ארכיון קטגוריה: החברה בישראל

כל ישראל חברים- בתמיכת השגרירות הנוצרית בישראל.

במדינת ישראל פועלות עמותות רבות ובשנת 2014  היו רשומות יותר משלושים אלף עמותות, אף כי רק שליש מהן היו פעילות. המספר הגדול ביותר היו של שרותי דת, בתחום הציבורי ,ובירושלים, גם  בתחום המוניציפלי. המספר הקטן ביותר היו בתחום הסביבה ובעלי חיים- כ4%- בהשוואה לשרותי דת. ובתרבות ואמנות כ 15% בהשוואה לשרותי דת. הפילוח הזה מלמד משהו על החברה הישראלית ועל הממסד. אם לכך נוסיף כי יש עמותות שמתקיימות על תרומות של יחידים ומוסדות ויש כאלה שממומנות על ידי הממשלה, ובראשם שרותי דת.

השם "עמותה" מקורה בשם העצם עמית- חבר, ומדובר בתאגיד של בני אדם בודדים או קבוצות אשר המשותף להם- מטרה מסוימת, בדרך כלל מטרה ציבורית . הן סטטוטוריות, לאמור רשומות על ידי רשם העמותות הממשלתי. כאמור, יש עמותות פעילות ויש עמותות רדומות שרק ממלאות אחר התקנות של חוק העמותות, כולל בקרה משפטית וכספית.

לדוגמה העמותה "עופות החול" ששרידי השואה ודור ההמשך קשורים בה, ואשר שָמָה לה למטרה לתעד את פועלם של ניצולי השואה למען המדינה כיחידים וכקבוצות, התקיימה רק באמצעות תרומות.

facebook - עותק (2)

שום גורם ממשלתי או גורם ציבורי לא תרם לה אפילו לא פרוטה. בעור שיניה היא הפיקה חמישה סרטי תעודה אשר הוקרנו בסינמטקים, בערוצי טלוויזיה ובמעמדים אחרים כשהיא נאלצת לחזר על הפתחים אצל מוסדות ותורמים פרטיים . למה ? זאת כבר שאלה אחרת. אפשר, אילו "עופות החול" היו כשרים למהדרין,דתית, הם היו נהנים מתמיכה ממסדית. שכן בשורה לאומית ,בשורה של תקומה, הייתה, גם הייתה בה ויש בה -בעמותה הזאת.

יש גם עמותות אשר פונות לציבור בשם ניצולי השואה, בייחוד הנצרכים מאוד. אין כול ספק שהצרכים החומרים של ניצולי השואה הקשישים והחולים הם חשובים יותר מכול צורך אחר בתחום הזה.מה גם שממשלת ישראל קבלה מיליארדי דולרים הן מממשלת גרמניה והן מ"וועידת התביעות " למטרה זאת  .אני מציין עובדה זאת  כי לא מכבר קראתי מודעה גדולה שהתפרסמה בעיתונים   בשם "עמותת יד עזר לחבר" בית חם לניצולי שואה.

הכותרת היא :הוספיס יחידי בארץ לניצולי שואה מוקם בימים אלה במתחם עמותת "יד עזר לחבר" ונאמר בה בין היתר: בימים אלה שוקדים בעמותת "יד עזר לחבר" על הקמת הוספיס היחיד מסוגו בארץ. ההוספיס ישרת את ניצולי השואה שהפכו לסעודיים וייתן מענה רפואי של צוות מקצועי 24 שעות ביממה. כול זאת הודות לתרומתה האדיבה של השגרירות הנוצרית הבינלאומית ירושלים."

בראש המודעה מצוין גם מספר טלפון לתרומות. אגב מדי שנה,לרבות בשנת 2018  העמותה מקיימת טקס בחירת מלכת היופי של ניצולות השואה. עמותה זאת מפרסמת את עצמה גם בערוציים טלוויזיה  מסחריים.

אני בדעה שכול התארגנות ציבורית בחברה דמוקרטית שדואגת לרווחת הפרט ובייחוד לזה הנזקק,היא דבר מבורך. ואם ניצולי השואה רוצים לבחור מלכת יופי- מדוע לא. ואף שאין לי כול בעיה שמיזם כלשהו נתמך על ידי השגרירות הנוצרית בישראל, אני תוהה מדוע כול זה דרוש במקרה זה . ישנה "הרשות לניצולי השואה" במשרד האוצר , ישנה "הקרן לרווחת ניצולי השואה"  מייסודו של ,"מרכז הארגונים של ניצולי השואה" ,וישנו המשרד לרווחת אזרחים וותיקים ויש "וועידת התביעות" אשר מסייעת דרך קבע לניצולים . לשם מה העמותה. עם כול החיוב בעמותות ציבוריות , ישנן שתי רעות חולות בכול הקשור בעמותות בישראל. רבות מהן צצות בעזרת אנשים שזאת פרנסתם ואלה מגייסים בשכר ומתרימים באמצעות מיליוניי טלפונים. והדבר היותר חשוב שהן משחררות את הממשלה ממטלה שהיא שלה. זה לא אומר שמוסדות ממשלתיים מן הסוג הזה מתנהלים טוב יותר מהעמותות. די לראות את המצב בבתי חולים כיצד קשישים שוהים במיטות בפרוזדורי  בתי חולים ציבוריים ומשוועים לעזרה ואין. אבל מוסד כמו הוספיס שהוא המשך של בית חולים ,אבל בכוון אחד בלבד ,חייב להיות לא רק בפיקוח ממשלתי אלא גם ממשלתי. זה מגיע לכול אזרח בערוב ימיו, לרבות ניצולי שואה עריריים. לכך אין צורך לא בעמותה ולא בעזרת נדיבותה של השגרירות הנוצרית בירושלים.

 

חמוצים משעממים

למעט  אורח מאמריקה, שיש לו את הטראמפ שלו עם ה"טוויטר" ,שמייצר בכמויות דברי הבל ורעות רוח , שקרים וביטויים גסים ובריוניים , כול אורח אחר מן המערב, ירים כמה פעמים גבה לנוכח המהומה התקשורתית שקמה לאחר שראש הממשלה העיר לתושבת קריית שמונה שהיא משעממת. לשם רענון המעמד הנשגב הזה -אזכיר בקצרה  את האירוע. ב-16 באוקטובר השנה חנך ראש הממשלה ביבי נתניהו  מרכז רפואי אזורי בקריית שמונה במקום חדר המיון שייסגר. בנאום שנשא הוא ציין שזה "יום של שמחה". תושבת המקום אורנה פרץ קראה לעומתו  שזה "יום עצוב". על כך ראש הממשלה העיר שהוא מבקש להספיד את עורך הדין יעקב ויינרוט, ידידו, ואחד מעורכי הדין הבולטים והמשפיעים בארץ, שהלך לעולמו. על עצם קריאת הביניים  אמר ביבי: " אשמח לשמוע את התלונות שלך, את ההערות שלך אבל יש לי משהו אישי להגיד" בהמשך התייחס ראש הממשלה למרכז החדש שינוהל על ידי חברה פרטית במקום חדר המיון שייסגר. בנקודה זאת אורנה  פרץ  קראה בהתרסה "אם זה כול כך חשוב מדוע סגרת אותו". על כך נתניהו ענה לה: "את משעממת אותנו. אנחנו רוצים לדון בדברים שמעניינים אותנו. תביאי דברים מעניינים". בתגובה צעקה אורנה פרץ:"אני בוחרת בך כול ארבע שנים וככה אתה עונה לי. תתבייש!" הנוכחים באולם השתיקו אותה והיא לוותה אחר כבוד על ידי שוטרים החוצה.

חשבו רגע אחד שלאחר האירוע הזה בא צונאמי תקשורתי, או מכיוון שאנו בעלי ברית של אמריקה, נגיד שבא "הוריקן שרה אימנו" אשר שטף את הארץ ולמרבה המזל לא היו לא קרבנות בנפש ולא נזק לרכוש. ולא זו בלבד שהארץ שקטה כמעט מיד,אלא לפי המדווח אורנה פרץ התפייסה וקריית שמונה חזרה לחיק המשפחה. מי שעדיין נאחז בזה גם השבוע אלה הפרשנים בעיתונות הכתובה.

ועכשיו טלו קורה מבין עיניכם, כמו שאומרים  יפיי נפש, ובדקו מה היה לנו כאן. ראש הממשלה מופיע בפריפריה, ובכך הוא נותן לה את הכבוד, ואין זה משנה מה המניעים למעמד גזירת הסרט, אבל הוא ראש ממשלה. לראש ממשלה, מחוץ לכנסת, לא מפריעים כשהוא נושא דברים. אפשר לשאול אותו, לאחר שיסיים, וחזקה על ביבי כי במקרה הזה הוא היה משיב. אבל ביבי לא השתיק אותה אלא אמר לה שהוא ישמח לשמוע את התלונה שלה. היא בכול זאת צעקה והפריעה ,גם אם לגופו של עניין השאלה שלה על סגירת חדר המיון הייתה צודקת. ביבי במקום לומר לה:"תני לי לסיים", או  ,"אל תפריעי לי" -העניק לה את התואר "משעממת". ואני תוהה מדוע לאיש מבריק כמוהו , לא היה ביטוי טוב יותר כמו: ,"אם את רוצה להפריע תיבָּחרי לכנסת שם יש כול הזמן קריאות ביניים ובתוכם משתחלים איכשהו נאומים", או : "אם את רוצה לצעוק בואי לאצטדיון טדי כאשר ביתר ירושלים מופיעה נגד "בני סאכנין"

אלא מה, זאת לא המילה ,או זה לא המונח -"משעמם" שהביא עליו את מבול הסיקור התקשורתי. אלא זה שביבי אמר זאת והוא אמר זאת בפני "הקהל שלו". זה מלמד על שני דברים. אחד שהוא החשוב ביותר: ביבי בכול זאת בשר ודם . הוא לא רובוט ולאנשים יש פליטות פה. וגם אם מדובר ב"משפחה" הוא מוכיח אותה כאב טוב שאינו חוסך שבטו ממנה. שניים :התקשורת והפוליטיקאים שניצלו את "פליטת הפה", הם לא רק משעממים אלא גם "קיבצרים". זה issue זה ? זאת סוגיה חברתית, פוליטית, לאומית או בינלאומית? לכך נוסיף נקודה שלישית כבונוס. מי שצבר נקודות בפליטת הפה  הטראמפית הזאת הוא ביבי. מזכירים שוב ושוב את המילה הזאת ואת אומרה וביבי לא צריך יותר. הוא ברֶשֶת. בדיוק כמו המילה "חמוצים". ביבי אמר שהאופוזיציה והתקשורת וכל מי שאינו שבע נחת מן המציאות הם :"חמוצים". זה נכון. אצלי למשל המציאות מעלה קוואסים בבטן. אז מה. אלא שעל סדר היום  של המדינה -לא המציאות העגומה, לא מצב מערכת הבריאות בכלל ובפריפריה בפרט, לא הפער הגדל בין העשירים לבין העם, לא האווירה הפלגנית, לא ההסתה אלא המילה "חמוצים". וראו את האפקט  של הפנינה הזאת. ביבי אומר "חמוצים", התקשורת פותחת את הצנצנות וביבי שולף אותם שוב ושוב להנאתו , להנאת חסידי האדמו"ר ולהנאת המדיה .כמונו הוא אוהב לאכול חמוצים.

לסיכום גם "משעממת" וגם ה"חמוצים" הם לא תעודת עניות לביבי. הם תעודת עניות לפוליטיקאים ולתקשורת שעושים מזה עניין או כפי הביטוי הידישאי המוצלח יותר-" עושים מזה צימעס"- לאמור קינוח מתוק לארוחה דשנה. ועל כוּלָמו עלתה  האופוזיציה של "המחנה הציוני" .כפי שדווח, פעילי "המחנה הציוני" ניצלו את "המומנטום," ותלו למחרת ביום חמישי בבוקר  ברחבי קריית שמונה עשרות שלטים עם הכיתוב "אורנה, אותנו את כן מעניינת". זה ועוד.  יו"ר המחנה הציוני, אבי גבאי ,הודיע לאורנה פרץ ולכל תושבי קריית שמונה, "אתם מעניינים אותנו מאוד. מגיעים לכם שירותי רפואה טובים, בדיוק כמו במרכז הארץ. גם בחינוך, בתשתיות ובכל נושא אחר. בעשר שנות שלטון הליכוד הזניח את הפריפריה. כשאנחנו ננהיג את המדינה לא יהיו פערים בהקצאת תקציבים ממשלתיים על פי אזורים גיאוגרפיים".

מילים כדרבנות אבל לא בתגובה לפליטת הפה הרגעית של ראש הממשלה. לא השלטים ולא ההודעה של גבאי יריצו  את תושבי קריית שמונה לקלפי כדי להצביע למחנה הציוני. אני שומע וקורא שגבאי עושה ימים ולילות בביקורים בפריפריה שעוסקים בנושא החברתי כלכלי. אבל זה מעט מדי ,מאוחר מדי ובלתי הפיך לתקן את המשגים הגדולים שהוא עשה. בראש וראשונה בכך שמפלגה, כול מפלגה, אינה חברת "בזק" שבה הוא הצליח מאוד. אני נמניתי עם המצביעים בעבורו בשני הסיבובים, חרף יחסי הידידות ביני לבין היו"ר הקודם בוז'י הרצוג. לעת הזאת ,אם גבאי רוצה בטובת מפלגתו והמדינה, יש דבר אחד גדול שהוא יכול לעשות, לפָנות את מקומו. חמוצים משעממים לא יושיעו.

 

בלי וירוסים. www.avast.com

 

 

מכתב מכרמל

הזליגה האטית והמתמדת של צעירים משכילים מן הארץ היא איום אסטרטגי.

בסקירה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2014 , שהיא האחרונה בכול הנוגע להגירה של ישראלים לחו"ל, הנתונים הם : בין השנים 1948 עם קום המדינה לבין 2014  הגרו מישראל יותר מ- 712 אלף ישראל, לא כולל ילדים. ההערכה בקרב מומחים לענייני חברה ודמוגרפיה היא שמאז קום המדינה מספר הישראלים שנמצאים בחו"ל הוא כפול  . נתון מעניין במיוחד הוא שרוב היוצאים הם משפחות צעירות. נתון נוסף הוא שמאז ההגירה של הישראלים, קרי לאחר קום המדינה, באחרונה יוצאים יותר וחוזרים פחות והנתון לגבי 2015 הוא שלילי ועומד על  שמונת אלפים ומאתיים. עם זאת  אוכלוסיית ישראל בשנת 2017 גדלה ב- 1.1%    כתוצאה מילודה ועשרים ושלושה אלף עולים. שני גורמים אחרונים הם חשובים בכול הקשור לתשקיף אתנוגרפי. רוב הלידות הם בקרב החרדים וערביי ישראל והעלייה ברובה היא ממזרח אירופה. שני גורמים אלה הולכים ומשתנים ,גם בקטגוריה הראשונה וגם בשנייה. ירידה בילודה ובעלייה. היא תתאזן במקצת כתוצאה מתוחלת החיים אך הוא נסיבתי ולא סטטי ועלול להשתנות, מה גם שהקשישים הם לא כוח יצרני.

נתונים סטטיסטיים, מהימנים ככול שיהיו ,לא מראים ולא מלמדים על מציאות דמוגרפית אבולוציונית. פה ושם מתפרסמת ידיעה נקודתית, על זליגה של צעירים במקצועות מסוימים כמו רפואה או בתחום אחר. ואגב ישנו תחום שבו התנודות הן מתמידות,וכגודל הפוטנציאל שלהם גודל הסכנה של איבוד כוח אדם מוכשר. מדובר בתחום  ההייטק תחום שבו עיקר הפריצה הכלכלית.  זה תחום מאוד נייד, זמנית, ותוך אפשרות מתמדת להגירה. מומחה בתעשייה, לדוגמה, יתקשה יותר להשיג עבודה בחו"ל מאשר מומחה בהייטק.

הם שם.

מדי פעם בפעם אני תוהה בשיחה עם ילדיי ונכדי לגבי מישהו או מישהי שהכרתי ומשום מה אני לא שומע עליהם. מסתבר שאחת היא עורכת דין בבוסטון, אחת היא כלכלנית בטורונטו, אחת היא מעצבת בלונדון ואחד הוא מעצב תעשייתי בניו יורק. האלמנט ה"מֶריטוקרארי" meritocracy -יכולת ופוטנציאל של התקדמות, ועולם פתוח, מהווה לאלה נתיב בינלאומי עביר. רבים מן הישראלים מן הדור הצעיר משתמשים בו. אחת מאלה היא  כרמל דווידוביץ'.את כרמל הכרתי לפני כמה שנים, לאחר שירותה בצה"ל  ולימודיה האקדמיים .

צעירה דעתנית, בעלת תושייה, נחושה ויצירתית, רהוטת ביטוי, קצינה בצה"ל, דיילת באל -על  ובעלת השכלה אקדמית. והיא יפה. כל התכונות למשיכת תשומת לב. מדי פעם הזדמן לי לפגוש אותה. היא נעלמה לי. היא והחבר  שלה, תומר, נמצאים בניו זילאנד. נחזור בקצרה לביוגרפיה שלה.

איתן דווידוביץ, יליד רמת החיל וחבר קיבוץ אלרום בצפון רמת הגולן , במהלך סיור בעולם, הגיע ליבשת אוקיאניה, ובשנת 1975  בביקור באי טסמניה שבאוסטרליה הוא פגש את אנה, ילידת  ניו זילאנד. המפגש היה בחווה במהלך קטיף תפוחים. לאחר תקופה של עבודות מזדמנות וטיול באוסטרליה הם טסו לניו זילנד לתקופה קצרה להכיר את המשפחה של אנה. איתן חזר לקיבוץ אלרום  ולאחר תקופה ממושכת של התכתבויות ועבודה קשה כדי לחסוך כסף להביא את אנה, היא הגיעה  לארץ לתקופה של שנה להיות בקיבוץ יחד עם איתן. לאחר שנה בארץ הם החליטו לעבור לניו זילאנד ולנסות לחיות שם. המעבר לניו זילאנד עשה להם טוב כלכלית והם הביאו לעולם, ברצף די צפוף ,ארבעה ילדים, שלושה בנים ובת- כרמל. הדואליות הזאת של שייכות שאותה הזכרתי פעלה הפעם בכוון ישראל. השגשוג הכלכלי לא סיפק את איתן הישראלי, ובשנת 1989 המשפחה על ארבעת ילדיה, כולם פחות מחמש שנים, עלו לארץ.

אנה אומנם ביקרה בישראל אך הפעם המטלה של ארבעה  ילדים קטנים והחום והלחות בשפלת החוף,כמו גם  השוני בשעון בין ניו זילאנד וישראל, כמחצית יממה – הכבידו עליה. הם מצאו דירה בהוד השרון. כעבור שנה המשפחה עברה לבית שכור בגבעת עדה היכן שאחיו של איתן  חי עם משפחתו. גבעת עדה הפכה לבית למשך שנים רבות. כדי להעניק לילדים חינוך טוב וחרף מעמסה כלכלית לא מבוטלת, הם נשלחו לתיכון פרטי בשם  'מבואות עירון'  שמצוי בקיבוץ "עין שמר" בשנת 2000 נסעה  המשפחה כולה לבקר את משפחתה של אנה, שאותה לא הכירו, בניו זילאנד. אבל זה לא היה ביקור קצר .הוא נמשך  כ 9 חודשים . זמן מספיק כדי להכיר לא רק את משפחתה של אנא אלא גם את הארץ על נופיה הירוקים והכחולים והשקט והיופי האינסופי שבהם משופעת ארץ זאת . הילדים חשו בבית . ככלות הכול  שם נולדו.

אלא שגם ישראל היא מכוׂרה ואליה חזרו,ולאחר התיכון כול ארבעת בני הדור הצעיר התגייסו לצה"ל . כרמל עשתה  שנת שירות בניו יורק בקרב תנועות נוער יהודיות ועם  שובה התגייסה. אחיה הגדול והיא הגיעו לדרגת קצונה, שניים האחרים שרתו ביחידות נבחרות. בדרך כלל השחרור מצה"ל הוא שלב קריטי מאוד לכול צעיר, בייחוד לצעיר ישראלי. זאת בין אם הוא יוצא לאחר השחרור להתפרק כ"טראקר" או בצורה אחרת. בשובו מחכה לו המציאות. וזאת הכתה באח האמצעי של כרמל, אסף .הוא לא הצליח להתמודד עם הביורוקרטיה ועם הדרך שבה טיפלו בו, והחליט לנסות מקום אחר- אוסטרליה. קרובה לניו זילאנד רק בכמה אלפי קילומטרים.

אוסטרליה היא מדינת יבשת שיש בה פוטנציאל אדיר למיזמים, לרעיונות וחופש בשטח הענקי. יש בה ערי מטרופולין תוססות  ויש בה חופי ים ללא סוף וגם שטחי ערבה ומדבר אדירים. ישראלי, למעט עניין המרחק מן הארץ, ללא ספק ימצא במדינה הזאת משהו לרוחו. צעירים ישראליים נמשכים לאוסטרליה. ואם מדובר בישראלי יליד ארץ "שכנה" כמו ניו- זילאנד, מן הסתם יש כאן עוד גורם מושך .ואכן האח האמצעי לאחר מאבק כלכלי ואילוצי הביורוקרטיה הישראלית מצא,כאמור, בשנת 2012 את דרכו לאוסטרליה. כעבור כשנתיים  גם שני אחיו,אורי ואליאב החליטו מסיבות שונות לעבור לזמן לא מוגדר לניו זילאנד שבה נולדו. אסף הצטרף אליהם. הם מצליחים בעיסוקיהם.

כרמל.

בשנת 2016  כרמל  והחָבר שלה, תומר ,נסעו לניו זילנד יחד עם הוריה של כרמל ואליהם  הצטרף האחר האמצעי שבא מאוסטרליה. מפגש משפחתי מרגש במכורה הניו זילאנדית.

carmel and tomer nz

בתמונה: כרמל ואחיה ,אורי באחת הפינות של אוקלאנד- ניו זילאנד.

מתי נולד הרעיון לעבור לקצה העולם.

"כשחזרנו לארץ התחיל להתהוות בראשנו, של תומר ושלי , רעיון ההגירה. הסיבה העיקרית הייתה השינוי והאתגר של התחלה חדשה בארץ מעניינת. לכך הצטרפו הקושי הכלכלי של זוגות צעירים, הבירוקרטיה הנוקשה והלא הגיונית בכל גוף שהוא והצפיפות, לא רק הפיזית אלא גם הנפשית . בדצמבר 2016 עברנו לעיר אוקלנד בניו זילנד."

ספרי לי ככול  שניתן את המציאות  שמצאתם שם, ואנו מדברים  על שנה וחצי.

הגעגוע גדול מאוד במיוחד למשפחה, לחברים ולאוכל בישראלי שאין שני לו. אך לומר את האמת, הרבה יותר קל בניו זילנד מהמון בחינות. מרוויחים בהתאם ליוקר המחייה, יש יותר מקום- גם פיזית אך בעיקר במרחב הנפשי והמודעתי, פחות דאגות, יותר זמן פנוי לפיתוח תחביבים ובילויים ושקט אמיתי.

ומה השפעת הגנאולוגיה?

באמת  שלא קל להיות "מורכבת" מאמא ניו זילנדית ואבא ישראלי  תמיד יש תחושה של חוסר שייכות מבחינה זאת זה לא ממש משנה אם אני בישראל או בניו זילנד. כנראה שככה הרבה אנשים מרגישים כשהם חצי חצי. אתה לא 100% של כלום, אבל זה גם מה שהופך את הכול למעניין יותר.

ומה אתם עושים לקיום- את ותומר.

תומר עובד כמדריך במכינה לצבא הניו זילנדי . העבודה היא עם נוער מרקע סוציו אקונומי לא קל, מרביתם במקור מאיי הפסיפיק.אני עובדת כטכנאית של ציוד כיבוי אש- בודקת מטפים וצינורות כיבוי. זאת לא עבודה מעניינת במיוחד אך הערך המוסף שלה הוא שאני לומדת להכיר את העיר על כל פינותיה, פוגשת אנשים מעניינים ומגלה מקומות יפים. המעלה הכי טובה של העבודה היא שיש לי זמן לפתח את העסק שלי. אני התחלתי לאפות פיתות תימניות ולמכור אותן מלאות בכל טוב ב"מרקטים" המקומיים. נראה לאן החיים יוליכו אותי.

וממרחק המקום והיותך בוגרת במדעי המדינה,ממשל וסוציולוגיה- איך את רואה את ישראל.

האווירה הפוליטית והחברתית בארץ  מדכאה אותי ,אך באותה נשימה אני מכורה אליה. מבחינה חברתית – מאוד, מאוד צפוף בארץ , גם פיזית. הזכרתי גם את הלחץ הנפשי. מלחיץ. בכל מקום שתלך יש המון אנשים ,אבל זה המון עם תרבות צעקנית, נדחפת , המון של "מגיע לנו הכול" גם אם זה על חשבון האחר. הדבר המצחיק/עצוב הוא שכאשר ישנה איזושהי טרגדיה או אווירת מלחמה אנחנו הופכים מלוכדים מאוד. אני חושבת שזו תכונה מאפיינת במובהק של התרבות שלנו. אם הכול כשורה ואין 'אקשן' אף אחד לא מעניין אותנו, אבל אם יש איזשהו 'אויב משותף' אנחנו הופכים ליחידה מובחרת שכולם בה שווים. בכל תרבות חברתית יש פלוסים ומינוסים והאמת היא שהבחירה לעבור לכאן לא נבעה רק מהאלמנט החברתי. יש ימים שאני מאוד מתגעגעת וישנם ימים שאני שמחה שאינני צריכה עוד 'לחדד את המרפקים' על בסיס יום יומי

ויש איזה אלמנט פוליטי, מלבד חברתי- רוחני, כפי שאת מתארת.

במובן הרחב ובתפיסה שלי את האלמנטים שמרכיבים את הפוליטיקה וספיחייה, הגעתי למצב שפשוט לא האמנתי יותר לאף אחד. אני יודעת שיש אנשים שיגידו לי ' נו אז אם כולם יעזבו את הארץ איך הדברים ישתפרו?! אולי את היית צריכה לקחת חלק ולהשפיע!' אז זה בדיוק מה שעשיתי בצבא נהייתי קצינה כי האמנתי שצריך לעשות שינוי.

army2

כרמל כקצינה באימונים.

אני אגלה לך צבי שגם אחרי 3.5 שנים בצבא וגם אחרי 8 שנים של מילואים, הצבא לא השתנה בגלל שהייתי קצינה.הוא חלק מהעם לטוב ולרע.  התרבות הפוליטית בארץ מכוערת, אני בטוחה שראית איך ח"כים מתבטאים, מתנהגים בבהמיות, אין תרבות דיבור, כולם צועקים ואף אחד לא מקשיב. זה מרתיע, מקומם- אם אלה הנבחרים שלנו. בנסיבות כאלה אני לא  רוצה שהנציגים שאני בחרתי ייצגו אותי באופן הזה. ואז אולי תגיד לי לבחור אחרת, אבל התחושה היא שבאמת אין במי לבחור , זה מצער  אותי אבל אני כבר לא מאמינה לאף אחד יותר.

וזהו.

לא בדיוק. אשקר לעצמי אם אומר שזה  רק  הפן הפוליטי שאחראי ישירות ,על נדידתי והזכרתי גם את ההיבט החברתי. אני חושבת שזה מכלול של דברים- אך העיקר בהם הוא הצורך לחופש -לחפש ולבחור בעבורי מה נעים לי .איך אפשר לבחור כשלא מנסים חלופות? עם זאת שלא לטעות.  הארץ היקרה שלי אהובה עלי מאוד אך היא אינה צריכה להיות ברירת המחדל שלי רק משום שאותה אני מכירה ורק בה גרתי- אז היא בטח הכי טובה בעבורי. עם זאת  יש לי את הזכות לבחור לעצמי ואני כרגע מנסה אופציה אחרת כדי שאוכל לעשות בחירה מושכלת. בסך הכול אנו לומדים לקבל את הפרופורציות שמעבר מסוג זה מביא עימו. מצד אחד טוב להיות  רחוקים ממה שקורה .אבל, ויש אבל. געגועים גדולים מאוד למשפחה ולחברים הרבים שהשארנו מאחור. למען האמת הם כה חזקים שבספטמבר הקרוב נגיע לבקר. ההורים שלי נשארו בארץ יש להם עסק של ספא בקיסריה אותו הם מנהלים מעל 20 שנה הם חיים בגבעת עדה."

לא שחור ולא לבן- אפור, כצבע של ביצה.

הבאתי, באופן מלא, ותוך שמירת השפה והסגנון של כרמל- בעריכת החומר. מדובר בצעירה שאני יכול לומר עליה שנמנית עם ה crème de la crème של הארץ שלנו. היא לא קופצנית. אין כאן דחף פתאומי שהשתלט עליה והיא  מצאה מקום נוח לברוח. היא לא טורקת דלתות, היא לא מסתירה מאוויים של היותה בת עם שתי מכורות- זאת שבה נולדה והיא רחוקה ויפה ושקטה, וזאת שבה גדלה מאז ילדותה ובה חוותה את רוב החוויות לטוב ולרע. היא לא מתרברבת באיזו תחום אליטיסטי שאליו הגיעה בניו זילאנד. היא מועסקת בעבודה פשוטה ומנסה מיזם עצמאי. היא רואה את עצמה כמי שיכולה לחיות כאן ושם. במשך רוב חייה היא חייתה כאן בארץ אבל היו לה כמיהות נסתרות וגלויות לאותה מכורה רחוקה שהיא נולדה ובה גם ינקה לא רק את חלב אימה, אלא את תרבות החיים בגיל הרגיש מאוד. היא רואה את המציאות שם וכאן בעיניים פקוחות. והיא לא ברחה. מי ששבה לביקור לא בורחת וזה לא רק הורים. זה גם חברים וגם הארץ.

את החשיבות הרחבה בדבריה של כרמל, אני רואה, ושכזאת פניתי אליה, בכך שהיא מהווה מראה נאמנה איך אנו נראים לא מול הראי שלנו. הבן אדם, והישראלי הוא בן אדם, הוא יצור חברתי. כיום האדם הוא במידה רבה, הודות להתפתחות התקשורתית, גם יצור אוניברסלי. כרמל שלא רואה אותנו כזרה , עשתה את מיטב שנותיה בארץ ולכן היא מראה נאמנה בכול הקשור לדימוי שלנו. והוא לא יפה, בכלל לא. זה פן אחד. ויש היבט נוסף לא פחות חשוב. זאת זליגה אטית מאוד, מתמשכת, לא צועקת בכותרות, כי היא  כמו מים שקטים  שדולפים מן האקוויפר האנושי שלנו.

בעולם של ימינו והתקשורת המפותחת שהיא כאילו חלופה לקשר הפיזי, הניידות הופכת קלה מאוד בעיקר של אנשים בעלי יכולות ופוטנציאל.  בשלב הראשון הם כאן, בשלב השני- הם שם, ובשלב האחרון כשהם מביאים ילדים- הם שם, ושם הם נשארים. הבאתי בתחילת  הפוסט נתונים על ההגירה הגדולה של ישראלים לחו"ל. בסקר שהתפרסם לא מכבר בעיתון הארץ,צוין בין השאר כי הישראלים שמהגרים  מכאן- וכיום הם לא "נפולת של נמושות", כהגדרת יצחק רבין, וגם לא יורדים, מעדיפים להקים קהילה ישראלית מאשר להתערות בקהילות מקומיות. משום כך יש להניח שהדור שנולד שם יראה עצמו כישראלי ובמקרים רבים אף ידבר עברית. אבל הדור אחריו יהיה דור מתבולל, ומפוזר. חברת לימודים של בתי הבכורה שהגרה בשעתה לארה"ב, נכדיה כבר לא בארה"ב. הם התפזרו. הישראליות מהם והלאה והקהילה היהודית המקומית זרה להם.

הלקח הוא כי מעבר ל "חוק השבות" שהוא חוק צודק מאין כמוהו ומאפשר ליהודים במצוקה לבוא לארץ- אנו חייבים להיות ארץ נחשקת. לא רק לתיירות שבה נעשים אי אלה מאמצים, אלא ליהודים ולישראלים, שגם בעניין זה עושים מאמצים -שליליים. שיבואו לכאן  לא כדי להיקבר בארץ הקודש, או בשל רדיפות אנטישמיות וגזעניות. שיבוא משום שזאת  ארץ יפהפייה, מפותחת ומתקדמת – והיא כזאת. שיבואו מכיוון שזה מקום  שבו הפרט מרגיש חופשי לגמרי, במסגרת החובות והזכויות  שחברה דמוקרטית מקנה- שהוא אינו כזה. סגידה לעצים ואבנים היא לא לב קיומנו. האדם, כבודו,זכויותיו והתרומה לחברה- הם אבני יסוד של חברה בריאה. שזאת תהיה  ארץ שבה לא יכפו עלינו אורחות חיים שזרות לנו או שאנו לא רוצים בהם.  ארץ שתהיה קשובה לפרט, בהיותו מרכז ההוויה האנושית, ארץ שתבטיח לצעירים את עתידם ואת יכולתם ליצור. כזאת  שכרמל רוצה, כזאת שמאות אלפים ,שעדיין כאן, רוצים. לצערי, החברה הישראלית וההנהגה שלה, בעיקר זאת השולטת, אינה מרחיקה לראות את האופק הרחב. כול הראייה היא במסגרת אופקים צרים מאוד. שכן לא יבוא שינוי דרמטי- גם אם אבו מאזן בצד  קטעי הקוראן יכריז השכם והערב שהוא מכיר במדינה יהודית. איזו מדינה יהודית זאת תהיה. ספק אם  זאת תוכר על ידי היהדות הנאורה בעולם כיהודית. אך היא גם לא תהיה מדינת כול אזרחיה אם היא לא תהיה דמוקרטית . מדינה כזאת היא לא נחשקת. המאזן החיובי ילך ויישחק ובעתות משבר -הדליפה עלולה להפוך למפל ולמפולת ,לא של שלג צחור, אלא של ביצה…אפורה.

.

.

 

 

 

הבריחה הגדולה.

הרהורים של יום קיץ.

הכותרת עשויה להטעות שכן  היא שייכת בין היתר  לסרט פעולה  ומתח  משנת 1963 על בריחת שבויים ממחנה נאצי בכיכובם של שחקנים גדולים בשעתם- סטיוו מקווין, ג'ימס גארנר, צ'ארלס ברונסון וג'יימס קובורן. "הבריחה הגדולה " הוא גם שם של סדרה של ספרי ילדים של סוזאן סלפורס על מרפאה לחיות דמיוניות. "הבריחה" שהייתה גדולה אך לא צורף לה תואר זה, והכוונה לרבע מיליון ניצולי השואה אשר יזמו נתיב בריחה בשלהי מלחמת העולם השנייה ממקומות שונים באירופה לחופי איטליה ומשם הפליגו כמעפילים בדרך לארץ ישראל. סרט בשם זה הופק על ידי עמותת ,"עופות החול" שבו צעירים ישראליים משחזרים את המבצע בהשתתפות שרידים שחוו אותו.

אז זה לא זה. אפתח באחד הסרטים שצפיתי בהם באחרונה בטלוויזיה שקרוי "שעה קטלנית" תרגום מהותי לסרט אוסטרלי בשם " 2:22" .כלומר זה מה שקורה, וקרה בדיוק באותו זמן. אתמצת את הסיפור ככול הניתן, שכן להערכתי הוא לא מעניין וגם אילו היה, הקורא יכול להגיע אל תוכן העלילה כפי שאני הגעתי לאחר שצפית בסרט. במרכז העלילה פקח טיסה, בשם דילן בריאן, שמשוחק על ידי מישיאל הויסמאן, אשר בדרך נס נמנע מהתנגשות בין שני מטוסים, אחד בהמראה והשני בנחיתה. זאת מכיוון שבמחשבות שלו הוא נדד למחוזות ה-תת -מודע אשר בהם כאשר  המחוגים מראים את השעה  2:22 בשעון הגדול של בית הנתיבות המרכזי של ניו יורק- New York grand central מתבצע רצח. כאשר הוא בא למופע בלט אלקטרוני של אמן ידוע הוא פוגש  צעירה יפה בשם שרה, השחקנית תרזה פלמר, שמחוזרת על ידי האמן. ככול שהיחסים בין דילן ושרה מתהדקים, כן הוא רואה בדמיונו הזיה של כוכב לכת בשם "המלין" (זוכרים את "החלילן מהמלין"?) אשר שלושים שנה לאחר מותו ,האור שלו מגיע לכדור הארץ .

בדיוק לפני 30 שנה כשהוא היה ב"גראנד צנטראל" כדי לנסוע ברכבת אקספרס למילהֶרסט, בגלגול הראשון שלו,  אירע הרצח. בשל כמעט אותה התנגשות של המטוסים הוא מושעה מן העבודה, אך עסוק באותו חיזיון  עד לרגע שבו הוא מבין  שמשהו לא מסתדר עם המציאות. זה קורה כאשר הקופאי ברכבת אומר לו כי האקספרס למילהֶרסט נסגר לפני 30 שנה. ואז ביום מסוים הוא מגיע למסקנה כי בשעה 2:22 הוא ושרה אמורים להיות יעד לרצח. בשארית כוחותיו כשהוא רץ ברגל הוא מגיע לגראנד צנטראל בדיוק כאשר אהובתו שרה שאותה עזב לטובת אהובה הראשון אמן המיצג הדיגיטלי ,מתכוונים לצאת ברכבת וכשהוא מופיע בתחנה אותו אמן מכוון אליו את האקדח. השוטרים לאחר אזהרות חוזרות ונשנות פוגעים באמן והורגים אותו. דילן ושרה חוזרים אחד לשנייה,והוא כפקח תעופה והיא כאימא צעירה לילד יפה, הבן של שניהם. הפי אנד. כמו בסרט שנות ה-20 וה-30 של הוליווד, אך בתפאורה אנושית וסביבתית אחרת.

מיסתורין ואֵימה ב"ליל כול הקדושים"

בראשית השבוע הזה צפיתי בסרט בשם "נעלמים" באנגלית Pay  The Gohst  – שָלֵם לרוח רפאים.אף הוא חדש יחסית- 2015 .מייק,בכיכובו של ניקולס קייג' פרופסור לספרות באוניברסיטה ניו יורקית ,לוקח את בנו לקרנבל ב "ליל כול הקדושים"- הפוּרים של הנוצרים בכול הקשור למסכות. בעמדם כך מול דוכן גלידות, הילד נעלם.לאחר עימות סוער עם רעייתו על שלא הגן על בנה אהובה ושבועות של תעלומה מגלים שניהם ,כול אחד בנפרד ,וגם הבלשים ,שזאת איזו רוח רפאים. אולם בניגוד לסרט "שעה גורלית" שם מרחק הזמן הוא 30 שנה, כאן מדובר  ביותר מ- 350 שנה, כאשר מגפת שפעת פקדה את ניו יורק. האנשים האשימו בכך אישה מגדת עתידות וכנקמה ב"ליל כול הקדושים" שרפו את שלושת ילדיה. מאז מדי שנה רוח הרפאים שלה חוטפת שלושה ילידים. במצב זה מגיעים זוג ההורים למגדת עתידות והיא בהשקיפה מן החלון מגלה מי עומד מאחורי זה. אך בטרם היא תוכל לגלות זאת להורים מופיעה כברק רוח הרפאים ומעלה אותה באש. מייק לאחר חקירה עצמית מגלה כי  החטיפות לא רק של בנו אלא של ילדים אחרים מתרחשת ב"ליל כול הקדושים" בהמסך המסע לגילוי התעלומה ואת הבן , ההורים מגיעים  לכול מיני מאורות של הומלסים וטיפוסים מוזרים ואחד מהם תמורת השעון של מייק מגלה לו שעליו לעבור גשר כדי להגיע לבקתה ששם מצויים הילדים החטופים. אך עליו לשוב באותו יום אחרת הגשר יתמוטט, ובכך הוא יאבד סיכוי אחרון למצוא את בנו, שכן רק למשך שנה יש סיכוי שהילדים עדיין בחיים. מייק מגיע למקום ומתוך מאות צללים קטנים הוא מגלה את בנו ועוד שני ילדים שנחטפו באותה שנה. הוא עושה את הדרך כמעט לקצה הגשר כאשר רוח הרפאים, תמיד בצורת אישה, מופיעה ומפילה אותו ובנו קורא לרוחות של כול הילדים שנותרו מאחור להציל אותו. אלה מופיעים בסערה וסוחבים איתה את הרוח. אבל נותר זמן קצר עד להתמוטטות  הגשר והוא אכן מתמוטט, אך מייק ובנו מצליחים להיחלץ ולזחול ליבשה. הוא מביא את הבן שנופל בזרועות האם. אך מתברר כי הנער חזר  להתחפש, כאילו כדי לצאת עם אביו לקרנבל, ואינו זוכר מאומה מה קרה לו. סוף הסיפור בהפי אנד.

לחיות כאן- להיות שם.

הבאתי באריכות את תוכנם של שני הסרטים, לא משום שאני רואה בהם סרטי מופת. הם בעיניי גם לא סרטי מתח,סרטיי מסתורין הם לא  הז'אנר שלי, ולדעתי הסרטים  גם לא מעניינים ודי בנאליים .לכאורה מדובר במציאות ובאירועים מציאותיים כמו נמל תעופה ,מטוסי נוסעים גדולים, בית נתיבות במרכז ניו יורק, מוזיאון וכיוצא באלה. במקרה של "נעלמים" גם כאן עולם עכשווי נורמלי . אבא פרופסור, האם( שרה ויין קולינס") מעצבת והנער,( ג'ק פולטון) ילד מוצלח. אך מאחוריהם מצוי עולם של מסתורין, של כוכבים ומזלות אשר כאילו קובעים את חיינו. לאמור שזאת לא סוגה של סרטים בדיוניים,אלא שלתוך המציאות מועלית מן האוב  מיסטיקה. לכך נוסיף את הז'אנר של סרטים בדיוניים או ליתר דיוק סרטי מדע בדיוניים שהם די דומיננטיים בעולם של הפקת סרטים , ונקבל איזו תמונה שמייצגת הצע בידורי. ואם יש היצע, בוודאי שיש ביקוש.

נכון שלעתים היצע הוא שיוצר אופנה, אבל גם היוצר הפורה ביותר או המפיק המוצלח ביותר לא ישים כספו על קרן הצבי. הוא יודע שיש ביקוש או שהוא לטנטי וניתן לעורר אותו. כול הוונדרוומן, הרובוטריקים, הבאטמנים, הספיידרמאנים, הטריינספורטינג, שלא לדבר על מלחמות כוכבים והגלקסיות- כול אלה מצד אחד. מצד שני כול סרטי האגדות שפעם היו מיועדים לילדים ועכשיו הם מכוונים לגדולים. כול אלה מצטרפים למסכת של בידור פופולארי אשר הוא בעצם משקף כמיהה של בריחה מעולם ומציאות קיימים . לאמור הם לא ממלאים רק צורך בידורי אלא גורם הרבה יותר עמוק.כמיהה זאת  ידועה כ"אסקפיזם"- מן המילה האנגלית escape לאמור לברוח. בז'אנר הקלאסי ההוליוודי לא עסקו בשנות ה-20 וה-30 במשבר הכלכלי הקשה שפקד את אמריקה וגם את העולם ,וכמעט גרם להתמוטטות מערכות.האולפנים הגדולים  של מ.ג.מ של האחים וורנר ואחרים,הפיקו סרטים בורחניים עם כוכבים זוהרים ו"הפי אנד".בעולם של ימינו   הכוכבים הם גם ייצורי -על ממוחשבים, קטלניים, בעולם הרסני במתחמים דמיוניים למטה , ובחלל הגלקטי למעלה.

תופעה זאת מתבטאת  בהתעלמות ממסגרות חברתיות קיימות, מאפשרת לחוות מציאות אחרת, לדמיין עולם נטול פרספקטיבה נוכחית-היסטורית,חברתית או פוליטית. זה קורה בעולם וזה קורה אצלנו בהזדמנויות שונות כאשר אירועים קשים במרחק כמה עשרות קילומטרים אינם משביתים שמחה במקומות אחרים. ואלה בנימוק מוצהר שבעולם המטריד שמסובב אותנו- אנו זקוקים לקצת שמחה, קצת אור. דוגמה. עצרת השמחה שנערכה  לנטע ברזילי בכיכר רבין לציון הצלחתה בארוויזיון, עוררה ביקורת על התעלמות ממה שקורה בעזה כשאחרים נהרגים. כרגיל בעולם של תגים בימינו, גורמים לאומיים, כדרכם,  ייחסו זאת לשמאל. אולם אם ככה, היכן הגורמים הלאומיים אשר לא מקיימים עצרות מחאה לנוכח הסבל של התושבים ביישובים בעוטף עזה כשבלילות יורים רקטות וביום עשרות שרפות וחיסול עמל של שנים. אלה לא יוצאים לכיכרות אלא "בורחים" לרשתות החברתיות. ואם אנו מבקשים סמל לבריחה הרי משדרי ה"ראליטי"- שמשמעם הוא המציאות- הם בריחה מהראליטי.

איני יודע אם הסרט "נעלמים" אמור להיות פרודיה על  אמונות תפלות, או בידור למכורים לסרטי אימה. אך ברקע ,המציאות היא קודרת מאוד בכול הנוגע להעלמות ילדים בארה"ב.לפי נתונים של  ה-אפ.בי איי- הבולשת הפדראלית של ארה"ב, בשנת 2017 נעלמו יותר מ-32,000 ילדים בארה"ב. לפני שבוע התפרסם מאמר גדול בעיתון "ניו יורק טיימס" ובו נתונים מזעזעים על מקרי ההתאבדות בארצות הברית. בשנת 2016 התאבדו 45,000 אמריקאים,  מספר כפול ממספר הנרצחים, שגם הוא גבוה במדינה הזאת.מקרים אלה זוכים לכותרות כאשר סלבריטאים כמו  המעצבת ,קייפ ספייד והשף אנתוני בורדיין ברחו מן החיים- שמו קץ לחייהם, בראשית החודש.

כול אלה ביחד  הם סמל  לתופעות אחרות בחיינו אשר המכנה המשותף שלהם הוא בריחה ממציאות.והפרדוקס הוא שמדובר במציאות שאנו עצמנו יצרנו.במקום להתמודד עם מציאות חברתית, מוסרית ופוליטית קשה – בורחים ממנה. זאת התשובה לשאלות רבות שעולות.משל גדול לנמשל גדול בהרבה.

 

 

 

הצצה ל"גטו" החרדי שחומותיו החלו קורסות.

חיילים בודדים מספרים את סיפורה של חברה סגורה במצוקה.

לפני שבועיים עסקתי בבלוג הזה ב"חוזרים בשאלה" ובבעיות שלהם. גם הפעם אני עוסק בנושא אלא מהיבט אחר. בצה"ל ישנם יותר מששת אלפים חיילים בודדים. ארבעים אחוזים מהם הם בחורים שיצאו מן הסביבה החרדית. הבעיות שלהן מאפשרות לנו הצצה לחיים שמהם באו ושעליהם  לא ידענו הרבה עד כה. זאת משום שחומות הגטו החרדי היו  סגורים כמעט הרמטית. כול "מאה שערים" היו נעולים בפני מי שלא שייך. שני גורמים הביאו  לבקעים בחומות השכונות החרדיות. העדר הנהגה סמכותית והרשתות החברתיות ,ובעיקר הטלפונים הסלולאריים.

meyah-sharim-%d7%a2%d7%95%d7%aa%d7%a7

עליתי לירושלים כדי ללוות את  חבר נעורי, אשר אוּד, בדרכו האחרונה ולשאת דברים לזכרו. מי שהסיע אותי היה דוּבי ,החייל, (שם בדוי)שאותו  "גייס"  בנו של  אשר, ציקי אוד ,להביא אותי לירושלים ולהחזיר אותי לתל אביב. דוּבי סיפר לי שיש לו משפחה ביולוגית חרדית שאתה אין לו קשר ויש לו משפחה אומנת חילונית שהוא הבן המאומץ שלה והקשרים אתה הם מעולים. דובי נמנה עם החיילים "הבודדים" שמשרתים בצה"ל. ומי שמטפל בהם הוא  ציקי אוד במסגרת ה"מרכז לחיילים בודדים על שם מייקל לוין "

"אני מתעסק עם חיילים בודדים מאז 1992  כשעבדתי בסוכנות היהודית בטיפול בעולים. זה התחיל בבחור עולה מחבר העמים שבא להתגייס ולא ידע מאומה על מה שקורה כאן. היו לו בעיות עם המ"פ ,היו לו בעיות עם חופשות, והוא לא הצליח להתמודד ובצר לו הוא  הגיע אליי. לאחר ששמעתי את סיפורו נסעתי ליחידה שוחחתי עם מפקד הפלוגה והבעיות מצאו את פתרונן. לאחר זמן מה הוא  שוב הופיע אצלי והפעם בלווי שני חיילים מחבר העמים שבאו להתגייס. גם להם היו בעיות וגם אותן פתרתי. הידיעה הזאת שאני ,בתפקידי בסוכנות היהודית ,מסוגל לפתור בעיות של חיילים בודדים עשתה לה כנפיים. עם הזמן הופנו אליי גם כמה צעירים שבאו מארה"ב וגם חמישה ישראלים שהוגדרו כחיילים בודדים."

זאת  התחלה  של סיפור יפה .והוא אכן סיפור יפה. אבל יש לו גם היבטים פחות מלבבים, בבחינת הצד השני של המטבע. לפני עשר שנים לערך כשהיו לציקי  20 חיילים בודדים, הוא החליט ללמוד את הנושא. כאמור ,באותה עת הוא עבד בסוכנות היהודית, ואותם חיילים שבאו כבודדים הרי היו עולים, שהסוכנות אמורה לטפל בהם. אבל  אליהם נוספו ישראלים. ציקי, ירש  מאביו, אָשֶר (אנשל)  את התכונה לסייע לאנשים. אבל כמי שמודע לזמנים ולנסיבות משתנות, והנושא סיקרן אותו, היה צורך בהרבה יותר מאשר נכונות לעזור. לכן חרף העובדה שהוא יכול היה  להמשיך בעבודה בסוכנות, ברגע שהגמלה אפשרה לו זאת, הוא פרש והתפנה למשימה אחת ויחידה. לחקור ולעסוק בנושא של "חיילים בודדים".  התברר לו כי מספר החיילים שמוגדרים כ"בודדים" הוא גדול בהרבה מכפי  שהכיר. לכן היה צורך בהקמת עמותה. אלא שציקי, למוד בירוקרטיה בארץ, כולל בצה"ל, העביר את הטיפול בהליכים לחברה עצמם והם טרחו, ארגנו, נרשמו כעמותה.זה כמדומני היה השיעור הראשון שנתן ציקי לחייליו. נעזור לכם לעזור לעצמכם.

כמו במקרים רבים יש תופעה מזדמנת, והאדם מנצל אותה לקידום המטרה שהציב לעצמו . ציקי נתקל בתופעה ביום ששי לפנות ערב, כאשר החיילים בחופשה הולכים לפאבים ,אבל כבודדים ואין להם קשר עם אף אחד. אחד מאלה היה מייקל לווין עולה מארה"ב שחשב שראוי להקים איזה גוף שיטפל בחיילים הבודדים בצה"ל. ציקי שהכיר את מייקל הבין  על מה הוא מדבר. וכאשר מייקל לווין נפל בקרב הוא  החליט שאם יקום איזה גוף לטיפול בחיילים הבודדים זה יהיה לזכרו של  לווין

 

מרכז מייקל לווין.

מייקל לוין עלה לארץ מפילדלפיה בשנת 2002 והתגייס לחטיבת הצנחנים. בקיץ 2006,  הוא  קיבל חופשה כדי לבקר אצל משפחתו בארה”ב. שבועיים לאחר יציאתו לחופשה, פרצה מלחמה בגבול לבנון לאחר  שאנשי חזבאללה ארבו לפטרול של צה”ל, הרגו 5 מילואמיניקים וחטפו את אהוד גולדווסר ואלדד רגב שנפצעו. כשצה”ל חצה את הגבול במטרה לחלצם, החל חיזבאללה לתקוף את ישראל וירה אלפי רקטות על יישובי הצפון.

%d7%9fmichael-lwvin%d7%94%d7%95%d7%a8%d7%93

מייקל קיצר את חופשתו וטס חזרה לישראל כדי לשרת עם היחידה שלו.. כשמייקל הגיע לצפון, נשלחה היחידה שלו לכפר עיתא אל-שעב, שאליו נלקחו אהוד גולדווסר ואלדד רגב שבועיים לפני כן. ביום שלישי, הראשון באוגוסט, המחלקה של מייקל התקדמה בתוך הכפר ובקרב  קשה נגד כוחות חזבאללה נפל מייקל לוין והוא  בן .21.

ציקי ומייקל התחברו , כאמור,במהלך שירותו של מייקל.  מייקל סיפר לציקי שהחלום שלו הוא שיום אחד יהיה מרכז לחיילים בודדים שהם יוכלו ללכת אליו, לקבל ארוחות, עזרה וייעוץ במהלך שירותם בצה”ל. עם תבנית חלומו של מייקל, הקים ציקי יחד עם חיילים בודדים לשעבר בשנת 2009 , את “המרכז לחיילים בודדים ע”ש מייקל לוין שמשרת כיום 6,300 חיילים בודדים.  בין אלה שבאו היו גם מקרב הקהילה החרדית. אלה צעירים  שלא יודעים כלום בכול הקשור במיומנויות של היום יום  בחברה.  הם לא ידעו מה זה בנק או כרטיס אשראי או אפילו לוח הכפל.

" אבל הבעיה המרכזית , מדגיש ציקי, זה המעבר החד והכואב שמלווה את העזיבה. יש מהם שגם לאחר שעזבו את הקהילה החרדית, הם לא אוכלים בשר וחלב יחד, או חזיר. יש וביום ששי הם לובשים חולצה אחרת בעיקר חולצה לבנה, או חלוצה חלקה כציון ליום המיוחד.יש מהם שלא יודעים לעשות קידוש.רב הישיבה  עושה את הקידוש ומגיל 14 הם הולכים לישיבה ושם לומדים. בישיבה אין המעמד האינטימי של שבת כפי שרבים מן החילוניים מכירים אותו מבחינת המסורת היהודית המשפחתית."

tgivingtziki-hug-resized

"חיילים בודדים בחברת חיילות במרכז מייקל לווין. משמאל ציקי אוד עם חייל בודד.

הקשר הוא עם תלמידי ישיבה.

ציקי אומר שמה שאנו חושבים שבסעודת יום ששי משפחה בת עשר נפשות מסבה ליד שולחן בערב שבת, זה היה בפולאניה, או כאן בקרב משפחות ששומרות על מסורת זאת . בעולם החרדי זה משהו אחר. אין ממש קשר משפחתי רגיל כזה שאנו חושבים עליו.בשלב מסוים הקשר המשפחתי מתפרק, כשהבנים הולכים לישיבה והבנות לסמינר ובגיל 17 מתחתנות, ככה שאין משפחה גדולה באווירה קולקטיבית חמה,  כפי שאנו מתארים לעצמנו לגבי הקהילה החרדית. למעשה יש קשר הרבה יותר טוב בין אלה שהיו אתך בישיבה במשך שנים מאשר קשר בין האחים.

הקשר מתחדש דווקא כאשר הבנים והבנות  עוזבים את הבית. "אני מכיר משפחה בת תשע נפשות. חלקם עזבו את העולם החרדי חלקם נשארו והם פזורים בארץ ובחו"ל ויש ביניהם קשר טוב, כזה שלא היה כשהיו בבית"- מספר  ציקי אוד.והוא מוסיף: "לכן לגבי אלה  שיוצאים מבית חרדי- אותם אנו חייבים להכין לדברים הבסיסיים ביותר בכול הקשור בחיים, ממש ככה. בענייני מזון, קניות, בנק, שפה . גם כשהם מתגייסים אנו מלווים אותם במהלך השרות. וגם לאחר שהם מסיימים את השרות אנו מכוונים אותם ללימודים משלימים של תיכון שצה"ל מממן. אחר כך אנו מפנים אותו או ללימוד מקצוע או להמשך לימודי אקדמיה.יש כאלה שאתם אנו לא מצליחים בשיבוץ ביחידות צהל  רגילות .אמנם הם יצאו מן הקהילה החרדית אבל קשה להם לנתק כול קשר עם החיים האלה, וחייבים לאפשר להם את המעבר הזה ואז אנו ממליצים שיצטרפו ליחידות החרדיות " נצח יהודה" ו"תומר" אחר כך יחליטו". זה עדיף בעיני על העברתם ליחידות רגילות, שכן השכר ייצא בהפסד. ולנו חשוב האדם"

מסתבר שהעולם החרדי פותר בעיות בדרך משלו, בין השאר-בטלטול . ככה מועבר  בחור הישיבה ממוסד למוסד, בנימוק כזה או  אחר. מתברר שהסיבה האמיתית היא שיש כאלה שיש להם ליקויי למידה, או ,למשל ,תופעת מחלת עיניים. הם לא מעטים.  כנראה בשל מאמץ בקריאה או מסיבה אחרת, אשר הצד השווה שלהם הוא בהזנחה. במקרים כאלה פותרים שם את הבעיה ושולחים אותם מישיבה לישיבה ונדידה זאת מתסכלת אותם עוד יותר. ברגע שצעיר כזה מגיע למרכז הוא  נשלח לרופאי עיניים. יש  כאלה שיש לה בעיה במערכת העיכול שממנו סבלו ולא טיפלו בזה בבית. יש כאלה שבאים ממשפחות הרוסות לחלוטין, יש גם הרבה פגיעות מיניות וכול זה נעול בתוך המשפחה בתוך הקהילה,כולל רבניה . השעיר לעזאזל  הוא הקטין כאילו הוא זה שאשם בפגעה המינית. כלומר הקרבן הוא אשם.שכן אחרת המשפחה עלולה להתפרק. נושאי מין הם טאבו. לא מדברים עם הורים לא מדברים עם רבנים לא מדברים עם איש אפילו במחיר של נזק נפשי גדול. ציקי מספר שהיה  מקרה של בחורה שכיום היא לומדת באוניברסיטה שאביה אנס אותה כשהייתה בגיל 12 . כשהלכה לאימה להתלונן אמה אמרה  לה " אל תהרסי לי את הנישואין שלי". יש הרבה בעיות כאלה שיש להתמודד אתם כשציקי ועמיתיו מלווים את האנשים  לצבא. כלומר מנסים להגיע לכך הוא ישים את העבר בצד, ולו זמנית כדי שהשרות בעבורו יהיה משמעותי.

בצה"ל יש יותר מ-6000 חיילים בודדים וארבעים וארבע אחוזים מהם באים מבית חרדי.יש מקרים שהמרכז מוצא לחיילים בודדים משפחה אומנת. זה מתחיל בהזמנות לאירוח, לטיולים, לארוחות בחברת המשפחה. בשלב השני יש משפחות אומנות או מאמצות, ואני פגשתי , כאמור, בחייל כזה שסיפר לי כי יש לו הורים ביולוגיים שאיתם הוא לא בקשר ויש לו הורים מאמצים. ציקי  נזכר שפעם סיפר לי בחור שהיה חרדי והוא אומץ על ידי משפחה חילונית שזאת הפעם הראשונה בחייו שהוא רואה כיצד חיה משפחה בישראל. המשפחות המלוות באות אליהם לבסיסים. וכמו כול המשפחות הם גאים בהישגים של הבן המאומץ. המרכז עושה  הכנות לקראת קבלת החייל למשפחה מלווה.אנשיו בודקים  את הרקע של המשפחה. לאחר שהחיילים מצטרפים למשפחה כזאת המרכז מלווה את החיילים לפרק זמן.  ויש להכין גם את המשפחה האומנת.

"אנו עוסקים גם בהסברה לגבי התנהגות אפשרית של החיילים, אשר מצד אחד הם לא מכירים משפחה זולת זאת החרדית ומצד שני הם נחשפים להרגלים של חיילים. לדוגמה . חייל כזה יכול לבוא לחופשת שָבָּת לבית המארח, להשליך בצד את התרמיל  ולשכב על המיטה עם הנעליים ,וכיוצא באלה חיי שגרה של חיילים במחנות צה"ל. יש  משפחות שהן אומנות והבנים המאומצים נשארים אתם גם לאחר השרות הצבאי. יש שאנו לא מצליחים או בגלל החייל או בגלל המשפחה. רבים מהם באים ממשפחות מצוקה כלכלית קשה. במקרה אחד סיפרה לנו אישה שאימצה חייל ושאלה אותו איך היה להם הכסף לסָפֵּר 15 נפשות בכול חודש.הוא  ענה לי ש"אימא ספרה את  הגדולים ואנו עשינו תספורת לקטנים.אם ניקח חמש עשרה ילדים לסָפָּר לא יהיה לנו כסף לאכול."

יש אנשים טובים.

התקציב של המוסד בא מתרומות של ישראלים בסך שני מיליון ועוד חמישה מיליון תורמים מחו"ל. אשר לצה"ל יש שיתוף פעולה בהרבה תחומים. עם זאת גם אם לא מדובר בתמיכה כספית, מדובר בהיבטים חשובים של שיתוף פעולה כמו מפגשים חברתיים, טיולים, ספורט ועוד. המרכז פועל בשיתוף פעולה הדוק  עם ארגון "הלל" שעוסק בחיילים שיוצאים בשאלה. אחרי שמסיימים את הצבא, צה"ל מאפשר להם לרכוש השכלה עד סיום תיכון, ואז הם יכולים להמשיך באקדמיה או לרכוש מקצוע.

" אנו מאוד מעודדים את המשתחררים לסיים 12 שנות לימוד.לפי הנתונים שיש בידינו 70% מן המטופלים שלנו עברו לרכוש מקצועות או המשיכו ללימודים אקדמיים.היה מקרה  שבחור שהשתחרר  סרב  בתוקף להמשיך ולרכוש מקצוע. הסתבר לנו כי זה נבע מחרדות. שאלנו אותו מה החלום שלו ומה הוא רוצה להיות. הוא אמר שהוא רוצה להיות מאמן כדורגל. בעזרת הרשות המקומית ובעזרתנו הוא התחיל ללמוד ולעסוק בתחום וכאשר פגשתי אותו הוא סיפר לי שהוא רוצה ללמוד גם שיאצו. זה ריגש אותי מאוד. בחור שכמעט אבד לנו מצא מקצוע ועניין בחיים לאחר הצבא."

מקרים מיוחדים ניתן למצוא אם המשפחה חיה ב"כולל". הכולל הוא מסגרת בתוך מסגרת, מעין "קומונה" שדואגת לכול. ציקי מספר על  מקרה שמשפחה חרדית שחיה ב"כולל", החלה להתפרק, חלקם עזבו חלקם חזרו בשאלה. אז ראשי הכולל הודיעו למשפחה כי הם ייאלצו לעזוב את הכולל  מכיוון שרוב הילדים עזבו את הבית. על פי התקנון של הכולל יש מספר מסוים , כלומר מכסה  של ילדים שחייבים להיות בכולל כדי שהמשפחה תוכל לחיות בו. מה שקרה היה שארבע בנות שעזבו את ההורים חזרו אליהם כדי שהמשפחה תוכל להמשיך ולהתקיים ב"כולל". הם הקריבו את העתיד שתכננו כדי שהמשפחה שנשארה מאחור לא תיזרק. יש מקרים שמגלים בחור, חייל בחופשה או שסיים את השרות, שישן על החוף  בלילה ועבד במסעדות ביום. במקרה אחד הביא ציקי בחור כזה למכון לרפואה משלימה והוא הסתגל. "הפחד שלהם מלימודים נובע מן העובדה שזה מה שעשו כול חייהם- למדו תחילה בחדר ואחר בישיבות והם פיתחו מעין קלאוסטרופוביה. לכן ברגע שאתה מצליח להתמודד עם הטראומה  הזאת או לשכך את הפחד מן הלימודים, הם לא רק לומדים  הם רצים בלימודים."- אומר ציקי.

אשר לאווירה בכלל בעולם החרדי ,ה"גטו"  נפרץ והוא נפרץ על ידי  המכשיר הנייד. יש אמנם פלאפונים "כשרים " שמוגבלים ,אבל רבים משתמשים בניידים רגילים ומשם הם מקבלים מידע. ובתופעה הזאת ההנהגה החרדית לא מצליחה להתמודד. "אחת הבעיות בכול הנוגע לקשר עם הבית זאת ה ביורוקרטיה של צה"ל" – אומר ציקי ".מזה חמישים שנים צה"ל מקצה מכסות של שיחות שמותרות עם הבית. אני מסביר כי הקשר עם הבית הוא מאוד חשוב גם לחייל או לכול אדם שעוזב את הסביבה החרדית. הם לא רוצים להתנתק מן המשפחה. די להם אם המשפחה מתנתקת.אני מכיר מקרה של בחור אחד שגמר בהצטיינות את תקופת הטירונות והוא צלצל הרבה פעמים לאימו בבקשה שתבוא לטקס הסיום.האֵם הביעה חששות מצד אחד ,מצד שני נבצר ממנו להמשיל בלחץ כי מספר השיחות שלו הוגבל. הבחור נואש. ולבסוף  לאחר הטקס שאלתי אותו. "נו האם הצלחת לשכנע את אימא לבוא"  ואז הוא אמר לי שהיא לא הייתה למטה ביחד עם כול המשפחות. "ראיתי אותו למעלה בפסגת הגבעה שמשקיפה על ככר המסדרים ולאחר שניגנו את התקווה היא הסתלקה. כששאלתי אותה   מדוע לא הייתה למטה היא אמרה שהיא חששה שיגלו זאת".

תופעות אלה מגלות לנו טפח מעולם שרוב הציבור לא מכיר, כאילו מדובר בחיזרים מגלקסיה אחרת. ומדובר  באזרחים ישראליים שחיים בקרבנו, על ידינו.

ציקי אוד

20161128_170612

צבי שמואל אוד נולד בירושלים בסוף  1953 לאב ,שריד שואה, אשר אוּד ולאימו חיה ,ירושלמית דור רביעי, ששורשיה בבתי הונגארן במאה שערים . הוא שרת  בנח"ל ונמנה עם גרעין התיישבותי בקיבוץ מרום גולן. הוא השתתף במלחמת יום הכיפורים במערכה ברמת הגולן. לאחר שהוא השתחרר מן המילואים הוא השתתף בכול  מערכות ישראל, וגם במבצעים מיוחדים.

הוא  נפצע במלחמת לבנון הראשונה  והפציעה  הוגדרה כקלה.  מאז שחרורו  מצה"ל הוא נמשך לעבודה קהילתית. למטרה זאת הוא  למד במדרשה  את  המקצוע והתמחה בנושא של נוער בסיכון. במהלך טיפולו בעולים, הוא הכיר את אָיָה ,שהייתה עולה חדשה, והשניים נישאו בשנת 1979 . לזוג שלושה בנים ולא מכבר נולד הנכד הראשון.

כמי שהכיר את אביו אנשל שראצקי, הוא אשר אוד, איש אוהב אדם, לא יכולה להיות מורשת יפה מזאת שלאורה חי ופועל הבן- ציקי אוד.

.

”.