ארכיון קטגוריה: השידור הציבורי

איגוד השידור האירופאי לעזרת התאגיד

תכניות המיזוג של רשת וערוץ 10 והאירוויזיון הם שעת כושר לתאגיד שאסור להחמיצה.

 לנוכח המסתמן ,שתוגש הצעת חוק לתיקון חוק תאגיד השידור הציבורי וביטול הפיצול בין החדשות לבין התאגיד יש לפתוח במערכה בכול הזירות לא רק כדי לקֵָּבֵע את המציאות שבה החדשות והאקטואליה הם חלק בלתי נפרד מן התאגיד אלא , במהלך התיקון, למנוע הכנסת נברנים פוליטיים שיצמצמו את האוטונומיה של התאגיד. אילו ניתן היה הייתי ממליץ להחזיר את האגרה. היא אינה מכבידה על ציבור הצופים, היא תקל על האוצר ובראש וראשונה היא תחזיר את מנית הבכורה לציבור. במציאות הקיימת האוצר הוא שמקיים את התאגיד.

השינוי בעמדת הממשלה, קרי בעמדת ראש הממשלה בא לידי ביטוי במפגש ביום ג' השבוע בין ראש הממשלה, שר התקשורת, שרת התרבות והספורט, שר התיירות, והיועץ המשפטי לממשלה בדיון בנושא. לפי הפרסום, היועץ המשפטי, אביחי מנדלבליט אמר בדיון כי חוק הפיצול עלול לפגוע בקיום האירוויזיון  בישראל.  ראוי לשים לב שכול הזיגזאגיות המבישה בסוגיית התאגיד היא אך ורק למען אירוע בידור – האירוויזיון- שהיא תארח השנה. ומה התאגיד והשידור הציבורי לעומת מינוף "הישג אדיר " כזה. מכיוון שאצלנו לפני שחדשה מתאדה צצה  חדשה- חדשה: ביטול הופעת נבחרת ארגנטינה בגלל נושא ירושלים, הוא שהפחיד את הממסד באיבוד קיום האירוויזיון בישראל. רמז גס  מאוד שבכול זאת ואף על פי כן, גורמים מחוץ לישראל יכולים אף יכולים להביא לשינוי במדיניות של ישראל.

כול הצלחה של מיזם, מפעל,ארגון או מוסד נובעת ברוב המקרים מצרוף  של שני גורמי יסוד. חזון, ניהול נכון וכוח אדם מקצועי מיומן שממלא את המשימה וגאה בה.  הגורם השני ,שהוא בלתי תלוי, הוא גורם של נסיבות מזדמנות .תאגיד השידור הציבורי אינו יוצא מכלל זה. אתחיל בנסיבות. האיירוויזיון.

 

מונטאז' על לוגו האיירווזיון 2018

מאז הוקמה רשות השידור  ועד לחיסולה לא זו בלבד שהיא הייתה חברה באיגוד השידור האירופי אלא שעד סוף שנות ה- 70 היה לה מקום של כבוד בארגון. איגוד השידור האירופי הוא הארגון הבינלאומי הגדול ביותר של  שרותי שידור ציבוריים בעולם. יש בו שבעים ושלושה  חברים מחמישים ושש מדינות. מכיוון שאיגוד השידור האירופי מאגד בתוכו  את  שרותי השידור הציבוריים ,החברוּת בו היא של גופי שידור שאינם מפוצלים בין תכניות לחברות החדשות, כמו בארה"ב או בשידורים המסחריים אצלנו. ואכן גם כאשר קמו לה מתחרים מסחריים כמו ערוצי "קשת" "רשת" ו"טל-עד" ,אשר נעלמה מן הזירה, רק  המוסד של השידור הציבורי הוא  הגוף היחיד אשר חבר באיגוד השידור האירופי.

איגוד השידור האירופי סייע בהקמת הטלוויזיה בישראל.

בן גוריון בהיותו ראש הממשלה התנגד, כידוע, להקמת טלוויזיה בישראל מטעמים חינוכיים, אף שבשלב מאוחר יותר בעת כהונתו הוא ראה גם את האלמנטים החיוביים שבה. לוי אשכול שבא כראש ממשלה אחריו היה תומך מוצהר בהקמת הטלוויזיה. בראשית שנת 1964 הכריז ראש הממשלה לוי אשכול בכנסת כי "הממשלה החליטה להטיל על 'קול ישראל' לעשות את כל ההכנות לקראת הפעלת טלוויזיה כללית בישראל וזאת אך ורק במסגרת תקציבו ותוך ניצול קשריו עם תחנות שידור בחו"ל"(קרי :איגוד השידור האירופי). מי שהיה מנהל קול ישראל באותה שנה, חנוך גיבתון, בסיוע מנכ"ל משרד ראש הממשלה טדי קולק, שצידד בהקמת טלוויזיה, בניגוד לבוס שלו,ושרות השידור היה בשליטתו, החליטו על כמה צעדים לקידום נושא הטלוויזיה. נשלחו שדרים לכמה מארצות אירופה בעיקר לאנגליה ולצרפת, כדי לעבור קורסים מזורזים לטלוויזיה. כמו"כ הוזמן צוות של איגוד השידור האירופי ה- E.B.U . כדי לבחון את התנאים להקמת הטלוויזיה בישראל. מכיוון  שצריך היה לשווק את רעיון הטלוויזיה לציבור, רעיון  שהיו לו מתנגדים לא רק בשלטון  אלא גם בעיתונות הכתובה, הרי צריך היה להמציא עילה לאומית . לפיכך נקבע  שהטלוויזיה תתרום לגָשֵר על הפער בתהליך מיזוג הגלויות. המהדרין אף הוסיפו את הגורם הערבי, לאמור לשדר לארצות השכנות שהיו להן כבר שידורי טלוויזיה.  אנשי הסוכנות היהודית תרמו אף הם לשיווק בקבעם כי זה  מדיום שיביא לתפוצות את בשורת המדינה הצעירה. זאת בשעה שהשידורים החיים הלווייניים עדיין היו רחוקים. אבל מי זה יבוא לעסוק בדקויות כאלה  כשמדובר במטרות נעלות.

וככה הגיעו לארץ באביב 1965 פרנסיס אנגרֶה מצרפת,איש התוכניות, פייר אמיליו גֶ'נריני מאיטליה, איש התחום הטכני  ובּו איזקסון משבדיה , איש החדשות.  ביוני 1965  הגישה הוועדה  טיוטת דו"חות והמלצות. בדומה לדו"ח אונסק"ו, דו"ח קסירר, שקדם לו, מצא צוות איגוד השידור האירופי שהטלוויזיה  יותר מכול  כלי אחר עשויה לגשר על הפער התרבותי ולסייע בתהליך מיזוג הגלויות בישראל.התרומה הראשונה של ה-אי.בי.יוּ למדיה בישראל.

צימוק קטן מהמלצות הוועדה. כמי שהיה באותה עת ראש מערכת "קול ישראל" בתל אביב, ומי שהשלים את לימודי ה-מ.א. באוניברסיטת ניו-יורק, בין השאר, בתחום הטלוויזיה, ריכזתי את עבודתה של הוועדה הזאת. את הדוח של ג'ריני האיטלקי תרגמה מזכירה דוברת איטלקית. כשראיתי את התרגום פרצתי בצחוק. היה כתוב שם בין היתר שבאולפן כזה דרושים "שני חדרים". לא הייתי זקוק להרבה זמן כדי לפענח את חידת ה"חדרים".Camera   באיטלקית היא חדר ואכן השם camera למצלמה נובע מאותו שורש כמו Camera obscura התא האפל ששימש גם כמצלמה.

מכול מקום המלצות הוועדה היו הבסיס לתהליך הקמת הטלוויזיה שנתיים לאחר מכן. ומי שעמד בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה ,פרופסור אליהוא כץ, ייחל שאת העזרה החיצונית הבסיסית נקבל משרותי שידור ציבוריים באירופה בעיקר מאנגליה, במקום אלה שקבלנו מן ה- C.B.S   האמריקאית המסחרית שאתה רשות השידור הגיעה להסכם ושאותה, כץ ,יליד  אמריקה, תיעב.

גופי השידור הציבוריים לא מפוצלים בין חדשות לתכניות.

במשך כול השנים היה שיתוף פעולה פורה בין רשות השידור לבין איגוד השידור האירופי הן בתחום האיירוויזיון ומשדרי בידור אחרים והם בתחום החדשות והאקטואליה. המשדר "רואים עולם", למשל, מקיים שיתוף פעולה פורה  עם חברות האיגוד בכול הנוגע להחלפת תכניות. בשנים הראשונות לקום הטלוויזיה היא קבלה מדי יום באמצעות הלוויין בעמק האֵלה  את האירועים המסוקרים  המרכזיים על ידי חברות האיגוד והיא שלחה את הצילומים של הכתבות המקומיות אם היה להן ביקוש . בשנת 1975 רשות השידור אף זכתה לארח בירושלים את הכנס  של מנהלי חדשות וספורט של איגוד השידור האירופי. מכיוון שאיש לא עשה עניין מן העובדה שזה יהיה בירושלים, ומכיוון שבכול העניין טיפלה  אך ורק רשות השידור, זה היה טבעי שהכנס יהיה בירושלים. מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן ומנהל החדשות, דן שילון הטילו עלי לתאם את הכנס. זאת בגלל היותי קודם לכן מנהל החדשות שהכיר את האנשים וגם מכיוון שהייתי פנוי להובלה. חברת "כנס" ארגנה את כול הצדדים הלוגיסטיים. לוועדה היו דיונים פוריים בירושלים. נציגות שלה התקבלה על ידי ראש הממשלה יצחק רבין ובסיור שערכו בארץ הם בקרו אצל שר החוץ יגאל אלון בקיבוצו גנוסר.

EBU+Rabin post 2

מימין רה"מ יצחק רבין- יועץ התקשורת דן פתיר .לידו מנהל חטיבת החדשות דן שילון. ימין בתמונה-צבי גיל. מפגש נשיאות מנהלי החדשות והספורט של איגוד השידור האירופי 1975

היסטורית, רשות השידור קיבעה את היותה אוטונומית כאשר החליטה בשנת 1969 על שידורי טלוויזיה שבעה ימים בשבוע חרף התנגדות הממשלה בראשות גולדה מאיר, מטעמים קואליציוניים. אשוב לנושא בקטע הסיום. לכן, תאגיד השידור הציבורי חייב לעשות הכול כדי לקבע באמצעות ההזדמנות של אירוח האיירוויזיון את היותו גוף ציבורי אוטונומי אף שהוא נתמך, לצערי, כספית, על ידי האוצר והוא וויתר על אגרת השידור . זאת היא הזדמנות בשביל התאגיד לנהל מסע הסברה ציבורי על הצורך בקיום שרות שידור ציבורי ואין זה משנה אם  האמצעי לכך הם המונדיאל, המשחקים האולימפיים או האיירוויזיון. בסוגיה זאת יש לה אוהדים  ועליה למנף הזדמנות זאת. אסור בהזדמנות זאת למנוע כול תיקון בחוק שיש בו זיקה פוליטית.

להיבט הזה ,שייכת הסוגיה גם לאפשרות שערוץ טלוויזיה, אף שהוא מסחרי, ייעלם מן האופק. או באמצעות מיזוג בין ערוץ 10 ל"רשת" או ,לנוכח האיום שאם המיזוג לא יצליח ערוץ 10 לא יוכל לפעול כלכלית וייסגר. שידור ציבורי אומר יציבות. הוא אינו קשור לא בשוק הפרסום ולא בגחמנות של פוליטיקאים. ויש לפָטֵש ולמָסמֵר תודעה זאת בקרב הציבור."כאן" לא הייתה  הכי מוצלחת, בלשון המעטה, במכירה עצמית לקראת הקמתה. היא חייבת להפגין את היותה במת התקשורת הציבורית בכול דרך אפשרית. זאת חובתה וזכותה.

החדשות, הוי החדשות האלה  -קוץ בישבן.

הכמיהה   של ראש הממשלה להפריד את החדשות משאר השידורים בתאגיד היא לא חדשות אלא ישנות מאוד. ראשיתם עוד בשנת 1936 עם הקמת ה-  Palestine broadcasting service  שירות השידור הארץ ישראלי, או כפי שנקראו השידורים העבריים- "קול ירושלים" . התחום היחיד  שהיה כפוף  ללשכת העיתונות הממשלתית, כלומר לשלטון המנדט הבריטי היו החדשות. ואגב בסופו של דבר, מה שהביא להאזנה רבה ולתחושת הזדהות עם הנעשה בישוב ובעולם היהודי היו התכניות ולא החדשות. אלה נוהלו למעשה על ידי המוסדות הלאומיים. לחדשות שיצאו מאולפני רחוב  מליסנדה איש לא האמין. אחרי  מלחמת העולם השנייה כאשר אדווין סמואל, בנו של הנציב העליון היהודי הרברט סמואל, קבל לידיו את ניהול הרדיו הוא הכניס רוח ניהולית ומערכתית מרעננת. אבל סמכותו לא עמדה לו בכול הקשור בשידוריי החדשות. רוי אלסטון הבריטי מנהל החדשות אז שביקש להכניס איזו גמישות בשידורי החדשות, נהיה מתוסכל מן העמדה של שלטונות המנדט ופרש. את מקומו תפס פקיד אנטי היישוב היהודי ואנטישמי, אלכס ג'וזי והוא שהכתיב את הקו בכול הקשור לחדשות ולפרשנות.

ממשלת ישראל אשר ירשה את השידור הציבורי ששינה את שמו ל"קול ישראל", המשיכה בעצם במסורת של הקפדה בעיקר בכול הקשור לחדשות ואקטואליה. לתכניות תרבות, בידור ומוזיקה הייתה יד חופשית ואילו על החדשות השקיפו בטלסקופ ממשרד ראש הממשלה. זאת באמצעות מנכ"ל משרד ראש הממשלה , טדי קולק,ולעתים מזכיר הממשלה, ולימים נשיא המדינה, יצחק נבון. בן גוריון לעתים רחוקות התערב. בין המקרים הבודדים  ראוי לציין שב.ג התנגד בתוקף לשלב רפורטז'ה- כלומר כתבות ,במסגרת החדשות. גם לכך השדרים מצאו פתרון חלקי. שידור נושאים אקטואליים במסגרת התכניות. כמו התכנית "זאת בעייתך" אשר שיקפה את המצב הכלכלי והחברתי  הקשה בפריפריה. ההנחיות ל"קול ישראל"  הועברו באמצעות מנכ"ל שרות השידור,ובעיקר בתקופה שבה חנוך גיבתון מלא תפקיד זה. גיבתון לא היה מפא"יניק.  הוא התחנך בתנועת הנוער הציוני, מיסודם של הציונים הכלליים- הפלג הליברלי. אבל הוא  היה בןגוריוניסט וידע לשמור על קשרים. אם היו אירועים פוליטיים חשובים חנוך גיבתון לא היה בלשכתו למעלה אלא בחדר החדשות למטה.

מסורת זאת נשתמרה גם בתקופת רשות השידור שהוקמה בשנת 1965.במסגרת מליאת הרשות הוקמו וועדות שונות בתחומים שונים, כמו,תרבות,חינוך, אמנות, ילדים ונוער וכיו"ב. אולם את נושא החדשות והאקטואליה שמר הוועד המנהל לעצמו. החדשות היו קרנות המזבח, אף שלא הוכח מעולם, במחקרים, כי לחדשות יש השפעה לקביעת עמדות. להפך .לעתים -הבאת נושא שלא היה לרוח צופים רבים גרם לאנטגוניזם כלפי השדרים ופעל כבומרנג. אבל החדשות היו, הנם ומן הסתם תהיינה הפרות הקדושות של השידור הציבורי ושל המדיה האלקטרונית בכלל.

על תהיו צודקים-היו חכמים.

זאת הרי הססמה לנהגים בכבישיי המערב הפרוע שלנו. גם הדרך של השידור הציבורי מלאה מהמורות וישנם גורמים שמנסים להתנגש בשידור הציבורי אחרי שהוא עבר מבחן ההרצה הוא משדר בצורה תקינה, בכול מובן שהוא. לקראת כתיבת פוסט זה צפיתי באי אלה ,"פודקאסטים" של התאגיד "כאן".יש סבירים, יש טובים ויש טובים מאוד. מורגשת בהם השקעה של מחשבה בתובנה וגם טכניקה. בתחומי האמנות, המוזיקה, הספרות וכיוצא באלה ענייני רוח, דומני שאין להם כמעט מתחרה. גם כמה משדרי אקטואליה הם טובים בהחלט. השדרים ברובם המכריע עושים עבודה מקצועית טובה.

כמובן שהיה טוב אילו התאגיד היה מנסה לעלות על נושא כמו "שיטת השקשוקה" אשר שודר בערוץ 1 במסגרת רשות השידור, בסוף יולי 2009 וזכה ברבע מיליון צופים ויוצר הסרט מיקי רוזנטל נכנס לכנסת. בתחום המדיום האלקטרוני הוא הווה פריצת דרך בסוגיה של "הון שלטון". וודאי שגם בימינו יש עדיין ביצים שבורות בשוק שמהם ניתן לעשות שקשוקות. אבל עם כול החשיבות במדד של טיב השידורים כאשר מדובר בשידור הציבורי, זאת לא הייתה איכות המשדרים שקבעה .  ערוץ 1   לא היה מפונק, בלשון המעטה, גם כאשר הוא היה במיטבו במחצית שנות השבעים. והמעניין הוא  שהמדיום ששיקף אותו הייתה העיתונות, והיא מאז ומעולם בישראל לא פרגנה לו. לא במישור המערכתי- בשעתה בשל החשש מפרסומת ולא במישור האישי בשל קנאת חשיפה. ולעיתונות תמיד היו שותפים ,"צדיקים" שטובת השידור הציבורי בגרונם, בסוגיה זאת. אך את "הפנס השחור" בעין ,השידור הציבורי קיבל בסוף המאה העשרים ובראשית המאה הזאת בשל אישיי הציבור שהממסד הזה, כן- לפחות ראשו של הממסד הזה, מינה ובשל אנשי הביצוע שהשחיתו באופן מוחלט את המוסד הזה.

לכן  גם אם יקרה המרב והחוק יתוקן מבלי להכניס בו מוקשי נעל הרי בצד מאמצים לשפר את  התכנים בצורתם ובטיבם ולהפוך אותם מושכים לציבור הצופים ,יש לצאת למערכה הסברה בכול המישורים. זאת מערכה אשר המסר שלה הוא פשוט בתכלית הפשטות. מי ששולט היום עשוי להיות מוחלף ולכן חשוב מאוד שיהיה שידור ציבורי. תעמולה טובה, או מה שקרוי אצלנו הסברה ,היא  לשמור על המאזינים והצופים, גם אם הם מעטים עדיין. התאגיד זקוק לעתודה קנאית לשידור הציבורי. כמו שישנם קנאים לספורט בטלוויזיה, או ל"קול המוזיקה" ברדיו.  את המערכה הזאת יש לנהל ברמה מקומית כמו אותו מוסד שפעל ב "קול ירושלים", ב "קול ישראל" וגם ב"רשות השידור" בראשית דרכה. מפגשים עם מאזינים וצופים. זה נשמע אנכרוניסטי, אבל דווקא בימים אלה של ניכור יש לכך חשיבות והציבור יעריך זאת. אני משוכנע שהמתנ"סים ישתפו פעולה. הייתי מציע לרתום למשימה  זאת שדרים וותיקים וידועים, אשר חלקם וודאי יסכים לאתגר. יש לפעול בקרב ארגונים חברתיים שונים  ולשתף  פעולה עם מוסדות תרבות ואמנות, שיתוף פעולה שבעצם כבר קיים.

עם זאת  אצלנו פורמים ותופרים חוקים מחדש יותר מאשר המתפרות ברחוב המלך ג'רג' בתל אביב,. מסיבה זאת לא אתפלא  אם הניחוש  הפרוע, שהתפרסם לא מכבר  ולפיו ראש הממשלה לאחר קיום האיירוויזיון,  ינסה שוב  לתפור תיקון לחוק- נעדר כול בסיס. אסור להירדם על המשמרת. צריך לפעול גם במסגרת הרשות המחוקקת, וגם  במסגרת הרשות השופטת, כדי לקָבֵּע את היות התאגיד גוף ציבורי אחד ואוטונומי. אסור לחכות.

כבוד בית המשפט.

בצד משחק הכדורגל הבינלאומי בירושלים והאיירוויזיון מחוץ ירושלים היה ברקע גורם כבד משקל. בית המשפט העליון. העתירה שהוגשה לבג"ץ על ידי ארגון העיתונאים וח"כ איתן כבל,יו"ר וועדת הכלכלה של הכנסת מ"המחנה הציוני" ,שבעקבותיה ניתן צו ביניים אשר הקפיא את הפיצול. בהתבטאות של כמה שופטי בית המשפט העליון, ניתן היה לחוש בברור היכן הם עומדים בכול התעלול הזה. הם לא חסכו את שבטי הביקורת הקשה מאוד כנגד הממשלה וכוונתה להפריד בין החדשות לבין התאגיד. ובעניין הזה תזכורת היסטורית .

yachil alomog chovav post 4 zvi gill - עותקinteview eshkol for film

מימין. המנכ"ל הראשון של הרשות- רדיו וטלוויזיה שמואל אלמוג. היו"ר הראשון של הרשות,ד"ר חיים יחיל. משמאל ריאיון עם רה"מ לוי אשכול לסרט- דצמבר 1969

בחודש נובמבר 1969  החליט עורך דין צעיר בשם יהודה רסלר לעתור לבג"ץ נגד החלטת הממשלה לעכב את קביעת מוסדות רשות השידור לשדר בטלוויזיה שבעה ימים בשבוע. והוא זכה ואתו צופיי הטלוויזיה בגיבוי בית המשפט העליון, שקבע חד משמעית כי רשות השידור היא גוף אוטונומי לקבל החלטות הנוגעות לשידורים. התהליך הזה שייך לפרק המתח של אירועים שקרו במהלך כמה ימים כאשר השיא הוא ביום ששי והמתח לקראת השידור הראשון בשבת. הנסיבות תוארו  על ידי מי שהיה אז מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג, לימים פרופסור להיסטוריה, כאירוע סוראליסטי. "נציגי ממשלת ישראל מופיעים בפני בית המשפט העליון ששוכן כבוד במבנה של הכנסייה הפרבוסלאבית, ומביאים טעון  המעוגן ב"חוק הנוהג" הבריטי מתקופת "משתה התה" של בוסטון ערב המהפכה האמריקאית. בטעון הממשלה-  נזקק היועץ המשפטי מאיר שמגר ל"חוק המנוחה של יום א'"  ,שהעבודה בו היא בחזקת עברה בעולם הנוצרי,לכן הפעולה אינה תופסת. ולפיכך פעולתו של עו"ד רסלר אינה צריכה לתפוס" . בית המשפט לא קבל את הטעון הזה. הוא הפך את הצו( צו הביניים של השופט העליון צבי ברנזון ביום ששי שבו הטלוויזיה החלה לשדר) להחלטי וקבע כי החלטת העיכוב של ראש הממשלה לא  הייתה יכולה לעמוד בדרכה של הרשות אם ברצונה לממש את החלטה שלה להפעיל שידורים בכול ימות  השבוע"( מתוך הספר "בית היהלומים- סיפור הטלוויזיה הישראלית",)

איך אמר מנחם בגין בשעתו: "יש שופטים בירושלים".הם עדיין שם ,לא במגרש הרוסים אלא בגבעת רם. חשוב שגם הציבור יהיה אתם- בכול, לרבות בנושא השידור הציבורי.

 

 

 

"ההרצה" המתישה והמבישה

 

תאגיד "כאן" הזדקן מהמתנה ונעדר בשורה.

 אני לא מסתדר עם "כאן "  גם לא לאחר זמן רב שאני שומע ורואה. כאן- זה ציון מקום.גם אם אהיה בקאמצ'טקה- זה כאן. עוד חסר שמישהו יגיד :כאן -כאן ,וזה יישמע כמו הריקוד קאן-קאן עם החצאיות אל על. מי המציא את השם הבלתי אפשרי הזה? זה ועוד. הקו-פרודוקציה של "כאן" ו"הָרָצה" הוא מיזם טיפוסי בטיפול החלמאי- הרסני בשידור הציבורי. מה אמור להיות "כאן" מלבד שלא יהיה זכר להגדרה של שידור ציבורי. מה היה רע אם היו קוראים לגוף הזה תאגיד השידור הציבורי– תש"ץ בראשי תיבות. ואם "כאן" מדוע כותרת  המשנה היא "תאגיד השידור הישראלי".הרי כאן זה ישראל.  ומדוע לא "פה" על משקל ספר המסע התיעודי של עמוס עוז "פה ושם בארץ ישראל". זה היה מתקבל  יפה בקרב מי שרואים עצמם פטריוטים "אמתיים" . אל השם הזה הוסיף הממסד את המושג "הרצה".המונח האנגלי להרצה הוא  dry run מונח ישים במבחנים טכניים אופרטיביים. לדוגמה אם חיל האוויר מבקש לבחון כיסא מפלט משוכלל יותר מזה הקיים הוא עורך סימולציה- הדמיה, בעניינינו- הרצה. אבל זאת לא עושים בעת שהמטוס מצוי באוויר אלא במעבדה. זה אמור לגבי המצאות טכנולוגיות אשר מראים אותן ללקוח בתנאיי מעבדה ואז הוא מסכים או לא מסכים לקבל את המוצר .או שהוא מבקש לערוך בו שינויים.

 

מ"כאן" שאילו זאת הייתה  "הרצה " לא היה צריך לעשות זאת על גבו של ציבור הצופים והמאזינים, אלא במסגרת מערכת פנימית שבה צופים ואליה מאזינים, הממונים על המדיה הציבוריים והממסד, כלומר ראש הממשלה, אשר הוא שאחראי , אם זאת נקראת אחריות,למצב הקיים בכלל, ולשידור הציבורי בפרט. ואז לצאת במשדר חגיגי לציבור ולקבל את תגובתו. אבל מדינת ישראל הוכיחה כי כאן  הכול אפשרי.

 

כאן בחלם העכשווית הרצה משמעה ניסיון להריץ את  המוסד עד שיותש וייפול. או אז יקימו אותו מחדש במתכון הרצוי לממסד, שיוכל לשלוט בו מכוח "היותו בשלטון" כפי ה"אופקים הרחבים" של שרת התרבות שלנו.

נכות מלידה.

הטלוויזיה הישראלית נולדה מחוץ לרחם הרשות בשנת 1969 ,בשל שיקולים פוליטיים. לא הצליחו להדיח את המנכ"ל דאז, אז הדיחו את הטלוויזיה.התאגיד נולד נֵכֶה בגלל ניסיונות הפלה כבר בשלבים הראשונים של ההיריון . אשר לרשות השידור  ז"ל , במקום להוציא את חבורת המשחיתים שהממסד הקיים מינה לנהל אותה, הוציאו את נשמתה של הרשות, בעזרתם האדיבה של אנשי תקשורת בראשם "ד' מרקר"- מאגר אדיר של מידע וידע ,ששכח משום מה את המציאות הפוליטית בארץ ואת ההיסטוריה שלה. את אבריה של הרשות  שתלו בגוף החדש שהוקם לפני שנתיים  והחל לשדר ב-15 במאי  2017 . עוד קודם לכן ניסה ביבי נתניהו, לסגור את  התאגיד, תוך התנגדותו של שר האוצר,משה כחלון,, על רקע מחלוקות, כאילו פיסקאלית, באשר לאנשי התקשורת המועסקים בתאגיד. כפשרה חוקק חוק חדש לפיו הפעלת התאגיד תידחה ל  ל15 במאי וחטיבת החדשות תפוצל ממנו ותפעל כתאגיד נפרד. עוד שפן. בעקבות עתירות שהוגשו בג"ץ חוק הפיצול- או נקרא לו "חוק הפרד ומשול"-  לא נכנס לתוקף עד עצם היום הזה. הוא מורץ.

אחת הנימוקים שהועלו על  ידי  השר אריה דרעי, בדרך כלל אדם נבון מאוד, לסגירת התאגיד ,היה כי החיסכון יהיה בו כדי לממן את העלאת קצבאות הנכות. זאת בשעה שהממסד החלמאי ,שבו הוא חבר, ביטל את האגרה, ובכך  לא זו בלבד שהעמיס על הקופה הציבורית עוד הוצאה, אלא גרוע מזה. הוא נישל את הציבור, סמלית, מבעלות על השידור הציבורי. ושר האוצר, שמטבע הדברים אמור היה לתמוך בהמשך האגרה, נתן לכך את ידו. כידוע לנו כשהחלמאים ראו את פני הירח משתקפים בחבית של תרכיז סלק, "בורשט" בלעז, הם כיסו את החבית כדי לשמור על הלבָנָה.

בעתירה לבית הדין הגבוה לצדק הן של ארגון העיתונאים של ההסתדרות והן של התאגיד עצמו, העותרים טענו כי התיקון פוגע בזכות הביטוי של התאגיד ושל העיתונאים בו, ופוגע גם בחופש העיסוק של העובדים. נציג המדינה טען שאין עילה להתערבות משפטית ,שכן השינוי נועד לבצע שינויים מבניים בשידור הציבור בישראל ואי לכך אין לאף זכות בתאגיד כזה או אחר.

תזכורת קצרה מה חשבו שופטי בג"ץ על ה"סידור" הזה. שופטי בג"ץ, בהרכב מורחב, לא חסכו את שבטם מן המדינה, וכל אחד מהם במידה כזאת או אחרת מצאו מומים שהטילו בהם אנשי הממסד או כוונות רעות . השופט חנן מלצר שעמד בראש ההרכב התבטא שזה לא דגם שקיים במדינות מערביות ודמוקרטיות. זה בלתי אפשרי ולא מעשי. לכן זה לא קיים הוא אף רמז כי ייתכן והשופטים יחליטו לפסול את החוק. השופט מני מזוז חשף את הסיבה האמיתית  לפיצול  בכך שודאי  כולם והדרג הניהולי, יתיישרו בזמן קצר לפי הדגל של המנהל החדש – בשביל מה עשו את כל המהלך המייגע הזה אם לא כדי להשפיע על האנשים שעוסקים בחדשות ואקטואליה. כאשר נציג המדינה בן אור אמר: "לא. זו פרשנות". מלצר הגיב : "יפטרו רק את אלה שלא התנהגו יפה". גם שני השופטים האחרים עמית ושהם הצטרפו לדברי הביקורת הקשה כנגד המדינה, כלומר הממשלה אשר רוצה לשלוט בתאגיד.בשלב זה הפיצול לא יצא לדרך לנוכח צו ביניים שהותיר את התאגיד במבנה המקורי, והתאגיד פועל כגוף אחד.

בינתיים בתאגיד.

באחד הפוסטים שהקדשתי לתאגיד טענתי שאחד הפגמים שלוו את הקמתו מבחינת יחס הציבור אליו, היה שהכול נעשה בסתר, כמו במנזר הפרנציסקני ב "שם הוורד". לכן הציבור לא היה מודע מה התפריט שיוגש לו במקום זה שסולק. לכן הוא היה גם אדיש כשהסוגיה עלתה לסדר היום בסערה . לכן הוא גם לא שם לב כי  בפטור מתשלום של כמה מאות שקלים בשנה, מנשלים אותו מן הבעלות על השידור הציבורי.

אשר לשידורים ב"קול ישראל" -אין חדש. מגוון  השידורים היה ונותר רחב לטעמם  של כול המאזינים או רובם. ברשתות המוסיקליות טוענים כי יש ניסיון לסרס ייחודיות שלהם לטובת ה"פופולאריות". ירון אנוש ואבי אתגר ממשיכים לדבר על עצמם בגוף שלישי וכיוצא באלה צימוקים שהיו ונותרו. בענף החזותי לפי ההתרשמות שלי ,אף שאני לא צופה מתמיד, הרי גם כאן לא חל שינוי דרסטי. "מגאזין  כמו "רואים עולם" נשאר מעולה כפי שהיה, לא בגלל המעבר מן הרשות לתאגיד אלא בגלל עורכו , יעקב אחימאיר. גם שאר משדרי האקטואליה כמו השידורים היומיים של חדשות וכלכלה הם סבירים ולעתים אף טובים.כול אלה לא הביאו צופים רבים, ואני לא חסיד הרייטינג.חשוב טיבו העצמאי של התאגיד..במדדי הרייטינג הוא מדדה אבל תמיד בגובה האחוזים הנמוכים של צפייה בערוץ. האתר המקוון שלהם הוא מצוין.

אשר לניהול, יש כאלה שמשתמשים בביטוי "רודנות".לא שמעתי ממישהו שאמר ש"כייף לעבוד בתאגיד". זה לא אומר להיפך.לאגודת העיתונאים בירושלים, שאף היא מצויה במשבר כתוצאה מכול התהפוכות בשידור הציבורי, שהעובדים נמנו עם חבריה,מגיעות תלונות של עובדי הרשות לשעבר. זאת בצורה איומים סמויים של ההנהלה לפיטורים, של בלגאן ובעיקר חוסר ביטחון למה שצופן העתיד.

" אם אתה מתעניין בחלק האופרטיבי, כלומר רמת המקצועיות של  העורכים, הצלמים ואנשי הקול, לדעתי הרמה בסך הכול מצוינת"- סיפר לי אחד האנשים בתאגיד.הוא שיבח גם את רמת  מוסר העבודה, ואני כמי שמכיר את השטיקים והטריקים  בעבר בכול הנוגע לשעות נוספות, שעות כוננות וכיו"ב הרי כיום כאשר שעה  זאת שעה, והפסקה זאת הפסקה- זאת בשורה טובה."אם אתה מתעניין בחלק הקולינרי, במזנון, גם הוא פועל כהלכה, נעים ואסתטי .בכל פינה יש מתקן לשתייה חמה, ללא תשלום. קיים מזנון שאין בו ארוחות חמות אלא שתייה וכריכים. כל עובד מקבל מענק חודשי של 200 שקלים לחודש,  ואפשר לנצלו במזנון, או במסעדות סביבה."

"ואם אני מתעניין בחלק הלא טכני אלא המקצועי מערכתי "- שאלתי את האיש. "זה כבר סיפור אחר"- הוא העיר. לא היו לו מילים טובות על צורת ההעסקה ועל טיב היחסים. לדוגמה. מעמיסים על העיתונאים הרבה  שעות עבודה. כתבים צריכים לספק את צורכי הטלוויזיה והרדיו, כלומר עומס יתר שפוגע בטיב העבודה. לאחר היסוס מה הוא הגדיר את האווירה  כ" פורמליסטית". ריחוק המנהלים מן העובדים ויחס צונן. גם משכורותיהם אינן דומות לשכר שהעניקה רשות השידור. לדעתי, היו משכורות ברשות של עובדים שעלו פי כמה על אלה של המנהלים, וטוב  שבעניין זה  חל שינוי.

כששאלתי אותו מה התחושה  לגבי העתיד שכן בקרוב מאוד עתידה ליפול הכרעה בדבר חוק הפיצול, הוא השיב לי. "לפני זמן מה זומָנוּ לאסיפה כללית, תקופתית, לשמיעת סקירה של המנכ'ל: אלדד קובלנץ. להערכתי הוא הגיע לא מוכן. לא הייתה לו בשורה או מסר מעניין, או דיווח על התפתחות חדשה. הוא מסר על ההכנות להעברה לירושלים בקיץ, אבל גם בעניין טכני זה הוא לא היה בטוח בכך. בעיניי זה היה די מביך".

הרושם שלי הוא שבתאגיד, כמו ברשות השידור, עובדים אנשי מקצוע טובים , בדיוק כמו אלה שעבדו ברשות השידור. הטלוויזיה הישראלית המושמצת הייתה חממה להרבה טלנטים וכוכבים בערוצים המסחריים. העיתונאים בתאגיד, אם תינתן להם האפשרות- לא יהיו פחות טובים, ובאווירה ציבורית נאותה  – אפשר טובים  יותר בהעדר האלמנט המסחרי . אבל זה תמיד הדג שמסריח מהראש- בכול תחום.

צאו וחשבו שוב מה היה קורה אילו…..אילו הדיחו את חברי מועצת רשות השידור, שבראש מעיניהם היו האינטרסים הצרים של מפלגות הקואליציה שמינו אותם ,והם האחראים הציבוריים לריקבון שפשה ברשות. אילו במקום ההנהלה המושחתת והמשחיתה היו ממנים אנשים בעלי יושרה ואחריות ומיומנות מקצועית ומתָקנים כמה תיקונים את חוק רשות השידור היכן שנדרש  תיקון. אילו היו משאירים את האגרה שכול שכיר יכול לעמוד בה,ובכך היו מכסים לפחות את החלק הארי של הוצאות, אבל לציבור הייתה תחושה שיש לו מניות בכורה . ככה נהוג ברוב מדינות מערב אירופה. זאת בשעה שבארץ עמדה  האגרה השנתית על כ-115  דולר, בשעה שבבריטניה ,מקור האגרה, פי שתיים. יתרה מזאת -בישראל  לחמישה עשר סוגי אנשים בעלי אמצעים מוגבלים היה פטור מלא. אילו דברים אלה היו נעשים- כול התהפוכות, הזיגזגים, השטיקים והטריקים וסירחון שניחוחו עלה לשמיים, שפעלו כבומרנג- לא היו קורים.דיינו,דיינו.לחזור על האמת לעתים משעמם. לעומת זאת שקרים ניתן להמציא חדשות לבקרים והם לא משעממים. עם  כול זה הרי זאת תכונה מוּלדת של החלמאים. כדי שהגבאי שקורא לתפילת  שחרית  לא יקלקל את  המרבד הלבן של השלג שירד בלילה – ארבעה חברי וועד הקהילה נשאו אותו על שולחן.

בפרואר השנה הודיע המנכ"ל אלדד קובלנץ כי ההרצה תסתיים בחודש מאי. הנה  יום העצמאות הגיע וגם חודש מאי ,והעם ראה את הקולות בהר הרצל , את  הגשמים בערבה שגרמו לאסון נוראי כשתשע תלמידות ותלמיד של מכינה טרום צבאית נספו, ואת הפריחה בשטח- לקראת חודש מאי. הגיע שעתו של התאגיד .אגב, לפני שבועיים שודרה ברשת ב' סדרת כתבות על ביבי נתניהו בשם : מה הסוד של בנימין נתניהו? בכותרת משנה באתר התאגיד צוין:סילוק היריבים הפוליטיים, המתקפה על התקשורת והשמאל, והמודל הזוגי מארה"ב שמביא לפרונט את רעייתו שרה. יואב קרקובסקי מסביר איך הצליח ראש הממשלה להפוך למנהיג הבלתי מעורער של הימין בישראל.  בהסבר לקראת השידור צוין שהסיבה היא  מלאת  30 שנה לפעילותו הפוליטית  של ביבי. אני תוהה מדוע דווקא במאי .הרי אירועים בארץ ,מעשה אדם ,לימדו אותנו להיות חשדנים גם אם אין לכך יסוד. מדע לא במרץ או באפריל. האם זה מקרה? ואגב, במכתב למערכת "הארץ"( 29.4.2018 ) כותבת עליזה אוריאל מחיפה כי "מקומם של כתבות אלה( על ביבי)  בתשדירי שרות לפני הבחירות ולא בערוץ הממלכתי".

הוותיקים שבינינו מן הסתם זוכרים את המחזמר הנפלא  בכיכובם של ז'נט מקדולנלד ונלסון אדי, ששמו העברי היה "היה זה  בחודש מאי". במקור שמו . sweerherats  מעניין מה יקרה בחודש מאי זה  לתאגיד השידור.במקום ה- ides of march  חודש המאורעות(הרעים) הרומי אצלנו זה יהיה ides of may – מה צופן בחובו חודש מאי לתאגיד – עם שובה של הכנסת מן הפגרה.

 

 

אנטי אייג'ינג ופירסינג

"קול ישראל" ממציא עצמו מחדש במסגרת התאגיד-בהזזת ריהוט ובקדימונים טרחניים.

מי שמאזין עשר פעמים ביום להכרזה החגיגית "על נבחרי האקטואליה המובילה של הבוקר" יגלה שמדובר באותו קול ברמה של כוכב טלוויזיה בעבר שהכריז עשר פעמים ביום על "המכירה המיוחדת במחסני חשמל" רק באותו יום, כשאותו יום חוזר על עצמו עשרות פעמים בחודש. אבל זה יהיה ספיח. הגילוי המהותי יהיה:" מה הם צועקים ומה כאן חדש, שכן מה שהיה -היה בכלל לא רע. וזה אותו הדבר, תוך איזו הוספה מזערית והזזה של תכנית זאת או אחרת. אז מה- " ישאלו הבריות- זה התאגיד?"

שכן, האמת היא שכול ה"רפורמה", כלומר המהומה הפוליטית, כלל לא נגעה ברדיו. הרדיו בקושי עניין את הפוליטיקאים. הטלוויזיה הייתה בראש מעייניהם, גם משום שהם והציבור מייחסים לה חשיבות הרבה מעבר ליכולת השפעתה שלא לדבר על חשיפות סרות טעם ועניין. התקשורת בכלל והמדיום החזותי בפרט הוא מדד מצב רוח כמו המדחום הוא מדד של החום בגוף. הוא משתנה. המדיה לדעת מומחים עשויה לחזק דעות קיימות או להחלישן אך היא לעתים רחוקות משָנָה דעות. היא משקפת אותן במידה. היא מודדת רייטינג. אבל לא בכך עסקינן.

כבר עמדתי בבלוג זה ובהזדמנויות האחרות כי שני אמצעי מדיה ,אחד העתיק, הכתוב, השני בן מאה וחמישים לערך- הקולי-מוסיפים  להיות מדיומים רלוונטיים  מול כול הטכנולוגיות התקשורתיות החדשות. כאשר נוסדה הטלוויזיה בעולם הובע חשש שמעמדו של הרדיו ייחלש. זה לא קרה. להפך, הוא התחזק. זה לא אומר שהאפקט של המדיום החזותי לא היה חזק יותר. הוא היה, גם בשל היותו חדש וגם בשל התכונה שלו בבחינת "לראות זה להאמין".אבל הרדיו לא רק שרד הוא פופולרי מאוד, נגיש מאוד, ואם נאמרים בו דברי טעם הוא גם מהנה. זה אמור במידה גם לגבי הגברת הקשישה – העיתונות הכתובה. גם אם היא משנה צורה, גם אם יש ביזור גדול יותר, היא חשובה ואף משפיעה. אני למשל מוכן לוותר על צפייה בטלוויזיה יותר מאשר על קריאה יומית של עיתון "הארץ".ואני לא יחיד.

בישראל, לפנים בארץ ישראל, הרדיו התחיל בשידוריו בשנת 1936  ואילו הטלוויזיה שלושים ושלוש שנים מאוחר יותר. העובדה שהרדיו בארץ הועמד בצל לעומת הזוהר של הטלוויזיה באופן פרדוקסלי ,לכאורה, הועילה לו. הוא לא עמד תחת הזרקורים של הפוליטיקאים, אשר ייחסו כאמור חשיבות רבה למדיום החזותי בזירה המדינית- פוליטית. וזה עשה לו רק טוב.

רוב הבעיות האופרטיביות וגם הפוליטיות  ברשות השידור נגעו לבת  החזותית- הטלוויזיה. מן הרגע שקמה הטלוויזיה, הרדיו,כאמור,בקושי עניין את הפוליטיקאים. עובדה זאת נוסף על הפריסה הרחבה של הרדיו, הערוצים הרבים, אפשרויות ביטוי הרבות, בתחומי האקטואליה, התרבות, האמנות, המוזיקה המיעוטים- הורידו ממנו לחצים. לכן השילוב של מדיום זה בתאגיד החדש היה מבחינה תכנית, וגם תפעולית ,קל יחסית. דבר טוב לא צריך לשנות והוא לא זקוק לקדימונים שהם רובם תפלים  גם בתוכנם ובעיקר בחזרה תכופה עליהם. והואיל ואני מאזין קבוע למשדר "בחצי היום" , אני רואה לנכון לציין שהמגישה של היומן,המנחה והמראיינת, אסתי פרז, הייתה מצוינת במסגרת "רשות השידור" ומצוינת במסגרת התאגיד, והיא בהחלט לא היחידה. ברדיו, בניגוד לטלוויזיה, שבה המראה הוא דומיננטי, כאן התוכן, הרהיטות ,האורינות והשפה- הם הקובעים.

ואגב השפה או פן אחד שלה. יש מסורת יפה בשידור הציבורי בכלל ובשידורי קול ישראל בפרט שקרייני חדשות קוראים בניב תקין כמו בר' הלשונית במקום הר' הגרונית. ה-ע' תמיד הייתה בעייתית, ורק משה חובב  ואחותו ראומה אלדר בטאו אותה כדבעי. הבשורה הטובה בתחום זה היא שובו של מלאכי חזקיהו לקריינות. עם זאת לא מכבר שמעתי קריינית חדשה שאת שמה איני זוכר שקוראת בניב הצברי, נכון יותר בניב הגליצאי של פולין. אני נולדתי בפולין ",הקונגרסאית" ובה דברו  ב-ר' לשונית- ספרדית. לידיעת רון כחלילי. ואם זה יבוּא מ"גלי צה"ל"  מוטב להשאיר אותו שם. "גלי צה"ל"- כבודם במקומם- היה – מונח ,ולא צריך חיקויים אם קיים המקור.

ותודה שאנו אתכם

במינוף האדֶרֶת החדשה לגברת הישנה, מצאתי גם נימה אישית מוזרה. מעין סגידה ל"תאגיד השידור" כאשר כמה עורכים ומגישים של תכניות זה שנים ,עם אותה סוגת תכנים ראו  לנכון,בסיום המשדר, להודות במסגרת הקרדיטים ,לא רק לטכנאים ולאנשי צוות אחרים ,אלא "לצוות תאגיד השידור".המעניין הוא כי בשעתו באותם שבועות לפני סגירת רשות השידור מצאנו ניצול המדיה בידי השדרנים,להעברת מסר של צער וזעם על סגירת הרשות. זה דבר פסול מיסודו. זאת פרסומת,ואין זה משנה עם מדובר בחיתולים או ברשות. הכלל – בעיתונאות כתקנה בכלל ובשידור ציבורי בפרט – שלא מערבבים פרסומת בפרסום. אך הדבר נעשה. אולם אז לפחות הייתה אמפתיה לשדרים שמאבדים מקום עבודה. עכשיו זאת היא התרפסות לשמה, וכשהיא מתלווה לשידור היא  מעוררת בחילה. תודה  לאדון החדש שמפרנס אותנו. ברדיו אי אפשר לראות שהם קדים קידה. שדרנים אלה מלבד הפגיעה  בשמם, פוגעים בשידור הציבורי או מה שנותר ממנו.

אני לא מתייחס לערוץ 1 שבו אני לא צופה מזמן. אשר לרדיו, אני מתייחס בעיקר לתוכניות המלל ולא עוסק בתוכניות מוסיקה, תחום שאני אוהב, אך לא מתמצא כדי להאיר ולהעיר. אני מאזין ל"קול המוסיקה" ונהנה , ומדי פעם  לערוץ 88 ונהנה גם כן.

ועוד הערה קטנונית. פעם היו ארבעה  פיפסים קצרים ופיפס ארוך לפני מהדורת החדשות. בתאגיד חידשו. הורידו פיפס והוסיפו נעימה דיסאוננטית, ככה כשהקריין מתחיל במהדורה זה נשמע כאילו הוא נקטע או שהאות המוזיקלית מזייפת. הם תיקנו קצת, אבל שום דבר לא היה קורה אילו השאירו את האות כמות שהייתה מאז ייסוד הרדיו כאן- כלומר אז בשנת 1936 .האם שינו את מבניי ה"באו האוז" בתל אביב . להפך שיקמו אותם. אלה חידושי סרק.

ולסיכום : השם כאן. וודאי שזה כאן בארץ ישראל. כאן בומבה צור חפר בקומפרסור את תעלת בלאומילך  של אפרים קישון,  וכאן ביבי ,בדחפור, קָבָר את השידור הציבורי. השר איוב  קרא התמנה ל-care taker

 

 

 

 

שדרני הממלכה והסוסים הטרויאניים

הקמתה והריסתה של רשות השידור.

 חלק ג'  לפיד שגרם לתבערה.

 תומיסלאב לאמפֶל יליד סרביה בא לארץ בדצמבר 1948 ,במהלך מלחמת העצמאות והוא התגייס לצה"ל מייד עם בואו. בתקופת בואו, גם בסרביה שבה נולד, וגם  בהונגריה שאת תרבותה ספג עם מעבר משפחתו לבודפשט ,שלט השלטון הקומוניסטי. ומכיוון שכול דבר בעולמנו הוא יחסי, הרי שבמשטרו של טיטו ביוגוסלביה ושל ראקושי מנהיג  הונגריה הקומוניסטית, תומיסלב- טומי לָמפֶל נחשב לליברל.  גם כהונתו כמנכל רשות השידור בשנת 1978 הוצעה על ידי ליברל,שמחה ארליך, שר האוצר בממשלת בגין הראשונה , מטעם גח"ל- גוש חרות ליברלים בשעה שהאחרונים נבלעו על ידי "חרות" ולא נודע כי באו אל קרבה.

טומי לפיד ,ששינה את שמו לעברית בהשפעת עזריאל  קרילבך עורך מעריב, היה עיתונאי, דעתן ואדם מוכשר מאוד  ואינטליגנטי. אבל בכול הנוגע לתפיסת עולמו לגבי השידור הציבורי- היו שני דברים שעמדו בראש מעייניו- הוא עצמו ומיד לאחר מכן -הלאום כפי שהוא רואה אותו .כאשר ארליך הציג את מועמדו בפני ממשלת בגין,הוא התקבל ללא עוררין. שמו יצא לפניו. יחד עם זאת מנחם בגין בניגוד קיצוני לביבי נתניה לא רק שלא חיסל חוקים והפך אותם לטבעות לוליינות, אלא שהחוק עמד מעל לכול, מעליו ומעל מפלגתו. מסיבה זאת כאשר אנשיו של בגין מ"חרות" הציעו לו לסיים את כהונתם של וולטר איתן כיו"ר רשות השידור ושל יצחק לבני כמנכ"ל, שניהם מתקופת רבין כרה"מ- בגין שאל אותם מתי מסתיימת הקדנציה של השניים והם השיבו לו בשנת 1978 . "  הם יכהנו עד לסוף הקדנציה שלהם, לפי החוק, אלא אם כן הם עשו משהו בניגוד לחוק" אם למפלגת העבודה הייתה בטן מלאה נגד הטלוויזיה, עד כדי כך שרבין התבטא כי התבוסה בבחירות היא בעזרת התכנית "ניקוי ראש"- לבגין הייתה בטן מלאה יותר.אבל אצל מנחם בגין החוק עמד מעל לכול, גם מעל למפלגתו שלו, שלא לדבר מעליו. אבל כאשר שמחה ארליך ניסה  לחדש את הקדנציה של ארנון צוקרמן כמנהל הטלוויזיה, הוא כשל. עוד לפני שהממשלה אמרה לא, טומי הקדים אותה. הוא לא רצה מנהל עצמאי. ארנון צוקרמן צאצא לראשוני זיכרון יעקב, לא נמנה, עד כמה שידוע לי ,עם איזה שמאל קיצוני. אבל אם הליבראליות משמעה בין השאר חופש שידור – הוא היה ליברל אמתי .טומי כמנכ"ל יכול היה להטיל וטו נגד הארכת הקדנציה של צוקרמן אבל הוא לא יכול היה לפטר את אנשי הטלוויזיה שאותם ראה כחבורת "סמולנים", או חלקם החשוב. לכן במסגרת אותם ניתוחים בפוליטיקה הוא עשה ניתוח לב פתוח, ודיכא כול אלמנט של חופש שידור,אם זה לא עלה בקנה אחת עם תפיסת עולמו. וכבר אמרנו שתפיסת עולמו הייתה ציונות לאומית פלוס וניהול ריכוזי.

בניין כלל ליד השוק

כשטומי  התיישב על כיסא המנכ"ל בלשכתו בבניין כלל, בירושלים, שבו שכנה הנהלת הרשות,הוא הבהיר שעינו תהיה צופיה לרוממה, ל" בית היהלומים"- הוא בניין הטלוויזיה הישראלית.הוא גם לא אהב את בניין כלל שבו שכנה הנהלת רשות השידור אז. זה היה מבנה בן 15 קומות שגם לי הוא נראה כנספח לשוק מחנה יהודה.בלבו פנימה, והוא אמר לי זאת באחת השיחות שלי אתו, אילו הטלוויזיה הייתה גוף עצמאי הוא היה מעדיף לנהל אותה ולא את הרשות שהיא עצם בגרון של הממסד, התקשורת והציבור. בהעדר אפשרות כזאת הוא חיפש לו מישהו שיהיה כדבריו civil servant .במילון של טומי  שזה נע בין מי שמדביק בולים או מנהל טלוויזיה אצל טומי לפיד. ואגב, ולא במוסגר ,כשנודע לציבור העובדים שלא מאריכים את הקדנציה לארנון צוקרמן , המעולה שבמנהלי הטלוויזיה – הם יצאו בהפגנות. הם ידעו שאלה לא יעזרו. אבל בכך הם ביטאו את עמדתם כי  אנשי מדיה, הם לא רק חברים באיזה איגוד מקצועי כמו עובדי התעשייה האווירית שעם כול הכבוד וההערכה לפועלם- הדאגה היא לעבודתם ולמוצר. במקרה זה לא היה חשש לפיטורים אבל המוצר היה בעיניהם יקר מפז. חופש השידור הציבורי.אם נטלת את החופש המקצועי של שדר  הפכת אותו לנכה.והנה בא מנכ"ל ואומר בריש גלי שמנוי וגמור אתו לעשות סדר "עם הסמולנים בטלוויזיה".טומי לפיד עשה הכול כדי שהאנשים שאותם הוא הגדיר כחתרנים- יסתלקו או למצער-יסורסו. הוא הצליח אבל לא לגמרי.

"סרבאטילי" כמנהל טלוויזיה.

מכיוון שהוא ואני היינו ,כאמור, עמיתים ומכרים וותיקים, יכולנו לדבר דוגרי אחד עם השני. באחת השיחות הוא אמר לי שגונבה לאוזנו שמועה שאני אגיש מועמדות כמנהל הטלוויזיה לאחר פרישתו של צוקרמן. לשמועה לא היה יסוד. בין השאר כאיש שמלא תפקידיי ניהול ,תחילה בקול ישראל ואחר בטלוויזיה ,השתוקקתי  ליצירה, למצער ,זאת שמצויה בטלוויזיה. הסיבה הלא פחות חשובה, להיות מנהל טלוויזיה אצל טומי משמעותה,כאמור, להיות ה"אריס" שלו. בכול זאת שאלתי אותו  "נו, ומה אתה אומר לזה?". והוא אמר לי בגילוי לב, די אופייני לאיש הזה "אני צריך שם נו איך אומר זאת….איש סרבאטילי". סרבאטילי בעברית גסה הוא עבד. בעברית מעודנת הוא  מי שיעשה מה שאני אומר לו. "אתה לא בדיוק "טרבל מייקר"- עושה צרות, אבל יש לך משנה סדורה משלך". אני באמת לא הייתי עושה צרות, אבל בוודאי שלא נמניתי עם המצדיעים לאלה שניהלו אותי. וכאילו כדי להמתיק את הגלולה  הוא מינה אותי כחבר ההנהלה וכממונה על קו-פרודוקציות  ושווק, והדובדבן של עוגת ה"דאבוש" ההונגרית הייתה  השתתפות שנתית בכנס הבינלאומי לטלוויזיה-  בקאן MIP  אשר ברוויירה הצרפתית. זה היה הגזר. קבלתי את התפקיד בתנאי שאוכל להפיק ולביים סרטי תעודה.

כבר בהפקה הראשונה הרגשתי את השרביט של המלך. דני רובינשטיין היה אז הכתב לענייני ערבים, כולל ערביי השטחים ,של עיתון "הארץ".הוא שוחח אתי על רעיון להפיק סרט תיעודי על המצב של הפלשתינאים, ואני התלהבתי מהרעיון. כלומר הוא יזין את הסרט בתכנים, יחד נכתוב את התסריט  ואני אביים בעזרתו. דומני שפעם התייחסתי לנושא אך בהקשר אחר. התחלת העשייה אינה קשורה במנכ"ל, גם לא במנהל הטלוויזיה, שזה היה שלא במקרה טומי לפיד, שהאריך את מועד החלפת מנהלי המדיום כדי שהוא יישב- לא בבניין כלל אלא ברוממה, בית הטלוויזיה. שם הוא הרגיש מרחף בעננים. מכול מקום יוזמה להפקת סרט תיעודי היא  עניין בין המפיק לבין מנהל המחלקה התיעודית שאז מילא את התפקיד ירון לונדון. ירון נתן את ברכתו והתחלנו בצילומים. בשלב מסוים  כאשר הגענו לעריכה ראשונה הידיעה על הסרט הגיעה אל טומי לפיד, והוא, לפני שיבקש פרטים על תוכנו, הכריז באנגלית over my dead body .בתרגום לשפת טומי, הואיל ואין לו כול כוונה למות, הסרט הזה אחד דינו- למות. אבל לא דני רובינשטיין ולא אני- לא ראינו עצמנו מומחים פתולוגיים,וזה אמור היה להגיע למנהל מח' התעודה הלא הוא ירון לונדון. לונדון אמר ללפיד שהוא מגבה אותי כמנהל. בשלב מסוים לטומי הייתה מחשבה שנייה והוא חיפש  עילה לצאת מהמבוך.  אני משער שלטומי בכול זאת לא היה נעים שכעיתונאי וותיק הוא יעשה צנזורה קיצונית לעמית וותיק . הוא העדיף שאנשים יעשו זאת בעצמם בבחינת סייגים לתורה של טומי. אז הוא חזר אלי ואמר לי שהוא מציע שהוא יצפה בחומר העריכה הראשוני. אמרתי לו שלא זו בלבד שאין בעיה ,אלא שזאת זכותו וחובתו לעתים של העורך הראשי ,לראות חומרים תיעודיים לפני השידור. הוא צפה ובסיום שאל:"זהו?"."זהו אמרנו לו, אבל חייבים ללטש לעשות מיקסים וכיוצא באלה שלבים  בהפקה לקראת שידור" . go ahead הוא אמר לנו ואנו יצאנו לדרך והסרט שודר, וגרם לא מעט חומצה בקיבה לצופים שראו נערה פלשתינאית צעירה שגופה היה מצולק משום שהזדמנה לאיזה אירוע בשטחים וכמעט נורתה למוות ופניה  היפים היו מעוותים . מכאן ברור שגם אם התוצאה הובנה בדרג המקצועי כהתקפלות- לא הייתה לו שום בעיה עם זה. בציניות שאפיינה אותו, ולה הוא נתן דרור ברבות הימים במשדר "פופוליטיקה"- הוא אהב לירות. וכמאמר חמותי הבודפשטאית, אם הסטירה שקבלת לא היה לה כיסוי בדיעבד, אתה מקבל אותה כאשראי לעתיד.

בית היהלומים.

בכול זאת במבט לאחור שני דברים חיוביים השאיר אחריו טומי לפיד. אחד במישור התיעודי והוא מאבק ללא פשרות לאישור תקציב לסדרה האלמותית- ניתן לומר- של "עמוד האש". אלמלא טומי אפשר מאוד והיא , עם כול המאמצים של שנים של יוצרה ,יגאל לוסין, לא הייתה יוצאת לאוויר. שכן יגאל לא היה מסכים לשום קיצוץ בשל תנאים תקציביים. גם ככה הוא ראה בצער קטעים שהוא חתך.  שלא במתכוון במישור האישי,ואני מסתכן בהיעדר צניעות, גם  אני קבלתי ממנו צ'ופר, שלא בכוונתו. והמעשה שהיה כך היה: הצעתי ללפיד לעשות סרט תיעודי על הטלוויזיה, בנימוק שאם נראה לציבור את מורכבותו של המדיום הוא יבין את המגבלות שלו כשם שהוא מבין את תועלתו. דבר דומה עשיתי לאחר סיום הקדנציה של מנהל החדשות כשהפקתי וביימתי סרט בשם "סטטוסקופ לא עושה חדשות"- שבו הראיתי, בנימה קלה,את מלאכת עשיית "מבט". טומי אמר לי שסרט כזה ברגע שנתחיל אותו כבר יתהוו בעיות בפנים וגם בחוץ. בין אם זאת הייתה עילה יפה ובין שזה שיקף מציאות- הוא צדק. חששתי יותר מן התגובות בפנים מאשר בחוץ, שהיינו רגילים להם.לכן  קבלתי את הטעון ברצון מופגן. שכן אז נולד אצלי הרעיון לכתוב ספר, קל הרבה יותר מבחינת רוחב היריעה והראייה, אף שמדובר בתחקיר לא פשוט.

את המתווה לספר התחלתי בעת כהונתו של טומי לפיד כמנכ"ל אבל את מלאכת התחקיר התחלתי בתקופת המנכ"ל החדש אורי פורת. פורת שהיה יועצו של בגין לתקשורת היה עיתונאי בעל עט שנון וכתיבה מצליפה ובוטה. אני הכרתי אותו מתקופת היותי ראש המערכת של "קול ישראל" בתל אביב שהייתה אחראית לחדשות פנים ואורי פורת שהיה אז "כתב "ידיעות אחרונות", בדרום שימש ככתב האזור גם של "קול ישראל". הוא היה אדם שכיף להתרועע אתו, איש מפרגן וחרף היותו ממונה מטעם הליכוד הוא שמר על אנשי המקצוע. הבעיה שלו הייתה חברי הוועד המנהל שאותם הוא כינה ה-second drivers שלי." איך אתה יכול לנבט גוף כמו רשות השידור כשיש לצדך שבעה אנשים שכול אחד מנסה לסובב את ההגה בכוון אחר".משום כך את עיקר מרצו הוא הקדיש למאבק בחברי הוועד המנהל.אבל כשהוא עמד על דעתו, כמו למשל בחירותו של חיים יבין כמנהל טלוויזיה, הוא נהל מלאכת התשה ממושכת אבל הוא השיג את שלו, ויבין נבחר למנהל המדיום. הוא גם הגן על מוטי קירשנבאום חרף ההתקפות עליו מצד אנשי הליכוד.

אשר לספר, למזלי ידידי יאיר אלוני היה סמנכ"ל הרשות. הוא צייד אותי במכתב לארכיון המדינה לסייע לי בתחקיר לפרויקט תיעודי מבלי לציין איזה פרויקט ,ובפני נפתח ארכיון המדינה. הצעד הבא היה לגלות את תוכן הדיונים על רשות השידור בממשלות ישראל. גם בחוגים אלה מצאתי מקורות טובים על סוגיית הטלוויזיה בדיוני הממשלה. מידע זה לימד אותי לא רק על פוליטיזציה אלא גם על ראייה מעוותת של המדיום מצד הצמרת של המדינה , תרחישים הזויים, אשר מצד אחד הביאו אותי לפרצי צחוק ומאידך לחרדה, כיצד החבורה הזאת עוסקת בדברים רציניים יותר.מלאכת סיום כתב היד נסתיימה בשנת 1985 . במבוא ציינתי בין השאר כי התקשורת החזותית יפה לתפאורות, לאיפור,לבגדים עליונים. זאת בשעה שבכתיבה  קל יותר לעסוק בבטנה של בגד הטלוויזיה. אפשר להפוך אותה ככה שגם אחרים יראו את החומר הקשוח ואת התפרים הגסים מהם היא עשויה.

עכשיו עמדתי בפני המכשול  האחרון במירוץ המשוכות, והוא שאני חייב לקבל אישור מן הרשות לכול פרסום שנוגע לרשות. לפני שהבאתי את כתב היד בפני אורי פורת עמד לפניי עוד מכשול רציני מאוד וכמעט בלתי עביר. היועץ המשפטי של הרשות עו"ד נתן כהן. ההלכה שבה הוא האמין ולפה נהג היה "אם אתה רוצה להימנע מבעיות, אל תתעסק אתן". ומה שמתבקש היה שאצלו שום דבר לא עבר.ליתר ביטחון. פורת היה אנטי ביורוקרטי בעליל ותכונה זאת הוא הביא אתו לרשות. בהזדמנות מסוימת נתתי לו לעבור על החומר, והוא קרא אותו בשני פרקי זמן. סיכמתי אתו שהוא יכול לרשום הערות כאוות נפשו, אבל אני אתחשב רק בנתונים עובדתיים ולא במשאלות לב. זה היה מקובל עליו. וככה היה. ככה יצא לאור "בית היהלומים" בהוצאת "ספריית הפועלים".  לאחר ההגהה הראשונה וברצון המו"ל להוציא את הספר מה שיותר מהר ,ביקש ממני המו"ל לעבור על ההגהה הראשונה, במקום המגיה שהיה בחו"ל . הסכמתי. לאחר ההדפסה מצאתי 168 טעויות מכול הסוגים.אך לא בתוכן. "בית היהלומים" משקף נאמנה את תולדות הטלוויזיה הישראלית, וכל המערכה שמאחוריה, הפוליטית,המנהלית, המקצועית והביזארית. הוא חלק לימודי במכוני הקומוניקציה.

עליות ומורדות.

 שני העשורים האחרונים של המאה הקודמת בטלוויזיה היו עדים לעליות ולמורדות,מכאן מתונות ומכאן חדות. כיו"רים כהנו מיכה ינון,אהרון הראל,רינה שפירא, נחמן שי,  ואברהם נתן. המנכ"לים היו אריה מקל, מוטי קירשנבאום, אורי פורת בקדנציה שנייה(שביישה את הראשונה) ורן גלינקה. את האחרון מינה רענן כוהן, כשר הממונה על רשות השידור -כמנכ"ל זמני. אחרי חצי שנה ובעקבות ריאיון של עודד גרנות עם יאסר עראפת, הורה ראש הממשלה אריאל שרון שלא לחדש את המינוי, שכן הוא "איננו פטריוט". אבל ראוי לציון שגם רה"מ סמכותי כאריאל שרון לא דרש להדיחו מיידית, ולפי החוק, ובתנאים מסוימים הוא רשאי היה להדיחו.

והערה. במסגרת פוסטים, אף אם נושא תופס כמה  חלקים, קשה מאוד לתעד את רצף האירועים. גם ככה אני ידוע כמאריך, תופעה שקוראים רבים בורחים ממנה. בכול זאת אני מבקש להזכיר את עובדת היות מוטי קירשנבראום  מנכ"ל הרשות. דומני שהוא היה מינוי של שולמית אלוני בהיותה שרת החינוך. אני חושב שבסופו של דבר נעשה עוול למוטי קירנשבנאום. מוטי נמנה עם היוצרים  הטלוויזיוניים הגדולים בישראל, אפשר והגדול בהם. אבל הוא לא היה גזור למנכ"לות גם לא בתנאים אופטימאליים. והתנאים שבהם נאלץ לפעול היו רחוקים מלהיות אופטימאליים. בברכה  שלי אליו לאחר המינוי כתבתי לו כי "מנכ"ל רשות השידור משול לנהג זהיר על כבישיי ישראל. אתה יכול להיות צודק ואתה יכול להיות חכם. מולך יופיעו נהגים שיוצאים לדרך חמושים לירות".התנאים שבהם פעל היו כבר משובשים, כי הדינמיקה, בכול מקום, לרבות המדיה, קיימת  בשני הכיוונים. כאן היא פעלה לרעה, ומוטי קירשנבאום נאלץ להיגרר, דבר שהיה שנוא עליו מאוד. ככה שהוא לא השאיר אחריו מורשת בתפקידו זה. מי שהשאיר אחריו מורשת של השימוש בדחפורי ענק במלאכה שבה החל טומי לפיד היה יוסף בראל. בראל, רוקח בדיסציפילנה האקדמית שלו , היה  מנהלן מעולה בעת היותו מנהל הטלוויזיה בערבית. שם הוא היה בוס שהמילה שלו אינה רק מילה, אם נאחז באמירה של גדולים בימינו, אלא חוק. אם אצל לפיד זה היה עידן  הממלכה האוסטרו הונגרית, כאן, במהופך,בעצם מתחיל הפרק העותומאני של הטלוויזיה הישראלית. ושוב יש להדגיש שבמסגרת אותו חוק. מי שירצה לעסוק בטלוויזיה כאלכימאי, מהר מאוד יגיע למסקנה שמאותו חומר ניתן להפיק דשן אורגני על כול הניחוח שבו וגם יהלומים זוהרים . ולא לשכוח שהטלוויזיה שכנה במבנה ששימש ליצור יהלומי תעשייה. ככה שבכול מקרה זה תלוי ביוצר ובתהליך היצור.

יוסף בראל

עם לכתו של  רן גלינקה מונה יוסף הראל כמנכ"ל זמני, ואחר כך כמנכ"ל קבוע. בראל, כפי שציינתי,  הביא עמו לטלוויזיה בעברית את כללי החצר הביזנטית של הטלוויזיה הערבית שאותה ניהל.מה שקבע אצלו זאת נאמנות אישית והיה אם מישהו הפר כהוא זה את הכלל הזה בראל לא שכח ולא סלח. הוא עשה הכול כדי למצוא חן בעיני השלטון ומכיוון שהוא הפריז בתחומים אחרים , גם הרחיק לכת בתחום הזה.על תקופת בראל כמנהל הטלוויזיה וכמנכ"ל הרשות, נכתבו כמדומה הרבה כתבות ואפשר גם קונקורדנציות של "ערכים".

בהיותו מנהל הטלוויזיה, הוא ניסה בין השאר,להניח קן אדום בינו לבין לשכת ראש הממשלה שהיה יצחק שמיר. שמיר מי שהכיר אותו, או שמע עליו ,היה מנהיג בעל תודעה לאומית עמוקה בכול הקשור לעם ישראל ואדמתו. הוא האמין בכך באמונה שלמה. הוא היה אדם של עקרונות. אבל לא רק שהוא לא אהב "יֶסמֶנים" הוא תעב אותם, והייתה לו אלרגיה קשה לחנפנים. בשלב מסוים אמר שמיר למנהל לשכתו, יוסי אחימאיר: " יוסי תוריד את האיש הזה  ממני". היה זה ראש הממשלה אהוד אולמרט שהביא להורדה מוחלטת של בראל  מרשות השידור. מי ש"נקרא לדגל" לאחר ארבעה חדשי פרישה מן הרשות, היה יאיר אלוני.

חלק ד' על השקט שלפני הסערה והריסת הרשות

הסוסים הטרויאניים משתוללים

.

שדרני הממלכה והסוסים הטרויאניים

חלק ב' והרשות נתונה – שעתם היפה.

אם נתייחס בהכללה ניתן לומר כי 1970-1980 היה העשור היפה ביותר של רשות השידור ברדיו ובטלוויזיה. היו לאחר מכן אי אלה שנים שקטות, אך הלא שקטות והסוערות האפילו  עליהם. העשור שהוזכר, שהוא מעין "תור זהב" , זכה לשידור ציבורי במיטבו,בין היתר מכיוון שהשרים הממונים  על ביצוע חוק רשות השידור השכילו להבין  שערוצי הרדיו הם רשת רחבה מאוד שלא ניתן לשלוט עליה וגם  עשיית טלוויזיה זה מדיום מורכב מאוד. אולם גם ברמה הציבורית,חברי הוועד המנהל שאמנם נבחרו על ידי המפלגות שהרכיבו את הקואליציה השולטת, לא מונו כדי לפצות אותם על ג'ובים שלא קבלו בשלטון.

בניין הטלוויזיה ברוממה ירושלים

מדובר היה בדרך כלל באנשי אינטלקט בעלי אופקים רחבים בתחומי המדינה, התרבות, הספרות, החינוך והמדיה. זה חל גם על הגוף הרחב יותר- המועצה הציבורית. וזה חלחל אל הדרג הביצוע שבראשו עמד המנכ"ל, אשר בשתי קדנציות באותו עשור שני המנכ"לים היו אנשי מדיה- שמואל אלמוג ויצחק לבני. כאשר מאחוריהם נמצאים אישים בעלי אינטגריטי ורחבי אופקים, מנהלי  הטלוויזיה ישעיהו תדמור וארנון צוקרמן, לימים אנשי אקדמיה . הראשון פרופסור לחינוך והשני פרופסור לתקשורת ונשיא "בצלאל". אלה  יכלו להרשות לעצמם למלא את משבצות הדרג הביצועי בכול היחידות-  חדשות ואקטואליה, תרבות ואמנות, ובידור במי שהם ראו כראויים למלא תפקידים אלה.

ארנון צוקרמן, ישעיהו תדמור

ככה החלה הטלוויזיה בסיקור מלחמת יום הכיפורים. "קול ישראל " ככב במלחמת ששת הימים, במלחמה קצרה רצופה ניצחונות. הוא היה מוכן לה כמו צה"ל. הטלוויזיה , כמו צה"ל והעם, נתפסו לא מוכנים  במלחמה, וביום הכיפורים, כאשר רוב העם נמצא בבתי הכנסת. ערב יום הכיפורים, כרגיל, קבלתי טלפון מקצין תורן באמ"ן לגבי אימות קריאות גיוס שהיו אצלנו בכספת.זאת הייתה שגרה. למחרת בשעה חמש ושלושים בבוקר קבלתי טלפון ממנהל הטלוויזיה,ארנון צוקרמן, כי יש סבירות גבוהה להתקפה מצד מדינות ערב. שעתיים לאחר מכן התיישבו  בבניין הטלוויזיה ברוממה רובם המכריע של הצוותים, כולל  כתבים, צלמים וטכנאי קול שהחלו להתארגן.

כמו גם  עורכי החדשות וכול השירותים הטכניים והמנהליים, לרבות ציוד צילום,  מעבדת הפיתוח, התחבורה וכל היתר. זמן קצר לאחר מכן צוותים כבר צילמו את יוצאי בית הכנסת ודהירת הג'יפים והטנדרים בגיוס המילויים.כול אימת שאני מאזכר את מלחמת יום הכיפורים, איני יכול שלא להעניק צל"ש משלי לכתבים, צלמים, ושאר אנשי הצוותים אשר סיכנו את חייהם במלחמה הזאת שהיו בתוכה, לעתים עם  כוחותינו ולעתים מצאו עצמם עם כוחות האויב. כזה היה המצב בצפון. ככה פעלו הכתבים בשטח חיים (כיימול) גיל, שמעון טסלר, עמירם ניר( שלושתם כבר לא אתנו) רון בן ישי, נחמן שי, מנשה רז , אמיר שביב, דן שילון, עמוס כרמלי,עמנואל אלנקווה, ירון לונדון,יאיר אחיאילן. מוטי קירשנבאום יצא תחילה עם צוות לצפון והוחזר אחר כבוד למערכת שבה ערך את "מבט לחדשות" לעתים של שעה  וחצי או שעתים.לצדו פעל יגאל לוסין  הצלמים היו: שרגא מרחב, צדוק פרינץ, בניה בן נון( שנפל לבור בהפצצה, נפצע והמצלמה המשיכה לצלם) עמנואל אלדמע,מיכה פן, אפי בן חור פטר להאן, יחיאל כהן, משה אלפרט וישראל גל. כשהאחראי על הלוגיסטיקה הוא יאיר אלוני. הוא דלג מטָסָה, לרפידים, למתלה, לפאיד( שדה תעופה נחשון) ולכול מקום שבו מצא מוקד שבו הוא יוכל לשדך צוות לאיזה פיקוד, להזעיק תגבורת של כתב או צלם לגזרה מסוימת, לספק ציוד- אבזרים וסרטים והאתגר החשוב ביותר- לשלוף מן הגזרות את הסרטים (לא היו לוויינים) ולהעביר אותם בדרך לא דרך אל המערכת ירושלים.  לעתים קופסות הפח ההרמטיות ובהם הסרטים הודבקו לגופם של פצועים בהעברתם לעורף ולבתי החולים. אלוהים יודע איך זה עבד, אבל זה עבד. אגב קולגה מקול ישראל, רפי אונגר שהוצמד למפקד כוחות השריון בסיני נפל ביחד עם מפקד הכוחות אלוף מנדלר בג'יפ שבו נסעו.

חיים גיל מראיין קצין מצרי  *  רון בן ישי מכין כתבה לאחר קרב סרפאוס.* רון בן ישי ונחמן שי בריאיון עם הרמטכ"ל

למטה-ביקור אצל הצוות בעיר סואץ.

סיקור  טלוויזיוני מורכב לאין ערוך מסיקור רדיופוני. במוצאי יום הכיפורים, שחל במוצאי שבת שודרה מהדורת חדשות מורחבת לא רק מירושלים ומתל אביב  אלא מן הגזרות השונות למקומות שבהם יכלו הצוותים להגיע.אז לצוותים לא היו לא טלפונים ניידים ולא טכנולוגיה של שידור באמצעות לוויין. הטלוויזיה, עם כול המגבלות, הן של ההתארגנות והלוגיסטיקה , הן של  הצנזורה וביטחון שדה והלחץ האדיר של המערכת, הצליחה  לשתף את  ציבור הצופים במתרחש  מנקודת השפל של השעות הראשונות  ובמהלך הקרבות בכול החזיתות, עקובות מדם ורצופות מעשי גבורה , כולל בים ובאוויר, עד לניצחון כשצה"ל עמד 70 ק"מ מדמשק ו- 100 ק"מ מקהיר. לא הייתה גזרה שלא סוקרה והצוותים היו בניידות מתמדת בימים ובלילות.

תהודה ציבורית נלהבת.

בסיקור מלחמה בכלל, ובייחוד בסיקור מלחמת יום הכיפורים, שום מנגנון מערכתי ,משומן ככול שיהיה , אינו בא במקום התעוזה והתושייה של הצוותים. הם נתנו הכול, מהם גם את חייהם, כמו טכנאי הקול עופר הרשקוביץ' , למלא את המשימה בתנאים הקשים ביותר, ומהם שלא הספקנו לבטח אותם. ולא היה זה דבר של מה בכך למלא מדי יום מהדורות חדשות של שעתיים ומעלה,לאחר שהצנזורה וביטחון  שדה פסלו יותר ממחצית החומר שהגיע למערכת. הציבור ידע להעריך זאת  ומאות מכתבים ומאות טלפונים נרגשים הגיעו אל המערכת. והם לא זכו לצל"שים. ואם אחד מהם ,כמו רון בן ישי ,זכה בציון לשבת ,אזי משום שהוא הציל פצועים בצד עבודתו ככתב.הצוותים מלאו תפקידם כפי שצריך בשידור ציבורי. הם קבלו את ההכרה והתודה של הציבור ושל מנהליהם. אלה היו חברנו ואנשינו ברשות השידור- הטלוויזיה הישראלית.

הסיקור הטלוויזיוני הראשון של הבחירות לכנסת, לעומת המלחמה, היה פרי תכנון  וחזרות, והסיקור עבר למופת- בכול נקודות השידור, בשטח, במטות המפלגות ובאולפנים בירושלים.על המערכת הזאת הופק, סגן מנהל החדשות, אלי ניסן. ראוי לציון, ולא במוסגר, כי החדשות, תמיד, גם בתקופת "שרות השידור" נחשבו כגורם המשפיע ביותר- על הפוליטיקאים. לכן הוועד המנהל מינה את עצמו כוועדה לענייני חדשות ואקטואליה. לדעת מומחים חברתיים השידורים המשפיעים ביותר הם שידורי ילדים ונוער. אבל,  ברשות השידור, וככול הנראה בעיני הצופים, הדבר החשוב ביותר הן החדשות. זאת הייתה נקודת תורפה וגם  הלחץ מצד הממסד בפרט ופוליטיקאים מכול המפלגות בכלל.

הייתה גם פריסה טובה של  הכתבים בעולם המערבי. חגי פינסקר היה בלונדון והגיח בשעת הצורך למדינות סקנדינביה. רון בן ישי היה בבון וסקר את מרכז אירופה. יצחק-איז'ו -רגר היה בפריז וסקר גם את דרום אירופה וחיים יבין היה בניו יורק וסקר את ארה"ב וקנדה. הדיווחים כללו לא רק על המתרחש  במערב(מזרח אירופה הייתה סגורה בפנינו לאחר מלחמת ששת הימים) אלא שידרנו דיווחים וכתבות מן העולם היהודי.

לא ראינו, לא הממונים עלי כול פסול בלחצים. במשטרים טוטליטאריים אין לחצים . שם הכול כתוב. העניין הוא שיש טענות נגד שידור ציבורי שהן מוצדקות ויש לחצים שצריך לעמוד נגדם.  לאחר מלחמת יום הכיפורים ,עם התפטרותה של גולדה מאיר ומינוי רבין לראש הממשלה, שמעון פרס היה שר הביטחון. הכתב לענייני שטחים היה רפיק חלבי. פרס הפעיל לחצים אדירים להחליף את חלבי. אנחנו- ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה ואני, מנהל החדשות ובגיבוי המנכ"ל, אמרנו: לא.

היו גם לחצים לגבי מידת החשיפה של פוליטיקאי זה או אחר. ככה למשל טענו ה"סטטיסטיקאים" בקואליציה  שח"כ אורי אבנרי, ח"כ של סיעה של איש אחד, מקבל חשיפה ללא יחס למשקל הפוליטי.מבחינה מספרית אפשר וצדקו , אבל היו שני אלמנטים שהצדיקו זאת. אורי אבנרי היה רהוט והצליח לארוז את המסר באריזה קומפקטית. אבל הסיבה החשובה יותר שאותה הבאנו הייתה כי במשטר דמוקרטי יש לתת אפשרות לנציגי האופוזיציה לומר את דברם, שכן זאת בָמָה שבאמצעותה הם רוצים להגיע לקהל פוטנציאלי. או טענה אחרת של הרכב המערכת. בא אליי חיים קוברסקי, חבר הוועד המנהל , נציג המפד"ל, מי שהיה מנהל מחלקת התרבות והחינוך בעיריית ירושלים, ואחד האנשים החכמים שהכרתי, והתלונן שאין כתב דתי במערכת. שאלתי אותו אם יש לו מועמד והוא אמר שיש לו. נסים משעל חבר מערכת "הצופה". אמרתי לו "שלח אותו אליי". ואכן נסים הוכיח עצמו כאחד הכתבים המעולים בטלוויזיה.כתב שטח בטלוויזיה חייב להיות מוכן למלא תפקיד 24 שעות וכול ימות השנה למעט בימים הנוראים. ובין הצוותים היו גם דתיים ושומרי מסורת.אבל זאת טבעה של דמוקרטיה לכבד עקרונות של מיעוט. על אחת כמה וכמה במדיה. כלומר בצד עקרונות הייתה גמישות אבל ההכרעות היו ענייניות ומקצועיות .זאת אך ורק משום שהאישים שעמדו בראש ראו עצמם משרתי ציבור במלוא מובן המילה, ושומרי הסף של חופש הביטוי והמקצועיות- ברשות השידור ובהתאם לחוק.ו כבר ציינתי ומציין זאת שוב ש"הטלנטים" הגדולים של  הערוצים המסחריים עשו את הסטאז' בטלוויזיה הישראלית- כיום ערוץ 1 .

המנכ"ל כעורך.

בראשית דרכה של הטלוויזיה, לאחר שילובה לרשות השידור, נקבע כי העומדים בראש המדיומים, טלוויזיה ורדיו, לא יוכתרו בתואר מנהלים אלא "ממונים על". הסיבה, ללא ספק הייתה פוליטית. לאמור מכיוון שהמנכ"ל שמואל אלמוג נבחר על ידי הממשלה, הוא זה שישלוט על  "קול ישראל" והטלוויזיה, באמצעות הממונים על הרדיו או הטלוויזיה. בראשית התקופה שלי כמנהל החדשות בטלוויזיה מי שהופקד על המדיום היה ישעיהו תדמור בעבור סגן קצין חינוך ראשי ולימים פרופסור לחינוך. כאשר תדמור פרש ובמקומו התמנה ארנון צוקרמן, הוא כבר זכה לתואר מנהל הטלוויזיה. אלמוג שבא מ"קול ישראל" לא התיימר להבין בטלוויזיה . הוא היה אדם זהיר בעל עמדות נחושות. ככה למשל, לאחר שהתקבלה ההחלטה לשדר  טלוויזיה שבעה ימים בשבוע, שר האוצר והאיש החזק בממשלה, פנחס ספיר, רמז שהממשלה עשויה שלא לחדש את המינוי שלו כמנכ"ל. אלמוג לא סינן שמועה החוצה, אלא הודיע פומבית שאין בכוונתו לבקש להיות מנכ"ל לקדנציה נוספת. מכיוון שהוא הכיר את ארנון צוקרמן שהיה סגנו ,כסמנכ"ל למנהל ולכספים, הוא סמך עליו והוא מונה כמנהל הטלוויזיה וזכה לגיבוי מצד אלמוג גם מול הממשלה. התקופה של צוקרמן בטלוויזיה הייתה תור הזהב שלה. ארנון צוקרמן, איש כלכלה וכספים גם בדיסציפלינה  האקדמית שלו, למד ביסודיות את מלאכת הטלוויזיה. וברגע שהוא למד, הייתה לו טביעת עין מצוינת  בכול הנוגע לאנשים, לתכנים ולצורה. אנשים שמלאו את תפקידם במסירות ובמקצועיות זכו לגבוי מלא. במקרים אלה כול ביקורת והתקפות בחוץ נעצרו אצלו. לאמור שהוא גם לא מסר על כך לאדם או ליחידה שכלפיהם נועדה הביקורת. אם זאת הייתה מוצדקת, לדעתו, הוא דאג לא רק למסור על כך אלא להפיק לקחים. לאחר פרישת אלמוג בסיום הקדנציה שלו כמנכ"ל התמנה במקומו יצחק לבני- איש בעל אופקים, מי שהפך את גלי צה"ל לתחנה בעלת תהודה בכול התחומים. בנימה אישית אוסיף שאני אמנם שיקמתי את מחלקת החדשות והספורט , שלימים עלתה בדרגה לרמת חטיבה. אבל מי  שהביא אותה להישגים בתחומי החדשות, האקטואליה והספורט,  ברמה מערבית גבוהה היה מי שבא אחרי- דן שילון. שהיה גם לפָני תקופה קצרה ,נבהל ופרש. דן שילון עסק בתחום הספורט של עיריית תל אביב כאשר אני שימשתי כראש המערכת. כבר אז הוא גישש את מקומו, נקלט במדיום והצטיין בדיווחיו במלחמת ששת הימים.  בטלוויזיה הוא שהקים את "מבט לספורט" הפך אותו לשם דבר עם לובי ציבורי חזק, כולל בכנסת,ואחר כך העביר אותו לאלכס גלעדי. כמנהל חדשות הוא לא נתן הנחה, לא בפנים ולא בחוץ..

זאת הייתה תקופה שבה שודרו שידורי דראמה טלוויזיונית מעולה כמו "חירבת חיזעה" "אינדיאני בשמש" ועוד. הובאו משדרי  אקטואליה ותעודה כמו סידרת אולפן בשילוב סרטי תעודה-"תעודת זהות" ומשדרי בידור אשר הדובדבן בקצפת היה "ניקוי ראש" לאחר הסדרה הסטירית הקודמת "לא הכול עובר".הטלוויזיה גם הביאה לשידור את הפסטיבלים הגדולים של הזמר העברי בניצוחו של במאי נפלא -יוסי צמח.

"תקרית אישית ומקצועיתכמשל לעידן

חיכוכים וחילוקי דעות תמיד היו ואי אפשר בחברה חופשית ובקרב יוצרים בעלי אגו מפותח שלא יהיו. חלקם דלפו החוצה,חלקם מצאו פתרון כזה או אחר והיו גם שנענשו, אם לא מייד אז כעבור זמן. כאמור, ברשות השידור המנכ"ל הוא העורך הראשי של כול השידורים ואין חולקים על כך שעל פיו יישק דבר. אלמוג נהג לומר לפוליטיקאים שהוא לא מתכוון ללוות כתב וצלם שעוסקים בצילום כתבה או לשבת במערכת ולראות את ה"ליין אפ"- הנושאים שמסוקרים במהדורת החדשות המרכזית. במקרה של הטלוויזיה- "מבט". הוא כן צופה בשידורים ואם יש לו הערות או ביקורת הוא דן על כך עם האחראים לדרג המקצועי. הפוליטיקאים עדיין היו רגילים לעורך עיתון,אשר גם הוא לא רואה כול מילה לפני פרסום, אלא עורכי המדורים השונים.

לי קרה מקרה חריג בתקופה שבה יצחק לבני היה המנכ"ל. לבני נחשב לאדם פתוח, מאוד ליברלי בדעותיו ובניהול, שום טענות או תלונות לא הגיעו אליי, כמנהל החדשות, ממנו במישרין. אם כבר אז הם הועברו דרך מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן. ככה למשל הוא ראה לנכון לציין באוזני צוקרמן כי  הריאיון שלי עם ראש הממשלה גולדה מאיר עם פרישתה לא היה מוצלח. אך ארנון סיפר לי על כך רק לאחר שסיימתי את הקדנציה. הציבור, אגב, חשב אחרת. מכול מקום לא קבלתי ישירות הוראה מן המנכ"ל פרט למקרה אחד. ביום ששי מסוים לקראת מהדורת "יומן השבוע"- היומן, אז והיום, נפתח בחדשות החמות לקראת הכתבות .

            יצחק לבני           

קבלתי טלפון מיצחק לבני ובו הוא מבקש ממני שלא לשדר ידיעה מסוימת ,שהייתה ככול הנראה ידיעה פוליטית חשובה, שאינני זוכר מה היה טבעה, אשר שודרה ב"קול ישראל".אמרתי לו שלא מתקבל על הדעת שידיעה אשר שודרה במדיום הקולי של רשות השידור לא תשודר בטלוויזיה, וכיצד אני כמנהל החדשות, אֵרָאֶה בעיני הציבור, ובעיקר בעיניי אנשיי. לבני בשלו, והוא יכול היה להיות די ערסי וקשוח  בשקט הסטואי שלו- "אני מבקש שלא תשדר אותה". בשקט,זהו. בפניי עמדה דילמה קשה מאוד. פורמאלית- קבלתי הוראה מהעורך, ואני יכול לגלגל אותה לפתחו ולומר לו "אני משדר תוך מחאה". אני בטוח שהוא היה מקבל את זה וגם מאשר שהוא ולא אני  היה הצנזור. אולם לגופו של העניין- אני ראיתי בכך מעשה לא הוגן. שכן אילו מלכתחילה ניתנה הוראה לרדיו ולטלוויזיה שלא לשדר את הידיעה- הייתי אני ,ואני משער שגם מקבילי ב"קול ישראל" ,ממלאים אחר הוראת העורך.אבל היא כן שודרה ברדיו ואני התבקשתי שלא לשדרה. יכולתי גם לפנות למנהל הטלוויזיה ,ארנון צוקרמן, שהיה מן הסתם מגבה אותי, אבל רציתי למנוע מארנון, מנהל שעמד כחומה נגד פגיעה באנשי המקצוע- קבלת התפוח הלוהט. החלטתי לשדר את הידיעה .

לא שמעתי לאחר מכן מלבני אף מילה,ואני מסופק אם צוקרמן שמע על כך. אבל ליצחק לבני הייתה בין היתר נשימה ארוכה. היה לו גם זיכרון טוב. בסיימי את תפקידי כמנהל החדשות בטלוויזיה המליצו מנהל החדשות שבא אחריי, דן שילון, ומנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן שאהיה כתב בלונדון- כלומר כתב באירופה שמקום מושבו בלונדון. אני מאוד השתוקקתי לכך שכן רציתי להכיר מקרוב את העשייה הטלוויזיונית באנגליה כמו ה-בי.בי.סי והרשת המסחרית -"תיימז". המנכ"ל יצחק לבני הטיל ויטו, ולימים הוא אמר לי זאת בפה מלא, תוך חיוך ממזרי. אני פגוּע- גאווה ורצון להוכיח שאסע -סידרתי לי איזו מלגה חלקית של "המועצה הבריטית" ואיזו ג'וב מטעם מחלקת ההסברה של הסוכנות היהודית ועשיתי,יחד עם משפחתי, חצי שנת שבתון באנגליה, "מעין שבתון" לעניים. כאיזה מחווה אושרה לי על ידי רשות השידור נסיעה  הלוך ושוב ושבועיים לימודים. אבל כשם שלבני לא פעל נגדי מייד, לאחר שהפרתי את דרישתו,לא הייתה לי סיבה להמעיט מהערכתי אליו כאיש אשכולות ספרותי, רחב אופקים, "יהודי פולני", וישראלי כלבבי ובעל אינטלקט .

לימים כאשר הבאתי לו  את כתב היד של ספרי " "גשר של  נייר" כדי שיעיין בו, הוא ,לאחר שקרא אותו, העביר  אותו ליורם טהר לב, עורך בכיר ב" משרד הביטחון ההוצאה לאור" והאחרון בישר לי שהם מעוניינים בהוצאתו לאור. ציינתי עובדה זאת במבוא בספר. הבאתי סיפור זה כספיח כדי לשקף את האווירה ששררה באותה רשות השידור שהיא הייתה הבית המקצועי של האנשים שעשו מעל ומעבר כדי להצדיק את היותם שליחי השידור הציבורי. הוא כאמור היה אז במיטבו.

החלק הבא-"השקיעה" הקיסר לפיד הראשון.