Category Archives: דמוקרטיה

כנסת "אוכלת" חבריה

האופוזיציה  היעילה היחידה היא עדיין חוץ פרלמנטרית, והסטטוס- קוו מת מזמן.

מני נפתלי ואלדד יניב, הזוג שמאחורי עצרות המחאה נגד שחיתות, מגבה את התפיסה של  דפני ליף ,שעמדה בראש הרביעייה אשר יזמה את המחאה החברתית הגדולה בשנת 2014 . בניגוד לחבריה,סתיו שפיר ואיציק שמולי , שנכנסו לכנסת על גל המחאות של שנת 2011 ,ליף  העדיפה לפעול מחוץ למפלגות הפוליטיות, ואני חשבתי שטעות בידה. מסתבר שטעות בידי.הם יכלו לתרום בחוץ הרבה יותר.

באותו קיץ 2011  כאשר סתיו שפיר, דפני ליף, איציק שמולי ואיציק אלרוב, צעירים אלמוניים, שהוציאו מאות אלפי ישראלים לרחובות והקימו מאהל ענק בשדרות רוטשילד, בדרישה לצדק חברתי  –   ראיתי בכך רגע מכונן. השתתפתי בהפגנות ונשאתי דברים באוהלי השדרות, וראיתי קרן אור בקצה הנהרה, ולא של פנסי מכונית שבאה ממול. כמו פראנסיס פוקויאמה אשר בנפילת הקומוניזם ראה את "קץ ההיסטוריה" אני ראיתי את קץ תקופת הכפור וראשית בשורת  "האביב הישראלי".

מה שקרה מאז אותה מחאה מרשימה של שנת ,2011  והמעט שצמח ממנה, קרה כתוצאה מרעידות משנה תקשורתיות של אותה מחאה גדולה, ושל חידושה מדי שבוע, ולא בשל פעילות אינטנסיבית של האופוזיציה שעמה נמנים הח"כים- יוזמי המחאה. גם עכשיו מה שמשפיע  על חוגי השלטון ועל דעת הקהל זאת לא האופוזיציה בכנסת אלא זאת שמחוצה לה- ההפגנות , תחילה בפתח תקווה ליד ביתו של היועץ המשפטי ולפני כמה שבועות בשדרות רוטשילד ובמוצ"ש שעבר היא זלגה לביתו של טייקון הגז קובי מימון. זאת לעצמה תופעה מבורכת.

שכן, לצערי לאחר האופוריה של אותם ימים ב-2011 , המצב בכנסת, נציגת הריבון לא זו בלבד שלא השתפר אלא התדרדר. ואותם חברי כנסת צעירים מלאי נחישות ודחף להביא לשיפור מעמדו של בית הנבחרים,ובאמצעותו שיפור המציאות הפוליטית-חברתית  לא צלחו את המוקשים שמצויים בשפע בכנסת. זאת בין  אם הדבר נבע מעצם היותם ח"כים בכנסת הזאת, ששוחקת, או בשל מעמדם במפלגה, ומדובר במפלגת "העבודה". זה לא אומר שבתחומים מסוימים אלה לא באו לידי ביטוי. להיפך. סתיו שפיר, למשל, ח"כית צעירה בגיל ובוותק, היא חברת פרלמנט אקטיביסטית, בין היתר בתחום השקיפות הציבורית. או חברה לסיעה  איציק שמולי בתחומי הגמלאים והנכים ועוד. אבל הם לא הצליחו להתסיס את המפלגה שלהם שלא לדבר על בית הנבחרים שלנו. איציק אלרוב, צעיר חרדי מבני ברק, שיזם את "מחאת ה קוטג' , המשיך זמן מה בפעילות המחאה שלו, ותומכיו הפגינו ליד סניפי קמעונאיות המזון, והדריכו אנשים איך להפעיל לחץ צרכני אפקטיבי על היצרנים והספקים.

סתיו שפיר ואיציק שמולי העבירו כאמור את  האנרגיות שלהם לכנסת. האנלוגיה שאולי הכי הולמת לתאר את בית הנבחרים שלנו בראשית 2018 הוא בית חולים. בשעתו לאחר ניתוח מסוים בבית חולים בירושלים היו לי בעיות של זיהום. מנהל המחלקה שניתח אותי אמר לי "את הזיהום לא הבאת לבית החולים אלא הוא יצוּא של בית החולים". מסע ההסברה שמנהל משרד הבריאות באחרונה לגבי סכנת הזיהום בבתי החולים מאשש קביעה  זאת. מציאות דומה היא בכנסת שלנו. אנשים טובים חדוריי  שאיפות וכוונות טובות אובדים בכנסת ונשחקים באבני הרחיים של המוסד הזה שלעתים טוחנות הבל  ורעות רוח  או חוקים רעים .בכך אין בכוונתי לפגוע כהוא זה במוסד הזה שראה ימים טובים ונשגבים ונקווה שאלה יחזרו. הכנסת כמו כול מוסד, ציבורי או פרטי, היא פועל יוצא של אלה שמרכיבים אותו. ההבדל הוא שהכנסת היא נציג הריבון, שהוא אזרחיי המדינה.

קשר מזויף עם הציבור.

אחת התופעות השליליות  שאנשים חשים ואני בתוכם , ואני מתריע על כך מדי פעם, הוא העדר הקשר הבלתי אמצעי  בין הציבור לבין נציגיו בכנסת. הקשר הוא חד סטרי, בצורה של מיילים, מעוצבים ככה או אחרת, במלל או במדיום הקולי או החזותי,שמתחרים בינם לבין עצמם,וזהו. אני רק לעתים רחוקות טורח לקרוא אותם.

 

הכנסת. המבנה במעלה גבעת רם. המוסד- במורד.

ואם אני ,בעל מודעות פוליטית חברתית חזקה ,נוהג ככה, יש להניח שהרוב נוהג ככה. במקום קשר עם הציבור -בזבוז כספי ציבור. לפחות בהקשר זה אותם חכים צעירים ממעטים לשלוח את ,"אגרות הרועים" הללו. מכול מקום,זאת לא קומוניקציה. מן הבחינה הזאת זה לא שונה הרבה מן הפשקוויל החרדי, או כול הקילומטראז' של פרסומת שכול אחת ואחד מקבל מדי יום למחשב. גם זאת חד- סטרית. בתרבות הפרלמנטרית במדינות דמוקרטיות מתוקנות ,הציווי הראשון של חבר בית הנבחרים זה להיות בקשר מתמיד עם בוחריו. שכן ,גם אלה שבחרו בו לא מצויים בכיס שלו והוא חייב לפעול למען שיבחרו בו שוב. יתרה מזאת. מי שנבחר, בין אם הוא שייך למפלגה שעמה נמנים בוחרים מסוימים ובין אם לאו, ברגע שהוא נבחר הרי בשל היבחרו במחוז הבחירה הוא יפעל לטובת כול תושביו. זאת, בתקווה שהוא ייבחר על סמך ה"רקורד" שלו גם בקרב אי אלה שלא בחרו בו מקודם . בשיטה הישראלית שהיא כביכול יותר דמוקרטית, זה לא עובד. חברת ,או חבר- כנסת, נבחרים  על ידי כולם ואינם אחראים כלפי איש .למעט הנציגים החרדים. הם חייבים לייצג את עמדת בוחריהם, גם אם אלה לא בחרו אותם מרצונם אלא מרצון המנהיג או האדמו"ר.

מאידך ישנן בכנסת שתי מפלגות- "יש עתיד" ו"כולנו" שהן לכאורה דמוקרטיות מכיוון שנציגיהן נבחרו על ידי הציבור אבל למעשה הן סרות למנהיג שיסד את המפלגה, מעין ,"משמר פרטוריאני" סביב המנהיג. דומני שאותם אנשים אשר ינהיגו את המחאות הבאות חייבים להכניס לסדר היום את שינוי שיטת הבחירות. בלעדי שינוי השיטה -זאת תהיה אותה גברת בשינוי אדרת.

הסטטוס קוו הלאומי והתחום המוניציפלי.

מערכה בפני עצמה היא לנפץ אחת ולתמיד את  מה שנקרא  ה"סטטוס קוו". status quo  פירושו " המצב הקיים". אי אפשר לשמר את  המצב הקיים של שנת  1948 מסיבה פשוטה :הוא לא קיים. בשנת 1948 היו בישראל 600,000 יהודים והיום יש ששה וחצי מיליון פי יותר מעשרה. נוסף עליהם יש כשני מיליון  אזרחים ערביים. אז היו 700  בחורי ישיבה ש"תורתם אומנותם" שהיו פטורים מגיוס. כיום יש רבבות. המציאות השתנתה. סטטוס- קוו אינו  הדיבר האחד עשרה, כאילו שאת שאר עשרת הדברות אנו מקיימים. כול המדינה וכל מערכות החיים השתנו, באו גלי הגירה גדולים על רקעי תרבות שונים. סטטוס -קו אינו חלק מחוקה שלא קיימת במדינת ישראל. מכאן שזה יהיה הצעד הראשון של הפרדת הדת מהמדינה. זה לא אומר שאין להתחשב ברגשות של אוכלוסיה דתית. כן צריך להתחשב, אבל אסור שציבור שהוא מיעוט במדינה יכפה אורחות חיים על הרוב.

מערכה מקבילה שאותה יש לנהל  לתכלית אותה מטרה אך בנתיב אחר,היא בתחום המוניציפלי, דהיינו השלטון המקומי, שהוא השלמה למערכת הדמוקרטית הארצית. בארצות הברית הנשיאותית, או באנגליה הפרלמנטרית לא שר התחבורה ולא שר הפנים יכולים להתערב בסדרי תנועה ביום זה או אחר, בניו יורק או במנצ'סטר .אמנם מאז הימים של ריכוזיות מוחלטת חל שיפור לגבי מידת השליטה של ראשי הערים על העניינים בעירם או של רשויות מקומיות אחרות. אבל עדיין יש לשר הפנים הכוח לכפות נהלים שרוב הציבור באותה עיר או באותה רשות מקומית מתנגד להם. ושוב היוצאים מן הכלל הן ערים חרדיות כמו בני ברק או ביתר עילית וכיו"ב. איש לא יהין לנסוע ברכב ברחובות הערים האלה בשבת גם אם לא יהיה מחסום. שכן החילוני שהוא  בדרך כלל מגלה יותר סובלנות לגבי השונה מאשר החרדי, יכבד את רצון תושבי המקום. בכול חברה דמוקרטית מתוקנת הצהרה כמו זאת השמיע שר הפנים אריה דרעי הייתה מערערת את כיסאו. הוא מצוטט כמי שהתבטא " אין טעם שעיריות יסדירו בעצמן פתיחת עסקים בשבת כי שר הפנים יכול לפסול חוקי עזר". הוא שר פנים ולא הגבאי של בית כנסת .ואילו משה גפני מ"יהדות התורה" יו"ר וועדת הכספים של הכנסת, אדם נבון- מאיים להציב עשרות פקחים, ערבים כמובן, כדי לכפות את "חוק המרכולים"."גויים של שבת, בשטעטל המזרח אירופי במאה ה-19 .

אופוזיציה רצינית חייבת להוליך תהליכים בשלטון המרכזי,בשלטון המקומי ובמרחב הדמוקרטי, כלכלי ופוליטי. גם אם הרעיון לא צבר תאוצה, ראוי להיות מוביל ולא מובל גם בתוך הסיעה שלך. לכך טרם זכינו בכנסת ישראל גם לא מקרב אלה שצמחו שם בעקבות "המחאה החברתית".כגודל התקווה -גודל האכזבה.

במוסף "הארץ" האחרון( 12.1.2018 ) מתפרסמת כתבת השער שמוקדשת ליו"ר סיעת "המחנה הציוני" יואל חסון. חסון, אדם צעיר ונמרץ , פעיל יעיל כמצליף של מפלגת האופוזיציה הגדולה. אבל יותר משהכתבה מנסה לצייר לפנינו את האיש היא מתארת את החרטא ברטא של הכנסת הנוכחית. זאת מצטיירת כגן ילדים עם לא מעט מתפרעים, בלשון מעודנת. ואילו האיש מעיד על עצמו "אני הליכודניק האמתי".לכך יש לי שתי הערות. אחת גם הליכוד אינו מה שהיה, בוודאי שלא כשהוא היה חלק מגח"ל- גוש חרות ליברלים. את הליברליות הוא מזמן השיר. שתיים. מעניין כמה מתחרים כיום  על התואר הזה,ומעניין עוד יותר שמי שמכתיר עצמו בתואר הזה הוא ראש סיעת  "המחנה הציוני" שהיא באופוזיציה.

אשר לכנסת, זאת חידשה באחרונה את שידורי הפרסומת העצמית ,שלגופם ולסגנונם נראים ונשמעים  נלעגים .  אך ה- ,punch line האמירה הסופית היא : ככה עובדת הדמוקרטיה. בשעתו כבר הערתי על כך .דומני שמישהו שָׂם בטעות ע' במקום א' צריך לומר ככה אובדת הדמוקרטיה וככה אובדים חברי הפרלמנט שלנו.

פולין מכורתי-איכה חזרת לסוּרֵך.

 אם פתחת בפני יהודי פולני את  המשפט הראשון של ההמנון הפולני :"פולין עוד לא אבדה", אזי במקום ההמשך: "כול עוד אנו חיים" ,היהודי משלים במילים אבל "אבוׂד תאׂבָד". אני חוסך לקוראים את הקריאה במקור. נראה לי כי במציאות הפולנית זה בדיוק מה שפולין עושה. מדינה שהייתה במקום רע באמצע בין רוסיה לבין גרמניה, שהייתה שסועה וקרועה,  וגם בתקופת העצמאות בין שתי מלחמות עולם ,היא לא הצליחה להיות דמוקרטיה. המרשל יוזף פילסודסקי  שהיה בנעוריו סוציאליסט  הפך לשליט , ועם מותו נתמנה שוב גנרל, רידז שמיגלי, שבתקופתו המודיעין הנאצי חדר עמוק לשורות הממשל, והביא למחיקת חיל האוויר הפולני בשעות הראשונות  של ה"בליץ" על פולין. גם האנטישמיות, אשר בתקופת פילסודזקי הרכינה קצת את הראש, שוב הרימה אותו בגאון.

מציאות זאת היא תולדה של הזיווג בין הלאומנות הפולנית לבין הקתוליות שלה. ומסתבר שאלה כה חזקים שגם בפולין של המאה ה-21  שממשלה ,אשר ארצה היא חלק באיחוד האירופי, מנסה בחוק להכפיף את בית המשפט העליון -שאמור להיות כלב השמירה על הרשות המחוקקת והמבצעת- לממשל. אין כול ספק כי בכך  ממשלת פולין לא מייצגת את כול העם הפולני. שכן ההפגנות הגדולות בערי פולין לנוכח החלטה זאת של הממשלה מלמדות על כך. ואמנם בלחץ דעת הקהל הזה הנשיא דודה, שחייב לחתום על החוקים, מנע את קבלתם של שניים מתוכם המשמעותיים ביותר. אך זה לא משנה בכול הקשור בטיב השלטון הזה. גם לא לנוכח אזהרות של סנקציות מצד האיחוד האירופי.

מפלגת "החוק והצדק"- איזה שם מעוות למפלגה לאומנית גזענית- ללא ספק מייצגת את רוב העם, או את חלקו הגדול. עובדה  היא שכאשר הם היו בשלטון קומוניסטי קרוב ליובל שנים,וחרף כול ההצקות וההתנכלויות לכנסיה, הם נותרו קתולים מאמינים . עובדה זאת היא  שאפשרה לתנועת "סולידאריות"  בהנהגת לֶך וָלֶאוּסָה להביא לסדקים במשטר. בפועל  הוא התמוטט הראשון מבין הגרורות הסובייטיות, אך ורק כאשר מוסקבה של  מיכאל גורבצ'וב לא יכלה להגיש סיוע כלכלי למשטר בהנהגת הגנרל ירוזלסקי. לפי המקורות ההיסטוריים שקראתי. ירוזלסקי  אמר באותה שיחה בהולה לגורבאצ'וב " אם לא נקבל עזרה כלכלית ,העם יצא לרחובות וזה סוף המשטר".גורבאצקוב ענה לו " זאת הבעיה שלכם".אבל מתברר כי השחרור מן המלתעות הנאציות ולאחר כך משיני הקומוניזם לא הפך את העם הפולני לדמוקרטי ממש. זה היה נוח כשם שהיה נוח להצטרף לקהילה המכובדת של האיחוד האירופי והשוק המשותף. הנשר,סמלה של פולין, ריחף מעל לכול.

רדופי העבר

ברשומות קודמות ציינתי כי בשעה שהפולנים קדמו בברכה את  "תיירות  השואה" , לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי, הם ניסו להסתיר בכול דרך אפשרית, אפילו בשילוט ,את השם אושוויץ. בשעה שהכפר  אושווינצ'ים שעל שמו נקרא מחנה ההשמדה- התנוסס בתמרוריי הדרך ביתר הבלטה. האסוציאציה של השואה והפולנים העבירה את הממסד הפולני על דעתו. אבל זאת עובדה היסטורית כי בשתי ארצות במזרח אירופה ,ובארצות הבלטיות,הגרמנים מצאו חוגים אוהדים גם  אנטי סובייטיים וגם אנטישמיים. ואלה ,בראש וראשונה, אוקראינה ופולין. זאת עובדה היסטורית שבעת המלחמה אירע שריפת יהודי יֶדווָבּנֶה על ידי הפולנים ולא על ידי הנאצים. בתקופה לאחר המלחמה כאשר אי אלה  יהודים חזרו למכורתם, אירע הפוגרום בעיר קיילצה, במרכז פולין בין וורשה לבין קרקוב .מישהו היה מעלה בדעתו כי ביוני 1946 בפולין שלאחר השואה תהיה בעיר קיילצה עלילת דם קלאסית של ימי הביניים ובהשתוללות האספסוף יהרגו ארבעים ושניים יהודים ושמונים ייפצעו מתוך אוכלוסיה יהודית שמנתה אז כמאה וששים יהודים. עוד קודם לכן בסוף 1945 היה פוגרום קטן יותר בהיקפו בעיר הבירה ההיסטורית קרקוב. באירועים אלה בעצם בא  הקץ של תולדות יהודי פולין במשך אלף שנה. לאמור אם היו יהודים שחשבו כי לאחר השואה יוכלו למצוא מנוחה לנפשם בבתיהם,במולדתם, שאיפה זאת נרצחה בידי הפולנים. הם רצו להיפטר מן היהודים. קרוב למאה וחמישים אלף יהודים נמלטו ממנה בעשור הבא , רובם לישראל.

יצחק שמיר,יליד פולין ,ומי שהיה ראש ממשלת ישראל, תאר את הפולנים כמי שיונקים את האנטישמיות   בחלב אימם. אני לא ינקתי חלב של נוצרייה פולניה וגם אילו ינקתי זה לא היה הופך אותי לאנטישמי. הדעת נותנת כי בפולין היׂה היו נשים נוצריות, בתפקיד זה או אחר, שהניקו תינוקות לא שלהם ויהודים ללא ספק היו ביניהם.לנו הייתה אומנת נוצרייה בשם חוינאצקה,  שלבעלה קראו חוינאץ, שהעמידה אותי ואת אחיי במיטה ,לפני השינה ,כדי לומר "שמע ישראל" ובבוקר הזכירה לנו לומר את תפילת "מודה אני". אבל היא לקחה אותנו באחד מימי ראשון לכנסייה, ואהבנו מאוד מה שראינו.חוינאצקה הייתה אישה פשוטה, אך הייתה וישנה קהילה מכובדת של אינטלקטואלים , אנשי השכלה ואינטליגנציה פולניים שוחריי חרות וחוק. אבל אלה, עם כול החשיבות והעמדות, עדיין לא מייצגים את העם הפולני. הא- ראייה העם בחר במפלגה לאומנית קיצונית.הקנאות הדתית והקיצוניות הלאומית הם מעל לחוק ומפלגת ",החוק והצדק" בהנהגתו של ירוסלאב קצ'ינסקי לאומן וגזען למהדרין -הם הפָנים שלה..

.ויש עוד אלמנט אשר מסביר את העלייה לשלטון של מפלגה לאומנית גזענית. לאדם הפולני חשוב מאוד הכבוד שלו והכבוד הלאומי. ויש אמירה פולנית ידועה: " כסף אין לי אבל כבוד יש לי". אז הם אמנם נהנים כלכלית ויוקרתית  מן החברות באיחוד האירופי, אבל אם האיחוד מבקש מהם לקבל פליטים הם רואים  בכך התערבות, ולא כמתחייב מן החברות בקולקטיב  מכובד כמו האיחוד האירופי. פולין שונאת זרים,ובעיקר לא מן צבע הכהה או השחור,או מי שאינם נוצרים. פולין נמנית גם עם המדינות המעטות בשוק המשותף שהמטבע הוא לא היורו אלא הזלוטי הפולני.

ביבי מרגיש כמו בבית.

כמי שמצויים במציאות שמזכירה את הצעד הפולני הזה ,לא קשה להקיש כי זה חל על ההרכָּבָה אצלנו של זן הלאומנות בזן הדתיות הקנאית. מן הסתם יש כאלה שמתקנאים בפולנים ,שלהם זה הולך קל יותר ואצלנו יש בעיות. ובהקשר הזה, אני מבקש להדגיש, שזה לא שרבוב, של אגב גררה. זה בדיוק התורה שהשמיע ראש ממשלתנו בפני ראשי הממשלות של מזרח אירופה בדיון סגור שדלף החוצה. כשראש הממשלה שלנו מתבטא נגד אנטישמיות, הוא מתכוון אנטי ציונות מבית ביבי. לא זו בלבד שביבי  לא לוחם באנטישמיות אלא עושה מעשים שמבעירים אותה בעולם.

ישראלית, בת לניצולי שואה  מפולין שמצויה היטב בנעשה בפולין הגדירה זאת באוזני ככה: "אחרי אלף שנים של  חיים משותפים- בין היהודים לפולנים, אנחנו בישראל מוכיחים כי לא די כלל ב-75 השנים שבהם נפרדנו. כתלמידים טובים של "האוׂיצ'יזנה -"המולדת-  אנחנו מחקים בקפידה את הצעדים שעושים הפולנים לחיסול הדמוקרטיה. להם היו כארבעים שנות קומוניזם להתאמן, ולנו לא היה, אז לוקח לנו קצת יותר זמן".  ואכן כול אותם פעולות ראווה לתיעוד המורשת הפולנית בת אלף שנה יש לה שתי מטרות. אכן חסר לפולין את הממד התרבותי,אמנותי, מורשתי שהיהודים הביאו לפולין במשך שנות דור. מה גם שיש מורשת ואין יהודים- מצב אידיאלי. הפן השני הוא תעמולתי- ראו מה אנו עושים לשימור ולשחזור המורשת היהודית. זה טוב גם לתיירות. אך במהות- הלאומנות והדת, תמיד איכשהו קופצות החוצה כמו ג'יני.

השוד הגדול.

קומץ היהודים שנותר בפולין בשלהי המאה ה-20  שימש לשלטונות  עילה להכריז כי כול הרכוש הציבורי של היהודים בפולין ומדובר ברכוש בשווי של מיליארדי דולרים בשעתם, כמו בתי קהילה, בתי כנסת, מוסדות ציבור, חצרות אדמו"רים, בתי ספר, מועדונים ועוד,כול אלה שייכים ל"קהילה" היהודית בפולין. ומדובר היה "בקהילה" בשנות ה-90 של המאה הקודמת שהייתה פיקציה. היא גם כיום במידה רבה פיקציה. בהקשר זה צד את עיני מכתב למערכת "הארץ"( 23.7.2017 ) של פנחס מכלס מפתח תקווה. שבו הוא מגיב על מאמר בעיתון שכותרתו :" הישראלים מסתערים על הנדל"ן בפולין". וככה הוא כותב: "אני מציע לכול אותם ישראלים חמדנים וקצרי זיכרון להסתער ולרכוש תחילה את הנדל"ן ששייך ליהודי פולין ושהולאם על ידי המדינה זו  ובאותה הזדמנות חגיגית לרכוש גם את בית סבי וסבתי בעיר קרקוב שהיא "עיר מערבית לגמרי"- ואשמח להעמיד לרשותם את מסמכי טאבו הפולנים שנמצאים ברשותי"

בקטע קצר זה מסכם פינחס מכלס את השוד הגדול של יהודי פולין, שהולאם על ידי הנאצים, הולאם על ידי הקומוניסטים ונשדד על ידי פולין העכשווית. כול זאת תוך התנהגות נכלולית, חוקים ותקנות זדוניים, כחש ומרמה. מדובר ברכוש ששוויו העכשווי נע בין 35-40 מיליארד דולר.ולא זו בלבד שפולין חמסה את הרכוש אלא שממשלות ישראל לדורותיהם לא נקפו אצבע. בין השאר משום שממשלת פולין לאחר חידוש היחסים לפני 27 שנים עם ישראל  נחשבה ידידה ומכיוון שפולין היא לקוחה של אמצעי ביטחון ישראליים ושיקולים דומים למעט שיקולים ערכיים ודאגה לניצולי שואה.

עכשיו פולין הלאומנית יש לה גם זיקה לממשלת ישראל הלאומנית דתית, לפי המרשם הפולני הוותיק וביבי משמיע, במפגש סגור שדלף ,את האני מאמין של השקפת עולמו בפני חבורת המנהיגים של מזרח אירופה.הוא בחברה טובה של ויקוטור אורבן ההונגרי וביאטה שידלו הפולנייה- לאומנים וגזענים שבחברתם הוא מרגיש בבית.ויש עוד דבר משותף במישור העם. לא פולנים רבים ולא ישראלים רבים למדו את לקחי השואה.

*************************************

קטע הסיום הובא לפני כשנתיים בתום הביקור האחרון שלי בפולין. הוא עדיין מדבר אליי. אני מבקש להעיר לגבי התמונה האחרונה של חיבוק על מסילת בירקנאו. כשם שבירקנאו היה הביטוי האולטימטיבי של השואה- נכדיי, הם הביטוי האולטימטיבי של התקומה.

.

הקול  בלינק של ה"יוטיוב" הוא של נער צעיר מחונן ,יליד אנטוורפן, רפי ביטון, כיום כבר מנצח ידוע של תזמורת ומקהלות. התזמורת והמקהלה בהקלטה זאת,  הן בניצוח מרדכי סגל. את מונטאז' התמונות  עיצב וערך , נכדי, שון פוגל.

 

"ניצנים נראו בארץ ועת הזמיר"……..טרם הגיעה

ה"פיימריס" במפלגת העבודה ייזכרו כפרשת דרכים חברתית מדינית.

מה שקרה השבוע במפלגת העבודה מעבר לגורם האישי, ואף המפלגתי, נוגע למישור הלאומי ,לאמור לכול המפלגות הפוליטיות בארץ. זה לא רק סותר את ההגדרה שתארה את מפלגת "העבודה" כשכיב מרע ש"לא רוצה לחיות אך לא מוכנה למות", אלא משקף ביטוי,להערכתי, כלל ארצי, שלציבור ובעיקר לדור הצעיר נמאס מן הטריקים והשטיקים  שמאפיינים את מפלגות השלטון  והם החממה של  הריקבון והשחיתות הציבורית, והוא רוצה משהו אחר. משהו רענן שלא סוחב אתו את  מטען הגרוטאות של הפוליטיקה של אתמול.

לא אופתע אם בכול המפלגות ינבטו ניצנים של העדר שביעות רצון מן המצב הקיים, ובראש וראשונה באותן סיעות בכנסת, שבעצם אין מאחוריהם מפלגות מבוססות בשטח, כמו "יש עתיד" בראשות יאיר לפיד ,"כולנו", בראשות כחלון ובמידה רבה גם "מרץ".זה עשוי לקרות גם במפלגות חילוניות אחרות כמו "הליכוד" ,ואפילו ב"רשימה המשותפת" של ערביי ישראל."בבית היהודי" זה בעצם קיים.

הקדשתי שני פוסטים בסוגיה זאת של דמוקרטיה. אחד שאצלנו היא לא באה מלמטה .השני בעקבות הסיבוב הראשון של ה"פריימריס" בעבודה. בו ראיתי ,בהיקף ההצבעה בשעות הבוקר ובפניהם של  המצביעים, משהו שלא הייתי עד לו עד כה. משהו על משקל האמירה המפורסמת של ברק אובמה , כשהוא רץ לנשיאות- yes we can- אנו יכולים. ואז כשפרסמתי את הרשימה טרם ידעתי על התוצאות של הסיבוב הראשון. אבל התוצאה הצדיקה את התחושה שלי, וזאת קבלה גושפנקה בסיבוב השני. זה הזכיר תחרות שבה יש שני פיינליסטים בשלב לפני האחרון ובמערכה האחרונה אחד מהם זכה.

אבל זה הרבה יותר מזה. אין לי ספק שלאחר ה-הוּ הָא בעקבות בחירותו של אבי גבאי, לא רק במישור המפלגתי לא יניחו לו, אלא גם הפרשנים, והכתבנים, שרובם כבר הכינו את ההספדים  למפא"י הקשישה וגם הכינו את הקבר, לא יירגעו. הם ימשיכו לברבר,להעלות גירה, לתת ביטוי לחוסר פרגון, בעקיפין גם שלהם עצמם, שכן בחוסר פרגון בתוך המיליֶיה שלהם, שלי,שום גורם לא יכול להתחרות בהם. הדחף שלהם לטחון אותם חומרים לא יודע גבול. עמית סגל בערוץ 2 קפץ בין הראשונים לתייג את "אופייה" של מפלגת העבודה כמתאבדת מכורה( ובאמת כמה פעמים אפשר להתאבד?) שלא לדבר על פוליטיקאים. ביום ג' ,במאמר שלו ב"עין השביעית" עוזי בנזימן התייחס לנימת השאלות של גאולה אבן בערוץ "כאן" שהיה בה משום רמז  של נקיטת עמדה פוליטית בשעה שבעלה הוא גדעון סער. בנזימן סיים את המאמר ככה: בינתיים גילה לנו סער עצמו את עמדתו בנוגע ליושב הראש החדש של מפלגת העבודה. "לשסות תושבי עמונה בדימונה זו אינה דרך חדשה, אלא המשכו של ניסיון רב-שנים וכושל לשסות ציבור בציבור".

אז עוד נשמע הרבה. אבל הפעם ישנם שני בלמים, שניהם מלמטה, ובכך החידוש . אחד- זה הציבור ,שלא ירצה לכבות את הפיילוט, אלא אם כן יקרה משהו בלתי צפוי מאוד. והשני זה אבי גבאי שנבחר ליו"ר מפלגת "העבודה" ועוד אבי גבאים שיצוצו במפלגות אחרות. אלה עשויים מחומרים אחרים. אולי יש בזה משהו מן הדגם של עמנואל מקרון, נשיא צרפת החדש. ואין לי צל של ספק שזה יקרה, במוקדם או במאוחר. מגדל הדומינו השחוק יתמוטט.

הפריימריס במפלגת העבודה הוכיחו שזה אפשרי. היה אם מישהו ישאל:"תגיד לי ,אתה יכול לחשוב על מישהו אחר, מלבד ביבי?"- התשובה היא כן: אבי גבאי- כמשל.

חג לדמוקראטיה

גם אילו זה היה הבהוב של זרקור ענק, מפלגת העבודה, נכון יותר ציבור מצביעיה ל"פריימריז", נתן היום לכולנו שעור בדמוקרטיה. נכון שמערכת בחירות  זאת הייתה מאופיינת לא רק בביקורת של המועמדים כלפי יריביהם, דבר בהחלט מקובל, אלא הייתה משופעת בהשמצות ולא מעט לכלכוך שלא לדבר על מאות ס.מ.ס-ים למתפקדים. אבל זאת הייתה מערכת בחירות דמוקרטית שהיא עדיין הייתה מוגבלת למועמדים, שבסיום המערכה הגיעה לשבעה מועמדים, ולעוזריהם הרבים. בבחירות היום זה היה מבחן דמוקרטי אמתי. וכבר בשעות הראשונות אפשר לומר שמפלגת העבודה, כלומר ציבור חבריה שהתפקדו, יצא ממנה מה שנקרא באנגלית with flying colors  – בגאון.

אני הלכתי להצביע כמה דקות לאחר השעה 11 לקלפי  ב"דיזנגוף סנטר" תוך שאני כמעט בטוח שאהיה הראשון או השני , השלישי ,לאחר פתיחת הקלפיות בשעה 11.  תחנת הקלפי היה על יד הקופות של קולנוע לב. ראיתי תור של כחמשה עשר אנשים ושאלתי למה התור ונעניתי: לסרט.  כשהמשכתי ללכת וראיתי שוב תור הנחתי שהיום יום ג', כאשר הגמלאים זוכים לחמישים אחוזים הנחה בכרטיסי הקולנוע. בתור הזה היו כשלושים אנשים ויותר . אבל כשאלתי לאיזה סרט התור הזה נאמר לי כי לסרט על בוז'י  הרצוג, עמיר פרץ, אבי גבאי, אמיר בר לב,אראל מרגלית, אבנר בן זקן, והוד קרובי- כוכבי המערכה.

כשיצאתי ,התור השתרך הרבה מעבר לקופות והיו בו להערכתי 60-70 אנשים, צעירים, מבוגרים, גמלאים, כשאנשים על כסאות גלגלים מובלים אל הקלפי מחוץ לתור. היו קשישים עם מקלות שהעדיפו לעמוד. איש לא התמרמר על התור והוא זז מהר מאוד שכן היו כמה עמדות הצבעה אלקטרוניות. אבל על פני כולם היה חיוך כפי הוא היה על פניי.

 

 

20170704_112928

ציבור גדול כזה שמתייצב לקלפי ביום שרב עם פתיחת הקלפיות ולא מחכה כרגיל לסופו של יום -לא נראה גם בקלפיות של בחירות כלליות. כאן קרה משהו. איזו יד מורמת כנגד המציאות האפורה והמייאשת סימנה:  אנחנו כאן. אנו רוצים  לשנות את המציאות. יצאתי משם בהרגשה שעוד לא אבדה תקוותנו. אפשר וזה יחזור על עצמו בכול המפלגות  לרבות אלה שהורכבו על ידי מנהיגיהם. מר"ץ מנסה לשנות את שיטת הרשימה הסגורה, וזאת  תחילת הדרך להחזיר את הכוח לעם. אפשר שהלהבה הזאת תתפשט לא רק למפלגות אלא לשינוי שיטת הבחירות, כאשר הבוחרים יבחרו  באנשים, באזורים שלהם, ובכך יענו על הציפיות שלהם בחברה דמוקרטית. ככה או אחרת, אם ישנם ימים שהדמוקרטיה שולחת קרני אור- היום היה אחד מהם.

 

"האח הגדול" של כולנו בארץ.

אם לחברה יש די אֶן אֵיי- אזי זה של החברה הישראלית על כול עדותיה אינו דמוקרטי.

 בערוץ 10 שודרה לא מכבר סדרה אשר מנסה להתחקות  אחר הדי-אן-איי של ישראלים ידועים באמצעות בדיקת רוק. היה בה  קצת מן האזוטרי, קצת מן הרכילותי , סתם מעורר סקרנות ומשפר את הרייטינג. צופי הטלוויזיה אוהבים דברים כאלה והכתב לענייני חרדים וחרד"לים ,אבישי בן חיים, מספק את הסחורה . עם זאת הממצאים  מלמדים, ובכך אין חידוש, שאם הקבוצה הנבחרת היא  דגם, איש מאתנו אינו ספרדי טהור או אשכנזי טהור או יהודי טהור, וכי העם היהודי היא מישמָש אחד גדול. זה כולל אותי האשכנזי ואת רון כחלילי המקצוען המזרחי. שכן אם היהודים הם גזע לא מתקבל על הדעת  שיוצאי תימן ויוצאי רוסיה או פולין הם מאותו גזע. אלא שהסדרה כולה כמו הבדיקה הגנטית, אינה רלוונטית לא כאן ולא בשום מקום. רלוונטי כיום הוא מה שהאיש הזה הנו מהי התובנה שלו ומה פועלו.

 

לעומת זאת אין צורך בכלל לערוך סקר או ניסוי בכול הנוגע למוצא הגיאוגרפי, נכון יותר למדינה ולחברה שמהם באו ומוסיפים לבוא יהודים ואחרים לארץ שלנו- מזרחים ואשכנזים , ואין נפקה מינה מאיזה חלק של העולם באו . כולם ,עם מעטים יוצאים מן הכלל, החל בעליה הראשונה וכלה בימים

איור ויקיפדיה.

האלה, באים מארצות שמשטריהן נעים בין עריצות שלטונית לבין שלטון  אבסולוטי עם איזה כפתור ופרח דמוי דמוקרטי. זה אמור לגבי המזרח, אפריקה, מזרח אירופה או דרום אמריקה.  בהשוואה למיליונים שבאו מארצות אלה כמה באו ממדינות כמו הולנד, בלגיה, אנגליה, שוודיה, ארה"ב וקנדה. מעטים. ואכן הודות למעטים הללו קמו בארץ גופי התנדבות אזרחיים שפועלים בכול התחומים, ושהם הפועל היוצא של דמוקרטיה אמתית אשר ממנה באו אנשים אלה.

כפי שאני מציין ,וההיסטוריה מלמדת אותנו – אצלנו לא העם יסד את הדמוקרטיה אלא המפלגות יסדו אותה. במערב זה בא  בתהליך של מאות שנים- מלמטה כמָה שידוע כ-grass toots . ככה למשל בית הנבחרים נקרא באנגליה  The house of Commons – הבית של "עמך".אצלנו המפלגות היו קיימות לפני קום המדינה ואחריה ולכול מפלגה, ללא יוצאת מן הכלל, היה ביטאון משלה ובכך הם  שלטו בפועל על הציבור. הדעות השונות באו ליד ביטוי בקשת רחבה מאוד של עיתונים. יתרה מזאת מכיוון שהיישוב כולו היה מאוחד ומגויס למען קליטת עליה והקמת מדינה ,עניינים כמו דמוקרטיה לא העסיקו את הקהל גם לא במסגרת ההיררכית של המפלגות.

phtos front beth sokolov

העיתונות של פעם ממוסגרת בחזית בית העיתונאים על שם נחום סוקולוב בתל אביב

עם קום המדינה המפלגה השלטת – מפלגת פועלי ארץ ישראל- מפא"י ,הייתה צריכה להקים ממשלה ומנהיג מפא"י ומייסד המדינה דוד בן גוריון קבע שכול המפלגות כשרות בעיניו להיות בממשלה למעט  בקצה השמאלי -המפלגה הקומוניסטית מק"י ,ובקצה הימני -המפלגה  הרוויזיוניסטית- "חרות".וככה קמה קואליציה שהייתה מורכבת ממפא"י, אחדות העבודה, מפ"ם , שלושתן מפלגות סוציאליסטיות, המפלגה הדתית הלאומית, מפלגה דתית מתונה אז , שהחלק הקיבוצי שלה היה שמאלי וכן מפלגת האמצע  כמו הפרוגרסיבים או לאחר מכן הליברלים העצמאיים. היו בחירות שהביאו לשינויים קלים בלבד.

באותה תקופת בראשית גם העיתונות הייתה מגויסת. עם הזמן, ובייחוד לאחר המהפך של 1977 חל מהפך בשלטון. זאת מכיוון שהציבור מאס בהסתאבות של מפלגת השלטון אשר שלטה בעצם מאז תום מלחמת העולם הראשונה, בתקופת המנדט הבריטי ועד לסוף שנות השבעים. גם במישור המדיה  חל מהפך בכוון ליתר ריכוזיות, כאשר כול הביטאונים המפלגתיים נסגרו בשלב זה או אחר, למעט העיתונות הדתית החרדית. אך הפרדיגמה הייתה ונשארה מפלגתית, אף שלא אידאולוגית כמו בתקופת היישוב ובראשית שנותיה של המדינה.

הממסד.

 במדינת ישראל המשטר, כאמור,  הפך לדמוקרטי ,לכאורה, עם קום המדינה. הייתה קואליציה הייתה אופוזיציה, היו בחירות. אבל למעשה המשטר  היה ממסדי. מה שחיזק את הממסדיות היו העליות ההמוניות כמו עלית שרידי השואה ואחר כך העלייה מעיראק ומארצות צפון אפריקה. בהגירה המונית מסוג כזה כשהמדינה צעירה ובסיסה הכלכלי רעוע -בלתי אפשרי היה להשאיר את הדאגה לעבודה וליזמות  בידי יחידים או אפילו קבוצות. המדינה מכורח הנסיבות ריכזה את כול הפעילות הזאת, גם הכלכלית, גם החברתית, גם החינוכית. תהליך זה תרם לעיקור הגורם הדמוקרטי של החברה הישראלית כאשר הכתובת לכול הבעיות הוא השלטון.

בהקשר זה הסקר הבינלאומי של  מכון "פיו" שפורסם אתמול ולפיו רק בשתי מדינות זוכה הנשיא טראמפ לציון גבוהה, ישראל ורוסיה– לא מפתיע אותי . לא אתפלא אם לפחות חלק מן המסוקרים  היו רואים בעין יפה איזה טראמפ או פוטין בהנהגת ישראל.

ואשר לענייננו, יצוין ,כאמור, שרוב ההתאגדויות האזרחיות  במסגרת התנדבותית בישראל מקורו  בקומץ עולים מן המערב ובעיקר בארה"ב, שם הדמוקרטיה פועלת מלמטה. אולם אף שבתחום הזה חלה התקדמות ניכרת, זאת עדיין לא מספיקה כדי לחולל שינו חברתי אשר בו האזרח ירגיש שהוא  הריבון. לא רק בבחירות- אחת לארבע שנים אלא בכול ימות השנה. התחושה בקרב רוב הציבור היא שאין מה לעשות, הכול נקבע למעלה. זה טבעי לגבי אנשים דתיים אשר הכול נעשה בדברו של הקדוש ברוך הוא. אבל זה לא טבעי לגבי אנשים שוחרי חופש. זה גם  נוח לצבורים שונים לתלות את רוב הבעיות או פתרונן למעלה לממסד.

יתרה מזאת רוב רובם של היהודים  אשר באו לאחר  קום המדינה באו מקהילות דתיות או מסורתיות, ועם המהפך של 1977 ראש הממשלה מנחם בגין העלה מחדש את המסורתיות, זאת שבעצם דוכאה בממסד הקודם. אם בגין, אדם חילוני, הצמיד לאי אלה אמירות את המונח "בעזרת השם", הרי זה העצים את התחושה הדתית שצפתה ועלתה מחדש. אפשר לומר במידה רבה של סבירות שמנחם בגין, אלוף הלאום והמדינה, גרם לתהליך של השבת העם למורשת הגלותית, ובאופן פרדוקסלי בצרוף של ארץ ולאום ,על חשבון של עם. ארץ ישראל ועם ישראל הפכו סימביוטיים, חרף העובדה שרובו של העם עדיין נמצא בפזורה. הוא גם לא אורתודוקסי. תופעה זאת התעצמה בשנים האחרונות כשתנועה כמו "בני עקיבא"- תנועת הנוער של מפד"ל ההיסטורית, שחלק מחבריה הצטרפו לקיבוצים ואף לפלמ"ח, הפכה לדתית מאוד ולאומנית מאוד. יוצאי קהילות אסיה ואפריקה שבהתנהגות היומית שלהם וגם בשבתות היו חילונים, החלו לחבוש כיפות. אלה ,כאמור, גילויים חיצוניים, אך הם מלמדים על  ה-trend ,הנטייה של העדפת ארץ על עם ואדם. קידוש הארץ על פני קידוש החיים עצמם, המדינה לפני הפרט, ואלמנטים של פולחן אלילי שמקדש חורבות עתיקות בניגודֵ לקַבִּיעה ִבכתובים נגד סגידה מן הסוג הזה. כאן, בפועל נוצר הבקע והשבר של הסטאטוס קוו, שבימים אלה עולה שוב על הפרק בנושא גיור ומתווה הכותל. בסוגיה זאת דוד בן גוריון כשל כישלון  היסטורי חרוץ בכך ובכייה לדורות, שבשל התנגדות המפלגות החרדיות- אין לישראל חוקה, שיכולה הייתה למנוע הרבה מן המתחים והבעיות של ימינו, והיה בה כדי לחזק  את האלמנט הציוני- המדיני והדמוקרטי.

ויש עוד גורם חשוב ,נוסף על אלה שהזכרנו, והוא ההשכלה. השכלה בתובנה שלה היא בדרך כלל אנטי תזה לדוגמטיזם ,מאפיין של מאמינים דתיים ולאומניים. היא  בעצם טבעה -ספקנית, מחפשת, תוהה, ביקורתית. אמירה גרמנית שמקורה בשיר במאה ה 18 אך סבורים שהיא עתיקה יותר קובעת die gedanken sind frei – המחשבות חופשות. השתמשו בה אינטלקטואלים גרמניים בראשית המשטר הנאצי שרדף אותם ,עצר אותם ולבסוף חיסל אותם. ההשכלה היא אֵם המחשבה החופשית. החברה הישראלית עם כול ההתקדמות שחלה בתחום זה עדיין לא הגיע לשלב שבו המשכילים יתנו השראה לעם בקביעת סדר היום הלאומי .מה גם שהממסד הנוכחי עושה הכול כדי להצר את צעדיהם ושוב אין זה מפליא שמשכילים נחשבים בישראל  ל"שמאלנים" כלומר כליברלים.

נקיטת עמדות.

 הציבור בארץ חשוף מדי יום בעיתונות הכתובה,  המדיה האלקטרוניים, הרשתות , מן הבוקר ועד הלילה,לידיעות מן הסוג הבא: מעשי רצח על רקע רומנטי, מעשי רצח על "כבוד המשפחה" מעשי רצח בעולם התחתון, אלימות במשפחה, אלימות בסביבה, אלימות בכבישים, תאונות קטלניות בעבודה, אלימות בבתי ספר,מעשי פדופיליה, התעללות בילדים ובקשישים, מעשי שחיתות לרוחב ולאורך שלא לדבר על פיגועים רצחניים. ונכון -ישנה הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת שאמורה לאכוף את החוקים, והרשות השופטת שאמורה לדאוג ששתי הרשויות הנ"ל יפעלו על פי החוק ולמען הציבור שנבחר על ידם או אמור לשרת אותם. אבל מה הציבור עושה. מי שחושב שהציבור נוקט עמדה טועה. הפועל היוצא של עמדה הוא נקיטת צעדים מעשיים. זאת הציבור הרחב שלנו לא עושה. זאת הסיבה שכול כך קל להביע אמפתיה בצורת like  ב"פייסבוק" ואנטיפתיה כמו shaming. אלה לא מחייבים.

לי יש דוגמה בתחום שאני עוסק בו בין היתר ואני חוזר עליו שוב ושוב –  והוא ההבדל בין ההתייחסות לשואה כאסון היסטורי של העם היהודי לבין הפקת  לקחים. הראשון ,אם מעמידים אותו בפני עצמו או שהוא משמש גורם הפחדה קיומי, אז זה עניין לממסד האזרחי והצבאי. השני מחייב למעשים של הפרט ושל החברה,לעתים מעשים לא פופולריים אך מתבקשים ומתחייבים כלקחי השואה . הציבור לא עוסק בהיבט זה  ואילו  הצמרת הפוליטית, החינוכית, החברתית מוסיפה דלק למדורה של פולחן המוות..

לכן במקום לקחת רוק לקביעת די אן איי של הרב ישראל לאו או של קובי אוז, ראוי שערוץ 10  יפיק סדרה על כיצד הישראלי רואה את הדמוקרטיה. ואם כבר ,מוצע שזה ייעשה במסגרת "המגזין "השבועי, שבו משודרות כתבות תחקיר שחושפות את פגעי החברה שלנו, שבה שמָה של הדמוקרטיה הולך לפניה אך לא אחריה.