ארכיון קטגוריה: החברה בישראל

בתים ומחוסרי בית

הדור הצעיר זקוק לדיור בר השגה תוך תהליך יישומי מהיר. בהעדרו החלופה היא חו"ל.

כאשר קרובת משפחה,אישה צעירה נשואה ואם לילדה קטנה, סיפרה לי שאין דירות להשכרה בתל אביב, אמרתי לה שהיא טועה. הא ראיה -אמרתי. התפרסמה מודעה שאותה תלשתי ובה  פרטים על דירת טריפל, ברחוב מלצ'ט במרכז תל אביב חמישה חדרים והמחיר הוא רק 28,000 שקלים. מדובר בדירת פנטהאוז בגודל של 250 מטרים- מחיר מציאה. ואם מישהו חושב שלא יהיה לה קונה, אינו יודע מה הוא שח, אינו מכיר את תל אביב ובּוּר בכול הנוגע לשכבת עשירים בגילים של אותה צעירה קרובת משפחת. הם או הוריהם הם קהל הביקוש, וההיצע הוא בהתאם לכך.ומדובר באזרחים מכול העדות שהפכו למיליונרים בענף היי טק- סטארטפים ומיזמים דומים ויש להם כסף שהם לא יודעים מה לעשות בו.

אלה האליטות של ימינו. זאת כיום  ישראל הדשנה, ללא הבדל עדה, שורשים וכיוצא באלה. מולה- ישראל  השנייה מכול העדות ,הגזעים והדתות שידם אינה משגת לשכור דירה בעיר או בסביבה  שבה הם עובדים, כי הם לא יכולים לעמוד במחיריי השכירות. מדי פעם  אני מוצא עצמי עוסק בנושא שאני מכיר או מקריאה בעיתונים או מהאזנה לרדיו ולעתים גם בטלוויזיה אם זאת תכנית של שאול אמסטרדאמסקי ב"כאן 11 ". לאמור הכרות של הדיוט. ככה התוודעתי לבעיית הדיור של ישראלים צעירים שהיא קשה מאוד ולעתים מכרעת לגבי עתידם של הצעירה או הצעירה או שניהם כזוג, שבהעדר ברירה עוקרים מכאן לחו"ל. מדובר בשני זוגות  צעירים, בקרבה משפחתית, שצר להם המקום, לאחר שהולידו ילד והם זקוקים ,למצער, לעוד חדר. שני בני הזוג קשורים בעבודה בתל אביב, ומגורים במקום הם חיוניים, גם בהתחשב במסגרת הלימודים של ילדיהם הצעירים.

הואיל ומדובר בישראל שבה מאז הקמתה הדרך היחידה לשמור על ערך כספך היא רכישת דירה אף שהמשכנתא עשויה להימשך כמעט לאורך כול החיים, ההיצע הוא בהתאם לכך. כלומר חברות נדלן בונות בתים לשם מכירת דירות ולא להשכרתם. זה נוח להם יותר, טוב להם יותר מבחינת זמינות כספים, אבל זה לא טוב למדינה. לפני קום המדינה הייתה שיטה אמצעית. כלומר המיעוט בערים רכש דירה, שָכָר דירה במחיר שרווח באותם ימים או שילם סכום מסוים של "דמי מפתח" ובכך הבטיח לעצמו גם אריכות שנות השכירות וגם גובה שכר הדירה שהיה מעוגן בתקנות ובחוזים. עדיין ישנם שרידים בודדים של שיטה זאת עד שיבואו טייקוני הבנייה והם ייאלצו לעזוב תמורת איזה פיצוי והחזר של דמי מפתח ועוד תוספת, שגם בעזרתה לא יוכלו לרכוש דירה, בוודאי שלא באותו מקום .הזכרתי את החלופה של צעירים אשר בשל בעיית הדיור, וזו בלבד עוקרים לחו"ל בתקווה שיש בה שתי אפשרויות. או להישאר שם, או לעשות  מספיק כסף כדי שיוכלו לקנות דירה בארץ. פניתי לסטודנט צעיר – סיוון רון, שאותו הזכרתי בפוסט אחר והוא לומד בארה"ב לתואר שני וגם מצוי  בנושאים כלכליים, לבחון  כיצד הוא רואה את המצב שם וכאן.

  אמריקה.

"למעשה זהו נושא שאני עוסק בו לא מעט"- אומר לי סיוון בשיחה טלפונית. והוא מוסיף: "בתור חצי הלצה, חצי תקווה, כשכולם שאלו אותנו מתי סוף ,סוף נחזור לארץ מניו יורק, התשובה שגיבשנו לשאלה הזו היא "נחזור- או כשיהיה לנו מספיק כסף כדי לרכוש דירה, או כשיהיה שלום – מה שיבוא קודם".

לתשומת לב . ארה"ב בכלל וניו יורק בפרט אינה גן עדן בכול הקשור בשכר דירה.בניו יורק, כמו בתל אביב, מחירי השכירות הרקיעו בעשורים האחרונים ובקרב בני דורנו, מושג שכיח, "עובד בשביל שכר דירה" מתאר את מצבם של הרבה מן הצעירים שהוצאתם הגדולה ביותר, לעיתים גם יותר מחצי מהשכר החודשי היא שכר דירה. סיוון מרחיב קצת את היריעה.

"אם נכון כלכלית או לא,  אני סבור שרכישת דירה זו עדין הדאגה הראשונה בעבור רוב חברינו או מכרים בני גילנו. לרובנו, קשה לדמיין איך זה קורה. לשנינו,לי ולבת זוגתי -נועם, יש גם את הפריווילגיה להיות 'ילדים שניים', ובמבט קרוב לאחינו הבכורים שכמובן מגיעים מרקע די זהה לשלנו, וגם מהם אנחנו למדים שגם אנשים מוכשרים שעובדים קשה לא מצליחים להתקרב ליעד הנחשף."

המצב בישראל.

" אתה יכול לעשות איזו השוואה?"- אני שואל את סיוון.

סיוון: "אם לשפוט לפי החוויה האישית שלי ושל חבריי כאן בארה"ב אל מול חבריי ובני משפחתי בישראל – בתל אביב המצב קשה יותר." והוא מוסיף:

"לפי הEIU  (The Economist Intelligence Unit) שמודדת יוקר מחייה, תל אביב מדורגת במקום החמישי בדירוג הערים היקרות בעולם (יחד עם אוסקה,(יפן- צ.ג) אחרי פריס, הונג קונג, ציריך וסינגפור). ניו יורק, שמבקרים ישראלים נוטים להתלונן על כמה שהיא יקרה בביקורים כאן, שני מקומות בדירוג אחריה. ניו יורק כמובן לא מייצגת את שאר קצוות אמריקה, בהן "חלום הדירה" הוא חי ונושם".

מתברר כי  ישראלים רבים שחיים  בניו יורק, רוכשים דירות בערים מתפתחות אחרות בארה"ב בגלל המחירים האטרקטיביים יותר מאשר בארץ. חברים של סיוון  העדיפו לרכוש דירה באוסטין טקסס, או בנאשוויל טנסי, מקומות שבהם כנראה לא יגורו אף פעם, אבל לא בחיפה או בבאר שבע שגם שם המחירים לא גבוהים כמו בתל אביב.סיוון רואה שלושה תחומים שבהם הוא חש את ההבדל בין ישראל לארה"ב כשזה מגיע למחירי הדירות

 ההשפעה של קורונה – בערים הגדולות בארה"ב בכלל, ובטח שבניו יורק, מיליונים עזבו את דירותיהם בערים הצפופות לטובת בתים בפרברים. נוסיף לזה את ההכשרה של חברות ענק ותעשיות שלמות לעבוד מהבית, דירות קטנות בבניינים רעועים החלו לקבל תמחור דומה יותר לשוויי  האמתי. סיוון ונועם עצמם  עברו דירה בשנה האחרונה רק בגלל שהשוק הפך לכל כך ידידותי ומזמין בעבור שוכרים. מנגד, לא ניתן לומר את אותו דבר על תל אביב. מתוך ארבעה חברים תל אביביים שאיתם שוחח, לשלושה העלו את שכר הדירה בשנה האחרונה, לרביעי השאירו את אותו התעריף. 

” התחום השני"- ממשיך סיוון אומר- "זאת עבודה אל מול שכר – ניו יורק ידועה בהיות עיר של workaholics. עובדים פה הרבה, וקשה. אבל – התגמול הוא בהתאם. מי שעובד קשה, מתוגמל ומקבל שכר הולם (וזה בהכללה גורפת כמובן). מנגד, בישראל, בה העבודה גם היא קשה ומרובה בקרב צעירים – שכר שלא בתחום טכנולוגי ומדעי המחשב- אינו תחרותי כלל אל מול מדינות אחרות באותה רמת חיים."  התוצאה – קל יותר לחסוך כסף בארה"ב. עם השכר הנוכחי שלהם, על פי החישובים הם  חוסכים מספיק כסף לרכישת דירה כבר בשנת 2024. זאת אומרת שבסופן של שבע שנים בהן הם עבדו ויעבדו מאז שבאו לניו יורק , וזאת בלי כל כסף התחלתי משמועתי, הם יגיעו לאחד היעדים שהציבו לעצמם. כאמור היעד השני הוא שלום.

"התחום השלישי הם כלים כלכליים " מדגיש סיוון ."בגלל התחרות הגדולה, הטכנולוגיה המתפתחת וביקוש עולה, כל התחום של רכישת נדל"ן ,או שכירות, מאוד מונגש לציבור האמריקאי. החל מהסללה של חשבונות פנסיה, לאפליקציות שעוזרות לעקוב אחר חסכונות, הוצאות והשקעות ועד למגוון משכנתאות והלוואות שמוצעות. הידע מוצע לקהל, נגיש וידידותי עד לרמה שכל אחד יכול לעשות את כל התהליך של קבלת הלוואה, חיפוש נכס, חתימה, תשלום, ערבות – הכול מהכיסא תוך כמה קליקים במחשב. כפי האמירה, הידועה כאן-  "הכול אפשרי אם משלמים" – הטוב הזה כרוך בתשלום. אבל עדין, אם תשלם – תקבל שירות יעיל."

ואיך אתה משווה זאת למציאות בארץ?- אני שואל.

סיוון:" בניגוד למצב כאן באמריקה, לא פעם כשדיברתי עם אנשים בתחום בארץ, המוטיב החוזר הוא המלצה של "תיזהר מנוכלים", או "תראה שלא מסדרים אותך". בכל מה שקשור ברכישת דירה בארץ, התחושה היא שאדם צריך לעבור קורס מעמיק בחכמת רחוב, להיות בקשר עם מגוון גורמים שונים ותוך כדי כך לוודא שהכול כשורה. ישנה תחושה שהתהליך של רכישת דירה עובר כמו תורה בעל פה, והמידע של איך, איפה, כמה ומתי לא תמיד גלוי לציבור. זה כמובן עובד לטובתם של בעלי הנכסים, מציעיי המשכנתאות ושאר בעלי עניין שיכולים להרשות לעצמם לשמר את המחירים המופקעים בשוק."

"לסיכום, ומעט פרקטיקה" אומר סיוון- " לדעתי קל יותר לרכוש דירה או אפילו לשכור אחת בניו יורק מאשר בתל אביב. בארה"ב יותר מאשר בישראל. ישנן תהליכים חיוביים בארץ כמו חברות שמציעות השוואת משכנתאות, דיגיטאליזציה של תהליכים ידניים ועוד דברים שיעזרו בהמשך, אבל אנחנו, הישראלים, עדיין לא שם. בבדיקה מהירה שעשיתי השבוע, עלה שרכישת דירת 3 חדרים במנהטן במחיר זהה לזה של שטח (רק שטח, ללא בנייה) של רבע דונם באזור השרון בישראל. המחירים, בקיצור, לא מאוד שונים, אבל הדרך לגיוס ההון שנצרך בשביל לשלם אותם היא שונה."

דומני שלא יכולתי לקבל הסבר טוב יותר,קומפקטי יותר, לא רק על  מה שקורה באמריקה בתחום הדיור אלא מה שקורה כאן. לאמור זה לא רק העלות של הבנייה עצמה שהיא גבוהה בהשוואה לאמריקה אלא תהליך הרכישה על כול ביורוקרטיה הכרוכה בו.

סיוון רון

צילום: אוסף פרטי.

סיוון רון נולד בקיבוץ חמדיה, בדרום מזרח עמק יזרעאל, ובהיותו ילד- המשפחה עברה לקיבוץ לוטֶם בגליל התחתון ובהמשך גדל במושבה אבן יהודה בשרון. סיוון הוא בנם של אסף וטל רון. אסף, אביו ,הוא יועץ מומחה  בהשקיה וגידולים מן הידועים בארץ וגם בחו"ל. אימו,טל ,היא מפיקה אירועים ובעלת סטודיו להפקת סרטונים אישיים .לאחר לימודים בתיכון, סיוון התנדב כמדריך נוער בסיכון באור יהודה. בצה"ל הוא שרת ב"יחידת מגלן" הידועה, כחייל וכמפקד  ובמערכה במבצע "צוק איתן" בשנת 2014 בעזה, הוא נפצע, עבר 6 ניתוחים ושיקום במשך חצי שנה .אחרי השחרור ולפני המעבר לארה"ב –סיוון  עבד כרכז נוער במועצת אבן יהודה. כיום הוא יועץ תקשורת במשרד בניו יורק שמשרת בעיקר חברות פיננסיות. הוא סטודנט לתואר שני בחוג למדיניות ציבורית עם מיקוד בפיתוח עירוני -בבית הספר למדיניות ציבורית מארקס, שלוחה של אוניברסיטת העיר ניו יורק. במהלך ארבע שנים שהוא ובת זוגתו נועם נמצאים בניו יורק סיוון עסק בתהליך ההכנה של חניכי גרעין "צבר", קבוצות צעירים יהודים אמריקאים שמתכוננים לעלייה לישראל.

"מה הלאה?"- אני שואל.

"עדיין, וזאת הכוונה הברורה – את הבית שלנו נבנה בישראל כמובן. כי בית זה משהו מעֵבֶר לארבע קירות וגג."

זאת לא ידיעה. זאת בשורה.

המזרח הפרוע

להוריד שוטרים מסיירות מפכ"ל הממונעות לסיורים רגליים כדי לשמור על ביטחון הציבור. להטיל מצור על מאחזים לא חוקיים.

הצומת של רחובות דיזנגוף והמלך ג'ורג' הוא אחד מעורקי התחבורה העמוסים ביותר-מזרח מערב, צפון דרום. באחד הימים אני עומד בצומת ברחוב המלך ג'ורג' כאשר מולי האור אדום להולכי רגל , אך התנועה מימין כלומר ממזרח נעצרת. אישה צעירה עם הסלולר צמוד לפה ,כשראתה שהאוטובוס משמאל עצר ,החלה לעבור את הכביש, ואני תפסתי אותה במעיל ומשכתי אותה כי תוך כמה שניות רכב שבא ממערב, באור ירוק מצדו שלו, דהר בכיוון למזרח. במקרה הטוב אילו הנהג עצר בפתאומיות הוא היה נפגע או אתו גם הצעירה. במקרה הלא טוב זה כבר סיפור אחר. הבוקר כמה שעות לפני עריכת פוסט זה, באותו צומת בכיוון ההפוך, אדם מבוגר, בעל זיפי שיער לבנים עבר לו באופנים באור אדום.

אילו באותו מוקד סואן מסיירים צמדים של שוטרים אין ספק שהיה בכך משום הרתעה גם בכול הקשור בשיחה טלפון במעבר סואן וגם במעבר באדום. שכן בכול התחומים לרבות ביטחון פנים האמצעי היעיל ביותר הוא אמצעי המניע. ה"בּוֹבּי" בלונדון יאמר לך כי הוא מסתובב לא לעצור אותך אלא לעזור לך. וזה אמור גם לגבי העדר שוטרים בעת פקקי תנועה, כאשר הרמזורים אמנם פועלים אך כול נהג רכב דוחף עצמו, כפי שישראלי יודע לדחוף והתוצאה היא פלונטר אשר שחרורו הוא עניין של זמן יקר ומורט עצבים. זה המצב, למשל באחרונה בצומת דיזנגוף תרס"ט, כאשר נתיב אחד נסגר בשל עבודות והעם דוחף את עצמו מכל צד. זה מקרה קלאסי שבו המשטרה יודעת מראש שעם סגירת נתיב אחד אז בשעות העומס יהיה בלאגן. שוטר מיומן במקום היה מונע את הפקק או מצמצם, או מקצר את הזמן להתרתו. בקנדה, באחד הכבישים המרכזיים שמוליכים לוונקובר, במערב המדינה ,כביש ראשי  של חמישה  נתיבים שהופך לתלת נתיבי, אין בו שום רמזור עצור או עבור. זה מצוי בידי הקנדי הנוהג . בראותי כיצד כל נהג שמגיע לאותו "צוואר" נוהג כאילו הוא מקבל איתות בראש מתי לעצור ומתי לעבור תוך מתן זכות קדימה- תמיד- לאוטובוס ציבורי נפעמתי. אבל זאת קנדה.

רוחות קדים.

דומני כי כאן בארץ הגענו למצב ששום מערבון מעידן ווֵיֶאט אֶרפ, דוק הוֹלידֵיי, גֶ'סי ג'יימס ודומיהם לא יכול להתחרות עם המציאות ב"חֶלֶמלאנד"   וה"השריפים'" שלו. הנה נוסעת לה ביום ב' ה- 28.2.2020 שיירת מכוניות ובה רכב של  משפחת אבו סעלוק, שעל פי החשד אחד מבניה רצח יום לפני כן את סלמן אזאברגה, כשהיא מלווה במכוניות של משטרה. זאת כדי לאפשר למשפחה לנוע למקום מבטחים מחשש לנקמה של החמולה היריבה. והנה עובר לו רכב על פני כל השיירה הזאת לרבות מכוניות המשטרה המלוות, ככה ,cool , ובהגיע הרכב למכונית של  הסעלוקים נורים כמה צרורות לתוך הרכב ושניים מהם מתים במקום .הרוצחים נעלמים. הגידו אתם. זה לא ראוי לשיא  בספר גינס , כאשר המציאות מכניסה לכיס הקטן את תסריטאי המערבונים.

או מקרה שונה אף הוא שייך למשטרת ישראל .האובייקט הפעם הם  צעירי כנופיות הפורעים מתוך המאחזים. להם אין שם. לא מחבלים, לא טרוריסטים. הם נערי הגבעות, לרוב מקרב הג'בלאות של ההיאחזויות הלא חוקיות. גזענים ופירומנים צעירים עם פאות מסולסלות. פורעים אלימים ומסוכנים, שמשתוללים בכבישים ופוגעים בשוטרים והם לא נטע זר אלא פרי טיפוח מקורי ישראלי. במקרה זה במקום לבלום את החבורות האלה במאחזים או לסלקם ולשים על רגליהם טבעות איתור בהיותם סכנה ציבורית, המשטרה מוצאת עצמה במרדף אחריהם. מדובר בצעירים שלפחות חלקם הם מתחת לגיל 18. במרדף כזה בכביש 6 נהרג  אהוביה סנדק שהיה ברכב עם חבריו ואלה נמלטו מן המשטרה. בשל  מהירות הנסיעה נפגעה מכוניתם ואחד מנוסעיה, אהוביה סנדק, נהרג .לפי טענת המשטרה  לא זו בלבד שהתאונה נגרמה בשל מהירות הנסיעה אלא  חבריו של ההרוג נמלטו ממקום התאונה בהשאירם את חברם הפגוע מתחת רכב .לאחר מכן הם טענו, או שהיו אלה סנגוריהם, כי הם חשבו שגם הוא ברח. הנה רק בישראל יש לא רק "מת מהלך" אלא "מת נמלט".

אשר לפשיעה בקרב הציבור הערבי יש מונחים מקובלים. אם אישה נרצחת, וזה מה שקורה לרוב בקטגוריה זאת, זה נקרא "כבוד המשפחה". אם אלה גברים, אזי זה "סכסוך בין חמולות". מה רע בשם "פאמיליה" כנהוג בסיציליה. ואגב ,אלה שגרמו לירון לונדון להתנצל על שהתבטא ב "כאן 11 "כי בחברה הערבית הם רוצחים אחד את השני, או אחד את השנייה, הם שצריכים להתנצל. אמת דיבר ירון לונדון בעידן של שקרים גלויים וסמויים. שכן הדעת נותנת, במקום שהיא נמצאת, שככול שהמציאות נחשפת כן נוכל למצוא מזור לתחלואי החברה שהן במצב חמור יותר מאשר ה"קורונה" .אם לא נחשוף את הבעיה, כיצד נפתור אותה.

מוקד תשומת הלב- ביטחון הפנים.

בפוסט שכתבתי בבלוג זה ב 26.1.2012 תחת הכותרת "מדינה פרוצה"- פתחתי את הכתבה בקטע הבא. "האימפריה הרומית לא הובסה מבחוץ ,חרף טלטלות ברחבי בעולם, אלא התמוטטה מבפנים. האימפריה הסובייטית לא נוצחה מבחוץ, לא על ידי כוח גרעיני או קונבנציונאלי ,אלא התפוררה מבפנים. וזה קורה לא רק למשטרים אימפריאליים או קולוניאליים אלא למדינות קטנות שהמערכת החברתית כלכלית מעורערת או כאשר עיקר תשומת הלב מופנה לאויב מבחוץ. זאת בשעה שהאויב האמתי הוא בפנים ולובש צורות שונות ,ואחד מהם הוא הדבר הבסיסי בחיי האדם- ביטחון הפנים היומיומי שלו .הכלכלי והפיזי. ביטחון זה הולך ומתדרדר."

בראשית קום המדינה בראש מעייניי הציבור והממשל היה ביטחון החוץ, בהיות מדינת ישראל מוקפת אויבים. אולם מצב זה השתנה דרסטית, גם לפני "הסכמי אברהם" שכולל חוזי שלום עם מדינות המפרץ הפרסי ומרוקו. זאת בשעה שלאורך הגבולות הארוכים ביותר של ישראל, הגבול המזרחי והגבול הדרומי, יש הסכמי שלום עם ירדן ועם מצרים. לבנון מעולם לא היוותה איום וגם סוריה לא מהווה איום. יתרה מזאת, חרף האזהרות השכם והערב על שאיראן מהווה איום על ישראל, הרי באותה מידה ישראל מהווה איום על איראן .יש גורם הרתעה ביניהם כמו במלחמה הקרה. חיזבאללה וחבורות פרו איראניות בסוריה ובעיראק הם מטרד ביטחוני ולא סכנה קיומית .אבל נכון שקבוצת הלחץ האדירה בישראל הייתה והווה מערכת הביטחון- ליתר דיוק צה"ל. השדולה שלה הוא עם ישראל. כמי שגאה על שלחם בשורות צה"ל במלחמת העצמאות וגאה בהיות צה"ל כוח המגן של המדינה, אני חושב כי המדינה חייבת לשמור על צה"ל בשבע עיניים תרתי משמע. שהוא יהיה חזק, יעיל ומרתיע ושהוא לא יהיה שמן אלא שרירי ומהיר. בנסיבות אלה צמצום תקציב יועיל לו.

ככה או אחרת סוגיית הביטחון הפנימי היא בימינו קריטית הרבה יותר לחיינו ולקיומנו כחברה נאורה מאשר סוגיית הביטחון מול איראן.לאמור כי במסגרת המאקרו שבא לידי ביטוי בתקציב המדינה חייבים להוריד כול שכבת שומן ממערכת הביטחון, בראש וראשונה תקציב צה"ל ,ולהעבירו לסעיפים של ביטחון פנים כמו המשטרה,שרותי רווחה,בריאות, וסעד לסוגיהם. במקרה זה האמירה של ה"חור הוא הגנב ולא העכבר"- תקפה..

קצת סטטיסטיקה.

לפי הנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2019  מספר עברות ביטחון עמד על 11,472 ואילו מספר עברות כלפי הסדר הציבורי- 118,475. כלפי חיי אדם- 858. כלפי גופו של אדם -58,095 . עברות מין -6,152 ועברות רכוש -122,867.בסך הכול- חברה "נורמטיבית". של פשע. עם זאת ,בשעה שעברות נגד ביטחון המדינה עמד על 3.8%  הרי כלפי הסדר הציבורי היוו 38.7% ,בדרוג מספר שניים אחרי עברות רכוש- 40.8 .

המסקנה היא ברורה. התחום שדורש טיפול שורש הוא התחום הציבורי כאשר הביטחון האישי כולל כלכלה, חברה, עזרה הדדית, בריאות אשר בלעדיהם גם נשק יום הדין לא יבטיח את קיומה של המדינה. תנועה או מפלגה אשר  לא זו בלבד שתרשום על דגלה מצע שמורכב מאלמנטים אלה ואחר כך בעור שיניה תפעל למימושם, היא זאת שבסופו של יום, או בסופה של קדנציה תזכה לקָבֵּע את סדר היום הציבורי.

למימוש קונסטיטוציוני של אתגרים אלה דרושים בראש וראשונה שני שינויי יסוד.בחירות אזוריות שבהם האזרח יודע מי הוא נציגו בבית הנבחרים. והגבלת כהונת ראש הממשלה לשתי קדנציות. כדי למנוע משטר רודני בפועל.

שוּק הסקס והסמים בעיר- ללא הפסקה.

צינור החמלה מזמן יבש.

"זאת הייתה המבואה למאורה שקוראים לה דרום תל אביב. פיזית היא נמצאת מעל פני השטח, בכל מובן אחר היא נמצאת תחתיו. ככל שווָרדה התקדמה, התנועה מסביב גברה. לא של רכבים אלא של הולכי רגל ושל אופניים. תנועה של כניסה ויציאה בתוך בית, באיזה שביל. היו אנשים שהיא הייתה בטוחה שהם מסטולים, או שיכורים. מאלה שיצאו בודדים ומאלה שיצאו בזוגות. באחת הפינות עמדה צעירה והקיאה את מיררתה. לצד הדרך היו טמפונים ספוגי דם. היא שמה לב שגבר מסתובב  ואוסף מהמדרכה מזרקים משומשים. במקום אחר ראתה וורדה שצעירה הייתה צמודה לקיר, רגליה לופתות מותניים של גבר והוא קורע אותה. היא מצאה עצמה מהופנטת מן המראה הזה, עד שקיבלה הלם כאשר הגבר ניער את הנערה מעליו, והיא שמעה אותה אומרת: "איפה החמישים?" האיש שלף שטר ותחב לה בחזייה והחל בסידור מכנסיו.

וורדה לא חיכתה יותר. פה ושם היא שמעה זעקה, של כאב או אולי של בכי, בקול רם או חנוק. אפשר ואיזו זונה אומללה הוכתה, אפשר עד זוב דם. כאן אכן היה אזור של בשר ודם נטו.  התחת של תל אביב. שום שוטר מקוף לא נראה, שום ניידת. אולי פה ושם היו שוטרים סמויים, וזאת כדי לשמור שהזוהמה לא תעבור צפונה, שתישאר במקום. זה הרובע שעליו כתב יהושע סובול, תוך עבודת אנסמבל משותפת עם יעל ניברון, עומר לוי ואוריין פרתם גליקסברג,   את המחזהmelting  פות.

הדרום הוא  התחת, הוא הביוב, תעלת הזוהמה התת-קרקעית. שם חיים אנשים ומשם גם באים המשרתים, המנקים, של הרחובות, של הבתים, של הגנים, של הביבים. משם באים שוטפיי הכלים ובתי השימוש – כל המלאכות שהתל אביבי בורח מהן. זה גורלו של הדרום בתל אביב "  (מתוך "כמו הפרש הקווקזי" 2015 הוצאת "גוונים")

וורד בשדה הפרג.

כאשר דברים אלה פורסמו, אגבית, כקטע זעיר מתוך הטקס שלא היה לו כול קשר לנושא סמים וזנות, עיתונאית "הארץ" וורד לי ,כבר עסקה זה כעשור  בסוגיה הכאובה והמבישה הזאת בחברה הישראלית. על כך זכתה לפני שנתיים  באות זכויות האדם על שם אמיל גרינצווייג. בנימוקי השופטים על זכייתה של לי נכתב כי "זה למעלה מעשור מקדישה ורד לי את כל כולה להשמעת קולם של מי שמצויות ומצויים בשולי החברה בישראל: נשים בזנות, פליטים, דריי רחוב, אסירות ועוד. ….היא נלחמת לא רק על זכויות האדם של האנשים והנשים השקופים ביותר בחברה בישראל, אלא על עצם ההכרה בהם כבני אדם".

אם מישהו רוצה לקבל מנה גדולה של הסחי הזה במחוזותינו אני מפנה אותו לכתבת תחקיר ממצה מאוד שהתפרסמה ב"גלובס" ב- 8.2.2019  על ידי שחר סמוחה. בפתח הכתבה צוין כי "מתחת למנופים שבונים את שכונת נווה שאנן המתחדשת, על דירות של 2.5 מיליון שקל שלה, נמצא הריכוז הכי גדול בארץ של נרקומנים ואליהם מצטרפים באין מפריע  לאור היום מכורים  חדשים".

בכתבה מובאים  דברים של תושב השכונה גל רבינובסקי שסבור שחמלה היא משאב מתכלה. "אני רואה את זה מזה שאני מנהל את קבוצת הפייסבוק של תושבי נווה שאנן. אצל אנשים מסוימים כבר אין חמלה. הם אומרים ‘שימותו, העיקר שלא יהיו אצלי מתחת לבית'. הסבלנות של האנשים פוקעת ואם הלחץ על תושבי השכונה יגבר והעירייה, משרד הבריאות והמשטרה לא יספקו פתרונות, אני מפחד שיהיו אנשים שיפנו כלפי המכורים המסכנים האלו אלימות. נראה לי ממש לא מופרך שיהיו כאלו שירצו לפגוע בהם".

לכך ניתן להוסיף כמובן שגם אם העירייה תצליח להביא חומר אנושי אחר לשיקום השכונה, בעלי הבסטות בשוק שפחות המין יעבירו את הדוכנים ואת הסחורה למקום אחר בתל אביב.

רק תל אביב יכולה.

אני זוכר  כי כאשר חזרתי  לתל אביב מירושלים תקופה שנמשכה, בשל אילוצי עבודה, 35 שנה, אחד הדברים ששמתי לב אליהם וגם כתבתי על כך ,היה שלט על "סוּפֶּר" קטן :" אנו פתוחים גם ביום". זה אמר לי כמעט הכול על העיר ללא הפסקה. ומתברר שהיא חלה גם על הזנות והסמים. בעיה אקוטית זאת היא ללא ספק בראש וראשונה עניינה של המדינה. העובדה שכול הדברים האלה מתנקזים לתל אביב זאת מכיוון שמדובר במטרופולין של המדינה. אבל מכה זאת ,כמו דברים אחרים, רובצים לפתחה. והמדינה כאילו אומרת לתל- אביב : "את רוצה להיות כרך גדול כמו כרכים אחרות בעולם ,עליך לא רק ליהנות מן עינוגים של המטרופולין אלא לסבול מן המחראות שלה". זה לא צודק. אבל זאת האמת.

אמנם חל  שיפור בתחום החקיקה של סחר בזנות וכפועל יוצא זה מורגש גם בשטח. עם כול זאת יכולתי ללא ספק להביא כאן הרבה מאוד נתונים על היקף המורסה המוגלתית הזאת והרבה  נכתב עליה ולכן אם הנתונים חשובים לאנשים הם ימצאו אותם בשפע.אני יודע, כי ככה הדברים מתנהלים ושיש שותפים רבים למציאות הזועקת הזאת. בתי המשפט שלא מחמירים די בעונשים שחייבים לכלול קנס כספי כבד, כי לדידי הסרסורים ופטרוניהם, זהו עסק לכול דבר- בשר אישה.משטרת ישראל שעושה, אבל לא די ,כדי לתפוס את מפיצי הזוהמה הזאת ולהעמידם לדין. המשרדים שעוסקים ברווחה, הרשויות המוניציפאליות ועוד. עליהם לפעול בנחישות.

 אשר לי,  פעם בשבוע כאשר אני עובר ברחוב השרון ליד שכונת נווה שאנן בתל אביב ,דומני שבמקרה או לא במקרה אני רואה, ובאחרונה אתמול, צעיר נשען  אל הקיר- הכותל המערבי של קרבנות סמים. לפני שלשה שבועות  בקרבת המקום ליד אותו כותל מונח היה איזו ייצור מקופל ,כמו וולד ברחם , והייצור היא צעירה לימים ואני לא יודע אם היא ישנה או שהיא כבר הוציאה את נשמתה. בעצם זה לא משנה הרבה, שכן אם היא לא תיחלץ היא תמות כמו מאות לפניה וגופתה תיאסף ותקבר אי שם.

ליד "הכותל" בשולי שכונת נווה שאנן. בתמונה של הצעירה העיניים כוסו בשל "צנעת הפרט"

אני עומד חסר אונים ועוצר לרגע ולא יודע מה לעשות. אנו בעידן הקורונה ולא מתקרבים לאנשים בכלל ולצעירה זאת בפרט.ואני חושב לעצמי  איך אני יכול להתקשר ולהזעיק עזרה. ואני לא יודע. אני מסופק אם אצלצל למוקד 106 בתל אביב המנגנון הביורוקראטי יכוון אותי לשלוחה אחרת ומשם בהמשך לעוד שלוחה.

ואותה צעירה מסוממת  נמצאת על מפתנה של העיר הגדולה ואני רואה זאת כחובתה ,הסטטוטורית והאנושית, לחלץ אותה משם ולהביא אותה למקום של שיקום. וזה לא בשל האנינות שבי או של אחרים שלא לראות את המראה הזה, אלא כדי שבמקומה תבוא עוד אחת בתקווה שגם אותה ייחלצו. זה לא יפתור את הבעיה אבל זה יציל אנשים. כל מי שאתה מחלץ חי ממבנה בוער אתה מציל עולם שלם, והפרט, גם כשהוא נמצא בשאול- הוא עולם שלם. תל אביב היא עיר עולם.

מצעדיי הגאווה עשו את שלהם. הגיעה שעתם של מצעדים ועצרות מחאה בנושאים חשובים אחרים

הרהורים רטרוספקטיביים בעונת המלפפונים.

מים רבים זרמו בנהרות ה"האדסון", הטיימז, הסיינה, הריין וגם הירקון , במהלך 90 שנה מאז האירוע בניו יורק שהדליק את המחאה של הקהילה הלהט"בית  אשר הביאה את העולם הנאור להכרה בשוני של בני אדם בכול הקשור ליחסיי מין. למי שראשי התיבות לא ברורים לו מדובר ב:לסביות,הומוסקסואליים,טרנסג'נדרים, ביסקסואליים. גם בעולם המערבי, שעמו, בנושא  הזה לפחות, נמנית ישראל, עדיין ישנם תחומים שקהילה זאת נאלצת להיאבק על שוויון זכויות, בין השאר בכול הנוגע לנשואים חד מיניים. וכמובן במדינות רבות כולל אצל שכניה של ישראל, חברי הקהילה הזאת  נרדפים על פי החוק ואף גומרים בכלא. רבים מחפשים מקלט בחוץ. במקרים רבים הם נעזרים על ידי גוף בינלאומי שנקרה "מסילת הקשת". צבעי הקשת הם הסמל של  הקהילה הלהט"בית, בשל ריבוי צבעיה . אבל בעולם המערבי לרבות ישראל חל מהפך בסוגיה זאת .

ביוני 1969 פשטה משטרת ניו יורק על בר של הומוסקסואלים-"סטונוול-אין" ב"גריניץ' ווילג'" בניו יורק ותוך כדי כך נהגה באלימות נגד השוהים במקום ואירוע זה הביא לגל מהומות בלתי צפוי מצד הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים .שנה לאחר מכן ארגנה הפעילה הביסקסואלית  ברנדה הווארד את מצעד הגאווה הראשון של ה gays .ומאז במשך 90 שנה נערכות בחודש יוני מצעדיי הגאווה במקומות רבים בעולם.

מהומות סטונוול היו השלב המכונן בתולדות המאבק לזכויות ה-להט"בים, מאבק שלבש צורות שונות,רובם במסגרת החוק  ,מאבק ממושך וקשה, שהביא בשבעה העשורים  מאז , למהפך במעמדם החוקי והחברתי של להט"בים בעולם המערבי. המצעדים בעולם החופשי נועדו להפגין את הגאווה בעצמם ובזכותם להיות שונים. בעולם הנאור נחקקו חוקים כדי לעגן זכויות אלה ובישראל, אף שצעדים רבים התמהמהו, חלה פריצה חשובה בשנים האחרונות כאשר אישים מתחומי עיסוק שונים לרבות, מחוקקים גילו את זהותם המינית.

ישראל, גם משום זהותה היהודית וגם בשל ההשפעה הרבה של הממסד הדתי על המדינה הייתה שמרנית ביחסה לתופעה הלט"בית.זאת באורח פרדוקסלי בשעה שחלק מבחורי ישיבה, בשל האווירה הגברית הסגורה בישיבות, היו ,לפחות חלקם, בפועל- הומואים. זה היה קבור עמוק באדמה,ולא רק בארונות. פעילי ציבור נאורים מקרב הקהילה ומחוצה לה ראו את המאבק במסגרת זכויות הפרט, ואכן הוקמה " האגודה לשמירת זכויות הפרט".כאמור במרוצת השנים חל מהפך גם בארץ בתחום הזה ומרבות עיריות שבהם נערכים מדי שנה בחודש יוני מצעדי הגאווה.

"הפנינג"

בעצם גם בארץ וגם בעולם הנאור אותן סוגיות, מהם חשובות ומהם שוליות בכול הקשור בלהט"בים עברו לזירות אחרות. כמו בתי מחוקקים, ערכאות משפטיות, פורומים ציבוריים, התקשורת ועוד. הפארודוקס הוא  שבאותם מקומות שבהם קיימת אפליה זועקת נגד הקהילה הלט"בית המצעדים אסורים. בארה"ב של טראמפ  הגזענים וה"פוריטנים" עדיין נבערים מדעת בכול הקשור לקהילה הזאת. זאת ועוד. חברי קונגרס שמרניים משתי המפלגות אשר רואים בלה"טבים תופעה לא טבעית נעזרים בתרומות מצד חברות גדולות, מטעמים של יחסי ציבור בקרב אי אלה אנשי הקונגרס. אבל בדרך כלל אם בעולם הנאור עדיין נותרו בעיות בלתי פתורות ויש לחתור לשוויון מוחלט, הרי בעצם מצעדי הגאווה הם כבר לא פונקציה צרופה  של מחאה או בבחינת "אנחנו פה". זה הפך יותר להפנינג ולעניין תקשורתי, משטרתי, כאשר בראש אלה עומדת, כדרכה, העיר תל אביב. בתל אביב מצעד הגאווה הפך לאירוע המוני רב לאומי בהשתתפות רבבות מן הארץ ומחוצה לה, מעין "וודסטוק" עכשווי ואירוע תיירותי.

תל  אביב עושה למען הקהילה הלהט"בית, הרבה יותר מאשר תמיכה במצעד ובמשך כול השנה, ולא רק ביום אחד. עוד אינדיקאטור היכן מצויים הפתרונות. אשר למצעד עצמו, זאת הפקה גדולה שלא רק נתמכת על ידי העירייה ,מוסדות ציבור ובעזרת תרומות של חברים, אלא גם על ידי חברות מסחריות שנותנות חסות.בכך הוא הופך עם השנים למיזם כמעט מסחרי.אין בכך שום דבר פסול.

מצעד הגאווה בתל אביב 2019

כאמור נותרו עוד סוגיות, אבל בתור עומדות בעיות יסוד שלא באו על פתרונן. לדוגמה הפער החברתי כלכלי הולך ומתרחב  במדינה, תופעות גזעניות  שהולכות ומחמירות, הפליה בשכר של נשים ,שלא לדבר על  הפלייה נגד אזרחים ערביים- להזכיר רק כמה בעיות שטעונות טיפול ופתרון.  ולכן כמויות האנרגיה והמשאבים הכספיים  שמופנים  ל"מצעד הגאווה" , מן הראוי שיביאו בחשבון צרכים אחרים דחופים יותר.

אני מודע לכך שאילו פרסמתי פוסט זה בכול מדיום בתקשורת ההמונים, היו רוגמים אותי באבנים. איך אני מעז לצאת כנגד מיזם כה חשוב,מה גם שאני חילוני למהדרין וגם רואה עצמי אדם ליברלי. אני לא שוחט "פרות קדושות" כי לא מדובר בפרות ולא בקודש. בעצם זה אחד היתרונות של בלוגר עצמאי שהוא יכול,אם הוא רוצה,לומר מה הוא חושב. ואני חושב שעם כול החשיבות בהמשך המאבק של הלהט"בים הרחובות הם כבר לא הכתובת.

אם הקהילה הלט"בית רוצה לקיים מדי שנה אירוע בחודש יוני על פי המסורת שהשתרשה, ניתן בהחלט לקיים פסטיבל ענק  במתחם ציבורי כמו ב"גני יהושע" בתל אביב שיכול להכיל רבבות בני אדם ומופעים שונים בו זמנית. גם לשם יבואו תיירים מחו"ל. תל אביב היא תל אביב. אבל לשם כך לא יהיה צורך לסגור רחובות מרכזיים אשר משבשים את החיים. "מצעד הגאווה" הוא חלק מן החיים, אבל הוא עשה את שלו ומן הראוי להתפנות לסוגיות אחרות, שלאו דווקא גאווה בצדם מכול מקום לא גאווה ציבורית או ממסדית.

כמו במקרה הלהט"בים גרעין ההתארגנות צריך לבוא מקרב אותן קהילות וחזקה על העיר תל אביב ופרנסיה שהם יתנו כתף למאמץ בתחומים אלה. ואם תל אביב תעשה זאת גם רשויות מקומיות אחרות ילכו בעקבותיה.

הגיעה שעתם של מצעדי מחאה אחרים. הערך המוסף יהיה חיזוק המודעות לזכויות הפרט במדינה דמוקרטית בכול תחומיי החיים. סוגיית הלהט"בים היא רק אחת מהן.

 

 

 

.

 

כל ישראל חברים- בתמיכת השגרירות הנוצרית בישראל.

במדינת ישראל פועלות עמותות רבות ובשנת 2014  היו רשומות יותר משלושים אלף עמותות, אף כי רק שליש מהן היו פעילות. המספר הגדול ביותר היו של שרותי דת, בתחום הציבורי ,ובירושלים, גם  בתחום המוניציפלי. המספר הקטן ביותר היו בתחום הסביבה ובעלי חיים- כ4%- בהשוואה לשרותי דת. ובתרבות ואמנות כ 15% בהשוואה לשרותי דת. הפילוח הזה מלמד משהו על החברה הישראלית ועל הממסד. אם לכך נוסיף כי יש עמותות שמתקיימות על תרומות של יחידים ומוסדות ויש כאלה שממומנות על ידי הממשלה, ובראשם שרותי דת.

השם "עמותה" מקורה בשם העצם עמית- חבר, ומדובר בתאגיד של בני אדם בודדים או קבוצות אשר המשותף להם- מטרה מסוימת, בדרך כלל מטרה ציבורית . הן סטטוטוריות, לאמור רשומות על ידי רשם העמותות הממשלתי. כאמור, יש עמותות פעילות ויש עמותות רדומות שרק ממלאות אחר התקנות של חוק העמותות, כולל בקרה משפטית וכספית.

לדוגמה העמותה "עופות החול" ששרידי השואה ודור ההמשך קשורים בה, ואשר שָמָה לה למטרה לתעד את פועלם של ניצולי השואה למען המדינה כיחידים וכקבוצות, התקיימה רק באמצעות תרומות.

facebook - עותק (2)

שום גורם ממשלתי או גורם ציבורי לא תרם לה אפילו לא פרוטה. בעור שיניה היא הפיקה חמישה סרטי תעודה אשר הוקרנו בסינמטקים, בערוצי טלוויזיה ובמעמדים אחרים כשהיא נאלצת לחזר על הפתחים אצל מוסדות ותורמים פרטיים . למה ? זאת כבר שאלה אחרת. אפשר, אילו "עופות החול" היו כשרים למהדרין,דתית, הם היו נהנים מתמיכה ממסדית. שכן בשורה לאומית ,בשורה של תקומה, הייתה, גם הייתה בה ויש בה -בעמותה הזאת.

יש גם עמותות אשר פונות לציבור בשם ניצולי השואה, בייחוד הנצרכים מאוד. אין כול ספק שהצרכים החומרים של ניצולי השואה הקשישים והחולים הם חשובים יותר מכול צורך אחר בתחום הזה.מה גם שממשלת ישראל קבלה מיליארדי דולרים הן מממשלת גרמניה והן מ"וועידת התביעות " למטרה זאת  .אני מציין עובדה זאת  כי לא מכבר קראתי מודעה גדולה שהתפרסמה בעיתונים   בשם "עמותת יד עזר לחבר" בית חם לניצולי שואה.

הכותרת היא :הוספיס יחידי בארץ לניצולי שואה מוקם בימים אלה במתחם עמותת "יד עזר לחבר" ונאמר בה בין היתר: בימים אלה שוקדים בעמותת "יד עזר לחבר" על הקמת הוספיס היחיד מסוגו בארץ. ההוספיס ישרת את ניצולי השואה שהפכו לסעודיים וייתן מענה רפואי של צוות מקצועי 24 שעות ביממה. כול זאת הודות לתרומתה האדיבה של השגרירות הנוצרית הבינלאומית ירושלים."

בראש המודעה מצוין גם מספר טלפון לתרומות. אגב מדי שנה,לרבות בשנת 2018  העמותה מקיימת טקס בחירת מלכת היופי של ניצולות השואה. עמותה זאת מפרסמת את עצמה גם בערוציים טלוויזיה  מסחריים.

אני בדעה שכול התארגנות ציבורית בחברה דמוקרטית שדואגת לרווחת הפרט ובייחוד לזה הנזקק,היא דבר מבורך. ואם ניצולי השואה רוצים לבחור מלכת יופי- מדוע לא. ואף שאין לי כול בעיה שמיזם כלשהו נתמך על ידי השגרירות הנוצרית בישראל, אני תוהה מדוע כול זה דרוש במקרה זה . ישנה "הרשות לניצולי השואה" במשרד האוצר , ישנה "הקרן לרווחת ניצולי השואה"  מייסודו של ,"מרכז הארגונים של ניצולי השואה" ,וישנו המשרד לרווחת אזרחים וותיקים ויש "וועידת התביעות" אשר מסייעת דרך קבע לניצולים . לשם מה העמותה. עם כול החיוב בעמותות ציבוריות , ישנן שתי רעות חולות בכול הקשור בעמותות בישראל. רבות מהן צצות בעזרת אנשים שזאת פרנסתם ואלה מגייסים בשכר ומתרימים באמצעות מיליוניי טלפונים. והדבר היותר חשוב שהן משחררות את הממשלה ממטלה שהיא שלה. זה לא אומר שמוסדות ממשלתיים מן הסוג הזה מתנהלים טוב יותר מהעמותות. די לראות את המצב בבתי חולים כיצד קשישים שוהים במיטות בפרוזדורי  בתי חולים ציבוריים ומשוועים לעזרה ואין. אבל מוסד כמו הוספיס שהוא המשך של בית חולים ,אבל בכוון אחד בלבד ,חייב להיות לא רק בפיקוח ממשלתי אלא גם ממשלתי. זה מגיע לכול אזרח בערוב ימיו, לרבות ניצולי שואה עריריים. לכך אין צורך לא בעמותה ולא בעזרת נדיבותה של השגרירות הנוצרית בירושלים.