ארכיון קטגוריה: דמוקרטיה

שבר.

רעשים של אירועים עכשוויים בתחומים פוליטיים, חברתיים ודתיים מעממים אותות של רעידה.

בשעתו רווחה הבדיחה על השוני בין אזרח ישראלי נורמאלי לבין זה שנמצא  בבית חולים לחולי נפש. האחרון יודע שהוא בבית משוגעים. הראשון לא יודע. בקצב הולך וגובר החברה הישראלית, למעט כמה כיסים, נוהגת כמו  השלישייה הידועה מקרב קדמונינו. לא מדברים, לא רואים ולא שומעים. דומני שאפילו בחברה מקוטבת פוליטית כמו בארה"ב הפוסט טרמפית אילו פוליטיקאית בקרב הרפובליקאים הייתה אומרת מה שיוחס וצוטט מפי ח"כ מירי רגב,  לא זו בלבד שמקרב הדמוקרטים היו יוצאים בהצהרות חריפות וצבורים שונים היו מפגינים ברחובות ובכיכרות, אלא בקרב הרפובליקאים היו מתנערים לחלוטין מדברים אלה, בהנחה שזה ישפיע על ציבור הבוחרים שלהם.

לפי הדיווח אלה הדברים שאמרה מירי רגב בישיבת הסיעה:

"החלטנו שאנחנו אופוזיציה לוחמת ואנחנו רוצים להפיל את הממשלה הזאת? אז אין כאבי בטן עם נכים ואין כאבי בטן עם מקרי אונס ואין כאבי בטן עם נשים מוכות ואין כאבי בטן עם חיילים. כי כולנו מבינים שזה הרציונל. לגבי החיילים, כשיש משא ומתן ויוצאים ארבעה, חמישה, שישה חברי כנסת מהליכוד ואומרים שאנחנו נצביע נגד החוק הזה, נגד הליכוד – מרגע זה כל מה שלא נגיד, הפסדנו". 

אתמול הגיבה ח"כ רגב ב"כאן 11" ואמרה כי  היא לא מתנצלת. מי שצריך להתנצל זה מי שהקליט בישיבת סיעה והעביר חצאי דברים מחוץ להקשרם. לדבריה היא  אמרה  דבר מאוד ברור והוא אחד :להפיל את הקואליציה המסוכנת הזאת שלא מסוגלת להעביר חוק ציוני בלי האופוזיציה. "  אמרה רגב. בריאיון.

אפשר ופה ושם הציטוט לא היה מדויק אך מי שמכיר את הגברת המדברת יגיע למסקנה שהדברים שצוטטו לא רחוקים מן המציאות. אשר להסבר שלה בעניין העברת "חוק ציוני" אלמלא זה לא היה טרגי,זה היה קומי. המפלגה שלה מזמן איבדה את הרעיון הציוני. היא איבדה את האידיאולוגיה בכלל שהייתה סימן היכר מובהק שלה. היא בלון מלא אוויר רע שמי שמחזיק אותו בחוט ברזל הוא אדם שרואה עצמו כמי שנבחר על ידי ישות עליונה לשלוט כול עוד הוא חי  וקהל חסידיו  בחוץ ובפנים אומר אמן.

 ואם מישהו ישאל: מה לגבי ציבור בוחריה שלפי הסקרים עדיין הופכים אותה למפלגה הגדולה ביותר- התשובה היא שגם הם מה שמאחד אותם זאת השנאה התהומית למי שאינו שייך ל"פמיליה" בפרט ושונה בכלל. השונה, הזר, הוא שמפחיד את הקהל הזה והפחד הוא הנשק האולטימטיבי של משטר רודני- גלוי או לטנטי.

המדיה.

מי שבנה את הרמקולים מסוג "הגברת המדברת""their master's voice ובהתמדה זאת התקשורת. היא זאת שהפכה את חברי הכנסת כמו מירי רגב,סמוטריץ' ובן גביר לגורמים דומיננטיים במסע ההסתה האנטי דמוקרטי המתמיד שלהם.אין כוונתי שלא צריך לתת במה לעמדות שלהם.אבל שלא צריך לתת  להם במה כשחקנים שיופיעו עם אותו רפרטואר. אלא שהתקשורת, שגם היא איבדה את הנורמות שלה, היא אכן תיאטרון או בימת בידור. היא משעממת, במקרים רבים לא רלוונטית, ובריצה אחר כותרות היא מעלה ומרחיבה את הפרצות בצינורות הביוב.זה ריח לא נעים. אבל זאת כותרת וכפועל יוצא רייטינג. והדברנים האלה עושים כותרות.

אשר לקואליציה, הסיסמה "רק לא ביבי" היא אמצעי אבל לא מטרה. אלא שגם כאן אבני הדומינו,אשר שונים בגודלם ובכובדם, כשאבנים קטנות אמורות לשאת על גבן גדולות יותר,לא מאפשרים אימוץ מערכת נורמות.כל המרץ מופנה ,כמעט יומיום להחזיק את המבנה הרופף הזה לבל יתמוטט.

ובניגוד למחנה היריב אשר מה שמאחד אותו זה שנאה לשונה- הציבור הפתוח הליברלי הוא אדיש. הוא הפסיק את המחאות שלו לאחר שביבי עזב את בלפור."מה שמדאיג"- אמר מנהיג השחורים בארה"ב מרטין לוטר קינג "זה לא העיוות של הרעים, אלא האדישות של הטובים". ואגב בלפור , בריאיון עם יואב קרקובסקי ברשת ב' בחודש שעבר אמרה ההיסטוריונית פרופסור חנה יבלונקה כי "בהפגנות בבלפור לא ראינו את הדור הצעיר, רק לקראת הסוף בא קומץ"?

המסר.

בהעברת המסר –  ,message  ענפי התקשורת לא  משפיעים, בצורה של שינוי עמדות, אבל הם מעצימים עמדות עד כדי קוטביות. זה מוצא ביטוי בכך שבארץ התהוו, בצורה גסה,  שני שבטים כמו בהיסטוריה-יהודה וישראל כששבר ביניהם. הציבור החילוני ליברלי,מפוצל פוליטית, ומולו הציבור הדתי-חרדי לאומני משיחי מאורגן למדי. הציבור הערבי זה סיפור אחר שמוסיף למורכבות של החברה הישראלית ולעתידה.

ראוי לציין כי לאחר מלחמת ששת הימים ובתהליך מאז, חלו בישראל שתי תופעות משמעותיות. הפיכתה של התנועה הציונית הדתית הליברלית מבית מדרשם של "המזרחי" ו"הפועל המזרחי"  למפלגה לאומנית משיחית. התופעה השנייה שהיא  מן הקצה האחר של הדת, גלומה בשינוי שחל במפלגות החרדיות. פעם אלה היו מפלגות אוניברסאליות, ועכשיו הן תנועות לאומניות עם חוטים גזעניים שזורים.

המשותף לאלה  ולתנועות לאומניות אחרות היא היחס לשונה,לזר, לזכויותיו כאדם באשר הוא אדם . בדיוק כפי שפעם היהודים בפזורה חשו על בשרם.אלמנט אחר  מתבטא בדגש על הכוח. מלחמת יום הכיפורים לא הייתה לדידם חשבון נפש בכול הנוגע למוגבלותו של הכוח, אלא מוסר השכל.  אם הכוח הזה לא עוזר צריך יותר כוח.

כוח כמו מלחמה הוא אמצעי ולא מטרה.

אני בכלל לא מזלזל בכוח כדי להגן על עצמנו. אבל במכלול המורכב של החיים בכלל ושל חיינו כאן במדינת היהודים בפרט, ישנה מניפה גדולה מאוד של סוגיות ונושאים שהם חשובים לשמור על המדינה ועל מדינה דמוקרטית.שכן מדינה,כפי שאנו יודעים או חייבים לדעת, היא כלי שמאחוריו עומד הריבון העם.והעם הוא זה שאמור לדאוג שהממסד שבו הוא בחר כדי לנהל את ענייני המדינה, יעשה זאת בצורה ערכית,מוסרית, ככל שניתן. בייחוד כשמדובר בהיסטוריה של העם היהודי באלפיים שנות פזורה אשר סבל בנפש ובגוף ,ממכות שהונחתו עליו ,מזכויות שנשללו ממנו, מן החיים שניטלו ממיליונים , אך ורק מכיוון שהוא היה שונה.

אגב,אמש  קבלנו על כך תזכורת בהקרנת הבכורה של הסרט על אדולף אייכמן סרט תיעודי מהמם ומשכיל. והנה במדינת היהודים  אנו מדברים על גוש גדול של יהדות לאומנית קלריקאלית.באירופה קרו לזה פעם "פאשיזם קלריקאלי". לכך ניתן להוסיף לא רק הבוז לכללי החוק והצדק ולערכאות המשפט אלא מאבק גלוי נגדם באמצעים המבישים והמכוערים ביותר. מה שעומד במרכז הגוש הזה, ומפלגת הליבה שלו, היא השנאה, התועבה, למה שמחוץ ל"פמיליה" הזאת ולעומד בראשה.

התפרקות ערכית- פוליטית.

מנגד עומד, נכון יותר-יושב, ציבור לא קטן  שמונחה  על ידי ערכים, אבל אינו מספיק  נחוש ומאורגן להלחם עליהם. בעיקר מדובר בדור הצעיר. באחד הפוסטים עסקתי בנטיות של הדור הצעיר בכל הקשור לזיקה אידיאולוגית ואף הבאתי את דעתו של צעיר אכפתי כי רוב רובו של הדור הצעיר  עוסק בפרנסה ובקידום הקריירה שלו ולא באידיאולוגיה ובפוליטיקה.בלעדיו אין דמוקרטיה. אותו דור צעיר אדיש למתרחש בארץ. ולא זו בלבד שאין בנמצא אישים שיהיו לו השראה , אלא מה שהוא רואה במפלגות הפוליטיות ובמנהיגיהם, מעורר בו שאט נפש.לא זו בלבד שכחברה אנו התפרקנו מערכים,אנו חברה חומרנית, במידה רבה גם אלימה, מכונסת בתוך עצמה, אבל מה שחמור יותר הוא שאנו לא מודעים לכך.התרגלנו. אנו מגיפים את התריסים כאשר בחצר מתבצע פשע או רצח, לא כדי שלא נראה זאת אלא כדי שלא נצטרך לטרוח ולהעיד במשפט.

במשמעות הרחבה יותר, מרוב עיסוק בנושאים יומיומיים שחייבים טיפול מתמיד, ובתהפוכות פוליטיות שמתרחשות עלינו חדשות לבקרים ,אנו לא שמים לב לתנועות סיסמיות מתחתנו שבבוא היום עלולות להפוך לזעזועים טקטוניים. במהלך כמה ימים במחצית חודש מאי הנושא שהעסיק את הפוליטיקאים, את הציבור ואת המדיה, הייתה ההילולא במירון ,עד שלא התרחשה הפרישה התמוהה  של ח"כ רינאווי זועבי מסיעת מר"ץ ששימשה עוד סימן למציאות המורכבת  והמפוקעת. אני  סקרן לדעת כיצד הצעד הזה ישפיע על הקהילה הערבית, בין מצד אלה שתמכו בח"כ זועבי ובין אלה שהתנגדו, בכול הקשור לפוליטיקה הישראלית. הם למדו מן היהודים על פיצול וקיטוב וגם מיאוס הפוליטיקה  בכלל.

ארץ לא נחשקת ולא מעודדת עליית מצוקה.

אם נשלב את הגורמים שהזכרנו, עלול להיווצר מצב שבו אם יתרחש משבר קשה -בטחוני ,כלכלי, או פוליטי קיצוני, לא "כיפת ברזל" ולא הממ"ד יעזרו. לא מן הנמנה כי בעולם של נדידת פליטים מסיבות שונות גם אנו נתנסה בזה, ולא בטפטוף אלא במידה ניכרת ובעיקר ,בעלי מקצוע מבוקשים והדור הצעיר שהם חוט השדרה של התחדשות וייצור. תחילה כחלופה זמנית, אבל עם הזמן כחלופה קבועה, אלא אם המציאות תשתנה דרסטית.

אם זקוקים לאיזו מראה כיצד ישראל משתקפת, לא רק כמדינה נחשקת, אלא כמדינת מקלט, הנתונים לגבי העלייה מאוקראינה לא מבשרים טובות. מתוך רבבות יהודים שמצאו מקלט ברחבי העולם,רק ששת אלפים באו לישראל כעולים .וכאן היה הוּ הָא גדול ,מצפים לשיטפון שלא נוכל להשתלט עליו.והאוויר יצא מן הבלון. זאת לא עלייה מרצון .זאת עליית מצוקה. זה איתות חרום.הלא יהודים,שביקשו מקלט זמני ביניהם בעלי מקצוע מבוקשים, שחשו על בשרם את הדחייה מצד הממסד,בעיקר משרד הפנים, הסיקו את המסקנות. הבעיה האוקראינית הישראלית מצאה את פתרונה.

אזרחים רבים,ואני בתוכם, וגם יהודים רבים בעולם, אינם מסתפקים במדינה יהודית,אם היא לא תהיה ערכית ומוסרית ברמה של מדינות מתקדמות בעולם.אני פעם ציינתי שאילו אמרו לי  שמדינת היהודים תהיה קומוניסטית, פשיסטית- רודנית או מדינת הלכה- לא הייתי בא אליה. ואילו הייתי צעיר וזה השלטון שמתהווה- הייתי מהגר ממנה.

אם  אזרחי המדינה יתעוררו מן הבלהות של מציאות זאת ולא יעשו דבר נגדה , ימצאו  שיהודה תישאר לגורלה וישראל תגלה לאי שם מעבר לסמבטיון עם עשרת השבטים.בהבדל אחד הרשתות תדאגנה שנוכל לשמור על קשר גלובלי.

.

 

סוס לבן מעופף מעל לישראוּליבקֶה.

תוכנת ריגול מוצלחת מדי, תקשורת רודפת פרסומת ,ופוליטיקאים צבועים, יוצרים מהומה, בשעה שקהל היעד מייחל שאותה "תוכנה שטנית" תחסל את  הפשיעה  בישראל ובמאחזים ואת הגרעין האיראני בחוץ.

במייל עם  איש תקשורת וותיק בכול ענפיה, פרופסור וחוקר אקדמי בולט בתחום המדיה , תהיתי האם עייפתי כקורא מחמת גילי. או מכיוון שהעיתונות היא הרבה פחות מעניינת, הרבה יותר צפויה, הרבה יותר מטרה לדעה קדומה , הרבה יותר היסטרית ומפוטמת בדיסאינפורמציה ובקונספירציות,וכול זאת למען המשיכה- השיווק ."על זה" הוא כתב לי "אני חותם". אשר לי אני לא מתנער מן הגיל שלעתים ממרומיו אתה רואה דברים מזווית קצת רחבה יותר- עם החושים שלך אתך.

הערת מבוא חשובה. כמי שהפרט עומד אצלו במרכז ההוויה האנושית, וזה רחוק מרחק רב  מן המציאות בכלל וזאת של ישראל בפרט- חדירה לתחום הפרט בלי קבלת הסכמתו היא טאבו. נקודה .אבל בעולם של ימינו נבירה זאת ככלל, היא  חלק מן המציאות-טובה או לא. העולם, לרבות זה הנאור, איננו -לא דמוקרטי צרוף ולא ליבראלי טהור. וביקום הזה כל העולם התחתון לסוגיו עושה ימים ולילות לחתור לא רק לביתו, לכיסו, לנפשו של הפרט ובאמצעים המתוחכמים ביותר של ניתור ואיתור, בשעה שזה העליון חייב לעשות כמעט הכול כדי לשמור על עצמו ועל האזרחים, ע"פ החוק, על המגבלות שלו, כמובן . אך הכול יודעים, לא רק מספרי בלשים ומודיעין, שמי שאמור להיות אוכף החוק לפעמים עוקף אותו, תוך עצימת עין של המשטר הדמוקרטי, או אפילו בתמיכתו הלטנטית בנוסח "משימה בלתי אפשרית". לאמור "אם יתפסו אתכם ידינו לא היו במעל הזה" .עם זאת יש ויש תפקיד חשוב, לגילוי סטיות חמורות ופגיעות בד' האמות של האזרח ובראש וראשונה  לכלבי השמירה של עיתונאות  חוקרת. אבל לא להיסטריה מלאכותית הן של הממסד והן של המדיה. וכל  אחד מהם כמלאכת שיווק. אלה כאלופי הדמוקרטיה ואלה כשומרי  החומות שלה.

פגאסוס הוא אותו סוס מכונף מן המיתולוגיה היוונית שהתוכנה היא על שמו. היא עוסקת בלוחמת סייבר ובריגול דיגיטלי. עיתון "הארץ" סקר את הפרשה מן המקור ועד הטלפיים, כשמחצית העמוד הראשון  שלו היה משובץ קטעי סיקור של כל המי ומי במערכת שיש לו מה לומר ,והיה לו מה לומר ,באריכות, בגוף העיתון. רק מורן שריר במהדורה הדיגיטאלית של הארץ ב- 28.2.22 התיז קצת מים על הלהבות. "הציבור הרחב, זה שלא מושקע אישית או מחנאית בסיפור הזה, האם הוא נסער? אני מהמר שלא באמת -".הוא כתב. אני מגבה מאוד את דעתו. גם במערב שבו פורסמה הידיעה לראשונה- התקשורת דווחה אבל בפרופורציה. ואילו כאן "הארץ" שאני מנוי עליו יותר מששה עשורים הוא עדיין הטוב ביותר אך הוא הולך ו"מצהיב" עם כתמי לובן של טהרנים שרואים הכול שחור.

סוגיית NSO   היא תופעה וחלק מהמציאות.

אם להקיש מתחומים אחרים,ויש לי תמיד אחד כזה בעתודה,כמו לקחיי השואה. לא השואה לעצמה אלא לקחיה,הציוויים שלה.הרי אלה אמורים לקדש לא רק את ערך החיים, אלא את ערך הפרט,את זכותו ואת כבודו במדינה יהודית ודמוקרטית, כפי שאנו מכנים את עצמנו. האם אנו למדנו את הלקחים כאן ועכשיו? התשובה שלי היא: לא למדנו. להיפך מערכת הערכים שלנו התדרדרה. האם בכול התחומים האחרים אנו כחברה וכפרטים עושים הכול בשמירה על זכויות והחובות,כאזרחים במדינה חופשית.אני מסופק. ואני מדבר על המדינה ולא  מה שנעשה בשטחי יו"ש,שם המצב חמור לאין ערוך . וזה לא רק הממסד.זה אנו. הרי האזרח  אצלנו מאז קום המדינה שם בעיקר יהביו על  איזו סמכות עליונה שהיא אמורה לדאוג לכול. האם המסד של הדמוקרטיה- המפלגות הפוליטיות- הן כולן או רובן על טהרת הדמוקרטיה.כאלם פאדי.

ודוגמה אחרונה, ובה עסקתי בפוסט הקודם,על הצד הסטירי שבה.יש לנו מנהיג מפלגה, עבריין סדרתי והוא יצא כמעט ללא שריטה לא רק מצד התביעה אלא  גם מצד בית המשפט. והיו פה ושם ציוצים, ואף מאמר גדול של מרדכי  גילת, העיתונאי המעולה ביושר ובמהימנות ("הארץ 11.2.22) אבל כל השאר -הכלבים קצת נבחו והשיירה עברה.

בנסיבות אלה ובמציאות הזאת יש לראות את  האזרח,שנתון לניבוּר אל הפנוכו מצד עשרות גורמים,פרטיים או ציבוריים, נותני שירותים או מוצרים. כל פעולה שאנו עושים מדי יום היא מסורקת תוך השלכות לתחומים רבים בחיינו. ואני לא מדבר על הרשעתות החברתיות.כל זאת בלא שיבקשו את ההסכמה שלנו. הפרטיות בשנות העשרים והעשרים ואחד,אם היא הייתה בעבר בכלל ,אינה קיימת. זה ועוד.הרי אותה תקשורת צדקנית, אם היא מודרכת על פי סקופים או שיווק, או שניהם גם יחד , תצא מגדרה,אם יש לה כזה, בשעת סבלו ומצוקתו של הפרט , כדי להיכנס למעיו- כעיתונאים  שמתפקדים ,כביכול,  אך ורק כשליחים מבשרי בשורות- עליזות או עצובות.

אולי איראן היא מאחורי כל המהומה

מקורות מודיעין סמויים מחולקים לשלוש שיטות. שיטת איתור או צילום שכוללת לוויינים, רחפנים ומל"טים לסוגיהם. שיטת איתות אלקטרונית שכוללת האזנות סתר ופענוח קודים, ומודיעין אנושי מן הסוג של הֶרקול פוּאָרו של אגטה קריסטי,  ומדובר בניני הנינים שלו ובאמצעים הרבה יותר מתוחכמים

כמשקיף, כמאזין, כצופה, כקורא- וכפנטזיונר- אני תוהה כיצד כול חכמי הריגול וחדירה לתחום הפרט לא שאלו את עצמם או את קוראיהם,צופיהם, מאזיניהם- שמא יש כאן איזה "קשר איראני". הרי מותר לדמיין, בייחוד בארץ החשדנים. הרי הידיעות הראשונות על  NSO. ומעלליה הופיעו בארה"ב ובאירופה ולא בארץ. זאת היא אחת הדרכים של שרותי מודיעין לשתול ידיעות לא בתוך הארץ שבה מדובר אלא דווקא בחוץ באיזה עיתון שנחשב כמהימן. שמא תוכנת ריגול זאת  שימשה ,לפחות בין היתר, את החדירה למקומות המסתור של ביקוע הגרעין האיראני. הקריקטוריסט והמאייר של עיתון "הארץ" ,ערן וולוקובסקי, אכן מראה זאת בעיתון של סוף השבוע כאשר מעל לרישום שבו נראים אנשי מודיעין איראני  רכונים מעל למחשבים- הממונה עליהם שואל אותם "ואני רוצה לדעת סוף, סוף מי לעזאזל פרץ לטלפון של גנץ".את רודפיי הקשר- הקונספירציה,  לצרכים שלהם, כמובן, שימשה ועוד איך שימשה.

לסיכום ברוח הסקפטיות של  מורן שריר, הציבור או חלקו  תוהה ,אילו השתמשו בתוכנת פגאסוס בעת הפצצת בניין אל ג'לאא, זה מבנה רב הקומות בעזה שנהרס  במבצע "שומר החומות", והיא  הייתה מגלה שבבניין היו עיתונאים זרים,ומוקד שידור של אל ג'זירה, סוכנות אסושייטד פרס ועוד גורמי מדיה, ולא מאגר נשק או מנהיגי חמאס- היינו מונעים מעצמנו את האירוע הטרגי הזה- מכול בחינה שהיא.

העובדה שאבירי הדמוקרטיה מוציאים מן האורווה את  הסוס הלבן והפעם מכנפים אותו וממריאים כדי להוכיח שלא ינומו ולא יישנו שומרי הסף זה לא בדיוק מדבר גם לא אל הציבור הדעתני.ואם הוא קשוב הוא שומע צלילים צורמים, מזויפים.

.

בזמן חירותנו ולציון יום האישה הבינלאומי .

פנייה פומבית לנשות העדה החרדית ובראש וראשונה של "אגודת ישראל"

כמי שחיות בארץ הזאת,ורובכן מן הסתם נולדו בה, אותה מכה שהונחתה עלינו ,מכת ה"קורונה",  הגיעה עדיכן כפי שהגיעה לכול בית בישראל .עיניכן לא מסונוורות לראות את  קרבנותיה של מגיפה נוראה זאת. אוזניכן לא ערלות לשמוע את הנהי של נשים על ערש דווי, מהן נושאות את פרי בטנן, מהן- העולל משמיע צעקה אחד בהיוולדו וצעקה שנייה במותו. אתן חשות בצער של המשפחות השכולות ושל המצוקה של החולים ומשפחותיהם. אתן חוות עם כל בית ישראל את המאבק להדברת אותה מגפה נוראה. השמיעו את קולכן.

דומני כי בעידן החדש- לא מדובר בגטאות שנכפו עלינו על ידי שלטונות הרשע, בשעתן בנֵכָר,אלא באלה שאנו כפינו על עצמנו, בין היתר כאן בארץ היהודים. הכאב,היגון, המצוקה,חוסר האונים- מנתצים חומות. גם דרכן חדרה המכה הקשה הזאת- ה"קורונה". החולים בקרבם קיבלו טיפול מסור מיהודים ולא יהודים- מוסלמים, נוצרים ואחרים. הפגע הרע הזה עשה דבר אחד טוב.הוא הפך את כולנו לקהילה אחת.אתן חלק ממנה.תנו ביטוי להרגשה זאת.

אני לא זר לא לדת היהודית במיטבה ולא לתנועה החסידית. שם, בפזורת פולין, נולדתי. שם גדלתי וטופחתי בבית שהגברים שבו היו חסידיי גור וחברי "אגודת ישראל". אלה היו בעבורי זמנים , שבהם היינו מוקפים ,אחיי ואני- בחום,באהבה, ובקבלת כל דבר שילד שואף וחולם עליו, מלבד לימוד תורה ואורח חיים יפה. זאת הייתה  משפחה שחיה בצניעות אף שנחשבה אז לעשירה.

בפנייה זאת ,שאני מקווה שתגיע אליכן במישרין ,או באמצעות "שליחת מצווה"-איני מבקש ,בשום פנים ואופן ,שתשננה את הרגלי חייכן ,את אמונתכן, את המסירות שלכן למשפחה. אני פונה אליכן שתעמודנה על הבמה הציבורית כפי שעומדות נשים אחרות ומשמיעות את קולן שלהן ושל  ציבור הנשים שמממנו הן באות .תנו ביטוי לבעיותיכן, לכאביכן, לצרכיכן, לא פחות ולא יותר מכפי שעושות זאת נשים אחרות מעל במות ציבוריות ובבית הנבחרים שלנו.

 אני  גם לא מבקש שתקראנה תיגר כנגד התנועה שאליה שייכים בעליכם ,ואשר מיוצגת כחוק בכנסת ישראל, על שהיא אינה מכילה בתוכה נציגות של נשים חרדיות. מה שהייתי רוצה לראות כחזון -זאת נציגות בכנסת של הנשים החרדיות. אם לתנועות החרדיות, יש על פי אמות המידה המקובלות 15 נציגים בכנסת, הדעת נותנת שלפחות 7,8 שייכות לכן הנשים החרדיות. זה חזון לאחרית הימים אך יש לחתור אליו.

אני מעלה סוגיה זאת גם לציון "יום האישה הבינלאומי" אך בעיקר סמוך לחג הפסח שנקרא "זמן חירותנו" ולפי הפרוש המקובל, השם הזה אינו מציין רק אירוע שהיה בעבר, אלא עניין של הווה, שעכשיו הוא הזמן שאנו יוצאים לחרות. צריך להבין מה המשמעות של החרות שאנו זוכים לה בכל שנה.וחרות זאת אינה מוגבלת, לפחות לא בדת היהודית, למין הגברי. היא חלה באותה מידה על כול יציר אנוש ואיש לא יחלוק על כך שאישה, כל אישה היא יציר אנוש.

אשת חיל.

הברכה שגבר חרדי מברך כל בוקר "ברוך שלא עשני אישה" היא לא מדאורייתא. היא מן המשנה וגם בה יש פרושים שונים ואליהם נוסף טנא גדוש פלפולים מצד פרשנים חרדיים ואחרים אשר בק"ן טעמים מנסים להבהיר שאין כאן הָדָרָת נשים וכי אין להטיל פגם בנשיות. זה ועוד. ההגדרה החרדית  לגבי אישה היא  כ"בת מלך". כפי שמציין התלמוד "כל כבודה בת מלך פנימה". לאמור היא מלכת הבית. אבל היא גם מרשימה בחוץ. שימו לב כיצד מתייחס משלי לאשת חיל. כל תכונותיה והתובנה שלה  הן לא בזכות בעלה, אלא שלה. היא עצמאית, אישה גאה, יוצרת ,יזמית מצליחה ,נדיבה, בעלת תושייה, מעצבת פנים, אלגנטית, מצטיינת בקשרי ציבור וקשרי אנוש, כשהיא מוערכת על ידי הכול. אני הכרתי כזאת שאמנם לא היו בה כול המעלות המוזכרות ב"אשת חיל". אבל היא נמנתה עם הקטגוריה הזאת. אני מתייחס  לסבתי, רעייתו של אחד ממנהיגי "אגודת ישראל" וחסידות גור  בפולין שהיא הייתה המלכה בבית. אבל לא רק.

מדי כמה שנים תנועת "אגודת ישראל" ,התנועה הגדולה ביותר בין התנועות החרדיות, ובפולין- הגדולה ביותר במפלגות היהודיות, ערכה מדי שנה מה שנקרא "הכנסייה הגדולה" שאליה בא כול המי ומי ב"אגודת ישראל" וחסידות גור. "הכנסייה הגדולה השלישית" נערכה בעיר המעיינות החמים "מארינבאד" "מאריֶינסקה לזנייה" אשר בצ'כיה. סבי השתתף בכנסים אלה דרך קבע.שם הוא נפגש בין היתר עם האדמו"ר מגור, בעל "אמרי אמת" הרב אברהם מרדכי אלתר ממנהיגי היהדות החרדית בעולם. הפעם, בשלהי 1937  זה היה כנס מיוחד במינו כי הוא דן בין השאר בכמה נושאים ארץ ישראליים. בין אלה- מאורעות תרצ"ו,ועדת פיל ותוכנית החלוקה של ארץ ישראל, עליית הנאצים לשלטון וכיו"ב נושאים כבדי משקל.   ואגב, חסידות גור בפרט ו"אגודת ישראל" בכלל תמכו בתוכנית החלוקה- לאמור בהקמת מדינה ליהודים.

סבתי. ה"בּוּבֶּשי" שלנו , נתלוותה אליו לכנסים אלה ,הקודם בווינה והפעם כדי לטבול במעיינות החמים ולהיפגש עם ידידות מעבר לים.בעת הכנסים לפנות ערב דברו סבי וסבתי קצת על מה היה בכנס. הפעם עוד בטרם המסע, סבי העמיד את סבתי על סדר היום העמוס,לרבות הנושא הארץ ישראלי, שיאפשר לו מעט מאוד זמן במלון. אך סבתי עמדה על כך שתתלווה אליו גם הפעם. "חשוב לי מאוד לשמוע על הנעשה בארץ ישראל.יש לי שתי נכדות שם"- אמרה לו. היא נסעה וגם הצטלמה למזכרת.את הסיפור שמעתי מפי אמי.ואכן סבי קנה סרטיפיקטים לשתי נכדותיו הבכורות, רבקה וגינה והן באו לארץ ישראל לפני המלחמה .הן בנות הדוד היחידות שניצלו מן השואה.שתים ,מצד אבי, שרדו. הודות להן יש לנו מעט תמונות מן המשפחה מתקופת טרום השואה.

מימין סבתי במארינבאד. בתמונה משמאל- מצד ימין גינה לידה רבקה- לפני צאתם לארץ ישראל.

ואילו סבתי חיה כיום, אני לא מעלה בדעתי שלא הייתה פועלת מעל במה ציבורית למען הנושאים שנוגעים לנשים ויש הרבה כאלה וחשוב לתת להם ביטוי.

נשים בתנ"ך.

דומני שאין ילד בישראל שלא למד על מעמד הנשים במקורות שמלאו תפקידים בכירים בקהל ישראל לרבות מלכות.הזכרתי בפתח הפוסט את חג הפסח כ"חג חירותנו". הכוונה כמובן לחג יציאת מצרים  מעבדות לחרות. מי שהייתה  הכוריאוגרפית של מחול השחרור אז הייתה מרים הנביאה."ותיקח מרים הנביאה אחות אהרון את התוף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות ותען להם מרים שירו לאדוני כי גָאֹה גָאָה סוס ורוכבו רמה בים"(שמות ט"ו-20 )

והרי אתן יודעות מהתנ"ך שמריָם , אחות משה,לא הייתה היחידה שמלאה תפקיד של מנהיגה. היו נביאות ושופטות בישראל כמו דבורה הנביאה ,חנה- אמו של שמואל הנביא, אביגיל, חולדה, יעל -אשת חבר הקני וכמובן נעמי- בין השאר. לאמור התורה לא זו בלבד שלא מנסה להמעיט בערכן ומעמדן של נשים בקהל ישראל, אלא להפך להאדיר אותן. לכן זאת לא רק זכותכן אלא חובתכן כלפי הקהילה שלכם, כלפי המשפחות שלכן, כלפי עם ישראל כולו לומר את דבריכן- בצניעות ,שמאפיינת אתכן, אבל גם בגאווה. הגיע הזמן שנשות אגודות ישראל, ובעצם מכול התנועות החרדיות, תשמענה את קולן. לא יהיה בכך מימוש גדול  יותר של האתגר של   Me too .זאת תהיה עשייה היסטורית.

בברכה חמה

צבי גיל- בעבר -גלזר. נכד של פייגה ודוד ניידט, זכרם לברכה.

רעש דמוקרטי.

הרוב בחברה חופשית חייב להכיר במטרד  שהרעש של הפגנות גורם לאוכלוסיה המבוגרת,מיעוט שהולך וגדל.

הרעש הוא פגע רע תמיד ,אבל דרגת הפגיעה  תלויה ברגישות האנשים. בתי הבכורה למשל שומעת את משק כנפי הזבוב במעופו. לעומת זאת אני אם יש עצרת מחאה בכיכר הבימה, כ-400 מטרים ממגורי ,ואני בלי מכשירי השמיעה, לא אשמע. אבל אם ישתמשו ברמקולים אשמע זאת. זהו נושא ציבורי חשוב שלגביו  קיימים חוקים כמעט בכול המדינות, לרבות ישראל. אולם מכיוון שיש בו אלמנט אישי, אני מלווה אותו בסיפור, כפי שאני עושה לעתים קרובות. מעין פולקלור פרטי.

עברנו לירושלים בשנת 1971 בשל העבודה שלי. רכשנו את הנכס בשכונת קטמון הישנה לפני שהבניין הוקם. יכולנו אז באותו כסף ומשכנתה לבחור מקום יוקרתי כמו במשכנות שאננים, שעם הזמן שוויו היה פי כמה וכמה משווי הנכס בקטמון הישנה. רעייתי, יהודית, העדיפה את קטמון השקטה על פני הרעש של תיירים במשכנות שאננים וטוב יותר לגדל את שלוש בנותינו. ומכיוון שהייתה אדריכלית פנים  היא ביקשה וקבלה את הקומה העליונה, קומה 5 כדי שתוכל לתכנן ולעצב לא רק את פנים הדירה אלא גם את הולכת צינורות החשמל, הטלפון והביוב. גם הרעש נשמע פחות למעלה. שלא לדבר על הנוף לעבר גילה.

מה שלא ידענו והתברר לנו לאחר זמן היה שהקבלן לא קבל אישור לבנייה מעל לשלוש קומות אבל במסגרת חרטא ברטא מוניציפליים אצלנו הוא קבל אישור בתנאי שהשטח ממול בקטע הזה של הרחוב שגם כן היה שלו, הוא יעביר לעירייה. נמסר לנו כי השטח ממול לקטע הזה של רחוב בוסתנאי ייהפך לגינה ציבורית. מה טוב ומה נעים בעיקר לילדים. אלא שהחרטא ברטא בירושלים ,וכנראה במקומות אחרים ,נמשך בשרשרת. במקום גינה ציבורית הוקם "בית ספר חורב", בית ספר דתי לאומי. ואז נחת עלינו הרעש בשכונה השקטה שביקשנו לגור בה. בימי חול זה היה רעש של  הרבה ילדים ובני נוער. ואילו בשבת קודש זה היה רעש של מתפללים בבית כנסת, שרובם היו בחוץ ,לפני הצהרים, ושל כדורגל וכדורסל בשעות המנוחה של אחר הצהרים.

כול המאמצים להוריד את הדציבלים עלו בתוהו. ראש העיר היה אז אהוד אולמרט ואני הכרתי אותו מאז היותי ראש מערכת של "קול ישראל" בתל אביב והוא היה דובר תנועת "חרות"- הסבא של הליכוד ,יותר מכובד ואנושי מנכדו ,יש לומר. אולמרט הבין את המצוקה ,שהייתה לא רק שלי אלא של תושבי השכונה והעביר את הטיפול למחלקת הגינון ואלה בתבונתם שתלו לא שיחים אלא עצים. עם הזמן למדתי לחיות בצוותא עם הרעש. הזמן עשה את שלו. עלוות העצים עלתה למעלה והשמיעה שלי ירדה למטה.

הרמקולים בשדרות רוטשילד

שנתיים לאחר שובי לתל אביב פרצה המחאה החברתית. פעילת המחאה, אֵלה דורון, מפיקה ובמאית מדיה וזמרת, הזמינה אותי להופיע בפני כמה מאהלים שמלאו את שדרות רוטשילד למשך שנה לערך. לשמחתי השיחות שלי היו בשעות הערב המוקדמות ונעזרתי ברמקול שנכדי הפעיל. הייתי מודע לסבל שסובלים דיירי השדרה. והם אמנם התלוננו מדי פעם, אבל ייאמר שהם עשו  זאת לא במידה תוקפנית. במשך כמעט שנה תמימה הדיירים של שדרות רוטשילד,ולהערכתי רבים מהם אזרחים וותיקים שהשקט חשוב להם, לא יצאו בהפגנות מחאה נגד הרעש. כאמור, הם הגיבו ומחו אבל לא היה בהם איום על הזכות לקיים מחאה. אני חושב שגם המפגינים התחשבו יותר. האופי, דומני, היה סולידי יותר. זאת מכיוון שהמאבק היה אמנם חברתי כלכלי אבל לא מאבק על הפרנסה ועל הבית,על חדלות שלטונית ואבטלה עמוקה. גם העצרות אף שהיו גדולות לאין ערוך מאלה הפעם ,ואחת מהם נקראה "מחאת המיליון" ,היו שקטות יותר יחסית. הרעש בא בעיקר מן הבמה ולא מפוזר בהרבה מקומות. היו יותר דגלים וכּרָזוֹת  מאשר רמקולים וכָּרוֹזים  שמשמיעים את קולם ברמקולים.

בתמונות :המחאה החברתית בשנת 2011

הקולות בבלפור.

אני די מכיר את התל אביבים. והם לא  סבלניים יותר מאשר תושבי ערים אחרות. אולי להפך. אבל אני חושב שהם יותר סובלניים בוודאי שיותר מאשר הירושלמים, עיר שבה הנסיבות של חיכוכים גדולים לעין ערוך וככה גם הגירויים. ירושלים זאת שיושבת על ההר היא עיר געשית  מסיבות רבות. לכך נוסיף שכול אירוע ממלכתי, ויש  רבים כאלה, שם את הציבור במצור. כול מנהיג מדינה שבא אליה מצר את צעדי התושבים ומשבש את התנועה. כול לוויה של אדמו"ר סוגרת את הנתיבים. ואם תוסיפו לזה את המחאות בבלפור, תבינו את תחושת השכנים.

אני ושכמוני לא היינו זקוקים לפסיקת בג"ץ לגבי הפגנות מחאה במשטר דמוקרטי. השתתפתי ברבות מאלה. אבל יחד עם זאת אני חושב כי דווקא חברה דמוקרטית חייבת להביא בחשבון שגם אם מחאות, כול מחאות שאין בהן אלימות והפרת החוק, הם חלק ממשטר דמוקרטי, הרי זה אמור גם בפן אחר של החברה הדמוקרטית. התחשבות במיעוט. כל מיעוט. דתי, גזעי, מוניציפלי וגיל. לכן טוב יהיה אם הרעש הגדול ייפסק אפילו לפני השעה הקבועה בחוק . לא הרמקולים ולא התופים הופכים את המחאות ליעילות אלא ההתמדה שלהם. לא רק בבלפור אלא בכול מקום, בחופים בצמתים ועל הגשרים. להפך. לעתים דווקא שקט עשוי לזעוק. אפשר להשמיע צפירה ולעבור לדקת דומייה לזכר מערכת ערכים שהלכה לעולמה.

בכול מקרה ,גם אם המחאות וההפגנות צודקות, וככה גם אני חושב, הרי חברה לא יכולה להיות חברה מתוקנת אם הצדק לא מלווה בחמלה, או במקרה זה בהתחשבות בקבוצת אנשים שהרעש מפריע להם והוא מפריע מאוד. תרעישו יותר ובהתמדה, אבל יותר בשקט.

רצון העם

"זה רצון העם, זה רצון העם"- חזר והדגיש עו"ד מיכאל רובילו שייצג את ראש הממשלה בהופעה בפני 11 שופטי בג"ץ לדיון בדבר יכולתו של ביבי להרכיב ממשלה עקב העתירה שהוגשה נגד מהלך כזה.

מרוב עיסוק ב"קורונה" ו"בממשלת חרום" ,כול צבא המומחים, הידענים, והפרשנים למיניהם פסחו על הדבר החשוב ביותר- "עמישראל". מצד אחד: חבל לכלות מילים ולהוסיף על אלה שנכתבו על הריקבון הפוליטי והנמק החברתי בממסד שלנו ,שהניחוח של חירייה הקלסית  הוא כמו ערוגות הבושם של    Grasse  בהשוואה אליהם. ומצד שני -לפי הסקרים -ממסד זה, ובעיקר זה שעומד בראשו זוכה ל- 40 מנדטים, שליש מכלל חברי בית הנבחרים של מדינת ישראל,ואליהם מצטרפים את מי שמייצגים עוד כמספר הזה של מנדטים לממשלת חירום לאומית, שמייצגים ציבור משוקר ומכוזב ולמעט כמה מחאות-שתיקה. לא מעירים את המוזות. שני שלישים מן העם. כיצד כול אותם חכמים, שעיניהם פקוחות, אוזניהם כרויות ופיהם לא מפסיק להשמיע קול, התמקדו בראש הממשלה ובגנרלים ולא  בדבר החשוב ביותר- העם. העם אמר את דברו. זאת המציאות.

הממסד לא חסין מביקורת, האופוזיציה אינה חסינה ורק העם חסין. ואם כבר- הוא מושא-אובייקט ולא נושא- סובייקט. ואם כבר – הוא מוזכר כקרבן. אולי חלקים ממנו, אבל גם הם לא צריכים להיות חסינים.  העם- בדמוקרטיה הוא הריבון .זה נכון. אבל גם  הציבור אינו חף מביקורת- בכול ימות השנה. והוא-טאבו. מוקצה מחמת היותו "גוי קדוש" .איש לא אונס את העם,שום אדם לא מאיים עליו ואיש לא כפה עליו דבר. הוא עושה זאת מרצון .משהו לא בסדר אצל העם שלי ,כאן בישראל ,שאני חלק ממנו, וזאת לא ה"קורונה".

האמירה "קול המון כקול שדי" אינה עברית. היא לטינית נוצרית .אך כפי שצוין בתרגום של האמירה לעברית כותב גדליה אלקושי כי "אין להטות אוזן לאלה שנוהגים לומר 'קול המון כקול אלוהים'. זאת מכיוון שרגשות ההמון גובלות תמיד עם טירוף הדעת". הדגשה שלי. אלקושי, סופר יהודי פולני  חי בראשית המאה ה-20 אבל מן ההגדרה שלו נראה שהוא חי כאן אתנו בשנת ה-20 של המאה ה-21.

אני מבקש לציין שלמידת "שכנוע המונים" וגם מקצת "פסיכולוגיה חברתית" לא הפכה אותי כמומחה בתחום הפסיכולוגיה של ההמון. לכך הקדיש זיגמונד פרויד מחקר וספר שעוסקים בתורת הנפש לא רק מן ההיבט החברתי פוליטי אלא בעיקר ברלוונטיות של מושגים פסיכואנליטיים בפילוסופיה. בה אני מבין עוד פחות. מוכרת לי יותר ההגדרה של  הפסיכולוג והסוציולוג הצרפתי, גוסטב לֶה-בּון שנולד במחצית המאה ה-19  אך נפטר בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20 . הוא הקדיש מחקרים וספרים בנושא  חברה והידוע שבהם  "הפסיכולוגיה של המון" שבו הוא מתייחס לתופעות שמוכרות לנו מן המאה ה-20.

לה-בון טען כי רודנים כמו היטלר ומוסוליני הגיעו לשלטון ולכוח על ידי שימוש באמצעים של פסיכולוגיית ההמונים. הוא ציין כי העיקרון הבסיסי שהפך למסד של התאוריה- קובע שהפרטים נוטים לאבד את תחושת העצמיות והאחריות האישית בכך שהם גאים להיות חלק "מן ההמון". לדעתו  אם הפרט הופך חבר באותו המון, הוא יורד בסולם הערכים של התנהגות אזרחית ומאפשר לחלק הפרימיטיבי והרגשי שבו להשתלט עליו. לה בון קובע ש"זו דרכו של ההמון שהוא משתעבד לכוחן המאגי של מילים. מילים עלולות לחולל סערה רוגשת בנפש ההמון ממש כשם שהן עשויות להרגיע." והוא מוסיף: "הדבר המרתק בהמון פסיכולוגי הוא   שיהיו אשר יהיו היחידים המרכיבים אותו, בין שאורחות חייהם דומים בין שאינם דומים, וכך גם עיסוקיהם, האופי והמשכל של האנשים, כבר מעצם היותם להמון נקנית להם כעין נפש קיבוצית, שמכוחה הם חשים, חושבים ופועלים בצורה שונה משהיה כל אחד מהם חש, חושב ופועל אילו עמד לבדו."

בפוסט שפרסמתי לא מכבר התייחסתי לסרטה של הבמאית הגרמנית לֶני רייפֶנשטאָהל  Triumph des Willens" ניצחון הרצון".את הסרט הזה ראיתי כמה פעמים וזאת במסגרת התחום של "שכנוע המונים"- בהנחיית פרופסור צ'ארלס סיפמאן שגם אליו התייחסתי  באחד ממאמריי. נדרשנו, התלמידים, לבחון בזכוכית מגדלת כול פריים, כול תמונה,כול זווית, כול תקריב ותרחיק . זאת מן הרגע שבו נראה למטה צל של מטוס שבוקע מן השחקים,מתוך הענן ,ובו יושב ה"פירר"- אדולף היטלר, ועד לאחר טקסים ומצעדים בלתי פוסקים . זה מסתיים בשאגה אדירה: "פירר אחד, עם אחד רייך אחד" וההמנון של  הנאצים "הורסט ווסל". אז מטוסו של היטלר  עולה וחוזר לרקיע. בסרט הזה הוכיחה  רייפנשטאהל שהיא לא רק במאית  גדולה אלא גם פסיכולוגית של ההמון.

"ניצחון הרצון."

"ניצחון הרצון", שאמור להיות כאילו סרט תעודה על קונגרס המפלגה הנאצית בנירנברג  בשנת 1934 ,הפך להפקה קולנועית ענקית שכמוה לא נראתה עד אז ומאז. הסרט הוזמן על ידי אדולף היטלר אשר העמיד לרשות הבמאית והמפיקה תקציב בלתי מוגבל שאיפשר לה צילומים של 61 שעות, בעזרת צוות הפקה גדול, מצלמות חדישות וציוד אופטי משוכלל. זאת  כדי להגיע לסרט של שעה וארבעים דקות .מלאכת התאום של הפקת ענק זאת עם  צוות על 170 אנשים, תריסר צלמים בכירים ועוד כעשרים צלמים זוטרים, טכנאי קול ותאורנים,עשרות מצלמות,זרקורי תאורה מנופי אודיו,מגדלים,תעלות וכיוצא באלה- היה אתגר שהתאים לכושר הארגון הגרמני והנאצים היו גרמנים.

אלא שהפקה אדירה זאת לא כללה רק הבאת רכבים וציוד צילום וכל הנלווה אליו. היא כללה הבאת מאות אלפים במשך ארבעה ימים ושיבוצם לסירוגין בתמונות ובמערכות של הסרט. הובאו פועלי תעשייה במדים,סוורים,נווטים ואחרים, הנוער היטלראי-"היטלר יוגנד", הוורמאכט- הצבא הגרמני על זרועותיו, ביבשה, באוויר ובים, אנשי אס. אס . כל אלה כדי למלא כסטטיסטים את התפקיד שיועד להם-כהמון שעומד מאחורי המנהיג. המעניין הוא שבאירוע זה כמו באירועים דומים, אף שלא בממדים כאלה, לא נראו נשים. התורה הנאצית גרסה שכבוד בת האומה הגרמנית היא בבית -ללדת ולגדל את הגזע הארי הטהור.

רייפשטאהל השכילה ליצור בסרט הזה אשליה שזהו סרט תיעודי. וזאת גם זאת. סרט שיענה לאשליה של הפירר שהוא הכוח העליון של  הרייך הגרמני ועם הזמן גם של העולם כולו. וככה יראה אותו העם הגרמני. היא לא הסתפקה במאות האלפים שהובאו למקום. היו בו בסרט תמונות פולחן מובהקות כמו מצעדי לפידים בלילה, אבוקות,כתוביות אש, כשכול המראות האלה מלוות בנעימות ווגנריאיניות שעצמתם מן המפורסמות.

אני זוכר שכאשר "סרקתי" את הסרט "ניצחון הרצון"- פתאום, במקום להמשיך בהערות ,מצאתי את עצמי נשאב לתוכו,  במין שואב ענק שבולע אותך על כרעיך וקרביך. מה שראיתי היה שההמון האדיר הזה הפך לעיסה, נלוש,נרדד ועוצב לישות אחת ענקית מוכנסת לאיזה כור היתוך שממנה ייצא יצור אימתני אשר יצעק במיליוני קולות.Ein Volk, Ein Reich, Ein Führer 

 המשמעות.

כמובן שאני הבאתי את הנושא  לקיצוניות אנלוגית. ונכון הוא ש"פסיכולוגיה של המונים" הוא מחקר רחב מאוד כיצד התנהגות הפרט מוצאת ביטוי ומשתנה כאשר הוא  חלק  מן ההמון אם הוא מוסת, רווי שנאה,עד כדי התנהגות אלימה, בפה או במעשים. כאן לא מדובר במונח הפיזי של המונים אלא בהגדרה. יתר על כן ישנם אירועים המוניים ספורטיביים,תרבותיים ודומיהם שהם בחזקת אירועים חיוביים ואף חיוניים בחברה בריאה.

ככה או אחרת, כאן ביקשתי להדגיש, אל מה שהתייחסתי,בין היתר, בסוגיה של למידת  לקחיי השואה, והוא ההכרה שהאדם יכול להגיע למעמד הנשגב ביותר וגם לדרגת השפל התהומית ביותר. וכאמור, הנאצים לא היו מפלצות. הם היו בני אדם. כמונו. לכן עם כול הנטייה ליחס את ההתדרדרות שלנו בסולם הערכים אך ורק למנהיג,נחטא לאמת ונסיק מסקנות שגויות. אמרו בשעתו שגם "השליט הרומי האדיר ביותר היה זקוק  ל"משמר הפרטוריאני" כדי לשלוט". מאידך ראינו בעולם הדמוקרטי שמנהיגים קיצוניים בעלי כריזמה נדחו על ידי רובו של העם.

אבל אם נחזור למשל הגרמני, עלינו להביא בחשבון ,בין השאר,את הרקע לאותה כמיהה של העם למנהיג הכול יכול. שכן, גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה, עברה משברים קשים -כלכליים, חברתיים ופוליטיים .זאת הייתה חברה מרוסקת פוליטית וחברתית ונתונה בבור עמוק מאוד והיטלר הבטיח  להעלותה למרום. בעלות הברית המנצחות לא ראו את הנולד, כפי שראו אותו לאחר העשור הבא, כלומר אחרי מלחמת העולם השנייה, כשהפעילו את "תכנית מרשל". היטלר וחבורתו הנאצית בעזרת כנופיות פושעים,קפצו על עגלה זאת וניצלו את אווירת הנכאים כדי להשתלט על המדינה תוך מטרה להשתלט על העולם. אך בפרץ עמדו מנהיגים דמוקרטיים נחושים- צ'רצ'יל ורוזוולט.

זה לא המצב אפילו לא בממסדים לאומניים באירופה, כמו למשל הונגריה ופולין,בין היתר בשל היותם חברות באיחוד האירופי, ובוודאי שלא שזה לא המצב בישראל. להפך:"וישמן ישורון ויבעט" . מאז מלחמת ששת הימים,השתלט על העם החזון הלאומני משיחי שכול ארץ ישראל היא שלנו. ואין לנו חיים נחמן ביאליק שיכתוב פואמה על "העיר השאננה".גם ה"קורונה", קרוב לוודאי, לא תשנה עמדה זאת. ההיסטוריה חוזרת לאחור,והציונות המדינית המעשית נמחקה,ויש כאלה שבכלל לא יודעים על קיומה. מאז 1967 עברו יותר מיובל שנים,  שלושה דורות. ובכך שההיסטוריה חוזרת לאחור, ככה גם אירועים שונים והתפתחויות שונות כמו מעמדם של הערבים, הישראלים והפלשתינים והעם ,מסתבר, רוצה לא רק לחיות אלא גם לשלוט באחרים. בוודאי שיש מישהו שאחראי להשתרשותה של תפיסה זאת, אבל מי שקבל אותה ומיישם אותה יום, יום -זה הציבור או חלקים גדולים של הציבור.

אין לי כול צל של ספק כי ברמה האישית,או אף הקבוצתית,אותם מרכיבים של ההמון הם חיוביים ביותר בהיבטים של התנהגות, אמפתיה ועזרה וכיוצא באלה תכונות נאות, כפי שמציין לה בון. אבל כחלק מן ההמון הם לוקים, בלשון המעטה, בהבנת הדמוקרטיה. וכבר נאמר, נכתב, נזעק ,כי הרוב שמושג בבחירות לא מלמד על דמוקרטיה. לאחר שלטון של תריסר שנים, אף אם למנהיג לא הוצמד שום רבב פלילי, במשטר הדמוקרטי חייבים להחליף אותו. ולא זו בלבד, אלא גם במפלגה שלו עצמה, יש צורך ברענון.אבל הנה נציגי ראש הממשלה והליכוד שהופיעו מטעמו בדיון בבג"ץ חזרו וטענו כי זה רצון המפלגה והעם שביבי יוסיף להיות ראש הממשלה. והעם לא עומד בפני הבג"ץ. הסיבה,לעניות דעתי לפחות, היא שחלקים גדולים מן העם טרם הפנימו את העקרונות של דמוקרטיה או שהפירוש שלהם לדמוקרטיה הוא מסולף וכבר ראינו, כאמור, תקדימים כאלה.

ואולי השינוי יבוא מכיוון אחר.

הסיום של הפוסט הזה אמור היה להיות פסימי, עד שקראתי  אתמול ידיעה ומאמר במגזין של ה"ניו יורק טיימס"  . העיתונאית והפרשנית השחורה ניקול הָנָה ג'ונס זכתה ב"פרס פוליצר" היוקרתי על מסה שכתבה על "שאמריקה לא הייתה דמוקרטיה עד שהשחורים האמריקניים עשו אותה שכזאת" . המסה פורסמה במסגרת מיזם של העיתון בשם " פרויקט 1619 " אשר בוחן את הדרכים השונות שהמורשת של העבדות ממשיכה לעצב ולהגדיר את החיים בארצות הברית של אמריקה. המטרה של המיזם הייתה למסגר מחדש את ההיסטוריה האמריקאית לסמן את התוצאות של העבדות והתרומה של השחורים באמריקה וזאת בלב הסיפור שהאמריקאים מספרים לעצמם איך הם כמדינה. וככה כותבת כלת פרס פוליצר ניקול הנה ג'ונס: "האידאלים הבסיסיים שלנו של חרות ושוויון היו שקריים כאשר אלה נכתבו. במשך דורות אמריקאים שחורים לחמו כדי להפוך אותם לאמת"

חשבתי לעצמי שהנה לנו אין שחורים ולא עבדים אבל יש לנו ערביי ישראל שעדיין לא זכו למלוא החופן של זכויות שמוענקות ליהודים ישראלים. לקח להם שנים כדי להוכיח שהם  תורמים את חלקם למרקם החיים שלנו כאן. ובאחרונה במגיפת ה"קורונה"  ראינו אותם, אחיות ואחים, רופאות ורופאים, סטודנטים ועובדי ניקיון עמדו על המשמרת יומם וליל כדי לטפל,לסעוד, לרפא את הנזקקים בכול הארץ. הגיע הזמן שהם יהיו חלק אינטגראלי של החברה הישראלית  בכול מובן ובכול תחום. היה אם נשיג את זה אפשר ויהיו לכך השלכות  לא רק  בפנים אלא גם מעבר לגבולות המדינה. לו יהי.