Category Archives: הדת והחברה הישראלית

השיווק הגדול לקראת החגים-מוצרי מזון,טואלתיקה ודת

 

זה לא שהחרדים מנסים לכפות את הדת. זה החילוניים שמאפשרים זאת.

 מדי שנה "הימים הנוראים" שבאים עלינו , ו"הימים הטובים" שבאים אחריהם  מלווים במסעות שיווק אינטנסיביים שעוסקים בעיקר "כיבוש", הלב לאורחות חיים דתיים. זאת אף שהקב"ה כלל אינו זקוק למפלגות חרדיות וחרד"ליות שמשווקות וכופות מנהגים דתיים. לכול יהודי מאמין ישנו קו אדום לקב"ה. ואילו כול הררי המלל, והפיוס והפיתוי- כול אלה פוסחים על חשבון הנפש בכול הנוגע ליחסים בין אדם לחברו, בין החברה לבין המקופחים שלה ובינה לבין ערכים שאבדו.

במקרה או שלא במקרה,לקראת ראש השנה ויום הכיפורים,אבישי בן חיים אשר סוקר את המגזר החרדי והדתי בערוץ 10 הביא הפעם סדרת כתבות תחקיר בשם "מדריך הכפייה הדתית". הוא מבקש להראות לנו הצופים כיצד מצליחים החרדים במאבק לשינוי המרחב הציבורי החילוני. לדעת בן חיים בתקופה האחרונה ניכרת עליה ברורה במאמצי החרדים להגביר את הכפייה הדתית, ולהשפיע יותר על המרחב הציבורי. להערכתו הציבור החרדי שינה מגמה ועבר ממאבקי הגנה על ה"גטו" התרבותי שלו והחברתי שלו להסתערות על המרחב החילוני.

גם אם יש בעיות בהגדרה של כפייה, העובדה שזאת התחושה מלמדת שאכן ככה חש הציבור הרחב. אמנם התנועות החרדיות, קרי החסידיות, שהיו מוכרות לי בפזורה, שינו את הטקטיקות שלהם במאמץ לשמור על הקיים, אבל, וזה חל על כול התנועות החסידיות בארץ ובחו"ל-  הם נרתעו ממש מכול פעילות "מיסיונרית" לא רק בקרב לא יהודים אלא גם בקרב יהודים. לא תמצאו בנמל התעופה בן גוריון "עמדות" להנחת תפילין מטעם "אגודת ישראל" או "דגל התורה".רק תנועה  משיחית שלא מאפיינת את חצרות הרבנים החסידיים ,כמו תנועת חב"ד ,היא שמעודדת גם גיור וגם חזרה בתשובה. והיא במתק שפתיים, באכסניות שהיא מקימה ברחבי העולם, ובהנחת תפילין בנמל התעופה- ובעוד שורה של פעלולים- כולל העלאתו לחיים של הרבי מלובאביץ', שמזמן הלך לעולם,היא זאת אשר בשקט , בשקט מנסה מזמן לכבוש את המרחב החילוני ואין כתבה ולא סידרת כתבות.

בכך חב"ד  לא רק אקטיביסטית אלא גם בעלת נטיות אימפריאליות כמו אחותה התאומה בנצרות ה"כת המורמונית" שגם היא כת מיסיונרית. כול שאר התנועות החסידיות שנמצאות גם בפזורה וגם כאן בארץ נמצאות בעמדת התגוננות, כפי שהן רואות זאת. ואם הם חשות  בצעדים שלדעתם אינם עולים בקנה אחד עם מה שהם רואים כ"סטטוס קוו", אז הם מוצאים כול פרצה כדי לחדור אליה ולהשפיע בה. בכך הם בעצם שומרי החומה של ההלכה הישנה. הפתיחה למשנה של פרקי  "אבות" אומרת ככה :"משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוּה לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו שלושה דברים. היו מתונים בדין, עשו תלמידים הרבה ועשו סייגים לתורה.".זאת עושה בעצם ההלכה שמציבה מאז ומעולם את גדר ההתרעה וההרתעה מפני הפגיעה בקדושת הדת. לצערנו מאז הרמב"ם אין לנו גדולי תורה אשר מנסים להתאים את ההלכה לעידן החדש. מי שעשה זאת פה ושם היה הרב עובדיה יוסף. אשר לרבנות הראשית היא  גוף אנכרוניסטי שבולע כספי ציבור וכפי שהתברר גם חממה לשחיתות.

עם זאת הנוהג, בעצם החוק הבלתי כתוב ,של התנועות החרדיות תמיד ידע את הגבול היכן שיש לעצור. הכלל היה : "דינא דמלכותא דינא". לאמור בשום אופן אין לפעול בצורה אשר תתנגש בחוקי הארץ שבה יושבים היהודים.זאת הייתה גם הדעה של תנועה חסידית כמו "אגודת ישראל" , אשר גם בשבתה בממשלת ישראל, היא ראתה בכך צורך קיומי. אצלה "המדינה בדרך" לא הסתיימה ב-15 במאי 1948 אלא היא נמשכת עד לבוא המשיח.זה אמור לגבי תנועות חרדיות אחרות באותה מידה.

 

רשות היחיד ורשות הרבים.

 לסוגיה הזאת כמה פנים. היבט אחד שייך לממסד. הממסד, מטעמים פוליטיים ולא דתיים, יכול לקבוע שאין תחבורה ציבורית בשבת,אין נישואין אלא באמצעות בתי הדין הרבניים וכיוצא באלה תקנות. לדעתי אילו באמת המפלגות החילוניות בקואליציה היו עומדות על דעתן,ואילו לא היה חשש שמפלגות האופוזיציה לא יארבו לחרדים, בטעון כזה או אחר, כי אז לחרדים אין נשק. האיום שלהם הוא ריק. אין להם קלפים טובים במשחק הזה. שכן המפלגות החרדיות הן אלה שקשורות בעטינים של הממסד. בלעדיהם הן לא יכולות להתקיים ולתמוך באלפי תלמידי ישיבה "אשר תורתם אומנותם" או בעצם קיומם כמפלגות. למעט בתקופות קצרות הן לא הועמדו במבחן הזה. אבל גם במצב שבו הממסד מטעמים פוליטיים נכנע ללחץ החרדים, הציבור החילוני יכול, ובמקרים מסוימים אכן עושה, כדי להתנגד בפועל לכול סוג של כפייה. יותר ויותר זוגות צעירים עורכים את החתונות שלא במסגרת המועצה הדתית, קוברים את מתיהם בבתי עלמין חילוניים, נוסעים ומארגנים תחבורה ציבורית בשבת. או הסוגיה שצצה  מחדש -משחקי כדורגל בשבת. אם  משחקי הכדורגל יתקיימו רק בימי חול, החילונים ואפשר גם המסורתיים ידירו רגליהם מן האצטדיונים ונראה כיצד הקבוצות  מחזיקות מעמד

.כול שעל הגורמים החילוניים לעשות הוא לפעול באותה תקיפות ועקביות כמו החרדים. והם ברוב המקרים לא עושים זאת. ביו היתר מכיוון שצאצאיי העולים ממזרח אירופה ומארצות אסיה ואפריקה יש להם אהדה למסורת. אלמלא המעשים של החרדים גם היחס לדת היה שונה, שכן החרדים והחרד"לים הם אלה שמשניאים את הדת על הציבור החילוני. יתרה מזאת הציבור החילוני  כמו גם הציבור הדתי יעמדו על כך כי רבות מן התקנות שנוגעות לתחום החברה והבילוי יהיו בתחום המוניציפלי ולא הלאומי. ככה שבבני ברק לא תהיה תחבורה ציבורית בשבת, אבל  בתל אביב היא תהיה כפי שהיא בחיפה מכוח ה"סטטוס קוו".

סוגיית השרות בצה"ל

הפסיקה של בית המשפט הגבוה לצדק אשר ביטלה את חוק הגיוס, לא עשתה זאת כמובן בהקשר של דת ומדינה, אלא אך ורק בהקשר של סוגיית השוויון. מי שקבל את הנתזים, היו לא רק הקהילה החרדית אלא, באותה מידה ,הקהילה  הערבית בישראל שגם מקרבה רבים לא מתגייסים. במישור החוקתי, לא מתקבל על הדעת שבית הדין הגבוה לצדק לא יפסוק ככה. שכן הוא כרשות השופטת אשר שומרת הסף , הן של הרשות המחוקקת והן של הרשות המבצעת, חייבת לשים סייגים אשר מבטיחים שוויון זכויות וחובות של כול אזרחי המדינה.

עם כול זאת,הייחודיות של חברה דמוקרטית היא שלא לרמוס את המאוויים של הפרט או של הקבוצה שהיא במיעוט. בין אם מדובר במיעוט החרדי בקרב האוכלוסייה הכללית ובין אם הדבר נוגע למיעוט של האזרחים הערביים במדינה. לכול אחת מקבוצות אלה יש הסתייגות מן השרות בצבא, ואין טעם לנבור בנסיבות, ודי בכך שהאמונה שלהם או הזהות הלאומית שלהם מתנגדת לשרות בניה ובנותיה בצה"ל. זאת כותב אדם ששרת בצה"ל, שלוש בנותיו שרתו בו ושבעה מנכדיו שרתו, או משרתים, בצה"ל.

ויש עוד נימוק שהוא ביסודו מעשי- מנהלי ואפילו כלכלי, והוא שצה"ל לא זקוק לאוכלוסייה החרדית. היא מכבידה עליו יותר מאשר מועילה לו. וזה אמור במידה פחותה בכול הנוגע לאוכלוסיה הערבית, אשר רובה, למעט הדרוזים, הצ'רקסים וחלק נכבד מן השבטים הבדוויים, אינם מתגייסים. צבא ההגנה לישראל, שהוא צבא העם מתמקצען. באחרונה שמענו כי לפי התכנית של צה"ל, חיילים ביחידות המובחרות ישרתו שמונה שנים ויתוגמלו בהתאם. התנאים והנסיבות בעולם, וישראל מבחינה זאת אינה יוצאת מן הכלל, מכתיבים לצבאות מהפכה טכנולוגית אדירה. מה שכן, צה"ל בניגוד למדינות אחרות יצטרך להחזיק כוח מילואים וגם לאמן אותו. לשם כך הוא אינו זקוק לא לחרדים ולא לאזרחים הערביים.

אבל מכיוון שמדובר בסוגיה שוויונית, לא רק מן הראוי אלא מן הכורח שכול אזרחי המדינה יישאו בנטל בצורה שתאפשר להם לקיים את אורח חייהם או את תפיסתם. לכן חוק שרות לאומי הוא כורח המציאות. במסגרת שרות כזה, גם תלמיד ש"תורתו אומנותו" , ישרת את הקהילה. הוא יכול לעשות זאת בשכונה שלו, ככה שזה יאפשר לו גם ללמוד וגם להיות בבית. זה גם זול יותר למדינה. תחומי השרות בקהילה הם רבים. חינוך, בריאות, סביבה, ביטחון. למשל שום שערה לא תיפול משערות ראשו של בחור ישיבה אם הוא יהיה במשמר האזרחי בשכונה שלו. ביום או בלילה. זכור לי כי בעת היותי כתב רשות השידור בארה"ב בסוף שנות הששים של המאה הקודמת שלחתי כתבה על המשטרה החסידית ברובע "מונסי" במרחק חמישים ק"מ מצפון לניו יורק, מובלעת חרדית בעיר ראמפו במדינת ניו יורק העלית. אינני יודע אם כיום היא עדיין קיימת, ואם  היה בה צורך מן הסתם היו שוטרים חרדים. בכול מקרה אחד מסגניו של שריף המחוז הוא יהודי חרדי ממונסי.

צה"ל או המשרד לכלכלה יכולים להקים מסגרות של סדנאות שבהם המשרתים ילמדו מקצועות בתחומים אשר דרושים לחברה. אין לי כול צל של ספק כי יצירתיות מחד ומערכת הסברה יעילה מאידך יקלו על ביצוע חוק זה.

זה אמור באותה  מידה באוכלוסיה הערבית. צעיריה לא נשלחים להלחם בחזיתות של מדינות ערב, ולא במשמר הגבול, אלא בשרות הקהילה שלה עצמה. ואין שום עילה,ושום נימוק ששרות כזה אכן יהיה קיים.לשם כך אין צורך להתחכם ולהצר את צעדיו של בית המשפט העליון, אלא לחוקק חוק שעולה בקנה אחד עם חוקי היסוד של המדינה.בן גוריון ,מדינאי נועז ומרחיק ראות עשה משגה היסטורי בכך שהוא לא פעל לחקיקת חוקה. אבל בבוא היום ואשכול של חוקי יסוד יהוו את החוקה. בינתיים בית  המחוקקים צריך לחוקק חוקים שכול הציבור, וחלקים ממנו ,יוכלו לעמוד בהם. קיים חוק שירות לאומי-אזרחי, התשע"ד-2014'  ואותו צריך להתאים לנסיבות החדשות. אותו צריך לחוקק ולאכוף.

אפשר שאם בתחום הזה הציבור החילוני יכיר בצרכים המיוחדים של האוכלוסייה החרדית, בתחומים אחרים שבין דת למדינה הציבור החרדי יתחשב בצרכים ובמאוויים של הציבור החילוני. במילים אחרות הציבור החילוני, שהוא הרוב במדינה, חייב להכיר  בצרכים של המיעוט. אולם משעשה זאת עליו להציג תמרורו עצור היכן שממסד הדתי מנסה לכפות עליו אורח חיים שונה.

גדולי התורה בעד שלום

החרדים של פעם נסעו בכרכרות קדימה היום הם נוסעים ברכבים- ברוורס.

 מכתב הרב אליעזר שך, מגדולי הרבנים הליטאים, אל ראש הממשלה מנחם בגין כי "אין בעיה לוותר על השטחים למען השלום" היה בו  משום הפתעה, אבל די מתקבלת על הדעת. בכול הקשור בענייני עולם ,ההנהגה החרדית המסורתית בארץ ובעולם, הייתה בעלת השקפה  אוניברסלית ולא לאומית ובוודאי לא לאומנית. המכתב נחשף על ידי יו"ר "דגל התורה", ח"כ משה גפני, בידיעה של אהרון רבינוביץ' בעיתון "הארץ" ב- 9.8.2017 בדיווח מהופעתו של ח"כ גפני ב"וועידת הארץ לשלום".  הרב שך ,לפי אותה ידיעה , האיץ במנחם בגין שלא להתעקש בנושא ההתנחלויות וכי "ברצוני שכבודו יידע שוויתור שייעשה למען השלום איננו וויתור….ואינני מהסס לקבוע שעל פי ההלכה אין כול מניעה לוותר על חלק מארץ ישראל למען השלום. לפי ההיסטוריה סבלנו יותר במדינות אירופה מאשר במדינות הערביות"

נושא זה שוב מצא ביטוי-עוזי ברעם "הארץ"  23.8 -"אין מה לרדוף אחרי החרדים" ולפני כן   במאמרו של ישראל כהן ( "מעדיפים חילוניים ימניים"- "הארץ" 20.8.207). לדעת הכותב ,החרדים נוטים לימין בין היתר בשל הריחוק האליטיסטי שמפגין כלפיהם השמאל. אני חולק על ישראל כהן בכך, וטוען שההבדל הוא, כאמור, בשינוי שחל בעולם החרדי, כלפי המדינה והלאום. לאמור שהחרדים כיום הם יותר לאומניים מאשר אוניברסליים, כפי שהיו פעם. 

הרב אליעזר שך.

הדברים של הרב שך, אף שנכתבו בשלהי המאה ה-20 בזמן כהונתו של מנחם בגין כראש הממשלה -הם תקפים שבעתיים כיום  שבע עשרה שנה לאחר פטירתו של הרב שך. אני תוהה מה הביא את ח"כ משה גפני לחשוף את הדברים לעת הזאת. אפשר מאוד ודבריו כוונו  לא רק לאוזני באי הכנס אלא, או בעיקר,  לחבריו בסיעת יהדות התורה אשר נמנים עם הפלג החסידי שמונהג על ידי האדמו"ר יעקב אריה אלתר, האדמו"ר השביעי לשושלת גור. הרב  העכשווי, יעקב אריה אלתר, לפי המדווח ,הוא נצי בכול הקשור ביחסים עם שכינינו  הפלשתינים. אם כן, הוא אינו הולך ,לפחות בסוגיה זאת, בדרכו של הרב אברהם מרדכי אלתר האדמו"ר השלישי בשושלת גור בעל "אמרי אמת", נכדו של מייסד חסידות גור הרב יצחק מאיר אלתר ובנו של ה"שפת אמת" מגדולי המנהיגים היהודיים במאה ה-20.

האדמו"ר אברהם מרדכי אלתר,  ביקר חמש פעמים בארץ ישראל ושהה למשך שנה תמימה בשנת 1938  בארץ .הוא   חזר לגור בשל דרישה נמרצת של מקורביו אבל  תוך כוונה לעלות לארץ ישראל  אך עם פרוץ המלחמה וכיבוש הנאצים הוא הוברח מפולין והגיע לארץ .  אני הכרתי אותו כנער בן שמונה  כשביקרתי אצלו עם סבי, דוד ניידט, חבר ההנהלה הארצית של "אגודת ישראל בפולין" וידיד אישי של האדמו"ר ומן התומכים הגדולים  ,גם כספית, בחצר גור.דומני שהזכרתי בהזדמנות כמה נחשבתי ל"מאושר", בעיני הרבים, ובעיקר הצעירים כשיצאתי מחדרו של האדמו"ר בשבת ובידי תאנה שהוא נתן לי כ"שָבעס אויבסט"- פרי של שבת.

רק לימים כאשר העליתי פרק זה בנעורי בספרי "גשר של נייר"  בתחקיר שערכתי התוודעתי לאברהם מרדכי סגל  בשכונת גאולה בירושלים.

האדמו"ר מגור- האחרון בפולין.

זה היה  במשרד של מכון "עמודי אור" שבראשו עמד וחקר את תולדות חסידות גור. האיש בר אוריין "בור סוד שאינו מאבד טיפה" אף גילה לי בארכיון את הברכות שהחליפו בעיתון בשעתם  סבי דוד ניידט והמחותן, יהושע בלאושטיין, האבא של  דודי אברהם, שנישא לדודתי, בתו של דוד ניידט, לרגל נשואי ילדיהם. שני שועים יהודים, נשואי פנים ונגידים בעמם ,החליפו את הברכות ביומון היידי "דאס ידיישע טאגבלאדט" בשפה נמלצת ובעברית. וגם זאת הייתה לי הפתעה. מה פתאום עברית בביטאון ביידיש.

על ארץ ישראל בכלל ועל השלום בפרט.

בתנועה הציונית בכלל ושל פולין בפרט הפיצו שמועה אשר כפי שלמדתי באותו תחקיר הייתה זדונית ומכול מקום  חסרת יסוד שלפיה  "אגודת ישראל" מנעה מאנשיה לעלות לארץ ישראל. אין דבר רחוק מזה. ראשית, כפי שצוין ,האדמו"ר בעצמו ביקר כמה פעמים בארץ והתכוון לשבת בה קבע. שנית הצמרת של חסידות גור ו"אגודת ישראל" בהכירה את המצב הכלכלי הקשה של הקהילה החרדית בארץ ישראל לא רצתה להעמיס עוד נפשות על "כספי החלוקה" בהקשר זה שמעתי מסגל סיפור משעשע. יהודי בא אל האדמו"ר וביקש את ברכתו לעלות לארץ ישראל האדמו"ר אמר שזאת מצווה, אבל  במה הוא יוכל לפרנס את עצמו. האיש השיב לו כי הוא יעשה יין. "וממה תעשה יין?"- תהה הרב. מ"רוז'ינקיס"-צימוקים – ענה לו האיש. על כך הגיב האדמו"ר מגור. "אתה נוסע לארץ ישראל, ארץ הגפן, ותעשה יין מצימוקים, כמו שעושים כאן עניי עמך? אתה לא תוכל להתפרנס ובמקרה הטוב תחיה על חשבון אחרים שמרוויחים לחמם בזיעת אפיהם, או תצטרף לאלה שנזקקים לעזרה מבחוץ ". בכך הניא האדמו"ר את החסיד מלעלות לארץ וליפול כלכלית על שכם הקהילה הדלה בארץ ישראל . בקרב הקהילה היהודית בפולין, רבים מהם היו עניים מרודים.  בהקשר זה כשנשאלתי באחד הראיונות האם אני מוצא הבדל בין החסידות כפי שהכרתי אותה בפולין לבין זאת בארץ אמרתי: "שם נסעו בכרכרות אבל קדימה. כאן הם נוסעים במכוניות- ברוורס."

 

 

על מידת הליברליות של סבי, חסיד ומנהיג חרדי ,למדתי עם הזמן. לשתיים  מן הנכדות המבוגרות של סבא,שאמם,בתו, נפטרה -הוא  רכש בעבורם סרטיפיקאטים לארץ ישראל , קבל את ברכת ידידו האדמו"ר והן באו לארץ . בניגוד לבנות "אגודת ישראל" שלמדו ב"בית יעקב" הם למדו בנהלל .אביהם היה ציוני.

 

סבי, דוד ניידט.

ואף על פי כן היה קשר הדוק בין הבית החסידי של סבי ואבי לבין הצעירות שנסעו לארץ ישראל כציונים. הפתעה גדולה חיכתה לי כשבת דודתי הראתה לי מכתב ארוך בעברית מודרנית שהיא קבלה מאבי, שנמנה עם "התורכים הצעירים", של חסידות גור. יתרה מזאת בין חמשת האחים של סבא, הנטייה הדתית ירדה עם הגיל שלהם. הצעיר פנחס שעלה לארץ בשנות השלושים, היה חילוני מוחלט. אבל בכול הנוגע לשלום ואחווה בין האחים זאת הייתה הדוקה מאוד וחמה מאוד. ובכך ללא ספק האדמו"ר מגור שימש כסמל. הוא היה איש שלום, בין יהודים ליהודים, בין חצרות החסידים לבין עצמן , בין הדתיים לחילוניים, ובין יהודים לעולם. באחת ההתבטאויות שלו הוא כתב "אם אין שלום אין כלום"

 

עשה לך רב נצחי.

בעקבות החלטת בג"ץ בעניין פתיחת מרכולים בשבת, פרסם רבה הראשי של תל אביב -יפו,הרב ישראל  לאו, פנייה אל ראש העיר רון חולדאי וביקש ממנו שלא לאשר את התקנה שמאפשרת למרכולים לפעול בשבתות וחגים. בפנייה צוין בין השאר כי "זעקת השבת פורצת לבי,ואיני יכול להחריש. ההצעה שלפניכם תגרום לא רק לחילול השבת אלא אף לביטולה חלילה"- נאמר בהודעה.

כמה תמיהות עוררה בי פנייה זאת. הראשונה שבהם מדוע נזקק  רבה של העיר תל אביב לצינור התקשורתי הפומבי כדי להגיע אל ראש העיר, שללא ספק דלתו פתוחה בפניו. התמיהה הגדולה יותר היא מדוע מסכים הרב ישראל לאו לשמש בכלל בתפקיד של רב ב"עיר החטאים". מה גם שאין בה מועמדים רבים של "חוזרים בתשובה".

אני מכיר את הרב ישראל לאו זה שנים. ילד שואה שהיה בן שנתיים כשפרצה מלחמת העולם השנייה וניצל הודות לאמו ולתושייה של אחיו, נפתלי לאו-לביא, מכר ומודע שלי , עיתונאי ידוע ויועצו של משה דיין.ישראל לאו שמש רב ראשי לישראל, רב של תל אביב בשנים 1988-93 ,חתן פרס ישראל למפעל חיים.הוא משמש כיום יו"ר המועצה של "יד ושם". האיש הוא בר אוריין מובהק, בעל זיכרון פנומנאלי, יכול לצטט קטעים שלמים מן התורה או מן המשנה והתלמוד.נואם בחסד , חד לשון ועט, ומבוקש מאוד בקרב  אצולת הממון והפוליטיקה,בין השאר בעריכת חופות וכיו"ב אירועים דתיים. הרב לאו מילא תפקידים בהוראה, בהדרכה, בתפקידים ציבוריים שונים ובכל מקום הצטיין בדרכי נועם. הרב ישראל לאו בהחלט יכול להכריז על עצמו כמי ששייך לבית הלל. הוא זכה לתוארי כבוד, לעיטורים ולאותות כבוד בישראל ובעולם. הוא אדם שנעים להתרועע אתו, והוא אישיות כובשת. דומני שזה מדבר על הערכתי לאדם זה.

imagesmoeitza yablonka lau

מימין הרב לאו ב"יד ושם" משמאל "בכנס היסוד של המועצה הציבורית ל"פרויקט תרומת ניצולי השואה למדינה". לצדו ההיסטוריונית פרופסור חנה יבלונקה.

משום כך נשאלת השאלה בשביל מה לו לאיש הזה שזכה לכבוד וליקר, למחזר את כהונתו כרב ראשי  של תל אביב יפו, ואיש אשכולות זה  הגיע השנה לגבורות. הרי כאיש נבון  הוא מכיר את נפש התושבים בעיר הזאת ,שרובם לא "עושים להם רב", אינם זקוקים לו ואלה שזקוקים יש להם מועצה דתית. במקביל נשאלת השאלה, והיא נשאלה בפנייה אל ראש העיר רון חולדאי,(שלא השיב עליה)  אם כבר -אולי רצוי להביא לתל אביב רב מן הזרם הקונסרבטיבי, הזרם הגדול ביותר ביהדות בכלל וביהדות של  הקהילה היהודית אמריקאית בפרט. יהיה בכך כדי לתקן את העוול שהמדינה ,שנשלטת בידי צמרת קלריקלית, עושה לזרמים הלא אורתודוקסיים. וערך לא מבוטל יהיה לקָרֵב את הציבור הרחב למורשת ישראל, שגם מי שאינם דתיים חפצים בה ומי שמרחיק אותם ממנה זה הממסד החרדלי .רון חולדאי, גם כפוליטיקאי יכול להרשות זאת לעצמו,בוודאי שבמישור המוניציפלי. זאת בהנחה שהקדנציה של הרב לאו מסתיימת מתישהו.

]

קדושה קטלנית

    קץ למזבחות שווא ולפולחן המוות.

חסד גדול עשה עימנו משה רבנו,אבי דת ישראל, לא רק בחייו כי אם גם במותו. זאת בכך שבמותו של מייסד העם הוא דאג שאיש לא יידע את מקום קבורתו. שערו בנפשכם בחיפוש העם אחר עצים ואבנים שמסמלים את קברו של משה  הוא מגלה איזו תלולית בגבול סיני  שהיא של  מנהיג אחת משיירות הגמלים של שבט התיאהא.  שבט התיאהא  נדד בתקופת הנביא מוחמד מחצי ערב לסיני שם קיבל את שמו הנגזר ממדבר התיה- הוא מדבר סיני. הבדווים קוראים לו מדבר התועים .אבל הסוגדים לקברים לא היו תועים אלא מכריזים עליו  כעל קברו של משה רבנו. שום אזהרה של גורמי ביטחון ישראליים לא הייתה מונעת ממאות אלפי ישראלים ,ואפשר מיליונים, לפקוד את הקבר הקדוש ביותר של העם היהודי בסיני . ומי יודע אם מספר הקרבנות ב"עליה לרגל" לקבר משה לא היה עולה על מספר של "עולי הרגל" למכה השנה- יותר מאלפיים.  שכן בניגוד לנאמר ולנקבע בכתבים, עם ישראל סוגד לעצים ולאבנים,לפסילים, ומכנה אותם מקומות קדושים, גם אם מומחים לדבר חושבים כי במקום מצויים לא עצמות של יהודי אלא של נוצרי, ובמקרים מסוימים לא עצמות של אדם אלא של בהמה. שלא לדבר על "סלעים" מסוג "סלע קיומנו" של ביבי נתניהו והמפולת הביטחונית ושפיכות הדמים בעקבותיו.

האם עשיתם פעם חשבון כמה אנשים נהרגו בשל מקומות קדושים. זאת בשעה שהם לא רצו להיות קרבנות, ולא היו צריכים להיות קרבנות. בתקופת נתניהו , כאמור, היו אלה אירועי הכותל,אשר דם רב, יהודי וערבי נשפך. באותו "קבר יוסף" שהובער לפני כמה שבועות, ושהיה מוקד להשתוללות פלשתינית,לפני שנים, נהרגו חיילים, בנים של הורים שחשבו שבניהם נשלחו כדי להגן על המדינה. ששה  חיילי  צה"ל נהרגו בקרב על קבר יוסף, במהומות שפרצו בשל הוראת ראש הממשלה דאז ביבי נתניהו במוצאי יום הכיפורים על פתיחת מנהרת הכותל. חיילים שעשו דרכם לחלץ כוח צבאי שנלכד בעת המהומות ליד הקבר נלכדו באש פורעים ערביים בפאתי שכם וששה מהם נהרגו.רבים נפצעו. ואין לכך כול קשר ממי הסוגדים לקבר יוסף מקבלים את השראה.  אם זה מאיזה מקובל בארץ או מרב שנמלט מן הארץ בשל חשד שהוא סוטה מין- צבא ההגנה לישראל, שנכדיי משרתים בו, (והעולים לקבר יוסף ככול הנראה לא משרתים) לא צריכים לסכן את חייהם להגנה על אנשים אלה. אילו אני, ששרתי במלחמת יום העצמאות, מצטווה היום להגן על קומץ מפירי חוק שמסתנן כמו גנבים בלילה לקבר יוסף, ונתקלים בהתנגדות ערביי המקום-  אפשר והייתי מסרב לשרות. גם  לא בהגנה על מפירי חוק וסדר ולא פחות כמחאה על שלא לשם כך צבא ההגנה לישראל נלחם  ומסכן את חיי לוחמיו..

כאילו חזרנו אלפי שנים לאחור כאשר קהילות שבטיות הקריבו קרבן אדם, בייחוד ילדים,  על מזבח האמונה באלוהיהם , ברוחות, בדמות חיות, ובגורמי שמיים שהאמינו בהם. האינתיפאדה השנייה התחילה כאשר אריאל(שרון) צעד להר הבית כאות של התגרות. המהומות העכשוויות פרצו לאחר שאריאל(אורי) עלה להר הבית מתוך אטימות שמאפיינת את האיש הזה.

    קדשי ישראל  הם החיים.

אני חושב כי הדבר הקדוש ביותר אלה החיים. וגם אילו לא התפקרתי ונשארתי יהודי דתי חרדי כמו אבותיי ,הייתי מוצא תימוכין בנאמר בפרשת "קדושים". הציווי האלוהי הוא " קדושים תהיו לי כי קדוש אני".במילים אחרות העם היהודי הוא קדוש. חייו קדושים. אשר למקומות קדושים, המקום היחיד שמוזכר בכתובים כמקום קדושה הוא הר סיני, מקום מתן תורה. רק בהקשר זה נאמר "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא"-  (שמות- כ') מכאן נקבע שגם המקדש היה מקום קדוש, וזאת משום שרוח הקודש הייתה בו. מאותה סיבה מקדמת- דנה ,הוזהר העם שלא לסגוד לפסילים ועגל הזהב הייתה הדוגמה הראשונה שבגינה משה שבר את לוחות הברית. לקטגוריה הזאת של אבנים, שייכות גם קברים שמסומנים על ידי מצבות ואנשים חובשים כיפה שהיא סמל דתי. "לא המתים יהללו יה ולא כול יורדי דומה"- אומר תהלים.בכך מסמלת הדת היהודית את פולחן החיים במקום פולחן המוות.מי שסימל ומסמל את פולחן המוות הם הנוצרים, שהסימן הבולט ביותר הוא ישע הצלוב. ולא זו בלבד. מי שיצר את הפסילים, גם של גדולי העם היהודי  היו  הפסלים והציירים הנוצריים..מיכלאנג'לו צייר את דוד המלך, רמבארנדט צייר את משה שובר את לוחות הברית. והיו עוד. הדת היהודית קובעת ש,"לא תעשה לך פסל". סגידה לקדושים  וכיוצא באלה אצל הנוצרים,  אין לה זכר בכתובים.

בכך אני לא פוסל אלמנטים  מונומנטליים שיש בהם עדות של דת או לאום. כזהו הכותל המערבי. הרי הכותל לא היה חלק מן המקדש. הוא היה חלק מן החומה שהקיפה את הר הבית. לקדושה הוא זכה אחרי ימי הביניים. אני לא רואה בו קדושה, כשם שאני לא רואה קדושה בממצאים השונים של ארכיאולוגיים  באתרים בארץ. יש להם חשיבות  לאומית והיסטורית גדולה. ומי שרוצה- גם פוליטית. לגבי קבר יוסף שנמצא ליד מחנה הפליטים בלאטה בפאתי שכם, יש גרסות שונות אשר לאוטנתיות של הקבר. אבל  די לי בעובדה שבמסורת נקבע שזהו קבר יוסף. אגב], יוסף בחייו לא היה אדם קדוש. מדוע במותו הוא כזה. זאת שאלת אחרת. אבל  גם אם הוא כזה ויש שמאמינים בכך, אני מכבד זאת. אבל לא הייתי רוצה שנכדיי בשרות צבא ההגנה לישראל ייהרגו בגין אותה אמונה שהיא נחלת חלק של העם. כול אחד באמנתו יחיה, ואם באמונתו , הוא מבקש ,חלילה ,למות מות קדושים חלקו לא יהיה  עימנו, עם כול העם שחפץ חיים הוא. גם התאבדות אסורה בדת ישראל. ובייחוד יצוין כי  "התורה היא עץ חיים למחזיקים בה".

זה אמור לא פחות ואפילו יותר לגבי הר הבית . דומני שקריאת הניצחון "הר הבית בידינו" הפכה ל"הר עֵבָָל" שרובץ עלינו מאז וימשיך להיות לקללה ולא לברכה. .וזה היה בתוקף גם אלמלא הבטיח ראש הממשלה להציב מצלמות על הר הבית כדי להוכיח שהסטאטוס קוו נשמר.הפוסקים הגדולים בכול הזמנים וגם בימינו קבעו איסור עליה להר הבית,ודווקא בשל קדושתו. אבל בשל היותי לא דתי,ולא אנטי דתי,ומשום שאני מכבד גם את האמונה של אחרים  אמת המידה שחלה עלי כאזרח ישראל, ועל ממשלתי שמייצגת אותי היא שיש לכבד זכותו של אדם, או של קבוצה כול עוד הרצונות והאמונות שלהם  לא מתנגשות עם האינטרס של הרוב. שלא לדבר על סכנה פוטנציאלית לחיי אדם.

ha r habait post

"הר הבית בידינו"

מסגרת התייחסות במדינה כזאת,כפי שאני תופס אותה, היא חד משמעית.לא מקריבים חיי אדם בשל היות המקום קדוש, בין אם זה ליהודים ובין אם זה לערבים, שאימצו לעצמם את הר הבית כמקום קדוש שלהם, במשך מאות שנים לפני קום המדינה.זה חייב לחול על כול "המקומות הקדושים", כולל  הקדושים החדשים. אבל בראש וראשונה אני מכבד את החיים,.והחיים במדינת ישראל- במזרח הפרוע הם הפקר. רצח בכבישים, רצח בשכונה, רצח על "כבוד המשפחה" ורצח שלא על כבוד המשפחה, רצח  פלילי, רצח בשם האמונה,  רצח של תמימים,, רצח בתוך הקו הירוק ורצח מחוץ לקו הירוק. מספידים וקוברים, והבא בתור עם "אל מלא רחמים".. פסי היצור של תעשיית המוות לא יודעים אבטלה. התרגלנו לזה,חושינו קהו, וראש ממשלתנו מבשר לנו שהחרב עדיין מונפת..

אין שום מקום להשוואות כאשר הן מבואות בצורה קוניונקטוראלית, תעמולתית, בוטה וזולה. אפשר והערבים שונים והם כן מוכנים להקריב חיי אדם. זה נשמע  גם בסיסמאות המתלהמות שלהם. ראו מה קרה כאשר יותר מאלפיים עולי רגל  נדרסו למוות על ידי המון דוהר במכה . אפילו האיראנים שכמה מאות מהם נהרגו באסון הזה, והם עוינים את הסעודים, רק צייצו. אחרים בקושי פתחו את הפה. הם מתו על קידוש אלוהיהם ומוחמד נביאו. אני ושכמוני לא מוכנים  לזה..ולא לבלבל זאת עם ריבונות על השטח, שבין אם אני מסכים לכך ובין אם לאו- לכך אחראית המדינה והממשלה.מי שמפר ריבונות זאת במדינת ישראל ואחריות ביטחונית בשטחים ,בין אם הוא מחבל פלשתיני או טרוריסט יהודי, אחת דינו, להביאו למשפט.

מה שעשה אתמול ח"כ בסאל אטאס, מן הרשימה הערבית המשותפת, שהוא נוצרי, בעלותו להר הבית, זאת שערורייה  שבה הסיעה  שלו חייבת לטפל, שכן יש לו חסינות. זאת היא פרובוקציה מכוערת בייחוד ממי שאינו מוסלמי, ובזיון לדת  הנוצרית.ראו אלה דברים נקלים  נעשים בשם הדת. ואולי שוחרי הדת האמתיים, מבקשי שלום, ויש כאלה , יעשו הכול כדי שהדת לא תהיה "אופיום להמונים" כפי שראה זאת חוזה הסוציאליזם קרל מרקס, אלא גם לא רעל להמונים, בייחוד המונים נבערים מדעת ומדת. אולי מעז ייצא מתוק ובכך נביא את התפיסה הידועה של חוזה המדינה כי הדת שייכת לבתי הכנסת או למסגרות של המאמינים בה, אבל לא למדינה. אולי סוף ,סוף תבוא ההפרדה המיוחלת בין הדת למדינה,ואלה ואלה יחיו בדו קיום מכובד, אבל יחיו.

המוות, אדוני ראש הממשלה, היה השכן שלי ודלתי הייתה פרוצה. זה לא היה המופתי שרצח את משפחתי.ומי שחושב ככה ואומר ככה הוא רוצח ההיסטוריה וייזכר לדיראון עולם.. באתי לכאן ולחמתי על עצמאותה של המדינה כדי שהיא תקום . היא קמה והיא חזקה , ההחזקה ביותר בכול המזרח התיכון, והתכלית היא שאנו ובנינו נחיה בה בשלום ובשלווה.

המשיחיים וה"סובוטניקים"

תשובות ללא שאלות.

"בקרוב יעביר נתניהו את שרביט השלטון לידי מלך המשיח"- קוראת כרזת פרסומת גדולה בעיתונים  שפורסמה בסוף השבוע שעבר ומודגשת בצהוב חזק. http://getmoshiach.com. אגב לפי השם: "מושיח" ניתן להבין שזה יבוא אמריקני, כמו שהרבה מן הקנאות הדתית, התימהונית וההזויה, כולל "תג מחיר", בא מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. ובאמריקה כמו באמריקה משיח צדקנו לא יבוא רכוב על חמור לבן  אלא על גלי הרשתות הווירטואליות.ומכיוון שגם אנו כאן  רואים עצמנו מתקדמים, זה נקלט יפה  והציבור הישראלי עובר לאווירה משיחית. אווירה משיחית היא כידוע אווירה של המתנה. ושכממתינים, כול הדברים שקורים, בעיקר דברים רעים, הם "אתחלתא דגאולה". כדי להריע לקראת  בוא  המשיח, מתפרסמת מודעה ,שוב כפרסומת גדולה, על ",שופר בפארק" שבה נקראים האנשים ",,לפתוח את השנה בחוויה מיוחדת ומרגשת..לשמוע תקיעת שופר." על המודעה חתום גוף בשם "יחד " זהות יהודית בקהילה- אור תורה סטון"-סלע קיומינו- תוצרת אמריקה שביבי אימץ.

shofar bapark - עותק?????????????

ישראל של שנות אלפיים הפכה ל-"צ'יביטה דֵאי"- עיר האלוהים. לפי סקר ערב ראש השנה של עיתון הארץ 70% מכלל היהודים מאמינים באלוהים.במוסגר אני מתוודה שיש לי בעיה אתו, כשריד השואה. הרי גדלתי בבית חסידי עד כדי כך שבערבים לקראת השינה, נעמדנו שלושת האחים  על המיטה ולפי הוראת האומנת הקתולית , חוינצקה, קראנו "שמע ישראל" והוספנו "מימיני מיכאל, משמאלי גבריאל ועל ראשי שכינת אל". אבל כשהשואה התרחשה על עם ישראל, חיפשתי את אלוהי ולא מצאתי אותו. פרופסור צבי בכרך היסטוריון ומרצה באוניברסיטת בר אילן, וניצול שואה, בהופעה בפני מועצת יד ושם התוודה  שהוא "ברוגז עם אלוהים". כאדם דתי שעבר את השואה הוא לא יכול היה להשלים עם העובדה שבורא עולם, לפחות עמד מנגד, כשהשמידו את עמו. מאידך הוא לא היה מוכן לשבור את לוחות הברית. ה-ברוגז שלו היה איזה סמל של אי נוחות.לעומתו אני לא התפייסתי אתו מאז. אבל אני מאמין שאיש באמונתו יחיה אם אכן הוא מאמין, ולא מעמיד פני מאמין, או כאשר בצר לו, הוא מוצא אותו, ברווחתו- אין לו שיג ושיח אתו.

אולם  ,לפי השקלול של אותו סקר, מסתבר כי הרוב הוא בעד נישואים אזרחיים, בעד תחבורה ציבורית בשבת, בעד נישואים חד מיניים וכיוצא באלה תופעות של העידן החדש. וזה לדעתי המלכוד -במונח פופולארי: לעשות עם ולהרגיש בלי, של החברה הישראלית בסוגיה זאת או אחרת.catch

זה נכון מה שכותב סגן הנשיא המכון לדמוקרטיה,פרופסור ידידיה שטרן,כי ב"הוליזם" שלנו אנו עושים הכללות. וכי לא כל הדתיים הם טפילים, ולא כול החרדים הם נגד הסובלנות כשם שלא כול השמאלניים הם אנטי לאומיים. הבעיה היא מה שקרוי "העשבים השוטים". המונח הזה מוצא חן בעיני, שכן הפרוש שלי הוא אחר מן המקובל. הם לא שוטים,בבחינת אווילים אלא בבחינת שוטים שמצליפים על הציבור שלהם ועל כולנו, משל היינו בהמות משא שעלינו לשאת את המטען הדתי, הרוחני , הפוליטי והביטחוני כפי שהם מבינים אותו. התוצאה היא שבמדינת ישראל  הדימוי הדתי הוא צבוע חזק, אמצעי להשגת מטרה. ומי שעושה זאת בהצלחה רבה הם הגורמים הלאומניים חרדיים הקלאריקאליים. הראשונים, ובחוד החנית- אנשי ההתנחלויות -כופים עלינו את מדיניות החוץ והביטחון  והאחרונים- את אורח החיים בפנים. הדוגמה האחרונה היא השבת.פיתאום בשלטון הנוכחי- הדתי לאומני, נזכרו בכדורגל בשבת.

הסובוטניקים והקרב על השבת.

עכשיו מחכה לנו, עם סיום חופשת הקיץ, והיורה- המערכה המתחדשת על השבת. ובמאבק כמו במאבק אצלנו, משתמשים בשבת, או בכול דבר קדוש, למען העסקים, פוליטיים או מסחריים. אין דבר קדוש כמו עסקים. ומורי הלכה בעניין זה הם האמריקנים.הביזניס הוא שהפך את חג המולד, לחג המוני והמגָדלים של  תרנגולי הודו במערב התיכון הפכו את "חג ההודיה" לאירוע שבו מככב תרנגול הודו. חג ההודיה ללא תרנגול הודו, הוא כמו פסח בלי קניידלעך.אבל שם, אין איש כופה להדליק את עץ האשוח ב"קריסמס" או לאכול תרנגול הודו ב- חג ההודיה . אצלנו ,בעלי החנויות שחשים עצמם נפגעים  כתוצאה מן המצב הקיים נהפכו למקדשי שבת, כיום מנוחה. חידוש מסורת ה"סובוטניקים" בשעתם.

באמצע המאה ה- 18 הוקמה בדרום רוסיה תנועה של שומרי שבת, בשפה הרוסית "סובוטניקים". בגלגולם הראשון הסובוטניקים היו שומרי שבת, שבתו ממלאכתם ביום הזה,וגם לא עסקו בעבודות בית. יום  השבת היה יום התפילה והמנוחה.כול שאר  המנהגים והמסורת היהודית לא היה שייך. לימים, רבים מהם התגיירו ואף עלו לארץ, אחרים התערו בחברה הרוסית.

נזכרתי בסובוטניקים,כאשר במרחק 200 שנה, המאבק של בעלי עסקים שונים נגד פתיחת מקומות קנייה בשבת בתל אביב, לבש צביון דתי ולא עסקי. שכן רבים מבעלי המכולות הללו,שאינם רעבים ללחם, אין להם כלום ולדת. אבל במדינת ישראל במאה ה-21 אין זה דבר פסול להשתמש בדת, גם תוך זילותה, למען הביזניס.וגם להפך. העיר תל אביב היא בעצם העמדה האחרונה  במערכה על חופש הדת בישראל. אמנם, בניגוד לחיפה,אין בה תחבורה בשבת, תופעה רעה לעצמה, אבל בתחומי התרבות, החברה, האוכל, הבידור ועוד היא די חופשית מכבלי הממסד הדתי. וחי בה גם ציבור דתי שנוהג באורח החיים שמקובל עליו וגם על הסביבה. לא זו בלבד שבעלי העסקים משתמשים בנימוק הדתי למען העסקים שלהם אלא שלעזרתם בא שר הפנים,והוא שקובע מה מותר ומה אסור בשבת. לא מפני שהוא דתי, הוא לא דתי, אלא מפני שבכך הוא משרת את העניינים הפוליטיים של מפלגתו, אם הקונסטלציה הקואליציונית דורשת זאת . ההתערבות המפליגה של השלטון המרכזי בענייני השלטון המקומי, הוא סיפור אחר, אחד הסממנים של שלטון ריכוזי אוטוריטארי, שבמקומות מתוקנים עבר מן העולם. התערבות בוטה זאת של הממשל בעניין פנים מוניציפאלי מזמן הייתה צריכה להיפסק בחברה שטוענת לכתר הדמוקרטיה,שנשמט ממנה, ולובשת גם בתהלוכה זאת את "בגדי המלך החדשים". החברה הישראלית נוסעת ברוורס ודורסת.

הפרת החג הנוצרי על ידי היהודים בניו יורק.

בשנות ה-50 של המאה הקודמת בעת היותי שליח תנועת ",הנוער הציוני" בארה"ב, אני וישראלים כמוני נהגנו לשוטט בימי ראשון ב"ברובע המזרחי התחתי" של ניו יורק לעשות "שופינג" בעיקר מוצרי חשמל זולים בשביל הבית שהיה שרוי בצנע. ברובע הזה עדיין התגוררו יהודים , לאחר שרובם עברו לרבעים אחרים, בעיקר ברוקלין וקווינס בדרום וברוקנס בצפון העיר.אבל רוב העסקים ברחובות כמו "איסט ברודוויי", אסקס","גראנד" ,"דלאנסי" ואחרים היו יהודיים.והחנויות היו פתוחות בימי א' לא רק לישראלים אורחים אלא לתושבים רבים. המוצרים היו זולים, לא רק בגלל שהארנונה בחלק הזה של העיר הייתה נמוכה אלא ששטח החנויות יכול היה להגיע ל25 מ"ר, כולל חלון הראווה שהיה חלק מן החנות.ולא אמר מוצר "צר לי המקום" בחנות של משפחת אוקס היו בדרך כלל שני אנשים, אוקס האבא שהיה למטה, דחוק, בין קרטונים עם מוצרי חשמל,ושולחן קטן שגם הוא היה עמוס, ואוקס הצעיר שהיה למעלה, על הררי הקרטונים. זה היה מקום הקבע שלו. ,"שלומיק, תבדוק אם יש לך שם 'ואקום קלינר'  עם מוט טלסקופי של ג'י אי" צעק האבא .ושלומיק חיפש ולאחר כמה דקות שלף את שואב האבק באריזה מאובקת . הכול צפוף, כפי שיהודים אוהבים וחם, טוב לנשמה וטוב   לעסק. יהודים ונוצרים זרמו אל החנות בימי א'. לא שמענו ולו צפצוף אחד ,לא מקרב הקהילה הפרוטסטנטית ולא מקרב הקהילה הקתולית.אלה, חלקם הלכו לכנסיה ביום ראשון, כפי שיהודים הולכים לבית הכנסת בשבתות. לימים העניין השתנה,וכיום עסקים רבים פתוחים שבעה ימים בשבוע. מי שרוצה לנוח נח בשני ימי השבתון, שבת וראשון. הדת לא שייכת לעסקים ואלה לא שייכים לדת.מי שעובד בשבת מפוצה במנוחה ביום אחר בתוספת בונוס.

 המסורת התל אביבית.

ככה כותב עידו  קינן בפרסום " טיים אָוּט." :"בתל אביב מתגוררים אלפי רווקים ואנשים מחוסרי משפחה, הסועדים רק במסעדות", כתב ראש עיריית תל אביב הראשון, מאיר דיזנגוף, במכתב לקבוצת חובבי ציון מפולין. הוא ביקש  להסביר להם למה העירייה לא יכולה לסגור את בתי האוכל של אותם הימים בשישי־שבת. " חשוב לזכור כי לתושבים המתגוררים בדירות קטנות, חנויות המזון הן לעתים המזווה", כתב ראש עיריית תל אביב הנוכחי, רון חולדאי, בסטטוס פייסבוק שבו הסביר למה העירייה חוקקה חוק עזר עירוני חדש שיתיר פתיחת מרכולים בשישי־שבת. כמעט 80 שנה עברו בין מכתבו של דיזנגוף ב־1935 לסטטוסו של חולדאי ב־2014, ומאבקי השבת של תל אביב רחוקים מלהסתיים".

במאמרו סוקר קינן את ההיסטוריה של מאבקי הדת בתל אביב עוד לפני קום המדינה,והסוגיה מעניינת מאוד שכן גם אז זאת לא הייתה חזית דתית מובהקת כנגד חזית חילונית מובהקת.השלטון המנדטורי, איזן את מדיניות החוץ שלו,בתקנות שהיה בהם כדי להפיס את דעתם של חוגים דתיים. גם בתל אביב תקעו בשופר גדול בערבי שבת והעיר תל אביב עשתה הפסקה.הציבור, ובעיקר הדור הצעיר זעם. מי שפרץ את חומת השבת היה ראש העיר שלמה -צ'יץ' להט שהחליט לפתוח בשבתות מסעדות, בתי קפה,אירועי תרבות ואמנות .

מכולות מול רשתות בתחפושת דתית.

כרגיל  במקרים כאלה די אם מישהו בועט כדור לשער ויהיו שיצטרפו למשחק.קובי ברמר, בעל מכולת משיינקין ניצב מול הרשתות הגדולות ובעלי עסקים דתיים ולא דתיים הצטרפו למערכה וגויסו כספים רבים לתעמולה   לפרסום ולעורכי דין. ככה הוקמה חברה בשם "שבת מנוחה".נוצרה סימביוזה בין הדת ובין בעלי עסקים אמידים דתיים,במערכה מול העירייה.

במאמר מתוחקר שפורסם בשעתו במגזין ד'מרקר צוין  כי קובי ברמר, דור שני בעסקי המכולות ובעל מכולת קטנה בשינקין, שהחל את המאבק, טוען שאינו חובש כיפה או שומר שבת ולדבריו המאבק "לסגירת העסקים בשבת לא היה  מאבק דתי, אלא מאבק סוציאלי של בעלי עסקים." מצוטט:"עשיתי וזאת (היציאה למאבק לסגירת העסקים בשבת – עד"מ ונ"ט) כיהודי שדואג למדינה שהילדים שלו יגדלו בה. יש פה מדינה יהודית ואני רוצה שישמרו על הצביון היהודי שלה. לא הדתי, היהודי", בתשובה לשאלה מדוע יש במכולת ספרי קודש רבים ענה כי "המכולת היא של אבא שלי והוא דתי מאז שחזר בתשובה לפני 15 שנה. הוא עובד בחנות כל יום עד השעה 13:00. חוץ מזה, אין יותר ברכה מספרי קודש בחנות. אני לא מתבייש להיות יהודי. גם אם יש קשר בין דת למאבק זה לא משנה כי יש חוק במדינה וכל הערכאות פסקו לטובתנו. כשהקוף לא יודע לרקוד הוא אומר שהרצפה עקומה, וכשראש העיר לא רוצה להודות שהוא עבריין הוא אומר שזו כפייה דתית"

ככה לא פחות ולא יותר. אלא שלא המדינה,ולא העיר תל אביב, ולא שום עסק הוא לא של קובי ברמר או של אביו.איש אינו כופה עליו  שחנותו תהיה סגורה בשבת, כמו שאיש לא כופה עליו את אורח חייו. אבל שהוא לא יכפה עלי את אורח חיי. ובהקשר זה אני מבקש לציין כי מחבר רשומה זאת רחוק מלהיות אנטי דתי.הוא גדל בילדותו בבית חרדי מאוד,ובגיל צעיר מאוד הלך לחדר  ולמד מצוות.אין לי בעיה לעמוד מול קובי ברמר ולצטט מה שלמדתי ב"גירסא דינקותא" .השבר עם אלוהים בא לי בגיל 13  בשואה. אבל  מהמורשת היהודית היפה שאותה ירשתי, לא רק  שלא נפרדתי ממנה, אלא השתדלתי  להנחיל אותה  לדור הבא. לכן לפחות  מבחינתי, ואני מאמין שגם מבחינת הרוב הלא דתי, זאת לא מערכה אנטי דתית. זאת מערכה על לב לבה של חברה חופשית, שבה כול אדם זכותו לקיים את אורח חייו, וחובתו לכבד זכות זאת לזולת. זאת התורה כולה .בעצם מי שמכפיש את הדת היהודית,ומבריח מהם אנשים לא דתיים, הם אלה שקוראים לעצמם "דתיים" , גם הקנאים וגם אלה שלא פותחים פיהם ולא עושים מעשים.

הנה בירושלים, החילונים שלא ברחו ממנה עדיין לא נואשו. ובשבת לפני חודש  נפתח מכלול קולנועי באזור מרכזי, רחוק מן השכונות החרדיות. הפגנת ההמונים הדתיים שאירעה באותה שבת תוארה על ידי  אנשי העירייה כאקט פולטי ולא דתי. ולכן במאבקים שהם פוליטיים הזירה היא הכנסת או קבוצות לחץ.לא בשם הדת.  נגד הטייקונים צריך להיאבק בחזית אחרת ולא במסווה של קדושת השבת. מכיוון שגם בד'מרקר וגם בפרסומים אחרים ישנה קונקורדנציה שלמה  בנושא, מכול היבט שהוא, דתי,עסקי, משפטי, פוליטי- חומר רב למי שמעוניין להכיר את הרקע, לא ארחיב בנושא.

הריכוזיות הממסדית.

אך יש היבט שמסגרת ההתייחסות שלו היא רחבה יותר מאשר עסקים פתוחים בתל אביב בשבתות.היבט זה נוגע לריכוזיות. במערכה נגד שלטון ההון, אנו מתמקדים בריכוזיות של  עסקי הטייקונים, אשר משתלטים על נכסי המדינה, וסוגיית הגז היא רק אחד מהם. אבל גם ריכוזיות זאת מקורה בשלטון, אשר הופך את האזרח לחסר אונים וזכויותיו כפרט נדרסות.  עם קום המדינה טבעי היה שהמדינה היא שתחלוש על תחומים רבים כדי לאפשר את פיתוחם כי לא היה גורם פרטי שיעשה זאת. אבל מאז חל שינוי רב,אצלנו ובעיקר בעולם הדמוקרטי. בארצות הברית של אמריקה השלטון הפדראלי  מתרכז בעיקר בדברים החיוניים של השלטון.  כמו מדיניות חוץ, ביטחון,רגולציה מוניטארית, פיקוח על משאבים  ועוד .תחומים רבים הם בשליטת המדינות של הפדרציה, ומשם בשליטת השלטון המקומי.גם אם וושינגטון  הייתה רוצה שעסקים יהיו סגורים בימי א',(כמו העסקים של היהודים שהיו פתוחים בימי א' בניו יורק) היא לא יכלה לכפות זאת לא על מדינת ניו- יורק ולא על העיר ניו -יורק. כאן יש שר פנים שמתערב, שר תחבורה שמתערב,וכל מי שחושב שיכל להבנות במפלגתו, במרכז, או במקום אחר, על חשבון תושבים מקומיים שיש להם אינטרסים אחרים לניהול אורח חייהם,  דוחף את אפו הארוך לנושאים ששייכים לתושבים ולרווחתם. לו בשל סיבה זאת בלבד, שיטת הבחירות הייתה צריכה להשתנות.

בירושלים החלטת העירייה לסגור את המרכולים שפתוחים עדיין בשבת, משקפת את רצון הרוב, שהוא חרדי,דתי ומסורתי, אף שיש בה כדי לפגוע במיעוט, שזאת פגיעה בדמוקרטיה. ואכן תנועות פלורליסטיות,מביעות את מחאתן. אבל תל אביב היא לא ירושלים.

יש לקוות שחוק העזר החדש שמתוכנן ייתן מענה לצרכי התושבים בתל אביב ולא לצרכי הפוליטיקאים בירושלים.ואם ראש העיר,רון חולדאי, יפעל להגשמת מטרה זאת, הציבור הרחב בתל אביב חייב להתייצב כאיש אחד מאחוריו. חולדאי הוא לדעתי אחד מראשי הערים הטובים בתולדות השלטון המוניציפאלי בכלל ותל אביב בפרט.  יש  הרבה דברים שניתן לדרוש ממנו, אך  במאבקים על אורח החיים של  העיר ודימויה בפנים ובחוץ הוא יכול לומר על משקל אמירתו המפורסמת של הנשיא קנדי. "אל תשאלו מה תל אביב יכולה לעשות בשבילכם, שאלו מה אתם יכולים לעשות בשביל תל אביב." אני מייחל שיהיו אישי ציבור רבים ששמם ייצא לפניהם על כנפי העשייה שלהם, ולא על האוכף של הסוס המפלגתי.חולדאי הוא אחד מהם.

chuldai - עותק

בעוברי מירושלים לתל אביב, אחד הדברים שהרשימו אותי, והזכרתי זאת באחד הבלוגים, היה שלט מעל לחנות: "אנו פתוחים גם ביום".ניתן להעתיק זאת לאותם חנויות שפתוחות בשבת שעליהם יהיה כתוב "אנו פתוחים גם בימי חול". זאת לא ,כאמור, כדי להזעיף פנים ולהתגרות בציבור הדתי, שרובו רוצה גם הוא שיניחו לו לחיות את אורח חייו. זאת כדי שהסיסמה של תל אביב תהיה "חופשית ללא הפסקה"