השקעה מדינית טובה.מציאות כלכלית משופרת עשויה  להבטיח גם בחירה פוליטית ראויה".
 
הוא שאמרנו הם יצעדו על הקיבה- אולי גם  לקראתנו.
 
 

האור בגאליפולי עדיין מהבהב.

 

 

 סיפור ישן אך רלוונטי כיום.גם מנהיגים מדיניים וצבאיים מבריקים עלולים למעוד, אך משלמים את המחיר.במשוואה של עוצמה צבאית- נחישות היריב עשויה להיות דומיננטית.

 

במעבר הספינה בין  חופי הים השחור לים התיכון האוניה עושה דרכה מיָם  השיש( Marmara ) דרך מיצר הדרדנלים.גם בלילה הקודר כאשר  ערפל כבד עוטף את האזור,נראה אור מהבהב  אי שם מן הלשון היבשתית."זה גאליפולי"- מכריז קול מתא הפיקוד של האנייה. איש מקרב הנוסעים לא מתרגש. עוברים כול כך הרבה מקומות,אז עברנו עוד אחד, שבפי התורכים הוא נקרא גליבולו. לי השם הזה אמר הרבה. ראשית, גדוד נהגי הפרדות הארץ ישראלי היה מעורב במערכה על  מיצרי הדרדנלים במלחמת העולם הראשונה. אבל זה פרט קטן. היה עוד פרט אחד ,שקשור במושב עובדים בעמק חפר בשם "כפר מונש" ,שאותו ייסדו חיילים משוחררים מצבא אוסטרליה. הם קראו לכפר על שם אחד הגיבורים במערכה על גאליפולי, קולונל,אח"כ גנרל ,ג'ון מונש,שהיה יהודי.

 

התוודעתי לכפר מונש בשלהי מלחמת העצמאות כאשר בית הדפוס של הכפר שהיה ידוע בעבודותיו המצוינות,שלח מאנשיו לשרות מפות וצילומים של צה"ל בימים אלה. שמו"ץ ,בראשי התיבות ,היה חלק מחיל המודיעין, שאליו הועברתי מחטיבת כרמלי לאחר שחלקים ממנה התפרקו כתוצאה מן הקרבות בצפון.לא קשרתי את השם לאחת המערכות הקשות במלחמת העולם הראשונה- הקרב בגאליפולי.

 

המערכה בגאליפולי  ראשיתה באביב של שנת 1915 במלחמת העולם הראשונה שבו כוחות האימפריה הבריטית בסיוע צרפתי ניסו לפלוש לחוף גאליפולי שבתורכיה כדי לפתוח את הנתיב הימי לרוסיה דרך הדרדנלים ולכבוש את הבירה העותומאנית איסטנבול (קונסטנטינופול). הניסיון כשל  ובמערכה נפלו יותר מ-131,000 חיילים ויותר מ־250,000 נפצעו.בנטל הכבד ביותר נשאו יחידות צבא אוסטרליות וניו-זילנדיות (ANZAC) .

 

הנחיתה בגאליפולי 1915 -לקחים לימינו

 

שני מנהיגים ידועי שם יזמו את המהלך הצבאי הזה. הראשון היה שר הימייה של אותם ימים, ווינסטון צ'רצ'יל, האיש שבמלחמת העולם השנייה עמד בראש המערכה שהצילה את אנגליה ואת העולם החופשי.ההצעה של צ'רצ'יל לתקוף את מיצרי הדרדנלים מן הים,אושרה על ידי הקבינט הבריטי, בראשות אסקווית.האיש השני ,היה כבר אז מצביא ידוע, הגנרל,לורד קיצ'נר,אשר שימש כשר המלחמה.הוא מינה מפקד, אף הוא ידוע,  גנרל סר איאן המילטון ,לעמוד בראש חיל המשלוח  לכיבוש המייצרים. בחזית הזאת נפלו גם מאות אלפי חיילים תורכים אשר,בסיוע קצינים גרמניים, הדפו בהצלחה כל ניסיונות ההסתערות והביאו לנסיגת הכוחות של בעלות הברית.עם הלוחמים התורכיים בגליפולי נמנה גם קצין טורקי צעיר בדרגת סרן ושמו מוסטפה כמאל אתא תורכ, לימים האיש שנחשב למייסדה ואביה של תורכיה החדשה.

צ'רצ'יל למעשה הודח והתמנה לשר בלי תיק,אך לא שולב עוד במועצת המלחמה העליונה הבריטית,גם זוהרו של קיצ'נר דעך,אם כי הוא נישאר הגיבור של האימפריה במערכות בסודאן ובדרום אפריקה.הוא הציע ללורד אסקווית,ראש הממשלה, להתפטר,אך זה לא נעתר,ומונה לשר החימוש. במסע באונייה "האמפשייר" ביוני 1916 בדרכה לארכנגלסק ברוסיה,האוניה על  מלחייה טבעה, ולא נמצא שריד לנספים. צ'רצ'יל שב לממשלה כשר החימוש ב-1919 לאחר שהתנדב לשרות צבאי וזכה לראות את ניצחון בעלות הברית במלחמת העולם הראשונה. הוא גם זכה להיות האדריכל הראשי של הניצחון על הציר הנאצי במלחמת העולם השנייה. גאליפולי הייתה תחנת מעבר לשניהם.אחד בדרך למצולות הים והשני לפסגת הגדולה.

עד היום מציינים ב-25 באפריל  הארצות שנטלו חלק במערכה זאת את יום הזיכרון לחיילים, לזכר יום הפלישה.האור שמהבהב מן המגדל בדרדנלים,מגדל גאליפולי, משמש אף הוא תזכורת.

 

לקחים  היסטוריים.

 

אין כמעט מערכה היסטורית שאין בצדה לקח לימינו אלה.א.כוח מסיבי לא תמיד מנצח.ב.מנהיגים גדולים עלולים למעוד.ג.עם כָבוש,סופו שישתחרר.לקח שלישי שאותו למדתי,שוב, בימים אלה  כשקראתי ספר של ליאון יוריס,מגדולי המספרים  של סאגות היסטוריות,ביניהם, כידוע, "אקסודוס",סיפור הגבורה של ההעפלה. שלושה  ספריו האחרים שתורגמו לעברית, הם "מעבר המתלה" , "זעקת הקרב" ו"טופאז". קראתי עןד כמה מספריו של יוריס,אך משום מה הספר שאליו אני מתייחס, REDEMTION– ( בהוצאת HARPER COLLINS 1995 -) "גאולה" זכה לתשומת לבי רק באחרונה כשנתקלתי בו על מדף של החנות לספרים משומשים "סימן קריאה" אשר בבקעה בירושלים,שהוא "הספרייה הציבורית" שלי.

 

סיפור זה שראשיתו בניו זילנד,על חוואי שהגר מאירלנד,הוא הצדעת כבוד לעם האירי שנאבק במערכה עקובה מדם נגד השלטון הבריטי.בעצם ה"הומאג'" המפורסם של ליאון יוריס לאירים הוא ספרו "טריניטי" ובו הוא מגולל את הטרגדיה ארוכת השנים של עם עתיק  ואציל ,משועבד ונתון תחת המגף הבריטי הגס ומאבקו המר לחרות.אך גם ב-Redemption אירלנד היא הליבה של הרומאן המרתק והמרטיט הזה.אלא שיוריס, כדרכו,עושה קפנדרייה,והפעם אחד הצאצאים של אותו חוואי ניו- זינלנדי ,מאירלנד,עוזב את הבית בחשאי מתגייס לצבא הבריטי,כאשר המטרה הסופית היא אירלנד,אך דרך הייסורים הוא הקרב בגאליפולי, והוא שנחרת בזיכרון.ולבסוף ישנו ה"עוקץ"- אשר מחבר,כמובן,בין השניים.

 

הקוראים יכולים לשער בנפשם את תאור מהלכי המערכה שתחילתה בים ולבסוף במערכה עקובה נהרות דם,מערכה פרי הגותם של  צ'רצ'יל וקיצ'נר.היא מסתיימת,כמובן באירלנד.כאשר סגרתי את הדף האחרון חשבתי לעצמי. הנה פחות ממאה שנה,שביב של זמן בהיסטוריה,עם שהיה נתון  תחת כיבוש של מעצמה נאורה,אך ברוטאלית בקנאותה לאימפריה,זכה בחופש,ושום מבצעים, עינויים,מגפות הרעבה והוצאות להורג לא הרתיעו אותו.העוצמה הצבאית,כאמור,אינה מרשם בטוח לניצחון וגם לא מנהיגים מבריקים,מדיניים וצבאיים, אינם חפים ממשגים.

 

מלחמת העולם הראשונה הייתה גדושה בשניהם.היא צועדת בגאון ב"מצעד ההבלים" של ההיסטוריונית ברברה טוכמאן.אירלנד זכתה בעצמאות לאחר מאבק של מאות שנים, ולבסוף לאחר מאבק צבאי נמרץ, בדצמבר 1921 . המנדט הבריטי בארץ ישראל,ארך בסך הכול 30 שנה.אני משער כי ה"סטאז'" באירלנד מלא תפקיד כלשהו בהחלטה הבריטית להתקפל בארץ ישראל .לעומת זאת השליטה שלנו על הפלשתינאים , שבעוד חצי שנה תימלא לה  40  שנה ,שליטה שבה את דרך הייסורים טרם סיימנו. גם זאת יש לזכור.

 

וכמובן שנזכרתי באותו אור מהבהב שלא היה מגדלור אשר מבשר נמל מבטחים אלא אנדרטה מהבהבת בלילה אפל לטרגדיה של מלחמות.