ארכיון קטגוריה: העולם

"רואים עולם…"

על סוס בהריי קווקז

רשמי ביקור בגאורגיה.

כאשר פרסמתי את הרומן "כמו פרש קווקזי" לפני שלוש שנים, השם לא היה אלא משל, לקוח מן הפולקלור, שלפיו צעירים רכובים על סוסים בארצות הקווקז  חטפו עלמות כדי לשאתם לאישה. הרומן עסק ביחסיי גבר אישה, שהוא בצורה כזאת או אחרת שָבָה את לבה ולא הרפה, ובכך בעצם כפה עליה את הנישואין-"חטף" אותה . הרומן , מבחינה קונספטואלית, עסק במפגש שבין יעוד לבין גורל.

לענייננו, הפוסט לא עוסק בפרש קווקזי, והמחבר, כלומר אני, מעולם לא הייתי במדינה קווקזית. מבין המדינות באסיה שהיו פעם חלק מברה"מ, ביקרתי באוזבקיסטן  ששוכנת במרכז אסיה במרחק כאלף וחמש מאות קילומטרים מהרי הקווקז. הפעם  ביקרנו ,בנותיי ואני בגאורגייה שהיא מדינה אירו-אסייתית כשבמערבה היא על חופי הים השחור ובצפון היא גובלת ברוסיה. שם מצויים הרי הקווקז. לשם הגענו. לפסגה רכבתי על סוס.

caucasian horsman for t shirts

גאורגיה.

שטחה של גאורגייה היא קרוב לשבעים אלף קילומטרים רבועים,  פי שלשה משטחה של ישראל. האוכלוסייה שלה היא כארבעה וחצי מיליון. היא בין המדינות העתיקות בעולם ושבטיה אכלסו את הארץ במאה ה-14 לפנה"ס. מאז המאה השלישית לספירה . היא מדינה נוצרית, שעברה תהפוכות רבות בתקופה הקדומה ובתקופה המודרנית עם סיפוחה על ידי ברה"מ. מבחינה גאוגרפית, כאמור, חלקה המערבי של הארץ היא באירופה וחלקה המזרחי באסיה. היא כיום רפובליקה דמוקרטית.

 

גאורגיה היא הררית כמעט לכול אורך גבולה הצפוני מזרחי עם רוסיה. היא גובלת במזרח עם ארמניה ואזרבייג'אן ובדרום עם תורכיה. במערב היא שוכנת,כאמור, לחופי הים השחור. היותה ארץ הררית מצד אחד ואיזור של בקעות ועמקים מצד שני הופכת את גאורגייה לארץ שמשופעת במים וכפועל יוצא ארץ חקלאית.אך שמה ושמעה יצאו לפניה בהיסטוריה בעיקר כארץ היין. הטופוגרפיה של הארץ אפשרה גידול כרמים ,ויקבים, בין המשובחים בעולם. מאידך בשל הרכסים של ההרים,  ארץ זאת לא משופעת כבישים מהירים, ואף לא בכביש רוחב משמעותי אחד. הכבישים המהירים הם כולם לאורך ממזרח למערב. בין היתר לעיר החוף באטומי, מקום אהוב על ישראליים בשל בתי הקזינו שלה.

זאת גם הסיבה שאנו התרחקנו מבאטומי, והעדפנו את  הבירה טיביליסי ומשם צפונה. כאן כאמור, רוב הכבישים הם של שני נתיבים, אחד לכול צד, ורובם גם פתלתלים מאוד סלולים ברכסי ההרים. אולם זה איננו הגורם היחיד שמכביד על התנועה ומאט אותה, שלעתים יש בכך ברכה של התבוננות בנופים מרתקים . ואגב, הרכבים בגאורגייה הם עם הגה מצד שמאל, כמו אצלנו וברוב העולם, וגם מצד ימין כמו באנגליה. הגורם, אולי הראשון במעלה של קשיים בתעבורה -הם טריילרים ענקיים, בודדים או כפולים שנעים ללא הרף מלמעלה מהגבול הרוסי וחזרה בכבישים הפתלתלים האלה, שנהגיהם ללא ספק לולייני נהיגה . נראה שזה נתיב הסחר הראשי שבין רוסיה  לבין גאורגייה  .כדי שבחורף  הכבישים יהיו עבירים בשלגים הכבדים, קטעים שלמים של קילומטרים בנויים כמנהרות עיליות, מעל לרכס, מעין פרגולות סגורות אשר נפתחות למעבר בחורף.

אם מלכתחילה חשבנו לשכור רכב במקום ובו לסייר עד לצפון ולמקומות אחרים, כאשר שמענו על קשיי התעבורה ירדנו מן הרעיון והומלץ לנו שמלבד הטיסה עצמה, כול השאר נשאיר לחברת תיירות.  במקרה שלנו חברת " מרקיורי" שותפות ישראלית- גאורגית, אשר, למעט בהטסה, טיפלה בכול ,החל  באכסניות וכלה באמצעים לוגיסטיים כמו הסעות, ביקורים באתרים השונים ועוד. היה לנו "ואן" ונהג לרשותנו ויכולנו, במסגרת המרחבים שבו היו האכסניות, לנסוע לכול מקום, בכול עת, ביום ובערב. הנהג שלנו שוטָא חוסיטשווילי  לא רק  הסיע אותנו לכל מקום שבו חפצנו במהלך מאות קילומטרים של נסיעות, אלא גם שימש מדריך ומקור מידע על העם הגאורגי ועל המציאות במדינה.

ארץ ענייה .

לפי המידע שמסר לנו שוטא, אחוז האבטלה במדינה הוא בפועל 60%. מספר לא ייאמן. כשאתה מקשה לגבי נתון זה ,שוטא מסביר שרוב האוכלוסייה עוסק בעניינים מזדמנים, מטלות זמניות,דוכני מכירה וכיוצא באלה והם מתקיימים איכשהו. אשר לשכר של המועסקים ,המשכורת הממוצעת של שכיר היא 200 דולר לחודש. עם זאת בשל עובדה זאת מוצרים רבים זולים הרבה יותר מאשר בארץ. ככה למשל מחיר הדלק הוא פחות ממחצית ממחירו בארץ, אבל לגואורגי זה יקר. ובכול זאת הערים פקוקות ברכבים פרטיים, מהם יוקרתיים ביותר. זה אומר שיש כאן שכבה עשירה או עשירה מאוד. היא קטנה אבל קיימת. ענף ההכנסה העיקרי הוא התיירות. היא  הייתה גם ארץ החופשות של אזרחי ברה"מ בעבר. יש בה הרים מושלגים מלאי הוד בצפון, וחוף על הים השחור, מלבד אוקראינה שגם היא הייתה פעם חלק מברה"מ, שאף היא שוכנת לחופי הים השחור, שגם אליה באה הנמנקלטורה הסובייטית .כשוחרי אלכוהול היא מן הסתם הייתה גן עדן. ה" שמפנייה"   במסעדות של הצמרת הפוליטית,תרבותית, חברתית, במוסקבה ,הייתה של גאורגיה.

גאורגיה היא , כאמור, מדינה עתיקת יומין בעלת עבר עשיר.יש בה  שכיות חמדה מעשה הטבע ואדם והיא  ציורית מאוד וזה אמור לגבי  טיביליסי הבירה.אינני יודע מי הגורם שקבע שלא צריך לשהות יותר מיום בטיביליסי. היא עיר מדהימה כשמטיילים ברחובותיה למטה ,בשתי גדות נהר מֶטָקוואָרי, וכשצופים מעל ההר מֶצָטמינדה עליה- היא פנוראמה של קסם. עם זאת מאות הכפרים שפזורים לאורך הכבישים, מהם בגודל של חמש -עשרה בקתות וצריפים, רחוקים מלהיות ציוריים.בייחוד עם נשווה אותם לאלה שלרכסי הרי האלפים, הפירינאים,או הקרפטים.האיכרים עניים מאוד. מהם שברשותם פרה,כמה תרנגולות ופיסת חקלאות קטנה. לעתים קרובות נתקלים בכבישים לא רק בעדר של פרות או כבשים ורועיהם, אלא בפרה בודדת אשר מטיילת לה בנחת לרוחב הכביש. אבל מי שיעקוב אחריה ימצא אותה כעבור זמן, כפי שאנו מצאנו אותה ,ליד גדר הבית שאליו היא שייכת, והיא מחכה בסבלנות עד שיפתחו אותה והיא תכנס למתחם השמור בשבילה. אני חשבתי שרק  כלבים וחתולים, וכן סוסים מזהים את מקום המגורים של בעליהם, ומסתבר שגם פרה מצטיינת בתכונה זאת.

בילינו בכפר כזה, בשם גוׂרי, אצל משפחה אחת שבה מצויה רק אישה שבעלה נפטר לפני שנתיים והתכבדנו בארוחה אופיינית של מאכלים גאורגיים .בתפריט נכללו  החאצ'פורי ,מעין פיצה אך בעלת בצק כפול, עם כמה סוגי מילוי, בעיקר גבינות .ואם מישהו בארץ ישאל אותך :"נו איך היה החאצ'אפורי", ואתה תנסה להיזכר, אז סימן שלא היית בגאורגיה. הטיב והטעמים תלויים לא רק בחומרים אלא בצורה שבה מכינים זאת. בדרך כלל היא דומה לפיצה בבצק אבל המרקם שונה מכיוון שבבצק עצמו מצויה תערובת גבינות. יש ועושים את המאכל בדומה לבורקס אך עם כמה מילואים. התכבדנו במרק שעועית נפלא בטעם ובמרקם , בשר חריף, סלט חציל מבושל, סלט חי ברוטב אגוזים, באליני -רולים ממולאי בשר ,בדומה לסיגרים אך מבצק רך כמו כיסנים ועוד. לא אכלנו בארוחה זו, אך בכל מסעדה גאורגית יש המאכל הגאורגי בשם חינקאלי שהם הכיסנים הגאורגים .אולם בניגוד ל"קרעפעלך" המוכרים לנו, בתוך החינקאלי מצוי מרק ובשר-טחון. לכן צורת האכילה חשובה. מקרבים את החינאקלי לפה, נושכים ביס קטן בשוליו, ושואפים את המרק. אחר כך לועסים את הבצק והבשר. מעדן.

אגב מאכלים ופרנסה ישנם אזורים מיוחדים שבהם נאפה ה"לחם המתוק" הגאורגי-ארמני הוא הלוואשי.כדי לחוש במלוא טעמו המתוק  חשוב שהוא ייאכל בעודו  חם. זאת מעין "פוקאצ'ה" עגולה שנאפית כאשר הבצק  מוצמד לצידו הפנימי העליון של תנור אבן בצורת באר, כשהתחתית משמשת לאפיית לחמים רגילים. באותו אזור תראן עשרות דוכנים אחד אחרי השני שמציעים את הלוואשי, ויש קונים. לאחר שעלה בדעתי להביא פיתה סגלגלה כזאת לישראל, נאלצנו לסטות מרחק  יותר מעשרה קילומטר כדי למצוא את המאפה המיוחד הזה. גם זאת פרנסה.

הכפר הגאורגי מורכב  מבתי טיח וצריפים ודרך מחוספסת, בחלקה מתפוררת. לאישה, שבביתה סעדנו, ישנה פרה שני תרנגולים ותרנגול וכלב צולע . הפרה מניבה חלב שממנו היא מייצרת את הגבינה ומן התרנגולות שמטילות , יש ביצים וכול הנעשה בהם, ואם יש תרנגול יש להניח שלעתים יש גם אפרוחים.ישנו ברז בחצר שמטפטף תמיד לא משום שהוא מקולקל אלא משום שהמים זולים, לארי אחד, המטבע הגאורגי, לחודש ,משלמים על המים, כלומר פחות משני שקלים שלנו. הברז פתוח לא רק משום שהמים זולים אלא משום שלעתים לתוך המעיינות ,המצויים בשפע ,חודרים חומרים מזהמים והמים יוצאים עכורים. הזרימה הקלה המתמדת מבטיחה שהמים העכורים יזרמו החוצה וקצת סבלנות והם יהיו צלולים כבדולח.

סבלנות זה מה שיש לעם הזה בשפע. והגעתי למסקנה שיש להם גם זמן משלהם ומרחק משלהם- אם שוטא הוא השעון הגאורגי. זמן של  "עשרים דקות"- זה בפועל שלושת רבעי השעה ומרחק של  "קילומטר ולא יותר" עשוי להיות יותר משני ק"מ. אבל הכול נעשה בחן, בחום, ברצון הרב לעזור לשכן או לתייר .

ישראל, היהודים וגאורגיה.

היחס של הגאורגי, לישראלי המצוי , לפחות זה או זאת שאנו נתקלנו בהם, אינו נובע בהכרח מן היחסים הטובים הרשמיים שבין  ישראל לגאורגיה. זה צרוף של ארץ הקודש והמדינה המודרנית ששמה הולך לפניה כמדינה מתקדמת,חזקה ופורחת. מן הסתם לא מעט גם בשל המגע עם ישראלים ש"כאמור" גילו באחרונה את גאורגיה מרחק טיסה של שעתיים וחצי. היו לנו כמה הזדמנויות שבהם הזדהינו כישראלים, מכיוון ששאלו אותנו. מקרה אחד הזדמן במוזיאון לאתרים מיניאטוריים, אשר שוכן במרתף טחוב שבו מֵיצגים מקסימים של מלאכת מחשבת מיניאטורית. האוסף כולל מבני הפאר,טרסות, ארמונות ומגדלים, שלא לדבר על מאות חיילי בדיל צבעוניים. קודם לכן מכרה לנו האישה דמות של נסיכה גאורגית  רכובה על סוס מברונזה,ולא בדיל. לאחר הביקור בחדרי האוסף היא שאלה מהיכן אנחנו. כשהיא שמעה שאנו מישראל, שוב לא עסקה במוזיאון שלה אלא כמה שהיא אוהבת את ישראל והייתה רוצה לבקר בה. במקרה אחר ליד ככר החרות  בטיביליסי תהינו לגבי כוון של ההליכה שלנו,וגאורגי לבוש בקפידה כולל עניבת פרפר, שאל אם הוא יכול לעזור לנו. אמרנו לו: תודה אין צורך. אז הוא שאל אותנו מהיכן אנו ובתי ביקשה ממנו לנחש. הוא התחיל בבלגיה, הולנד, צרפת. משם תוך המשחק "מתקרר-מתחמם" מצדנו, הוא עבר מיוון לתורכיה בסוף הוא שאל: ישראל? כשהוא קבל תשובה חיובית הוא כמעט זינק עלי וחיבק אותי והתחיל בשטף להתבטא בעברית לא רעה אף שבתחביר לא תקין. וגם אצלו החלום שלו הוא לבוא לארץ, לירושלים.

הקהילה היהודית הקטנה נהנית מיחס חם מצד הממסד והעם הגאורגי. בגאורגיה כפי שלמדנו מפי הגבאי של בית הכנסת בטיביליסי, מצויים ארבעת אלפים יהודים מהם שלושת אלפים בטיביליסי. בית הכנסת שסבל מהזנחה בשנים של המשטר הקומוניסטי שופץ והוא יפה בפנים וגם הרחבה בחוץ נאה. בקשרים שבין גאורגיה לבין ישראל יש עוד פן מלבד הרשמי, המדיני, כלכלי, תרבותי ומדעי. ישראלים לא מעטים רוכשים נדל"ן בגאורגיה שהוא זול וזה מניב להם הכנסה קבועה ותוך  כמה שנים ההשקעה מוחזרת. הסדר זה נעשה בעיקר מצד מתווכים ישראליים ממוצא גאורגי שמכירים היטב את השוק שם.

הדרך. გზა

מעטה שלגים על פסגות  ובמדרונים העליונים, יער, חורש בצלעות למטה, מטעים וכרמים,  נהרות, מפלים ואגמים בעמק – זאת גאורגיה באביב.

בשעות אחר הצהרים להגעתנו עשינו היכרות ראשונה עם טביליסי הבירה, בין היתר בעליה להר מטצמינדה, משם תצפית פנוראמית על  העיר הצבעונית הזאת. למחרת  נסענו בדרך הצבאית, היחידה שיש לכיוון צפון, אל אזור הר קזבגי  שגובהו חמשת אלפים מטרים. בדרך ביקרנו במבצר אנאנורי על רקע תצפית מרהיבה לאגם ז'ינוואלי, מקור כוח חשוב למדינה.

כפי שציינתי, חלק גדול מהדרכים מפותל ולכן הנסיעה ארכה שעות ארוכות יחסית למרחק. הנוף משתנה מירוק ושטוח להררי ומושלג. בתקופת מאי כבר חם-נוח וההרים שחלק מהשלג עליהם נמס מרהיבים בתצורות שלהם. בדרך ראינו את נהר שני הצבעים, בעצם מדובר בשני נהרות, ירוק ואפור שנפגשים. הגענו לגובה אלפיים וחמש מאות מטרים באזור גודאורי בו מצויה אנדרטה בצורת חצי פרסה מעין שער מקומר עם עמודים, שהוקמה על ידי הסובייטים לציון ידידות ברה"מ וגאורגיה עם נוף פנורמי מדהים- ירוק ולבן.

באותו יום חיכתה לנו עוד חוויה מענגת . לינה במלון rooms. טרקלין ומרפסת חיצונית משתרעים לאורך כול מבנה המלון ההדור שעוצב מחדש, לאחר ששימש מלון יוקרה לצמרת הסובייטית בתקופה ההיא. ממנו ניתן להשקיף אל נוף שהוא באמת עוצר נשימה, שוב ושוב. כאשר צופים אל הרי אופק פנוראמי של הרי הקווקז הגבוה, אפשר לזהות בה את הדרך שעשינו מוקדם יותר למעלה ההר ואת כנסיית השילוש הקדוש. המראה מחזית המלון לעבר המדרון ממול, הוא כלקוח מציור בספרי אגדות. אגב, מלון זה מצטיין בארוחת בוקר מיזנונית, שבמעטים כמוהו התנסיתי במקומות רבים בעולם.

למחרת ביום השלישי יצאנו מן הכפר סטפאנסמינדה והגענו לנקודה שבה ניתן להעפיל לפסגה ברכבי 4X4 שהם עמידים לעליה ולדרך מסולעת  ופתלתלה שרק  רכבים אלה  ונהגיהם המנוסים מצליחים בכך. איתם הגענו לאחת מפסגות קזבגי . העין לא שבעה את הנוף, כלפי מעלה אל ההרים וכלפי מטה אל הכפר ממנו באנו. מן הרכבים יש לטפס עוד כמה עשרות מטרים עד למנזר מן המאה ה-6, מנזר השילוש הקדוש, הנמצא בראש ההר. אני העדפתי לעשות את הדרך הזאת ברכיבה על סוס- לקיים את אשר כתבתי על "הפרש הקווקזי".

ביום ד' החבורה שלנו התפצלה. בתי הבכורה נתי והבאה אחריה, רומי, הדרימו לאתר המערות וורדיזיה. מערות חצובות בסלע שבהם גרו אלפי אנשים אשר מצאו מקלט בעת מלחמות ויש להניח גם בחורפים הקשים. השתיים יצאו בשעה 11 לפני הצהרים וחזרו בשעה 9:30 בערב. חתיכת טיול. לעומתן, בתי הצעירה איה ואנוכי התפנקנו במלון, בג'קוזי, בקניות, באכילה ובמנוחה. ויהי ערב ויהי בוקר. ביום החמישי לטיול החבורה חזרה להרכבה המלא. הפעם דרך הקווקז הדרומי, לקראת שובנו לטביליסי. התעכבנו בעיירה מצחתא שהיא אתר מורשת עולמית של אונסקו ובה שכיות חמדה עתיקות יומין. בכנסיה המקומית נערכו במקרה באותו יום שתי חתונות והטבלה אחת.

ביום האחרון לביקור הוספנו לטייל בעיר העתיקה בטביליסי על שלל אתריה המרכזיים סמטאות העיר העתיקה, שדרות רוסטבלי, גשר השלום, פארק ריחה, ביקרנו בבית הכנסת הגדול, שרדן, מרשים והדור בפנים על האולם הראשי, עזרת הנשים ועוד, אותו הזכרתי בפרק אחר בפוסט. חזרנו לקפה בבית המלון פנורמה כדי להיפרד מן הנוף הקסום של טביליסי. לא עלינו על הרכבל לפסל "אימא גאורגיה". בשעה שאנו היינו בבית הקפה על ההר, נתי ביקרה במוזיאון הלאומי של גיאורגיה. הוא נמצא מול הפרלמנט ואינו גדול במיוחד. יש בו תצוגה מרהיבה של חפצים ותכשיטים חלקם בני אלפי שנים. בובות בתלבושות מאפיינות החל ממלכות ועד לשריונות אבירים. התצוגה יפה ויש כיתובים באנגלית על הכול.

כמובן שביקרנו כולנו בשוק הפשפשים שמצוי על גדת הנהר עם אזורים שונים והתמחויות שונות החל מקשקושים מצחיקים, כלים, מכשירים, אומנות, מדליות רוסיות וספרים… כמיטב המסורת של כל שוק.

tibilisi over view 5

טיביליסי מראה מן ההר

soviet friendship minument between kazbagi and tibukus

אנדרטת הידידות הסובייטית

rooms panoramic view

הנוף מן המלון rooms

two color rivers

הנהר האפור והנהר הלבן

foursome on military road

הרביעייה הפותחת והסוגרת. צילומים: נתי גיל-פוגל, ראומי גיל-חליפה.

לא הייתי מזכיר את שובנו לארץ אלמלא הנחיתה. מי שטס הרבה כמוני, נתקל מדי פעם בכיסוי אוויר גם כאשר המטוס נמצא מעל לעננים בטיסת שיוט של 35,000 רגל. לי זכורים מקפצות כאלה בסוף שנות ה-70  בטיסות "שאטל" בין בוסטון לוושינגטון שהיו זולות מאוד וחברת התעופה הגדולה "פאן אמריקן" השתמשה במטוסי בוכנה ישנים. אלה עם כיסיי אוויר ובלעדיהם לא טסו אלא קפצו קפיצות קנגורו כמעט לאורך כול הנתיב. והיו נוסעים שהוציאו את מררתם. הפעם זה היה מטוס סילון קטן אך חדיש שעשה את הדרך בין  נמל התעופה של טיביליסי לנתב"ג בטיסה חלקה במשך שעתיים וחצי.אך כשראינו את אורות חופי הארץ, המטוס נפל, פתאומית, נפילה גדולה ,והטלטולים העזים נמשכו  זמן מה עד שהטייס הוציא את המטוס מן המערבולת, עלה למעלה וחג למשך עשר דקות עד להוצאת הגלגלים ולנחיתה שזיכתה אותו במחיאת כפיים. כול אותו זמן לא קבלנו הסבר וגם לא לאחר מכן על הסיבה לצלילה החדה הזאת. להערכתי נתקלנו במערבולת שנוצרה בין השרב ששרר באותו יום בארץ לבין החזית של העננים שהביאה את הגשם. ברגעים אלה העדפנו את קפיצת הרכבים לקזבאגי בהרי הקווקז.

לסיכום: חוויה של ביקור 

 

ימים שכאלה.

בקולחוז  סובייטי מעופף – מדלהי לאמסטרדם וההפתעות בדרך.

 ההקשר של סיפור זה, הוא נושא טיסות ה"לוׂקוׂסט", התחרות במחירים בין החברות,פשיטות הרגל של חברות "מונארך" ו"אייר ברלין",וכדאיות הטיסות האלה . בין הקווים הגדולים שמנסים להתחרות  בחברות המערביות הגדולות מצויה איירופלוט- חברת התעופה הרוסית הגדולה. אבנר גורלי ,שבסיפור הקודם אנו מוצאים אותו בדלהי לאחר הרפתקאות בקשמיר ובאגרה, נזכר בחוויית טיסה במטוס רוסי,  בסיום המסע בהודו בדרך לאמסטרדם. אבנר בחר בחברת התעופה הסובייטית "איירופלוט" בשל המחיר הזול בקו דלהי-דרך מוסקבה לאמסטרדם.

דלהי- צילום ד'מרקר

"בשמחה רבה אני מגיע לשדה התעופה של ניו דלהי בתחושה נפלאה שהנה הצלחתי להחזיר אלף וארבע מאות דולר, בעבור "אבני החן", המזויפות שרכשנו באגרה, אבל זה לא כסף שיכולתי להשתמש בו כי מדובר היה בחברת אשראי שהיא מחזירה את הכסף בחשבון. מה גם שהוא של חברתי ,רותם. לי אין אף פרוטה אבל זה לא משבית את שמחתי." – מספר לי אבנר גורלי. "אני מחפש דלפק שבו יקצו לי מקום במטוס. אין דלפק כזה, ואני שואל אחד מדיילי הקרקע של החברה היכן מסמנים את המקומות והוא אומר לי " כול אחד בוחר לו מקום ", כלומר חאפ- לאפ , כול הקודם זוכה ,ובנמל תעופה  הודי כמו בהודו, אנשים תופסים מקום על ידי שמשליכים קדימה את הכבודה על כיסאות פנויים במטוס. רצתי אצתי לשער כדי לתפוס מקום טוב. עליתי למטוס תפסתי מקום, לקחתי חצי כדור שינה והתחלתי לנמנם. פתאום אני מרגיש איזו חבטה, אני פותח את עיניי ורואה לפני אישה גדולה, בעלת מבנה גוף מלבֵּני , כלומר המותניים  הם ברוחב הכתפיים, והיא  נוזפת בי בשפה הרוסית. אני מנסה לומר לה שאני לא מבין רוסית. וזה מעלה לה את לחץ הדם, טסים במטוס רוסי ולא יודעים את השפה? והיא ממשיכה לגעור ברוסית ולא הבנתי מה היא רוצה  ממני. הרמתי ראש וראיתי שיש עוד כמה כאלה שמסתובבות, זעומות פנים. כאילו כול עניין השרות זר להם. הרי חינכו אותם בקומסומול שכול סובייטי הוא אדון ולא משרת, והנה עליהם לשרת בשחקים ועוד כאלה שלא מבינים רוסית"

גם התפריט הוא של קולחוז.

כשאבנר סיפר לי את הסיפור בקטע הזה נזכרתי בסיפור אחר ששמעתי מפי ידידי מאיר רוזן, אוצר בלום של סיפורים ובדיחות , שהתייחס  לאיזה משבר בבית חולים. לפי הסיפור נערכה ישיבת חירום של הנהלת בית החולים לדון במשבר החמור של העדר כוח אדם וכסף. אחד מחברי ההנהלה אמר שיש לו פתרון והוא לפָנות את כול החולים. הדיילות הרוסיות היו שמחות מאוד אילו טסו לבד עם הטייסים ללא נוסעים.

"בשלב זה של הטיסה "- ממשיך אבנר, " הן הביאו מגשי אוכל. ראיתי איזה בליל דמוי גוּלָש,שממנו מזדקרות חתיכות בשר שמנות, מאכל  שהוא רחוק מלתאבן, ושאלתי מה זה ומיד זכיתי במטר של צעקות. הייתי רעב ואמרתי שתניח לידי את המגש. אכלתי את הדבר הזה וגם לאחר שזה בא אל מעיי לא זיהיתי מה אכלתי. גמרתי לאכול ואז כדור השינה עשה את שלו ונרדמתי. פתאום אני מתעורר מקולות במערכת הכריזה , וגם הגולש עשה את שלו ואני חש כאבים בבטני, והצטווינו לחגור את חגורות הבטיחות וזה העצים את הצביטות בקיבה,ואנו עומדים לנחות אבל זאת לא מוסקבה. זה מקום אחר ואני לא מבין איזה מקום זה."

במוסגר אני מבקש להעיר כי בחלק זה של אסיה ומעל להרי קווקז יש הרבה כיסי אוויר ואני מניח כי מטוס  ה"טופולב" דגם TU 154 שבו טס , כנראה ,אבנר, שנבנה בעיקר לתעופה פנים ארצית ברחבי ברה"מ ,לא אהב כיסי אוויר . אם נוסיף לזה את מחושי הקיבה שלו, זה לא היה נחמד, בלשון המעטה, כשראיתי את עצמי במקומו.

הסתבר,לאבנר , שזאת הייתה חניית ביניים,לצורכי תדלוק, באסתנה בירת קאזאחסטאן שהייתה אז חלק מברית המועצות והיא נמצאת בין דלהי לבין מוסקבה.. " כשירדנו"-ממשיך אבנר- "מצאנו עצמנו בטרמינאל, מין אולם דומה למוסך גדול, ספסלי עץ ודלפקים רעועים, מסוג הטרמינאלים של ברית המועצות." כיום קאזאחסטאן היא מדינה משגשגת הודות לאוצרות הטבעיים בעיקר נפט.גם הבירה וגם נמל התעופה שינו את פניהם.

"אני עם כאבי בטן מחפש שירותים"- ממשיך אבנר . "בכול מסעותיי בהודו, ושם יש הרבה מאכלים שגורמים לזר להשחית את הקיבה, אף פעם לא היה לי שלשול. וכאן  חטפתי זאת על המטוס הרוסי מן הגולאש הזה. אני, חצי ישן,חש סחרחורת ומחושים בבטן ומולנו קבלת פנים של תזמורת קטנה עם אקורדיון, כינור,תופים ,בללייקה- להקה כלזמרית שמנסה להנעים לנוסעים ברדתם מן המטוס. צרוף הזוי.איכשהו החזקתי מעמד ולאחר זמן מה חזרנו למטוס והמשכנו בטיסה למוסקבה.

בצילום אסתנא כיום

הגענו למוסקבה והיה עלינו להמתין עשרים וארבע שעות לטיסת המשך לאמסטרדם. לא היה לי כסף אפילו לא לקנות קפה".

נרדם על המשמרת כשהקומוניזם התמוטט.

"התיישבתי באיזו פינה"- ממשיך אבנר את הסיפור – " ואני מבחין בהמולה . אנשים נכנסים יוצאים מתלחשים, חלקם פניהם חיוורים, אחרים מחייכים מאוזן לאוזן ואני חש באיזו תדהמה. אני תופס מישהו שלשמחתי דיבר אנגלית ואני שואל אותו מה ההמולה."אתה לא יודע?"- הוא שואל אותי ". היה ניסיון הפיכה נגד מנהיג המפלגה הקומוניסטית מיכאיל גורבוצ'וב, וכנראה הצבא עומד מאחורי זה ויש הפגנות גדולות במוסקבה". אני לא ידעתי איך להתייחס לידיעות האלה. והאמת היא שרוב הזמן עשיתי את דרכי לשירותים כדי להתרוקן מאותו מאכל שעל המטוס הרוסי, וגמרתי אומר כי בטיסת ההמשך אני לא נוגע באוכל שלהם. ככה ביליתי בשדה התעופה במוסקבה,בין השירותים לבין נמנום ורק אחר כך התברר לי שנחתי במוסקבה באחד הרגעים ההיסטוריים לא רק של ברית המועצות אלא של העולם."

ואכן באותו יום ב-19 באוגוסט ב 1991  ,כשאבנר ישב  בטרמינאל של מוסקבה ונמנם, או לחלופין רץ לשירותים- התחולל ניסיון הפיכה של שמרנים קומוניסטיים בהנהגת סגן הנשיא  ראש הקג"ב  , שר ההגנה , וראש הממשלה הם החזיקו את גורבצ'וב במעצר  בבית הקיץ שלו בחצי האי  קרים והודיעו לציבור שבשל בעיות בריאות הוא נאלץ לפרוש. הציבור פתח בהפגנות נגד הקושרים במוסקבה ובלנינגראד. הקושרים שלחו את כוחות הביטחון לדכא את המחאה, אך חלק גדול מן הכוחות סירבו להשתתף בדיכוי המרד. במהלך אחת ההפגנות צולם בוריס ילצין, נשיא הפדרציה הרוסית, כשהוא מטפס על אחד מהטנקים שנשלחו לדכא את המרד, אך עברו לצד המפגינים. ב- 21 באוגוסט התמוטטה ההפיכה, וגורבצ'וב חזר למוסקבה. ב- 24 באוגוסט התפטר מתפקידו כמזכיר המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. עם תום ההפיכה החלו הרפובליקות השונות, לרבות קזאחסטאן, להכריז על עצמאות מלאה. היסטוריה.

מתברר שהאדם יכול להיות נוכח באחד האירועים הדרמטיים שידע העולם, כאשר הוא לא מודע להם, הם פשוט לא קיימים. אבנר היה שם ופספס את הקץ לא רק על ברה"מ כמעצמת- על קומוניסטית אלא על הקומוניזם  בכלל. ובמקרה הוא חתם את הסיור של אבנר גורלי בתת היבשת ההודית, סיור עשיר ,כאמור, באירועים מיוחדים .אני משער כי בקטע הזה של הטיסה בין מוסקבה לאמסטרדם הוא פחות שם לב לדיילות הרוסיות והתנזר מן האכילה.

 

בצילום טנקים במוסקבה ב 19 באוגוסט 1991

 

כיום חברת "איירופלוט" הרוסית משתמשת בדגמים החדשים של חברת בואינג האמריקאית,ושל איירובוס  האירופית, בטיסות הבינלאומיות. הדיילות ברובן צעירות, חטובות -גזרה ויפות. בפרסומת  של חברת איירופלוט השבוע תחת הכותרת " עופו על הטעם  שלכם"- צוין  ש"איירופלוט משקיעה תשומת לב מיוחדת בתפריט הטיסה".

מאידך בתחום היותר חשוב, מנהיג רוסיה הוא איש ק.ג.ב בעבר ,וולדימיר פוטין ששולט שלטון יחיד  ברוסיה ומנסה בתחכום וגם בבוטות להשתלט,מדינית וצבאית, על חלקי תבל שונים,לרבות באזורינו. לעומת זאת היחסים עם הודו שהיו בשעתם קרירים כלפי ישראל ,הם ידידותיים מאוד. תהפוכות ההיסטוריה.

זה סוף הסיפור. אבל לא סוף הסיפורים. הם כמו יין טוב במרתף, רק צריך להעלות אותם.

 

אלוהים שומר על המלכה

רשמי ביקור קצר בלונדון לאחר ה  "ברקזיט"

חרף הדעה הרווחת כי האנגלים גזורים מחומרים מוצקים, והם שמרנים וצפויים,  בביקוריי הרבים, יחסית, בארץ זאת – "בריטניה הגדולה" תמיד הייתה בעיניי אניגמטית. יש בה באוּמה הזאת דברים שהם אולי הביזאריים ביותר בעולם ויש בהם משהו ליניארי, עם התחלה וסוף כמו סרגל. גם כשהם היו אימפריה, הם ראו עצמם אי שהעולם מסופח אליו. מאידך ,הם עדיין רואים בממלכה משהו מעצמתי, בשעה שהיא למעשה אי, שמזמן איבד את האימפריה.

במלחמת העולם השנייה, כאשר בריטניה עדיין הייתה ממלכת עולם, האנגלים  ראו עצמם אי, אשר  בעמידה שלא תיאמן נגד הכתישה האווירית הנאצית ,הם הצילו את העולם החופשי. בכול ביקור בעיר המדהימה הזאת אני שומע ברטט את קולו של מנהיג בריטניה בעת המלחמה, ווינסטון צ'רצ'יל  שבאחד מנאומיו הגדולים אומר:" גם בעוד אלף שנה יאמרו ש"זאת הייתה שעתם היפה ביותר"- של הבריטים. עכשיו לאחר שהפכו להיות חלק  חשוב אך בלתי נפרד מאירופה, הם החליטו לחזור לסטאטוס של אי. הם עשו משהו בלתי צפוי. הבלתי צפוי לא היה עצם ההיפרדות מן האיחוד האירופי, אלא העברת  האחריות של  שתי הרשויות החשובות-המחוקקת והמבצעת- לידי העם. והעם הוא לעתים בלתי צפוי, וזה מה שקרה למדינה שהיא אם הפרלמנטריזם הדמוקרטי. אם יש  לאנגלים תחושת חרטה ,אזי לעניות דעתי היא נעוצה לא במעשה אלא בחיפזון שהוא נעשה. חרף המערכה הציבורית שנוהלה על ידי המצדדים בניתוק מן האיחוד והמתנדים לו. לתהליך נדרשה הבשלה הולמת, כיאה לאנגלים, ואז אפשר וההכרעה הייתה שונה, אף שהנסיבות משתנות.

kondon-selfridges-3

לונדון רבה הייתה ברובה נגד הניתוק,בהיותה מוקד עולמי חשוב בתחומי הכלכלה, המסחר, ההון, התרבות, התיירות ותחנת מעבר גדולה בין אירופה לבין אמריקה. מבחינה תיירותית, ניתן לומר שלא זו בלבד שזאת לא פחתה אלא גדלה, בעיקר בשל פיחות ערך הלירה שטרלינג. לי היו כמה אינדיקציות לכך של אורח לרגע. כולם מכירים את תור ה"נחש" בכניסה בביקורת דרכונים. לפי הרושם שלי הוא  גדל כפליים. זאת בשעה שהאורך רוח של  הפקידים נשאר כמו שהיה- ארוך.אין מה למהר. עוד סימן. פעם  שלושה מתוך ארבעה אנשים שנתקלת בהם ברחוב אוקספורד, לא ידעו למסור לך היכן נמצאת "סלפריג'יס", חנות הדגל של לונדון, אף ש"הרודס" גדולה ממנה.

london selfridges store.jpg

 

 

london-selfridges-2

 

"סלפריג'יס"-ברוח שקספיר

הפעם. בביקור הפעם ארבעה מתוך חמישה לא ידעו את התשובה. הרושם הוא שלונדון  מתויירת יותר מאי פעם.כאשר הביקוש גדל,ככה גם ההיצע. לונדון צבעונית מאוד, כרגיל.  כאילו מה שקורה מעבר לתעלה, בצרפת – בכול הקשור בלבוש של  בורקיני ובחיג'אב, שפריז נלחמת בתופעה, לונדון זוכה בתיירים אלה.  לונדון תמיד אכלסה מוסלמים מארצות אסיה ואפריקה, שהיו פעם חלק מהאימפריה,ותמיד הייתה צבעונית וקוסמופוליטית. במציאות של היום ,גם אם העין של הזר המשקיף עשויה להטעות, הצבעוניות רבה יותר- בכול מקום ולפעמים אפילו דומיננטית.זה כולל רובע כמו  "סטאמפורד היל" בצפון מזרח לונדון שהצבע השחור הוא לא רק של אפרו- אנגלים אלא גם של  חסידים יהודיים רבים שמתהלכים עם  הקפוטות  והמגבעות השחורות. משהו כמו "ירושלמי מעורב". (על הקהילה היהודית באנגליה ברשומה הבאה)

עם זאת ישנם דברים שלא השתנו.האנגלים לא מכירים בשינויי האקלים או ב"אל ניניו". הם נמצאים עדיין בערפילים הכבדים שרבצו על לונדון וצננו את האוויר.ביום בואנו במחצית ספטמבר, מזג האוויר הגיע ל- 29 מעלות צלזיוס. בקרונות של הרכבת התחתית אפשר היה להיחנק. אין מיזוג. יש איזה אוורור קל שמורגש כאשר הרכבת זזה מן התחנה ובזה נגמר העניין. יתרה מזאת, אתה רואה גברים לבושים ז'קטים וחזיות, כיאה לסתיו שמתקרב, או בדרך לאירוע שבו לא מתקבל על הדעת להיות סתם בחולצה ומכנסיים . לעומת זאת כאשר יומיים לאחר מכן הטמפרטורה ירדה ל-14 מעלות והמשאבים העזים הורידו אותה בעוד כמה מעלות- בתיאטרון "אולדוויטש" חשנו כאילו אנו  נמצאים ב-35 מעלות בצל. ואגב  הֶרגל, בתיאטרון הזה שנוסד בשנת 1905 ונבנה בסגנון  הבארוק האדווארדיאני ,ובו 1200 מושבים, אלה דומני גם כן לא הוחלפו מזמן, ומזכירים יותר מושבים של הצופים בחדרי המשפט ב"אולד ביילי" של המאה ה-18 . כשיוצאים לאחר שעתיים וחצי של ישיבה וצפייה גם אם מדובר במחזמר Beautiful , לוקח זמן עד שמיישרים את האברים. הפיצוי שבתי איה ,שהייתה אתי בביקור, העניקה לי- היה קפיצה ל" barrafina -מסעדת בר-בוטיק, ספרדית, שלמזלנו בדיוק שני מקומות התפנו. כאן אין מקומות ישיבה זולת סביב הבָר, וכול השאר עומדים ליד הקיר בהמתנה למקומות שיתפנו. כשסיימנו מספר העומדים ליד הקיר הגיע לעשרים איש בערך.אבל המאכלים הספרדיים, שמוגשים במינון קטן אך מושך וטעים, היה בהם פיצוי על הישיבה ב,"אולדוויטש" ". אין מה לדבר לונדון היא וויבראלית.

אדיביי עמך.

 יחד עם כול אלה, בלונדון הרועשת מהמולת המבקרים בה,  עדיין שמור מקום של כבוד לפרט, והיחס לזולת, מקומי או זר. הזכרתי את ה "נחש", בביקורת דרכונים. להערכתנו זה היה עניין לפחות של חצי שעה של זחילה אטית  עד שתורנו עשוי היה להגיע אל דלפק הביקורת. בתי  ניגשה לאחד המפקחים שעמד בצד והמתיקה סוד שאביה הוא אדם במרום שנותיו והעמידה קשה עליו. מיד נלווה אליה פקח, הסיר את החבל מחסימה לדלפק  מיוחד שבו טיפלו בנכים עם כיסאות גלגלים ובלעדיהם. ככה היה גם בתור באחד החנויות, כאשר בתי, נזקקה לאיזו ניירת בכול הקשור במע"ם, עניין של מחצית השעה לפחות. בדרך כלל בחנויות הגדולות הללו אין ספסלים או כיסאות ישיבה. נראה לי שזהו חלק מן הדינאמיקה של המסחר. אתה בא, מחפש, קונה, או לא קונה, והולך. גם כאן נחלצה קופאית ,הביאה כיסא התאימה אותו לגובה שלי, ואני השקפתי על התנועה ועל האנשים בתזוזה. היה גם מקרה שבירידה מן הרכבת שהביאה אותנו מנמל התעופה "היתרו" היינו צריכים לטפס מדרגות עם מזוודות, בחור אפרו- אנגלי ביקש רשות לקחת את המזוודה שלי, עף אתה עד לקצה המדרגות, נופף לשלום ורץ לדרכו. מכיוון שבמקרה- כול אלה  שהזכרתי היו ממוצא אפריקאי, בתי  שמתמחה בטיפול פסיכולוגי משפחתי, סברה שטבעי שאנשים חלשים, או כאלה שזקוקים לעזרה בעצמם, יגלו אמפתיה כלפי האדם שזקוק להם. אפשר שזה מיזוג של השניים בחברה שמצטיינת בסובלנות וסבלנות. שלא לדבר על הכלל ברכבות ובאוטובוסים "בפני שיבה תקום", שבאנגליה הוא מובן מאליו, בשעה שבארץ היהודים שנתנו לעולם את התנ"ך-לא כול כך.

היופי בערים כמו לונדון, במיוחד לגבי אלה שמכירים אותה, הוא שהיא גזורה לפי אורך  הביקור בה. ככה למשל במקום ללכת ל "ניו טייט גאלרי"- המוזיאון העכשווי ביותר שעליו המליצו יודעי ח"ן בתחום האומנות העכשווית , הלכנו למוזיאון של סר ג'ון סואון- Soan בית גדול במרכז לונדון,עם אוסף פרטי עולמי נדיר של אדם ואספן מיוחד במינו, וזה היה מרתק. לי ,כמי שלא מצטיין בסיורים דקדקניים במוזיאונים, זה היה משכיל מאוד וקומפקטי מאוד. מה גם שחרף הביקורים הרבים בלונדון לא ידעתי על קיומו.

soan-museum-imagessoans-one%d7%93-1

מוזיאון soan.צילומים "בית סואון"

לסיכום הרשומה:  שמתי לב לכרזה שעל אחד האוטובוסים האדומים הדו-קומתיים, שהם חלק בלתי נפרד מן התפאורה של לונדון: You can not take with you the atmosphere – אינך יכול לקחת אתך את האווירה של לונדון. כדי לחוות אותה- צריך לבקר בה. היא אף פעם לא מאכזבת, לפחות אותי.

נ.ב

מי שאוהב  קצת כרוב מוחמץ, חומוס ופיתה, פסטה- בולונז וביסקוויטים מחיטה מלאה- גם לארוחת צהרים בדרך ללונדון, וגם לארוחת ערב בדרך מלונדון לארץ- מוזמן לטוס ב,"אל על"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בא לי באלי

מסיפורי אביב, במרחק הזמן והמקום.

מדי פעם בפעם, גם לשם שינוי וגם ליציאה ל"חופשה" מן השגרה של  רשומה שבועית שעוסקת באקטואליה כזאת או  אחרת, יש חשק לברוח קצת אל מחוזות אחרים, רחוקים בזמן ובמקום. במיוחד בפורים שבה היהודים מקדמת דנה  ביקשו להשתנות באופן מוחלט, למה שהם לא היו ובסתר לבם כמהים להיות. מלך, גנרל, ארכיבישוף, או פיראט ,אסתר המלכה, מלכת יופי ,איזו "מדאם" ועוד.

הלבשתי את המקום בצעיף מרהיב בשפע צבעיו וקבלתי אי קטן, אחד מתוך 18,307 איים,שמהם מורכבת אינדונזיה בשטח של קרוב לשני מיליון קמ"ר. המקום הוא  באלי אי קסום שבו הכול שונה  ממה שיש לנו כאן בישראל.

בחרתי בקטע  הבא.

באנו לבאלי לכייף ולא לעסוק בשרעפי החיים  .מירי החליטה כי באוּבוּד, אנו נסתדר בעצמנו בלי הקבוצה. וככה יכולנו להסתובב באין מפריע מאטרקציה אחת לשנייה. קיפצתי כמו אימפאלה אחר מירי והזנתי את עיניי בשכיות החמדה שראינו, באנשים ובנשים, נשות באלי. כשהגיעה שעת צהרים, מירי הוציאה את המחברת הידועה שלה ששמורה למסעות ושם רשום היה שם  של  מסעדה בשם "לאמאק".אם זה רשום אצל מירי, סימן שזה קיים. ואם זה קיים, היא תמצא זאת. מצאנו. נכנסים  לדלת של מבנה רגיל ומוצאים עצמנו בגן טרופי מדהים. עצים  עתיקי יומין בדמות פסלים, וענפים כבדים עם פרי ובלעדיו, כורעים, משתחווים עמוקות , כדרך המזרח, לאורח שבא. השבילים, שמרוצפים באבנים צבעוניות או צדפים, מוליכים  לשולחנות מוגבהים או מונמכים, או נדנדות משני צדי שולחן. ברגע שאנו מתחילים  להתנדנד, מופיעה מאיפה שהוא מלצרית יפהפייה ואומרת לך welcome to lamac  בחיוך שחושף שינים בוהקות.היא מגישה לך, בלי שהזמנת שתי כוסות גבוהות של "אֵייר" שפירושו – מים.  זה קוקטייל שמכיל מיץ תפוזים, בננות ,פאפאיה,מנגו ואבוקאדו. כול תרכיז של הפרי מעורב במים, קרח כתוש ,וחלב מרוכז, ומוסיפים קצת ג'ין או טוניק  וביחד זה מיץ  שהמרקם קצת סמיך אבל הוא ,איך נאמר- אלוהי .ככה אנו יושבים עוד לפני שהובא לנו התפריט.הפייה הבאלינזית נעלמה מיד עם הנחת הכוסות על השולחן. אנו לבדנו, במדור האוכל של גן העדן. מירי חייכה חיוך בלתי רגיל,חיוך של סיפוק רב,פנימי מאוד.

"למה החיוך?"

" זאת הפעם הראשונה שאנו כבר ארבעה, או חמישה ימים בטיול ואתה לא מזכיר את הנסיעה חזרה הביתה."

גם אני חייכתי. אני שיוזם את מרבית המסעות שלנו, ברגע שאנו דורכים על אדמת היעד אני כבר מתכנן את הנסיעה חזרה.יעד ישן, עד שאמצא יעד חדש. מירי אמרה לי פעם שאני מזכיר לה את הסרט של what makes Samy run – מה מריץ את סמי. שם של סרט אמריקאי של באד שולברג שמתאר מפיק -במאי הוליוודי חסר מנוח בדחף מתמיד קדימה, עד שהוא כושל. "אתה יודע אליק. המנטרה שלך היא:  הזמן לא עושה את שלו. תלוי בנו מה אנו עושים עם הזמן. אלא שזה לא בדיוק כך, כמו דברים אחרים. לא צריך תמיד לדחוף, לדחוק, לחתור למטרה. אפשר בהחלט לתת גם לזמן לעשות את שלו. תן לו לזרום. כמו כאן בבאלי, או במקום אחר. תתבונן. תהיה גם אתה צופה ולא תמיד שחקן על הבמה." כמה היא צדקה.הפעם לא רק חשבה, כדרכה אלא גם אמרה. התכופפתי וכמעט נפלתי מן הנדנדה כדי להגיע לשפתיה ולהדביק לה נשיקה חזקה.-בא לי.

bali flower festivalpost

 

 

 

 

 

 

באותו ערב, לקראת חצות, אמרה לי מירי: "אליק: בוא נרד למטה לגן הסמוך". אמנם היינו די עייפים אבל, אם מירי לוקחת  יוזמה ,אני שמח להיענות. ירדנו. שאלתי אותה אם היא מתכוונת ללכת "לגנים התלויים של אובוד". שהם בעצם "חצר אחורית"  של וילות לתיירים .היא אמרה שסתם מתחשק לה לצאת ואם נמצא איזה גן, יופי. באובוד לא צריך ללכת רחוק ובכול מקום ישנה איזו גינה קטנה, איזה בוסתן. ולשם הלכנו. אובוד מסתורית בלילות.  אחזתי בידה של מירי ושרתי לה  some enchanted evening when you find your true love מן המחזמר "דרום פסיפיק" , שצולם בבאלי, וההמשך אומר: " ברגע שמצאת את אהבת חייך, עוף אליה, והפוך אותה לשלך. ואם לא תעשה זאת  אז במשך כול חייך  אתה עלול לחלום לבד. ברגע שמצאת אותה לעולם לא תיתן לה ללכת, לעולם לא תניח לה לעזוב"

זה היה כול כך רומנטי ,כול כך מתוק ונמס שצעירים  רבים בימינו, אולי לא יתפסו זאת. לא אינסטנט- סקס ובירה.הדרך -la strada -.רומנטי,ארוטי, דחף נפלא..הגענו לאיזו בוסתן צפוף שבקושי היה בו מקום לשבת או לשכב .ג'ונגל. מצאנו איזה קטע עם צמחיה רכה ומירי נטלה את ידי וישבנו. הטמפרטורה הייתה בערך 25 מעלות,חמים, אבל לא לח.

הלילה היה ענוג אבל קצר, וכשהופיעו צבעי השחר, חזרנו למלון, התרעננו לקראת ההמשך , להר הגעש Gunung Agung  הר קדוש, .חוויה רדפה חוויה. אל ההר הובאנו ברכב שטח . אל הפסגה עצמה רכבנו על  סוסי הרים קטנים שהם  זן דרום אסייתי ובדומה  לעז הבר, מטפס על פסגות ההרים בקלות רבה. כול זאת בגמישות מדהימה ורגישות לכל סלע, וענף בשולי הפסגות, אשר לעתים מרחק קצר מאוד מפריד ביניהם לבין תהום בעומק של יותר משלושה קילומטרים. את הסוס מוליך הרָכָב, צעיר, קטן, גמיש  ומיומן והוא רץ לפני הסוס ומנתב אותו. מוטב לרוכב להסתכל ימינה על ההר מאשר משמאל על התהום. מירי כמעט ונשמתה פרחה, אבל עשתה זאת בכבוד. בעצם כול המשתתפים, נשים וגברים, ברגע שהשתחררו מן ההלם הראשון , למעט אישה אחת ,כול אנשי הקבוצה הגיעו אל פסגת ההר ברכיבה. דינאמיקה קבוצתית.

על הפסגה  מגובה של יותר משלושה קילומטרים השתרע לפנינו הפסיפס הצבעוני הזה  בקסמו המדהים. הצבע הירוק בכול  תת גווניו מאופק לאופק, שדות האורז המישוריים, הרכסים המדורגים שופעי בוסתנים, צבעי הקשת של הבתים, החופים הלבנים זהובים. בחלקו המערבי של האי השתרע הפארק הלאומי על פני כ-200 אלף דונם, וכולל גם פארק ימי של שוניות אלמוגים נאות, ערבות חוף, מעיינות חמים, איים וג'ונגל. בעלי חיים רבים מתגוררים בשטח השמורה, ובהם קופי המקק, איגואנות, נחשי פיתון, איילים, חזירי בר, סנאים ושפע עצום של ציפורים ועופות מים. ."באלי הָיי". או סֶלאָמָת  דאטאנג- באלי" ברוך בואכם לבאלי. איזה שָנגרי –לָה  של יופי, שלווה רוחנית .עוצר נשימה. לא אגדה. החזקנו את הידיים חזק ,חזק ולא הוצאנו הגה. גם לא וואוו. למילים יש כוח, אבל לעתים  אנו לא זקוקים להם.

 judit bali retaurant post.jpg

zvi bali mt ` 161 - post 3עותק

על מורדות הר אגונג שוכן מקדש בסאקי ( Besakih) "אם כל המקדשים".ההינדואיזם היא דת פוליתיאיסטית המאמינה כאמור באלים רבים. אלה שנחשבים בדרך כלל לחשובים שבין האלים הם ברהמה,וישנו, אינדרה, קאלי ושיווה, והם מיוצגים על ידי פסלים אליליים א  מנחה. זאת יכולה להיות בצורת צרור צמחי תבלין, פרחים טריים או יבשים, צדפים מסוגים שונים, ואף מאכלים, בדרך כלל יבשים כדי שלא לגרום לריח רע. מודלקים גם נרות  מבושמים שריחם מתוק.באותם רגעים עפתי גם אני לעולם רחוק. עולמי הפנימי שלי. הנה איש, אישה , זקן ונער, שמתפללים לבוראם או לאל שלהם שמייצג אותו, בלא להיות צמודים לתפילה טקסטואלית .מעטים ממלמלים. רובם מהרהרים. הם  מזמן מצאו את אלוהיהם. כאן  הם מחפשים את עצמם. הם מסתכלים במראה שלהם הפנימית שממנה תבוא גאולת הנפש שלהם. אם הם חשים כבולים  התפילה הפנימית הזאת אמורה לשחרר אותם היא מלמדת אותם שבעצם הם כבולים בידי עצמם וחופש הוא בחירה פנימית של האדם  עצמו, של הטבע שבו נולד- לחופש נולד. חופש  היא דבר שקיים אצל הבריאה  מאז הלידה, וצריך לדאוג שלא לאבד אותו .ואין גבול לשוטטות הזאת של הרהורים שמגיעים  עד ללידה. במקום המדהים הזה אתה מוצא את עצמך חולק על הקביעה ב"בראשית" שיצר לב האדם רע מנעוריו. האדם מטבעו אינו רע. הרוע הוא בנסיבות סביבנו ,בהלכות פסוקות שמנסים לפטם אותנו. כאן ,במקדש ההינדי, זה שיח כואב ונוקב של אדם עם  עצמו . הוא מתוודה בפני עצמו. הוא הכומר והרב של  עצמו.וכל זאת מתרחש בשקט ושלווה והפרפרים מסביב לא מפריעים. ובפנים במקדש ריח מתוק של קטורת ולהבות נמוכות מהבהבות בתפיסה הפילוסופית העמוקה יותר של הדת- האלים נתפסים כהתגלמויות שונות של המהות העליונה האחת, הברהמן.

היינו שם ערב רב של תיירים ומקומיים. הבאלינזים באים כדי להביא  מנחה. זאת יכולה להיות בצורת צרור צמחי תבלין, פרחים טריים או יבשים, צדפים מסוגים שונים, ואף מאכלים, בדרך כלל יבשים כדי שלא לגרום לריח רע. מודלקים גם נרות  מבושמים שריחם מתוק.באותם רגעים עפתי גם אני לעולם רחוק. עולמי הפנימי שלי. הנה איש, אישה , זקן ונער, שמתפללים לבוראם או לאל שלהם שמייצג אותו, בלא להיות צמודים לתפילה טקסטואלית .מעטים ממלמלים. רובם מהרהרים. הם  מזמן מצאו את אלוהיהם. כאן  הם מחפשים את עצמם. הם מסתכלים במראה שלהם הפנימית שממנה תבוא גאולת הנפש שלהם. אם הם חשים כבולים  התפילה הפנימית הזאת אמורה לשחרר אותם היא מלמדת אותם שבעצם הם כבולים בידי עצמם וחופש הוא בחירה פנימית של האדם  עצמו, של הטבע שבו נולד- לחופש נולד. חופש  היא דבר שקיים אצל הבריאה  מאז הלידה, וצריך לדאוג שלא לאבד אותו .ואין גבול לשוטטות הזאת של הרהורים שמגיעים  עד ללידה. במקום המדהים הזה אתה מוצא את עצמך חולק על הקביעה ב"בראשית" שיצר לב האדם רע מנעוריו. האדם מטבעו אינו רע. הרוע הוא בנסיבות סביבנו ,בהלכות פסוקות שמנסים לפטם אותנו. כאן ,במקדש ההינדי, זה שיח כואב ונוקב של אדם עם  עצמו . הוא מתוודה בפני עצמו. הוא הכומר והרב של  עצמו.וכל זאת מתרחש בשקט ושלווה והפרפרים מסביב לא מפריעים. ובפנים במקדש ריח מתוק של קטורת ולהבות נמוכות מהבהבות..

( מתוך "כמו פרש קווקזי"- הוצאת גוונים 2015

 

ארץ טרופית יפה…תלוי למי.

זנזיבר – אי מקסים ובו איים קטנים של שפע ואי גדול של  בערות ,הזנחה ועוני משווע.

 חופים רחבים של חול בלובן של קמח ,בשולי צבע טורקיז של מי האוקיינוס ההודי , שוניות אלמוגים ולהקות של דגים טרופיים צבעוניים  בינתם , מפרצי צלילה במי בדולח, צבי ענק בבריכות עמוקות, דולפינים שמזמינים שחייה אתם , שלל של עצים טרופיים, שמורות של  חיות בר, ביניהם קוף הקולבוס האדום, חוות פרפרים מרהיבים בצבעיהם, בוסתני בשמים וכפרי נופש מסוגננים מפוארים ונוצצים לאורך החוף. זאת זנזיבר ככותרת לתיאורים ארוכים  על יפי וקסם של האי. אלה מופעים בלווי תמונות מרהיבות,בפרסומים כתובים ווירטואליים של סוכנויות התיירות. זאת אמת. אבל לא כול האמת .

כול אלה לא מחכים, גם לא למי שאצה לו הדרך לפסוח על קבלת הפנים כדי להכיר את הנפשות בארץ וביבשת שאליה אתה בא. או שאין לו מסוק לטוס לאי כמו למשל ביל גייטס, אם הוא בא לאי הפרטי שלו בזנזיבר. אני שוחר החי של  הולכי הרגל, לא פחות מאשר החי של הולכי ארבע ושל הצומח. משום כך בלתי נמנע הוא מלהתעכב  על השער של גן העדן הזה וגם מה שיש בתוכו.

 

two zanzibar from above post 2 - עותק?????????????

 

זנזיבר- בעת נחיתה פסיפס של גאות ושפל

בנמל התעופה,  של זנזנבר, מסלולי ההמראה והנחיתה מותאמים למטוסים מכול הסוגים כולל מטוסי ג'אמבו. אלא שבכך תם פרק נמל התעופה  ומתחיל הפרק של שדה תעופה. העתיד, כלומר הטרמינל החדש, נראה בשלבי ההקמה סמוך למתחם החניה שבו חונה המטוס. לכן, טבעי ,וככה גם ציפיתי, שאמנם נרד בכבש נייד שמוסע  עד לאחד הפתחים של המטוס.משם לאוטובוס,שמסיע אותך לבית הנתיבות, כפי שזה היה בנמל התעופה בן גוריון לפני הקמת הטרמינאל החדש. אלא שהמציאות מייד הכתה בך ודומה שהגעת לחאן יונס לפני כמה עשורים, באדיבות תנועת "יש גבול" , כדי שתכיר את חיי הילידים. אינני זוכר אם אולם הבאים הוא מעץ או מאבן או ממלט אך הפנים שלו הוא חלל של מחסן ובו שני תורים. אחד תור גדול שבו הנכנסים שזקוקים לוויזה משלמים חמישים דולר לאדם ומגישים טפסים שמולאו עוד במטוס. הצפיפות נוראה. החום מחניק, הלחות מדביקה. אין אפילו מאוורר למעלה.לאחר ששילמת וקבלת תלוש שמאשר זאת ,עליך לעבור לתור השני, שהיה קצר יותר אך התהליך הוא אטי להחריד. כאן ישנם  שני אשנבים לביקורת גבולות. התָאים  מצוידים לא רק במחשב, אלא גם במצלמה. ולא די היה במצלמה שצילמה את פניך, כמי שנגדו הוצא צוו מעצר או שהוא בדרך לכלא. היה גם מצמד אלקטרוני לכף היד. והשוטר הראה לך באצבעותיו כמה אצבעות עליך לשים על המרקע הקטן.עד שהוא היה שבע רצון,שיש לך חמש אצבעות ביחד,וכל אחת לחוד, ואז הוא התבונן שוב במחשב ודפק חותמת.

אגב ,נמל התעופה נקרא "נמל התעופה הבינלאומי קיסאוני" ומוזכרים חברות תעופות בינלאומיות שמגיעות לאי,אבל שום חברת תעופה ישראלית לא מוזכרת. בשום מקום, גם לא בפרסומים הפנימיים על חברות התעופות השונות שמגיעות לזנזנבר.

"יָמִינָה יָמִינָהשְׂמֹאלָה שְׂמֹאל, לְפָנִים, אָחוֹרה…" בקצב אפריקני.

 כשתהליך זה נגמר הלכנו מרחק קצר מאוד לאיסוף הכבודה שנמצאת ב"אגף" סמוך   ל"אולם הבאים" אלא שהוא פחות מואר. מחסן לכל דבר, או דיר, עם ניאון גוסס למעלה. בשעה שבמדור הראשון נאלצנו לעמוד שורות, שורות, כאן הכול היה אגודה אחת. במצב כזה של יד ורגל הכול בכול – הישראלים  אמורים להרגיש בבית. אין תורים ונדחפים. אבל לא. כולנו עמדנו המומים וסימן שאלה גדול על פרצופנו המיוזע. היכן מערכת השינוע. מחכים.אולם מי שבכול זאת נדחק קדימה לבדוק, שם לב, שיש מחיצת בטון בגובה של מטר שמאחוריה עומדים שני גברים . זהו. החידה נפתרה לכאן תגיע הכבודה באיזה רכב. ותוך זמן לא רב, ראינו במו עינינו מרחוק שאחד מהם מרים מזוודה, וכשאיש לא בא לאסוף אותה, חברו שנמצא מעבר למחיצה בצד שלנו  לקח את המזוודה ושם אותה במקום ריק כלשהו באולם. זאת הייתה ההתחלה. ההמשך היה קצת יותר ער. מזוודה מורמת , מישהו רץ ,לא מגיע בזמן, שמים את המזוודה באולם, האיש נדחק, רץ למקום, כדי להיווכח שהכבודה היא לא שלו . הוא רץ חזרה לעמדה ומזוודה אחרת מורמת ומישהו אחר רץ. תוך זמן קצר ראית ריצות אל המחיצה מהמחיצה, אל האולם למחיצה וכך הלאה וכך הלאה וההלם הראשוני פינה מקום לצעקות " הנה המזוודה שלנו", "איזה דפק- לא שלנו", "היא שם" "היא כאן" קפיצות וצעקות כמעין מחול אפריקני רק בדיסהרמוניה מוחלטת. בתי , נתי, שלוותה אותי במסע, היא בן אדם רגוע, בדרך כלל, והיופי שבדבר שגם בכאוס הזה, היא נשארה רגועה. מה שאי אפשר לומר על אביה. היא  רק פקחה עיניים על המזוודה שמורמת מעבר למחיצה, וכאשר זיהתה  אותה עקבה אחרי הסבל ששם אותה במקום לשם ניגשה ושלפה אותה. ככה, בשעה טובה אספנו את שתי המזוודות שלנו.

בצאתנו מן המבנה החם והמהביל אל אור היום, לאמור בטמפרטורה של 33 מעלות בצל ערביים  ו 75 אחוזי לחות, עטו עלינו הסבלים תפסו את המזוודות ורצו לפנינו עד לגדר מרושתת, ואנו רצנו אחריהם שמא נאבד אותם. שם עמדו נציגי  סוכנויות התיירות המקומיות שהיו קשורים לסוכנויות הישראליות או לחברת התעופה שסיפקה את "חבילת הסיור" . היו גברים, ונשים חובשות  את הבורקה. הם בדקו רשימה והורו לסבל לאיזה רכב לקחת אותנו. כאן צריך היה עין מיוחדת  של  צופה העומד ברכבי הספארי  לגילוי עקבות של  החתולים גדולים. שכן באותו מגרש חניה  עמדו עשרות כלי רכב,אוטובוסים, מיניבוסים, מקסיבוסים, טנדרים, ,אופנועים ועוד סוגים שונים של דברים ממונעים סגורים ופתוחים ,איך נתאר זאת , כמו "פאזל" .זה ברוחב, זה באורך,זה בעוקם ימינה וזה בעוקם שמאלה, והסָבָל צריך לתמרן בין  השבילים הצרים במבוך הזה עד שהוא מגלה את האוטובוס שלנו. הוא קיבל שני דולר,דולר למזוודה. קשה לתאר את ההלם ואחריו החיוך הגדול-"אָסָנטֶה, אסאנטה" תודה, תודה. אם הוא יזכה בעוד עשרה לקוחות כאלה באותו יום- הוא יהיה אדם אמיד.כאן, ליד האוטובוס מצאנו את בָרָאָכה  הנציג של "זאנטורס"- סוכנות הנסיעות המקומית שלנו של  חברת התעופה הישראלית שדרכה רכשנו את "חבילת הסיור". בראכה היה כולו חיוכים, אמתיים, לבביים,ואין לטעות. ככה הם כולם כשהם מחייכים אליך. מצאנו גם מיזוג אוויר עייף ובראכה הבטיח כי כאשר נזוז, גם המיזוג יזוז. אנו ועוד זוג עם ילד היו החלוצים ובראכה מסר לנו  שלאוטובוס צריכים להגיע 23 ישראלים, אשר מועדים לשני מרכזי נופש סמוכים .מתא סגור הוא הוציא מטליות ספוגות. אני מריח טחב, ובתי אומרת שזה ציפורן. "וואללה התרעננו"- אומר לנו בארכה,ואנו מנידים בראש. משום מה חכינו כארבעים דקות עד ששמונה עשרה הישראלים הנעדרים הגיעו. לא שאלנו מדוע איחרו. אפשר בגלל הכבודה ואפשר משום שאחת המשפחות, זה  הטיול השני לה, והם גיששו אחרי משהו, בלי לשים לב  שמחכים להם.אפשר שפשוט היינו מותשים מלשאול שאלות.אם אתה באפריקה נהוג כאפריקאני.

ג'אמבו ,ג'אמבו- זנזיבר.

לאלה שמזהים ג'אמבו עם מטוס רחב וארוך , או עם בורגר גדול, ייאמר שזאת מילה  סוואהילית, השפה המדוברת במזרח אפריקה וזנזיבר ביניהן. המשמעות היא :שלום. במקור זה היה שמו של פיל גדול מפורסם. ג'אמבו-to all of you  ברך בראכה את  החבורה, כשמניין הנוסעים היה שלם, לאחר ספירה כפולה . הגיע  תורו של הנהג. מהניסיון שלנו בנסיעות ברחבי זנזיבאר, ונסענו בסיורים במהלך כול הביקור, שכן רק ככה אפשר לצאת מתחומי גן העדן הקטן, הנהגים הם להטוטנים. הם מכירים את הרכבים ואת נהגיהם, וחשוב יותר את הדרכים והתנועה ברכב וברגל עליהם. וככה  הוא תמרן, קדימה וברוורס, קדימה וברוורס, קצת שמאלה קצת ימינה, סיבוב קל, ועוד סיבוב עד שאף האוטובוס היה מול שער היציאה. כאן הוא האט כדי לעבור איזו גבשושית עפר, חתך ימינה כדי שלא לשקוע בשלולית עמוקה  בצד דרך היציאה, שנוצרה על ידי הממטרים בלילה ,ותישאר ככה עד לממטרים הבאים. ככה הוא תמרן גם דרך המהמורות  בנתיב היציאה. הוא עלה שמאלה וירד ימינה והתיישר עד שהגיע לכביש האספלט. בתחילתו הכביש הוא דו נתיבי בכול צד ועשבים שוטים באמצע,אבל זה  נמשך קילומטר ומשהו ואחר כך כול הדרכים הסלולות   בזנזיבר,הם חד נתיביים ,כול מסלול ללא כול שוליים. דרכי  העפר, שהם רוב הנתיבים, רובם רוחביים, אל לב האי, הם חצי נתיביים.אם רכב בא מולך עליך לעלות על שולי העפר או החול , תוך צפירות מתונות להולכי הרגל. הכול, בשקט וברוגע.

הגענו לשדה בשעה ארבע ויצאנו ממנו בערוב היום.מבחינת הזמן, זנזיבר חדשנית יותר מאתנו. אין שעון חורף,וצריך פחות חשמל. המקום המועדף לגור בו הוא בפאתי הדרכים, וזה מובן.המבנים,מאבן, ממלט, מעץ, מפחים,מענפים של עצי טיק, או תערובת של כול אלה מצויים בצפיפות בשולי הדרך.כבר כמעט חושך ואין אור בבתים למעט פה פנס לוקס, באיזו חושה עששית ובמקום אחר נר. "אין כאן רשת חשמל ?"- אני שואל את בראכה. "יש- הוא עונה- אין כסף לשלם".וככה אנו עוברים על פני קילומטר אחר קילומטר של בקתות עלובות, עקומות ושוקעות, חלקם ללא חלונות, וזאת תערובת של בתי מגורים, מחסן שמשמש גם דיר, ואפשר מקום למכירת  מעט ירק.פה ושם מתהלכים  האנשים, או מי שידו משגת רוכב על אופניים, שכן אופנוע זה מותרות שרק מעטים זוכים לו. וחושך, חושך. אם יש פנס אז זה משהו שמטיל אור דלוח כדי לחשוף כמה צמחים קמולים על דוכן- ירקן השכונה. פה ושם איזו עגלה קטנה רתומה לבן בקר גבנוני  שחון , סוג הבקר שאופייני למזרח אפריקה.העוני והעזובה זועקים.מה שצובע את שולי הדרך אלה בגדי הנשים הססגוניים. אף  שרוב הנשים חובשות בורקות ושמלות עד לקרסוליים, הלבוש מרהיב בצבעיו. שלא כמו באזור שלנו, שהוא שחור או כהה.הגברים חובשים תקיאה, כיפת תפילה מוסלמית. זאת לא חובה אלא בחירה של המוסלמים האדוקים. האיסלם  בזנזיבר הוא איסלם מתון כמו שמצאנו בשעתו במדינות הקווקז, כמו באוזבקיסטאן .יש גם אוכלוסיה קטנה של נוצרים אך אלה מצויים בעיקר בבירה "זנזיבר סיטי".

עוני, בערות,אבטלה בלא תקווה.

זנזיבר הוא השם שהעניקו לאי הערבים, ומשמעו  "זנג'י ברא "- בדיאלקט הערבי "כושי החוצה".ליתר דיוק מדובר בסוחרי העבדים הגדולים, שזנזיבר הייתה בעבורם "מעברה" מרכזית- טרנזיט-  לסחר של עבדים בין מדינות מזרח אפריקה לבין מדינות ערב , הודו והארצות הסמוכות במזרח הרחוק. אמריקה ייבאה עבדים ממערב אפריקה. האוכלוסייה מונה כיום כמיליון ורבע מיליון תושבים.הם מתפרנסים בעיקר מדייג, גידול חקלאי, דל למדי, תבלינים ותיירות. להערכת בָראכָה בתיירות מועסקים בין 8000-10,000 אנשים, והענף הזה הוא הענף המכניס ביותר. הרוב המכריע של התושבים מובטל. מספר התושבים שיודעים קרוא וכתוב הוא ככול הנראה עשרים וחמישה אחוזים מן האוכלוסייה. חרף העובדה שהממשלה המרכזית של טנזניה גובה כספים רבים מן התיירים, הן באמצעות אשרות הכניסה והן במיסים, בין השאר מיסי מלון, ומיסים באתרי התיירות, היא משקיעה מעט מאוד באי, לא בתשתיות ולא לרווחת התושבים. החינוך הוא לאלה שיכולים להרשות לעצמם לשלם בעבורו , כמו גם שרותי הבריאות. התזונה של הילדים לקויה ובגיל צעיר מאוד תראה אותם  כחושים, משוטטים ומבקשים נדבות או מנסים למכור איזו גלויה או מזכרת תיירותית קטנה אחרת . בכול מקום שבו ביקרנו מחוץ לכפר הנופש המדושן, במהלך הביקורים לאתרי התיירות השונים,  נתקלנו בתנועה של אנשים נודדים הלוך ושוב, באין להם עיסוק אחר.העוני העמוק זועק בדממה שלו,העזובה בכול מקום היא סימן הכר. עלובי החיים באפריקה של היום. מראה מיוחד ריתק אותי,ועמדתי רגע מהורהר. על מדרגה של אחת הבקתות ישבה אם צעירה, ולידה ילדה קטנה. היא לא שחקה בבובה, או בצעצועיי חיות שמצויות באי. היא שיחקה בחול. הוא מצוי בשפע.

threeיוסי כהן 3 - עותק

zanzibar yossi 4

 

 

 

 

 

צילומים יוסי כהן ובאדיבותו.

אבל לא תראו את כול אלה על פניהם. הם מחייכים, חיוך לבבי, חם – לא כאמצעי פיתוי, לרכוש איזו מזכרת או תוך הושטת יד לנדבה. חיוך לָזָר שהוא  רצוי מאוד.  רק חושפים את שיניהם הצחות בלובן ואומרים "ג'אמבו". אפרת, עובדת סוציאלית שזה לה הביקור השני באי אומרת שהם תמימים, כמו ילדים. הם יושבים לעתים במעגל ושותקים. הם חולמים. הם מעולם לא יצאו מן האי ולעולם לא ייצאו ממנו. לדעתה  אין גם הבדלים חריפים במעמדות באי שיש בהם כדי לעורר קנאה או חיכוך. אנסתסיה, רוסייה שגם לה זה הביקור השני, הגדירה אותם באוזניי כאטומים, עצלנים. לי זה היה אמנם הביקור הראשון, אבל  הרושם שלי הוא שהם לא אפאטיים,ולא עצלים .הם טובים באופיים. הם כנועים לגורל ומשלימים אתו .בעת הביקור בכנסיה האנגליקנית ב"סטון טאון", החלק ההיסטורי של הבירה, שמייסדיה סייעו בחיסול העבדות, שאלתי את המדריך,ג'ונתן, איך זה שלמרות שהערבים המוסלמים אשר שיעבדו אותם בצורה כה אכזרית ,והדברים מתועדים חזותית, הם נשארו מוסלמים.איך? " מתרגלים, אדוני, מתרגלים"- הוא ענה לי. ואני  שחי בישראל, הנהנתי, גם כאן מתרגלים ,לכל מיני דברים ותופעות בצורה תמוהה. פילוסופיה של חיים במשפט קצר אחד.

zanzibar yossi 6

zanzibar yossi 5

 

 

 

 

 

צילומים יוסי כהן ובאדיבותו

אנשי המסאי.

מי שבולט באי, אף שהם לא נמנים עם הרוב, הם אנשי שבט המסאי . הם תמירים וגופם חטוב ורזה. הלבוש הצבעוני שלהם, דמוי הטוגה הרומאית, מרשים. והמקל ביד וההליכה גאה הם האייקון שלהם . לא תראה מסאי בלי מקל ביד. בעת קנייה באחד הדוכנים הסמוכים לכפר הנופש שלנו, התיידדה בתי עם מסאי. יש לו טלפון סלולארי, והוא יכול להתכתב באנגלית סבירה. ניצלתי הזדמנות זאת ותוך כדי כתבת הפוסט הצגתי לו באמצעות  הנייד של בתי כמה שאלות יסוד. על כך הוא ענה. " הבעיה בטנזניה שאנו ארץ ענייה מאוד. ואכן יש גם אנשים עשירים במדינה. אבל הם דואגים לעצמם ולמשפחותיהם. הם לא דואגים לאחרים. אשר לשבט המסאי, יש בינינו אנשים שיודעים קרוא וכתוב, אבל אלה מיעוט. מה שלי חשוב הוא שיבואו תיירים ואני אוכל למכור להם מזכרות ובכך להתפרנס ולקיים את משפחתי. אני מאחל לך יום נעים"

במילים ספורות אלה קבלנו תמונה על החיים בזנזיבר. הם באו מאדם גאה, גלוי לב, וחָם שמייצג במידה רבה את בני שבטו, אחד השבטים הוותיקים באפריקה, בעלי מסורת ושפה מיוחדות. בפסיעותיהם האצילות,  בזוגות או בשלשות, על החוף עם שקיעת החמה במערב, כזאת שמעטים כמוה ראיתי בעולם, הם נראים  כצללים אחרונים שיימוגו עם השמש. אגב  מזכרות, למעט בחנויות  בבירה , רוב העוסקים במכירת מזכרות הם רוכלים, גם אם יש להם דוכן, וכמובן אלה שנדבקים בך שתקנה משהו. כישראלי, הרי  שלא אקנה דבר מבלי לעמוד על איזה מקח. זה חלק מן העניין. וכשעשיתי זאת עם זנזיברי שרדף אחרי, העירה לי בתי,ששום דבר לא יקרה לי אם אוסיף דולר, כי דולר בשבילו הוא  סכום נכבד מאוד. המשכורת הממוצעת לשכירים, לדברי בראכה היא  200 דולר לחודש לשכבת העובדים הגבוהה.  יוסי כהן, הצלם, שכמה מצילומיו אני מביא, גם הוא טרח להתעניין. לפי הממצאים שלו נהג הטיולים שלנו מקבל על חצי יום עבודה 10 דולר וליום שלם 20. שומר במלון  מרוויח כ 120 דולר לחודש , 8 שעות עבודה ביום ללא כל תנאים,ללא יום חופש, כלומר 30 יום בחודש,  4 דולר ליום עבודה, ומדובר במשכילים שמדברים מספר שפות. אלה כאמור מיעוט שבמיעוט.לכן, אימצתי את המנטרה של בתי בנוגע להתמקחות על המחיר. בתי בראותה דוכן של ציורי קנוואס ועליו חיות אפריקה, ביקשה שהמוכר יוריד את הבד מן המסגרת. היא עשתה שתי מצוות. אחת כמה עשרות דולרים לבעל הדוכן או לסוכן של יוצר הציורים. השנייה, בהקדישה יום בשבוע לגן ילדים אפריקני בתל אביב, שבו כולם ילידי הארץ ולא ראו את ארץ מכורת הוריהם, היא הביאה להם את הציור והוא תלוי בגן. במקרה אחד כשמישהו רץ אחרי עם תקליטור, שילמתי לו את המחיר שביקש מבלי לדעת אם הדיסק בתוך העטיפה בכלל פועל.הסתבר שהוא פעל. זאת זנזיבר המקורית, האוטנטית, שתושביה נשארו משועבדים, אבל לא לערבים אלא לגורל. זנזיבר שלא מופיעה במצגות הפרסומת לאי הטרופי הכובש ביפי האתרים שבו , בחופיו ובמימיו..

אורות בקצה האפלה.

לאחר קרוב לשעת נסיעה  במרחק של 60 ק"מ משדה התעופה, ראינו מרחוק אורות  מנצנצים,אורות לבנים וכחולים, כמו יהלומים נוצצים ומעל – אורות מהבהבים. אלה הם הסימנים שאנו מתקרבים למחוז חפצנו. האורות למטה של כפרי הנופש ולמעלה של  צלחות הסלולאר. הגענו לקצה האצבע בצפון מזרח האי לחוף "פואני משנגאני",- חוף פוואני-  חלק מן המחרוזת  של לבן טורקיז שמעטרת את זנזיבר של מעלה.כאן מצויים אזורי החמדה, של כפרי נופש ברצף אחד.

חזרנו  למאה ה-21 .תהליך הקבלה היה מהיר, נרשמנו,הגשנו דרכונים אלה צולמו והוחזרו, שמו רצועות פלסטיק על הזרוע כדי שלא נזדקק לשלוף תעודות לאתרים השנים במלון,ויש רבים, הב"בֶל בויס" הביאו את המזוודות לחדר ותוך דקות מצאנו את עצמנו בבונגלו בנוי מעץ טיק, מדורג בחוץ, בעל שתי קומות, בכול קומה שלשה מעונות אירוח. בכניסה לחדר שכחנו בבת אחת את כול התלאות של ההגעה, ועינינו תרה אחר כול פרט בעיצוב המיוחד של החדר בסגנון זנזיברי משופר ומהודר וכל פרט בו עשוי בטוב טעם.זאת נוסף על כול אמצעי ומכשירי המודרנה ומרפסת שצופה לכפר ובמרחק קטן לים.למחרת בקומנו ובלכתנו לחדר האוכל, יכולנו להתרשם שכול הכפר הוא גן טרופי יפהפה אחד, מתוכנן להפליא, על המבנים, השבילים, הכיכרות,  מבני הניהול והכנסים. יש בו שתי בריכות, אתרי משחקים, ארבע מסעדות- מסעדת מזנון מכול טוב, מסעדה תאילנדית, מסעדה הודית ומסעדת יוקרה שרק בעבורה צריך לשלם ויש  שלושה מזנונים מהירים אחד מהם בר, ואחד לאכילה בשעה שרגליך שרויים במים חמימים.יש גם ספא, סאונה,חדרי עיסוי וטיפולי יופי.ויש חוף פוואני, ברוחב של עשרות מטרים, לבן, לבן, ובשעות הבוקר המוקדמות, החרוצים מבינינו יכלו לראות את תהליך השפל של הים שנסוג בעשרות מטרים, והפס הכחול נעלם ונשאר רק הטורקיז, הטורקיז של האוקיינוס ההודי אשר בזנזיבר הוא בולט ביופיו אחרי כמה שעות באה הגאות והים החזיר לעצמו את האלמנטים שהוא השאיר בנסיגה, למעט כמה צדפים שגם אני אספתי. הגאות והשפל שחווינו, היה גם משל למציאות בזנזיבר.

היו תיירים, רבים מהם מגרמניה, שלהם זה היה מקום מרגוע ומנוחה מן העבודה ומזג האוויר החורפי בבית. רבים מהם באו רק לשם כך, מארץ צפונית מערבית, לארץ טרופית. והיו, והישראלים בראשם שיצאו כקבוצות שבמסגרתם באו או כיחידים וכהתארגנות מקומית, כמונו עם עוד מספר ישראלים שיצאו מדי יום לאתרי התיירות שהאי מציע.

לא היה מנוס מלשוב למציאות הקשה, אך הפעם ללא ביורוקרטיה של שדה התעופה. כאן הם יושבים ליד מה שאמור להיות איזה בית קפה,או תה ומשקה קל, שגם לכך אין ידם משגת. הם יושבים. יש שמדברים בשקט ויש שדוממים, מגניבים עין לקבוצת הזרים. אם הם מחכים למשהו, אז זה אולי לבודו . גם משיח צדקנו לא מוכר כאן. שמתי לב כי לא ראינו כמעט חתול או כלב ברחובות. הנחתי הראשונה הייתה כי במצב הקיים התושבים צדים אותם למאכל. אבל מהר מאוד הגעתי למסקנה ההפוכה. הם אינם כי אין להם מקורות מחייה,אפילו לא פחי זבל. תימוכין לתיאוריה שלי קבלתי כאשר שהינו לעת ערב בשוק של  "זנזיבר טאון". שם היו חתולים ואחר כך שמתי לב כי גם ליד המלון אלה הסתובבו.

מכול האטרקציות שאני ראיתי ולא ראיתי את כולם, מראה אחד הפעים אותי במיוחד. התעכבנו כמה שעות כדי לראות את המראה במפרץ מיצ'מאווי, לשון צרה בחוף המזרחי. הרכב צריך היה לחנות מחוץ למקבץ של מבנים ואנו  אצנו רצנו עד שדרך שער הגענו לחוף.שם ראינו את השמש טובלת בים בצורה שכמוה אני לא זוכר שראיתי במסעותיי, למטה או מן האוויר . אמרתי ,לעצמי ולאחרים,שרק לראות את  השקיעה הזאת ואת הצבעים שהיא צובעת באופק על הים והחוף היה כדאי לבוא.

masai on the beach post 7

sails on suset beach post 8

 

 

 

 

 

 

מסאי צועד,השקיעה. צילומים נתי גיל-פוגל.

זה יכול היה לראות פינאלה של מסע חווייתי, אלמלא תהליך העזיבה, שעלה באלמנטים שלו על תהליך הקבלה, וכול זאת תוך ציפייה מורטת עצבים להגיע למטוס הממוזג. ובכול זאת כשאני מעלה  בכתובים את הביקור הקצר והאינטנסיבי הזה, אני אומר שזה היה כדאי, מכול בחינה שהיא. לא התנזרתי מן השפע שהציע לי המקום. עם זאת למדתי, ולו ביעף, להכיר חלק זעיר מאפריקה, מקצת מאנשיה, והתלאות שהם עוברים ב"גן העדן הטרופי היפה". איש לא שאל אותם אם הם רוצים לצאת לאוויר העולם, כמו שלא שאלו אותנו. אבל  הם לא לחופש נולדו ,לא כמונו ואף לא כמו "אלזה הלביאה" אלא לעבדות העוני. חלק מן העולם הקטן שלנו.

שבוע לאחר שובי בעוברי באחד הרחובות בדרומה של תל אביב, נתקלתי באדם שחור שירד מאופניו.באיזה דחף פתאומי אמרתי לו " הָקונָה מטאטא". הוא נדהם, חייך, אמר "הקונה מטאטא- ג'אמבו- חבר", עלה על אופניו ונופף לשלום.