Category Archives: השידור הציבורי

שדרני הממלכה והסוסים הטרויאניים

הקמתה והריסתה של רשות השידור.

 חלק ג'  לפיד שגרם לתבערה.

 תומיסלאב לאמפֶל יליד סרביה בא לארץ בדצמבר 1948 ,במהלך מלחמת העצמאות והוא התגייס לצה"ל מייד עם בואו. בתקופת בואו, גם בסרביה שבה נולד, וגם  בהונגריה שאת תרבותה ספג עם מעבר משפחתו לבודפשט ,שלט השלטון הקומוניסטי. ומכיוון שכול דבר בעולמנו הוא יחסי, הרי שבמשטרו של טיטו ביוגוסלביה ושל ראקושי מנהיג  הונגריה הקומוניסטית, תומיסלב- טומי לָמפֶל נחשב לליברל.  גם כהונתו כמנכל רשות השידור בשנת 1978 הוצעה על ידי ליברל,שמחה ארליך, שר האוצר בממשלת בגין הראשונה , מטעם גח"ל- גוש חרות ליברלים בשעה שהאחרונים נבלעו על ידי "חרות" ולא נודע כי באו אל קרבה.

טומי לפיד ,ששינה את שמו לעברית בהשפעת עזריאל  קרילבך עורך מעריב, היה עיתונאי, דעתן ואדם מוכשר מאוד  ואינטליגנטי. אבל בכול הנוגע לתפיסת עולמו לגבי השידור הציבורי- היו שני דברים שעמדו בראש מעייניו- הוא עצמו ומיד לאחר מכן -הלאום כפי שהוא רואה אותו .כאשר ארליך הציג את מועמדו בפני ממשלת בגין,הוא התקבל ללא עוררין. שמו יצא לפניו. יחד עם זאת מנחם בגין בניגוד קיצוני לביבי נתניה לא רק שלא חיסל חוקים והפך אותם לטבעות לוליינות, אלא שהחוק עמד מעל לכול, מעליו ומעל מפלגתו. מסיבה זאת כאשר אנשיו של בגין מ"חרות" הציעו לו לסיים את כהונתם של וולטר איתן כיו"ר רשות השידור ושל יצחק לבני כמנכ"ל, שניהם מתקופת רבין כרה"מ- בגין שאל אותם מתי מסתיימת הקדנציה של השניים והם השיבו לו בשנת 1978 . "  הם יכהנו עד לסוף הקדנציה שלהם, לפי החוק, אלא אם כן הם עשו משהו בניגוד לחוק" אם למפלגת העבודה הייתה בטן מלאה נגד הטלוויזיה, עד כדי כך שרבין התבטא כי התבוסה בבחירות היא בעזרת התכנית "ניקוי ראש"- לבגין הייתה בטן מלאה יותר.אבל אצל מנחם בגין החוק עמד מעל לכול, גם מעל למפלגתו שלו, שלא לדבר מעליו. אבל כאשר שמחה ארליך ניסה  לחדש את הקדנציה של ארנון צוקרמן כמנהל הטלוויזיה, הוא כשל. עוד לפני שהממשלה אמרה לא, טומי הקדים אותה. הוא לא רצה מנהל עצמאי. ארנון צוקרמן צאצא לראשוני זיכרון יעקב, לא נמנה, עד כמה שידוע לי ,עם איזה שמאל קיצוני. אבל אם הליבראליות משמעה בין השאר חופש שידור – הוא היה ליברל אמתי .טומי כמנכ"ל יכול היה להטיל וטו נגד הארכת הקדנציה של צוקרמן אבל הוא לא יכול היה לפטר את אנשי הטלוויזיה שאותם ראה כחבורת "סמולנים", או חלקם החשוב. לכן במסגרת אותם ניתוחים בפוליטיקה הוא עשה ניתוח לב פתוח, ודיכא כול אלמנט של חופש שידור,אם זה לא עלה בקנה אחת עם תפיסת עולמו. וכבר אמרנו שתפיסת עולמו הייתה ציונות לאומית פלוס וניהול ריכוזי.

בניין כלל ליד השוק

כשטומי  התיישב על כיסא המנכ"ל בלשכתו בבניין כלל, בירושלים, שבו שכנה הנהלת הרשות,הוא הבהיר שעינו תהיה צופיה לרוממה, ל" בית היהלומים"- הוא בניין הטלוויזיה הישראלית.הוא גם לא אהב את בניין כלל שבו שכנה הנהלת רשות השידור אז. זה היה מבנה בן 15 קומות שגם לי הוא נראה כנספח לשוק מחנה יהודה.בלבו פנימה, והוא אמר לי זאת באחת השיחות שלי אתו, אילו הטלוויזיה הייתה גוף עצמאי הוא היה מעדיף לנהל אותה ולא את הרשות שהיא עצם בגרון של הממסד, התקשורת והציבור. בהעדר אפשרות כזאת הוא חיפש לו מישהו שיהיה כדבריו civil servant .במילון של טומי  שזה נע בין מי שמדביק בולים או מנהל טלוויזיה אצל טומי לפיד. ואגב, ולא במוסגר ,כשנודע לציבור העובדים שלא מאריכים את הקדנציה לארנון צוקרמן , המעולה שבמנהלי הטלוויזיה – הם יצאו בהפגנות. הם ידעו שאלה לא יעזרו. אבל בכך הם ביטאו את עמדתם כי  אנשי מדיה, הם לא רק חברים באיזה איגוד מקצועי כמו עובדי התעשייה האווירית שעם כול הכבוד וההערכה לפועלם- הדאגה היא לעבודתם ולמוצר. במקרה זה לא היה חשש לפיטורים אבל המוצר היה בעיניהם יקר מפז. חופש השידור הציבורי.אם נטלת את החופש המקצועי של שדר  הפכת אותו לנכה.והנה בא מנכ"ל ואומר בריש גלי שמנוי וגמור אתו לעשות סדר "עם הסמולנים בטלוויזיה".טומי לפיד עשה הכול כדי שהאנשים שאותם הוא הגדיר כחתרנים- יסתלקו או למצער-יסורסו. הוא הצליח אבל לא לגמרי.

"סרבאטילי" כמנהל טלוויזיה.

מכיוון שהוא ואני היינו ,כאמור, עמיתים ומכרים וותיקים, יכולנו לדבר דוגרי אחד עם השני. באחת השיחות הוא אמר לי שגונבה לאוזנו שמועה שאני אגיש מועמדות כמנהל הטלוויזיה לאחר פרישתו של צוקרמן. לשמועה לא היה יסוד. בין השאר כאיש שמלא תפקידיי ניהול ,תחילה בקול ישראל ואחר בטלוויזיה ,השתוקקתי  ליצירה, למצער ,זאת שמצויה בטלוויזיה. הסיבה הלא פחות חשובה, להיות מנהל טלוויזיה אצל טומי משמעותה,כאמור, להיות ה"אריס" שלו. בכול זאת שאלתי אותו  "נו, ומה אתה אומר לזה?". והוא אמר לי בגילוי לב, די אופייני לאיש הזה "אני צריך שם נו איך אומר זאת….איש סרבאטילי". סרבאטילי בעברית גסה הוא עבד. בעברית מעודנת הוא  מי שיעשה מה שאני אומר לו. "אתה לא בדיוק "טרבל מייקר"- עושה צרות, אבל יש לך משנה סדורה משלך". אני באמת לא הייתי עושה צרות, אבל בוודאי שלא נמניתי עם המצדיעים לאלה שניהלו אותי. וכאילו כדי להמתיק את הגלולה  הוא מינה אותי כחבר ההנהלה וכממונה על קו-פרודוקציות  ושווק, והדובדבן של עוגת ה"דאבוש" ההונגרית הייתה  השתתפות שנתית בכנס הבינלאומי לטלוויזיה-  בקאן MIP  אשר ברוויירה הצרפתית. זה היה הגזר. קבלתי את התפקיד בתנאי שאוכל להפיק ולביים סרטי תעודה.

כבר בהפקה הראשונה הרגשתי את השרביט של המלך. דני רובינשטיין היה אז הכתב לענייני ערבים, כולל ערביי השטחים ,של עיתון "הארץ".הוא שוחח אתי על רעיון להפיק סרט תיעודי על המצב של הפלשתינאים, ואני התלהבתי מהרעיון. כלומר הוא יזין את הסרט בתכנים, יחד נכתוב את התסריט  ואני אביים בעזרתו. דומני שפעם התייחסתי לנושא אך בהקשר אחר. התחלת העשייה אינה קשורה במנכ"ל, גם לא במנהל הטלוויזיה, שזה היה שלא במקרה טומי לפיד, שהאריך את מועד החלפת מנהלי המדיום כדי שהוא יישב- לא בבניין כלל אלא ברוממה, בית הטלוויזיה. שם הוא הרגיש מרחף בעננים. מכול מקום יוזמה להפקת סרט תיעודי היא  עניין בין המפיק לבין מנהל המחלקה התיעודית שאז מילא את התפקיד ירון לונדון. ירון נתן את ברכתו והתחלנו בצילומים. בשלב מסוים  כאשר הגענו לעריכה ראשונה הידיעה על הסרט הגיעה אל טומי לפיד, והוא, לפני שיבקש פרטים על תוכנו, הכריז באנגלית over my dead body .בתרגום לשפת טומי, הואיל ואין לו כול כוונה למות, הסרט הזה אחד דינו- למות. אבל לא דני רובינשטיין ולא אני- לא ראינו עצמנו מומחים פתולוגיים,וזה אמור היה להגיע למנהל מח' התעודה הלא הוא ירון לונדון. לונדון אמר ללפיד שהוא מגבה אותי כמנהל. בשלב מסוים לטומי הייתה מחשבה שנייה והוא חיפש  עילה לצאת מהמבוך.  אני משער שלטומי בכול זאת לא היה נעים שכעיתונאי וותיק הוא יעשה צנזורה קיצונית לעמית וותיק . הוא העדיף שאנשים יעשו זאת בעצמם בבחינת סייגים לתורה של טומי. אז הוא חזר אלי ואמר לי שהוא מציע שהוא יצפה בחומר העריכה הראשוני. אמרתי לו שלא זו בלבד שאין בעיה ,אלא שזאת זכותו וחובתו לעתים של העורך הראשי ,לראות חומרים תיעודיים לפני השידור. הוא צפה ובסיום שאל:"זהו?"."זהו אמרנו לו, אבל חייבים ללטש לעשות מיקסים וכיוצא באלה שלבים  בהפקה לקראת שידור" . go ahead הוא אמר לנו ואנו יצאנו לדרך והסרט שודר, וגרם לא מעט חומצה בקיבה לצופים שראו נערה פלשתינאית צעירה שגופה היה מצולק משום שהזדמנה לאיזה אירוע בשטחים וכמעט נורתה למוות ופניה  היפים היו מעוותים . מכאן ברור שגם אם התוצאה הובנה בדרג המקצועי כהתקפלות- לא הייתה לו שום בעיה עם זה. בציניות שאפיינה אותו, ולה הוא נתן דרור ברבות הימים במשדר "פופוליטיקה"- הוא אהב לירות. וכמאמר חמותי הבודפשטאית, אם הסטירה שקבלת לא היה לה כיסוי בדיעבד, אתה מקבל אותה כאשראי לעתיד.

בית היהלומים.

בכול זאת במבט לאחור שני דברים חיוביים השאיר אחריו טומי לפיד. אחד במישור התיעודי והוא מאבק ללא פשרות לאישור תקציב לסדרה האלמותית- ניתן לומר- של "עמוד האש". אלמלא טומי אפשר מאוד והיא , עם כול המאמצים של שנים של יוצרה ,יגאל לוסין, לא הייתה יוצאת לאוויר. שכן יגאל לא היה מסכים לשום קיצוץ בשל תנאים תקציביים. גם ככה הוא ראה בצער קטעים שהוא חתך.  שלא במתכוון במישור האישי,ואני מסתכן בהיעדר צניעות, גם  אני קבלתי ממנו צ'ופר, שלא בכוונתו. והמעשה שהיה כך היה: הצעתי ללפיד לעשות סרט תיעודי על הטלוויזיה, בנימוק שאם נראה לציבור את מורכבותו של המדיום הוא יבין את המגבלות שלו כשם שהוא מבין את תועלתו. דבר דומה עשיתי לאחר סיום הקדנציה של מנהל החדשות כשהפקתי וביימתי סרט בשם "סטטוסקופ לא עושה חדשות"- שבו הראיתי, בנימה קלה,את מלאכת עשיית "מבט". טומי אמר לי שסרט כזה ברגע שנתחיל אותו כבר יתהוו בעיות בפנים וגם בחוץ. בין אם זאת הייתה עילה יפה ובין שזה שיקף מציאות- הוא צדק. חששתי יותר מן התגובות בפנים מאשר בחוץ, שהיינו רגילים להם.לכן  קבלתי את הטעון ברצון מופגן. שכן אז נולד אצלי הרעיון לכתוב ספר, קל הרבה יותר מבחינת רוחב היריעה והראייה, אף שמדובר בתחקיר לא פשוט.

את המתווה לספר התחלתי בעת כהונתו של טומי לפיד כמנכ"ל אבל את מלאכת התחקיר התחלתי בתקופת המנכ"ל החדש אורי פורת. פורת שהיה יועצו של בגין לתקשורת היה עיתונאי בעל עט שנון וכתיבה מצליפה ובוטה. אני הכרתי אותו מתקופת היותי ראש המערכת של "קול ישראל" בתל אביב שהייתה אחראית לחדשות פנים ואורי פורת שהיה אז "כתב "ידיעות אחרונות", בדרום שימש ככתב האזור גם של "קול ישראל". הוא היה אדם שכיף להתרועע אתו, איש מפרגן וחרף היותו ממונה מטעם הליכוד הוא שמר על אנשי המקצוע. הבעיה שלו הייתה חברי הוועד המנהל שאותם הוא כינה ה-second drivers שלי." איך אתה יכול לנבט גוף כמו רשות השידור כשיש לצדך שבעה אנשים שכול אחד מנסה לסובב את ההגה בכוון אחר".משום כך את עיקר מרצו הוא הקדיש למאבק בחברי הוועד המנהל.אבל כשהוא עמד על דעתו, כמו למשל בחירותו של חיים יבין כמנהל טלוויזיה, הוא נהל מלאכת התשה ממושכת אבל הוא השיג את שלו, ויבין נבחר למנהל המדיום. הוא גם הגן על מוטי קירשנבאום חרף ההתקפות עליו מצד אנשי הליכוד.

אשר לספר, למזלי ידידי יאיר אלוני היה סמנכ"ל הרשות. הוא צייד אותי במכתב לארכיון המדינה לסייע לי בתחקיר לפרויקט תיעודי מבלי לציין איזה פרויקט ,ובפני נפתח ארכיון המדינה. הצעד הבא היה לגלות את תוכן הדיונים על רשות השידור בממשלות ישראל. גם בחוגים אלה מצאתי מקורות טובים על סוגיית הטלוויזיה בדיוני הממשלה. מידע זה לימד אותי לא רק על פוליטיזציה אלא גם על ראייה מעוותת של המדיום מצד הצמרת של המדינה , תרחישים הזויים, אשר מצד אחד הביאו אותי לפרצי צחוק ומאידך לחרדה, כיצד החבורה הזאת עוסקת בדברים רציניים יותר.מלאכת סיום כתב היד נסתיימה בשנת 1985 . במבוא ציינתי בין השאר כי התקשורת החזותית יפה לתפאורות, לאיפור,לבגדים עליונים. זאת בשעה שבכתיבה  קל יותר לעסוק בבטנה של בגד הטלוויזיה. אפשר להפוך אותה ככה שגם אחרים יראו את החומר הקשוח ואת התפרים הגסים מהם היא עשויה.

עכשיו עמדתי בפני המכשול  האחרון במירוץ המשוכות, והוא שאני חייב לקבל אישור מן הרשות לכול פרסום שנוגע לרשות. לפני שהבאתי את כתב היד בפני אורי פורת עמד לפניי עוד מכשול רציני מאוד וכמעט בלתי עביר. היועץ המשפטי של הרשות עו"ד נתן כהן. ההלכה שבה הוא האמין ולפה נהג היה "אם אתה רוצה להימנע מבעיות, אל תתעסק אתן". ומה שמתבקש היה שאצלו שום דבר לא עבר.ליתר ביטחון. פורת היה אנטי ביורוקרטי בעליל ותכונה זאת הוא הביא אתו לרשות. בהזדמנות מסוימת נתתי לו לעבור על החומר, והוא קרא אותו בשני פרקי זמן. סיכמתי אתו שהוא יכול לרשום הערות כאוות נפשו, אבל אני אתחשב רק בנתונים עובדתיים ולא במשאלות לב. זה היה מקובל עליו. וככה היה. ככה יצא לאור "בית היהלומים" בהוצאת "ספריית הפועלים".  לאחר ההגהה הראשונה וברצון המו"ל להוציא את הספר מה שיותר מהר ,ביקש ממני המו"ל לעבור על ההגהה הראשונה, במקום המגיה שהיה בחו"ל . הסכמתי. לאחר ההדפסה מצאתי 168 טעויות מכול הסוגים.אך לא בתוכן. "בית היהלומים" משקף נאמנה את תולדות הטלוויזיה הישראלית, וכל המערכה שמאחוריה, הפוליטית,המנהלית, המקצועית והביזארית. הוא חלק לימודי במכוני הקומוניקציה.

עליות ומורדות.

 שני העשורים האחרונים של המאה הקודמת בטלוויזיה היו עדים לעליות ולמורדות,מכאן מתונות ומכאן חדות. כיו"רים כהנו מיכה ינון,אהרון הראל,רינה שפירא, נחמן שי,  ואברהם נתן. המנכ"לים היו אריה מקל, מוטי קירשנבאום, אורי פורת בקדנציה שנייה(שביישה את הראשונה) ורן גלינקה. את האחרון מינה רענן כוהן, כשר הממונה על רשות השידור -כמנכ"ל זמני. אחרי חצי שנה ובעקבות ריאיון של עודד גרנות עם יאסר עראפת, הורה ראש הממשלה אריאל שרון שלא לחדש את המינוי, שכן הוא "איננו פטריוט". אבל ראוי לציון שגם רה"מ סמכותי כאריאל שרון לא דרש להדיחו מיידית, ולפי החוק, ובתנאים מסוימים הוא רשאי היה להדיחו.

והערה. במסגרת פוסטים, אף אם נושא תופס כמה  חלקים, קשה מאוד לתעד את רצף האירועים. גם ככה אני ידוע כמאריך, תופעה שקוראים רבים בורחים ממנה. בכול זאת אני מבקש להזכיר את עובדת היות מוטי קירשנבראום  מנכ"ל הרשות. דומני שהוא היה מינוי של שולמית אלוני בהיותה שרת החינוך. אני חושב שבסופו של דבר נעשה עוול למוטי קירנשבנאום. מוטי נמנה עם היוצרים  הטלוויזיוניים הגדולים בישראל, אפשר והגדול בהם. אבל הוא לא היה גזור למנכ"לות גם לא בתנאים אופטימאליים. והתנאים שבהם נאלץ לפעול היו רחוקים מלהיות אופטימאליים. בברכה  שלי אליו לאחר המינוי כתבתי לו כי "מנכ"ל רשות השידור משול לנהג זהיר על כבישיי ישראל. אתה יכול להיות צודק ואתה יכול להיות חכם. מולך יופיעו נהגים שיוצאים לדרך חמושים לירות".התנאים שבהם פעל היו כבר משובשים, כי הדינמיקה, בכול מקום, לרבות המדיה, קיימת  בשני הכיוונים. כאן היא פעלה לרעה, ומוטי קירשנבאום נאלץ להיגרר, דבר שהיה שנוא עליו מאוד. ככה שהוא לא השאיר אחריו מורשת בתפקידו זה. מי שהשאיר אחריו מורשת של השימוש בדחפורי ענק במלאכה שבה החל טומי לפיד היה יוסף בראל. בראל, רוקח בדיסציפילנה האקדמית שלו , היה  מנהלן מעולה בעת היותו מנהל הטלוויזיה בערבית. שם הוא היה בוס שהמילה שלו אינה רק מילה, אם נאחז באמירה של גדולים בימינו, אלא חוק. אם אצל לפיד זה היה עידן  הממלכה האוסטרו הונגרית, כאן, במהופך,בעצם מתחיל הפרק העותומאני של הטלוויזיה הישראלית. ושוב יש להדגיש שבמסגרת אותו חוק. מי שירצה לעסוק בטלוויזיה כאלכימאי, מהר מאוד יגיע למסקנה שמאותו חומר ניתן להפיק דשן אורגני על כול הניחוח שבו וגם יהלומים זוהרים . ולא לשכוח שהטלוויזיה שכנה במבנה ששימש ליצור יהלומי תעשייה. ככה שבכול מקרה זה תלוי ביוצר ובתהליך היצור.

יוסף בראל

עם לכתו של  רן גלינקה מונה יוסף הראל כמנכ"ל זמני, ואחר כך כמנכ"ל קבוע. בראל, כפי שציינתי,  הביא עמו לטלוויזיה בעברית את כללי החצר הביזנטית של הטלוויזיה הערבית שאותה ניהל.מה שקבע אצלו זאת נאמנות אישית והיה אם מישהו הפר כהוא זה את הכלל הזה בראל לא שכח ולא סלח. הוא עשה הכול כדי למצוא חן בעיני השלטון ומכיוון שהוא הפריז בתחומים אחרים , גם הרחיק לכת בתחום הזה.על תקופת בראל כמנהל הטלוויזיה וכמנכ"ל הרשות, נכתבו כמדומה הרבה כתבות ואפשר גם קונקורדנציות של "ערכים".

בהיותו מנהל הטלוויזיה, הוא ניסה בין השאר,להניח קן אדום בינו לבין לשכת ראש הממשלה שהיה יצחק שמיר. שמיר מי שהכיר אותו, או שמע עליו ,היה מנהיג בעל תודעה לאומית עמוקה בכול הקשור לעם ישראל ואדמתו. הוא האמין בכך באמונה שלמה. הוא היה אדם של עקרונות. אבל לא רק שהוא לא אהב "יֶסמֶנים" הוא תעב אותם, והייתה לו אלרגיה קשה לחנפנים. בשלב מסוים אמר שמיר למנהל לשכתו, יוסי אחימאיר: " יוסי תוריד את האיש הזה  ממני". היה זה ראש הממשלה אהוד אולמרט שהביא להורדה מוחלטת של בראל  מרשות השידור. מי ש"נקרא לדגל" לאחר ארבעה חדשי פרישה מן הרשות, היה יאיר אלוני.

חלק ד' על השקט שלפני הסערה והריסת הרשות

הסוסים הטרויאניים משתוללים

.

שדרני הממלכה והסוסים הטרויאניים

חלק ב' והרשות נתונה – שעתם היפה.

אם נתייחס בהכללה ניתן לומר כי 1970-1980 היה העשור היפה ביותר של רשות השידור ברדיו ובטלוויזיה. היו לאחר מכן אי אלה שנים שקטות, אך הלא שקטות והסוערות האפילו  עליהם. העשור שהוזכר, שהוא מעין "תור זהב" , זכה לשידור ציבורי במיטבו,בין היתר מכיוון שהשרים הממונים  על ביצוע חוק רשות השידור השכילו להבין  שערוצי הרדיו הם רשת רחבה מאוד שלא ניתן לשלוט עליה וגם  עשיית טלוויזיה זה מדיום מורכב מאוד. אולם גם ברמה הציבורית,חברי הוועד המנהל שאמנם נבחרו על ידי המפלגות שהרכיבו את הקואליציה השולטת, לא מונו כדי לפצות אותם על ג'ובים שלא קבלו בשלטון.

בניין הטלוויזיה ברוממה ירושלים

מדובר היה בדרך כלל באנשי אינטלקט בעלי אופקים רחבים בתחומי המדינה, התרבות, הספרות, החינוך והמדיה. זה חל גם על הגוף הרחב יותר- המועצה הציבורית. וזה חלחל אל הדרג הביצוע שבראשו עמד המנכ"ל, אשר בשתי קדנציות באותו עשור שני המנכ"לים היו אנשי מדיה- שמואל אלמוג ויצחק לבני. כאשר מאחוריהם נמצאים אישים בעלי אינטגריטי ורחבי אופקים, מנהלי  הטלוויזיה ישעיהו תדמור וארנון צוקרמן, לימים אנשי אקדמיה . הראשון פרופסור לחינוך והשני פרופסור לתקשורת ונשיא "בצלאל". אלה  יכלו להרשות לעצמם למלא את משבצות הדרג הביצועי בכול היחידות-  חדשות ואקטואליה, תרבות ואמנות, ובידור במי שהם ראו כראויים למלא תפקידים אלה.

ארנון צוקרמן, ישעיהו תדמור

ככה החלה הטלוויזיה בסיקור מלחמת יום הכיפורים. "קול ישראל " ככב במלחמת ששת הימים, במלחמה קצרה רצופה ניצחונות. הוא היה מוכן לה כמו צה"ל. הטלוויזיה , כמו צה"ל והעם, נתפסו לא מוכנים  במלחמה, וביום הכיפורים, כאשר רוב העם נמצא בבתי הכנסת. ערב יום הכיפורים, כרגיל, קבלתי טלפון מקצין תורן באמ"ן לגבי אימות קריאות גיוס שהיו אצלנו בכספת.זאת הייתה שגרה. למחרת בשעה חמש ושלושים בבוקר קבלתי טלפון ממנהל הטלוויזיה,ארנון צוקרמן, כי יש סבירות גבוהה להתקפה מצד מדינות ערב. שעתיים לאחר מכן התיישבו  בבניין הטלוויזיה ברוממה רובם המכריע של הצוותים, כולל  כתבים, צלמים וטכנאי קול שהחלו להתארגן.

כמו גם  עורכי החדשות וכול השירותים הטכניים והמנהליים, לרבות ציוד צילום,  מעבדת הפיתוח, התחבורה וכל היתר. זמן קצר לאחר מכן צוותים כבר צילמו את יוצאי בית הכנסת ודהירת הג'יפים והטנדרים בגיוס המילויים.כול אימת שאני מאזכר את מלחמת יום הכיפורים, איני יכול שלא להעניק צל"ש משלי לכתבים, צלמים, ושאר אנשי הצוותים אשר סיכנו את חייהם במלחמה הזאת שהיו בתוכה, לעתים עם  כוחותינו ולעתים מצאו עצמם עם כוחות האויב. כזה היה המצב בצפון. ככה פעלו הכתבים בשטח חיים (כיימול) גיל, שמעון טסלר, עמירם ניר( שלושתם כבר לא אתנו) רון בן ישי, נחמן שי, מנשה רז , אמיר שביב, דן שילון, עמוס כרמלי,עמנואל אלנקווה, ירון לונדון,יאיר אחיאילן. מוטי קירשנבאום יצא תחילה עם צוות לצפון והוחזר אחר כבוד למערכת שבה ערך את "מבט לחדשות" לעתים של שעה  וחצי או שעתים.לצדו פעל יגאל לוסין  הצלמים היו: שרגא מרחב, צדוק פרינץ, בניה בן נון( שנפל לבור בהפצצה, נפצע והמצלמה המשיכה לצלם) עמנואל אלדמע,מיכה פן, אפי בן חור פטר להאן, יחיאל כהן, משה אלפרט וישראל גל. כשהאחראי על הלוגיסטיקה הוא יאיר אלוני. הוא דלג מטָסָה, לרפידים, למתלה, לפאיד( שדה תעופה נחשון) ולכול מקום שבו מצא מוקד שבו הוא יוכל לשדך צוות לאיזה פיקוד, להזעיק תגבורת של כתב או צלם לגזרה מסוימת, לספק ציוד- אבזרים וסרטים והאתגר החשוב ביותר- לשלוף מן הגזרות את הסרטים (לא היו לוויינים) ולהעביר אותם בדרך לא דרך אל המערכת ירושלים.  לעתים קופסות הפח ההרמטיות ובהם הסרטים הודבקו לגופם של פצועים בהעברתם לעורף ולבתי החולים. אלוהים יודע איך זה עבד, אבל זה עבד. אגב קולגה מקול ישראל, רפי אונגר שהוצמד למפקד כוחות השריון בסיני נפל ביחד עם מפקד הכוחות אלוף מנדלר בג'יפ שבו נסעו.

חיים גיל מראיין קצין מצרי  *  רון בן ישי מכין כתבה לאחר קרב סרפאוס.* רון בן ישי ונחמן שי בריאיון עם הרמטכ"ל

למטה-ביקור אצל הצוות בעיר סואץ.

סיקור  טלוויזיוני מורכב לאין ערוך מסיקור רדיופוני. במוצאי יום הכיפורים, שחל במוצאי שבת שודרה מהדורת חדשות מורחבת לא רק מירושלים ומתל אביב  אלא מן הגזרות השונות למקומות שבהם יכלו הצוותים להגיע.אז לצוותים לא היו לא טלפונים ניידים ולא טכנולוגיה של שידור באמצעות לוויין. הטלוויזיה, עם כול המגבלות, הן של ההתארגנות והלוגיסטיקה , הן של  הצנזורה וביטחון שדה והלחץ האדיר של המערכת, הצליחה  לשתף את  ציבור הצופים במתרחש  מנקודת השפל של השעות הראשונות  ובמהלך הקרבות בכול החזיתות, עקובות מדם ורצופות מעשי גבורה , כולל בים ובאוויר, עד לניצחון כשצה"ל עמד 70 ק"מ מדמשק ו- 100 ק"מ מקהיר. לא הייתה גזרה שלא סוקרה והצוותים היו בניידות מתמדת בימים ובלילות.

תהודה ציבורית נלהבת.

בסיקור מלחמה בכלל, ובייחוד בסיקור מלחמת יום הכיפורים, שום מנגנון מערכתי ,משומן ככול שיהיה , אינו בא במקום התעוזה והתושייה של הצוותים. הם נתנו הכול, מהם גם את חייהם, כמו טכנאי הקול עופר הרשקוביץ' , למלא את המשימה בתנאים הקשים ביותר, ומהם שלא הספקנו לבטח אותם. ולא היה זה דבר של מה בכך למלא מדי יום מהדורות חדשות של שעתיים ומעלה,לאחר שהצנזורה וביטחון  שדה פסלו יותר ממחצית החומר שהגיע למערכת. הציבור ידע להעריך זאת  ומאות מכתבים ומאות טלפונים נרגשים הגיעו אל המערכת. והם לא זכו לצל"שים. ואם אחד מהם ,כמו רון בן ישי ,זכה בציון לשבת ,אזי משום שהוא הציל פצועים בצד עבודתו ככתב.הצוותים מלאו תפקידם כפי שצריך בשידור ציבורי. הם קבלו את ההכרה והתודה של הציבור ושל מנהליהם. אלה היו חברנו ואנשינו ברשות השידור- הטלוויזיה הישראלית.

הסיקור הטלוויזיוני הראשון של הבחירות לכנסת, לעומת המלחמה, היה פרי תכנון  וחזרות, והסיקור עבר למופת- בכול נקודות השידור, בשטח, במטות המפלגות ובאולפנים בירושלים.על המערכת הזאת הופק, סגן מנהל החדשות, אלי ניסן. ראוי לציון, ולא במוסגר, כי החדשות, תמיד, גם בתקופת "שרות השידור" נחשבו כגורם המשפיע ביותר- על הפוליטיקאים. לכן הוועד המנהל מינה את עצמו כוועדה לענייני חדשות ואקטואליה. לדעת מומחים חברתיים השידורים המשפיעים ביותר הם שידורי ילדים ונוער. אבל,  ברשות השידור, וככול הנראה בעיני הצופים, הדבר החשוב ביותר הן החדשות. זאת הייתה נקודת תורפה וגם  הלחץ מצד הממסד בפרט ופוליטיקאים מכול המפלגות בכלל.

הייתה גם פריסה טובה של  הכתבים בעולם המערבי. חגי פינסקר היה בלונדון והגיח בשעת הצורך למדינות סקנדינביה. רון בן ישי היה בבון וסקר את מרכז אירופה. יצחק-איז'ו -רגר היה בפריז וסקר גם את דרום אירופה וחיים יבין היה בניו יורק וסקר את ארה"ב וקנדה. הדיווחים כללו לא רק על המתרחש  במערב(מזרח אירופה הייתה סגורה בפנינו לאחר מלחמת ששת הימים) אלא שידרנו דיווחים וכתבות מן העולם היהודי.

לא ראינו, לא הממונים עלי כול פסול בלחצים. במשטרים טוטליטאריים אין לחצים . שם הכול כתוב. העניין הוא שיש טענות נגד שידור ציבורי שהן מוצדקות ויש לחצים שצריך לעמוד נגדם.  לאחר מלחמת יום הכיפורים ,עם התפטרותה של גולדה מאיר ומינוי רבין לראש הממשלה, שמעון פרס היה שר הביטחון. הכתב לענייני שטחים היה רפיק חלבי. פרס הפעיל לחצים אדירים להחליף את חלבי. אנחנו- ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה ואני, מנהל החדשות ובגיבוי המנכ"ל, אמרנו: לא.

היו גם לחצים לגבי מידת החשיפה של פוליטיקאי זה או אחר. ככה למשל טענו ה"סטטיסטיקאים" בקואליציה  שח"כ אורי אבנרי, ח"כ של סיעה של איש אחד, מקבל חשיפה ללא יחס למשקל הפוליטי.מבחינה מספרית אפשר וצדקו , אבל היו שני אלמנטים שהצדיקו זאת. אורי אבנרי היה רהוט והצליח לארוז את המסר באריזה קומפקטית. אבל הסיבה החשובה יותר שאותה הבאנו הייתה כי במשטר דמוקרטי יש לתת אפשרות לנציגי האופוזיציה לומר את דברם, שכן זאת בָמָה שבאמצעותה הם רוצים להגיע לקהל פוטנציאלי. או טענה אחרת של הרכב המערכת. בא אליי חיים קוברסקי, חבר הוועד המנהל , נציג המפד"ל, מי שהיה מנהל מחלקת התרבות והחינוך בעיריית ירושלים, ואחד האנשים החכמים שהכרתי, והתלונן שאין כתב דתי במערכת. שאלתי אותו אם יש לו מועמד והוא אמר שיש לו. נסים משעל חבר מערכת "הצופה". אמרתי לו "שלח אותו אליי". ואכן נסים הוכיח עצמו כאחד הכתבים המעולים בטלוויזיה.כתב שטח בטלוויזיה חייב להיות מוכן למלא תפקיד 24 שעות וכול ימות השנה למעט בימים הנוראים. ובין הצוותים היו גם דתיים ושומרי מסורת.אבל זאת טבעה של דמוקרטיה לכבד עקרונות של מיעוט. על אחת כמה וכמה במדיה. כלומר בצד עקרונות הייתה גמישות אבל ההכרעות היו ענייניות ומקצועיות .זאת אך ורק משום שהאישים שעמדו בראש ראו עצמם משרתי ציבור במלוא מובן המילה, ושומרי הסף של חופש הביטוי והמקצועיות- ברשות השידור ובהתאם לחוק.ו כבר ציינתי ומציין זאת שוב ש"הטלנטים" הגדולים של  הערוצים המסחריים עשו את הסטאז' בטלוויזיה הישראלית- כיום ערוץ 1 .

המנכ"ל כעורך.

בראשית דרכה של הטלוויזיה, לאחר שילובה לרשות השידור, נקבע כי העומדים בראש המדיומים, טלוויזיה ורדיו, לא יוכתרו בתואר מנהלים אלא "ממונים על". הסיבה, ללא ספק הייתה פוליטית. לאמור מכיוון שהמנכ"ל שמואל אלמוג נבחר על ידי הממשלה, הוא זה שישלוט על  "קול ישראל" והטלוויזיה, באמצעות הממונים על הרדיו או הטלוויזיה. בראשית התקופה שלי כמנהל החדשות בטלוויזיה מי שהופקד על המדיום היה ישעיהו תדמור בעבור סגן קצין חינוך ראשי ולימים פרופסור לחינוך. כאשר תדמור פרש ובמקומו התמנה ארנון צוקרמן, הוא כבר זכה לתואר מנהל הטלוויזיה. אלמוג שבא מ"קול ישראל" לא התיימר להבין בטלוויזיה . הוא היה אדם זהיר בעל עמדות נחושות. ככה למשל, לאחר שהתקבלה ההחלטה לשדר  טלוויזיה שבעה ימים בשבוע, שר האוצר והאיש החזק בממשלה, פנחס ספיר, רמז שהממשלה עשויה שלא לחדש את המינוי שלו כמנכ"ל. אלמוג לא סינן שמועה החוצה, אלא הודיע פומבית שאין בכוונתו לבקש להיות מנכ"ל לקדנציה נוספת. מכיוון שהוא הכיר את ארנון צוקרמן שהיה סגנו ,כסמנכ"ל למנהל ולכספים, הוא סמך עליו והוא מונה כמנהל הטלוויזיה וזכה לגיבוי מצד אלמוג גם מול הממשלה. התקופה של צוקרמן בטלוויזיה הייתה תור הזהב שלה. ארנון צוקרמן, איש כלכלה וכספים גם בדיסציפלינה  האקדמית שלו, למד ביסודיות את מלאכת הטלוויזיה. וברגע שהוא למד, הייתה לו טביעת עין מצוינת  בכול הנוגע לאנשים, לתכנים ולצורה. אנשים שמלאו את תפקידם במסירות ובמקצועיות זכו לגבוי מלא. במקרים אלה כול ביקורת והתקפות בחוץ נעצרו אצלו. לאמור שהוא גם לא מסר על כך לאדם או ליחידה שכלפיהם נועדה הביקורת. אם זאת הייתה מוצדקת, לדעתו, הוא דאג לא רק למסור על כך אלא להפיק לקחים. לאחר פרישת אלמוג בסיום הקדנציה שלו כמנכ"ל התמנה במקומו יצחק לבני- איש בעל אופקים, מי שהפך את גלי צה"ל לתחנה בעלת תהודה בכול התחומים. בנימה אישית אוסיף שאני אמנם שיקמתי את מחלקת החדשות והספורט , שלימים עלתה בדרגה לרמת חטיבה. אבל מי  שהביא אותה להישגים בתחומי החדשות, האקטואליה והספורט,  ברמה מערבית גבוהה היה מי שבא אחרי- דן שילון. שהיה גם לפָני תקופה קצרה ,נבהל ופרש. דן שילון עסק בתחום הספורט של עיריית תל אביב כאשר אני שימשתי כראש המערכת. כבר אז הוא גישש את מקומו, נקלט במדיום והצטיין בדיווחיו במלחמת ששת הימים.  בטלוויזיה הוא שהקים את "מבט לספורט" הפך אותו לשם דבר עם לובי ציבורי חזק, כולל בכנסת,ואחר כך העביר אותו לאלכס גלעדי. כמנהל חדשות הוא לא נתן הנחה, לא בפנים ולא בחוץ..

זאת הייתה תקופה שבה שודרו שידורי דראמה טלוויזיונית מעולה כמו "חירבת חיזעה" "אינדיאני בשמש" ועוד. הובאו משדרי  אקטואליה ותעודה כמו סידרת אולפן בשילוב סרטי תעודה-"תעודת זהות" ומשדרי בידור אשר הדובדבן בקצפת היה "ניקוי ראש" לאחר הסדרה הסטירית הקודמת "לא הכול עובר".הטלוויזיה גם הביאה לשידור את הפסטיבלים הגדולים של הזמר העברי בניצוחו של במאי נפלא -יוסי צמח.

"תקרית אישית ומקצועיתכמשל לעידן

חיכוכים וחילוקי דעות תמיד היו ואי אפשר בחברה חופשית ובקרב יוצרים בעלי אגו מפותח שלא יהיו. חלקם דלפו החוצה,חלקם מצאו פתרון כזה או אחר והיו גם שנענשו, אם לא מייד אז כעבור זמן. כאמור, ברשות השידור המנכ"ל הוא העורך הראשי של כול השידורים ואין חולקים על כך שעל פיו יישק דבר. אלמוג נהג לומר לפוליטיקאים שהוא לא מתכוון ללוות כתב וצלם שעוסקים בצילום כתבה או לשבת במערכת ולראות את ה"ליין אפ"- הנושאים שמסוקרים במהדורת החדשות המרכזית. במקרה של הטלוויזיה- "מבט". הוא כן צופה בשידורים ואם יש לו הערות או ביקורת הוא דן על כך עם האחראים לדרג המקצועי. הפוליטיקאים עדיין היו רגילים לעורך עיתון,אשר גם הוא לא רואה כול מילה לפני פרסום, אלא עורכי המדורים השונים.

לי קרה מקרה חריג בתקופה שבה יצחק לבני היה המנכ"ל. לבני נחשב לאדם פתוח, מאוד ליברלי בדעותיו ובניהול, שום טענות או תלונות לא הגיעו אליי, כמנהל החדשות, ממנו במישרין. אם כבר אז הם הועברו דרך מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן. ככה למשל הוא ראה לנכון לציין באוזני צוקרמן כי  הריאיון שלי עם ראש הממשלה גולדה מאיר עם פרישתה לא היה מוצלח. אך ארנון סיפר לי על כך רק לאחר שסיימתי את הקדנציה. הציבור, אגב, חשב אחרת. מכול מקום לא קבלתי ישירות הוראה מן המנכ"ל פרט למקרה אחד. ביום ששי מסוים לקראת מהדורת "יומן השבוע"- היומן, אז והיום, נפתח בחדשות החמות לקראת הכתבות .

            יצחק לבני           

קבלתי טלפון מיצחק לבני ובו הוא מבקש ממני שלא לשדר ידיעה מסוימת ,שהייתה ככול הנראה ידיעה פוליטית חשובה, שאינני זוכר מה היה טבעה, אשר שודרה ב"קול ישראל".אמרתי לו שלא מתקבל על הדעת שידיעה אשר שודרה במדיום הקולי של רשות השידור לא תשודר בטלוויזיה, וכיצד אני כמנהל החדשות, אֵרָאֶה בעיני הציבור, ובעיקר בעיניי אנשיי. לבני בשלו, והוא יכול היה להיות די ערסי וקשוח  בשקט הסטואי שלו- "אני מבקש שלא תשדר אותה". בשקט,זהו. בפניי עמדה דילמה קשה מאוד. פורמאלית- קבלתי הוראה מהעורך, ואני יכול לגלגל אותה לפתחו ולומר לו "אני משדר תוך מחאה". אני בטוח שהוא היה מקבל את זה וגם מאשר שהוא ולא אני  היה הצנזור. אולם לגופו של העניין- אני ראיתי בכך מעשה לא הוגן. שכן אילו מלכתחילה ניתנה הוראה לרדיו ולטלוויזיה שלא לשדר את הידיעה- הייתי אני ,ואני משער שגם מקבילי ב"קול ישראל" ,ממלאים אחר הוראת העורך.אבל היא כן שודרה ברדיו ואני התבקשתי שלא לשדרה. יכולתי גם לפנות למנהל הטלוויזיה ,ארנון צוקרמן, שהיה מן הסתם מגבה אותי, אבל רציתי למנוע מארנון, מנהל שעמד כחומה נגד פגיעה באנשי המקצוע- קבלת התפוח הלוהט. החלטתי לשדר את הידיעה .

לא שמעתי לאחר מכן מלבני אף מילה,ואני מסופק אם צוקרמן שמע על כך. אבל ליצחק לבני הייתה בין היתר נשימה ארוכה. היה לו גם זיכרון טוב. בסיימי את תפקידי כמנהל החדשות בטלוויזיה המליצו מנהל החדשות שבא אחריי, דן שילון, ומנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן שאהיה כתב בלונדון- כלומר כתב באירופה שמקום מושבו בלונדון. אני מאוד השתוקקתי לכך שכן רציתי להכיר מקרוב את העשייה הטלוויזיונית באנגליה כמו ה-בי.בי.סי והרשת המסחרית -"תיימז". המנכ"ל יצחק לבני הטיל ויטו, ולימים הוא אמר לי זאת בפה מלא, תוך חיוך ממזרי. אני פגוּע- גאווה ורצון להוכיח שאסע -סידרתי לי איזו מלגה חלקית של "המועצה הבריטית" ואיזו ג'וב מטעם מחלקת ההסברה של הסוכנות היהודית ועשיתי,יחד עם משפחתי, חצי שנת שבתון באנגליה, "מעין שבתון" לעניים. כאיזה מחווה אושרה לי על ידי רשות השידור נסיעה  הלוך ושוב ושבועיים לימודים. אבל כשם שלבני לא פעל נגדי מייד, לאחר שהפרתי את דרישתו,לא הייתה לי סיבה להמעיט מהערכתי אליו כאיש אשכולות ספרותי, רחב אופקים, "יהודי פולני", וישראלי כלבבי ובעל אינטלקט .

לימים כאשר הבאתי לו  את כתב היד של ספרי " "גשר של  נייר" כדי שיעיין בו, הוא ,לאחר שקרא אותו, העביר  אותו ליורם טהר לב, עורך בכיר ב" משרד הביטחון ההוצאה לאור" והאחרון בישר לי שהם מעוניינים בהוצאתו לאור. ציינתי עובדה זאת במבוא בספר. הבאתי סיפור זה כספיח כדי לשקף את האווירה ששררה באותה רשות השידור שהיא הייתה הבית המקצועי של האנשים שעשו מעל ומעבר כדי להצדיק את היותם שליחי השידור הציבורי. הוא כאמור היה אז במיטבו.

החלק הבא-"השקיעה" הקיסר לפיד הראשון.

שדרני הממלכה והסוסים הטרויאניים

הקמתה והריסתה של רשות השידור.

 חלק א'- לידה מחוץ לרחם.

 לפני שבועיים ערכו אנשי רשות השידור אירוע פרידה מהרשות , שבו הוקרן ,בסינמטק בתל אביב, פרק ראשון בסדרת הרקוויאם בשם "היום זה אנחנו".את רובם  של המתכנסים לא הכרתי . אבל אני מכיר את ציבור השדרים שתמיד עשו את מלאכתם נאמנה,וגם עכשיו הם עושים זאת.  הם רק איחרו בכמה שנים, גם את המחאה וגם את הסיסמה "היום זה אנחנו" .

הריקבון הגדול יציר כפם של ביבי והסוסים הטרויאניים שלו,הֵחֵל בעצם לפני שבע שנים ולא שמענו את קולם ולא ראינו סרט תיעודי "היום זה אנחנו". אלא שלא זאת הסיבה שראש הממשלה ביבי נתניה עושה שמיניות להשאיר את רשות השידור. גם הצל הענק של פיטורי כאלף עובדים ,שלבי אתם, לא מטריד אותו, כפי שהוא הודיע ב"עצב"  לאחר המפגש אתם. הוא משחק בהם כ"פיונים" כבובות על חוט ,לסיפוק הגחמנות והאגו שלו, חשוכי המרפא. מה שמדאיג אותו אלה הסוסים הטרויאניים שלו שעדיין מצויים שם וקרוב לוודאי שלא יעברו לתאגיד השידור החדש. אילו קיימו את חוק רשות השידור הישן ככתבו וכלשונו,ובעיקר ביבי נתניהו  ועושיי דברו,כולל השר ארדן, לא היה מקום בכלל לתאגיד. הוא קם בחטא, התנהל במחשכים, ומהותו בעתיד לוטה בערפל פוליטי כבד .עם זאת ,ביבי לא מחדש מאומה. היו דברים מעולם אבל בעידן אחר- פוליטי ותקשורתי, אשר חשבנו לתומנו שעבר מן העולם. אבל גם אז הרשות בראשיתה קבעה תקדימים חשובים בשידור ציבורי.

 כול סיפור טוב מתחיל באנשים ונגמר באנשים, וככה גם הסיפור שלנו. חנוך אוׂבשיֶינקו עלה לארץ בשנת 1935 בהיותו בן 18.הוא התחיל את לימודיו בפקולטה למשפטים,  ועסק במלאכות מזדמנות כולל  צָבָּע כדי לממן את לימודיו. מאוחר יותר שרת כגָפיר-נוטר במשטרת המנדט, הצטרף ל"הגנה", השתתף בשידוריה במחתרת, ובשנת 1945 התקבל כקריין ב"קול ירושלים". עם הפיכת "קול ירושלים" ל"קול ישראל", ביום הקמת המדינה, הוא  שינה את שם משפחתו לגיבתון, טיפס די מהר ב"רשות השידור" בעיקר בתחום החדשות , הפך למנהל מח' החדשות, לסגן מנהל "קול ישראל, ולמנכ"ל שרות השידור בשנת 1960 ולמנכ"ל הרשות עם הקמתה בשנת 1965 .

גיבתון היה מנהלן מעולה  ובהיותו מנהל החדשות ב"קול ישראל"- שרות השידור,הוא היה נאמן לממסד של בן גוריון כאשר מנכ"ל משרדו, טדי קולק היה האחראי על  השרות. היו מקרים, במצבים פוליטיים מסוימים, שחנוך  גיבתון ,כמנהל חדשות, כסמנכ"ל השרות ומנכ"ל, הופיע בחדר החדשות של הרדיו ושכתב ידיעות. העורכים הדפיסו, הגישו לו והוא שוב שכתב. הוא היה העורך הראשי.

חנוך גיבתון ודוד בן גוריון

לטווח הארוך גיבתון הציב לעצמו מטרה והיא הקמת טלוויזיה בישראל, במסגרת שרות השידור. נשלחו אנשים גם לצרפת וגם לארה"ב להשתלם במדיום הטלוויזיוני, שכן ארצות אלה העניקו מלגות לימוד ואלה לא העמיסו על התקציב , דבר שהיה מעורר התנגדות מצד המתנגדים לטלוויזיה ובראשם העיתונות הכתובה.

בן גוריון נמנה עם המתנגדים להקמת הטלוויזיה ואילו טדי קולק ויצחק נבון, מזכירו של ב.ג ,צדדו  בהקמה. בשנת 1963 בעקבות התפטרות בן גוריון והקמת ממשלה על ידי לוי אשכול, אשכול עצמו תמך בהקמת הטלוויזיה, והיה זה בתקופתו שהוקמה רשות השידור, שהייתה  על פי החוק אוטונומית ובראשה עמדו וועד מנהל ומועצה ציבורית. אלא כדי להבטיח  את השפעתה של הממשלה על הרשות -גם הוועד המנהל ,גם המועצה וגם המנכ"ל נבחרו על ידי הממשלה,האגרה נקבעה על ידי  הממשלה באמצעות הכנסת. השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור,מונה אף הוא על ידי הממשלה. במילים אחרות הממסד לא ויתר על השליטה בשידור הציבורי. אך היה איש אחד שהפריע, והוא הפריע בעיקר לשרים של מפלגת אחדות העבודה ומפ"ם, וגם כמה אישים ממפא"י, שראו  במנכ"ל הרשות חנוך גיבתון, סוס טרויאני של אנשי בן גוריון, דהיינו של מפלגת רפ"י שהוקמה על ידי חסידי בן גוריון  ובראשם משה דיין ושמעון פרס.

הדחת הטלוויזיה מן הרשות.

אמנם לפי החוק אפשר היה להדיח את גיבתון, אך זאת בנימוקים קיצוניים ואשכול התנגד לכך. הפתרון היה לפתות את גיבתון בג'וב מכובד של שגריר ישראל בפולין. גיבתון הסכים. בינתיים פרצה מלחמת ששת הימים, ובעקבותיה מדינות הגוש הסובייטי ,שפולין הייתה אחת מהן ,ניתקו את היחסים, ומשרד השגריר התפוגגה. במלחמה זאת "קול ישראל" הפליא בדיווחיו מזירות המלחמה ובשלבי הניצחון . גיבתון, חשב שהדבר יירשם לזכותו, בשעה שעובדים בכירים ברשות האשימו את מנהלם שהוא מנסה לענוד לעצמו ציון לשבת שמגיע לעובדים. כול זאת על רקע ההכנות להקמת טלוויזיה בישראל שממשלת אשכול החליטה עליה. גיבתון קווה שהוא יוכל להיות מנכ"ל הרשות- שכולל רדיו וטלוויזיה, המדיום שהוא כול כך רצה בו.

במצב הזה ,הממסד עלה על רעיון "מקורי". אם אתה לא יכול להדיח את גיבתון מהטלוויזיה, נדיח את הטלוויזיה מגיבתון. התקבלה החלטה על ייסוד "צוות ההקמה של הטלוויזיה" בראשות פרופסור אליהוא כץ, חוקר ישראלי ובינלאומי בתחומי החברה והתקשורת. גוף זה אמור היה להתנהל באופן עצמאי, אף כי רשמית, הוא היה כפוף למוסדות הרשות. גיבתון ממורמר, הן כלפי הממסד והן כלפי עובדים ,שחלקם היו מנאמניו, הסכים לקבל תפקיד של קונסול ישראל בלוס אנג'לס. שם הוא נפטר משברון לב . אבל רבים מקרב וותיקי "קול ישראל" גם כן מצאו עצמם בחוץ. הם פתחו במערכה נגד הגוף החדש. הייתה טענה שביסוד הקמת הגוף החדש, עומד  המניע של הממסד לשלוט על המדיום החזותי לאחר שוויתרו על השליטה על המדיום הקולי. אני לא מקבל נימוק זה. ולא זאת הייתה הכוונה של ישראל גלילי.זה היה ברור לי והוא אמר לי זאת זמן קצר לפני פטירתו לקראת פרסום ספרי " בית היהלומים- סיפור הטלוויזיה הישראלית. ראשית -לממשלה, כפי שציינתי, הייתה השפעה על רשות השידור באמצעות מינוי הצמרת מטעמה ועל גביית האגרה- שני אלמנטים חיוניים של כול מוסד. שנית, ולא פחות חשוב היה המינוי של פרופסור אליהוא כץ.

מי שמינה אותו היה שר ההסברה ישראל גלילי, ממנהיגי אחדות העבודה ובעל השפעה רבה בממשלה. פרופסור כץ לא היה אישיות פוליטית אבל אילו הייתי רוצה להגדיר את השקפת עולמו, הייתי אומר שהוא תומך במפלגה כמו מר"ץ. אליהוא כץ רצה להקים גוף שלא יהיה נגוע לא בתלות ממשלתית ולא בתככים הפוליטיים סביבו, לרבות תככים מבפנים. הוא רצה לעשות טלוויזיה טובה. המודל שלו היה הבי בי סי ולא הטלוויזיה האמריקאית אותה הוא הכיר מילדותו ואחר כך מתחומי ההתמחות שלו. קשה לדעת מה היה קורה לצוות ההקמה בראשותו של כץ.  מצד אחד  האיצו בו לפתוח בשידורים, שלדעתו המערכת לא הייתה בשלה.  מצד שני לא ניתנה לו ההזדמנות של "מסה ומעש"

 

אליהוא כץ.

סופו של פרק זה היה שלאחר שגיבתון הוגלה ללוס אנג'לס, ולנוכח הלחץ האדיר של אנשי קול ישראל שעשו לובי יעיל מאוד בכנסת -הטלוויזיה "שנולדה מחוץ לרחם", חזרתה להורתה הטבעית -רשות השידור, דבר שמלכתחילה היא  הייתה חייבת להיות. הדחת גיבתון, לפחות בשלב זה הייתה מעשה חלם. הוא היה משרת בנאמנות את השלטון כפי שהוא שרת אותו לפני כן.

הרשות בכול זאת גוף אוטונומי.

 עם  כול זאת, אני רואה בכך  חלק מחבלי הלידה של מדיום חדש בישראל, לא רק על מורכבותו הטכנית אלא הפוליטית ,והחששות, הלבטים, שלא  לדבר על הבורות  מצד פוליטיקאים לגבי טיבו של המדיום .אולם ברגע שהקרע בין הטלוויזיה לבין "קול ישראל" אוּחָה והטלוויזיה חזרה להיות חלק מהרשות, הלחצים הפוליטיים מבפנים פחתו בשעה שהלחצים מבחוץ גברו . אלה  הגיעו לשיא כשהממשלה בראשות גולדה מאיר ניסתה להפוך על פיה החלטה של מוסדות הרשות- הוועד המנהל והמליאה- לשדר בטלוויזיה שבעה ימים בשבוע לרבות שבת. הממשלה כשלה, כישלון מהדהד. מי שעלה על הבריקדות  למען קביעה תקדימית  כי רשות השידור ,בניגוד לשרות השידור, היא רשות אוטונומית היו החל בחברי הוועד המנהל בפסגה , דרך המועצה הציבורית ועד אחרון הכתבים והטכנאים. לא היו שתולים  של הממשלה ברשות השידור שיכלו להשפיע על עמדה החלטית זאת. מדובר היה באנשים כמו ד"ר חיים יחיל, מי שהיה מנכ"ל משרד החוץ וחבר מפא"י, הסופר חנוך ברטוב, שמונה על ידי אחדות העבודה, הסופר נתן שחם המשנה ליו"ר שמונה על ידי מפ"ם, המחנך והסופר ד"ר אשר ריבלין שמונה על ידי גח"ל- גוש חרות-ליברלים וחברי המועצה ,שרובם היו מנויים פוליטיים. מדובר היה במנכ"ל שמואל אלמוג, גם הוא מינוי ממשלתי. לחצים אדירים הופעלו על ידי השרים, כולל ראש הממשלה , לדחות את ההחלטה על מעבר לשבעה ימי שידור הטלוויזיה כולל שבת. זאת כדי לאפשר את כניסתה של המפד"ל לממשלה. כנגד לחצים אלה עד הרגע האחרון, אפילו לדחייה מיום ששי, שבו עמדו להתחיל השידורים בשבת ,לישיבת הממשלה ביום א' הקרוב -העלו חרס.

 

 

 

 

 

מימין:ד"ר חיים יחיל- יו"ר, שמואל אלמוג מנכ"ל ,חנוך ברטוב,נתן שחם, ד"ר אשר ריבלין.

 

מוסדות הציבור ביחד עם הדרג המקצועי הוכיחו לממשלה ולציבור שגם באותן מגבלות  שמובנות בחוק רשות השידור אשר ,אף שנתון לבקרה ציבורית ואף ממשלתית -, הרשות היא גוף אוטונומי ריבוני לקבל החלטות שנוגעות לתפעולו כשרות ציבורי. יתרה מזאת החלטה זאת זכתה לגיבוי מוחלט של בית המשפט העליון.

זה היה מעשה תקדימי קונסטיטוציוני אשר קבע את מעמד הרשות  כגוף שמשרת את הציבור ולא הממשלה. הכול מה שנדרש לפוליטיקאים מאז ,שעצמאות השידור הציבורי בגרונם, הוא ללכת בנתיב התקדים הזה. שכן  במהלך  השנים  גם הממשלה וגם הכנסת עשו פלסתר מהחוקים שלהם עצמם. הם , שבמינויים שלהם השחיתו, תרתי משמע , את  רשות השידור, הרקיבו את הממסד והפכו את העובדים המקצועיים לכדור משחק שניתן לבעוט בו, גם החוצה. ועוד משהו נלמד והוא שאם גוף ציבורי, כמו רשות השידור ,נאמן למנדט שהוא קיבל, סחטנות מפלגתית לא פועלת. המפד"ל נכנסה  לממשלה ובלעה את הגלולה של שידורי השבת. הלקח: דת ,דת, אבל עטינים שופעי חלב קואליציוניים הם בהכשר בד"ץ.

הרשימה הבאה : תור הזהב של הטלוויזיה הישראלית.

 

עריצים וערוצים

" הבלמים והאיזונים" מעָוותים את שידורי החדשות והאקטואליה.

 אפתח באפיזודה קטנה מימי הרדיו, לפני 60 שנה ,כאשר שרות השידור היה חלק ממשרד ראש הממשלה. בכול הקריירה העיתונאית שלי איני זוכר עבודה משעממת יותר מאשר להיות עורך חדשות בקול ישראל באמצע שנות החמישים של המאה הקודמת. לשם כך- לקום בשעה ארבע בבוקר בחורף הירושלמי הסמיך. המהדורה  הייתה מורכבת מחדשות חוץ ופנים. זה כלל תמצות של עשרות מטרים שפלט הטלפרינטר בחדשות  של סוכנויות הידיעות הבינלאומיות כמו  "רויטרס" " אסושייטד פרס" "יונייטד פרס" "סוכנות הידיעות הצרפתית"- איי פי אֶף. וסוכנות טלגראפית ארץ  ישראלית- סט"א .או קיצור ידיעות שהעבירו הכתבים בארץ שגם האורך שלהם נמדד באינצ'ים. מכול זה הרכבנו מהדורה חדשות בת רבע שעה, ולא בכול שעה.

כדי להפיג את השעמום הצעתי לעמיתי וחברי יורם רונן, שעסק באותה עת בתכניות נוער ומוזיקה, שאני אמצא סיפורי צימוקים והוא יצמיד להם לחן הולם.הגשנו את הרעיון למנהלים והם אישרו זאת . זאת הייתה תוכנית שבועית בשם "מה שהיה היה".לאחר כמה וכמה תוכניות כאלה עלה בדעתי רעיון קונדסי.הנושא היה "חיי הלילה בירושלים".הפעם החלטתי שלא להסתפק בתמליל, אלא לצאת לרחוב עם מכשיר הקלטה. לקחתי מכשיר הקלטה קטן ,"אוּהֶר", שבו השתמשו הכתבים, שכן אילו לקחתי "נאגרה" גדולה בלי טכנאי, הייתה פורצת שביתת טכנאים. הקלטתי מבחר גדול של יללות ויבבות של קבוצת החתולים, ואלה הושמעו למשך כחמש עשרה שניות, בליווי הלחן של לרוי אנדרסון- "החתול רוקד ואלס". לאחר יומיים הודיעו לנו כי "התוכנית מיצתה את עצמה"

אני משוכנע שלא ראש הממשלה,בן גוריון, לא טדי קולק, מנכ"ל  משרדו, שהיה אחראי על שרות השידור, לא צבי זינדר מנכ"ל השרות ולא חנוך גיבתון מנהל החדשות, או לאה פורת, מנהלת התכניות- היו מאחורי ההחלטה. קבל אותה מישהו בדרג  הביצוע שמעל לעורכים.הוא חשש שמא מישהו יאשים אותו שהוא נתן יד להשמצת חיי הלילה בירושלים. היה זה סוד קטן שעם צאתו של אחרון הצופים מקולנוע ציון בשעה 11 , ירושלים הייתה שוממה ומכאן חיי הלילה היו של החתולים .האיש  שהחליט על כך שָם "סייגים לתורת השידור הציבורי" עם זאת בהחלט היו שדרים נועזים יותר.

אגרת השידור היא מניית בכורה  של הציבור.

ומן המשל זוטא לנמשל בימינו- 60 שנה לאחר אותו סיפור.שם השיטה היה האָזֵן "לקול האדון" . התקרנפות, או מילה יפה יותר- התיישרות עם מי  שאתה  חושב שזה  יישא חן בעיניו. צנזורה עצמית היא חמורה לאין ערוך  מאשר צנזורה מבחוץ. היא מושחתת ומשחיתה.וזה  מה שקרה לרשות בשנים שלפני הקמת "וועדת לנדס" ( מתוך תריסר אם אני לא טועה בהיסטוריה של רשות השידור)  כשהסרחון  היה כבר בלתי נסבל. יחד עם זאת  חברי וועדת לנדס שדנו בסוגיה הכניסו בה "מטען צד" שבהכרח פגע  במסד של השידור ציבורי ראוי לשמו. בחוק רשות השידור  משנת 1965 , כלולה האגרה. האגרה בדרך כלל, בשידור  ציבורי אינה מכסה את מלוא ההוצאות. אבל יש לה משמעות מעבר לזה. בריאיון עם פרופסור ארנון צוקרמן שהיה מנהל הטלוויזיה וגם עמד בראש אחת הוועדות לשינוי החוק, הוא  הדגיש בשיחה שפורסמה ב"עין השביעית" כי "ברגע שביטלו את אגרת רשות השידור, בצעד פופוליסטי, הפרו את ההסכם שיש בין המשדרים לבין הציבור. האגרה מייצרת איזשהו חוזה, והנאמנות של המשדרים היא בראש ובראשונה לציבור. ברגע שזה שונה, והתקציב בא ישירות מאוצר המדינה, אז ההשפעה של המדינה היא מוחלטת"

לאותה דעה שותף בין היתר פרופסור אליהוא כץ,חוקר בינלאומי עטור פרסים בתחומי המדיה ומדעי החברה, ומי שעמד בראש "צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית." וככה רואה זאת  פרופסור אליהוא כץ:"ביטול האגרה, עד כמה שזה נשמע חיובי בקרב הציבור, פוגע קשות במסר ששידור ציבורי שייך לציבור. כמו הסיסמה "שלכם ובשבילכם". לצערנו המסר הזה שהאגרה משמשת מניה של בעלות ציבורית, לא הוחדרה דיה בתודעה הציבורית בארץ" .

%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%94%d7%95%d7%90-%d7%9b%d7%a5%d7%a6%d7%95%d7%a7%d7%a8%d7%9e%d7%9f%d7%99%d7%90%d7%99%d7%a8-%d7%90%d7%9c%d7%95%d7%a0%d7%99-%d7%a4%d7%95%d7%a1%d7%98

מימין לשמאל: פרופסור אליהוא כץ, פרופסור ארנון צוקרמן, יאיר אלוני.

שאלתי את יאיר אלוני מי שהיה מנכ"ל רשות השידור וחבר וועדת לנדס שמסקנותיה הביאו להקמת התאגיד, מה היו הסיבות לביטול האגרה. וזה מה שהוא אמר לי בין היתר:" "הרישיון להחזקת מקלט רדיו או טלוויזיה באנגליה, אינו "אגרה", אלא מס , והשתמטות מתשלומו היא עבירה פלילית. יש עליה קנסות כבדים והענישה מגיעה עד מאסר. לרשות השידור מעולם לא הייתה סמכות כזו. שנית , גם באנגליה יש הרהורים וערעורים על ה"אגרה" לכאורה, מאז ימי ראש הממשלה,אשת הברזל מרגרט ת'אצ'ר, שביקשה לבטלה ולבסס את הכנסות הבי.בי.סי על פרסומות. מאז, אחת לחמש שנים בבוא העת לחידוש ה"צ'ארטר" שמכוחו משָדר הארגון בפלטפורמות שונות ומגוונות ,מתלהט הוויכוח על ה"אגרה". נכון הוא שאחד הגורמים הלוחצים לביטולה הם הערוצים המסחריים. אך המענה להם הוא כי 74% מן הצופים בבריטניה צופים בקביעות ב-BBC1 מה שאין כן המצב בישראל, אלא בימי המונופול ושידורי מכבי  ת"א."

בנקודה זאת אני יכול להוסיף כי ,מעבר לפטוׁרים  לתשלום האגרה,שהלכו ורבו בארץ לצבורים שונים , גביית האגרה הייתה צרה צרורה לגובים ונגבים. אלוני הוסיף וציין כי במדינות כמו אוסטרליה, בלגיה,פורטוגל,ספרד,ניוזילאנד, הונגריה והודו, האגרה בוטלה ובארה"ב היא לא הייתה קיימת אף פעם.

" ועדת לנדס בחנה את נושאי האגרה מכל צדדיו והגיעה למסקנה כי הוא מעורר תרעומת, גבייתו לא יעילה, כלי הגבייה אינם יעילים."- אומר אלוני." הושקעה מחשבה וחשיבה כלכלית מעמיקה עד אשר הגיעו למסקנה כי אי אפשר להמשיך בו.הועדה קבעה עקרונות לקביעת תקציב השידור הציבורי, שיקבע על ידי השר הממונה ושר האוצר ואלה הם: (ציטוט מסיכום הועדה, עמ' 89):

שמירה על עצמאות תקציבית של הגוף ומניעת יכולת התערבות של הממשלה בקבלת ההחלטות השוטפת של הגוף..קביעת מקור תקציבי יציב שאינו תנודתי במסגרת ההכנסות משנה לשנה על מנת לייצר למשדר הציבורי יכולת תכנון ארוכת טווח. מסגרת תקציבית קבועה שלא יהיה ניתן לבצע בה שינויים אלא בחקיקה ראשית ובאישור שר האוצר. על מנת שהתקציב יהיה קשיח, יימנע גידול מופרז בתקציב המשדר הציבורי או הפחתה שתפגע ביכולתו לעמוד ביעדיו כפי שנקבעו בהמלצות אלה. הרשות לא תעסוק ולא תגבה תקציב זה באופן עצמאי

יאיר אלוני הוא אדם מאוד מסודר ומקפיד בדיוקים, ובתשובה לתהייה שלי, הפירוּטים  לקוחים בין השאר מן  הפרוטוקולים של הוועדה. העדפתי לפסוח עליהם. עם זאת אלוני הזכיר לי שהוא זוכר החלטה ישנה-נושנה של יו"ר ועדת כספים של הכנסת ,ישראל  קרגמן איש מפא"י ,שהודיע כי יאשר לרשות תקציב לשלושה חודשים כדי לוודא שהיא תתנהל כהלכה. והוא  זוכר את ההתעללות של שלטון הליכוד בתקציב רשות השידור והתעללות פקידי האוצר כמו הממונה על התקציבים והחשב הכללי ,שקבעו גם את גובה האגרה.

אין לי צל, צלו של ספק כי חברי הוועדה דנו בכובד ראש בכול ההיבטים של האגרה, ויאיר אלוני, שהיה מנכ"ל הרשות, התנסה בסוגיה והוא גם מכיר את הבי. בי. סי מקרוב. יחד עם כול זאת אני תומך בגישה של  כץ  וצוקרמן,  חרף כול  המכשולים והטעונים שהושמעו בוועדה. זאת, לו בשל העובדה כי במדינת ישראל שבה זכויות רבות כול כך מופקעות מן  אזרח, לפחות בנושא האגרה של שידור ציבורי שהוא החמצן של הדמוקרטיה, הוא יכול להגיד "אני בעל מנייה ויש לי מה לומר בעניין זה" אבל אם אכן חברי הוועדה, אנשים אינטליגנטיים ומצויים בנעשה בחברה הישראלית, נתנו את דעתם לכול הפנים של הנושא, הרי מהיבט אחד הם התעלמו, כמי שהכירו יפה את התלאות שלוו בהקמת הרשות והטלוויזיה הישראלית. ואלה היו פוליטיות-הם הוציאו סוס מרוץ מן האורווה,רק שכאן, רתמו אותו לעגלה עם גלגלי עץ והעגלון הוא שר התקשורת ביבי עם שוט ארוך בידו. נכון שאז שר התקשורת היה ארדן. אז מה אם ביבי ראש הממשלה. עיניכם הרואות ראש הממשלה לקח לעצמו את תיק התקשורת וארדן גם אם צייץ, לא עשה ולא עושה מאומה לביצוע  הקמת התאגיד הציבורי שאותו יזם.למה? ככה. כי אנו בישראל.

מי שחטא בפן הזה של הסוגיה של שידור ציבורי, מלבד הוועדה להקמת התאגיד, הייתה התקשורת. ואני כבר עמדתי על כך בעבר. בישראל אפשר לשקם מבנה שנבנה בסגנון ה"באוהאוס". אבל אם הורסים מבנה תכנים ציבורי, קשה לשקם אותו. בראש החץ לחיסול רשות השידור היה מגזין ד'מרקר שאותו אני מחשיב מאוד במודעות הגבוהה שלו בנושא כלכלה וחברה. אבל הוא לא היה מודע במידה מספקת לעובדה שעצם הקמת הטלוויזיה בישראל היה כרוך בתהליכים פוליטיים, הפכפכים, שנמשכו שנים. עכשיו צאו ראו כמה שנים עברו בהרס אותו מבנה,וסימן השאלה הגדול הוא אם המבנה יקום בכלל, ואיזה פרצוף יהיה לו.  ראש הממשלה שלנו הוא מומחה גדול  בתעמולה ,בהפחדה ובהרתעה מן הסוג הזה. אם הוא  יורה בברכיים של תאגיד השידור. הוא עושה זאת  לא רק כדי  להפוך אותו לנכה אלא גם כדי לשדר אזהרה לערוצים אחרים, לרבות ערוצים מסחריים- ראו הוזהרתם.

על ה"חטאים"  של תאגיד השידור הציבורי אוסיף  שלפחות בעיני הציבור הוא פעל במחשכים. הכול הָש הָש. ואם יצאו אי אלה מסרים הם נגעו לצדדים הטכניים המתקדמים, למחשוב, המערכת, השיטות הדיגיטאליות ומדי פעם בפעם בחירת האנשים. האחרון שבהם מן הסתם גזל את מעט השינה של ביבי ,שלא ראה שם אנשים משלו, ובאמצעות המנכ"ל של משרד התקשורת שבראשו הוא עומד, הוא רצה להכניס כמה חפרפרות, שנמצאות עדיין ברשות השידור.אבל בפרטים אלה מתעניינים מעט אנשים בתקשורת, הן בצד העיתונאי והן בצד הטכני. הציבור לא הבין בזה מאומה. התאגיד חייב היה לנהל מסע הסברה אינטנסיבי, לאור מה שסיפר לי יאיר אלוני, הנימוקים שעמדו ביסוד ההחלטה, גם אם בצורה פשוטה יותר, לא הובאו לידיעת הציבור. זה היה חייב להיות נושא לדיון ציבורי, בהשתתפות נציגי הציבור, המדיה וכול רובדי החברה, על המשמעות של שידור ציבורי, ומשמעות האגרה. זה לא נעשה.

%d7%94%d7%95%d7%a8%d7%93

חשבתי על הלוגו של התאגיד שמעוצב במילים כ א ן  .כאן בארץ ישראל העניינים מתנהלים כפי שמתנהלים.כאן המציאות היא חג לקריקטוריסטים שמכול דמות ,ישות, או מציאות-יגיח לך לפתע פוליטיקאי, פעם פוליטיקאי משופשף. כיום פוליטיקאים עמי ארצות, נלעגים, בושה לציבור ששלח אותם להנהיג את המדינה.

באתר התאגיד נמסר כי "כאן תמצאו תחקירים, כתבות ופודקאסטים,( "פוִׁד" מ-אייפודׁ המשמעות היא צפייה במשדרים באינטרנט במינוי או חינם- צ.ג) יחד עם קטעי וידאו  מרתקים שמיועדים לעידן הרשתות החברתיות " אבל משום מה אלה לא הגיעו לציבור הרחב.מה שהגיע היו עניינים תקציביים,מנהליים,אישיים , וכרגיל עניינים פוליטיים. הציבור, גם שלנו ובכול מקום, מעוניין בתוכניות טובות, לפחות כאלה שהוא נהנה מהם בכול תחום שיהיה. הא -ראייה.השדרים הטובים מזוהים עם התוכניות שלהם ושמם הולך לפניהם. לדוגמה.אילנה דיין בשל תוכנית "עובדה", בערוץ 2 ,אושרת קוטלר- "המגזין", ורביב דרוקר וברוך קרא ב"מקור" שני האחרונים של ערוץ 10.או יעקב אחימאיר ב ",רואים עולם" בערוץ 1 .ואם לתאגיד יש  טאלנטים כאלה, וסביר להניח שיש לו- אז בצד אזכורם התבקש לתת משהו מיכולתם.זה מה שיכול היה לעניין את הציבור ולהפוך אותו כצד פעיל במאבק למען שידור ציבורי, בהעדר האגרה.

"איזון" בשידור

 אני מזכיר את המשדרים אלה, ואפשר שיש עוד כמה שאני לא מכיר, מכיוון שאלה  מִשדָרים עיתונאיים נטו. אין בהם הנחות.לעומת זאת במהדרות החדשות בכול הערוצים "האיזון" עובר על גדותיו."אי אפשר שלא לשים לב לסתירה המובהקת בין המסר של "הסירו ידיכם" שמעוגן בשידור דמוקרטי לבין המסר של "קול אדוניו" שמקורו בהתערבות של חברי כנסת או אנשי ממשלה"- אומר פרופסור אליהוא כץ.

האם חשבתם על כך שב"פרשת עמונה" מעט מאוד שודר על הצד של חוק וסדר, צדק, חברתי ושוויון. זאת לעומת השיטפון בדיווח  של  המאחז  הפיצפון -"שנית עמונה לא תיפול",החל בראש הממשלה, שר החינוך וכלה באחרון נערי הגבעות זבי חוטם. וכל זאת בשם "האיזון".אני רואה לנכון להעיר כי במגזינים של אקטואליה, יומיים ושבועיים, של  "קול ישראל( קרי ,רשות השידור בפרוק") נעשים מאמצים ,שנשמעים לאוזן ,במָתָן ביטוי הולם לאופוזיציה.

ואשר לכלל הערוצים מדוע  לא רואיין שר האוצר על הפרת ההתחייבות שלו שלא להוסיף פרוטה לתקציב השידור הציבורי ונתן יד לדחיית השידורים, שלכך האוצר כן יקציב כספים ולשם כך  קוצץ התקציב של שאר המשרדים. אם הוא סרב ,אז להודיע על כך ולעשות השוואות למה ולמי מקוצבים הכספים ולמה ולמי לא.וחשוב יותר להאכיל את הציבור בכף עץ גדולה. מדוע כשאין כסף לשירותים חיוניים של רשויות מקומיות לקומץ המתיישבים של עמונה הוצעו מיליונים לכיסם הפרטי, נוסף על עלות העברתם להיאחזות החדשה .פרס להפרת חוקים. זה לא איזון, זה עוות.

אמת, שבדמוקרטיה הרוב חייב לאפשר למיעוט למצוא ביטוי. זה אגב מצוי בחוק רשות השידור המקורי. אבל  מה שקורה בפועל הוא שהתקשורת מעצימה את השתלטות המיעוט הדתי לאומני,כזה שאני מטיל ספק בדתיות שלו, על החברה כולה ומכספי הציבור. בכול חברה דמוקרטית ראויה לשמה זה שוד לאור היום והתקשורת מדווחת עליו בתור שכזה.אבל  בתקשורת של היום כלבי השמירה אינם נובחים אפילו, והשיירה עוברת בגאון כמו "סירק דֶה סולֵיי".

 לסיום- קצת היסטוריה.

 פתחתי באפיזודה מימי הרדיו ואסיים את הפוסט בקטע היסטורי. כאשר  ראש הממשלה גולדה מאיר התלוננה בפני המנכ"ל הראשון של רשות השידור, שמואל אלמוג,על שבחדשות "האנשים שלך הם נגד הממשלה"- אלמוג אמר לה שהוא  לא נמצא בשטח כשמצלמים וגם לא במערכת כשעורכים. " אני לא נותן הוראות מה ייכתב ומה ירָאֵה במהדורת "מבט". אני צופה בחדשות, כמוך, ואם יש לי הערות אני מעביר אותם למנהלים לאחר השידור ."  זאת אמר מנכ"ל הרשות שמונה על ידי הממשלה כחוק ושבראשה עמדה אחת מראשי הממשלות הדומיננטיים ביותר. אבל  שמואל אלמוג, כמי שבא משרות השידור- ",קול ישראל"- ומונה למנכ"ל הרשות, לא ראה את תפקידו כפוליטרוק מטעם הממשלה. הוא מינה אנשים שאותם הוא ראה כאנשי מקצוע. וכאשר הגיעו אליו רמזים עבים מצד שר האוצר פינחס ספיר, גם הוא אחד השרים המשפיעים, כי הוא עלול לשלם באי הארכת הקדנציה שלו, הוא דאג שיתפרסם  שהוא אינו מתכוון להמשיך בקדנציה נוספת. איך זה נשמע כיום? וזה קרה ב"גוּד אוׁל' "רשות השידור".נשמע באנאלי- נכון? מתרפק על העבר,ואנו במאה-21.

יותר מזה. הוועד המנהל ומליאת הרשות אשר מונו על ידי הממשלה, סרבו להפצרת ראש הממשלה גולדה מאיר, שר המשפטים התקיף, יעקב שמשון שפירא, והממונה על ביצוע חוק רשות השידור ישראל גלילי, לדחות את הדיון על שידורים שבעה ימים בשבוע, לרבות בשבת. בשביל ראש ממשלה ,ובייחוד סמכותית כמו גולדה מאיר, זה נחשב כמו סכין בגב. שכן, על הפרק היה צרופה של המפד"ל לממשלה, וזאת איימה שאם יהיו שידורים  בשבת היא בחוץ. האם הקוראים היום יכולים להעלות בדעתם שאנשים בולטים כמו היו"ר, ד"ר חיים יחיל, מצמרת מפא"י, הסופר חנוך ברטוב, מקורב לאחדות העבודה,  והסופר נתן שחם  איש מפ"ם, אומרים:לא! למנהיגים  אשר הפקידו בידם את השידור הציבורי?!. המערכה הזאת, וכל המעורבים בה, היא סיפור מתח שמובא בספר "בית היהלומים- סיפור הטלוויזיה הישראלית" (הוצאת ספריית הפועלים 1986 ).והסוף היה שבג"ץ נתן גושפנקה להחלטת המוסדות הציבוריים של הרשות, ובכך הוא קבע  שהם ולא הממשלה אחראים לשידורים. ועוד ספיח מעניין. המפד"ל נכנסה לממשלה ועוד איך נכנסה.

gplda at tv 1973 photo emka.jpg

ראש הממשלה בכניסה לבית הטלוויזיה לראיון ראש השנה 1973 משמאל מנכ"ל הרשות שמואל אלמוג

וכל זה קרה בראשית  ימיה של הרשות ואותו חוק שראו בו פגמים קשים בלידה כולל הקמת הטלוויזיה כ"הריון מחוץ לרחם" . וודאי שהיו בו פגמים ובראשם הקשר של הטבור של הרשות- באוצר, בראש הממשלה ובשר הממונה על ביצוע החוק ,בוועדת הכספים,ובעיקר מינוי המוסדות הציבוריים והמנכ"ל על ידי הממשלה. אבל אנשי הציבור, שעמדו בראש הפירמידה,והכתבים והעורכים , מלאו כול אחד את התפקיד שיועד להם בחוק , הן כאנשי ציבור והן כעיתונאים. ומן הראוי שאוסיף כי לאחר המהפך הפוליטי בשנת 1977  הציעו חברי "חרות" ,שהיו חלק מתנועת "מח"ל ,להחליף את יצחק לבני, שמונה על ידי הממשלה הקודמת למנכ"ל הרשות, בגין סרב."הוא מכהן לפי החוק" אמר מנחם בגין.כשלבני סיים מונה טומי לפיד לניהול הרשות. אבל זה כבר סיפור אחר.

זאת היסטוריה ועם הספר  ונציגיו כָשלול במבחן.

אסיים בחתולים שבהם פתחתי, אלא שבלחן של לרוי אנדרסון.

Leroy Anderson – The Waltzing Cat – YouTube

מסדרת ההנפשה "טום וג'רי"

 

ה-count down

שומרי הסף בתקשורת כשלו בגילוי המתרחש ברשות השידור במשך שנים רבות.

דומני שאין מונח הולם יותר מ"ספירה לאחור"  count  DOWN- -מאשר זאת להקמת התאגיד הציבורי. שכן, במקרה זה,  רוב האנשים, דברים אחרים מעסיקים אותם יותר מאשר תאגיד השידור הציבורי עם "הספירה לאחור" באנגלית- count down . אני אומר זאת בצער, שכן  אילו הציבור ומנהיגיו היו מתייחסים אל השידור הציבורי  כפי שרוי שיתייחסו אליו , אפשר ולא היה צורך ב,אותו "מרוץ נגד dead line של שידורי המהפכה".-  כפי שמכתיר זאת נתי טוקר במאמרו במוסף השבועי של המגזין "ד'מרקר" (24.6.2016) גם ה- dead הוא מונח יפה כשמדובר בקבורתו של השידור הציבורי, ליתר דיוק – רשות השידור.

בהקשר זה גם התמיהה שמובאת על ידי  בני סמכה בתחום התקשורת לגבי המינוי לראשות חטיבת החדשות בתאגיד השידור הציבורי  החדש מחזירה אותי לסוגיה שבה אני עוסק מדי פעם ושתמציתה שחוק רשות השידור הישן פעל טוב למדי, או לא רע, כשהתפקידים – הציבוריים והביצועיים- אוישו על ידי אנשים טובים . הוא פעל רע מאוד כשאנשים לא טובים איישו את הצמרת- הציבורית והמקצועית. החוק לא היה מושלם, אבל האנשים שעליהם הוטל לבצעו היו ,עם חילופי השלטון , פוליטיקאים ציניים שהשידור הציבורי עניין אותם כמו קליפת שום. מה שעניין אותם, זה אם הכלי הזה ישרת את השלטון ובייחוד אותם. זה גרעין הבעיה.לא החורים בחוק אלא העכברים שנגסו בו.

post20160617_110952

ב-6 ביוני השנה מלאו  51 ואחד שנה להולדת חוק  רשות השידור. בפועל השידור הציבורי הוא מת מהלך ,יותר נכון שכיב מרע, עוד לפני שמלאו לו יובל שנים. כמתוכנן יקיימו עצרת  אֵבֶל וישאו בו הספדים נעלים, כפי שמקובל במחוזותינו, שכן אנו מצטיינים בהספדים.  ספק רב אם יהיו הרבה אבלים. שכן רבים  מקרב הציבור לא יודעים הרבה על תולדות השידור הציבורי בארץ. מה שהם יודעים זה מה שהם קראו בעיתונות הכתובה עליו, ולא הייתה משמיצנית גדולה יותר של השידור הציבורי מן העיתונות הכתובה.הם ידעו שעליהם לשלם אגרה, בשעה שבטלוויזיה המסחרית הם לא משלמים אותה במישרין אלא בעקיפין, דרך המוצרים או השירותים שהם קונים. זה לא שהחוק הישן לא היה זרוע מוקשים  שנזרעו מלמעלה וגם מלמטה, ולא היה נטול פגמים,כאלה שהוא נולד אתם ואחרים בתוקף הנסיבות. אבל לפחות בעשור הראשן לקיומו הוא מילא את התפקיד של שידור ציבורי לא מסחרי, גם כאשר לפי החוק וגם בפועל, הוא היה קשור בטבור הפוליטי של הרשות המבצעת והמחוקקת. הרשות על מנגנונה הציבורי והניהולי הסתאבה ואף הושחתה, אבל זאת לא בשל האנשים שהפיקו את השידורים במערכות ובשטח, אלא בשל המנויים הפוליטיים, הנלוזים והבזויים,שגם פגעו אנושות בשידור הציבורי וגם  המאיסו אותו על ציבור הצופים, בעיקר בערוץ 1.

 

1 post F0D36791EBE3485

בית טפחות- גם המסד היה איתן.

לספר למי שלא יודע. בראשית תקופת רשות השידור היה בו וועד מנהל בראשות ד"ר חיים יחיל, ומנכ"ל הרשות, שמואל אלמוג, אשר לקחו ברצינות את היותם מופקדים על שידור ציבורי, וחרף היותם ממונים  על ידי המפלגות שהרכיבו את הקואליציה- השמאלית-  הם לא נכנעו ללחצים אדירים שהופעלו עליהם  על ידי ראש הממשלה גולדה מאיר ושריה . בג"ץ נתן לכך את הגושפנקה שלו .הודות לכך יש לנו שבעה ימי שידורים בשבוע בשידור הציבורי. בהמשך היה מנכ"ל הרשות, יצחק לבני, ממונה על ידי הממשלה ,וארנון צוקרמן ממונה בעקיפין על ידי הממסד. דן שילון היה מנהל חטיבת החדשות, אלכס גלעדי- מנהל מחלקת הספורט ,וכתבים ועורכים מקצועיים ומסורים, שבתקופתם הטלוויזיה הגיע לדעתי לפסגת ההישגים  בכול התחומים- חדשות,  אקטואליה, תעודה, בידור, ספורט ועוד."ניקוי ראש" של מוטי קירשנבאום, בטלוויזיה הציבורית, קדמה בכמה עשורים למשדרי הסאטירה  בערוצים המסחריים. לדעת אי אלה פוליטיקאים מן השמאל, היא  שהכריעה בשיווי המשקל הפוליטי וגרמה למהפך של 1977 . בוודאי שקשה לטעון כלפי יוצריה שהיו חסידי הליכוד או מנחם בגין. הם היו חסידי השידור הציבורי, ליתר דיוק אנשי מקצוע בשרות הציבור.אולי זה סמלי שמוסדות הרשות, הוועד המנהל, המועצה הציבורית וההנהלה, ישבו ב"בית טפחות", ברחוב הלני המלכה 7 , כמה בתים מן הבניין ההיסטורי של קול ישראל- ו"קול ירושלים",מעין קשר של המשכיות.

 

zukerman and zvi spolesman -shmuel bosem עותקpost livni - עותקpost yachil and almog 1970 - עותק (2)

משמאל,ד"ר חיים יחיל, יו"ר הרשות לימינו שמואל אלמוג מנכ"ל ראשון של הרשות( קול ישראל והטלויזיה) באמצע יצחק לבני , המנכ"ל השני, מימין ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה.

הצמרת הציבורית והניהולית היא שאפשרה לאנשים טובים למצות את כישוריהם המקצועיים בהבאת שידורים טובים לציבור. ה-ראייה  רבים מן האנשים המיומנים  שהגיעו לטלוויזיה המסחרית עשו את הסטאז' בשידור הציבורי. והם עשו זאת עם חילופי השלטון, כאשר לאחר  המהפך הפוליטי ב-1977 , התמנה טומי לפיד, עיתונאי בעצמו, שראה באנשים משרתי השמאל, והחלה מלאכת ההשתקה, ואנשים טובים עזבו. עד עצם היום הזה רבים מן הטלנטים בערוץ 2 ובערוץ 10 הם יוצאי הטלוויזיה הישראלית- ערוץ 1. האנשים, ולא החוק או המבנה, הם שעשו את השידור שהשתקף על המרקע.

וודאי שניתן היה לערוך כמה שינויים בחוק, ונעשו תיקונים קלים, וניתן לעשות יותר בכול מקום, אבל אצלנו זה סיפור אחר. ברגע שאתה מכניס שינוי רציני במבנה ציבורי בישראל אתה פוגע בו ולא מתקן אותו. למה? לא ככה. כי זאת ישראל ולא אנגליה שלפי חוק רשות השידור שם גזור חוק רשות השידור של ישראל. שם זה לונדון  וה"ביג בן" .אצלנו זה ירושלים והכותל. בישראל גם הכותל הוא פוליטיקה.

ebu shilon goren alex giladi phto shlomo post lavie - עותק

המשלחת הישראלית בכנס ראשי החדשות של איגוד השידור האירופי 1975.בתמונה משמאל: דן שילון מנהל חטיבת החדשות,לימים ממקימי חברת "רשת"(ערוץ 2 ) לידו צבי גורן העורך הראשי של חדשות חוץ, לימים מבקר תאטרון ואמנות,אלכס גלעדי מנהל מחלקת הספורט, לימים חבר הועד האולימפי הבינלאומי וממקימי חברת "קשת"( ערוץ 2) צבי גיל- מתאם הכנס ומי שהיה מנהל חטיבת החדשות.

 עשר וועדות בממלכת חלם.

 שערו בנפשכם כי הכוונות לשינוי החוק החלו לפני חצי יובל או יותר.לצורך זה הוקמו במרוצת השנים הללו יותר מעשר וועדות . לבסוף השר ארדן כשר התקשורת מינה וועדה ולאחר זמן מה כולם ראו עשן לבן יוצא מארובות  קריית הממשלה  בגבעת רם. מאז לאחר שהועדה קבעה  שהיצור החדש יהיה תאגיד, ולאחר הבחירות- העשן נעשה שחור. העלו את השידור הציבורי על משטח עץ של קצבים, תוך התעללות בבעלי חיים, במקרה זה העובדים, השתמשו בשטיקים  ובטריקים וכמו גנבים בלילה תכננו את לידת "המשיח" של השידור הציבורי. ומי שניצח בהסתר על מלאכת ההריסה של השידור הציבורי היה השר הממונה על התקשורת החדש , ראש הממשלה, שלתכלית זאת העיף את שר התקשורת אשר היה אחראי להקמת התאגיד.  בינתיים השידור הציבורי נשאר קרח מכאן ומכאן. הוא הפסיק לגבות אגרה, בהתאם לחוק ולא קבל  את תמיכת האוצר בגלל ביורוקרטיה הקשורה במעבר. ובינתיים חלק מן האנשים הטובים החלו לעזוב עם קבלת כספי פרישה נאים, וגם אם במקומם יובאו אנשים צעירים, הם נעדרים את הניסיון הרב  שצברו השדרים הוותיקים. ובמצב כזה יוקם התאגיד הציבורי. על הקופה ישלוט האוצר, על מינוי המוסדות שר התקשורת, ועל התכנים- אלה שהפוליטיקאים מינו אותם. ובראשם שר התקשורת, שהוא ראש הממשלה  כל היתר יעשו אי אלה  תככנים בפנים. הם תמיד נשארים.

וכאן מתחילה התמיהה של אותם מומחיי מדיה אשר צדדו בהריסת הישן ובבניית החדש. וזאת הכותרת במגזין ד'מרקר מ-8.6.2016 " מינוי מפתיע בתאגיד השידור הציבורי: שלומית אברהם תנהל את חטיבת החדשות". אני לא מכיר  לא את שלומית אברהם ולא את ה"רזוּמֶה" המקצועי שלה, אבל הכתב נתי טוקר ( זה שמדבר על "שידורי המהפכה") מביא נתונים על עברה המקצועי. וזה מלמד משהו על הצמרת החדשה של התאגיד. הרי כאן לא מדובר באיזה דירקטור מטעם הציבור, שאינו חייב להיות בעל עבר עיתונאי. כאן מדובר בסמכות העיתונאית העליונה של מערכת חדשות. נתי טוקר תוהה. אני לא. שכן אם מתייחסים לתאגיד כאל עוד זרוע של תמנון תקשורתי ממסדי,  בלאו הכי  ההחלטות תבאנה  מלמעלה. שכן אילו באמת ייחסו חשיבות לחדשות של התאגיד החדש ועל הסיכוי, הקלוש למדי, שהוא בעתיד יימנה עם השלישייה הפותחת, אפשר היה למצוא יותר ממועמד אחד אשר שמו הולך לפניו כמקצוען שאולי, אולי יוציא את התאגיד מן המבוך שאליו נקלע, בנסיבות  הקיימות.

עורך "העין השביעית" שוקי טאוסיג, המגזין הדיגיטאלי היחיד שהוא רפלקטיבי על הנעשה בתקשורת, מתייחס אף הוא למינויים המקצועיים בתאגיד בציבורי. וברשומה שכותרת היא " ככה לא בונים חומה- המיניים בשידור הציבורי החדש מעוררים תמיהה ותימהון". הוא מפרט את המנויים השונים גם בטלוויזיה וגם בקול ישראל בנימה פסימית לגבי עתיד התאגיד כשרות ציבורי.בעצם התמיהה שלי לנוכח התמיהה של  שני העיתונאים שעוקבים אחר השידור הציבורי, היא לא בהקשר המקצועי, אלא בהקשר הפוליטי.

אני רואה לנכון לרענן את הזיכרון בכול הנוגע להקמת הטלוויזיה  בישראל. בספרי "בית היהלומים- סיפור הטלוויזיה הישראלית"( הוצאת ספריית הפועלים 1986 ) אני מסיים את הפרק הראשון, שהוא בעצם המבוא: "ברוב המקומות בעולם מקימים טלוויזיה בתהליך  טכני,מקצוע  ,ניהולי וכלכלי  והדברים מתקבלים כפשוטם,ללא משמעויות נוספות.  בישראל הייתה הקמת הטלוויזיה חלק מפקעת שהוכנה והסתבכה בידי הפוליטיקאים, פקעת שקשה היה להתירה, ואיש לא רצה לחתוך אותה כבר בהתחלה,  כדי להתחיל מחדש. למציאות הזאת צלע שלישית הוא הציבור הישראלי, שאינו מצטיין בסבלנות ובסובלנות…"

house of diamonfs - עותק

" ליטוש לא רע"

אילו  פרשני התקשורת היו מתעמקים קצת במדעי מדינה נוסח ישראל, לא היה מקום לתמיהות. שכן לאבחנה של ד"ר הנרי קיסינג'ר ש"לישראל אין מדיניות חוץ אלא מדיניות פנים" ניתן להוסיף גם שלישראל אין מדיניות תקשורת , ציבורית או פרטית, אלא מדיניות פוליטית, ואידך זיל וגמור.

שומרי הסף של אורוות התקשורת מראים בצילום איך הסוסים ברחו.

אין דבר מקומם יותר מן התופעה שהמדיה אשר משתמשת הרבה במונח "שומרי הסף" בכול התחומים,  לא מכלילה את עצמה בתחום הזה שהוא התפקיד הראשוני שלה. העיתונאים לא נקראים "שומרי הסף" אלא "כלבי השמירה". ומה קרה לאותם "כלבי שמירה" שנאלמו, כאשר כול הדברים הנכלוליים, המושחתים והמשחיתים קרו בערוץ 1 , במשך שנים . הרי למעט "העין השביעית", התקשורת לא עסקה בזה הרבה. ובכך חטאה כפליים. ראשית  העדר סיקור וחקר הריקבון בשידור הציבורי, והסיבות לאלה. שנית, זה מלמד על יחס של זלזול בשידור הציבורי, שכן בדברים הרבה פחות  חשובים ישנן כתבות תחקיר מעולות. זה אמור בעיקר בערוץ 10 שבו המגזין החוקר "המקור" נזכר  עכשיו   לחשוף מה שקרה. ומה שהוא חשף, וגם העין השביעית, בעבר ובהווה, הם שכול הדברים האלה קרו בשל מינויים פוליטיים, כושלים, מכשילים, בזויים ומבזים. לא חוק רשות השידור גרם לסיאוב זה. לא. אז מדוע לא שמענו על זה לפני שהתכנסה וועדת לנדס כדי להחליט על  הרס רשות השידור ועל ההריסות להקים תאגיד."אלטנוילאנד" בתקשורת.

אין בדעתי לחזור על מה שנכתב באחרונה ב"עין השביעית" ונצפה בתחקיר  " המקור"  בערוץ 10 .שוקי טאוסיג עורך " העין השביעית", ואורן פרסיקו ,חוקר תקשורת ,אמונים עלי במלאכת התחקור והמעקב אחר המדיה. ככה גם רביב דרוקר וברוך קרא, שני אנשי תקשורת מן הבולטים והמהימנים שהמגזין שלהם " המקור" הוא סמל לעיתונאות חוקרת ומשובחת. החומרים של אלה  נגישים לקריאה. אשר לי אני בהחלט עוקב אחר השידור הציבורי, בעיקר מה שמתרחש מאחורי המיקרופון והמצלמה, ביודעי היטב כי מה שנשמע ונראה הם פונקציה של מי שעומד מאחורי אלה. גם  הכתבים והעורכים, אך בעיקר הממונים ומי שמינה אותם. אגב בכול הקשור להתייחסות למשדרי בידור שמאחוריהם נודף ריח רע, גם מי שלא הכיר את הנפשות הפועלות והסיאוב בדרכי ההתקשרות, אם הוא צפה בהם  הוא יכול היה בהחלט להתרשם שזה היה בידור תפל, מופק על ידי חלטוריסטים באולפנים תת מקצועיים. אבל הצמרת,  בין שהיא הייתה מודעת ובין אם לא,רוב המשדרים לא עניינו אותה. הם התעינו בחדשות וענייני היום. אולי פה ושם בתעודה.

אצטט רק קטע אחד מן הרשומה ב"עין  השביעית" :"תחקיר 'המקור' ששודר השבוע והוקדש למעלליהם של רבינוביץ' ובן-מנחם, ולאופן שבו הזרימו כספי ציבור לכיסו של מקורביהם יעקב מנדל, לא אמור להפתיע את מי שעקב בשנים האחרונות אחר הנעשה ברשות השידור. גם משום שחלק מהממצאים בתחקיר פורסמו בעבר בכתבותיהם של רז שכניק מ"ידיעות אחרונות"ונתי טוקר מ"דה מרקר", גם משום שלאורך השנים האחרונות היו עשרות עדויות אחרות על ההתנהלות ברשות המתפוררת, ממעוררת תמיהה למפוקפקת ועד לשערורייתית ממש"

בינתיים לפי הדיווח של רביב דרוקר בחדשות 10 ביום ג' השבוע – המשטרה פתחה בחקירה נוכח הגילויים במשדר "המקור". כאשר צפיתי במשדר " המקור" שבו הופיעו שדרים מתוך הרשות ואמרו מה שהיה להם לומר, או רק חלק- כמעט ורשמתי לי את השאלה : "והיכן הם היו עד כה". אלא שרביב דרוקר בשקט הסטואי שלו שאל אותה בסוף. אז נכון שהיו ציוצים וקולות, מתוך המסגרת, חלקם שהושתקו על ידי קבלת ג'ובים וחלקם שנואשו. אני זוכר כי בעת חילופי השלטון בשנת 1977 כאשר טומי לפיד ביקש להדיח את ארנון צוקרמן, המעולה שבמנהלי הטלוויזיה- הייתה הפגנה גלויה  של אנשי הטלוויזיה ובראשה הבכירים שבה . אבל גם אחרי שרביב דרוקר  הביע את התמיהה והשאיר אותה תלויה באוויר. היה לי חשק לדפוק על המסך ולשאול אותו: "רביב-איפה אתם הייתם?"

השתדלנים של כתריליבקה.

  סיפור שונה ולא פחות סוריאליסטי הוא מינוי  היחצן ושתדלן( "לוביסט" זאת מילה יפה יותר) רמי סדן שמונה ליו"ר חדשות ערוץ 10 ,ולו יוחסה השמצה כנגד ש"ס וראשה אריה דרעי. אני פוסח על "הסערה" שעורר העניין, ואצלנו אין פחות  מ"סערה". אני דווקא אתייחס להסבר שלו בהכחשה למה שיוחס לו. הוא סיפר שהחברה שלו היא ממוצא מרוקאי ,ובכלל יש לו כבוד גדול לעדה הספרדית וכיוצא באלה סימנים. מה זה מזכיר? שגדולי האנטישמים הצביעו על כמה יהודים שהם ידידים שלהם. או על גזענים שידעו להתחבק עם אפריקני, כדי להוכיח, שהם לא גזענים. זה האיש  שאמור לייצג את הציבור ואת השידור בערוץ 10? זה הערוץ  שלדעתי הוא הטוב ביותר בתחום, והבעתי זאת זמן רב לפני הפרסים שהוענקו לו על ידי האקדמיה לטלוויזיה. איך יכלו נציגי הבעלים של הערוץ המסחרי אפילו לחשוב על איש כזה  שההסבר שלו הוא עילג, במקרה הטוב ,יעמוד בראש הפירמידה הציבורית של מערכת חדשות. אפשר והוא איש יחסי ציבור טוב- אצלנו- ושתדלן טוב, בלי כול קשר אם הוא היד הארוכה של שר התקשורת שהוא ראש הממשלה. זה ועוד. האם אין חשש, שאיש כזה כדי "לאזן" את היחס השלילי שלו, לש"ס ולמנהיגה, ייהפך למליץ יושר שלהם. זאת כאשר תלויה ועומדת חקירה נגד שר הפנים. אני לא נכנס לגלוי החדש כאילו שלא דיווח נכונה לגבי העבר אם שימש במשרה ניהולית או לא. זה לא רלוונטי בהקשר זה. איך שלא הופכים את הדג  הזה, הוא מסריח. ומי שבעצם הציל את מעט הכבוד שנותר לדירקטוריון ערוץ 10 היה שר הפנים אריה  דרעי שלא מוכן היה להתגמש מול השתדלן המיניסטריאלי, שרוצה שקט, הלא הוא שר האוצר כחלון.

אני לא רואה שום פסול במינוי איש הליכוד, או "ישראל ביתנו" או "הבית היהודי" אם שמו של האיש הולך לפניו כאיש נבון, שקול,וראוי לאמון הציבור .מינוי לאדם ראוי ,לא רק על סמך הקבלות שיש לו אלא הערכה מה הוא יתרום במילוי התפקיד. בדיוק כמו אותם חברי הוועד המנהל שמונו על ידי המפלגות שלהם, בשנת 1965,  וכשהגיע הרגע הקריטי הן ידעו לומר: לא!, לאחד מראשי הממשלות החזקות בישראל- ראשת הממשלה גולדה מאיר.  בדיוק כמו בתאגיד הבריטי ה- בי.בי.סי.שאת החוק שלו, כאמור, העתקנו בחוק רשות השידור. צאו וחשבו אילו פעלו לפי החוק וברוחו ומינו אנשי ציבור ראויים, והם היו   ממנים אנשי מקצוע ראויים, ממנהלי המדיה ועד אחרון העובדים- מי היה צריך, עשר וועדות, חיסול הרשות וסימן שאלה גדול מה יהיה פרצופו של התאגיד.חכמי חלם מתהפכים בקברם על שניטל מהם כתר האיוולת.