Category Archives: הפוליטיקאים

נאום לאומה.

ראש הממשלה ביבי נתניהו שנחשב נואם מבריק, הועמד ביום ב' בפתיחת מושב החורף של הכנסת בצל ענק, אף שגם הנאום עצמו היה קנטרני,פלגני ובראש וראשונה אישי, יותר מאשר ממלכתי. מי שהקדים אותו היה נשיא המדינה ראובן ריבלין אשר דבריו היו בחזקת "זעקי ארץ אהובה" והם שתפסו את הכותרות בתקשורת . אך  במסגרת האורטוריה במעמד זה מי שהעמיד בצל את ביבי היה יו"ר האופוזיציה בכנסת, ומי שהיה יו"ר מפלגת העבודה יצחק-בוז'י הרצוג. אמיר פרץ שהתייחס בין היתר, בריאיון ב"משדר בחצי היום",לדבריו של בוז'י, אמר שהוא היה נאום טוב. לדעתי זה היה נאום מעולה, אחד הנאומים הטובים של ראש האופוזיציה ושל מי שהיה יו"ר מפלגת העבודה. קצת פרגון.

במשדר" בחצי היום" ברשת ב' ביום ג', יום לאחר פתיחת מושב החורף של הכנסת ,רואיין משה ארנס, מי שהיה שר הביטחון ואחד מן המנהיגים הבולטים של הליכוד בתקופת מנחם בגין ואחריה. הדבר היחיד שהיה לו לומר על נאום ביבי, לאחר  "לחץ פסיכי מתון" מצד המגישה והמראיינת המעולה, אסתי פרז, היה " זה היה נאום מול האופוזיציה". אבל לא היה צריך ללחוץ הרבה על ארנס כדי שהוא ישבח את נשיא המדינה בכול הדברים שהוא נשא, תוך ציון שכמוהו כנשיא, שניהם אנשי הליכוד. כשם שהוא לא הסס לומר שהוא מתנגד בתקוף ל"הצעת החוק- הצרפתי", שלא חוקרים ראש הממשלה על שחיתות בתקופת כהונתו.

אין כול ספק שאילו מנחם בגין היה קם מקברו ושומע את דבריו של מנהיג המפלגה שאותה יסד- היה חוזר אליו מיד. הנאום של ביבי בפתיחת המושב שיקף היטב את אישיותו של הנואם תוך שהוא תוקף  לפחות מחצית מהציבור שאותו הגדיר כ"חמוץ", את התקשרות שהיא סם החיים שלו ובראש וראשונה את "שומרי הסף" שחלק חשוב מנאומו של נשיא המדינה היה מוקדש להם ולתפקיד החיוני שהם ממלאים בחברה דמוקרטית.

יו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג נשא נאום פרוגרמתי בנוי היטב. הוא פרט אחד לאחד את "עשרת החטאים, של הממשלה הזאת ושל העומד בראשה. הוא לא שכח להזכיר לביבי שהוא לא רק מפלג את העם במדינה, אלא  את העם היהודי בפזורה. אך בכך לא הסתפק הרצוג. הוא  גם השמיע את האני מאמין שלו, ושל מפלגתו ,"המחנה הציוני" ,בכול הנוגע לעקרונות של אשיות המדינה הדמוקרטית. זה לא היה  רק נאום  של מנהיג אופוזיציה. זה היה נאום פטריוטי . כנגד ההתבטאות של ביבי בדבר קיום המדינה "מאה שנה", הרצוג דיבר על אלף שנה. ובניגוד לנימה הבכיינית של ביבי, זאת של בוז'י הייתה נימה של גאווה על מה שהושג עד כה, על מעמדה של ישראל ועל עצמתה.

אפשר מאוד שביסוד הדברים הללו שהדהדו באוזני, כאשר האזנתי להם, הייתה חבויה נימה אישית,אולי טינה אישית לביבי. ככלות הכול ביבי, שנהג בבוז'י בכחש, בכול הקשור בהקמת קואליציה עם המחנה הציוני, הביא בסופו של דבר להחלפתו כיו"ר מפלגת "העבודה".לי אין כול ספק שאילו יצחק הרצוג היה נוקט אותה נחישות כפי שזאת באה לידי ביטוי בנאומו בפתיחת מושב הכנסת, הוא היה נשאר יו"ר מפלגת "העבודה, ו"המחנה הציוני".גם כך הוא ייצג בכבוד ובגאווה את מפלגתו ואת היו"ר החדש שלה אבי גבאי. על כול אלה מגיע לו chapeau גדול.

שחור ולבן- זה הצבע שלנו

המאמצים לחסום את אהוד אולמרט ואריה דרעי כמועמדים בבחירות, נוגדים את כללי הדמוקרטיה.

מאת: צבי גיל

הכלל בישראל ובעולם החופשי הוא שהאדם זכאי כל עוד לא הוכח בבית המשפט שהוא אשם ונגזר דינו. כלל זה הוא כה שחוק אצלנו שמרוב שימוש בו הוא נזרק לפח האשפה, גם על ידי שוחרי הדמוקרטיה ובראש וראשונה על ידי התקשורת.

במאמר הראשי של עיתון " הארץ" , (אחד מעמודי התווך של חופש הביטוי שעדיין נותרו ) התפרסם ביום א' ה- 14.10.2012 מאמר המערכת בנושא אהוד אולמרט שקטע הסיום שלו הוא כדלהלן: "נכונותם של ישראלים רבים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בסקרי דעת הקהל, להביא בחשבון מועמדות כזאת ( של אהוד אולמרט- צ.ג) של עבריין שהורשע זה עתה בהפרת אמונים של אותו ציבור עצמו, היא עדות עגומה להלך הרוח במדינת ישראל; היא גם מלמדת על ביקוש קדחתני לתחליף לבנימין נתניהו. אבל ניקיון הדעת והממשל אינו סובל שיתוף של עבריין ונאשם בבחירות הקרובות. ישראל אינה כה מושחתת ונואשת. אסור לאולמרט להשתתף בבחירות אלה."

הארץ לא היה הראשון לצאת במערכה תקשורתית בסוגיה זאת .קדם לו אתר של "אומ"ץ" (12.10.2012 ) שבו כותב אריה אבנרי בפתיח למאמר שלו : "אסור לשכוח שאולמרט הוא עבריין סדרתי שנחקר בגין עבירות פליליות חמורות. קבוצת אזרחים פנתה לאומ"ץ בהצעה להקים במשותף גוף בלתי תלוי שיכלול אלפי אזרחים שיירתמו למאבק כדי לחסום בדרך ציבורית את שובו של אולמרט לכס ראש הממשלה." המאמר מפרט את המעשים והמחדלים של אולמרט בתפקידיו הציבוריים, תהליכי השפיטה ואת הפסיקה וגם מותח ביקורת על פרקליטות המדינה על שלא לחמה דייה להרשיע את אולמרט עד כדי הטלת מאסר בפועל. לכך נוסף עוד "מועמד" לחסימה והוא אריה דרעי. הפנייה הפעם היא לא לכלל הציבור אלא לרב עובדיה יוסף, שידוע – כידוע- "כאדם שערכי הדמוקרטיה קרובים ללבו" .(מתוך ספר החידוד והבדיחה- צ.ג)

תנועת אומ"ץ ומייסדה אבנרי, ראויים לשבחים על מאמציהם הבלתי נלאים להילחם בשחיתות ולפעול גם בכל הקשור בפן המוסרי, ולא רק הפלילי של אנשי ציבור. אריה אבנרי עצמו ידוע לי כעיתונאי בעל יושרה ולוחם אמיץ הן בשרות עיתונות חופשית והן למען חברה חופשית. אלא שכמו תנועות אחרות, כגון תנועות סביבתיות אצלנו, אח"א ועיתון "הארץ" עוברים את הגבול של תקינות בכל הקשור לחוק וצדק שעליהם הם נאבקים.וגם צדק ורחמים- הם מונחים צמודים. זהו שרות דב שפוגע באותה מערכה עצמה נגד אדם שהוא עדיין בחזקת זכאי. על אחת כמה וכמה אין להדביק אות קין לאדם שעבר עבירה וריצה את עונשו, כמו אריה דרעי. חטאיו אמנם לא הלבינו כשלג, אבל הוא שילם וזכאי שהציבור יקבל אותו מחדש. ובעצם מדוע לא להילחם נגד אישים שהם גזענים, מעוררים אלימות וכיו"ב . מדוע לא שמענו את הטהרנים על התארים שהדביקו בכיכרות ליצחק רבין לפני שנרצח, ולא אחרי. מדוע לא לחסום אותם מלהתמודד בבחירות. אני לא אסלח ולא אשכח,לא למסיתים ולא לשותקים. אבל במשטר דמוקרטי הכלל שכמי שלא עבר עבירה ע"פ החוק אינו חייב וכי להיפך, אדם זכאי כל עוד לא נמצא אשם ודינה נגזר ואינו פסול ציבורית. מכאן שאישיות או מנהיג אשר מסית לאפליה, או לרדיפת מיעוטים או גזע ומאחוריו קופת שרצים בנושאים אלה, כל עוד ההסתה לא עוברת את גבול המותר ,וזאת קובע בדרך כלל בית המשפט, אין לפסול אותו מלהציג מועמדותו לבית הנבחרים. מי שנותן את הגושפנקה המוסרית והערכית להם ולמפלגה שלהם הוא הציבור בבחירות ולאחר מכן. תייעצו לציבור שלא יצביעו בשביל זה או אחר. אבל אל תחסמו אותו. זאת בריונות בשרות ערכים ומוסר

דברים אלה אמורים גם לאחר שפרקליטות המדינה הודיעה ביום ג' השבוע כי תגיש ערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין שניתנו בבית המשפט המחוזי בירושלים.( בגינה נידון למאסר על תנאי ולקנס. אך זוכה בפרשת ראשונטורס ופרשת טלנסקי.) . אגב,העיתוי של ההחלטה תמוה שכן מתקבל הרושם שהפרקליטות נענתה לקריאה של אומ"ץ ושל מאמר המערכת של "הארץ" לחסום את אולמרט.ומי יודע אפשר שמבחינתו של אהוד אולמרט "מעז ייצא מתוק", כי הציבור לא יאהב זאת.הוא יקבל זאת כ"חסימה"

יתרה מזאת. מדוע הנאבקים באולמרט יוצאים מתוך הנחה שהם חוסמים את דרכו של אולמרט ל"ראשות הממשלה". הרי המועמדים לבחירות, הם מועמדים לכנסת. אין אצלנו בחירה ישירה לראשות הממשלה. בכך לא זו בלבד שרואים באולמרט מועמד לבית הנבחרים אלא לראשות הממשלה.זה עניין לחברי הכנסת. וגם מבחינת ההקשר, הצעד הוא פסול. היה אם אהוד אולמרט ייבחר לכנסת ברשימה מסוימת, ועל הפרק תעמוד מועמדותו לראשות הממשלה, יש מקום שתנועת אומ"ץ ואח"א והתקשורת יפעלו אצל המפלגות שמרכיבות את הקואליציה שלא יעמידו את אולמרט כמועמד לראשות הממשלה.

לקויי הדמוקרטיה

.אני מבקש להדגיש כי בטעון שלי אין משום הכשר גם לא לדברים "כשרים" חוקית אך פסולים ערכית. אדרבא אני בעד היות מנהיגנו ונבחרינו אנשי סגולה. אבל במדינה שלנו ישנה סלקציה מעוותת בכל הקשור לערכיותה של העשייה או של המחדל ולמי שאחראי להם. אני יכול להביא מאות דוגמאות של מנהיגנו,בכל התחומים, אשר מעשיהם השונים נוגדים גם את הערכים של חברה דמוקרטית ויש שגם את המוסר. דוגמה פסולה , שהיא סמלית מאוד.השוחרים לפתחם של רבנים בולטים ופוסקי הלכה. אלה, ברוב המקרים , לא רק סמכות רוחנית אלא גם פוליטית, והבולט בהם הוא הרב עובדיה יוסף. אם יש עניין בפגישה בין הרב עובדיה לבין נשיא המדינה, הן כסמכות תורנית והן כסמכות פוליטית, יטריח עצמו הרב, נכון יותר הנהג שלו, וכבודו יבוא אל משכן הנשיא, ולא להיפך, כי זה מתחיל למעלה ומגיע עד למטבח של הרב פינטו אשר העשן של הריח הרע שלו היתמר מזה שנים. התקשורת דיווחה בהרחבה על התופעה של מנהיגים, אילי הון, קצינים עם מדים ובלעדיהם וכיו"ב שעלו לרגל לאיש הזה שעטור תהילה של עושה נסים ונפלאות והוא אדם בעל כריזמה . כל זאת עושה התקשורת בחזקת ידיעות שעשויות לעניין את הציבור.לא פיקנטריה חלילה, אלא חדשות פרופר. אבל ברובה אינה מצביעה על כך שזאת תופעה מעוותת, ששייכת לימי הביניים, שלא לדבר על ערכים ומוסר אשר בגרונה של המדיה. הפנייה של תנועת אומ"ץ לרב עובדיה יוסף שלא יכתיר את דרעי כמוביל את ש"ס לבחירות היא עוד תופעה של הסרגל העקום אצלנו.

מה לעשות כאשר משטר וחברה דמוקרטיים הם לא הטוב במיטבו, אלא הרע במיעוטו. לדמוקרטיה חסרים בין היתר כלים יעילים, מלתעות חדות, כדי להגן על עצמה בראש וראשונה. היא שברירית בעיקר במדינות כמו שלנו וצריך ללכת על בהונות על שדות מוקשים. אבל זה לא חל רק עלינו. במשטר דמוקרטי הרוב קובע, אבל אם הרוב נוהג בעריצות, מדכא או פוגע בזכויות הפרט, הרי הוא שלטון רודני. בהקשר זה אין כמעט נפקא מינה בין כוח צבאי לבין כוח אזרחי. הדוגמה הבולטת היא ארה"ב: הנשיא נבחר על ידי העם והוא גם ראש המדינה, ראש הרשות המבצעת וגם המפקד העליון של הכוחות המזוינים של ארה"ב. הבלמים והאיזונים,לא רק של הרשות השופטת אלא של הרשות המחוקקת, בית הנבחרים והסנט עלולים לקשור את ידיו. ארה"ב לחמה בווייטנאם שנים, איבדה מאות אלפים בהרוגים ובפצועים ,השליכה מאות מיליארדים של דולרים והובסה. אילו השתמשה במלוא עוצמתה יכלה לנצח את צפון וייטנאם, בכך שהייתה מוחקת את האנוי, בירת הצפון אז. אבל כפי שהנשיא לינדון ג'ונסון נתן לכך ביטוי כל כך נוקב בשפתו הציורית באומרו :You can't fight a war with one hand tied behind במבטא הטקסאני שלו זה נשמע ככה "יו קיֶינט פייט א וור ווית' וואן הֶנד טאַד באהאַנד". אינך יכול לנהל מלחמה כאשר יד אחד כבולה מאחור. הכוח במדינה דמוקרטית, בין אם מקורו בצבא ובין אם כוחו ברוב, אסור לו להיות דורסני. גם צה"ל עם כל הטענות נגדו נוהג באיפוק רב. גם ערכים נעלים עלולים להיות דורסניים.

החולשה של הדמוקרטיה ושל מערכות המשפט שלה הזינו לא רק מאמרים רבים ,מחקרים וספרים אלא גם סרטים רבים על ויג'לנטים אשר נחלצים כאילו להגן על העם ועל הצדק בטענה שתחנות הצדק לא פועלות או טוחנות לאט. זאת ביסודה הטענה של מאמר המערכת של "הארץ" או הסיבה להקמת אח"א .מכאן שאצלנו במקרה של אולמרט גם אם המדינה תערער בפני בג"ץ על זיכויו וכאמור היא החליטה לערער,כל עוד בית הדין הגבוה לצדק לא יאמר דברו, אולמרט הוא זכאי.

לגלות את אולמרט.

אין כאן נקודה של גילוי נאות, שכן רבים מכירים את אולמרט אישית. גם אני נמנה אתם. אני מכיר את אולמרט מאז שנות ה- 60 של המאה ה-20 כאשר הוא היה דובר "חרות" ואני הייתי ראש מערכת קול ישראל בתל אביב. מטבע הדברים הכרתי את הדוברים כמו גד יעקבי, שהיה דוברו של שר החקלאות משה דיין או דוד ליבאי שהיה דובר משרד המשפטים ואחרים. מאז, גם בתקופת היותו חבר כנסת גם בהיותו ראש עיריית ירושלים וראש הממשלה, היינו בקשר גם בתפקידי השונים, לא רק ברשות השידור אלא במסגרת הפעילות שלי לתיעוד והנצחת פועלם של ניצולי השואה במדינה.

ulmet at merkaz virgunim

אהוד אולמרט ראש העיר ירושלים(שני מימין) בטקס הדלקת נרות חנוכה במרכז הארגונים של ניצולי השואה בירושלים.

טבעי שעקבתי אחרי המעלות והמורדות של איש זה. כחבר כנסת הוא, ביחד עם ח"כ בקצה השני של הקשת הפוליטית, יוסי שריד, עשו יד אחת להילחם בניצני השחיתות בארץ. השניים היו החלוצים בבית הנבחרים שלנו בתחום הזה. גם צעירים וגם נועזים. עם הזמן תהיתי מה קרה לאדם הזה, איש נבון מאוד,אינטליגנטי,שנון בדיבור מחושב, מרשים בהופעה. איך יכול היה למעוד כל כך ומה הסיבה. מה גרם לו לעשות את המעשים או למנוע מחדלים. כסף? יוקרה? היו לו את שניהם. אז מדוע,, מדוע !!! .אני משער שמיליונים היו שואלים את אותה שאלה כלפי מיידורף. והוא הורשע ונדון ל-160 שנות מאסר. כאן נכנס עניין של טבע האדם שהופך על פניו את כל התכנים של ה- text books למיניהם של פרשנים או פסיכולוגים. אני בספק אם הוא עצמו יכול להסביר את הדחפים שלו, לא רק למשפחתו שאליה הוא קשור, אלא לעצמו. אני מצר על כך כמו אחרים ומייחל שייצא מן הפרשה זכאי לחלוטין. עם זאת, איך שזה לא יסתיים, זוהי מעידה קשה מאוד.

אין בכוונתי להיות סנגורו של אולמרט. הוא יכול לעשות זאת טוב יותר. הוא לקח עורכי דין מן השורה הראשונה כי הוא יכול להרשות לעצמו מה שאחרים לא יכולים. גם כאן יש מקום להצביע על פגם מוסרי אצל מי שרוצה להיות טהרן. הרי סיכוייו של עשיר לצאת זכאי במשפט בשל יכולתו לממן עורכי דין עשירים, הם גדולים לאין ערוך מאשר סיכוייו של אדם שהמדינה מעמידה לו סנגור. האם אדם רגיל ולא הנשיא קצב, היה זוכה למשפט כה ממושך,לשימועים, לסחבת, אלמלא סוללת עורכי הדין בצמרת היו עומדים לרשותו? קצב הורשע ויושב. אולמרט לא הורשע והוא חופשי.זאת אני מציין בלא חלילה וחס לרמוז על טיב ההגנה הציבורית. אבל שורת הדין שייכת לא לעורכי דין, סנגורים או קטגורים אלא לשופטים. השופטים עד כה לא הרשיעו אותו בפלילים ולא גזרו את דינו. הוא אדם חופשי בחברה חופשית. .היה ולציבור מסוים או לאנשים מסוימים, מועמדותו של אולמרט לכנסת לא תיראה, הם לא יצביעו בעבורו. נכון יותר , בשיטת הבחירות שלנו, הם לא יצביעו בעד הרשימה הזאת. מי שצריך להביא זאת בחשבון, הוא לא רק אולמרט, אלא המפלגה שבה הוא יוצב, אם יחליט להתמודד.

ראוי להבהיר כי התייחסות שלי במקרה זה אינו אם אולמרט הוא טוב ביחס לנתניהו, או אם הוא יזכה לרייטינג גבוה לפני הבחירות ולקולות רבים יותר מאשר לביבי לאחר הבחירות. דעתי ידועה. אך לא בזה עסקינן בהקשר זה. כאן מדובר במטוטלת שכה אופיינית לחברה הישראלית שיש בה גם צביעות מצד אחד, ומצד שני מתיימרת לשייך לעצמה את התואר עם סגולה,שרחוק הוא ממנה. זה לא אומר שאין מקום לגופים שיפעלו כדי שנהיה עם בעל ערכים. אדרבא. אבל בדרך לשם אל נשכח שאנו עושים זאת במסגרת חברה חופשית ודמוקרטית, ולא כל האמצעים כשרים להשגת אידיאלים נעלים. המלחמות הגדולות עקובות הדם בהיסטוריה באו על רקע אידיאולוגי.

בשלב הזה של טרום בחירות, המפלגות או התנועות יקבעו הן את חבריהם המועמדים לכנסת, הן את המצע והן את הדרכים להגיע אל הבוחר. כל עוד אין בצעד מצעדיהם כתם פלילי, יש לאפשר להם לפעול כחפצם ולהניח את השאר למשפט הבוחר.

לחסום את אהוד אולמרט ואת אריה דרעי מלהיכנס למערכה הפוליטית זה צעד לא דמוקרטי ועלול לפעול כבומרנג.

http://www.youtube.com/watch?v=5lZhzxd0yUw

https://www.facebook.com/zvi.gill?ref=tn_tnmn

צחוק בצד.הדימוי הציבורי של הפוליטיקאים לקראת הבחירות

 

 

 

דימויָים של מנהיגים מתקבל באורח אמצעי ובלתי אמצעי. כיום מדובר בעיקר על המדיה שהיא ,כשמָה, אמצעית. את הסטריאוטיפ על המנהיג מקבל הקורא בעיתון  מכָתָב או פרשן אשר בנטיית לבו הוא יכול להתייחס לאישיות בחנופה ובמתק או בקצה השני ברוע ואף ברשעות, בנבזות ובלעג. גם הכתב, שאמור  להיות אובייקטיב ורק לדווח,  נוקט עמדה. אין  כיום, וספק אם היה פעם, פרשן או עיתונאי ניטראלי. אין. החלופה לשיטה בלתי אמצעית כלומר לנוכחות כאילו פיסית היא המדיום החזותי -הטלוויזיה. אולם גם אז אין הצופה יודע אם האיש האוטנטי הוא זה שהמצלמה "תופסת" אותו בשטח, בלשכה או שצילום מתקיים בבית בצורה של שיח ליד האח ב"נעליי בית", נינוחה, שלווה עם חיוך וצחוק. מיהו דוקטור ג'קל ומי הוא מיסטר הייד

 

הסופר הרוסי הגדול פיודור דוסטוייבסקי אמר : "אם אתם רוצים להתבונן באדם ולהכיר את נשמתו….מוטב שתסתכלו בו איך הוא צוחק". לדוסטוייבסקי, למי שמכיר את יצירותיו, הייתה טביעת עין בלתי רגילה, אך הוא לא היחיד שמייחס חשיבות לצחוק בריא. אוסקר ויילד מצוטט כמי שאמר: "אילו ידע איש המערות לצחוק, היו פני ההיסטוריה נראים אחרת.".

 

העם היהודי היה ידוע בהומור המשובח שלו, והוא ידע לצחוק, בעיקר בעתות של מציאות קשה ועגומה, בראש וראשונה על עצמו. אני תוהה היכן הצחוק הזה, בייחוד בשעה שאנו זקוקים לו. על ההומור הישראלי המצוי – חבל להכביד מילים. דורון רוזנבלום יש רק אחד, וכתבתי עליו. אבל היכן הצחוק הטבעי, הלא מבוים, בפיהם של אלה שמנהלים את חיינו.

 

מזה זמן שאני מתבונן בפניהם של מנהיגינו, האזרחיים והביטחוניים, ותוהה איך זה שלא ראיתי אי פעם איזה צחוק בריא או שביב של צחוק, או חיוך מלבב ,על פניהם. נכון שהמצב בארץ הוא תמיד רציני,  אך מצבם של היהודים בעולם, בגולה,  היה רציני יותר ובכול זאת ידעו לצחוק, אולי כנוגדן למציאות, וגם על עצמם. או לכו אל הלא יהודים. קחו מנהיגים מבחוץ. ביל קלינטון, חייכן כובש, הילארי, גם כשיש בחיוך שלה משהו מלאכותי ,יודעת לחייך. ג'ימי קארטר, חייכן דרומי "חבל על הזמן". אפילו ג'ורג' בוש, יש בו חיוך ליצני. נשיא צרפת סרקוזי- חייכן, ג'ורג' בראון , ראש ממשלת בריטניה, הרציני תהומית, מגניב פה ושם חיוך. אפילו קנצלרית גרמניה, אנגלה מארקל, עם פני הפוקר שלה, גילתה איזה חיוך ואת הגומה בלחי, בחברתו של ברק  אובמה. הנשיא ג'רולד פורד לפחות גרם לאחרים לחייך.לרייגן  נשאר חיוך של הוליווד.ראיתם את פידל  קסטרון מחייך פעם. אני ראיתי אותו צוחק, מן הגרינגוס, כמובן. ברק אובמה- חיוך של קולגייט. ובל נשכח את אנוואר סאדאת עם הצחוק הבריטוני המהדהד.

 

היסטורית אינני זוכר חיוך, שלא לדבר על צחוק, אצל בן גוריון. פעם בילינו בחברתו ,בביתו בשדה בוקר, 36  שעות, שבתי טבת, לימים ההיסטוריון שלו , חיים יבין ואני, ולא שמנו לב לשביב של חיוך על פניו. הדבר שעורר בָנו חיוך היה כאשר בן גוריון פנה לחיים יבין ואמר לו: "אתה בחור יפה". זה בן גוריון, מיוחד מאוד גם בתחומים אחרים. אבל אשכול צחק ועוד איך. ספיר ידע לצחוק, גולדה ידעה גם לחייך וגם לצחוק, אפילו דיין, הגניב פה שום חיוך, ורבין שהחיוך שלו היה כעווית קלה על פניו,  אני ראיתי אותו גם צוחק בפה מלא בנסיבות פרטיות.

 

בזמנינו, אחרי אריק שרון, שידע לצחוק בקול הטאקאטו  שלו,  יש רק אחד, שמחייך חיוך מבויש ,כמדומני פחות מכפי שהוא היה עושה זאת, אלמלא חשש שיצביעו עליו עמיתיו, והוא יצחק(בוז'י) הרצוג. כאשר הוא התעמת  במשדר "יומן" של ערוץ 1 ,עם אביגדור ליברמן הזועף, גם חיוך קל זה נעלם מפניו. נשיא המדינה,שמעון פרס,  איש  שופע אמירות שפר חדות, ובעל הומור משובח, נראה בפומבי כאדם מיוסר. רציני להחריד. ואם צריך לבטא זאת הוא מרבה להתבטא ש"זה עניין רציני מאוד". ראש הממשלה, בצדק , מזמן שכח צחוק מהו .ואם הוא מחייך חיוך מר, נצבט לי הלב. שר הביטחון,יכול לרצד בעין אך הפה שלו בדרך כלל מסתיר חיוך. צריך לבדוק אצלו  באלבום אם כילד הוא חייך. שרת החוץ שלנו, ציפי לבני, יכולה בשקט למלא תפקיד של "אני אוקלי אשת לפידות", ורק תנו לה רובה קצוץ קנה. מדוע הכמיהה  הגדולה כול כך שמנהיגה תהיה "גבר". ידידה סיפרה לי שבהופעה אצל ליאור שליין בערוץ 10 ציפי לבני הייתה משוחררת לגמרי, חייכה והתבדחה וכיוצא באלה. במשדר החדש בערוץ 1 לקראת הבחירות התפלא עודד שחר( הגבר של הזוג  עודד שחר- גאולה אבן) שציפי לבני כה חופשייה, רגועה  ומתלוצצת. מה הפלא -עודד. אנו נתונים בעידן של חיזור אינטנסיבי( או בלשונו של אובמה "אגרסיבי"), בעידן שבו אפשר היה בשקט להכניס תינוק רטוב והפוליטיקאי או הפוליטיקאית היו מחתלים אותו בחן, ובחום, ואנו  רק נראה ולא נריח.

 

מנהיגות נשיות וצוחקות.

 

"אשת הברזל הבריטית" מרגרט טאצ'ר הייתה ליידי, לא רק בתואר,היה בה חן וחיוך. אינדירה גנדי, ראש ממשלת הודו- הייתה מאוד נשית,כמוה כראש ממשלת סרי לאנקה,סיראמארו  בנדראינאיקה , וקונדוליסה רייס, שרת החוץ האמריקאית- נשית מאוד ומחייכת יפה. אפילו גולדה שלנו שכונתה "הגבר היחיד בממשלתה", הייתה נשית מאוד ורגשנית. אפיזודה קטנה. לאחר רצח הנשיא קנדי, נשיא המדינה שזר ושרת החוץ גולדה מאיר יצאו להשתתף בהלוויה בוושינגטון. במשרד החוץ בירושלים חיפשו בדחיפות את גולדה, וגם בשגרירות ישראל בוושינגטון לא ידעו היכן לאתר אותה. עד שמישהו גילה שהיא יושבת בחדר צדדי מול המרקע ומתייפחת בבכי. מי שיודע להזיל דמעות, יודע לצחוק, וכאמור גולדה ידעה לצחוק בפה מלא. מדוע לא ציפי לבני. מה יאמרו הגברים. מה יאמרו הנשים. הנה דני גילרמן,שגריר ישראל בעבר  באו"ם משמיע איזו אמירה קלאסית שסופה: if a lady says: yes! she's not a lady הוא זוכה לטיראדה של שדולות נשים על מסרים "פוגעניים". מדוע ציידות הכותרות הללו לא לובשות חיג'אב(רעלה) כדי שלא נתבונן בהן ונהיה חשופים להאשמה של מבט זדוני חשוד ( ע"פ החוק ה"מתקדם" האנטי  ארוטי שלנו).

 

ועוד אני קורא שהפזמונאי בעל ההומור העדין, דן אלמגור, מוכן לשנות טקסט של שיר שלו ובמקום "כשאת אומרת לא,למה את מתכוונת", לשכתב מחדש: "כשהיא אומרת לא- לזה היא מתכוונת". לאן הגענו. הרי בין התכונות שמבדילות אדם מבהמה ומחָיָה מצויות התכונות של ארוטיקה ושל צחוק.

 

 אלה דברים שבבדיחות הדעת. אנו עוסקים בדברים רציניים- נכון? לא נכון. ההומור הוא הדבר הרציני ביותר, האוטנטי ביותר. פואד בן אליעזר- מצחיק, אבל הוא עצמו נמנע מן הדבר הזה, שמא יגידו. מי שהצחיק אותי, עד דמעות, היה שר הגמלאים רפי איתן שיצא בשבוע שעבר במחול המחניים במועדון  של קשישים, במסגרת מערכת הבחירות ,כמובן. שר האוצר, רוני בר און, מתרחק מצחוק כמו מפני טיל גראד. שר אוצר חייב להיות רציני ולא לפזר חיוכים. חיוכים משדרים חנופה לאינטרסנטים, שלא לדבר בתקופה של טרום בחירות. אבל הוא לא זקוק לזה. פנים אדומים עד סגולים  הם הדגל שלו. מישהו ראה את הרמטכ"ל אשכזי צוחק? אולי בבור.בפומבי- חלילה.ראש השב"כ- אולי במסתור.דובר צה"ל שהרבה להופיע באחרונה, מילא את כול המסך כמו עופרת יצוקה. ולא זו בלבד שלא היה חיוך מתישהו על פניו, אלא שהוא עשה מאמץ אדיר להישמע כמו פסל מדבר. מעניין איך הוא היה  כמנהל "גלי צה"ל". נחמן שי, הדובר בתקופת מלחמת המפרץ, שהתפרסם בזכות העידוד  לשתיית מים, תפס רק רבע מן המסך אבל פה ושם,הוא גילה את חוש ההומור שלו.

 

אגב,אם תשאלו אותי,ההומור האוטנטי, זה מהבטן, מצוי אצל לוחמים, בשעות הקשות ביותר. מאידך אין לצפות מפוליטיקאי או ממפקד שיצחיק  בשעה שיש הורים שבניהם נפגעו במערכה.אבל מדוע לא צוחקים לפניה,ולא יצחקו אחריה.

 

רשימה זאת היא לא תחקירית. כלומר:אל תתפסו אותי בהעדר דיוק, ותצביעו על אחת מן הדמויות שהוזכרו, שתפסתם אותה, או אפילו צלמתם אותה, ספונטאנית,לא מבוימת, בשעת צחוק. היא התרשמות כללית שלי. היא הכללה. היא יפה לעתים רגילות, וודאי שהיא יכולה להשתלב במערכת בחירות שבהן חשוב שהציבור יידע במי הוא בוחר בהעדר בחירות אזוריות. שהפוליטיקאי ישדר אוטנטיות, כדי שנדע מה מסתתר מאחורי המסווה הזה של רצינות ועשייה "למען הציבור". שנראה בן אדם- נטו, ולא דמות מחופשת  במופע  בבימויו של היחצן- המשווק שלו. אין דבר רציני יותר , כאמור, מהומור וצחוק,  ואין דבר נלעג יותר מאשר רצינות מעושה.