ארכיון קטגוריה: היסטוריה

כשהטבע מתערטל

אלה היו שבועות של ציפייה בחוסר סבלנות. הארץ ערכה מופע חשפנות והשירה מעליה את כיסויי החורף, נעשתה מגרה ונחשקת. העצים פרחו, הלילך ,הלבן והסגול נתן ריחו, והבושם גרם לשיכרון חושים. בשדות שבפאתי העיירה, נחתו להקות חסידות, ולהקות של בולבולים קיפצו מאחורי המחרשה. בשוק הופיעו ביכורי ירק כמו צנוניות אדומות עגולות ועירית ירוקה, שבישרו את האביב. עלמים ועלמות הלכו שלובי זרוע בפארק אנשטאדט שלבש ירוק. באגם הטילו חכות וחתרו בסירות. והעולם כמו נולד מחדש.

פריחת הלילך.

היהודים המאמינים, ברגע שהסירו את הפרוות ושאר הכיסויים האפורים, עברו לסדר היום. הם עברו על פני כל אלה, כאילו אין זה נוגע להם במיוחד, כאילו בשבילם אין נפקא מניה אם זה חורף או אביב, למעט צרכים בסיסיים הנובעים מחילופי עונות. בית מדרש או שטיבל הם היינו הך בחורף ובקיץ, אלא שבקיץ חם יותר. ואם מישהו התעכב להתבונן בטבע המופלא שפושט ולובש צורה, הוא מלמל ברכה "מה נאה אילן זה" ,בבחינת יציאת ידי חובה, והמשיך במסע הארוך לתוך הנצח. יהודים וטבע, אלה שני היפוכים. היוצאים מן הכלל הם ילדים שטרם הוטל עליהם העול הכבד של יהדות. כמו כל צמח צעיר שפניו אל השמש, כך גם הילדים. אנחנו הילדים נהנינו מיפעת האביב ללא מצרים וללא בושה.

רבים מן המנהגים שקידשו היהודים נבעו ללא ספק ממצבם. כאשר ידו של יהודי קצרה מלרכוש משהו, נעשה משהו שולי, בלתי חשוב לפעמים אף מוקצה מחמת מיאוס. כך קבעו, למשל, "איזה הוא עשיר -השמח בחלקו". או "היה רץ כצבי וגיבור כארי " לא כדי להתמודד באצטדיון, אלא כדי לעשות רצון אביך בשמיים. הסתפקות במועט הפכה ממציאות לפילוסופיית חיים. הרבנים על חצרותיהם נהגו מנהגי מלכות בגינונים ובפאר והדר, ולא סגדו לצנע כאורח חיים.

האביונים היו אמורים להתברך בדלותם. הם הסירו דאגות חומריות מלבם בנימוק ש״מרבה נכסים – מרבה דאגה". הם, הדלפונים, רוב מניינה של יהדות פולין, אמרו בתפילת ההבדלה: "זרעינו וכספינו ירבה כחול…" אמרו זאת ,כי כך כתוב. הנגידים אמרו את אותם דברים בכוונה גדולה,כמשהו ממשי. לא ריבוי נכסים הדאיג אותם, אלא מיעוטם. מי שיכול היה- הרבה נכסים, הרבה עושר, לא הסתגר בד׳ אמות, אלא יצא למעיינות מרפא בדרום פולין או בצ׳כיה. חופשה מעין זאת הייתה כמובן הפריווילגיה של סבא וסבתא. זאת לא הייתה סתם יציאה, אלא חופשת מרפא חיונית.המעיינות היו טובים, כפי שהוזכר כבר, לסדרה שלמה של תחלואים ומדווים כמו אבני כיס מרה, חול ואבן בכליות, והועילו לשיגרון, לפרקים,לחוליות, לעצמות, לשרירים ולמה לא. זה, מכל מקום, היה הכיסוי. ולפי דיווחים לפחות חמישה קבין של שיחות בקארלסבאד, במארינבאד או בבאדים אחרים, הוקדשו לנושאי בריאות. אלא אם כן נערכה במקום הכנסייה הגדולה של אגודת ישראל בהשתתפות האדמו״ר מגור ופמלייתו. זאת הייתה עוד סיבה למסיבה. יהודי עשיר שלא סבל מאף אחת מן המחלות לא נחשב בקהילת נופשים.

אותנו, הילדים, יחד עם הנשים והאומנות, שלחו למקומות קרובים יותר. המעון הקיצי שלנו היה בכפר פּורִִֶמבּי, לא הרחק מן העיר. שם העמיד לרשותנו איכר, דרך קבע, בקתה מרווחת  למשך כל חופשת הקיץ. בסופי שבוע הצטרפו אלינו הגברים שבמשפחה, אם חלקם לא נסע למרחקים. לפורמבי נסענו בכרכרה. המרחק לא היה גדול אבל החוויה, לעומת זאת,הייתה גדולה. העובדה שדרך המלך הראשית עברה בלב העיר עדיין לא הפכה את זדונסקה־וולה למטרופולין. היא הייתה ונשארה עיירה בפאתי השדה והחורש ולא רחוק מן הנהר השני בגודלו בפולין- הוָורטָה. על אף היותה ,רשמית, עיר, בעלת קצת למעלה מעשרים אלף תושבים. לא צריך היה לטרוח הרבה כדי ליהנות מריח הזבל ומניחוח החציר. בכל זאת הנסיעה לפורמבי הייתה שינוי. תוך פחות מחצי שעה של נסיעה בכרכרה הגענו לפאתי העיר.

מנסרת עצים ביציאה מן העיר העידה שאיננו רחוקים מן היער. אחרי המנסרה היו הגבעות המכונות "גורקי". בחלק מישורי זה של פולין,גבעות היו תופעה חריגה. למרבה הפלא, גבעות אלה, בלב אזור ירוק, היו כמעט קירחות, צהבהבות, וכפי שהזכרנו, בוגדניות לפעמים. ילד מצא מותו במפולת חול. כעבור זמן קצר הגענו לאזור פורמבי והיער.

מתוך "גשר של נייר" ( 1996)

גשר של נייר-סיפור של פעם

כנראה שרקדנו ביחד טאנגו  ב"סאנטה מָריָה די בּאָני"

באחד הפוסטים בנושא "גשרי אנוש" הבאתי את האמירה שמקורה בשפה הארמית "הר בהר לא נפגשים, אדם באדם נפגשים". ציינתי כי בעידן שלנו הר בהר יכולים להיפגש באמצעות גשר ואילו לעתים במפגשי אדם ישנו שבר עמוק. גם בהיסטוריה ,נתיבים שונים של  היסטוריונים שונים, או אפילו שלהם עצמם ,או של האנשים בכלל, מצטלבים לכדי סיפור חדש. הדברים אמורים במיוחד כאשר שני מושאי הסיפור הנם בחיים, או למצער רק אחד כמו במקרה שלפנינו. הֶקשֵרים לא חסרים כשמדובר במפגשים היסטוריים מן הסוג הזה. לא תמיד זה האדם. לפעמים זה המקום.

והמקום הוא שזימן את פרופסור יואל יערי, מרצה בפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית בתחום מדעי המוח , מביתו במבשרת ציון, ליד ירושלים, לביתי בתל אביב. אני לא הכרתי את פרופסור יערי והוא לא הכיר אותי אישית. אבל חוקר אקדמי נשאר חוקר, גם  שנה בקֵרוּב לאחר שפרש לגמלאות. במיוחד כאשר מדובר בעברה של אמו שהייתה שורדת שואה. ובתחקיר כמו בתחקיר, אינך משאיר שום אבן, ששייכת לנתיב החקר, שלא הפכת אותה. פרופסור יואל יערי הפך הרבה אבנים וחשף- יש לומר.

הסיפור שלו אינו חדש. הוא אף פורסם  על ידי יואל יערי . כותרת הרשימה שלו היא: גלגולה של תמונה. אביא את הקטע הראשון:

"תצלום של שלוש נשים צעירות ויפות, החובקות אחת את רעותה ונראות בשיא פריחתן, לוכד את העין במרכזו של אחד מקירותיו של מוזיאון יד ושם. הפוסע במסלול התצוגה הקבועה במוזיאון ימצא עצמו לאחר כשישה פיתולים מול הקיר הזה – "קיר הקשריות".

שלוש הצעירות הן לונקה קוז'יברודסקה, תמה שניידרמן ובלה חזן. באלו נסיבות צולמו שלושתן בצוותא? כיצד שרד התצלום את תהפוכות המלחמה והתגלגל ל"קיר הקשריות"? בתשובה לשאלות הללו, שמתפרסמת כאן לראשונה, שזורים מעשי גבורה בלתי נתפסת וגם אהבות יוקדות בצל האימה והאבדון.

סיפור הקשריות ותרומתן למרי היהודי בגטאות אינו מן המפורסמים. בקצרה, עם כיבוש פולין השיתו הגרמנים על היהודים הגבלות תנועה חמורות. כדי לעקוף את ההגבלות הקימו תנועות הנוער היהודיות רשתות של קשריות – צעירות יהודיות דוברות פולנית, בעלות אומץ לב, תושייה וחזות ארית, שקיבלו זהות קתולית בדויה. תפקידן כלל העברת מידע, הברחת אמצעי לחימה וכסף, העברת חברי תנועה למקומות מסתור או אל פרטיזנים ביערות ואף הוצאת תינוקות אל בתי יתומים בצד הארי. הן ביצעו את המשימות בתחבולות ובסיכון גדול, ומרביתן נלכדו והוצאו להורג או שנפלו בהתקוממויות בגטאות. מעטות הקשריות ששרדו את השואה."מתוך הסיפור של יואל יערי.

 

 

 

 

 

מימין פרופסור יואל יערי. משמאל הקשריות.

דרומה למגף האיטלקי.

הסיפור שלי. בסוף חודש מאי בשנת 1945 ,זמן קצר לאחר השחרור,רוכזו במחנה העקורים בלָנדסבֶּרג שבדרום גרמניה,  עשרות אלפי פליטים מכול  הארצות שנכבשו על ידי הנאצים. זה היה ערב רב אדיר שנתן  פורקן לשנות סבל ,מצוקה, הרס ושכול. מעבֶר למערכת ניהול בסיסית, שבועיים לאחר השחרור, קשה היה עד בלתי אפשרי להשליט סדר מוחלט  במחנה ענק זה על רבבות יושביו מכול רובדי  הלאום והחברה, כולל עניינים בסיסיים כמו ביטחון אישי או מינימום של היגיינה. מי שהיו מוכנים היו שני מוסדות. הג'וינט היהודי האמריקאי והסוכנות היהודית. לסוכנות היהודית לארץ ישראל היו שליחים, בעיקר אנשי הבריגדה היהודית, אשר הגיעו למקום מיד לאחר הניצחון על גרמניה הנאצית. תפקידם היה לרכז את היהודים, בראש וראשונה  הצעירים שבהם, כדי להוציאם מה שיותר מהר מלנדסברג ולהעבירם לאיטליה. איטליה כולה בייחוד החלק הדרומי שלה הפכו לבסיס הגדול ביותר של המוסדות הלאומיים לריכוז מועמדים לעליה לארץ או באמצעות סרטיפיקטים או כמעפילים.

באחד הבקרים בראשית חודש יוני 1945 הוערנו משנתינו ונדרשנו לקום להתנקות לארוז את התרמיל של מעט חפצים אישיים ולהמתין. כעבור שעתיים ,בטרם הפציע השחר, כבר עמדו בצד הדרך משאיות מכוסות ברזנטים כשבתוכם,משני הצדדים, ספסלים ארוכים ונתבקשנו לעלות עליהם. נאמר לנו כי ברוב הדרך עד לאיטליה המשאיות תהיינה סגורות. מדי כמה שעות תהיה חניה למטרות חיונית, כמו עשיית צרכים, אוכל ושתייה וכי במהלך הנסיעה עלינו לא להרעיש.

הנתיב שבו נסעה השיירה לא היה בדרכי המלך אף שברור היה כי כל המסע אורגן בהסכמת  כוחות הכיבוש של בעלות הברית ששלטו באזור. כלומר הכוחות האמריקאים .בכול זאת קרוב לוודאי שהאמריקאים אשר ידעו מה התחנה הסופית של העקורים, העדיפו שבכול הקשור לכוחות הכיבוש הבריטיים שלא להבליט את המסע. בארץ ישראל שלט המנדט הבריטי. אמנם נוסעי השיירה היו אמורים לזכות בסרטיפיקאטים לעלייה לארץ, אבל היו רבים בשיירה זאת ובאחרות שהיו מיועדים לבוא לארץ כמעפילים באמצעות "המוסד לעלייה ב'".באלה הבריטים לא רצו.

את הסטייה מדרכי המלך הרגשנו יפה בגופנו כאשר עשינו את המרחק של כשש מאות קילומטורים מלנדסברג דרך אינסבורק באוסטריה, הרי האלפים, דרך מעבר ברנר לבולזאנו בצפון איטליה. זאת הייתה דרך חתחתים עם מהמורות ועיקולים במעלות ומורדות הרי האלפים מהם בשולי הרים בנתיב צר, על פי תהום. לא פעם נאלצה המשאית לעצור כדי לאפשר מעבר רכב שבא ממול או לאפשר  לכמה נוסעיה להקיא את מיררתם או לצורך מתיחת עצמות ושרירים שהתפרקו בקפיצות הענק של הרכבים. רק בווֶרוֹנה למרגלות האלפים נפתחו הברזנטים ויכולנו לראות את שמי התכלת של איטליה.

לאחר חניה קצרה המשיכה השיירה עד לעיר מודֶנה, עיר אטרוסקית ציורית מאוד. שם עלינו על רכבת שהוליכה אותנו עד לעיר הנמל טאראנטו שנמצאת בשקע הצפוני של "המגף האיטלקי" בדרום. משם המשכנו ברכבים עד שהגענו ממש לחוף המערבי של "המגף" לכפר ציורי שנקרא אז "סנטה מריה די באני" וכיום הוא "סנטה מאריה אל באָניו"

 

 

 

 

 

 

מחנה "אודים"-סנטה מריה די באני.

כאן אביא קטע מתוך "גשר של נייר" לגבי הרושם הראשון שעשתה עלי הסביבה.

"הכפרים בסביבה- סנטה קתרינה, סנטה קרוצֶ'ה,סנטה צֶזָריה ודומיהם –היו פזורים על החוף החולי כמו חומרים שהטבע פלט והם התמזגו כה יפה בטבע. בשבילנו זה אמר הכול או כמעט הכול.ים,אוויר,נוף וחופש. חופש כמו פראי שחזר אל הטבע. היו אלה ימים שבהם לא רק שכחנו את העבר הקרוב, אלא אף לא טרחנו להביט אל המחר. היה רק הווה, היום,עכשיו ושמחת החיים של קמים לתחייה. לימים כאשר התוודעתי לשירה של חנה סנש-"הדרך לקיסריה"- נזכרתי באותו חוף של "סנטה מריה די באני" ומלות השיר:"אלי,אלי שלא ייגמר לעולם".כה בטאו את התחושה של אז,והים,והמים וכחול השמים ואני ואני ואני.."

כרגיל מכיוון שהדברים מצויים בכתובים  הסתפקתי בציטוט קטע זה כדי לתת ביטוי לתחושה הראשונית של שורד שואה שהגיע לפינה קסומה כזאת של הטבע. לכך יש להוסיף שחלק זה של איטליה שמשופע בנופים קסומים, הנוף האנושי מצוי בקצה השני. אם כיום הדרום הוא חלקה העני של איטליה, אז לאחר מלחמת העולם השנייה האנשים בו בקשי השיגו את מטה לחמם.ה"ג'וינט" והסוכנות היהודית סיפקו במישרין פרנסה לתושבי הכפרים האלה בראש וראשונה בשירותים לסוגיהם, אבל גם באספקה ובהשכרת דירות. שכן מחנה "אודים" לא הייתה פנימייה סגורה כמקובל אלא מקבץ של בתים, וברבים מהם היית עֵד לעוני,למצוקה על סף חידלון ,להזנחה ובין השאר, לאיזו צעירה מאוד, נערה ממש, נותנת בחוץ שירותי מין לגבר. זאת לא כמקצוע אלא כעזרה לפרנסת המשפחה.

אשר לנו ,מהר מאוד נכנסנו לשגרה ולמשמעת זהירה מאוד, שכן אנשי הבריגדה, המורים והמדריכים שבהם ,הלכו על בהונות בטיפולם בנו. לאמור במסגרות מסוימות כמו לימודים, שכללו לימוד השפה, לימוד תולדות ארץ ישראל, אזרחות ומקצועות חיוניים אחרים, זאת הייתה משמעת של בית הספר. גם התייצבות לפעילות סדירה כמו פעילות חברתית או ארוחות ההתייחסות הייתה קפדנית. ככה צעדנו לארוחת הבוקר מתופפים במסטינגים המתכתיים ושרים שירים עבריים עד שהגענו לחדר האוכל. לעומת זאת שעות הפנאי אפשרו לצעירים גם לטייל בסביבה, להתרועע עם צעירות יהודיות אחרות שהיו במחנה,ללכת לקולנוע בעיירה סמוכה וכיוצא באלה פעולות פנאי. היו מאתנו שגם הלכו לבית בושת מן השורה בסנטה קרוצ'ה הסמוכה. האזהרה  שבאה מצד המחנכים והמורים הייתה בתחום הבריאות. לאמור מחלות מין. סכנה זאת בלבד היה בה כדי להרתיע רבים מאתנו.

עם המדריכים שלנו נמנו עזריאל לוי, מקובנה שבליטא, ידען עברית, לימים יו"ר הוועד המנהל של מכון "משואה" ,המדריך שלי במוסד החינוכי חקלאי במגדיאל וידיד נפש. יוסקה מלמד, לימים יו"ר איגוד יוצאי ליטא, משפטן וחוקר שואה . הם היו פרטיזנים. "אֵם הבית" הייתה פולה הייפלר, לימים פולה מוזס, רעייתו של נוח מוזס מו"ל ידיעות אחרונות. אלה היו לנו כאחים מבוגרים .

 

 

 

 

 

 

 

 

תמונה מימין:פולה הייפלר-מוזס,עזריאל לוי וחניכה.

תמונה משמאל :חברה מתוך הקבוצה שלנו.מתוך "יובל" פרסום במלאת 50 שנה לבואינו לארץ.

סנטה מריה די באני הייתה רק נקודה "ארץ ישראלית" אחת במגף האיטלקי. לאורך ולרוחב עשרות קילומטרים היו פזורות קבוצות שונות של תנועות שונות בארץ, גרעינים לקבוצות,לקיבוצים, למושבים ובין אלה היה קשר לא רק מנהלי מלמעלה אלא גם אנושי מלמטה. ככה למשל הקבוצה שלנו הייתה מורכבת ברובה מצעירים ורק כמה צעירות. כשערכנו מסיבת ריקודים, נערים רקדו עם נערים. בשלב מסוים זה נמאס לנו ורצינו  את קרבת המין השני. הוא אמנם היה במרחק כמה קילומטרים מאתנו, אך מה הם כמה קילומטרים כדי להגיע למקום שיש בו צעירות חמודות ואפשר לרקוד אתם. ככה הגענו לקבוצת "פרומקין"."היא לא  נקראה ,קבוצת פרומקין, כפי שאתה מציין בספר אלא "קבוצת פרומקה"- מעיר לי יואל יערי. והנה לפני שאני ממשיך ומחבר קצה רחוק של הסיפור עם קטע קרוב, אני כבר תוהה לגבי השם.

טאנגו ב"פרומקה"

"הקבוצה נקראה על שמה של פרומקה פלוטניצקה,ממנהיגות תנועת החלוץ בוורשה. היא ברחה לאזור הסובייטי בפרוץ המלחמה והייתה אחת הראשונות שחזרו לאזור הכיבוש הגרמני,יחד עם אנטק צוקרמן וצביה לובוטקין, ממורדיי גטו וורשה, כדי לבנות מחדש את מרכז תנועת "החלוץ" בוורשה והסניפים בפריפריה. היא השתתפה בהתקוממות בגטו בֶנדין ונספתה בבונקר של הלוחמים. אמי הכירה את פרומקה בסמינרים של התנועה והעריצה אותה, על כן קראה לקבוצתה 'קבוצת פרומקה'".  עד כאן יואל יערי שמצטט את שדווח בעיתון "על המשמר".

 

ככה התוודעתי לשמה הנכון של הקבוצה שאירחה אותנו לריקודים סלוניים הזכורים לטובה, אבל עדיין לא ברור היה לי מה הקשר בין יואל לבין בלה חזן שכשמה- בֶלָה- הייתה יפה.

"בלה חזן הייתה ראש קבוצת "פרומקה" והיא אמי"- מגלה לי יואל ומעביר לי קטע מיומנה : "בכל ערב באים קבוצות הנוער אלי ורוקדים יחד עם הקבוצה שלי. בימים הראשונים לא הרשיתי להם, אז כעסו מאד. אמרו שאני רוצה לעשות בית-מנזר. עכשיו יש משמעת מצוינת, כל הנכנס שואל לרשות וכל נערה היוצאת גם כן".

לא זו בלבד שבלה חזן הייתה אתי באותה מסגרת עלייה בסנטה מריה די באני ,ואכן פגשתי אותה מספר פעמים וכמה בחורים קרו לה פרימָבֶּלָלה והיא קראה לי הֶשייֶק ,שם החיבה הפולני שלי ורקדנו. קרוב לוודאי –טנגו ,גם פסאדובּלֶה וגם רוּמבָּה. היא הייתה מבוגרת ממני בשבע שמונה שנים  וחברי הקבוצה שלי ראינו בה גם מנהיגה וגם יפה. בלה עלתה אתי באותה אוניה "פרינצס קתלין" וגם היא וגם אני באנו בסרטיפיקאטים של ממשלת המנדט וגם היא וגם אני הגענו למחנה עתלית ושם נפרדו הדרכים.

 

סגירת מעגל.

אלא שכמו בסיפור היסטורי טוב ישנה עוד חוליה שסוגרת את המעגל. במסגרת התחקיר של יואל יערי הוא הגיע גם לעתלית. שם היה חומר על העולים ב"פרינצס קתלין", אבל לא היה חומר על מחנה העולים ב"סנטה מריה די באני". כאשר יואל יערי התוודע לחומר שכלול ב"גשר של נייר" הוא העיר את תשומת לב יעל קאופן , מנהלת ארכיון ההעפלה  בעתלית .המחנה בעתלית משמש כמרכז המועצה לאתרי מורשת בישראל שכולל את העלייה וההעפלה. נשיא המועצה  הוא שלמה הלל, מי שהיה שר בכיר בממשלה ויו"ר הכנסת וחתן פרס ישראל למפעל חיים. אך התפקיד "הציבורי" הראשון שלו ,בהיותו קיבוצניק  בן 24 , היה שליח סודי של המוסד לעלייה ב', האבא של "המוסד" ,לבגדד בירת עיראק לארגן את הטיסה הראשונה של קבוצת ציונים מעיראק  בקיץ 1947 .בעיראק שלטה ממשלה עוינת ליהודים ובארץ ישראל שלט המנדט הבריטי. במבצע המוטס הראשון, שמימושו הוטל על כתפיי שלמה הלל, היו חמישים נוסעים והוא נקרא "מבצע מייקלברג" , שילוב של שמות שני הטייסים האמריקאים שהטיסו את הקבוצה. מבצע זה על גלגוליו השונים הוא שהביא למבצע "עזרא ונחמיה" שבו הועלו לארץ מאה אלף יהודי עיראק- הפרק הסופי של הפזורה היהודית המפוארת והעתיקה בתבל- גלות בבל.

מכיוון ש"מבצע מייקלברג" מוצא  מקום נכבד ברומן ההיסטורי החדש שלי "זוהרה", אמרתי לידידי שלמה הלל שבא לי לבקר בעתלית, זאת הפעם הראשונה מאז  נובמבר 1945 (.כשתשקע מעט ה"קורונה" בראשית מאי  תעלה ותזרח "זוהרה" בהשקה מקוונת מיוחדת לקוראיי ולידידיי)

לעתים קורים אצלי שיבושים שעל גבול הדיסלקטי כלומר שיבוש איזו מילה או ספרה. לאלה  מתווסף, לפעמים, העדר תשומת לב לנקרא כשמדובר בקישורים בכתובות האינטרנט. בסך הכול לחיצה על שורה סמוכה לשורה הרצויה. ככה קרה שבמקום ללחוץ על הפוסט בשם "על הפחד", שבו אני מגיב על היסטריית  ה"קורונה" בקטע  מנאום ההכתרה של הנשיא רוזוולט,לחצתי על מייל לשלמה הלל בכול הקשור לביקור בעתלית. ושלמה אכן סגר לגמרי את המעגל וזה מה שכתב לי.

לצבי – השלום והברכה. אכן מעתה זה ברור,  ואין על כך כל ויכוח:  כל הדרכים מובילות לעתלית. שם תפגוש פרינסס קתלין את מייקלברג, ויהיו לאגודה אחת  !!!

 לכך נוסיף את  בלה חזן,שנישאה לחיים יערי ואת צבי גלזר, שעברת את שם משפחתו ל- גיל. וכמובן את יואל יערי שחיבר בין שניהם. עולם קטן? עולם קטן!

 

 

 

 

 

.

 

פיתויי אביב

סיפור של פעם.

פורים היה מעין פונדק דרכים  בדרך לאחרית הימים. ככלות הכול אחשורוש,שכבר בתחילת המגילה נחשב לטיפש,לא נהיה החכם באדם בסוף המגילה. לכל היותר שמחו היהודים דאז על שהיה להם מליץ יושר בחצר בדמותו של מרדכי. גם הנשואים של אסתר עם המלך לא נראו כול כך תמימים,וילדים הרי אינם כה תמימים. סריסיי המלך צדו  את העלמה והכניסו אותה להסגר בהרמון והמלך חשק בה ולקח אותה לאישה. ככה ללא שידוך כהלכה ,ללא תנאים,ללא אירוסין וכיו"ב טקסים ומנהגים יהודיים. והיא הרי יהודייה והוא גוי גמור. אולם מכיוון שנס קרה ליהודים והגזירה של השמדה בוטלה,מוכנים היהודים לראות באקט הזה של חטיפת צעירה יהודייה  לסיפוק תאוות מלך טיפש,אצבע אלוהים. אין דבר מצליח כמו ההצלחה. אם חלילה היה המלך משליך את אסתר כמו שהשליך את ושתי, כי אז הוא היה תופס את מקומו של המן הרשע,ולא היה פורים,לא מגילה ולא אוזני המן,ולא כול  החנגא והתחפושות וכל הדברים היפים שהשכיחו אצל היהודים את טעמן המר של הגלות והמצוקה.

לפחות פעם בשנה נהפך היהודי  מגוי קדוש,נבחר ונאצל לעם הארץ. הילדים התחפשו לפירטים,לשודדים,לשוטרים והילדות התחפשו לגבירות,לעלמות מופקרות רחמנה ליצלן,  מין כמיהה פנימית להיות פעם בשנה כאחד האדם מן היישוב הלא יהודי. לפחות פעם בשנה לפרוק את המוסרות,את הטאבו, לפרוץ את הגטו הפסיכולוגי שנכפה על היהודים ושהיהודים כפו אותו על עצמם באותה מידה.

ומכיוון שילדים יש להם הכי פחות עכבות,לא הייתה להם שום בעיה להתחפש לדמויות שברוב ימות השנה נחשבו  למוקצות מחמת מיאוס. אדרבא,ככול שהצליח הילד להופיע בדמות מעוותת יותר כן זכה להערכה של הגדולים. פורים היה החג שבו הילדים היו השנוררים ולא הגדולים. ככה הלכנו מבית לבית,בדרך כלל בזוגות, עמדנו בפתח וצעקנו: "היינט איז פירעם מורגען ארויס געט מיר איין גרושן אין וורפט מיר ארויס". ובתרגום חופשי .היום פורים מחר ייגמר תנו  אגורה ונסתלק מהר.

אהבנו את פורים אהבה רבה,ואף שנפרדנו ממנו בצער,ידוע ידענו כי אנו עומדים  בפתחו של עידן חדש ויפה. חג הפסח,חג  החרות, חג האביב. כמו כול אירוע גדול קדמו לאירוע הזה קולות שבישרו את בוא האביב. רעמים ופיצוצים נשמעו בחוץ. תחילה בקול עמום,רחוק ולאט לאט הם הלכו וקרבו. קולות דומים שמענו בעיר לודז' בקיץ 1944 שעה שהיינו בגטו  וציפינו שהתותחים הרוסיים, שאת נפץ פגזיהם שמענו, יצילו אותנו כול רגע מן ה"אקציה" הגדולה,מחיסול הגטו ושרידיו שנותרו בו.

אולם הרעמים המקוריים אז היו קולות הנפץ של הקרח שעל נהר הווארטה, השני בגודלו של פולין, הסמוך לעירנו. עינינו היו נעוצות במוליך האדיר ששוטט צפונה ועל גבו צבא של גושי קרח שנסוג נסיגה מבוהלת מפני כוחות הקיץ שמתקדמים אל פולין. עם בוא ההפשרה נהגו לפוצץ מקומות שונים את שכבת הקרח שכיסתה את הנהר ובכך לשחרר ערוצים ולסייע לזרימה. אלה קולות הנפץ ששמענו,פריצת הסורגים שסגרו עלינו בחודשי החורף.

 

 

 

 

 

 

 

 

אגם הברווזים בפארק אנשטאדט -זדונסקה-וולה  2015

כמעט בו זמנית עם הקולות שעלו מלמטה,ראינו מראות מלבבים מלמעלה. עת החסידות הגיע. כול ילד ידע שחסידה אינה מביאה תינוקות. חסידה מביאה את האביב. נפלא היה להרים את העיניים ולהתבונן בפלישה של להקות החסידות לארצנו,חיל החלוץ של האביב. עוד מעט קט ונשליך מגופנו את הפרוות,ננער מעפעפינו את פתיתיי השלג,נצא מן הבונקר הפיזי והנפשי,נפרוץ את החלונות הכפולים ונכריז דרור לארץ. בארץ כמו פולין ,האביב הוא רב ממדי,במראות החיצוניים ובהרגשה פנימית. עוד בטרם השלג הנמס יחשוף את עליי  העשב הצעירים,עוד לפני שהנבטים יפרצו בעמירי העצים וקודם שערימות השלג יסולקו מצדי הדרך ואודם הרעפים ייחשף, הלב כבר חוגג את פעמי האביב ואת פולחנו.( מתוך "גשר של נייר" 1995 )

לשכת העבודה

שיר שחובר על ידי נח שפירא בשנת 1895. אני מביא שני בתים.

עוּרוּ, אַחַי, אַל תָּנוּמוּ
לַעֲבוֹדַתְכֶם אָנָּא קוּמוּ!

הָעֲבוֹדָה הִיא כָּל חַיֵּינוּ,

מִכָּל צָרָה תַּצִּילֵנוּ.

כיום אין "אחים",במובן של פעם, לפחות לא בעולם העליון, אף כי יש כאלה- בתחתון. אם הם נמים, לא מקימים אותם, ואם מקימים אותם, הם לא בהכרח הולכים לעבודה. אם זה בשעות הערב- אז זה לבָּר. והעבודה אינה כול החיים, שלא לדבר שלא היא מצילה מכול הצרות. אם מישהו זקוק היום לאישור דמי אבטלה, הוא הולך ל"שרות התעסוקה".נכון יותר הוא מתיישב ליד המחשב ונרשם. אם  תאמר לו "לשכת עבודה" הוא מן הסתם יתקן אותך. פעם לפני שנים רבות היה ייצור כזה בשם "לשכת העבודה".

אמנם תעסוקה היא סינונימית לעבודה, אבל אם מדובר בעידן אחר, לשתי המילים-מונחים הייתה משמעות שונה. עבודה נחשבה לעבודת כפיים, אף שגם פקיד עסק בעבודה. תעסוקה- חלה בעיקר על אנשי הצווארון הלבן. לכן כאשר מדובר ב"עבודה" מדובר באנשי עמל של העליות הראשונות. המושג הנפוץ ואחת המטרות של העליות הראשונות היו "כיבוש העבודה". לאמור שצריך לא רק לכבוש את הקרקע, או במונחי התקופה "לגאול אותה" ,אלא גם את העבודה יש לכבוש. וממי. מן הערבים. ציניקנים יאמרו שהנה אנו עם כובש לא רק שטחים אלא גם עבודה של תושביהם. בעצם מי שהעסיקו את הערבים היו האיכרים הארץ ישראליים, אנשי הברון או איק"א- ה"בועזים" של אז, אבותיהם ואבות אבותיהם, של הציונים הכללים א', גוש חרות- ליברלים- גח"ל, הליכוד .

התעניינתי בהיסטוריה של לשכת העבודה לאחר שבביקורי אצל עורכת הדין רעות מיכאלי ראיתי צילום של שלט בלשכת העבודה בימיה הראשונים. כבר בתקופת העלייה השנייה הפעילו מפלגות הפועלים לשכות עבודה  שדאגן לתעסוקה לחברי המפלגה. כאשר מפלגות הפועלים הקימו את ההסתדרות הכללית  בשנת 1920 כמסגרת גג משותפת, הם העבירו למסגרתה גם את לשכות העבודה שלהם. מוסד זה היה כה מעוגן שכאשר בשנת 1956 -הממשלה ,שנשלטה על ידי מפלגות הפועלים ,ניסתה לחוקק חוק שרות תעסוקה ולהעביר את לשכת העבודה למסגרת הממלכתית, מפלגות השמאל, למעט מפא"י, כמו  אחדות העבודה ומפ"ם , התנגדו לכך בתוקף. בעצם גם הציונים הכללים, בימין-מרכז, התנגדו לכך מחשש שהשמאל ישתלט על שוק העבודה במסגרת ממלכתית. רק לאחר שלוש שנים של התדיינות ומשא ומתן מיגע נחקק חוק שרות התעסוקה תשי"ט-1959 ולשכות העבודה הועברו לידי המדינה. אמנם בלוגו של שרות התעסוקה הקפידו לציין: בדרך לעבודה. היום לא צריך להופיע בשרות התעסוקה. ניתן להירשם מהבית. במקום שאתם תלכו "תנו לאצבעות ללכת". אז זה היה בלתי אפשרי. ללשכת העבודה מתייצבים, כמו לצבא.

כפי שתשימו לב -בגוף השלט של "לשכת העבודה" התקנות היו חמורות וקפדניות מאוד. אז לא עבדו בעיניים, אלא בידיים.

reut michaeli law office post

הפוסטא התורכית וכיתוב בשפת היידיש

  •  עם ידידיי הירושלמים שרואים בי "עריק" לאחר שעזבתי את ירושלים, נמנה יואל שֶר. יואל היה מבכיריי הדיפלומטים של ישראל,ואופקיו רחבים יותר מן העולם שבו נדד במילוי תפקידו.בכול הקשור להיסטוריה בכלל ולתולדות הארץ הזאת  בפרט יואל שֶר הוא אוריין. רק תצביע על שם והוא יפרוש בפניך לא רק את ההיסטוריה שלו אלא גם אנקדוטות ופולקלור. ואגב רעייתו אביבה,דור ה-17 של ס"טים ירושלמים, היא קונדיטורית חובבת ושוקלטרית מדהימה  שגרגרן כמוני אימץ מתכון או שניים שלה.
  • yoel sher
  •  יואל שֶר.
  •  בחג הסוכות הוא  חג "שמחת בית השואבה", יואל שלח לי מצגת של  אורי אתיאל שמראה את תהליך הולכת המים לירושלים מאז יסוד העיר ועד היום.מצגת מרתקת עמוסת מידע עם צילומים  ואיורים שמספרים על : מים לירושלים כולל "מים לדוד המלך…" שאותם שאבו ה"גששים". סיפור מופלא  החל ממערכת המים הכנענית, דרך נקבת השילוח, -נקבת יחזקאל, מבצע מדהים של חציבה והולכת מים, אמות המים, בתקופת הורדוס, בורות המים,בתקופה עותומאנית, קו המים המנדטורי שהוליך  4 מיליון מ"ק מים לשנה ועד לקו החמישי בימינו שיסתיים ב 2020  ויוליך 150 מיליון מ"ק לשנה.
  • לקראת ראש השנה הוא שלח לי ברכה מיוחדת, לא מקורית שלו וגם לא כזאת שלקוחה מן המאגר המוכר של ברכות "שנה טובה". הוא מצא במוזיאון הישן ברובע היהודי בירושלים ברכה מראשית המאה  העשרים של "הפוסטא התורכית" בארץ ישראל.

מידע של יואל משמש לי טריגר ללמוד משהו בנושא והפעם  על שרותי הדואר בחלק זה של העולם .כך למדתי כי המהפכה הגדולה בשרותי הדואר באזור שלנו חלה  בראשית שנות החמישים של המאה ה- 19 כאשר אניות הקיטור הראשונות, שהחלו לפקוד את נמלי הארץ, וחברות הספנות הפעילו את שירותי הדואר הזרים הראשונים. פתיחת תעלת סואץ בשנת1869  תרמה להתפתחות נמלי  האזור וגם בתעבורה היבשתית חלו שינויים. נסללו כבישים ונפרצו דרכי גישה ליישובים. כדי לספק את צורכי עולי הרגל הנוצרים החלו הנציגויות של אוסטריה, רוסיה, צרפת, בריטניה, איטליה וגרמניה לספק לנתיניהם שירותי דואר. המשרדים שנפתחו בירושלים ויפו היו הידועים והפעילים ביותר, גם בין התושבים היהודים בארץ. עם הנהגת השימוש בבולים, השתמשו הקונסוליות למשלוח המכתבים בבולי המדינות שייצגו. עד לשנת 1865 יכלו נתיני הארץ להשתמש אך ורק בשירותי הדואר הקונסולאריים. בשנה זו התחיל השלטון העותומאני לתת שירותי דואר מטעמו לא רק למוסדות השלטון בארץ – למשלוחי דואר רשמיים, אלא גם לשימוש הקהל. משרדי הדואר הראשונים נפתחו בירושלים, ביפו, בעכו, בחיפה, ובעזה. עד למלחמת העולם הראשונה נפתחו בארץ 34 סניפי דואר.

וככה לקראת תרס"ד- 1904 ,מנהל הסניף הירושלמי של הדואר התורכי בארץ ישראל, מר אליהוא האניג, שלח לנתינים ברכה מיוחדת לקראת השנה החדשה ובה פרוט מחירים  :שכר משלוח קאלי פאסטאל, (-קוׂלי פוׂסטָל  הוא  שמה הצרפתי,המשובש, של חבילת דאר) -טעלעגראף- לארצנו ולאירופא-ככה וככה גרושים וככה וככה-מילים-עשירית הגרוש. שמתי לב כי העברית מנוקדת כהלכתה, אך מונחים בינלאומיים , מלבד הצרפתית המסורסת שהזכרתי,-האיות שלהם כמו של טלגרף -טעלעגראף- הוא כמו בשפת הידייש, כאשר ה-ע- מסמלת סגול וה-א- פתח- אירופָא.לתשומת לבו של השולטן ארדואן הראשון.

הרי לפניכם הברכה בשלמותה.

turkish post
.