ארכיון קטגוריה: דמוקרטיה

בוקר בא לעבודה.

הפריימריז ב"עבודה" הוכיחו שיש לה נבחרת ערכית, ובראשה מחוללי המחאה החברתית איציק שמולי וסתיו שפיר -ועל כך יש להצביע בבחירות.

אילו התור הארוך שהזדנב בבית סוקלוב בתל אביב, אחד מקלפיות הפריימריז בעבודה, בשעה 10:20 בבוקר, עשרים דקות לאחר הפתיחה, מבשר את האווירה ביום הבחירות, הייתי אומר- בחדווה: "אכלתם אותה": הסקרים והתקשורת צמאיי  רייטינג שמרבים מדי יום להמית אותה מחדש ולוודא שהגויה תישאר חשופה כדי שניתן יהיה לירות בה עוד פעם , ושאברהם בורג יישא דברי הספד. אבל זאת משאלת לב. יחד עם זאת, האנשים שנבחרו לעשירייה הראשונה, יש בהם בשורה וגם תקווה שבסופו של דבר הציבור, בעיקר זה שהצביע ל"עבודה" ישוב אליה. לאמור כי בבחירות לכנסת מתבקש הפעם הציבור הרחב  להצביע למפלגה. יהיה בכך גם אות שבמדינת היהודים-  לרעיון, לאידאה, יש עדיין משמעות רבה יותר מאשר הפיגורה עם פלפלים או בלעדיהם שמצטלמת טוב ורצה ברשתות. וחרף כל הסטריאוטיפים שרווחים בתקשורת,  מפלגת העבודה מלבד עברה המפואר, היא עדיין מפלגה עם מערכת ערכים,עם כול היריבויות האישיות ,שגם הם נחלת  העבר ,ובהעדר מנהיג סמכתי ובעל השראה אבל דור צעיר ומבטיח.

 

 

 

 

 

כיום  המכנה המשותף בין השמאל לבין המרכז או מרכז ימין הוא לגבי מטרה אחת והיא החלפתו של ביבי כראש הממשלה לאחר עשר שנים בשלטון. זאת מטרה חשובה בכול דמוקרטיה, שבה חילופי השלטון הם חלק אורגני של המשטר הדמוקראטי. אבל הוא אמצעי. המטרה היא שונה לחלוטין אם ישנה מטרה. ובשעה שהאמצעים עשויים להיות מגוונים ופה ושם מטושטשים- המטרה- היעד- חייבים להיות ברורים. לאחר שהשלטון יתחלף מה היא השאיפה הלאומית ברבדים:  הפנימי, החברתי, המדיני, הלאומי והבינלאומי. איך תיראה המדינה בעשור הקרוב.

אלא שגם בכול הקשור באמצעים, הרי אם להאמין לסקרים -התזוזה אינה מן הימין אל מפלגת מרכז-ימין כמו של "חוסן ישראל", בפועל מפלגה של רא"ל -מיל -בני גנץ. הוא לוקח בעיקר מן המרכז ומן השמאל ולא נוגס, עד כה, מאומה מן הימין. הא-ראיה בסקר שנערך אתמול על ידי ערוץ 13 העבודה עלתה ו"חוסן ישראל" ירדה.

היסטורית מפלגות שיסדו גנרלים בנסיבות מזדמנות , עברו מן העולם. יצחק רבין היה אמנם גנרל, אבל הוא לא יסד את מפלגת העבודה, כמו שדיין לא יסד אותה. האחרונה שבהם,"קדימה" הייתה של אריק שרון. למפלגת העבודה הייתה וישנה משנה סדורה- מדינית וחברתית. מי שטשטש אותה הוא היו"ר שלה, אבי גבאי ,במעשיו ובמחדליו. אבל  לא יהיה צודק ולא מוסרי שהציבור יעניש מפלגה שלא הדיחה את המנהיג בצורה בלתי דמוקרטית, אף שהוא לא הנהיג אותה ברוח ערכיה שלה .זה חלק מן העניין במערכת ערכים של חברה מתוקנת.

סקרים

סקרים הם רעה חולה ,כמו משאלי עם,(ראו איזה נזק בלתי הפיך זה גרם בבריטניה) וסקרים מתמידים הם מגיפה, וכמו במגיפה, הנגיפים מדביקים. כול  סקר יש בו מידה מסוימת של מניפולציה, וסקרים לקראת בחירות מעצימים את התוצאות, כמו הימור במרוצי סוסים במשחקי הדרבי של "אקסוס" או "קנטאקי" ,שרבים מהמרים על הסוסים ועל רוכביהם. סקרים, בדרך כלל, נוטים להגשים את עצמם. התקשורת ופרשניה, למעט בודדים כמו מוטי גלעד, הפרשן הפוליטי של "כאן 11 ",כבר החלו לנבור בקרביה של "העבודה" לאחר הפריימריז כדי למצוא אלה אברים בתוכה נגועים .

בטור "שיחת פנים" בד'מרקר מסוף שבוע (8.2.19 ( מראיין רותם שטרקמן את ד"ר עופר קניג, חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה בכיר במכללה האקדמית-אשקלון.על השאלה לגבי הדגם הריכוזי של המפלגות החדשות אומר שטרקמן: "נכון שדמוקרטיה היא התחדשות ותחרותיות, אבל אם נגיע למצב שבו כול ארבע או שמונה שנים איזה משיח חדש יקים מפלגה שתחזיק תקופה  קצרה-זה הרסני לדמוקרטיה"

שטרקמן:והנה יש משיח חדש -גנץ.

ד"ר קניג:"ההצפה של המפלגות וחוסר היציבות הזה מחלישים את היכולת שלנו כאזרחים לתת הערכה לפוליטיקאים,להזדהות עם אידיאולוגיה מסוימת  ובמובן מסוים זה משחרר אותנו מלתת דין וחשבון. הם באו,עשו סיבוב והלכו. מה שקורה עם גנץ זה אותו הדגם".

בשניים, שלושה משפטים אלה קבלנו תשובה על עליתם המהירה של מפלגות חדשות ושקיעתם . ויש גם "התחדשות, מפלגתית כמו בנדל"ן. נפתלי בנט השתלט על המפד"ל,הקים את ,"הבית היהודי" ועכשיו הוא עזב את הבית והקים מפעל חדש.  קונים מוכרים, עוזבים מקימים-  תחי היזמה החופשית. במידה מסוימת זה חל על אבי גבאי, אלא שהוא לא הקים מפלגה חדשה. טוב היה אילו הצטרף אליה כחבר, אלא שהמפלגה שיוועה לאיזה מושיע והוא לא בא, ובמקומו הופיע גבאי- שלא הושיע

זה ועוד. אשאל מונח ממילון המחשוב והוא "ברירת מחדל", ואיישֵם אותו למפלגת העבודה. והכוונה לגבי המתלבטים, או הגרוע מזה, אלה שחושבים להימנע. מדוע לא הצביעו בפריימריז של "העבודה יותר מ  57%  . האם לא מצאו ולו "צדיק" אחד במפלגה. האחרונים, וזאת הוכח שוב ושוב- אי הצבעתם היא בפועל הצבעה למפלגות הקיצוניות. חבריהם של אלה לא זו בלבד שהולכים לקלפיות באדיקות, אלא מביאים אתם כל מי שקרוב להם . גוררים אותם. וזה מה שכול אזרח שטובת המדינה וטובתו כאזרח בה, חייב לעשות ביום הבחירות. בכך שהוא נמנע הוא מפקיר את זכותו שלו לאחר, שייתכן מאוד כי  בפועל עמדותיו מצויות בקצה השני של הקשת הפוליטית. הדוגמה האחרונה הן הבחירות המוניציפליות בירושלים. אילו התפקדו רוב הבוחרים החילוניים, הרי בקונסטלציה הפוליטית שנוצרה עופר ברקוביץ' החילוני היה ראש העיר.

ככה או אחרת עכשיו הגיעה תורה של הנבחרת ב"עבודה" שתפעל  כדי שהמועמדים הראויים בעשירייה השנייה, או חלקם הגדול, ייכנסו לכנסת. זה לא דבר הזוי. זה יכול לקרות, אם הנבחרת והנסיבות יאפשרו זאת.

 הנבחרת

 מפלגת "העבודה" בניגוד ל"כולנו" ל"לחוסן ישראל" ול"יש עתיד" בנויה היסטורית על בסיס ערכי ,וגם אם בהווה ובעבר היו בה גוונים שונים,  היה מכנה משותף גם כשהתחלפו המנהיגים. יתרה מזאת היא דבקה  בערכיה גם כאשר אביה מייסדה,ומייסד המדינה ,דוד בן גוריון ,נטש אותה והקים את "רפ"י" רשימת פועלי ישראל, שעברה מן העולם. לכן יש להתייחס אל מפלגת העבודה כעל אחד הבסיסים הדמוקרטיים של החברה הישראלית,חרף העובדה שקשה לנהל אותה..

אנשים כמו אמנון זילברמן, פעיל חברתי ידוע,מיכל צ'רנובסקי פעילה לקידום נשים חרדיות, אמילי מואטי, עיתנואית ידועה וסופרת, הרב גלעד קריב קול בהיר וצלול של יהדות הומניסטית, להזכיר רק כמה,הסכימו לרוץ ,גם אם היו מודעים שסיכוייהם להיבחר למקומות גבוהים נמוכים. זה מלמד לא רק עליהם אלא על החשיבות שמנהיגים צעירים אלה מיחסים  לערכים.

post fournivcheret

למפלגת העבודה אין אלוף, אבל יש לה אלופה. סתיו שפיר. היא נמצאת בכנסת בשתי קדנציות והשאירה עקבות בכול אחת מהם. בשעתו חשבתי שסתיו שפיר שגתה כשהתמודדה על מקום בכנסת. חשבתי שראוי היה שהיא תמשיך להוביל  את המחאה החברתית שאותה היא יזמה עם דפני ליף ואורלי בר-לב ואליהם הצטרף איציק שמולי . אף מתחתי עליה ביקורת ונתתי לכך ביטוי בכמה פוסטים שלי. אולם לאחר שעקבתי אחרי פעילותה כיו"ר הוועדה לשקיפות בכנסת, וועדה שהיא יזמה את הקמתה,שיניתי את דעתי. הגעתי למסקנה שהוועדה הזאת הייתה בעצם מנוף ותוצאה ישירה של המחאה החברתית אשר הולידה בין היתר את חשיפת המונופולים,  הדואופולים ,את  ממסד ההון-שלטון, שניהלו את חיינו ומהם שהתגלו כמושחתים ומשחיתים, והגילויים נמשכים.

וועדת השקיפות הייתה כמו כפפה לידה של סתיו שפיר. היא העמידה  את הוועדה כאחת  מוועדות הכנסת החשובות ביותר, בכך שהיא הפכה כול אבן, סלולה, או נערמת ,כדי לחשוף סדרי שלטון מעוותים, הוצאות בזבזניות למטרות מפוקפקות,דרכי מנהל פסולים ואי עמידה בסטנדרטים של חברה מתוקנת . ולא זו בלבד שהיא הוכיחה יכולת, תעוזה,נחישות ,שבגינם יצאו לה מוניטין כפייטרית פרלמנטרית מעולה, אלא היא העלתה את קרנה של הכנסת, שאינה מקרינה כול כך בעיני הציבור.

מחוץ לכותלי בית הנבחרים יש לה ציבור גדול של תומכים, מכול שכבות החברה ומכול הגילים. במוצ"ש ה- 9 לחודש ערכו תומכיה באחד מבתי הקפה בתל אביב  מפגש לקראת הפריימריז של מפלגת העבודה ב- 11 לחודש.  כשאני קפצתי למקום להתרשם ,בשמונה ורבע, מפגש שאמור היה להתחיל בשעה שמונה,לא הצלחתי להידחק בפנים ובחוץ עמד תור. היו בפנים אנשים בגיל העשרה ומבוגרים מעל לשבעים. רובם היו  בשנות העשרים והשלושים. אני בטוח שאילו היו עורכים את המפגש באולם גדול הוא היה מתמלא. סתיו שפיר עשויה מחומרים של מנהיגות, והיותה המחוקקת הצעירה ביותר בכנסת, ומחוקקת מוצלחת מאוד, העצימו דיוקן זה. היא נבונה, אינטליגנטית, אמיצה, נחושה, רהוטה בהתבטאות ופרֶזֶנטוׂרית מעולה. והיא פעילת שטח.

stav gathering

post three stav gathering 1

מפגש תומכים יומיים לפני הפריימריז

מן הרגע שבו הוכרז על בחירות ,סתיו שפיר חרשה את הארץ לאורכה ולרוחבה כדי להעביר את המסר שלה ,האישי והציבורי. ואין לי ספק שהיא תעשה זאת לקראת הבחירות , אף שמקומה בכנסת מובטח. קשר עם השטח הוא חיוני בכול פרמטר. אולי במרוצת הזמן מה שקרוי "הפריפריה" תפקח את עיניה לראות את הבעיות האמתיות שלה. עד כה היא רואה אותן דרך משקפיי אחרים, שלא תמיד משקפים את האינטרסים האמתיים של הציבור. סתיו עשתה זאת ותעשה זאת  שוב . מסיבה זאת אין  זה מפליא שהיא זכתה למקום השני, אחרי איציק שמולי שנמנה עם חברי הכנסת הפורים ביותר בכנסת העשרים. גם בשדה המוקשים הפוליטי בארץ בכלל, ובמפלגת העבודה -גם מטעני צד, סתיו שפיר תעבור אותם בהצלחה. אינני חושב שהיא עכשיו בדרך לאיזו תחרות על ההנהגה עם איציק שמולי. זה עוד בלון תקשורתי דל הליום. לסתיו יש עוד מָתָּת נוסף על אלה שהזכרתי, תכונה  נדירה בימינו- השראה. ולו בגינה ובגין הנבחרת החדשה של "העבודה" ראויה מפלגת העבודה לקבל תמיכה- בעיקר מאלה שזנחו אותה. הצלת "העבודה" כמפלגה משפיעה היא צעד חשוב להצלת הדמוקרטיה. עד כדי כך? עד כדי כך!

אם האופוזיציה לא תעלה על הבריקאדות אין סיכוי להחלפת השלטון.

"העבודה" חייבת להיות חלק מגוש כדי לשרוד ולהתחזק עם הזמן . אם גנץ ילך לבד מחכה לו גורל ד"ש, שהונהג על ידי רמטכ"ל (מיל)

 מדי כמה חדשים מתכנסת בבית התנועה הקיבוצית ברחוב לאונרדו דה וינצ'י 13 בתל אביב קבוצה של פעילי חברה, אנשי אקדמיה וחינוך, אנשים שמלאו תפקידים  בכירים בשרותי הביטחון ,אישים  שמילאו תפקידים רמים בשלטון ,לדיון בענייני היום. אלה אנשים רציניים שבקיאים מאוד בנעשה בכול התחומים בחיינו. הם לא פועלים  באור הזרקורים .אבל לא זו בלבד שזה אינו מפחית מעומק השיח אלא מעצים אותי, שכן האנשים חופשיים לומר מה הם חושבים, מבלי להיות נתוניםלזרקורי המדיה ולטוקבקיסטים למיניהם. שם החבורה הוא "המחנה הדמוקרטי".

naftali raz

נפתלי רז

הקים אותו נפלי רז, פעיל חברה,איש חינוך ,מדריך בשבילי הארץ, אדם נמרץ ונחוש, ובעבר הרחוק יותר כתב  בכיר של הטלוויזיה הישראלית. שם הכרתי את נפתלי. הוא הקים את "המחנה הדמוקרטי" לפני שנתיים, כשעבר חוק ה"הסדרה",הוא החוק להסדרת ההתיישבות ביהודה והשומרון, שנועד להסדיר את מעמדם של בתים ביהודה ושומרון שנבנו על קרקעות בבעלו  פרטית,חלקית או מלאה של פלסטינים.

הפגישה נערכה בדיוק שבוע לפני ההודעה על קיום הבחירות, והמתדיינים הביאו צעד זה בחשבון, פחות או יותר, בהכירם את הלך מחשבתו של ראש הממשלה, בייחוד בשל התיקים  המשפטיים שתלויים ועומדים נגדו. אני לא השתתפתי במפגש הזה, אך קבלתי דו"ח די ממצה על מה שנאמר בו .עם זאת אף שאני יודע את שמות המשתתפים, הואיל ולא קבלתי רשותם כמובן לא אביא את שמותיהם. גם אתמצת.

כאנליסטים פוליטיים טובים הם  שללו את מה שנראה בעיניהם כשאיפה דמוקרטית שבנסיבות הקיימות היא לא ניתנת לביצוע, כמו למשל חבירה כלשהי עם הרשימה הערבית. חלק מחזונו של ז'בוטינסקי. וזאת לא רק בשל המצב של הצד הערבי, אלא ביודעין כי האיבה לערבים, ומדובר בערבים אזרחי ישראל היא מנוף של התמיכה בימין. כלומר אמנם צעד דמוקרטי נועז אבל מרשם בטוח לקריאה "נואשת" :הם רצים אחרי הערבים שרצים לקלפיות.  פניו של ביבי כמובן אל  תושבי התנחלויות שרבים מהם תומכי "הבית היהודי" . ואכן תרחיש זה כבר התבצע כאשר את הפגישה הראשונה  של ביבי לאחר ההכרזה על הבחירות הייתה עם נציגות ההתנחלויות ביום ד' השבוע. כפי שאחד מן החבורה התבטא לגבי ה"בייס", של נתניהו, במפלגתו שלו, בשותפים הקואליציוניים ובהתנחלויות : "קחו מה שתרצו, ובתמורה הגנו עלי בפני כתב אישום."

נדונו גם הדרכים כיצד להגיע אל הציבור באמצעות המדיה או הרשתות החברתיות. אני לא מביא זאת מכיוון שבשלב זה, זה עניין שולי. הוא יכול להיות טקטי אם יש אסטרטגיה ולכן אתייחס בעיקר לתרחיש של מפלגת העבודה שכיום יש לה 24 מנדטים והסקרים מנבאים לה כמעט נפילה דומה כזאת של השווקים לניירות ערך בימים אלה. לאמור נפילה תלולה עם חשש להתרסקות, בחוץ ובפנים.

בנושא החבירה לגושים, באופוזיציה, הדעה הייתה שיאיר לפיד ,מנהיג "יש עתיד" מתנגד כרגע לכול החבירה לגוש מרכז שמאל. מר"ץ תזכה מעט מהנשירה בעבודה". מצביעים רבים ינהרו אל  המפלגה שיקים הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ שבינתיים רק שמו הולך לפניו אבל לא מדיניותו . הוא ,גנץ, על פי ההערכות שבאו לידי ביטוי בדיון הזה , יודע מה כוחו ולא שואף להיות ראש ממשלה, אלא שר בכיר,רצוי שר הביטחון. אשר לאהוד ברק, הוא אכן הוכיח עצמו בשנה האחרונה כאופוזיציונר נחוש לביבי, אבל  יו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי לא בטוח אם הוא יביא אתן מספר מנדטים משמעותי, או נכון יותר ימנע במידה ראויה את המפולת הצפויה ל"מחנה הציוני", אשר גם הוא הרכב מפלגתי. אגב אם אכן תתממש הידיעה בדבר עריקה של קבוצת ח"כים ממפלגת העבודה כדי להקים גוף חדש, זה יהיה לא  רק צעד מבזה אלא גם התאבדות פוליטית. תכונת האובדנות  שמיוחסת למפלגה זאת לא נובעת מנסיבות, אלא מחבריה שלה. לא מדובר בעקרון ערכי אלא מתמטי, והם יהיו הנשורת של המפלגה בבחירות וספק רב אם ימצאו פינה חמה במפלגות אחרות מעבר לזה של המתרס. בכול מקרה בוועידה הקרובה מפלגת העבודה צריכה להעלות את הנבחרת הטובה ביותר שלה,ולאו דווקא לפי הוותק אלא לפי הקבלות בכנסת האחרונה והסיכוי לעתיד.

חבירה לגוש.

 הדעה הרווחת  בדיון הייתה שהחבירה לגוש, כמו זה בראשות בני גנץ היא המרשם הטוב שכן 24 חברי "המחנה הציוני" ירצו להישאר בכנסת. מסתבר שהם לא הביאו בחשבון אפשרות שתהיה עריקה מן המחנה מצד אחד , ומצד שני, כפי שדווח במהדורת החדשות ביום שני בערוץ 10 ,גנץ אינו מעוניין בחבירה, לפחות לא בשלב זה. אחד הדוברים קבע כי הבחירות הקרובות אבודות. לאמור ביבי יעמוד בראש קואליציה ימנית, לפחות כול עוד לא יואשם והכוחות הדמוקרטיים ליברליים צריכים להתכונן למה שיקרה לאחר מכן. זאת בין אם הקדנציה של ביבי תיגדע בשל העמדתו למשפט או שהיא תוציא את ימיה, פחות או יותר. אחרים האמינו שאסור לוותר על הבחירות הבאות. זאת הייתה הדעה הדומיננטית.

אחד האישים הבולטים בדיון בעצם סיכם אותו ככה: הסוגיה המרכזית בעיני הציבור היא ביטחון, גם ביטחון מול האויבים בחוץ וגם ביטחון אישי. ולכן, המסקנה שלו היא שבלי דרמות לא יקרה כלום. לדעתו חבירה לגוש היא דרמה. ככה היא נוצרה בשעתה בין מפלגת העבודה  בראשות יצחק הרצוג לבין יו"ר "התנועה" ציפי לבנה. אם תיווצר דרמה, גם גבאי וגם לפיד יהיו בתוכה. עם זאת הם לא יתנו מענה להיבט הביטחוני. כאן נכנס לתמונה אהוד ברק, אשר לדעת  הדובר הוא בעל פוטנציאל  אלקטוראלי במקרה זה.

אבל דומני ששם דיברו כמעט על הכול, ונאמרו דברי טעם. אבל לא דובר על מפלגת העבודה שעליה כבר נאמר "מחריבייך ומהרסייך ממך ייצאו". כמי שהגיע למרום השנים וראה כמעט את הכול, התחושה שלי היא שמפלגת העבודה בגלגוליה השונים כאילו לשלטון נבחרה והיא לא יודעת להיות באופוזיציה. כשהיא שם, בגלות הפוליטית,האלמנטים האובדניים גוברים בה. שהרי לא מספיק היה ללמוד ממייסד המדינה וראש מפא"י דוד בן גוריון כיצד לשלוט. אלא צריך  היה גם ללמוד ממנחם בגין איך להיות ראש אופוזיציה- אופוזיציה,  ולמשך הרבה שנים ,עד שהגלגל התהפך. זה לא אומר שצריך לוותר על המערכה הנוכחית. אבל צריך לעלות על הבריקאדות ולהילחם על הבית.

אשר לבני גנץ, שרוכב בסקרים, ראוי שיביא בחשבון קצת היסטוריה. היה לפני כן רמטכ"ל במיל, ייגאל ידין ,שהקים את ד"ש, והיא נמוגה. לכן רק חבירה של גנץ לגוש או למפלגה ,או להפך חבירת מפלגה אליו ,תבטיח את ההמשכיות של התנועה, ואפשר חילופי השלטון.

עם כול זאת ברב שיח הזה כמו גם בהמולה התקשורתית והפוליטית בעקבות ההחלטה לקיים בחירות בתשעה באפריל, אין עדיין ההרגשה  כי כול שוחרי הדמוקרטיה מוכנים לעלות על הבריקאדות כדי להציל אותה. וזה אומר להרכיב את הנבחרת הטובה ביותר שמצויה בחברה הישראלית כדי לעשות את הדבר שהיא לבה של הדמוקרטיה- והוא החלפת השלטון אחרי שברבות שנותיו שקע והשקיע את החברה והמדינה לריקבון ולשחיתות אשר מסכנים את עתידה.

ככה או אחרת. נפתלי רז שבו פתחנו את הרשימה, כשהקים את "המחנה הדמוקרטי" גם טבע לו ססמה לקוחה מ"שיר לשלום" של יעקב רוטבליט:"אל תגידו יום יבוא- הביאו את היום." היא יפה לכול תרחיש.

לאחר סגירת הגיליון צפיתי במהדורות החדשות (הערב יום ה') והבנתי שבני גנץ אינו מעוניין בחיבור עם  "המחנה הציוני" או ליתר דיוק עם "העבודה". מאידך הוא חושב להביא לרשימתו את בוגי יעלון. אם אכן זה ככה, גנץ עושה מקח טעות אם הוא חושב שיעלון ישמש לו עלה תאנה ימני. יעלון אינו עלה תאנה. בשום מקרה. הוא ימני. בנסיבות אלה חשוב שמפלגת העבודה תחזור ל"בייס", שלה, בין אם לא יערקו ממנה ובין אם יערקו כמה מחבריה. בכך  "העבודה"  תשים קץ לפזילות לימין שאפיינו את היו"ר שלה, ועל כך מפלגת העבודה שילמה את המחיר. היא עדיין יכולה לשוב לדרכה, והציבור, שהיה נאמן לה, ואפשר רק בחלקו ,ישוב אליה. אבל התנאי לכך הוא שהיא תעשה מה שלא עשתה עד כה "להילחם על הבית". אולי כפייטרית ירצו לחבור אליה. בוודאי שלא אם היא תמלא את התפקיד שמועידה לה המדיה- לשבת בסוכת אבלים- על עצמה. בין היתר שתשליך לפח הזבל את הסקרים התכופים שצפויים לנו

 

 

רוח רעננה של סתיו

ח"כית צעירה מעלה תרומה חשובה לבית המחוקקים שלנו ולדמוקרטיה.

באחרונה ,משדרי השרות של הכנסת, שקודמים למהדורות החדשות בערוצים השונים, מראים אירועים היסטוריים של בית הנבחרים שלנו בססמה:  מתווכחים ומחליטים והולכים ביחד – ככה פועלת הדמוקרטיה. משהו כזה. זה פרסום מוצלח -גם בתמונות, גם בתובנה וגם במסר המשתמע. אם כי ה"הולכים ביחד" הוא עדיין בגדר הרהורי לב. בוודאי שהפרסום הזה הוא טוב לאין ערוך, מאשר הקטע  של הכלבים בכנסת, שאמורים היו לסמל "כלבי שמירה", אבל הזכיר יותר "כלבי אשמורת"- בושה למפיק הסרטון וחרפה לכנסת שהביאה אותו לציבור.

אפשר וצריך לתת את הדעת שכדי להראות "איך הדמוקרטיה עובדת" להביא קטעים קצרים מוועדות הכנסת, שם מתבצעת עיקר העבודה של המחוקקים ושם יש דריסת רגל ונשמע גם קולם של נציגי ציבור. הקוראים בעיתונים, המאזינים ברדיו והצופים בטלוויזיה לא מודעים לכך. הם וגם אני ,חשופים בעיקר  לצעקות, להפרעות, להטחת דברי בלע וגנאי וככה מצטיירת הכנסת. זה אמנם משקף מה שקורה בבית הנבחרים שלנו, אבל זה לא משקף הכול. אף שגם בוועדות יש לעתים צעקות,אך יש דיונים רציניים . אלא שזאת לא מביאים ערוצי הטלוויזיה כי זה חסר "אקשן" וצבע. אבל משדרי שרות של הכנסת כן יכולים להביא קטעים קצרים, ערוכים ,מן הוועדות השונות שם יש סיג ושיח,חילופי דברים שיש בהם מידע וסוגיות שנויות במחלקות. זהו ,"אקשן" פרלמנטרי מובהק. אולי בכנסת הבאה. מי ששכנעה אותי לעקוב אחר הדיונים בוועדות היא  צעירה בשנים וותיקה בשם שהולך לפניה כח"כית-סתיו שפיר.

 

photo- MK Stav Shaffir post 2

 

בשעתו, בחילופי דעות עם עמיתיי בטלוויזיה ,בוגרי הרדיו, חלקתי על הקביעה שצריך להימנע "מראשים מדברים". כלומר לצְפות באנשים מדברים.  אין דבר יותר מרתק מאשר אנשים. הרבה יותר מאשר סוסים דוהרים, אפילו יותר מאשר משחק כדורגל, אם מביאים דיון אקטואלי ער,בועט, קולע וחכם וכמה דוברים רהוטים מכול צד. כול שצריך הוא שבאותה דקת פרסומת תהיה תמצית טלוויזיונית כ"טריגר" לתשומת לב של קהל הצופים שיעקוב אחר הסוגיה באמצעי המדיה השונים שעומדים לרשותו, כולל הסרטות של  דיוני וועדות הכנסת.

בפנים ובחוץ

 לכאורה אין נושא שהכנסת לא אמורה לעסוק בו, לעתים בפרטי פרטים אם מדובר בהעברת חוק. אבל קורה כי מ"רוב עצים לא רואים את היער". ומסתבר שיש הרבה יערות. זה מה שקרה בשנת 2011 כאשר פרצה המחאה החברתית עד שהגיעה ל " עצרת המיליון". הממסד לא היה מודע לעומק הבעיה הכאובה של עתיד ,מעורפל מאוד עד חשוך ,בקרב שכבות רחבות ובעיקר בקרב הדור הצעיר. המחאה מצאה מכנה משותף רחב בקרב הציבור הישראלי, שכן היא נגעה באחד השורשים ומרכז העצבים של החברה- צדק חברתי. בראש וראשונה מדובר בדור הצעיר שלא ראה את עתידו, בנושא הדיור וההוצאות על הקיום. המחאה הביאה להקמת עשרות אוהלים בשדרות רוטשילד ואת ההפגנות והעצרות, בהנהגת חבורה צעירה שבראשה עמדו דפני ליף, סתיו שפיר ואור-לי ברלב. כשאליהם הצטרף לאחר זמן מה איציק שמולי יו"ר התאחדות הסטודנטים בישראל. הגוף התקשורתי אשר דאג  כי הלהבה ברקע לא תיכבה והנושא יישאר על סדר היום הציבורי היה המגזין "ד'מרקר" והעורך הראשי שלו אז גיא רולניק. זאת הייתה תקופה שד'מקרקר שימש בפועל הביטאון של המפגינים והרחיב את המערכה לסוגיה הרחבה של הון שלטון. הודות לכך חלו מאז כמה התפתחויות משמעותיות בתחום הזה,במרכזם גילוי שחיתות מצד גורמים כלכליים, ציבוריים וממסדיים, גילויים והשלכותיהם עד עצם היום הזה.

אגב, במאמר  השבועי שלו(23.11.2018) בד'מרקר,   מתייחס רולניק ל"נורמליזציה של השחיתות" בשולחו את חיציו כלפי התקשורת שמזמנת לאולפניה מנהיגים מושחתים שישבו בכלא. זאת עוד אינדיקציה של עיתונאי ופרשן בתחומיי החברה והכלכלה  מן המעלה הבינלאומית , שלא מרפה מן השמירה, גם על מה שהושג לדעתו בעטיין של המחאות והעצרות למען צדק חברתי וממה שעדיין לא הושג-וזה הרבה. אשר ליוזמי המחאה, מבין ארבעת הצעירים, שהיו הרוח החיה, שניים הצטרפו למערכת הבחירות במסגרת תנועת העבודה – המחנה הציוני: סתיו שפיר ואיציק שמולי ונכנסו לכנסת .

מפגש ביני לבין ח"כ סתיו שפיר ,לפני כמה שנים, שעסק בנושא שילוב "מנשר ניצולי השואה" במסגרת הנרטיב של יום הזיכרון לשואה , הביא ליחסי ידידות בינינו. עם זאת בחילופי דעות אתה, סברתי שמוטב היה אילו לא נכנסה לכנסת והייתה בכך תרומה לתנועת המחאה החוץ פרלמנטרית, אשר קיימת בצורה זאת או אחרת ובהיקף כזה או אחר, ובמציאות שהכנסת נמצאת בה היא יכלה יותר בחוץ מאשר בפנים. היא דחקה בי שאבוא לכנסת להתרשם, בעיקר מה שקורה בוועדות, ובכלל זה בוועדה שלה "וועדת השקיפות", כדי להוכיח שטעות בידי.

אני חייב להודות שחרף היותי תושב ירושלים במשך 35 שנה, עקב תפקידיי ברשות השידור,לרוב בטלוויזיה,  אני לא מתגעגע לעיר הזאת. הביקורים המעטים בעיר יפהפייה וקסומה זאת משרים עליי דכדוך .לעתים עולה בי "כפירה" שמא  טוב היה אילו נותרה איש הקודש ולא הייתה בירת המדינה. יתרה מזאת, גם כותלי בית הנבחרים שלנו, נכון יותר מה שבתוכם, מרתיעים אותי כשאני רואה את המוני השתדלנים מתרוצצים אנה ואנה, שמזכירים לי את ה "לופט מענטשן" במכורה שבה נולדתי.

אבל מצאתי בינתיים חלופה לנסיעה  לירושלים וביקור בישיבות של וועדות הכנסת ובראש וראשונה וועדת השקיפות, אשר היא זאת שיש בה הפוטנציאל לבחון מה קורה מאחרי מסדרונות השלטון ובמידת האפשר לחשוף בפני הציבור, הריבון, את מה שקורה והממסד לא מגלה. לשבחה של הכנסת ייאמר כי חלק מהדיונים של הוועדות, למעט נושאים חסויים כמו בוועדת החוץ והביטחון מוסרטים ועומדים לרשות הציבור באתר הכנסת. כמו כן בערוץ הכנסת,  ישנם משדרי אולפן מעניינים,שעוסקים בענייני היום או בהיסטוריה. זה הביא אותי לשני דברים. לעקוב אחר הדיונים שבהם מופיעה ח"כ שפיר וכן, להכיר בכך שבחילופי ההשקפות בין ח"כ שפיר לביני, סתיו שפיר צדקה. זאת הסיבה לכתיבת פוסט זה. השתכנעתי שהיא יכולה לעשות בפנים יותר מכפי שהייתה יכולה לעשות בחוץ. יתרה מזאת. היא משתמשת בכלי הזה גם כדי לקיים קשר עם תומכיה, ובכך היא ממלאת תפקיד כפול. אחד אישי- קשר עם תומכיה במעגל הרחב. השני-הקשר הציבורי  המתבקש בין הבוחר לנבחר, גם עם זה שלא בחר בתנועה  שלה. ח"כ שפיר ניהלה מאות ועדות שקיפות, הגישה עשרות הצעות חוק, היא מדברת אל  קהלים רבים ומגוונים בארץ ומחו"ל, הוא מופיעה בפני מכינות, באוניברסיטאות, בפני משלחות, במפגשים  עם תלמידי תיכון, ועם קבוצות ,בגילאים שונים ורבדיי  חברה בארץ.

stav and followers

אני מבקש לציין כי ברשימה הזאת אני עוסק רק בסתיו שפיר, ואין בכך כדי להמעיט מתרומתם הפרלמנטרית  של ח"כים אחרים שראויים להערכה. מאידך אין בכך כדי לעסוק בפעילות הכנסת ובסדרי העדיפויות שלה שלעתים מקוממים.

המופע.

תורת הנאום היא תורה עתיקה והצטיינו בה,בין השאר,  דמוסטנס היווני וקיקרו הרומי, שניהם במאות לפנה"ס. יש ותורת הנאום היא כישרון מולד ויש שהיא נלמדת. בארה"ב מלמדים את תורת הנאום בכיתות העליונות של בתי הספר התיכוניים. סתיו שפיר מן הסתם השתפשפה במאות הופעותיה במסגרת המאבק על "צדק חברתי" ומאז. כיום היא נואמת  רהוטה, מכינה את החומרים  ויודעת למָדֵר את חלקי הנאום. יש בו ,כמו  בכול נאום ראוי, תפריט, בדיוק כמו בארוחה. המתאבן, המנה העיקרית והקינוח. שמעתי את דבריה בדיון על תיקון החוק לתרבות ונאמנות שידוע ברבים כ"חוק הנאמנות".הכותרת שהיא נתנה לנאום הייתה :"למה מירי רגב בורחת מן האולם כשאני מדברת".הפעם שרת התרבות מירי רגב הייתה באולם וכשסתיו שפיר פתחה בדבריה, שרת התרבות  קטעה אותה- מעין רפלקס. ואז סתיו שפיר הרימה את עיניה וגם את קולה ואמרה לה  בסגנון  של וויכוח בתכנית "פופוליטיקה " המנוחה :"תשבי ותסתכלי לי בעיניים ותראי מה אני מדברת ……למען השם".גייסה גם את הקב"ה. וכאשר מירי רגב שוב הפריעה לה היא אמרת לה בטון יותר שקט, של מחנכת : "עם כול הכבוד, אין לך האומץ לשבת ולשמוע את מה שאני אומרת….נו..באמת.!!!" ושרת התרבות נרגעה.

בכך  ח"כ שפיר הגישה את המנה הראשונה-תשומת לב. ואז היא עברה לסיפור, ואין דבר טוב יותר להאזנה מאשר סיפור. לפני כמה חודשים היא נשאה דברים בבית ספר תיכון ואחרי דבריה קמה נערה בת 16 והעירה שהיא חולמת להיות זמרת. אבל היא חוששת שאם היא תאמר דברים שבהם היא מאמינה, יבולע לה. וסתיו שפיר חוזרת על הסיפור הקצר הזה מזוויות שונות. ראו מה קורה בתקופה הקריטית של גיל  העשרה כאשר הצעירים כמהים, שואפים,חולמים וכבר על אלה בא הכורת. הם מאבדים ביטחון…הם מפחדים. והיא מגלגלת אותו סיפור  כאילו מדובר היה בהסרטה, של זווית זאת וזווית אחרת, של תרחיק ובסוף של תקריב. הרי אין בתיקון הזה שום דבר חדש, אומרת  שפיר,ומוסיפה שגם שרת התרבות מודה בזה, אבל מה שהוא עושה זה שהוא מטיל אימה, לא בעתיד אלא עכשיו, וזה כבר עובד. תראו נערה בת 16 מפחדת אפילו לחלום וזה מה שהממשלה עושה בהצעת החוק הזאת. היא מטילה פחד

.והרי מן המוסכמות והאמירות אנו יודעים ,ש"אל לנו לפחד, אלא מן הפחד עצמו".ואלה דברים שראוי שיישמעו.

אולם מכיוון  שכיום הצפייה בחדשות,בכול ערוצי הטלוויזיה, היא בשפל,ומראות מן הכנסת מובאות עם ישנה איזו התגוששות,בכיכובו של אורן חזן, אם אפשר,  סתיו שפיר דואגת  שדבריה הקצרים אשר מוסרטים יתפרסמו , בין היתר , ב"פייסבוק" שלה, שם יש לה שוחרים רבים ובכך  לא זו בלבד שהיא מביעה את דעתה ברבים, אלא עושה,כאמור, "פרומו" לבית המחוקקים שלנו.

שקיפות.

כשמדובר בח"כ סתיו שפיר  אזי  הדרך שבה היא רוצה שדבריה ישתקפו ברבים, היא  גם חלק מתפקידה כיושבת ראש של וועדת הכנסת לשקיפות, כאילו שזה גזור עליה. בין הנושאים: שקיפות על התנהלות  נבחרי ציבור, מעקב לגבי תכניות לפיתוח  הצפון, מעקב אחר תקציבים להוסטלים ולמרכזי תעסוקה לנשים ועוד נושאים בכול התחומים. ציפיתי בדיון שנערך בוועדה ב- 23 באוקטובר 2018 כשעל סדר היום ההוצאות בסך 300 מיליון דולרים של המשרד לנושאים אסטרטגיים. והיו בדיון נציגים של כול הגופים שיש להם חלק בפרויקט ,וכמובן, נציגים של המשרד עצמו. דומני שכול הכיסאות סביב השולחן היו תפוסים. יושבת הראש מוציאה ומכניסה את ידה בתוך התיק הגדול שלה. מולה  מצוי מחשב נישא וערמת ניירות, כשהיא מעלעלת בהם . סביבה יושב קהל שקט, מנומס,של נציגים ויועצים ואולי אלה משקיפים בשורות האחוריות. לאחר כמה דקות של שיח שקט היא  מודיעה  על מטרת הדיון.

vadat shkifut

וועדת הכנסת לשקיפות: צילום לשכת ח"כ סתיו שפיר.

היא תוהה על מה בדיוק הוציאה הממשלה 300 מיליון שקלים, ואיך יכול להיות שבהוצאה זאת קיים שיתוף פעולה דווקא עם קרנות זרות שעובדות עם ארגוניי ימין קיצוני כמו "אם תרצו".היא שולפת דף אחר דף, ללא ספק פרי תחקור מדוקדק, ובו נתונים  על סכומי הוצאות והיא עושה אתנחתא כדי לקבל תשובה. וזאת אינה באה. והיא ממשיכה: "לא……. שום פרוט בתקציב?"- תוהה שפיר. שקט. וכפי שציינתי בנסיבות כאלה ,המצלמה "סורקת" את המעגל ויש לחשושים, אבל איש לא עונה על השאלה של היושבת ראש- זאת טלוויזיה, זה "אקשן". אילו זה ברדיו- מאזינים היו מנסים לבדוק מה קרה לתדר. ולאחר שהשקט נקלט, שפיר ממשיכה למסמר את הנקודה הזאת.

"אני מבקשת, סיפור אחד, תנו רק סיפור אחד על מה ההוצאה הזאת?" שקט.  כאילו מדובר בנציגי "המוסד" או "אמ"ן" שקמוץ שפתיים היא חלק מן התחום.

שפיר:"עם כול הכבוד לאנשים רציניים שיושבים פה מסביב לשולחן. אין לכם מה לומר על מה מוצא סכום של 300 מיליון שקל.. שלוש מאות מיליון שקלים ? זאת בעיה מאוד חמורה". עתה היגיעה העת לעוד נגיחה. המשרד לנושאים אסטרטגיים הופך מיום ליום דווקא מגפון לתומכי החרם הקטנים וכמעט לא מוכרים."ממשלת ישראל הופכת את ארגוני החרם הקיקיוניים לכותרות ענק שמהדהדות ברחבי העולם. יש לכך בעיקר סיבות פוליטיות פנימיות – ולצערי ממש לא אסטרטגיה או ניסיון כן  לעצור את מגמת החרם"- אמרת סתיו שפיר..

והיא מוסיפה. "צריך להגיד את האמת והיא  שמאז שהוקם המשרד הזה והושקעו בו מאות מיליוני שקלים לא חל שום שיפור במאבק בחרם ובתנועת  שתומכות בחרם." .

תימוכין לדעה זאת מצאתי במאמר של נועה לנדאו בעיתון "הארץ" (23.11.2018). היא מביאה דעה  של שלושה חוקרים מן "המכון למחקריי ביטחון לאומי" שלפיהם התיקון לחוק כניסה לישראל של פעילי החרם נגד ישראל  מביא יותר נזק מתועלת ויש לשקול את תיקונו או אף ביטולו, שכן "הוא אינו משרת את המאבק בתופעות ה- הבי די אס- התנועה  להטלת חרם נגד ישראל, ואף פוגע במאבק."

הדיון נמשך כשעה וחצי, ואלה שמעוניינים לצפות יכולים לעשות זאת, שכן אני מתמקד בנקודת תורפה שמועלית על ידי יו"ר הוועדה. ולסיכום, הבטחנו קינוח. באותה הופעה בעניין חוק הנאמנות (שבינתיים הוקפא)  היא קובעת,  שהתרבות והאמונות שרדו ואף שגשגו חרף דרכים זרועי מוקשים,וצנזורות לסוגיהם, וגם הפעם זה לא יעבוד, ואין מקום לייאוש. והיא מסיימת ב-"יבוא היום, והיום הזה קרוב ולציבור יימאס….יבוא היום והציבור יתקומם נגד הניסיון להפריד בין חלקי העם ,לגרום לאחד לשנוא את השני…יום יבוא"

יום יבוא, יום יבוא
במהרה, בקרוב הוא יבוא
זאת ידע כל אדם
בעמקי לבבו .בית מתוך שיר .מילים :דן אלמגור.לחן בני נגרי.

https://www.youtube.com/watch?v=LRAYJd9ji7Q

 

הבנאליות של שנאה גזענית-לאומנית

רוברט באוארס לא הכיר יהודים הוא שמע מה שאמרו עליהם

רצח היהודים בבית הכנסת בפיטסבורג ,כעובדה מוכחת , בוצע על ידי רוברט באוארס, שנשמע צועק  "היהודים צריכים למות " כשהמקלע שלו יורה לכול עבר במתפללים. זאת כאירוע בודד. אבל במרחב  הציבורי מי שעומד מאחורי זה  ועושה זאת וביתר תעוזה  ובגלוי וללא מורא ,בעיקר בתקופת ממשל  טראמפ  הפטריוטי -הוא הימין הקיצוני הנאצי  בארה"ב שאת תורתו ספג רוברט באוארס. שלא יהיה כול צל צלו של ספק  במשמעות זאת. הם אלה שרואים עצמם פטריוטים אמתיים ובייחוד באווירה הלאומנית שהביא עימו דוננלד טראמפ בבית הלבן .באוארס "הפטריוט"  היא חסיד שוטה שלהם. רק הוא יעמוד לדין .

בחיפוש אחר  איזו הגדרה בהקשר לפטריוטית הלאומנית גזענית, נזכרתי ושאבתי את  ההגדרה  ממי שטבע את המונח "הבנאליות של הרוע" וכתבה ספר בשם זה. מדובר בפילוסופית, עיתונאית, אשת אקדמיה,ניצולת שואה- חנה אַרדְנט. מיותר לסקור ולו בקצרה את  חייה של אישה מיוחדת זאת שעליה ועל הגותה נכתב רבות. היא טבעה  את המונח בהקשר של משפט אייכמן בישראל שאותו היא סקרה כעיתונאית בשלבים הראשונים שלו, בשליחות המגזין האמריקני היוקרתי- ה"ניו יורקר".  חנה ארדנט ,  ילידת האנובר שבגרמניה , הייתה תלמידתו, ובשלב מֹסוים של הלימודים גם בבת עינו ומטרה לתשוקותיו המיניות, של הפילוסוף הגרמני מרטין היידיגר מאבות האקזיסטנציאליזם שהצטרף למפלגה הנאצית.

בשנת 2012 יצא לאקרנים סרטה של מרגרט פון טרוטה, בהפקה משותפת ישראלית גרמנית, בשם "חנה ארדנט. ואני לא אתייחס לביקורת המקצועית על הסרט כי איני מבקר סרטים. אבל הפרטים שאותם מגלה ומגלם הסרט הם חשובים מאוד בכול הקשור לנשמתה של אישה  זאת שהגותה,והמשתמע ממנה, נחשפה במשפט אייכמן

the babality og evil

היבט אחד בסרט היה עצם עריכת המשפט נגד האיש אדולף אייכמן. היבט שני היה האזכור של חנה ארנדט של יהודים חברי ה"יודנראטים" בגטאות ,שכאילו שיתפו פעולה עם הנאצים. היבט אחרון זה , לא זו בלבד שעורר את חמתם של הציבור בישראל ושל הקהילה היהודית בעולם, אלא קומם עליה רבים מחבריה האקדמיים, יהודים ולא יהודים, במערב. אלה ראו בכך הטלת כתם כוללני של שיתוף פעולה עם הנאצים מצד יהודים. אף שחלק זה בדיווח  היה מזערי בסדרת המאמרים שלה,אבל בגינו היא  בעצם הוחרמה עד קץ חייה,  אך לא הייתה מוכנה לוותר על מה שהיא ראתה כיושרה אנושית. ארנדט ללא ספק הייתה סמל השכלתנות, אולם באותה מידה היא לקתה בהעדר רגשה כלפי עמה שלה, שהיא לא התנערה ממנו,בכול הקשור במשתפי פעולה יהודים עם הנאצים.

הרוע אינו יתום ולא מפלצתי-הוא אנושי.

אשר להיבט הראשון והוא אדלוף אייכמן, שעמד למשפט, אשר כדברי התובע הכללי, היועץ המשפטי של הממשלה,גדעון האוזנר, הוא נתבע על ידי ששה מיליון יהודים, שאינם כבר אתנו. חנה ארנדט מתייחסת אליו בהופעה  בפני ציבור סטודנטים ואנשי אקדמיה כדי להגן על עמדותיה. באותו נאום סוחף היא טוענת שאייכמן הועמד בפני בית משפט ישראלי כפרט. הוא אכן רוצח, אבל יש עוד הרבה רוצחים שעשו את מלאכת הרצח בהוראה ובהשראה מלמעלה. ואכן מי שעקב אחר המשפט ושמע את תשובותיו של אייכמן, הם היו בנאליות להחריד. כל משפט שני היה משובץ במילים. "זאת הייתה הפקודה" או "ככה הבנתי". או שפה היה פסיק ושם נקודה.  דיוק גרמני כזה. בעצם, כמשתמע,  מי שאמור היה לעמוד למשפט זה היה העם הגרמני כולו, אשר נהג כעדר, הן בתמיכה במשטר והן באדישות למעשיו. שכן,אייכמן לא הגה את "הפתרון הסופי". הוא רק היה המבצע הגדול שלו. מבחינה זאת אני מתייחס לתפיסה זאת בכך שאני מקבל את הקביעה כי הנאצים לא היו מפלצות ולא רובוטים אלא בני אדם. ולא רק בני אדם אלא כאלה שמורשתם כללה את גדולי ההוגים והיוצרים  בתרבות האנושית. במילים אחרות גם היסטורית  וגם עכשווית, הלקח המתבקש הוא שעלינו להיזהר פן אנו, לא כמפלצות, אלא כבני אדם נהפוך לסמל הרוע בדיוק כמו משטרים האפלים ובראשם המשטר הנאצי. בעיני, זה החלק המשמעותי ביותר של לקחי השואה. והוא האור הצהוב שמהבהב כול הזמן  ובכול העולם, לרבות במדינת היהודים: עשו הכול כדי להיות לא רק אנשים, בהבדל מחָיות, אלא אנושיים- "בני אדם",ויש שיוסיפו, כמו במנשר הניצולים: שנולדו בצלם. מאידך , בכך חנה ארנדט סוטה,לדעתי, מן ההגות של המנטור שלה מרטין היידיגר. אגב,בתמונה בסרט רואים את ארנדט ואת היידיגר מטיילים בחורש ובשלב מסוים ההוגה הגדול כורע על ברכיו ומנשק את חמוקי ירכיה של חנה והיא מסתלקת בכעס .באותו טיול הוא אומר לארנדט כי האדם הוא ייצור תבוני,ביסודו,ולכן בניגוד ליצורים אחרים הוא מסוגל לחשוב. לפי ארנדט מבָצעֵי הרוע בעצם  לא חשבו,הם פשוט עשו מה שנאמר להם לעשות ומכאן "הבנאליות של הרוע".

המחשבות הן חופשיות

 מעניין איך הגדיר את עצמו  היידיגר שהצטרף לתנועה  הנאצית וחי שלושה  עשורים לאחר תבוסת המשטר- האם הוא היה שייך לקהילה "הבנאלית של הרוע". שכן המחשבות, בכול מצב ובכול הנסיבות הן חופשיות. כמובן שהוא מצא אמתלות ותירוצים, בלתי משכנעים.

אני מציין זאת כי בגרמניתDie Gedanken sind frei, הוא  שיר גרמני העוסק בחופש התודעה והמחשבה של האדם.  השיר היה להמנונם הבלתי-רשמי של חברי המחתרת האנטי נאצית- הוורד הלבן- ונאסר להשמעה בתקופת גרמניה הנאצית. ב 1942 השמיעה חברת המחתרת סופי שול את השיר מחוץ לבית הכלא במתקן שבו היה עצור אביה.

השיר תורגם לעברית על ידי  יוסף בן סיוון רייכרודל בשם המחשֶׁבֶת חופשית:

הַמַּחְשֶׁבֶת חָפְשִׁית וּמִי יְגַלֶּנָּה,
חוֹלֶפֶת כַּצֵּל בַּלֵּילוֹת וְאֵינֶנָּה.
אֵין אִישׁ יֵדַעֶנָּה, צַיָּד יְצוּדֶנָּה,
עַל כֵּן נַחְלִיט: הַמַּחְשֶׁבֶת חָפְשִׁית! 
 
אֶחְשֹׁב כִּרְצוֹנִי עַל גִּיל וְעַל אֹשֶׁר,
בַּסֵּתֶר וּבַדְּמִי וּבְכָל שְׁעַת כֹּשֶׁר.
אֵין יָד שֶׁכּוֹבֶלֶת חֲזוֹן וְתוֹחֶלֶת,
אַחַת וּלְתָמִיד: הַמַּחְשֶׁבֶת חָפְשִׁית! 
 
וְאִם אֵאָסֵר בְּאֹפֶל הַכֶּלֶא
לָשָׁוְא, אַךְ לָשָׁוְא מַעֲשִׂים שֶׁכָּאֵלֶּה.
מַחְשֶׁבֶת שׁוֹבֶרֶת כָּל סְיָג וּמִסְגֶּרֶת,
חוֹמוֹת הִיא תָּמִיט הַמַּחְשֶׁבֶת חָפְשִׁית

יסודות  הדמוקרטיה והפטריוטים.

אשר למשנתה של ארנדט , עיקרה עסק בפלורליזם בתחום החברתי פוליטי. בבסיס אותה תפיסה עומדים חרות ושוויון בין בני אדם ולא זו בלבד אלא חשוב לאמץ את נקודת מבטו של הזולת. שכן אם לא נעשה זאת אנו עשויים לגלוש לטוטליטריזם. ובהקשר הזה אני מבקש לאמץ את התפיסה שלה בכול הנוגע ל"שנאה פטריוטית". באוארס ראה  עצמו פטריוט אמריקאי אמתי. אם אנו מגיעים לסוג של "פטריוטיות" שאמת המידה שלה היא לא אהבת המדינה, אלא האופן שבה יש לאהוב אותה- אנו מתקרבים ל"בנאליות של השנאה".  שכן גם במקרה זה, הפטריוט המצוי  קובע לגבי הממסד "כזה ראה וקדש", ואם אתה לא רואה, או לא מקדש -אינך פטריוט . לאט ,לאט אנשים מאבדים את המראה שבה משתקפת דמותם. וזה קורה גם אצלנו. אנו שוקעים עמוק יותר ועדיין שומעים דפיקות מלמטה,ובמקומות שהגיעו לתחתית, שאין כבר לאן לשקוע, "הפטריוט" פורץ לצדדים,נורמטיבי או לא, חוקי או לא.

תפיסת הדמוקרטיה בארץ מצטמצמת ליום הבחירות ומי ששולט ללא מצרים זה הרוב. אם אכן זאת התפיסה, היא טועה ומטעה בצורה הרסנית. לא מספיק שאנו יודעים אלא צריך להזכיר זאת השכם והערב. דמוקרטיה חיה ובועטת לא רק במוסדות הנבחרים וברשויות השונות, אלא בקרב החברה,וכמו שכותבים היום 24X7- דהיינו כול הזמן והיא באה לידי ביטוי בפעילות שונה בתחומי חברה, המשק,התרבות, האמנות ובעצם בכול תחומיי חיינו. ואשר לפן השני זה של שלטון- אם שלטון הרוב  של מפלגה מסוימת מנציח את עצמו ,זה לא רק פתח לריקבון ולשחיתות, אלא לשלטון  אבסולוטי, לא פחות מאשר בארצות הקומוניסטיות או הפשיסטיות בעבר ,שנושא את שם הדמוקרטיה לשווא.

ישראל, אף שהיא דמוקרטיה צעירה, המורשת שלה היא דמוקרטית. מפלגת חרות ,הלאומית ,לא הייתה פחות דמוקרטית מאשר מפא"י הסוציאליסטית. מנהיגה , מנחם בגין, העלה בראש מעייניו את שלטון החוק ואת עליונות המשפט לא פחות מבן גוריון- מייסד המדינה. ורק הודות לאנשים אלה התאפשרו חילופי השלטון. אילו גולדה מאיר הסמכותית לא הייתה מתפטרת בעקבות מלחמת יום הכיפורים, ייתכן מאוד שלא רק המנגנון המפלגתי היה מאחוריה, אלא אפשר מאוד ומהפך של 1977 לא היה מתרחש. מנגנון ממסדי כפי שאנו לומדים יש לו דרכים לבלום  תסיסה, במקרה זה בעקבות מלחמת יום הכיפורים. מנחם בגין התפטר, אף שהביא בחשבון שבלי מנהיגותו, מפלגתו עלולה לאבד את השלטון. זאת מכיוון שהוא היה דמוקרט והגיע למסקנה שהוא מיצה את עצמו.

אינטרסים לאומיים מעוותים.

בזירה הפוליטית העכשווית אצלנו,האינטרסים הלאומיים והבינלאומיים הם נחלת אלה שהם בשלטון וחסידיו. כול מי שאינו רואה עין בעין את העניינים הלאומיים בצורה כזאת ,ההגדרה לגביו נעה בין עיוורון  לבין בגידה. בהקשר זה קראתי מאמר מעניין בעיתון "ניו יורק טיימס" מן ה- 15 באוקטובר של ג'ון בי.ג'וּדיס, מחבר הספר " התקומה הלאומית: סחר, הגירה והמרד נגד גלובליזציה" במאמרו כותב המחבר כי " בתורת הלאומיות של הנשיא טראמפ שמתבטאת בדעות קדומות כלפי המוסלמים,מקסיקאים-אמריקאים ותופעות שונות שאינן לרוחו, חלק מתפיסתו של " אמריקה קודמת" תוך הסתלקות מהסכמים כמו הסכם פריז לשיפור אקלים כדור הארץ, או הסתלקות מהסם הגרעין עם איראן, עלול בסופו של דבר להיות בניגוד לאינטרס הלאומי. אולם טעויות אלה אין בהם כדי להמעיט מערך הלאומיות, אשר לעצמו אינו טוב או רע, ליברלי או שמרני. התפיסה של זהות לאומית משותפת היא חיונית לדמוקרטיות ולמדינה שדואגת לרווחת האזרח. זאת תלויה ברצון האזרחים לשלם מסים, ולסייע לאזרחים אחרים , כאלה אשר מעולם לא ראו.

התקומה של הלאומנות בימינו היא תגובה למיזמים שבסיסם הוא גלובאלי לא לאומי אשר פסח מעל לראשיהם של האזרחים מן השורה. תגובה זאת הייתה מוחשית בעיקר בימין הפוליטי. אולם יש בהחלט בסיס ללאומיות ליברלית או סוציאל- דמוקרטית. אם בכלל, השקיעה של המפלגות הסוציאל דמוקרטיות נובעת ,לפחות בחלקה, מאי היכולת להבדיל בין מה שהוא חוקי וצודק בלאומיות לבין תפיסות בדלניות קטנוניות טעונות בדעות קדומות,ועומדות בניגוד לאינטרס הלאומי שהימין מעלה על נס". רוברט באוארס הוא פרי באושים של מגמה זאת.

במסגרת זאת כותב ב-16.10 דייוויד לאונהארט, מהפרשנים הבולטים של הניו יורק טיימס כי  השמאל זקוק ללאומיות משלו אשר מצד אחד תיקרא תגר נגד הגזענות והשחיתות בנוסח טראמפ ומאידך תדגיש את האינטרס הלאומי בינוי האקלים, במאבק באוטוקרטיה גלובאלית ופלוטוקרטיה הלאומית. זה עשוי לזכות באהדת הציבור יותר מאשר מדיניות כלכלית וחברתית לעצמה.

אני חותם על כול מילה,בהיותי ישראלי,יהודי,לאומי,דמוקרט,שחרד לא רק לאינטרסים הלאומיים אלא גם הבינלאומיים,שחיוניים למדינה ולחברה בארצנו.מסיבה זאת אני מכבד כול דעה שיש בה כדי לענות על צרכים אלה. מאידך אלה שמבטלים את דעתי לא מתוך אמונה באידאולוגיה, אשר מזמן הועם אורה,אלא מתוך הליכה בדרך שאין בלתה- הם אלה שהבנליות של השנאה- היא ההגדרה שמתאימה להם,והם אלה שמסכנים את האינטרס הלאומי וגם את הדמוקרטיה.

.

רוחות אורווליניות והתקשורת.

המדיה החזותית ברדפה אחרי הרייטינג, והרשתות החברתיות -פוגעות באשיות הדמוקרטיה.

כאשר חוקר התקשורת והחברה הקָנָדי, מרשל מֶקלוּהן,  פרסם בשנת 1967 את מאמרו הידוע "המדיום הוא המסר", לאמור שלאמצעי התקשורת השפעה גדולה יותר מאשר תוכנו של המוליך, היו רבים שחלקו עליו. מקלוהן טען כי  האמצעי הטכנולוגיה- המדיום, הוא שיש לו השפעה על  צופיי הטלוויזיה יותר מאשר תובנת המידע, לאמור "המסר".בכך הוא ביטא את רוח התקופה של המחצית השנייה של המאה העשרים שראתה את המדיום החזותי כ "מדורת השבט". במילים אחרות המכונה ולא מוצריה משפיעה על האדם והסביבה החברתית. לדעת מקלוהן, הטלוויזיה השפיעה על התנהגותנו. בני האדם שרוצים הכול במהירות, כאן ועכשיו ולא דוחים סיפוקים כמו בעבר. נתגלתה תופעה של חוסר סבלנות וחסר איפוק.

המבקרים טענו כי המסר, הוא זה שמתעצם לנוכח הטכנולוגיה החדשה. לדוגמה הביאו רגעים היסטריים כמו הירצחו של הנשיא קנדי אשר בהעברה חיה בטלוויזיה למאות מיליוני צופים הפכו את העולם למשפחה מתאבלת גדולה. יתרה מזאת, מחקרים מצאו כי בכול הקשור לעמדתם של בני אדם תקשורת המונים יש לה השפעה מוגבלת והיא מחזקת עמדות קיימות או במקרה הטוב ביותר משפיעה על עמדות רופפות.

כיום גם המבקרים מודים כי מקלוהן צדק בכך שהאדם באמצעות המדיה, כמו זאת החזותית, ובייחוד הרשתות החברתיות, הפך להיות צרכן של סיפוק מיידי, חסר סבלנות וסובלנות, עצבני, בוטה  וילדותי. וכאן נכנס האלמנט  הפסיכולוגי של תלות ושנאה, אלמנט שנתון למניפולציה של מנהיגים מסוגם של ביבי וטראמפ ,להפוך את השנאה למדיה-fake news ובאמצעותה להזדהות אתם . במציאות, בשל אופי החברה הישראלית והעדר תודעה דמוקרטית בסיסית, כמו זאת בארה"ב, ביבי מצליח יותר מטראמפ.

אינני חושב שיש עוד מנהיג בעולם אשר שונא את המדיה כול כך ורואה בה אויב גדול כול אך משתמש בה כה הרבה כדי לחשוף את עצמו מה שיותר בהעברת מסריו. זאת לציבור שכול כך תלוי במדיה אך כה שונא אותה  עד כדי כך שככול שזאת חושפת את דמותו השלילית של המנהיג, כן גוברת ההערצה אליו. וככה נקבל דינמיקה שככול שהתקשורת מעבירה מציאות שאמורה לשקף את כישלון מדיניותו, ככה האהדה הציבורית לאיש גוברת. אם אליל הספורט ליאו מסי לא בא לכאן בשל התנהגות חסרת אחריות  של ה"פה הגדול" של ביבי- שרת התרבות- כן גוברת האהדה אליו. והתקשורת מזדרזת לערוך סקרים שמלמדים כי הליכוד  מוסיף להוביל עם 31 מנדטים. הבעיה אינה חובת דיווח שזה עניין עקרוני, אלא כמה ואיך ,שאלה עניינים מערכתיים. וככה -דיווח וסקרים- מסתובבת לה הסחרחרת הביביאנית.

ואכן זאת הדינמיקה שבה תקשורת מסחרית שמתחרה על הצופים לא תפסח על שום הופעה של ביבי, בין אם הוא הופך דפים כאילו בידיים מגנטיות בישיבות הממשלה או בכול מקום, כשהוא כאילו מצויד במצלמה של צוללן או אסטרונאוט אך במקום לצלם את הסביבה אלה צילומים "סֶלפיים" שמשתקפים בנדיבות במדיה.

 

"ככל שחברה מתרחקת מן האמת,ככה תשנא את אלה שנותנים לה ביטוי".ג'ורג' אוורוול.איור theburningplatform

 

 

 

 

 

מקלוהן לא חשב על כך. ג'ורג' אורוול שקדם לו, כן חשב, אבל בימיו לא הייתה קיימת תקשורת המונים כפי שהיא כיום.