ארכיון קטגוריה: דמוקרטיה

רוחות אורווליניות והתקשורת.

המדיה החזותית ברדפה אחרי הרייטינג, והרשתות החברתיות -פוגעות באשיות הדמוקרטיה.

כאשר חוקר התקשורת והחברה הקָנָדי, מרשל מֶקלוּהן,  פרסם בשנת 1967 את מאמרו הידוע "המדיום הוא המסר", לאמור שלאמצעי התקשורת השפעה גדולה יותר מאשר תוכנו של המוליך, היו רבים שחלקו עליו. מקלוהן טען כי  האמצעי הטכנולוגיה- המדיום, הוא שיש לו השפעה על  צופיי הטלוויזיה יותר מאשר תובנת המידע, לאמור "המסר".בכך הוא ביטא את רוח התקופה של המחצית השנייה של המאה העשרים שראתה את המדיום החזותי כ "מדורת השבט". במילים אחרות המכונה ולא מוצריה משפיעה על האדם והסביבה החברתית. לדעת מקלוהן, הטלוויזיה השפיעה על התנהגותנו. בני האדם שרוצים הכול במהירות, כאן ועכשיו ולא דוחים סיפוקים כמו בעבר. נתגלתה תופעה של חוסר סבלנות וחסר איפוק.

המבקרים טענו כי המסר, הוא זה שמתעצם לנוכח הטכנולוגיה החדשה. לדוגמה הביאו רגעים היסטריים כמו הירצחו של הנשיא קנדי אשר בהעברה חיה בטלוויזיה למאות מיליוני צופים הפכו את העולם למשפחה מתאבלת גדולה. יתרה מזאת, מחקרים מצאו כי בכול הקשור לעמדתם של בני אדם תקשורת המונים יש לה השפעה מוגבלת והיא מחזקת עמדות קיימות או במקרה הטוב ביותר משפיעה על עמדות רופפות.

כיום גם המבקרים מודים כי מקלוהן צדק בכך שהאדם באמצעות המדיה, כמו זאת החזותית, ובייחוד הרשתות החברתיות, הפך להיות צרכן של סיפוק מיידי, חסר סבלנות וסובלנות, עצבני, בוטה  וילדותי. וכאן נכנס האלמנט  הפסיכולוגי של תלות ושנאה, אלמנט שנתון למניפולציה של מנהיגים מסוגם של ביבי וטראמפ ,להפוך את השנאה למדיה-fake news ובאמצעותה להזדהות אתם . במציאות, בשל אופי החברה הישראלית והעדר תודעה דמוקרטית בסיסית, כמו זאת בארה"ב, ביבי מצליח יותר מטראמפ.

אינני חושב שיש עוד מנהיג בעולם אשר שונא את המדיה כול כך ורואה בה אויב גדול כול אך משתמש בה כה הרבה כדי לחשוף את עצמו מה שיותר בהעברת מסריו. זאת לציבור שכול כך תלוי במדיה אך כה שונא אותה  עד כדי כך שככול שזאת חושפת את דמותו השלילית של המנהיג, כן גוברת ההערצה אליו. וככה נקבל דינמיקה שככול שהתקשורת מעבירה מציאות שאמורה לשקף את כישלון מדיניותו, ככה האהדה הציבורית לאיש גוברת. אם אליל הספורט ליאו מסי לא בא לכאן בשל התנהגות חסרת אחריות  של ה"פה הגדול" של ביבי- שרת התרבות- כן גוברת האהדה אליו. והתקשורת מזדרזת לערוך סקרים שמלמדים כי הליכוד  מוסיף להוביל עם 31 מנדטים. הבעיה אינה חובת דיווח שזה עניין עקרוני, אלא כמה ואיך ,שאלה עניינים מערכתיים. וככה -דיווח וסקרים- מסתובבת לה הסחרחרת הביביאנית.

ואכן זאת הדינמיקה שבה תקשורת מסחרית שמתחרה על הצופים לא תפסח על שום הופעה של ביבי, בין אם הוא הופך דפים כאילו בידיים מגנטיות בישיבות הממשלה או בכול מקום, כשהוא כאילו מצויד במצלמה של צוללן או אסטרונאוט אך במקום לצלם את הסביבה אלה צילומים "סֶלפיים" שמשתקפים בנדיבות במדיה.

 

"ככל שחברה מתרחקת מן האמת,ככה תשנא את אלה שנותנים לה ביטוי".ג'ורג' אוורוול.איור theburningplatform

 

 

 

 

 

מקלוהן לא חשב על כך. ג'ורג' אורוול שקדם לו, כן חשב, אבל בימיו לא הייתה קיימת תקשורת המונים כפי שהיא כיום.

כנסת "אוכלת" חבריה

האופוזיציה  היעילה היחידה היא עדיין חוץ פרלמנטרית, והסטטוס- קוו מת מזמן.

מני נפתלי ואלדד יניב, הזוג שמאחורי עצרות המחאה נגד שחיתות, מגבה את התפיסה של  דפני ליף ,שעמדה בראש הרביעייה אשר יזמה את המחאה החברתית הגדולה בשנת 2014 . בניגוד לחבריה,סתיו שפיר ואיציק שמולי , שנכנסו לכנסת על גל המחאות של שנת 2011 ,ליף  העדיפה לפעול מחוץ למפלגות הפוליטיות, ואני חשבתי שטעות בידה. מסתבר שטעות בידי.הם יכלו לתרום בחוץ הרבה יותר.

באותו קיץ 2011  כאשר סתיו שפיר, דפני ליף, איציק שמולי ואיציק אלרוב, צעירים אלמוניים, שהוציאו מאות אלפי ישראלים לרחובות והקימו מאהל ענק בשדרות רוטשילד, בדרישה לצדק חברתי  –   ראיתי בכך רגע מכונן. השתתפתי בהפגנות ונשאתי דברים באוהלי השדרות, וראיתי קרן אור בקצה הנהרה, ולא של פנסי מכונית שבאה ממול. כמו פראנסיס פוקויאמה אשר בנפילת הקומוניזם ראה את "קץ ההיסטוריה" אני ראיתי את קץ תקופת הכפור וראשית בשורת  "האביב הישראלי".

מה שקרה מאז אותה מחאה מרשימה של שנת ,2011  והמעט שצמח ממנה, קרה כתוצאה מרעידות משנה תקשורתיות של אותה מחאה גדולה, ושל חידושה מדי שבוע, ולא בשל פעילות אינטנסיבית של האופוזיציה שעמה נמנים הח"כים- יוזמי המחאה. גם עכשיו מה שמשפיע  על חוגי השלטון ועל דעת הקהל זאת לא האופוזיציה בכנסת אלא זאת שמחוצה לה- ההפגנות , תחילה בפתח תקווה ליד ביתו של היועץ המשפטי ולפני כמה שבועות בשדרות רוטשילד ובמוצ"ש שעבר היא זלגה לביתו של טייקון הגז קובי מימון. זאת לעצמה תופעה מבורכת.

שכן, לצערי לאחר האופוריה של אותם ימים ב-2011 , המצב בכנסת, נציגת הריבון לא זו בלבד שלא השתפר אלא התדרדר. ואותם חברי כנסת צעירים מלאי נחישות ודחף להביא לשיפור מעמדו של בית הנבחרים,ובאמצעותו שיפור המציאות הפוליטית-חברתית  לא צלחו את המוקשים שמצויים בשפע בכנסת. זאת בין  אם הדבר נבע מעצם היותם ח"כים בכנסת הזאת, ששוחקת, או בשל מעמדם במפלגה, ומדובר במפלגת "העבודה". זה לא אומר שבתחומים מסוימים אלה לא באו לידי ביטוי. להיפך. סתיו שפיר, למשל, ח"כית צעירה בגיל ובוותק, היא חברת פרלמנט אקטיביסטית, בין היתר בתחום השקיפות הציבורית. או חברה לסיעה  איציק שמולי בתחומי הגמלאים והנכים ועוד. אבל הם לא הצליחו להתסיס את המפלגה שלהם שלא לדבר על בית הנבחרים שלנו. איציק אלרוב, צעיר חרדי מבני ברק, שיזם את "מחאת ה קוטג' , המשיך זמן מה בפעילות המחאה שלו, ותומכיו הפגינו ליד סניפי קמעונאיות המזון, והדריכו אנשים איך להפעיל לחץ צרכני אפקטיבי על היצרנים והספקים.

סתיו שפיר ואיציק שמולי העבירו כאמור את  האנרגיות שלהם לכנסת. האנלוגיה שאולי הכי הולמת לתאר את בית הנבחרים שלנו בראשית 2018 הוא בית חולים. בשעתו לאחר ניתוח מסוים בבית חולים בירושלים היו לי בעיות של זיהום. מנהל המחלקה שניתח אותי אמר לי "את הזיהום לא הבאת לבית החולים אלא הוא יצוּא של בית החולים". מסע ההסברה שמנהל משרד הבריאות באחרונה לגבי סכנת הזיהום בבתי החולים מאשש קביעה  זאת. מציאות דומה היא בכנסת שלנו. אנשים טובים חדוריי  שאיפות וכוונות טובות אובדים בכנסת ונשחקים באבני הרחיים של המוסד הזה שלעתים טוחנות הבל  ורעות רוח  או חוקים רעים .בכך אין בכוונתי לפגוע כהוא זה במוסד הזה שראה ימים טובים ונשגבים ונקווה שאלה יחזרו. הכנסת כמו כול מוסד, ציבורי או פרטי, היא פועל יוצא של אלה שמרכיבים אותו. ההבדל הוא שהכנסת היא נציג הריבון, שהוא אזרחיי המדינה.

קשר מזויף עם הציבור.

אחת התופעות השליליות  שאנשים חשים ואני בתוכם , ואני מתריע על כך מדי פעם, הוא העדר הקשר הבלתי אמצעי  בין הציבור לבין נציגיו בכנסת. הקשר הוא חד סטרי, בצורה של מיילים, מעוצבים ככה או אחרת, במלל או במדיום הקולי או החזותי,שמתחרים בינם לבין עצמם,וזהו. אני רק לעתים רחוקות טורח לקרוא אותם.

 

הכנסת. המבנה במעלה גבעת רם. המוסד- במורד.

ואם אני ,בעל מודעות פוליטית חברתית חזקה ,נוהג ככה, יש להניח שהרוב נוהג ככה. במקום קשר עם הציבור -בזבוז כספי ציבור. לפחות בהקשר זה אותם חכים צעירים ממעטים לשלוח את ,"אגרות הרועים" הללו. מכול מקום,זאת לא קומוניקציה. מן הבחינה הזאת זה לא שונה הרבה מן הפשקוויל החרדי, או כול הקילומטראז' של פרסומת שכול אחת ואחד מקבל מדי יום למחשב. גם זאת חד- סטרית. בתרבות הפרלמנטרית במדינות דמוקרטיות מתוקנות ,הציווי הראשון של חבר בית הנבחרים זה להיות בקשר מתמיד עם בוחריו. שכן ,גם אלה שבחרו בו לא מצויים בכיס שלו והוא חייב לפעול למען שיבחרו בו שוב. יתרה מזאת. מי שנבחר, בין אם הוא שייך למפלגה שעמה נמנים בוחרים מסוימים ובין אם לאו, ברגע שהוא נבחר הרי בשל היבחרו במחוז הבחירה הוא יפעל לטובת כול תושביו. זאת, בתקווה שהוא ייבחר על סמך ה"רקורד" שלו גם בקרב אי אלה שלא בחרו בו מקודם . בשיטה הישראלית שהיא כביכול יותר דמוקרטית, זה לא עובד. חברת ,או חבר- כנסת, נבחרים  על ידי כולם ואינם אחראים כלפי איש .למעט הנציגים החרדים. הם חייבים לייצג את עמדת בוחריהם, גם אם אלה לא בחרו אותם מרצונם אלא מרצון המנהיג או האדמו"ר.

מאידך ישנן בכנסת שתי מפלגות- "יש עתיד" ו"כולנו" שהן לכאורה דמוקרטיות מכיוון שנציגיהן נבחרו על ידי הציבור אבל למעשה הן סרות למנהיג שיסד את המפלגה, מעין ,"משמר פרטוריאני" סביב המנהיג. דומני שאותם אנשים אשר ינהיגו את המחאות הבאות חייבים להכניס לסדר היום את שינוי שיטת הבחירות. בלעדי שינוי השיטה -זאת תהיה אותה גברת בשינוי אדרת.

הסטטוס קוו הלאומי והתחום המוניציפלי.

מערכה בפני עצמה היא לנפץ אחת ולתמיד את  מה שנקרא  ה"סטטוס קוו". status quo  פירושו " המצב הקיים". אי אפשר לשמר את  המצב הקיים של שנת  1948 מסיבה פשוטה :הוא לא קיים. בשנת 1948 היו בישראל 600,000 יהודים והיום יש ששה וחצי מיליון פי יותר מעשרה. נוסף עליהם יש כשני מיליון  אזרחים ערביים. אז היו 700  בחורי ישיבה ש"תורתם אומנותם" שהיו פטורים מגיוס. כיום יש רבבות. המציאות השתנתה. סטטוס- קוו אינו  הדיבר האחד עשרה, כאילו שאת שאר עשרת הדברות אנו מקיימים. כול המדינה וכל מערכות החיים השתנו, באו גלי הגירה גדולים על רקעי תרבות שונים. סטטוס -קו אינו חלק מחוקה שלא קיימת במדינת ישראל. מכאן שזה יהיה הצעד הראשון של הפרדת הדת מהמדינה. זה לא אומר שאין להתחשב ברגשות של אוכלוסיה דתית. כן צריך להתחשב, אבל אסור שציבור שהוא מיעוט במדינה יכפה אורחות חיים על הרוב.

מערכה מקבילה שאותה יש לנהל  לתכלית אותה מטרה אך בנתיב אחר,היא בתחום המוניציפלי, דהיינו השלטון המקומי, שהוא השלמה למערכת הדמוקרטית הארצית. בארצות הברית הנשיאותית, או באנגליה הפרלמנטרית לא שר התחבורה ולא שר הפנים יכולים להתערב בסדרי תנועה ביום זה או אחר, בניו יורק או במנצ'סטר .אמנם מאז הימים של ריכוזיות מוחלטת חל שיפור לגבי מידת השליטה של ראשי הערים על העניינים בעירם או של רשויות מקומיות אחרות. אבל עדיין יש לשר הפנים הכוח לכפות נהלים שרוב הציבור באותה עיר או באותה רשות מקומית מתנגד להם. ושוב היוצאים מן הכלל הן ערים חרדיות כמו בני ברק או ביתר עילית וכיו"ב. איש לא יהין לנסוע ברכב ברחובות הערים האלה בשבת גם אם לא יהיה מחסום. שכן החילוני שהוא  בדרך כלל מגלה יותר סובלנות לגבי השונה מאשר החרדי, יכבד את רצון תושבי המקום. בכול חברה דמוקרטית מתוקנת הצהרה כמו זאת השמיע שר הפנים אריה דרעי הייתה מערערת את כיסאו. הוא מצוטט כמי שהתבטא " אין טעם שעיריות יסדירו בעצמן פתיחת עסקים בשבת כי שר הפנים יכול לפסול חוקי עזר". הוא שר פנים ולא הגבאי של בית כנסת .ואילו משה גפני מ"יהדות התורה" יו"ר וועדת הכספים של הכנסת, אדם נבון- מאיים להציב עשרות פקחים, ערבים כמובן, כדי לכפות את "חוק המרכולים"."גויים של שבת, בשטעטל המזרח אירופי במאה ה-19 .

אופוזיציה רצינית חייבת להוליך תהליכים בשלטון המרכזי,בשלטון המקומי ובמרחב הדמוקרטי, כלכלי ופוליטי. גם אם הרעיון לא צבר תאוצה, ראוי להיות מוביל ולא מובל גם בתוך הסיעה שלך. לכך טרם זכינו בכנסת ישראל גם לא מקרב אלה שצמחו שם בעקבות "המחאה החברתית".כגודל התקווה -גודל האכזבה.

במוסף "הארץ" האחרון( 12.1.2018 ) מתפרסמת כתבת השער שמוקדשת ליו"ר סיעת "המחנה הציוני" יואל חסון. חסון, אדם צעיר ונמרץ , פעיל יעיל כמצליף של מפלגת האופוזיציה הגדולה. אבל יותר משהכתבה מנסה לצייר לפנינו את האיש היא מתארת את החרטא ברטא של הכנסת הנוכחית. זאת מצטיירת כגן ילדים עם לא מעט מתפרעים, בלשון מעודנת. ואילו האיש מעיד על עצמו "אני הליכודניק האמתי".לכך יש לי שתי הערות. אחת גם הליכוד אינו מה שהיה, בוודאי שלא כשהוא היה חלק מגח"ל- גוש חרות ליברלים. את הליברליות הוא מזמן השיר. שתיים. מעניין כמה מתחרים כיום  על התואר הזה,ומעניין עוד יותר שמי שמכתיר עצמו בתואר הזה הוא ראש סיעת  "המחנה הציוני" שהיא באופוזיציה.

אשר לכנסת, זאת חידשה באחרונה את שידורי הפרסומת העצמית ,שלגופם ולסגנונם נראים ונשמעים  נלעגים .  אך ה- ,punch line האמירה הסופית היא : ככה עובדת הדמוקרטיה. בשעתו כבר הערתי על כך .דומני שמישהו שָׂם בטעות ע' במקום א' צריך לומר ככה אובדת הדמוקרטיה וככה אובדים חברי הפרלמנט שלנו.

פולין מכורתי-איכה חזרת לסוּרֵך.

 אם פתחת בפני יהודי פולני את  המשפט הראשון של ההמנון הפולני :"פולין עוד לא אבדה", אזי במקום ההמשך: "כול עוד אנו חיים" ,היהודי משלים במילים אבל "אבוׂד תאׂבָד". אני חוסך לקוראים את הקריאה במקור. נראה לי כי במציאות הפולנית זה בדיוק מה שפולין עושה. מדינה שהייתה במקום רע באמצע בין רוסיה לבין גרמניה, שהייתה שסועה וקרועה,  וגם בתקופת העצמאות בין שתי מלחמות עולם ,היא לא הצליחה להיות דמוקרטיה. המרשל יוזף פילסודסקי  שהיה בנעוריו סוציאליסט  הפך לשליט , ועם מותו נתמנה שוב גנרל, רידז שמיגלי, שבתקופתו המודיעין הנאצי חדר עמוק לשורות הממשל, והביא למחיקת חיל האוויר הפולני בשעות הראשונות  של ה"בליץ" על פולין. גם האנטישמיות, אשר בתקופת פילסודזקי הרכינה קצת את הראש, שוב הרימה אותו בגאון.

מציאות זאת היא תולדה של הזיווג בין הלאומנות הפולנית לבין הקתוליות שלה. ומסתבר שאלה כה חזקים שגם בפולין של המאה ה-21  שממשלה ,אשר ארצה היא חלק באיחוד האירופי, מנסה בחוק להכפיף את בית המשפט העליון -שאמור להיות כלב השמירה על הרשות המחוקקת והמבצעת- לממשל. אין כול ספק כי בכך  ממשלת פולין לא מייצגת את כול העם הפולני. שכן ההפגנות הגדולות בערי פולין לנוכח החלטה זאת של הממשלה מלמדות על כך. ואמנם בלחץ דעת הקהל הזה הנשיא דודה, שחייב לחתום על החוקים, מנע את קבלתם של שניים מתוכם המשמעותיים ביותר. אך זה לא משנה בכול הקשור בטיב השלטון הזה. גם לא לנוכח אזהרות של סנקציות מצד האיחוד האירופי.

מפלגת "החוק והצדק"- איזה שם מעוות למפלגה לאומנית גזענית- ללא ספק מייצגת את רוב העם, או את חלקו הגדול. עובדה  היא שכאשר הם היו בשלטון קומוניסטי קרוב ליובל שנים,וחרף כול ההצקות וההתנכלויות לכנסיה, הם נותרו קתולים מאמינים . עובדה זאת היא  שאפשרה לתנועת "סולידאריות"  בהנהגת לֶך וָלֶאוּסָה להביא לסדקים במשטר. בפועל  הוא התמוטט הראשון מבין הגרורות הסובייטיות, אך ורק כאשר מוסקבה של  מיכאל גורבצ'וב לא יכלה להגיש סיוע כלכלי למשטר בהנהגת הגנרל ירוזלסקי. לפי המקורות ההיסטוריים שקראתי. ירוזלסקי  אמר באותה שיחה בהולה לגורבאצ'וב " אם לא נקבל עזרה כלכלית ,העם יצא לרחובות וזה סוף המשטר".גורבאצקוב ענה לו " זאת הבעיה שלכם".אבל מתברר כי השחרור מן המלתעות הנאציות ולאחר כך משיני הקומוניזם לא הפך את העם הפולני לדמוקרטי ממש. זה היה נוח כשם שהיה נוח להצטרף לקהילה המכובדת של האיחוד האירופי והשוק המשותף. הנשר,סמלה של פולין, ריחף מעל לכול.

רדופי העבר

ברשומות קודמות ציינתי כי בשעה שהפולנים קדמו בברכה את  "תיירות  השואה" , לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי, הם ניסו להסתיר בכול דרך אפשרית, אפילו בשילוט ,את השם אושוויץ. בשעה שהכפר  אושווינצ'ים שעל שמו נקרא מחנה ההשמדה- התנוסס בתמרוריי הדרך ביתר הבלטה. האסוציאציה של השואה והפולנים העבירה את הממסד הפולני על דעתו. אבל זאת עובדה היסטורית כי בשתי ארצות במזרח אירופה ,ובארצות הבלטיות,הגרמנים מצאו חוגים אוהדים גם  אנטי סובייטיים וגם אנטישמיים. ואלה ,בראש וראשונה, אוקראינה ופולין. זאת עובדה היסטורית שבעת המלחמה אירע שריפת יהודי יֶדווָבּנֶה על ידי הפולנים ולא על ידי הנאצים. בתקופה לאחר המלחמה כאשר אי אלה  יהודים חזרו למכורתם, אירע הפוגרום בעיר קיילצה, במרכז פולין בין וורשה לבין קרקוב .מישהו היה מעלה בדעתו כי ביוני 1946 בפולין שלאחר השואה תהיה בעיר קיילצה עלילת דם קלאסית של ימי הביניים ובהשתוללות האספסוף יהרגו ארבעים ושניים יהודים ושמונים ייפצעו מתוך אוכלוסיה יהודית שמנתה אז כמאה וששים יהודים. עוד קודם לכן בסוף 1945 היה פוגרום קטן יותר בהיקפו בעיר הבירה ההיסטורית קרקוב. באירועים אלה בעצם בא  הקץ של תולדות יהודי פולין במשך אלף שנה. לאמור אם היו יהודים שחשבו כי לאחר השואה יוכלו למצוא מנוחה לנפשם בבתיהם,במולדתם, שאיפה זאת נרצחה בידי הפולנים. הם רצו להיפטר מן היהודים. קרוב למאה וחמישים אלף יהודים נמלטו ממנה בעשור הבא , רובם לישראל.

יצחק שמיר,יליד פולין ,ומי שהיה ראש ממשלת ישראל, תאר את הפולנים כמי שיונקים את האנטישמיות   בחלב אימם. אני לא ינקתי חלב של נוצרייה פולניה וגם אילו ינקתי זה לא היה הופך אותי לאנטישמי. הדעת נותנת כי בפולין היׂה היו נשים נוצריות, בתפקיד זה או אחר, שהניקו תינוקות לא שלהם ויהודים ללא ספק היו ביניהם.לנו הייתה אומנת נוצרייה בשם חוינאצקה,  שלבעלה קראו חוינאץ, שהעמידה אותי ואת אחיי במיטה ,לפני השינה ,כדי לומר "שמע ישראל" ובבוקר הזכירה לנו לומר את תפילת "מודה אני". אבל היא לקחה אותנו באחד מימי ראשון לכנסייה, ואהבנו מאוד מה שראינו.חוינאצקה הייתה אישה פשוטה, אך הייתה וישנה קהילה מכובדת של אינטלקטואלים , אנשי השכלה ואינטליגנציה פולניים שוחריי חרות וחוק. אבל אלה, עם כול החשיבות והעמדות, עדיין לא מייצגים את העם הפולני. הא- ראייה העם בחר במפלגה לאומנית קיצונית.הקנאות הדתית והקיצוניות הלאומית הם מעל לחוק ומפלגת ",החוק והצדק" בהנהגתו של ירוסלאב קצ'ינסקי לאומן וגזען למהדרין -הם הפָנים שלה..

.ויש עוד אלמנט אשר מסביר את העלייה לשלטון של מפלגה לאומנית גזענית. לאדם הפולני חשוב מאוד הכבוד שלו והכבוד הלאומי. ויש אמירה פולנית ידועה: " כסף אין לי אבל כבוד יש לי". אז הם אמנם נהנים כלכלית ויוקרתית  מן החברות באיחוד האירופי, אבל אם האיחוד מבקש מהם לקבל פליטים הם רואים  בכך התערבות, ולא כמתחייב מן החברות בקולקטיב  מכובד כמו האיחוד האירופי. פולין שונאת זרים,ובעיקר לא מן צבע הכהה או השחור,או מי שאינם נוצרים. פולין נמנית גם עם המדינות המעטות בשוק המשותף שהמטבע הוא לא היורו אלא הזלוטי הפולני.

ביבי מרגיש כמו בבית.

כמי שמצויים במציאות שמזכירה את הצעד הפולני הזה ,לא קשה להקיש כי זה חל על ההרכָּבָה אצלנו של זן הלאומנות בזן הדתיות הקנאית. מן הסתם יש כאלה שמתקנאים בפולנים ,שלהם זה הולך קל יותר ואצלנו יש בעיות. ובהקשר הזה, אני מבקש להדגיש, שזה לא שרבוב, של אגב גררה. זה בדיוק התורה שהשמיע ראש ממשלתנו בפני ראשי הממשלות של מזרח אירופה בדיון סגור שדלף החוצה. כשראש הממשלה שלנו מתבטא נגד אנטישמיות, הוא מתכוון אנטי ציונות מבית ביבי. לא זו בלבד שביבי  לא לוחם באנטישמיות אלא עושה מעשים שמבעירים אותה בעולם.

ישראלית, בת לניצולי שואה  מפולין שמצויה היטב בנעשה בפולין הגדירה זאת באוזני ככה: "אחרי אלף שנים של  חיים משותפים- בין היהודים לפולנים, אנחנו בישראל מוכיחים כי לא די כלל ב-75 השנים שבהם נפרדנו. כתלמידים טובים של "האוׂיצ'יזנה -"המולדת-  אנחנו מחקים בקפידה את הצעדים שעושים הפולנים לחיסול הדמוקרטיה. להם היו כארבעים שנות קומוניזם להתאמן, ולנו לא היה, אז לוקח לנו קצת יותר זמן".  ואכן כול אותם פעולות ראווה לתיעוד המורשת הפולנית בת אלף שנה יש לה שתי מטרות. אכן חסר לפולין את הממד התרבותי,אמנותי, מורשתי שהיהודים הביאו לפולין במשך שנות דור. מה גם שיש מורשת ואין יהודים- מצב אידיאלי. הפן השני הוא תעמולתי- ראו מה אנו עושים לשימור ולשחזור המורשת היהודית. זה טוב גם לתיירות. אך במהות- הלאומנות והדת, תמיד איכשהו קופצות החוצה כמו ג'יני.

השוד הגדול.

קומץ היהודים שנותר בפולין בשלהי המאה ה-20  שימש לשלטונות  עילה להכריז כי כול הרכוש הציבורי של היהודים בפולין ומדובר ברכוש בשווי של מיליארדי דולרים בשעתם, כמו בתי קהילה, בתי כנסת, מוסדות ציבור, חצרות אדמו"רים, בתי ספר, מועדונים ועוד,כול אלה שייכים ל"קהילה" היהודית בפולין. ומדובר היה "בקהילה" בשנות ה-90 של המאה הקודמת שהייתה פיקציה. היא גם כיום במידה רבה פיקציה. בהקשר זה צד את עיני מכתב למערכת "הארץ"( 23.7.2017 ) של פנחס מכלס מפתח תקווה. שבו הוא מגיב על מאמר בעיתון שכותרתו :" הישראלים מסתערים על הנדל"ן בפולין". וככה הוא כותב: "אני מציע לכול אותם ישראלים חמדנים וקצרי זיכרון להסתער ולרכוש תחילה את הנדל"ן ששייך ליהודי פולין ושהולאם על ידי המדינה זו  ובאותה הזדמנות חגיגית לרכוש גם את בית סבי וסבתי בעיר קרקוב שהיא "עיר מערבית לגמרי"- ואשמח להעמיד לרשותם את מסמכי טאבו הפולנים שנמצאים ברשותי"

בקטע קצר זה מסכם פינחס מכלס את השוד הגדול של יהודי פולין, שהולאם על ידי הנאצים, הולאם על ידי הקומוניסטים ונשדד על ידי פולין העכשווית. כול זאת תוך התנהגות נכלולית, חוקים ותקנות זדוניים, כחש ומרמה. מדובר ברכוש ששוויו העכשווי נע בין 35-40 מיליארד דולר.ולא זו בלבד שפולין חמסה את הרכוש אלא שממשלות ישראל לדורותיהם לא נקפו אצבע. בין השאר משום שממשלת פולין לאחר חידוש היחסים לפני 27 שנים עם ישראל  נחשבה ידידה ומכיוון שפולין היא לקוחה של אמצעי ביטחון ישראליים ושיקולים דומים למעט שיקולים ערכיים ודאגה לניצולי שואה.

עכשיו פולין הלאומנית יש לה גם זיקה לממשלת ישראל הלאומנית דתית, לפי המרשם הפולני הוותיק וביבי משמיע, במפגש סגור שדלף ,את האני מאמין של השקפת עולמו בפני חבורת המנהיגים של מזרח אירופה.הוא בחברה טובה של ויקוטור אורבן ההונגרי וביאטה שידלו הפולנייה- לאומנים וגזענים שבחברתם הוא מרגיש בבית.ויש עוד דבר משותף במישור העם. לא פולנים רבים ולא ישראלים רבים למדו את לקחי השואה.

*************************************

קטע הסיום הובא לפני כשנתיים בתום הביקור האחרון שלי בפולין. הוא עדיין מדבר אליי. אני מבקש להעיר לגבי התמונה האחרונה של חיבוק על מסילת בירקנאו. כשם שבירקנאו היה הביטוי האולטימטיבי של השואה- נכדיי, הם הביטוי האולטימטיבי של התקומה.

.

הקול  בלינק של ה"יוטיוב" הוא של נער צעיר מחונן ,יליד אנטוורפן, רפי ביטון, כיום כבר מנצח ידוע של תזמורת ומקהלות. התזמורת והמקהלה בהקלטה זאת,  הן בניצוח מרדכי סגל. את מונטאז' התמונות  עיצב וערך , נכדי, שון פוגל.

 

"ניצנים נראו בארץ ועת הזמיר"……..טרם הגיעה

ה"פיימריס" במפלגת העבודה ייזכרו כפרשת דרכים חברתית מדינית.

מה שקרה השבוע במפלגת העבודה מעבר לגורם האישי, ואף המפלגתי, נוגע למישור הלאומי ,לאמור לכול המפלגות הפוליטיות בארץ. זה לא רק סותר את ההגדרה שתארה את מפלגת "העבודה" כשכיב מרע ש"לא רוצה לחיות אך לא מוכנה למות", אלא משקף ביטוי,להערכתי, כלל ארצי, שלציבור ובעיקר לדור הצעיר נמאס מן הטריקים והשטיקים  שמאפיינים את מפלגות השלטון  והם החממה של  הריקבון והשחיתות הציבורית, והוא רוצה משהו אחר. משהו רענן שלא סוחב אתו את  מטען הגרוטאות של הפוליטיקה של אתמול.

לא אופתע אם בכול המפלגות ינבטו ניצנים של העדר שביעות רצון מן המצב הקיים, ובראש וראשונה באותן סיעות בכנסת, שבעצם אין מאחוריהם מפלגות מבוססות בשטח, כמו "יש עתיד" בראשות יאיר לפיד ,"כולנו", בראשות כחלון ובמידה רבה גם "מרץ".זה עשוי לקרות גם במפלגות חילוניות אחרות כמו "הליכוד" ,ואפילו ב"רשימה המשותפת" של ערביי ישראל."בבית היהודי" זה בעצם קיים.

הקדשתי שני פוסטים בסוגיה זאת של דמוקרטיה. אחד שאצלנו היא לא באה מלמטה .השני בעקבות הסיבוב הראשון של ה"פריימריס" בעבודה. בו ראיתי ,בהיקף ההצבעה בשעות הבוקר ובפניהם של  המצביעים, משהו שלא הייתי עד לו עד כה. משהו על משקל האמירה המפורסמת של ברק אובמה , כשהוא רץ לנשיאות- yes we can- אנו יכולים. ואז כשפרסמתי את הרשימה טרם ידעתי על התוצאות של הסיבוב הראשון. אבל התוצאה הצדיקה את התחושה שלי, וזאת קבלה גושפנקה בסיבוב השני. זה הזכיר תחרות שבה יש שני פיינליסטים בשלב לפני האחרון ובמערכה האחרונה אחד מהם זכה.

אבל זה הרבה יותר מזה. אין לי ספק שלאחר ה-הוּ הָא בעקבות בחירותו של אבי גבאי, לא רק במישור המפלגתי לא יניחו לו, אלא גם הפרשנים, והכתבנים, שרובם כבר הכינו את ההספדים  למפא"י הקשישה וגם הכינו את הקבר, לא יירגעו. הם ימשיכו לברבר,להעלות גירה, לתת ביטוי לחוסר פרגון, בעקיפין גם שלהם עצמם, שכן בחוסר פרגון בתוך המיליֶיה שלהם, שלי,שום גורם לא יכול להתחרות בהם. הדחף שלהם לטחון אותם חומרים לא יודע גבול. עמית סגל בערוץ 2 קפץ בין הראשונים לתייג את "אופייה" של מפלגת העבודה כמתאבדת מכורה( ובאמת כמה פעמים אפשר להתאבד?) שלא לדבר על פוליטיקאים. ביום ג' ,במאמר שלו ב"עין השביעית" עוזי בנזימן התייחס לנימת השאלות של גאולה אבן בערוץ "כאן" שהיה בה משום רמז  של נקיטת עמדה פוליטית בשעה שבעלה הוא גדעון סער. בנזימן סיים את המאמר ככה: בינתיים גילה לנו סער עצמו את עמדתו בנוגע ליושב הראש החדש של מפלגת העבודה. "לשסות תושבי עמונה בדימונה זו אינה דרך חדשה, אלא המשכו של ניסיון רב-שנים וכושל לשסות ציבור בציבור".

אז עוד נשמע הרבה. אבל הפעם ישנם שני בלמים, שניהם מלמטה, ובכך החידוש . אחד- זה הציבור ,שלא ירצה לכבות את הפיילוט, אלא אם כן יקרה משהו בלתי צפוי מאוד. והשני זה אבי גבאי שנבחר ליו"ר מפלגת "העבודה" ועוד אבי גבאים שיצוצו במפלגות אחרות. אלה עשויים מחומרים אחרים. אולי יש בזה משהו מן הדגם של עמנואל מקרון, נשיא צרפת החדש. ואין לי צל של ספק שזה יקרה, במוקדם או במאוחר. מגדל הדומינו השחוק יתמוטט.

הפריימריס במפלגת העבודה הוכיחו שזה אפשרי. היה אם מישהו ישאל:"תגיד לי ,אתה יכול לחשוב על מישהו אחר, מלבד ביבי?"- התשובה היא כן: אבי גבאי- כמשל.

חג לדמוקראטיה

גם אילו זה היה הבהוב של זרקור ענק, מפלגת העבודה, נכון יותר ציבור מצביעיה ל"פריימריז", נתן היום לכולנו שעור בדמוקרטיה. נכון שמערכת בחירות  זאת הייתה מאופיינת לא רק בביקורת של המועמדים כלפי יריביהם, דבר בהחלט מקובל, אלא הייתה משופעת בהשמצות ולא מעט לכלכוך שלא לדבר על מאות ס.מ.ס-ים למתפקדים. אבל זאת הייתה מערכת בחירות דמוקרטית שהיא עדיין הייתה מוגבלת למועמדים, שבסיום המערכה הגיעה לשבעה מועמדים, ולעוזריהם הרבים. בבחירות היום זה היה מבחן דמוקרטי אמתי. וכבר בשעות הראשונות אפשר לומר שמפלגת העבודה, כלומר ציבור חבריה שהתפקדו, יצא ממנה מה שנקרא באנגלית with flying colors  – בגאון.

אני הלכתי להצביע כמה דקות לאחר השעה 11 לקלפי  ב"דיזנגוף סנטר" תוך שאני כמעט בטוח שאהיה הראשון או השני , השלישי ,לאחר פתיחת הקלפיות בשעה 11.  תחנת הקלפי היה על יד הקופות של קולנוע לב. ראיתי תור של כחמשה עשר אנשים ושאלתי למה התור ונעניתי: לסרט.  כשהמשכתי ללכת וראיתי שוב תור הנחתי שהיום יום ג', כאשר הגמלאים זוכים לחמישים אחוזים הנחה בכרטיסי הקולנוע. בתור הזה היו כשלושים אנשים ויותר . אבל כשאלתי לאיזה סרט התור הזה נאמר לי כי לסרט על בוז'י  הרצוג, עמיר פרץ, אבי גבאי, אמיר בר לב,אראל מרגלית, אבנר בן זקן, והוד קרובי- כוכבי המערכה.

כשיצאתי ,התור השתרך הרבה מעבר לקופות והיו בו להערכתי 60-70 אנשים, צעירים, מבוגרים, גמלאים, כשאנשים על כסאות גלגלים מובלים אל הקלפי מחוץ לתור. היו קשישים עם מקלות שהעדיפו לעמוד. איש לא התמרמר על התור והוא זז מהר מאוד שכן היו כמה עמדות הצבעה אלקטרוניות. אבל על פני כולם היה חיוך כפי הוא היה על פניי.

 

 

20170704_112928

ציבור גדול כזה שמתייצב לקלפי ביום שרב עם פתיחת הקלפיות ולא מחכה כרגיל לסופו של יום -לא נראה גם בקלפיות של בחירות כלליות. כאן קרה משהו. איזו יד מורמת כנגד המציאות האפורה והמייאשת סימנה:  אנחנו כאן. אנו רוצים  לשנות את המציאות. יצאתי משם בהרגשה שעוד לא אבדה תקוותנו. אפשר וזה יחזור על עצמו בכול המפלגות  לרבות אלה שהורכבו על ידי מנהיגיהם. מר"ץ מנסה לשנות את שיטת הרשימה הסגורה, וזאת  תחילת הדרך להחזיר את הכוח לעם. אפשר שהלהבה הזאת תתפשט לא רק למפלגות אלא לשינוי שיטת הבחירות, כאשר הבוחרים יבחרו  באנשים, באזורים שלהם, ובכך יענו על הציפיות שלהם בחברה דמוקרטית. ככה או אחרת, אם ישנם ימים שהדמוקרטיה שולחת קרני אור- היום היה אחד מהם.