ארכיון קטגוריה: הרהורי אביב

לידתה ומותה של סערה.

בדמי הקיץ-אי פעם אי שם.

אתה חש  באוויר איזה כובד,חום מעיק,הכול דומם,אף ענף אינו מתכופף, אף עלה אינו זע.בעלי חיים זוקפים את אוזניהם וחישניהם. הכול בהמתנה,באלם.באופק הרחוק אתה מבחין בסיעת עננים,הסיירת שלפני המחנה.אלה עננים קלים,מהירים כפרשים ,חולפים ביעף על פני השמש שעדיין שולטת בשמיים.

כעבור דקות אחרות משתנה האוויר,בעלי החיים פותחים במקהלה, ממלאים את תפקידם באורטוריה של הסערה. הרוח מתחילה במלאכת  הטאטוא .באופק נראים ברקים ראשונים,תחילה בדממה ואחר כך מתלווה אליהם רעם תופים עמום ,המבשר את בוא הארמיות הגדולות,את הבליץ, את הכוח האדיר שאין לעצרו. אפשר רק להסתתר מפניו. אט,אט מתקדרים השמיים והאור נסוג מפני החושך שפורש את כנפיו הגדולות ובחסותן יבוא המבול.

בשלב זה נהגתי לעמוד בפתח הבקתה, אוזני כאפרכסת כדי לקלוט את הקולות ועיניי קרועות לרווחה כדי להזין בהן את המראות. כמו בירי תותחים  עתיקים נראה הברק כמצית את הפגז בתוך הלוע. אחר כך בא המטח שפילח את האוויר, קרע אותו, חבט בו ונגח בו. יצירה קולוסאלית של כלי נשיפה והקשה ומיתריי הרוח. מופע אורקולי מדהים ,כשמהשמיים יורד מסך ענק של מים והרוח מניפה את קיפוליו להדרן. מחזה מרהיב עם מוסר השכל לצופים בני התמותה שבא ללמדם מי הם בסך הכול.

וככול שהעננים היו כבדים יותר והסתירו את אור היום ככה חשתי אני אור פנימי.וככול שהרעמים רעמו יותר כך הרגשתי שלוות נפש.מעין אמבט פנימי להיטהרות.לאט לאט התרחקו מרכבות האלים,הקולות נדמו,ההבזקים נחלשו,למעלה הופיעו כתמים כחולים והעננים התדלדלו. ראיתי אותם רצים כמו אימפאלות צעירות שמנסות להדביק את העדר. במו סיירת החלוץ ככה ענני המאסף, היו קלים ונוציים. האחרונים נעלמו מן האופק.הארץ שקטה ,השמש יצאה ממחבואה,האוויר היה צח, האדמה רחוצה,העשב הדיף ריח ניחוח,יצוריי היקום-אדם,חיה ובעלי כנף- הוציאו אבר ועוד אבר ויצאו מן התיבה. המבול נגמר.העולם נראה יפה יותר, טהור יותר ,מבטיח יותר.

מתוך "גשר של נייר"-משרד הביטחון הוצאה לאור 1996 מהדורה דיגטלית "ניב הוצאה לאור 2021 .

אירועי חודש מרץ- IDES OF MARCH

 

 

מסיפורי יום אביב.

 

מה שאצל רבים מאיתנו נחשבות לאמונות תפלות, אצל אחרים אלה אמונות, והם אף מביאים ראיות היסטוריות, וגם עכשוויות. אירוע מסוים, יכול להיחשב מקרי או  חיזוק לאמונה.

 

בעולם המודרני, כמו בעולם הקדום, יש דעות קדומות, אולי לא במספר רב כמו פעם , אבל יש. לא רק בחברות שבטיות, אלא גם במערב. יש אנשים שכאשר רואים מרחוק חתול שחור פונים הצידה כדי שהחתול השחור לא יעבור על פניהם. מכאן הביטוי "עבר חתול שחור" כלומר גורם לחיכוך,לטינה לשנאה ועוד. באמריקה  ברוב הבתים רבי הקומות, לרבות גורדי שחקים, אין קומה 13 . יש קומות 12 ו- 14 .יהודים דתיים מפחדים מכלבים והורים מלמדים ילדיהם שכאשר הם רואים כלב אומרים "לא יחרץ כלב  לשונו"( כשיצאו ישראל ממצרים לא יחרץ כלב לשונו – שמות י"א, ז') בעידן הרומי ימי חודש מרץ היו בבחינת "הרי גורל",לחיוב ולשלילה. יוליוס קיסר הוזהר מפני ימי מרץ – ides of march , בעצם "דפי יומן"- לפני הירצחו. לפי האמונה הרומית רק אחד מתריסר ides  מתרחשים כול חודש בשנה, במקרה זה ה- 15 לחודש. לתכלית שלי נסתפק באלה , שכן, בנושא הזה יש הררי סיפורים, מחקרים, מאמרים, ספרים וכיו"ב.

 

עכשיו אנו מגיעים ליום שישי, ה- 13 במרץ. בנומֶרולוגיה מספר 12 נחשב מספר של שלֵמות. זה משתקף בשנים עשר חדשי השנה, שנים עשר המזלות( בגלגל) שתים עשרה שעות בשעון, שנים עשר שבטי ישראל, שנים עשר השליחים של ישו, שנים עשר האלים של האולימפוס ועוד. המספר שלאחריו- 13 – נחשב לחריג. ומכאן שהוא אינו מביא מזל. אצלנו, למשל,  יום ג' הוא יום מזל, שכן בסיפור הבריאה נאמר עליו פעמיים "כי טוב". אשר לימי ו', אלה נחשבו לחסרי מזל מאז המאה ה- 14 ואלה מוצאים ביטוי  ב "סיפוריי קנטרברי" של ג'פרי צ'וסר ואחרים במהלך השנים. בהתאם לאמונה זאת אין  להתחיל בשום מיזם ביום זה. "יום השישי השחור" קשור בנפילה הגדולה בבורסה, ובעוד אירועים חמורים כאלה והנוצרים  מזכירים שישו נצלב ביום ו'. יש אומרים ("ויקיפדיה") ששורש האמונה הזאת הוא במיתולוגיה הנורדית, שכן יום ששי Friday הוא שמה של frigga, האַלָה המתהוללת של אהבה ופוריות, וכאשר השבטים הנורדים והגרמניים אימצו את הדת הנוצרית הם גרשו את האלה להָרים והכריזו עליה כעל מכשפה.

 

13 במרץ ע"פ  ויקיפדיה.

 

 – 1781ויליאם הרשל מגלה את כוכב הלכת אורנוס  ( כוכב הלכת ה- 7 ע"ש אל יווני. צ.ג)                

1881מהפכנים מתנקשים בחיי הצאר אלכסנדר השני קיסר רוסיה

1884כוחות המהדי מתחילים לצור על חרטום ( תבוסה של הבריטים בסודאן. )

1898מתכנס הכנס הראשון של מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית, לימים מפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות

1900מלחמת הבורים השנייה: הבריטים כובשים את בלומפונטיין

1920הפוטש של קאפ בגרמניה ( ניסיון הפיכת נפל ימנית בראשות וולפגאנג קאפ נגד ממשלת ויימאר. צ.ג)

1921מונגוליה מכריזה על עצמאותה, לאחר שכוחותיה מצליחים להדוף את הסינים מאולן בטור

1925מדינת טנסי אוסרת על לימוד תורת האבולוציה בבתי הספר, חוק שהוביל למשפט הקופים

1938האנשלוססיפוחה הרשמי של אוסטריה לרייך השלישי

 1943הנאצים מחסלים את גטו קרקוב. אחרוני יושביו מועברים לפלאשוב

1948מלחמת העצמאות: ההגנה משתמשת לראשונה בדווידקה, בהתקפה על שכונת אבו כביר ביפו

1950הכנסת מעבירה את ישיבותיה לבית פרומין, שישמש אותה במשך 16 השנים הבאות

1954מוקם הק.ג.ב.( השרות החשאי הנודע לשמצה של ברית המועצות. צ.ג)

1964קיטי ג'ינוביס נרצחת בפני מספר עדים אשר לא באים לעזרתה. בעקבות האירוע והזעזוע שהוליד התגבר המחקר במושג פיזור אחריות

1992רעידת אדמה בעוצמה של 6.8 בסולם ריכטר גורמת לכ-540 הרוגים בטורקיה

1997שבע תלמידות מבית שמש נרצחו בנהריים בידי חייל ירדני

למאמינים באמונות תפלות לא יכולה להיות אסמכתה טובה מזאת, כאשר הבשורות הרעות באותו יום הם במספר מכריע.

יום ששי- ה- ides שלי.

 

שליחות בחו"ל מזמנת אפיזודות מדיניות ואנושיות. מלבד לידת בתנו איילה, השתתפנו גם בלידה המרגשת ומעט קומית של הזמרת-שחקנית רבקה רז,  כוכבת מחזות זמר. זה היה ביום שישי, ערב פסח וערב פסחא, כאשר מנהטן הייתה פקוקה בכלי רכב, פגוש אל פגוש. שיחק לי המזל ובלילה הקודם מצאתי מקום חניה באזור מגורינו, ב"מגדלי לינקון". שמח בחלקי ובטוח שבעוד אנו מספרים ביציאת מצרים, לא יבוא אורח בלתי צפוי או השוער, וידרוש שאזיז את המכונית. הכול ניתן לחיזוי ולתכנון מלבד צירי לידה בכלל, ושל רבקה רז בפרט, שהתארחה בביתנו בלילה ועם בוקר פצחה באנחות שהרקיעו לאוקטאבות גבוהות כאילו הייתה על הבמה. יהודית גערה בי ושאלה מדוע אני מחכה. מדוע? ציפיתי לנס, אך לבסוף הוצאתי את המכונית מן העריסה הבטוחה שלה. רבקה ואני לבושים כיאות ואילו יהודית בחלוק בית, מיהרנו לבית החולים. מרגע צאתנו מן המתחם, המכונית נסעה במהירות צב, כאשר זעקותיה של רבקה רז מעוררות תשומת לב העוברים ושבים. יהודית בעלת התושייה יצאה מהמכונית התקועה כאשר כנפות החלוק מעופפות ורצה לעבר ניידת  משטרה בצומת. היא הסבירה לשוטר את המצב, והוא הזעיק ניידת שהגיעה אלינו בצפירות שהתחרו בזעקות הכאב של היולדת. בליווי שתי  מכוניות סיור של המשטרה מלפנים ומאחור, נסענו נגד כיוון התנועה אל בית החולים "הר סיני". עשר דקות אחרי כן נולד בן בשעה טובה וניו יורק הוכיחה שבמצבי לחץ, גם של הרחם, היא יודעת להיות אנושית, במיוחד השוטרים. אגב, מהשמים גמלו לי על המצווה, ובשובנו הביתה חיכה לנו אותו מקום חניה מובחר, שהשוער הגן עליו בחירוף נפש. השוטרים והשוער קיבלו במתנה תקליטים של רבקה רז חתומים על ידי הזמרת. באותו ערב, כולנו מסובים עם ידידים לסדר פסח, סיפרנו ביציאת מצרים וגם ביציאת הבן הבכור של רבקה רז, צחי רז, מוזיקאי ומוסיקולוג שחי ומצליח בניו יורק- ( מתוך הפרק "סיפורים אנושיים"- מוביולה- מסע בזמן ובמרחב"- 2007 )

 

גם בארץ.

 

ביום ששי שעבר, אני נוהג מירושלים בכוון לשפלה,וסמוך לשער הגיא סיירת  של משטרת התנועה נוסעת לפני בנתיב השמאלי במהירות של כ-80 ק"מ לשעה.היא נוסעת ולא פונה לנתיב הימני כדי  לאפשר נסיעה מהירה יותר למכוניות בנתיב השמאלי .לא ברור לי אם השניים, שוטרת ושוטר שיושבים בניידת, עוסקים באיזה "סדרת חינוך", לנהיגה נכונה. בשלב מסוים כאשר נפתח מרחב נסיעה בנתיב הימני עברתי אליו ולאחר זמן מה חלפתי על פני הניידת והמשכתי שמאלה בנתיב השוטף.לא עברו אלא שניות בלבד והמכונית חזרה לפָני בנתיב השמאלי, ושוב בקצב של  מארש לוויה בניו אורלינס. משחק מכוניות, לקוח מסרטים, אלא בנסיעה איטית. אני, אגב, נהגתי במהירות מותרת. בשלב מסוים ביציאה משער הגיא, מכונית המשטרה פונה לאמצע הכביש- כלומר לקו איסור החצייה, ובכך חוסמת גם אותי וגם את התנועה כולה. מה יכולתי לחשוב. קלקול בהגה בניידת, שוטר בלתי מנוסה ואולי אולי, הנהג בגילופין. השוטרים הטו את רכבם שמאלה, אפשרו לי מעבר צר ואותתו לי לעצור. כמובן שעצרתי.

 

מן הרכב המשטרתי יצא שוטר, קצת מבוגר, ובנימוס ביקש ממני את רישיון הרכב ורישיון הנהיגה. הוא הביא את המסמכים לשוטרת שישבה במכונית. השניים באו אלי, והשוטר המבוגר הציג עצמו, כמתנדב, ואמר לי. "  דרך שגרה אנו בודקים מכוניות,קראנו לך לעצור, ולא נענית. כנראה שמעת רדיו,  אמרנו לעצמנו. יושב איש ברכב , אדם מבוגר( אני) נראה בסדר גמור,מדוע הוא לא מגיב, ולו לתמרוני הנהיגה שלנו.". הודיתי שאכן שמעתי רדיו, ליתר דיוק מוסיקת פופ ברשת 88 כפי שצריך, לא בלחש אלא בפורטיסימו, ואני מתוודה שלא נהגתי, תרתי משמע ,כשורה. והשוטר: "נו באמת צבי גיל- רדיו טלוויזיה- מן הראוי שישים לב לדברים כאלה."  אמרתי: " דברי אלוהים חיים, מודה ועוזב ירוחם. מרים ידיים, צודקים ".ואז פתחה השוטרת את פיה ואמרה, אימא שלי עבדה בקול ציון לגולה", ואני אישרתי שאני יודע מי היא. עוד כמה מילות מטיפות,עוד כמה ווידויים. לפני שנפרדנו בשבת שלום, אמרתי לשוטרים החביבים. "בעצם הייתי צריך לחשוב על זה. יום שישי, 13 במרס". השוטרת לשוטר: "אמרתי לך". מן הסתם היינו עוד מדברים, אני ושני השוטרים המלבבים, אלמלא אמרתי להם שאני פוגש את בתי, שיש לה יום הולדת היום, וקבענו לשעה מסוימת ואני כבר מאחר.

 

הלקחים: יש, ואולי הם רבים, שוטרים נחמדים ומנומסים. אני משוכנע שהם היו כאלה גם אילו רשמו לי דו"ח על נסיעה מהירה,(והיו דברים מעולם)  ולא נסעתי, כאמור, מעבר למותר. אם ניידת משטרה מתמרנת לפניך, סגור או תנמיך את הרדיו. אם אתה קצת כבד שמיעה, כמוני, תקע לך באוזן את המכשיר . למצער כאשר אתה עובר אותה, סמן להם מה הם רוצים. שלא לדבר על השוטרים שיכלו, בהחלט, להניע ידיים בשפת חרשים ולאותת לי לעצור בצד. אפשר, והם לא עשו זאת אם השוליים היו צרים, או כדי שלא לעצור את התנועה. ולבסוף. תיסעו גם תיסעו בימי ו', ה- 13  במרץ, לכול מקום, ורק אל תתנו עילה למישהו לשבש לכם את לוח הזמנים ב- 13 במרץ בימי ששי. יום השישי ה- 13 לחודש הקרוב יהיה רק בנובמבר 2009 .

 

והערה בשולי הרשימה האפיזודית הזאת. בשובי לירושלים ביום א', התנועה בקטע שלפני צומת גינות סחרוב הייתה איטית מאוד. רוב הנהגים כיבדו את הפס הצהוב בנתיב השמאלי, שמיועד לרכב הציבורי. אך היו כאלה,  ולא מעטים , שנסעו בו. ישראלים גם כן. כאן לא היו ניידות, או שוטרים על אופנוע כדי לעצור את מפירי החוק. אבל זה היה לא ב- 13 במרץ, אלא ב-15 לחודש.לא טוב ברומא העתיקה, אבל טוב בישראל של היום למפרי חוקי תנועה כשניידות של המשטרה לא נמצאות במקום.ועוד סיומת. בצאתי מן הרחוב שבו אני גר בירושלים, חנתה בפינה – חצייה על המדרכה וחצייה על הכביש- מכונית משטרה שאיש לא ישב בה. היא חסמה את שדה הראייה ברכב שלי. אבל זאת הייתה מכונית משטרה והתאריך היה 16 במרץ.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

המתנגדים הישנים,החסידים החדשים והאדמו"ר רודף שלום= הגדה לימים אלה

 

 

 

 

 

"המתנגדים" כפי שנקראו בידי החסידים, נשארו מתנגדים. קחו את "דגל התורה", חומה בצורה נגד כול התאמה של ההלכה למציאות,לרבות הצלת חיי בני אדם. תזכורת טרייה. הליטאים, קרי המתנגדים, הודיעו על התנגדותם לנטילת אברים, כשהלב עדיין פועם. זאת בניגוד לחוק שנתקבל בהסכמת החוגים הדתיים. הציבור החרדי מעולם לא היה ציבור מאוחד, ובעת האחרונה הפיצול בו גדל. אשר לחסידים החדשים, אברכים חסידי "אגודת ישראל" מאשדוד, מהם שהולכים למופעי פופ חסידיים ומעבירים באמצעים עכשוויים, לציבור שלהם, את הסיפור על האדמו"ר הגדול מגור, אחרון האדמו"רים של חצר גור בפולין שיצאו לו מוניטין כרודף שלום.

 

 

אברהם מרדכי סגל,  בר אוריין ו"בור סוד שאינו מאבד טיפה" , הוא ראש מכון  "עמודי אור" שעוסק בחקר חסידות גור. בספרי "גשר של נייר" , אני מביא פרק  על חצר גור והאדמו"ר ( בעל "אמריי אמת") הגדול, רבי אברהם מרדכי אלתר ותנועת "אגודת ישראל".פגשתי בסגל  בשנת 1995 כאשר כתבתי  את ספרי . האדמו"ר קיים קשרי ידידות עם סבי, דוד ניידט,  מראשי אגודת ישראל בפולין. סגל, לאחר שקרא את הספר, הזמין אותי למכון שנמצא בשכונת גאולה בירושלים. בשיחה איתו הוא לא הזכיר את העובדה, כפי שכתבתי, שסבי, ממנהיגי אגודת ישראל, ממקורביו של  האדמו"ר מגור, ויו"ר הקהילה,  חיתן את בתו הבכורה, שרה,  לציוני, נציג אזורי של הקרן הקיימת בפולין,יצחק אייזנר(חובש מגבעת) . לאחר שבתו נפטרה ממחלת הסרטן הוא קנה סרטיפיקטים לשתי בנותיה, נכדותיו, לנסוע  לארץ ישראל. הם בחרו ללמוד לא ב"בית יעקב" אלא בנהלל.

דוד ניידט- סבי-ממקורביו של האדמו"ר מגור

 

סגל קרא את הספר- כך אמר- בשקיקה, אך נמנע מלמסור אותו לבנו לקריאה. הסיבה שבגינה לא נתן לבנו את הספר  היה  הקטע הבא,שבו תיאור האקציה של  גירוש של יהודיי זדונסקה- וולה, עירי,  בשנת 1942 בבית העלמין היהודי בעיר. וככה מתואר האירוע. " צעיר וצעירה,שאינני יודע אם היו קודם לכן נאהבים או שזה עתה נפגשו לראשונה, זחלו לעבר מציבה,  ומשמצאו מרבץ מתאים, החלו מגפפים זה את זו. החצאית הופשלה, המכנסיים הורדו ובתנועות מהירות , ללא גניחות, כמעט כאקט מיני של זוג חיות, השתגלו. איש לא הפריע להם. הבחורה נפלה בזרועותיו של הבחור והשניים החזירו את לבושם לעורם. לאחר ההלם הראשון חשבתי לי: זאת עוצמת החיים, הנה הוויה בפריחת הבזק  ובקמילה המיידית. האתמול כבר נגמר, המחר לא יהיה, יש עכשיו. רגע אחד מתוק, שניות של חמצן מעל לביצה טובענית .רגע אחד של אמת גדולה. כוכב שביט עבר ביעף ואני ראיתי אותו בטרם הפך לאפר…"( "גשר של נייר" ע' 210)  הבנתי את סגל . הייתי פעם במקומו, לא כאב, אלא כילד שאביו נהג, והיה נוהג כמוהו. הספר התפרסם בשנת 1996 .

 

הביקור.

 

באחד מימי סוף ינואר 2008 אני מקבל טלפון מאדם שמציג עצמו, הוא גר באשדוד, והגיע לידיו ספרי "גשר של נייר". הוא שייך לקהילת חסידי גור באשדוד שמונה 1800 משפחות. הוא מאוד נפעם מן הקריאה ובייחוד מן התיאור הצבעוני של חצר גור בימי חג כאשר כנער צעיר נלוויתי לסבא בנסיעה לגור בשנת 1938 ,כלומר שנה לפני המלחמה.הוא ביקש לפגוש אותי, והפגישה נקבעה בביתי בירושלים במוצ"ש. הוא אמור היה להגיע עם עוד ידיד אך לבסוף  בשל  העדר תאום תחבורתי, הוא הגיע לבדו באוטובוס. לביתי נכנס אברך  לבוש במיטבו, כלומר לבוש שרד של שבת המלכה. שטריימל מפרווה משובחת, קפוטה ממשי וכל כולו אומר הדר, ומזכיר לי את האופנה הגברית מימי ילדותי.

 

האיש הצעיר בעל סבר פנים נאים למדי וחיוך על שפתיו רצה לראות את האדם שכתב את המילים שכה ריגשו אותו. אבל לא רק. הוא שאל שאלות,  שאת התשובות הוא הכיר מן הספר, והתמוגג מחדש. לי יש זיכרונות מן הסוג הזה כאב, כאשר סיפרתי לכל אחת משלוש בנותיי את הסיפור של זהבית ושלושת הדובים, וכטבעו של ילד, הסיפור אף פעם לא שיעמם אותן. להיפך. הוא ריגש אותם בכול פעם מחדש, כאשר זהבית, שאבדה ביער נזדמנה לבית הדובים, והן דרוכות כמו מיתר. ומדוע ארחיק לכת. הרי גם אני כאותו ילד כאשר מדובר בסרטי מלחמה קלאסיים. את "תותחי נברון" ע" פ  ספרו של אליסטר מקלין, ראיתי  תריסר פעמים, אולי יותר.זה אמור גם על סיפורי הבעש"ט.

 

ככה  ישב האיש מולי, ומתמוגג מחדש כול אימת שאני מזכיר את האדמו"ר, שאותו הוא קרא :" הרֶבֶע". וכאשר אני מתאר איך העמודים הקורינתיים בבית המדרש היו עטורים בילדים שהיו  דבוקים בהם מלמטה וועד למעלה- הוא שואל: ואיך היה הרבע? הוא ראה אותם? ומה היה אחר כך. " אחר כך אנשים יצאו מבית המדרש כמו מסאונה, אני אומר לו, אבל כה חם היה להם שהם התפשטו, רבים מהם עד לגופיה". ומה עשה הרבע- שואל האיש." הוא נכנס לביתו שלו שהיה צמוד לישיבה". "והיו איתו עוד אנשים, אני מתכוון לרבע" – הוא שואל. ואני לא נלאה מלהשיב לו, אף ששנינו יודעים שהוא כבר שמע זאת ממני לפני כמה דקות. וסבא ואתה? סבי ואני נכנסנו לחדר האדמו"ר והאדמו"ר נתן לי תאנה. וכאשר יצאתי החזקתי אותה כאילו הייתה יהלום הכתר,וכולם מתבוננים בי בקנאה גדולה.

האדמו"ר בלווי מקורביו בקארלסבאד 1937 מקום כינוס ב"ל של אגודת ישראל. "מכון עמודי האור"

הוא רוצה עוד. מגיע לו. הוא עשה דרך די ארוכה במוצ"ש באוטובוס היחידי שיצא מאשדוד לירושלים ועכשיו קרוב לחצות, איך הוא יגיע חזרה לביתו, דרך תל אביב, או דרך אחרת. זה לא הטריד אותו. הוא בא לשמוע סיפור מפי אדם שבעיניו ראה את הרבע הגדול שלו, אותו רבע מפורסם שהוא בשביל חסידי גור אגדה מהלכת ובצדק. אשר לספר כולו לא הקשיתי. אפשר והוא פסח על הפרק  ה"בעייתי" , אם כי אני מניח שקרא אותו.סיפור אמיתי. ובכלל מבין צעירי האגודה באשדוד יש שהולכים גם למופעי "פופ" חסידי.

 

לפני שנפרדנו, הוא שאל אותי אם אכפת לי שהוא יבוא לביקור חוזר והפעם עם אותו ידיד שלא יכול היה להגיע. אמרתי לו: מהיכא תייסא- המבטא הידישאי לאמירה הארמית: מהיכא תיתא, שפרושה: מדוע לא.

הוא חייך, שבע נחת. איש כלבבו, אף שהתפקר, ואפילו כיפה לא חובש.

 

אם כבר, מדוע לא ב- dvd .

 

עבר שבוע ואני מקבל טלפון מאשדוד והבחור מבקש  לקבוע זמן מתאים למפגש חוזר. הוא בא לא רק עם החבר אלא גם עם מסריט. רוצים לצלם אותי." בשביל מה"- אני שואל. "בשביל שתספר למצלמה מה שסיפרת לי". זה הכול- אני שואל. "זה הרבה – הוא אומר- צריך להראות זאת לדור הצעיר". האיש עטור זקנקן הוא להערכתי בן 26-24 , ומכאן שהדור הצעיר הוא תלמידי ישיבה צעירים, נערים. "ואתה חושב שזה יעניין אותם"- אני ממשיך בשאלות סרק. "בטח שזה יעניין אותם. אתה מספר כול כך יפה, ואנו החסידים אוהבים לשמוע סיפורים, בייחוד של פעם,  לפני המלחמה. איך הייתה חסידות גור לפני השואה, ואיך נהג הרבע. וחוץ מזה זאת היסטוריה מוסרטת" .ככה.

 

והם הופיעו, שני החברים ומסריט מקצועי עם מצלמת וידיאו דיגיטאלית על כול ספחיה. א' שאל אותי אם לא אכפת לי לחבוש כיפה או כובע. אמרתי לו שאני מוכן אך בתמורה, והיא שהמעמד יצולם גם במצלמה שלי, כמה תמונות דוממות. בפעם הראשונה כשהוא ביקר וביקשתי ממנו להצטלם יחד, הוא העדיף שלא. הפעם לא הייתה לו ברירה. חשתי שאני צריך לתת לו איזה אקסטרה. לא מספיק שאני יושב על הכיסא ומספר כמו סבא טוב. לכן מדי פעם קמתי ובתנועות פנטומימאיות תיארתי כיצד הילדים בישיבת גור היו תלויים על העמודים,ואיך נשמרו המקומות כאשר אחד ירד להשתרר מעט,לצורך אזה או אחר,  ועוד תיאורים מן הסוג הזה למשובת לבם של שני האברכים.

החסידים מאשדד

 

ומה אני יכול עוד לספר על הרבי ועל החסידים של פעם ? סיפרתי כי כאשר ראיינו אותי ב"גלי צהל" בעקבות צאתו לאור של "גשר של נייר" נשאלתי, אם אני מוכן להשוות את החרדים כפי שאני הכרתי אותם בילדותי לאלה שאני מכיר כיום בישראל. עניתי שיש הבדל. אלה שאני הכרתי נסעו אמנם במרכבה רתומה לסוסים, אך נסעו קדימה. כיום החרדים נוסעים באוטומובילים, ברֶווֶרס. הסיפור לא הצחיק את האברכים. הם העדיפו להתייחס לשאלה. ואני אמרתי כי בעיניי, סבי מראשי אגודת ישראל, היה אוהב ארץ ישראל וציוני בדרכו. וגם האדמו"ר מגור היה אוהב ארץ ישראל. אגב, רוב המכתבים שלו שהתפרסמו, כתובים בעברית ולא בידיש. כולל המשפט המפורסם."אם אין שלום אין כלום".הוא  עלה לארץ ישראל, ובלחץ חסידיו חזר לגור שנה לפני המלחמה. הדרכון הבריטי שלו, מכוח היותו אזרח ארץ ישראל ( יחד עם שלמונים ומערכת לחצים) סייע לחלצו בראשית המלחמה מפולין.

 

ועוד משהו אני יכול לספר להם על האדמ"ר. הוא היה איש שלום. שלום בין חצרות גור ואלכסנדר, שהיה ביניהם ריב ומדון, שלום בין יהודים לבין עצמם, ושלום בין יהודים לבין שאר אומות העולם.האברכים הצעירים הנהנו. העיקר היה לשמוע על הרעבע.

 

לאחר המפגש המיוחד הזה עוד קבלתי מיוזם ה"פרויקט" טלפונים ודוא"ל.הם ישלחו לי dvd  והם רוצים לדעת  אם אני מכיר עוד אנשים שיכולים לספר על זדונסקה וולה, עיר הולדתי,  ועל החסידים שבה, בעיקר חסידי גור, ועל הרבע הגדול. חשבתי לעצמי, אנשים צעירים אלה, תאבי דעת שמוכנים לפרוץ את הטבעת הדתית שמקיפה אותם כדי לקבל מידע, אברכים שמשתמשים במדיה ובאינטרנט בחתירה לממש את מבוקשם, אולי זה עוד סימן לרוחות חדשות בקרב החסידים. מבחינה זאת, אגודת ישראל הייתה והווה שונה משותפתה "דגל התורה".

 

חד גדיא והקב"ה.

 

האגדה מספרת כי  רבי אליהו יוסף אלטר מביאלה, דודו של האדמו"ר  , הזדמן בחורף  לאכסניה שבדרך, לבוש מעיל פשוט וכובע שמכסה את אוזניו, ולרגליו מגפיים קצרים. לאנשים מכובדים היו מגפיים גבוהים.הוא ביקש להתחמם קצת ולשתות כוס תה .הוא נראה  כאיכר. בשולחן סמוך ישבו שני יהודים והוציאו לשון הרע על ה"פשיסחאר", רבינו הגדול מפשיסחא, (ויורשו של "הצדיק  הקדוש מפשיסחא) ר' חיים בונם. ניגש ר' אליהו אל השניים ואמר להם: "רבותיי. רואה אני שאתם גדולים בתורה,ואני איכר פשוט אני,  ואינני יודע איך לפרש את חד גדיא". "מה השאלה"- שאלו השניים. " לפי חד גדיא – הקב"ה  לא צודק"? "ווי אזוי"- תמהו השניים הלומים. " היה גדי,ובא חתול ואכל אותו. החתול אכל גדי מסכן. פאר ווס עפעס? בא הכלב העניש את החתול ונשך אותו. הכלב צדק, מכאן שהמקל שהכה בכלב,לא צדק,  האש ששרפה את המקל  צדקה, המים שכיבו את האש- לא היו בסדר., השור ששתה את המים- צדק, השוחט ששחט את השור לא צדק, מלאך המוות ששחט את השוחט- בצדק נהג. והקדוש ברוך הוא,  ששחט את מלאך המוות-  לא צדק. הייתכן ?"

 

שמעו השניים את אמרי האיכר והחלו לגרד פדחת, לשאוב תה רותח במשיכת שפתיים קולית-כנהוג, תוך מציצת קוביות סוכר, ולטיפת הזקנים. עד שקם ר' אליהו ,זצק"ל, ואמר להם."רואה אנוכי שגם לכם אין תשובה.ואני, איכר פשוט אני,  חשבתי שאפשר לפרש.".אדרבא ואדרבא" – התלהבו השניים."פשוט מאוד- הסביר ר' אליהו- היה פה  עניין שבין גדי גדול לבין חתול קטן  שאת פשרו צריך היה לברר. אבל אתה-כלב- הרים ר' אליהו את קולו והצביע על השניים- מה אתה מתערב.( בידיש : די הינט -ווס מישט די זיך אריין)". לאמור ישנה פלוגתה בין ענקי ההלכה, הניחו להם. אבל אתם – מתנגדים שוטים- מדוע אתם תוחבים אפכם למשהו שאינכם מבינים בו." לפי הגיון זה, כמובן שהקב"ה- צדק. עד כאן המעשייה ששמעתי מפי אבי.

 

הליטאים שהם ממשיכים של  אלה שנקראו פעם "מתנגדים", חסידי הגאון מווילנה, שקראו תיגר על התנועה החסידית, ממשיכים בזה עד היום. ועוד חשבתי שאילו האדמו"ר מגור, הגדול,בעל "אמריי אמת"  היה איתנו היום, אפשר והרוחות היו מגיעות גם לפוליטיקה. האדמו"ר היה, כאמור, Peacenik .

 

ויבוא לציון גואל ואליהו הנביא יהיה מבשרו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מה אנו יודעים על המתרחש בעולם- מעט מאוד

מה אנו יודעים על המתרחש בעולם- מעט מאוד .

הרהורים לקראת חג החרות.

מאת: צבי גיל.

המונח "הכפר הגלובאלי" הוא פרי ההגדרה של תקשורת ההמונים והוא אמור לסמל שהודות לתקשורת המודרנית העולם נעשה קטן והכול יודעים על הכול.נראה לי שאין אבסורד גדול מזה.אמת,כאשר קורים אירועים רבי עוצמה כגון פגעי טבע בצורת "צונאמי", הוריקנים, רעידות אדמה,שיטפונות עזים.או אירועים כמו רצח המוני בבוסנייה,טבח ברואנדה ופיגועי טרור מזוויעים, העולם המתוקשר יודע על כך.זה לעצמו הוא חשוב מאוד.אולם ברגע שזרקורי הענק, המצלמות, המיקרופונים נפנים מן הגזרות הללו,נותרו הרבה פינות אפלות בעולם שאמצעי המדיה ההמוניים לא מגיעים אליהם.

לעתים נדמה לי שמה שקורה בפועל הוא שתקשורת ההמונים מסנוורת בעוצמתה.פעם בעיתונות הכתובה והרדיופונית ובראשית ימי הטלוויזיה היו אלה הכתבים בשטח,בין אם אלה היו כתבים קבועים של עיתונים או רשתות,ובין אם אלה היו "סטרינגרים", שהעבירו אותן ידיעות שהסוכנויות הבינלאומיות לא העבירו. ראוי לציון שאנו לא שונים בעניין זה מאשר התקשורת ברוב המקומות בעולם שהיא במידה רבה קרתנית, פרובינציאלית בשפתנו, שמכוונת למכנה המשותף של קהל קוראים,מאזינים וצופים,גדול ככול האפשר.אלא שמדינה כמו ישראל יש לה עניין מיוחד,למשל, בכל הקשור בקהילות היהודיות בתפוצה, באנטישמיות ובגופי טרור.לעניות דעתי מדינת היהודים ,כעם שנרדף וחלקו נכחד,צריכה להיות מעוניינת בכל אירוע בכל מקום בעולם שיש בו עוול ואי צדק ואפליה למיעוטים, שלא לדבר על מעשי רצח וזוועה במסגרת לאום או דת. אנו בני חורין אבל עמים רבים,או קהילות בהם,קרובות ורחוקות, עדיין אינם בני חורין,חלקם נתונות בעבדות,בהשפלה ,ברעב,בחולי.

במציאות, הן בשל ההוצאות הכלכליות והן בשל הזמינות של ידיעות לווייניות בכל עת,עיתונים ורשתות רדיו וטלוויזיה ברוב הארצות לא שולחים כתבים משלהם אלא לכמה מדינות מפתח.בהקשר זה יש לשבח את קיומו של המגזין "רואים עולם" במוצ"ש בערוץ 1 ואת התוכנית של יצחק נוי ברשת ב' של קול ישראל,על שאלה מביאים נושאים שלא מוגדרים כ"בוערים" אבל הם חשובים מאוד.העורך והמגיש של "רואים עולם" יעקוב אחימאיר אף זכה ב"פרס סוקולוב",על הצורה והתכנים של המגזין שהוא תוצאה של עמל,ידע,חקר וסקרנות אינטלקטואלית. קצפת ודובדבן.במהדורה האחרונה הביא בין היתר את סיפורן של שתי אחיות איראניות שבאמצעות האינטרנט חושפות את מעללי המשטר הרצחני של האייטולות באיראן.כמו גם את הסיפור על הרעב בניג'ר שהשלטון מנסה להסתיר.

נראה לי שגם הפורומים האקדמיים הפומביים אינם מרבים לעסוק בנושא הזה,שמרוב יער תקשורתי לא רואים את העצים,לעתים את האודים העשנים בחברות ובארצות שונות. לדוגמה.בימים אלה( 9.4.2006 ) נערך הכנס השנתי ה- 10 של האגודה לתקשורת שנערך מטעם האגודה הישראלית לתקשורת והאוניברסיטה העברית. הנושא הזה לא מופיע.בכנס של הפורום ה- 20 לאחריות תקשורתית שאמור להיערך ב- 1.5.2006 מטעם הרשות השנייה הנושא לא נמצא על סדר היום.גם במגזין "העין השביעית", שעוסק בעיתונאות,סוגיה זאת לא נדונה כמתבקש.

אולם ישנם חריגים מבורכים.עיתון "הארץ", לדוגמה, אשר מביא דרך קבע מאמרים וכתבות מן העיתונים החשובים בעולם,מפרסם בין היתר את מדורו של ניקולאס קריסטוף בעיתון "ניו יורק טיימס".קריסטוף אחד העיתונאים החוקרים הבולטים בעולם והאקטיביסטים שבהם,זכה בפרס פוליצר יחד עם רעייתו שריל וו-דאן,אף היא כתבת ב"ניו יורק טיימס" על סיקור אירועי ככר טיינאמן בבז'ין. שניהם גם כתבו כמה ספרים על סין בפרט ועל אסיה בכלל.עיתונאי זה בן ה-47 סקר אירועים ב- 100 ארצות בכל היבשות ובעיקר ביבשות אסיה ואפריקה. מה שמאפיין את כתיבתו הוא שלאחר דווח על עוול משווע,או על פשעים גזעיים,בחסות השלטונות,וכיוצא באלה נורמות מעוותות אשר לעתים מקובלות בארצות שונות ולעתים נסלחות,הוא חוזר למקום כדי לדווח שוב מה אירע בינתיים. לקריסטוף אין זרקור גדול,יש לו פנס קטן,אבל הוא מאיר פינות אפלות,ויש לו עיתון גדול,אשר   מאפשר לו לנדוד ברחבי עולם.

קריסטוף-מאיר פינות אפילות

  
במאמר האחרון שפורסם(ב"הארץ") הוא מספר על מוכתאר מאי,אישה פקיסטנית אשר נאנסה לפני שלוש שנים באונס קבוצתי בהוראת מועצה שבטית,זאת כעונש על עבירה של בן משפחתה. היא לא התאבדה כמצופה במסורת המאובנת של אותו כפר,אלא הרעישה שמים וארץ ותוך סיכון חייה תבעה את מענייה.משזכתה במשפט השתמשה בכספי הפיצויים כדי להקים בית ספר לנשים נרדפות בחברה,בית ספר שמשמש מקלט לנערות ולנשים במצוקות קשות.קריסטוף הכיר את המקרה והוא חזר לבדוק מה הן ההתפתחויות.הוא לא רק מדווח.הוא חי את הסיפורים שלו.הם הפכו לחלק ממנו.זאת עיתונאות במיטבה ובפסגתה.חלק מן הכתבות שלו עוסקות באירועים בולטים בסין,בפקיסטאן,ברואנדה,בסודאן(דארפור) אבל הוא מעדיף להתמקד במקרים בודדים כאלה שמן הפרט אתה למד על הכלל.אירועים אשר משקפים אווירה,מערכת מנהגים ודעות קדומות אשר הקרבנות שלהם הם לא בודדים אלא רבבות ואולי מאות אלפים.הוא מדווח על עבדות של ילדים,על רעב וחולי, על כפרים נידחים שבהם חייו של אדם תלויים באיזה מוכתר,או קבוצה קטנה,או כנופיה.ככה זה באפריקה וככה באסיה ובמקומות אחרים לשם תקשורת ההמונים לא מגעת.

בשעתו ראיתי צילום, סמלי מאוד, אשר צולם בלוויין על ידי סוכנות החלל האמריקנית .הצילום מראה את כדור הארץ בלילה.מה שרואים הוא שלמעשה רק חלק קטן מן העולם מואר,הרוב נתון באפלה.שם מתרחשים דברים שאנו לא יודעים עליהם הרבה או בכלל לא.

אני קורא את ניקולאס קריסטוף במקור.לכל אחד יש נגישות באינטרנט ל"ניו יורק טיימס" ובעזרתו האדיבה של קריסטוף תתאפשר לו הצצה על מה שקורה ב"כפר הגלובלי" שלנו ואשר אינו מדווח לעתים קרובות בתקשורת.

הערה:בניסיון עריכה לקרוב הכותרת למאמר נמחקו התגובות.עם המגיבים הסליחה.

אנחנו

  הוקרא בחוג חברים ביום העצמאות 2005
 
ישראל נתנה לעולם את הגשש החיוור.
הגשש נתן לעולם את "כאילו".
אנחנו-כאילו- מדינת חוק שבה אבני הדרך מרוצפות בחוקים
כדי שניתן יהיה לדרוך עליהם באופן חלק.
 
אנחנו –כאילו-דמוקרטיה למופת שבה חופשי כל אחד לצפצף  על כולם.
אנחנו נמנים עם פסגת המדינות עשירות שיושבת על הר געש של עוני.
אנחנו מדינה עם הצבא החזק ביותר ששומר על גבולות בטוחים,
כאשר הביטחון הפנימי  על הפנים
 
אצלנו,מי שזכה בתואר לוחם זכויות האדם ברוסיה
מאבד אותו במעבר הגבול.
וכאן הוא מטיף לדמוקרטיה בריאה אצל אחרים.
כאשר אצלנו היא עדיין בטיפול נמרץ.
 
 
אנחנו הפכנו את השואה לעיסת חמר
שכל אחד יכול ליצור ממנה דימויים משלו.
אנחנו מגנים את החאמאס שמניף רובים בהפגנות.
כאשר אצלנו הסכינים חבויים בתוך השרוול.
 
אנחנו בונים אוטוסטראדות להגדיל את נפח התנועה.
ועושים לצמצום הנוסעים,על ידי הרג של חלק מהם
אצלנו אין טקטיקה שמשרתת אסטרטגיה.
אצלנו יש אסטרטגיה שמשרתת את הטקטיקה.
 
אצלנו המוצר היקר ביותר הן עצמות  יבשות.
הן עולות לעיתים מיליונים,כאשר בגינם  צריך להזיז תוואי של כביש
אנחנו מחקים את אמריקה במערכת  הבחירות.
בהבדל שאצלנו הקרקס נמשך ארבע שנים עד לבחירות הבאות.
 
בישראל ביטוח חיים כולל פרמיה לחסכון במילים יפות על הזולת בחייו
כדי  להחזיר דיווידנד גבוה בהספדים.
אנחנו,זה אנחנו מה יש לדבר
אך לא הייתי רוצה להתחלף בעם אחר.
 
מכאן מתבקשת המסקנה
שאנחנו בכל זאת אוהבים אותה… לא כביכול.
ובשעה שהגשש החיוור התפרק.
אנחנו- לא.
 
תשמרו עליה עד שובי בעוד שבועיים.