ארכיון קטגוריה: ישראל וניצולי השואה

למעלה רואים כוכבים.

ד'מרקר,המגזין הכלכלי היומי של "הארץ" הוא המגאפון למאקרו כלכלה ועסקים ומנוף שיווקי של מוספים וכנסים, אך אינו מוצא לראוי לעסוק בנושא הרכוש היהודי בפולין, שלו יש רבבות יורשים בישראל, או לגבי יתרת השילומים מגרמניה.

   מָרקֶר באנגלית הוא  רָשָם, סָמָן, בוחֵן, מצייֵן, ואם מוסיפים לו את ה'-הידיעה ד'מרקר- אז הוא עושה את  כל הדברים האלה .הוא לא. זאת הפעם השלישית במהלך שני עשורים שאני כותב את הבלוג, שאני עוסק במגזין זה "לכלכלה ועסקים של ישראל" בהוצאת עיתון "הארץ". בפעם הראשונה שכתבתי על העיתון היה ב 13 בינואר 2008 בפוסט שכותרתו "להיות שם- דה מרקר- האוורסט של ההון,הדחף להגיע לאלדוראדו של ימינו".

סקרתי את ההיסטוריה של המגזין, במסגרת "הארץ", שזורה בצבעי טכניקולור ,עם הקדמה ארוכה ,עד שהגעתי לאמירה כי "לציבור הלא דתי יש עגל זהב בדמות "דה מרקר". אביא את הקטע המסכם את הרשימה, שמסביר את הכותרת "להיות שם" כשם הסרט של יז'י קושינסקי:

 "ההבדל בין "דה מרקר", לבין, לדוגמה,  ה"וול סטריט ג'ונרנל"- האורים ותומים של שוק ההון האמריקני, הוא בריחוק- distance . אמריקה היא ארץ גדולה  בכול מובן שהוא, ובניו יורק נמצא ה- Stock Exchange .אצלנו , מכול המקומות , הוא  שוכן כבוד ברחוב שנושא את שמו של אביה הרוחני של הציונות- אחד העם.בדרך אל,או מ-שוק הכרמל. בכול מקרה, מבחינה זאת התופעה דומה למה שראיתי ביוהנסבורג בעת ביקורי בדרום אפריקה, בשלהי שנות השבעים. הסֶמֶל , המונומנטאלי החי והנושם להשפלה, לעוני ולגזענות באותה עת,  הייתה Soweto. ולאחר שביקרתי ברובע הפחונים ליד נמל התעופה של יוהנסבורג, תהיתי מדוע רובע זה אשר החושות שלו, בתי הקרטונים והפח, עפו כאשר המריא מטוס, לא זכו לתואר המושפל הזה. התשובה היא כי שכונת הפחונים רחוקה מלב העיר. סווטה נושקת ליוהנסבורג הזוהרת ,להיפודרום של מרוצי הסוסים, לצריחים של הבתים המפוארים. זה על יד זה ,מתחככים, רואים, מריחים. גם הם רצו "להיות שם", במרחק פיסי קטן, אך אנושי- אדיר.

ככה "דה מרקר",  הכול  נוצץ, הכול זהב, אלדוראדו של ימינו. הא ראייה. בזכותו, "הארץ" הוא העיתון היחיד בישראל אשר צמח, בניגוד לעיתונים אחרים. כולם רוצים להיות שם.רוצים ולא יכולים."

להיות כאן.

לפוסט היו כתריסר תגובות, רובן אוהדות ומחמיאות. אבל לי המחמאה הגדולה ביותר הייתה ההזמנה של העורך הראשי והמייסד של המגזין "גיא רולניק". גיא הוא  צעיר ממני ב-40 שנה, אבל כבר אז, והוא בן 39 ,הייתה לי הערכה רבה וגם כבוד כלפי האיש הזה, שבו ראיתי את אחד המשפיעים על  סדר היום הכלכלי חברתי של המדינה. בינתיים הוא הרחיב את המניפה שלו בכך שהוא  שימש כמנוף  למחאה החברתית הגדולה, הבלתי נשכחת, של 2011 .הוא ממשיך במסע הזה, בהתמדה ובנחישות  עד עצם היום הזה, במגזין השבועי, והוא כבר לא עורך המגזין אלא, בין היתר, פרופסור באוניברסיטת שיקאגו.

גיא רולניק. תמונה -וויקיפדיה

אז הוא הזמין אותי לחדרו במערכת "הארץ" ומצאתי לפני אדם צעיר ממושקף בחדר קטן, מאוד צנוע, ועל השולחן שני מסכי מחשב. על אחד היה הפוסט שלי ועל השני היו ההערות שלו. הפגישה נמשכה כשעה ומעלה ולמעט כמה נושאים שהוא העיר והאיר, והוא עשה זאת כפרזנטור סוּפֶר דוּפֶר, לא יצאתי כחוזר בתשובה למה שכתבתי. פה ושם שוכנעתי. את התגובה ,כמתבקש, הבאתי באחד הפוסטים הבאים. עם זאת, יצאתי מן הפגישה בהרגשה שלפָנָי לא רק אדם בקי מאוד בענייני כלכלה ומשק שבהם ידיעתי מעטה, אלא רגיש מאוד בנושא החברתי. בהקשר זה, אני, כפי שרגיש לענייני הפרט וחברה וגם כבוגר החוג לסוציולוגיה במסגרת ה- מ.א שלי ב New York University – דרכתי כבר על אדמה מוצקה יותר. בלימודים עשינו היכרות עם תורתו החברתית כלכלית של לואי ברנדייס, שופט בית המשפט העליון של ארה"ב, הוגה חברתי ויועץ לנשיא רוזוולט ב"ניו-דיל" שלו.

ברנדייס היה יהודי גאה וציוני מסור, אך הוא שימש כאיקון הלאומי ,ועם הימים- הבינלאומי, של הדפוקים.משום כך לא באה לי כהפתעה שרולניק במאמרים השבועיים שלו, מרבה לצטט ולהתייחס לברנדייס כאל האדמו"ר שלו.תחושה זאת לגבי רולניק התעצמה אצלי,שלוש שנים לאחר מכן, באותו אירוע היסטורי של המאבק החברתי- ב"עצרת המיליון" ו"אוהלי רוטשילד" בשנת 2011 . מאז רולניק לא מרפה ,ואת מאמריו השבועיים שלו אני קורא בשקיקה.נושבת מהם הרוח העזה הברנדיייסית במאבק למען הצרכנים ומערכה ללא חת במונופולים והקונגלומרטים. רולניק,כאמור, כותב במוסף השבועי. ואני מדבר על המוסף היומי. ואני -הוד מעלתו, הקורא הפשוט והמנוי, קרוב לשבעה עשורים, שהעיתון הוא בראש וראשונה אמור להיות בעבורו.

Above  my payroll 

זה ביטוי באנגלית למי שמודיע לזולת או לאחרים כי בהיבט זה, או בנקודה זאת, הסוגיה  שייכת לדרג בכיר יותר, כזה שמשכורתו החודשית היא לפחות בעלת 6 ספרות.  במילים אחרות זה בשבילי "הוך-אקונומיקס" ,מעל לראש שלי. בהכללה,בוודאי שאין נושא בעיתון או במדיה בכלל שאינו נוגע לנו ,גם אם הוא על איזה אי מרחוק. כולנו על אותה פלנטה קטנה. אך מה שקורה זה ,שקורא כמוני ,שמן הסתם נמנה עם רובם המכריע של קוראי הארץ והם, איך נאמר, קצת מעל לממוצע ,ולהם נועד העיתון ולאו דווקא לשועיי הכלכלה ומומחיה. יש להם פורומים וביטאונים גם משלהם. אני כבר לא מדבר על המדורים השיווקיים ועל המוספים השיווקיים .זאת פרסומת סמויה שלעתים יעילה יותר מזאת הגלויה. שכן, החומר בהם שמיועד לקורא הפשוט, לעתים קרובות מעניין יותר בכל הנוגע להבנת הכתוב,  מאשר בד'מרקר. ואני גם לא מתייחס להיבט העיתונאי בתחום הכלכלי, שכן מדובר במקטע שאני לא בקי בו. אך העובדה שהוא חלק מן העיתון ובעבורו אני משלם כמנוי הוא מיועד לי כקורא ושכזה אני מתייחס אל המוסף.

בטיוטה הראשון רשמתי,כדוגמה, את הכותרות של הגיליון מן ה-1.7.2021 ,אך בשל אורך הפוסט מחקתי את הקטע.בשורה התחתונה,גם אם אותו גיליון לא משקף בדיוק את כלל המהדורות, הרי מבחינתי, כקורא מתמיד- אני מעלעל  בדפי הדה- מרקר ושם אותו הצידה. מתוסכל שלא נהניתי מן הקריאה,והכתוב לא דיבר אליי,אך לפחות שבע רצון שחסכתי זמן.

בטיוטה השנייה גם מחקתי מספר רעיונות שהעליתי ואשר הכותרת שלהם היא הנושאים החשובים לאזרח, הדרכים שבהם הוא כפרט או כקהילה יכולים לעשות כדי לשפר את המצב או לפעול נגד סיאוב ושחיתות שלטונית, לרבות הון-שלטון-עיתון.עם זאת יש נושא שמעניין אותי כשורד שואה ואני משער שלמאות אלפים צאצאים של שורדי שואה.

מה לא היה.

אני מרבה לכתוב פוסטים שנוגעים לשואה ואולי זה ,לפחות בין השאר,רפלקסיבי מאחר שבמשך יובל שנים לא עסקתי בנושא משום היבט שלו, למעט  במקצת הזמן  במשפט אייכמן. משהתחלתי לעסוק בנושא עשיתי זאת רק מן ההיבט הערכי ולא החומרי. בין השאר משום שבתחום הזה היו אנשים עם קבלות רבות וממומחיות הרבה יותר גדולה משלי. אבל אישית ישנם היבטים חומריים שחשובים לי.

כאשר חודשיים לאחר הכיבוש הנאצי בנובמבר 1939 התבקשה המשפחה לפָנות את הבית "זמנית" כדי לשכן בו מפָקֵד צבאי,של הוורמאכט או ה-אֶס אֶס, למעט קצת מטלטלים חיוניים שלקחנו אתנו לבקתה,לשבוע שבועיים, הכול נשאר בדירה. כל כלי הבדולח והחרסינה הסינית, סכו"ם הכסף, מזכרות יקרות ערך ,עדיים שונים,למעט יהלומים, הפרוות ודברי ערך אחרים . אלה נשארו בדירה או במרתף הבית-בהנחה שתוך ימים או שבועות נחזור לשם. השווי שלהם הוערך ברבבות דולרים- סכום נאה בימים האלה. כמובן שלא חזרנו לביתנו. כל חפצי הערך הניידים נשדדו על ידי הפולנים המקומיים זמן קצר לאחר הפינוי. אבל הנדל"ן של הסבים שלי נשאר.ולכן נושא הרכוש היהודי בפולין נוגע לי אישית. אני אחד היורשים ואני עדיין חי וזה שייך לי.אבל יש דורות שני ושלישי שגם הם יורשים בפועל לרכוש של אבותיהם בפולין.

בית המשפחה בכיכר העיר 1985

עמדת ממשלות פולין מאז המשטר הקומוניסטי לאחר המלחמה ועד  ימינו כשפולין חברה באיחוד האירופי, להשתלט על הרכוש ששייך לי וליורשים אחרים, בין במישרין ובין על ידי תפיסת הרכוש על ידי יחידים,מקוממת אותי. הוא צריך לקומם כול יהודי ,כול ישראל, כול אדם חופשי ,כול מדיה- שכן מדובר בשוד לאור היום.  אלה לא "הברונים השודדים" זאת המדינה השודדת. בית הנבחרים  הפולני כבר קיבל החלטה ששמה קץ לתביעות על רכוש, ובבית העליון- הסנט- יתחיל השימוע היום.

זה כסף, הרבה כסף.!!!

ולאלה, אשר בעיתון "הארץ" ,בפרשנות או בקביעת "עובדות" ,נזקקים לחוקי התיישנות מול הביקורת על החוק החדש- יש לי סיפור קטן. ביקרתי בפולין לראשונה בשנת 1985 כאורח הטלוויזיה הפולנית, ביוזמת אחד מבכירייה, כאשר פולין הייתה בשליטה קומוניסטית .בין היתר ביקרנו, רעייתי ואני  במקום שעמד הבית שלנו ושני האגפים שאף הם היו שייכים לסבים. הכול עמד על מכונו. מאז, נהרס הבית החזיתי, מסיבה כלשהי ,אך הקרקע בלב כיכר העיר והאגפים נותרו. הביקור השני, לפני חצי יובל ,היה  כשפולין השתחררה מן העול הסובייטי. סיפרתי לעמיתי בטלוויזיה הפולנית שהיו למשפחה  כמה בתים בעיר הולדתי זדונסקה וולה. האיש קישר אותי עם משרד החוץ. כאשר שאלתי את איש משרד החוץ מה הוא מציע, הוא ענה שהנושא שייך לרשות המוניציפאלית. מכיוון שהתקבלתי על ידי ראש העיר של זדונסקה וולה, בשל היותי נכד לראש הקהילה בשעתה,  סיפרתי לו כי הופניתי על ידי איש משרד החוץ אל רשויות העיר בעניין הרכוש. הוא פרץ בצחוק. כששאלתי אותו מה הבדיחה הוא השיב כי ההפניה אליו היא הבדיחה.

וזאת הייתה והנה אחת הבדיות שנמשכות לא 70 שנה ,כפי שמציין החוק החדש ,שבפועל לא משנה מאומה,אלא מסכת של החרמת רכוש ושל כחש ומרמה שראשיתה בחוק נאצי וסופה בחוק בפולין החופשית.ועוד פרט שמשום מה לא מוזכר בתקשורת שלנו בהקשר של פולין. אני שנולדתי בפולין,האזרחות שלי נשללה.לפי אחד התיקונים בחוק האזרחות הפולני: אדם בגיר, שנרשם (גם אם לא שרת אף יום) לצבא זר, עבד במשרה ציבורית כלשהי מחוץ לפולין, ואפילו ללא מדינה ,למשל בפלשתינה, או קיבל אזרחות זרה לפני כניסת החוק לתוקף ב-1951 איבד מיידית את אזרחותו, הוא, אשתו וילדיו עד גיל 18.חוק קומוניסטי מתועב זה, לא שונה על ידי ממשלות פולין החופשיות מאז.  גם לא זאת האחרונה שמצהירה על עצמה כתומכת נמרצת בישראל ונעלבת עד עומק הלב של אימא פולניה,על הביקורת שנמתחת עליה.רבבות מיוצאי פולין שרתו בצה"ל בין 1948-51 .לא אכנס לסיבות של חקיקת חוק דרקוני זה. אבל פן אחד של הסיבה והפועל היוצא ,הוא המכשול של מי שנטול אזרחות פולנית לתבוע רכוש.במשך שנים סוגיית הרכוש הייתה מקור לא אכזב לעורכי דין ישראליים ופולניים. פה ושם הוחזר רכוש או חלקו, אך ברוב המקרים המאמצים כשלו.

ואני המיקרו. במאקרו מדובר ,בערכים של היום , בעשרות מיליארדי דולרים של רכוש פרטים ,שהם הרוב המכריע, ושל הקהילה, שהם החלק הקטן. הטיעון כי הרכוש הקהילתי הועבר לקהילה, אף הוא בדיחה. אין קהילה יהודית בפולין. ואם זאת קיימת בָּשֵם, היא בשֵרוּת הממלכה-מהלכיה, שיטותיה ותככיה.  פה ושם יש התאגדויות שפועלות על בסיס מקומי.

לא שמתי לב כי דה מרקר ,שעוסק בעניינים כלכליים, לעתים בפן של עוולות לפרט , עוסק בסוגיה זאת. ומדובר לא  רק ביורשים, כמוני  שמכירים את הרכוש אלא בצאצאים לאלפיהם שהם היורשים החוקיים והם אזרחי המדינה הזאת.בכנס של ניצולי שואה תחת הכותרת "תקומה" שנערך ב- 24 ביוני בית הבימה בתל אביב,השרה לשוויון חברתי, מירב כהן, שהטיפול בניצולי שואה הוא באחריותה, התייחסה למאמצים שנעשים כדי למנוע את העברת החוק בבית העליון הפולני. אבל לא היו שם עיתונאים. זה לא מעניין. אני לא מתייחס להיבט  הלאומי בכול הנוגע להיקף מטבע חוץ שהיה זורם למדינה שזקוקה לו אילו הטיפול היה בשלב מוקדם יותר ובנמרצות יתרה. זאת משום שהמדינה מעולם לא עסקה בזה מכיוון שאינטרסים כלכליים וביטחוניים שוטפים שבינה לבין פולין האפילו על סוגיה זאת.זאת הסיבה ואין בלתה.המדינה ,בפועל, אף כי בצורה לטנטית, שיתפה בכך פעולה עם ממשלות פולין בנושא הרכוש היהודי. וגם סוגיה זאת הייתה ראויה למאמר תחקירי בעיתון שמתבשם בגילויים של שרירות שלטונית.

השליש החסר" מהסכם השילומים עם גרמניה.

מן המוסכמות הוא, בקרב היסטוריונים וחוקרי השואה ,כי הסכם השילומים עם גרמניה בשעתו היו בו יותר חורים באשר בגבינה שוויצרית. בשעה שהשילומים לממשלת ישראל, שאף הם נועדו לקליטת הניצולים ולרווחתם, אף שהשימוש בהם היה לכלל אזרחי ישראל, היו סבירים- הפיצויים לשורדים זעקו לשמיים. אם בכלל יש פיצוי לאובדן עצום שכזה. אך עם הזמן התברר שיש עוד חורים גדולים בביצוע הסכם השילומים, הפעם בשל אירועים פוליטיים כמו איחוד בין גרמניה המערבית לבין גרמניה המזרחית שהייתה נתונה תחת שלטון קומוניסטי .כתבתי על כך פוסט בשעתו. עם חתימת ההסכם בראשית שנות ה-50 דרשה  ממשלת ישראל שילומים בסך מיליארד וחצי דולר אמריקאי. הסכום היה אמור להיות משולם בחלוקה בין שני חלקי גרמניה דאז, שני שליש – כמיליארד דולר – תשלם גרמניה המערבית הפדראלית, ושליש נוסף, כחצי מיליארד דולר, תשלם גרמניה המזרחית שנשלטה אז בפועל בידי הסובייטים..

גרמניה המערבית שילמה את חלקה בהסכם, אולם חרף מספר בקשות מטעם ממשלת ישראל, בתחילת שנות החמישים גרמניה  המזרחית, ומאוחר יותר בתחילת שנות התשעים, לאחר האיחוד, גרמניה המאוחדת לא שילמה את חלקה של מזרח המדינה. חלק זה – השליש החסר מהסכם השילומים – מוערך כיום בכ-17 מיליארד דולר. את החישוב ערך הכלכלן האמריקני סידני זבלודוב

היוזמה לתביעה מגרמניה באה מצד אהרון מור, מרצה ומומחה בתחום ופעיל בנושא.בסוף ינואר הגיש עו"ד גלעד שֶר אחד מהמשפטנים הבולטים בתחומי המשפט המסחרי,  ציבורי ומנהלי ,עתירה לבג"ץ בשמם של תשעה עשר עותרים, יחידים וארגונים, המבקשים לחייב את המדינה לנמק מדוע אינה פונה לממשלת גרמניה לקבל את השליש החסר מדמי השילומים. על ממשלת ישראל חלה חובה לפנות לשלטונות גרמניה בתביעה לתשלום "השליש החסר" מהסכם השילומים. היעדר פעולה מצד הממשלה בנושא זה לוקה בחוסר סבירות קיצוני….מדינת ישראל ראתה את עצמה כמצווה לתבוע מגרמניה את השילומים שהיא חייבת כלפי העם היהודי בכללותו ויהי זה בלתי סביר באופן קיצוני מצידה להתכחש כעת למשימה זאת"

 המדינה הייתה אמורה להשיב עד סוף חודש מרץ. אך בשל בעיות ,לרבות נושא הקורונה ,היא ביקשה השבוע לדחות את התשובה לראשית יולי. פרקליטות המדינה בקשה ארכה נוספת של 30 ימים להגשת התשובה, כלומר ראשית חודש אוגוסט.משרד עו"ד גלעד שר הודיע על הסכמה ובתנאי שזו הדחייה האחרונה.

לא ד'מרקר, ואם הזיכרון עומד לי, גם לא  עיתון "הארץ", לא ראו לנכון לעסוק בנושא, אפילו לא כידיעה.פיצוי בשל זוועות השואה .נושא ארצי מאוד.מי כמו "הארץ" אמור היה לסקר את הנושא.אלא שהוא מתנשא לגובה הכוכבים. שם אנו לא נמצאים.

הערת שוליים. לאלה מן הקוראים שכותבים, או אומרים לי, שאני מרבה לשבח את "הארץ",גם באופן שוטף וגם בהדגשה בריאיון ב"עין השביעית"- הנה תזכורת שאני גם מותח ביקורת על העיתון וד'מרקר הוא חלק ממנו.כשם שהוא ראוי לשבחים, במקומם, כך הוא נתון לביקורת. גם אותה הוא מרוויח ביושר.

פולין-ידידת ישראל שוללת אזרחות מילידיה שלחמו במלחמת העצמאות.

וורשה ירשה נכסים יהודיים שהלאימו הנאצים ואומצו על ידי המשטר הקומוניסטי.

לפני כמה שבועות כתבתי פוסט בנושא ההכבדה על קבלת אשרות כניסה של ישראלים  לארה"ב. פנו אלי כמה מָכָּרי והפנו את תשומת לבי לתופעה שבעיניהם חמורה יותר. מדובר באי מתן אזרחות, או נכון שלילתה, מצד ממשלת פולין לילידי מדינה זאת אשר שרתו בצה"ל במלחמת העצמאות. אמנם החוק אינו מדבר, לא על ישראל ולא על מלחמת העצמאות, אבל קובע כי מי "ששרת בצבאות זרים לפני 1951 לא יוכל לקבל אזרחות פולין." ראויות לציון שתי עובדות. אחת שמלחמת העצמאות שלנו, לא חיכתה לתחולת החוק הפולני שחוקק על ידי השלטון הקומוניסטי. והיא הסתיימה לשמחתנו בשנת 1949 .שתיים. שמדובר בממשלת פולין אשר מכריזה השכם והערב על ידידותה האמיצה לישראל, וראש ממשלתה הגברת ביאטה שידלו, אף ביקרה  בסוף נובמבר בארץ יחד עם שרים בכירים והתקבלו בחום רב.

180px-herb_polski-svg

החוק הזה בדיוק תפור עליי. ומכיוון שככה, פניתי לקונסוליה הפולנית בתל אביב לקבלת הסבר על חוק תמוה זה ועל כך שהוא לא שונה. בהעדר מענה פניתי לכמה ממשרדי עורכי דין אשר מטפלים בנושא של אזרחות לפולין. יש ביקוש לאזרחות כזאת בעיקר מצד הדור השני או השלישי לילידי פולין. הוא קשור בהיות פולין כיום חברה באיחוד האירופי, ובעלי דרכונים של מדינות האיחוד נהנים מכול מיני זכויות בין השאר במלגות לימוד ועוד זכויות, בלי כול קשר אם הם חיים בפועל בפולין או לא.

קבלתי לכך אישור משני משרדים שמטפלים בנושא בע"פ ובכתב .הנה מה שנאמר בחוק.מי שנולד לפני כניסת החוק של 1951 לתוקף, יכול לרשת את אזרחותו הפולנית של אביו בלבד, אם הוריו נשואים.אדם בגיר, שנרשם (גם אם לא שרת אף יום) לצבא זר, עבד בשרות מדינה זרה (עובד מדינה) או קיבל אזרחות זרה לפני כניסת החוק לתוקף ב-1951 איבד מיידית את אזרחותו, הוא, אשתו וילדיו עד גיל 18. עם זאת, אם היה חייב בשרות צבאי פולני, קבלת האזרחות הזרה לא תבטל את אזרחותו הפולנית.לכן, נשים איבדו את אזרחותן מייד עם קבלת אזרחות זרה לפני 1951, כיוון שלא היו חייבות בשרות צבאי פולני.לעומת זאת, אצל גברים, שני תנאים צריכים להתקיים: גברים שקיבלו אזרחות זרה וגם עברו את גיל שרות החובה בצבא פולין (50 מאז שינוי חוק הצבא ב-29/5/1950), איבדו את אזרחותם.בכל מקרה, אזרחות זרה תגרום לאובדן האזרחות הפולנית של בגיר אך ורק למי שהתאזרח. כלומר, מי שקיבל אזרחות מכוח לידתו במדינה, גם מי שנולד בפלשתינה ועם קום המדינה קיבל אזרחות ישראלית, לא איבד את אזרחותו הפולנית.

מורשת

בהעדר כל הסבר רשמי לחוק המעוות הזה, לא נותר לי אלא להעלות השערות על העילה לחקיקתו.השערה זאת נסמכת על  התפתחויות מדיניות בעקבות מלחמת העולם השנייה ו"מדעי מדינה" שהיו חלק מתחום האקדמי שלי. כידוע בשנת 1951 שלט בפולין משטר קומוניסטי.מציאות עגומה זאת היא תוצאה של  כשלון בעלות הברית המערביות בביצוע "הסכמי יאלטה" שבהם נקבעו  אזורי ההשפעה של המערב ושל ברה"מ. מי שנושא בעיקר האחריות לכך שסטאלין הוליך אותו שולל הוא הנשיא  רוזוולט, שאצה לו הדרך להגיע להסכם, בשל מחלתו. פולין לא הייתה אמורה להשתייך לגוש  הקומוניסטי. סטאלין והפוליטביורו השתלטו על פולין בעזרת מה שנקרא אז  ARMIA LUDOWA "צבא העם"   שאומן בעת המלחמה בברה"מ מקומוניסטים פולניים ואלה  הובאו לפולין לאחר המלחמה. בצד "צבא העם" פעל במערב " צבא המדינה"   ARMIA KRAJOWA  שהמטה שלה היה בלונדון בהנהגת הגנרל שיקורסקי. זאת גם הסיבה שסטאלין היה גורם מסייע בדימומה של פולין ובעיקר הריסתה של וורשה עד היסוד לאחר ההתקוממות הפולנית בהנהגת "צבא המדינה". זאת הסיבה שהצבא הסובייטי שבמשך חודשים בשלהי 1944 היה קרוב לוורשה, אבל רק בינואר 1945 העיר  נכבשה. גם צ'רצ'יל שחשד בסטאלין לא יכול לרחוץ בניקיון כפיו, בכניעת לרוזוולט.

מכאן  שלפי הפרשנות של השלטון הקומוניסטי בפולין מי שלחם בצבא של בעלות הברית המערביות- קרי- צבא המדינה, נחשב כמי ששרת בצבאות זרים ואזרחותו נשללת. אבל המעניין הוא שגם עם נפילת השלטון הקומוניסטי בפולין החוק הזה לא שונה, ואם שונה אזי לא לגבי אלה ששרתו בצה"ל. כול המאמצים המדיניים וגם המשפטיים לא הביאו את השלטון הפולני, והפעם במשטר דמוקרטי ,לשנות את החוק.  על פניו זה נראה כחוק שרירותי, מצד מדינה שהיא חברה באיחוד האירופי. אולם , שוב בהעדר כול נימוק מתקבל על הדעת, ואין נימוק כזה כאשר מדובר בשתי מדינות ידידותיות, אני נאלץ להסתמך על השערה, שלקוחה מתחום אחר.

phtos-frpm-poland-amalnet

במסגרת אירוח שרי ממשלת פולין וראשה בבית ראש הממשלה בירושלים נשא רה"מ ביבי נתניהו נאום נלהב ובו ציין בין השאר" זהו רגע מאושר.. … למדנו להכיר זה את זו, אך גם זכינו לראות את הידידות הפורחת בין פולין לישראל. היא אמתית, היא ממשית, אך יש בה גם אלמנטים רוחניים עמוקים .העם היהודי והעם הפולני חולקים היסטוריה בת אלף שנים, היסטוריה שידעה עליות ומורדות והגיעה לנקודת שפל במאה הקודמת עם השמדתם של שלושה מיליון יהודים פולנים  בידי הנאצים. גם פולין סבלה סבל נוראי בתקופת המלחמה. ההיסטוריה של ישראל המודרנית ופולין המודרנית בשבעים השנים האחרונות היא היסטוריה מלאת תקווה וחיוניות אדירה. סיפור עלייתן של שתי הדמוקרטיות המודרניות הללו שנהנות מכלכלות חופשיות ושחיים בהן עמים חזקים הוא סיפור של תקווה המשמש השראה לעולם".אכן ברכה ראויה לידידה ראויה,אבל יש לא מעט  עננים  בשמי היחסים הזוהרים בין שתי  המדינות ובעצם בין שני העמים.

ירושת השלטון הנאצי.

 פולין הרשמית, והפולנים , לא אוהבים שקוראים לאושוויץ מחנה ההשמדה בפולין. בעניין זה כן חוקק חוק, לא מכבר, והנושא הועלה בעת ביקור ראשת ממשלת פולין בארץ. אגב גם לפני כן, הנוסע ברכב פרטי בדרך מקרקוב לאושוויץ, שלא הקפיד להתבונן היטב באיזה שילוט  שמצביע על אושוויינצ'ין- אושוויץ-  היה מגלה זאת ממש לפני הכניסה למחנה הריכוז. שכן חרף העובדה שאושוויץ הפכה את פולין לארץ תיירות השואה ומיליונים הגיעו אליה, במסגרת זאת, השילוט לאושוויץ ,גם כמה קילומטרים לפני המחנה, לא בולט, ובכוונה ברורה. גם זאת דרכם של הפולנים. אילו יכלו גם להעלים את הכתם של "טבח יֶדוובנֶה" שבפולין ביולי 1941 בתקופה הנאצית, והפוגרום בקיֶילצה בפולין המשוחררת ביוני 1946, הממשלה הנוכחית הייתה שמחה לעשות זאת.זה לא אות כבוד,  והיו ממשלות בפולין אשר הביעו צער עמוק וכֵּן, על שאי אלה מבני עמם עשו את הזוועות האלה.

אמת שמחנה ההשמדה באושוויץ  הוא מבית היוצר הנאצי. אבל כך גם חוקי ההלאמה. הנאצים הלאימו את הרכוש.  המשטר הקומוניסטי ירש את ההלאמה. לא רק של הפולנים שחיו במדינה אלא גם של היהודים ששרדו מחוצה לה. אבל המשטר הקומוניסטי נפל. ואילו הממסד הדמוקרטי,ירש בפועל את הרכוש רק של היהודים ושל ה"פולסקדויטשים"- פולנים ממוצא גרמני שחיו בפולין. לפי ההערכה רכוש זה מהווה כשליש מכלל הנדל"ן בפולין וערכו לפני שנים עמד על  35-45 מיליארד דולר.רובו היה שייך ליהודים. יש לציין כי וועידת התביעות עסקה ועוסקת בשילומים ובפיצויים מגרמיה, תחילה המערבית ועם האיחוד בין הגרמניות ,בכול הנוגע לרכוש ונכסים אחרים בכול גרמניה. היא לא עסקה בנושא הרכוש הרב של היהודים במזרח אירופה. לשם כך הוקם ארגון בשם א.י.ל.ר- ארגון יהודי להשבת רכוש.

כול מאמצי הארגון, כולל מאמצים של עורכי דין שפעלו מטעם מרכז הארגונים של ניצולי השואה העלו חרס. נפתלי לביא- לאו, שעמד בשעתו בראש איל"ר אמר לי בשלב מסוים שהסיכויים שהשרידים של היורשים יראו איזה פיצוי על נכסים – שואף לאפס. "  הפולנים נוהגים בנו בכחש ובמרמה"- אמר לי נפתלי לביא- לאו. ואני רק קבלתי אישור ממה שלמדתי במשך השנים ובתחקירים שלי למאמרים בנושא בכתב העת " מזכר", שהוא ביטאון של "מרכז הארגונים של ניצולי השואה".

אני מביא כאן כמה משפטים ממאמר שכתב אלכסנדר קלוגמן, עיתונאי וסופר, שפורסם  בגיליון מס' 2 של ",מזכר" ביולי 1998 : "עד כמה שהדבר נשמע מוזר ובלתי נתפס,פולין היא כיום המדינה היחידה בעולם שבה נשארו בתוקף חוקי נירנברג הנאציים הידועים לשמצה. על סמך אותם חוקים החרימו השלטונות הגרמניים בתקופת השואה בארצות שאותן כבשו את כול הרכוש ,במיוחד הנדל"ן של היהודים…….למרבה הפלא במקרים רבים אלה שמנסים להוסיף חטא פולני על הפשע הגרמני ולהמשיך ולהחזיק ברכוש יהודי -על סמך הטענה  שהרכוש הזה  כבר מזמן אינו יהודי כי הוא נלקח מבעליו החוקיים היהודיים"

מי ששותף למחדל הזה הן ממשלות ישראל, כולן ללא יוצאות מן הכלל. הן לא עשו כלום. הנציגים השתתפו בנסיעות לכנסים בינלאומיים בנושא הרכוש במזרח אירופה,ונהנו מן האירוח. אני כבר הבעתי את התזה שלי  שתעלולי  המרמה שנסמכים על חוקים ותקנות נועדו למשוך זמן, עד שאחרון היורשים יעבור מן העולם והזמן הזה הוא קרוב.

במסגרת תיאורית הקונספירציה שלי, בנקודה זאת סביר שיש קשר עם שלילת האזרחות. שכן אזרח פולני קל לו יותר משפטית לטעון לירושה.ואם הוא לא בחיים אז יורשיו. רוב רובם של שרידי יהדות פולין באו לארץ לפני 1951 והרוב שרת בצה"ל. אז הנה מלאנו את ה"פאזל".

אתמול הובאה לתשומת לבי ידיעה שהתפרסמה ב"ישראל היום" שמסתמכת על סוכנויות הידיעות כי "לפי החוק החדש בפולין, נכסים יושבו לניצולי השואה" צוין כי " רשימת בתי היהודים,2,613 שפרסמה "עיריית פולין"( כך כתוב בידיעה) לא צוינו שמות הבעלים, וכי הזמן להגשת התביעה הוא חצי שנה".

מבחינה עיתונאית זאת ידיעת בוסר,לא בדוקה ומרושלת. לגופו של עניין, יורשה לי להיות ספקן גדול, אף שלא קראתי את החוק, והוא לא הופיע בשום פרסום אחר, בהסתמך על היסטוריה של חצי יובל שנים של התנהלות כל הממשלות בפולין בנושא רכוש יהודי. וגם אם אי אלה יצליחו בכך, הרי הסיכוי הוא ששכר הטרחה של עורכי הדין, בארץ ובפולין, לא יכסה את שווי הרכוש, כפי שיוערך על ידי השמאות הרשמית בפולין.

אשר לאזרחות אני יכול לקבלה, חלקית. ראשית בפנייה מיוחדת לנשיא פולין, ואז מוענקת לי מעין "אזרחות כבוד" כמי שנולד במדינה, אבל לא אזרח בעל זכויות, בין היתר הזכות להורשת האזרחות לילדיו כפי שנהוג לגבי כול אזרח.זה נשמע לא הגיוני ומוזר .אם האב "חטא" בכך שהוא שרת בצבא זר( קרי: צה"ל) והוא יכול לקבל אזרחות מדוע "אשמים" ילדיי שאביהם שרת בצבא ההגנה לישראל בשנים 1948-49.  כאמור,פניתי לשגרירות פולין בעיקר כפובליציסט שמבקש לכתוב מאמר בנושא ולא זכיתי למענה. גם  במסגרת יחסי ציבור לא מגיע לה צל"ש. יצוין כי  לאחר הביקור שלי בפולין לפני כשנה וחצי כתבתי מעין "טרילוגיה זוטא" ובה רקע  ההיסטורי שדרכו יש לראות את פולין שנאבקת על עצמאותה כשהיא במקום רע באמצע בין רוסיה לגרמניה. זאת הייתה סדרה אוהדת מאוד ושיקפה את הביקור. שגרירות פולין אף ראתה לנכון להפנות תשומת הלב לכך שזה חל, מבחינתי לגמרי במקרה, במלאת 25 שנה לחידוש היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות.ציינתי אז שאני לא מתייחס להיבטים אחרים שכן התייחסתי כבר אליהם בעבר. כשם שבעניינים שונים הרעפתי שבחים, בנושא שבנדון זה יש לי ביקורת קשה..

10999325_646665002104828_5411290705324836640_n

במציאות ,כפי שהיא נראית כיום ,התרחיש שלי הוא שבבוא היום , שכאמור אינו רחוק, ייחתם הסכם השילומים בין המדינה שלי,ישראל , שתטען לזכות ירושה, לבין פולין  מכורתי, על מה שנותר מעור הדוב  ,שיסדיר את העניין. וגם שאלת האזרחות תיקבר יחד עם בעליה,ויבוא לציון גואל ,ולוורשאווה – המורשת היהודית בת האלף והמוזיאון המרשים לתולדות יהודי פולין.

הססמה של משרד החוץ הפולני באתר שלו הוא: לשרת את פולין, לבנות את אירופה ולהבין את העולם. אני moje szanowane panstwo נולדתי בפולין, שרדתי את הגטאות בפולין ומחנות הריכוז בגרמיה ואני חלק מן העולם, ואזרח המדינה שאתם מוקירים, וצר לי שאינכם מבינים אותי. ואם כן ,גם אני רוצה להבין מדוע שללתם את אזרחותי.

 * * * * * *

https://www.youtube.com/watch?v=mQF2xcXonLs&feature=youtu.be

לבקשת קוראים הנה המופע האור-קולי בוורוצלב שהובא בשעתו בסדרה על פולין כיום.

כן, היה רע..לתפארת

הדי הצעדים האחרונים של דור ניצולי השואה.

הצרוף של יין ואנשים הוא דבר משמח.  "יין ישמח לב אנוש להצהיל פנים עם שָמֶן"- אומר תהלים.  אולם הדבר שונה כשהם  בנפרד. יין שנמצא במרתף לאורך שנים הוא יין משובח ומשומר. לעומתו אנשים במרום שנותיהם , לא במרתף אלא למעלה  ,מה  שקרוי "גיל זהב",   בפרסומת של בתי אבות לקשישים- זה דבר שונה, שונה מאוד. גיל זהוּב? בישראל? אבל יש אנשים אשר במרום שנותיהם, יכולים ללא ספק להביט לאחור במידה רבה של  תחושת סיפוק והישגים, אישיים וציבוריים. חשבתי על כך באירוע השקת ספרו  של  חברי ראול טייטלבאום לפני שבועיים אשר הכותר הוא  כן ,היָה רָע ..לתפארת, בהשראת שירו של אלכסנדר פֶן:"וידוי".

raul-3

בשלוש מאות וחמישים העמודים של הספר מקופל עולם ומלואו, לפחות מראשית מלחמת העולם השנייה ועד לתחילת המאה ה- 21  . זהו מסמך תיעודי משכיל וסוחב , פרי המקלדת  של עיתונאי וותיק וחוקר היסטורי. למי מבינינו שמכירים את האירועים, זהו מסמך מרענן  חשוב, מובא בפרטיו  שחלקם הגדול הם עדות אישית  לאירועים ולחויות שהוא חווה. זאת החל במקום לידתו בעייריה בקוסובו על גבול אלבניה  ועד לימינו אלה. כותרת המשנה של הספר היא "קורות ואירועים של איש המאה ה-20 שהגיע למאה ה-21 .אל ראול ומשפחתו המלחמה הגיע רק באפריל 1940 . אבל לאחר פרק זמן שבו המשפחה הצטרפה אל  הפרטיזנים האלבנים שפשטו על העיירה, הגיעה שעתם של הנאצים והמשפחה מצאה עצמה במחנה הריכוז ב"ברגן בלזן". הוא ואימו שרדו והגיעו לישראל בשנת 1949.

 

מאחורי המבוא על המחבר פרוט ביוגרפי קצר:  התגייסותו לחיל התותחנים, היותו קצין בכיר בחיל, הקריירה העיתונאית שלו בעיקר בתחום הכלכלי, היותו פעיל במפלגה הקומוניסטית, והתפכחותו ממנה  כתנועה , אבל לא מאי אלה ערכים יפים שנחרתו על דגלה, שהם ביסודם ערכים אוניברסליים, הפעילות שלו במרכז הארגונים של ניצולי השואה ו "יד ושם", הספרים שכתב, רבים מהם ספרי מחקר והיסטוריה שנוגעים לתקופת השואה,מסמכי  התיעוד של הסכם השילומים, הסכם רחוק מאוד מעשיית צדק עם הניצולים, במסגרת תחקיר נוקב.  בתוך השערים הללו, ימצא הקורא רצף מרתק של אירועים  על פרטיהם, כתובים בידי חוקר היסטורי, שהוא גם עיתונאי, ולא להיפך.

כפי שאני מציין כאשר אני כותב על ספר חדש, ההתייחסות שלי היא לא בתחום הביקורת על הספר. זאת אני  משאיר למבקרים. אני מתייחס אל האדם ואל האירועים שבמקרה זה מדובר בזיווג מרתק.בהקשר זה לא רק שראוי שהדברים ייאמרו בשבחו של האדם בפניו אלא אני רואה בכך זכות וחובה. בניגוד לאמירה שנסמכת על רצף של פרשות השבוע- "אחרי מות"- "קדושים"- "אמור"

בקטע האחרון של המבוא של ראול לספר הוא כותב ככה:" המקצוע שלי הוא מילים. אני עיתונאי. במהלך שבעים השנים האחרונות פרסמתי כאלפיים וחמש מאות מאמרים בעיתונים הגדולים בישראל וביוגוסלביה,ועוד שורה של תחקירים,מסות וספרים. המילים חשובות לי. הן הכלי שלי,באמצעותן אני מקווה להפקיד בידיכם- בנותיי,חתניי ונכדיי- את פרשת חיי".

אלה לא מילים שמנסות לגעת. אלה מילים נוגעות, בוודאי לעיתונאי כמוני שהוא גם חברו של ראול כשני עשורים. מסתבר שראול ,שמאחוריו כמדומני חמישה ספרים, לא הסתפק עכשיו בספר אחד, אלא בעת ובעונה אחת הוציא לאור עוד ספר והוא: יהודים בשירות הפרטיזנים ביוגוסלוויה במלחמת העולם השנייה, שהושק שבוע לאחר מכן ב"יד ושם" .

img-20160907-wa0044

 

ראול טייטלבאום בהשקת ספרו

 חברים מספרים.

 יאיר צבן ממנהיגי השמאל הישראלי וממייסדי מר"ץ ,מי שמילא תפקידים ממלכתיים וציבוריים בכירים ביניהם שר הקליטה  בתקופת העלייה הגדולה מברה"מ, סיפר על ההכרות הקרובה עם ראול במשך 60 שנה. " חייו של ראול – אמר צבן – נעים במספר מעגלים, והמעגלים עצמם הם מעגלים משתנים:המעגל המשפחתי המשתנה -מבית ההורים בפריזרן שבחבל קוסובו ועד למשפחה שהוא ראשה, יחד עם עליזה, עם ענתי ועם איריס ועם ארבעת הנכדים. המעגל הצבאי; המשתנה, מנער צעיר שסייע לפרטיזנים של טיטו ועד לקצין הגנה אווירית בצה"ל;המעגל של השואה המשתנה, מהשהות הקשה יחד עם ההורים בברגן-בלזן ועד העיסוק הנמשך בגורלם של ניצולי השואה;המעגל המקצועי המשתנה, מכתב ירושלמי של "קול-העם" ועד לכתב כלכלי של "ידיעות אחרונות" ושליחו של העיתון לבון; ולבסוף המעגל הפוליטי. מחבר תא של מק"י שהפך להיות ב-1972 ליו"ר הועד המרכזי שלה ועד להובלת מהלכים שהביאו להקמת "מוקד" וסללו את הדרך להקמת מרצ."

צבן הוסיף : "מה שעושה את חייו של ראול למעניינים ואת סיפורם למאתגר, היא העובדה שחמשת המעגלים הללו  היו שזורים אלה באלה. וכך, הביוגרפיה של ראול היא לא רק סיפור אישי מעניין ומאלף, אלא גם סיפורה של תקופה וסיפורה של קבוצת אנשים שלא חדלה מחיפושי דרך.". בין השאלות שעולות, ציין צבן  היא השאלה  שמטרידה רבים מאתנו בעצם הימים האלה: "מה קרה לשמאל הישראלי? מדוע צדקת דרכו לא גרמה לניצחונה? ראול, ישר עם עצמו ועם קוראיו, אינו מתיימר לספק תשובות שלימות ועגולות לשאלות אלה. ומי שרוצה להבין מה הם לקחיו מניסיון חיים עשיר ומגוון כל-כך יתכבד ויקרא. "

גדעון עשת,עיתונאי ופרשן כלכלי בכיר, חברו למדור הכלכלי בעיתון "ידיעות אחרונות" הביא כמה סיפורים על תרומתו של ראול טייטלבאום  ל"מדע הכלכלה". ". הורתם בתקופת האינפלציה הגואה בשנות ה – 80' של המאה שעברה"- ציין עשת. בחוק הראשון נמצא כי נתון סטטיסטי – נניח רמת חיים ב – 1980 – שהמתפרסם בידי שני גופים שונים – נניח משרד האוצר ובנק ישראל – לעולם יהיה שונה. בחוק השני נמצא כי אותו נתון סטטיסטי – נניח רמת חיים ב – 1980 – המתפרסם על יד אותו גוף – נניח הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה – בהפרש של יותר משני עמודים – לעולם יהיה שונה. בשלישי נמצא כי שני תלושי שכר עוקבים לעולם יהיו שונים". אשר להפליה כלכלית, הדגיש גדעון עשת, כידוע מעמד הפועלים נעשק בידי הקפיטליסטים. ולכן הוא גם יקום על מנצליו כאמור במניפסט הקומוניסטי של מרקס. הבעיה היא שמעמד הפועלים לא כל כך ידע שהוא נעשק. ראול לקח על עצמו להוכיח את זה שחור על גבי עיתון.

המאמר החביב על עשת  היה "שחיקת השכר". "וכך יום אחד מופיעה כתבה משלו המוכיחה את העובדה הזו. עובר חודש, הנתונים מתעדכנים, וראול שוב מוצא שחיקת שכר. ואז מגיע החודש השלישי. ראול מופיע בדלת חדרי, פניו נפולות, ואומר שמשהו לא בסדר. מה לא בסדר? תהיתי. השכר לא נשחק.  כמי שלמד מראול את חוקיו הראיתי לו איפה מסתכלים כדי למצוא שחיקת שכר נוספת. ראול כתב על זה לא מעט. האם השכר נשחק באמת? התשובה היא שאין דבר כזה "השכר". יש שכר של פלונים ויש שכר של אלמונים והממוצע שלהם הוא קשקוש כלכלי. אבל ראול יצא מזה בכיפוף נתונים לצרכי המעמד. המעמד בוודאי מברך. סוף השמצה.ותודה לראול שהוא הכי מענטש שיש".

אני ציינתי בדברי מה שכיניתי "המיזמים הערכיים" שראול היה שותף להם. אחד הבולטים שבהם היה "מנשר ניצולי השואה" שראול היה שותף בכתיבת הטיוטות הראשונות של המסמך ונמנה עם הצוות המצומצם ב"יד ושם" שעסק בניסוח הסופי ובליטוש. חשוב היה לראול ולי שהמנשר, אשר הוקרא במושב הנעילה של "הכנס הבינלאומי למורשת ניצולי השואה- המשמעות הערכית והמוסרית לעולם"-ב"יד ושם", יעסוק בראש וראשונה בלקחי השואה האתיים, המוסריים, היהודיים והאוניברסאליים. אביא כאן את הקטע האחרון של המנשר:

"השואה שייכת למורשת האוניברסלית של כול בני התרבות. היא שקבעה אמות מידה לרוע המוחלט.לקחי השואה חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומניים, לדמוקרטיה,לזכויות אדם,לסובלנות,לסבלנות ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטליטריות. מן הכנס הזה ב"יד ושם" בירושלים יוצאת  קריאתו של הלל הזקן "מה שעליך שנוא לחבריך אל תעשה"

אחד הדברים שראול ואני היינו מודעים לו הוא נושא "הקונצנזוס" שמקודש בישראל ואנו נתקלים בו לעתים קרובות, גם בימינו. מסיבה זאת- ארגון רשמי של הניצולים- מרכז הארגונים  והארגונים עצמם, שמרכיבים אותו,  נזהרו מלהתבטא בנושאים ערכיים שנגעו לחיים בישראל. אנטישמיות בחו"ל לא הייתה בעיה. היא הייתה במסגרת הקונצנזוס. סוגיות  טעונות כמו של דת ומדינה, או אנו והפלשתינים, נזהרו מהן כמו מפני אש. לעניות דעתנו, לא התקבל על הדעת שניצולי שואה אשר למודים סבל ורוע אנושי לא ישמיעו את קולם כאשר דברים כאלה קורים, ובייחוד במדינת היהודים. לכן ראול ואני יזמנו עצומה פומבית בשם "עצור וזכור". בה נאמר בין היתר:"החברה בישראל שוקעת בביצה טובענית של אלימות,זלזול בחיי אדם.תופעות אנטי  הומאניות אלה מתפשטות כנמק הפוגע ביסוד קיומה של מדינת ישראל. חובה עלינו,ניצולי השואה,שנצרבנו בידי בני עוולה להשמיע את קולנו לנוכח שיבוש זה של מערכת  נורמות נאורה בקרב החברה הישראלית שנמצאת  במצוקה ובמאבק קשה……

העצומה מתייחסת לאנטישמיות בעולם בכלל ובעולם הערבי בפרט ולתופעות גזעניות אחרות. והיא מדגישה את הפן שנוגע  לכיבוש ".שליטה על עם אחר בניגוד לרצונו סותרת את לקחי השואה מבחינה  מוסרית ,אנושית ופוליטית. המשכה עלול לערער לחלוטין  את הבסיס שעליו הוקמה מדינת ישראל כמדינת העם היהודי".

zviraul-curriera-de-la-sera

עם ראול טייטלבאום. תמונה שהופיעה במסגרת כתבה על העצומה בעיתון האיטלקי "קוריֶירה דה לה סרה"

על עצומה זאת, שהשתרעה על חצי עמוד בעיתון "הארץ" חתמו מאה וחמישים אישים בולטים מקרב שרידי השואה ודור ההמשך, ביניהם חתן פרס נובל, חתני ישראל, סופרים ועיתונאים בכירים, אנשי מדע, חינוך, תעשיה ואישי ציבור שונים. היא גם מומנה על ידי החותמים עצמם. בעקבות הפרסום ראויינו, ראול ואני, על ידי עיתון איטלקי חשוב "קוריירה דה לה סרה".

יוזמה אחרת הייתה הקמת עמותת "עופות החול ששמה לה למטרה לתעד חזותית את פעלם הרב של ניצולי השואה וחלקם בהקמת המדינה ובהתפתחותה. לה היו שותפים משה זנבר ומיכה שגריר זכרם לברכה, ראול ואני. עד היום הפיקה העמותה חמישה סרטי תעודה. כמו כן הצטרפנו ליוזמה של משה זנבר בהקמת  "יד לגח"ל- ניצולי השואה במלחמת העצמאות"- שחונך כמדור בבית הפלמ"ח בתל אביב. הזכרתי רק את הבולטים ביוזמות הללו שראול היה שותף להם.

ראול הודה במילים ספרות למברכים ולאורחים ואמר שהוא לא הצליח במה שהוא קיווה לעשות ו" היו דברים שרצינו שיהיו ולא היו ,והיו דברים אחרים שלא רצינו שיהיו- והיו. עם כול זאת אני אוהב את הארץ על נופיה והאנשים הטובים שבה.אני רואה בארץ את ביתי ושמח בחלקי.".

ראול היה לוחם כול חייו. על כאלה ודומיהם- אמר הגנרל דוגלס מקארתור-גיבור אמריקה ובעלות הברית  במלחמת העולם השנייה  בזירה של המזרח  הרחוק  ,  בנאום הפרידה: "old soldiers never die they just fade away- חיילים וותיקים לעולם לא מתים, הם רק נמוגים.

בראשית הערב הושמע ההמנון הסוציאליסטי כפי שהושר על ידי המפלגה הקומוניסטית באיטליה שהייתה המפלגה הקומוניסטית הגדולה ביותר  במערב. avanti popolo bandera rosa – קדימה העם עם הדגל האדום. אנחנו בתנועת הנוער הציוני שרנו אותו אחרת " ארץ מולדת היא תקוותנו, תכלת לבן הוא דגלנו- קדימה הנוער- "הנוער הציוני".

זה היה אירוע חשוב וגם עצוב. אני ראיתי בו עדיין את הצועדים של שיר הפרטיזנים, במרחק הזמן:

אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה
את אור היום הסתירו שמי העננה
זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא
ומצעדנו עוד ירעים אנחנו פה

הצעדים כבר לא רועמים, הם הולכים ומתרחקים, ורק הדים שהולכים ונחלשים, עדיין נשמעים, ועוד מעט קט גם אלה יימוגו.וכפי שנאמר בפתח מנשר ניצולי השואה:"בעוד שנים לא רבות לא יהיה עוד על כדור הארץ אדם שיוכל להעיר: אני זוכר  מה שאירע בשואה.יוותרו רק ספרי זיכרונות ומחקר,תמונות וסרטים ועדויות ניצולים"אחד מאלה הוא ספרו של ראול. לפרק אחד בספר הוא קורה: "פרשים אדומים  ורצועות כסף משמיים" על הצבא האדום ששחרר את מחנה הריכוז שבו שהה ראול. אני לא נתקלתי בצבא האדום עם השחרור אלא בצבא האמריקאי. עם זאת אהבתי את מקהלת הצבא האדום, גם כשהיא שרה בתקופת השלטון הקומוניסטי. במופע הזה היא כבר שרה לאחר נפילת הקומוניזם. אבל העוצמה  וההרמוניה של הקולות תמיד שבו את לבי והנה אני מעלה אותן במארש הצדעה לראול טייטלבאום.

אלי ויזל- המגפון של זיכרון השואה- שנדם.

 

סיפור קטן על  עמיתי אלי ויזל וחזונו להביא נובליסטים לכנס בינלאומי..

 בראשית המאה ה- 21 הגינו רעיי, משה זנבר ז"ל ,ראול טייטלבאום ,ואני  לערוך "כנס בינלאומי למורשת ניצולי השואה המשמעות  הערכית והמוסרית לעולם". כבר אז חשבנו כי בצד אזכור השואה, חובה על כולנו ,בישראל ובעולם ,לעסוק בלקחיי השואה. זה היה בעקבות הכנס הבינלאומי בסטוקהולם להנחלת  ידע על השואה לדור הצעיר. אני השתתפי בכנס "סטוקהולם 2000 " וכמובן מקומו של אלי ויזל לא נפקד במעמדים כאלה והוא נמנה עם ראשי דובריו. בהזדמנות זאת שסעדנו ביחד העליתי בפניו את הרעיון ההיולי .הוא נלהב וביקש לעדכן אותו אם תהיה התפתחות. היכרותי עם אלי ויזל היא במחצית השנייה של שנות ה-60 כאשר הוא שימש שליח "ידועות אחרונות" בארה"ב ואני שליח רשות השידור.מאז שמרנו על קשר רופף.עם צאת ספרי "גשר של נייר" בשנת 1996 אלי נמנה עם קוראיו הראשונים וסבר שצריך לתרגמו לשפה האנגלית.

post  zvi &eli wiesel stockholm.conference  JPG -עותק

 

 

 

 

 

עם אלי ויזל בכנס ,סטוקהולם 2000

חשבנו כי השותף הטבעי לרעיון זה הוא מוסד "יד ושם". כאשר הבאנו את הרעיון בפני  יו"ר ההנהלה, אבנר שלו, הוא  נדלק לו מייד. אולם הסגל האקדמי ב"יד ושם" התייחס ליוזמה בתערובת של ניכור וביטול. היחידי מקרבם שתמך היה ההיסטוריון וחוקר השואה פרופסור ישראל גוטמן. אכן זה היה הרעיון של ניצולי שואה ולא של אנשי אקדמיה, והם אלה שהיו רגילים לארגן כנסים בינלאומיים. גם מינהלת המוסד, ובראשה המנכ"ל ישי עמרמי, לאמור אלה שאמורים  לעסוק בארגון בפועל של האירוע ,התנגדו בתוקף וראו בכך מעמסה מיותרת. מי שתמך בקיום הכנס מלבד אבנר שלו הייתה צמרת  בית הספר להוראת השואה, שהם שארגנו את רוב הכנסים הבינלאומיים . מבחוץ תמך ביוזמה צבי ענבר הנציג של "וועידת התביעות" אשר אמורה הייתה לממן חלק מן האירוע, לבסוף ממנה  את כולו.

במסגרת המאמצים לגייס הן תמיכה חומרית והן אישים שיבואו לכנס, נסעתי לארה"ב שם נפשתי בין היתר עם מנכ"ל הליגה למניעת השמצה  ,אברהם פוקסמן , וראשי הקונגרס היהודי העולמי. ברור היה לי שאני חייב לגייס את אלי ויזל. הוא כאמור, שמע ממני שנה לפני כן על  הרעיון ושמח מאוד שאני פועל למימושו. הוא  אמר לי שהוא מתכוון לגייס כמה חתני פרס נובל שישתתפו באירוע.גם אברהם פוקסמן אהב את הרעיון  והבטיח לממן משלחת אשר תכלול אישי דת נוצריים, כולל ממוצא אפריקאני.

זמן מה לאחר שובי לארץ הגיעו ההדים השליליים הראשונים לקיום הוועידה. פוקסמן לא השיב לפניות, ושגריר ישראל בפולין פרופסור שבח וייס, ניצול שואה ומי שהיה יו"ר "יד ושם",  בא במיוחד מוורשה להזהיר אותנו שבגלל האינתיפאדה לא יבואו אנשים .אם יבואו, הוא טען, הם עלולים להשתמש באירוע כדי לנגח את ישראל בשל שליטתה בשטחים הכבושים וכיו"ב .ואכן מלכתחילה התעורר החשש שרבים לא יבואו אבל אנשי בית הספר להוראת השואה ישבו על הטלפונים יומם ולילה כדי להבטיח שלפחות יהודים יבואו  לאירוע.

באחד הערבים אני מקבל טלפון מאלי ויזל בניו יורק והוא מבשר לי כי בשל המצב הביטחוני הוא  לא יצליח במשימה שנטל על עצמו , תוך שהוא מבטיח שאם נדחה את הכנס, והמצב יירגע ,הוא מתחייב להביא כמה נובליסטים בולטים. באותו רגע ראיתי לנגד עיני איך שכול הרעיון היפה שלי הולך בדרך רעיונות דומים ויש לי בית עלמין מלא באלה. אבל בשבילי -לוותר ולהסכים לדחיית האירוע הייתה החלופה האחרונה אם בכלל. אמרתי לאלי ויזל: "אוקי אלי. אם אתה יכול להבטיח לי שאם נדחה את  הכנס הבינלאומי לעוד שנתיים, והמצב המדיני והביטחוני ישתפר, ואתה תביא   חתני פרס נובל- האם הניצולים שחיים כיום יחכו?" "לא, צבי, זאת אני לא יכול להבטיח לי"- ענה לי אלי. " אבל אתה יכול להבטיח שאתה תבוא"- שאלתי אותו." זאת אני מבטיח!"- ענה לי אלי. רווח לי.הודעתי לאנשי ביה"ס להוראת השואה שאלי ויזל יבוא ושהם יודיעו על כך בראש וראשונה למנהיגים היהודיים שהתכוונו לבוא וגם לנציגים השונים שנרשמו והיה חשש שיבטלו את ההשתתפות.

הכנס  והנעילה.

מאה ועשרים נציגים מ-25 ארצות וקרוב ל-100  מישראל, באו לכנס, ביניהם כול המי ומי  מקרב  החוקרים, המתעדים והפועלים למען זיכרון ותיעוד השואה, כמו  ביאטה קלרספלד הלוחמת האנטי נאצית ובעלה סרג' קלרספלד, סימון וייל, הנשיא הראשונה של הפרלמנט האירופי  וחברת הקבינט של צרפת, פר אלמארק מי שהיה סגן ראש ממשלת שוודיה, סמואל פיסאר, סופר ומשפטן ודמות בינלאומית חשובה, בין המשתתפים הישראליים היה נשיא בית המשפט העליון ,אהרון ברק, שזאת הפעם הראשונה סיפר על הקורות אותו כילד לאחר הכיבוש הנאצי של ליטא, אימרה קרטש, לימים חתן פרס נובל לספרות, הרב הראשי אז  ,הרב ישראל לאו, הסופר אהרון אפלפלד, אבנר שלו, משה זנבר יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה, ההוגה והפילוסוף פרופסור  משה הרבטל, ההיסטוריון והפילוסוף פרופסור אמיל פאקנהיים, שרת החינוך והתרבות לימור לבנת, ד"ר  ישראל זינגר נשיא "וועידת התביעות" ויו"ר הקונגרס היהודי העולמי, הרב  מיכאל מלכיאור, ממנהיגי היהדות הדתית הציונית בארץ ומי שהיה רבה הראשי של דנמרק.אלה ואחרים נשאו דברים בפני אולמות מלאים כשהמעברים באולמות תפוסים על ידי עשרות סטודנטים וחוקרים צעירים.הכנס נחשב להצלחה ובהתחשב בעובדה שהוא נערך בימים הקשים של האינתיפאדה הראשונה להישג גדול.

intl-conference-yad-vashem post

מושב  הנעילה של הכנס הבינלאומי למורשת ניצולי השואה . בתמונה בשורה הראשונה משמאל- אלי ויזל בין שרת החינוך לימור לבנת לבין יוסף צ'חנובר.

האירוע המרשים ביותר היה מושב הנעילה בחוץ בבקעת הקהילות, כאשר למשתתפי הכנס  הצטרפו כול חברי הדירקטוריון של "וועידת התביעות" והוקרא זאת הפעם הראשונה מנשר ניצולי השואה. אלי ויזל שהיה בין הנואמים המרכזיים הזכיר בפתח דבריו  בקצרה את הרקע ההיסטורי ומכאן עבר למשמעות מורשת השואה ובחרתי בקטע קצר זה של הנאום.

"יהודי אסור לו להיות אדיש למה שקורה אצל יהודים אחרים, אסור לו לשתוק כאשר ישראל זקוקה לקולנו.עם זאת אסור לנו, באותה מידה, להיות אדישים לסבל של  אנשים אחרים. זה הוא חלק מן המורשת המוסרית שלנו. כאשר אנשים סובלים מאי צדק, כאשר הם קרבנות של החברה או קרבנות של הנסיבות- אסור לנו לבדוק את תעודות הזהות שלהם וחייבים להזדהות עם סבלם. במילים אחרות, עלינו לעשות בשבילם מה שאף אחד לא עשה בשבילנו, לספק מזון לנצרכים, בית לחסרי קורת גג, סיוע לנזקקים ותקווה למיואשים…."

זה היה הקול והוא נדם..

לוחמי האתמול

לזכרם של שרידי השואה שנפלו במלחמת העצמאות בלא שהשאירו אחריהם שריד.

במסגרת כתיבת הבוסר בשנות ה 50 של המאה העשרים, כתבתי כמה סיפורים קצרים, באנגלית ,ביניהם סיפור שנקרא "לוחמי האתמול". Fighters for yesterday. זה סיפורו (כיומן) של מפקד יחידה אשר רוב אנשיה במלחמת העצמאות היו שרידי שואה. החומר האנושי של הלוחמים הוא מחוספס מאוד,לעתים הופעתם מרושלת ומוזרה,העור החיוור שלהם לא רגיל לשמש המזרח תיכונית,והופך את פניהם לאדום לוהט,. דמותם תפורה בחוטים גסים. הם "לא שייכים" . אנשים שאין להם מה לאבד,זולת הזיכרון שלהם.ואת זה הם מוכנים לאבד ברצון. אין להם גם משפחה בארץ. אם ישנה, במקרים חריגים ,אישה טרייה שאותה נשא החייל לפני בואו לארץ, או במחנה מעצר בקפריסין , זאת מתוסכלת על שבעלה לא הצליח לקפוץ הביתה מאז בואו ,כאשר שונע ישר מן הספינה לחזית. השפה שלהם היא ברובה יידיש, וקצת רוסית של הפרטיזנים, גם הקללות העסיסיות שהם מפזרים, כמו "יובּט טוויוּ מאטש"' מקור רוסי,או "געי אין דער ערד אראיין"- ביידיש, ועוד כאלה פנינים, שיורים יחד עם כדורי הרובה הצ'כי או מקלע הסטן האנגלי. את עברם הנורא שהם נושאים בנפשם כמטען כבד, הם מפרקים על האויב החדש – הערבים "ממלא מקומם" של הנאצים. כול ערבי שהם יורים הוא ס.ס. הם ממשיכים את המלחמה- מלחמת האתמול. בין הפצועים יש כאלה שהיה צורך לקטוע יד או רגל, כשהם נתבשרו על ידי הסגל הרפואי שלמזלם לא היה צריך לקטוע גם את האבר הזוגי, או שנותרה להם עין תקינה, הם מספרים את הבדיחה כי "הניתוח הצליח, רק כרתו את הרגל הבריאה". רק אז ,בבתי החולים,כשהם שוכבים חסרי אונים, הם מתחילים לתהות, איך הגיעו לכול זה. ספור לא מלבב. הוא נכתב על ידי צעיר חובב סיפורת ודווקא בשפה האנגלית שאותה אימצתי כלשון שנייה אחרי העברית. זה היה בתקופת היותי שליח לתנועת הנוער- "יהודה הצעיר- הנוער הציוני"- בארה"ב, במסגרת טרילוגיה של סיפורים קצרים שקשורים לתקופה של הקמת המדינה.

fighters article

אמנם הסיפור מסתיים בנימה אופטימית , פטריוטית יותר, הכול היה כדאי, מעין גרסה חדשה של "טוב למות בעד ארצנו" , הארץ המובטחת, הארץ של מחר, המולדת, כיאה לאותה תקופה. אבל יש בו השתקפות כיצד נראה ניצול השואה. מקרוב, בשדה הקרב, בעיניי הוותיקים והצברים ילידי הארץ. זה כולל חיילים בפלוגה שלי, אשר היו כאלה שכינו אותם בכינויים שונים ביניהם "סבונים", "גחלייצים" ועוד. אשר ליישוב בכלל, גם הוא קבל את הניצולים במה שאני מגדיר "תערובת של ניכור וחמלה". טיפוסים גלותיים שהמלחמה לא הטיבה אתם. זאת, אף שלא היית משפחה בישוב שלא היו לה קרובים ,בדרגה זאת או אחרת, אשר נרצחו בשואה.

עם זאת, הניצולים נחשבו כעתודה קריטית של צה"ל, אשר מספריו נפלו בהרבה ממספר חיילי האויב.הניצולים, רובם היו כשירים לשרות צבאי, שכן המבוגרים והילדים הושמדו . מי שקרא את יומניו של בן גוריון באותה עת, שם לב שהוא עקב מקרוב אחר כול ספינת עולים שהגיע, והתעניין בהם לא כ"עופות החול" שעלו מן האפר, אלא בראש וראשונה כעתודה לגיוסם המידי לצה"ל. את ההתכתבות הזאת הוא ניהל עם אבא חושי, ראש עיריית חיפה אז, שדווח לו על תנועת האניות העוגנות. בן גוריון, כמי שהקים את המדינה, מטרה אחת הייתה לנגד עיניו והיא לנצח במערכה.השאלות מי ומה לא היו בראש מעייניו.ואם בשלב הראשון מדובר היה בכורח של הקמת המדינה, בשלב השני כמה שנים לאחר הקמתה, מדובר היה באילוץ להציל את הכלכלה, על ידי הסכם השילומים עם גרמניה. השרידים היו האמצעי גם בתחום הזה. אילו נערך אז משאל בין ניצולי השואה לגבי הסכם השילומים עם גרמניה, הרוב היה נגד. אבל בן גוריון, שידע "מה טוב לעם" החליט אחרת. וטוב שהחליט ככה.

וודאי שבן גוריון חש כאב לגבי סבלם של הניצולים , זאת בעיקר בעת הביקור במחנות הריכוז והעקורים ,אבל הוא ניתב את הסבל והמצוקה, בראש וראשונה לנתיב הפוליטי הבינלאומי. הצורך בהקמת המדינה היהודית לאחר השואה והצורך בקליטת "שארית הפליטה" , כפי שזה הוצג לעולם. זאת בשעה שכול הניצולים ללא יוצא מן הכלל יכלו להיקלט בכול מקום בעולם, ושום מדינה, אף שלא ששה לזה, לא סירבה ,בשלב זה או אחר, להעניק אשרת מהגר לניצול. אבל זה שימש יפה את התעמולה הציונית- שבה כיכבו ניצולי השואה.הם עדיים מככבים במסגרת "ההסברה" כיום.

ניצולי השואה במערכות תש"ח

 

בכיתה שלי בגדוד 23 של חטיבת כרמלי, היינו שבעה או שמונה מתוך שלושה עשר – שרידי שואה. (מצגת של "יד ושם"- "ובחרתם בחיים") חשבתי בשעתו שזה מקרה נדיר ואין הוא משקף כלל ועיקר את מצבת צה"ל בראשית המערכה. ואכן זה לא היה הכלל, אך קרוב למציאות .לפי ההיסטוריונים ,הפרופסורים עמנואל סיוון וחנה יבלונקה, אחוז השרידים בראשית המערכה נע בין 40-43% . בסוף המערכה הם הוו 75% מצה"ל וזה נתון בדוק גם על ידי במסגרת מצבת כוח האדם בצה"ל, בעת ההיא.  אין גיזרה ואין חזית שבה לא נטלו חלק ,החל בקרב בנבי -סמואל בצפון ירושלים שם החלל הראשון מקרב אנשי הפלמ"ח היה ניצול שואה, בן המחזור שלי במוסד מגדיאל. הם נמנו עם פורצי המצור על ירושלים, עם משחררי חיפה, עם לוחמי הגליל המערבי והמזרחי, עם הגדודים בדרום עד לכיבוש אום רשרש- אילת. מספר הנופלים בקרב ניצולי השואה היה כמעט כפול משאר הלוחמים. הסיבה היא שרובם ,בשל העדר ידע של השפה העברית, נשלחו רק ליחידות לוחמות.ליחידות שירותים, כמו אפסנאות,מטבח וכיו"ב- צריך לדעת את השפה. הרובה מבין גם יידיש, גם פולנית ורוסית. להערכתו של אחד ממפקדי הפלמ"ח אלוף(מיל) ישעיהו ( שייקה) גביש, "אלמלא קבלנו עירוי של אלפיים שרידי שואה- מחצית הכוח- לפלמ"ח,היינו הולכים פייפן"

"חיילים אלמונים" במדים.

 

בחודש מרץ 1997 כתב מנחם גרינשטיין ניצול שואה ומלוחמי מלחמת העצמאות מכתב מיוחד לוועדה המארגנת של יום העצמאות.הוא הפנה תשומת לב הוועדה כי כמעט יובל שנים עבר מאז מלחמת העצמאות, ואין זכר, לא בהתייחסות ציבורית ולא באיזו אנדרטה, על עשרים וחמישה לוחמים, צעירות וצעירים, שנפלו במלחמת תש"ח ולא הותירו אחריהם נפש חיה.המדינה שכחה אותם. גרינשטיין מפרט את כול השמות במערכות השונות: לטרון, מסמיה, ירושלים ,אשדות יעקוב,כיס פלוג'יה,כפר עציון,צפת,רוחמה,עיראק אל משניה, תרשיחה, ראש הנקרה, מנרה,נצרת, באר טוביה, תל אביב,מעלה החמישה,בית גוברין, כפר אוריה. העתקים הופנו גם אל נשיא המדינה , עזר וייצמן, ,ליו"ר הכנסת דן תיכון.ולרב הראשי הריב ישראל לאו, ניצול שואה בעצמו.רק כעבור שנה בעת היות רפאל איתן ( רפול) שר החקלאות הוחל בהקמת יד לניצולי השואה שנפלו עריריים.

museon hapalmach traininglochamei gachal machne yona

מימין :אנשי גח"ל באמונים. כיתת חיילים גח"ל במחנה יונה. באדיבות "בית הפלמ"ח

כמה מקרבם נפלו במערכה על לטרון.וכה אמר מי שפיקד על הכוח שלחם בלטרון באזכרה ליד אנדרטת לטרון.

"אני רציתי ברשותכם לומר לכם ממה התרשמתי, ממה הייתה ההתרשמות שלי,ממה התרשמתי יותר מכול דבר. מטע הזיתים ליד חולדה העתיקה. מחלקתי ואני משתרעים בחום היום מתחת לעצי הזית. הרהורים בטרם קרב. מתמזגים עם הקרקע המכוסה חלוקי אבן. כאילו היינו חלק בלתי נפרד ממנה. שורשיות והרגשת מולדת, שייכות, בעלות. לפתע בסמוך לנו עצרה שיירת משאיות. מגויסים חדשים, זרים למראה,חיוורים במקצת, סוודרים חסרי שרוול, מכנסיים אפורים, חולצות פסים. בליל של שפות כמו הרשל,ויאצק ,יאנק ,פטר, ויונדי, מרקו- נזרקו לאוויר. כול כך לא השתלבו בזית, בסלע, בקרקע המצהיבה. הם הגיעו אלינו ממחנות המוות באירופה. עברו גבולות חסומים, אניות מעפילים ושוב מחנות הסגר. הפעם הבריטים בקפריסין ומשם באניות היישר לחזית.

הסתכלתי בהם. הם התפשטו. גווים לבנים . ניסו להתאים מדים, נאבקו ברצועות החגור בסיוע המפקדים שזה עתה פגשו. הכול בשקט. משלימים עם הגורל. איש מהם לא זעק לפתע- תנו לנו לפחות לנשום מעט אחרי השנים הנוראות שעברנו. כאילו הבינו שזה עוד קרב אחרון על הקיום היהודי. הם עדיין לא ידעו שבקרב היישוב הוותיק בארץ, רבים מהם מרותקים להגנת יישוביהם חרף לחציו של בן גוריון, ורבים לא התגייסו כלל, ולא מעטים מאצולת הממון של אז שלחו את בניהם אל מעבר לים, פן יבולע להם במלחמה.

אלה היו אנשי גח"ל – גיוס חוץ לארץ, שכונו לעתים "גחלייצים"- בשמץ של זלזול. שירים לא שרו להם. סביב המדורה לא דיברו בהם. הם לא היו מושא לחיקוי. בבית לא חיכה להם איש לחלוק עמו חוויות. לא היה להם בית. אנשים מעולם אחר, עם חוויות שאנו לא חווינו. צעירים כמונו ומבוגרים מאתנו באלף שנים. בהר הרצל בירושלים, בקבר אחים של פלוגתנו- פלוגה ב' גדוד 32 חטיבת אלכסנדרוני. בין 54 לוחמים, בקבר האחים של פלוגתנו ארבעה הם אלמונים. כבר חמישים שנה עוברים מדי פעם ליד המצבה. אני עוצר ומהרהר –מי הם? מאיפה הם? מי משפחותיהם?. הנותר מישהו מהם? האם מישהו חיפש אותם אי פעם?. אולי מחפש אותם עד היום. ואין לי תשובה. לאיש אין תשובה."

דבר ראש ממשלת ישראל אריק שרון בטקס אזכרה לחללי גדוד 32 חטיבת אלכסנדרוני- לטרון. 28 במאי 2005