ארכיון קטגוריה: השידור הציבורי

"בית היהלומים"- היה ואיננו עוד.

בית הטלוויזיה הישראלית בשכונת רוממה בירושלים-ששימש במשך עשרות שנים לשידוריי הטלוויזיה בארץ והצמיח שדרים בולטים בכול ערוציי השידור, הלך בדרכי הנדל"ן-הֶרֶס המבנה ואכלוס במקרה זה של אוכלוסייה חרדית.

אפתח בהודעה הולמת של אגודת  העיתונאים בירושלים בתגובה על "ההצהרה  החגיגית" של החברה הנדל"נית שהרסה את המבנה.

אגודת העיתונאים בירושלים מוחה בחריפות על המסר של חברת אקה נדל"ן והבעלים אלי קליין שהזמינה את הציבור ל"טקס הריסת מתחם רשות השידור לרגל הקמת פרויקט יוקרה… אירוע היסטורי המסמל את התחדשות העיר""…

בניין רשות השידור ברוממה, בניין ששירת את הציבור במשך למעלה מארבעה עשורים, והיה ביתם של עיתונאים ועיתונאיות שהשקיעו בו את מיטב חייהם בשאיפה לשידור ציבורי נטול פניות חרף לחצים ועיתונות מקצועית חוקרת ומדווחת.יום הריסתו של הבניין ששימש הסמל של השידור הציבורי, הוא יום עצוב ולא יום לחגיגות.בחירתו של הבעלים ב"טקס הריסה" ולא ב"טקס הקמה" מעציב ומסמל את התפיסה המקוממת כלפי רשות השידור והשידור הציבורי, ואגודת העיתונאים בירושלים מצרה על כך." עד כאן ההודעה

הלוטשים.

" כאכסניה לחבורה הצבעונית הזאת( כמצוין בחלק הראשון של הפרק "פיגומים") שימש "בית היהלומים". בית מגושם דמוי ממגורה שניצב בין השכונות רוממה ומקור ברוך בירושלים, ושימש באותם ימים ציון דרך לאלה שרצו לבקר בגן החיות התנ"כי השכן. בית היהלומים הוקם בשנות החמישים על ידי החברה הכלכלית לירושלים במסגרת אתגר לתיעוש הבירה. המפעל נכשל ובשנות ה- 60 התרוקן מיושביו ונשאר אנדרטה לחלומות נוצצים. איש לא חשב שהוא ישמש אכסניה לטלוויזיה. הטלוויזיה אמורה הייתה לשכון בקריית השידור שתוכננה על ידי מומחים הולנדיים בגבעת רם בשכנות לקריית הממשלה , לכנסת ולמוזיאון ישראל. בראש הפרויקט עמד איש הרדיו נקדימון רוגל, והוחל אפילו בביצוע תשתית הפרויקט .כאשר אצה לגיבתון( מנכ"ל רשות השידור) הדרך להקמת הטלוויזיה הוא בחר בבית היהלומים כאכסניה הראשונה שלה. רוגל פרש במחאה- מן הפרויקט, ומאוחר יותר ניסה לעניין בו את פרופסור אליהוא כץ(ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה).כץ לא גילה התלהבות. היו לו בעיות בוערות יותר וספק אם ראה בעין יפה את השכנות הפיזית של הרדיו והטלוויזיה בבית השידור המתוכנן.

"צוות ההקמה"(של הטלוויזיה- צ.ג) מצא בבית היהלומים אולמות מלאכה גדולים ומוזנחים וכניסה שדורשת שיפוץ. בשלב הראשון שופצו שלוש הקומות האמצעיות ,והצוות התמקם בקומה התחתונה והעליונה. בין שתי הקומות פעלה מעלית ששבתה מרבית הזמן. מאוחר יותר היו נתקעים בה רצים עם סרטים דקות ספורות לפני שידור מהדורת החדשות. הבניין דמה אז לבורסת יהלומים יותר מאשר לבית טלוויזיה. ליד חדריי המנהלים התגודדו תמיד קבוצות אנשים, שעשו מאמצים נואשים להתחרות בקולות של הפטישים והציוד המכאני. כולם היו בתנועה מתמדת, באו והלכו. במסדרונות התרוצצו מפיקים בפועל במאים בכוח, ספקים עם תלושים  בעבור מוצרים ושירותים שלא שולמו. לאורך האולמות עברו עגלות עם פיתות וסטייקים, וילד רץ הלוך ושוב כשהוא מכה ברצף בקלידים של פסנתר שעמד שם. בלשכתו של ראש הצוות התקיימה ישיבה מתמדת  שהתחילה בשעות הבוקר ונמשכה עד לשעות הלילה  המאוחרות. בדרך כלל בהשתתפות אותם אנשים. הם דנו בעיקר על מבנה המערכת ועל תפיסות והשקפות והקדישו מעט זמן לנושא ההשתלמות של כוח האדם. התוצאה הייתה שהקורסים נוהלו בצורה חובבנית ומרושלת, בהפסקות גדולות והמשתלמים הקלו בהם ראש.

לאחר פרק זמן הוחלט למיין אנשים למדורים שונים. המיון לא נעשה על פי מבחניי התאמה אלא על פי בחירה עצמית של המועמדים השונים. לחדשות נרשמו בעיקר עיתונאים. חלקם אנשי הרדיו כמו דן שילון, יעקב בן הרצל, טוביה סער, מיכה לימור, עזריה רפפורט ואפרים אבא. אחרים היו אנשי עיתונות כמו אלי ניסן, דליה שחורי, יהודה כותן. וחלקם בוגרי בתי ספר לקולנוע ולטלוויזיה כמו מוטי קירשנבאום. אחרים נרשמו כבמאים. והיו כאלה שבחרו בתפקיד של "מנהלי במה", כי התואר "מנהל" קסם להם. הכול היה פתוח, היוזמה הייתה חופשית, משל היו יורדי הספינה "באונטי" של  תומס מוריי.

לא היה ציוד מתאים לצילומי הרצה וכמה מן הצלמים היו צריכים להביא מביתם מצלמות וציוד עזר. לכל צלם הצמידו ארבע מפיקים. לאחד הצוותים בראשות הצלם הבכיר דודו הירשפלד, לימים מנהל הצלמים, הוצמד בחור מקנדה שהשכלתו הפורמאלית הייתה משפטים. כמעט כול רעיון קבל אישור לביצוע. אבשלום כץ איש הרדיו, הגה רעיון להפיק תכנית על הקיץ הישראלי, בשם "אבטיחים של קיץ". על ההפקה הוצאו אלפי ל"י ולא יצא ממנה דבר. מפיק בשם אבישי כהן, ששובץ בטעות בתקן של מומחה זר, ביקש להפיק תכנית על פסטיבל הריקודים בקיבוץ דליה. הצוות יצא למקום ללא תאורה והיה צורך לערוך את החומר באופן קפדני. העריכה נמשכה חודשיים ולאחריה נותר סרט של עשרים דקות. בבית הטלוויזיה נהגו אז לומר, כי מן הפקה שעלתה רבבות תצא שקופית מוצלחת.

גם בתחום הנוהל והסדר הזכיר המקום את המערב הפרוע. כאשר הספרן הישראלי מחק בטעות סרט וידיאו, הוא זכה למכות נמרצות מהבמאי הראשי האירי. בקֶלֶט    נרשמו מדי יום תלונות על חומר שצולם ונעלם. במערכת החדשות, שהייתה בשלבי הקמה נוצרו לטיפונדיות וכל עורך דאג לגייס כתבים בשירות המהדורה התורנית שלו. זאת הייתה תוצאה ישירה מכך שלא הייתה יד מכוונת. אליהוא כץ דגל בביזור לאורך כול הזירה. הוא לא ראה עצמו כמנהל שתלטן המטיל מרות תכנית וניהולית. אלא כהוגה ומשכנע, שעובד עם קולקטיב יוצר. קראו לו "הנביא" ואמרו שעסק בחזון יותר מאשר בטלוויזיה.

כץ יליד ארה"ב לא רצה באמריקניזציה של השידורים. שיתוף הפעולה עם רשת סי.בי.אֶס האמריקאית לא נראה לו מלכתחילה. הוא עבד אתם כמי שכפאו שד. אל טאנגֶר נציג הסי בּי אֶס נראה לו איש עסקים מצליח מבוסטון שהתייחס לטלוויזיה כאל עניין מסחרי, שבו יקנו וישדרו בזול סחורה אמריקאית .גם האווירה בטלוויזיה הלימודית לא נראתה לו. הוא חשב שהיא סטרילית מדי, קרה וממוסגרת. כץ לא ראה בטלוויזיה בהכרח שירות יומי. הוא סבר שהיא צריכה לפעול מדי יום, אם יש צורך בכך, ואם יש מה לשדר-איכותית. פעם התבטא בלצון שחלומו הגדול הוא להודיע לצופיי הטלוויזיה ,בתום יום שידורים: " זה הכול לעת עתה ואין לנו יותר בשבילכם עד לתוכנית המיוחדת בעוד שלושה ימים"

מתוך" בית היהלומים- סיפור הטלוויזיה הישראלית" ספריית הפועלים 1986.

מימין השקת "בית היהלומים" על ידי הנשיא חיים הרצוג. משמאל הכתבה של רות יובל ב"כל העיר" המקומון של עיתון "הארץ" בירושלים

פוסט מורטם.

"בית היהלומים" נכתב בעודי עובד בטלוויזיה הישראלית. בשעה שהרעיון לכתוב ספר ,במקום  סרט תעודה היה בתקופה שטומי לפיד שימש מנכ"ל, הספר יצא לאור בעת היות אורי פורת מנכ"ל רשות השידור. פורת, מינוי פוליטי מובהק של ממשלת הליכוד אך  ז'בוטינסקאי מובהק, שהיה  ידוע בחוש ההומור שלו ובשנאתו לרשמיות, התגלה כמי שאינו ממלא אחרי הוראות מלמעלה.

הוא נתן גיבוי לאנשי מקצוע  ונאבק כול הזמן בחברי הוועד המנהל, רובם מינויים פוליטיים בטענה שהם מנסים לנהל ."יש לי שבעהsecond drivers  שרוצים לנהוג אתי"- הוא אמר. לו הגשתי את כתב היד, בנסיבות מסוימות, שהן סיפור בפני עצמו, ולמעט כמה הערות בכול הקשור לעובדות הוא אישר את הפרסום. ראוי לציין שלפי הנוהל והתקנות ,איש רשות השידור לא היה זכאי לפרסם מאמר, להתראיין בתקשורת, ובוודאי שלא לכתוב ספר-אלא באישור היועץ המשפטי שזה היה עו"ד נתן כהן .וכאמור, זה סיפור שפעם בהזדמנות בהקשר אחר, ראוי לפרסום. מאז עברו 35 שנה ואילו יצאה מהדורה נוספת ללא ספק הייתי מוסיף כמה פרקים שהיו שמים בפרספקטיבה היסטורית יותר הולמת את המתואר בספר.

אורי פורת. תמונה וויקיפדיה

אשר לתוכן. בעיקר לגבי הפרק שהובא לעיל. פרופסור אליהוא כ"ץ, חתן פרס ישראל לתקשורת, נחשב בעיני, ואני נותן לכך ביטוי שוב ושוב, לאחד מגדולי המרצים והחוקרים בתחום החברה והמדיה בימינו. הוא הקים את המכון לתקשורת באוניברסיטה העברית ובין השאר, עמד בראש המכון למחקר חברתי שימושי על שם גוטמן, מוסד ששמו יצא לפניו גם בעולם, ואליהוא כץ עטור פרסים בינלאומיים על כתביו ומחקריו.

מי שהיה מנכ"ל צוות ההקמה וסגנו של כץ- עוזי פלד, היה ברבות הימים מייסד ומנכ"ל "טלעד" אחד  מערוצי הטלוויזיה הטובים בארץ ומייסד חברת הסרטים "עידן". בין היתר הוא זכה בפרס "מפעל חיים" של האקדמיה לקולנוע ולטלוויזיה.

אני מעלה פרטים אלה בקצרה, כדי להדגיש ששני האנשים שעמדו בראש "צוות ההקמה של הטלוויזיה" בישראל היו אישים משכמם ומעלה. אך הנסיבות ובעיקר התככים הפוליטיים שבמסגרתם הוקם הצוות, ומונו האנשים בדרגים השונים, הם שגרמו לכך שלא היה לשום אדם האפשרות להצליח. במציאות הישראלית- איש זה לא יכול היה להתאים לתפקיד. "משימה בלתי אפשרית". אני כבר הזכרתי באחד הפוסטים ,ואפשר בכמה ,כי הממסד ששלט בתקופה שלוי אשכול היה ראש הממשלה ,ביקש להדיח את חנוך גיבתון, שבו ראו איש בן גוריון. משלא הצליחו להדיח אותו, הדיחו את הטלוויזיה מרשות השידור. וכדי שלא לחשוד בכשרים בכול הנוגע למנויים פוליטיים, שר ההסברה אז, ישראל גלילי ממונה על ענייני רשות השידור, בחר באדם הא-פוליטי שיכול להיות. פרופסור וחוקר מדיה, אליהוא כץ. הוא בחר בעוזי פלד, מנהלן מעולה. אך מסביב היו שדות מוקשים ושוחות מאוישות בתותחי "קול ישראל", ביצורים ועמדות ירי של "רשות השידור" ,שרק "החומה האטלנטית" של הגרמנים יכלה להתחרות בהם. ואלה לא היו מונטגומרי, דמפסי ובראדלי,  המצביאים של כוחות בעלות הברית שנחתו בחוף נורמנדי.

מימין: פרופסור אליהוא כץ. משמאל עוזי פלד. תמונות: ווקיפדיה

מלחמה בפנים ובחוץ.

מן הרגע הראשון עמד "צוות ההקמה" בפני התקפה נמרצת מבפנים ומבחוץ. בפנים היה זה הוועד המנהל של רשות השידור .לצוות הייתה זיקה חוקית לרשות , חרף פעילותו האוטונומית כביכול. עצם ההפרדה המנהלית של הטלוויזיה מן הרשות הייתה לצנינים בעיני חברי הוועד המנהל. זה בא לידי, בין השאר בהתייחסות לפרופסור כץ בישיבות, אשר במהלכן או שמתחו ביקורת קשה על "צוות ההקמה" או שהתעלמו מראשו וראו בו איזה הוזֶה כמו זה מלָא-מָאנשָה.

מבחוץ היו אלה שדרים בכירים של קול ישראל שגמרו אומר לעשות הכול כדי לטרפד את צוות ההקמה אלה נהלו מערכה כפולה. גם נגד חנוך גיבתון וגם נגד צוות ההקמה, והזירה שלהם השתרעה מבית היהלומים ועד לכנסת וכל מה שבאמצע. בעצם גם הממסד  וגם אנשי קול ישראל ראו בצוות ההקמה משהו זמני מאוד, ואם ימצאו פתרון פוליטי לחנוך גיבתון שלא יהיה יותר "קאזוּס בֶּלי"- הטלוויזיה, שנולדה מחוץ לרחם ,תחזור אל חיקה של אימא רשות השידור. כפי שזה אכן קרה. בינתיים משרדי הממשלה, ובעיקר האוצר, ידיהם היו קמוצות מאוד בעזרה לרך הנולד .ובהעדר כספים אפילו למשכורות, שלא לדבר על חובות כרוניים לספקיי השירותים השונים, גם בפנים הייתה תסיסה. ועוד הערה מתבקשת. אליהוא כץ הכיר יפה את המצב ב"קול ישראל" על כול התככים שנטוו בשתי וערב. עד כדי כך, שהוא העדיף בעלי פוטנציה מפוקפקת על  שדריי הרדיו הוותיקים והמנוסים. כל זאת כדי שאותם "מטעני צד"  לא יתגלגלו למפתן "צוות ההקמה".

משום כך התוצאה הייתה ידועה  מראש. לכך יש להוסיף את הדעה ההזויה של הממסד שהקים את צוות ההקמה באשר לכשרותו לפעול בצורה מסודרת ללא הכנה והבשלה מספקת . וזה מוזכר ב"בית היהלומים". בקיץ 1968 במלאת שנה למלחמת ששת הימים צה"ל קיים את מצעד הניצחון לציון האירוע. הטלוויזיה לוותה את האירוע על כל חלקיו בצורה כמעט מושלמת .זה נעשה באיזה מאמץ סיזיפי של גיוס עליון של אנשי מקצוע זרים וישראלים, ערב רב של דוברי שפות שונות בקשר הפנימי במהלך ההפקה, קשירת חבלים קרועים, התרת פלונטרים ברגע האחרון, סתימת חורים וחזרות אין סוף ,תושייה של יחידים והכנות של יום ולילה וגם תקציב ,תוך אלתורים של הרגע האחרון.

זה היה אקט חד פעמי שאילת המזל פרשה עליו את כנפיה והנס בא לעזרתה. אבל הממסד ובעיקר השר הממונה ישראל גלילי רצה להוכיח שהנה יש טלוויזיה והיא פועלת יפה ומביאה לכול בית בישראל את המראה הנשגב. לכן יש לפתוח את האורווה ולצאת לסוסים לדהור. אליהוא כץ נחרד. הוא התנגד בכול תוקף. הוא טען שהטלוויזיה זקוקה לפחות לשנה כדי לשדר בצורה מסודרת. וזאת הייתה גם דעתו של עוזי פלד. הדבר היחיד ששניים אלה יכלו  לעשות היה להתפטר.  אבל הם קיוו, להערכתי לשווא, שאולי הדינאמיקה תעשה את שלה במעט הזמן שנועד להָרָצות. בנסיבות של אז היא עשתה את ההפך מזה. ואכן עם הפתרון הדיפלומטי שנמצא לחנוך גיבתון ומינויו של שמואל אלמוג למנכ"ל הרשות, הטלוויזיה שבה לחיקה של הרשות, וכץ ופלד התפוטרו.

בהכירי את פרופסור אליהוא כץ, מקרוב  לא רק כסמכות בתחומי המדיה והחברה ,כפי שציינתי, אלא כאדם חכם ובעל טביעת עין חדה, יש רק נימוק אחד שאני יכול להעלות לקבלת התפקיד ולהמשיך בו לזמן מה .הסיבה העיקרית שנראית לי שהוא הסכים לקבל את התפקיד, ואף להמשיך בו לנוכח המכשולים המקצועיים הרבים שנערמו ללא הרף , המוקשים הפוליטיים והנסיבות הבלתי אפשריות- הייתה "רעיונית". הוא האמין, אפשר בנאיביות, ובנחישות שאפיינה אותו, שהוא יוכל לעשות כאן טלוויזיה שונה מזאת האמריקאית שהוא הכיר וכמעט תיעב. אולי משהו מקורי ישראלי, גם בדרך הניהול .לאמור איזה קולקטיב רעיוני יצירתי. הוא סמך על עוזי פלד שיוכל להתגבר על הקשיים הרבים שקשה לתארם אשר מנעו ניהול מינימאלי תקין. אלה היו מהמורות שבשום מקום לא ניתן היה בהם להקים טלוויזיה טובה ,אם בכלל, ובוודאי שלא במדינת ישראל.

עם כול זאת ,וחרף כול הקשיים, צוות ההקמה של "בית היהלומים"- ב"מסה ומעש"- trial and error -היה הבסיס לטלוויזיה הישראלית ואכסניה  ובית גידול לשדרים מעולים  של חדשות, של סרטי תעודה ושל דרמה שלא לדבר על ענף הספורט שפעל ברמה הבינלאומית. בתקופת "צוות ההקמה" הופקו כמה תכניות שעד היום אני רואה בהם תכניות טובות וראויות. ועם הזמן "בית היהלומים" היה מפעל של אבני חן יצירתיים שזכורים ומצויים בפזורה הטלוויזיונית, עד עצם היום הזה.

יהי שם "בית היהלומים" מבורך.

.

רוח נושבת קרירה

כאן 11  חלק 4

אווירה טובה היא גורם חשוב מאוד בכול מקום ,בבית בעבודה, במפעלים קטנים ובמוסדות גדולים שמפוצלים ליחידות קטנות. שרות שידור, פרטי או ציבורי, אינו יוצא מכלל זה. זאת אף שהתחרות והיִצריוּת מאפיינות תחום זה. "כאן 11 " ,בניגוד לרשות השידור פועל  הרבה באמצעות חברות הפקה פרטיות. מבחינת המכלול הלאומי – זוהי תרומה חשובה לתעשיית הטלוויזיה  הישראלית ולהפקות מקור. השיטה מאפשרת בחירת חברות הפקה טובות. אף שהיו גם פשלות, כמו סדרת הבילוש והמודיעין "מחוז ירושלים" שזכתה להצלחה רבה ונפלה בשל בידוי עובדות. פשלות קורות בטובות שבטלוויזיות בעולם.

הוצאת הפקות החוצה אמורה גם לחסוך בכוח העבודה בתאגיד וגם בהיבט זה או  אחר לצמצם חיכוכים פנימיים ופחות כאב ראש למנהלים. אלא שגם  לאחר ביזור גדול של ההפקה עדיין זה מוסד גדול מאוד שמחולק  בין  הזרוע הקולית- "קול ישראל" לחזותית, ובין האחרונה לבין הטלוויזיה הלימודית שגם היא חלק מן התאגיד. כלומר כאלף אנשים שמחולקים למעין נסיכויות, או בעידן הזה- אמירויות שמעליהם יש שליט.

ניכור.

ואכן נושא האווירה תפס מקום כמעט בכול תגובה שקבלתי אף שלא ביקשתי זאת. בעקיפין התייחס לזה גם ארנון צוקרמן. בצד הציונים לשבח שאותם הבאתי ,ככה גם מצא ביטוי עניין אווירה. מתברר כי בכול הקשור לאווירה, גם אֶלֶם מדבר. ואני יכול להעיד שגם אני נתקלתי בו כאשר ניסיתי לתהות לגבי ידיעות שהגיעו אליי. שדרים מן התאגיד חששו לדבר. לקראת כתיבת סדרת הפוסטים פניתי למנכ"ל, אלדד קובלנץ ,בבקשה לאפשר לי לשוחח עם אדם בר סמכא בכול הקשור לתאגיד. לא נעניתי. אפשר והפנייה לא הגיעה ליעד כי לא קבלתי אישור לקבלתה. אפשר לקרוא לזה אטימה או העדר שקיפות, כזה שלווה את תהליך ההקמה ואותו הזכרתי, או כול מונח אחר, אבל האווירה הקרה היא כנראה עובדה.

במשובים שקבלתי מן השדרים הוותיקים שפרשו או הופרשו מן התאגיד האווירה אכן מתוארת כאטמוספרה פנימית קרה . כגון, תנאי עבודה לא הולמים, שתוקנו במקצת עם המעבר למבנה חדש בירושלים, אין "רוח וגאוות היחידה"- כפי שתיאר זאת  כתב ועורך בכיר בעבר. ונוסף על כך ניהול אגרסיבי של מנכ"ל שרואה את הכול מלמעלה בשעה שלמטה- אנשים חרדים להתבטא כי חוששים למקום העבודה ויש הרגשה של ארעיות מתמדת.מדובר גם בטלוויזיה וגם ברדיו. לפי כמה מן העובדים יש גם בעיות בתחום ההיררכיה. "לדוגמה ברוך שי שהוא מנהל החדשות בתואר הוא בעצם תפקיד נומינלי- על הנייר.הוא לא קובע וזה משבש סדרי ניהול"- סיפר לי שדר אחד . "או שההנחיות מונחתות מלמעלה או שישנם תחומים ש "כל שדר בכיר הוא הבעל הבית."  "ממה שאני שומע  אין גם תחושת שליחות כפי שאנו חוויתי זאת בטלוויזיה הישראלית"  אמר לי עמוס ארבל שהבאתי חלק מדבריו לעיל.

אלדד קובלנץ. תמונה :ווקיפדיה

על פי רשמים שונים שלי שמתבססים  על הנכתב והנשמע, המנכ"ל אלדד קובלנץ המוכשר מאוד אכן מצטייר כאיש בעל יוהרה רבה ,יומרני מאוד ומנהל בעל אגו ענק-  בתִּפקוּדו ובאישיותו. הוא אינו מסתיר תכונות אלה- ואני מציין זאת לשבח. דהיינו רחוק מאוד  מן ההצטיירות כ"צנוע ידוע"  או "צבוע ידוע".אבל יחד עם כול זאת הוא איש מקצוע מובהק עם קבלות מן התפקידים הבכירים שהוא מילא בעבר בהצלחה  -במדיה, לרבות מפקד גל"ץ והטלוויזיה  החינוכית.והוא נבחר על ידי וועדת האיתור ולא כמינוי פוליטי.הוא הצליח להוציא את התאגיד מן המנהרה אל  האור, והצפייה הגבוהה, בעיקר בסדרות הדרמה  הטובות – מדברת בעד עצמה.

חוויה מרה כלענה.

המסקנה המתבקשת היא  כי – "רוח טובה של המפקד"  או של מנהל, לא מבטיחה מאליה מרשם טוב להצלחה. ויש לי דוגמה גם כאן. כאשר בחרו בישעיהו-שייקה תדמור כממונה על הטלוויזיה בראשית שנות ה-70 חשבו כי מי שהיה סגן קצין חינוך ראשי ,יש בו הצרוף של מפקד ואיש חינוך והמיזוג הנכון שיעשה סדר בבלגן אך זאת בצורה מחנכת. אלא ששייקה תדמור, לימים, כפי שהזכרתי ,פרופסור ישעיהו תדמור- הוגה ומרצה בתחום החינוך, היה רחוק מאוד מן הדימוי של קצין משמעת. איש חינוך, נעים הליכות , רודף שלום ורוח טובה ,שחתר ללא לאות להחדיר אווירה טובה לפלונטר ששמו הטלוויזיה הישראלית-הגיע למסקנה עגומה. כפי שהוא מביא זאת בספרו "חינוך מהו לי" ( הוצאת סטימצקי 2018 ) . הספר עוסק ברובו המכריע בחינוך, בתיעוד ובביוגרפיה עשירה. אבל קטע קטן מוקדש ל"חוויה" שלו בטלוויזיה( כפי שאני הבאתי חלק מן הדברים בפוסט בינואר 2019.)

"בתחום הניהול ( של הטלוויזיה. צ.ג) הן לעומת  הסביבה הידידותית שאפפה את חבריי ואותי במפקדת קצין חינוך ראשי והן לעומת האווירה של האחריות המבצעית והסולידריות הקרבית בסיני(כשהוא שימש כקצין חינוך של גייסות השריון.צ.ג) ,"בית היהלומים"( בית הטלוויזיה הישראלית. צ.ג) היה קן צרעות  וזה אכן היה כינויו גם בפי אנשי הטלוויזיה עצמם. רק מתי מעט  במקום סייעו בידי מתוך כוונה טהורה…. התמונה הכללית הייתה של ריב ומדון, השמצות ורכילות,כיפוף ידיים,דריכה על גבות ואצל כמה מה"כוכבים" המסורקים והמאופרים,לעומת דימויים על המסך,גם רוע לשמו,מוסווה בחיוך מתחסד של טוב לב וחמלה"

אלה מילים קשות מאוד. אלא ששייקה תדמור, לא זו בלבד שאינו מסוג המשמיצן, אלא נזהר מאוד בלשונו. הוא מאוד הקפיד בדברים בכול תחום  וגם ראה לנכון לשלוח לי את כתב היד של אותו חלק ביידעו שהייתי שם ואני עוקב מקרוב אחר השידור הציבורי . הוא אמר לי ". צבי! קרא, והיה ויש לך דברים לומר בתגובה לדברים שלי- אני מבטיח שאפרסם אותם". הוא קיים זאת. ככה מופיע קטע מתוך התגובה שלי.

ישעיהו תדמור

" כמי שמילא תפקידים בכירים בשידור הציבורי,רדיו וטלוויזיה במשך חמישה עשורים , וכמי שעוקב אחר השידור הציבורי(…) טבעי שאני אראה את התופעות שאותן מתאר שייקה- פרופסור ישעיהו תדמור- בראייה רטרוספקטיבית שונה, במידה מסוימת, משלו. השידור הציבורי בכלל והמדיום החזותי בפרט, היו נתונים באותם ימי בראשית בפקעת פוליטית, ניהולית ,מקצועית ואישית של נפשות רבות שפעלו בזירה הזאת. הטלוויזיה במיוחד,כמדיום חדש בארץ, ובנסיבות החריגות של החברה הישראלית, הייתה גורם שרבים בחשו בו, מבחוץ ולא פחות מבפנים. איש חינוך במעמד של ישעיהו תדמור מצא עצמו יותר  לומד מאשר מלמד. הלמידה כוללת לא רק את המדיום שלתוכו נכנס ,והוא זר לו, אלא כול מה שמתלווה אליו, פוליטית ומקצועית. בנסיבות ששררו אז, אלה היו קשות בכול פרמטר. לאחר התקופה שבה התחלפו הממונים על הטלוויזיה, כל כמה חדשים, עצם החזקת מעמד בתנאים ששררו אז נחשבת בעיניי כהישג". מה שיש בתשובה שלי הוא לענה עטופה בצלופן צבעוני.

בית היהלומים.

משום כך כאשר עוסקים בתאגיד "כאן 11 " יש להביא בחשבון את השקלול בין מה שקרוי "אווירה טובה" לבין תפקוד המוסד. הטלוויזיה, כמו גורמים אחרים בחברה ,היא שרות לאזרח .אם הוא שבע רצון  משידורים שרובם מוגדרים כטובים אז זה מה שחשוב.

ויש עוד  תחום אחד שלא השתנה והוא היריבות האישית בין אנשי מקצוע אשר ככול שהכישרון שלהם עולה ככה גם האגו, שהוא בגודל של ביציי יען. זה מתבטא גם באווירה. אני נזכר באחת השיחות שהייתה לי עם רון בן ישי. רון היה לימים מפקד גלי צה"ל וחתן פרס ישראל לתקשורות. הוא  כתב ספר מתועד על הקורות אותו ככתב במלחמות בשם "כתב חזית" שלעניות דעתי אילו אמריקאי כתב אותו היה זוכה בפרס פוליצר או למצער מועמד רציני לפרס. רון הוא עד עצם היום הזה  "חיית שטח" וישראל היא שטח אחד גדול. ודווקא אותו ראיתי לנכון  לשלוח ככתב בבון בירת גרמניה המערבית אז, לסקר את מערב אירופה. רון הזכיר לי לפני זמן מה כי האמירה שלי כמנהל החדשות ש "אני מחזיק ברזרווה של ידיות של דלת, כי  הקבועות בדלת עפות כול אימת שכתב טורק לי אותה"- הכוונה היא אליו. ואכן רון טרק, לעתים בצדק. אבל אז, ובלהט העשייה, הוא לא ראה את המציאות כולה ביחידה מפוררת על סף פיצוץ, כאשר המנהל החדש מנסה להפוך אותה לכל הפחות לגוף מתפקד. זה לא שיבש את היחסים בינינו, כי במחשבה שנייה רון ידע את המצב.

אם אני זוכר ,אמרתי לרון משהו כזה:  "יהלומים בולטים אם הם בודדים במחרוזת. אם יש לך מחרוזת שלמה של יהלומים- זה נראה כמו אשכול של זכוכית מלוטשת שמכה אותך בסנוורים". בעצם רון היה יותר מאשר יהלום בכתר. הוא היה "כתר" ,אך היו גם אחרים שטענו לזכות חבישתו, מאלה ללא שמץ של הצדקה. אבל כן היו ביחידה כישרונות מעולים. לדוגמה מי שמלא את מקומו ככתב צבאי היה נחמן שי. נחמן לימים, מפקד גל"ץ, דובר צה"ל, יו"ר רשות השידור וכיום מרצה אורח באוניברסיטת "דיוק", אחד היקרתיות בארה"ב. הוא דוגמה לאנשים מצוינים שהיו לנו- בין השאר.ואם אתם חושבים כי במלחמת יום הכיפורים רון בן ישי נשאר בגרמניה אתם טועים .הוא מצא את דרכו לארץ ומשם לחזית. הוא רשם פרק מפואר לא רק ככתב אלא גם כמציל נפשות בחזית ועל כך זכה לצל"ש מצה"ל. את תפקודו במלחמה ככתב ואת מעשה הגבורה שלו אני מזכיר בפרק בספרי "מוביולה- מסע במרחב ובזמן".כשם שאני מזכיר כתבים וצוותים אחרים במלחמה זאת.

לאמור בבואי לנהל  את החדשות מצאתי ב"בית היהלומים"   גם אבני חן וגם אבני רחיים. לעתים שתיהן של אדם אחד. אפשר מאוד שקבולנץ מצא משהו דומה בממדים של מוסד שלם. זה ועוד.  מתוך ניסיון  אז של שני עשורים במקצוע למדתי כי ה"פרגון" הוא בדרך כלל לא מן התכונות הבולטות אצל אחיי העיתונאים, לרבות השדרים. אותו חוסר פרגון בא לידי ביטוי בין היתר, בצורה גלויה או לטנטית, בכתבות התחקיר על התאגיד במוסף "הארץ".

כשם שבפרק הראשון הבאתי דוגמה אישית של "מכרז תפור" אני מביא כאן דוגמה של מה שאנשי הברנז'ה קוראים "חוסר פרגון". זה מונח רך מאוד גם ליחס אישי מסיבה זאת או אחרת, לא מצד המנהלים כלפי אנשיהם אלא להיפך. בהקשר זה ,אני יכול להוסיף  כי לא נערכה לי קבלת פנים כשבאתי לנהל את החדשות בטלוויזיה ולא מסיבת פרידה בסיימי את הקדנציה של שלוש שנים במלואה- קשה,כפוית טובה, נעדרת זרקורים ומלאת מהמורות ,זרועת מוקשים,מטעניי צד וכיוצא באלה. אך אני נפרדתי בסיפוק שאף על פי כן ולמרות הכול סיימתי קדנציה והקמתי יחידה מתפקדת.כאשר מנהל הטלוויזיה, ארנון צוקרמן, שאל אותי אם אני מבקש להאריך את הקדנציה נענעתי חזק בראשי ואמרתי -"לא!!!" כאשר הוא הוסיף ושאל "חשבת טוב על זה?" עניתי לו: "חשבתי ואני מסתפק בקדנציה אחת שבטלוויזיה היא תקדים." שנינו הכרנו מצוין את כללי המשחק . באנגלית זה נקרא going through the motions .נאמן לתפיסה שלי בנושא ניהול, ידעתי שהתמניתי למנהל החדשות כאשר שמואל אלמוג היה  המנכ"ל.אלמוג פרש בתום הקדנציה אך ורק כדי שלא להיות תלוי בבחירתו מחדש על ידי הפוליטיקאים וכל הקשור בזה, לנוכח הלקח של תמיכתו בשבעה ימי שידור בשבוע, בניגוד לעמדת הממשלה שבראשה גולדה מאיר. ותדמור פרש באמצע הקדנציה. יצחק לבני התמנה ליו"ר הרשות ולי הייתה תקרית אתו כאשר לא נעניתי לפנייתו שלא לשדר ידיעה אשר שודרה קודם לכן ב"קול ישראל". את המחיר שילמתי כאשר לבני טרפד את מינויי כשליח הרשות ללונדון .אפשר לומר כי "הרווחתי  זאת ביושר". מכול מקום, אני מילאתי את מלוא המכסה. ידעתי שארנון רצה בדן שילון כמנהל היחידה. עם זאת אין לי מושג מה היה קורה אילו ביקשתי לתפקד עוד קדנציה. ללא ספק הייתי מעמיד את צוקרמן בדילמה קשה וגם את דן שילון, שניהם אנשים שאני מעריך ומוקיר. לא רציתי גם בזה.

אווירה.

בעידן הנוכחי שבה יש מידה רבה של ציניות בהתייחסות לדברים, וזאת אינה משוללת יסוד לנוכח ההתרחשויות- ההתבטאות של עמוס ארבל על תחושת שליחות נראית כהתרפסות לעָבָר מדומיין. אבל יש מידה רבה של אמת בדברים של עמוס. תקופה זאת של שנות ה-70 עד למהפך של 1977 הייתה תקופה של פריחה טלוויזיונית.  ראשית הנסיבות. השדרים עייפו מן החילופים התכופים, מן הטריקים והשטיקים של אחרים ושלהם עצמם ושאפו להפיק וליָצֵר. גם  הדרג הניהולי תרם לכך. הזכרתי את דן שילון כמנהל החדשות, לזה יש להוסיף את מוטי קירשנבאום מנהל התוכניות וזכורה לטוב  ג'ודי לוץ מנהלת  מחלקת התעודה, המסורה והאמפטית.

אבל הסיבה המרכזית  ברוח החדשה טמונה בניהול הטלוויזיה. ארנון צוקרמן. ארנון היה סמנכ"ל כלכלה וכספים של הרשות, כפי שהזכרתי .מלבד השתלמויות קצרות ברשתות סי.בי.אס האמריקאית ובי.בי.סי הבריטית לא רק שהוא לא הכיר את המדיום אלא הוא לא בא מן העיתונות. אבל מן המצפור שלו בהנהלת הרשות הוא הכיר ולמד את החומרים, גם בתוכן, גם את החומר האנושי, גם הלוגיסטיקה. הוא בא מוכן למטלה ולאתגר המיוחד שעמדו לפניו.

ארנון צוקרמן חיזק בי את המנטרה שמי שיודע ללמוד טוב, יודע ללָמֵד טוב. הוא היה תלמיד חרוץ בבואו לטלוויזיה והוא שידר סמכות. אלה שלא הכירו אותו כלל ,ואני ביניהם, ראו בהליכתו הזקופה מעין סממן של אוטוריטה. אבל זה היה מוטעה. צוקרמן , בשל בעיות בגב, למד תרגילי אלכסנדר שהליכה זקופה היא חלק מן הטיפול. אבל כן, הוא נתן להבין לי מי הבוס. במקרה אחד קבלתי ממנו איזו הערה אגבית, שאני לא זוכר  במה התבטאה אבל תוכנה היה ברור :" צבי גיל תוריד קצת את האף". גם הקול הבריטוני שלו הוסיף איזה ממד לסמכות.

הָכְווָנָה ובָּקָרָה.

אחד הדברים שלהערכתי אפיינו את ארנון, ולא רק כמי שלמד בפועל את מורכבות הטלוויזיה, אלא כשיטה דידקטית- היה הבקרה לאחר מעשה. הוא הנחה והוא ידע מה מצוי בצנרת. אבל הוא תמיד העדיף להשאיר את משקל נוכחותו בסיום ההפקה אם היה מקום לכך ולרוב לאחר שידור תכנית, בין אם מדובר באקטואליה ,בתעודה, בדרמה, בנוער  ובכול תחום אחר. אז הוא העיר. תמיד בקצרה, לעניין, בלי קישוטים, אבל תמיד ברוח טובה. אם החומר היה טוב- מחמאה. היה לכך משקל רציני מאוד בהמשך ,גם במסגרת ההתייחסות אליו כמנהל וגם בכול הנוגע להערות או לביקורת שהוא השמיע לגופם של הסרט או ההפקה. שלא לדבר על מתן גיבוי מוחלט למי שעשו את מלאכתם כהלכה. ואני כמי שנהנה מהומור טוב, רואה לנכון לציין שארנון ידע לתבל את הדברים באיזה הומור אנגלי דק. זה צרוף מוצלח מאוד בתכונות של מנהל.

תכונות אלה ואחרות שאין כאן המקום לפרטם,ואני מתייחס אליהם בהקשר של המציאות כיום בתאגיד, הם שסימנו את התקופה הזאת כ"עידן הזהב"  של הטלוויזיה הישראלית במסגרת רשות השידור.ודומני שמעט יחלקו על הדימוי הזה.לאמור לאווירה יש מקום אפילו מאחורי המצלמה והמיקרופון וכל מה שעולה מן המטבח הרעשני, הקיטוֹר, הקיטוּר, משיכות ודחיפות, הזיעה הגברית, הבישום הנשי וכיוצא באלה בתחום ששמו יצירה או עשייה טלוויזיונית.

ולסיום :העיקר שנית.

בדבר אחד יש תמימות דעים בין אלה שמצוטטים, אלה שהגיבו בעילום שם ואלה שלא הגיבו אך אני מכיר את דעתם. כולם,כאמור,אכפתיים וחרדים לשידור ציבורי ראוי. במישור הביצועי חשוב שהאנשים יעשו את העבודה ביושרה ויחשפו את פגמי החברה ללא מורא, כמו גם הישגיה. בתחום הניהולי- לשמש השראה ודוגמה בעמידה בעקרונות ובמתן גיבוי לאנשי השטח. בתחום הציבורי לפעול בשרות הציבור בחברה דמוקרטית פתוחה שהתקשורת היא חלק חיוני בה ,כמו גם לעמוד נחושים מול כול התערבות פוליטית חיצונית

 היה אם לא ישליכו על התאגיד פצצות ,אם לא יניחו מטעני צד ואם הוא יטפח כישרונות ורוח של אתגר- "כאן 11 " יכול  לקבל ,ללא עוררין,את הבכורה בשידורי טלוויזיה טובים.וכן ! חשובה מאוד אווירת יצירה טובה. עם זאת הוא לעולם לא יהיה ה-בי.בי.סי. זאת מן הסיבה הפשוטה: עשו אחד.כאן  זאת לא אנגליה ועוד אחד. כאן חיים ישראלים.

סוף הסדרה.

כאן 11 .והעם רואה את הקולות.

חלק ג'

כוכב שביט דרך בשמי "כאן 11" בסיום האירוויזיון  של 2019 שנערך בביתן אקספו בתל אביב ב-18 במאי 2019 .האירוויזיון גם בראשיתו היה אירוע מוזיקאלי בעירבון מוגבל מאוד. הוא היה מסחרי, שיווקי ,קידומי לכוכביו, ללהקות המצטיינות שלו, לחבורת פקידים של איגוד השידור האירופי שטיפחו אותו וללא ספק גורם תיירותי מן הדרגה החשובה. עם השנים כול אלה עלו כמה מדרגות. בכול מקרה הוא אירוע פרסומי תיירותי מן הדרגה הראשונה והרייטינג שלו גורד שחקים.

התמזל מזלו של האירוויזיון הפעם, שהוא לא נערך בעיר הקודש, אלא בתל אביב. לכן התלוו לתחרות מספר אירועים בדחיפת עיריית תל אביב לרבות " הפנינג בכפר אירוויזיון" ,"אירועי לילה לבן" ועוד בשעה ש"כאן 11 " העביר, שידורים   בערבית וברוסית ואת האירוע  ביוטיוב. אלה הפכו בן לילה את התאגיד הציבורי לחביב הקהל הישראלי. הוא אוהב את האירוויזיון ואת הזמרים שלו והוא אוהב שישראל לא רק  על המפה אלא נוצצת ככוכב הצפון. האירוויזיון, אילו הופק בארץ מדי חודש, היה מכה חזק את תכניות הריאליטי  כמו "נינג'ה ישראל", תכניות הבישול ושאר אלופי הרייטינג בערוצים המסחריים.

זה לא בא לו בקלות. בדרך כלל גם בארצות אירופה שבהן היוזמה הפרטית משגשגת ,הממשלה, שמודעת לפן התיירותי, מסייעת בממון. כאן עינו הצרה של ראש הממשלה אילצה את התאגיד לקחת הלוואה של 70 מיליון שקל.השקעה כדאית, לפי התוצאה. אפשר לומר כי האירוויזיון מהרבה בחינות ובראש וראשונה הדימוי הציבורי שלו הוא שאפשר את התאגיד לצאת דרך ובמרוצת הזמן להגיע לאן שהגיע.

האגרה והתמורה.

ועוד דבר שהוא לא מקרי אלא מכוון והוא הפסקת בזבוז כסף על מדרוג שמגיע לכמה מילוני שקלים בשנה. מי שקובע את המדרוג, זאת בעקיפין ,ובימינו במישרין, היא הפרסומת. לדוגמה בערוץ הנצפה ביותר, ערוץ 12  מה שקובע את הרייטינג אלה המשדרים שמתחילים ב-ב': בישול, בידור,בבל"ת. החדשות מתחילות ב-ח' והן נהנות מן ההכנסות של גורדיי הרייטינג. המדרוג מעצם טיבו מתאים לערוצים מסחריים והתאגיד אף שיש פה ושם קצת פרסומת אינו מסחרי. מדרוג גם לא כלל את האתר הדיגיטלי העשיר של התאגיד.

 עם זאת חבל מאוד שהתאגיד קשור כספית באוצר. שכן "האגרה", מילה כה מגונה ,לא זו בלבד שאמורה לממן את תקציב השידור הציבורי, או את מרבו, אלא הוא גורם חשוב הרבה מעבר לזה. בכך שהציבור הוא המממן הראשי של השידור הציבורי, הוא באותו זמן גם בעל מניות הבכורה. זה נהוג באנגליה ובמדינות אחרות במערב אירופה שבהן משולמת אגרה.

ככה התייחס לכך,ארנון צוקרמן מי שהיה מנהל הטלוויזיה, ולימים פרופסור צוקרמן מרצה לתקשורת המונים במענה לשאלה שלי : ”במישור העקרוני מדאיגה אותי מאד התלות המוחלטת בממשלה מבחינה תקציבית. אני חושב שהביטול הפופוליסטי של האגרה היה טעות היסטורית. האגרה מסמנת את המחויבות של הערוץ לציבור שאותו הוא צריך לשרת, זה הוא חוזה בין הערוץ למשלמי האגרה והנאמנות שלו הוא קודם כל לציבור. ברגע פופוליסטי של שרת תקשורת כמו מירי רגב או שר כמו אמסלם או מכלוף זוהר- הרשות יכולה לקרוס ובוודאי להיות נתונה לאיומים והפחדות וכבר שמענו זמירות כאלה. נכון, גם האגרה איננה מגן טוטלי אבל היא ביצור טוב יותר לעצמאות."

חבל שלא עמדו בפיתוי.בפועל הרי אני טוחן מים ומדגיש שוב ושוב כי הפרסומת שמפעילה את השידור המסחרי, עולה לאין ערוך על כספיי האגרה, בכך שהציבור הוא שמשלם בעבורה בצורות שונות- החל במרכול.זאת גם אם לא צופה בערוץ.

ניסיון לחנוק את השידור הציבורי.

וכאן עוד הערה.שבוודאי לא נקרא לה לא חלון הזדמנות ולא מזל. כי מדובר ב"קורונה". אין לי כול צל של ספק שאלמלא הקללה הזאת  שנחתה עלינו היא הייתה ברכה באותו זמן לתאגיד. ראש הממשלה לא התפנה להמשיך ולנסות לנפץ את השידור הציבורי, מבפנים כמו שעשה פעם, או מבחוץ. הוא עסוק בדברים אחרים. שכן  מי שארב לשידור הציבורי כבר מראשיתו, היה לא אחר  מאשר ראש הממשלה  ביבי נתניהו.

בספטמבר  2013  שר התקשורת גלעד ארדן  הציג את חברי הוועד לבחינת השידור הציבורי. במעמד זה הוא אמר בין השאר: "אני שומע הרבה תהיות שמעלים בעלי עניין לגבי האיום על השידור הציבורי. אני מאמין באמונה שלמה בחשיבותו של השידור הציבורי בכל מדינה, על אחת כמה וכמה במדינת ישראל, וזאת משתי סיבות: הייחודיות התרבותית של ישראל כמדינה עם כל המאפיינים שלה, גם השפה וגם התרבות או הרב תרבותיות שקיימת בישראל ורק ערוץ ציבורי שאינו מונחה רק משיקולי רייטינג יכול לתת מענה." גם המעמד, גם הוועדה וגם המטרה היו צנינים בעיני ראש הממשלה. הוא חשש משידור ציבורי אוטונומי. ואילו ארדן ,מטעמים פוליטיים אישיים ,לא נאבק על אותו מוסד שסייע בהקמתו ובשבחו דיבר. בשתיקה שלו הוא מחק את האשראי שניתן לו בהקמת התאגיד.

ארבע שנים לאחר מכן  במרץ 2017  לפני שהחלו שידורי ההרצה ביבי  שוב מצא איזה חלון הזדמנות ופעל לסגירת התאגיד. מי שעמד מולו בהתנגדות היה שר האוצר משה כחלון, על רקע מחלוקות באשר לאנשי התקשורת המועסקים בתאגיד. כפשרה חוקק חוק חדש לפיו הפעלת התאגיד תידחה ל-15 במאי וחטיבת החדשות תפוצל ממנו ותפעל כתאגיד נפרד -"תאגיד החדשות". " החדשות"- בעיקר אם משולבים בהן תחקירים הם האויב מספר אחד של הממסד הנוכחי וראשו. בעקבות עתירות שהוגשו -בג"ץ עיכב את כניסת החוק לחוק ובסוף הוא לא הועבר.  ב- 15.5.2017 – "כאן 11 "החל  בשידורי הרצה  בטלוויזיה, ברדיו בדיגיטל ובשידורים סדירים כשנה לאחר מכן , כשניפוץ בקבוק השמפניה בדופן התאגיד- הייתה ספינת האירוויזיון ומשם הוא שט למרחבים איך קבע אבא אבן :" יהודים לא מאמינים בנסים, הם סומכים עליהם"

משם לכאן.

בדרך כלל כאשר אני מתייחס ליצירה בתחום האמנות או הספרות אני רואה לנכון להדגיש שאני לא מבקר אמנותי או ספרותי. בכול הקשור לספר אני מתייחס למשמעות שבה אני רואה את הכתוב. בתחום התקשורת בכלל ובטלוויזיה בפרט, אין לי את "המותרות" האלה. עסקת בענף הזה- התייחס אליו גם לתוכן וגם לצורה. מה שניתן לומר הוא שגם באותה תקופה שבה התנזרתי מצפייה בחדשות בערוציי הטלוויזיה המסחריים ,בשל הפטפטת המתישה והסקרים המתמידים ,המשכתי מדי פעם בצפייה של מגזין החדשות היומי של "כאן 11 ". צפיתי גם באי אלה משדרים בהרצה.לרוב באתר הדיגיטלי העשיר של התאגיד.

מטבע הדברים שאתה מבקש לתהות מה חושבים עמיתך בעבר מתקופת "הטלוויזיה הישראלית" ויש לא מעט מהם שאני מייחס משקל רב לדעותיהם המקצועיות. תחילה חיפשתי זאת בדרך אקראית. כאן מצאתי שתי מסגרות חברה. אחת וותיקה יותר ואחת חדשה יותר. הראשונה היא "ימים שכאלה יוצאי רשות השידור" קבוצת פייסבוק שיסדה לפני כמה שנים לאה פילצר אפרת- מפיקה בכירה בעבר.המסגרת השנייה מצומצמת יותר שמכילה את אנשי חדשות הטלוויזיה בעבר נקראת "מבט לחדשות" כשמו של מגזין החדשות המרכזי של הטלוויזיה הישראלית. יסד אותו לפני קצת יותר משנה אבי אנג'ל כתב בכיר לענייני כלכלה בטלוויזיה בשעתה.

במסגרת הראשונה שמתי לב לניסיון של אי אלה שדרים בעבר להתייחס לשידורים ב"כאן 11 " בלא הצלחה יתרה, וגם זאת בלשון המעטה ."לא שוכחים, ולא סולחים". חלק מטבע אנושי. ישנה  בטן מלאה על  היחס של התאגיד לוותיקיי הטלוויזיה הישראלית. בחלק ממערכת העיכול הזאת עסקתי בפוסט הקודם. ב"מבט לחדשות" לא שמתי לב אפילו לניסיון כזה ורובו עוסק בדברים אקטואליים במדינה. לטעם של אחדים מהם- במידה  מופרזת. לאמור שבאופן אקראי קשה היה לעמוד על דעתם של שדרים וותיקים ומיומנים על השידורים של "כאן 11 ".

יחד עם זאת פניתי לכמה "וותיקים"- וותיקים ולכמה "וותיקים- צעירים" אז ,שיעקבו אחד המשדרים או אם הם עקבו שיעבירו לי את רשמיהם בכתב, בין בעילום שם ובין לייחוס או לציטוט. כמה מסרו לי בקצרה או ביתר הרחבה, ורובם בעילום שם ואי אלה, רובם גם בצורה טלגרפית.

המניפה.

הרושם שקבלתי מהתייחסות לשידורי "כאן 11 " היה שיש כאן מניפה גדולה מאוד וצבעונית מאוד של השידורים .יש כאן הכול או כמעט הכול לציבור כולו וחלקים ממנו. זה מצבור גדול מאוד של משדרים ותוכניות, מכול הסוגים וסדרות ,רובן של חברות הפקה. השפע הזה מוצא ביטוי בפודקסטים של שידורי הרדיו ובכול הסדרות המוקלטות ,או רובן ,של הטלוויזיה. זה נכס אדיר לכל גוף שידורי ובייחוד כשהוא  נגיש בצורה ידידותית וקלה. לרשות "כאן 11 " עומד גם הארכיון ההיסטורי של הטלוויזיה בישראל. הוא כולל סדרות היסטוריות מעולות מעידן הטלוויזיה הישראלית, ובראשם "עמוד האש", הסדרה המונומנטאלית  ששוב משודרת בימים אלה וסדרות אחרות שמספרות את סיפור העם והמדינה. מצויים בארכיון הזה חומרים משני עשורים של עשייה טלוויזיונית לפני שקמו הערוצים המסחריים ואלה זמינים לצופים. ולא הזכרתי את  "קול ישראל" ומורשתו .אתייחס  לו מהיבט מסוים באחד הפוסטים. שלא לדבר על רכישת זכויות שידור של תכניות הבי בי סי הנפלאות שעברו בירושה מרשות השידור לתאגיד השידור הציבורי.

אם אני מנסה לארוז את התגובות שקבלתי   הכותרת היא שהדעה הכללית נעה בין חיובית וחיובית מאוד וזאת מחמאה לא קטנה לתאגיד כשהיא באה מצד וותיקים אשר התאגיד, לפי הפרסומים שאותם הזכרתי, לא נהג כלפיהם ביחס קולגיאלי. יש גם חריגים בדעתם. בראש הקונצנזוס עומדות סדרות האקטואליה כמו התכנית הסטירית "זהו זה" בהשתתפות החמישייה  הוותיקה והנפלאה ,הדרמות, ומוזכרות במיוחד שתי סדרות המתח "מנאייכ" ו"טהרן". "משדרים שמושקעים ומופקים במקצועיות" כפי שהגדיר זאת אחד הוותיקים. לא עסקתי אז בסדרה "שעת נעילה", על מלחמת יום הכיפורים שרצה עכשיו. גם "האזרח גואטה", זוכה לשבחים אף לסופרלטיבים. כמו גם הסדרה "סטוקהולם" עם גיגי גוב ושלמה בר אבא, שלא נס לֵחם. "תכנית התחקירים הדוקומנטרית בהנחיית אסף ליברמן מוצאת אף היא מקומה לציון. "אם כי לפעמים היא קצת פומפוזית לטעמי". כתבה לי  מפיקה בכירה בעבר. מישהו דיבר על תסריטים ובימוי עכשוויים וקצביים. לדברי כמה וותיקים עקב אכילס הן התוכניות החוזרות ובמאית אחת אף הזכירה את "המרדף", ו"עוד ניפגש" והוסיפה "כמה פעמים אפשר לחזור ולצפות בשעשועון". היו שראו לנכון להזכיר דווקא את הסרטונים הקצרים "דוקותיים" שהיו מוצלחים. עורכת בכירה ראתה לנכון להעיר :" הפינה הביקורתית של גיא זוהר "מהצד השני"  –  לא שבתה את לבי בהתחלה אבל לאט ,לאט התנחלה בלוח הצפייה שלי".

ועוד משפט קצר של מפיקה ובמאית בכירה בטלוויזיה בעבר ובשוק הפרטי בהווה: "כצופָה מן המניין לדעתי שידורי ערוץ 11 הם הטובים מבין הערוצים. הערוץ לא נפל בפיתוי הפופוליזם לתוכניות עלובות( בעיני) של הדחה ועוד כל מיני ….. התוכניות בהחלט ברמה כשהעשייה נעשית בחברות הפקה חיצוניות. נדמה לי שמלבד חדשות ואולי קצת אקטואליה כל העשייה היא חיצונית, ויש להודות שהבחירה טובה"

לציטוט.

בין אלה שפניתי אליהם הוא עמוס ארבל. עמוס, אם אני לא טועה הוא הצעיר ביותר בין חבורת הוותיקים של הטלוויזיה הישראלית. הכרתי אותו כאדם שאינו חושש לומר בפומבי מה שעל לבו וגם הפעם הוא עשה זאת. הוא הזכיר גם תכנים וגם גישות בעבר, אך בהקשר זה אני פוסח עליהם. זאת לא  משום שהם לא רלוונטיים בסוגיה כולה, אלא משום שכאן אני עוסק במציאות כפי שהיא.

"בראייה רחבה, הערוץ עשה קפיצה יפה מימי ״הערוץ הראשון״, והפך כמעט לדמות ה״בי.בי.סי 1״.משרת ציבור במובנים רבים: בגישה לחדשות, ובניסיון (כמעט נואש…) לשמור על האיזון, עובר לתוכניות הדוקומנטריות המצוינות (״כדוגמת ״שטח הפקר״) וכמובן עד לדרמות משובחות (כדוגמת ״טהרן״ ו״מנאייכ״). כך שמבחינה זו הערוץ ״כאן 11״ לא מנסה להתחרות במטבחים, בהישרדות, ובאח הגדול כדוגמת מתחריו, וטוב שכך!"

ועוד הערה מדבריו שאני רואה לנכון שלא לפסוח עליה: "לו הייתה נערכת רפורמה  מקצועית והוגנת לפני פרוק רשות השידור, ניתן היה לדעתי להגיע עם כל החידושים הטכנולוגיים (ולא בבניין ברוממה!) לתוצאות דומות. רבים וטובים נפגעו בעת הקמת ה״תאגיד״ והושפלו בדרכם החוצה"

תחום החדשות בכלל, ובטלוויזיה הישראלית בפרט, תמיד עמד בראש התעניינות הציבורית כאשר הפוליטיקאים מצויים משני צדי הכריך. לאמור הם דוחפים חדשות מצד אחד והם שעוקבים אחר המוצר הסופי מצד שני .ערוץ 11 אמנם לא הולך בעקבות בן דודו- שידור הממלכה הירדנית שנפתחו ב His Majesty the King אבל הרבה מהדורות ברדיו וכאלה גם בטלוויזיה נפתחות ב"ראש ההמשלה, ביבי  נתניהו". זאת בין היתר  מכיוון שביבי דואג  כול יום להצהיר משהו "חדש" כפי שציינתי בפוסט על תעמולה, והערוץ עדיין חי בצל האיום המרחף מצד ביבי לחסל אותו. בעצם, "ככה עושות כולן" –cosi fan tutte –כשם האופרה של מוצרט. בוודאי ובוודאי שזה  שיקול פסול, גם אם ראש הממשלה עורך מסיבת העיתונאים. אם יש בה חדש- יפה. אם יש בה שכתוב או תעמולה גלויה או סמויה, אין לה מקום בחדשות ובוודאי לא בראשן. מערכת חדשות טובה היא  כמו  יצור חי- בועט אם צריך בראש וראשונה בחשיפה ובכתבות תחקיר. ואכן הדעה הרווחת בקרב אלה  שביקשתי לשמוע את דעתם על החדשות ב"כאן 11" היא  אכזבה. ככה התבטא מפיק ועורך בכיר בעבר. "המהדורה מוגשת בפורמט מיושן  למעט מגישים אחרים שמתחלפים בתדירות גבוהה מדי וכאן אחטא בסוג של נפוטיזם ….ואציין ש"שלנו" היו מוצלחים יותר. המגישה המובילה של מהדורת החדשות היומית – מקרינה לטעמי קרירות וריחוק. אשר לכתבים יש ביניהם שעובדים קשה מאוד ומתמקצעים ויש כאלה שהם בוסר ויישארו בוסר".

אני מבקש להוסיף לטובה, בתחום הזה, את "חמש עם גאולה אבן-סער". גאולה אבן היא anchorwoman במלוא מובן המילה והמהות. היא מגישה ומראיינת טובה וזה משתקף במהדורה שלה.עוד אוסיף שיש לתאגיד כמה פרשנים טובים בכמה תחומים ולדעתי הבולט שבהם הוא מוטי גילת.

דעות לכאן ולכאן.

ביקשתי לשמוע את דעתם של שני אנשים שאני מחשיב אותה מאוד, גם בתוקף התפקידים שהם מלאו וגם כאנשים שיביעו את דעתם המקצועית ללא כחל וסרק. ומהם ביקשתי דברים לציטוט. מנהל הטלוויזיה בעבר ארנון צוקרמן התייחס בקצרה  גם למכלול מערכת השידור. ואכן זאת הייתה בקשתי ממנו לא רק כצופה אלא כמנהל בעבר. צוקרמן  הדגיש  כי מדובר בצפייה אקראית. בכל זאת חשובה הייתה לי דעתו ותהיה תמציתית ככול שתהיה וזה מה שהיה לו לומר, לאחר שציטטתי את העניין הראשון שנוגע לאגרת הטלוויזיה.

"העניין השני שנראה לי חורק ביותר הוא המעבר מהישן לחדש, הגיוס בהתאם לפוליטיקת הזהויות הוא פסול בעיני. בודאי שצריך להיות גיוון אבל אי אפשר לספור ראשים, כמה חובשי כפה יש לי ובתוכם כמה נוטים לש"ס וכמה לציונות הדתית וכו' אם התקציב הוא האבא של הלחצים האפשריים המינויים והגיוס של כח אדם מראש לפי מגזרים היא האימא.

רציתי להאמין בכל זאת שהערוץ יכול היות המוביל בישראל מול רשתות הריאליטי התאכזבתי. השידור החשוב ביותר לטעמי בכל ערוץ הם החדשות ועניני היום. הרושם שלי מצפייה אקראית היא שמערכת החדשות, העיתונאיות והעיתונאים נראים עייפים, עושים את חובתם אבל בלי ברק בעיניים ,בלי תחקירים מעמיקים, כאשר אתה צופה ,אין לך ציפייה למשהו שיחדש לך, כך גם הפרשנים. בלי מערכת חדשות חזקה כמו שהייתה לערוץ 10 לפני חיסולו או לערוץ 12 עדיין, או כמו שהייתה לטלוויזיה של רשות השידור בימיה הטובים, אין לערוץ הזה חשיבות רבה. בשנות השבעים כאשר הייתי מנהל הטלוויזיה אמר לי פעם דב יודקובסקי העורך המיתולוגי של ידיעות אחרונות שהוא לא סוגר את העיתון לפני שהוא צופה ב"מבט" ידעתי שאנחנו עושים עבודה טובה".

ארנון צוקרמן .תמונה וויקיפדיה.

והוא מוסיף:" לוח השידורים של "כאן" הוא בלתי ברור ובעיקר בלתי מסודר לפחות מבחינת הצופה, אתה לא יודע למה לצפות ובאיזו שעה, מכל מקום זה לוח שאתה כצופה מתקשה להתחבר אליו.בתחום הדרמה, צפיתי בטהרן ובמָנָיאֶק סדרות עשויות היטב במקצועיות ובהחלט מעניינות. אשר ל"שעת נעילה" , אנחנו רק באמצע הסדרה.  בינתיים דמויות הגיבורים לא משכנעות והסיפור של הפנתרים השחורים כמרכזי נראה לי מסיט את סיפור המלחמה הנוראה הזאת למחוזות צדדיים. לא השתתפתי באופן פעיל במלחמה אבל כאחראי על הסיקור המרכזי של המלחמה הייתי בקיא בכל מהלכיה"

אם אני מבקש לאבחן את דבריו של ארנון צוקרמן הייתי אומר כי הוא , כמצופה, בעין של מנהל, שם דגש על  מבנה,תובנה,שיטות ועל תכנים כפי שהתרשם.דעה שונה, והפעם כצופה,השמיע  מי שהיה מנהל החדשות גם הוא הבולט בתפקידו בהיסטוריה  של הטלוויזיה הישראלית,דן שילון. והוא כותב זאת בדרך קצרה וקולעת מאוד: "מאז הקמתו, ככל שצפיתי בשידורי התאגיד, הוא משקף עשייה מקצועית נקייה ואמיצה. תשואות לעושים במלאכה".

אני לא אומר שהאמת היא באמצע.כי אין דבר כזה. אלה שני אנשי מקצוע מובהקים, כאשר אחד מנסה ,כמנהל בעבר,לאבחן בקצרה את המשגים,תוך צפייה אקראית,ומה שמאחוריה, והשני מסתפק בכותרת כצופה .אשר לי, אני לא יכול להגדיר עצמי  כצופה קבוע ב"כאן 11" ,הואיל ואני ממעט לצפות בשידורים חיים . לאמור אני לא שם לב ,לא למבנה,לא ללוח השידורים ומעט ליבול של כתבי ועורכי החדשות. אני משתמש באתר המעולה של התאגיד כדי לברור לי תוכניות מוקלטות ולצפות בהן מתי שנוח לי. ועל בסיס זה אני חושב ש"כאן 11 " עשה דרך ארוכה בזמן קצר יחסית. מבחינת היקף התוכניות והתכנים הוא בעיניי הטוב מבין כול הערוצים. אני לא מתייחס לחדשות, למעט מהדורת שעת חמש כפי שכבר ציינתי.

אם לסכם פרק זה ,אף שהוא מתומצת מאוד וזאת רק "טעימה", הוותיקים ברובם, מפרגנים ומתייחסים למשדרים כאנשי מקצוע. הייתי רוצה לראות במסגרות החברתיות שלהן, כפי שציינתי לעיל, יותר תשומת לב למה שקורה בתאגיד. מאידך, ראוי מאוד שהצמרת הציבורית והמקצועית של "כאן 11 , תשים אל לבה  הערות אלה שהושמעו מאנשים שאני יודע כי המכנה המשותף שלהם, כולל זאת של הבלוגר הזה, הוא טובת השידור הציבורי בישראל.

אשר לאווירה בתאגיד ,על כך בפוסט הבא.

.

..

כאן 11

חלק ב'- פיגומים פגומים

תאגיד השידור הציבורי החל לשדר ,שידוריי הרצה, במאי 2017 לאחר שורת דחיות וניסיונות סגירה מטעמים פוליטיים. תהליכי הלידה לא ביישו את אלה של הורתו הטלוויזיה הישראלית. אשר הוגדרה כ"לידה מחוץ לרחם". הראשונה הוקמה כגוף אוטונומי נפרד בשם "צוות הקמה של הטלוויזיה" ורק במעין פיקוח רופף של הוועד המנהל של רשות השידור.

זאת הסיבה שהסוגיה של "שידור ציבורי"  הפכה לנושא חדשותי שלא הרפו ממנו אלא הוטל צל ענק על  היורש ועל טיבו .במקום לעסוק בתפריט עסקו ב"מטבח". גם אני ,באי אלה פוסטים, במישרין או בעקיפין, התייחסתי לתהליך הקמת התאגיד ובעיקר בשל המסתורין והסודיות שאפפה את תהליך הקמתו. צריך היה איזה אוּמבֶּרטו אֶקו, יוצר "שם הוורד" ,כדי שיפענח את החידה. כל התהליך הסודי הזה לא אפשר לציבור הרחב לעמוד על האופן שבו התאגיד, שהוא של הקולקטיב הציבורי  -יפעל , וכיצד זה ישליך על  דעות והערכות לגבי הייצור שייוולד.

רשות השידור נחשבה מוקצית מחמת מיאוס, כפי שציינתי במאמר קודם, והיה חשש כי היצור החדש שנולד על ידי "וועדת לנדס" הציבורית יידמה להורתו. מדובר בוועדה לבחינת המתווה לשידור הציבורי העתידי. אגב ,עם חבריה נמנה מי שהיה מנכ"ל הרשות, יאיר אלוני. בחירתו של אלוני חשובה. הוא אדם שתוכו כברו ואינו רגיל ליפות את המציאות. מלבד זאת יש לו לאיש זיכרון פנומנאלי שם נאגרו פרטי האירועים ברשות כפי שהוא זכר או הכיר אותם מקרוב . זאת הייתה ועדה ציבורית אשר מונתה על ידי שר התקשורת לשעבר  גלעד ארדן ומשימתה הייתה לבחון את המתווה לשידור הציבורי העתידי במדינת ישראל. השר ארדן לקח ברצינות את האתגר שבפניו עמד. זאת חרף העובדה שהבוס שלו, ראש הממשלה, לא רצה  שידור ציבורי בלתי תלוי. הוועדה הגישה את מסקנותיה במרץ 2014 והמלצות הוועדה הביאו לחקיקת חוק רשות השידור הציבורי הישראלי אשר קבע את סגירת רשות השידור והטלוויזיה החינוכית הישראלית והקמת תאגיד השידור הישראלי

עוד בשלבי ההקמה החלה התקשורת לנבור במעיה, כפי שהיא יודעת לעשות מאז ראשית קיומו של  המדיום, לטוב ולרע. בלטו כתבות התחקיר של עיתון הארץ בעיקר במוספים שלו. ושוב אסתפק להזכיר בקצרה תחום שהודגש בהבלטה והוא נושא גיוס העובדים, לרבות הוותיקים מרשות השידור .מי שחשף את צורת מיון העובדים היה העורך הממונה על תחקירים גידי וייץ, עיתונאי -תחקירן מנוסה ובר סמכא בחשיפות . בצדו עוד היו שניים, נתי טוקר הכתב  לענייני תקשורת והילו גלזר שכותב בעיקר במגזין ד'מרקר..

ממצאי תחקיר

בכתבה צוין,בין היתר כי "הרשימות השחורות של עובדי רשות השידור היו למעשה קובץ אקסל ובו רשימה שמית של עובדי רשות השידור ולצדן המלצות שונות לגבי הָהָעסָקה העתידית שלהן בתאגיד. הרשימות כללו הערות פוגעניות או לא ענייניות  כמו "מכוער", "יפָה אך קָרה" או "מזרחית". לטענת מנכ"ל התאגיד אלדד קובלנץ, הוא הורה לעובדיו למחוק מהרשימות הערות פוגעניות".-לשון הדיווח.

אביא קטע מכתבה  של הילו גלזר מספטמבר 2018 : "המטרה הייתה לגיטימית: לקבל חוות דעת על עובדי רשות השידור, על מנת להחליט אם לקבלם לתאגיד החדש. אולם נדמה כי מעולם לא נכתב בגוף ציבורי מסמך כה פוגעני ואלים. קריירות שלמות סוכמו בהערות קצרות עם שלל שמות תואר מעליבים ולא רלוונטיים: מכוער, ממורמר, אנטיפתית. מה שנעדר מהרשימות הללו הוא תיאור ענייני ומעמיק של רמת המקצועיות של העובדים. במקום אזכור של הישגי עבר וכישורים עיתונאיים וטלוויזיוניים, דנים כותבי הרשימות במראה של עובדים, במידת צייתנותם ובנטייה שלהם לרכל או לעסוק בזכויות עובדים"

בפרסום ב"הארץ" צוין לגבי הרשימות של עובדים שאלה היו רשימות דיסקרטיות, שרק מעטים בצמרת תאגיד השידור "כאן" נחשפו לתוכנן.מי שהופיע ברשימות כמומלץ הועבר למסלול ישיר לקליטה. אדם שלשמו צורפה הסתייגות עמד בפני מכשול. ורבים פשוט תוארו בשתיים־שלוש מילות תואר רעילות ובסופן הכרעה: "לא להתקרב".

סבל הירושה.

הדברים שפורסמו, בהנחה שהם נכונים, לא רק מביכים, אלא הם עלבון לאלה שבטאו אותם, יהירות ללא כיסוי ופגיעה בשדרים בעליי וותק ומיומנות. אם אני אומר ,"לא קולגיאלי", ספק אם זה נמצא במילון העכשווי .בדרך כלל ניתן לומר כי המתחים בין וותיקים לבין חדשים הם אינהרנטיים מטבעם. אבל כאן נוספו גם "תגים". אלא שגם זה דבר לא חדש, לפחות לא לאלה שחוו את תקופת בראשית זאת. צמרת "צוות ההקמה של הטלוויזיה", בראשותו של פרופסור אליהוא כץ, חוקר תקשורת וחברה מן המעלה הבינלאומית, מינוי א-פוליטי מובהק, לא ששה לקבל את אנשי "רשות השידור"- קרי וותיקי "קול ישראל". זאת לא בשל העדר כישורים. הם היו בעלי כישורים מעולים בתחום הרדיו. בתחום הטלוויזיה, למעט כמה שהכירו את התחום מלמידה או השתלמויות, לא עבדו בפועל בטלוויזיה. הבעיה הייתה שהוותיקים נתפסו בעיני ראשי "צוות ההקמה" כמי שזורים ריב ומדון הן במלחמה נגד צוות ההקמה, שנוסד מחוץ לרשות, והן במאמצים להדחת מנכ"ל הרשות חנוך גיבתון . זאת בכל מיני טריקים  ושטיקים של שדרים מסוימים. גם וותיקי רשות השידור לא נשארו חייבים בהכתרת כינויים לאנשי "צוות ההקמה" ולראשיו. לא אכנס כאן לסיבות מעֵבֶר לעובדה הזאת . זה היה מאבק אשר מלבד הרצון, הצודק לעצמו, שאנשי הרדיו ימשיכו במדיום החדש, כמו ברוב המקומות, אלא שהוא לא התנהל בצורה נטולת רבב בלשון המעטה.

סיפור קטן לדוגמה.שוב אישי. כאשר התמניתי למנהל החדשות בטלוויזיה, שר החינוך, יגאל אלון, היה השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור.מן התצפית שלי בעיסוקי הקודם, דובר הרשות, מי שמדי פעם השמיע איזה ציוץ, היה השר ישראל גלילי, הרפרנט מטעם הממשלה לצוות ההקמה.גלילי היה ידוע כאדם שממעט לדבר ומרבה להאזין. גם כשהוא צלצל למישהו- היה רגע של דומיה. שמא מישהו מאזין. הוא חי את ה"קשר"  עוד מתקופת היותו רמ"א- ראש המפקדה הארצית של ההגנה. מיגאל אלון לא שמענו.

התערבות פוליטית הדדית.

יום אחד אני מקבל הזמנה לבוא לפגישה עם השר. באתי ובפגישה נכח חָבֵרי העיתונאי, אליהו חסין, יועץ התקשורת של השר. יגאל אלון היה ג'נטלמן מובהק, דבריו בנחת נשמעו. לאחר החלפת מילות נימוס וכיוצא באלה, הוא התמתח ,שם את ידיו מאחוריי ראשו, הניח  אותן על השולחן  וככה הוא אמר לי :"ביקשתי לראות אותך בגלל סיבה אחת בלבד, ולא שום סיבה מעבר לה. החברה שלך מתלוננים על התערבות פוליטית בענייני "רשות השידור" בכלל והטלוויזיה בפרט. אבל דע לך שאם זה ככה אז זה לא חד סטרי. אני מזמין אותך למזנון הכנסת ותראה מי יושב שם עם הח"כים. האנשים שלך. הם לא באו למזנון הכנסת לשתות קפה או תה. הם באו כדי להשפיע על חברי כנסת. אז תגיד לי אתה. זאת לא התערבות פוליטית". הוא צדק.

יגאל אלון

הוא לא צריך היה להזמין אותי למזנון הכנסת. מהכנסת זה דלף לעיתונות בתוספת הרכילות, שגם עיתון רציני כמו "הארץ" אינו מתנזר ממנה. וזאת בשעה  שאחותנו  הבכירה- העיתונות הכתובה ,לא הצטיינה אף פעם בפרגון לאנשי הטלוויזיה. אמנם מי שהיו וותיקי הטלוויזיה בעת הקמת התאגיד, רובם לא נמנו עם מקימי הטלוויזיה בישראל  אך מתקדימים אין להתעלם. לפיכך איך נאמר לאחיי גיבורי התהילה:  עם כול הכבוד לוותק שלכם ,למיומנות שלכם ואפילו לעמדה הצודקת שלכם- היו דברים מעולם .אמנם אלה לא הגיעו לדרגה של אפיון או תכונות אישיות, כפי שהובאו  בכתבות "הארץ" ,אבל תוך כדי, הודבקו פה ושם גם תגים לוותיקים. הרי גם הטלית בכבודה ובעצמה אינה כולה תכלת ופה ושם היא גם מוכתמת. עד כאן בסוגיה של התיוג של אנשי "כאן 11" את וותיקי הטלוויזיה הישראלית.

פיגומים מתפרקים

בשלב השני התעורר עניין של "תפירת מכרזים". הבאתי דוגמה בפרק הקודם והבעתי את דעתי שלתפקידים בכירים ,לפחות אז, מוטב היה למנות ולא  לעשות מכרזים. בתחקיר "הארץ" הוזכרו מקורות שהשתתפו בהליך קליטת העובדים ואלה תיארו התרופפות מהירה של כללי מנהל תקין. "שם למדתי לתפור", סיפר אחד מהם. היבט אחר שמוזכר ומעלה חשש באשר לעתיד התאגיד, הוא החלשת שומרי הסף שלו: נציבת פניות הציבור השמיעה ביקורת וזומנה לשימוע לפני פיטורים; המחלקה לביקורת פנים, שבשיאה מנתה שמונה תקנים, צומצמה לתקן אחד; למשקיף על המינויים מונה שופט שלא הראה עניין בהליך, וכשמצא לנכון להתערב, היה זה לטובת קרוב משפחה. השלב הבא בישר את החלום ושברו. מחלקת התחקירים  חוסלה; הדסק הכלכלי, שגייס לשורותיו עיתונאים ביקורתיים ומבטיחים התפרק,  לא פחות מ–120 עובדים עזבו; ושמונה סמנכ"לים נטשו. שלוש שנים אחרי שקם הגרעין המייסד של התאגיד, מתעוררות שאלות לגבי ההבטחה שאתה הוא יצא לדרך: להקים רשות נקייה מסיאוב, שתעשה טלוויזיה מצוינת ברוח השידור הציבורי הבריטי, כולל עיתונות ביקורתית ועצמאית. עד כאן רק חלק מן הכתובים בתחקיר "הארץ"

אין מה לומר, חבלי לידה קשים, כשבצד עומדים אנשים לחוצים ולוחצים על הבטן התפוחה מבלי להביא בחשבון שעלולים להרוג את הוולד בעודו ברחם. זאת כאשר בחוץ מחכה מישהו שזה יקרה.

דו"ח המבקר

ואכן מבקר המדינה בדו"ח לשנת 2020 מותח ביקורת על הנהלת תאגיד השידור הציבורי כאן בכל הקשור להליכי גיוס העובדים שעברו לתאגיד מרשות השידור. עיקר הביקורת של המבקר מתייחסת ל"רשימות השחורות", שנחשפו על ידי גידי וייץ ב"הארץ" וכללו גם הערות פוגעניות כלפי עובדים. ביקורת נוספת עוסקת בניסיונות של חברי מועצה, כולל היו"ר גיל עומר, לקבלת עובדים בתאגיד.

בדו"ח המבקר נמתחת ביקורת על כשלים רבים בהליכי הגיוס של עובדי רשות השידור. הכשלים נוגעים הן להרכבי הוועדות שנקבעו להכריע אילו עובדים לגייס והן לחוסר בכללים ונהלים לגבי ערעור עובדים. הביקורת גילתה גם כי התקיימו כינוסים של "ועדות משנה" שונות, חליפיות, לוועדות עצמן. עוד עולה כי במקרים רבים התאגיד לא הודיע למועמדים מה סטאטוס ההעסקה שלהם במשך זמן רב.

עם זאת ראוי לציין כי בדו"ח מבקר המדינה לגבי כוח האדם נאמר: כי בסוף 2019, היו בתאגיד  987 עובדים – מהם 420 עובדים יוצאי רשות השידור. מספר עובדי רשות השידור שסיימו את עבודתם בתאגיד הוא 23, בעוד מספר העובדים שאינם יוצאי הרשות שסיימו את עבודתם הוא 90. עוד עולה נכון לסוף 2019 כי  בתאגיד הועסקו  כ-100 עובדים מקרב האוכלוסייה הערבית (10.1%), 13 עובדים של האוכלוסייה החרדית (1.3%) ו-11 עובדים יוצאי אתיופיה (1.1%). המבקר המליץ להגדיל את שיעור אוכלוסיות אלה.

לידה היא קשה.

לאמור שחרף הטענות, מספר הוותיקים מרשות השידור שעברו לתאגיד הוא קרוב למחצית מכלל העובדים. אחוז  יפה מאוד. יש לציין שלכמה מבין וותיקי רשות השידור  היציאה לגמלאות בהתאם לחוק –הוארכה, לתועלת שני הצדדים .בינתיים כמה מוותיקי הרשות עזבו וכמה- באה להם עדנה וחזרו. בין אם זה נבע מן הביקורת ובין אם ככה העניינים תוכננו במקור, לא  ניכר כאן זלזול בוותיקים. מתאגיד השידור נמסר בתגובה לדו"ח המבקר: "כל הטעויות המצוינות בדו"ח תוקנו, והלקחים הופקו ויושמו כבר לפני שנים. עובדים כאן, כתף אל כתף, אנשים מקצועיים  ומוכשרים, ובזכותם הפך כאן – תאגיד השידור הישראלי ליצרן התוכן הגדול והאיכותי בישראל נגד כל הסיכויים והקשיים שהוצבו בפניו" התאגיד מפרט את הנתונים שלו, לגבי כול סוגיה שהועלתה בתחקירים לרבות נושא הרשימות של מועמדים, נטישת מנכ"לים, מנויים זמניים שהפכו לקבועים, ביקורת הפנים ועוד.

ראוי לציין כי בדו"ח המבקר נאמר כי "המבקר מציין לשבח את התאגיד שפעל  בתנאים יוצאי דופן  ובאתגרים רבים, על רקע חוסר הוודאות לגבי עצם הקמת התאגיד ומספר העובדים בו". אכן ההגדרה של  " תנאים יוצאי דופן" היא מאוד מתונה בהשוואה לנסיבות הקשות שבהן הוקם המבנה של התאגיד.להקים משהו במדינת ישראל- שעצם הקמתה כה מפותלת ,רבת מכשולים, מבפנים ומבחוץ, זאת מלאכה מתסכלת עד מייאשת.אם אני לא טועה  ,לפחות פילולוגית,פיגומים ופגמים שייכים לאותו שורש- לאמור משהו לא שלם.

הבאתי דוגמה זאת באריכות יתרה כדי להדגים את הקושי אז ואני משער שגם בראשית הקמת התאגיד להרכיב רשימה של אנשים שתפעיל את המערכת בנסיבות לא פשוטות ובמציאות הפוליטית כאשר יש מישהו שמחכה כי הר הגעש  הזה ששמו "תאגיד השידור הציבורי בהרצה" יתפוצץ מאליו ויפתור את כול הבעיות,  ביניהן של ראש ממשלת ישראל שרצה בהיעלמו של השידור הציבורי. אם הוא לא משרת אותו.

בכך אני לא מבקש להמעיט כהוא זה בחשיבות והתקינות של מנויים,מתן אפשרות לטובים להיבחר,וכול זאת תוך שהמעשים הם שקופים ולא נעשים במרתפים או בתעלות חשוכות, שלא לדבר על "לכלוך" אישי .זה שייך למטבח. במטבח מצויים לא רק  חומרים נאותים להכין מהם שפע של מעדנים אלא גם יצָרים, לוהטים כלהט התנורים שבו.אשר לתפריט- המשדרים בפוסט הבא.

.

כאן כדי להישאר.

תאגיד השידור הציבורי- כאן 11 – הגיע לפרקו והוא ראוי להתייחסות ציבורית ומקצועית.

חלק א' המורשת

בראשית סדרה זאת של ארבעה מאמרים אני מבקש להדגיש כי רבים מן הפרטים שאני מביא ידועים לחלק גדול של הציבור ואני עצמי שילבתי אלמנטים מסוימים בפוסט זה או אחר על השידור הציבורי. אבל יש אנשים רבים, ביניהם קוראים, שלא מודעים כלל לפרטים אלה. לכן , בהזדמנויות כאלה, אני  ממעט להשתמש במילה "כזכור". מה יש לזכור אם מלכתחילה זה לא ידוע. וגם ככה, זה רק קומץ מתוך הערימה. אך לרקע יש חשיבות. זה ועוד. בעידן הדפדפנים, הזיכרון נשלח לחל"ת. גם מסיבה זאת וגם כדי לתת פרספקטיבה למוסד שקרוי "שידור ציבורי" אף שאני עוסק ביורשת שלה תאגיד השידור הציבורי- "כאן 11 "אני משלב לאורך כול הסדרה התייחסות לרשות השידור.

בשנים האחרונות לקיומה של רשות השידור -הריקבון, הסאוב והצחנה עלו מן המבנה של "שערי צדק" ,שבעבר שימש בית חולים, ברחוב יפו בירושלים. הריחות הרעים הפכו לענן כבד ורעיל לאלה בפנים ולציבור בחוץ. רשות השידור הציבורית השאירה אחריה תעלה שופכין אדירה שקשה היה לסתום אותה מכיוון  שכול הזמן הוסיפו יותר סחי מבלי שהקודם התנקז. זאת לא מכיוון שאנשיו שעשו במלאכה היו רעים, היו מהם מעולים  וטובים ואם היו מהם רעים  הרי הם נדבקו מן הקרנפים למעלה, ומן המחוללים את הפגע הרע, גם  במישור הניהולי וגם מקרב אלה  שקראו לעצמם "נציגי הציבור".

זאת בימי השקיעה והנפילה שנמשכה כמה שנים ושכללה, בין השאר, מלחמה גלויה וחתרנית בין ראשי הדרג הציבורי לבין מנָהָלי הדרג הביצועי ,אשר שניהם מונו על ידי הממסד שבראשו עמד  ראש הממשלה הנוכחי, ביבי נתניהו .מה שמאשש את האמירה הידועה כי "הדג מסריח מן הראש". הגילויים ששודרו בתוכנית  "המקור", של ערוץ 13 היו קצה הקרחון, נכון יותר קצה המזבלה המהבילה . כותרת המשדר הייתה. מאחורי הקלעים של רשות השידור וכותרת משנה :"רביב דרוקר בתחקיר: האם כספי האגרה שלנו זרמו לכיסים פרטיים? איך הפך השידור הציבורי בטלוויזיה למקום שעובדיו אינם גאים בו" .מובאים דבריהם של מנהלים ושדרים, לרוב אלה מגלים טפח ומסתירים טפחיים בריבוע. התחקיר מגלה את  מקומם של  מפיקים חיצוניים שקשורים בסאוב. גם מקומו של ראש הממשלה ומשרדו לא נפקדים בנעשה בשידור הציבורי. שהרי כול הרעה החולה הזאת מקורה פוליטי ובמישור הפוליטי מי שגרם לכך הוא ראש הממשלה וצמרת השלטון. בעניין זה אביא את התגובה של משרד ראש הממשלה כפי שפורסמה: "תכנית הנבירה בחיי נתניהו בהנהגת הכתב לענייני נתניהו לא יודעת גבולות. היא מונעת משנאה ורדיפה חולנית שמעבירה את מערכת ערוץ 10 על דעתה. הקו הפוליטי הבוטה שבו נוקטת מערכת חדשות 10 נגד ממשלת הליכוד בראשות נתניהו, והאופן שבו מטפחת ומהללת כל יריב פוליטי אפשרי לנתניהו – לא נעלם מעיני הציבור הישראלי שמזהה את האינטרסים הזרים של חלק מכלי התקשורת וערוץ 10 בתוכם".

מי שמוצא חידוש בטעונים כאלה יזכה בפרס. יתרה מזאת :מאז- ערוץ 10 הלך לעולם שכולו טוב. כרגיל אני מפנה את הקורא לאירועים שמצויים בעיתונות המודפסת והמקוונת ולא רק של ערוץ 10 ,זכרו לברכה במשמעות הקיומית. לדעתי  אם הדברים בעקבות "המקור" לא הגיעו לכלל מיצוי בערכאות משפטיות, זה משום שאלה לא השלימו את המלאכה שבה התחיל "המקור". מחדל קולוסאלי. התפקיד של וועדת חקירה הוא לא רק לחקור את העבר, אלא ללמוד ממנו על העתיד לבוא. אף שגם כאן זה רחוק מלהיות הכלל, בכול הקשור לוועדות החקירה. שלא לדבר שראש הממשלה לא רצה בשיקום רשות השידור אלא בהיעלמותה מן הנוף התקשורתי.

 אני שכבר הייתי מזמן בגמלאות של הרשות נתקלתי בנסיבות מסוימות באי אלה "טיפוסים" או מאכערים שנמנו עם היוצאים והנכנסים בפרוזדורי ההנהלה וההפקה. ומהם היו מושחתים עד לשד עצמותיהם וקשורים בחוטים הגסים שהוליכו אל אישים ברשות השידור וגם במוסדות שונים מעבר לה שנפלו קרבן לרמייה וכזבים . הריקבון והסרחון של ממסד הזה של השידור הציבורי נחשפו במערומיהם המכוערים.

הפגם אינו בחוק אלא באי קיומו

וועדת חקירה ממלכתית כזאת  אמורה הייתה  לקבוע  מי  ומה גרמו להרס המוסד הזה שהיה גורם התקשורת היחיד שאמור היה להיות ציבורי כדוגמת ה-בי.בי.סי הבריטי. אף שכאמור, הכול, או אלה שמעוניינים לדעת, יודעים מה היה השורש פורה ראש ולענה. אשר לוועדות ,כמדומני שהיו כעשר כאלה ואולי יותר שמסקנותיהם הושלכו לפח.

אני טוען כיום כפי שטענתי תמיד כי הבעיה של "רשות השידור" מעולם לא הייתה נעוצה בחוק. החוק עם כול הפגמים שבו, ועיקרם תלותה בפועל בממסד- הפוליטי והכלכלי, והסרבול במוסדות הרשות, היה סביר אילו היו מקיימים אותו כרוחו וכלשונו. ניתן היה עם הזמן להוסיף לו תיקונים שהתבקשו. כפי שאכן עשו ב- בי.בי.סי. גם לחוקות מוסיפים תיקונים ברוח הזמן. בדומה לחוקים אחרים הבעיה היא שלא זו בלבד שלא מכבדים אותו אלא דורסים אותו, ולא מעט על ידיי המחוקים עצמם. כתבתי זאת בעבר? כתבתי.

באנגליה  לא זו בלבד שמכבדים חוקים אלא גם משתדלים  שלא לפרום את שוליהם. יש דבר כזה שנקרא It is not done  בתרגום מילולי: לא עושים דברים כאלה. בתרגום המעשי אלה מהווים סייגים לחוק. בדיוק כאמירת חז"ל "עשו סייג לתורה". שכן, גם בארגון ששימש לנו מופת בחוק ובמהות ,ה- בי.בי.סי , המנויים נעשו בשעתם על ידי ממשלה שהיא גורם פוליטי. חבר הנגידים, תריסר במספר, הם שקבעו את מדיניות השידורים של התאגיד שהוא הגדול בעולם. לנגידים לא הייתה סמכות בכול הנוגע לדרג הביצועי בראשות מנהל הכללי. אבל הם היו אחראים בפני בית הנבחרים הן בכול הקשור בביצוע החוק ובעיקר גובה האגרה, שהיא אשר היוותה את מקור הממון המרכזי של הארגון. איפה הם ואיפה אנחנו. אני עוד אחזור בהמשך לנושא האגרה. גם אצלנו יש שר שממונה "על ביצוע החוק". לאמור הוא לא אחראי ולא יכול להתערב בפעילות מוסד השידור הציבורי. אבל שר זה התערב, בממסד זה או אחר, ויש דוגמאות מתועדות. אשר ל-בי בי סי, רק בשנת 2007 שונה החוק על ידי "חוק הנאמנות", אשר ביסודו הוא עצמאי יותר מקודמו בכול הקשור למינויים ולתכני שידור.

אני שוב מזכיר אירוע כדי לגבות את התפיסה בחשיבות של הצמרת שאחראית על השידור הציבורי. זה קרה דווקא בראשית ימיה של הטלוויזיה .נציגי הוועד המנהל, הגוף שעמד בראש הפירמידה הציבורית וחברי המועצה, אף הם מנויי ציבור,נעמדו כחומה בצורה נגד ממשלת גודלה מאיר, שמינתה אותם, כאשר החליטו, חרף הפצרות ואיומים, לשדר שבעה ימים בשבוע, לרבות שָבָּת. ההנהלה והעובדים פעלו נמרצות למען מימוש מטרה זאת. בין אלה שהגנו בקנאות על עצמאות השידור הציבורי היו הסופרים נתן שחם וחנוך ברטוב, שניהם ממפלגות שמאליות. האחרון איים כי "לא אסכים להיות בוועד המנהל אם חבריו הם מריונטות של הממשלה". כמובן שנציג האופוזיציה בוועד המנהל ד"ר אליהו לנקין  מתנועת "חרות" – הסבתא של "הליכוד" תמך נמרצות באוטונומיה של  הרשות לקבל החלטות כראות עיניה. מאחוריי מוסדות הרשות וההנהלה עמדו  העיתונאים הפעילים בראשותו של חגי פינסקר ואגודת  העיתונאים בירושלים.בית המשפט העליון גיבה חוקית את ההחלטה.זה היה בשנת 1969 .הפרשה על ספחיה מצויה בספרי "בית היהלומים.

 החלטה זאת היא בעיניי מן הסוג הקונסטיטוציוני. שכן אפשר מאוד שאלמלא התקבלה, השידור הציבורי היה טס חמישה וחצי ימים בשבוע כמו חברת "אל על". אך זאת הייתה יכולה  לשמש החלטה תקדימית אילו ברבות הימים נציגי  הממסד, גם במישור הציבורי וגם במישור הניהולי ,היו נאבקים על מקומה האוטונומי של הרשות. לא רק שהם לא נאבקו אלא הם שגרמו לריקבון ולשחיתות שפשטו ברשות כמו סרטן.

מינויים.

בהקשר זה מן הראוי לציין כי בעיית קבלת עובדים לגוף שידור ציבורי , זאת שמוזכרת בתחקירים של מוספי "הארץ", בכול הנוגע ל" כאן 11 " היא בעייתית. היא הייתה כזאת לפני יובל שנים עם הקמת הטלוויזיה. תחקיר "הארץ" עוסק בין השאר ב"מכרזים תפורים". ואני מתייחס לנושא בפרק אחר. בשעתו על מקומות עבודה במדיום החדש התחרו אנשי "קול ישראל", בוגרי תחום הטלוויזיה שלמדו את המקצוע בחו"ל ועיתונאים. גם הפעם התחרו על המקומות וותיקי הרשות, שדרים מ"גלי צהל", ומועמדים אחרים.אני נזכר במצב הזה בשעתו כב"מערב פרוע".הייתי אז בדעה לנוכח מעט אנשים מנוסים למילוי תפקידיי ניהול כי ראוי למנות מנהלים ולא לעשות זאת דרך מכרז שהיה פיקטיבי. שכן "מכרז תפור" אִפשֵר מצד אחד  לוועד המנהל ולהנהלת הרשות לקבוע מי המועמד המועדף עליה. אך מאידך להתנער מאחריות- לאמור הוועדה בחרה במועמד ולא אנו. וזה קרה  לנוכח החילופים התכופים של מנהלים בראש וראשונה בתחום החדשות.ניתן היה להטיל את האשם על הוועדה, אף ,שכאמור, בפועל זה היה מינוי.

מכיוון שבכתבות התחקיר של "הארץ" מוזכרים גם "מינויים תפורים" אני רואה חשיבות להביא בפני הקורא את מלאכת בחירת אנשים למדיום הזה לאחר שהוא הוקם בארץ. אביא את ההתנסות שלי להתקבל כמנהל החדשות בטלוויזיה יובל שנים לפני הקמת התאגיד. זאת לא רק כשדר וותיק ב"קול ישראל" אלא כמי שסיים את תואר מ.א שלימודי הטלוויזיה היו חלק ממנו.אין עדות טובה יותר מזו של עדות ראשונה.

"מכרז תפור"

בעת המכרז למנהל החדשות בטלוויזיה הייתי כתב רשות השידור בצפון אמריקה. קבלתי הודעה בכתב וגם טלפון מסגן יו"ר הרשות,הסופר והמוסיקאי נתן שחם, הרפרנט של הוועד המנהל לענייניי  המכרז לתפקיד מנהל החדשות.הוא יידע אותי על המכרז, אבל ציין בהדגשה שיש מועמד מעולה. אך מכרז הוא מכרז והיה אם אגש למכרז ואתקבל לתפקיד- דמי הטיסה הלוך ושוב לישראל ,כדי להתייצב בפני וועדת המכרזים, יוחזרו לי. אם לא אבחר, הטיסה הלוך ושוב תהיה על חשבוני. במציאות אז ברור היה שהטיסה הלוך ושוב לארץ תהיה על חשבוני. התרעמתי והודעתי להם כי זה נוגד את החוק. הם לא התווכחו. יש חכמים בירושלים.

במקביל לוועדת המכרזים בירושלים, הוקמה וועדה בניו יורק- רק למועמד אחד,אני. חבריה היו מיכאל-מייק- ארנון, הקונסול הכללי של ישראל בניו יורק, יו"ר הוועדה,הציר הכלכלי מאיר שמיר וסגן נשיא רשת הסי.בי. אס האמריקאית , ג'ו סטֶרן. הוועדה החליטה פה אחד כי אני ראוי לתפקיד. הוועדה בירושלים החליטה לבחור בשלמה אהרונסון, לימים היסטוריון ,פרופסור למדעי מדינה, כמנהל החדשות. אהרונסון היה הבחירה של חברי וועדת המכרזים נכון יותר של ראשי הרשות וצוות ההקמה של הטלוויזיה. זאת עוד לפני שהמועמדים ניגשו אליה.כלומר מכרז תפור.

סידרה של אירועים מטלטלים ובראש וראשונה "מלחמת עולם" שניהל אהרונסון נגד מחלקת החדשות בערבית, מסיבות אופרטיביות, הביאו להפסקת עבודתו של שלמה אהרונסון כמנהל החדשות בעברית. התעוררו  בעיות של מינויי ממלאי מקום שנקראו אז לא מנהל הטלוויזיה אלא "ממונה על עניני הטלוויזיה" כאשר בתואר המנהל הוא מנכ"ל הרשות. זה היה כבר לאחר ש"צוות ההקמה" חוסל והטלוויזיה שולבה ברשות השידור ולמנכ"ל התמנה שדר וותיק- שמואל אלמוג, לימים פרופסור להיסטוריה. אני שבשובי  מן השליחות בארה"ב באתי לטלוויזיה ולא חזרתי לרדיו, מילאתי איזה תפקיד של רכז החדשות שבאותה עת לא היה ברור בדיוק מה הסמכויות שלו. בנסיבות אלה נעניתי לבקשת מנכ"ל הרשות להיות תקופה מסוימת, שנה, שנה וחצי ,דובר הרשות וממונה על קשרי ציבור. השקפתי מרחוק על הנעשה בטלוויזיה.

אופס- מצאנו מנהל.

כאן  קרה משהו שהביא את העיתונאים בטלוויזיה להתייחס אלי בתערובות של ניכור ואף טינה. אתייחס לנושא האווירה ביתר הרחבה בפרק אחר. לנוכח  המריבה בין החדשות בעברית ובערבית, כמה אישים בוועד מנהל העלו הצעה שאני אהיה הממונה על חדשות עברית וערבית. זאת מבלי להיוועץ בי או לקבל את הסכמתי. כשנודע לי על כך התנגדתי לחלוטין לרעיון כי גם אני ראיתי בו איזה תפקיד של "פוליטרוק", קומיסר לענייני החדשות. יתר על כן בהכירי את הנפשות ידעתי שזה לא יעבוד.  אבל אות קין אצל העיתונאים בטלוויזיה לא הוסר. לימים לאחר  שדן שילון זכה במינוי כמנהל החדשות בטלוויזיה, הוא התנה זאת בתקופת ניסיון של חצי  שנה ולאחר תקופה זאת, הוא החזיר את המנדט.

דן הזמין אותי לארוחת צהרים ואמר לי כי בנסיבות הקיימות הוא מפציר בי לקבל את התפקיד. שמו של דן שילון אז הלך לפניו בכתבות שלו במלחמת ששת הימים. בטלוויזיה של הימים הראשונים כאשר כול אחד חטף ככול יכולתו, דן שילון העדיף לתקוע יתד בתחום הספורט שלא היו לו קופצים רבים. תחום זה היה מוכר לו כשהוא עסק בו בתל אביב לפני  שהצטרף לרדיו.שילון  הפך את הספורט לאחד המחלקות המצוינות. להערכתי בחדשות הטלוויזיה הוא נתקל בבלגן והוא העדיף לחכות. ואכן הוא העדיף נכון. מי שהיה מנהל החדשות בטלוויזיה אחריי היה לא אחר מאשר דן ואליבא של כולנו, לרבות כותב פוסט זה, הוא היה הטוב במנהלי החדשות בטלוויזיה.אלא שהפעם הוא קיבל יחידה מתפקדת.

אז באותה ארוחה אמרתי לדן שפעם ניגשתי למכרז ולא אגש שוב למכרז.בינתיים מי שמונה כ"ממונה על ענייני הטלוויזיה" היה ישעיהו תדמור ,סגן קצין חינוך ראשי ולימים פרופסור תדמור חוקר והוגה בתחום החינוך. גם לקדנציה שלו אתייחס בהמשך. ישעיהו תדמור, שייקה, בהתייעצות עם המנכ"ל אלמוג ויו"ר הוועד המנהל , ד"ר יחיל, ראו בי כמי שמתאים לנהל את  החדשות בתקופה קריטית זאת .הוועד  המנהל נכנס ללחץ והמנכ"ל שמואל אלמוג, ידיד אישי זה  מכבר, הצטרף להפצרה של דן שילון שאגש למכרז ואבחר. לא נעניתי. אז הגיע תורו של היו"ר של הוועד המנהל ד"ר חיים יחיל בעבר מנכ"ל משרד החוץ אדם נשוא פנים ופוליטיקאי משופשף, שקיים אתי שיחה של כשעתיים בניסיון לשנות את דעתי. ואני בשלי.

בתמונה משמאל: ד"ר חיים יחיל, יו"ר הרשות,שמואל אלמוג, המנכ"ל,יו"ר אגודת העיתונאים בירושלים, צבי קסלר, מנהל קול ישראל, משה חובב, דובר רשות השידור ,צבי גיל

באותה עת מנהלת כוח האדם ברשות הייתה מרים רוטשילד, שאותה הכרתי מן התקופה שבה למדתי שנה  ראשונה משפטים בבנין רטיסבון בירושלים ששימש אכסניה לפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית.מרים הייתה מזכירת הפקולטה. היא  עיינה בתיק שלי ואמרה למנכ"ל וליו"ר. " רבותי, הסכיתו ושמעו: צבי גיל לא צריך לגשת למכרז. הוא ניגש למכרז בניו יורק ועבר אותו בהצלחה. אי לכך אפשר למנות אותו כמנהל החדשות". פרסטו. העניין סודר.אין דבר שעומד בפני הרצון.להלכה נבחר אדם שעבר במכרז למעשה בנסיבות אלה -"מכרז תפור".

לסיום פרק זה אני יכול להוסיף כי מי ששימש מנהל הטלוויזיה, מנהל ולא "ממונה על..", בשנה האחרונה לקדנציה שלי כמנהל החדשות,היה ארנון צוקרמן. לימים פרופסור ארנון צוקרמן,מרצה לתקשורת באוניברסיטת תל אביב ונשיא "בצלאל". הוא שימש לפני כן סגן מנהל לענייני מנהל וכלכלה.ורק ככה הוא הכיר את המדיום. זה היה מינוי. צוקרמן היה המנהל הטוב ביותר של הטלוויזיה מאז הקמתה. אני עוד אחזור לסיבות.זאת במסגרת אותה Good ol' Israel Broadcasting Authority.

 עד כאן על נסיבות. בפרק הבא "פיגומים""- התאגיד בהתהוותו.

.