ספסריי הדת.

במערכה שאנו מנהלים נגד הרפורמה המשפטית, פסחנו על עוד רעות חולות שעליהן צריך להאבק וביניהם הכפייה הדתית.

במערכה הגורלית שאנו מנהלים כאן על שמירת אורח חיים נורמטיבי של מדינה דמוקרטית, שכחנו כי השותפים לחתירה תחת אושיות המדינה היהודית דמוקרטית הן המפלגות החרדיות הלאומניות . עד כה הם עשו זאת לאט ובהתמדה ועכשיו הם העלו מדרגה במסגרת  הממסד הלאומני ובחלקו גזעני.

בפוסט באוקטובר 2011 כתבתי כי "הצעד של הסופר יורם קניוק- גזר הדין שלו ,בימים הנוראים – לוותר על הדת היהודית בזהותו אינו מלחמה בדת . הוא במוצהר, מלחמה בסוחרי הדת, בספסרי הדת, בזילות הדת לצרכים פוליטיים , ובהרחקת הציבור מכול היפה שבמסורת היהודית. זהו צעד לא רק נגד גונבי הדת אלא גם נגד גונבי הדעת מקרב גורמים ממסדיים צבועים שמשלמים את המחיר המופקע בעד בצע "דת" כדי לשמור על השלטון".

באותו מאמר התייחסתי  לפרק בספריי " גשר של ניר" שראה אור בשנת 1996 – בהוצאת משרד הביטחון –שהוקדש כולו לחצר חסידות גור. בספר הזה שני חלקים. חלק ראשון מוקדש לקהילה ולשבט המשפחתי ואורח החיים של קהילה בת 10,000 יהודים,מתוך 25,000 תושבים, במרכז פולין .גדלתי בבית חרדי, שבראשו סבי, דוד ניידט, יהודי אמיד , יו"ר הקהילה היהודית וממנהיגי "אגודת ישראל" החרדית ומקורב לאדמו"ר הגדול מגור,אברהם מרדכי אלתר ותורם גדול לחצרו.

 האדמו"ר היה אדם ליברלי ובאחד מכתביו בעברית הוא כתב: "אם אין שלום, אין כלום". זה ועוד.סבי השיא את בתו הבכורה לציוני, ואין  לי כול צל של ספק, שהוא נועץ באדמו"ר שלו.אגב,בין שלושים ושבעה האישים החתומים על מגילת העצמאות היה יצחק(איצ'ה) מאיר לווין, חתנו של האדמו"ר מגור. אגודת ישראל הייתה התנועה החרדית היחידה אשר תמכה בהקמת מדינת ישראל.האדמ"ר עצמו איש עולם, ציוני בדרכו שלו, ביקר בארץ ישראל חמש פעמים, בפעם האחרונה למשך יותר משנה תוך כוונה להתיישב בארץ, אך בשל בעיות בחסידות הוא שב ועם פרוץ מלחמת עולם השנייה הוא הוברח מפולין בדרכו לארץ ישראל. והנה צאצא השושלת ,יעקב אריה אלתר, האדמו"ר הנוכחי-הוא ההיפוך הגמור, קנאי לדת ולא פחות לנכסים רבים שצבר, והוא האיש שעומד מאחורי המהלכים של שלוחיו בכנסת. איזה הבדל?

אשר למצב בימינו- בריאיון בגלי צה"ל עם צאת  ספרי "גשר של נייר" שאל אותי המראיין כיצד אני משווה את החרדים שבקרבם גדלתי לאלה שחיים איתנו כיום בישראל. תשובתי הייתה: "אז הם נסעו בכרכרות, ובמכוניות זוחָלות-אבל נעו קדימה. היום הם  נוסעים במכוניות חדישות- ברֶווֶרס".ומה שחמור יותר הוא שאין בתוך כל הממשלה המבולבלת והמטרוללת הזאת, מיניסטר אחד שיאמר להם "חברים מה שקורה כאן -"קן הקוקייה" מחוויר לעומתו.

מימין הפגנה נגד כפייה דתית בשנות ה-70 .התמונה באמצע ובשמאל ההפגנה באשדות ביוני 2018 .צילומים מן המרקע.

צדיק אחד עם כיפה.

אולם, אם להם הנהיגה לאחור לא מפריעה – בנו, הנדרסים, היא פוגעת כמעט בכול אורח החיים- גם החברתי, גם התרבותי וגם הכלכלי.שלא לדבר שהם ,בסחר- מכר שלהם, מבזים את היהדות והופכים אותה לאסקופה שמשניאה את הדת על הציבור.אני משער שיש דתיים ואף חרדים שמזדהים עם המאבק למען מדינה יהודית דמוקרטית. אלא שרק אחד מכול אלה, לדבריו, העיז להשתתף בהפגנה האדירה והמרשימה שהתקימה בירושלים וסמלית  בין המבנים של שלוש הרשויות של משטר תקין- בית המחוקקים, הממשלה ובית המשפט העליון.

במכתב למערכת הארץ ( 15.2.23 ) תחת הכותרת "הייתי בודד בכיפתי" כותב דב הלברטל (משפטן  ופובליציסט חרדי- צ.ג) "בעיני רוחי ובפועל ראיתי שם- בהפגנה  הראשונה ליד הכנסת את מלח הארץ,את מייסדי המדינה. זאת לא רק המהפכה המשפטית . זה בעיקר מאבק על תודעת הזמן  ועל הרצף ההיסטורי של הערכים המסמלים את המדינה.צדק שוויון ,חירות,זכויות המיעוט  והיושר. ההפגנה באה להגן על מגילת העצמאות על מוסריותה של המדינה.הפגנתי גם נגד ה-18 מנדטים של החרדים  המבקשים לאכוף את הערכים שלהם על אחרים,על החשש מהיום שבו יינתן להם עוד כוח, על החשש שיום יבוא והם לא יכניסו לכותל נשים בנידתם או בלי כיסוי ראש  אלא באישור מש"ס. 18 מנדטים של מי שאינו מציין את יום העצמאות של המדינה ואף של יום הזיכרון לחלליה"(הדגשה שלי)

והוא מסיים: "זה היה מפגן מרשים,  משהו חד פעמי. היית לו גם אווירה של יום העצמאות מסוג המעמדים שיום יבוא וישאלו : איפה היית באותו יום .וזכיתי להיות שם ,גם אם בודד בכיפתי"

ועד כמה שזה נשמע מוזר ,רבים מן החרדים שלא באו, הם עמי הארץ- בורים בידע המקורות. בין היתר, הם לא מכירים את אמירתו של זכריה הנביא "לא בחיל ולא בכוח כי  אם ברוחי". הם בריונים דאורייתא שמבזים את התורה והדת . כדי שזה יהיה חד וברור, אני ושכמוני לא נלחמים נגד הדת או הדתיים ויש בינינו רבים ששומרים על המסורת של בית אבא וסבא.  אנו נלחמים נגד ספסריי הדת אשר כול הזמן מוסיפים עוד אבן לחומות הגיטו שלתוכו הם רוצים להחזיר אותנו.ושכאלה -חייבים להאבק בהם. בכך גם נציל את היהדות מידיהם החמדניות שלא יודעות גבול בנבירה לתוך כיסינו ונפשותנו.

"רכבת כלה"- החתן רוצה לטייל אתך בשבת.

תזכורת לשרת התחבורה: שמרי על ציבור התומכים שלך. החלופה היא לצאת קרחים מכל צד.

כשקראתי את הידיעות ששרת התחבורה, מירב מיכאלי שצידדה בשעתה בהפעלת תחבורה ציבורית בשבת באזורים שהרוב בהם הוא חילוני, מהססת לאשר הפעלת הרכבת הקלה בתל אביב בשל שיקולים קואליציוניים שלאחר הבחירות .נזכרתי באירוע מכונן בסוף שנות ה-60.זה קשור בטלוויזיה  הישראלית אשר בראשית דרכה, במהלך הָרָצָה, היא שידרה 4 פעמים בשבוע. כאשר מוסדות רשות השידור- המליאה והוועד המנהל, החליטו להפעיל אותה במהלך כול השבוע לרבות שבת- הממשלה בראשות גולדה מאיר הטילה וטו. היא הייתה נתונה במו"מ עם המפד"ל, הסבא רבא, של הציונות הדתית כיום, והפעלת הטלוויזיה בשבת עלולה הייתה  למנוע אותה מכניסה לממשלה.

הכותרת בעיתון "דבר". רשות השידור דחתה את פניית הממשלה והחליטה לקיים שידוריי טלוויזיה בשבת.

לפי  חוק רשות  השידור רק מוסדות הרשות קובעים את מדיניות השידורים ולא הממשלה, והיות ובמוסדות הרשות היה רוב לנציגי הממשלה- הופעל לחץ אדיר על חברי המוסדות הציבוריים ואיומים כדי לעכב את ההחלטה. מלבד ראשת הממשלה, נרתמו למשימת השכנוע ,השר ישראל גלילי ממנהיגי "אחדות העבודה", שר ההסברה והממונה על ביצוע חוק רשות השידור – ממיטת חוליו, ושר המשפטים התקיף יעקב שמשון שפירא. במהלך מזהיר תוך שיתוף איש ציבור , בתפקיד אזרח שנוגע  בדבר, עורך דין ממולח ושופט תורן- ביום השישי הקריטי- אושרה החלטת מוסדות הרשות לשדר 7 ימים בשבוע. ציבור עובדי הטלוויזיה שחיכו לרגע גורלי זה נרתמו למשימה וביום ששי שודר מגזין החדשות הראשון שחנך את שידורי הטלוויזיה שבעה ימים בשבוע. הסיפור כולו מופיע בספרי " בית היהלומים- סיפור הטלוויזיה הישראלית.( הוצאת ספריית הפועלים 1986) והפרק על מאבק הדרמטי- כסיפור מתח- התפרסם בשעתו במוסף "הארץ".

בית המשפט גיבה את ההחלטה שהפכה לתקדימית, המפד"ל נכנסה לממשלה ויש לנו טלוויזיה בכול ימות השבוע. אלמלא החלטה אמיצה זאת של חברי מוסדות הרשות ,אנשים עם עמוד שדרה חברתית ופוליטית, מרקעֵי טלוויזיה בישראל היו חשוכים בשבת.

לשרת התחבורה ישנה הזדמנות היסטורית ללכת בעקבות אותם אישים ביניהם סופרים נודעים כמו חנוך ברטוב ונתן שחם, נציגי מפלגות השמאל, ואישי ציבור כמו ד"ר חיים יחיל, אז יו"ר הוועד המנהל ,מנכ"ל משרד החוץ בעבר, ומבכירי מפלגת פועלי ארץ ישראל- מפא"י. זה יהיה צעד קונסטיטוציוני בחיים של אזרחי ישראל, ולכול מקום בערים ובמועצות מקומיות שהרוב בהם הוא חילוני. מירב מיכאלי יכולה לרשום פרק בהיסטוריה או להירשם שהיא פספסה אותו בגדול.

הליכה אל רבנים, אדמו"רים ובאבות אף היא עורבא פרח.

זה אמור גם לגבי מחוות אחרות כביכול כלפי הפוליטיקה החרדית. המסורת  של ביקורים אצל מנהיגי דת ורוח דתיים היא בגולה, אלא ששם בפזורה ביקורים של נציגי ציבור חילוניים אצל מנהיגים דתיים,וגם להיפך היה חלק מן המנהגים. לכן ניתן היה למצוא ב"קידוש שחרית" בשבת שסבי,יו"ר הקהילה, ערך מדי שבוע בביתו גם אישים לא דתיים. שכן בסופו של דבר -תכלית אחת קשרה את הקהילה היהודית כולה – קיומה. זה היה קונצנזוס מקיר לקיר.לכן על אף חילוקי הדעות ,ביקורים כאלה נערכו במסגרת איזה קודקס קהילתי .מה גם שסבי,דוד ניידט, ממנהיגי אגודת ישראל בפולין ורבה הראשי של העיר,הרב בער, היו אישים ליברליים,סובלניים כלפי האחר. אגב,איזה הבדל בין "אגדות ישראל" של פעם לבין זאת של היום. איזה פער תפיסתי בין האדמו"ר מגור אז, לפני המלחמה,לבין זה היום.ככה או אחרת ביקורי חנופה של פוליטיקאים בימינו הם אין להם משמעות מעשית.

בהקשר זה ראש הממשלה יאיר לפיד ביקש להשתתף בחתונת הנכדה של ח"כ משה גפני ממנהיגי "דגל התורה" האשכנזית .הוא סורב. זאת, לפי הידיעות שהתפרסמו, בשל הביקורת שהוא ספג מאנשי ש"ס החרדית המזרחית על כי השרה מירב מיכאלי וחברי קואליציה אחרים כן השתתפו באירוע.

לפי  העיתונאי ,עקיבא נוביק "הארץ 10.7.22 "גם אחרי תום ימי שבע הברכות, נמשכים ריקודי הפוליטיקאים סביב משה גפני. אלה מפזזים, מתקשרים ומחמיאים, והוא ממלא את חלקו בטנגו ומשמיע אמירות שערבות לאוזניהם, כגון "אם לנתניהו לא יהיו 61, נצטרך לעשות חשיבה מחדש" .

בן גוריון כעגלון של "עגלה ריקה"

הראשון שעשה זאת רשום בדברי הימים של מדינת ישראל כאשר ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון ערך ביקור אצל "חזון איש" –הרב קרליץ, באוקטובר 1952 בעיצומו של מו"מ קואליציוני לקראת הרכבת ממשלה.מדובר היה בסמכות דתית ורוחנית מן המעלה הראשונה שלא רק הקהילה חרדית כיבדה אלא לא מעט אישים חילוניים.וגם אז זכה בן גוריון לקיתונות של ביקורת.ואם בן גוריון ביקש לצבוע את הביקור ב"חילופי דעות" עם מנהיג דתי,מי שחשף את הסיבה האמתית הייתה דווקא הציונות הדתית. כלומר המזרחי-לימים המפד"ל .מנהיגיה טענו שפגישה כזאת חותרת תחת אושיה של המדינה הריבונית. גם טיעון זה לא היה לשם שמיים והדמוקרטיה אלא מטעמים פוליטיים. אכן היו ימים. אלא שגם אז יצא בן גוריון כשהוא נושא עימו את ה"עגלה הריקה" כפי ש"חזון איש" ראה בציבור החילוני לעומת ה"עגלה המלאה" של הציבור הדתי.

רצונו של  יאיר לפיד, כראש ממשלה, להשתתף בחתונת נכדתי, של ח"כ משה גפני  מ" יהדות התורה" אין בה חידוש לכאורה. אבל זה לכאורה. במקרה זה רצונו אינה כבודו.לא זו בלבד שאינה מביאה כבוד, אלא היא חסרת תכלית. המפלגות החרדיות החרימו את בנט, אף שהיה דתי, ונוהים אחר נתניהו שאינו  מתנזר מאכילת בשר לבן, לובסטרים, חסילונים ושאר מיניי "דבר אחר" שמציע "טיב טעם". לסבתי הייתה לכך הגדרה : "דרעֶק מיט אָיין כּוּשרין פוּדעֶם". גללים תפורים בחוט כָּשֵר. זאת לא דת- חבֵרָה. זה סחר בדת.המחיר שביבי משלם הוא גבוה יותר.אם בכל זאת הנסיבות תהיינה כאלה שתאלצנו את המפלגות החרדיות לחבור לקולאיציה לא ביביאנית, הרכבת הקלה בשבתות לא תהיה מכשול. יש להם אינטרסים חשובים יותר.הם סוחרים ממולחים.

–

הפרָדָה ולא גירושין.

הפרדת הדת מן המדינה היא מן התובנות המתבקשות של פנדמיית ה"קורונה"

המונח גירושין פירושו לפי ההלכה היהודית הוא אחד- הבעל מגרש את אשתו. המונח העכשווי בקרב הלא דתיים הוא פרידה, לאמור הזוג נפרד ,אחד מן השנייה. בשעה שהגירושין במשמעותם הקלאסי הם "ספר כריתות"   הרי פרידה בימינו אין בה בהכרח  העדר יחסי ידידות בין בני הזוג לעתיד לבוא, בין בשל ילדים משותפים או מסיבה אחרת. אני רואה בכך משל טוב למעשה שמזה שנים מתבקש, בעצם מאז קום המדינה, והוא הפרדת הדת מן המדינה. וכאמור, אני מתייחס לכך באופן חיובי. ראשית גם  כמי שגדל בבית חרדי, ונפרדתי מן הדת- איני שומר לה טינה. בין השאר מכיוון שאבותיי ניסו לחבב עלי את הדברים החיוביים שבדת היהודית , ולא בזו לכשאינם דתיים. ציינתי זאת מספר פעמים, וראוי להזכיר זאת שוב.

פרופסור יוסף מ.אדרעי במאמר ב" הארץ" -12.2.2021 מציין את הבדל בין הקהילה הספרדית  המכובדת והמכבדת, הסבלנית והסובלנית של פעם לעומת היום, והכתובת היא מנהיג ש"ס אריה דרעי. אני אביא בקצרה את ההבדל בין החרדים אשכנזים , שאני הכרתי בילדותי לבין אלה של היום. הזכרתי זאת בעבר וחשוב להזכיר זאת שוב. ציינתי כי  סבי, יו"ר הקהילה היהודית בעיר הולדתי זדונסקה וולה היה ממנהיגי אגודת ישראל בפולין וידיד קרוב לאדמו"ר מגור, הרב  אברהם מרדכי אלתר, מגדולי האדמו"רים של  גור במאה ה-20 , לא היה עושה צעדים חשובים ללא אישור האדמו"ר. הוא השיא את בתו הבכורה לציוני. הוא קנה סרטיפיקטים לשתי נכדותיו לארץ ישראל. הם לא למדו ב"בית יעקב" אלא בנהלל. הוא התכתב אתם דרך קבע.  אגב, עובדה זאת לעצמה מפריכה את הטענה כי ה"אגודה" מנעה עליית אנשיה לארץ. אסתפק בזה כי מצויים עוד מקורות שמצביעים על ההפך.בהקשר זה ציינתי באחר הראיונות כי בשעה שאנשי חסידות גור נסעו פעם במרכבות "-דרושקי" – קדימה, אלה היום נוסעים ברכבים ממונעים ברוורס.האדמו"ר הנוכחי מגור, יעקב אריה אלתר נחשב כקיצוני בענייני דת בניגוד לסבו, אברהם מרדכי אלתר, אחרון  אדמו"רי גור בפולין, מנהיג חסידי  ידוע בפתיחותו, באהבת אדם וברדיפת שלום .

ממתינות לקיצוניות.

מכאן שלא זו בלבד שאיני בז לדת אלא אני מכבד בעיקר את הצדדים היפים של המורשת היהודית שבה גדלתי במכורתי פולין. היסטורית, הדת, אם כי לא בלבדית, שימשה את עם ישראל בפזורה כקהילה מגובשת. זאת גם תוך כמיהה משותפת כדברי הנביא ישעיהו: תֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים מה שאנו מכירים כ"שיבת ציון".

כמובן שהמצב שונה בפזורה כיום. ברוב הקהילות היהודיות בעולם בעיקר במערב,   בית הכנסת מהווה גם המרכז היהודי.הסיבה היא תכליתית מאוד. מכיוון שיהודי, אף אם הוא לא חרדי אלא רק מסורתי, או אף חילוני, בא לעתים להתפלל, זה המקום שבו מתהווה הקשר בין היהודי לבין הקהילה. כיום זה גם מרכז הקשר בין הקהילה לבין מדינת ישראל.

אבל כאן במדינה אין צורך בזה. מי שראה בכך צורך ולא מטעמי דת אלא מנימוקים פוליטיים בזמנם, הוא מקים המדינה החילוני מאוד, דוד בן גוריון. הוא העדיף קואליציה עם הדתיים הלאומיים ובשעתו גם עם מפלגה אנטי ציונית כמו "אגודת ישראל" מאשר עם חרות מימין ומפ"ם, עד 1955,  משמאל. זאת הייתה תקופת היסוד שבו נוצר ה"סטאטוס קוו", בכי לדורות, בין הדת למדינה. שפירושו היה שהדת קשורה למדינה ולהפך,  וחרדים צעירים ש"תורתם אומנותם" היו פטורים רשמית מגיוס לצה"ל. עם הזמן כול הצעירים החרדיים נמנו עם קבוצה זאת. השותפות עם המפלגות הדתיות הייתה אחת העילות של בן גוריון שלא לחוקק חוקה. זאת אמורה הייתה להיווצר עם הזמן. אמנם יש קובץ של חוקי יסוד שהם מעין בסיס לחוקה אבל חוקה שיש בה הגדרה, בין השאר שהמדינה פועלת על פי חוקים, והדת לא נמנית אתם- אין. והיא שורש פורה ראש ולענה עד היום הזה.

החלטה אחרת של בן גוריון שעוותה עם הזמן הייתה לשים קץ למגוון מערכות חינוכיות שפעלו בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל, אשר בשלב מסוים, בשנות  ה– 40  ,הרשויות המקומיות החלו להיות גורם דומיננטי. מה שקרה עם הזמן -היה והנו- הפיכת כל החינוך הממלכתי בפועל -לממלכתי לאומי וגם דתי. כאן צריך לחול מהפך בכוון של ביזור הכוח של משרד החינוך בכוון של מתן יותר סמכויות לרשויות המוניציפאליות. לצד המערכת הארצית ניתן להקים על ידי תרומות של פרטים ומוסדות  להקמת בתי ספר ברוח הדמוקרטיה. יש כבר כאלה אבל לא מספיק. והתייחסתי לסוגיה בפוסט הקודם בהביאי את הדוגמה של תנועת ש"ס

בישראל היֶה ישראלי.

את האמירה "היֶה אדם בצאתך ויהודי באוהלך" כתב י. ל.גורדון יהודי משכיל מליטא. אך קדמו לו בפזורה- הקהילות החרדיות, שפעלו לפי הלכה במשפט העברי שקובעת: "דינא דמלכותא דינה". לאמור בכול הקשור לסדרי שלטון יש לכבד את חוקי המדינה ואת מנהגיה.הפרדת הדת מן המדינה במשטרים דמוקרטיים שימשה הן את הממשל אבל לא פחות גם את הקהילה הדתית והחרדית. במערב הייתה להם אוטונומיה תרבותית ודתית. אבל להשפיע על השלטון הם יכלו אך ורק, במשטר דמוקרטי, באמצעים פוליטיים, כמו ייצגם בבתי הנבחרים של המדינה,ולעתים גם בבית העליון- הסנאט . במשטרים לא דמוקרטיים, אף זה לא היה להם. מכול מקום, בהיותם מיעוט -ההשפעה היית מוגבלת מאוד.

אביא שתי דוגמאות. אחת מן העיירה מוֹנסי במדינת ניו יורק לא רחוק מן העיר ניו יורק.זה יישוב חסידי והקהילה פנימה מתנהגת לפי כללי הלכה. אבל כחלק ממדינת ניו יורק ומארצות הברית של אמריקה- חובה עליהם לנהוג על פי החוקים של המדינה ושל הברית. מקום אחר הוא רובע סטאמפורד בצפון לונדון. זאת שכונה מעורבת של חסידים, יהודים לא דתיים ואף מיעוטים ממוצא הודי או שחורים. שם המערכת הדתית מוגבלת לשטחים הפרטיים או המוסדיים, כאשר לחדרים ישנם חנויות כשרות ,או סוּפֶרים, שבהם קונים גם יהודים לא דתיים או נוצרים אם זה נוח לאלה. אך בכול הקשור למערכת החוק הכול שווים בפני החוק לטוב לרע, מבחינתם.

חסידים ברובע סטאמפורד בלונדון. צילום: תימי גוט

מה שאין כן במדינת ישראל. ולא ניכנס לפרטים כי הם צווחים עלינו מקצה הארץ עד קצה על כנפי הקורונה.

בענייני הפרדת הדת מן המדינה יש לעלות  על הבריקאדות.

לאנומליה הזאת, שבה מיעוט כופה דעתו ומנהָגיו על הרוב, יש לשים קץ והבחירות הבאות הן הזדמנות טובה. דעת הקהל, אך שבחלקה שותק, מתקוממת נגד תופעות שהיינו עדים להן באחרונה מצד קיצונים דתיים, והנהגה שתקה. ו"השתיקה כהודאה דמיא", ככתוב בתלמוד בבלי. מי שהדת, ולא הפוליטיקה לנגד עיניו, יראה בכך עקרון חיובי ,שבכול מקום, בעיר, ברָשוּת או מועצה מקומית שבה יש רוב דתי ינהיגו מנהגים דתיים, שאין בהם כדי לדכא מיעוט חילוני, כמו אי נסיעה בתחבורה ציבורית בשבת באותו מקום. זה יהיה יישוב דתי כמו העיירה "מוֹנסי"  שהזכרתי. החוקים הם של מדינת ניו יורק ושל ארצות הברית של אמריקה. וזהו זה ואין חכמות ולא שטיקים. ברשות שבה רוב לא דתי ינהיגו תקנות ונהָגים לפי צרכי הרוב. מה שחל בעולם הדמוקרטי חייב לחול במדינת ישראל, אף שהוא מדינה בעלת רוב יהודי וחל בה חוק השבות.

יתרה מזאת, אני גם נגד כפיית עול השרות הצבאי על אברכים חרדיים. ודומני שעסקתי בכך, מכמה היבטים. אחד מהם הוא שהם לא נכס אלא נטל. מה גם שצה"ל יהפוך עם הזמן לצבא מקצועי. הוא כבר כיום בחלקו כזה. השני הוא ,שיש לשלב אותם בחיי הכלכלה, בהיות הדבר טוב להם ולמדינה. אפשר שיעשו שרות בתחום הקהילה שלהם. וגם כאן אני דולה מן המקורות, כמאמר רבי צדוק שאין להפוך מצוות התורה "עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם". להערכתי העסקנים החרדים, שהם סוחרים ממולחים, יקבלו את העסקה- עבודה תמורת גיוס. שני הצדדים ייצאו נשכרים. במדינה דמוקרטית באמת ,למיעוט לא זו בלבד שיש לו  זכויות אלא שהעיקרון של משטר זה קובע כי זכותו הגדולה היא בבחירות חופשיות להחליף את השלטון .מסיבה זאת המיעוט צריך למצוא ביטוי בזירה הציבורית, כמו למשל במדיה. אני מדגיש את הפרדיגמה הזאת כי היא חרותה על אדני הדמוקרטיה. אבל מיעוט, כל מיעוט ,אסור לתת לו להשתלט על סדרי חוק וממשל.

אם זאת תהיה אחת מתוצאות ה"קורונה" , לאמור שבמדינת ישראל אין שתי ישויות, דתית ולא דתית ,אלא ממלכתית ודמוקרטית, הרי תהיה בכך בלימה רצינית מן הנסיגה של שנים בגין פוליטיקה שבה מיעוטים כופים את סדרי השלטון על הרוב.מיעוטים, דתיים,גזעיים,לאומיים במדינה חופשית מוסיפים צבע וורסטיליות תרבותית לחברה.אבל אין הדעת סובלת שהם אלה שיכתיבו את תפיסתם  על הרוב. ראינו את ההתפרעויות של אספסוף חרדי ואת חוסר האונים של גורמי אכיפת החוק, תוך שתיקה של ההנהגה, בבחינת "שתיקה כהודאה דמיא"( תלמוד בבלי).דומני ששיא זה הביא לקונצנזוס, אף שבחלקו לטנטי,כי יש לשים קץ לאנרכיה זאת, גם אם השלטון מסיבות פוליטיות לא שם לה קץ.מה שקרה לא הייתה עוד תופעה אלא דחיקת הקץ מבחינת enough is enough. אסור שזה יקרה שוב.

 אם לאחר הבחירות התנועות הליברליות תהיינה בקואליציה או  באופוזיציה והחרדים חלק מן הקואליציה- יש להילחם, בעקביות  ובנחישות בכול מקום ובכול הזדמנות כדי לעקור אחת ולתמיד את השורש הרעיל הזה, שמיעוט כופה את תפיסתו על הרוב במדינה שקוראת לעצמה דמוקרטית. אז יתקיים בנו הפתגם כי "שכנים טובים- יש מחיצה ביניהם". אולי זה חלום. בעצם מטרות רבות וגדולות- ראשיתן בחלום. כמו המדינה שלנו.

האדמו"ר מגור לא הולך בעקבות הרא"ם-אחרון האדמו"רים הגדולים בפולין.

הרב יעקב אלטר הוא גיבור על חדלי אישים של הקואליציה.

חסידות גור אשר הזרוע הציבורית והפוליטית שלה היא  תנועת "אגודת ישראל" הייתה החסידות הדומיננטית בפולין בין שתי מלחמות העולם ומספר אנשיה הגיע למאות אלפים. גם בשל גודלה וגם בשל אופייה, היא נחשבה לתנועה חרדית מתונה, מעשית, בניגוד לחסידי הונגריה ובראשם הרב חיים אליעזר שפירא ממונקאטש. האחרונים ראו ב"אגודת ישראל" כמי שנוטה לציונים. לכאורה טענה מופרכת, אבל לא לגמרי. יתרה מזאת ,הרב יצחק מאיר לווין, שהיה שר בממשלת בן גוריון הראשונה לאחר הקמת המדינה היה חתנו של האדמו"ר האחרון של חסידות גור בפולין, הרב אברהם מרדכי אלטר- בעל "אמרי אמת".לווין  היה ציר ב"סיים"- הפרלמנט הפולני, וראש "אגודת ישראל" בפולין משנת 1930 ובהמשך לאחר הברחתו לארץ ישראל בשנת 1940  זמן קצר לאחר הברחת האדמו"ר עצמו לאחר הכיבוש הנאצי של פולין. הוא היה שר בכמה ממשלות ישראל מראשיתן ואף חתם על מגילת העצמאות. מכאן ניתן ללמוד כי ,"אגודת ישראל" בפולין,שם היה רוב בניינה ומניינה, הייתה מפלגה פוליטית פרגמטית מתונה יחסית בהשקפת עולמה.

אף שהאדמו"ר מגור הרב מרדכי אלטר היה מתנגד חריף של התנועה הציונית, הרי זאת הייתה ההתנגדות  במישור הציבורי האידאי- כתנועה , בדיוק כמו התנועה בקצה השני ,השמאלי חילוני- ה"בונד"  שגם היא  פעלה נגד הציונות. עם זאת  במסגרת הרחבה "האגודה"  הכילה בתוכה תנועה של  עובדים בשם "פועלי אגודת ישראל". אלה גם כתנועה חברתית וגם חבריה ,אישית, גילו הזדהות מסוימת  עם הציונות ודווקא עם החלק הסוציאליסטי שלה, כמו הסתדרות העובדים. מקרבן, כפי שלמדתי, וגם עמדתי מקרוב כנער, עלו לא מעטים לארץ ישראל. הטענה הציונית כאילו האדמו"ר מגור היה נגד עליה לארץ ישראל אין לה יסוד. ל "אגודת ישראל" הוקצו 6% מכלל ה"סרטיפיקאטים"- אשרות הגירה לארץ ישראל , ולפי מכון "עמודי אור"- מכון ירושלמי של חסידות גור, על כול אשרה היו מאה קופצים. האדמו"ר עצמו ביקור כמה פעמים בארץ, ופעם במחצית השנייה של שנות ה-30  למשך שנה תמימה והוא חזר לארץ בשל משבר בחצר גור.

במחלקות בין האדמו"רים באירופה, בכול הקשור ברעיון של הקמת מדינה יהודית, אדמור"יי פולין, לרבות הרב  אברהם מרדכי אלטר, האדמו"ר מגור, צדדו בהקמת המדינה. על הרב  אברהם מרדכי אלטר, סופר רבות והוקדש לו,למעשיו,לתכונותיו ולהשקפת עולמו ספר בשם "ראש גולת אריאל" בעריכת אברהם מרדכי סגל. הרא"ם נחשב לעילוי, בעל זיכרון פנומנלי, אדם נעים   הליכות , רודף שלום ומטיף לאחווה בין אנשים. כשהוא התכתב עם אנשים, ביניהם פשוטי עם, הוא השתמש בגוף שלשי. ואגב, חשוב, רוב מכתביו הם בעברית,ולא יידיש, מהם עברית מליצית ומהם מדוברת של יום יום. אני התוודיתי לחסידות  גור לא בשל  העובדה  שסבי ואבי היו חסידי האדמו"ר. הייתי צעיר מדי. הייתי נער בן שבע או שבע וחצי כאשר סבי לקח אותי אתו לביקור בחצר גור  ולמפגש עם האדמו"ר.

סבי, כפי שכבר הזכרתי בבלוג זה,היה יו"ר הקהילה של עיר הולדתי זדונסקה וולה, שבה מתוך 25,000 תושבים קרוב למחצית היו יהודים והתנועה הדומיננטית הייתה "אגודת ישראל" .ואכן סבי,דוד ניידט,  מתוקף היותו חבר בהנהלה העולמית של "אגודת ישראל". כהן בתפקיד זה.ובבקוריו אצל האדמו"ר מן הסתם נדונו עניינים ציבוריים. סבי היה אדם מקובל בקרב הקהילה שבה היו אנשים מכול התנועות הפוליטיות החל ברוויזיוניסטים וכלה בבונדיסטים, והייתה סולידריות קהילתית במישור הציבורי והאישי.

הרא"ם-צילום מכון "עמודי האור"

המריבה המרה בין חצר אלכנסדר לחצר גור שאפיינה את השנים לאחר מלחמת עולם הראשונה,חוסלה על ידי האדמו"ר מגור. בכול הקשור ביחסי התנועה והשלטון, כלל הברזל היה "דינא דמלכותא דינא", לאמור  את חוקי הארץ חייבים לכבד. ואכן השלטונות בוורשה, אף שאין לחשוד בהם בחיבה ליהודים, העריכו מאוד את האדמו"ר.  הדרך שבה הוא הנהיג את התנועה הביאה כלפיו הערכה גם מצד אנשים חילוניים והיו מהם שאף יצאו לחצר גור  כדי לשחר את פניו. במישור האישי יותר לא עולה בדעתי כי סבי השיא את בתו הבכורה, בין באמצעות שידוך ובין בדרך לא אמצעית, לצעיר ציוני פעיל הקרן הקיימת ללא הודעה על כך ובברכתו של האדמו"ר שהיה  לא רק מורו ורבו אלא גם ידידו. אף היו נישואין בין משפחת ניידט לבין משפחת אלטר,בצורה עקיפה. ואבי ונכדו של האדמו"ר, לייבל היינה, היו ידידיי נעורים. יתרה מזאת, ודומני שגם זאת הזכרתי, כאשר בתו נפטרה והותירה ארבעה ילדים ובעלה נישא מחדש, שתי הנכדות הגדולות באו לָגוּר במעון הגדול של המשפחה, שהיה שייך לסביי ,כמו כל המבנים של המכלול. לאחר שהותם כשנה ומעלה סבי קנה להם סרטיפיקאטים לארץ ישראל, גם זאת ללא צל ספק תוך התייעצות עם האדמו"ר. בבואם לארץ הם למדו בנהלל.

קבלת פנים המונית לאדמו"ר מגור בעיר בנדין בפולין בשנת 1937 צילום מכון "עמודי אור"

 

שיתוף פעולה בארץ עם התנועה הציונית.

אף ש"אגודת ישראל" הוקמה בארץ לפני מלחמת העולם השנייה, הרי פעילותה הממשית החלה לאחר המלחמה. בראשית שנות ה-30  הוקמה בארץ תנועת "פועלי אגודת ישראל"  ובנימין מינץ ,לימים חבר כנסת והאיש שהקים את התנועה, שיתף פעולה עם התנועה הציונית בארץ. לאחר השואה באירופה וההחלטה על הקמת מדינת ישראל נקטה אגודת ישראל גישה חיובית יותר כלפי המדינה ועם פרוץ מלחמת העצמאות אף קרא מרכז אגודת ישראל בירושלים לכלל הגברים החרדים הצעירים בעיר להתגייס למלחמה במסגרת המפקד הכללי ביישוב עליו הוחלט אז, לאחר שהוסדרה הקמת חטיבות חרדיות והובטחה עמידה על דרישות הדת במחנות צה"ל

אז גם נולד ה"סטטוס קוו", המפורסם כאשר הנהגת "אגודת ישראל" קבלה מכתב מראש הממשלה דוד בן גוריון  שבו נקבעו אי אלה כללים ביחסי  המדינה אל הדת לרבות מכסת האברכים הפטורים מחובת הגיוס, אלה "שתורתם אומנותם". "הצהרת בן גוריון" שהפך בכי לדורות. ככלל,  אנשי אגודת ישראל בארץ היו נוחים יותר לממסד החילוני מאשר החרדים "הליטאיים".אלה האחרונים היו יריבים קולניים מאוד נגד התנועה החסידית בכלל, לרבות "אגודת ישראל".

האדמו"ר הנוכחי הרב יעקב אלטר שונה בתכונות ובהתנהגות מקודמיו. הוא אדם סגור,רחוק מהבריות. אנשים שמכירים אותו אומרים כי בדעותיו הוא איש  קנאי לא רק בעניין השבת.הוא גם אדם חמור סבר.  כול אדמו"ר הוא מלך בעיניי חסידיו.אבל בניגוד לקודמיו שאמנם שלטו ביד רמה בחסידות, בשל הסגולות שלהם, אך תוך תחושה של רוח טובה ואהבת הבריות, לא כן האדמו"ר שנוהג בצאן מרעיתו ביד ברזל.

האדמו"ר מגור אינו "מלך ישראל,"  אלא  שבקונסטלציה הפוליטית בישראל ובייחוד בממשלה הנוכחית מי ששם עליו את כתר המלכות  ומספק את הגחמות שלו, אלה לא חסידיו וגם לא מקורביו כמו הרב ליצמן אלא מפלגות השלטון. אלה ,כולם ו"כולנו",או שעדיין לא למדו את כללי המשחק של התנועות החרדיות ש"סחטנותן- אומנותן", אשר זקוקות לעטיניי השלטון הרבה יותר מאשר השלטון זקוק להם, או שהן יכולות לחיות עם  זה. זה דֶבֶר וזה כולירע.  אם ראש הממשלה ביבי נתניהו מצוטט כמי שאומר ש"הקואליציה תיפול אך ורק בשל נושאי דת", אין פלא שאת המרשם חוטפים השותפים החרדים. בסיכומו של דבר האדמו"ר מגור הוא לא אריה, הקואליציה וכל מנהיגיה ללא יוצא מן הכלל הם עדר. רובצים על אחוריהם באחו של  גבעת רם ומלחכי פּּּנכָּה

 

השיווק הגדול לקראת החגים-מוצרי מזון,טואלתיקה ודת

 

זה לא שהחרדים מנסים לכפות את הדת. זה החילוניים שמאפשרים זאת.

 מדי שנה "הימים הנוראים" שבאים עלינו , ו"הימים הטובים" שבאים אחריהם  מלווים במסעות שיווק אינטנסיביים שעוסקים בעיקר "כיבוש", הלב לאורחות חיים דתיים. זאת אף שהקב"ה כלל אינו זקוק למפלגות חרדיות וחרד"ליות שמשווקות וכופות מנהגים דתיים. לכול יהודי מאמין ישנו קו אדום לקב"ה. ואילו כול הררי המלל, והפיוס והפיתוי- כול אלה פוסחים על חשבון הנפש בכול הנוגע ליחסים בין אדם לחברו, בין החברה לבין המקופחים שלה ובינה לבין ערכים שאבדו.

במקרה או שלא במקרה,לקראת ראש השנה ויום הכיפורים,אבישי בן חיים אשר סוקר את המגזר החרדי והדתי בערוץ 10 הביא הפעם סדרת כתבות תחקיר בשם "מדריך הכפייה הדתית". הוא מבקש להראות לנו הצופים כיצד מצליחים החרדים במאבק לשינוי המרחב הציבורי החילוני. לדעת בן חיים בתקופה האחרונה ניכרת עליה ברורה במאמצי החרדים להגביר את הכפייה הדתית, ולהשפיע יותר על המרחב הציבורי. להערכתו הציבור החרדי שינה מגמה ועבר ממאבקי הגנה על ה"גטו" התרבותי שלו והחברתי שלו להסתערות על המרחב החילוני.

גם אם יש בעיות בהגדרה של כפייה, העובדה שזאת התחושה מלמדת שאכן ככה חש הציבור הרחב. אמנם התנועות החרדיות, קרי החסידיות, שהיו מוכרות לי בפזורה, שינו את הטקטיקות שלהם במאמץ לשמור על הקיים, אבל, וזה חל על כול התנועות החסידיות בארץ ובחו"ל-  הם נרתעו ממש מכול פעילות "מיסיונרית" לא רק בקרב לא יהודים אלא גם בקרב יהודים. לא תמצאו בנמל התעופה בן גוריון "עמדות" להנחת תפילין מטעם "אגודת ישראל" או "דגל התורה".רק תנועה  משיחית שלא מאפיינת את חצרות הרבנים החסידיים ,כמו תנועת חב"ד ,היא שמעודדת גם גיור וגם חזרה בתשובה. והיא במתק שפתיים, באכסניות שהיא מקימה ברחבי העולם, ובהנחת תפילין בנמל התעופה- ובעוד שורה של פעלולים- כולל העלאתו לחיים של הרבי מלובאביץ', שמזמן הלך לעולם,היא זאת אשר בשקט , בשקט מנסה מזמן לכבוש את המרחב החילוני ואין כתבה ולא סידרת כתבות.

בכך חב"ד  לא רק אקטיביסטית אלא גם בעלת נטיות אימפריאליות כמו אחותה התאומה בנצרות ה"כת המורמונית" שגם היא כת מיסיונרית. כול שאר התנועות החסידיות שנמצאות גם בפזורה וגם כאן בארץ נמצאות בעמדת התגוננות, כפי שהן רואות זאת. ואם הם חשות  בצעדים שלדעתם אינם עולים בקנה אחד עם מה שהם רואים כ"סטטוס קוו", אז הם מוצאים כול פרצה כדי לחדור אליה ולהשפיע בה. בכך הם בעצם שומרי החומה של ההלכה הישנה. הפתיחה למשנה של פרקי  "אבות" אומרת ככה :"משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוּה לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו שלושה דברים. היו מתונים בדין, עשו תלמידים הרבה ועשו סייגים לתורה.".זאת עושה בעצם ההלכה שמציבה מאז ומעולם את גדר ההתרעה וההרתעה מפני הפגיעה בקדושת הדת. לצערנו מאז הרמב"ם אין לנו גדולי תורה אשר מנסים להתאים את ההלכה לעידן החדש. מי שעשה זאת פה ושם היה הרב עובדיה יוסף. אשר לרבנות הראשית היא  גוף אנכרוניסטי שבולע כספי ציבור וכפי שהתברר גם חממה לשחיתות.

עם זאת הנוהג, בעצם החוק הבלתי כתוב ,של התנועות החרדיות תמיד ידע את הגבול היכן שיש לעצור. הכלל היה : "דינא דמלכותא דינא". לאמור בשום אופן אין לפעול בצורה אשר תתנגש בחוקי הארץ שבה יושבים היהודים.זאת הייתה גם הדעה של תנועה חסידית כמו "אגודת ישראל" , אשר גם בשבתה בממשלת ישראל, היא ראתה בכך צורך קיומי. אצלה "המדינה בדרך" לא הסתיימה ב-15 במאי 1948 אלא היא נמשכת עד לבוא המשיח.זה אמור לגבי תנועות חרדיות אחרות באותה מידה.

 

רשות היחיד ורשות הרבים.

 לסוגיה הזאת כמה פנים. היבט אחד שייך לממסד. הממסד, מטעמים פוליטיים ולא דתיים, יכול לקבוע שאין תחבורה ציבורית בשבת,אין נישואין אלא באמצעות בתי הדין הרבניים וכיוצא באלה תקנות. לדעתי אילו באמת המפלגות החילוניות בקואליציה היו עומדות על דעתן,ואילו לא היה חשש שמפלגות האופוזיציה לא יארבו לחרדים, בטעון כזה או אחר, כי אז לחרדים אין נשק. האיום שלהם הוא ריק. אין להם קלפים טובים במשחק הזה. שכן המפלגות החרדיות הן אלה שקשורות בעטינים של הממסד. בלעדיהם הן לא יכולות להתקיים ולתמוך באלפי תלמידי ישיבה "אשר תורתם אומנותם" או בעצם קיומם כמפלגות. למעט בתקופות קצרות הן לא הועמדו במבחן הזה. אבל גם במצב שבו הממסד מטעמים פוליטיים נכנע ללחץ החרדים, הציבור החילוני יכול, ובמקרים מסוימים אכן עושה, כדי להתנגד בפועל לכול סוג של כפייה. יותר ויותר זוגות צעירים עורכים את החתונות שלא במסגרת המועצה הדתית, קוברים את מתיהם בבתי עלמין חילוניים, נוסעים ומארגנים תחבורה ציבורית בשבת. או הסוגיה שצצה  מחדש -משחקי כדורגל בשבת. אם  משחקי הכדורגל יתקיימו רק בימי חול, החילונים ואפשר גם המסורתיים ידירו רגליהם מן האצטדיונים ונראה כיצד הקבוצות  מחזיקות מעמד

.כול שעל הגורמים החילוניים לעשות הוא לפעול באותה תקיפות ועקביות כמו החרדים. והם ברוב המקרים לא עושים זאת. ביו היתר מכיוון שצאצאיי העולים ממזרח אירופה ומארצות אסיה ואפריקה יש להם אהדה למסורת. אלמלא המעשים של החרדים גם היחס לדת היה שונה, שכן החרדים והחרד"לים הם אלה שמשניאים את הדת על הציבור החילוני. יתרה מזאת הציבור החילוני  כמו גם הציבור הדתי יעמדו על כך כי רבות מן התקנות שנוגעות לתחום החברה והבילוי יהיו בתחום המוניציפלי ולא הלאומי. ככה שבבני ברק לא תהיה תחבורה ציבורית בשבת, אבל  בתל אביב היא תהיה כפי שהיא בחיפה מכוח ה"סטטוס קוו".

סוגיית השרות בצה"ל

הפסיקה של בית המשפט הגבוה לצדק אשר ביטלה את חוק הגיוס, לא עשתה זאת כמובן בהקשר של דת ומדינה, אלא אך ורק בהקשר של סוגיית השוויון. מי שקבל את הנתזים, היו לא רק הקהילה החרדית אלא, באותה מידה ,הקהילה  הערבית בישראל שגם מקרבה רבים לא מתגייסים. במישור החוקתי, לא מתקבל על הדעת שבית הדין הגבוה לצדק לא יפסוק ככה. שכן הוא כרשות השופטת אשר שומרת הסף , הן של הרשות המחוקקת והן של הרשות המבצעת, חייבת לשים סייגים אשר מבטיחים שוויון זכויות וחובות של כול אזרחי המדינה.

עם כול זאת,הייחודיות של חברה דמוקרטית היא שלא לרמוס את המאוויים של הפרט או של הקבוצה שהיא במיעוט. בין אם מדובר במיעוט החרדי בקרב האוכלוסייה הכללית ובין אם הדבר נוגע למיעוט של האזרחים הערביים במדינה. לכול אחת מקבוצות אלה יש הסתייגות מן השרות בצבא, ואין טעם לנבור בנסיבות, ודי בכך שהאמונה שלהם או הזהות הלאומית שלהם מתנגדת לשרות בניה ובנותיה בצה"ל. זאת כותב אדם ששרת בצה"ל, שלוש בנותיו שרתו בו ושבעה מנכדיו שרתו, או משרתים, בצה"ל.

ויש עוד נימוק שהוא ביסודו מעשי- מנהלי ואפילו כלכלי, והוא שצה"ל לא זקוק לאוכלוסייה החרדית. היא מכבידה עליו יותר מאשר מועילה לו. וזה אמור במידה פחותה בכול הנוגע לאוכלוסיה הערבית, אשר רובה, למעט הדרוזים, הצ'רקסים וחלק נכבד מן השבטים הבדוויים, אינם מתגייסים. צבא ההגנה לישראל, שהוא צבא העם מתמקצען. באחרונה שמענו כי לפי התכנית של צה"ל, חיילים ביחידות המובחרות ישרתו שמונה שנים ויתוגמלו בהתאם. התנאים והנסיבות בעולם, וישראל מבחינה זאת אינה יוצאת מן הכלל, מכתיבים לצבאות מהפכה טכנולוגית אדירה. מה שכן, צה"ל בניגוד למדינות אחרות יצטרך להחזיק כוח מילואים וגם לאמן אותו. לשם כך הוא אינו זקוק לא לחרדים ולא לאזרחים הערביים.

אבל מכיוון שמדובר בסוגיה שוויונית, לא רק מן הראוי אלא מן הכורח שכול אזרחי המדינה יישאו בנטל בצורה שתאפשר להם לקיים את אורח חייהם או את תפיסתם. לכן חוק שרות לאומי הוא כורח המציאות. במסגרת שרות כזה, גם תלמיד ש"תורתו אומנותו" , ישרת את הקהילה. הוא יכול לעשות זאת בשכונה שלו, ככה שזה יאפשר לו גם ללמוד וגם להיות בבית. זה גם זול יותר למדינה. תחומי השרות בקהילה הם רבים. חינוך, בריאות, סביבה, ביטחון. למשל שום שערה לא תיפול משערות ראשו של בחור ישיבה אם הוא יהיה במשמר האזרחי בשכונה שלו. ביום או בלילה. זכור לי כי בעת היותי כתב רשות השידור בארה"ב בסוף שנות הששים של המאה הקודמת שלחתי כתבה על המשטרה החסידית ברובע "מונסי" במרחק חמישים ק"מ מצפון לניו יורק, מובלעת חרדית בעיר ראמפו במדינת ניו יורק העלית. אינני יודע אם כיום היא עדיין קיימת, ואם  היה בה צורך מן הסתם היו שוטרים חרדים. בכול מקרה אחד מסגניו של שריף המחוז הוא יהודי חרדי ממונסי.

צה"ל או המשרד לכלכלה יכולים להקים מסגרות של סדנאות שבהם המשרתים ילמדו מקצועות בתחומים אשר דרושים לחברה. אין לי כול צל של ספק כי יצירתיות מחד ומערכת הסברה יעילה מאידך יקלו על ביצוע חוק זה.

זה אמור באותה  מידה באוכלוסיה הערבית. צעיריה לא נשלחים להלחם בחזיתות של מדינות ערב, ולא במשמר הגבול, אלא בשרות הקהילה שלה עצמה. ואין שום עילה,ושום נימוק ששרות כזה אכן יהיה קיים.לשם כך אין צורך להתחכם ולהצר את צעדיו של בית המשפט העליון, אלא לחוקק חוק שעולה בקנה אחד עם חוקי היסוד של המדינה.בן גוריון ,מדינאי נועז ומרחיק ראות עשה משגה היסטורי בכך שהוא לא פעל לחקיקת חוקה. אבל בבוא היום ואשכול של חוקי יסוד יהוו את החוקה. בינתיים בית  המחוקקים צריך לחוקק חוקים שכול הציבור, וחלקים ממנו ,יוכלו לעמוד בהם. קיים חוק שירות לאומי-אזרחי, התשע"ד-2014'  ואותו צריך להתאים לנסיבות החדשות. אותו צריך לחוקק ולאכוף.

אפשר שאם בתחום הזה הציבור החילוני יכיר בצרכים המיוחדים של האוכלוסייה החרדית, בתחומים אחרים שבין דת למדינה הציבור החרדי יתחשב בצרכים ובמאוויים של הציבור החילוני. במילים אחרות הציבור החילוני, שהוא הרוב במדינה, חייב להכיר  בצרכים של המיעוט. אולם משעשה זאת עליו להציג תמרורו עצור היכן שממסד הדתי מנסה לכפות עליו אורח חיים שונה.