סליחה- כאן 11 ?

תהפוכות במדיה יעילות יותר כשהן נעשות  מבפנים.

במהלך ההיסטוריה של  השידור הציבורי החל  בזה של המנדט הבריטי-ה- Palestine Broadcasting Service- "קול ירושלים"-1936-1948  ועד "כאן 11" בימינו  בולטים שני מאפיינים שרצים במקביל. החשיבות שהציבור ובראשו הפוליטיקאים מיחסים לחדשות וענייני היום. זאת אף, כפי שאני מקפיד לציין, שאין כול תימוכין בחקר המדיה שמייחסים לחדשות ואקטואליה השפעה מכרעת על עמדתו הפוליטית של הבוחר.אלא אם כן מדובר בתקופה קריטית כמו מלחמת יום הכיפורים שהמדיה, בעיקר הטלוויזיה ,שהביאה ,זאת הפעם הראשונה, את המלחמה לבית ועוד בשלביה הקריטיים הראשונים, העצימה את הזעם הציבורי. המאפיין השני הוא מינויים מטעם של נציגי ציבור ואנשי מינהל ועיתונות בתחום האקטואליה ,שמקובלים על השלטון.

למעשה אני יכול להביא שתי דוגמאות, אחת היסטורית והשניה במציאות לטעות אינהרנטית זאת לגבי מידת החשיבות של המדיה בהשפעה על הציבור.אם נביא את הדוגמה של  "קול ירושלים" ,שלטונות המנדט חלשו על תוכן החדשות והאקטואליה, אבל השאירו את כל השאר- משדרי תרבות, אמנות,תעודה ,ילדים, מוזיקה בידי המנהלים היהודיים של "קול ירושלים".חיוך הגורל הוא שדווקא כאן באו לידי ביטוי רוב תחומי העניין של המאזינים היהודיים.המאזינים היהודיים  כמובן לא האמינו לחדשות הרשמיות אך מאוד האזינו לתוכניות השונות של "קול ירושלים".כאן ניתן היה לשלב בכיף ובתחכום אלמנטים ציוניים לתפארת, שהשיישוב היהודי סגד להם. לגבי המציאות כיום, התחום שמשפיע בטלווזיה על הצופים  הוא משדרי הנוער והילדים.  ילדים נוהגים לחקות. מסיבה זאת  בטלוויזיות רבות בעולם לא יקרינו תוכניות הנפשה שיש בהם אלמנטים אלימים.

אותה גישה ,פחות או יותר ,קנתה לה חזקה עם קום המדינה כאשר "קול ישראל" היה חלק ממשרד ראש הממשלה.התחום שעניין את ראש הממשלה,דוד בן גוריון היו חדשות. לאקטואליה, כלומר יומני חדשות, הוא התנגד. ביומנים אתה מרחיב את היריעה,לרבות רקע וכן דעות של אנשים שונים ולאוו דווקא דוברי הממסד או תומכיו.

חדשות כיקירת השידור הציבורי האוטומוני.

עם קום "רשות השידור" בשנת 1965 ומינוי מוסדותיו, לאמור המליאה והוועדות, הוועד המנהל של הרשות, הגוף הציבורי העליון של הרשות, מינה את עצמו כוועדה לענייני החדשות זאת משום שמוקד תשומת הלב הן של הציבור והן של הנהלת הרשות והפולטיקאים  היה חדשות ואקטואליה.

עם השנים,לאחר תהליך ממושך של מנויים פוליטיים, הסתאבות המערכות הפנימיות, פוליטיזציה בכול הרמות ומעשי שחיתות, כולם  במעשה או במחדל הממסד, בעיקר בתקופת ביבי נתניהו כראש ממשלה- הרשות חוסלה ובמקומה קם התאגיד.

הקדשתי בשעתו סדרת מאמרים על התאגיד בהתהוותו,ציריי הלידה שלו, המורשת שלו, הצעדים הראשונים שלו וההתאוששות שלו. ציינתי שני מרכיבים בתודעה הציבורית לגביו. אחד חד-פעמי חשוב -שידור האיירוויזיון שזכה לשבחים בעולם ובארץ. אליו נוסף באחרונה המונדיאל האחרון, שזכה לצפיה  גבוהה מאוד.המרכיב השני- מתמשך- הסדרות בדרמה ובתעודה שהפכו את הצפייה בו לפופולרית.

הסדרות הללו, שאהובות על ציבור הצופים- מעניינות מעט מאוד את הפוליטיקאים. אלה לא חדשות.וכאן טמונה התמיהה. הרי "כאן 11 " לא מצטיין בחדשות נשכניות, בלשון המעטה. הן מאוד "מאוזנות" עם רכילות פוליטית פה ושם, שהיא במקומה ,אבל מעט מאוד חשיפת פגמי הממשל.גם את הכתבים, ברובם, קשה להגדיר כ"סמולנים".בכל זאת התאגיד  מפריע  לשר התקשורת שלמה קרעי והפטרון שלו ביבי. הסיבה היחידה שאני רואה, אינה מהותו של השידור הציבורי אלא עצם היותו ציבורי והעדר שליטה ישירה עליו.שליטה- זאת המטרה של השליט.אגב , זאת גם הסיבה שביבי לא אוהב את מערכת המשפט. אין לו שליטה עליה. מעשית כול עוד תלוי ועומד המשפט נגדו- יש למערכת שליטה עליו. זאת בשעה שאם במקום התאגיד יהיו ערוצים מרוסקים מסחריים  תהיה שליטה, אומנם עקיפה,לטנטית, אבל שליטה.

הדלת האחורית.

אני נזכר בדלת האחורית באופן מוזר למדי. למשפחתי הייתה בין היתר חנות טקסטיל בלב העיר במרכז פולין. בשבת היא הייתה סגורה בשל קדושת השבת בייחוד אצל משפחה חסידית כמו שלנו. אבל ביום ראשון, השבתון הנוצרי, כול החנויות היו סגורות כחוק. אלא שלחנות שלנו הייתה דלת אחורית במבואה של שער הבניין, וביום א'  הדלת הזאת הייתה פתוחה ודרכה הגיעו הרבה לקוחות גם נוצרים.

גם לשידור הציבורי ישנה "דלת אחורית" שחביביי השררה יבואו בה.כמה ימים לאחר פרסום הידיעה כי איילה חסון תעבור מערוץ  -משָם ,הוא ערוץ 13 -לכאן 11, פרסם הקריקטוריסט של "הארץ" ,עמוס בידרמן רישום אקטואלי מאוד. בו נראית איילה חסון  מחזיקה קופסת קרטון ובה עציץ פרחים ותמונה של ביבי כשהיא צועדת בגאווה אל ביתה הראשון,"ערוץ 11" .מטבע הדברים שלא ראו מה עוד מכילה הקופסה. מן הסתם פריטים נוסטלגיים מערוץ 13 .

קריקטורה זאת שיקפה את המציאות. שכן היא , בפועל , אמנם לא נכנסה בדלת האחורית- אך ה"פוליטיקה" ולו של המנכ"ל הטרי- נכנסה גם נכנסה. ולא זו בלבד שהצטרפותה ל"כאן 11 "  נעשתה בהמולה פרסומית בחוץ , אלא לוותה בפנים במסע קידום אינטנסיבי שמשאיר מאחור פרסומת רבת היקף של חברות ביטוח וטואלטיקה. זאת רצה צפוף ברשת ב' מהבוקר עד הלילה עם הבשורה על מישדר האקטואליה יומי בשעה 7 בערב בעריכתה והגשתה של איילה חסון. שעת צפיית שיא.

היא עצמה הבטיחה סל מלא "גוּדיס"- ימין ושמאל,דתיים חילוניים,בעד ונגד. בעצם זאת המדיניות של "כאן 11" עד כה. כול ציוץ של אדם הזוי , כול גיהוק של גזען, גם  כשזה חוזר על עצמו,נכנס לקטגוריה זאת.ככה או אחרת בהתחלה ,במתאבן קבלנו את דרעי. הוא נאות להופיע בערוץ 11 .סקוּפּ.בראוו. מבחינת שיקול  הדעת של המנכ"ל  לגבי "חתונה" זאת במציאות העכשיווית, אני בספק אם זה עיתוי מוצלח. גם אם הדברים סוכמו הרבה לפני כן, הרי בכול הנוגע לרגישות העיתואנית והציבורית- אני הייתי ממתין.

עם  זאת, הצופים וגם אנשי מקצוע לא מפקפקים בכול הנוגע למקצועיות של איילה חסון. יש לה הרבה קבלות. וההגינות מחייבת לאפשר לה להוכיח שהיא ממלאת את תפקידה המקצועי במהימנות וביושרה ללא רבב. אשר להשקפתה הפוליטית, כול  שדר שטוען שהוא אובייקטיבי, חוטא לציבור קוראיו,מאזיניו,צופיו וגם לעצמו. אין חיה כזאת. אלא, שדווקא הכרה זאת מחייבת את איש המדיה לעשות את המירב כדי לשקף את מה שקורה, כמיטב יכולתו. ובכול הנוגע  לאיילה חסון ,וזה חשוב לציון,שלא היא שבחרה את המעבר אלא, על פי פרסומים, המנכ"ל החדש של התאגיד הוא שחיזר אחריה.מקרי לגמרי שגולן יוכפז נכנס לנהל את "כאן 11 " חמישה ימים לאחר הבחירות שכן הוא נבחר חודשים רבים לפני כן. אבל גם מקרה עשוי להיות סמלי מאוד.

מנזר שתקנים.

 כשהחלה המערכה הציבורית נגד כוונת שר התקשורת לחסל את התאגיד או למצער לסרסו, ירד על התאגיד מסך ברזל בכול הקשור לגורלו. בהוראה מגבוה שדרי התאגיד הפכו ל"מנזר שתקנים". עד כדי כך שחרף הקשר שיש לי עם כמה שדרים מוערכים בתאגיד, ברגע שבמסר שלי היה רמז בנושא התאגיד- לא היה מענה.כששדרים שותקים, בייחוד תוך הנחיה מלמעלה, זה סימן לא טוב. בטלוויזיה הישראלית, הטובה והרעה, לא זכורה לי שתיקה שכזאת.צנזורה עצמית היא גרועה יותר  מאשר צנזורה מלמעלה כמו זאת הביטחונית או צנזורה פוליטית.

סוגיית השידור הציבורי בחברה דמוקרטית היא לא פחות חשובה מנושאים פוליטיים,כלכליים,חברתיים,תרבותיים, שאמצעי המדיה מסקרים. וזה חל גם על התאגיד. הוא לא איזה גברת מן המאה ה-19 חגורה במחוך צניעות.הרושם שלי הוא שזאת מדיניות של "שקט תעשייתי" ו"תקינות פוליטית" במדיה, בשעה שהתקשורת  בחברה חופשית אמורה להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה ,ואם מדובר בין השאר בפגיעה בחופש הביטוי היא חייבת לנקוט עמדה.

אין לי ספק שכל מנהל מדיום תקשורתי, לא רק אצלנו אלא בעולם הנאור חייב להיות מודע לעולם הפוליטי סביבו. זה לא רק אילוץ אלא גורם חשוב. זה העולם שאנו חיים בו ואנו במדיה חלק בלתי נפרד ממנו. המאבק על היותנו חברה חופשית הוא מאבק פוליטי. ולא זו בלבד שאין רע בפוליטיקה אלא היא חלק מן הרקמה הדמוקרטית. אלא שגם בתקופה רשות השידור, בעיקר בשנות ה-70  הדרג הניהולי, וגם, במידה, הדרג הציבורי- הפולטי- ידע את הגבול,  לעתים הדק ולעתים הגס, בין מודעות לזירה הפוליטית לבין כניעה לה במסווה זה או ב-עילה אחרת.

ה-בּי.בּי.סי כאן? מה פתאום, ו"כאן-11 "- לעולם לא.

כתבה גדולה שמשתרעת על 3 עמודים במגזין השבועי של "ד'מרקר" (3.3.2023 )  מוקדשת למנכ"ל החדש של "כאן 11 " ,גולן יוכפז, ובו "רֶזוּמֶה" נאה של האיש והישגיו בתחום המדיה. כמובן שכתבה כזאת כוללת את האתגרים שאתם הוא אמור להתמודד והבעיות המקצועיות והפוליטיות שבפניהן  הוא עומד ובעיקר הכוונה של שר התקשורת לחסל את השידור הציבורי. התמונה המצטיירת היא  שמדובר באדם שלא נכנע ללחצים. עם זאת בהכירו היטב את הזירה הפוליטית הוא מבקש להפגין כי פניו לאיזון, ורכישה של איילה חסון היא חלק מן המסר. 

לי פחות חשוב המינוי ויותר חשובה עובדת היות התאגיד אטונומי בהחלטות שלו ובשידורים שלו. על כך לחמנו, אנו ציבור העיתונאים הרחב ובייחוד וותיקי השידור הציבורי, ועשינו זאת בכול דרך  אפשרית.וזאת מסגרת ההיתייחסות שלי ולא ההצלחה או הכישלון הניהולי של מנכ"ל החדש.

בסיום הכתבה בד'מרקר נכתב: "  כששואלים את עומר( גיל עומר- יו"ר התאגיד. צ.ג)  אם התאגיד יהיה קיים בעוד חמש שנים,הוא עונה בנחרצות שכן בהובלתו של יוכפז " הוא ייהפך לגוף תקשורת משפיע ורב זרועות  על התרבות והמהות הישראלית…..ואני בטוח שהוא יוכל להוביל את התאגיד להיות כפי שהוא רוצה – ה-בי בי סי הישראלי".

אני מאחל ומייחל  שחזון זה יתממש, ואנו נעקוב מקרוב אחר התנהלותו. אבל "כאן 11 " לעולם לא יהיה –הבי בי סי. מסיבה פשוטה. אנו לא אנגליה. באנגליה גם ראש  ממשלה "שובב", כמו בוריס ג'ונסון שאחראי בין היתר למחדל ה"ברקזיט" יכול היה להיות ראש ממשלה לתקופה קצרה.ביבי של 2023 היה רואה את הדלת החוצה הרבה יותר מהר, ולא בשל המבטא האמריקאי של האנגלית שלו .המפלגה השמרנית היא לא "הליכוד". זה בין השאר ההבדל. אנו לא רק במזרח התיכון. אנו בישראל.

להחזיר את הבעלות על השידור הציבורי לציבור.

מחיר אגרת השידור  הוא זעום בעבור הרחקת איניקוויזיטור המדיה ממכשיר ההמתה שלו.

בעבר כבר הקדשתי פוסט או שניים לאותה קבוצה קהילתית ברחוב חיסין והרחובות הסמוכים במרכז תל אביב. קבוצה זאת שמשותף לה "ווטסאפ" היא מקור של עזרה הדדית, עזרה לזולת במצוקה, מידע שכונתי ועירוני , מסירה וקבלה של פריטים,ובראש וראשונה מאבקים  מול מוסדות העירייה, בכול הנוגע לפגיעה סביבתית.פה ושם יש בה קריאה לסולידריות עירונית או לאומית אם יש בה עניין לתושבים מבחינה,תרבותית, חברתית ולעתים גם ציבורית -פוליטית. אני רואה  בקבוצות אלה מרכיב חיוני של חברה דמוקרטית בכלל ואצלנו בישראל- בפרט. לפני עשרה ימים  פורסם בווטסאפ קול הקורא הבא של חנן.

במסגרת המחאה הכללית עלה רעיון שכולנו נעבור בחדשות של 8 בערב לערוץ 11. ככה יום אחרי יום.גם תהנו מערוץ טוב וגם תעלו לו את הרייטינג שיהיה קושי לסגור .נא סמנו שאתם בעניין ביצוע ותפיצו בכל הכוח. לא ניתן לסגור ערוץ  ציבורי יחיד שהוא טוב, רק מפני שהוא ביקורתי כלפי השילטון.!!!!!

ולא זו בלבד אלא  ביום ו' הקרוב מתוכננת הפגנה ליד הסינמטק בתל אביב בסיסמה "כאן  נולדתי". ומתברר שעל עצומה נגד הפגיעה בשידור הציבורי חתמו עד יום ג' יותר מ-120,000 אנשים.

קרה משהו לציבור הישראלי בבחינת  המענה המקראי לרוע,כפי שנאמר וְכַאֲשֶׁר֙ יְעַנּ֣וּ אֹת֔וֹ כֵּ֥ן יִרְבֶּ֖ה וְכֵ֣ן יִפְרֹ֑ץ ..תופעה שצריכה לעודד את שוחרי החופש. שכן כול יום שעובר וחרב דמוקלס של שר הצנזורת, ד"ר שלמה קרעי , תלויה מעל לראש  תאגיד השידור הציבורי, ובעצם מעל לראשינו,אסור לנו  המאזינים, הצופים  ואזרחי המדינה לעבור על זה ללא מאמצי בלימה מול אינקוויזיטור השידורים. עד כה פורסמו עצומות, נערכן אסיפות מחאה נכתבו מאמרים שודרו כתבות. אבל זאת בפעם הראשונה שאני שומע על  הזדהות מיוחדת במינה של  אזרחים מן השורה עם הערוץ הציבורי.עם זאת, בשעה שהציבור ביוזמתו עושה את שלו- האופוזיציה חייבת ללוות את המאבק בכלים משלה.

להחזיר את אגרת השידור.

אגרת הרדיו והטלוויזיה הייתה נהוגה בישראל עשרות שנים, עוד מתקופת המנדט הבריטי. היא בוטלה ביולי 2014, לאחר ביקורת רבה בציבור על תפקודה הרעוע והכושל של רשות השידור שהתפרסמה עקב מזימות ותככים שעשו כותרות חדשות  לבקרים .הרשות בעידן זה הייתה רקובה מן היסוד, בשל מינויים פוליטיים כושלים ואינטרסנטיים על ידי ממסד בראשות ביבי נתניהו. עד כדי כך- שהתנהלה מלחמת חורמה גם בין ההנהלה בראשות המנכ"ל, יוני בן מנחם לבין  הוועד המנהל בראשות אמיר גילת, שניהם ממוני הממסד, כשברקע מוסד רקוב מעלה צחנה תוך קשרים עם מפיקים מושחתים. אז אושרה הרפורמה ברשות והאגרה בוטלה.

אלא שבמקום למנות מוסדות  רשות שיהיו נאמני השידור הציבורי במלוא משמעות המילה, מבטלים את האגרה, וזה הצעד הראשון של ניתוק הזיקה של הציבור לרשות השידור . כול השאר ידוע לדור הזה והוא פרוק הרשות והקמת התאגיד. אך האגרה לא חודשה. וזה מה שמאפשר, בין היתר ,לשר התקשורת לתכנן את חניקת השידור הציבורי בשיטת האינקוויזיציה עד צאת נשמתו .אבל הציבור ממשיך לשלם שכן בשנת 2015 משרד האוצר החליט לייקר את אגרת הרכב, כדי לממן את הוצאות השידור הציבורי.

האגרה. ביטולה טעות היסטורית

האגרה נהוגה בחלק גדול ממדינות אירופה הנאורות ובראשם אנגליה שם פועל ה-בי.בי.סי.,פאר השידור הציבורי בעולם.היא נהוגה בין היתר בצרפת,בגרמניה בדנמרק, באיטליה,ביוון,בצ'כיה, בשוויץ,בסלובניה בסלובקיה  ועוד.בארה"ב הממשלה הפדרלית מממנת את ה PBS   -שרות השידור הציבורי.

הביקורת נגד  האגרה.

עם זאת ביקשתי לשמוע דבר או שניים ממי שבקיא בסוגיה על כול היבטיה. ידידי, יאיר אלוני, שעבד ב-בי.בי.סי. במדור העברי, היה מנכ"ל רשות השידור וחבר "וועד לנדס" ,שהיא זאת אשר בחנה את כול המכלול, והניחה את היסודות לתאגיד.

אלוני אומר כי האגרה שנויה במחלוקת מזה שנים בבריטניה, והיא עומדת בפני ביטול ב-2027. אשר למצב בישראל-הוא עומד על כמה גורמים: "בארץ -האגרה היתה הגורם מספר אחד לעוינות הציבור את רשות השידור. ראשית, בגלל אגרסיביות הגבייה. שנית, בגלל המנטרה המותנית ״יש תמורה לאגרה״ .לאמור-אם אני האזרח הקטן לא באתי על סיפוקי כי אז מה? יש לי היתר למפרע, לא לשלם? שלישית, בגלל התפיסה שהתפתחה( על האגרה- כעל מניה. צ.ג) . נניח שזה נכון: מתי מתקיימת אסיפת בעלי מניות? איזה אחוז הם מהווים באחזקת מניות? מה זכותם לבחור בעלי תפקידים בארגון?אני מותיר את המטפורות לעולם אליו הן שייכות – לספרות, או לתנ״ך."

יאיר אלוני סוקר באוזניי בקצרה את הרקע לאגרה שעליה עמדתי ולאורה הוא הביע את עמדתו בוועדת לנדס. הוא הפנה את תשומת הלב של חברת המחקר, שהוועדה שכרה, כדי לבחון את הדוגמה  של רשות השידור בפינלנד, שעשויה להתאים למציאות שלנו. לאמור:" אנחנו, הממשלה, נקצה את הסכום לתפעול הגוף שאנו חפצים להעמיד לטובת הציבור, ובחלקו לטובתנו: הודעות חירום למשל. סכום זה יאושר בכנסת ואין לאיש זכות לגעת בו." אלוני מציין כי  לשמחתו הסיכום  בוועדה היה פחות או יותר ברוח זאת. אלא, הוא מעיר ש "איש לא צפה את הֶבלי קרעי-קהלת-קופל( הפרופסור למדעי המחשב ,משה קופל ,העומד בראש פורום "קהלת". צ.ג) ,כנראה ברוח גבית של פוליטיקאי מוכר. רק הפינים צפו ״עלטה מנטלית״ כזו. בחוק שלהם יש מגבלות, סייגים והוראות, איך, בשיתוף פעולה בין נציגי הסיעות בפרלמנט שלהם, משנים את התקציב. "

יאיר אלוני. צילום אוסף משפחתי.

וככה מסכם זאת יאיר אלוני:" עבדתי ב-בי. בי. סי. קיבלתי ממנו המון. אני גורס ששם ״פירקו אותי, הרכיבו מחדש ומירקו״. מה שנכון לגבי הפרט, אינו בהכרח נכון לגבי חברה ומדינה. לכן, הדוגמא האנגלית אינה מתאימה לישראל. מתאימות לה שתי דוגמאות בסדרי הגודל שלנו: דנמרק :הרשתות התימטיות החכמות, תולדת הדיגיטציה, ופינלנד- ארגון וחוק".

הערה שלי לשיטת השידורים בדנמרק, שיאיר אלוני מזכיר. השידור הציבורי- ה- DR  ממומן על ידי אגרה  אשר מחויבים לשלמה כל משקי הבית בדנמרק המחזיקים  במכשיר טלוויזיה,מחשב,  סמרטפונים או התקנים אחרים בעלי גישה לאינטרנט.כיום מפעיל DR שישה ערוצי טלוויזיה, כולם משודרים בשידור חופשי דיגיטלי ברשת הדיגיטלית הארצית.לאמור שגם בדנמרק וגם בפינלנד יש אגרה ושידור ציבורי מופתי.

 בכל זאת- אגרה.

לכך אני יכול להוסיף שאכן, לצערי, ישראל אינה אנגליה, בשום פרמטר. שם זאת מערכת ערכים אחרת, מסורת אחרת, כיבוד הפרט וזכויותיו וסובלנות וסבלנות. דווקא מסיבה זאת אני מצדד באגרה בישראל , ואני יודע כי בקרב בכירי הרשות ואנשי מחקר ואקדמיה הייתה תמימות דעים כי עם כול הפגמים שיש בה היא רצוייה יותר מתקצוב ממשלתי. זה לא רק מעשה סמלי אלא כלכלי,והפעם  זאת שעת רצון מצד הציבור שיש לנצל אותה. התאגיד לא יהיה כבול בין היתר ברשעות של השר ובגחמות של  פוליטיקאים וחברי כנסת שיש להם טענות וטרוניות נגד השידורים ,לרוב מן ההיבט הפוליטי.ככלל, הציבור שהולעט על יד גופים אינטרסנטיים צדד בביטול האגרא.בסקר שנערך בשעתו, הרוב תמך בביטול האגרה. מעין תמיכה זוטא ב"בּרֶקזיט" שהבריטים בוכים מרה על החלטה אומללה זאת.

אם האופזיציה תעלה את ההצעה והקואליציה תדחה אותה,בכך תיקרע עוד פיסת תחפושת של ממשלה זאת על הדאגה לאינטרס הציבורי.אין לי בעיה עם ההגדרה של ה"מניה" המטפורית. היא איזה סמל ויש חשיבות  לסמלים בחברה הישראלית.לצערי לא הסבירו, לא הרשות , לא מחלקת הגבייה ובוודאי לא התקשורת ,את המשמעות של "מניה" זאת. לכן חייבים לעשות זאת  עכשיו.חייבים להסביר לציבור הרחב את המשמעות של השידור הציבורי בחיי היום שלו ובמישור הרחב  -נחיצותו לדמוקרטיה. זה העיתוי הנכון.

אשר  לגובה האגרה- כיום, כאשר האוכלוסייה של המדינה גדלה במידה ניכרת מאז העשור שעבר, יש להניח שהאגרה לא תהיה גבוהה במידה משמעותית מזאת ,פחות מ-400 שקלים לשנה ופטורים לאלה שאין ידם משגת לשלם אותה.

 וכן אם שכחנו- ציבור העיתונאים. טוב שכמה בכירים מן הערוצים המסחריים השתתפו בכנסי המחאה נגד פגיעה בשידור הציבורי.ומכיון שהשידור הציבורי הוא issue  לא פחות  מכלכלה, תרבות, חברה ובידור-  ראוי לעסוק בו גם במסגרת השידורים. וזה אמור גם לגבי התאגיד שמתנהג כמו מנזר שתקנים בכול הקשור לגורלו.שיואיל ברוב טובו לסקר את הנושא שנוגע לו ולכולנו. לא זה ולא צנזורה עצמית יקבעו את הגורל שלו.

לסיכום. ככול שהציבור הרחב, על כל שדרותיו יעמוד איתן נגד פגיעה בדמוקרטיה, שהשידור הציבורי הוא חלק ממנו, הוא  יסייע בפירוק הגרדום שהתליין מכין לתאגיד השידור הציבורי.

.

אנחנו כאן, ו"כאן" זה אנחנו.

וותיקי השידור הציבורי וממיניחי היסודות שלו -בעצומה נגד כול פגיעה  בתאגיד , הערוץ היחיד שמייצג את הציבור על גווניו.

קול קורא להגנת השידור הציבורי

שר התקשורת בממשלה החדשה, שלמה קרעי, הודיע נחרצות בראיון בערוץ 12 ובמקומות אחרים כי ״אין מקום לשידור הציבורי במדינת ישראל״. הוא הוסיף כי ״נפתח את השוק לתחרות״ ו״נכניס לכם תחרות בין העיניים״.

לדבריו אסור שכל הפקות המקור יופנו למקור אחד. לפיכך הוא מתעתד לקצץ מאות מיליוני שקלים מתאגיד השידור ולהשקיע מיליארד ש״ח בחברות הפקה ( כנראה עם הקשרים הנכונים) שיתחרו ביניהם. הוא מתכוון להסיר את הרגולציה לבטל את הרשות השניה ולפרק את מועצת הכבלים והלווין.

להשקפתו מהדורות החדשות של הערוצים 12 ו-13 הם ערוצי תעמולה. די ברור שמטרתו של מר קרעי היא שציבור הצופים לא ייחשף למגוון עובדות ודעות, ובעיקר לא לביקורת לגיטימית על המימסד השולט.

אנו, מנהלי עורכי ומגישי החדשות של השידור הציבורי, שעמלנו על הקמתו וביצור אמינותו, מקצועיות עובדיו וחופש ההבעה שלהם, חושבים שבמדינת ישראל דמוקרטית, הכרחי שיהיה ערוץ ציבורי חזק ( הכולל טלויזיה, רדיו ודיגיטל) וכי זכות הציבור לדעת, חופש הביטוי וכללי האתיקה הם עמוד האש ההולך לפניו.

תקציב ההפקות של התאגיד הוא כ-270 מיליון ש״ח. בין ההפקות: ״שעת נעילה״, ״המפקדת״, ״קופה ראשית״

״טהרן״ ״המירדף״ ועוד – הפקות שהפיקו חברות פרטיות, זכו לפרסים יוקרתיים, להכרה בינלאומית רחבה ומביאות כבוד למדינת ישראל. ובנוסף הפקות יוקרה כמו האירוויזיון ושידורי המונדיאל.

״פתיחת״ השוק לתחרות, כחזון השר, תביא לדרדור השיח הפוליטי הרציני ולהפחתה משמעותית של ההפקה המקורית. תחרות שעניינה המרכזי הוא רייטינג, תכוון למכנה המשותף נמוך ביותר שעיקרו תכניות בידור, חידונים ותחרויות בזמן צפיית שיא. וכך עלולים צופים רבים לנדוד לערוצי כבלים מיובאים.

לפיכך אנו מבקשים משר התקשורת להימנע מהצהרות המעוותות את המציאות, ובוודאי שלא לתרגם הצהרות אלה למעשים שיגבילו את חופש העיתונות והתקשורת, ויהפכו ציבור גדול של עיתונאים לשופרות פוליטיים, ויגרמו למאות בעלי משפחות למצוא עצמם מובטלים וחסרי פרנסה.

אנו קוראים לממשלה להסיר את ידיה מהשידור הציבורי ולאפשר לו למלא את ייעודו על פי חוק. ביטולו היא פגיעה ממשית במרקם הדמוקטי העדין של מדינת ישראל.

"בית היהלומים"- היה ואיננו עוד.

בית הטלוויזיה הישראלית בשכונת רוממה בירושלים-ששימש במשך עשרות שנים לשידוריי הטלוויזיה בארץ והצמיח שדרים בולטים בכול ערוציי השידור, הלך בדרכי הנדל"ן-הֶרֶס המבנה ואכלוס במקרה זה של אוכלוסייה חרדית.

אפתח בהודעה הולמת של אגודת  העיתונאים בירושלים בתגובה על "ההצהרה  החגיגית" של החברה הנדל"נית שהרסה את המבנה.

אגודת העיתונאים בירושלים מוחה בחריפות על המסר של חברת אקה נדל"ן והבעלים אלי קליין שהזמינה את הציבור ל"טקס הריסת מתחם רשות השידור לרגל הקמת פרויקט יוקרה… אירוע היסטורי המסמל את התחדשות העיר""…

בניין רשות השידור ברוממה, בניין ששירת את הציבור במשך למעלה מארבעה עשורים, והיה ביתם של עיתונאים ועיתונאיות שהשקיעו בו את מיטב חייהם בשאיפה לשידור ציבורי נטול פניות חרף לחצים ועיתונות מקצועית חוקרת ומדווחת.יום הריסתו של הבניין ששימש הסמל של השידור הציבורי, הוא יום עצוב ולא יום לחגיגות.בחירתו של הבעלים ב"טקס הריסה" ולא ב"טקס הקמה" מעציב ומסמל את התפיסה המקוממת כלפי רשות השידור והשידור הציבורי, ואגודת העיתונאים בירושלים מצרה על כך." עד כאן ההודעה

הלוטשים.

" כאכסניה לחבורה הצבעונית הזאת( כמצוין בחלק הראשון של הפרק "פיגומים") שימש "בית היהלומים". בית מגושם דמוי ממגורה שניצב בין השכונות רוממה ומקור ברוך בירושלים, ושימש באותם ימים ציון דרך לאלה שרצו לבקר בגן החיות התנ"כי השכן. בית היהלומים הוקם בשנות החמישים על ידי החברה הכלכלית לירושלים במסגרת אתגר לתיעוש הבירה. המפעל נכשל ובשנות ה- 60 התרוקן מיושביו ונשאר אנדרטה לחלומות נוצצים. איש לא חשב שהוא ישמש אכסניה לטלוויזיה. הטלוויזיה אמורה הייתה לשכון בקריית השידור שתוכננה על ידי מומחים הולנדיים בגבעת רם בשכנות לקריית הממשלה , לכנסת ולמוזיאון ישראל. בראש הפרויקט עמד איש הרדיו נקדימון רוגל, והוחל אפילו בביצוע תשתית הפרויקט .כאשר אצה לגיבתון( מנכ"ל רשות השידור) הדרך להקמת הטלוויזיה הוא בחר בבית היהלומים כאכסניה הראשונה שלה. רוגל פרש במחאה- מן הפרויקט, ומאוחר יותר ניסה לעניין בו את פרופסור אליהוא כץ(ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה).כץ לא גילה התלהבות. היו לו בעיות בוערות יותר וספק אם ראה בעין יפה את השכנות הפיזית של הרדיו והטלוויזיה בבית השידור המתוכנן.

"צוות ההקמה"(של הטלוויזיה- צ.ג) מצא בבית היהלומים אולמות מלאכה גדולים ומוזנחים וכניסה שדורשת שיפוץ. בשלב הראשון שופצו שלוש הקומות האמצעיות ,והצוות התמקם בקומה התחתונה והעליונה. בין שתי הקומות פעלה מעלית ששבתה מרבית הזמן. מאוחר יותר היו נתקעים בה רצים עם סרטים דקות ספורות לפני שידור מהדורת החדשות. הבניין דמה אז לבורסת יהלומים יותר מאשר לבית טלוויזיה. ליד חדריי המנהלים התגודדו תמיד קבוצות אנשים, שעשו מאמצים נואשים להתחרות בקולות של הפטישים והציוד המכאני. כולם היו בתנועה מתמדת, באו והלכו. במסדרונות התרוצצו מפיקים בפועל במאים בכוח, ספקים עם תלושים  בעבור מוצרים ושירותים שלא שולמו. לאורך האולמות עברו עגלות עם פיתות וסטייקים, וילד רץ הלוך ושוב כשהוא מכה ברצף בקלידים של פסנתר שעמד שם. בלשכתו של ראש הצוות התקיימה ישיבה מתמדת  שהתחילה בשעות הבוקר ונמשכה עד לשעות הלילה  המאוחרות. בדרך כלל בהשתתפות אותם אנשים. הם דנו בעיקר על מבנה המערכת ועל תפיסות והשקפות והקדישו מעט זמן לנושא ההשתלמות של כוח האדם. התוצאה הייתה שהקורסים נוהלו בצורה חובבנית ומרושלת, בהפסקות גדולות והמשתלמים הקלו בהם ראש.

לאחר פרק זמן הוחלט למיין אנשים למדורים שונים. המיון לא נעשה על פי מבחניי התאמה אלא על פי בחירה עצמית של המועמדים השונים. לחדשות נרשמו בעיקר עיתונאים. חלקם אנשי הרדיו כמו דן שילון, יעקב בן הרצל, טוביה סער, מיכה לימור, עזריה רפפורט ואפרים אבא. אחרים היו אנשי עיתונות כמו אלי ניסן, דליה שחורי, יהודה כותן. וחלקם בוגרי בתי ספר לקולנוע ולטלוויזיה כמו מוטי קירשנבאום. אחרים נרשמו כבמאים. והיו כאלה שבחרו בתפקיד של "מנהלי במה", כי התואר "מנהל" קסם להם. הכול היה פתוח, היוזמה הייתה חופשית, משל היו יורדי הספינה "באונטי" של  תומס מוריי.

לא היה ציוד מתאים לצילומי הרצה וכמה מן הצלמים היו צריכים להביא מביתם מצלמות וציוד עזר. לכל צלם הצמידו ארבע מפיקים. לאחד הצוותים בראשות הצלם הבכיר דודו הירשפלד, לימים מנהל הצלמים, הוצמד בחור מקנדה שהשכלתו הפורמאלית הייתה משפטים. כמעט כול רעיון קבל אישור לביצוע. אבשלום כץ איש הרדיו, הגה רעיון להפיק תכנית על הקיץ הישראלי, בשם "אבטיחים של קיץ". על ההפקה הוצאו אלפי ל"י ולא יצא ממנה דבר. מפיק בשם אבישי כהן, ששובץ בטעות בתקן של מומחה זר, ביקש להפיק תכנית על פסטיבל הריקודים בקיבוץ דליה. הצוות יצא למקום ללא תאורה והיה צורך לערוך את החומר באופן קפדני. העריכה נמשכה חודשיים ולאחריה נותר סרט של עשרים דקות. בבית הטלוויזיה נהגו אז לומר, כי מן הפקה שעלתה רבבות תצא שקופית מוצלחת.

גם בתחום הנוהל והסדר הזכיר המקום את המערב הפרוע. כאשר הספרן הישראלי מחק בטעות סרט וידיאו, הוא זכה למכות נמרצות מהבמאי הראשי האירי. בקֶלֶט    נרשמו מדי יום תלונות על חומר שצולם ונעלם. במערכת החדשות, שהייתה בשלבי הקמה נוצרו לטיפונדיות וכל עורך דאג לגייס כתבים בשירות המהדורה התורנית שלו. זאת הייתה תוצאה ישירה מכך שלא הייתה יד מכוונת. אליהוא כץ דגל בביזור לאורך כול הזירה. הוא לא ראה עצמו כמנהל שתלטן המטיל מרות תכנית וניהולית. אלא כהוגה ומשכנע, שעובד עם קולקטיב יוצר. קראו לו "הנביא" ואמרו שעסק בחזון יותר מאשר בטלוויזיה.

כץ יליד ארה"ב לא רצה באמריקניזציה של השידורים. שיתוף הפעולה עם רשת סי.בי.אֶס האמריקאית לא נראה לו מלכתחילה. הוא עבד אתם כמי שכפאו שד. אל טאנגֶר נציג הסי בּי אֶס נראה לו איש עסקים מצליח מבוסטון שהתייחס לטלוויזיה כאל עניין מסחרי, שבו יקנו וישדרו בזול סחורה אמריקאית .גם האווירה בטלוויזיה הלימודית לא נראתה לו. הוא חשב שהיא סטרילית מדי, קרה וממוסגרת. כץ לא ראה בטלוויזיה בהכרח שירות יומי. הוא סבר שהיא צריכה לפעול מדי יום, אם יש צורך בכך, ואם יש מה לשדר-איכותית. פעם התבטא בלצון שחלומו הגדול הוא להודיע לצופיי הטלוויזיה ,בתום יום שידורים: " זה הכול לעת עתה ואין לנו יותר בשבילכם עד לתוכנית המיוחדת בעוד שלושה ימים"

מתוך" בית היהלומים- סיפור הטלוויזיה הישראלית" ספריית הפועלים 1986.

מימין השקת "בית היהלומים" על ידי הנשיא חיים הרצוג. משמאל הכתבה של רות יובל ב"כל העיר" המקומון של עיתון "הארץ" בירושלים

פוסט מורטם.

"בית היהלומים" נכתב בעודי עובד בטלוויזיה הישראלית. בשעה שהרעיון לכתוב ספר ,במקום  סרט תעודה היה בתקופה שטומי לפיד שימש מנכ"ל, הספר יצא לאור בעת היות אורי פורת מנכ"ל רשות השידור. פורת, מינוי פוליטי מובהק של ממשלת הליכוד אך  ז'בוטינסקאי מובהק, שהיה  ידוע בחוש ההומור שלו ובשנאתו לרשמיות, התגלה כמי שאינו ממלא אחרי הוראות מלמעלה.

הוא נתן גיבוי לאנשי מקצוע  ונאבק כול הזמן בחברי הוועד המנהל, רובם מינויים פוליטיים בטענה שהם מנסים לנהל ."יש לי שבעהsecond drivers  שרוצים לנהוג אתי"- הוא אמר. לו הגשתי את כתב היד, בנסיבות מסוימות, שהן סיפור בפני עצמו, ולמעט כמה הערות בכול הקשור לעובדות הוא אישר את הפרסום. ראוי לציין שלפי הנוהל והתקנות ,איש רשות השידור לא היה זכאי לפרסם מאמר, להתראיין בתקשורת, ובוודאי שלא לכתוב ספר-אלא באישור היועץ המשפטי שזה היה עו"ד נתן כהן .וכאמור, זה סיפור שפעם בהזדמנות בהקשר אחר, ראוי לפרסום. מאז עברו 35 שנה ואילו יצאה מהדורה נוספת ללא ספק הייתי מוסיף כמה פרקים שהיו שמים בפרספקטיבה היסטורית יותר הולמת את המתואר בספר.

אורי פורת. תמונה וויקיפדיה

אשר לתוכן. בעיקר לגבי הפרק שהובא לעיל. פרופסור אליהוא כ"ץ, חתן פרס ישראל לתקשורת, נחשב בעיני, ואני נותן לכך ביטוי שוב ושוב, לאחד מגדולי המרצים והחוקרים בתחום החברה והמדיה בימינו. הוא הקים את המכון לתקשורת באוניברסיטה העברית ובין השאר, עמד בראש המכון למחקר חברתי שימושי על שם גוטמן, מוסד ששמו יצא לפניו גם בעולם, ואליהוא כץ עטור פרסים בינלאומיים על כתביו ומחקריו.

מי שהיה מנכ"ל צוות ההקמה וסגנו של כץ- עוזי פלד, היה ברבות הימים מייסד ומנכ"ל "טלעד" אחד  מערוצי הטלוויזיה הטובים בארץ ומייסד חברת הסרטים "עידן". בין היתר הוא זכה בפרס "מפעל חיים" של האקדמיה לקולנוע ולטלוויזיה.

אני מעלה פרטים אלה בקצרה, כדי להדגיש ששני האנשים שעמדו בראש "צוות ההקמה של הטלוויזיה" בישראל היו אישים משכמם ומעלה. אך הנסיבות ובעיקר התככים הפוליטיים שבמסגרתם הוקם הצוות, ומונו האנשים בדרגים השונים, הם שגרמו לכך שלא היה לשום אדם האפשרות להצליח. במציאות הישראלית- איש זה לא יכול היה להתאים לתפקיד. "משימה בלתי אפשרית". אני כבר הזכרתי באחד הפוסטים ,ואפשר בכמה ,כי הממסד ששלט בתקופה שלוי אשכול היה ראש הממשלה ,ביקש להדיח את חנוך גיבתון, שבו ראו איש בן גוריון. משלא הצליחו להדיח אותו, הדיחו את הטלוויזיה מרשות השידור. וכדי שלא לחשוד בכשרים בכול הנוגע למנויים פוליטיים, שר ההסברה אז, ישראל גלילי ממונה על ענייני רשות השידור, בחר באדם הא-פוליטי שיכול להיות. פרופסור וחוקר מדיה, אליהוא כץ. הוא בחר בעוזי פלד, מנהלן מעולה. אך מסביב היו שדות מוקשים ושוחות מאוישות בתותחי "קול ישראל", ביצורים ועמדות ירי של "רשות השידור" ,שרק "החומה האטלנטית" של הגרמנים יכלה להתחרות בהם. ואלה לא היו מונטגומרי, דמפסי ובראדלי,  המצביאים של כוחות בעלות הברית שנחתו בחוף נורמנדי.

מימין: פרופסור אליהוא כץ. משמאל עוזי פלד. תמונות: ווקיפדיה

מלחמה בפנים ובחוץ.

מן הרגע הראשון עמד "צוות ההקמה" בפני התקפה נמרצת מבפנים ומבחוץ. בפנים היה זה הוועד המנהל של רשות השידור .לצוות הייתה זיקה חוקית לרשות , חרף פעילותו האוטונומית כביכול. עצם ההפרדה המנהלית של הטלוויזיה מן הרשות הייתה לצנינים בעיני חברי הוועד המנהל. זה בא לידי, בין השאר בהתייחסות לפרופסור כץ בישיבות, אשר במהלכן או שמתחו ביקורת קשה על "צוות ההקמה" או שהתעלמו מראשו וראו בו איזה הוזֶה כמו זה מלָא-מָאנשָה.

מבחוץ היו אלה שדרים בכירים של קול ישראל שגמרו אומר לעשות הכול כדי לטרפד את צוות ההקמה אלה נהלו מערכה כפולה. גם נגד חנוך גיבתון וגם נגד צוות ההקמה, והזירה שלהם השתרעה מבית היהלומים ועד לכנסת וכל מה שבאמצע. בעצם גם הממסד  וגם אנשי קול ישראל ראו בצוות ההקמה משהו זמני מאוד, ואם ימצאו פתרון פוליטי לחנוך גיבתון שלא יהיה יותר "קאזוּס בֶּלי"- הטלוויזיה, שנולדה מחוץ לרחם ,תחזור אל חיקה של אימא רשות השידור. כפי שזה אכן קרה. בינתיים משרדי הממשלה, ובעיקר האוצר, ידיהם היו קמוצות מאוד בעזרה לרך הנולד .ובהעדר כספים אפילו למשכורות, שלא לדבר על חובות כרוניים לספקיי השירותים השונים, גם בפנים הייתה תסיסה. ועוד הערה מתבקשת. אליהוא כץ הכיר יפה את המצב ב"קול ישראל" על כול התככים שנטוו בשתי וערב. עד כדי כך, שהוא העדיף בעלי פוטנציה מפוקפקת על  שדריי הרדיו הוותיקים והמנוסים. כל זאת כדי שאותם "מטעני צד"  לא יתגלגלו למפתן "צוות ההקמה".

משום כך התוצאה הייתה ידועה  מראש. לכך יש להוסיף את הדעה ההזויה של הממסד שהקים את צוות ההקמה באשר לכשרותו לפעול בצורה מסודרת ללא הכנה והבשלה מספקת . וזה מוזכר ב"בית היהלומים". בקיץ 1968 במלאת שנה למלחמת ששת הימים צה"ל קיים את מצעד הניצחון לציון האירוע. הטלוויזיה לוותה את האירוע על כל חלקיו בצורה כמעט מושלמת .זה נעשה באיזה מאמץ סיזיפי של גיוס עליון של אנשי מקצוע זרים וישראלים, ערב רב של דוברי שפות שונות בקשר הפנימי במהלך ההפקה, קשירת חבלים קרועים, התרת פלונטרים ברגע האחרון, סתימת חורים וחזרות אין סוף ,תושייה של יחידים והכנות של יום ולילה וגם תקציב ,תוך אלתורים של הרגע האחרון.

זה היה אקט חד פעמי שאילת המזל פרשה עליו את כנפיה והנס בא לעזרתה. אבל הממסד ובעיקר השר הממונה ישראל גלילי רצה להוכיח שהנה יש טלוויזיה והיא פועלת יפה ומביאה לכול בית בישראל את המראה הנשגב. לכן יש לפתוח את האורווה ולצאת לסוסים לדהור. אליהוא כץ נחרד. הוא התנגד בכול תוקף. הוא טען שהטלוויזיה זקוקה לפחות לשנה כדי לשדר בצורה מסודרת. וזאת הייתה גם דעתו של עוזי פלד. הדבר היחיד ששניים אלה יכלו  לעשות היה להתפטר.  אבל הם קיוו, להערכתי לשווא, שאולי הדינאמיקה תעשה את שלה במעט הזמן שנועד להָרָצות. בנסיבות של אז היא עשתה את ההפך מזה. ואכן עם הפתרון הדיפלומטי שנמצא לחנוך גיבתון ומינויו של שמואל אלמוג למנכ"ל הרשות, הטלוויזיה שבה לחיקה של הרשות, וכץ ופלד התפוטרו.

בהכירי את פרופסור אליהוא כץ, מקרוב  לא רק כסמכות בתחומי המדיה והחברה ,כפי שציינתי, אלא כאדם חכם ובעל טביעת עין חדה, יש רק נימוק אחד שאני יכול להעלות לקבלת התפקיד ולהמשיך בו לזמן מה .הסיבה העיקרית שנראית לי שהוא הסכים לקבל את התפקיד, ואף להמשיך בו לנוכח המכשולים המקצועיים הרבים שנערמו ללא הרף , המוקשים הפוליטיים והנסיבות הבלתי אפשריות- הייתה "רעיונית". הוא האמין, אפשר בנאיביות, ובנחישות שאפיינה אותו, שהוא יוכל לעשות כאן טלוויזיה שונה מזאת האמריקאית שהוא הכיר וכמעט תיעב. אולי משהו מקורי ישראלי, גם בדרך הניהול .לאמור איזה קולקטיב רעיוני יצירתי. הוא סמך על עוזי פלד שיוכל להתגבר על הקשיים הרבים שקשה לתארם אשר מנעו ניהול מינימאלי תקין. אלה היו מהמורות שבשום מקום לא ניתן היה בהם להקים טלוויזיה טובה ,אם בכלל, ובוודאי שלא במדינת ישראל.

עם כול זאת ,וחרף כול הקשיים, צוות ההקמה של "בית היהלומים"- ב"מסה ומעש"- trial and error -היה הבסיס לטלוויזיה הישראלית ואכסניה  ובית גידול לשדרים מעולים  של חדשות, של סרטי תעודה ושל דרמה שלא לדבר על ענף הספורט שפעל ברמה הבינלאומית. בתקופת "צוות ההקמה" הופקו כמה תכניות שעד היום אני רואה בהם תכניות טובות וראויות. ועם הזמן "בית היהלומים" היה מפעל של אבני חן יצירתיים שזכורים ומצויים בפזורה הטלוויזיונית, עד עצם היום הזה.

יהי שם "בית היהלומים" מבורך.

.

רוח נושבת קרירה

כאן 11  חלק 4

אווירה טובה היא גורם חשוב מאוד בכול מקום ,בבית בעבודה, במפעלים קטנים ובמוסדות גדולים שמפוצלים ליחידות קטנות. שרות שידור, פרטי או ציבורי, אינו יוצא מכלל זה. זאת אף שהתחרות והיִצריוּת מאפיינות תחום זה. "כאן 11 " ,בניגוד לרשות השידור פועל  הרבה באמצעות חברות הפקה פרטיות. מבחינת המכלול הלאומי – זוהי תרומה חשובה לתעשיית הטלוויזיה  הישראלית ולהפקות מקור. השיטה מאפשרת בחירת חברות הפקה טובות. אף שהיו גם פשלות, כמו סדרת הבילוש והמודיעין "מחוז ירושלים" שזכתה להצלחה רבה ונפלה בשל בידוי עובדות. פשלות קורות בטובות שבטלוויזיות בעולם.

הוצאת הפקות החוצה אמורה גם לחסוך בכוח העבודה בתאגיד וגם בהיבט זה או  אחר לצמצם חיכוכים פנימיים ופחות כאב ראש למנהלים. אלא שגם  לאחר ביזור גדול של ההפקה עדיין זה מוסד גדול מאוד שמחולק  בין  הזרוע הקולית- "קול ישראל" לחזותית, ובין האחרונה לבין הטלוויזיה הלימודית שגם היא חלק מן התאגיד. כלומר כאלף אנשים שמחולקים למעין נסיכויות, או בעידן הזה- אמירויות שמעליהם יש שליט.

ניכור.

ואכן נושא האווירה תפס מקום כמעט בכול תגובה שקבלתי אף שלא ביקשתי זאת. בעקיפין התייחס לזה גם ארנון צוקרמן. בצד הציונים לשבח שאותם הבאתי ,ככה גם מצא ביטוי עניין אווירה. מתברר כי בכול הקשור לאווירה, גם אֶלֶם מדבר. ואני יכול להעיד שגם אני נתקלתי בו כאשר ניסיתי לתהות לגבי ידיעות שהגיעו אליי. שדרים מן התאגיד חששו לדבר. לקראת כתיבת סדרת הפוסטים פניתי למנכ"ל, אלדד קובלנץ ,בבקשה לאפשר לי לשוחח עם אדם בר סמכא בכול הקשור לתאגיד. לא נעניתי. אפשר והפנייה לא הגיעה ליעד כי לא קבלתי אישור לקבלתה. אפשר לקרוא לזה אטימה או העדר שקיפות, כזה שלווה את תהליך ההקמה ואותו הזכרתי, או כול מונח אחר, אבל האווירה הקרה היא כנראה עובדה.

במשובים שקבלתי מן השדרים הוותיקים שפרשו או הופרשו מן התאגיד האווירה אכן מתוארת כאטמוספרה פנימית קרה . כגון, תנאי עבודה לא הולמים, שתוקנו במקצת עם המעבר למבנה חדש בירושלים, אין "רוח וגאוות היחידה"- כפי שתיאר זאת  כתב ועורך בכיר בעבר. ונוסף על כך ניהול אגרסיבי של מנכ"ל שרואה את הכול מלמעלה בשעה שלמטה- אנשים חרדים להתבטא כי חוששים למקום העבודה ויש הרגשה של ארעיות מתמדת.מדובר גם בטלוויזיה וגם ברדיו. לפי כמה מן העובדים יש גם בעיות בתחום ההיררכיה. "לדוגמה ברוך שי שהוא מנהל החדשות בתואר הוא בעצם תפקיד נומינלי- על הנייר.הוא לא קובע וזה משבש סדרי ניהול"- סיפר לי שדר אחד . "או שההנחיות מונחתות מלמעלה או שישנם תחומים ש "כל שדר בכיר הוא הבעל הבית."  "ממה שאני שומע  אין גם תחושת שליחות כפי שאנו חוויתי זאת בטלוויזיה הישראלית"  אמר לי עמוס ארבל שהבאתי חלק מדבריו לעיל.

אלדד קובלנץ. תמונה :ווקיפדיה

על פי רשמים שונים שלי שמתבססים  על הנכתב והנשמע, המנכ"ל אלדד קובלנץ המוכשר מאוד אכן מצטייר כאיש בעל יוהרה רבה ,יומרני מאוד ומנהל בעל אגו ענק-  בתִּפקוּדו ובאישיותו. הוא אינו מסתיר תכונות אלה- ואני מציין זאת לשבח. דהיינו רחוק מאוד  מן ההצטיירות כ"צנוע ידוע"  או "צבוע ידוע".אבל יחד עם כול זאת הוא איש מקצוע מובהק עם קבלות מן התפקידים הבכירים שהוא מילא בעבר בהצלחה  -במדיה, לרבות מפקד גל"ץ והטלוויזיה  החינוכית.והוא נבחר על ידי וועדת האיתור ולא כמינוי פוליטי.הוא הצליח להוציא את התאגיד מן המנהרה אל  האור, והצפייה הגבוהה, בעיקר בסדרות הדרמה  הטובות – מדברת בעד עצמה.

חוויה מרה כלענה.

המסקנה המתבקשת היא  כי – "רוח טובה של המפקד"  או של מנהל, לא מבטיחה מאליה מרשם טוב להצלחה. ויש לי דוגמה גם כאן. כאשר בחרו בישעיהו-שייקה תדמור כממונה על הטלוויזיה בראשית שנות ה-70 חשבו כי מי שהיה סגן קצין חינוך ראשי ,יש בו הצרוף של מפקד ואיש חינוך והמיזוג הנכון שיעשה סדר בבלגן אך זאת בצורה מחנכת. אלא ששייקה תדמור, לימים, כפי שהזכרתי ,פרופסור ישעיהו תדמור- הוגה ומרצה בתחום החינוך, היה רחוק מאוד מן הדימוי של קצין משמעת. איש חינוך, נעים הליכות , רודף שלום ורוח טובה ,שחתר ללא לאות להחדיר אווירה טובה לפלונטר ששמו הטלוויזיה הישראלית-הגיע למסקנה עגומה. כפי שהוא מביא זאת בספרו "חינוך מהו לי" ( הוצאת סטימצקי 2018 ) . הספר עוסק ברובו המכריע בחינוך, בתיעוד ובביוגרפיה עשירה. אבל קטע קטן מוקדש ל"חוויה" שלו בטלוויזיה( כפי שאני הבאתי חלק מן הדברים בפוסט בינואר 2019.)

"בתחום הניהול ( של הטלוויזיה. צ.ג) הן לעומת  הסביבה הידידותית שאפפה את חבריי ואותי במפקדת קצין חינוך ראשי והן לעומת האווירה של האחריות המבצעית והסולידריות הקרבית בסיני(כשהוא שימש כקצין חינוך של גייסות השריון.צ.ג) ,"בית היהלומים"( בית הטלוויזיה הישראלית. צ.ג) היה קן צרעות  וזה אכן היה כינויו גם בפי אנשי הטלוויזיה עצמם. רק מתי מעט  במקום סייעו בידי מתוך כוונה טהורה…. התמונה הכללית הייתה של ריב ומדון, השמצות ורכילות,כיפוף ידיים,דריכה על גבות ואצל כמה מה"כוכבים" המסורקים והמאופרים,לעומת דימויים על המסך,גם רוע לשמו,מוסווה בחיוך מתחסד של טוב לב וחמלה"

אלה מילים קשות מאוד. אלא ששייקה תדמור, לא זו בלבד שאינו מסוג המשמיצן, אלא נזהר מאוד בלשונו. הוא מאוד הקפיד בדברים בכול תחום  וגם ראה לנכון לשלוח לי את כתב היד של אותו חלק ביידעו שהייתי שם ואני עוקב מקרוב אחר השידור הציבורי . הוא אמר לי ". צבי! קרא, והיה ויש לך דברים לומר בתגובה לדברים שלי- אני מבטיח שאפרסם אותם". הוא קיים זאת. ככה מופיע קטע מתוך התגובה שלי.

ישעיהו תדמור

" כמי שמילא תפקידים בכירים בשידור הציבורי,רדיו וטלוויזיה במשך חמישה עשורים , וכמי שעוקב אחר השידור הציבורי(…) טבעי שאני אראה את התופעות שאותן מתאר שייקה- פרופסור ישעיהו תדמור- בראייה רטרוספקטיבית שונה, במידה מסוימת, משלו. השידור הציבורי בכלל והמדיום החזותי בפרט, היו נתונים באותם ימי בראשית בפקעת פוליטית, ניהולית ,מקצועית ואישית של נפשות רבות שפעלו בזירה הזאת. הטלוויזיה במיוחד,כמדיום חדש בארץ, ובנסיבות החריגות של החברה הישראלית, הייתה גורם שרבים בחשו בו, מבחוץ ולא פחות מבפנים. איש חינוך במעמד של ישעיהו תדמור מצא עצמו יותר  לומד מאשר מלמד. הלמידה כוללת לא רק את המדיום שלתוכו נכנס ,והוא זר לו, אלא כול מה שמתלווה אליו, פוליטית ומקצועית. בנסיבות ששררו אז, אלה היו קשות בכול פרמטר. לאחר התקופה שבה התחלפו הממונים על הטלוויזיה, כל כמה חדשים, עצם החזקת מעמד בתנאים ששררו אז נחשבת בעיניי כהישג". מה שיש בתשובה שלי הוא לענה עטופה בצלופן צבעוני.

בית היהלומים.

משום כך כאשר עוסקים בתאגיד "כאן 11 " יש להביא בחשבון את השקלול בין מה שקרוי "אווירה טובה" לבין תפקוד המוסד. הטלוויזיה, כמו גורמים אחרים בחברה ,היא שרות לאזרח .אם הוא שבע רצון  משידורים שרובם מוגדרים כטובים אז זה מה שחשוב.

ויש עוד  תחום אחד שלא השתנה והוא היריבות האישית בין אנשי מקצוע אשר ככול שהכישרון שלהם עולה ככה גם האגו, שהוא בגודל של ביציי יען. זה מתבטא גם באווירה. אני נזכר באחת השיחות שהייתה לי עם רון בן ישי. רון היה לימים מפקד גלי צה"ל וחתן פרס ישראל לתקשורות. הוא  כתב ספר מתועד על הקורות אותו ככתב במלחמות בשם "כתב חזית" שלעניות דעתי אילו אמריקאי כתב אותו היה זוכה בפרס פוליצר או למצער מועמד רציני לפרס. רון הוא עד עצם היום הזה  "חיית שטח" וישראל היא שטח אחד גדול. ודווקא אותו ראיתי לנכון  לשלוח ככתב בבון בירת גרמניה המערבית אז, לסקר את מערב אירופה. רון הזכיר לי לפני זמן מה כי האמירה שלי כמנהל החדשות ש "אני מחזיק ברזרווה של ידיות של דלת, כי  הקבועות בדלת עפות כול אימת שכתב טורק לי אותה"- הכוונה היא אליו. ואכן רון טרק, לעתים בצדק. אבל אז, ובלהט העשייה, הוא לא ראה את המציאות כולה ביחידה מפוררת על סף פיצוץ, כאשר המנהל החדש מנסה להפוך אותה לכל הפחות לגוף מתפקד. זה לא שיבש את היחסים בינינו, כי במחשבה שנייה רון ידע את המצב.

אם אני זוכר ,אמרתי לרון משהו כזה:  "יהלומים בולטים אם הם בודדים במחרוזת. אם יש לך מחרוזת שלמה של יהלומים- זה נראה כמו אשכול של זכוכית מלוטשת שמכה אותך בסנוורים". בעצם רון היה יותר מאשר יהלום בכתר. הוא היה "כתר" ,אך היו גם אחרים שטענו לזכות חבישתו, מאלה ללא שמץ של הצדקה. אבל כן היו ביחידה כישרונות מעולים. לדוגמה מי שמלא את מקומו ככתב צבאי היה נחמן שי. נחמן לימים, מפקד גל"ץ, דובר צה"ל, יו"ר רשות השידור וכיום מרצה אורח באוניברסיטת "דיוק", אחד היקרתיות בארה"ב. הוא דוגמה לאנשים מצוינים שהיו לנו- בין השאר.ואם אתם חושבים כי במלחמת יום הכיפורים רון בן ישי נשאר בגרמניה אתם טועים .הוא מצא את דרכו לארץ ומשם לחזית. הוא רשם פרק מפואר לא רק ככתב אלא גם כמציל נפשות בחזית ועל כך זכה לצל"ש מצה"ל. את תפקודו במלחמה ככתב ואת מעשה הגבורה שלו אני מזכיר בפרק בספרי "מוביולה- מסע במרחב ובזמן".כשם שאני מזכיר כתבים וצוותים אחרים במלחמה זאת.

לאמור בבואי לנהל  את החדשות מצאתי ב"בית היהלומים"   גם אבני חן וגם אבני רחיים. לעתים שתיהן של אדם אחד. אפשר מאוד שקבולנץ מצא משהו דומה בממדים של מוסד שלם. זה ועוד.  מתוך ניסיון  אז של שני עשורים במקצוע למדתי כי ה"פרגון" הוא בדרך כלל לא מן התכונות הבולטות אצל אחיי העיתונאים, לרבות השדרים. אותו חוסר פרגון בא לידי ביטוי בין היתר, בצורה גלויה או לטנטית, בכתבות התחקיר על התאגיד במוסף "הארץ".

כשם שבפרק הראשון הבאתי דוגמה אישית של "מכרז תפור" אני מביא כאן דוגמה של מה שאנשי הברנז'ה קוראים "חוסר פרגון". זה מונח רך מאוד גם ליחס אישי מסיבה זאת או אחרת, לא מצד המנהלים כלפי אנשיהם אלא להיפך. בהקשר זה ,אני יכול להוסיף  כי לא נערכה לי קבלת פנים כשבאתי לנהל את החדשות בטלוויזיה ולא מסיבת פרידה בסיימי את הקדנציה של שלוש שנים במלואה- קשה,כפוית טובה, נעדרת זרקורים ומלאת מהמורות ,זרועת מוקשים,מטעניי צד וכיוצא באלה. אך אני נפרדתי בסיפוק שאף על פי כן ולמרות הכול סיימתי קדנציה והקמתי יחידה מתפקדת.כאשר מנהל הטלוויזיה, ארנון צוקרמן, שאל אותי אם אני מבקש להאריך את הקדנציה נענעתי חזק בראשי ואמרתי -"לא!!!" כאשר הוא הוסיף ושאל "חשבת טוב על זה?" עניתי לו: "חשבתי ואני מסתפק בקדנציה אחת שבטלוויזיה היא תקדים." שנינו הכרנו מצוין את כללי המשחק . באנגלית זה נקרא going through the motions .נאמן לתפיסה שלי בנושא ניהול, ידעתי שהתמניתי למנהל החדשות כאשר שמואל אלמוג היה  המנכ"ל.אלמוג פרש בתום הקדנציה אך ורק כדי שלא להיות תלוי בבחירתו מחדש על ידי הפוליטיקאים וכל הקשור בזה, לנוכח הלקח של תמיכתו בשבעה ימי שידור בשבוע, בניגוד לעמדת הממשלה שבראשה גולדה מאיר. ותדמור פרש באמצע הקדנציה. יצחק לבני התמנה ליו"ר הרשות ולי הייתה תקרית אתו כאשר לא נעניתי לפנייתו שלא לשדר ידיעה אשר שודרה קודם לכן ב"קול ישראל". את המחיר שילמתי כאשר לבני טרפד את מינויי כשליח הרשות ללונדון .אפשר לומר כי "הרווחתי  זאת ביושר". מכול מקום, אני מילאתי את מלוא המכסה. ידעתי שארנון רצה בדן שילון כמנהל היחידה. עם זאת אין לי מושג מה היה קורה אילו ביקשתי לתפקד עוד קדנציה. ללא ספק הייתי מעמיד את צוקרמן בדילמה קשה וגם את דן שילון, שניהם אנשים שאני מעריך ומוקיר. לא רציתי גם בזה.

אווירה.

בעידן הנוכחי שבה יש מידה רבה של ציניות בהתייחסות לדברים, וזאת אינה משוללת יסוד לנוכח ההתרחשויות- ההתבטאות של עמוס ארבל על תחושת שליחות נראית כהתרפסות לעָבָר מדומיין. אבל יש מידה רבה של אמת בדברים של עמוס. תקופה זאת של שנות ה-70 עד למהפך של 1977 הייתה תקופה של פריחה טלוויזיונית.  ראשית הנסיבות. השדרים עייפו מן החילופים התכופים, מן הטריקים והשטיקים של אחרים ושלהם עצמם ושאפו להפיק וליָצֵר. גם  הדרג הניהולי תרם לכך. הזכרתי את דן שילון כמנהל החדשות, לזה יש להוסיף את מוטי קירשנבאום מנהל התוכניות וזכורה לטוב  ג'ודי לוץ מנהלת  מחלקת התעודה, המסורה והאמפטית.

אבל הסיבה המרכזית  ברוח החדשה טמונה בניהול הטלוויזיה. ארנון צוקרמן. ארנון היה סמנכ"ל כלכלה וכספים של הרשות, כפי שהזכרתי .מלבד השתלמויות קצרות ברשתות סי.בי.אס האמריקאית ובי.בי.סי הבריטית לא רק שהוא לא הכיר את המדיום אלא הוא לא בא מן העיתונות. אבל מן המצפור שלו בהנהלת הרשות הוא הכיר ולמד את החומרים, גם בתוכן, גם את החומר האנושי, גם הלוגיסטיקה. הוא בא מוכן למטלה ולאתגר המיוחד שעמדו לפניו.

ארנון צוקרמן חיזק בי את המנטרה שמי שיודע ללמוד טוב, יודע ללָמֵד טוב. הוא היה תלמיד חרוץ בבואו לטלוויזיה והוא שידר סמכות. אלה שלא הכירו אותו כלל ,ואני ביניהם, ראו בהליכתו הזקופה מעין סממן של אוטוריטה. אבל זה היה מוטעה. צוקרמן , בשל בעיות בגב, למד תרגילי אלכסנדר שהליכה זקופה היא חלק מן הטיפול. אבל כן, הוא נתן להבין לי מי הבוס. במקרה אחד קבלתי ממנו איזו הערה אגבית, שאני לא זוכר  במה התבטאה אבל תוכנה היה ברור :" צבי גיל תוריד קצת את האף". גם הקול הבריטוני שלו הוסיף איזה ממד לסמכות.

הָכְווָנָה ובָּקָרָה.

אחד הדברים שלהערכתי אפיינו את ארנון, ולא רק כמי שלמד בפועל את מורכבות הטלוויזיה, אלא כשיטה דידקטית- היה הבקרה לאחר מעשה. הוא הנחה והוא ידע מה מצוי בצנרת. אבל הוא תמיד העדיף להשאיר את משקל נוכחותו בסיום ההפקה אם היה מקום לכך ולרוב לאחר שידור תכנית, בין אם מדובר באקטואליה ,בתעודה, בדרמה, בנוער  ובכול תחום אחר. אז הוא העיר. תמיד בקצרה, לעניין, בלי קישוטים, אבל תמיד ברוח טובה. אם החומר היה טוב- מחמאה. היה לכך משקל רציני מאוד בהמשך ,גם במסגרת ההתייחסות אליו כמנהל וגם בכול הנוגע להערות או לביקורת שהוא השמיע לגופם של הסרט או ההפקה. שלא לדבר על מתן גיבוי מוחלט למי שעשו את מלאכתם כהלכה. ואני כמי שנהנה מהומור טוב, רואה לנכון לציין שארנון ידע לתבל את הדברים באיזה הומור אנגלי דק. זה צרוף מוצלח מאוד בתכונות של מנהל.

תכונות אלה ואחרות שאין כאן המקום לפרטם,ואני מתייחס אליהם בהקשר של המציאות כיום בתאגיד, הם שסימנו את התקופה הזאת כ"עידן הזהב"  של הטלוויזיה הישראלית במסגרת רשות השידור.ודומני שמעט יחלקו על הדימוי הזה.לאמור לאווירה יש מקום אפילו מאחורי המצלמה והמיקרופון וכל מה שעולה מן המטבח הרעשני, הקיטוֹר, הקיטוּר, משיכות ודחיפות, הזיעה הגברית, הבישום הנשי וכיוצא באלה בתחום ששמו יצירה או עשייה טלוויזיונית.

ולסיום :העיקר שנית.

בדבר אחד יש תמימות דעים בין אלה שמצוטטים, אלה שהגיבו בעילום שם ואלה שלא הגיבו אך אני מכיר את דעתם. כולם,כאמור,אכפתיים וחרדים לשידור ציבורי ראוי. במישור הביצועי חשוב שהאנשים יעשו את העבודה ביושרה ויחשפו את פגמי החברה ללא מורא, כמו גם הישגיה. בתחום הניהולי- לשמש השראה ודוגמה בעמידה בעקרונות ובמתן גיבוי לאנשי השטח. בתחום הציבורי לפעול בשרות הציבור בחברה דמוקרטית פתוחה שהתקשורת היא חלק חיוני בה ,כמו גם לעמוד נחושים מול כול התערבות פוליטית חיצונית

 היה אם לא ישליכו על התאגיד פצצות ,אם לא יניחו מטעני צד ואם הוא יטפח כישרונות ורוח של אתגר- "כאן 11 " יכול  לקבל ,ללא עוררין,את הבכורה בשידורי טלוויזיה טובים.וכן ! חשובה מאוד אווירת יצירה טובה. עם זאת הוא לעולם לא יהיה ה-בי.בי.סי. זאת מן הסיבה הפשוטה: עשו אחד.כאן  זאת לא אנגליה ועוד אחד. כאן חיים ישראלים.

סוף הסדרה.