ארכיון קטגוריה: הכנסת שלנו וחבריה

רעות- אילו רבים היו כמוה.

חברה מתוקנת היא חברה שיש בה אנשים שמשמשים דוגמה ומופת, וככול שאלה רבים יותר החברה בריאה יותר.לצערי ההנהגה שלנו לא משמשת לנו מופת ומקור השראה .ובכול זאת יש בקרבנו יחידים, מהם שזוכים לפרסום ומהם שלא, שיכולים להיכלל בקטגוריה של אות ומופת בחשיפתם, לא זו בלבד שאנו מכירים אותם ומוקירים את מעשיהם, אלא אפשר שבקרב הדור הצעיר שלנו יימצאו אנשים שירצו ללכת בעקבותיהם.הדור הצעיר שלנו הוא נפלא. חסרה לו הנהגה טובה והשראה.תנו לו את השניים והוא, לא רק שלא ייפול מדורות העבר, אלא יעלה עליהם.

אני רואה לנכון לציין את הרצוי, שכן המצוי הוא מצער ומראה על איזו ריקנות חברתית. ואני מצביע  דווקא על דורות ההמשך של שרידי השואה. למעט בודדים,הדור השני והשלישי, שאם אני לא טועה נמנים עם כמיליון מאזרחי ישראל כיום,רואה עצמו פטור מלעסוק בנושא על שני היבטיו:

השואה והתקומה. הוא לא נוטל חלק פעיל בתיעוד השואה ולקחיה, כאן ועכשיו. כלומר אלה לקחים עלינו להפיק כאן בישראל מן השואה והרקע שלה באירופה ולא רק להטיף אותם לאחרים . הוא גם לא פעיל בנושא התקומה- לאמור התרומה האדירה של ניצולי השואה למדינה שבה נולדו לאותם הורים ניצולים וכל מה שהשיגו, והם השיגו הרבה, במדינת ישראל.לעומת זאת יש אחרים שכן מגלים עניין רב בנושאים אלה. חתני יורם פוגל, יליד הארץ ובן לאב שעלה לארץ אחרי מלחמת העולם הראשונה ואֵם, בת לדור  המייסדים של היישוב, יש לו זיקה עמוקה לנושא.עד כדי כך שהוא לא מפסיד אף אזכרה לנספים של עיר הולדתי זדונסקה וולה, אזכרה שנערכת מדי שנה בבית העלמין טרומפלדור בתל אביב  ליד מצבת שיש שחורה שהוצבה זמן קצר לאחר המלחמה.

196840_10150145761022965_8031267_nzd wola 70 anandarta

רעות, ספר ובו יומן אירועים, האנדרטה בטרומפלדור( מתוך אתר זדונסקנ וולה)

שרידי הקהילה

הקהילה היהודית של העיר זדונסקה -וולה במרכז פולין מנתה קרוב לתריסר אלף יהודים כמעט מחצית מן האוכלוסייה כולה .אחרי המלחמה נותרו מהם כמה מאות. ובכול זאת בארגון יוצאי זדונסקה וולה חברים כ-250 אנשים,רובם מקרב דורות ההמשך.האזכרה  לפני שבועיים  נערכה בשעה ארבע ושלושים אחר הצהרים בחום של קרוב ל-35 מעלות ולחות מרבית של תל אביב ואליה התייצבו 49      אנשים,מכול הגילים, ביניהם נשים עם הליכונים. בעבר באו גם עם כיסאות גלגלים.אין זה דבר של מה בכך שקהילה כה קטנה תצליח לאגד בתוכה מספר גדול יחסי של אנשים ועשרות מהם יבואו מכול חלקי הארץ כדי להשתתף באזכרה שנתית במזג אוויר מעיק.

אבל הנוכחות באזכרה היא רק חלק קטן מן הפעילות של גוף זה. מדובר בפעילות שכוללת: אחריות ניהולית על כלל הארגון ותפעולו, לרבות תכנון תקציבי של הארגון, אחריות על רכישות, גיוס תרומות ומתנדבים, הרשאת חתימה בבנקים, ריכוז וניהול פעילות המתנדבים האחרים בארגון, תכנון וביצוע פרויקטים רבים בארגון הקמת אתר אינטרנט ותחזוקתו, קיום ישיבות ועד, שיתוף פעולה עם "יד ושם", ארגון אירועים, שיתוף פעולה עם ארגונים בינ"ל ועוד. ובמטלה זאת נושאת לבדה אישה צעירה אחת ,רעות מכבי-לייזרוביץ. כיום בת  שלושים , אם לשני פעוטים, עורכת לשונית ב"יד ושם", מנהלת את משק ביתה, ומוצאת את הזמן  והאנרגיות לעסוק בשימור המורשת של קהילת משפחתה.

מלבד הפעילות  שהוזכרה רעות מוציאה מדי חודש דפי מידע על האירועים הבולטים שהיו בגטו זדונסקה וולה. לימים  החומר אוגד והוצא כספר. כמו כן הוצא אלבום תמונות של תושבי זדונסקה וולה ההיסטורית לפני השואה , בעברית ובאנגלית. כול זאת במאמציה של צעירה זאת שראתה את המשימה כשליחות. גם מי שהיה לפניה, פרופסור דניאל ווגנר, מדען בולט במכון וייצמן למדע, שהיה יו"ר הארגון  השאיר אחריו מסכת של מעשים. אבל גדול מעשיו היה להעביר את הדגל לצעירה בת 22 והיא נושאת אותו בגאווה ובמסירות  זה שמונה שנים.

השניים,לא רק עסקו בכול הקשור למורשת של הקהילה כאן אלא בקהילה עצמה במקום שהייתה. ראשית בארגון שנתי של ביקורים של אנשי דורות ההמשך בזדונסקה וולה. נוסף על כך – בקשרים שהם רקמו עם כמה תושבים אכפתיים ואתם נעשו גם שם דברים אשר הגדול שבהם הוא שיקום בית העלמין היהודי.

המקבילה הפולנייה של רעות

התמזל להם מזלם של שרידי הקהילה הזאת, שגם בעיר אשר בעצם נוסדה על ידי היהודים, והם שנשאו אותה על גבם,כלכלית ותרבותית, קמה חבורה קטנה, רובה מורים ותלמידי תיכון אשר ביקשה לשמור את המורשת העשירה של הקהילה היהודית. בראש אלה עמדה גם כן צעירה קצת יותר מבוגרת מרעות, קמילה קלאוזינסקה. כיום מרצה בנושא תרבות יהודי  פולין .את התואר היא עשתה באחת האוניברסיטאות היוקרתיות במזרח אירופה, האוניברסיטה היגיילונית בקרקוב.ביחד עם מורה צעירה בשעתה, אלזבייטה בארשצ', הקימו מועדון בשם "יחד".תפקיד המועדון היה לגייס תלמידי  תיכון מקומיים ומתנדבים אחרים כדי לעניין אותם בקהילה היהודית  התוססת שחיה פעם במקום ואת מורשתה ראוי לא רק לשמר אלא במידת האפשר לשחזר.הפעילות הראשונה הייתה במוזיאון העירוני. הוקם מדור מיוחד למורשת יהודי זדונסקה וולה ובו הוחל באיסוף פריטים שונים ששרדו איכשהו, ריהוט,כלים, יודאיקה,תמונות, מסמכים. כול אלה מצויים במוזיאון אשר בהנהלתו של בעלה של קמילה.כאמור המשימה הגדולה הייתה שיקום בית העלמין.

כאשר אני ביקרתי לראשונה בעיר בשנת 1986 בעידן הקומוניסטי,וסיירתי בפולין שלושה ימים כאורח הטלוויזיה הפולנית, בעצם של אחד הבכירים שבה,לב ריווין, מפיק שותף לסרט "רשימת שינדלר"- בית העלמין נראה ג'ונגל. שורשי העצים הגדולים, הגשמים והשלגים,מוטטו את המצבות. את השאר עשו וונדלים שניפצו את האבנים והשתמשו בהם לבנייה,הרסו מה שנותר ומה שאני ראיתי הייתה צמחייה עבותה ובינתה ,פה ושם איזה אבן או ערמת אבנים,אולי מצבה מתפוררת אחת. שרידת שואה.

לתמונה נכנסה קמילה וחבורתה. בעזרת תרומות בעיקר של ישראלים וגם של כמה יהודי אמריקה מצאצאי הקהילה, הוחל בשיקום.השלב הראשון היה להביא פועלים וציוד כבד לגיזום עצים,פינוי ערמות זבל ענקיות, ניתוב שבילים. השלב השני היה, תחילתו סיזיפי. ניסיון לפענח את הכתובת שנמצאו.אחרי מאמצים רבים נמצאו אי אלה שמות. אז החלו הצעירים לנבור בארכיונים כדי לצלוב מידע. ככה בעבודת נמלים ממושכת נתגלו שמות, נאספו חלקי מצבות, כאסוף פריטים ארכיאולוגיים וחלקם שוקמו ולאחרים נקבע שילוט למי היה שייך הקבר.השלב האחרון היה הקמת חומה סביב בית העלמין ולבסוף שער מרשים שהוא נעול,וניתן לבקר בו רק בלווי אנשים מוסמכים.

yachad cemetarycemetary new entrance post

מימין קמילה עם חלק מן החבורה "יחד" משמאל שער בית העלמין המשופץ.

אגב בבית העלמין הזה נעשתה הסלקציה הראשונה בחיסול גטו זדונסקה וולה באוגוסט 1942 כאשר מתוך עשרת אלפים היהודים שהיו בגטו, תשעת אלפים נשלחו במשאיות הציקלון לגיא ההריגה ב"חלמנו" שם נשרפו הגופות ונקברו והמקום כוסה בעפר ובפסולת .בין תחילת האקציה לבין ההגעה לגטו לודז' נרצחו או נספו עוד יהודים חלקם בחנק שבקרונות הבקר שעשו את הדרך של שלושים קילומטרים לגטו לודז'  במשך יותר מיומיים. קרוב לאלף הובאו לגטו לודז'.המחוסל האחרון בעיר שהורד מן הרכבת היה יו"ר הקהילה  ד"ר יעקוב למברג,רופא ומנהיג ציוני צעיר. כאשר למברג התבקש להגיש רשימה של המועמדים לתלייה הראשונה בפורים 1942 , הוא מסר את שמו, את שם רעייתו ואת שם בתו ובנו.הבן דב למברג היה לימים אחד מבכירי שרות הביטחון הכללי בישראל.

את הפרקים הללו על תולדות הקהילה לומדים דורות ההמשך בעיקר מחומרים שמעבירה רעות במיילים, בפייסבוק ובאתר.

רעות.

סבה של רעותי יוסף , היה  יליד זדונסקה וולה, אח לעוד שישה אחים ואחיות. בבעלות המשפחה הייתה חנות לכלי בית במרכז העיר. הוא עלה לארץ ישראל ב-1934, רעייתו לימים ואחותו עלו אחריו ועוד אחות שרדה את אושוויץ. כל שאר בני המשפחה מצד הסב והסבתא  נספו בחלמנו. כלומר שהוריו  מצד האב אמנם הגיעו לארץ לפני השואה,אבל רובה המכריע של המשפחה נרצח בשואה.רעות רואה עצמה כדור שלישי לניצולים. כיום, רעות חושפת סיפור מצמרר מתקופת ראשית השואה. אימו של סבה, סבתא רבא של רעות ,נאנסה בידי חייל נאצי והרתה. בשל היות המשפחה דתית, הדבר נשמר בסוד והאישה ילדה את התינוק, בנו של החייל הנאצי.אך הסוף היה שהילד נרצח יחד עם אימו בחלמנו.

הוריה של רעות, האב אליעזר הוא טכנאי רנטגן בנתניה,ואימה שמוצאה מבולגריה עובדת במכללת ווינגייט.לאחר פטירת הוריו, אליעזר נעשה "מסורתי" כהגדרת רעות. הקריירה של אישה צעירה זאת היא עשירה כמו במעשים.היא סיימה מגמות ביולוגיה וערבית ונחשבה כתלמידה מצטיינת ביותר. היא חשבה להיות רופאה ."ב-2001, בכיתה י"ב, דרכתי לראשונה על אדמת פולין ומיד ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיי. חלום הרפואה התחלף בשימור והנצחת זכר השואה." ב-2005 סיימה שירות צבאי בחיל המודיעין ובמשך 6 שנים היא עשתה את ב.א  בתחום  היסטוריה של עם ישראל ובלשנות אנגלית, ואחר כך ה- MA- בהיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו (התמחות בשואה). במהלך התואר השני היא כתבה תזה בנושא: "קורות יהודי זדונסקה וולה פולין בשנים 1939-1944"  בתקופת לימודי התואר השני, היא הכירה את בעלה לעתיד אבי הרשקוביץ,יליד ירושלים , לו נישאה לאחר הכרות של יותר משנה . היא מתארת אותו  "גבר חלומותיי."  לזוג שני ילדים. הבן הבכור עָז, נולד ב-29.3.2012 ו-14 חודשים לאחר מכן נולד עדן. רעות, לאחר הנישואין היא משהו כמו ,אישה דתייה לייט". או מסורתית פלוס.למקורביה יש לה תמיד חיבוק חם.המשפחה גרה בדירה משלה  בשכונת פסגת זאב בירושלים." מדובר בבעלי, בי, שני הבנים ושני חתולים" .היא שכחה למנות את משפחתה הגדולה- שרידי הקהילה  של זדונסקה וולה, שהיא להם אם צעירה ואחות.והיא גם מופת לאחרים.

 

.

גבעת רם לא עונה

 
 עם סיום מושב החורך של הכנסת,שוב אפשר לקבוע בוודאות כי הקשר של חברי בית הנבחרים שלנו לבוחרים, הוא משובש בלשון המעטה.זאת חרף התקציבים הדשנים שברשותם לתכלית זאת. הסיבה העיקרית היא שהציבור שבחר בהם הוא אנונימי.בין מערכת בחירות אחת לשנייה, אין מולם שום גורם שלו הם חייבים לתת דין וחשבון על מעשיהם או מחדליהם. במציאות זאת, "קדימה" לא רק ירשה את השלטון מן  "הליכוד" אלא גם את העשבים השוטים אשר צמחו "אחורה" בחממה של מפלגת האם- הליכוד.  לציבור יש זיכרון קצר.
 
 
האמירה "לא כול יום פורים" לא חלה על חברי הכנסת שלנו. כול יום שם גם פורים,גם חג מולד, גם חנוכה ועוד מועדים אשר בהם מקבלים מתנות- מעצמם.חברי כנסת מחופשים ל:"סנטה קלאוס". מה הקשר?  זאת השאלה ששואל  כתב בכיר ב"דה מרקר" , צבי זרחיה,  וכוונתו ל"קשר" של חברי הכנסת עם הציבור.(חדשות דה מרקר 15.3.2007) ובפתיחה הוא כותב: "למרות ההגבלות שהוטלו על חברי הכנסת בשנים האחרונות,השימוש שהם עושים בתקציב המיועד ליצירת קשר עם הציבור-מקומם". למטרה זאת הוציאו חברי הכנסת בשנה החולפת 8 מיליון שקל. כדוגמה מובא השיאן לשנה שעברה, ח"כ אפרים סנה שהוציא מעל ל-81,000 שקל
 
בנושא זה של הקשר בין חברי הכנסת לבין הציבור התייחסתי , בין היתר, ברשימה ביוני ב- 2006 באתר זה. ציינתי כי ,"הממוצע שחבר הכנסת מקבל רק למטרה של קשרים עם הציבור הוא כ- 65,000 שקל לשנה , כאשר בקצה הנמוך יש שמסתפקים  ב 45,000  ש' ובקצה העליון יש שמוציאים יותר מ- 70,000 ש." מתברר כי בכנסת שלנו האינפלציה עלתה לא פחות מאשר 15% ב-9 חודשים,אם ההפרש בין השיא במשך אותה תקופה מקבילה הוא 11,000 שקל. "
 

הכנסת.מקום גבוה.לא שומעים

 
אבל זהו "ערך מוסף" בלבד. עוד כתבתי כי "מניסיוני, מתוך עשרה מסרים שהעברתי באינטרנט לחברי הכנסת ,זכיתי רק למענה אחד. פניתי כאזרח ולא כעיתונאי או כאיש שממלא תפקיד זה או אחר. האינטרנט הוא המדיום  הזמין,המהיר והחסכוני ביותר בין כל אמצעי התקשורת והשימוש בו היה חוסך לכנסת מאות אלפי שקלים בשנה,ואולי מיליונים.האזרח לא זקוק לדף יוקרתי עם הלוגו.הוא זקוק למענה מהיר ככל האפשר. זה לא אומר, אגב, שהמסר הגיע לחברת או חבר הכנסת.קרוב לודאי שלא. אני מניח כי מנהלת הלשכה או המזכירה היא שהחליטה את מה, ואת מי,  היא מעבירה לבוס שלה. מנהלות הלשכות,הן הצנזוריות היותר דומיננטיות במנהל שלנו.אך בעוד שבמפעל תעשייתי או כלכלי,הדבר מתקבל יותר על הדעת,ודווקא משם יש משוב,במוסד פרלמנטארי שהקשר עם הציבור הוא אבי העורקים, זה פסול ופוגעני לכל הצדדים.
 
מסר לחבר הכנסת חייב להגיע אליו, במוקדם או במאוחר. אם הוא מגיע אליו הוא חייב להתייחס אליו. זאת לא חלטורה או מעשה בהתנדבות. זה תפקידו, לשם כך הוא נבחר ועל כך הוא מקבל משכורת מכובדת למדי. ואם ח"כ לא אוהב את האינטרנט כאמצעי קשר  יואיל למחוק אותו מרשימת אמצעי הקשר שמופיעים אצל כל חבר כנסת .זה כול כך ברור בכול מקום וכל כך סתום ואטום אצלנו.  לעומת זאת חוזרים סטנדרטיים חד סטריים הם שולחים,וגם זה לעיתים רחוקות
 
ישנה דרך בטוחה לקיים קשר עם הציבור, והיא המועדפת בקרב הח"כים. הופעה בתקשורת, בעיקר האלקטרונית ובראש וראשונה הטלוויזיה.כאן המופע הוא בפני העם כולו.אפשר לומר כי  הטלוויזיה, בשטחיותה ובמצעד ההבלים שלה, הקימה מפלגה גדולה יחסית. זאת בעזרת כוכב תקשורת כמו טומי לפיד. תוך קדנציה אחת היא גם חיסלה אותה, גם זאת בעזרת לפיד."
 
עד כאן ציטוט.אגב, במאמרו של זרחיה ישנו  פרוט של  ההוצאות השונות בתחומי הקשר,ומי שמעוניין יכול לקרוא אותם במקור. אך ה"קשר" או נכון יותר העדרו של הקשר,  הוא בעצם סימפטום של רעה חולה, של ליקוי קונסטיטוציוני שלפיו חבר כנסת שלנו איננו אחראי בפני אף אחד. בוחריו הם אנונימיים. דבר כזה לא קיים בשיטת בחירות אזורית. אנחנו הרי מחקים את אמריקה בכול הנוגע למערכת הבחירות,כולל פסטיבלים,קרנבלים ומה לא.אבל אנו לא מחקים את אמריקה ביום שלאחר הבחירות. אם ביום הבחירות חבר בית הנבחרים או הסנטור קבל את הפרס הגדול, יום לאחר מכן הוא נדרש לעבוד וליתן דין וחשבון לבוחר שיצדיק את המתת.
 
 
מה קורה באמריקה.
 
הבה נראה כיצד איש הקונגרס מקיים קשר עם ציבור הבוחרים שלו. ראשית כול קיים הקשר הפיסי האינטימי. במשך היום כאשר הוא לא יושב בוועדות או במפגשים פנימיים אחרים,  הוא מקבל קהל.בדרך כלל מבין בוחריו אבל לעיתים קרובות  מבין שכבות אחרות כמו אנשי איגודים מקצועיים, מומחי סעד, מרצים וסטודנטים וכיו"ב. הוא בעיקר שומע אותם ועוזריו רושמים כול פרט. מלבד זאת הוא מקיים מפגשים שקרויים  town meetings  מפגשים עירוניים או district meetings – מפגשים אזוריים, שבהם הוא הולך אל העם ומקשיב לסוגיות שמועלות על ידי התושבים ומדווח להם מה הוא עושה בתחום זה או אחר.
 
מלבד זה כול חבר קונגרס מוציא עלון מידע, אם הוא שנתי אזי הוא שנתון מלא,ואם הוא חצי שנתי או רבעון, הוא רזה יותר אך יש בו נתונים מפורטים מה הוא עשה בנושאים מקומיים שנוגעים לאזור הבחירה שלו, או בנושאים לאומיים שחשובים לכולם( מדיניים או כלכליים וחברתיים) או שנושקים לסוגיות משותפות לחלקים של אמריקה או לארץ כולה.
 
וכאן אנו  מגיעים לדואר האלקטרוני,  אשר החליף את הטלפונים ואת הטלפרינטרים ואפילו הפקסים.  מספר ה
נקישות הממוצע השנתי לכל חבר קונגרס עשוי להגיע ל-20.000 ולפחות מחציתם-פניות, ואין פניה שאינה זוכה למענה. יצוין שלכול חבר קונגרס ישנם כמה וכמה עוזרים, מה שאין כן בכנסת שלנו. אך באותה מידה יש להדגיש כי הקהל שלו הוא פי  עשרים ומעלה גדול יותר מאשר הקהל שפונה לחברי הכנסת. (אם בכלל יש קהל ספציפי לח"כים שלנו). הדוא"ל, מלבד היותו מסגרת לפניות ולתשובות,הוא גם מנוע אינפורמטיבי שקרוי "שירותים לבוחר". כאן מסופק מידע בנושאים כמו מס הכנסה, דרכונים, הגירה והתאזרחות, שרותי בריאות וסעד, תעסוקה, פיצויים לסוגיהם ועוד תחומים שונים אשר המידע עליהם מועבר באופן שוטף לציבור הבוחרים. זאת רק דוגמה כוללנית,ומגוון האפשרויות הוא רחב הרבה יותר.אך העיקר להגיע בכול ימות השנה אל הבוחר.
 
אנחנו לא יכולים להשתוות לאמריקה לא רק בכול הנוגע למערכות הקשר שבין חבר הכנסת לבין הציבור אלא גם בכול הקשור לתפיסה הפרלמנטארית של רוב נבחרינו ולא פחות מזה לתפיסה של הבוחרים.  שניהם לוקים  בהבנת המנגנון הדמוקרטי על כול מרכיביו.אבל גם בנסיבות הקיימות הפער הוא עצום. אין להניח שהחולי הזה יזכה לטיפול רציני, שלא לדבר על הבראה מוחלטת, בשיטת הבחירות שלנו,שהיא אֱם כל המדווים בחברה שלנו.
 
פרי באושים של המצב הנוכחי היא התופעה האבסורדית שהציבור ברוב זעמו ותסכולו על שיבושים קשים בסדרי שלטון מעניק בסקר האחרון  ( ע"פ דיווח  שהובא במשדר "פוליטיקה" בערוץ הראשון ב- 20.3.3007 ) 31  מנדטים ל"ליכוד" כאשר פרחו מזיכרונו העובדות הפשוטות כי הקוצים והדרדרים של  השחיתות, ברוב המקרים,  נזרעו ונבטו בתקופת הליכוד.
 
השיטה האזורית אינה מושלמת, אך כבר אמרו כי המשטר הדמוקרטי  אף הוא אינו מושלם וכי הוא הרע במיעוטו. גם אם נעבור לשיטה אחרת, הגמילה לאחר 60 שנות השיטה הישנה, היחסית- הרובנית, תימשך וודאי לאורך  זמן.אבל לפחות נדע שאנו בדרך ליציאה מן המנהרה. אז, ורק אז, הקשר עם הציבור יהיה כורח הפעילות הפרלמנטארית.ומי שלא ישכיל לקיים את הקשר הזה יצטרך למצוא לעצמו עיסוק אחר.אז גבעת – רם  תתעורר לתחייה.
 
 
 

הכנסת והציבור

 

 

חברי הכנסת עסוקים עם עצמם.אין להם זמן לציבור..

 

הדברים הם בחזקת "טחינת קמח טחון" ובכול זאת יש חשיבות לעסוק בהם שוב מכיוון שהנושא כה קריטי.בכל הקשור לייצוג, הכנסת שלנו היא דבר והיפוכו.היא מייצגת להלכה את כל העם,והיא לא מייצגת את רובו.זאת, גם  בכנסת ה- 17  כאשר קיים  בה ייצוג סקטוריאלי כלשהו  והכוונה לסיעת הגמלאים,שיותר ממחצית הקולות ניתנו לה על ידי אנשים צעירים כמחאה או כהעדפה על פני הימנעות מהצבעה.לכך ניתן להוסיף את הסיעות הערביות.זאת כמובן הכללה,אך כל צדודית לא מתמקדת בחריגים אלא בדימוי כפי שהוא משתקף.

 

לא זו בלבד שחברי הכנסת אינם אחראים בפני בוחר אנונימי שאותו הם בדרך כלל לא מכירים,הם גם לא אחראים כלפי הסיעה אשר בשמה הם נבחרו בכנסת.ח"כ שלי יחימוביץ', לדוגמה, נבחרה במסגרת הסיעה.לא מטעם  מחוז בחירה ולא מטעם ארגון נשים כמו נעמ"ת.בכל זאת היא ראתה לנכון להפר משמעות קואליציונית בהיעדרות מן ההצבעה על התקציב.גם אם נסכים כי ה- TICKET  – הסיסמה,"עם הפנים לחברה" – שעימה הלכה "העבודה" לבחירות,אינו מתממש,או מתגשם רק חלקית,הסיעה היא שקובעת מה תהיה הצבעתה בכנסת ולא היחיד,אלא אם ניתן לחבריה חופש הצבעה בעניין מצפוני או מוסרי.

 

אין בכוונתי להגן על תזמור מפלגתי, או על משמעת קואליציונית או סיעתית בכל מחיר.בכוונתי להדגיש כי בשיטת הבחירות שלנו הפרצה החיצונית, כלומר העדר ייצוג נאמן של פלח אוכלוסייה,בין אם הוא סקטוריאלי או מוניציפאלי,מחלחלת פנימה לתוך המפלגה או הסיעה.כל פרצה כזאת הופכת לחור גדול.ככה, לדוגמה, מעין חמישייה סוגרת במפלגת העבודה, ברית בלתי קדושה של חבורה  שכמה מחבריה לא נבחרו לשרים או לסגני שרים, חותרת תחת היו"ר עמיר פרץ, ואין בפני מי שהם יתנו את הדין.כל אחד בפני עצמו הוא בחזקת ריבון.עוד נעסוק בהם בהמשך.

 

גיוס כוכבים..

 

יחד עם זאת ראוי  לציין כי בבחירת מועמדים לכנסת קיים לא רק האלמנט של ייצוג בהווה ,כלומר את מי המועמדים מייצגים בפועל או את מי הם עשויים למשוך לבחור בעבור הרשימה שאליה הם הצטרפו.יש גם גורם של פוטנציאל.לדוגמה כאשר ראש הממשלה, אריק שרון, הבטיח לפרופסור אוריאל רייכמן,מייסד המרכז הבינתחומי בהרצלייה,ונשיאו עד לשנת 2006 , להצטרף למפלגת "קדימה", הוא ראה בו לא רק מושך קולות,שכן הדבר קשה למדידה, אלא פוטנציאל לעתיד.הוא הבטיח לו להיות שר החינוך בממשלה שתקום.זאת בתקווה שאישיות בולטת כזאת תצליח להבריא את מערכת החינוך,ובכך גם להבטיח את הצלחתה של המפלגה.ההבטחה לא מומשה,שכן שרון לא מכהן כראש הממשלה,וממשיכו אהוד אולמרט,היה חייב להעביר את התפקיד לשותפה הבכירה בממשלה, "העבודה". פרופסור רייכמן,ג'נטלמן ואיש יושרה,פרש מן המפלגה ומן הפוליטיקה.

 

מקרה דומה היה במפלגת "העבודה".יו"ר המפלגה עמיר פרץ הצליח לגייס למפלגה את פרופסור אבישי בראוורמן,נשיא אוניברסיטת באר שבע,אף הוא כוכב בשמי האקדמיה והחברה שהצליח בתפקידו.פרץ הבטיח לבראוורמן את תפקיד שר האוצר.אך מפלגת העבודה עם 19 המנדטים שלה לא הרכיבה את הממשלה,ומשום כך תיק האוצר לא עמד לבחירה אלא אם כן  היה בוחר בו עמיר פרץ לעצמו.נוסף על כך בשל האילוצים הפנים מפלגתיים,נאלץ פרץ לחלק את העוגה המיניסטריאלית,בלא שתינתן פרוסה לפרופסור בראוורמן.התגובה של בראוורמן הייתה הצטרפות לחמישייה שחותרת תחת יו"ר המפלגה, כל אחד ואחת ממניעים אישיים מובהקים.

 

השיטה שלנו בצורה אינהרנטית מולידה אילוצים ואלה מזמינים לחצים ומצבים כאוטיים.

דברים כאלה לא קורים לא באנגליה ולא בשוודיה ולא בצרפת,שם חבר הפרלמנט יודע מי בחר בו,ואלה אינטרסים הוא חייב לייצג.תככים בפוליטיקה ברמה זאת או אחרת קיימים בכל מקום,אך לא עד כדי מצב שגובל באנרכיה כמו אצלנו.זאת הסיבה שהמפלגות והכנסת נמצאות כמעט בתחתית ההערכה של הציבור בישראל,ע"פ כול הסקרים. הסכנה שנשקפת לא מצטמצמת למפלגה כזאת או לאידיאולוגיה מסוימת אלא למשטר הדמוקרטי כולו.הפופולאריות של אריאל שרון לא נבעה משום היותו דמוקרט גדול, אלא מכיוון שהוא נתפס כאיש סמכותי חזק.כמוהו כאביגדור ליברמן,בייחוד בקרב ציבור שהתחנך וגדל במשטר אוטוריטארי.

  

בתוך המכלול הזה קיימות גם שדולות,שתפקידם לדאוג לסקטור מסוים או לתחום מסוים.

בתחום הסקטוריאלי ישנן ,רשמית, חמש שדולות: השדולה החקלאית,השדולה למען מפוני גוש קטיף,השדולה למען תנועות נוער,השדולה למען התעשייה בישראל ושדולת התלמידים והסטודנטים.עם השדולות הנושאיות נמנות השדולה למען בריאות הציבור,השדולה למען אנשים עם מוגבלויות והשדולה למען ירושלים.

 

להערכתי על סמך התרשמות ממושכת , אלה השדולות החזקות,בין אם הן רשומות או לא:השדולה החקלאית,שדולת החרדים ושדולת הספורט.התוצאות מגבות הערכה זאת.כל אלה רחוקות מלשקף את המכנה המשותף הגדול של הציבור.

 

קשרי ציבור.

 

כמובן שקיימת אפשרות של חבר כנסת לקיים קשר עם ציבור מסוים או עם הציבור כולו.זהו בעצם הנושא של הרשימה.למטרה של קשרי ציבור עומד לרשותו תקציב מיוחד.ע"פ שקלול שטחי שלי ,מתוך הנתונים שמתפרסמים ע"י הכנסת,הממוצע שחבר הכנסת מקבל רק למטרה של קשרים עם הציבור הוא כ- 65,000 שקל לשנה ,כאשר בקצה הנמוך יש שמסתפקים  ב 45,000  ש' ובקצה העליון יש שמוציאים יותר מ- 70,000ש התחומים העיקרים הם תקשורת, טלפונית וסלולארית,דברי דואר,ציוד,ספרות מקצועית,ארנונה למגורים,הדפסות ואספות עם הציבור וכיו"ב.גם האינטרנט מופיע,אך כאן ההוצאות הן יחסית מזעריות,שכן הן גלובליות.בשום סעיף מן הסעיפים אין אינדיקאטור שיאפשר איזה סיכום על מהות והיקף הקשר עם הציבור.

 

מניסיוני, מתוך עשרה מסרים שהעברתי באינטרנט לחברי הכנסת (כולל עמיר פרץ כאשר היה ח"כ בלבד)זכיתי רק למענה אחד(ולא מפרץ).פניתי כאזרח ולא כעיתונאי או כאיש שממלא תפקיד זה או אחר.האינטרנט הוא המדיום  הזמין,המהיר והחסכוני ביותר בין כל אמצעי התקשורת והשימוש בו היה חוסך לכנסת מאות אלפי שקלים בשנה.האזרח לא זקוק לדף יוקרתי עם הלוגו.הוא זקוק למענה מהיר ככל האפשר.זה לא אומר,אגב,שהמסר הגיע לחברת או חבר הכנסת.קרוב לודאי שלא.אני מניח כי מנהלת הלשכה או המזכירה היא שהחליטה את מה,ואת מי, היא מעבירה לבוס שלה.מנהלות הלשכות,הן הצנזוריות היותר דומיננטיות במנהל שלנו.אך בעוד שבמפעל תעשייתי או כלכלי,הדבר מתקבל יותר על הדעת,במוסד פרלמנטארי שהקשר עם הציבור הוא אבי העורקים,זה פסול ופוגעני לכל הצדדים

 

.מסר לחבר הפרלמנט חייב להגיע אליו,במוקדם או במאוחר.אם הוא מגיע אליו הוא חייב להתייחס אליו.זאת לא חלטורה או מעשה בהתנדבות. זה תפקידו,לשם כך הוא נבחר ועל כך הוא מקבל משכורת מכובדת למדי.ואם ח"כ לא אוהב את האינטרנט כאמצעי קשר,יואיל למחוק אותו מרשימת אמצעי הקשר שמופיעים אצל כל חבר כנסת.זה כול כך ברור בכול מקום וכל כך סתום ואטום אצלנו.הגיע הזמן לקיים סקר בתחום קשרי הציבור(ולא הפרסומת) של חברי הפרלמנט שלנו.

 

ישנה עוד דרך בטוחה לקיים קשר עם הציבור,והיא המועדפת בקרב הח"כים.הופעה בתקשורת, בעיקר האלקטרונית ובראש וראשונה הטלוויזיה.כאן המופע הוא בפני העם כולו.אפשר לומר כי  הטלוויזיה, בשטחיותה ובמצעד ההבלים שלה, הקימה מפלגה גדולה יחסית.זאת בעזרת כוכב תקשורת כמו טומי לפיד.תוך קדנציה אחת היא גם חיסלה אותה, גם זאת בעזרת לפיד.

 

גודעי הענף שעליו יושבים.

 

זה ועוד, כאשר מנהיג נבחר כמו עמיר פרץ הוא פגיע בתחום שלא עסק בו-ביטחון ,מי שמוסיפים לנגוס בבשרו הם לא אחרים מאשר "דגי הפירנייה" במפלגתו.במים עכורים אלה,כרישי התקשורת חוגגים,ולא יעזור לו לפרץ אם הוא מושך את השמיכה למטה או למעלה.יגידו שהיא בסך הכול קטנה עליו .זאת אף שחברי המטכ"ל נותנים לו ציונים גבוהים על שעורי הבית שלו.הנה דוגמה טרייה."העבודה", חרתה על דגלה בין היתר חיזוק עצמאותה של הרשות השופטת.עמיר פרץ,ליבראל מוצהר,העדיף את חברת הכנסת אורית נוקד כחברה בוועדה למינוי שופטים.מן הסתם היא מייצגת את התפיסה שהרשות השופטת,במיוחד אצלנו, חייבת להיות בלתי תלויה לחלוטין בשתי הרשויות האחרות: המחוקקת והמבצעת.מולה התמודד ח"כ דני יתום.יתום,גנרל בעבר,מן הסתם לא שבע נחת מאי אלה פסיקות של בית המשפט העליון שנושקות לתחום הביטחוני.נוקד זכתה על חודו של קול. בדמוקרטיה קול אחד קובע.שמחתם של המפסידים הייתה ש- 9 הצביעו בעבור יתום.כלומר האופוזיציה לפרץ גדלה. התקשורת ששומעת את קול החצוצרות והתופים הרועשים מכתירה את האירוע כ "ניצחון דחוק לפרץ".לשרון לא היו ניצחונות "דחוקים"? ,לאולמרט לא היו ניצחונות "דחוקים"? ניצחון הוא ניצחון על חודו של קול. איך אמרה סבתי: נקמה בפשפשים כאשר הבית בוער.עוד מעט קט והמשור של האופוזיציונרים בעבודה יצליח לנסר את הענף וכולם יפלו.צחוק הגורל .אך מי שמזין את הכותרות הם אנשי מפלגתו של פרץ שבגינו, יש לשער, הם נבחרו,ולא  להיפך.ואם כן,כיצד אפשר לדעת זאת בשיטה הקיימת.

 

הבלם היחידי כנגד השרירותיות של חברי הכנסת הוא בית המשפט.אך זה עוסק בעיקר בתחום החקיקה ופחות בהתנהלות של חברי הכנסת מול הציבור.רק "מרי אזרחי" יעיל אשר יאגד את כל הגופים אשר הדמוקרטיה וסדרי שלטון קרובים ללבם,עשוי להביא לפחות לראשיתה של תפנית אשר לא רק מתבקשת אלא חיונית ביותר,קיומית ביותר לאורח חיינו בארץ זאת.לתשומת לב הח"כים שיהרהרו בסוגיה בתקופת הפגרה.לתשומת לב הציבור: הזכירו להם  זאת ולא בענווה.

 

 

 

אוי לעם שאלה נבחריו

אוי לעם שאלה נבחריו.

דברים שמעוררים חלחלה, זילות השואה, ביטויים גזעניים ואנטישמיים-קללות וגידופים-אלה בנות קול אשר יוצאות מן הפרלמנט שלנו -"כנסת ישראל"

עוד בטרם שנדמו תרועות "כנס הרצליה", יצא יו"ר הכנסת, מר ראובן ריבלין בתוכחה אל ההנהגה המדינית והכלכלית על שחבריה מעדיפים להופיע בפני פורומים זוהרים בחוץ מאשר בפני בית הנבחרים שלנו, ששוקד, כידוע, יומם ולילה, כמו "המתמיד" של ביאליק על הלכות החוק, ועומד על משמרת המערכת כמו זקיף וותיק ונאמן. החרה החזיקה אחריו, בנימה אנטי אלטרואיסטית דומה, ח"כ דליה איציק, סולנית ידועה שמשמיעה כל מיני אריות, שלא בהכרח שייכות לפרטיטורה של האופוזיציה( כמו למשל הגנה על רשות השידור- בהנהגת יוסף בראל).

יו"ר הכנסת, משפטן שאינו קוטל קנים, לא רק יודע את התשובה ל"שאילתה" שהוא העלה, אלא נותן לה ,לעתים תכופות, ביטוי מהדהד שמוצא, כמובן, את דרכו לתקשורת. לא עברו אלא ימים בלבד ושוב נקרתה ההזדמנות למר ריבלין למצוא את התשובה הנכונה למבוך הזה, ששמו כנסת. ההזדמנות באה בעקבות התבטאות של ח"כ יאיר פרץ, יו"ר סיעת ש"ס בכנסת, שאמר על היועץ המשפטי לממשלה( שהוא אגב דור שני לניצולי שואה)שהוא "גרוע מאייכמן ומהיטלר". הוא אמנם התנצל אחר כך ואמר ש"אין תופסים אדם בכעסו", וקצר עוד כותרת(שכן לכך בעיקר חותרים ח"כים רבים גם בהטחת גידופים וגם בחזרה בתשובה). יו"ר הכנסת בתגובה על דברי הבלע הנלוזים הללו, אמר בין היתר "אוי לאוזניים שכך שומעות. זאת התבטאות אומללה, איומה ונוראה…..וכל זה מפני שהיועץ המשפטי ביקש להסיר את חסינותו."

זה עוד כפתור שיו"ר הכנסת משחיל במחרוזת דעותיו על צאן מרעיתו. ההתבטאות הקודמת של יו"ר הכנסת באה יום קודם לכן כאשר וועדת הכנסת סירבה להסיר חסינותם של שני ח"כים בגין הצבעה כפולה, בשעה שהם עצמם הסכימו לכך. מר ריבלין לא חסך את שבט ביקורתו מן הוועדה. ועדה זו ושכמותה נוהגות כמו גילדה סגורה מימי הביניים אשר מגינה על זכויות חבריה(לא על חובותיהם) ,לא מאפשרת לשום גוף אחר להתערב בענייניה ומצפצפת צפצו ף חד וארוך על כולם, לרבות הנהגת המדינה, שלא לדבר על הציבור שהיא מייצגת.

שערו בנפשכם, היועץ המשפטי של הממשלה מבקש מבית הנבחרים שלנו שיפעל על פי חוקים שהכנסת עצמה חוקקה. מר רובינשטיין גרס שאם ח"כ פרץ מואשם בשני אישומים הקשורים להשגת תואר אקדמי כוזב, יש לנהוג בו כמו שנוהגים כלפי נאשם אחר באותו אישום, והיו רבים כאלה ,כולל אנשי ציבור. אבל יו"ר סיעת ש"ס (שמייצגת מפלגה אשר הדמוקרטיה בעיניה הוא פיגול רחמנא לצלן , מין סרח עודף שחייבים לחיות אתו ) קבל זריקת עידוד מבלימת הסרת חסינותם של ח"כים אחרים. מחוסן בריבוע, הוא הטיח בפני היועץ המשפטי, אליקים רובינשטיין שלא זו בלבד שהוא גרוע מהיטלר, אלא גם רודף ספרדים(היטלר כידוע היה חברו הטוב של הספרדי פראנקו), צרוף משונה לא עלינו.

בית המחוקקים שלנו לא הפך למגרש כדורגל או לזירת אגרוף, שבהם מכניסים גולים ומכות אך יש חוקים ויש תקנות קפדניות על מה מותר ומה אסור.הוא הפך לשטח הפקר, שחבריו עושים ככל העולה על רוחם בשכחם שלא הם הריבון אלא העם ששלח אותם לשם. בהעדר סנקציות מצד שולחיהם ההשתוללות שלהם(אין לי הגדרה אחרת) לא יודעת גבולות. עם כל החסר של הציבור שלהם, עם כל הפלגנות המופרזת, ויריבויות אישיות שהן הליבה של מפלגה בישראל, ולא דווקא גרעין אידיאולוגי, למרות כל אלה, יכל היה הציבור, אילו עמד על כך, לבחור נבחרת אחרת מורכבת מנציגים בעלי איכויות אחרות מאלה שמוצגות תכופות בבית הנבחרים שלנו.

השינוי הרצוי, כפי שהתברר ,אינו בשינוי החוק לבחירת ראש הממשלה, שמוסיף להיות תלוי באינטרסים קטנוניים וגחמות של מפלגות קטנות. השינוי יבוא רק עם שינוי שיטת הבחירות לבחירות אזוריות. חרף כל הפגמים שמוצאים בו ,( כאשר תיאורטית מפלגה שזוכה לרוב בבחירות האזוריות, עלולה להיות ,ריאלית, מפלגת מיעוט בספירה הארצית) אצלנו היא כורח המציאות .זאת משני טעמים מרכזיים. א. סוף סוף הבוחרים בבית שאן, קריית שמונה, אופקים, שדרות, אור יהודה ,אילת, עוספייה ועוד ,יעמדו על כך שנציגיהם ייצגו את ענייניהם ולא את ענייני עמנואל, קדומים, נצרים וכיו"ב. ב. יש להניח ולקוות שכל מפלגה תהיה מעונינת להעמיד כמועמדה אדם בעל רמה שייצג בכבוד לא רק את הבוחרים אלא גם את המפלגה. הכל ידוע עד כדי כך שלא עושים מאומה.

במצב העכשווי לא רק הכנסת יוצאת נפסדת אלא גם השיטה הדמוקרטית אשר בשמה נציגי הציבור נבחרים לכנסת. במדד הדמוקרטיה האחרון( ע"פ סקר המכון לדמוקרטיה ומרכז גוטמן) התמיכה בשיטה הדמוקרטית בישראל היא הנמוכה ביותר ב- 20 השנים האחרונות. בעצם ,הכנסת לא הייתה זקוקה לרענון זה, שכן ב"מדד הכנסת על תפיסת הציבור את הרשות המחוקקת- ינואר 2001 " -הערכת הציבור את המערכת השלטונית(לרבות הכנסת) היא 3.6 בסולם של 10.הזמן שעבר מאז, לא הטיב, לא אתנו ולא עם נבחרינו.

במצב הביטחוני, מדיני, כלכלי, חברתי שבו נמצאת המדינה, זהו אור צהוב שמהבהב בעוצמה. עד לטיפול השורש הזה אם הכנסת לא תעמיד את עצמה במקומה, הציבור, באמצעות ארגונים שונים אשר חיים ונושמים והתקשורת שעדיין יש לה השפעה ,חייבים להעמיד במקומם את אותם חברי כנסת שסרחו ולהעניש אותם ככה שאות הקלון לא יימחק מהר ממצחם.

אשר להאשמה השניה של ח"כ פרץ ,שהיועץ המשפטי "רודף ספרדים" ,נושא זה ראוי לרשימה נפרדת.