Category Archives: העולם

"רואים עולם…"

ימים שכאלה.

בקולחוז  סובייטי מעופף – מדלהי לאמסטרדם וההפתעות בדרך.

 ההקשר של סיפור זה, הוא נושא טיסות ה"לוׂקוׂסט", התחרות במחירים בין החברות,פשיטות הרגל של חברות "מונארך" ו"אייר ברלין",וכדאיות הטיסות האלה . בין הקווים הגדולים שמנסים להתחרות  בחברות המערביות הגדולות מצויה איירופלוט- חברת התעופה הרוסית הגדולה. אבנר גורלי ,שבסיפור הקודם אנו מוצאים אותו בדלהי לאחר הרפתקאות בקשמיר ובאגרה, נזכר בחוויית טיסה במטוס רוסי,  בסיום המסע בהודו בדרך לאמסטרדם. אבנר בחר בחברת התעופה הסובייטית "איירופלוט" בשל המחיר הזול בקו דלהי-דרך מוסקבה לאמסטרדם.

דלהי- צילום ד'מרקר

"בשמחה רבה אני מגיע לשדה התעופה של ניו דלהי בתחושה נפלאה שהנה הצלחתי להחזיר אלף וארבע מאות דולר, בעבור "אבני החן", המזויפות שרכשנו באגרה, אבל זה לא כסף שיכולתי להשתמש בו כי מדובר היה בחברת אשראי שהיא מחזירה את הכסף בחשבון. מה גם שהוא של חברתי ,רותם. לי אין אף פרוטה אבל זה לא משבית את שמחתי." – מספר לי אבנר גורלי. "אני מחפש דלפק שבו יקצו לי מקום במטוס. אין דלפק כזה, ואני שואל אחד מדיילי הקרקע של החברה היכן מסמנים את המקומות והוא אומר לי " כול אחד בוחר לו מקום ", כלומר חאפ- לאפ , כול הקודם זוכה ,ובנמל תעופה  הודי כמו בהודו, אנשים תופסים מקום על ידי שמשליכים קדימה את הכבודה על כיסאות פנויים במטוס. רצתי אצתי לשער כדי לתפוס מקום טוב. עליתי למטוס תפסתי מקום, לקחתי חצי כדור שינה והתחלתי לנמנם. פתאום אני מרגיש איזו חבטה, אני פותח את עיניי ורואה לפני אישה גדולה, בעלת מבנה גוף מלבֵּני , כלומר המותניים  הם ברוחב הכתפיים, והיא  נוזפת בי בשפה הרוסית. אני מנסה לומר לה שאני לא מבין רוסית. וזה מעלה לה את לחץ הדם, טסים במטוס רוסי ולא יודעים את השפה? והיא ממשיכה לגעור ברוסית ולא הבנתי מה היא רוצה  ממני. הרמתי ראש וראיתי שיש עוד כמה כאלה שמסתובבות, זעומות פנים. כאילו כול עניין השרות זר להם. הרי חינכו אותם בקומסומול שכול סובייטי הוא אדון ולא משרת, והנה עליהם לשרת בשחקים ועוד כאלה שלא מבינים רוסית"

גם התפריט הוא של קולחוז.

כשאבנר סיפר לי את הסיפור בקטע הזה נזכרתי בסיפור אחר ששמעתי מפי ידידי מאיר רוזן, אוצר בלום של סיפורים ובדיחות , שהתייחס  לאיזה משבר בבית חולים. לפי הסיפור נערכה ישיבת חירום של הנהלת בית החולים לדון במשבר החמור של העדר כוח אדם וכסף. אחד מחברי ההנהלה אמר שיש לו פתרון והוא לפָנות את כול החולים. הדיילות הרוסיות היו שמחות מאוד אילו טסו לבד עם הטייסים ללא נוסעים.

"בשלב זה של הטיסה "- ממשיך אבנר, " הן הביאו מגשי אוכל. ראיתי איזה בליל דמוי גוּלָש,שממנו מזדקרות חתיכות בשר שמנות, מאכל  שהוא רחוק מלתאבן, ושאלתי מה זה ומיד זכיתי במטר של צעקות. הייתי רעב ואמרתי שתניח לידי את המגש. אכלתי את הדבר הזה וגם לאחר שזה בא אל מעיי לא זיהיתי מה אכלתי. גמרתי לאכול ואז כדור השינה עשה את שלו ונרדמתי. פתאום אני מתעורר מקולות במערכת הכריזה , וגם הגולש עשה את שלו ואני חש כאבים בבטני, והצטווינו לחגור את חגורות הבטיחות וזה העצים את הצביטות בקיבה,ואנו עומדים לנחות אבל זאת לא מוסקבה. זה מקום אחר ואני לא מבין איזה מקום זה."

במוסגר אני מבקש להעיר כי בחלק זה של אסיה ומעל להרי קווקז יש הרבה כיסי אוויר ואני מניח כי מטוס  ה"טופולב" דגם TU 154 שבו טס , כנראה ,אבנר, שנבנה בעיקר לתעופה פנים ארצית ברחבי ברה"מ ,לא אהב כיסי אוויר . אם נוסיף לזה את מחושי הקיבה שלו, זה לא היה נחמד, בלשון המעטה, כשראיתי את עצמי במקומו.

הסתבר,לאבנר , שזאת הייתה חניית ביניים,לצורכי תדלוק, באסתנה בירת קאזאחסטאן שהייתה אז חלק מברית המועצות והיא נמצאת בין דלהי לבין מוסקבה.. " כשירדנו"-ממשיך אבנר- "מצאנו עצמנו בטרמינאל, מין אולם דומה למוסך גדול, ספסלי עץ ודלפקים רעועים, מסוג הטרמינאלים של ברית המועצות." כיום קאזאחסטאן היא מדינה משגשגת הודות לאוצרות הטבעיים בעיקר נפט.גם הבירה וגם נמל התעופה שינו את פניהם.

"אני עם כאבי בטן מחפש שירותים"- ממשיך אבנר . "בכול מסעותיי בהודו, ושם יש הרבה מאכלים שגורמים לזר להשחית את הקיבה, אף פעם לא היה לי שלשול. וכאן  חטפתי זאת על המטוס הרוסי מן הגולאש הזה. אני, חצי ישן,חש סחרחורת ומחושים בבטן ומולנו קבלת פנים של תזמורת קטנה עם אקורדיון, כינור,תופים ,בללייקה- להקה כלזמרית שמנסה להנעים לנוסעים ברדתם מן המטוס. צרוף הזוי.איכשהו החזקתי מעמד ולאחר זמן מה חזרנו למטוס והמשכנו בטיסה למוסקבה.

בצילום אסתנא כיום

הגענו למוסקבה והיה עלינו להמתין עשרים וארבע שעות לטיסת המשך לאמסטרדם. לא היה לי כסף אפילו לא לקנות קפה".

נרדם על המשמרת כשהקומוניזם התמוטט.

"התיישבתי באיזו פינה"- ממשיך אבנר את הסיפור – " ואני מבחין בהמולה . אנשים נכנסים יוצאים מתלחשים, חלקם פניהם חיוורים, אחרים מחייכים מאוזן לאוזן ואני חש באיזו תדהמה. אני תופס מישהו שלשמחתי דיבר אנגלית ואני שואל אותו מה ההמולה."אתה לא יודע?"- הוא שואל אותי ". היה ניסיון הפיכה נגד מנהיג המפלגה הקומוניסטית מיכאיל גורבוצ'וב, וכנראה הצבא עומד מאחורי זה ויש הפגנות גדולות במוסקבה". אני לא ידעתי איך להתייחס לידיעות האלה. והאמת היא שרוב הזמן עשיתי את דרכי לשירותים כדי להתרוקן מאותו מאכל שעל המטוס הרוסי, וגמרתי אומר כי בטיסת ההמשך אני לא נוגע באוכל שלהם. ככה ביליתי בשדה התעופה במוסקבה,בין השירותים לבין נמנום ורק אחר כך התברר לי שנחתי במוסקבה באחד הרגעים ההיסטוריים לא רק של ברית המועצות אלא של העולם."

ואכן באותו יום ב-19 באוגוסט ב 1991  ,כשאבנר ישב  בטרמינאל של מוסקבה ונמנם, או לחלופין רץ לשירותים- התחולל ניסיון הפיכה של שמרנים קומוניסטיים בהנהגת סגן הנשיא  ראש הקג"ב  , שר ההגנה , וראש הממשלה הם החזיקו את גורבצ'וב במעצר  בבית הקיץ שלו בחצי האי  קרים והודיעו לציבור שבשל בעיות בריאות הוא נאלץ לפרוש. הציבור פתח בהפגנות נגד הקושרים במוסקבה ובלנינגראד. הקושרים שלחו את כוחות הביטחון לדכא את המחאה, אך חלק גדול מן הכוחות סירבו להשתתף בדיכוי המרד. במהלך אחת ההפגנות צולם בוריס ילצין, נשיא הפדרציה הרוסית, כשהוא מטפס על אחד מהטנקים שנשלחו לדכא את המרד, אך עברו לצד המפגינים. ב- 21 באוגוסט התמוטטה ההפיכה, וגורבצ'וב חזר למוסקבה. ב- 24 באוגוסט התפטר מתפקידו כמזכיר המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. עם תום ההפיכה החלו הרפובליקות השונות, לרבות קזאחסטאן, להכריז על עצמאות מלאה. היסטוריה.

מתברר שהאדם יכול להיות נוכח באחד האירועים הדרמטיים שידע העולם, כאשר הוא לא מודע להם, הם פשוט לא קיימים. אבנר היה שם ופספס את הקץ לא רק על ברה"מ כמעצמת- על קומוניסטית אלא על הקומוניזם  בכלל. ובמקרה הוא חתם את הסיור של אבנר גורלי בתת היבשת ההודית, סיור עשיר ,כאמור, באירועים מיוחדים .אני משער כי בקטע הזה של הטיסה בין מוסקבה לאמסטרדם הוא פחות שם לב לדיילות הרוסיות והתנזר מן האכילה.

 

בצילום טנקים במוסקבה ב 19 באוגוסט 1991

 

כיום חברת "איירופלוט" הרוסית משתמשת בדגמים החדשים של חברת בואינג האמריקאית,ושל איירובוס  האירופית, בטיסות הבינלאומיות. הדיילות ברובן צעירות, חטובות -גזרה ויפות. בפרסומת  של חברת איירופלוט השבוע תחת הכותרת " עופו על הטעם  שלכם"- צוין  ש"איירופלוט משקיעה תשומת לב מיוחדת בתפריט הטיסה".

מאידך בתחום היותר חשוב, מנהיג רוסיה הוא איש ק.ג.ב בעבר ,וולדימיר פוטין ששולט שלטון יחיד  ברוסיה ומנסה בתחכום וגם בבוטות להשתלט,מדינית וצבאית, על חלקי תבל שונים,לרבות באזורינו. לעומת זאת היחסים עם הודו שהיו בשעתם קרירים כלפי ישראל ,הם ידידותיים מאוד. תהפוכות ההיסטוריה.

זה סוף הסיפור. אבל לא סוף הסיפורים. הם כמו יין טוב במרתף, רק צריך להעלות אותם.

 

אלוהים שומר על המלכה

רשמי ביקור קצר בלונדון לאחר ה  "ברקזיט"

חרף הדעה הרווחת כי האנגלים גזורים מחומרים מוצקים, והם שמרנים וצפויים,  בביקוריי הרבים, יחסית, בארץ זאת – "בריטניה הגדולה" תמיד הייתה בעיניי אניגמטית. יש בה באוּמה הזאת דברים שהם אולי הביזאריים ביותר בעולם ויש בהם משהו ליניארי, עם התחלה וסוף כמו סרגל. גם כשהם היו אימפריה, הם ראו עצמם אי שהעולם מסופח אליו. מאידך ,הם עדיין רואים בממלכה משהו מעצמתי, בשעה שהיא למעשה אי, שמזמן איבד את האימפריה.

במלחמת העולם השנייה, כאשר בריטניה עדיין הייתה ממלכת עולם, האנגלים  ראו עצמם אי, אשר  בעמידה שלא תיאמן נגד הכתישה האווירית הנאצית ,הם הצילו את העולם החופשי. בכול ביקור בעיר המדהימה הזאת אני שומע ברטט את קולו של מנהיג בריטניה בעת המלחמה, ווינסטון צ'רצ'יל  שבאחד מנאומיו הגדולים אומר:" גם בעוד אלף שנה יאמרו ש"זאת הייתה שעתם היפה ביותר"- של הבריטים. עכשיו לאחר שהפכו להיות חלק  חשוב אך בלתי נפרד מאירופה, הם החליטו לחזור לסטאטוס של אי. הם עשו משהו בלתי צפוי. הבלתי צפוי לא היה עצם ההיפרדות מן האיחוד האירופי, אלא העברת  האחריות של  שתי הרשויות החשובות-המחוקקת והמבצעת- לידי העם. והעם הוא לעתים בלתי צפוי, וזה מה שקרה למדינה שהיא אם הפרלמנטריזם הדמוקרטי. אם יש  לאנגלים תחושת חרטה ,אזי לעניות דעתי היא נעוצה לא במעשה אלא בחיפזון שהוא נעשה. חרף המערכה הציבורית שנוהלה על ידי המצדדים בניתוק מן האיחוד והמתנדים לו. לתהליך נדרשה הבשלה הולמת, כיאה לאנגלים, ואז אפשר וההכרעה הייתה שונה, אף שהנסיבות משתנות.

kondon-selfridges-3

לונדון רבה הייתה ברובה נגד הניתוק,בהיותה מוקד עולמי חשוב בתחומי הכלכלה, המסחר, ההון, התרבות, התיירות ותחנת מעבר גדולה בין אירופה לבין אמריקה. מבחינה תיירותית, ניתן לומר שלא זו בלבד שזאת לא פחתה אלא גדלה, בעיקר בשל פיחות ערך הלירה שטרלינג. לי היו כמה אינדיקציות לכך של אורח לרגע. כולם מכירים את תור ה"נחש" בכניסה בביקורת דרכונים. לפי הרושם שלי הוא  גדל כפליים. זאת בשעה שהאורך רוח של  הפקידים נשאר כמו שהיה- ארוך.אין מה למהר. עוד סימן. פעם  שלושה מתוך ארבעה אנשים שנתקלת בהם ברחוב אוקספורד, לא ידעו למסור לך היכן נמצאת "סלפריג'יס", חנות הדגל של לונדון, אף ש"הרודס" גדולה ממנה.

london selfridges store.jpg

 

 

london-selfridges-2

 

"סלפריג'יס"-ברוח שקספיר

הפעם. בביקור הפעם ארבעה מתוך חמישה לא ידעו את התשובה. הרושם הוא שלונדון  מתויירת יותר מאי פעם.כאשר הביקוש גדל,ככה גם ההיצע. לונדון צבעונית מאוד, כרגיל.  כאילו מה שקורה מעבר לתעלה, בצרפת – בכול הקשור בלבוש של  בורקיני ובחיג'אב, שפריז נלחמת בתופעה, לונדון זוכה בתיירים אלה.  לונדון תמיד אכלסה מוסלמים מארצות אסיה ואפריקה, שהיו פעם חלק מהאימפריה,ותמיד הייתה צבעונית וקוסמופוליטית. במציאות של היום ,גם אם העין של הזר המשקיף עשויה להטעות, הצבעוניות רבה יותר- בכול מקום ולפעמים אפילו דומיננטית.זה כולל רובע כמו  "סטאמפורד היל" בצפון מזרח לונדון שהצבע השחור הוא לא רק של אפרו- אנגלים אלא גם של  חסידים יהודיים רבים שמתהלכים עם  הקפוטות  והמגבעות השחורות. משהו כמו "ירושלמי מעורב". (על הקהילה היהודית באנגליה ברשומה הבאה)

עם זאת ישנם דברים שלא השתנו.האנגלים לא מכירים בשינויי האקלים או ב"אל ניניו". הם נמצאים עדיין בערפילים הכבדים שרבצו על לונדון וצננו את האוויר.ביום בואנו במחצית ספטמבר, מזג האוויר הגיע ל- 29 מעלות צלזיוס. בקרונות של הרכבת התחתית אפשר היה להיחנק. אין מיזוג. יש איזה אוורור קל שמורגש כאשר הרכבת זזה מן התחנה ובזה נגמר העניין. יתרה מזאת, אתה רואה גברים לבושים ז'קטים וחזיות, כיאה לסתיו שמתקרב, או בדרך לאירוע שבו לא מתקבל על הדעת להיות סתם בחולצה ומכנסיים . לעומת זאת כאשר יומיים לאחר מכן הטמפרטורה ירדה ל-14 מעלות והמשאבים העזים הורידו אותה בעוד כמה מעלות- בתיאטרון "אולדוויטש" חשנו כאילו אנו  נמצאים ב-35 מעלות בצל. ואגב  הֶרגל, בתיאטרון הזה שנוסד בשנת 1905 ונבנה בסגנון  הבארוק האדווארדיאני ,ובו 1200 מושבים, אלה דומני גם כן לא הוחלפו מזמן, ומזכירים יותר מושבים של הצופים בחדרי המשפט ב"אולד ביילי" של המאה ה-18 . כשיוצאים לאחר שעתיים וחצי של ישיבה וצפייה גם אם מדובר במחזמר Beautiful , לוקח זמן עד שמיישרים את האברים. הפיצוי שבתי איה ,שהייתה אתי בביקור, העניקה לי- היה קפיצה ל" barrafina -מסעדת בר-בוטיק, ספרדית, שלמזלנו בדיוק שני מקומות התפנו. כאן אין מקומות ישיבה זולת סביב הבָר, וכול השאר עומדים ליד הקיר בהמתנה למקומות שיתפנו. כשסיימנו מספר העומדים ליד הקיר הגיע לעשרים איש בערך.אבל המאכלים הספרדיים, שמוגשים במינון קטן אך מושך וטעים, היה בהם פיצוי על הישיבה ב,"אולדוויטש" ". אין מה לדבר לונדון היא וויבראלית.

אדיביי עמך.

 יחד עם כול אלה, בלונדון הרועשת מהמולת המבקרים בה,  עדיין שמור מקום של כבוד לפרט, והיחס לזולת, מקומי או זר. הזכרתי את ה "נחש", בביקורת דרכונים. להערכתנו זה היה עניין לפחות של חצי שעה של זחילה אטית  עד שתורנו עשוי היה להגיע אל דלפק הביקורת. בתי  ניגשה לאחד המפקחים שעמד בצד והמתיקה סוד שאביה הוא אדם במרום שנותיו והעמידה קשה עליו. מיד נלווה אליה פקח, הסיר את החבל מחסימה לדלפק  מיוחד שבו טיפלו בנכים עם כיסאות גלגלים ובלעדיהם. ככה היה גם בתור באחד החנויות, כאשר בתי, נזקקה לאיזו ניירת בכול הקשור במע"ם, עניין של מחצית השעה לפחות. בדרך כלל בחנויות הגדולות הללו אין ספסלים או כיסאות ישיבה. נראה לי שזהו חלק מן הדינאמיקה של המסחר. אתה בא, מחפש, קונה, או לא קונה, והולך. גם כאן נחלצה קופאית ,הביאה כיסא התאימה אותו לגובה שלי, ואני השקפתי על התנועה ועל האנשים בתזוזה. היה גם מקרה שבירידה מן הרכבת שהביאה אותנו מנמל התעופה "היתרו" היינו צריכים לטפס מדרגות עם מזוודות, בחור אפרו- אנגלי ביקש רשות לקחת את המזוודה שלי, עף אתה עד לקצה המדרגות, נופף לשלום ורץ לדרכו. מכיוון שבמקרה- כול אלה  שהזכרתי היו ממוצא אפריקאי, בתי  שמתמחה בטיפול פסיכולוגי משפחתי, סברה שטבעי שאנשים חלשים, או כאלה שזקוקים לעזרה בעצמם, יגלו אמפתיה כלפי האדם שזקוק להם. אפשר שזה מיזוג של השניים בחברה שמצטיינת בסובלנות וסבלנות. שלא לדבר על הכלל ברכבות ובאוטובוסים "בפני שיבה תקום", שבאנגליה הוא מובן מאליו, בשעה שבארץ היהודים שנתנו לעולם את התנ"ך-לא כול כך.

היופי בערים כמו לונדון, במיוחד לגבי אלה שמכירים אותה, הוא שהיא גזורה לפי אורך  הביקור בה. ככה למשל במקום ללכת ל "ניו טייט גאלרי"- המוזיאון העכשווי ביותר שעליו המליצו יודעי ח"ן בתחום האומנות העכשווית , הלכנו למוזיאון של סר ג'ון סואון- Soan בית גדול במרכז לונדון,עם אוסף פרטי עולמי נדיר של אדם ואספן מיוחד במינו, וזה היה מרתק. לי ,כמי שלא מצטיין בסיורים דקדקניים במוזיאונים, זה היה משכיל מאוד וקומפקטי מאוד. מה גם שחרף הביקורים הרבים בלונדון לא ידעתי על קיומו.

soan-museum-imagessoans-one%d7%93-1

מוזיאון soan.צילומים "בית סואון"

לסיכום הרשומה:  שמתי לב לכרזה שעל אחד האוטובוסים האדומים הדו-קומתיים, שהם חלק בלתי נפרד מן התפאורה של לונדון: You can not take with you the atmosphere – אינך יכול לקחת אתך את האווירה של לונדון. כדי לחוות אותה- צריך לבקר בה. היא אף פעם לא מאכזבת, לפחות אותי.

נ.ב

מי שאוהב  קצת כרוב מוחמץ, חומוס ופיתה, פסטה- בולונז וביסקוויטים מחיטה מלאה- גם לארוחת צהרים בדרך ללונדון, וגם לארוחת ערב בדרך מלונדון לארץ- מוזמן לטוס ב,"אל על"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בא לי באלי

מסיפורי אביב, במרחק הזמן והמקום.

מדי פעם בפעם, גם לשם שינוי וגם ליציאה ל"חופשה" מן השגרה של  רשומה שבועית שעוסקת באקטואליה כזאת או  אחרת, יש חשק לברוח קצת אל מחוזות אחרים, רחוקים בזמן ובמקום. במיוחד בפורים שבה היהודים מקדמת דנה  ביקשו להשתנות באופן מוחלט, למה שהם לא היו ובסתר לבם כמהים להיות. מלך, גנרל, ארכיבישוף, או פיראט ,אסתר המלכה, מלכת יופי ,איזו "מדאם" ועוד.

הלבשתי את המקום בצעיף מרהיב בשפע צבעיו וקבלתי אי קטן, אחד מתוך 18,307 איים,שמהם מורכבת אינדונזיה בשטח של קרוב לשני מיליון קמ"ר. המקום הוא  באלי אי קסום שבו הכול שונה  ממה שיש לנו כאן בישראל.

בחרתי בקטע  הבא.

באנו לבאלי לכייף ולא לעסוק בשרעפי החיים  .מירי החליטה כי באוּבוּד, אנו נסתדר בעצמנו בלי הקבוצה. וככה יכולנו להסתובב באין מפריע מאטרקציה אחת לשנייה. קיפצתי כמו אימפאלה אחר מירי והזנתי את עיניי בשכיות החמדה שראינו, באנשים ובנשים, נשות באלי. כשהגיעה שעת צהרים, מירי הוציאה את המחברת הידועה שלה ששמורה למסעות ושם רשום היה שם  של  מסעדה בשם "לאמאק".אם זה רשום אצל מירי, סימן שזה קיים. ואם זה קיים, היא תמצא זאת. מצאנו. נכנסים  לדלת של מבנה רגיל ומוצאים עצמנו בגן טרופי מדהים. עצים  עתיקי יומין בדמות פסלים, וענפים כבדים עם פרי ובלעדיו, כורעים, משתחווים עמוקות , כדרך המזרח, לאורח שבא. השבילים, שמרוצפים באבנים צבעוניות או צדפים, מוליכים  לשולחנות מוגבהים או מונמכים, או נדנדות משני צדי שולחן. ברגע שאנו מתחילים  להתנדנד, מופיעה מאיפה שהוא מלצרית יפהפייה ואומרת לך welcome to lamac  בחיוך שחושף שינים בוהקות.היא מגישה לך, בלי שהזמנת שתי כוסות גבוהות של "אֵייר" שפירושו – מים.  זה קוקטייל שמכיל מיץ תפוזים, בננות ,פאפאיה,מנגו ואבוקאדו. כול תרכיז של הפרי מעורב במים, קרח כתוש ,וחלב מרוכז, ומוסיפים קצת ג'ין או טוניק  וביחד זה מיץ  שהמרקם קצת סמיך אבל הוא ,איך נאמר- אלוהי .ככה אנו יושבים עוד לפני שהובא לנו התפריט.הפייה הבאלינזית נעלמה מיד עם הנחת הכוסות על השולחן. אנו לבדנו, במדור האוכל של גן העדן. מירי חייכה חיוך בלתי רגיל,חיוך של סיפוק רב,פנימי מאוד.

"למה החיוך?"

" זאת הפעם הראשונה שאנו כבר ארבעה, או חמישה ימים בטיול ואתה לא מזכיר את הנסיעה חזרה הביתה."

גם אני חייכתי. אני שיוזם את מרבית המסעות שלנו, ברגע שאנו דורכים על אדמת היעד אני כבר מתכנן את הנסיעה חזרה.יעד ישן, עד שאמצא יעד חדש. מירי אמרה לי פעם שאני מזכיר לה את הסרט של what makes Samy run – מה מריץ את סמי. שם של סרט אמריקאי של באד שולברג שמתאר מפיק -במאי הוליוודי חסר מנוח בדחף מתמיד קדימה, עד שהוא כושל. "אתה יודע אליק. המנטרה שלך היא:  הזמן לא עושה את שלו. תלוי בנו מה אנו עושים עם הזמן. אלא שזה לא בדיוק כך, כמו דברים אחרים. לא צריך תמיד לדחוף, לדחוק, לחתור למטרה. אפשר בהחלט לתת גם לזמן לעשות את שלו. תן לו לזרום. כמו כאן בבאלי, או במקום אחר. תתבונן. תהיה גם אתה צופה ולא תמיד שחקן על הבמה." כמה היא צדקה.הפעם לא רק חשבה, כדרכה אלא גם אמרה. התכופפתי וכמעט נפלתי מן הנדנדה כדי להגיע לשפתיה ולהדביק לה נשיקה חזקה.-בא לי.

bali flower festivalpost

 

 

 

 

 

 

באותו ערב, לקראת חצות, אמרה לי מירי: "אליק: בוא נרד למטה לגן הסמוך". אמנם היינו די עייפים אבל, אם מירי לוקחת  יוזמה ,אני שמח להיענות. ירדנו. שאלתי אותה אם היא מתכוונת ללכת "לגנים התלויים של אובוד". שהם בעצם "חצר אחורית"  של וילות לתיירים .היא אמרה שסתם מתחשק לה לצאת ואם נמצא איזה גן, יופי. באובוד לא צריך ללכת רחוק ובכול מקום ישנה איזו גינה קטנה, איזה בוסתן. ולשם הלכנו. אובוד מסתורית בלילות.  אחזתי בידה של מירי ושרתי לה  some enchanted evening when you find your true love מן המחזמר "דרום פסיפיק" , שצולם בבאלי, וההמשך אומר: " ברגע שמצאת את אהבת חייך, עוף אליה, והפוך אותה לשלך. ואם לא תעשה זאת  אז במשך כול חייך  אתה עלול לחלום לבד. ברגע שמצאת אותה לעולם לא תיתן לה ללכת, לעולם לא תניח לה לעזוב"

זה היה כול כך רומנטי ,כול כך מתוק ונמס שצעירים  רבים בימינו, אולי לא יתפסו זאת. לא אינסטנט- סקס ובירה.הדרך -la strada -.רומנטי,ארוטי, דחף נפלא..הגענו לאיזו בוסתן צפוף שבקושי היה בו מקום לשבת או לשכב .ג'ונגל. מצאנו איזה קטע עם צמחיה רכה ומירי נטלה את ידי וישבנו. הטמפרטורה הייתה בערך 25 מעלות,חמים, אבל לא לח.

הלילה היה ענוג אבל קצר, וכשהופיעו צבעי השחר, חזרנו למלון, התרעננו לקראת ההמשך , להר הגעש Gunung Agung  הר קדוש, .חוויה רדפה חוויה. אל ההר הובאנו ברכב שטח . אל הפסגה עצמה רכבנו על  סוסי הרים קטנים שהם  זן דרום אסייתי ובדומה  לעז הבר, מטפס על פסגות ההרים בקלות רבה. כול זאת בגמישות מדהימה ורגישות לכל סלע, וענף בשולי הפסגות, אשר לעתים מרחק קצר מאוד מפריד ביניהם לבין תהום בעומק של יותר משלושה קילומטרים. את הסוס מוליך הרָכָב, צעיר, קטן, גמיש  ומיומן והוא רץ לפני הסוס ומנתב אותו. מוטב לרוכב להסתכל ימינה על ההר מאשר משמאל על התהום. מירי כמעט ונשמתה פרחה, אבל עשתה זאת בכבוד. בעצם כול המשתתפים, נשים וגברים, ברגע שהשתחררו מן ההלם הראשון , למעט אישה אחת ,כול אנשי הקבוצה הגיעו אל פסגת ההר ברכיבה. דינאמיקה קבוצתית.

על הפסגה  מגובה של יותר משלושה קילומטרים השתרע לפנינו הפסיפס הצבעוני הזה  בקסמו המדהים. הצבע הירוק בכול  תת גווניו מאופק לאופק, שדות האורז המישוריים, הרכסים המדורגים שופעי בוסתנים, צבעי הקשת של הבתים, החופים הלבנים זהובים. בחלקו המערבי של האי השתרע הפארק הלאומי על פני כ-200 אלף דונם, וכולל גם פארק ימי של שוניות אלמוגים נאות, ערבות חוף, מעיינות חמים, איים וג'ונגל. בעלי חיים רבים מתגוררים בשטח השמורה, ובהם קופי המקק, איגואנות, נחשי פיתון, איילים, חזירי בר, סנאים ושפע עצום של ציפורים ועופות מים. ."באלי הָיי". או סֶלאָמָת  דאטאנג- באלי" ברוך בואכם לבאלי. איזה שָנגרי –לָה  של יופי, שלווה רוחנית .עוצר נשימה. לא אגדה. החזקנו את הידיים חזק ,חזק ולא הוצאנו הגה. גם לא וואוו. למילים יש כוח, אבל לעתים  אנו לא זקוקים להם.

 judit bali retaurant post.jpg

zvi bali mt ` 161 - post 3עותק

על מורדות הר אגונג שוכן מקדש בסאקי ( Besakih) "אם כל המקדשים".ההינדואיזם היא דת פוליתיאיסטית המאמינה כאמור באלים רבים. אלה שנחשבים בדרך כלל לחשובים שבין האלים הם ברהמה,וישנו, אינדרה, קאלי ושיווה, והם מיוצגים על ידי פסלים אליליים א  מנחה. זאת יכולה להיות בצורת צרור צמחי תבלין, פרחים טריים או יבשים, צדפים מסוגים שונים, ואף מאכלים, בדרך כלל יבשים כדי שלא לגרום לריח רע. מודלקים גם נרות  מבושמים שריחם מתוק.באותם רגעים עפתי גם אני לעולם רחוק. עולמי הפנימי שלי. הנה איש, אישה , זקן ונער, שמתפללים לבוראם או לאל שלהם שמייצג אותו, בלא להיות צמודים לתפילה טקסטואלית .מעטים ממלמלים. רובם מהרהרים. הם  מזמן מצאו את אלוהיהם. כאן  הם מחפשים את עצמם. הם מסתכלים במראה שלהם הפנימית שממנה תבוא גאולת הנפש שלהם. אם הם חשים כבולים  התפילה הפנימית הזאת אמורה לשחרר אותם היא מלמדת אותם שבעצם הם כבולים בידי עצמם וחופש הוא בחירה פנימית של האדם  עצמו, של הטבע שבו נולד- לחופש נולד. חופש  היא דבר שקיים אצל הבריאה  מאז הלידה, וצריך לדאוג שלא לאבד אותו .ואין גבול לשוטטות הזאת של הרהורים שמגיעים  עד ללידה. במקום המדהים הזה אתה מוצא את עצמך חולק על הקביעה ב"בראשית" שיצר לב האדם רע מנעוריו. האדם מטבעו אינו רע. הרוע הוא בנסיבות סביבנו ,בהלכות פסוקות שמנסים לפטם אותנו. כאן ,במקדש ההינדי, זה שיח כואב ונוקב של אדם עם  עצמו . הוא מתוודה בפני עצמו. הוא הכומר והרב של  עצמו.וכל זאת מתרחש בשקט ושלווה והפרפרים מסביב לא מפריעים. ובפנים במקדש ריח מתוק של קטורת ולהבות נמוכות מהבהבות בתפיסה הפילוסופית העמוקה יותר של הדת- האלים נתפסים כהתגלמויות שונות של המהות העליונה האחת, הברהמן.

היינו שם ערב רב של תיירים ומקומיים. הבאלינזים באים כדי להביא  מנחה. זאת יכולה להיות בצורת צרור צמחי תבלין, פרחים טריים או יבשים, צדפים מסוגים שונים, ואף מאכלים, בדרך כלל יבשים כדי שלא לגרום לריח רע. מודלקים גם נרות  מבושמים שריחם מתוק.באותם רגעים עפתי גם אני לעולם רחוק. עולמי הפנימי שלי. הנה איש, אישה , זקן ונער, שמתפללים לבוראם או לאל שלהם שמייצג אותו, בלא להיות צמודים לתפילה טקסטואלית .מעטים ממלמלים. רובם מהרהרים. הם  מזמן מצאו את אלוהיהם. כאן  הם מחפשים את עצמם. הם מסתכלים במראה שלהם הפנימית שממנה תבוא גאולת הנפש שלהם. אם הם חשים כבולים  התפילה הפנימית הזאת אמורה לשחרר אותם היא מלמדת אותם שבעצם הם כבולים בידי עצמם וחופש הוא בחירה פנימית של האדם  עצמו, של הטבע שבו נולד- לחופש נולד. חופש  היא דבר שקיים אצל הבריאה  מאז הלידה, וצריך לדאוג שלא לאבד אותו .ואין גבול לשוטטות הזאת של הרהורים שמגיעים  עד ללידה. במקום המדהים הזה אתה מוצא את עצמך חולק על הקביעה ב"בראשית" שיצר לב האדם רע מנעוריו. האדם מטבעו אינו רע. הרוע הוא בנסיבות סביבנו ,בהלכות פסוקות שמנסים לפטם אותנו. כאן ,במקדש ההינדי, זה שיח כואב ונוקב של אדם עם  עצמו . הוא מתוודה בפני עצמו. הוא הכומר והרב של  עצמו.וכל זאת מתרחש בשקט ושלווה והפרפרים מסביב לא מפריעים. ובפנים במקדש ריח מתוק של קטורת ולהבות נמוכות מהבהבות..

( מתוך "כמו פרש קווקזי"- הוצאת גוונים 2015

 

ארץ טרופית יפה…תלוי למי.

זנזיבר – אי מקסים ובו איים קטנים של שפע ואי גדול של  בערות ,הזנחה ועוני משווע.

 חופים רחבים של חול בלובן של קמח ,בשולי צבע טורקיז של מי האוקיינוס ההודי , שוניות אלמוגים ולהקות של דגים טרופיים צבעוניים  בינתם , מפרצי צלילה במי בדולח, צבי ענק בבריכות עמוקות, דולפינים שמזמינים שחייה אתם , שלל של עצים טרופיים, שמורות של  חיות בר, ביניהם קוף הקולבוס האדום, חוות פרפרים מרהיבים בצבעיהם, בוסתני בשמים וכפרי נופש מסוגננים מפוארים ונוצצים לאורך החוף. זאת זנזיבר ככותרת לתיאורים ארוכים  על יפי וקסם של האי. אלה מופעים בלווי תמונות מרהיבות,בפרסומים כתובים ווירטואליים של סוכנויות התיירות. זאת אמת. אבל לא כול האמת .

כול אלה לא מחכים, גם לא למי שאצה לו הדרך לפסוח על קבלת הפנים כדי להכיר את הנפשות בארץ וביבשת שאליה אתה בא. או שאין לו מסוק לטוס לאי כמו למשל ביל גייטס, אם הוא בא לאי הפרטי שלו בזנזיבר. אני שוחר החי של  הולכי הרגל, לא פחות מאשר החי של הולכי ארבע ושל הצומח. משום כך בלתי נמנע הוא מלהתעכב  על השער של גן העדן הזה וגם מה שיש בתוכו.

 

two zanzibar from above post 2 - עותק?????????????

 

זנזיבר- בעת נחיתה פסיפס של גאות ושפל

בנמל התעופה,  של זנזנבר, מסלולי ההמראה והנחיתה מותאמים למטוסים מכול הסוגים כולל מטוסי ג'אמבו. אלא שבכך תם פרק נמל התעופה  ומתחיל הפרק של שדה תעופה. העתיד, כלומר הטרמינל החדש, נראה בשלבי ההקמה סמוך למתחם החניה שבו חונה המטוס. לכן, טבעי ,וככה גם ציפיתי, שאמנם נרד בכבש נייד שמוסע  עד לאחד הפתחים של המטוס.משם לאוטובוס,שמסיע אותך לבית הנתיבות, כפי שזה היה בנמל התעופה בן גוריון לפני הקמת הטרמינאל החדש. אלא שהמציאות מייד הכתה בך ודומה שהגעת לחאן יונס לפני כמה עשורים, באדיבות תנועת "יש גבול" , כדי שתכיר את חיי הילידים. אינני זוכר אם אולם הבאים הוא מעץ או מאבן או ממלט אך הפנים שלו הוא חלל של מחסן ובו שני תורים. אחד תור גדול שבו הנכנסים שזקוקים לוויזה משלמים חמישים דולר לאדם ומגישים טפסים שמולאו עוד במטוס. הצפיפות נוראה. החום מחניק, הלחות מדביקה. אין אפילו מאוורר למעלה.לאחר ששילמת וקבלת תלוש שמאשר זאת ,עליך לעבור לתור השני, שהיה קצר יותר אך התהליך הוא אטי להחריד. כאן ישנם  שני אשנבים לביקורת גבולות. התָאים  מצוידים לא רק במחשב, אלא גם במצלמה. ולא די היה במצלמה שצילמה את פניך, כמי שנגדו הוצא צוו מעצר או שהוא בדרך לכלא. היה גם מצמד אלקטרוני לכף היד. והשוטר הראה לך באצבעותיו כמה אצבעות עליך לשים על המרקע הקטן.עד שהוא היה שבע רצון,שיש לך חמש אצבעות ביחד,וכל אחת לחוד, ואז הוא התבונן שוב במחשב ודפק חותמת.

אגב ,נמל התעופה נקרא "נמל התעופה הבינלאומי קיסאוני" ומוזכרים חברות תעופות בינלאומיות שמגיעות לאי,אבל שום חברת תעופה ישראלית לא מוזכרת. בשום מקום, גם לא בפרסומים הפנימיים על חברות התעופות השונות שמגיעות לזנזנבר.

"יָמִינָה יָמִינָהשְׂמֹאלָה שְׂמֹאל, לְפָנִים, אָחוֹרה…" בקצב אפריקני.

 כשתהליך זה נגמר הלכנו מרחק קצר מאוד לאיסוף הכבודה שנמצאת ב"אגף" סמוך   ל"אולם הבאים" אלא שהוא פחות מואר. מחסן לכל דבר, או דיר, עם ניאון גוסס למעלה. בשעה שבמדור הראשון נאלצנו לעמוד שורות, שורות, כאן הכול היה אגודה אחת. במצב כזה של יד ורגל הכול בכול – הישראלים  אמורים להרגיש בבית. אין תורים ונדחפים. אבל לא. כולנו עמדנו המומים וסימן שאלה גדול על פרצופנו המיוזע. היכן מערכת השינוע. מחכים.אולם מי שבכול זאת נדחק קדימה לבדוק, שם לב, שיש מחיצת בטון בגובה של מטר שמאחוריה עומדים שני גברים . זהו. החידה נפתרה לכאן תגיע הכבודה באיזה רכב. ותוך זמן לא רב, ראינו במו עינינו מרחוק שאחד מהם מרים מזוודה, וכשאיש לא בא לאסוף אותה, חברו שנמצא מעבר למחיצה בצד שלנו  לקח את המזוודה ושם אותה במקום ריק כלשהו באולם. זאת הייתה ההתחלה. ההמשך היה קצת יותר ער. מזוודה מורמת , מישהו רץ ,לא מגיע בזמן, שמים את המזוודה באולם, האיש נדחק, רץ למקום, כדי להיווכח שהכבודה היא לא שלו . הוא רץ חזרה לעמדה ומזוודה אחרת מורמת ומישהו אחר רץ. תוך זמן קצר ראית ריצות אל המחיצה מהמחיצה, אל האולם למחיצה וכך הלאה וכך הלאה וההלם הראשוני פינה מקום לצעקות " הנה המזוודה שלנו", "איזה דפק- לא שלנו", "היא שם" "היא כאן" קפיצות וצעקות כמעין מחול אפריקני רק בדיסהרמוניה מוחלטת. בתי , נתי, שלוותה אותי במסע, היא בן אדם רגוע, בדרך כלל, והיופי שבדבר שגם בכאוס הזה, היא נשארה רגועה. מה שאי אפשר לומר על אביה. היא  רק פקחה עיניים על המזוודה שמורמת מעבר למחיצה, וכאשר זיהתה  אותה עקבה אחרי הסבל ששם אותה במקום לשם ניגשה ושלפה אותה. ככה, בשעה טובה אספנו את שתי המזוודות שלנו.

בצאתנו מן המבנה החם והמהביל אל אור היום, לאמור בטמפרטורה של 33 מעלות בצל ערביים  ו 75 אחוזי לחות, עטו עלינו הסבלים תפסו את המזוודות ורצו לפנינו עד לגדר מרושתת, ואנו רצנו אחריהם שמא נאבד אותם. שם עמדו נציגי  סוכנויות התיירות המקומיות שהיו קשורים לסוכנויות הישראליות או לחברת התעופה שסיפקה את "חבילת הסיור" . היו גברים, ונשים חובשות  את הבורקה. הם בדקו רשימה והורו לסבל לאיזה רכב לקחת אותנו. כאן צריך היה עין מיוחדת  של  צופה העומד ברכבי הספארי  לגילוי עקבות של  החתולים גדולים. שכן באותו מגרש חניה  עמדו עשרות כלי רכב,אוטובוסים, מיניבוסים, מקסיבוסים, טנדרים, ,אופנועים ועוד סוגים שונים של דברים ממונעים סגורים ופתוחים ,איך נתאר זאת , כמו "פאזל" .זה ברוחב, זה באורך,זה בעוקם ימינה וזה בעוקם שמאלה, והסָבָל צריך לתמרן בין  השבילים הצרים במבוך הזה עד שהוא מגלה את האוטובוס שלנו. הוא קיבל שני דולר,דולר למזוודה. קשה לתאר את ההלם ואחריו החיוך הגדול-"אָסָנטֶה, אסאנטה" תודה, תודה. אם הוא יזכה בעוד עשרה לקוחות כאלה באותו יום- הוא יהיה אדם אמיד.כאן, ליד האוטובוס מצאנו את בָרָאָכה  הנציג של "זאנטורס"- סוכנות הנסיעות המקומית שלנו של  חברת התעופה הישראלית שדרכה רכשנו את "חבילת הסיור". בראכה היה כולו חיוכים, אמתיים, לבביים,ואין לטעות. ככה הם כולם כשהם מחייכים אליך. מצאנו גם מיזוג אוויר עייף ובראכה הבטיח כי כאשר נזוז, גם המיזוג יזוז. אנו ועוד זוג עם ילד היו החלוצים ובראכה מסר לנו  שלאוטובוס צריכים להגיע 23 ישראלים, אשר מועדים לשני מרכזי נופש סמוכים .מתא סגור הוא הוציא מטליות ספוגות. אני מריח טחב, ובתי אומרת שזה ציפורן. "וואללה התרעננו"- אומר לנו בארכה,ואנו מנידים בראש. משום מה חכינו כארבעים דקות עד ששמונה עשרה הישראלים הנעדרים הגיעו. לא שאלנו מדוע איחרו. אפשר בגלל הכבודה ואפשר משום שאחת המשפחות, זה  הטיול השני לה, והם גיששו אחרי משהו, בלי לשים לב  שמחכים להם.אפשר שפשוט היינו מותשים מלשאול שאלות.אם אתה באפריקה נהוג כאפריקאני.

ג'אמבו ,ג'אמבו- זנזיבר.

לאלה שמזהים ג'אמבו עם מטוס רחב וארוך , או עם בורגר גדול, ייאמר שזאת מילה  סוואהילית, השפה המדוברת במזרח אפריקה וזנזיבר ביניהן. המשמעות היא :שלום. במקור זה היה שמו של פיל גדול מפורסם. ג'אמבו-to all of you  ברך בראכה את  החבורה, כשמניין הנוסעים היה שלם, לאחר ספירה כפולה . הגיע  תורו של הנהג. מהניסיון שלנו בנסיעות ברחבי זנזיבאר, ונסענו בסיורים במהלך כול הביקור, שכן רק ככה אפשר לצאת מתחומי גן העדן הקטן, הנהגים הם להטוטנים. הם מכירים את הרכבים ואת נהגיהם, וחשוב יותר את הדרכים והתנועה ברכב וברגל עליהם. וככה  הוא תמרן, קדימה וברוורס, קדימה וברוורס, קצת שמאלה קצת ימינה, סיבוב קל, ועוד סיבוב עד שאף האוטובוס היה מול שער היציאה. כאן הוא האט כדי לעבור איזו גבשושית עפר, חתך ימינה כדי שלא לשקוע בשלולית עמוקה  בצד דרך היציאה, שנוצרה על ידי הממטרים בלילה ,ותישאר ככה עד לממטרים הבאים. ככה הוא תמרן גם דרך המהמורות  בנתיב היציאה. הוא עלה שמאלה וירד ימינה והתיישר עד שהגיע לכביש האספלט. בתחילתו הכביש הוא דו נתיבי בכול צד ועשבים שוטים באמצע,אבל זה  נמשך קילומטר ומשהו ואחר כך כול הדרכים הסלולות   בזנזיבר,הם חד נתיביים ,כול מסלול ללא כול שוליים. דרכי  העפר, שהם רוב הנתיבים, רובם רוחביים, אל לב האי, הם חצי נתיביים.אם רכב בא מולך עליך לעלות על שולי העפר או החול , תוך צפירות מתונות להולכי הרגל. הכול, בשקט וברוגע.

הגענו לשדה בשעה ארבע ויצאנו ממנו בערוב היום.מבחינת הזמן, זנזיבר חדשנית יותר מאתנו. אין שעון חורף,וצריך פחות חשמל. המקום המועדף לגור בו הוא בפאתי הדרכים, וזה מובן.המבנים,מאבן, ממלט, מעץ, מפחים,מענפים של עצי טיק, או תערובת של כול אלה מצויים בצפיפות בשולי הדרך.כבר כמעט חושך ואין אור בבתים למעט פה פנס לוקס, באיזו חושה עששית ובמקום אחר נר. "אין כאן רשת חשמל ?"- אני שואל את בראכה. "יש- הוא עונה- אין כסף לשלם".וככה אנו עוברים על פני קילומטר אחר קילומטר של בקתות עלובות, עקומות ושוקעות, חלקם ללא חלונות, וזאת תערובת של בתי מגורים, מחסן שמשמש גם דיר, ואפשר מקום למכירת  מעט ירק.פה ושם מתהלכים  האנשים, או מי שידו משגת רוכב על אופניים, שכן אופנוע זה מותרות שרק מעטים זוכים לו. וחושך, חושך. אם יש פנס אז זה משהו שמטיל אור דלוח כדי לחשוף כמה צמחים קמולים על דוכן- ירקן השכונה. פה ושם איזו עגלה קטנה רתומה לבן בקר גבנוני  שחון , סוג הבקר שאופייני למזרח אפריקה.העוני והעזובה זועקים.מה שצובע את שולי הדרך אלה בגדי הנשים הססגוניים. אף  שרוב הנשים חובשות בורקות ושמלות עד לקרסוליים, הלבוש מרהיב בצבעיו. שלא כמו באזור שלנו, שהוא שחור או כהה.הגברים חובשים תקיאה, כיפת תפילה מוסלמית. זאת לא חובה אלא בחירה של המוסלמים האדוקים. האיסלם  בזנזיבר הוא איסלם מתון כמו שמצאנו בשעתו במדינות הקווקז, כמו באוזבקיסטאן .יש גם אוכלוסיה קטנה של נוצרים אך אלה מצויים בעיקר בבירה "זנזיבר סיטי".

עוני, בערות,אבטלה בלא תקווה.

זנזיבר הוא השם שהעניקו לאי הערבים, ומשמעו  "זנג'י ברא "- בדיאלקט הערבי "כושי החוצה".ליתר דיוק מדובר בסוחרי העבדים הגדולים, שזנזיבר הייתה בעבורם "מעברה" מרכזית- טרנזיט-  לסחר של עבדים בין מדינות מזרח אפריקה לבין מדינות ערב , הודו והארצות הסמוכות במזרח הרחוק. אמריקה ייבאה עבדים ממערב אפריקה. האוכלוסייה מונה כיום כמיליון ורבע מיליון תושבים.הם מתפרנסים בעיקר מדייג, גידול חקלאי, דל למדי, תבלינים ותיירות. להערכת בָראכָה בתיירות מועסקים בין 8000-10,000 אנשים, והענף הזה הוא הענף המכניס ביותר. הרוב המכריע של התושבים מובטל. מספר התושבים שיודעים קרוא וכתוב הוא ככול הנראה עשרים וחמישה אחוזים מן האוכלוסייה. חרף העובדה שהממשלה המרכזית של טנזניה גובה כספים רבים מן התיירים, הן באמצעות אשרות הכניסה והן במיסים, בין השאר מיסי מלון, ומיסים באתרי התיירות, היא משקיעה מעט מאוד באי, לא בתשתיות ולא לרווחת התושבים. החינוך הוא לאלה שיכולים להרשות לעצמם לשלם בעבורו , כמו גם שרותי הבריאות. התזונה של הילדים לקויה ובגיל צעיר מאוד תראה אותם  כחושים, משוטטים ומבקשים נדבות או מנסים למכור איזו גלויה או מזכרת תיירותית קטנה אחרת . בכול מקום שבו ביקרנו מחוץ לכפר הנופש המדושן, במהלך הביקורים לאתרי התיירות השונים,  נתקלנו בתנועה של אנשים נודדים הלוך ושוב, באין להם עיסוק אחר.העוני העמוק זועק בדממה שלו,העזובה בכול מקום היא סימן הכר. עלובי החיים באפריקה של היום. מראה מיוחד ריתק אותי,ועמדתי רגע מהורהר. על מדרגה של אחת הבקתות ישבה אם צעירה, ולידה ילדה קטנה. היא לא שחקה בבובה, או בצעצועיי חיות שמצויות באי. היא שיחקה בחול. הוא מצוי בשפע.

threeיוסי כהן 3 - עותק

zanzibar yossi 4

 

 

 

 

 

צילומים יוסי כהן ובאדיבותו.

אבל לא תראו את כול אלה על פניהם. הם מחייכים, חיוך לבבי, חם – לא כאמצעי פיתוי, לרכוש איזו מזכרת או תוך הושטת יד לנדבה. חיוך לָזָר שהוא  רצוי מאוד.  רק חושפים את שיניהם הצחות בלובן ואומרים "ג'אמבו". אפרת, עובדת סוציאלית שזה לה הביקור השני באי אומרת שהם תמימים, כמו ילדים. הם יושבים לעתים במעגל ושותקים. הם חולמים. הם מעולם לא יצאו מן האי ולעולם לא ייצאו ממנו. לדעתה  אין גם הבדלים חריפים במעמדות באי שיש בהם כדי לעורר קנאה או חיכוך. אנסתסיה, רוסייה שגם לה זה הביקור השני, הגדירה אותם באוזניי כאטומים, עצלנים. לי זה היה אמנם הביקור הראשון, אבל  הרושם שלי הוא שהם לא אפאטיים,ולא עצלים .הם טובים באופיים. הם כנועים לגורל ומשלימים אתו .בעת הביקור בכנסיה האנגליקנית ב"סטון טאון", החלק ההיסטורי של הבירה, שמייסדיה סייעו בחיסול העבדות, שאלתי את המדריך,ג'ונתן, איך זה שלמרות שהערבים המוסלמים אשר שיעבדו אותם בצורה כה אכזרית ,והדברים מתועדים חזותית, הם נשארו מוסלמים.איך? " מתרגלים, אדוני, מתרגלים"- הוא ענה לי. ואני  שחי בישראל, הנהנתי, גם כאן מתרגלים ,לכל מיני דברים ותופעות בצורה תמוהה. פילוסופיה של חיים במשפט קצר אחד.

zanzibar yossi 6

zanzibar yossi 5

 

 

 

 

 

צילומים יוסי כהן ובאדיבותו

אנשי המסאי.

מי שבולט באי, אף שהם לא נמנים עם הרוב, הם אנשי שבט המסאי . הם תמירים וגופם חטוב ורזה. הלבוש הצבעוני שלהם, דמוי הטוגה הרומאית, מרשים. והמקל ביד וההליכה גאה הם האייקון שלהם . לא תראה מסאי בלי מקל ביד. בעת קנייה באחד הדוכנים הסמוכים לכפר הנופש שלנו, התיידדה בתי עם מסאי. יש לו טלפון סלולארי, והוא יכול להתכתב באנגלית סבירה. ניצלתי הזדמנות זאת ותוך כדי כתבת הפוסט הצגתי לו באמצעות  הנייד של בתי כמה שאלות יסוד. על כך הוא ענה. " הבעיה בטנזניה שאנו ארץ ענייה מאוד. ואכן יש גם אנשים עשירים במדינה. אבל הם דואגים לעצמם ולמשפחותיהם. הם לא דואגים לאחרים. אשר לשבט המסאי, יש בינינו אנשים שיודעים קרוא וכתוב, אבל אלה מיעוט. מה שלי חשוב הוא שיבואו תיירים ואני אוכל למכור להם מזכרות ובכך להתפרנס ולקיים את משפחתי. אני מאחל לך יום נעים"

במילים ספורות אלה קבלנו תמונה על החיים בזנזיבר. הם באו מאדם גאה, גלוי לב, וחָם שמייצג במידה רבה את בני שבטו, אחד השבטים הוותיקים באפריקה, בעלי מסורת ושפה מיוחדות. בפסיעותיהם האצילות,  בזוגות או בשלשות, על החוף עם שקיעת החמה במערב, כזאת שמעטים כמוה ראיתי בעולם, הם נראים  כצללים אחרונים שיימוגו עם השמש. אגב  מזכרות, למעט בחנויות  בבירה , רוב העוסקים במכירת מזכרות הם רוכלים, גם אם יש להם דוכן, וכמובן אלה שנדבקים בך שתקנה משהו. כישראלי, הרי  שלא אקנה דבר מבלי לעמוד על איזה מקח. זה חלק מן העניין. וכשעשיתי זאת עם זנזיברי שרדף אחרי, העירה לי בתי,ששום דבר לא יקרה לי אם אוסיף דולר, כי דולר בשבילו הוא  סכום נכבד מאוד. המשכורת הממוצעת לשכירים, לדברי בראכה היא  200 דולר לחודש לשכבת העובדים הגבוהה.  יוסי כהן, הצלם, שכמה מצילומיו אני מביא, גם הוא טרח להתעניין. לפי הממצאים שלו נהג הטיולים שלנו מקבל על חצי יום עבודה 10 דולר וליום שלם 20. שומר במלון  מרוויח כ 120 דולר לחודש , 8 שעות עבודה ביום ללא כל תנאים,ללא יום חופש, כלומר 30 יום בחודש,  4 דולר ליום עבודה, ומדובר במשכילים שמדברים מספר שפות. אלה כאמור מיעוט שבמיעוט.לכן, אימצתי את המנטרה של בתי בנוגע להתמקחות על המחיר. בתי בראותה דוכן של ציורי קנוואס ועליו חיות אפריקה, ביקשה שהמוכר יוריד את הבד מן המסגרת. היא עשתה שתי מצוות. אחת כמה עשרות דולרים לבעל הדוכן או לסוכן של יוצר הציורים. השנייה, בהקדישה יום בשבוע לגן ילדים אפריקני בתל אביב, שבו כולם ילידי הארץ ולא ראו את ארץ מכורת הוריהם, היא הביאה להם את הציור והוא תלוי בגן. במקרה אחד כשמישהו רץ אחרי עם תקליטור, שילמתי לו את המחיר שביקש מבלי לדעת אם הדיסק בתוך העטיפה בכלל פועל.הסתבר שהוא פעל. זאת זנזיבר המקורית, האוטנטית, שתושביה נשארו משועבדים, אבל לא לערבים אלא לגורל. זנזיבר שלא מופיעה במצגות הפרסומת לאי הטרופי הכובש ביפי האתרים שבו , בחופיו ובמימיו..

אורות בקצה האפלה.

לאחר קרוב לשעת נסיעה  במרחק של 60 ק"מ משדה התעופה, ראינו מרחוק אורות  מנצנצים,אורות לבנים וכחולים, כמו יהלומים נוצצים ומעל – אורות מהבהבים. אלה הם הסימנים שאנו מתקרבים למחוז חפצנו. האורות למטה של כפרי הנופש ולמעלה של  צלחות הסלולאר. הגענו לקצה האצבע בצפון מזרח האי לחוף "פואני משנגאני",- חוף פוואני-  חלק מן המחרוזת  של לבן טורקיז שמעטרת את זנזיבר של מעלה.כאן מצויים אזורי החמדה, של כפרי נופש ברצף אחד.

חזרנו  למאה ה-21 .תהליך הקבלה היה מהיר, נרשמנו,הגשנו דרכונים אלה צולמו והוחזרו, שמו רצועות פלסטיק על הזרוע כדי שלא נזדקק לשלוף תעודות לאתרים השנים במלון,ויש רבים, הב"בֶל בויס" הביאו את המזוודות לחדר ותוך דקות מצאנו את עצמנו בבונגלו בנוי מעץ טיק, מדורג בחוץ, בעל שתי קומות, בכול קומה שלשה מעונות אירוח. בכניסה לחדר שכחנו בבת אחת את כול התלאות של ההגעה, ועינינו תרה אחר כול פרט בעיצוב המיוחד של החדר בסגנון זנזיברי משופר ומהודר וכל פרט בו עשוי בטוב טעם.זאת נוסף על כול אמצעי ומכשירי המודרנה ומרפסת שצופה לכפר ובמרחק קטן לים.למחרת בקומנו ובלכתנו לחדר האוכל, יכולנו להתרשם שכול הכפר הוא גן טרופי יפהפה אחד, מתוכנן להפליא, על המבנים, השבילים, הכיכרות,  מבני הניהול והכנסים. יש בו שתי בריכות, אתרי משחקים, ארבע מסעדות- מסעדת מזנון מכול טוב, מסעדה תאילנדית, מסעדה הודית ומסעדת יוקרה שרק בעבורה צריך לשלם ויש  שלושה מזנונים מהירים אחד מהם בר, ואחד לאכילה בשעה שרגליך שרויים במים חמימים.יש גם ספא, סאונה,חדרי עיסוי וטיפולי יופי.ויש חוף פוואני, ברוחב של עשרות מטרים, לבן, לבן, ובשעות הבוקר המוקדמות, החרוצים מבינינו יכלו לראות את תהליך השפל של הים שנסוג בעשרות מטרים, והפס הכחול נעלם ונשאר רק הטורקיז, הטורקיז של האוקיינוס ההודי אשר בזנזיבר הוא בולט ביופיו אחרי כמה שעות באה הגאות והים החזיר לעצמו את האלמנטים שהוא השאיר בנסיגה, למעט כמה צדפים שגם אני אספתי. הגאות והשפל שחווינו, היה גם משל למציאות בזנזיבר.

היו תיירים, רבים מהם מגרמניה, שלהם זה היה מקום מרגוע ומנוחה מן העבודה ומזג האוויר החורפי בבית. רבים מהם באו רק לשם כך, מארץ צפונית מערבית, לארץ טרופית. והיו, והישראלים בראשם שיצאו כקבוצות שבמסגרתם באו או כיחידים וכהתארגנות מקומית, כמונו עם עוד מספר ישראלים שיצאו מדי יום לאתרי התיירות שהאי מציע.

לא היה מנוס מלשוב למציאות הקשה, אך הפעם ללא ביורוקרטיה של שדה התעופה. כאן הם יושבים ליד מה שאמור להיות איזה בית קפה,או תה ומשקה קל, שגם לכך אין ידם משגת. הם יושבים. יש שמדברים בשקט ויש שדוממים, מגניבים עין לקבוצת הזרים. אם הם מחכים למשהו, אז זה אולי לבודו . גם משיח צדקנו לא מוכר כאן. שמתי לב כי לא ראינו כמעט חתול או כלב ברחובות. הנחתי הראשונה הייתה כי במצב הקיים התושבים צדים אותם למאכל. אבל מהר מאוד הגעתי למסקנה ההפוכה. הם אינם כי אין להם מקורות מחייה,אפילו לא פחי זבל. תימוכין לתיאוריה שלי קבלתי כאשר שהינו לעת ערב בשוק של  "זנזיבר טאון". שם היו חתולים ואחר כך שמתי לב כי גם ליד המלון אלה הסתובבו.

מכול האטרקציות שאני ראיתי ולא ראיתי את כולם, מראה אחד הפעים אותי במיוחד. התעכבנו כמה שעות כדי לראות את המראה במפרץ מיצ'מאווי, לשון צרה בחוף המזרחי. הרכב צריך היה לחנות מחוץ למקבץ של מבנים ואנו  אצנו רצנו עד שדרך שער הגענו לחוף.שם ראינו את השמש טובלת בים בצורה שכמוה אני לא זוכר שראיתי במסעותיי, למטה או מן האוויר . אמרתי ,לעצמי ולאחרים,שרק לראות את  השקיעה הזאת ואת הצבעים שהיא צובעת באופק על הים והחוף היה כדאי לבוא.

masai on the beach post 7

sails on suset beach post 8

 

 

 

 

 

 

מסאי צועד,השקיעה. צילומים נתי גיל-פוגל.

זה יכול היה לראות פינאלה של מסע חווייתי, אלמלא תהליך העזיבה, שעלה באלמנטים שלו על תהליך הקבלה, וכול זאת תוך ציפייה מורטת עצבים להגיע למטוס הממוזג. ובכול זאת כשאני מעלה  בכתובים את הביקור הקצר והאינטנסיבי הזה, אני אומר שזה היה כדאי, מכול בחינה שהיא. לא התנזרתי מן השפע שהציע לי המקום. עם זאת למדתי, ולו ביעף, להכיר חלק זעיר מאפריקה, מקצת מאנשיה, והתלאות שהם עוברים ב"גן העדן הטרופי היפה". איש לא שאל אותם אם הם רוצים לצאת לאוויר העולם, כמו שלא שאלו אותנו. אבל  הם לא לחופש נולדו ,לא כמונו ואף לא כמו "אלזה הלביאה" אלא לעבדות העוני. חלק מן העולם הקטן שלנו.

שבוע לאחר שובי בעוברי באחד הרחובות בדרומה של תל אביב, נתקלתי באדם שחור שירד מאופניו.באיזה דחף פתאומי אמרתי לו " הָקונָה מטאטא". הוא נדהם, חייך, אמר "הקונה מטאטא- ג'אמבו- חבר", עלה על אופניו ונופף לשלום.

 

 

 

 

 

 

השטעטל הווירטואלי

חלק ג' ואחרון -פולין 2015 – הקשר היהודי

The Virtual Shtetl – "השטעטל הווירטואלי" הוא השם של הבוליטין באינטרנט שמוציא המוזיאון היהודי בוורשה. דומני שאין תיאור הולם יותר לפולין של היום בכל הנוגע ליהודיי פולין. היהודים הם נושא ווירטואלי- מורשתי בלבד .תכליתו של האתר לתעד היסטוריה יהודית מקומית במקומות שונים בפולין.במציאות, הקהילה היהודית היא היסטוריה.

גם  אי אלה מקרב הדור הצעיר בארץ ששואפים לקבל אזרחות פולנית מכוח היות סביהם אזרחי פולין- התכלית היא לא ישיבה בפולין אלא היותם אזרחים במדינה של האיחוד האירופי, דבר שמאפשר להם לחיות וללמוד בכול מדינה במסגרת האיחוד.וראוי להוסיף כי לא כול ילידי פולין  ,שנמלטו מפולין או שרדו את השואה ,יכולים לקבל אזרחות  פולנית.  בשנת 1951 ,בעידן הקומוניסטי, חוקק חוק, שלפיו פולנים ששרתו בצבאות זרים עד אותה שנה, והכוונה הייתה בעיקר לפולנים ששרתו במסגרת בעלות הברית המערביות, ולא הקומוניסטיות, לא יכולים לקבל אזרחות. אני ששרתי בצה"ל בשנת 1948 לא יכול לקבל אזרחות. ישנה אפשרות של פנייה אישית לנשיא פולין, שאם היא נענית היא אישית ואינה מועברת.חוק זה לא תוקן עד עצם היום הזה.

קשה מאוד לקבל נתונים מדויקים על גודל הקהילה היהודית בפולין כיום , אם ניתן לקרוא לזה "קהילה". אולי שתי ערים, קרקוב וורשה, הן היחידות שיכולות  לשאת בתואר של קיום קהילה יהודית בהן. באי אלה מקומות אחרים קיימים גרעינים קטנים של כמה עשרות יהודים וביניהם גם בוורוצלב אשר בחגים ובמועדים ובהזדמנויות אחרות ,בית הכנסת או המרכז היהודי משמש להם מקום מפגש. בנתונים שונים על ידי מקורות שונים המספר נע בין 7,500 ל- 25,000 ויש גם אזכור של 100,000 שיש להם איזה קשר גנטי ליהודים. מספר הזוי. ניקח לדוגמה את העיר קרקוב. זאת העיר הפעילה ביותר בפולין עם המורשת הוותיקה ביותר, ושפע של אירועים יהודיים וישראליים. ארגון יוצאי קרקוב בישראל שומר על קשר שוטף והדוק עם הקהילה היהודית הקטנה בקרקוב. ויש לכך השפעה רבה. לפי מקור יהודי מקומי מהימן למדי ישנם 150 יהודים רשומים בקהילה בקרקוב.לפי ארגון הג'וינט רשומים עוד 600 חברים רובם ממוצא יהודי כלשהו. בעיר חיים בין 40-50 ישראלים.עם זאת יש חמישה בתי כנסת בקרקוב, מכול הזרמים, כמה רבנים ורבנית אחת.אפשר לומר שבקרקוב ישנה קהילה יהודית מאורגנת. הקהילה היהודית בוורשה הבירה, לפי אתר הקהילה -מונה 640 אנשים רשומים, בלי לציין כמה מהם הם יהודים ממש וכמה ממוצא יהודי.ארגונים יהודיים בינלאומיים שונים מפרסמים נתונים שאין להם בסיס, מכיוון שיש להם עניין  לנפח את המספר מטעמים פוליטיים או גיוסי כספים. מכיוון שלא נעשה מפקד,וספק אם ייעשה כזה בעתיד הקרוב , הרי להערכתי מספר חברי הקהילה היהודית בפולין הוא  להערכתי 7,500 או אפילו אם נהיה נדיבים לגבי קרבה כזאת או אחרת נגיע ל- 10,000 זאת הקהילה היהודית בפולין.

אולם במה שקשור למורשת ההיסטורית של קהילה גדולה זאת אין מקום של תיעוד טוב יותר מפולין. הכוונה בראש וראשונה למוזיאון ההיסטורי היהודי הגדול ביותר והמפואר ביותר – המוזיאון  הלאומי לתולדות יהודי פולין  שהוקם לפני כמה שנים בוורשה.אולם לא רק.

מורשת עשירה בת אלף שנים.

בתקופת המשטר הקומוניסטי,הזכר היחיד ליהודים הייתה האנדרטה לזכר  לוחמי גטו וורשה. מורשת זאת של תנועה  יהודית שחבריה נמנו בעיקר עם תנועות סוציאליסטיות ציוניות,(שכן היו גם חברי בית"ר) הסתדרה יפה עם מדיניות הממסד הקומוניסטי בשנים הראשונות של הקמת מדינת ישראל . משום כך הם נתנו ברכתם לאנדרטה שהוקמה לזכרם באזור הגטו בעבר, ובעוד כמה מקומות. ואז,כפי שציינתי, האתר סבל מהזנחה. כול אזכור אחר לא זו בלבד של היה קיים, אלא נהרס, בזדון או שהזמן עשה את שלו. ככה למשל  מבני המוסדות היהודיים, החילוניים והדתיים, הפכו למבנים ציבוריים קומוניסטיים או לבתי מגורים. בתי העלמין נבזז ,האבנים נלקחו לצורכי בנייה ואת השאר כיסתה העלווה הרקובה מן העצים והשיחים.המשטר הקומוניסטי הפולני השלים למעשה  במה שהתחילו הנאצים. לא רק בכול הנוגע לעניינים שברוח אלא גם הנכסים היהודיים הרבים שערכן נאמד היום בעשרות מיליארדי דולרים שתפסו הנאצים בלי חוק, הולאמו  כחוק על ידי השלטון הקומוניסטי. בפועל זהו המצב כיום במציאות של פולין הדמוקרטית.

אולם פולין החדשה עושה רבות  לתיעוד והנצחה של המורשת היהודית, לא רק בשל היות האתרים מקום משיכה לתיירות יהודית, אלא משום שאלה היו חלק בלתי נפרד מן ההיסטוריה הפולנית, וזה חסר לפולין כיום. היהודים מלבד היותם בשעתם גורם כלכלי חשוב של פולין היו גורם תרבותי, אמנותי, ,חינוכי, חברתי מדעי ועוד.ואת המורשת הזאת , את התבלין הזה, הניחוח הזה- השלטונות רוצים להנציח. מבחינה זאת המוזיאון החדש שנפתח בשנת 2014 בכיכר הגיבורים מול האנדרטא לזכר גיבורי הגטו הוא הצלחה  עולמית גדולה.

במבנה ארכיטקטוני חדשני בשטח של  ארבעת אלפים מ"ר, מצויים שמונה גלריות רבות היקף אשר מספרות את תולדות יהודי פולין במשך 1000 שנה. המבקר שמסייר בעזרת מדריך אנושי או אלקטרוני עושה את הדרך  שמוליכה אותו במראות, בקולות, בשלל צבעים, בתמונות דוממות ובסרטים על פני ההיסטוריה העשירה של יהודי פולין. השטעטל, המנהגים, הלבוש,החגים והמועדים,התלאות והרדיפות ,גדולי האומנים, הסופרים, המוסיקאים- הכול נמצא כאן החל מן היהודים שהגיעו לפולין או עברו בה במאה ה-10 לספירה, שלגביהם אין פרטים אף כי יש ציורים שצוירו הרבה יותר מאוחר ועד לתפוצות הגדולות של יהודי פולין בימינו, כולל ארה"ב והגדולה שבהם – ישראל.

warsaw exhibit jewish museuom 1

warsaw museum jewish press 2

?????????????

תמונות מן המוזיאון.

קשה לראות את מה שנמצא באוצר הזה במשך כמה שעות. להערכתי דרושים  כמה ביקורים כדי להכיר, דרך המוזיאון, את ההיסטוריה העשירה, הססגונית והתהפכות שקהילה זאת עברה במשך אלף שנים.

היכן שהיהודים נמצאים.

אמי נדרה נדר שלא לשוב לפולין לעולם. והיא עמדה בו. היא אמרה שפולין היא בית העלמין היהודי הגדול ביותר בעולם וגם בו רק הנשמות מרחפות כי אין גופות. הגופות נשרפו. פרופסור יהודה באואר, מגדולי חוקרי השואה, אמר לי פעם כי  האופי של הטקסים באושוויץ בעיקר בכול הקשור למה שנקרא "מצעד החיים",  גם מן ההיבט הדתי וגם מן ההיבט  החילוני מהווה פגיעה בזכר הקרבנות . "אושוויץ- אמר יהודה באואר-  היא מצבה לבית העלמין הגדול ביותר בתבל, ובבית העלמין לא מרימים דגלים או כרזות וגם לא נושאים ספרי תורה". עם זאת בביקורי בעבר, לא טרחתי ללוות את משפחתי בסיור במה שהיו פעם ה-Barracks – הצריפים השונים שניצבים קרים ודוממים שורות, שורות. רחובות, רחובות. אמרתי שזה מוזיאון קר ומנוכר.הוא לא מדבר אליי. הוא לא  מזכיר לי מאומה. הפעם ברור היה לי שאני נכנס בגלל המוזיאון החדש שנחנך לפני שנה וחצי בתוך המתחם שאותו לא הכרתי. ולפני שהספקתי לסובב את הראש, אֵלה כבר מצאה צעירה מאנשי הצוות, שבאה לקראתנו, שכן זאת מסרה לה שכאן נמצא "בוגר" המוסד הזה ועוד אדם מכובד.תוך שניות הופיעה מלווה וזאת הכניסה את  הפמליה של שלושה אל תוך המתחם, מצוידים במפה.אח"מים. בלי תור ובלי כרטיסים. אלא שהחיפושים אחר איזה שילוט למוזיאון לא צלחו. הפולנים קמצנים מאוד בשילוט בכלל, ובשילוט לאושוויץ ובתוכה בפרט. אבל דובר עברית לא ילך לאיבוד באושוויץ "מה אתם מחפשים"- קרא לעברנו גבר."את המוזיאון"- אמרנו. ," זה צריף 27, הנה שם מימין  " – אמר, במרחק 50 מטרים. הגענו.זה "היכל התיעוד" מלאכתם של "יד ושם" ושל מעצבים ישראליים.

כאן מצאתי את אושוויץ. כאן הצריפים דיברו. כאן בהליכה בנתיב יכולתי לחוש את גיא הצלמוות שבו הייתי,אף שלתקופה קצרה מאוד. כאן יכולתי לחזור לאחור, במרחק 70 שנים בקרוב, לא אל הצריפים.  אל מה שהיו בהם: עשרות, ומאות  שכובים על הרצפות ,יחפים חצי ערומים, מכווצים מרעד, ערמות של גופות נושמות. יכולתי לראות  בחוץ היו  צללי אדם מהלכים נדחפים בקתות רובים כמו עדרים  לכאן ולשם. יכולתי לשמוע  את שריקת השוט שצלף בהם. ראיתי אותם נופלים וקמים, כורעים ולא קמים. ראיתי את  אנשי הס.ס עם שמייסרים והכלבים שאורבים למזדנבים אחר העדר ומרוקנים עליהם את המחסניות. ראיתי מרחוק, קבוצות נשים מגולחות ראש,וביניהן ככול הנראה אמי. ראיתי את העשן המיתמר מארובות בירקנאו והרחתי את ריחו המתוק. כאן בצריף מספר 27 .פתאום הכול חזר אלי, כמו איזה חלום מבועת,סוראליסטי,והרגשתי את כתפה החם של אלה, וראיתי את הדמעות זולגות על לחיה.

אבל בצד הזיכרון המר, היה גם בביתן הזה זכר לתקומה, להישרדות ולניצחון הגדול ביותר של היהודים על הנאצים. שיקום המשפחות. במדור בסוף המסע. מצאתי את השואה והתקומה כרוכים זה בזה. בדפי הענק בתווך  מצויים שמות של כול נרצחי השואה. חיפשתי את שם אבי- ישראל גלזר. וזה הסיפור.הואיל וסבי קנה סרטיפיקטים לשתי נכדותיו הבכירות להגר לארץ ישראל, התמונות שנשלחו אליהם נשתמרו. אבל לא הייתה לי אף תמונה מאבי. שום זכר.מכתב אחד שהוא כתב בעברית צחה מאוד לאחיינית שלו,בת דודתי ,גינה, הדהים אותי. ראשית, בעצם העובדה שהוא כחסיד גור, כתב לה, לציונית הצעירה והלא דתית. שנית- בעברית השוטפת, שאינני יודע היכן הוא למד אותה.אבי נחשב לקצת עילוי מדאורייתא ומדרבנן, ויכול היה לצטט פרקים שלמים מן המקורות. אבל השפה במכתב לא הייתה עברית מקראית או תלמודית.  המכתב היה בסגנון עברי עכשווי. אבל גם המכתב נעלם. במידה רבה באשמתי. הרי יכולתי לבקש אותו והייתי מקבל אותו. יכולתי לצלם אותו. שום זכר. מלבד בראש. וכאן, באחד הדפים מצאתי למצער את שמו. אמנם היו כמה ישראל גלזר. אבל כזה שנולד בפאביאניצֶה ונרצח בזדונסקָה- וולה יש רק אחד- אבי.את התקומה מצאתי על הקיר באותו מדור מסכם שעליו היו כעשרה מרקעים קטעים ובכל אחד מהם הופיעו כמה משפחות ששוקמו במקומות שונות בעולם, ביניהם משפחתי.

aushwitz zvi mayan near family photo

aushwitz museum israel glazer post 5

aushwitz book on names 1תמונות מתוך ביתן 27 באושוויץ.

בבירקנאו לעומת זאת נשארתי מאחור. וכאן  מתחת לכניסה המוצלת, כשהטמפרטורה בחוץ היא 37 מעלות נזדמן לי לפגוש בחבורת צעירים מן התיכון אוסטרובסקי ברעננה. שמעתי את מנהלת הסיור מסבירה כיצד, לאחר שהגרמנים למדו את מלאכת הרצח במשך כמה שנים, הם שכללו אותו כאשר הובאו מאות אלפים מהונגריה בחודשי המלחמה האחרונים.משום מה ראיתי לנכון לבקש להשמיע כמה משפטים על גיאי ההריגה שקדמו לבירקנאו, ונדרשתי לספר על עצמי. וזאת עשיתי. אני לא ראיתי בכך מאומה מעבר להסבר הקטן שלי, אבל להם זאת הייתה, איך נקרא לזה, הזדמנות נדירה לפגוש באושוויץ  Specimen   שנותר מאותה תקופה ושהה במקום הזה ולו לזמן קצר.מה גם שהוא לא רק שריד שואה, אלא כמעט שריד מלחמת העצמאות של ישראל.

וגם בבירקנאו מתחם המוות האולטימטיבי, פרצה לה התקומה. כשברקע אותה גדר תיל  שהייתה פעם מחושמלת, ואשר היא ומגדלי השמירה מסביב סימלו  את קץ החיים, הצטלמו נכדי מעיין ובחירת לבו אֵלה,מעבר להם ממה שפעם ראינו את החופש, ובשארית כוחותינו שרדנו כדי להגיע אליו. ומשהגענו לעץ החיים שיקמנו את המשפחות. הא- ראייה מעיין נכדי, נצר לסבי, דוד ניידט, ראש הקהילה של עירי וממנהיגיי תנועת "אגודת ישראל " בפולין ובא ויוצא בחצרו של האדמו"ר הגדול מגור,והוא מנשק את בחירת לבו, אֶלה-פולחן החיים.

בירקנאו מפגש 2

DCIM100GOPRO

חיינו, וקיימנו והגענו ליום הזה.

זה האזור שבו תמצא כמדומני ישראלים ויהודים כול ימות השנה, בין כיחידים ובין כקבוצות, או במסגרת  "מצעד החיים", שמאורגן על ידי משרד החינוך. ואולי עוד הערה קטנה על היחס של המקומיים לשרידי השואה. מגרש החניה לבאים לבירקנאו הוא קצת מרוחק מן המתחם של מסילת הברזל ושרידי הכבשנים. אבל יש מגרש חניה קרוב לבעלי הרכב של הסגל. והייתה זאת שוב אלה שניגשה אל השוער וסיפרה לו מה שסיפרה והמחסום הועלה  וחנינו. לאחר הביקור בבירקנאו חזרנו לבסיס בקרקוב.בצאתנו ,כמקובל לגבי "ווטראן" של המחנה הזה הצדעתי לאיש.

קרקוב היהודית.

העיר קראקוב, בדרומה של פולין שיושבת בינות הגבעות המשתפלות והנופים המשתנים של גאליציה היפה למרגלות הרי הטטרה היא כמובן שֵם דבר ואחת  מערי מורשת של אונסקו, וגם של היהודים. התייר עשוי להגיע למסקנה כי כול מה שיש בה הוא יהודי וקשור בישראל.זה מתחיל במלון. מלון "הולידיי אין" של קרקוב שאותו מנהל  ישראלי, יוסי ווירצר, אחיו של ידידי, הבמאי, השחקן ומייסד תיאטרון הידישפיל שמואל עצמון. משפחתו של יוסי בארץ והוא מבקר כאן מדי חודשיים.  אפשר לחשוב כי הרשת העולמית של "הולידיי אין"  שמה את יוסי לנהל את המלון מכיוון שהוא ישראלי.  הוא ידאג שהישראלי יקבל  מקום טוב, טיפול טוב ושירגיש בבית. זה בדרך כלל גם הבסיס המקומי של ישראלים יוצאי קרקוב, שבאים לכאן במסגרת הקשרים עם הקהילה היהודית. הוא לא מלון זול, אבל אם עושים את השקלול, של הימצאות המלון בלב כול האתרים כולם של קרקוב הוא כדאי. אין בעיית תחבורה ובזבוז זמן. הכול כאן על  הגדה של   נהר הוויסלה, זה הנהר שזורם לאורכה של פולין. הכיכרות ,השווקים השונים, הפתוחים והסגורים, הבארבקאן, הסוקייניצה,המוזיאונים, מסעדות משובחות,ובראש כול אלה ארמון הוואווֶל. לא רחוק מן הוואוול מצוי הרובע היהודי באזור קז'ימייז',  על שמו של "קז'ימייז' הגדול" אשר מלך במאה ה- 14 והיה ידוע כנוטה חסד ליהודים. בקז'ימייז' התיישבו היהודים שגורשו בשעתם מן "העיר החדשה", והיהודים מצאו מקלט ב"רובע הישן" .זה היה העידן שקרקוב הפכה לאחת הקהילות הגדולות והעשירות באירופה. כאשר יצאנו מן המלון לעבר הרובע, ניגשה אלינו אישה "תרמילאית",  להערכתי, בגיל ה- 70 פלוס מינוס." שמעתי אתכם מדברים עברית. אתם יכולים לומר לי איפה הרובע היהודי?". אמרנו לה שתתלווה אלינו. שמה ברֶנדה והיא ילידת לידס באנגליה, חברה בקיבוץ שדה בוקר. היא הגיעה לפולין כדי להיפגש עם קבוצה פולנית שלומדת יידיש. בעת הביקור בארץ  הם חיפשו איזה קיבוץ שיארח אותם, ונמצא קיבוץ שדה בוקר וברנדה. מכול המקומות שבארץ נמצא הקיבוץ שדה בוקר, הקיבוץ של דוד בן גוריון, שהתחנך על ברכי היידיש ולחם מלחמת חורמה נגדה. והנה, עכשיו חברת הקיבוץ, ברנדה ,גמלה לצעירים ומבקרת בפולין ותיפגש אתם.היה לה עוד איזה תיק יד שמחכה לה באכסניה  מסוימת ועם הצ'מדנים הקטנים היא נודדת בפולין . ברנדה נפרדה מאיתנו בבית הכנסת הישן כי הייתה רעבה וחיפשה מסעדה.

קרקוב בולטת בקיום אירועים יהודיים וישראליים ובמרכזם הפסטיבל הבינלאומי של תרבות יהודית שמתקיים בעיר הזאת, והספיחים שלה.היא תמיד תוססת,ביום ובלילה. עם זאת השינוי במרוצת השנים הוא בכך שפעם הרובע היהודי, כשמו כן היה. באת לכאן להתבשם מן מבנים הישנים מבית הכנסת שבתוכו עדיין ניכר הפאר, מן הרחובות עם השמות העבריים והיהודיים, מן המסעדות על התפריט הקלאסי: גפילטע פיש,כבד קצוץ,צימס, קישקע,צ'ולנט, כיסנים,לביבות,רגל קרושה וכיוצא באלה מעדנים של פעם.אני זוכר שבאחד הביקורים בא לי דווקא איזה מרק פולני יהודי מובהק.flaky כלומר מעיים.משפחתי, סובבה את הראש,ואני התאפקתי ולא הזמנתי. אגב ,חשבתם פעם מדוע כול האברים הפנימיים הפכו למעדנים יהודיים. כמו למשל: כבד,לשון, לבבות,פופיקים ומעיים. הסיבה היא שאלה נחשבו על ידי הלא יהודים כמאכל לא ראוי. מסיבה זאת מחירם בשוק היה נמוך, ולכן היהודים הם אלה שקנו אותם. מה שמלמד,בין השאר, שיהודי פולין ברובם היו עניים- בכסף. אבל עשירים בידע. לא מצאת יהודי שלא ידע קרוא וכתוב.

כיום "הרובע", הוא "אין" לדור הצעיר בכלל ולתרמילאים בפרט.כול זמר פופולארי מופיע כאן.כול סופר ידוע,כול משורר ,שלא לדבר על חוקרים צעירים ולא צעירים. בצאתנו מבית הכנסת, הלכנו לבית התה, שהוא בית תה לעילה,ולאחר שאֵלה נכנסה ובדקה ומצאה את ההיצע  לשותי תה מכורים כמוה, התיישבנו. מעיין ואני, ירוקים בענייני תה, הזמנו תה ירוק, אלה הזמינה כדור תה שהוא פקעת עלי תה ופרחים, וססגוני מאוד. וכאשר מתוך הקנקן מוזגים מים רותחים הפקעת נפתחת לאט ורואים את הפרח המלבלב.חג לעין. מולנו  הייתה שלשית צעירים, שניים ישובים ואחד עומד. הצבעתי לעבר הבחור העומד והערתי לאֵלה שהבחור עם  שפע השער מאחור, דומה לשופן בנעוריו." אני מכירה אותו"- אומרת אלה, "הוא קצת שונה אבל אני מכירה אותו". היא ניגשה אליו הציגה עצמה והוא הציג את עצמו:"מתתיהו", כלומר "מתיסיהו, הזמר  המפורסם שכיכב בתקשורת שבוע לפני כן מכיוון שבפסטיבל ברצלונה הוא סרב לגנות את ישראל בשל היותה ארץ כובשת. מתתיהו אשר הסיר את זקנו,וחזר בשאלה, ולכן אלה לא זיהתה אותו מייד, הופיע ברובע היהודי.אתמול הוא בא לסיבוב הופעות בארץ והתקבל על ידי הנשיא לשעבר שמעון פרס במרכז פרס לשלום.זאת קרקוב.יוסי, ברנדה ומתתיהו גם כן ושפע של פעילות יהודית וישראלית בעיר מקסימה זאת.

DCIM100GOPRO

brenda with polish girl studying yidish

מתתיהו ואֵלה

ברנדה וחברותיה

הפולניות שלמדות

יידישקייט.

ישראל יכולה.

אותו קשר היסטורי יהודי, אותה קהילה תוססת של פעם , אותו גורם אמביוולנטי של שנאה והוקרה, אותה תופעה מיוחדת ששמה הקהילה יהודית,זוכים, כאמור, לתשומת לב רבה, הן במישור הארצי והן במישור המקומי. אבל  יש כאן גם הקשר עם ישראל. אין כול צל  של ספק שזאת המדינה הידידותית ביותר למדינה ישראל באירופה כולה. ישראל היא לא רק המדינה של היהודים שאליה הגרו החלוצים הראשונים מפולין  ומאות אלפי שרידי שואה, אלא היא שם דבר.עד כדי כך שאם יש וויכוח לגבי תחום כלשהו, ויהיה זה תרבותי,חברתי,מדעי או טכנולוגי  יימצא מישהו שיאמר "הנה ישראל עושה זאת"- מספר לנו  לב שטרן, שהוא לא רק תושב וורוצלב, אלא נחשב כאישיות פופולארית בחוגי האמנות,החברה, והרוח המשפיעים בעיר הזאת. לב היה אדריכל בארץ במשך יובל שנים. כיום הוא אמן-צייר ופסל ידוע בעיר הולדתו, וורוצלב. במסגרת חילופי סטודנטים בין ישראל לפולין, ביקרה בארץ קבוצה של סטודנטים פולניים מוורוצלב. בין השאר במוסדות שונים ,כולל מכון וייצמן למדע. בשובם  ביקש יו"ר המועצה להשכלה גבוהה בוורוצלב פררופסור רדליך, שלֵב יארח את הקבוצה כדי לסכם את הביקור. ישראל בעיני חוגים משפיעים בפולין היא מופת בתחומים שונים. וזאת אף שאותם פולנים , ברובם, הרי בלבם פנימה בכלל לא שלמים עם עובדת היותה ישראל הארץ הכובשת האחרונה,שכן הם למודי כיבושים. הם משתדלים שלא להתייחס להיבט זה, אלא להיבטים אחרים- חיוביים. אגב,גם בוורצלב כמו בקרקוב המקום הפופולארי לבוא אליו הוא  מה שהיה פעם הרובע היהודי, ובו מרכז תרבות ובו גם בית הכנסת, אשר משמש מעין בית פעילות תרבותית של הקהילה הקטנה . המסעדה שנמצאת במתחם היא מן המבוקשות ביותר ברוורצלב, לאו דווקא בשל הקולינאריות , אלא כדי להתרועע.מי שירצה להיות ציני יאמר: "הנה הפולנים  התפטרו מן היהודים ושומרים על המורשת שלהם". אני משוכנע שאם תאמר זאת למשכיל פולני הוא ייעלב מאוד, אף שבכול הומור יש לפחות קמצוץ של אמת.

מיין שטעטל, מיין שטוט.

אפרים הלווי,יליד עירי זדונסקה וולה, לא לבלבל עם ראש המוסד בשם זה, מבכירי שרות הביטחון ויו"ר ארגון יוצאי ההגנה בירושלים, סיפר לי פעם את האפיזודה הבאה: הוא בא לבית התפוצות בתל אביב, ושאל בהיסוס, האם יש להם איזה חומר על הקהילה היהודית בעיירה במרכז אירופה בשם זדונסקה -וולה. היה ספק גדול בלבו, אם הצעירה תזכור שם כזה בכלל.הצעירה  שאליה פנה ביקשה ממנו לשבת, בשעה שהיא הולכת לבדוק. " היא חזרה אליי עם שני מטר של חומר, והגישה לי אותו"- סיפר לי אפרים. ולא זו בלבד אלא שלצעירה קרבה משפחתית למי שהיה הרמטכ"ל שלנו,חיים בר-לב, שסבא ברצלבסקי היה יליד זדונסקה וולה והמשפחה היגרה לווינה ומשם לזגרב ביוגוסלביה. ואם מחפשים עוד  ייחוס הרי גם הוריו של אלוף רחבעם זאבי- גנדי- משפחת  וולפוביץ' היו תושבי העיר לפני עלותם לארץ ישראל.שלא לדבר שהעיר הייתה מעוז של "אגודת ישראל" ושל חסידי גור ששלטו בה ביד רמה, ובראשם סבי, דוד ניידט  היו"ר האחרון של  מועצת הקהילה.

בביקורי לראשונה בעיר הולדתי בשנת 1986 ,לא הזכרתי ברשמים שלי עובדה קרדינאלית מאוד,ובמתכוון. מכיוון שהיא שייכת לתחום אחר מאשר דיווח על מה שהעין רואה.הוא שייך למשהו שיש לו מן הסתם פשר נפשי .אז הבית בחזית שהיה חלק משלושת האגפים של ה-ח' הקלאסית בערי אירופה,עדיין היה קיים. לפניו הייתה  מחיצה אטומה, כזאת שאופיינית כאשר משפצים בתים. ובכל זאת לא עלה בדעתי, וגם ככול הנראה לא בדעת רעייתי יהודית, שכיבדה ככול הנראה את האלם שלי,להיכנס לבית. לראות מי גר שם, איך הדירה הגדולה שלנו נראית. כלום. הצטלמנו כאשר הבית ברקע, ואני כמו איזה אח"ם, לאחר שהוא מניח פרחים על קבר, עומד דקה באלם, והולך לו. הולך ובעקבותיי משתרכים  רעייתי והמלווה. ברטרוספקט יש לי הסבר אחד בלבד שמתקבל ,על דעתי ,לפחות . עוד לפני הקמת הגטו נאלצה משפחתי לפנות את הבית היפה על שבעת חדריו כדי לאכסן בו   קצין ס.ס בכיר. למחרת היום ואני פליט קטן מסתכל מן הקצה השני של הכיכר, וכאשר ראיתי את הבית  מרחוק- בעבורי זאת הייתה התחלת הסוף. כאן בבת אחת כמו בצונאמי,נשטף הכול: ביתי, החממה שלי,משפחתי, ילדותי, לימודיי. לאחר המלחמה היה לי קל  יותר להיפרד שוב מכול אלה עד כדי מחיקתם, כדי להיות אחד מן היישוב. כמעט צבר."הצלחתי" לתימהונם ולמגינת לבם של כמה מחברי לתקופה.

בביקור הבא באמצע שנות ה-90 לאחר שפולין השתחררה מן הקומוניזם ,רעייתי ואני הגענו ממילאנו לפגוש את בתי הבכורה נתי ובעלה יורם,שהגיעו מן הארץ בקבוצה של יוצאי עירי והדור הצעיר.כאשר רציתי להראות להם את המקום שבו נולדתי,  כבר לא מצאנו את הבית.חשתי מכה. אבל זה היה רק עוד מסמר קטן על ארון קבורה משלהי 1939 . ובאפיזודה מרה זאת, אני אכן מסיים את ספרי "גשר של נייר". וזהו. כאילו לצורך כתיבת אפילוג זה  בכלל הגענו למכורתי. מאז בכול ביקורי אני כמו איזה מורה דרך שמכיר את העיר ואת נתיב  הנקודות שבהם נתעכב ,וכמו מדריך בשפה השבלונית, בלי בדיחות שחוקות, מסביר.כאן היה הדבר הזה וכאן הדבר הזה וכאן שיחקנו וכאן ככה וככה.ופה ושם משמיע איזה שיר  בפולנית שאני זוכר וקמילה מדושנת עונג. ועוד דבר מעניין בדיעבד. באותו סיור אני מסתפק בכמה ציוני דרך מרכזיים.מעולם לא ניסיתי לחפש היכן היה בית הכנסת הגדול, שבו התפללו עמך, ה"שטיבל הגדול" שבו התפללו מיוחסי החסידים כמו סבי, והשטיבל הקטן שבו התפללו  "התורכים הצעירים" כמו אבי. בשטיבל הגדול בימים הנוראים השתתפתי במקהלה. לא בדקתי היכן היה המקווֶה, שאותה פקדתי רק פעם בחיי ונבהלתי מן האדים המתנשאים והצעקות "פארֶה,פארֶה" והכוונה להוסיף אֵדים חָמים . לא ביקרתי באולם מכבי האש שבו הופעתי סולו בגיל 7 ושרתי "דוס לעכטל"- הנר הזה, הוא נר חנוכה.נמחק נמחק delete. ובכל זאת.

zvi,wife judit, 1987 front of house, rynek 29

zdunska wola zvi and ka,ila in front of house

הבית בשנת 1986                  אין בית בשנת 2015    

הפעם לא חרגנו מן השגרה, כי לא היה במה לחרוג. פתאום אלמנטים מסוימים נראו לי די עלובים. נזכרתי שלפני המלחמה, לאורך המדרכה היו חלקות דשא, ועליהן שלט :"לא לדרוך". הם אינם ולא היו בביקורים הקודמים.במקום הרטוש היפה על המגדל שלו, הקימו מרכז קניות , מכוער למדי,האיקון של העידן החדש. וככה הנתיב כלל את הבית, שהיה ביתי ונהרס ונותרו שני האגפים, מה שהיה הרחוב הראשי של הגטו,הכיכר,המוזיאון העירוני ובו הפינה היהודית, בית העלמין המשוקם, ופארק אנשטאט. לוותה אותנו גם הפעם ד"ר קמילה קלאוזינסקה מרצה לתולדות יהודי פולין אשר היא זאת אשר לפני יותר מעשור החלה להגות ולבצע את מלאכת השיקום, ותיעוד המורשת היהודית.היא הקימה למטרה זאת חבורה בשם "יחד". זאת היא עשתה תוך עזרה הדוקה מצד פרופסור דניאל ווגנר, ממכון וייצמן, דור שני,שהיה הרוח החיה של ארגון יוצאיי זדונסקה וולה והיו"ר שלה במשך שנים , והעביר את המטה לרעות לייזרוביץ'. רעות היא דור שלישי שמנהלת את הארגון, בקשרים שוטפים, בקיום אתר, באירועי זיכרון, ובכך דורות ההמשך של קהילה קטנה זאת בפולין זוכה לקיום ולפעילות בארץ ובקשריה עם העיר בפולין.מכאן כשם שאין דבר גדול שלא ניתן לגמד אותו, אין דבר קטן אשר אי  אפשר להאדיר אותו.

קמילה סידרה לנו קבלת פנים אצל ראש העיר, וטקס צנוע שבו הוחלפו מתנות. בין השאר מסרתי לו חוברת ובה קטעי תרגום בפולנית מספרי "גשר של נייר". הוא מסר לנו גם כן מזכרות, ולאחר מכן הלכנו למסעדה, טובה- יש לומר, ואכלנו ושתינו. מכיוון שאני אדם עם לוח זמנים, לחוץ ולוחץ,דחקתי במלוויי לצאת כדי להספיק להגיע לוורשה בשעות הערב המוקדמות. ושוב על פי ההנחיות של מכשיר הג'י פי אס, שהוליך אותנו דרך נופי טבע עד הגיענו לסביבות לודז' ומשם בדרך הראשית לוורשה.

השבלים מן הביקור הזה, כמו מביקורים קודמים אני משאיר בדרך כלל לאחר שובי הביתה. אני מעלה תחושות. אפיזודות אלה מתהום הנשייה באות אלי, לפעמים, כמו לאיזה ארכיאולוג שפתאום מגלה מטמון, שהוא עצמו קבר, בחלקה שהוא חופר שנים. וככה, בחיפושי אחר איזה לחן מסיים, לפרק זה שהוא אחרון מרשמיי ביקור זה, הגעתי לשיר "מיין שטעטעלע בעלז". בעלז הייתה ספק כפר ספק עיירה , אי שם על גבול בילורוס ואוקראינה. היא ידועה בשל האדמו"ר שלה ר' ישראל רוקח, אבל חסידות בעלז הייתה קטנה מאוד יחסית לחסידות גור הגדולה בתבל. ובכלל בשעה שבבעלז בשעתה גרו בקושי אלף נפשות, רובם איכרים, זדונסקה וולה על 25,000 תושביה הוכרזה כעיר, והגאווה שטפה את הקהילה. קרוב למחציתה- יהודים.עם זאת רבים לא הכירו את האדמו"ר מבעלז, אבל כן הכירו את הנעימה "מיין שטעטעלע בעלז". ובהקשר זה צפה ועלתה השאלה ששאלתי את אמי כאשר שרה וניגנה בלווי המנדולינה את הנעימה על בעלז. "מדוע- שאלתי את אמי "יש לבעלז מנגינה, ואין שיר על זדונסקה וולה." ואמי חדת הלשון ענתה "נו תנסה לפי המנגינה- בעלז מיין שטעטעלה בעלז- לשיר זדונסקה וולה- מיין שטעטעלה זדונסקה וולה". היה לי קול סופרן יפה וניסיון לשיר בפני קהל באירוע חנוכה, כפי שהזכרתי ,ולא הייתה לי שום בעיה לנסות בקול . וזה לא הלך. כאן זה היה קצר ושם זה גלש.וכדי שתנוח דעתי היא הוסיפה. בעלז היא שטעטל, זדונסקה וולה היא שטוט-עיר. לימים ,כאמור ,חיברתי פרוזה על העיר באותו "גשר של נייר"- אבל שטעטעלע בעלז מצוי בנבכי הזיכרון.  מילות הפזמון הן : "בעלז עיירתי בלז, ביתי שבו את שנות ילדותי עשיתי" מה שעשיתי הפעם, בעזרת נכדי שון ,הוא על משקל "אמור זאת בפרחים"- כלומר תשיר זאת בתמונות- על עירי ומשפחתי, ללחן של בעלז. בעלז של פעם אינה עוד, כמוה כזדונסקה וולה. אפשר לחזור אליה, רק בתמונות או בזיכרון, כי פולין של היום אינה פולין של עבר. עם זאת לי אין צורך לחזור לפולין או לשבת בפולין. היא יושבת בי.

הנה.

**********************************************************************************************

הקול הנפלא בלינק של ה"יוטיוב" הוא של נער צעיר מחונן ,יליד אנטוורפן, רפי ביטון, כיום כבר מנצח ידוע של תזמורת ומקהלות. התזמורת והמקהלה בהקלטה זאת, כפי שרשום, הן בניצוח מרדכי סגל.את מונטאז' התמונות  עיצב וערך שון פוגל.