ארכיון קטגוריה: השלום

השלום לא זקוק לרצח.

אין  דוגמה ותזכורת לשסע בָעָם  בולטים יותר מאשר  העצרת לציון רצח יצחק רבין שנערכה בכיכר רבין על ידי תנועת "דרכֵּנו" במוצאי שבת האחרון. זאת תנועה ששמה לה למטרה לשקף את המשותף בעם. גם התהליך המקדים של זהות הדוברים מעל לבמה,  בהוצאת מנהיגת מר"צ ואחר כך בהכללתה, והוויכוח הפוליטי שהתלווה  לקראת עצרת זאת ,כבר ניבו שמה שקרה היה בלתי נמנע. זאת הייתה עצרת שסימלה יותר מכול ש"אין עם אחד אלא שני מחנות" כהגדרתה של רוית הכט ברשימה ב"הארץ".( 4.11.2018). בעצם אילו הכניסו י' קטנה- ביידיש איין פינטעלע ייד- בשם- "דרכינו", זה היה מדויק יותר. לכל מחנה דרך שלו.

מלכתחילה , רצח רבין, היה אירוע דו משמעי. ראשית לכל, רצח ראש ממשלה ,נגיד על ידי פסיכופת, סוציופת, מכול סיבה, הזויה ככול שתהיה, והיו דברים מעולם, הוא אירוע  ואבל לאומי. לפעמים, כמו ברצח קנדי הוא היה אירוע בינלאומי. לגבי המניעים של רצח זה, עד היום הזה, מכול החקירות הרבות נעשו,  מניעיו של לי הארווי אוסוולד, רוצחו של קנדי, נעו בין מופרעות נפשית לבין אובססיה לרצוח . זאת כשמאחוריו של הרוצח מטען כבד של פשעים, אלימות, דחפים וטנא גדוש של פעולות  מה שאנו קוראים " לא נורמטיביות". הוא תכנן לרצוח את הגנרל אדווין ווקר, שהיה אנטי קומוניסטי ,וכשל. מאידך כול בקשותיו לקבל אזרחות סובייטית או קוּבָּנית עלו בתוהו. רוצה לומר כי לא מניע אידיאולוגי גרם לרצח הנשיא קנדי. מאידך, רצח יצחק רבין על ידי צעיר נורמטיבי, משכיל, שפוי, היה רצח אידיאולוגי.

 

 

 

 

 

עצרת זיכרון ליצחק רבין ב- 20125

מכאן שכבר במלאת שנה  לרצח  היה מקום לאירוע ממלכתי לציון רצח ראש ממשלה במדינה יהודית ובחברה דמוקרטית. הזירה לאירועים אלה- הם הכנסת, הממשלה או עצרת ממלכתית.

אשר למניע, זה כבר סיפור אחר לגמרי. כאן מדובר על רוצח בעל אידיאולוגיה דתית- לאומנית וזה אירוע חברתי מפלגתי, לא רק של המפלגה שבראשה עמד יצחק רבין – מפלגת העבודה, אלא של כול התנועות הליברליות דמוקרטיות שבמרכז ההוויה שלהם עומד האדם- לא הדת ולא הלאום. ולא היה בכך משום תהייה על שנערכים שני סוגי עצרות, ולא היו מתעוררות בעיות כפי שהתעוררו, כאשר כול אחד מנסה לנכס לעצמו את יצחק רבין במותו. רבין לא היה הקרבן הראשון במדינת ישראל ממניעים פוליטיים. קדם לכך הירצחו של  אמיל גרינצוייג אשר בעשרה בפברואר 1983 השתתף בהפגנת  "שלום עכשיו" שנערכה בדרישה למלא את מסקנות וועדת כהן. וועדה זאת  חקרה את טבח במחנות הפליטים סברה ושתילה במהלך מלחמת לבנון הראשונה. המסקנות היו קשות לגבי שר הביטחון אריאל שרון וגם כלפי ראש הממשלה מנחם בגין, אף שהאחרון הופתע וזועזע מן הטבח. מן הרגע שבו התחילה העצרת ליד בניין ראש הממשלה  בירושלים,היו הפרעות מצד פעילי ימין. יונה אברושמי, תושב ירושלים הטיל רימון רסס לתוך קהל המפגינים ואמיל גרינצוייג נהרג במקום ונפצעו תשעה אנשים ביניהם אברהם בורג  ויובל שטייניץ. תנועת ,"שלום עכשיו" מקיימת מדי פעם עצרת זיכרון לזכרו של אמיל גרינצוייג, ולא המדינה.

היבט זה היה משותף ליצחק רבין ולאמיל גרינצוייג. שניהם נרצחו מטעמים פוליטיים, ולשניהם קדמו מסעי הסתה מצד הימין הלאומני. לכן , כאמור,מלכתחילה,  עצרות האבל הממלכתיות והפוליטיות היו זיווג מוזר בלשון המעטה. איך אפשר להזכיר את רצח רבין בלי מערכת ההסתה שקדמה לו. אי אפשר וגם אסור. וזאת משום שזה הלקח הראשון שמחייב שדברים אלה לא  יחזרו על עצמם. ואני חוזר ואומר זאת לגבי אירוע הרבה יותר קולוסאלי עוצמתי – כמו השואה. השואה הייתה ואנו יודעים מי תכנן וביצע אותה, אבל החשיבות הלאומית והבינלאומית היא בלקחים. אבל הא-ראייה, במדינת ישראל דהעידנא מערכת הסתה ברשתות ומחוצה להן היא בממדי מגיפה. משמע שהלקח לא נלמד ולכן יש לא רק טעם אלא כורח להזכיר מה קדם לרצח

בשורה רעה ובשורה טובה.

ויש עוד לקחים מאותה עצרת של "דרכנו" לזכרו של רבין. אם המארגנים ציפו שיהיו צעקות ביניים,ויש להניח שאכן הם ציפו לכך, כמו שכול בר דעת ציפה בעצרת טעונה כזאת, היו צריכים לעשות הכול שביכולתם כדי למנוע את הצעקות, באמצעים שונים כולל להזהיר ראשי קבוצות הפרעה פוטנציאליות, כדי למנוע את ההפרעות לדברי השר צחי הנגבי. או להודיע מראש שלא להפריע כי בכך פוגעים ברוח העצרת. לדעתי אלה היו מעשים  לא רק בלתי אחראיים אלא גם אוויליים. הנגבי ספד לראש הממשלה בנאום מכובד,ואמר עוד כמה דברים שאפשר להסכים להם או לא, אבל לבטח לא להפריע להם. אך זה היה לא רק מחדל לעצמו מצד המארגנים אלא פתח לתגובות שנושאות במחוזותינו- הסתה. הראשונה כמצופה באה מצד שר חינוכנו,נפתלי בנט, אשר לא יחמיץ הזדמנות כזאת כדי להשמיע דברי שסע ורעות רוח. ואז ברוח פואטית כמו בשיר  של המשורר האנגלי פֶּרסי ביש שֶלי- " If Winter comes, can Spring be far behind? אם החורף כאן,האם האביב הוא רחוק?- ביבי לא יכול היה שלא לפגר וזיכה אותנו במנה שלו על הסמולנים.

אולם הלקח הגדול ביותר בהקשר הזה הוא שאחדות היא ערך שבא מלמטה. בוודאי שניתן לטפח אותה כפי שניתן לערער אותה. המונח "צו פיוס", על משקל "צו גיוס", הוא דבר והיפוכו. מי שלא נענה לצו גיוס נעצר ואף נשפט אבל "צו פיוס". אין ציפור כזאת. הפיוס חייב לבוא מלמטה ולא בצוו, אף שזאת ססמה יפה. והבשורה הטובה היא שאנו ראינו את ניצניה של תופעת אינטרסים משותפת ברמה אישית וקהילתית לפני הבחירות המוניציפליות ובעיקר אחריהן . הן היו תגובה טבעית לריכוזיות הקיצונית של הממסד,לכפיה, להתערבות בוטה בעניינים מקומיים . זאת בהעדר דמוקרטיה פעילה כשנבחרי הכנסת הם נבחרי מפלגות ולא נבחרי ציבור כמו באנגליה או בארה"ב. בפוסטים על הבחירות בתל אביב, ציינתי את העובדה כי אצלנו הבחירות לשלטון המקומי יש להם חשיבות בכך שהנבחרים לרבות ראש העיר הם בחירת ישירות של הציבור כלפי המועמד . תוצאות הבחירות לרשויות המקומיות וחלקם של הנשים שזכו למעמד של ראשי ערים או מועצות מקומיות- מלמד שמשהו מתחיל לזוז למטה. הוא עדיין קטן בהשוואה למסה של המפלגות הפוליטיות, אבל הוא משמעותי. הפיוס וההבנה מגיעים מן האג'נדה שמשותפת לתושבים. וראינו זאת לא רק  על רקע חברתי, כלכלי אלא גם בשיתוף בין דתיים וחילוניים, או אפילו בין חרדים לחילוניים. וזאת בשורה מאוד  משמחת.

ומן הבית אל השכנים.

ואם "צו פיוס" לא חל על הישראלים ,בינם לבין עצמם ,בוודאי שהוא לא חל ביחסים  בינינו לבין השכנים שלנו, גם מדינות ערב וגם הפלשתינים. סוגיית הסכם החכירה של שני שטחים ירדניים שנחכרו לישראל בהסכם השלום לפני 25  שנה,הביאה  גם את הציבור הירדני וגם את הפרלמנט למסע התלהמות נגד ישראל. גם בשיא היחסים בינינו לבין הממלכה ההאשמית אלא היו יחסים בין הממשלות. ירדן תלויה בישראל בכמה וכמה תחומים והראשונה שבהם הוא ביטחונה. אלא שהציבור הירדני, ובראש וראשונה הפלשתיני שבו, היה שמח לנתק את החסים עם ישראל. זה אמור ואולי במידה קצת פחותה ביחסים עם מצרים. בתקופה קצרה בימי הנשיא סאדאת ,עושה השלום עם ישראל ,האווירה הכללית הייתה חמה. בתקופת הנשיא מוברק, היחסים בין הממסדים היו תקינים כשהממשל המצרי עינו נתונה כול הזמן על הברומטר, לבל יתחממו יותר מדי. בראש המתנגדים לישראל היו האליטות, לרבות הספרותית, התקשורתית וגופים אחרים. נגיב מחפוז, הסופר המצרי חתן פרס נובל לספרות נמנה עם מספר מועט של אינטלקטואלים בהתבטאויות פרו ישראליות. המחזאי העיתונאי והסופר עלי סאלם, שאף ביקר בישראל, הורחק מאגודת העיתונאים של מצרים והיו התנכלויות לחייו.

היחסים בין הממשלות הם ערך מדיני ואסטרטגי חשוב, אבל אלה יחסים קרים שנובעים מאינטרסים עכשוויים. העמים לא שותפים להם. הרוחות החמות שמנשבות מערב הסעודית וממדינות המפרץ כלפינו, הן חשובות מאוד, אבל לא מגיעות אל העמים. והמעניין הוא שיש רק דרך אחת לשינוי והיא- גם בקהיר, גם ברמת עמון, וגם בריאד, עוברת דרך רמאללה הקטנה. הבעיה שקושרת את כול עמי ערב, שהם מסוכסכים בינם לבין עצמם, היא הבעיה הפלשתינית. אם היא תיפתר גם עמי ערב יתקרבו אלינו. השלום האמתי יבוא מלמטה. לכן הבנה ושלום, גם בקרבינו וגם בינינו לבין שכנינו הערבים,חייב להיות שורשי. אלא שכאן הבסיס תלוי דווקא  בהנהגה, אף שבקטעים מסוימים ישנם  יחסים טובים בין ישראלים לבין פלשתינים בתחומים שונים, לרוב במקומות עבודה. בנסיבות הקיימות השאיפה הצנועה חייבת להיות הדרך אל השלום, וזאת לרוב דרך ארוכה, אבל מתמשכת. אינני חושב שבמציאות, הן ההנהגה הישראלית והן ההנהגה הפלשתינית העכשוויות בשלות  לחוזה שלום. הדרך זרועה מוקשים, מטעני צד ומהמורות אחרות. אבל אפשר לשאוף ליצירת אווירה של שלום.

במקרה של הפלשתינים הציווי "לא תעשה" מצד שישראל,גדול מזה של "עשה". כול שעל ישראל לעשות זה לא לעשות דברים שיש בהם כדי לפגוע בהסדר עתידי. גם ראש הממשלה,ביבי נתניהו, יודע זאת בכול הקשור בעזה. הוא לא "נכנס", בה  כפי שהיה רוצה שר הביטחון. לשבחו ייאמר כי חרף המצב בעוטף עזה וההפגנות למען  פעולה חזקה נגד החמאס, נתניהו נהג כמו מנהיג אשר יודע מה טוב לעם ולמדינה. ואין שום פסול בכך אם בסיכומו של דבר זה יהיה גם לטובתו. אבל לגבי הסוגיה הפלשתינית, כאשר ישראל הרשמית אומרת שהיא מוכנה לנהל משא ומתן ללא תנאים מוקדמים, היא לא באה בידיים נקיות. תנאי מוקדם ,אינהרנטי, לניהול משא ומתן כֵּן, הוא תמיד לא לקבוע עובדות בשטח כמו לא להגדיל את ההתנחלויות , לא לבנות בשטחים שמאוכלסים בפלשתינים, למעט הגושים שלגביהם קיים קונצנזוס. זה בעצם כול מה שהפלשתינים דורשים בשלב הראשון. לדעתי אם האופוזיציה חפצה חיים – היא חייבת לאמץ גישה זאת."ההליכה לשלום" בצעדים מדודים, אבל כאלה שלא רק הציבור הישראלי יעכל אלא גם הציבור הערבי. זאת תהיה הבשורה והחזון שלא תקום מדינה דו לאומית אשר ברבות השנים תיהפך למדינה ערבית.

אנו כבר נכנסים לשנה של מערכת הבחירות והמכנה המשותף של רוב הישראלים היא מדינה יהודית. זאת צריכה להיות המטרה וזאת חייבת להיות הססמה. בדיוק כמו לפני יותר מ-70 שנה לקראת הקמת המדינה. ססמת ההפגנות הייתה :"עליה חופשית, מדינה יהודית". את העליה החופשית השגנו אבל מתברר שמדינה יהודית לאורך שנים טרם הבטחנו. בינתיים כול שוחרי השלום, אם הם באמת מוכנים לעשות מאמץ בלתי פוסק כדי להעביר את המסר, שלא יסתמכו על עילה כזאת או אחרת. ההפגנות הגדולות של צדק חברתי, היו על צדק חברתי. המסע למען השלום, שהוא  מכיל בין היתר צדק חברתי, והוא המסע האולטימטיבי של כול עם ,חייב להיות נקי מכול אמצעי אחר לרבות רצח ראש ממשלה שרצה שלום. השלום הוא לא תרופה מרה שזקוקה לעטיפה מתוקה. שלא יסתתרו מאחורי נושאים שלגביהם יש כאילו מכנה משותף רחב. נראה את כול הפעילים מביאים רבבות לכיכר רבין אך ורק למען שלום בינינו וגם עם שכינינו. אם המסר יהיה בנוי נכון ואם יישאו דברים אנשים בעלי השראה בעצרות אלה , זה יהיה סימן כי השאיפה לשלום באה מלמטה. אפשר ואז נראה על אדן חלוננו את היונה עם עלה זית בפיה..

 

 

.

זיכרון סלקטיבי

 

מסתמן סיכוי שהעיר אילת תקרא לדרך על שם אנוואר סאדאת שנשכח

העם היהודי  מצטיין בזיכרון ארוך, גם לגבי אירועים קשים וגם לגבי אירועים משמחים, גם לגבי אלה שייזכרו  לדיראון עולם וגם אלה שסייעו לו בשנות הגלות הארוכות. זיכרון זה לא נלמד רק בע"פ או בכתובים ,אלא במקרים חיוביים, מוצא  ביטוי בין השאר בשמות של מקומות, שדרות,ככרות, רחובות, סמטאות- בערים ובמועצות מקומיות ובעצם בכול מקום  ויישוב שיש בו דרכים, מרכזים ואתרים . רחובות רבים הם על שם החי  שלא מקרב הולכי שתים ובשם הצומח מכול סוג שהוא. יש וניתנים שמות לאנשים שאתה תוהה במה זכו עד שמתברר לך שהזכייה באה בשל התערבות איזה עסקן מקומי בוועדה מיוחדת שמופקדת על מתן שמות. הקריטריונים קיימים אך לעתים מגמישים אותם כפי שנהוג במחוזותינו.

מי  שמעוניין יכול, דרך השמות הללו, ללמוד היסטוריה. אולם אם הוא רוצה דרך משל ללמוד משהו על אדם,מנהיג ערבי, אשר בזכותו הושם קץ למצור היבשתי על ישראל,ונפרצה פרצה גדולה לשלום המיוחל של מדינת ישראל והציונות המדינית,לפי שמות של מקומות, הוא לא ילמד כלום. ויש לצערנו גם כאלה אשר אילו היה רחוב על שמו, לא היו יודעים במי המדובר.מדובר בנשיא מצרים אנוואר סאדאת, עושה השלום בינינו לבין מצרים,שלום אשר גם באירועים הפתלתלים במזרח התיכון יסודותיו נשמרו. זהו המנהיג הערבי אשר בעמדו בפני בית הנבחרים של ישראל, הכריז באוזני עמו, עמנו והעולם כולו:

"השלום עליכם ורחמי האלוהים..השלום לכולנו עלי אדמות, הן בערב והן בישראל,ובכול מקום ופינה בעולם גדול זה  המסובך במאבקי דמים…הנתון מדי פעם במלחמות הרסניות….באתי אליכם היום כששתי רגליי יציבות הן כדי שנבנה חיים חדשים, כדי לקיים את השלום בהיותנו כולנו על האדמה הזאת….."  וראש ממשלנו מנחם בגין ענה לו בנאום מזהיר- מלהיב אשר הכותרת שלו הייתה "No more war, no more bloodshed  – לא עוד מלחמות, לא עוד שפיכות דמים.

250px-Flickr_-_Government_Press_Office_(GPO)_-_The_Triple_Handshake

הסכם השלום ב"קמפ דייווויד". מתוך וויקיפדיה

 

ברשומה ב "זרקור"   בשנת 2003 .כתבתי "חיפשתי במדריכים של ארבע הערים הגדולות בישראל: ירושלים, תל אביב, חיפה ובאר שבע ולא מצאתי זכר לרחוב, כיכר או סמטה על שמו של אנואר סאדאת.  סאדאת, כאמור, היה נשיא מצרים שהיה לו העוז, החזון והנחישות לעשות שלום עם ישראל. הוא, ללא ספק, אחד מגדולי המדינאים הערביים והנועזים שבהם במאה העשרים. " -כתבתי אז והוספתי:

"נכון שהוא היה פעם אויב, ואם מישהו רוצה לפשפש בהיסטוריה שלו, הוא ימצא שהיה גם סוכן גרמני במלחמת העולם השנייה (כאשר ארצו הייתה כבושה בידי הבריטים). אבל הוא זה ששבר את הטאבו המדיני המוחלט של הערבים נגד ישראל, הוא זה שחצה את הרוביקון, הוא עשה זאת אף שבעקבות מעשה זה הוא הוחרם על-ידי העולם הערבי. והוא, אנואר סאדאת, שילם על כך בחייו."

אילת היא המקום הראוי.

נזכרתי שוב באותו פנומן,שלילי, בעת ביקורי באילת. שכן בשעתו התכתבתי עם ראש עריית אילת מאיר יצחק הלוי וציינתי שאילת אשר גובלת במצרים היא בעצם המקום הנכון שאיזה רחוב או כיכר או דרך ייקרא על שם סאדאת.ראש עיריית אילת הסכים אתי והסביר לי את הנוהל לגבי קריאת שמות.לא היה לי ספק שהוא בעד. גם ערכית וגם מעשית, שאילת תהיה על המפה כעיר מיוחדת, לא רק ישראלית אלא בינלאומית. מן הרושם שאני מקבל כול אימת שאני מבקר בעיר הזאת, הוא שהיא מתפתחת יפה וגם מטופחת יפה. רבות -בזכות מאיר יצחק הלוי. סיירתי בעיר עד לקצה הדרום מערבי, במקום שנבנה רובע חדש,הרובע הקנדי, דומני קוראים לו. יכולתי לשים לב למאמצים שמושקעים לא רק בחלק התיירותי של מוקדי המלונות, אלא גם ברבעי המגורים. גם אזורי בתים קטנים  ,ווילות וגם שיכוני  בתים משותפים.המרכז הישן, והראשוני זקוק  לרענון, בצורת מקומות בילוי,גלריות, פאבים, כול אלה שעושים את ה- down town למרכז.בפעול המרכז הוא עתה באזור הטיילת של אזור בתי המלון.

divers

dolphin reef topwer

dolphins and children

שמורת הדולפינים

אבל אילת היא עיר עם עתיד. לא זו בלבד שהיא שוכנת בגבול מצרים אלא גם בגבול המדינה השנייה שישי לנו שלום אתה וגבול ארוך- ירדן. התעניינתי בעירייה מדוע לא מנסים לקיים איזה ירידים משותפים על כך  ענתה לי מגי שיש מנהלת המחלקה לענייני ציבור  ומידע כי "קיים קושי לקיים ירידים מהסוג שאתה מעלה, נעשו ניסיונות בעבר שעלו בתוהו ולאחרונה עוד יותר, לאחר תקופת מבצע צוק איתן". בשעתו גם עסקתי בנמל אילת שנמצא בקיפאון ובבוא השלום יכול לשמש נמל לאוניות פאר שיגיעו מערב הסעודית וממדינות המפרץ. על כך נאמר לי כי   עיריית אילת נמצאת בעיצומו של תהליך – יישום תוכנית השער הדרומי, הכוללת רכבת, שדה תעופה חדש והעתקת הנמל 5 ק"מ צפונית לאילת. סופר לי כי לפני מבצע צוק איתן כבר החלו להגיע אוניות גדולות (אוניות נופש) , תור אפריקה – ירדן, מצרים ועוד, אך בשל המצב הביטחוני הופסקו"

במוסגר. צאו וראו מה השלום יכול להביא אתו. אילת יכולה להפוך לעיר ולאזור משיכה בינלאומי גדול.כאשר מקימים עכשיו את נמל התעופה הבינלאומי "רמון", ואם גם הנמל יועתק למים עמוקים שאליו יוכלו להגיע אותם luxury liners ומשם לקפוץ לירושלים ולתל אביב- הרי זאת תהיה פנינה בינלאומית. .אשר לקזינו, הודיעו לי מה שידוע לכולנו – , הקמת קזינו תלויה בהחלטת ממשלה. אם וכאשר ממשלת ישראל תאשר הקמת קזינו או אז ידונו באיזו עיר להקימה.אילת היא לדעתי העיר המתאימה. וזה מלמד אותנו בין השאר על הצביעות של הממשלה. זאת נוסף על ההפקרות ,שבהעדר קזינו מוסדר חוגג העולם התחתון והשוק השחור בהימורים שמניבים מיליארדים בלי שממשלת ישראל תראה פרוטה שחוקה. וכמובן, למעט הקזינו הלאומי- מפעל הפיס.

egypt street - עותק akaba eilat at night

מימין רחוב מצרים. משמאל אילת ומימינה עקבה הירדנית.

עם זאת  חזרתי מאילת עם "חצי תאוותי בידי".מצאתי  במחשב מכתב ובו נאמר::

" מאשר בתודה קבלת מכתבך שבסימוכין- הנצחת שמו של אנוואר סאדאת. אין ספק שתפקידו של אנוואר סאדאת בסלילת הדרך להסכם שלום עם מצרים חשובה וראויה לציון. מכתבך הועבר להמשך טיפולה של עו"ד יעל דרבי יושבת ראש וועדת ההנצחה של אישים ושמות לרחובות. בברכה מאיר יצחק הלוי- ראש העירייה."

meir - עותק

ראש העיר אילת- צילום באדיבות עיריית אילת.

יומיים לאחר מכן הודיעה לי כוכבה-כוכי- לוי, מנהלת הלשכה של ראש העיר כי הוועדה תדון בכך בחודש הבא.אולי  תתחיל שנת 2015  בבשורה סמלית זאת לשלום. אגב, הדרך שמוליכה לטבא, גבול מצרים ,נקראת "דרך מצרים". אבל זה ציון כמו שהפעם היה  דרך פתח תקווה בין תל אביב לפתח תקווה,ואין בעיה לשנות אותו  ל"דרך סאדאת". אני מחזיק אצבעות אדוני ראש העיר אילת,אם זה מה שדרוש .

הסיפור על "סאלאם".

 הביקור באילת הפעם היה למען נכדי שון  אשר עומד להתגייס בקרוב לחיל הים. בין שאר תחביביו נמצאת גם צלילה, ואילת משופעת באתרי צלילה. לוותה אותנו גם אימו של שון, בתי נתי ,שגם היא שאפה להיות קצת בחוף ים סוף,ולאו דווקא בחלק התיירותי אלא בחוף אלמוג השקט שקרוב לגבול מצרים וממש ליד שמורת הדולפינים המקסימה. בקפיצה למרכז העיר נתקלו  בתי ושון בכלב פצוע קשה בצווארו. לבתי זיקה עמוקה לחי, גם שלא מגזע האנושי ,ולצומח, מאז ילדותה.

בין היתר היא נמצאת בקשר עם התנועה שנקראת "תנו לחָיות לחיות". גם שון אוהב חיות. טבעי היה שלא יניחו לכלב הזה למות. אבל לא די לאסוף כלב פצוע לרכב במרחק גדול מן הבית .  צריך לטפל בו.  באמצעות חיפוש ב"סמארטפון" הגיעו לדניאלה אורטנר, אישה צעירה אילתית שלא רק מטפלת בחיות ומקדישה את מרב זמנה לטיפול בפגועים והזנוחים שבהם, אלא  הוציאה הרבה כספים מכיסה למטרה זאת.  באמצעותה הגיעו  השניים לווטרינר  מקומי שמוכן היה לטפל בכלב. אולם חייבים היו מסגרת מוסדרת שתקבל אחריות על הטיפול ובהמשך על גורל הכלב. לאחר בדיקות נמצא הקשר עם התנועה " תנו לחָיות -לחיות" אשר הסדירה את הטיפול. הכלב נותח ונשלח להמשך ההחלמה לתל אביב, ומשם, כפי שנמסר לבתי לאחר ברור, הוא הגיע לכפר סבא. בתי תרמה את  הוצאות הניתוח לתנועה "תנו לחָיות לחיות".

sakam wounded - עותק

salam - עותק

מימין סאלאם הפצוע. משמאל לאחר הניתוח.צילום: נתי גיל-פוגל 

שון  שידע שסבו עוסק בנושא קריאת שם מקום על שמו של נשיא מצרים שנרצח, אנוואר סאדאת  הודיע כי הוא קורא לכלב "סאדאת". הערתי לו כי כלב אצל הערבים הוא שם גנאי. כשאומרים על מישהו "כאלב" זאת קללה. זה דבר בזוי. ,אם ככה  אמר נקרא לו "סאלאם" על שם  השלום שעשה המנהיג הערבי אתנו .

כלב בשם "סאלאם" שנמצא באילת ודרך על שם סאדאת , אם תיקרא –  אלה מתנות נאות להביא אותן מאילת.

היי דרומה לאילת.

 

.

לפתוח את הנושאים במשא ומן עם הפלשתינאים לציבור

הקיפאון הנוכחי היא הזדמנות טובה.

נשיא המדינה שמעון פרס,אופטימיסט ללא תקנה, אמר השבוע בעת ביקור בווינה כי פסע בינינו לבין הפלשתינאים בהשגת השלום. גם אם זה חלום בהקיץ הרי באווירה האפוקליפטית שמשרים עלינו אי אלה ממנהיגנו ובתדלוק של פרשני תקשורת,ומומחי אקדמיה,גם זה דבר חיובי.אלא שלצערנו אופטימיות אצלנו לא יוצרת דינאמיקה.

מה שקורה הוא שהפלשתינאים משחקים בקלפים גלויים, גם בטקטיקה וגם באסטרטגיה, ואילו אנחנו- בקלפים סמויים. נכון שזה לא פוקר. אבל זה המשחק, שבו עד כה אנו המפסידים, גם לטווח הקצר וגם לטווח הארוך. גם אם האמריקנים ירמזו שמי שאשם בקריסת התהליך, אלה הפלשתינאים- ובעיקר אבו מאזן- אז מה. ואם במקרה הטוב יחודש המשא ומתן תמורת וויתר ישראלי כזה, ויתור פלשתינאי מזה, האם הסיכויים למימוש חזון שתי מדינות לשני העמים,יהיה קרוב יותר?

הנשיא פרס באותו תרחיש אופטימי המליץ שהמו"מ יוסיף להיות חשאי. אני ממליץ שהוא יהיה פתוח. זאת ברוח " 14 הנקודות של הנשיא וודרו ווילסון. לקראת תום מלחמת העולם הראשונה, ב-8 בינואר 1918 הופיע הנשיא וודרו ווילסון בנאום לאומה ובו הציג את חזונו לשלום ולביטחון באירופה שלאחר הבסת הציר. תמצית הסעיף הראשון הוא No more secret agreements ("Open covenants openly arrived at") משמע שגם המשא והמתן על ההסכם חייב להיות פתוח כדי שהציבור יידע במה הדברים אמורים.

אולי תוך כדי העלאת הסוגיה לדיון ציבורי נלמד לא רק מה מניע את הפלשתינאים בהליכיהם, אלא מי קובע אצלנו את סדר היום של חיינו, ובעיקר עתיד המדינה. האם זה רוב הציבור או חבורה קטנה- אלימה פוליטית- אשר כופה עלינו ומוכנה למשכן את עתידנו והיא זאת שמטרפדת כול מהלך אל השלום המיוחל. זה לא פחות חשוב. להביא דוגמה קטנה על אבסורד אשר גובל בשערורייה. וויתור על בנייה בהתנחלות שהיא בשטח הפלשתינאי, הוא לא נושא לדיון. לעומת זאת שחרור עצורים ערביים אזרחי ישראל- חשודים בטרור או בבגידה- הוא כן נושא למיקוח.רק קטע קטן בשיעור של "שחיתות" מסוג אחר אצלנו, שעליה עוברים לסדר היום. הציבור אצלנו הוא סומא,ולעתים מונחה על ידי עיוורים.

נושא ההכרה במדינה יהודית.

הוויכוח בסוגיה של הכרת הפלשתינאים, לא זו בלבד שהוא נמצא בראש הדיון הציבורי, אלא הוא התלהט. עד כדי כך שהמו"ל של עיתון "הארץ" עמוס שוקן, עיתונאי לעילה בזכות עצמו, ראה לנכון למתוח ביקורת קשה מעל דפי עיתונו על אחד הפובליציסטים הבכירים והידועים, שלו ,ארי שביט( במאמרו "הדיו הסמוי מן העין" 20.3.14") .שוקן כותב בין היתר ש- (מדבריו של שביט) "צריך להבין שהוא תומך כביכול בפתרון שתי מדינות אבל תוקף את המתנגדים לדרישת בנימין נתניה ממחמוד עבאס להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. כדי שנדע היכן בדיוק שביט עצמו עומד,הוא גם תוקף את מחנה השלום, אלא שהתקפותיו נשענות על עמדות שהוא ממציא למתנגדיו" והוא מסיים ככה : "מי שמציגים את עצמם כתומכי פתרון שתי המדינות, אך עומדים על התביעה להכרה במדינת הלאום, פועלים כדי להנציח את הכיבוש וההתנחלות"

על כך משיב לו שביט ברשימה קצרה ( "הארץ 27.3.14 ) שבסיומה הוא אומר: "מי משרת את השלום ואת חלוקת הארץ ואת סיום הכיבוש טוב יותר? נטוריי קרתא של השמאל הישן, או אלה שפרצו את חומות הגטו והעזו להתבונן נכוחה בעולם האמיתי, האכזרי והמורכב המשתרע מעבר להן?"

הבאתי קטעים אלה כדוגמה עד היכן הוויכוח הגיעה בסוגיה אחת בלבד, והיא עניין ההכרה של הפלשתינאים במדינה יהודית. הסוגיה שבנימין נתניהו הפך אותה ל casus belli . לא בדיוק "עילה למלחמה" כהגדרת המונח, אלא תרוץ לאי עשיית שלום עם הפלשתינאים, שזה גרוע מאשר מלחמה שבה ננצח, אבל במאבק על דמותה של המדינה, נובס.

אולם בשימת הדגש על הכרה במדינה יהודית,כול שאר הנושאים שבינינו לבין הפלשתינאים כאילו נמוגו. זה העיקר והשאר תפל. נגיד לצורך הדיון, היה והפלשתינאים מסכימים להכיר בישראל כ"מדינה יהודית", והם דורשים שנכיר במזרח ירושלים כבירת ישראל,שנתחייב לאחר השלום לשחרר את כול העצורים ,שלהם ושל ערביי ישראל שפעלו למענם,שנפסיק את כול הבנייה בשטחים בכול מקום,לרבות באזור ירושלים, שעל הירדן יוצב כוח בינלאומי, ואחר כך יתקיים דיון לגבי אלה שנשארים בידי ישראל ואלה שעוברים לידי הפלשתינאים, שנדון לאחר הסכם השלום על פיצויים הדדיים כתוצאה של הכיבוש וכיוצא באלה סעיפים מאוד חשובים בהסכמי שלום בכול מקום- האם נתניהו יסכים. וודאי שלא.לכן לדעתי,שוחרי השלום ואלה שחוששים שמדינת ישראל תתאבד, כיהודית, אם לא תסכים לחלוקת ארץ ישראל,מן הראוי שיעלו לדיון את הפנים האחרים של הסכם השלום.

לפתוח את הדיון.

במגעים בינינו לבין הפלשתינאים אולי כדאי לאמץ את עקרון הפתיחות. הרי הדיון בנושא "מדינה יהודית" הוא פתוח, קולני ולוהט. מדוע לא להרחיב את היריעה. הרושם הוא שמצד הפלשתינאים כול הסעיפים הם גלויים, לא רק לעיניי הפלשתינאים אלא גם לעיני הישראלים. ומדוע להסתמך רק עליהם. מדוע שלא נדע מה היא העמדה של משלחת ישראל בשיחות. החשאיות, במקרה זה מחטיאה את המטרה.כול הסעיפים חייבים לעלות לדיון ציבורי. לא פחות מאשר הדיון על הגרעין האיראני. אני לא בטוח שמה שמדליפים לנו מן השיחות הוא אמת או כחש וכזב ונועד כצעד טקטי שהופך לתכלית.

אולי הציבור ילמד מדוע הבנייה בהתנחלויות שקולה כנגד שחרור פלשתינאים שהואשמו במעשי טרור. או מדוע שחרורו של פולארד מרגל ישראל שעשה את מלאכתו בעד בצע כסף ,סרח במשימה, שקולה כנגד התחושה הקשה של משפחות שקולות אשר אבדו את יקיריהם במעשי טרור אלה.כמו גם החשיבות הרבה שמייחס ראש הממשלה להכרה בנו כמדינה יהודית. דבר שרוב הישראלים לא מבינים זאת.

ככול שאני מנסה להסביר את הפלוגתא החריפה בנושא "ההכרה במדינה יהודית", אני מגיע למסקנה הגיונית כי רק חלק קטן צף על פני השטח,חלקו הגדול הוא מתחתיו. אני מניח שמי שמנסה למצוא סיבה הגיונית להתעקשות בנושא "מדינה יהודית" חושש שאם נסכים לוותר על העיקרון הזה,הרי יהיו לערבים עילות בעתיד בכול הקשור "לזכות השיבה" שלהם. מכאן אני מבקש להעלות שאלה היפותטית : .אם ישראל תוותר על הכרה זאת, האם יסכימו הפלשתינאים במפורש על וויתור מוחלט של "זכות השיבה". האם זה הועלה בפניהם?

שהרי ,אם יש דבר אחד שרוב רובם של אזרחי ישראלי היהודיים מסכימים עליו הרי זאת הדעה שאין בשום אופן להכיר בזכות השיבה של ערביי ישראל.תהליך כזה, ולא מילים, הוא שיקבע אם ישראל תהיה יהודית ולא ההכרה של הפלשתינאים. בהקשר זה המאמר של דימיטרי שומסקי( "הארץ"- 30.4.2014 ) "בין פלסטין לאוקראינה" ראוי להערה. בשעה שהוא מנתח העדר אפשרות לפיתרון למעט ישות קונפדרטיבית,שלפיו "הפלסטינים יוכלו לבחור אם לחזור למדינת פלסטין ולהפוך לאזרחיה או לממש את זכות השיבה למדינת ישראל ולהפוך לאזרחיה"- הרי זה לעצמו רעיון מופרך, משל שופכים נפט לכיבוי מדורה.

אשר לפליטים ,אין שום תקדים ומשל להנצחת בעיית הפליטים הפלשתינאיים כפי שעושות זאת מדינות ערב והפלשתינאים, 66 שנים לאחר המלחמה. מדינות ערב הבטיחו לפלשתינאים לכבוש את הארץ ועודדו רבים מהם לנוס והם שמשאירים את הדור הרביעי של פליטים בגטאות משלהם, במצב עלוב ותוך תסיסה מתמדת, בלא לקלטם, חברתית, כלכלית, תרבותית. זאת, הן משום הנוחיות או החשש שלהם מפניהם שמא יערערו את המשטרים , או כדי להנציח את הבעיה. הפלשתינאים שהולכו שולל בשנת 1947 מנסים להפוך את הבעיה כקלף מיקוח. ישראל לא חייבת לשתף פעולה עם מדיניות עוועים זאת.. מיליונים בעולם נעקרו מבתיהם במלחמה ויושבו מחדש והם חיים אורח חיים נורמאלי, כשווים בין שווים. הערבים,והפלשתינאים, קרבנות אותה מדיניות הונאה , עדיין מטפחים בקרב הדור הרביעי של הפליטים את חלום השיבה.

זכות השיבה היא האנטיתזה הקיצונית לעניין ההכרה במדינה היהודית. אם אכן היא תתממש, זאת לא תהיה מדינה יהודית. דומני שאם זה יהיה הנושא שעל הפרק, הרוב המכריע של הציבור הישראלי יהיה מוכן לחלופה הזאת. ואז ניגש לכול שאר הסוגיות שלהערכתי הן מהותית , ואגוז קשה הרבה יותר מאשר הכרה במדינה יהודית. כאן שני הצדדים יידרשו לוויתורים ממשיים, ולא הזויים. אני חושש, כאמור,שמאחורי ההתעקשות בנושא המדינה היהודית,עומד הסירוב של ביבי ותומכיו לשלום עם הפלשתינאים במסגרת מדינה משלהם .ולכן אם הממסד אינו מניח את הקלפים על השולחן- הציבור חייב לעשות זאת. הסוגיה של "הכרה במדינה יהודית" הוא "טריגר", מצוין.ההתפתחות האחרונה שבה וושינגטון נוטה להשאיר אותנו לבד בחדר הרולטה, רק מחזקת תפיסה זאת.לפלשתינאים יש שני אמצעים. אחד לטווח קצר, פנייה למוסדות האו"ם. לטווח הארוך הגורם הדמוגרפי הוא לצדם.

palestine map

המפה-  מט"ח- המרכז לטכנולוגיה חינוכית.קרטוגרפיה דליה אגוזי

אני מפנה את תשומת לבם של הקוראים למפה של "תכנית החלוקה של האו"ם משנת 1947 ".היהודים הסכימו לה, הערבים לא הסכימו ועל כך הם משלמים. הפעם אם אנו לא נסכים להיפרד, בין על ידי הסכם ובין על ידי היפרדות חד צדדית(ואני בעד עזה עם החמאס, שהוא יובס עם הזמן, מאשר עזה עם ישראל) – אנו נשלם.

הימור מסוכן

מחלוקת בין ראש ממשלת ישראל לבין נשיא ארה"ב אינה תחרות של כפוף ידיים.

הצבת ההופעות הפומביות של הנשיא אובמה וראש הממשלה נתניהו במוקד המאזן ביחסים שבין שתי המדינות, היא טעות עוועים. היא מטעה את הציבור ואינה מביאה בחשבון לא את מעמדו של הנשיא ארה"ב, באמריקה ובעולם, ולא את גבולות ההשפעה של הקהילה היהודית האמריקנית בכלל והשדולה- אייפק בפרט. הציבור לא מפרש נכון את המציאות, שלנו ,והמציאות הבינלאומית , כפי שזה בא לביטוי( ולו רגעי) בסקר "הארץ" שהתפרסם אתמול ולפיו חלה עלייה של 13% בתמיכה בנתניהו לאחר נאומו בקונגרס האמריקני.

העיתונות בישראל היא ,אפשר לומר , בעלת אופקים אוניברסאליים רחבים יותר מאשר עיתונים רבים במערב לרבות, מערב אירופה וארה"ב. לעומת זאת העיתונאות שלנו, ( כלומר העיתונאים הישראליים) חלק גדול ממנה נסחב לעתים לקרתנות והדימוי שלה, ברובו, מתקבל כפרובינציאלי. לדוגמה.ההתייחסות של עיתונאים לויכוח הפומבי בין נשיא ארה"ב לבין ראש ממשלת ישראל היא כאילו התייחסות למאבק בזירה בין שני מתאגרפים או ליד שולחן בין מכופפי זרוע. או כאילו מדובר באיזה שני עסקנים שמתמודדים ב",פגוש את העיתונות" באחד הערוצים שלנו.

מן ההתייחסות הזאת נגזרים הגדרות וביטויים.מן האופטיקה- "מי ימצמץ ראשון", מחומר נפץ- "אווירה טעונה",מעולם המיסוי-, "מס שפתיים", מעולם הבריונות- ",פרובוקציה", משרותי כיבוי- "כיבוי שריפות",וממלחמה ממש- "רוח קרב" . זאת נוסף על עצות של מומחים כמו, "הטעות של אומבה", "החטא ועונשו", שלא לדבר על כימיה, מונח מופרך לחלוטין ביחסים בין בני אדם בכלל ולא מכול שכן ביחסים בין ביבי לבין כול אדם אחר. במשדר ב"חצי היום" ברשת ב' של "קול ישראל, ביום ד' האחרון, שאלה המנחה ,אסתי פרז , את המרואיין(שכחתי מי היה המומחה לענייני רטוריקה) ," אז מי ניצח בנאומים- ביבי או אובמה".עד כדי כך. וככה התייחס לכך הציבור בישראל.

זה פן אחד של העמדת הדברים על ידי התקשורת. הפן השני הוא שזה בדיוק התפקיד שממלא איש הפעלולים והלהטוטן שלנו, ביבי נתניהו. בשבילו יש חשיבות כמה כדורים הוא יכול להטיל לאוויר ולתפוס את כולם או את רובם. הוא performer והוא מקבל את החשיפה בהתאם לכך. זאת הוא עשה בהצלחה בהופעה בפני שני בתי הקונגרס.ובאוטוסוגסטיה שלו האיש מאמין באמונה שלמה כי ההופעה ,כלומר הטקסט וההגשה הם העיקר.

יחד עם זאת, כמובן שמתחת לכותרות של התקשורת,או בשילוב ההערות של התוכן יש מהות של מתן רוח גבית לראש הממשלה. ככה מסכם ד"ר גיא בכור את מאמרו באתר gplanet מן ה- 21.5.11 : "כשם שמנחם בגין התעלה על שנאות פוליטיות והצטרף לממשלה ערב מלחמת ששת הימים,כך חייבת "קדימה" לנהוג עכשיו .יש רגעים שגדולים משאיפות אישיות…. ראש הממשלה נתניהו פועל לבד. הערבים נגדו, אובמה נגדו, ואם הוא מסתכל אחורה, לעורף שלו, גם התקשורת נגדו.זה לא יכול להימשך". מכאן עלינו להבין שרק מנהיגת "קדימה", ציפי ליבנה פועלת ע"פ שאיפות אישיות ואילו נתניהו פועל אך ורק מתוך אידיאה צרופה. אבל לא בכך העניין. כי מן הסיכום הזה אפשר לחשוב שד"ר בכר חושב אף הוא שהגיע הזמן לקחת סיכונים למען השלום. אלא שכותרת המאמר היא : זמן להחליף דיסקט,אנו נסחפים לעבר מלחמה.

אבל בקרב הפרשנים מן הצד הזה יש גם אופטימיים כמו יורם אטינגר בעיתון ",ישראל היום" .הוא מסיים ככה את המאמר שלו : מדיניות אובמה כלפי ישראל – המככבת בסקרי דעת הקהל בארה"ב -מייצגת מיעוט במפלגה הדמוקרטית, בציבור ובקונגרס, המהווה מבצר אהדה שיטתית לישראל. בכוח הקונגרס ליזום מדיניות ולהשעות, לשנות או להפוך על פיה מדיניות נשיא.

זאת קביעה שגויה לדעתי וגם שטחית. הקונגרס מעולם לא הפך על פיה את מדיניות הנשיא. הוא יכול להכביד מאוד. לדוגמה.הקונגרס חוזר מדי פעם בפעם ומחליט להעביר את שגרירות ארה"ב מתל אביב לירושלים. שום ממשל, לא דמוקרטי ולא רפובליקני, לא מילא אחר החלטה זאת. זה לא עניינו של הקונגרס, במסגרת הפרדת הרשויות. נתניהו זכה בתשואות רועמות בהופעה האחרונה שלו בפני חבריו. אבל מי שקובע את המדיניות האמריקנית, הבינלאומית והביטחונית הוא הנשיא והממשל שלו. אף שהקונגרס חולש על הקופה הציבורית, יש בידי הנשיא כלים לא רק בהטלת וטו, אלא בפועל. באחרונה כאשר הרפובליקנים ניסו לשבש את הצעת התקציב, הממסד הודיע שאם התקציב לא יאושר, כול המיליונים בשרות הציבורי מפסיקים את העבודה מיד עם סיום שנת התקציב.שום חבר קונגרס לא יכול להרשות לעצמו דבר כזה. אז מגיעים לפשרה שהממסד מוכן לה. זאת רק דוגמה אחת שיש בה כדי לפתוח את העין ולסבר את האוזן של הישראלי המצוי בכול הקשור לזירה הפוליטית באמריקה.

אגב,הטענה החוזרת ונשמעת מפי נתניהו כי במלחמה שמנהלת ישראל "אף בחור שלכם לא נפל", היא מאוד ערבה לאוזן אמריקנית. אבל אם מציגים זאת גם בהקשר שישראל היא חוד החנית נגד הטרור, כי אז יש גם פרוש אחר. והוא שאתם תספקו את כלי המשחית,ואנו נספק את " כוח האדם"(בלשון סגי נהור). האמריקנים שהקיזו את דמם במלחמות מחוץ לארצם מעדיפים עכשיו שמישהו אחר יעשה זאת ,גם אם המערכה היא שלהם. לוב היא הדוגמה האחרונה. לחברי הקונגרס שנבחרים במקומותיהם חשוב מאוד שמה שפחות להיות מעורבים בחיי אדם אמריקניים בעולם.מכול מקום, הקונגרס יכול להקציב כסף לרכישת מטוסיי חמקן על ידי ישראל , אבל מי שמחליט על כך הוא הנשיא והפנטגון.

אבל יורם אטינגר מנסה לפחות להציב את ה"מאבק" בין הנשיא האמריקני לבין ראש הממשלה הישראלי בקונטקסט הרחב של הזירה האמריקאית. אולם לפני שאני אתייחס לזה, וזאת לדעתי חייבת להיות ההתייחסות, כלומר הסימטריה או האסימטריה שבין שני האישים ומה הם מייצגים, אני רוצה כן לעשות השוואה אישית, דימויית וביצועית, בין השניים.ברק אובמה הוא נואם בחסד, הוא פוליטיקאי משופשף והוא מדינאי ראוי.ביבי נתניהו אף הוא נואם טוב , אף שהרבה מן הופעות שלו הן רפליקות. הוא לא מצטיין לא כפוליטיקאי, מחוץ למפלגה שלו, ובוודאי שלא כמדינאי .גם לא לאחר הנאום "ההיסטורי" בקונגרס האמריקאי .בעניין זה כותב עוזי בנזימן אחד הפובליציסטים והפרשנים המעולים בעיתונות הישראלית, שאני מרבה להביא מדבריו. בנזימן, הוא העורך הראשי של המגזין המקוון "עין השביעית"- הביטאון העיתונאי הרפלקטיבי הרציני היחיד בישראל (שעורכו המצוין הוא שוקי טאוסיג) וככה הוא נועל את מאמרו:: הייתה לדברים שהשמיע אובמה סגולה יקרה שנעדרה מנאומו של נתניהו בקונגרס: הם הדיפו כנות. אובמה הצטייר כמי שמשמיע חזון שהוא מאמין בו ומחויב למימושו. היסוד הזה היה חמקמק בטקסט שקרא נתניהו. לא כל מי שגורף 26 תשואות-קידה משכנע, בהכרח, יותר ממי שזוכה למחיאות כפיים מנומסות בסוף דבריו. בעידן הנוכחי, העולם כולו צופה בנאומים הללו ושופט אותם, והוא מבחין, בין השאר, בתוקפה של אמת עתיקה: הסגנון הוא האדם זה בעניין הדימוי .

אשר למהות, כלומר לביצועים,.לאובמה, שאמור להתמודד לכהונה השנייה כנשיא, יש כבר צרור של קבלות בכול התחומים. הוא קבע תקדים אדיר במדיניות החברתית של ארה"ב בהעברת חוק ביטוח בריאות. ואגב,לפני כמה ימים נערכו במדינת ניו יורק העלית בחירות ביניים לקונגרס וזכתה בהן נציגה דמוקרטית, ולפי פרשנים זה היה מבחן לתמיכה בחוק בריאות של הנשיא. –חוק הדגל של אובמה. יום לאחר מכן בא חיזוק למגמה הזאת כאשר הצעה רפובליקנית לשנות את החוק נפלה בסנט ברוב של 57 נגד 40 . זאת הצלחה רבה לנשיא.

אובמה עצר את הצונאמי הכלכלי שהביא על ארה"ב הממסד הקודם בראשות הנשיא ג'ורד' בוש הבן, הרפובליקאי. אובמה הציל את ספינת הדגל של התעשייה האמריקנית שהיא עדיין תעשיית הרכב, תעשייה שמעסיקה עשרות מיליונים במישרין ובעקיפין והיא סמל אמריקני.הוא שם קץ להשתוללות בשוק המשכנתאות,והוסיף מקומות עבודה, אם כי אלה טרם הדביקו את הביקוש. בתחום הביטחוני, כמפקד עליון של כוחות ארה"ב, כמובן שהעטרה היא תפיסתו של בן לאדן. אבל הוא גם מילא את ההבטחה שלו והוציא את הכוחות הלוחמים האמריקניים מעיראק. בנושא הגרעין האיראני,יש סימנים כי המרוץ של טהראן אחר הגרעין קצת הואט, אף כי לדעתי הם ימשיכו להתקדם לפיתוח נשק גרעיני,ויעצרו על הסף. בסופו של דבר אני לא בטוח שבמציאות מה גרוע יותר: נשק גרעיני בידי פקיסטאן, אשר לפי כול הסימנים לפחות חלק משרותי המודיעין שלה סייעו לבן לאדן, או טהראן שהמשטר הקנאי האסלמי הוא זהיר למדי כשמדובר בלחיצה על הדק. אפשר והמדיניות של אובמה – לחץ כלכלי מצד אחד ואיפוק מצד שני – בסופו של דבר תביא לאיזה שינוי בטהראן..

הזירה הפנים אמריקנית.

הסוגיה אשר בהקשרה הנשיא הופיע בפני השדולה היהודית אייפאק, -AIPAC והוא אף הזכיר זאת, היא עניין היבחרו מחדש של אובמה לתקופת נשיאות שנייה והוא כבר הודיע שהוא רץ. מבין הנשיאים,רובם ,או שהכהונה נקטעה עם הרצחו של הנשיא( לינקון, גארפילד,מקינלי וקנדי),ושלא הייתה עילה רצינית,מוסרית או פלילית למנוע מהם זאת- נבחרו לקדנציה שנייה(כולל ריצ'רד ניקסון שהודח באמצע הקדנציה השנייה בפרשת ווטרגייט ) . מבין אלה שלא נבחרו על ידי המפלגות שלהם לרוץ לכהונה שניה(פראנקלין פירס, מילדרד פילמור,צ'סטר ארתור ואנדרו ג'קסון) , רק האחרון כהן כנשיא שנבחר ואילו השאר היו סגני נשיא שבאו באמצע הקדנציה למלא מקום הנשיא.

בדקתי בויקיפדיה מה מספר הנשיאים במאה ה-20 שנבחרו מחדש. מתוך 16 הנשיאים רק 5 לא נבחרו לכהונה שנייה. ווליאם מקינלי נרצח, ג'ון קנדי נרצח, וורן הארדינג מת לאחר שנתיים בתפקיד,הרברט הובר הובס על ידי פרנקלין רוזוולט בשל המשבר הכלכלי,וג'ימי קרטר לאחר הכישלונות שלו באיראן הפסיד לרונלד רייגן. מכאן שגם לפי כללי ההסתברות, יש לאובמה את כול הסיכויים להיבחר לקדנציה שנייה, מה גם שעד כה הרפובליקנים לא העמידו מישהו שיוכל להתמודד אתו בהצלחה.

מאחוריי אובמה אמנם לא ניצבים הטייקונים האמריקניים, שנשארו עשירים לאחר גם המפולת בוול סטריט והמשבר בעקבותיה, והארכי שמרנים בייחוד מקרב האוונגליסטים, אבל יש לו תמיכה ציבורית רחבה מאוד.מלבד התמיכה כמעט מסיבית של עובדי הצווארון הכחול ובראשם האיגודים המקצועיים , רובה המכריע של האוכלוסייה השחורה וההיספאנית שמלאו תפקדי מכריע בבחירתו של אובמה כנשיא יתנו לו שוב את קולותיהם.

לפי הנתונים של הלשכה לסטטיסטיקה של ארה"ב משנת 2010 ,האוכלוסייה האמריקנית במאה ה-20 גדלה יותר מפי שלושה. אולם בעוד שהגידול השנתי מלידה גדל בקרב האוכלוסייה הלבנה ב-1.3% שהוא מן הגדולים במערב, בקרב האוכלוסייה הלא לבנה שיעור הלידה מתקרב ל-2% . בסה"כ לפי הנתונים הללו בעת הסקר היו בארה"ב 53% לבנים,46% מולטים,שחורים,לטינו- היספאנים וגזעים אחרים ו- 1.09% ממוצא אינדיאני, אסקימואים ואסיינים. גיבוי לממצאים אלה מוצאים בגידול בקרב הילדים. 45% מן הילדים מתחת לגיל 5 הם של הורים לא לבנים .

ועוד משהו קרה בבחירות האחרונות לנשיאות. עד לבחירות אלה שבהם אובמה היה מועמד של המפלגה הדמוקרטית, רוב השחורים לא השתתפו בבחירות( בהשוואה ליהודים שלסוגיה נתייחס בהמשך). הפעם יש להניח שחלקם הגדול ישתתפו בהצבעה,והקולות ילכו בעיקר לאובמה.

מכאן שהגורם האתנוגראפי, אף שהוא אבולוציוני ומתמשך, מבחינת האופק הפוליטי הוא מהפכני. לאמור אם המגמה הזאת תימשך,וכל הסימנים מעידים שכה יהיה, הרי בעשור הבא האוכלוסייה הלא לבנה תהיה הרוב בארה"ב.ויש להניח שהדבר הזה ימצא ביטוי בכול הרשויות- המחוקקת, המבצעת והשופטת- גם במישור המקומי וגם במישור הלאומי, כלומר בסנאט ובבית הנבחרים.וזה ישיק מן הסתם בכול הקשור במדיניות כלפי ישראל. זאת גם עם לקהילה היהודית תהיה השפעה מעבר לגודלה.

השפעת הקהילה היהודית האמריקנית

הקהילה היהודית בארה"ב, מצויה עכשיו בתור הזהב שלה, מכול בחינה שהיא וחרף מספר הולך וגדל של נשואי תערובת היא כמעט ולא איבדה אחוזים ניכרים מקרבה. המספרים מתאזנים בדרך כלל בגלל הגישה הליברלית לגיור מצד התנועות המתקדמות כמו התנועה השמרנית והרפורמית. התנועה האורתודוקסית היא מיעוט.זאת קהילה פעילה ותוססת ועם ריבוי המדיה המקוונת, מאות אתרים יהודיים מתפרסמים ונותנים ביטוי למגמות ולרחשי לב של הקהילה הזאת. כולל כמובן היחס של היהודים לנשיא אובמה. בבחירות האחרונות לנשיאות, ברק אובמה קבל 78% מקולות היהודים. בסקרים שנערכו בתחילת כהונתו 54% מקרב היהודים הביעו שביעות רצון מן הנשיא ואילו כעבור שנה השיעור ירד ל- 49% מתוך סקירה מאת סטיוון ווינדמילר The Jewish week .

ככלל, אחוז המצביעים היהודיים בבחירות, גם לנשיאות וגם לקונגרס, הוא גבוה מאוד והוא עשוי להגיע ל-80% בקרוב, אחוז גבוה בהרבה משל מיעוטים אחרים. היסטורית , התמיכה היהודית בדמוקרטים מול הרפובליקנים היא בממוצע 3/1 .ואם במערכת הבחירות ישנם גורמים במפלגה הרפובליקנית " כמו תנועת "מסיבת התה" של שרה פיילין, זה גם מפחיד את היהודים. אולם בכול זאת מדובר בקהילה קטנה בהשוואה לקהילה השחורה או ההיספאנית אשר, כאמור, כבר בבחירות האחרונות הגדילה את אחוז המצביעים בקרבה והיא תעשה זאת ביתר שאת במערכת הבחירות הבאה, כדי להביא לבחירתו של אובמה לכהונה שנייה. וקיים עוד גורם אשר מפחית את השפעת הקול היהודי והוא ה- reapportionment –שינוי בתחומים של אזורי הבחירה, דבר שבעיקר עשוי לתת אותותיו במדינות כמו ניו יורק, פנסילבניה, ומסֶטֶשוסֶטס במזרח,ואילינוי במערב התיכון.

מכאן שמרב הסיכויים הם שאובמה ייבחר לכהונה השנייה שלו, אלא אם יקרה משהו בלתי צפוי. וגם אם יחולו שינויים בקונגרס,כלומר שלא זו בלבד שהרפובליקנים ישמרו על הרוב שלהם בבית הנבחרים (וזה כלל לא בטוח) ואף יצליחו להפוך לרוב בסנאט, זה יקשה מאוד על אובמה, אבל הוא יהיה זה שינהל את המדיניות ואז הוא יהיה משוחרר גם מ"אימת" הבוחר היהודי לכהונה שנייה.

אשר להשתקפות הפוליטית בישראל, העובדה שביבי קבל לכאורה הכשר בד"ץ מן הקונגרס, היא תופעה זמנית וחולפת, וניסיון של ספין "למכור את ההצלחה" באמריקה לציבור גדול בישראל. בטווח הקצר, הזכרנו את העלייה בפופולאריות שלו בעקבות הנאום, אבל בטווח הרחוק יותר, לא זה שייקבע את הצלחתו של ביבי. גם המאמצים שלו להוון את הנאום כלפי חברים באופוזיציה לא יצלח. "קדימה" לא רוצה ללכת בעקבות מפלגת העצמאות של אהוד ברק, ולהתאבד. אגב, ניסיתי לעקוב אחר התקשורת בארה"ב ובמערב אירופה והנאום "ההיסטורי" זכה פה ושם להתייחסות חד פעמים וגם זאת לא בהבלטה יתרה.זאת משתי סיבות יש להם בעיות קשות יותר כמו ההוריקן באמריקה, הכלכלה באירופה ועוד. ולא נעים לציין זאת, התקשורת העולמית לא מאוהבת בביבי והאיחוד האירופי והמדיה שלו תומכים במדיניות אובמה במזרח התיכון. היה ולא תהיה תזוזה בתחום הפלשתינאי,יש מרב הסיכויים שרבות ממדינות אירופה יצביעו בעצרת הקרובה בעד הקמת מדינה פלשתינאית, גם אם ארה"ב תתנגד..

ביבי נתניהו אמנם מכיר מצוין את הזירה האמריקנית,אבל מנהיג ישראלי שמנסה לעשות הון פוליטי באמצעות הקונגרס,מול הנשיא , עלול להביא גם מה שנקרא BACKLASH – כלומר בומראנג. יהודי אמריקה עם כול אהבתם לישראל הם בראש וראשונה פטריוטים אמריקניים.ההפסד יהיה כפול. גם שלנו וגם של הקהילה היהודית הגדולה והמשפיעה ביותר. ביחסים בין ידידים, יחידים או מדינות , יש חשיבות למינון הנכון. אנחנו, ביוהרה שלנו, שמקבלת השראה מן הממסד , ובעיקר מראשו. איבדנו מדד זה. יש לקוות שלא נלך בעקבות ראש ממשלתנו ונאבד גם את המצפֵן.

הכרה בינ"ל במדינה פלשתינאית

ראש ממשלת הרשות הפלשתינאית, סלאם פיאד ,למד את הפרק הציוני של "המדינה בדרך"

תהליך ההכרזה של עצרת האומות המאוחדות על הקמת מדינת ישראל , היה קשה אך יחסית מהיר בשל השואה בזיכרון הטרי והצורך לפתור את בעיית העקורים- שרידי השואה. התהליך המתהווה של דחיפה בינלאומית להקמת מדינה פלשתינאית הוא איטי יותר אבל הוא צובר תאוצה. ראש הממשלה הפלשתינאית למד היטב את תולדות הציונות והפרק של "המדינה בדרך". כאשר השאלה הפלשתינאית תובא בפני האו"ם אז אנו אלה שנעמוד בפני אותן עובדות שהפלשתינאים (הסרבנים אז) עמדו בפניהם בשנות .1947-48 . הם יזכו למדינה כפי שאנו זכינו בה. ואז נקבל פחות מכפי שהיינו מקבלים בהסכם דו צדדי. בדיוק כמו שהפלשתינאים מקבלים היום הרבה פחות מכפי שהיו מקבלים אילו קבלו את החלטת העצרת.

מי שקורא את ספרו של בני מוריס 1948 –תולדות המלחמה הערבית ישראלית הראשונה(הוצאת עם עובד 2010 ) גם אם הוא מכיר היטב את התקופה, לאו דווקא מכיר את הרקע לאותה החלטה. זה היה מרוץ מכשולים אדיר, רגעי מתח נוראים, מטוטלת שנעה בקצב מטרוף, לחצים, פיתויים, איומים, דרך חתחתים זרועה מוקשי נעל ומטעני צד..בזירה הזאת אמריקה ,ובמידה פחותה ברה"מ, מלאו תפקיד מכריע אך גם אז אמריקה האדירה המנצחת הגדולה במלחמת העולם הראשונה הייתה צריכה לעמול יומם ולילה מאחורי הקלעים כדי שיתקבל הרוב ,הדחוק ,הנדרש -של 33 קולות בעד הקמת מדינת ישראל.

הפעם יחסי הכוחות בעצרת הכללית של האו"ם הם שונים. יותר משליש של החברות באו"ם הן מדינות ערביות ומוסלמיות. משום כך מי שרואה בהכרזה של ברזיל וארגנטינה על הכרתן במדינה פלשתינאית והחלטת נורבגיה לשדרג את המעמד שלה ברשות- איזו גחמה מן הבחינה הלגליסטית, מן הראוי שיקרא ספר זה. הוא ייווכח כי האומות המאוחדות אינו איזה ארגון בלתי תלוי ובלתי חשוב .הוא מבטא במידה רבה את המדינות החברות בו. ואם מדינות אלה ילחצו למען הקמת מדינה פלשתינאית והמציאות בשטח לא תשתנה – המעצמות הגדולות לא יוכלו לעצור את התהליך. תגובת סגן שר החוץ דני איילון בכנסת כי הוא" מתעסק עם ריאליה ולא עם פנטזיה. מי שמתעסק עם פנטזיות ימצא את עצמו עם פנטזיה ביד".היא ,היא פנטזיה. לזכותו של שר החוץ ייאמר שהוא מחזיק את סגנו כאן ולא במרכז האו"ם או בוושינגטון. מבחינה זאת גם החלטת ביה"נ האמריקני שארה"ב לא תכיר בהחלטות של האו"ם על הקמת מדינה פלשתינאית ותטיל ויטו, היא בדיוק כמו החלטת הקונגרס האמריקני מאז יובל שנים – שארה"ב תקים את השגרירות שלה בירושלים.ישראל חיה בעולם של פנטזיות…מסוכנות.

האו"ם כיום הוא גורם חשוב יותר מכפי שהיה לפני הקמת המדינה. בעשרים ושבעה בינואר יקיים העולם יום הזיכרון לשואה. זאת החלטה שנתקבלה בעצרת האומות המאוחדות, באותו מוסד שבו הושוותה הציונות לגזענות. אותו מוסד שבן גוריון קרא לו "אום שמום" . אותו מוסד שהכריע בעד הקמת מדינת ישראל. במגילת העצמאות שב.ג נמנה עם מחבריה מוזכר האו"ם בסעיף מיוחד הן בהקשר להחלטה שלו על הקמת המדינה וכן במשמעות שזכות זאת של העם היהודי להקים את מדינתו לא ניתנת להפקעה. אולם בעוד שמוסד האומות המאוחדות נשתנה מאז ונוספו לו יותר ממאה ועשרים מדינות, רובן מדינות ערביות,מוסלמיות והעולם השלישי,והקומוניסטי בשעתו, הוא עדיין חרף מורכבותו נשאר מסגרת מן הדרגה העליונה לקשר בין ישראל לבין העמים ולבימת הסברה ייחודית. באותה מידה הוא עשוי להיות המוסד שדרכו תקום בסופו של דבר מדינה פלשתינאית- אם נרצה ואם נמאן..

ישראל בין העמים.

בנובמבר 2010 נערך באוניברסיטת תל אביב ערב עיון לזכרו של גד יעקבי על "ישראל והאו"ם-היסטוריה של יחסים מורכבים". גד יעקבי, מלא תפקידים ממלכתיים בכירים לרבות מיניסטריאליים. אולם את פסגת העשייה המדינית שלו הוא ראה דווקא באומות המאוחדות שם הוא שימש שגריר במשך 4 שנים.זאת דווקא בתקופה שעמרו מוסא המצרי היה מזכ"ל האו"ם.

גד יעקבי הוא דוגמה טובה לישראלי צעיר שעלה במעלות השרות הציבורי. הוא היה חבר כנסת, שר בכמה ממשלות ,ביניהם שר התחבורה ושר לתכנון כלכלי, ושגריר באומות המאוחדות ,מנוי של ראש המשלה יצחק רבין מספטמבר1992 ועד יוני 1996, עת נבחר ביבי נתניהו לראשות הממשלה. מששב לישראל מונה לתפקידי מרכזיים במשק, כיהן כמרצה במרכז הבינתחומי בהרצליה ובהנהלת מספר עמותות ציבוריות, בהן מרכז רבין. קיבל את פרס בן גוריון בשנת 2004.

הוא גם דוגמה טובה לאדם רחב אופקים( הוא כתב גם פרוזה ושירה שזכו לתהודה) בעת פילוג מפא"י הוא פרש לרפ"י, יחד בן גוריון ,משה דיין ושמעון פרס, חבורה אקטיביסטית מאוד בכול הקשור בנושאים מדיניים ביטחוניים, תוך דגש שיש לסמוך בעיקר על עצמנו.אולם גד יעקבי הכיר לימים כי לא זו בלבד שישראל לא יכולה להיות "עם לבדד ישכון" אלא שהיא כמדינה יהודית מוקפת מדינות ערביות, תלויה מאוד לא רק בסיוע משמעותי מן החוץ אלא היא תלויה מאוד גם באהדה בינלאומית, ובעיקר באותו בניין זכוכית בניו יורק שבו שוכן האו"ם ובו הוא שרת בהצלחה כדוברה של ישראל.

clip_image001clip_image002

בעצרת:משמאל שר החוץ פרס,יעקובי עם האוזניות                          רה"מ רבין משמאל, עמרו מוסא ויעקובי

התמונות באדיבות אסתר בכרך יעקובי                                          בבית גד יעקובי בתל אביב.

היו שני נואמים ביום העיון שקשורים ישירות למוסדות האו"ם.אביתר מנור,סמנכ"ל ארב"ל- ארגונים בינלאומיים במשרד החוץ כיום, ומר דן גילרמן מי שהיה שגריר ישראל באומות המאוחדות. כמובן שאין לצפות שאישים אלה יזלזלו במוסדות שהם קשורים בהם קשר אמיץ. אולם השניים לא פסחו,כפי שגם כן נתן לצפות מנציגים ישראליים, על העוולות שעשה לנו מוסד בינלאומי זה.

אביתר מנור התייחס למעמד האו"ם כיום כאשר מדינות רבות ביניהם המעצמות הגדולות, ובראשם ארה"ב רואות באום זירה חשובה לא רק הסברתית אלא גם ביצועית. גם בתחום ההומניטארי וגם בתחום המאמצים לשמירה על השלום במוקדים מסוכסכים. זירה אחת כזאת שלידנו היא לבנון. ועם כול הביקורת שיש לנו על העדר פיקוח קפדני של כוחות האום בדרום לבנון- יש כתובת, ואנשי האום משמיעים ביקורת לא רק על ישראל אלא גם על לבנון ועל חיזבאללה.ויש לכך הדים וגם הצד השני מביא זאת בחשבון. הכפר ראג'ר הוא הדוגמה האחרונה שישראל תאמה צעדיה עם האו"ם וזכתה לשבחים מפי המזכיר הכללי באן קי מון. מנור אף שיבח את הגינותם של המזכ"לים האחרונים, קופי אנאן ובאן קי מון.

הוא ציין כי מאז החלטת עצרת האומות המאוחדות בשנת 1947 על חלוקת ארץ ישראל והקמת המדינה, נוספו לארגון יותר ממאה מדינות, רובם מדינות ערביות,מוסלמיות,מדינות העולם השלישי, אשר להם רוב אוטומטי בארגון כול אימת שמועלית הצעה אנטי ישראלית. במיוחד מדובר באותה החלטה שערוריית שהשוותה את הציונות לגזענות. אולם אותם עצרת האום החליטה על קיום יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. וכאשר העצרת קיימה דקת דומיה,נציגים רבים ממדינות מוסלמיות וגם ערביות קמו.

בתחומים שהאום מטפל בהם בפועל מחוץ לזירה של העצרת,לישראל מעמד של כבוד והוקרה לרבות בשטחי הכלכלה, המדע,הטכנולוגיה,התרבות, החקלאות ועוד תחומים שבהם ממלאים ישראלים תפקידי יועצים לא רק בדרג הניהולי אלא האופראטבי- במקומות שונים בעולם.מכאן,סיכם מנור שיש לראות באום גם זירה של סיכונים וגם זירה של סיכויים והזדמנויות.

גם דני גילרמן,שם דגש על היבטים שלא זוכים אצלנו לחשיפה אך מעמדה של ישראל נמדדת לפיהם,ואלה לא ההיבטים הפוליטיים.שכן, רוב פעילותו השוטפת של האו"ם היא בשטח, הרחק מן הזירה הפוליטית תעמולתית.גילרמן התמנה לשגריר ישראל באו"ם על ידי שר החוץ שמעון פרס בינואר 2003 ביולי ושנתיים לאחר מכן הוא נבחר להיות אחד 21 סגנים לנשיא העצרת הכללית של האומות

בהופעה ביום העיון הוא הסביר כי הצביעות שאנו עדים לה במסדרונות האו"ם ובפורומים הרשמיים נובעת לעתים בין היתר מתופעה ששגריר מדינה מסוימת תומך אישית בעמדה הישראלית, אך ההוראה שהוא מקבל ממשרד החוץ שלו היא שונה. ובכול זאת היחסים האישיים הטובים הם נכס והשקעה לעתיד, שכן גם לשגרירים יש השפעה מסוימת על ממשלותיהם.הוא ציין את העובדה כי התקשורת עוסקת בעיקר בצד הפוליטי של האו"ם ולא בצדדים אחרים של הפעילות שלו,וזאת ענפה וישראליים ממלאים בה תפקידים חשובים. הרוב אוטומטי נגד ישראל הוא בדרך כלל בנושאים הפוליטיים או אלה שנושקים להם. יש כיום 192 מדינות בארגון הבינלאומי ובזירות שונות הכמות קובעת. אך גם במצב הזה האום הוא במה מצוינת להשמעת קולה של ישראל.גם גילרמן ציין את העובדה שכיום המדינות מעדיפות לפעול תחת מטריה בינלאומית,והאום הוא אחת המטריות החשובות.

ד"ר אבי בקר מי שהיה מנכ"ל הקונגרס היהודי העולמי, מרצה בהיסטוריה באוניברסיטת תל אביב התייחס לפן התנ"כי ביחסי האו"ם וישראל, שהם אמביוולנטיים. הוא הביא כדוגמה את הנבואה של ישעיהו שחרותה על קיר ליד בניין האו"ם. :וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות,לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה . לישעיהו,ציין אבי בקר יש גם נבואות שחורות שנוגעות לעם היהודי. ויש משהו במרקם של המוסד הבינלאומי הזה שהוא דבר והיפוכו.

article u n ester greeting53

יום העיון באוניברסיטת תל אביב.

האו"ם- בימה להסברה,וישראל אינה "עם לבדד ישכון".

ג'ורג' מארשל , מצביא ושר החוץ של ארה"ב אמר כי "הדרך היחידה לנצח במלחמה היא למנעה".לפניו בניסוח אחר אמר זאת ג'ורג' ווושינגטון, אבי האומה האמריקנית.אבל הדברים נאמרו גם בכוון הפוך. הפילוסוף הדתי מדיני במאה ה-6 סנט אוגוסטין כתב:: המטרה של כול המלחמות היא שלום. הדרך לשלום במקרים רבים בימינו נסללת על ידי מוסדות האו"ם.אחת הדוגמות שנוגעות להו במישרין היא מלחמת ששת הימים- מלחמת הבזק המהירה ביותר בתקופה שלנו. המלחמה אמנם הסתיימה מהר בניצחון מוחץ שלנו. אבל המערכה, המדינית,זאת שאמורה לסיים את הפרק נמשכה יותר מחודשיים. במקרה, אני ,במקום להיות בשוחות בסיני או בצפון, הייתי באותה עת ב"שוחות" שליד "מפרץ הצבים".

זאת הייתה מערכה מרה ומתישה עם מעלות ומורדות, של יום ולילה, תוך איומים(בעיקר של הרוסים) ופיתויים ולחצים בלתי פוסקים, עקיפים וישירים בין ירושלים לוושינגטון ולבירות אחרות. ומי שנצח על כול המלאכה מטעם האמריקנים היה השגריר ארתור גולדברג, ידידו ומינויו של הנשיא ג'ונסון.ולא אחת הוא האיר את הנשיא משנתו בזמנים קריטיים. זאת הייתה "רכבת שדים" ואין לי הגדרה אחרת מכיוון שלעתים העניינים נסקו ולעיתים צללו. כול אימת שנמצאה איזו נוסחה גואלת, צצה מהמורה חדשה מכיוון לא ידוע. לבסוף התקבלה החלטה 242 אשר הביאה לרגיעה זמנית עד לשנת 1973 במלחמת יום הכיפורים. וגם אז האו"ם היה בתמונה. סיום המלחמה עם מצרים באה בהסכם השלום בין ירושלים לקהיר.אחרי מלחמת יום הכיפורים. את המלחמה לא מנענו כפי עצתו של מארשל, אבל לקחים הפקנו אז.

אולם הסתבר כי ישנם מצבים,לא מדיניים או ביטחוניים, כמו איתני טבע, רעידות אדמה,צונאמי, מגפות וכיו"ב פגעי טבע ולעיתים אדם, ששיתוף פעולה בינלאומי הוא כורח המציאות. לא צריך לעלעל בארכיונים כדי למצוא דוגמה. את השריפה בכרמל כולם זוכרים.אפשר ובסופו של הדבר היינו מצליחים לכבותה בכוחות עצמנו, אבל המחיר- בנפש, ברכוש, בהרס סביבתי היה אדיר אלמלא ראש הממשלה הזעיק את העולם לעזרה. אותו ראש ממשלה, אשר חרף היכרותו מקרוב את הזירה הבינלאומית בעצם מצפצף על דעת הקהל בעולם,והוא שעשה את הדבר הנכון בזמן הנכון והעולם נענה. בין היתר באו לעזרתנו השכנים מקרוב: ירדן,מצרים, הרשות הפלשתינאית ובטבעת הרחבה יותר: קפריסין,יוון ואפילו תורכיה, ואירופה ואמריקה ואוסטרליה.

ישראל מנודה לא הייתה יכולה לצפות לעזרה כזאת. וחשוב שהציבור הרחב ירשום זאת לפניו, ולא רק ממשלת ישראל. כי הציבור שלנו ברובו עדיין לוקה במחלת הגדלות ומתיחת שרירים של "עם לבדד ישכון". זה לא היה נכון אף פעם וכיום זה עורבא פרח שבעתיים.

מה שקובע זאת המדיניות,ולא הסברתה.

לישראל יש ידידים באו"ם מהם ידידים קרובים ומהם פחות קרובים.גם לאלה וגם לאלה חשוב מאוד שישראל במעשיה לא תיתן עילה לפתחון פה ליריביה ולאויביה. מכאן שאם הכנסת מחליטה על משאל בכול הקשור בעתיד מזרח ירושלים והגולן, זה מקומם רבות מחברות האו"ם, לרבות ידידים קרובים. ואם עוד אפשר לתרץ ולו באיזה נימוק רעוע שירושלים היית בשעתה תחת כיבוש ירדני, אי אפשר לעשות זאת לגבי הגולן. הגולן הוא שטח סורי שסופח על ידי ישראל.גם שגרירים מצוינים שלנו באו"ם כמו חיים הרצוג, גד יעקובי ודן גילרמן לא יכולים לנהל מערכת הסברה במציאות הזאת.

אני מזכיר היבט זה מכיוון שבכנס העיתונות באילת שנערך בסוף נובמבר, קרא עמיתי יעקוב אחימאיר לעיתונאים להגן על התמיד של ישראל בעולם. עניין אחד הוא דה לגיטימציה מצד מדינות מסוימות או גופים שונים, שאליהם התייחס אחימאיר ועניין שונה לחלוטין היא קריאתו "המדינה שלנו נתונה בשנים האחרונות למתקפה של דה-לגיטימציה. האם לא ראוי שאנו העיתונאים נוסיף סעיף קטן שנוכל להתמסר אליו – להגן על מדינת ישראל? זו צריכה להיות בהחלט משימה של עיתונות פטריוטית, סליחה על המלה הגסה"." לאיזו מדינת ישראל התכוון יעקוב אחימאיר. כאן חילוקי דעות קשים הם לא רק נחלת הפוליטיקאים אלא גם של התקשורת, וזאת אינה ,ואסור לה להיות, "שורת המקהלה". ולא מדובר במדינה שהיא מסגרת מדינית דה פאקטו ודה יורה. מדובר בממשלה שלה. בכך משקפת המדיה את חילוקי הדעות בציבור הרחב. הביקורת היא על הממשלה ששולטת.

achimeir and tony blair

יעקוב אחימאיר וטוני בלייר. תמונה באדיבות י. אחימאיר

עיתונאים חייבים לדווח את האמת, כפי שהם רואים אותה, את המציאות כפי שהיא משתקפת בעיניהם. יעקוב אחימאיר, הוא מן המשובחים שבעיתונאים שלנו, עורך את "רואים עולים" ,שהוא אחד המגזינים המעולים בתחום האקטואליה בכול ערוצי הטלוויזיה, עטור פרסים, ולמשדר שלו גם הקדשתי פוסט. נגיד שאחימאיר יקבל תמונה שבה מיגדל פיזה הוא ישר. אין כול ספק שהמסקנה שהוא יגיע אליה תהיה אם מגדל פיזה נראה ישר אז מי שצילם אותו עמד בעוקם. או, נגיד, כאשר ראש הממשלה מרים יד בהצבעה על משאל העם לגבי הגולן, יטענו שביבי בסה"כ ניגב את המצח.גם הלוח האלקטרוני יחלוק על הנחה זאת. בטלוויזיה ניתן לאפר אדם שמופיע על המרקע כדי שהוא יתקבל טוב יותר. אבל אסור לעוות מציאות.

יש הבדל גדול כאשר התקשורת בחוץ מעוותת דברים, ואני עמדתי על כך בפוסטים שלי על רשמים בחו"ל והתלוננתי על כך בפני עמיתים עיתונאים כאשר ביקורתי בחו"ל. אבל כאשר פורעים יהודיים מתנכלים לפלשתינאים במסיק זיתים ועוקרים עצים, קשה לומר שהדבר נעשה כדי לשבח את הקרקע. וכאשר הכנסת מחליטה על משאל עם לגבי וויתור על רמת הגולן, קשה לשכנע את העולם שזה לטובת העניין. זאת מסיבה פשוטה. העולם,כולל כול ידידיה, לא מכיר בגולן כחלק אינטגראלי של ישראל. בעיניהם הגולן הוא שטח כבוש. גם בעיני, החקיקה אינה אמצעי שמטהר כיבוש והיא עומדת בניגוד לחוק הבינלאומי. היה ועצרת האו"ם תידרש לקבל החלטה בעניין זה, אני בספק אם מלבד ישראל יהיו לכך מתנגדים.

לעצרת האו"ם סמכויות מדיניות.

זה אמור, אם יגיע המצב לידי כך שהפלשתינאים יביאו את עניינם בפני העצרת הכללית שבפניה תוגש הצעה לאשר הקמת מדינה פלשתינאית, בדיוק כמו שבשעתו הוגשה הצעה לעצרת על החלוקה.ישיבות מיוחדות של העצרת הכללית מתכנסות לבקשת מועצת הביטחון, לבקשת רוב מחברי העצרת הכללית, או לבקשת אחת החברות (אם רוב החברות מסכים לישיבה). הישיבה המיוחדת הראשונה של העצרת הכללית התקיימה בשנת1947  שבה החליטה העצרת על הקמת מדינת ישראל לצד מדינה פלשתינאית.. החלטת" מתאחדים למען השלום" משנת 1950 מסמיכה את העצרת להתכנס בישיבה מיוחדת ולהמליץ על נקיטת פעולות (לרבות צבאיות) במקרה של הפרת השלום. ההחלטה מאפשר לעצרת לעקוף, ברוב של שני שלישים, וטו שהוטל במועצת הביטחון על ידי אחת החברות הקבועות.

עד כה נערכו 10 ישיבות מיוחדות. מלבד הראשונה, התקיימו שלוש ישיבות חגיגיות (באוקטובר 1995, בנוכחות ראשי המדינות החברות בארגון, לרגל ציון יובל להיווסדו של האו"ם. בספטמבר 2000 לציון האלף החדש, וקביעת יעדי הארגון לאלף הבא. ובספטמבר 2005 לציון 60 שנה להיווסד האו"ם וכן לדיון בתוכניות הרפורמה של המזכ"ל קופי אנאן), ועוד שש ישיבות מיוחדות שעסקו ביחסי ישראל-ערב (אחת מהן בשנת1982  בשל סיפוח  רמת הגולן, ואחרת לדיון במצב הפלסטינים במזרח ירושלים.- ע"פ ויקיפדיה.

ספק אם ההצעה הפלשתינאית להכרת האו"ם במדינה הפלשתינאית יהיה לה תוקף מעשי מיידי. ראשית כול לא מדובר כאן בסכנת מלחמה, וגם אז מסופק אם תזכה בשני שלישים. ובעיקר כאשר ההחלטה תמליץ בפני מועצת הביטחון לאשר הכרה כזאת, קיים המחסום של וטו אמריקני. היה וישראל תמשיך לצפצף על ארה"ב ועל האו"ם, שהמערב ובראשו ארה"ב רוצה ביקרו וקשרים אמיצים עם חברותיו- די אם אמריקה ומדינות אירופה יימנעו ויש לכך רוב במועצה.זה תרחיש מרחיק לכת, והוא יקרה אם ישראל תרחיק לכת. עצרת האו"ם תאמר את דברה בדיוק כפי שהיא אמרה ב- 29 בנובמבר 1947.ואם יש איזו אינדיקציה לעמדות של מדינות לא מוסלמיות או ערביות, אלה שתי מדינות ידידותיות לישראל- ארגנטינה וברזיל שהודיעו על הכרה במדינה פלשתינאית בגבולות 67

העובדה ששרי החוץ של האיחוד האירופי הודיעו בראשית השבוע בכינוס בבריסל שהם לא דנים בנושא ההכרה במדינה פלשתינאית היא שוט מונף כלפי ממשלת ישראל חדלת מעשים וראש ממשלתה היהיר וההפכפך. שכן יהיו מקרים שארה"ב כצדיקה, מלאכתה תיעשה על ידי האיחוד האירופי או האו"ם או שניהם יחד..

.אמריקה הביעה הסתייגות להכרה במדינה פלשתינאית, אבל לאורך ימים היא לא תהיה מוכנה להיות ה"ילד הרע" של העולם ו"ילד טוב ירושלים".בנאומה ביום ששי שעבר במכון סבאן, אמרה שרת החוץ האמריקנית הילרי קלינטון "האדמה בין ירדן לים התיכון סופית, ושני הצדדים יודעים בדיוק אילו חלקים שייכים למי .עליהם להסכים על קו אחד על המפה שיפריד ישראל ופלסטין, עם גבולות פלסטינים קבועים עם ישראל, ירדן ומצרים. המנהיגים הפלסטינים צריכים להיות מסוגלים להראות לעם שלהם שהכיבוש יסתיים, ומנהיגי ישראל צריכים להראות לעם שלהם גבולות מוכרים על ידי הקהילה הבינלאומית, שיגנו על בטחונה של ישראל". ואם מישהו חשב שבכך היא התעלמה מנושא ההתנחלויות היא הדגישה כי "עמדת ארה"ב לגבי ההתנחלויות לא השתנתה ולא תשתנה. אנו לא מקבלים את הלגיטימיות של המשך הבניה. אנו מאמינים שההתרחבות שלהם פוגעת לא רק במאמצי השלום ופתרון שתי המדינות, אלא גם בעתיד של ישראל".

האו"ם איננו ממשיך דרכו של "חבר הלאומים", שיזם הנשיא וודרו ווליסון לאחר מלחמת העולם הראשונה ואמריקה בעצם החרימה אותו. אמריקה ,המעצמות ורוב מדינות העולם מעוניינים בארגון בינלאומי חזק,ארגון שיעשה דברים שהם, מסיבות אלה או אחרות, לא יכולות לעשות.תחת דגל האו"ם משרתות יחידות בינלאומיות שונות ברחבי העולם ובמידת הצלחה כזאת או אחרת.

לסיכום. ישראל לא זקוקה שהרשות הפלשתינאית תכיר בה כמדינה יהודית. ישראל זקוקה שהיא וממשלתה יפעלו שזאת תהיה מדינה יהודית. החלופה היא שהקמת מדינה פלשתינאית ע"י הפלשתינאים עצמם, היא שתהפוך אותנו למעשה למדינה יהודית. זה עדיף בעיני על הסטאטוס קוו המאובן שסופו מדינה דו לאומית. ככה או אחרת :אם אמריקה תתעייף מן העיסוק הסיזיפי בזירת המזרח תיכון, כפי שממליץ הפובליציסט של הניו יורק טיימס ,תומס פרידמן, היא תיתן לכדור להתגלגל לאירופה ולמגרש של האו"ם . .הכנס באוניברסיטת תל אביב היה תזכורת על חשיבות הארגון הבינלאומי הזה ועל מעמדו.