ארכיון קטגוריה: היסטוריה

לשכת העבודה

שיר שחובר על ידי נח שפירא בשנת 1895. אני מביא שני בתים.

עוּרוּ, אַחַי, אַל תָּנוּמוּ
לַעֲבוֹדַתְכֶם אָנָּא קוּמוּ!

הָעֲבוֹדָה הִיא כָּל חַיֵּינוּ,

מִכָּל צָרָה תַּצִּילֵנוּ.

כיום אין "אחים",במובן של פעם, לפחות לא בעולם העליון, אף כי יש כאלה- בתחתון. אם הם נמים, לא מקימים אותם, ואם מקימים אותם, הם לא בהכרח הולכים לעבודה. אם זה בשעות הערב- אז זה לבָּר. והעבודה אינה כול החיים, שלא לדבר שלא היא מצילה מכול הצרות. אם מישהו זקוק היום לאישור דמי אבטלה, הוא הולך ל"שרות התעסוקה".נכון יותר הוא מתיישב ליד המחשב ונרשם. אם  תאמר לו "לשכת עבודה" הוא מן הסתם יתקן אותך. פעם לפני שנים רבות היה ייצור כזה בשם "לשכת העבודה".

אמנם תעסוקה היא סינונימית לעבודה, אבל אם מדובר בעידן אחר, לשתי המילים-מונחים הייתה משמעות שונה. עבודה נחשבה לעבודת כפיים, אף שגם פקיד עסק בעבודה. תעסוקה- חלה בעיקר על אנשי הצווארון הלבן. לכן כאשר מדובר ב"עבודה" מדובר באנשי עמל של העליות הראשונות. המושג הנפוץ ואחת המטרות של העליות הראשונות היו "כיבוש העבודה". לאמור שצריך לא רק לכבוש את הקרקע, או במונחי התקופה "לגאול אותה" ,אלא גם את העבודה יש לכבוש. וממי. מן הערבים. ציניקנים יאמרו שהנה אנו עם כובש לא רק שטחים אלא גם עבודה של תושביהם. בעצם מי שהעסיקו את הערבים היו האיכרים הארץ ישראליים, אנשי הברון או איק"א- ה"בועזים" של אז, אבותיהם ואבות אבותיהם, של הציונים הכללים א', גוש חרות- ליברלים- גח"ל, הליכוד .

התעניינתי בהיסטוריה של לשכת העבודה לאחר שבביקורי אצל עורכת הדין רעות מיכאלי ראיתי צילום של שלט בלשכת העבודה בימיה הראשונים. כבר בתקופת העלייה השנייה הפעילו מפלגות הפועלים לשכות עבודה  שדאגן לתעסוקה לחברי המפלגה. כאשר מפלגות הפועלים הקימו את ההסתדרות הכללית  בשנת 1920 כמסגרת גג משותפת, הם העבירו למסגרתה גם את לשכות העבודה שלהם. מוסד זה היה כה מעוגן שכאשר בשנת 1956 -הממשלה ,שנשלטה על ידי מפלגות הפועלים ,ניסתה לחוקק חוק שרות תעסוקה ולהעביר את לשכת העבודה למסגרת הממלכתית, מפלגות השמאל, למעט מפא"י, כמו  אחדות העבודה ומפ"ם , התנגדו לכך בתוקף. בעצם גם הציונים הכללים, בימין-מרכז, התנגדו לכך מחשש שהשמאל ישתלט על שוק העבודה במסגרת ממלכתית. רק לאחר שלוש שנים של התדיינות ומשא ומתן מיגע נחקק חוק שרות התעסוקה תשי"ט-1959 ולשכות העבודה הועברו לידי המדינה. אמנם בלוגו של שרות התעסוקה הקפידו לציין: בדרך לעבודה. היום לא צריך להופיע בשרות התעסוקה. ניתן להירשם מהבית. במקום שאתם תלכו "תנו לאצבעות ללכת". אז זה היה בלתי אפשרי. ללשכת העבודה מתייצבים, כמו לצבא.

כפי שתשימו לב -בגוף השלט של "לשכת העבודה" התקנות היו חמורות וקפדניות מאוד. אז לא עבדו בעיניים, אלא בידיים.

reut michaeli law office post

הפוסטא התורכית וכיתוב בשפת היידיש

  •  עם ידידיי הירושלמים שרואים בי "עריק" לאחר שעזבתי את ירושלים, נמנה יואל שֶר. יואל היה מבכיריי הדיפלומטים של ישראל,ואופקיו רחבים יותר מן העולם שבו נדד במילוי תפקידו.בכול הקשור להיסטוריה בכלל ולתולדות הארץ הזאת  בפרט יואל שֶר הוא אוריין. רק תצביע על שם והוא יפרוש בפניך לא רק את ההיסטוריה שלו אלא גם אנקדוטות ופולקלור. ואגב רעייתו אביבה,דור ה-17 של ס"טים ירושלמים, היא קונדיטורית חובבת ושוקלטרית מדהימה  שגרגרן כמוני אימץ מתכון או שניים שלה.
  • yoel sher
  •  יואל שֶר.
  •  בחג הסוכות הוא  חג "שמחת בית השואבה", יואל שלח לי מצגת של  אורי אתיאל שמראה את תהליך הולכת המים לירושלים מאז יסוד העיר ועד היום.מצגת מרתקת עמוסת מידע עם צילומים  ואיורים שמספרים על : מים לירושלים כולל "מים לדוד המלך…" שאותם שאבו ה"גששים". סיפור מופלא  החל ממערכת המים הכנענית, דרך נקבת השילוח, -נקבת יחזקאל, מבצע מדהים של חציבה והולכת מים, אמות המים, בתקופת הורדוס, בורות המים,בתקופה עותומאנית, קו המים המנדטורי שהוליך  4 מיליון מ"ק מים לשנה ועד לקו החמישי בימינו שיסתיים ב 2020  ויוליך 150 מיליון מ"ק לשנה.
  • לקראת ראש השנה הוא שלח לי ברכה מיוחדת, לא מקורית שלו וגם לא כזאת שלקוחה מן המאגר המוכר של ברכות "שנה טובה". הוא מצא במוזיאון הישן ברובע היהודי בירושלים ברכה מראשית המאה  העשרים של "הפוסטא התורכית" בארץ ישראל.

מידע של יואל משמש לי טריגר ללמוד משהו בנושא והפעם  על שרותי הדואר בחלק זה של העולם .כך למדתי כי המהפכה הגדולה בשרותי הדואר באזור שלנו חלה  בראשית שנות החמישים של המאה ה- 19 כאשר אניות הקיטור הראשונות, שהחלו לפקוד את נמלי הארץ, וחברות הספנות הפעילו את שירותי הדואר הזרים הראשונים. פתיחת תעלת סואץ בשנת1869  תרמה להתפתחות נמלי  האזור וגם בתעבורה היבשתית חלו שינויים. נסללו כבישים ונפרצו דרכי גישה ליישובים. כדי לספק את צורכי עולי הרגל הנוצרים החלו הנציגויות של אוסטריה, רוסיה, צרפת, בריטניה, איטליה וגרמניה לספק לנתיניהם שירותי דואר. המשרדים שנפתחו בירושלים ויפו היו הידועים והפעילים ביותר, גם בין התושבים היהודים בארץ. עם הנהגת השימוש בבולים, השתמשו הקונסוליות למשלוח המכתבים בבולי המדינות שייצגו. עד לשנת 1865 יכלו נתיני הארץ להשתמש אך ורק בשירותי הדואר הקונסולאריים. בשנה זו התחיל השלטון העותומאני לתת שירותי דואר מטעמו לא רק למוסדות השלטון בארץ – למשלוחי דואר רשמיים, אלא גם לשימוש הקהל. משרדי הדואר הראשונים נפתחו בירושלים, ביפו, בעכו, בחיפה, ובעזה. עד למלחמת העולם הראשונה נפתחו בארץ 34 סניפי דואר.

וככה לקראת תרס"ד- 1904 ,מנהל הסניף הירושלמי של הדואר התורכי בארץ ישראל, מר אליהוא האניג, שלח לנתינים ברכה מיוחדת לקראת השנה החדשה ובה פרוט מחירים  :שכר משלוח קאלי פאסטאל, (-קוׂלי פוׂסטָל  הוא  שמה הצרפתי,המשובש, של חבילת דאר) -טעלעגראף- לארצנו ולאירופא-ככה וככה גרושים וככה וככה-מילים-עשירית הגרוש. שמתי לב כי העברית מנוקדת כהלכתה, אך מונחים בינלאומיים , מלבד הצרפתית המסורסת שהזכרתי,-האיות שלהם כמו של טלגרף -טעלעגראף- הוא כמו בשפת הידייש, כאשר ה-ע- מסמלת סגול וה-א- פתח- אירופָא.לתשומת לבו של השולטן ארדואן הראשון.

הרי לפניכם הברכה בשלמותה.

turkish post
.

גם התורכים ירו ונחו

מסיפורי שלהי הסתיו

ההגדה מספרת כי במלחמת העולם הראשונה היהודים שחיו במדינות של  בעלות הברית- בעיקר בארצות שהיו בשליטת רוסיה,  אשר לחמו נגד הציר של אוסטריה -הונגריה גרמניה ותורכיה –  עשו הכול כדי שלא לגייסם לצבא. כאשר צעיר  נקרא להתגייס, היו מקרים שהאֵם הייתה  מוכנה אפילו לגדוע את האצבע של הבן ,זאת שליד האגודל, אשר לוחצת על ההדק, כדי למנוע את גיוסו. האב השלים עם  הגיוס .הוא אמר לבנו :"מה הבעיה? יורים בתורכי ונחים". עד כאן  הסיפור שעשה  לו מהלכים. אולם יש חלק שני  לסיפור שהוא פחות מוכר. בחלק הזה שואל  הבן את אביו :  "ומה יהיה אם התורכי יירה בי? עונה לו האב: " מה פתאום ? למה שיירה בך, מה עשית לו".

התברר שגם התורכים ירו ונחו. שוטרים תורכיים וחיילים הסתובבו ברחובות יפו במלחמת העולם הראשונה ומי שנראה צעיר נדרש לבוא בהקדם ללשכת הגיוס ולהתגייס. מי שהסתתר, נחשב כעריק ולעתים נורה ללא אזהרה, בין אם היה ערבי או יהודי . מאיר מזרחי,יליד מנשייה ,כאשר ראה שחיילים מתקרבים, הסתתר במיכל תבואה סמוך לבית  עד עבור זעם.

מן הסתם  התורכים לא רק ירו ביפו אלא גם בעזה,לתשומת לב הסולטאן ארדואן -הראשון. מתל אביב היהודים פשוט גורשו על ידי התורכים.

meir mizrachiturkish soldiers ww 1 vikipedia - עותק

קצינים תורכיים במלחמת העולם הראשונה-וויקיפדיה

את הסיפור על התורכים סיפר מאיר  לבנו הנער משה.ואני את הסיפור שמעתי מפי נכדו, מאיר שקרוי על שמו. הוא גם סיפר לי על הרעב הגדול בתקופת מלחמת העולם השנייה. גם החיילים התורכיים היו רעבים וגנבו מכול  הבא ליד.  סבו של משה, מאיר,קבל משימה מאימו והיא ללכת אחר הגמלים והסוסים ולאסוף את הגללים.מהם הוציאו את הגרגרים. לכך הוסיפו חתיכות של לחם יבש שפה ושם  נמצאו באשפה. משני המרכיבים ,שנשטפו ונוקו ,לשו בצק ואפו לחם. משה הבן  עוד בהיותו נער צעיר לא אסף גללים. הוא אסף אבטיחים.  הוא הלך עם חברו לאזור הצפוני של מה שכיום רחוב אבן גבירול. אז היו שם ערמות אבטיחים שגידלו ומכרו ערביי הסביבה.היה אמנם מגדל שמירה אבל הוא אויש רק בלילה. ביום היה רק המוכר. השיטה הייתה כי בשעה שחברו מעסיק את המוכר בחיפוש אחר אבטיח טוב, משה סחב אחד ונעלם. אחריו נעלם גם החבר שלו. אבל זה סיפור אחר של משה מזרחי משכונת התקווה.

meir moshe post

משה מזרחי ובנו מאיר

משה מזרחי.

 פעם המקור לסיפורים מעניינים על אירועים ואנשים היו הסָפָרים והנהגים. כיום  הספרים בבוטיקים לא מספרים עוד סיפורים .זאת גם לא מספרה אלא סלון לעיצוב השיער או להפיכתו לקוצים,דרדרים,ועוד אלמנטים מן הצומח . נותרו נהגי המוניות. עדיין ישנם נהגים רבים שניתן  לשמוע מהם  דעות על הנעשה עכשיו או סיפורים מן העבר.יש פחות מעניינים ויש יותר. עם הסוג השני נמנה מאיר מזרחי, נהג מונית . אתו נסעתי באחד הערבים לביתי. לאחר שהוא סיפר לי  את הסיפור על סבו תושב מנשיה במלחמת העולם הראשונה ועל אביו, מקור הסיפור – אמרתי לעצמי ולו- "וואלה מאיר- קח אותי לאבא".

משה הוא בן 93 והוא מרבה לשכב במיטה. מי שנמצא אתו הוא מאיר, שלאחר הפרידה מאשתו ולאחר ששני ילדיו גדלו, גר אם אביו ומטפל בו. הוא  בעלים של מונית שמצויה בתחנת מלון דן, באותה תחנה שגם אביו שרת כנהג מונית. הוא בחר להיות דרך קבע במשמרת לילה כדי שיוכל לטפל באביו. שכנה צעירה ויפה מבשלת להם ומנקה מדי פעם ומאיר מתגמל אותה על כך וגם דואג להסעת שני ילדיה לבית  הספר ולכול מקום שדרוש. מאיר הוא אדם נדיב. המיטה  של משה סמוכה לשולחן ,ככה שהוא יוכל להתיישב ולאכול ולעשות דברים אחרים בישיבה. מן המיטה הוא יכול להביט על אוסף גדול של מזכרות שצפופות מעל לארון.כול מזכרת כזאת יש לה סיפור משלה, מן המאות ה-19 וה-20 .כול נגיעה חפוזה בהם עלולה למוטט את השורה.והאבק שהצטבר והקשיח מחבר ביניהם.

old utensils mizrachimemorabilia mizrach

אוסף מוזיאוני מן המאות 19 ו 20 (צילום צ.ג)

השיחה עם משה  הייתה בישיבה.השתתף בה גם מאיר הבן ונוכחותו הייתה מועילה מאוד. אנשים בגילו של משה אף שזיכרונם מצוין , קטעי ה"פזל" לא תמיד מתחברים, ומאיר שם אותם במקומם. אבל זיכרונו של משה לגבי פרטים וניואנסים שונים הם מעולים .מאיר מסביר לאביו שאני עיתונאי ידוע ואני מראיין אנשים חשובים, כמו אמנים,מוסיקאים, ופרופסורים.ואני מסביר למשה שבאתי לשמוע היסטוריה.משה מתיישב ופותח מייד.בין השאר הוא מספר את מה שהוא שמע מאביו, בתקופת מלחמת העולם הראשונה,ועל כך כבר סיפרתי.

"בגיל חמש אבא שלי נפטר- מספר משה .נשארנו אני ואימא. כדי לפרנס אותנו אימא עבדה במשק בית של אחרים. אותי שלחו לבית ספר אליאנס, איפה שהיום בית "סוזאן דלאל" בנווה צדק, כי שם נתנו לנו ארוחה בחינם.קבלנו גם איזו עזרה סוציאלית, ואני לא יודע מאיפה.אחר כך כשהייתי בן שמונה אני התחלתי לעבוד. הייתי עוזר של משה העגלון שחילק קרח בבתים. היה לנו פעמון וצלצלנו והנשים באו. זאת רצתה חצי בלוק ,זאת רצתה שליש, אבל השליש הגדול, עם השפיץ העבה יותר. הייתי צריך לעלות למעלה לדירות ולהחזיק את הקרח בידיים. " הוא משפשף את ידיו כאילו כדי לחמם אותם שוב.

בשרות הטמפלרים.

עבודה מתקדמת יותר הוא עשה כמה שנים מאוחר יותר. היו לו אופני- תלת גלגלים והוא נהפך לשליח.  בראשית שנות השלושים  המושבה הגרמנית של תל אביב- שרונה, שקדמה לתל אביב, שגשגה.היו בה חנויות רבות של מוצרים שונים כולל של ירקות ופירות, דגים ובשר עוף ובקר.מאיר שימש כשליח של חנויות האוכל. והוא זוכר את הגברת גולדמן, הגרמנייה שבחרה את האבטיח שיהיה suss mit schwarze kernen – אומר מאיר  במבטא גרמני רהוט והתרגום הוא : "מתוק עם גרעינים שחורים".למשפחת גולדמן הייתה חנות עם דברי בדולח.אליה הביא משלוחים.

"פעם אחת ואני מסדר את המשלוח בתוך קרטון, שם את הענבים למעלה שלא יהיה קוועטש. ואני עולה לביתה של גברת גולדמן ובדרך אני לוקח עינב פה עינב שם. כשבאתי לביתה היא פתחה את הדלת ואמרה " קומן זי אין" – הכנס. שמתי את הקרטון והיא לקחה את שקית הענבים ושמה אותה על משקל קטן שהיה לה . ואז היא אומרת was is das  -מה זה? היו חסרים לה כמה ענבים בחצי קילו שהיא קנתה. ככה היו הייקים, הטמפלרים". משה מספר גם מה היה קיצם במלחמת העולם השנייה.בשעתו הקדשתי רשומה לטמפלרים ולחילופי שבויים ובין המועמדים להחלפה יהודים שנשלחו ממחנה הריכוז בברגן בלזן לוויטל בצרפת.

מדי פעם בפעם משה גולש לאי אלה תקופות אחרות ומאיר מחזיר אותו לזמן הנכון, על ידי תזכורת וסימנים בצדה ומאיר  חוזר ברוורס  כמו נהג טוב. מאיר היה גם נהג. אבל לפני כן הוא  היה הבעלים של דיליז'אנס.הוא נסע בין שוק הכרמל ליפו והנסיעה עלתה חמישה מיל. בלירה הארץ ישראלית היו אלף מילים, מאה גרושים, ועשרים שילינגים. שילינג היה מטבע ראוי להתכבד בו.

" בשוק הכרמל, איפה שלקחנו את הקונים חזרה הביתה בדיליז'אנס, עמד שוטר. הוא היה גם הסדרן וגם מכוון את התנועה.אנשים באו מיפו לשוק ואנחנו החזרנו אותם עם סלי הקניות.השוטר היה ערבי. ואני דחפתי לו שילינג"- מספר משה. ומאיר משלים " שתבין צביקה שמותר היה לכול עגלון לקחת מספר מסוים של נוסעים, והשוטר ספר אם היו יותר הוא הוריד אותם. ואבא נתן לו שילינג וזה כבר לא בדק את מספר הנוסעים. ואתה יודע מה אז היה שילינג- צביקה- זה היה כסף גדול".ועכשיו משה נוטל את המושכות: "לכול אחד הייתה בלטה והוא זרק את השילינג על הבלטה ולפי זה ידענו אם הוא מקורי או מזויף . זייפו אז כסף ".

"ספר לו, אבא ,לצביקה, איך הפכת מעגלון לנהג מונית, ספר לו"- מאיץ הבן באביו.

דיזנגוף הופך עגלונים לנהגים.

"דיזנגוף היה רגיל לרכוב על הסוס שלו כול יום ברחובות תל אביב כדי לראות שהכול בסדר.הייתה לו מכונית ווקסהול, אבל הוא העדיף את הסוס"

"אבא קרא לדיזנגוף סטלין"- נכנס משה לסיפור. וכשאני תוהה מדוע. לסטלין היה  שפן ודיזנגוף היה מגולח, וסטלין היה קומוניסט שחיסל אנשים.ומאיר מסביר את הכינוי בכך שדיזנגוף עשה סדר בתל אביב. הוא היה מנהיג . ומשה חוזר לסיפור. "דיזנגוף לא אהב את העגלות עם הסוסים שהטילו גללים ברחובות.הוא רצה שזאת תהיה עיר יפה גם לתושבים שלה וגם לאלה שבאים לבקר בה.כמו, כמו, ניו יורק. הוא רצה שהעיר תהיה נקייה.והוא הבטיח כי נהגי הדיליז'נסים יוכלו לקבל רישיונות נהיגה אם יוותרו על העגלות. ואז הוא ביקש שיזמינו 50 מוניות של חברת "שברולט" ואני הייתי בין הראשונים שקבלתי אישור לרכישת מונית"

" אבל אבא" מתערב שוב מאיר ," ראשית ספר לו איך בכלל קבלת רישיון. זה סיפור מעניין, צביקה, ספר לו אבא, ספר איך זה היה". אז מאיר "חוזר"  אתי למשרד הרישוי שהיה אז בשדרות שאול המלך. בפתח המשרד עמד אנגלי לבוש מדים ובידו מעין שרביט ובקצהו  גולה מוכספת. "הוא אהב לשחק עם המקל הזה.עליו היה כתוב tester  (בוחן)  כול בוקר כשהוא ראה שיש יותר מחמישה עשר אנשים בתור, הוא שילח אותם. אני קמתי בשתים בבוקר כדי להספיק להגיע לתור.הטסט היה במשאית. ואם עברת את המבחן במשאית יכולת לנהוג בכול דבר, במכונית רגילה או במונית.כשנסענו מעל לגשר, הבוחן שלי האנגלי, שם את היד שלו מאחורי הכתפיים שלי וכשהחלון פתוח הוא העיף את הקסקט שלי. לבשתי אז קסקט.רק אחרי  שעברנו את הגשר, ביקשתי לעצור את הרכב בצד. והלכתי לאחור ולקחתי את הקסקט.הוא לא אמר מילה ורק הנהן בראש. יעני אני בסדר. כשהגענו לאיפה שהיה בית החרושת עלית בכוון לרמת גן, הייתה עלייה. ואז הבוחן אומר לי "סטופ". עצרתי. הוא יצא מן הרכב ושם קופסת גפרורים מאחורי המשאית. אני לא ידעתי מה הוא עשה. הוא חזר לרכב ואמר לי לנסוע. כעבור דקה הוא  אמר לי לעצור ולנסוע ברוורס. ואז פתאום הוא צועק:"סטופ". בלמתי מייד. הבוחן יצא החוצה והביא אתו את קופסת הגפרורים, ואמר לי good, very good, a good driver . זהו וקבלתי רישיון. אבל לא היה לי כסף לקנות מונית."

מוניות לא טסות.

מאיר:  "אבא עבד בתחנה ברוטשילד אצל פולני אחד, ברגר, וברגר זה נתן לו בהלוואה כסף כדי שיקנה רישיון. אחר כך כשהייה לו מונית אבא החזיר את הכסף.עם  המונית הזאת ,"דֶסוטו" אבא שרת בחיל האוויר. ספר לו- אבא"

משה: " הייתי מביא את הטייס עד לבונקר שבו היה המטוס. פעם חיכיתי ,חיכיתי, ונרדמתי. העירו אותי, מה איתך. מה זה מה אתי – שאלתי. אתה לא רואה למעלה. כולם הסתכלו למעלה כשמטוס לא יכול לפתוח גלגלים. מהומה גדולה. עד שהטייס קשר עצמו בבטן למטוס, עשה עוד סיבוב והגלגלים נפתחו והוא נחת וכולם צעקו ומחאו כפיים "

" ואתה משה טסת פעם עם הטייסים?"- אני שואל.

מאיר:," אבא לא טס בכלל. הוא אומר שאם המטוס יתקלקל אי אפשר לשים שם משולש צהוב".

משה:" אם  הכנפיים נופלות, אז מה אני אעשה. לא יכול לתקן כמו במונית שלי"

מאיר " מה היה המספר של המונית – אבא ?"

משה: "770  שבע מאות ושבעים. אז נסעתי עם קצין בחיל האוויר לאל עריש  במלחמת סיני. היו ימים, היו ימים".

היו ימים שבהם שמש האב כנהג מונית בתחנת מלון "קטה דן" כפי שקראו אז למלון דן ברחוב הירקון בתל אביב.אחר האורחים במלון היה מאיר לנסקי.  לנסקי מראשי ארגוני הפשע בארה"ב לצד גדול הגנגסטרים היהודי באגסי סיגל, הגיע לישראל  ב 1970 ( זאת הפעם השנייה) כדי לזכות במעמד של אזרח ישראלי מכוח חוק השבות. המדינה סירבה לאשר לו זאת, בין השאר בגין בקשת ארה"ב להסגיר אותו לידיה. התהליך המשפטי נמשך יותר משנה. עד שלבסוף הוא גורש. בחלק מאותו זמן הוא התגורר במלון דן. הנהג הקבוע שלו היה משה מזרחי. מאיר סיפר לי, בנסיעה חזרה לביתי שאביו לא רק למד גרמנית מהטמפלרים  אלא הוא יודע טוב את שפת היידיש. ובשל כך לנסקי בחר בו להסיע אותו למקומות שונים. הוא סיפר לו, את מה שהיה ידוע: " בזמן מלחמת העצמאות של ישראל, בגסי ואני תרמנו והתרמנו הרבה כסף למען ישראל. עכשיו ישראל לא מאפשרת לי לסיים בה את חיי. איך אתה מסביר זאת משה. אבא לא הסביר. "ווס קען איך טון- מה אני כול היה לעשות? שאל אותו אבא."גורנישט- כלום" -ענה לו לנסקי –  מסכם מאיר פרק זה.

השכונה.

משה מזרחי קנה לפני הרבה שנים איזו חלקה קטנה בשכונת התקווה והקים עליה את ביתו, שלהערכתי הוא 50-60- מ"ר,חד קומתי ,שקומתו שחוחה ולחוצה בין  שאר המבנים הדומים לו ברחוב השמחה ב-התקווה. זה רחוב שיועד לחמורים ולדיליז'נסים והוא כיום דו סטרי. למזלו של הנוסע רוב בעלי הרכב שייכים לשכונה ומי שרואה מרחוק רכב מתקרב ממול, מוצא גומחה, נכנס בה, ונותן לנהג שממול לעבור, תוך קריאות היי עובדיה !והיי מאיר.! בדרך נתקלנו באישה מאפריקה, ומאיר מבקש ממני לומר לה באנגלית שהיא יכולה לבוא לקבל את הצינור.

השם שניתן לשכונה, מזמן אבד ממשמעותו. אני ביקרתי  בפעם הקודמת בשכונה הזאת, ב"שדרה החמישית" שלה, רחוב אצ"ל ,לפני הרבה שנים. בשכונת התקווה היו תאים מרכזיים של הארגון הצבאי הלאומי. לא שמתי לב לשום שינוי. הממסד כיום שמנהיגיו היו פעם מייסדי אצ"ל  לא זוכרים לה את חסד נעוריה. הם גם לא זוכרים את חסד נעוריהם של המנהיגים. השכונה היא חלק מתל אביב כמו מנשיה של פעם שבה נולד מאיר . את יפו מטפחים פה ושם. את התקווה משאירים למזכרת כיצד נראתה מאז ייסודה. נוסף לאותות שנתן בה הזמן. אלא שהתקווה נותרה משפחה אחת גדולה. מאיר ואביו משה הם חלק אורגני ממנה ואני עתיד להצטרף אליה.

כאשר מאיר הוריד אותי בביתי במרכז תל אביב וביקשתי לשלם לו, הוא נפגע מאוד."מה אתך צביקה. אתה היית אורח שלנו. לא יכולתי לקחת אותך כי אבא היה זקוק לי אבל לפחות אני יכול להחזיר אותך הביתה. אתה משפחה."

סוף.

רעות- אילו רבים היו כמוה.

חברה מתוקנת היא חברה שיש בה אנשים שמשמשים דוגמה ומופת, וככול שאלה רבים יותר החברה בריאה יותר.לצערי ההנהגה שלנו לא משמשת לנו מופת ומקור השראה .ובכול זאת יש בקרבנו יחידים, מהם שזוכים לפרסום ומהם שלא, שיכולים להיכלל בקטגוריה של אות ומופת בחשיפתם, לא זו בלבד שאנו מכירים אותם ומוקירים את מעשיהם, אלא אפשר שבקרב הדור הצעיר שלנו יימצאו אנשים שירצו ללכת בעקבותיהם.הדור הצעיר שלנו הוא נפלא. חסרה לו הנהגה טובה והשראה.תנו לו את השניים והוא, לא רק שלא ייפול מדורות העבר, אלא יעלה עליהם.

אני רואה לנכון לציין את הרצוי, שכן המצוי הוא מצער ומראה על איזו ריקנות חברתית. ואני מצביע  דווקא על דורות ההמשך של שרידי השואה. למעט בודדים,הדור השני והשלישי, שאם אני לא טועה נמנים עם כמיליון מאזרחי ישראל כיום,רואה עצמו פטור מלעסוק בנושא על שני היבטיו:

השואה והתקומה. הוא לא נוטל חלק פעיל בתיעוד השואה ולקחיה, כאן ועכשיו. כלומר אלה לקחים עלינו להפיק כאן בישראל מן השואה והרקע שלה באירופה ולא רק להטיף אותם לאחרים . הוא גם לא פעיל בנושא התקומה- לאמור התרומה האדירה של ניצולי השואה למדינה שבה נולדו לאותם הורים ניצולים וכל מה שהשיגו, והם השיגו הרבה, במדינת ישראל.לעומת זאת יש אחרים שכן מגלים עניין רב בנושאים אלה. חתני יורם פוגל, יליד הארץ ובן לאב שעלה לארץ אחרי מלחמת העולם הראשונה ואֵם, בת לדור  המייסדים של היישוב, יש לו זיקה עמוקה לנושא.עד כדי כך שהוא לא מפסיד אף אזכרה לנספים של עיר הולדתי זדונסקה וולה, אזכרה שנערכת מדי שנה בבית העלמין טרומפלדור בתל אביב  ליד מצבת שיש שחורה שהוצבה זמן קצר לאחר המלחמה.

196840_10150145761022965_8031267_nzd wola 70 anandarta

רעות, ספר ובו יומן אירועים, האנדרטה בטרומפלדור( מתוך אתר זדונסקנ וולה)

שרידי הקהילה

הקהילה היהודית של העיר זדונסקה -וולה במרכז פולין מנתה קרוב לתריסר אלף יהודים כמעט מחצית מן האוכלוסייה כולה .אחרי המלחמה נותרו מהם כמה מאות. ובכול זאת בארגון יוצאי זדונסקה וולה חברים כ-250 אנשים,רובם מקרב דורות ההמשך.האזכרה  לפני שבועיים  נערכה בשעה ארבע ושלושים אחר הצהרים בחום של קרוב ל-35 מעלות ולחות מרבית של תל אביב ואליה התייצבו 49      אנשים,מכול הגילים, ביניהם נשים עם הליכונים. בעבר באו גם עם כיסאות גלגלים.אין זה דבר של מה בכך שקהילה כה קטנה תצליח לאגד בתוכה מספר גדול יחסי של אנשים ועשרות מהם יבואו מכול חלקי הארץ כדי להשתתף באזכרה שנתית במזג אוויר מעיק.

אבל הנוכחות באזכרה היא רק חלק קטן מן הפעילות של גוף זה. מדובר בפעילות שכוללת: אחריות ניהולית על כלל הארגון ותפעולו, לרבות תכנון תקציבי של הארגון, אחריות על רכישות, גיוס תרומות ומתנדבים, הרשאת חתימה בבנקים, ריכוז וניהול פעילות המתנדבים האחרים בארגון, תכנון וביצוע פרויקטים רבים בארגון הקמת אתר אינטרנט ותחזוקתו, קיום ישיבות ועד, שיתוף פעולה עם "יד ושם", ארגון אירועים, שיתוף פעולה עם ארגונים בינ"ל ועוד. ובמטלה זאת נושאת לבדה אישה צעירה אחת ,רעות מכבי-לייזרוביץ. כיום בת  שלושים , אם לשני פעוטים, עורכת לשונית ב"יד ושם", מנהלת את משק ביתה, ומוצאת את הזמן  והאנרגיות לעסוק בשימור המורשת של קהילת משפחתה.

מלבד הפעילות  שהוזכרה רעות מוציאה מדי חודש דפי מידע על האירועים הבולטים שהיו בגטו זדונסקה וולה. לימים  החומר אוגד והוצא כספר. כמו כן הוצא אלבום תמונות של תושבי זדונסקה וולה ההיסטורית לפני השואה , בעברית ובאנגלית. כול זאת במאמציה של צעירה זאת שראתה את המשימה כשליחות. גם מי שהיה לפניה, פרופסור דניאל ווגנר, מדען בולט במכון וייצמן למדע, שהיה יו"ר הארגון  השאיר אחריו מסכת של מעשים. אבל גדול מעשיו היה להעביר את הדגל לצעירה בת 22 והיא נושאת אותו בגאווה ובמסירות  זה שמונה שנים.

השניים,לא רק עסקו בכול הקשור למורשת של הקהילה כאן אלא בקהילה עצמה במקום שהייתה. ראשית בארגון שנתי של ביקורים של אנשי דורות ההמשך בזדונסקה וולה. נוסף על כך – בקשרים שהם רקמו עם כמה תושבים אכפתיים ואתם נעשו גם שם דברים אשר הגדול שבהם הוא שיקום בית העלמין היהודי.

המקבילה הפולנייה של רעות

התמזל להם מזלם של שרידי הקהילה הזאת, שגם בעיר אשר בעצם נוסדה על ידי היהודים, והם שנשאו אותה על גבם,כלכלית ותרבותית, קמה חבורה קטנה, רובה מורים ותלמידי תיכון אשר ביקשה לשמור את המורשת העשירה של הקהילה היהודית. בראש אלה עמדה גם כן צעירה קצת יותר מבוגרת מרעות, קמילה קלאוזינסקה. כיום מרצה בנושא תרבות יהודי  פולין .את התואר היא עשתה באחת האוניברסיטאות היוקרתיות במזרח אירופה, האוניברסיטה היגיילונית בקרקוב.ביחד עם מורה צעירה בשעתה, אלזבייטה בארשצ', הקימו מועדון בשם "יחד".תפקיד המועדון היה לגייס תלמידי  תיכון מקומיים ומתנדבים אחרים כדי לעניין אותם בקהילה היהודית  התוססת שחיה פעם במקום ואת מורשתה ראוי לא רק לשמר אלא במידת האפשר לשחזר.הפעילות הראשונה הייתה במוזיאון העירוני. הוקם מדור מיוחד למורשת יהודי זדונסקה וולה ובו הוחל באיסוף פריטים שונים ששרדו איכשהו, ריהוט,כלים, יודאיקה,תמונות, מסמכים. כול אלה מצויים במוזיאון אשר בהנהלתו של בעלה של קמילה.כאמור המשימה הגדולה הייתה שיקום בית העלמין.

כאשר אני ביקרתי לראשונה בעיר בשנת 1986 בעידן הקומוניסטי,וסיירתי בפולין שלושה ימים כאורח הטלוויזיה הפולנית, בעצם של אחד הבכירים שבה,לב ריווין, מפיק שותף לסרט "רשימת שינדלר"- בית העלמין נראה ג'ונגל. שורשי העצים הגדולים, הגשמים והשלגים,מוטטו את המצבות. את השאר עשו וונדלים שניפצו את האבנים והשתמשו בהם לבנייה,הרסו מה שנותר ומה שאני ראיתי הייתה צמחייה עבותה ובינתה ,פה ושם איזה אבן או ערמת אבנים,אולי מצבה מתפוררת אחת. שרידת שואה.

לתמונה נכנסה קמילה וחבורתה. בעזרת תרומות בעיקר של ישראלים וגם של כמה יהודי אמריקה מצאצאי הקהילה, הוחל בשיקום.השלב הראשון היה להביא פועלים וציוד כבד לגיזום עצים,פינוי ערמות זבל ענקיות, ניתוב שבילים. השלב השני היה, תחילתו סיזיפי. ניסיון לפענח את הכתובת שנמצאו.אחרי מאמצים רבים נמצאו אי אלה שמות. אז החלו הצעירים לנבור בארכיונים כדי לצלוב מידע. ככה בעבודת נמלים ממושכת נתגלו שמות, נאספו חלקי מצבות, כאסוף פריטים ארכיאולוגיים וחלקם שוקמו ולאחרים נקבע שילוט למי היה שייך הקבר.השלב האחרון היה הקמת חומה סביב בית העלמין ולבסוף שער מרשים שהוא נעול,וניתן לבקר בו רק בלווי אנשים מוסמכים.

yachad cemetarycemetary new entrance post

מימין קמילה עם חלק מן החבורה "יחד" משמאל שער בית העלמין המשופץ.

אגב בבית העלמין הזה נעשתה הסלקציה הראשונה בחיסול גטו זדונסקה וולה באוגוסט 1942 כאשר מתוך עשרת אלפים היהודים שהיו בגטו, תשעת אלפים נשלחו במשאיות הציקלון לגיא ההריגה ב"חלמנו" שם נשרפו הגופות ונקברו והמקום כוסה בעפר ובפסולת .בין תחילת האקציה לבין ההגעה לגטו לודז' נרצחו או נספו עוד יהודים חלקם בחנק שבקרונות הבקר שעשו את הדרך של שלושים קילומטרים לגטו לודז'  במשך יותר מיומיים. קרוב לאלף הובאו לגטו לודז'.המחוסל האחרון בעיר שהורד מן הרכבת היה יו"ר הקהילה  ד"ר יעקוב למברג,רופא ומנהיג ציוני צעיר. כאשר למברג התבקש להגיש רשימה של המועמדים לתלייה הראשונה בפורים 1942 , הוא מסר את שמו, את שם רעייתו ואת שם בתו ובנו.הבן דב למברג היה לימים אחד מבכירי שרות הביטחון הכללי בישראל.

את הפרקים הללו על תולדות הקהילה לומדים דורות ההמשך בעיקר מחומרים שמעבירה רעות במיילים, בפייסבוק ובאתר.

רעות.

סבה של רעותי יוסף , היה  יליד זדונסקה וולה, אח לעוד שישה אחים ואחיות. בבעלות המשפחה הייתה חנות לכלי בית במרכז העיר. הוא עלה לארץ ישראל ב-1934, רעייתו לימים ואחותו עלו אחריו ועוד אחות שרדה את אושוויץ. כל שאר בני המשפחה מצד הסב והסבתא  נספו בחלמנו. כלומר שהוריו  מצד האב אמנם הגיעו לארץ לפני השואה,אבל רובה המכריע של המשפחה נרצח בשואה.רעות רואה עצמה כדור שלישי לניצולים. כיום, רעות חושפת סיפור מצמרר מתקופת ראשית השואה. אימו של סבה, סבתא רבא של רעות ,נאנסה בידי חייל נאצי והרתה. בשל היות המשפחה דתית, הדבר נשמר בסוד והאישה ילדה את התינוק, בנו של החייל הנאצי.אך הסוף היה שהילד נרצח יחד עם אימו בחלמנו.

הוריה של רעות, האב אליעזר הוא טכנאי רנטגן בנתניה,ואימה שמוצאה מבולגריה עובדת במכללת ווינגייט.לאחר פטירת הוריו, אליעזר נעשה "מסורתי" כהגדרת רעות. הקריירה של אישה צעירה זאת היא עשירה כמו במעשים.היא סיימה מגמות ביולוגיה וערבית ונחשבה כתלמידה מצטיינת ביותר. היא חשבה להיות רופאה ."ב-2001, בכיתה י"ב, דרכתי לראשונה על אדמת פולין ומיד ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיי. חלום הרפואה התחלף בשימור והנצחת זכר השואה." ב-2005 סיימה שירות צבאי בחיל המודיעין ובמשך 6 שנים היא עשתה את ב.א  בתחום  היסטוריה של עם ישראל ובלשנות אנגלית, ואחר כך ה- MA- בהיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו (התמחות בשואה). במהלך התואר השני היא כתבה תזה בנושא: "קורות יהודי זדונסקה וולה פולין בשנים 1939-1944"  בתקופת לימודי התואר השני, היא הכירה את בעלה לעתיד אבי הרשקוביץ,יליד ירושלים , לו נישאה לאחר הכרות של יותר משנה . היא מתארת אותו  "גבר חלומותיי."  לזוג שני ילדים. הבן הבכור עָז, נולד ב-29.3.2012 ו-14 חודשים לאחר מכן נולד עדן. רעות, לאחר הנישואין היא משהו כמו ,אישה דתייה לייט". או מסורתית פלוס.למקורביה יש לה תמיד חיבוק חם.המשפחה גרה בדירה משלה  בשכונת פסגת זאב בירושלים." מדובר בבעלי, בי, שני הבנים ושני חתולים" .היא שכחה למנות את משפחתה הגדולה- שרידי הקהילה  של זדונסקה וולה, שהיא להם אם צעירה ואחות.והיא גם מופת לאחרים.

 

.

מהורדוס ועד לאדריכל לוס.מן ההרודיון ועד לבית שגריר ישראל בווינה

.מחרוזת היסטורית.

כמי ש"חזר" לתל אביב לאחר שלושים וחמש שנות שהייה בירושלים, אני ממעט לעלות לבירה.גם הדרך אליה קשה ועם סלילת נתיב שלישי,הנסיעה לירושלים היא בלתי נסבלת .אלא שידידי ורעי, יואל שֶר הזהיר אותי שאם לא אבוא אפספס את התערוכה המונומנטאלית על הורדוס, שנסגרה בשבת האחרונה ב 4 בינואר . סיבה זאת והעובדה שיואל ילווה אותי יצרה את הדחף ועליתי.

התערוכה על הורדוס, שננעלה בראשית השבוע ,הזכירה לי אלמנטים בסדר גודל שמצויים במוזיאון פֶָרגָמון PERGAMON בברלין , כמו מקדש פרגמון , שער השוק של מילטוס, שער אישתר, דרך התהלוכות מבבל, ועוד כהנה וכהנה. הכול בממדים מקוריים. ענק. עם זאת, אצלי ביקור באתרים מונומנטאליים משאיר לא רק תחושה של סיפוק אמנותי, ולימוד היסטוריה, אלא גם שובל אחר. חלקו משותף לכול האובייקטים המונומנטאליים בעולם. למשל מי יודע כמה מיליוני אנשים הוקרבו בעת בניית הפירמידות, וההיכלים במערב ובמזרח לתפארת השליטים שהקימו אותם ואנו נהנים מהם. לגבי הורדוס יש עוד אלמנט.

מקדמת דנא עם ישראל עושה חשבון מר עם אויבים עד כדי ציווי למחוק אותם ולהשמידם, כמו עמלק. אבל הוא שומר על זיקה עם כול מיני גורמים, "מכשיר שרצים" ומאמץ אותם כגיבורים בהיסטוריה היהודית..רחב הייתה זונה אבל היא מוזכרת לטובה במקרא, כ"מָטָה- הארי" שהנחתה את המרגלים שלנו. אסתר הייתה מן הסתם נערה בהרמון של אחשוורוש, אבל מכיוון שהנישואין הטיבו עם העם היא נהפכה למלכת אסתר שלנו ,ואחשוורוש ליקיר העם. מרדכי ,הדוד, היה עבד המלך והוא מכונה צדיק ויש לנו מגילת אסתר. דוד המלך ראה את בת שבע היפה מתרחצת על גג ביתה, חשק בה השכיב אותה והיא הרתה לו. לפי גרסה אחת הוא שלח את אוריה החיתי, המפקד, לחזית כדי שהוא ייהרג, ואז יישא את בת שבע לאישה. נתן החכם אמנם זעק על כך, אך "כינור דוד" המשיך לנגן ודוד ""מלך ישראל חי וקיים". מסופר שדוד המלך שימש דוגמה לדוד אחר, דוד בן גוריון כאשר הודיעו לו שמשה דיין מקרובו -נואף, הוא הסתמך על תקדים דוד המלך.

200px-Herodum_from_southhordos exvibit - עותק

צילום ההרודיון מתוך וויקיפדיה.

הורדוס היה אדומי, דבר לא ייחודי בתולדות ישראל.. גם יתרו חותן משה לא היה יהודי, אלא שהוא לא מלך ולא רצח. . הורדוס שלט בחסות הרומאים וסגד לתרבות רומי, שני דברים נתעבים בעיניי היהודים הוא היה מלך אכזר שהוציא להורג את אשתו וילדיו ובכך חיסל את שושלת החשמונאים אבל אצל היהודים הוא נרשם כמלך גדול בנאי אדיר, ומלך ששמר על ממלכת יהודה, אמנם כגרורה של רומי, כמה עשרות שנים..המלך המגלומני הזה הפך את ההרודיון לסרקופאג שבו לפי המסופר הוא נקבר. היהדות חיבקה אותו ושומרת את זכרו. עד כדי כך שכאשר פרופסור ישראל אלדד(שייב) פובליציסט והיסטוריון לאומני, בשבחו את טדי קולק, אמר ש "קולק היה בנאי ירושלים , שני להורדוס." ישראל ההיסטורית שהסתפקה במשכן צנוע סוגדת לארמונות הורדוס. אבל זאת הקדמה אגבית. ראוי גם ראוי היה לבקר בתערוכה מרשימה ,מונומנטאלית זאת. לי זאת הייתה חוויה מיוחדת כי המלווה שלי בר אוריין, גם בהיסטוריה העתיקה וגם בחדשה, ידען כלבבי. יואל שר. הוא ואביבה רעייתו היו שכנים שלנו בעבר כשגרנו בשכונת קטמון הישנה בירושלים.

בית השגריר בווינה.

 

יואל סיפר לי כי בשעתו הוא חשב לצרף אותי לביקור כאשר היו אצלו זוג ידידים מקונסטאנז שבגרמניה. פרופסור ארהארד ויהן ורעייתו מרים. Prof.Erhard Roy Wiehn אמנם אז פספסתי, אבל בין לבין ביקרתי בווינה, והצ'ופר שזכיתי לו כאשר הפניתי תשומת לבו לרשמיי מאותו ביקור, היה סיפור. אצל יואל אין סיפור בודד. הוא תמיד מחרוזת של כמה סיפורים.. יואל היה שגריר ישראל בווינה. והוא שאל אותי אם ביקרתי בבית השגריר. עניתי בשלילה. יואל אמר שחבל שלא ביקרתי. שכן זה בית מאוד מיוחד במינו. הוא נבנה ב-1928 על ידי האדריכל אדולף לוס, שהיה אחד ממובילי תנועת הבאוהאוס, בעבור תעשיין הטקסטיל האנס מולר. אחרי סיפוח אוסטריה לגרמניה באביב 1938 עלו בני משפחת מולר ארצה והקימו את מפעל "אתא". הבית הוחרם ע"י הנאצים. אחרי המלחמה הבית הוחזר למולר , אבל דרשו ממנו תשלום מיסים גם בעד התקופה הנאצית. זה עורר את זעמו של מולר והוא החליט שהוא לא רוצה בו יותר, ותרם אותו למדינת ישראל . מאז ישבו בו כל נציגי ישראל, בהתחלה קונסול כללי ומשנת 1955 שגרירים. כבניין של אדולף לוס הוא נחשב כנכס היסטורי שמור . אסור לתקוע בו מסמר בקיר בלי אישור של הרשויות של עיריית וינה. חדר האוכל קטן אך אסור להרחיבו.

14.1.2004 - עותקבית השגריר בוינה - עותק

יואל שר משמאל בית השגריר בווינה-צילומים באדיבות יואל שר

יואל מספר שהנס מולר היה מנגן בצ'לו והוא אהב לאסוף אנשים ולקיים ערבים מוסיקליים. לצורך זה הוגבה חדר האוכל ומשם יש מדרגות שיורדות לסלון. חלק מן האנשים ישבו על המדרגות,כמעין יציע. מולר ישב על שפת חדר האוכל וניגן. במדרגות הללו לא היו מעקה. משום מה מולר ללא הביא בחשבון שאי אלה גבירות שנועלות נעלים עם עקב גבוה ימעדו, וזה קרה לא פעם. משום כך , אומר שר, נמצא שהבית לא מתאים לאירוח אבל, הבית פופולארי ואף שלא נמצא על דרך ראשית וצריך לטפס, אוטובוסים מלאים בסטודנטים לאדריכלות מכל העולם באים כדי לראות ולצלם אותו מבחוץ.

התבור בצ'כיה.

יואל שר היה גם שגריר ישראל בפראג בירת צ'כיה. ויש לו גם כאן סיפור מקשר. בראשית המאה ה-15 התמרד איש הדת הבוהמי יאן הוס Jan Huss בממסד הכנסייתי. תומכיו לחמו על זכותם לקיים את פולחנם הדתי ללא תיווך . הם הקימו מחנה מבוצר בדרום בוהמיה, בצ'כיה של היום, והמקום הפך לעיר הנושאת את השם "תבור", על שמו של הר תבור. על פי המסורת הנוצרית אירעה בו ה"השתנות של ישו " למעמד של משה ואליהו הנביא. בשנת 1415 התכנסו בעיר זו ראשי הכנסייה הקתולית, שאליו הוזמן יאן הוס כדי להגן על תורתו. חרף הבטחות שניתנו לו שלא יאונה לו כל רע, הוא נעצר והועלה על המוקד.

בשנת 1992, בעקבות מהפכת הקטיפה ושובה של צ'כוסלובקיה אל חיק העמים החופשיים, יזמו ראשי העיר תבור אירוע בינלאומי שאליו הוזמנו נציגי כל הערים בעולם הקשורות בשם תבור האירוע שימש מעין כפרה על העוול שנעשה להוס .נכרתה ברית תאומות בין הערים תבור הצ'כית וקונסטאנז הגרמנית . כשגרירה של ישראל בפראג ונציגם של הר תבור וכפר תבור, השתתף שר באירוע ובערב הפתיחה הזכיר את התבור בשירת דבורה. .למחרת הייתה ארוחת צהרים חגיגית ושר הושב ליד ראש עירית קונסטנאנז שבגרמניה, על גבול שווייץ..ראש העיר קונסטאנז, הורסט אייקמאייר, Horst Eickmeyer סיפר לשֶר בהתלהבות על ביקורו בישראל בעקבות הסכם לשיתוף פעולה שנחתם בין אוניברסיטת קונסטאנז לאוניברסיטת תל-אביב, ביוזמתו של ארהרד ויהֶן, פרופסור לסוציולוגיה במוסד זה, איש נפלא ורב פעלים. " אתה חייב להכיר אותו, אמר, ונתן לי את כתובת ובשובי לפראג אכן יצרתי קשר עם אותו פרופסור ויהן שאותו ואת רעייתו ארחנו וביקרנו בתערוכת הורדוס.. ויהן, הסוציולוג מאוניברסיטת קונסטאנז, התגייר יחד עם רעייתו מרים זמן קצר קודם לכן, כדי למלא חסרונם של שני ילדים יהודים שנספו בשואה. הוא מקדיש עתה את כל זמנו ומרצו לפרסום מונוגראפיות על ניצולי שואה. עד סוף שנת 2012, עם הגיעו לגיל 75, הספיק לפרסם 260 ספרים בסדרה זו.

זהו חרוז הקשר עם ויהן.

ויהן הודיע לי כי בקרוב יגיע לצ'כיה כדי לפגוש אדם בשם יאן וינר, שעליו פרסם זה עתה ספר. וינר הוא יהודי צ'כי שחי בארה"ב ובגיל 72 החליט לבוא לפראג כדי לחגוג טקס בר-מצווה".  יאן וינר נולד בהמבורג בשנת 1920 להורים שבאו לשם מפראג. עם עלות הנאצים לשלטון ב-1933, החליט אבי המשפחה שעליהם לעזוב מיד את גרמניה, והם חזרו לפראג. בגלל המעבר מארץ לארץ, החמיץ יאן הצעיר את טקס בר-המצווה שלו, הנער לא ייחס לכך חשיבות . עברו שש שנים, והגרמנים פלשו לצ'כוסלובקיה. יאן בן 19, ואביו הגיעו ליוגוסלביה. האב התאבד, ויאן הצליח להגיע לאנגליה, שם התגייס לחיל האוויר הבריטי. בתום המלחמה, הוא חזר לצ'כוסלובקיה, אך אחרי תפיסת השלטון על-ידי הקומוניסטים ב-1948 ראו בו סוכן מערבי והוא הועבר למחנה מעצר. למזלו, הייתה לו דודה בארה"ב, שהייתה מיודדת עם אלינור רוזוולט רעייתו של הנשיא. היא הצליחה להוציאו מצ'כוסלובקיה ולהביאו לאמריקה., מיד עם פרוץ מהפכת הקטיפה הוא טס לפראג והופיע לצדו של ראש תנועת השחרור ואצלב האוול לימים הנשיא.. יאן נישא ללא יהודיה אך עם שובו לארה"ב, הוא נזכר בטקס הבר-מצווה שעליו דילג בנעוריו, והחליט לבוא לפראג כדי לפרוע חוב זה לזכרו של אביו. בגיל 72, כאמור, עלה יאן וינר לתורה בבית-הכנסת העתיק אלט-נוי של פראג, וכך פגש יואל שם לראשונה גם את פרופ' ויהן מאוניברסיטת קונסטאנז – שפרסם את הספר על חייו של יאו וינר ועלילותיו, תחת השם "תמיד נגד הזרם", ובא במיוחד לטקס.

חרוז מספר שלוש בסיפור.

חוזרים לווינה.

"כעבור שלש שנים אני מתמנה כשגריר בווינה. מכיוון שהשפה הגרמנית אינה שגורה בפינו, מאשרים לרעייתי ולי קורס קיץ מרוכז מטעם מכון גטה – ואנו בוחרים באוניברסיטת קונסטאנז. על שפת נהר הריין בגרמניה. במשך חודש וחצי אנחנו אוכלים יום, יום צהרים במנזה עם ידידנו פרופסור ויהן (עם התגיירותו הוסיף לעצמו שם פרטי עברי, רועי) , ובערבי שבת אנו מוזמנים לביתו, שהוא כעין מוזיאון יודאיקה . הגיור של בני הזוג היה רפורמי, ועל כן אינם מקובלים על הקהילה היהודית בקונסטנז. העיר גובלת עם שווייץ, ועם העיר קרויצלינגן הסמוכה, שאליה ניתן לעבור ברגל. שם ישנה קהילה יהודית רפורמית המקבלת אותם בזרועות פתוחות .מטבע הדברים, יש לו קשר עם הרב הרפורמי של ציריך, טוביה בן-חורין … שהוא חבר ילדות שלי! "

לפני שיואל ורעייתו נשלחו לפתוח מחדש את שגרירות ישראל בפראג ב-1990, הם שהו בהונג-קונג, מקום הקשר היחיד עם סין הקומוניסטית בטרם כוננו יחסים דיפלומטיים עמה. יום אחד קיבל יואל חוברת על אודות יהודי בשם ניסנבאום, שחי בגרמניה, ומשקיע מכספו ומזמנו בשיקום בתי כנסת ובתי עלמין יהודיים בפולין. בהונג-קונג נמצא גם המשרד של חברת הספנות צי"ם לכל אזור המזרח הרחוק והאוקיאנוס השקט. רעייתו של ראש המשרד של חברת צי"ם, רימון רונן, היא ליליאן לבית ניסנבאום, ניצולת שואה שאיבדה את כל משפחתה. שֶר קישר בינה לבין אותו ניסנבאום בגרמניה, אך התברר לו שאינם בני משפחה לאותו ניסנבאום הנדיב.

הגשת כתב ההאמנה לנשיא האוול בפראג, 27.11.90- התקוה חזרה לוולטבהיאן וינר עם וצלב האוול במהפכת הקטיפה, 1989 - עותק

1.שר, משמאל מגיש כתב האמנה לנשיא ווצלאב האוול..2.יאן וינר עם ווצלב האוול.

לפני הנסיעה לווינה הוזמנו יואל ואביבה שר, באחת השבתות בבית הכנסת. אחרי התפילה, לקידוש. " מולי יושב גביר, אדם בעל שיעור קומה מרשים, והוא מספר לי שהוא פעיל בשיקום אתרים יהודיים בפולין. בזוכרי את החוברת שקיבלתי בהונג-קונג חמש או שש שנים קודם לכן, אני שואל אותו בתמימות : "אתה אולי עושה זאת בשיתוף פעולה עם נינסבאום?" – "אני ניסנבאום!" הכריז בגאווה האיש.".

עכשיו אנו חוזרים לזוג ויהן לסגירת המעגל..

בשנה שעברה, באו בני הזוג ויהן לירושלים ויואל לקח אותם לסיור, כולל הסיור במוזיאון ישראל ותערוכת הורדוס, שאליו אני הייתי אמור להצטרף. הימים ימי ט"ו בשבט, ובדרך הביתה הם חולפים בהר ציון על פני עצי שקדייה פורחים. ואז מספר פרופ' ויהן ליואל שהוא עומד לפרסם, לרגל יום הולדתו ה-100 של העיתונאי וההוגה שלום בן-חורין (שהלך לעולמו בשנת 1999) ספר שיכיל מכתביו. שם הספר, הלקוח משיר שכתב שלום בן-חורין, יהיה "וענף השקדייה שוב יפרח". הוא היה רוצה להדפיס תצלום יפה של שקדייה פורחת בצד האחורי של עטיפת הספר. שלום בן-חורין היה אביו של הרב הרפורמי טוביה בן-חורין מציריך היה חבר ילדות של יואל וזה הבטיח לו לצלם שקדייה פורחת ולשלוח אותה אליו. לימים פורסם הספר של שלום בן-חורין, ושר קבל ממנו עותק עם עטיפה אחורית של שקדיה פורחת.

 

.יואל שר

 

יואל נולד בצרפת ב-1933. אביו אברהם שר, עלה כחלוץ מרוסיה בשלהי מלחה"ע 1, השתתף בהגנה על תל-חי והיה חבר כפר-גלעדי. אחר כך חזר לצרפת . יואל עלה ארצה עם הוריו ב-1941 , דרך מוזמביק שבדרום-מזרח אפריקה, ונחת באווירון-ים בטבריה. במלחמת העצמאות אביו נפל בשיירה לירושלים שהותקפה ליד הקסטל. לאחר לימודיו שימש יואל כמדריך חקלאי, והיה עורך חדשות וקריין ב"קול ישראל" בצרפתית. מאז שנות ה- 60 יואל שימש בתפקידים שונים במשרד החוץ לרבות בתפקידים בכירים, בארץ ובחו"ל. הוא גם שימש בתפקידים ציבוריים שונים ויזם הקמת גופים, מוסדות ועמותות חברתיות .בתחום האקדמי יואל הוא מוסמך ב"מדעי המדינה". רעייתו אביבה היא דור 17 למגורשי ספרד שהתיישבו בירושלים. ולהם שלשה ילדים . הגדול בהם גלעד( בעבר כתב ועורך בכיר ב"קול ישראל") שהיה מנהל לשכת רה"מ אהוד ברק ועמד בראש צוות המו"מ עם הפלסטינים. השני הוא אייל, ראש אגף תרבות ואמנות בקרן ירושלים; הבת,נגה, מנהלת אגף פרסומים ושיווק אלקטרוני .במשרד התיירות יש להם תשעה נכדים ונין אחד

סגירת המחרוזת.

סוף הסיפור, ותחילת התמיהה של יואל. האם כל ההשתלשלות של צירופי המקרים האלה, מן הפגישה בתבור עם ראש העיר קונסטאנז ועד ביקור הרב בן-חורין בקרויצלינגן, יכולים באמת להיות רק פרי המקריות?. אין לו תשובה . אשר לי, מן התערוכה על הורדוס לא למדתי דבר שלא ידעתי אותו קודם, אם כי כפי שציינתי שזאת תצוגה מדהימה ורבבות ראו אותה והיא מאוד הרשימה אותי. אבל הערך המוסף שלי היה גדול. מורשת יהודית קלאסית- ערכית,מוסרית, אוניברסאלית, מורשת שהייתה פעם מקור לגאווה יהודית, וסיפור שריתק אותי ואני משתף בו את קוראיי