ארכיון קטגוריה: דמוקרטיה

רוח רעננה של סתיו

ח"כית צעירה מעלה תרומה חשובה לבית המחוקקים שלנו ולדמוקרטיה.

באחרונה ,משדרי השרות של הכנסת, שקודמים למהדורות החדשות בערוצים השונים, מראים אירועים היסטוריים של בית הנבחרים שלנו בססמה:  מתווכחים ומחליטים והולכים ביחד – ככה פועלת הדמוקרטיה. משהו כזה. זה פרסום מוצלח -גם בתמונות, גם בתובנה וגם במסר המשתמע. אם כי ה"הולכים ביחד" הוא עדיין בגדר הרהורי לב. בוודאי שהפרסום הזה הוא טוב לאין ערוך, מאשר הקטע  של הכלבים בכנסת, שאמורים היו לסמל "כלבי שמירה", אבל הזכיר יותר "כלבי אשמורת"- בושה למפיק הסרטון וחרפה לכנסת שהביאה אותו לציבור.

אפשר וצריך לתת את הדעת שכדי להראות "איך הדמוקרטיה עובדת" להביא קטעים קצרים מוועדות הכנסת, שם מתבצעת עיקר העבודה של המחוקקים ושם יש דריסת רגל ונשמע גם קולם של נציגי ציבור. הקוראים בעיתונים, המאזינים ברדיו והצופים בטלוויזיה לא מודעים לכך. הם וגם אני ,חשופים בעיקר  לצעקות, להפרעות, להטחת דברי בלע וגנאי וככה מצטיירת הכנסת. זה אמנם משקף מה שקורה בבית הנבחרים שלנו, אבל זה לא משקף הכול. אף שגם בוועדות יש לעתים צעקות,אך יש דיונים רציניים . אלא שזאת לא מביאים ערוצי הטלוויזיה כי זה חסר "אקשן" וצבע. אבל משדרי שרות של הכנסת כן יכולים להביא קטעים קצרים, ערוכים ,מן הוועדות השונות שם יש סיג ושיח,חילופי דברים שיש בהם מידע וסוגיות שנויות במחלקות. זהו ,"אקשן" פרלמנטרי מובהק. אולי בכנסת הבאה. מי ששכנעה אותי לעקוב אחר הדיונים בוועדות היא  צעירה בשנים וותיקה בשם שהולך לפניה כח"כית-סתיו שפיר.

 

photo- MK Stav Shaffir post 2

 

בשעתו, בחילופי דעות עם עמיתיי בטלוויזיה ,בוגרי הרדיו, חלקתי על הקביעה שצריך להימנע "מראשים מדברים". כלומר לצְפות באנשים מדברים.  אין דבר יותר מרתק מאשר אנשים. הרבה יותר מאשר סוסים דוהרים, אפילו יותר מאשר משחק כדורגל, אם מביאים דיון אקטואלי ער,בועט, קולע וחכם וכמה דוברים רהוטים מכול צד. כול שצריך הוא שבאותה דקת פרסומת תהיה תמצית טלוויזיונית כ"טריגר" לתשומת לב של קהל הצופים שיעקוב אחר הסוגיה באמצעי המדיה השונים שעומדים לרשותו, כולל הסרטות של  דיוני וועדות הכנסת.

בפנים ובחוץ

 לכאורה אין נושא שהכנסת לא אמורה לעסוק בו, לעתים בפרטי פרטים אם מדובר בהעברת חוק. אבל קורה כי מ"רוב עצים לא רואים את היער". ומסתבר שיש הרבה יערות. זה מה שקרה בשנת 2011 כאשר פרצה המחאה החברתית עד שהגיעה ל " עצרת המיליון". הממסד לא היה מודע לעומק הבעיה הכאובה של עתיד ,מעורפל מאוד עד חשוך ,בקרב שכבות רחבות ובעיקר בקרב הדור הצעיר. המחאה מצאה מכנה משותף רחב בקרב הציבור הישראלי, שכן היא נגעה באחד השורשים ומרכז העצבים של החברה- צדק חברתי. בראש וראשונה מדובר בדור הצעיר שלא ראה את עתידו, בנושא הדיור וההוצאות על הקיום. המחאה הביאה להקמת עשרות אוהלים בשדרות רוטשילד ואת ההפגנות והעצרות, בהנהגת חבורה צעירה שבראשה עמדו דפני ליף, סתיו שפיר ואור-לי ברלב. כשאליהם הצטרף לאחר זמן מה איציק שמולי יו"ר התאחדות הסטודנטים בישראל. הגוף התקשורתי אשר דאג  כי הלהבה ברקע לא תיכבה והנושא יישאר על סדר היום הציבורי היה המגזין "ד'מרקר" והעורך הראשי שלו אז גיא רולניק. זאת הייתה תקופה שד'מקרקר שימש בפועל הביטאון של המפגינים והרחיב את המערכה לסוגיה הרחבה של הון שלטון. הודות לכך חלו מאז כמה התפתחויות משמעותיות בתחום הזה,במרכזם גילוי שחיתות מצד גורמים כלכליים, ציבוריים וממסדיים, גילויים והשלכותיהם עד עצם היום הזה.

אגב, במאמר  השבועי שלו(23.11.2018) בד'מרקר,   מתייחס רולניק ל"נורמליזציה של השחיתות" בשולחו את חיציו כלפי התקשורת שמזמנת לאולפניה מנהיגים מושחתים שישבו בכלא. זאת עוד אינדיקציה של עיתונאי ופרשן בתחומיי החברה והכלכלה  מן המעלה הבינלאומית , שלא מרפה מן השמירה, גם על מה שהושג לדעתו בעטיין של המחאות והעצרות למען צדק חברתי וממה שעדיין לא הושג-וזה הרבה. אשר ליוזמי המחאה, מבין ארבעת הצעירים, שהיו הרוח החיה, שניים הצטרפו למערכת הבחירות במסגרת תנועת העבודה – המחנה הציוני: סתיו שפיר ואיציק שמולי ונכנסו לכנסת .

מפגש ביני לבין ח"כ סתיו שפיר ,לפני כמה שנים, שעסק בנושא שילוב "מנשר ניצולי השואה" במסגרת הנרטיב של יום הזיכרון לשואה , הביא ליחסי ידידות בינינו. עם זאת בחילופי דעות אתה, סברתי שמוטב היה אילו לא נכנסה לכנסת והייתה בכך תרומה לתנועת המחאה החוץ פרלמנטרית, אשר קיימת בצורה זאת או אחרת ובהיקף כזה או אחר, ובמציאות שהכנסת נמצאת בה היא יכלה יותר בחוץ מאשר בפנים. היא דחקה בי שאבוא לכנסת להתרשם, בעיקר מה שקורה בוועדות, ובכלל זה בוועדה שלה "וועדת השקיפות", כדי להוכיח שטעות בידי.

אני חייב להודות שחרף היותי תושב ירושלים במשך 35 שנה, עקב תפקידיי ברשות השידור,לרוב בטלוויזיה,  אני לא מתגעגע לעיר הזאת. הביקורים המעטים בעיר יפהפייה וקסומה זאת משרים עליי דכדוך .לעתים עולה בי "כפירה" שמא  טוב היה אילו נותרה איש הקודש ולא הייתה בירת המדינה. יתרה מזאת, גם כותלי בית הנבחרים שלנו, נכון יותר מה שבתוכם, מרתיעים אותי כשאני רואה את המוני השתדלנים מתרוצצים אנה ואנה, שמזכירים לי את ה "לופט מענטשן" במכורה שבה נולדתי.

אבל מצאתי בינתיים חלופה לנסיעה  לירושלים וביקור בישיבות של וועדות הכנסת ובראש וראשונה וועדת השקיפות, אשר היא זאת שיש בה הפוטנציאל לבחון מה קורה מאחרי מסדרונות השלטון ובמידת האפשר לחשוף בפני הציבור, הריבון, את מה שקורה והממסד לא מגלה. לשבחה של הכנסת ייאמר כי חלק מהדיונים של הוועדות, למעט נושאים חסויים כמו בוועדת החוץ והביטחון מוסרטים ועומדים לרשות הציבור באתר הכנסת. כמו כן בערוץ הכנסת,  ישנם משדרי אולפן מעניינים,שעוסקים בענייני היום או בהיסטוריה. זה הביא אותי לשני דברים. לעקוב אחר הדיונים שבהם מופיעה ח"כ שפיר וכן, להכיר בכך שבחילופי ההשקפות בין ח"כ שפיר לביני, סתיו שפיר צדקה. זאת הסיבה לכתיבת פוסט זה. השתכנעתי שהיא יכולה לעשות בפנים יותר מכפי שהייתה יכולה לעשות בחוץ. יתרה מזאת. היא משתמשת בכלי הזה גם כדי לקיים קשר עם תומכיה, ובכך היא ממלאת תפקיד כפול. אחד אישי- קשר עם תומכיה במעגל הרחב. השני-הקשר הציבורי  המתבקש בין הבוחר לנבחר, גם עם זה שלא בחר בתנועה  שלה. ח"כ שפיר ניהלה מאות ועדות שקיפות, הגישה עשרות הצעות חוק, היא מדברת אל  קהלים רבים ומגוונים בארץ ומחו"ל, הוא מופיעה בפני מכינות, באוניברסיטאות, בפני משלחות, במפגשים  עם תלמידי תיכון, ועם קבוצות ,בגילאים שונים ורבדיי  חברה בארץ.

stav and followers

אני מבקש לציין כי ברשימה הזאת אני עוסק רק בסתיו שפיר, ואין בכך כדי להמעיט מתרומתם הפרלמנטרית  של ח"כים אחרים שראויים להערכה. מאידך אין בכך כדי לעסוק בפעילות הכנסת ובסדרי העדיפויות שלה שלעתים מקוממים.

המופע.

תורת הנאום היא תורה עתיקה והצטיינו בה,בין השאר,  דמוסטנס היווני וקיקרו הרומי, שניהם במאות לפנה"ס. יש ותורת הנאום היא כישרון מולד ויש שהיא נלמדת. בארה"ב מלמדים את תורת הנאום בכיתות העליונות של בתי הספר התיכוניים. סתיו שפיר מן הסתם השתפשפה במאות הופעותיה במסגרת המאבק על "צדק חברתי" ומאז. כיום היא נואמת  רהוטה, מכינה את החומרים  ויודעת למָדֵר את חלקי הנאום. יש בו ,כמו  בכול נאום ראוי, תפריט, בדיוק כמו בארוחה. המתאבן, המנה העיקרית והקינוח. שמעתי את דבריה בדיון על תיקון החוק לתרבות ונאמנות שידוע ברבים כ"חוק הנאמנות".הכותרת שהיא נתנה לנאום הייתה :"למה מירי רגב בורחת מן האולם כשאני מדברת".הפעם שרת התרבות מירי רגב הייתה באולם וכשסתיו שפיר פתחה בדבריה, שרת התרבות  קטעה אותה- מעין רפלקס. ואז סתיו שפיר הרימה את עיניה וגם את קולה ואמרה לה  בסגנון  של וויכוח בתכנית "פופוליטיקה " המנוחה :"תשבי ותסתכלי לי בעיניים ותראי מה אני מדברת ……למען השם".גייסה גם את הקב"ה. וכאשר מירי רגב שוב הפריעה לה היא אמרת לה בטון יותר שקט, של מחנכת : "עם כול הכבוד, אין לך האומץ לשבת ולשמוע את מה שאני אומרת….נו..באמת.!!!" ושרת התרבות נרגעה.

בכך  ח"כ שפיר הגישה את המנה הראשונה-תשומת לב. ואז היא עברה לסיפור, ואין דבר טוב יותר להאזנה מאשר סיפור. לפני כמה חודשים היא נשאה דברים בבית ספר תיכון ואחרי דבריה קמה נערה בת 16 והעירה שהיא חולמת להיות זמרת. אבל היא חוששת שאם היא תאמר דברים שבהם היא מאמינה, יבולע לה. וסתיו שפיר חוזרת על הסיפור הקצר הזה מזוויות שונות. ראו מה קורה בתקופה הקריטית של גיל  העשרה כאשר הצעירים כמהים, שואפים,חולמים וכבר על אלה בא הכורת. הם מאבדים ביטחון…הם מפחדים. והיא מגלגלת אותו סיפור  כאילו מדובר היה בהסרטה, של זווית זאת וזווית אחרת, של תרחיק ובסוף של תקריב. הרי אין בתיקון הזה שום דבר חדש, אומרת  שפיר,ומוסיפה שגם שרת התרבות מודה בזה, אבל מה שהוא עושה זה שהוא מטיל אימה, לא בעתיד אלא עכשיו, וזה כבר עובד. תראו נערה בת 16 מפחדת אפילו לחלום וזה מה שהממשלה עושה בהצעת החוק הזאת. היא מטילה פחד

.והרי מן המוסכמות והאמירות אנו יודעים ,ש"אל לנו לפחד, אלא מן הפחד עצמו".ואלה דברים שראוי שיישמעו.

אולם מכיוון  שכיום הצפייה בחדשות,בכול ערוצי הטלוויזיה, היא בשפל,ומראות מן הכנסת מובאות עם ישנה איזו התגוששות,בכיכובו של אורן חזן, אם אפשר,  סתיו שפיר דואגת  שדבריה הקצרים אשר מוסרטים יתפרסמו , בין היתר , ב"פייסבוק" שלה, שם יש לה שוחרים רבים ובכך  לא זו בלבד שהיא מביעה את דעתה ברבים, אלא עושה,כאמור, "פרומו" לבית המחוקקים שלנו.

שקיפות.

כשמדובר בח"כ סתיו שפיר  אזי  הדרך שבה היא רוצה שדבריה ישתקפו ברבים, היא  גם חלק מתפקידה כיושבת ראש של וועדת הכנסת לשקיפות, כאילו שזה גזור עליה. בין הנושאים: שקיפות על התנהלות  נבחרי ציבור, מעקב לגבי תכניות לפיתוח  הצפון, מעקב אחר תקציבים להוסטלים ולמרכזי תעסוקה לנשים ועוד נושאים בכול התחומים. ציפיתי בדיון שנערך בוועדה ב- 23 באוקטובר 2018 כשעל סדר היום ההוצאות בסך 300 מיליון דולרים של המשרד לנושאים אסטרטגיים. והיו בדיון נציגים של כול הגופים שיש להם חלק בפרויקט ,וכמובן, נציגים של המשרד עצמו. דומני שכול הכיסאות סביב השולחן היו תפוסים. יושבת הראש מוציאה ומכניסה את ידה בתוך התיק הגדול שלה. מולה  מצוי מחשב נישא וערמת ניירות, כשהיא מעלעלת בהם . סביבה יושב קהל שקט, מנומס,של נציגים ויועצים ואולי אלה משקיפים בשורות האחוריות. לאחר כמה דקות של שיח שקט היא  מודיעה  על מטרת הדיון.

vadat shkifut

וועדת הכנסת לשקיפות: צילום לשכת ח"כ סתיו שפיר.

היא תוהה על מה בדיוק הוציאה הממשלה 300 מיליון שקלים, ואיך יכול להיות שבהוצאה זאת קיים שיתוף פעולה דווקא עם קרנות זרות שעובדות עם ארגוניי ימין קיצוני כמו "אם תרצו".היא שולפת דף אחר דף, ללא ספק פרי תחקור מדוקדק, ובו נתונים  על סכומי הוצאות והיא עושה אתנחתא כדי לקבל תשובה. וזאת אינה באה. והיא ממשיכה: "לא……. שום פרוט בתקציב?"- תוהה שפיר. שקט. וכפי שציינתי בנסיבות כאלה ,המצלמה "סורקת" את המעגל ויש לחשושים, אבל איש לא עונה על השאלה של היושבת ראש- זאת טלוויזיה, זה "אקשן". אילו זה ברדיו- מאזינים היו מנסים לבדוק מה קרה לתדר. ולאחר שהשקט נקלט, שפיר ממשיכה למסמר את הנקודה הזאת.

"אני מבקשת, סיפור אחד, תנו רק סיפור אחד על מה ההוצאה הזאת?" שקט.  כאילו מדובר בנציגי "המוסד" או "אמ"ן" שקמוץ שפתיים היא חלק מן התחום.

שפיר:"עם כול הכבוד לאנשים רציניים שיושבים פה מסביב לשולחן. אין לכם מה לומר על מה מוצא סכום של 300 מיליון שקל.. שלוש מאות מיליון שקלים ? זאת בעיה מאוד חמורה". עתה היגיעה העת לעוד נגיחה. המשרד לנושאים אסטרטגיים הופך מיום ליום דווקא מגפון לתומכי החרם הקטנים וכמעט לא מוכרים."ממשלת ישראל הופכת את ארגוני החרם הקיקיוניים לכותרות ענק שמהדהדות ברחבי העולם. יש לכך בעיקר סיבות פוליטיות פנימיות – ולצערי ממש לא אסטרטגיה או ניסיון כן  לעצור את מגמת החרם"- אמרת סתיו שפיר..

והיא מוסיפה. "צריך להגיד את האמת והיא  שמאז שהוקם המשרד הזה והושקעו בו מאות מיליוני שקלים לא חל שום שיפור במאבק בחרם ובתנועת  שתומכות בחרם." .

תימוכין לדעה זאת מצאתי במאמר של נועה לנדאו בעיתון "הארץ" (23.11.2018). היא מביאה דעה  של שלושה חוקרים מן "המכון למחקריי ביטחון לאומי" שלפיהם התיקון לחוק כניסה לישראל של פעילי החרם נגד ישראל  מביא יותר נזק מתועלת ויש לשקול את תיקונו או אף ביטולו, שכן "הוא אינו משרת את המאבק בתופעות ה- הבי די אס- התנועה  להטלת חרם נגד ישראל, ואף פוגע במאבק."

הדיון נמשך כשעה וחצי, ואלה שמעוניינים לצפות יכולים לעשות זאת, שכן אני מתמקד בנקודת תורפה שמועלית על ידי יו"ר הוועדה. ולסיכום, הבטחנו קינוח. באותה הופעה בעניין חוק הנאמנות (שבינתיים הוקפא)  היא קובעת,  שהתרבות והאמונות שרדו ואף שגשגו חרף דרכים זרועי מוקשים,וצנזורות לסוגיהם, וגם הפעם זה לא יעבוד, ואין מקום לייאוש. והיא מסיימת ב-"יבוא היום, והיום הזה קרוב ולציבור יימאס….יבוא היום והציבור יתקומם נגד הניסיון להפריד בין חלקי העם ,לגרום לאחד לשנוא את השני…יום יבוא"

יום יבוא, יום יבוא
במהרה, בקרוב הוא יבוא
זאת ידע כל אדם
בעמקי לבבו .בית מתוך שיר .מילים :דן אלמגור.לחן בני נגרי.

https://www.youtube.com/watch?v=LRAYJd9ji7Q

 

הבנאליות של שנאה גזענית-לאומנית

רוברט באוארס לא הכיר יהודים הוא שמע מה שאמרו עליהם

רצח היהודים בבית הכנסת בפיטסבורג ,כעובדה מוכחת , בוצע על ידי רוברט באוארס, שנשמע צועק  "היהודים צריכים למות " כשהמקלע שלו יורה לכול עבר במתפללים. זאת כאירוע בודד. אבל במרחב  הציבורי מי שעומד מאחורי זה  ועושה זאת וביתר תעוזה  ובגלוי וללא מורא ,בעיקר בתקופת ממשל  טראמפ  הפטריוטי -הוא הימין הקיצוני הנאצי  בארה"ב שאת תורתו ספג רוברט באוארס. שלא יהיה כול צל צלו של ספק  במשמעות זאת. הם אלה שרואים עצמם פטריוטים אמתיים ובייחוד באווירה הלאומנית שהביא עימו דוננלד טראמפ בבית הלבן .באוארס "הפטריוט"  היא חסיד שוטה שלהם. רק הוא יעמוד לדין .

בחיפוש אחר  איזו הגדרה בהקשר לפטריוטית הלאומנית גזענית, נזכרתי ושאבתי את  ההגדרה  ממי שטבע את המונח "הבנאליות של הרוע" וכתבה ספר בשם זה. מדובר בפילוסופית, עיתונאית, אשת אקדמיה,ניצולת שואה- חנה אַרדְנט. מיותר לסקור ולו בקצרה את  חייה של אישה מיוחדת זאת שעליה ועל הגותה נכתב רבות. היא טבעה  את המונח בהקשר של משפט אייכמן בישראל שאותו היא סקרה כעיתונאית בשלבים הראשונים שלו, בשליחות המגזין האמריקני היוקרתי- ה"ניו יורקר".  חנה ארדנט ,  ילידת האנובר שבגרמניה , הייתה תלמידתו, ובשלב מֹסוים של הלימודים גם בבת עינו ומטרה לתשוקותיו המיניות, של הפילוסוף הגרמני מרטין היידיגר מאבות האקזיסטנציאליזם שהצטרף למפלגה הנאצית.

בשנת 2012 יצא לאקרנים סרטה של מרגרט פון טרוטה, בהפקה משותפת ישראלית גרמנית, בשם "חנה ארדנט. ואני לא אתייחס לביקורת המקצועית על הסרט כי איני מבקר סרטים. אבל הפרטים שאותם מגלה ומגלם הסרט הם חשובים מאוד בכול הקשור לנשמתה של אישה  זאת שהגותה,והמשתמע ממנה, נחשפה במשפט אייכמן

the babality og evil

היבט אחד בסרט היה עצם עריכת המשפט נגד האיש אדולף אייכמן. היבט שני היה האזכור של חנה ארנדט של יהודים חברי ה"יודנראטים" בגטאות ,שכאילו שיתפו פעולה עם הנאצים. היבט אחרון זה , לא זו בלבד שעורר את חמתם של הציבור בישראל ושל הקהילה היהודית בעולם, אלא קומם עליה רבים מחבריה האקדמיים, יהודים ולא יהודים, במערב. אלה ראו בכך הטלת כתם כוללני של שיתוף פעולה עם הנאצים מצד יהודים. אף שחלק זה בדיווח  היה מזערי בסדרת המאמרים שלה,אבל בגינו היא  בעצם הוחרמה עד קץ חייה,  אך לא הייתה מוכנה לוותר על מה שהיא ראתה כיושרה אנושית. ארנדט ללא ספק הייתה סמל השכלתנות, אולם באותה מידה היא לקתה בהעדר רגשה כלפי עמה שלה, שהיא לא התנערה ממנו,בכול הקשור במשתפי פעולה יהודים עם הנאצים.

הרוע אינו יתום ולא מפלצתי-הוא אנושי.

אשר להיבט הראשון והוא אדלוף אייכמן, שעמד למשפט, אשר כדברי התובע הכללי, היועץ המשפטי של הממשלה,גדעון האוזנר, הוא נתבע על ידי ששה מיליון יהודים, שאינם כבר אתנו. חנה ארנדט מתייחסת אליו בהופעה  בפני ציבור סטודנטים ואנשי אקדמיה כדי להגן על עמדותיה. באותו נאום סוחף היא טוענת שאייכמן הועמד בפני בית משפט ישראלי כפרט. הוא אכן רוצח, אבל יש עוד הרבה רוצחים שעשו את מלאכת הרצח בהוראה ובהשראה מלמעלה. ואכן מי שעקב אחר המשפט ושמע את תשובותיו של אייכמן, הם היו בנאליות להחריד. כל משפט שני היה משובץ במילים. "זאת הייתה הפקודה" או "ככה הבנתי". או שפה היה פסיק ושם נקודה.  דיוק גרמני כזה. בעצם, כמשתמע,  מי שאמור היה לעמוד למשפט זה היה העם הגרמני כולו, אשר נהג כעדר, הן בתמיכה במשטר והן באדישות למעשיו. שכן,אייכמן לא הגה את "הפתרון הסופי". הוא רק היה המבצע הגדול שלו. מבחינה זאת אני מתייחס לתפיסה זאת בכך שאני מקבל את הקביעה כי הנאצים לא היו מפלצות ולא רובוטים אלא בני אדם. ולא רק בני אדם אלא כאלה שמורשתם כללה את גדולי ההוגים והיוצרים  בתרבות האנושית. במילים אחרות גם היסטורית  וגם עכשווית, הלקח המתבקש הוא שעלינו להיזהר פן אנו, לא כמפלצות, אלא כבני אדם נהפוך לסמל הרוע בדיוק כמו משטרים האפלים ובראשם המשטר הנאצי. בעיני, זה החלק המשמעותי ביותר של לקחי השואה. והוא האור הצהוב שמהבהב כול הזמן  ובכול העולם, לרבות במדינת היהודים: עשו הכול כדי להיות לא רק אנשים, בהבדל מחָיות, אלא אנושיים- "בני אדם",ויש שיוסיפו, כמו במנשר הניצולים: שנולדו בצלם. מאידך , בכך חנה ארנדט סוטה,לדעתי, מן ההגות של המנטור שלה מרטין היידיגר. אגב,בתמונה בסרט רואים את ארנדט ואת היידיגר מטיילים בחורש ובשלב מסוים ההוגה הגדול כורע על ברכיו ומנשק את חמוקי ירכיה של חנה והיא מסתלקת בכעס .באותו טיול הוא אומר לארנדט כי האדם הוא ייצור תבוני,ביסודו,ולכן בניגוד ליצורים אחרים הוא מסוגל לחשוב. לפי ארנדט מבָצעֵי הרוע בעצם  לא חשבו,הם פשוט עשו מה שנאמר להם לעשות ומכאן "הבנאליות של הרוע".

המחשבות הן חופשיות

 מעניין איך הגדיר את עצמו  היידיגר שהצטרף לתנועה  הנאצית וחי שלושה  עשורים לאחר תבוסת המשטר- האם הוא היה שייך לקהילה "הבנאלית של הרוע". שכן המחשבות, בכול מצב ובכול הנסיבות הן חופשיות. כמובן שהוא מצא אמתלות ותירוצים, בלתי משכנעים.

אני מציין זאת כי בגרמניתDie Gedanken sind frei, הוא  שיר גרמני העוסק בחופש התודעה והמחשבה של האדם.  השיר היה להמנונם הבלתי-רשמי של חברי המחתרת האנטי נאצית- הוורד הלבן- ונאסר להשמעה בתקופת גרמניה הנאצית. ב 1942 השמיעה חברת המחתרת סופי שול את השיר מחוץ לבית הכלא במתקן שבו היה עצור אביה.

השיר תורגם לעברית על ידי  יוסף בן סיוון רייכרודל בשם המחשֶׁבֶת חופשית:

הַמַּחְשֶׁבֶת חָפְשִׁית וּמִי יְגַלֶּנָּה,
חוֹלֶפֶת כַּצֵּל בַּלֵּילוֹת וְאֵינֶנָּה.
אֵין אִישׁ יֵדַעֶנָּה, צַיָּד יְצוּדֶנָּה,
עַל כֵּן נַחְלִיט: הַמַּחְשֶׁבֶת חָפְשִׁית! 
 
אֶחְשֹׁב כִּרְצוֹנִי עַל גִּיל וְעַל אֹשֶׁר,
בַּסֵּתֶר וּבַדְּמִי וּבְכָל שְׁעַת כֹּשֶׁר.
אֵין יָד שֶׁכּוֹבֶלֶת חֲזוֹן וְתוֹחֶלֶת,
אַחַת וּלְתָמִיד: הַמַּחְשֶׁבֶת חָפְשִׁית! 
 
וְאִם אֵאָסֵר בְּאֹפֶל הַכֶּלֶא
לָשָׁוְא, אַךְ לָשָׁוְא מַעֲשִׂים שֶׁכָּאֵלֶּה.
מַחְשֶׁבֶת שׁוֹבֶרֶת כָּל סְיָג וּמִסְגֶּרֶת,
חוֹמוֹת הִיא תָּמִיט הַמַּחְשֶׁבֶת חָפְשִׁית

יסודות  הדמוקרטיה והפטריוטים.

אשר למשנתה של ארנדט , עיקרה עסק בפלורליזם בתחום החברתי פוליטי. בבסיס אותה תפיסה עומדים חרות ושוויון בין בני אדם ולא זו בלבד אלא חשוב לאמץ את נקודת מבטו של הזולת. שכן אם לא נעשה זאת אנו עשויים לגלוש לטוטליטריזם. ובהקשר הזה אני מבקש לאמץ את התפיסה שלה בכול הנוגע ל"שנאה פטריוטית". באוארס ראה  עצמו פטריוט אמריקאי אמתי. אם אנו מגיעים לסוג של "פטריוטיות" שאמת המידה שלה היא לא אהבת המדינה, אלא האופן שבה יש לאהוב אותה- אנו מתקרבים ל"בנאליות של השנאה".  שכן גם במקרה זה, הפטריוט המצוי  קובע לגבי הממסד "כזה ראה וקדש", ואם אתה לא רואה, או לא מקדש -אינך פטריוט . לאט ,לאט אנשים מאבדים את המראה שבה משתקפת דמותם. וזה קורה גם אצלנו. אנו שוקעים עמוק יותר ועדיין שומעים דפיקות מלמטה,ובמקומות שהגיעו לתחתית, שאין כבר לאן לשקוע, "הפטריוט" פורץ לצדדים,נורמטיבי או לא, חוקי או לא.

תפיסת הדמוקרטיה בארץ מצטמצמת ליום הבחירות ומי ששולט ללא מצרים זה הרוב. אם אכן זאת התפיסה, היא טועה ומטעה בצורה הרסנית. לא מספיק שאנו יודעים אלא צריך להזכיר זאת השכם והערב. דמוקרטיה חיה ובועטת לא רק במוסדות הנבחרים וברשויות השונות, אלא בקרב החברה,וכמו שכותבים היום 24X7- דהיינו כול הזמן והיא באה לידי ביטוי בפעילות שונה בתחומי חברה, המשק,התרבות, האמנות ובעצם בכול תחומיי חיינו. ואשר לפן השני זה של שלטון- אם שלטון הרוב  של מפלגה מסוימת מנציח את עצמו ,זה לא רק פתח לריקבון ולשחיתות, אלא לשלטון  אבסולוטי, לא פחות מאשר בארצות הקומוניסטיות או הפשיסטיות בעבר ,שנושא את שם הדמוקרטיה לשווא.

ישראל, אף שהיא דמוקרטיה צעירה, המורשת שלה היא דמוקרטית. מפלגת חרות ,הלאומית ,לא הייתה פחות דמוקרטית מאשר מפא"י הסוציאליסטית. מנהיגה , מנחם בגין, העלה בראש מעייניו את שלטון החוק ואת עליונות המשפט לא פחות מבן גוריון- מייסד המדינה. ורק הודות לאנשים אלה התאפשרו חילופי השלטון. אילו גולדה מאיר הסמכותית לא הייתה מתפטרת בעקבות מלחמת יום הכיפורים, ייתכן מאוד שלא רק המנגנון המפלגתי היה מאחוריה, אלא אפשר מאוד ומהפך של 1977 לא היה מתרחש. מנגנון ממסדי כפי שאנו לומדים יש לו דרכים לבלום  תסיסה, במקרה זה בעקבות מלחמת יום הכיפורים. מנחם בגין התפטר, אף שהביא בחשבון שבלי מנהיגותו, מפלגתו עלולה לאבד את השלטון. זאת מכיוון שהוא היה דמוקרט והגיע למסקנה שהוא מיצה את עצמו.

אינטרסים לאומיים מעוותים.

בזירה הפוליטית העכשווית אצלנו,האינטרסים הלאומיים והבינלאומיים הם נחלת אלה שהם בשלטון וחסידיו. כול מי שאינו רואה עין בעין את העניינים הלאומיים בצורה כזאת ,ההגדרה לגביו נעה בין עיוורון  לבין בגידה. בהקשר זה קראתי מאמר מעניין בעיתון "ניו יורק טיימס" מן ה- 15 באוקטובר של ג'ון בי.ג'וּדיס, מחבר הספר " התקומה הלאומית: סחר, הגירה והמרד נגד גלובליזציה" במאמרו כותב המחבר כי " בתורת הלאומיות של הנשיא טראמפ שמתבטאת בדעות קדומות כלפי המוסלמים,מקסיקאים-אמריקאים ותופעות שונות שאינן לרוחו, חלק מתפיסתו של " אמריקה קודמת" תוך הסתלקות מהסכמים כמו הסכם פריז לשיפור אקלים כדור הארץ, או הסתלקות מהסם הגרעין עם איראן, עלול בסופו של דבר להיות בניגוד לאינטרס הלאומי. אולם טעויות אלה אין בהם כדי להמעיט מערך הלאומיות, אשר לעצמו אינו טוב או רע, ליברלי או שמרני. התפיסה של זהות לאומית משותפת היא חיונית לדמוקרטיות ולמדינה שדואגת לרווחת האזרח. זאת תלויה ברצון האזרחים לשלם מסים, ולסייע לאזרחים אחרים , כאלה אשר מעולם לא ראו.

התקומה של הלאומנות בימינו היא תגובה למיזמים שבסיסם הוא גלובאלי לא לאומי אשר פסח מעל לראשיהם של האזרחים מן השורה. תגובה זאת הייתה מוחשית בעיקר בימין הפוליטי. אולם יש בהחלט בסיס ללאומיות ליברלית או סוציאל- דמוקרטית. אם בכלל, השקיעה של המפלגות הסוציאל דמוקרטיות נובעת ,לפחות בחלקה, מאי היכולת להבדיל בין מה שהוא חוקי וצודק בלאומיות לבין תפיסות בדלניות קטנוניות טעונות בדעות קדומות,ועומדות בניגוד לאינטרס הלאומי שהימין מעלה על נס". רוברט באוארס הוא פרי באושים של מגמה זאת.

במסגרת זאת כותב ב-16.10 דייוויד לאונהארט, מהפרשנים הבולטים של הניו יורק טיימס כי  השמאל זקוק ללאומיות משלו אשר מצד אחד תיקרא תגר נגד הגזענות והשחיתות בנוסח טראמפ ומאידך תדגיש את האינטרס הלאומי בינוי האקלים, במאבק באוטוקרטיה גלובאלית ופלוטוקרטיה הלאומית. זה עשוי לזכות באהדת הציבור יותר מאשר מדיניות כלכלית וחברתית לעצמה.

אני חותם על כול מילה,בהיותי ישראלי,יהודי,לאומי,דמוקרט,שחרד לא רק לאינטרסים הלאומיים אלא גם הבינלאומיים,שחיוניים למדינה ולחברה בארצנו.מסיבה זאת אני מכבד כול דעה שיש בה כדי לענות על צרכים אלה. מאידך אלה שמבטלים את דעתי לא מתוך אמונה באידאולוגיה, אשר מזמן הועם אורה,אלא מתוך הליכה בדרך שאין בלתה- הם אלה שהבנליות של השנאה- היא ההגדרה שמתאימה להם,והם אלה שמסכנים את האינטרס הלאומי וגם את הדמוקרטיה.

.

רוחות אורווליניות והתקשורת.

המדיה החזותית ברדפה אחרי הרייטינג, והרשתות החברתיות -פוגעות באשיות הדמוקרטיה.

כאשר חוקר התקשורת והחברה הקָנָדי, מרשל מֶקלוּהן,  פרסם בשנת 1967 את מאמרו הידוע "המדיום הוא המסר", לאמור שלאמצעי התקשורת השפעה גדולה יותר מאשר תוכנו של המוליך, היו רבים שחלקו עליו. מקלוהן טען כי  האמצעי הטכנולוגיה- המדיום, הוא שיש לו השפעה על  צופיי הטלוויזיה יותר מאשר תובנת המידע, לאמור "המסר".בכך הוא ביטא את רוח התקופה של המחצית השנייה של המאה העשרים שראתה את המדיום החזותי כ "מדורת השבט". במילים אחרות המכונה ולא מוצריה משפיעה על האדם והסביבה החברתית. לדעת מקלוהן, הטלוויזיה השפיעה על התנהגותנו. בני האדם שרוצים הכול במהירות, כאן ועכשיו ולא דוחים סיפוקים כמו בעבר. נתגלתה תופעה של חוסר סבלנות וחסר איפוק.

המבקרים טענו כי המסר, הוא זה שמתעצם לנוכח הטכנולוגיה החדשה. לדוגמה הביאו רגעים היסטריים כמו הירצחו של הנשיא קנדי אשר בהעברה חיה בטלוויזיה למאות מיליוני צופים הפכו את העולם למשפחה מתאבלת גדולה. יתרה מזאת, מחקרים מצאו כי בכול הקשור לעמדתם של בני אדם תקשורת המונים יש לה השפעה מוגבלת והיא מחזקת עמדות קיימות או במקרה הטוב ביותר משפיעה על עמדות רופפות.

כיום גם המבקרים מודים כי מקלוהן צדק בכך שהאדם באמצעות המדיה, כמו זאת החזותית, ובייחוד הרשתות החברתיות, הפך להיות צרכן של סיפוק מיידי, חסר סבלנות וסובלנות, עצבני, בוטה  וילדותי. וכאן נכנס האלמנט  הפסיכולוגי של תלות ושנאה, אלמנט שנתון למניפולציה של מנהיגים מסוגם של ביבי וטראמפ ,להפוך את השנאה למדיה-fake news ובאמצעותה להזדהות אתם . במציאות, בשל אופי החברה הישראלית והעדר תודעה דמוקרטית בסיסית, כמו זאת בארה"ב, ביבי מצליח יותר מטראמפ.

אינני חושב שיש עוד מנהיג בעולם אשר שונא את המדיה כול כך ורואה בה אויב גדול כול אך משתמש בה כה הרבה כדי לחשוף את עצמו מה שיותר בהעברת מסריו. זאת לציבור שכול כך תלוי במדיה אך כה שונא אותה  עד כדי כך שככול שזאת חושפת את דמותו השלילית של המנהיג, כן גוברת ההערצה אליו. וככה נקבל דינמיקה שככול שהתקשורת מעבירה מציאות שאמורה לשקף את כישלון מדיניותו, ככה האהדה הציבורית לאיש גוברת. אם אליל הספורט ליאו מסי לא בא לכאן בשל התנהגות חסרת אחריות  של ה"פה הגדול" של ביבי- שרת התרבות- כן גוברת האהדה אליו. והתקשורת מזדרזת לערוך סקרים שמלמדים כי הליכוד  מוסיף להוביל עם 31 מנדטים. הבעיה אינה חובת דיווח שזה עניין עקרוני, אלא כמה ואיך ,שאלה עניינים מערכתיים. וככה -דיווח וסקרים- מסתובבת לה הסחרחרת הביביאנית.

ואכן זאת הדינמיקה שבה תקשורת מסחרית שמתחרה על הצופים לא תפסח על שום הופעה של ביבי, בין אם הוא הופך דפים כאילו בידיים מגנטיות בישיבות הממשלה או בכול מקום, כשהוא כאילו מצויד במצלמה של צוללן או אסטרונאוט אך במקום לצלם את הסביבה אלה צילומים "סֶלפיים" שמשתקפים בנדיבות במדיה.

 

"ככל שחברה מתרחקת מן האמת,ככה תשנא את אלה שנותנים לה ביטוי".ג'ורג' אוורוול.איור theburningplatform

 

 

 

 

 

מקלוהן לא חשב על כך. ג'ורג' אורוול שקדם לו, כן חשב, אבל בימיו לא הייתה קיימת תקשורת המונים כפי שהיא כיום.

כנסת "אוכלת" חבריה

האופוזיציה  היעילה היחידה היא עדיין חוץ פרלמנטרית, והסטטוס- קוו מת מזמן.

מני נפתלי ואלדד יניב, הזוג שמאחורי עצרות המחאה נגד שחיתות, מגבה את התפיסה של  דפני ליף ,שעמדה בראש הרביעייה אשר יזמה את המחאה החברתית הגדולה בשנת 2014 . בניגוד לחבריה,סתיו שפיר ואיציק שמולי , שנכנסו לכנסת על גל המחאות של שנת 2011 ,ליף  העדיפה לפעול מחוץ למפלגות הפוליטיות, ואני חשבתי שטעות בידה. מסתבר שטעות בידי.הם יכלו לתרום בחוץ הרבה יותר.

באותו קיץ 2011  כאשר סתיו שפיר, דפני ליף, איציק שמולי ואיציק אלרוב, צעירים אלמוניים, שהוציאו מאות אלפי ישראלים לרחובות והקימו מאהל ענק בשדרות רוטשילד, בדרישה לצדק חברתי  –   ראיתי בכך רגע מכונן. השתתפתי בהפגנות ונשאתי דברים באוהלי השדרות, וראיתי קרן אור בקצה הנהרה, ולא של פנסי מכונית שבאה ממול. כמו פראנסיס פוקויאמה אשר בנפילת הקומוניזם ראה את "קץ ההיסטוריה" אני ראיתי את קץ תקופת הכפור וראשית בשורת  "האביב הישראלי".

מה שקרה מאז אותה מחאה מרשימה של שנת ,2011  והמעט שצמח ממנה, קרה כתוצאה מרעידות משנה תקשורתיות של אותה מחאה גדולה, ושל חידושה מדי שבוע, ולא בשל פעילות אינטנסיבית של האופוזיציה שעמה נמנים הח"כים- יוזמי המחאה. גם עכשיו מה שמשפיע  על חוגי השלטון ועל דעת הקהל זאת לא האופוזיציה בכנסת אלא זאת שמחוצה לה- ההפגנות , תחילה בפתח תקווה ליד ביתו של היועץ המשפטי ולפני כמה שבועות בשדרות רוטשילד ובמוצ"ש שעבר היא זלגה לביתו של טייקון הגז קובי מימון. זאת לעצמה תופעה מבורכת.

שכן, לצערי לאחר האופוריה של אותם ימים ב-2011 , המצב בכנסת, נציגת הריבון לא זו בלבד שלא השתפר אלא התדרדר. ואותם חברי כנסת צעירים מלאי נחישות ודחף להביא לשיפור מעמדו של בית הנבחרים,ובאמצעותו שיפור המציאות הפוליטית-חברתית  לא צלחו את המוקשים שמצויים בשפע בכנסת. זאת בין  אם הדבר נבע מעצם היותם ח"כים בכנסת הזאת, ששוחקת, או בשל מעמדם במפלגה, ומדובר במפלגת "העבודה". זה לא אומר שבתחומים מסוימים אלה לא באו לידי ביטוי. להיפך. סתיו שפיר, למשל, ח"כית צעירה בגיל ובוותק, היא חברת פרלמנט אקטיביסטית, בין היתר בתחום השקיפות הציבורית. או חברה לסיעה  איציק שמולי בתחומי הגמלאים והנכים ועוד. אבל הם לא הצליחו להתסיס את המפלגה שלהם שלא לדבר על בית הנבחרים שלנו. איציק אלרוב, צעיר חרדי מבני ברק, שיזם את "מחאת ה קוטג' , המשיך זמן מה בפעילות המחאה שלו, ותומכיו הפגינו ליד סניפי קמעונאיות המזון, והדריכו אנשים איך להפעיל לחץ צרכני אפקטיבי על היצרנים והספקים.

סתיו שפיר ואיציק שמולי העבירו כאמור את  האנרגיות שלהם לכנסת. האנלוגיה שאולי הכי הולמת לתאר את בית הנבחרים שלנו בראשית 2018 הוא בית חולים. בשעתו לאחר ניתוח מסוים בבית חולים בירושלים היו לי בעיות של זיהום. מנהל המחלקה שניתח אותי אמר לי "את הזיהום לא הבאת לבית החולים אלא הוא יצוּא של בית החולים". מסע ההסברה שמנהל משרד הבריאות באחרונה לגבי סכנת הזיהום בבתי החולים מאשש קביעה  זאת. מציאות דומה היא בכנסת שלנו. אנשים טובים חדוריי  שאיפות וכוונות טובות אובדים בכנסת ונשחקים באבני הרחיים של המוסד הזה שלעתים טוחנות הבל  ורעות רוח  או חוקים רעים .בכך אין בכוונתי לפגוע כהוא זה במוסד הזה שראה ימים טובים ונשגבים ונקווה שאלה יחזרו. הכנסת כמו כול מוסד, ציבורי או פרטי, היא פועל יוצא של אלה שמרכיבים אותו. ההבדל הוא שהכנסת היא נציג הריבון, שהוא אזרחיי המדינה.

קשר מזויף עם הציבור.

אחת התופעות השליליות  שאנשים חשים ואני בתוכם , ואני מתריע על כך מדי פעם, הוא העדר הקשר הבלתי אמצעי  בין הציבור לבין נציגיו בכנסת. הקשר הוא חד סטרי, בצורה של מיילים, מעוצבים ככה או אחרת, במלל או במדיום הקולי או החזותי,שמתחרים בינם לבין עצמם,וזהו. אני רק לעתים רחוקות טורח לקרוא אותם.

 

הכנסת. המבנה במעלה גבעת רם. המוסד- במורד.

ואם אני ,בעל מודעות פוליטית חברתית חזקה ,נוהג ככה, יש להניח שהרוב נוהג ככה. במקום קשר עם הציבור -בזבוז כספי ציבור. לפחות בהקשר זה אותם חכים צעירים ממעטים לשלוח את ,"אגרות הרועים" הללו. מכול מקום,זאת לא קומוניקציה. מן הבחינה הזאת זה לא שונה הרבה מן הפשקוויל החרדי, או כול הקילומטראז' של פרסומת שכול אחת ואחד מקבל מדי יום למחשב. גם זאת חד- סטרית. בתרבות הפרלמנטרית במדינות דמוקרטיות מתוקנות ,הציווי הראשון של חבר בית הנבחרים זה להיות בקשר מתמיד עם בוחריו. שכן ,גם אלה שבחרו בו לא מצויים בכיס שלו והוא חייב לפעול למען שיבחרו בו שוב. יתרה מזאת. מי שנבחר, בין אם הוא שייך למפלגה שעמה נמנים בוחרים מסוימים ובין אם לאו, ברגע שהוא נבחר הרי בשל היבחרו במחוז הבחירה הוא יפעל לטובת כול תושביו. זאת, בתקווה שהוא ייבחר על סמך ה"רקורד" שלו גם בקרב אי אלה שלא בחרו בו מקודם . בשיטה הישראלית שהיא כביכול יותר דמוקרטית, זה לא עובד. חברת ,או חבר- כנסת, נבחרים  על ידי כולם ואינם אחראים כלפי איש .למעט הנציגים החרדים. הם חייבים לייצג את עמדת בוחריהם, גם אם אלה לא בחרו אותם מרצונם אלא מרצון המנהיג או האדמו"ר.

מאידך ישנן בכנסת שתי מפלגות- "יש עתיד" ו"כולנו" שהן לכאורה דמוקרטיות מכיוון שנציגיהן נבחרו על ידי הציבור אבל למעשה הן סרות למנהיג שיסד את המפלגה, מעין ,"משמר פרטוריאני" סביב המנהיג. דומני שאותם אנשים אשר ינהיגו את המחאות הבאות חייבים להכניס לסדר היום את שינוי שיטת הבחירות. בלעדי שינוי השיטה -זאת תהיה אותה גברת בשינוי אדרת.

הסטטוס קוו הלאומי והתחום המוניציפלי.

מערכה בפני עצמה היא לנפץ אחת ולתמיד את  מה שנקרא  ה"סטטוס קוו". status quo  פירושו " המצב הקיים". אי אפשר לשמר את  המצב הקיים של שנת  1948 מסיבה פשוטה :הוא לא קיים. בשנת 1948 היו בישראל 600,000 יהודים והיום יש ששה וחצי מיליון פי יותר מעשרה. נוסף עליהם יש כשני מיליון  אזרחים ערביים. אז היו 700  בחורי ישיבה ש"תורתם אומנותם" שהיו פטורים מגיוס. כיום יש רבבות. המציאות השתנתה. סטטוס- קוו אינו  הדיבר האחד עשרה, כאילו שאת שאר עשרת הדברות אנו מקיימים. כול המדינה וכל מערכות החיים השתנו, באו גלי הגירה גדולים על רקעי תרבות שונים. סטטוס -קו אינו חלק מחוקה שלא קיימת במדינת ישראל. מכאן שזה יהיה הצעד הראשון של הפרדת הדת מהמדינה. זה לא אומר שאין להתחשב ברגשות של אוכלוסיה דתית. כן צריך להתחשב, אבל אסור שציבור שהוא מיעוט במדינה יכפה אורחות חיים על הרוב.

מערכה מקבילה שאותה יש לנהל  לתכלית אותה מטרה אך בנתיב אחר,היא בתחום המוניציפלי, דהיינו השלטון המקומי, שהוא השלמה למערכת הדמוקרטית הארצית. בארצות הברית הנשיאותית, או באנגליה הפרלמנטרית לא שר התחבורה ולא שר הפנים יכולים להתערב בסדרי תנועה ביום זה או אחר, בניו יורק או במנצ'סטר .אמנם מאז הימים של ריכוזיות מוחלטת חל שיפור לגבי מידת השליטה של ראשי הערים על העניינים בעירם או של רשויות מקומיות אחרות. אבל עדיין יש לשר הפנים הכוח לכפות נהלים שרוב הציבור באותה עיר או באותה רשות מקומית מתנגד להם. ושוב היוצאים מן הכלל הן ערים חרדיות כמו בני ברק או ביתר עילית וכיו"ב. איש לא יהין לנסוע ברכב ברחובות הערים האלה בשבת גם אם לא יהיה מחסום. שכן החילוני שהוא  בדרך כלל מגלה יותר סובלנות לגבי השונה מאשר החרדי, יכבד את רצון תושבי המקום. בכול חברה דמוקרטית מתוקנת הצהרה כמו זאת השמיע שר הפנים אריה דרעי הייתה מערערת את כיסאו. הוא מצוטט כמי שהתבטא " אין טעם שעיריות יסדירו בעצמן פתיחת עסקים בשבת כי שר הפנים יכול לפסול חוקי עזר". הוא שר פנים ולא הגבאי של בית כנסת .ואילו משה גפני מ"יהדות התורה" יו"ר וועדת הכספים של הכנסת, אדם נבון- מאיים להציב עשרות פקחים, ערבים כמובן, כדי לכפות את "חוק המרכולים"."גויים של שבת, בשטעטל המזרח אירופי במאה ה-19 .

אופוזיציה רצינית חייבת להוליך תהליכים בשלטון המרכזי,בשלטון המקומי ובמרחב הדמוקרטי, כלכלי ופוליטי. גם אם הרעיון לא צבר תאוצה, ראוי להיות מוביל ולא מובל גם בתוך הסיעה שלך. לכך טרם זכינו בכנסת ישראל גם לא מקרב אלה שצמחו שם בעקבות "המחאה החברתית".כגודל התקווה -גודל האכזבה.

במוסף "הארץ" האחרון( 12.1.2018 ) מתפרסמת כתבת השער שמוקדשת ליו"ר סיעת "המחנה הציוני" יואל חסון. חסון, אדם צעיר ונמרץ , פעיל יעיל כמצליף של מפלגת האופוזיציה הגדולה. אבל יותר משהכתבה מנסה לצייר לפנינו את האיש היא מתארת את החרטא ברטא של הכנסת הנוכחית. זאת מצטיירת כגן ילדים עם לא מעט מתפרעים, בלשון מעודנת. ואילו האיש מעיד על עצמו "אני הליכודניק האמתי".לכך יש לי שתי הערות. אחת גם הליכוד אינו מה שהיה, בוודאי שלא כשהוא היה חלק מגח"ל- גוש חרות ליברלים. את הליברליות הוא מזמן השיר. שתיים. מעניין כמה מתחרים כיום  על התואר הזה,ומעניין עוד יותר שמי שמכתיר עצמו בתואר הזה הוא ראש סיעת  "המחנה הציוני" שהיא באופוזיציה.

אשר לכנסת, זאת חידשה באחרונה את שידורי הפרסומת העצמית ,שלגופם ולסגנונם נראים ונשמעים  נלעגים .  אך ה- ,punch line האמירה הסופית היא : ככה עובדת הדמוקרטיה. בשעתו כבר הערתי על כך .דומני שמישהו שָׂם בטעות ע' במקום א' צריך לומר ככה אובדת הדמוקרטיה וככה אובדים חברי הפרלמנט שלנו.

פולין מכורתי-איכה חזרת לסוּרֵך.

 אם פתחת בפני יהודי פולני את  המשפט הראשון של ההמנון הפולני :"פולין עוד לא אבדה", אזי במקום ההמשך: "כול עוד אנו חיים" ,היהודי משלים במילים אבל "אבוׂד תאׂבָד". אני חוסך לקוראים את הקריאה במקור. נראה לי כי במציאות הפולנית זה בדיוק מה שפולין עושה. מדינה שהייתה במקום רע באמצע בין רוסיה לבין גרמניה, שהייתה שסועה וקרועה,  וגם בתקופת העצמאות בין שתי מלחמות עולם ,היא לא הצליחה להיות דמוקרטיה. המרשל יוזף פילסודסקי  שהיה בנעוריו סוציאליסט  הפך לשליט , ועם מותו נתמנה שוב גנרל, רידז שמיגלי, שבתקופתו המודיעין הנאצי חדר עמוק לשורות הממשל, והביא למחיקת חיל האוויר הפולני בשעות הראשונות  של ה"בליץ" על פולין. גם האנטישמיות, אשר בתקופת פילסודזקי הרכינה קצת את הראש, שוב הרימה אותו בגאון.

מציאות זאת היא תולדה של הזיווג בין הלאומנות הפולנית לבין הקתוליות שלה. ומסתבר שאלה כה חזקים שגם בפולין של המאה ה-21  שממשלה ,אשר ארצה היא חלק באיחוד האירופי, מנסה בחוק להכפיף את בית המשפט העליון -שאמור להיות כלב השמירה על הרשות המחוקקת והמבצעת- לממשל. אין כול ספק כי בכך  ממשלת פולין לא מייצגת את כול העם הפולני. שכן ההפגנות הגדולות בערי פולין לנוכח החלטה זאת של הממשלה מלמדות על כך. ואמנם בלחץ דעת הקהל הזה הנשיא דודה, שחייב לחתום על החוקים, מנע את קבלתם של שניים מתוכם המשמעותיים ביותר. אך זה לא משנה בכול הקשור בטיב השלטון הזה. גם לא לנוכח אזהרות של סנקציות מצד האיחוד האירופי.

מפלגת "החוק והצדק"- איזה שם מעוות למפלגה לאומנית גזענית- ללא ספק מייצגת את רוב העם, או את חלקו הגדול. עובדה  היא שכאשר הם היו בשלטון קומוניסטי קרוב ליובל שנים,וחרף כול ההצקות וההתנכלויות לכנסיה, הם נותרו קתולים מאמינים . עובדה זאת היא  שאפשרה לתנועת "סולידאריות"  בהנהגת לֶך וָלֶאוּסָה להביא לסדקים במשטר. בפועל  הוא התמוטט הראשון מבין הגרורות הסובייטיות, אך ורק כאשר מוסקבה של  מיכאל גורבצ'וב לא יכלה להגיש סיוע כלכלי למשטר בהנהגת הגנרל ירוזלסקי. לפי המקורות ההיסטוריים שקראתי. ירוזלסקי  אמר באותה שיחה בהולה לגורבאצ'וב " אם לא נקבל עזרה כלכלית ,העם יצא לרחובות וזה סוף המשטר".גורבאצקוב ענה לו " זאת הבעיה שלכם".אבל מתברר כי השחרור מן המלתעות הנאציות ולאחר כך משיני הקומוניזם לא הפך את העם הפולני לדמוקרטי ממש. זה היה נוח כשם שהיה נוח להצטרף לקהילה המכובדת של האיחוד האירופי והשוק המשותף. הנשר,סמלה של פולין, ריחף מעל לכול.

רדופי העבר

ברשומות קודמות ציינתי כי בשעה שהפולנים קדמו בברכה את  "תיירות  השואה" , לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי, הם ניסו להסתיר בכול דרך אפשרית, אפילו בשילוט ,את השם אושוויץ. בשעה שהכפר  אושווינצ'ים שעל שמו נקרא מחנה ההשמדה- התנוסס בתמרוריי הדרך ביתר הבלטה. האסוציאציה של השואה והפולנים העבירה את הממסד הפולני על דעתו. אבל זאת עובדה היסטורית כי בשתי ארצות במזרח אירופה ,ובארצות הבלטיות,הגרמנים מצאו חוגים אוהדים גם  אנטי סובייטיים וגם אנטישמיים. ואלה ,בראש וראשונה, אוקראינה ופולין. זאת עובדה היסטורית שבעת המלחמה אירע שריפת יהודי יֶדווָבּנֶה על ידי הפולנים ולא על ידי הנאצים. בתקופה לאחר המלחמה כאשר אי אלה  יהודים חזרו למכורתם, אירע הפוגרום בעיר קיילצה, במרכז פולין בין וורשה לבין קרקוב .מישהו היה מעלה בדעתו כי ביוני 1946 בפולין שלאחר השואה תהיה בעיר קיילצה עלילת דם קלאסית של ימי הביניים ובהשתוללות האספסוף יהרגו ארבעים ושניים יהודים ושמונים ייפצעו מתוך אוכלוסיה יהודית שמנתה אז כמאה וששים יהודים. עוד קודם לכן בסוף 1945 היה פוגרום קטן יותר בהיקפו בעיר הבירה ההיסטורית קרקוב. באירועים אלה בעצם בא  הקץ של תולדות יהודי פולין במשך אלף שנה. לאמור אם היו יהודים שחשבו כי לאחר השואה יוכלו למצוא מנוחה לנפשם בבתיהם,במולדתם, שאיפה זאת נרצחה בידי הפולנים. הם רצו להיפטר מן היהודים. קרוב למאה וחמישים אלף יהודים נמלטו ממנה בעשור הבא , רובם לישראל.

יצחק שמיר,יליד פולין ,ומי שהיה ראש ממשלת ישראל, תאר את הפולנים כמי שיונקים את האנטישמיות   בחלב אימם. אני לא ינקתי חלב של נוצרייה פולניה וגם אילו ינקתי זה לא היה הופך אותי לאנטישמי. הדעת נותנת כי בפולין היׂה היו נשים נוצריות, בתפקיד זה או אחר, שהניקו תינוקות לא שלהם ויהודים ללא ספק היו ביניהם.לנו הייתה אומנת נוצרייה בשם חוינאצקה,  שלבעלה קראו חוינאץ, שהעמידה אותי ואת אחיי במיטה ,לפני השינה ,כדי לומר "שמע ישראל" ובבוקר הזכירה לנו לומר את תפילת "מודה אני". אבל היא לקחה אותנו באחד מימי ראשון לכנסייה, ואהבנו מאוד מה שראינו.חוינאצקה הייתה אישה פשוטה, אך הייתה וישנה קהילה מכובדת של אינטלקטואלים , אנשי השכלה ואינטליגנציה פולניים שוחריי חרות וחוק. אבל אלה, עם כול החשיבות והעמדות, עדיין לא מייצגים את העם הפולני. הא- ראייה העם בחר במפלגה לאומנית קיצונית.הקנאות הדתית והקיצוניות הלאומית הם מעל לחוק ומפלגת ",החוק והצדק" בהנהגתו של ירוסלאב קצ'ינסקי לאומן וגזען למהדרין -הם הפָנים שלה..

.ויש עוד אלמנט אשר מסביר את העלייה לשלטון של מפלגה לאומנית גזענית. לאדם הפולני חשוב מאוד הכבוד שלו והכבוד הלאומי. ויש אמירה פולנית ידועה: " כסף אין לי אבל כבוד יש לי". אז הם אמנם נהנים כלכלית ויוקרתית  מן החברות באיחוד האירופי, אבל אם האיחוד מבקש מהם לקבל פליטים הם רואים  בכך התערבות, ולא כמתחייב מן החברות בקולקטיב  מכובד כמו האיחוד האירופי. פולין שונאת זרים,ובעיקר לא מן צבע הכהה או השחור,או מי שאינם נוצרים. פולין נמנית גם עם המדינות המעטות בשוק המשותף שהמטבע הוא לא היורו אלא הזלוטי הפולני.

ביבי מרגיש כמו בבית.

כמי שמצויים במציאות שמזכירה את הצעד הפולני הזה ,לא קשה להקיש כי זה חל על ההרכָּבָה אצלנו של זן הלאומנות בזן הדתיות הקנאית. מן הסתם יש כאלה שמתקנאים בפולנים ,שלהם זה הולך קל יותר ואצלנו יש בעיות. ובהקשר הזה, אני מבקש להדגיש, שזה לא שרבוב, של אגב גררה. זה בדיוק התורה שהשמיע ראש ממשלתנו בפני ראשי הממשלות של מזרח אירופה בדיון סגור שדלף החוצה. כשראש הממשלה שלנו מתבטא נגד אנטישמיות, הוא מתכוון אנטי ציונות מבית ביבי. לא זו בלבד שביבי  לא לוחם באנטישמיות אלא עושה מעשים שמבעירים אותה בעולם.

ישראלית, בת לניצולי שואה  מפולין שמצויה היטב בנעשה בפולין הגדירה זאת באוזני ככה: "אחרי אלף שנים של  חיים משותפים- בין היהודים לפולנים, אנחנו בישראל מוכיחים כי לא די כלל ב-75 השנים שבהם נפרדנו. כתלמידים טובים של "האוׂיצ'יזנה -"המולדת-  אנחנו מחקים בקפידה את הצעדים שעושים הפולנים לחיסול הדמוקרטיה. להם היו כארבעים שנות קומוניזם להתאמן, ולנו לא היה, אז לוקח לנו קצת יותר זמן".  ואכן כול אותם פעולות ראווה לתיעוד המורשת הפולנית בת אלף שנה יש לה שתי מטרות. אכן חסר לפולין את הממד התרבותי,אמנותי, מורשתי שהיהודים הביאו לפולין במשך שנות דור. מה גם שיש מורשת ואין יהודים- מצב אידיאלי. הפן השני הוא תעמולתי- ראו מה אנו עושים לשימור ולשחזור המורשת היהודית. זה טוב גם לתיירות. אך במהות- הלאומנות והדת, תמיד איכשהו קופצות החוצה כמו ג'יני.

השוד הגדול.

קומץ היהודים שנותר בפולין בשלהי המאה ה-20  שימש לשלטונות  עילה להכריז כי כול הרכוש הציבורי של היהודים בפולין ומדובר ברכוש בשווי של מיליארדי דולרים בשעתם, כמו בתי קהילה, בתי כנסת, מוסדות ציבור, חצרות אדמו"רים, בתי ספר, מועדונים ועוד,כול אלה שייכים ל"קהילה" היהודית בפולין. ומדובר היה "בקהילה" בשנות ה-90 של המאה הקודמת שהייתה פיקציה. היא גם כיום במידה רבה פיקציה. בהקשר זה צד את עיני מכתב למערכת "הארץ"( 23.7.2017 ) של פנחס מכלס מפתח תקווה. שבו הוא מגיב על מאמר בעיתון שכותרתו :" הישראלים מסתערים על הנדל"ן בפולין". וככה הוא כותב: "אני מציע לכול אותם ישראלים חמדנים וקצרי זיכרון להסתער ולרכוש תחילה את הנדל"ן ששייך ליהודי פולין ושהולאם על ידי המדינה זו  ובאותה הזדמנות חגיגית לרכוש גם את בית סבי וסבתי בעיר קרקוב שהיא "עיר מערבית לגמרי"- ואשמח להעמיד לרשותם את מסמכי טאבו הפולנים שנמצאים ברשותי"

בקטע קצר זה מסכם פינחס מכלס את השוד הגדול של יהודי פולין, שהולאם על ידי הנאצים, הולאם על ידי הקומוניסטים ונשדד על ידי פולין העכשווית. כול זאת תוך התנהגות נכלולית, חוקים ותקנות זדוניים, כחש ומרמה. מדובר ברכוש ששוויו העכשווי נע בין 35-40 מיליארד דולר.ולא זו בלבד שפולין חמסה את הרכוש אלא שממשלות ישראל לדורותיהם לא נקפו אצבע. בין השאר משום שממשלת פולין לאחר חידוש היחסים לפני 27 שנים עם ישראל  נחשבה ידידה ומכיוון שפולין היא לקוחה של אמצעי ביטחון ישראליים ושיקולים דומים למעט שיקולים ערכיים ודאגה לניצולי שואה.

עכשיו פולין הלאומנית יש לה גם זיקה לממשלת ישראל הלאומנית דתית, לפי המרשם הפולני הוותיק וביבי משמיע, במפגש סגור שדלף ,את האני מאמין של השקפת עולמו בפני חבורת המנהיגים של מזרח אירופה.הוא בחברה טובה של ויקוטור אורבן ההונגרי וביאטה שידלו הפולנייה- לאומנים וגזענים שבחברתם הוא מרגיש בבית.ויש עוד דבר משותף במישור העם. לא פולנים רבים ולא ישראלים רבים למדו את לקחי השואה.

*************************************

קטע הסיום הובא לפני כשנתיים בתום הביקור האחרון שלי בפולין. הוא עדיין מדבר אליי. אני מבקש להעיר לגבי התמונה האחרונה של חיבוק על מסילת בירקנאו. כשם שבירקנאו היה הביטוי האולטימטיבי של השואה- נכדיי, הם הביטוי האולטימטיבי של התקומה.

.

הקול  בלינק של ה"יוטיוב" הוא של נער צעיר מחונן ,יליד אנטוורפן, רפי ביטון, כיום כבר מנצח ידוע של תזמורת ומקהלות. התזמורת והמקהלה בהקלטה זאת,  הן בניצוח מרדכי סגל. את מונטאז' התמונות  עיצב וערך , נכדי, שון פוגל.