Category Archives: ביטחון

אהוד אולמרט-נעדר. השב"ס והמשטרה מטילים איפול

נראה באחרונה בהדלקת נר חנוכה בשנת 1999 במרכז הארגונים של ניצולי השואה בבית הקונפדרציה בירושלים.

אל רשימת הנעדרים התווסף לאחרונה שמו של אהוד אולמרט. את אהוד אולמרט אני מכיר מאז שהייתי ראש מערכת "קול ישראל" בתל אביב בשנות  ה-60 ואולמרט היה דובר מפלגת "חרות". המשכנו בקשר כשהיה חבר  כנסת, כשהיה ראש העיר ירושלים ושמרנו על קשר כשכהן כראש הממשלה, וגם בעת שהותו  ב"מעשיהו". כלומר אני כתבתי לו והוא השיב לי. משום כך הופתעתי כאשר שלחתי לו מכתב במעטפה גדולה ובו פוסט שכתבתי ,ומכיוון שהיו אלה ימי פוסט- חנוכה -שלחתי לו תמונה שבו הוא נראה, כראש העיר ירושלים, במרכז הארגונים של ניצולי שואה בהדלקת נר חנוכה במשרדי המרכז אז ,בבית הקונפדרציה היָפֶה בירושלים. זה היה בסוף המאה הקודמת.

בשל התמונה ביקשתי שלא לקפל את המעטפה. ואכן היא לא קופלה. עם זאת היא נפתחה, מן הסתם כדי לבדוק את התוכן . המעטפה הגזורה על תכולתה נשלחה אלי בחזרה תוך ציון "לא ידוע" . ליתר דיוק , הכותב העתיק  ממגילת אסתר "לא ידע". לאמור עד דלא ידע  בין אולמרט לבין מעשיהו. בשרות בתי הסוהר שלנו ,ככול הנראה, כמו במדינות מתפתחות אחרות ,יש כאלה שיודעים לקרוא ויש כאלה שיודעים לכתוב. מי שקרא -קרא לא רק את תוכן הרשומה, אלא בין השיטין, ובעיקר מה המשמעות הלטנטית של אותו תוכן סֶמי סטירי. והוא העביר זאת למי שידע לכתוב- בכתיב חסר. זאת בלא לטרוח להדביק מחדש את המעטפה. אבל הייתה עליה  חותמת של שרות בתי הסוהר.

פניתי לשרות בתי הסוהר בתהייה היכן נמצא אהוד אולמרט. שכן הוא ענה לי על המכתב הקודם ומאז עד כמה שידוע לי הוא נמצא ב"מעשיהו". משלא נעניתי פניתי למשטרת ישראל, האימא של שרות בתי סוהר, ומי שמטפלת בנעדרים ,באותה שאלה. אצלם גם הערתי שמתבקש לפרסם מודעה כמקובל לגבי נעדרים .אך גם משם לא קבלתי מענה. עברו כמה חדשים. אולמרט איננו.

יש הרבה נעדרים שהשירותים שלנו לא הצליחו לעלות על עקבותיהם . אלא שלשמחתי נודע לי שאולמרט היה בבית בחופשת פסח ,ואף פנה לנשיא לקיצור שהותו ב"מעשיהו". אין לי כול צל ספק שמדובר באותו אולמרט. במסגרת אותה תהייה עלה בדעתי כי  בעקבת גילוי טלפונים סלולאריים אצל ח"כ גטאס, שאותם העביר לאסירים ביטחוניים -שרות בתי הסוהר נוקט במשנה זהירות. ואפשר מאוד שחשדו כי בתמונה של הדלקת נרות חנוכה מצוי צופן, מסוג של "אניגמה" במלחמת העולם השנייה, על שינוי השיטה להעברת טלפונים סלולריים באמצעות טקסט מוצפן.

או שמא בפוסט ששלחתי לו ובו רשומה פילטונית על שמשרד התפוצות מהווה משרד לשידוכים של בני ובנות זוג שבאים לכאן מן הפזורה. ככה או אחרת התעלומה לא נפתרה.

ביחד עם המפכ"ל החדש- להעמיד את המשטרה על הרגליים

הגיע הזמן לקיים סיורים  רגליים בייחוד במציאות הקיימת.

 

בשעתו התהלכה בדיחה במזרח אירופה כי השוטרים מסיירים בזוגות מכיוון שאחד מהם יודע לקרוא והשני יודע לכתוב. אי אפשר לומר זאת על שוטרי ישראל. הם יודעים קרוא וכתוב ולא הולכים בצמדים. וחבל. לפי חוקי הטבע הבחורות הבחורים האלה עלולים במשך הזמן לאבד את כושר ההליכה. הם נוסעים ברכבים ארבע גלגליים, דו גלגליים רוכבים על סוסים ואפילו טסים, אבל לעתים רחוקות תראה אותם מסיירים. סיור רגלי הוא  out .

אני מציע שמפכ"ל החדש של המשטרה שעם  כניסתו לתפקידו, יחדש, לאחר  החלמתו משבירת רגלו , את המנהג הישן  והטוב של סיור משטרה רגלי בעיקר במקומות הומי אדם. אני תוהה מדוע הדבר הזה, ובייחוד אצלנו, לא הונהג מזמן. גם אם במקומות הומי אדם ואתרי תיירות מצויים שוטרים סמויים, כלומר בלשים שלא בלבוש כחול,שוטר שמסייר רגלי, לא על סוס אלא למטה בגובה העיניים של עוברים ושבים, יכול למנוע פשע או פיגוע, שלא לדבר על הרגשת ביטחון שהוא נוסך באנשים. מילת הקס היא מניעה. ברכב עם הצפירה הם באים בדרך כלל לאחר שהפשע בוצע.

מדוע בלונדון, בפריז, בוורשה, במילווקי שבארה"ב , סיור רגלי מקובל ואילו בירושלים ובתל אביב לא. אני כבר לא מדבר על ה"בוביס", הידועים של לונדון ששמם הולך לפניהם במתן עזרה, לאנשים שזקוקים לה, והפכו לסמלה של העיר כמו האוטובוסים האדומים הדו-קומתיים.

 

london bobies

l.a police patril- police dept - פוסט

?????????????

 

פטרולים באנגליה, בארה"ב וניידת ב"דיזנגוף סנטר" שמוסתרת על ידי אופניים

מניעה קודמת לאכיפה.

לעתים נדמה לך כי המופקדים על אכיפת החוק  או מניעת הפרתו, כמו אלה שאחראים על הכוונת התנועה גדעו בפועל את רגליהם של השוטרים. אני ראיתי  בערי מטרופולין  גדולות מאלה  בתל אביב, לעתים בעת הצורך, גם כאשר הרמזורים פועלים- שוטר מכוון תנועה. זאת מכיוון שבנסיבות מסוימות הוא יעיל יותר מאשר הרמזורים. הוא נמצא למטה ורואה. והנה דוגמה ממציאות עכשווית כאן בתל אביב. ביום ששי, ואני מגלגל את עגלת הקניות בפינת  שדרות תרס"ט דיזנגוף ושמריהו לווין. ערב שבת,  בדרך כלל הדרכים,בייחוד באזור סביב דיזנגוף סנטר- עמוסים. הפעם בשעות הצהרים התנועה  נעמדה לפתע כאשר במשולש הרחובות- שמריהו לווין, דיזנגוף  ותרס"ט, בואכה לסנטר. אלה שבאו מרחוב דיזנגוף דרום סוגרים מצד ימין ואלה שבאים מאחד העם ורוטשילד בתרס"ט  ופניהם שמאלה לדיזנגוף – סוגרים משמאל. הנה לכם פקק קלאסי בלווי צפירות, שכמובן אין בהם כדי להזיז תנועה אלא לבטא תסכול והיסטריה.והנה  מפה של האזור שתיארתי ותמונות של הפקעת . אילו עמדו שני שוטרי תנועה. אחד בצומת דיזנגוף המלך ג'ורג' ומכוון את התנועה שם, -או לדיזנגוף משמאל, או להמשך המלך ג'ורג'- ישר בהתאם לנסיבות. והשוטר השני  ניצב בפינת תרס"ט דיזנגוף שמריהו לווין ומכוון את התנועה לשדרות בן ציון, ומשם מזרחה לרחוב המלך ג'ורג' או מערבה לבוררשוב, ניתן היה להתיר את הפקק. אבל יוק. בעצם "יוק" , היא מילה תורכית ושם ישנם שוטרי תנועה.

פןסט (2)?????????????

 

פקק תנועה ומיקומו.

ובכלל,סוגיית המניעה, כמעט בכול תחום, היא אצלנו כנראה דבר לא מוכר. מזמן הגעתי למסקנה כי המופקדים אצלנו על אכיפה, מעדיפים את האכיפה לאחר מעשה מאשר המניעה לפני המעשה. במקרים רבים מדובר בהכנסה כספית. זה כמעט כלל אצל  פקחי החניה בערים. זכור לי בעת היותי ירושלמי ורק החניתי את רכבי לשתים שלוש דקות ליד תיאטרון שרבור, בצאתי  מצאתי את המדבקה הידועה על שמשת הרכב. לאחר שזה קרה לי החלטתי לבדוק היכן אורב לי הפקח. גיליתי שהוא יושב מוסתר מתחת לעץ שופע עלווה, בָצֵל,מרכיב משקפי טייס, רואה ובלתי נראה, וכנראה שהחניה ליד התיאטרון רק לרכוש או לקבל כרטיסים, היא עסק מניב.

נכון,שבמבוא לתורת המשפט מלמדים אותנו, ואני הזכרתי במקרה זה בעבר את פרופסור טדסקי מגדולי המשפטנים שהיו לישראל, כי אכיפת החוק כרוכה  בהפרתו. שכן רק אם החוק מופר מביאים את החשוד לדין. אבל אצלנו מצרך זה נמצא בשפע. החוק מופר כול הזמן מלמעלה ועד למטה וידינו  מלאות עבודה. אין חשש לאבטלה בתחום הזה.

יש שחוששים, אבל אצלנו היתרון עולה על החיסרון.

סיורים רגליים משמשים נושא להרבה מחקרים וסקרים במקומות שונים בעולם, שכן מדובר במדינות שונות, בצבורים שונים. מכל אלה אני מזכיר בקצרה מחקר וסקר של פרופסור אליסון ווייקפילד מן החוג לסוציולוגיה של "סיטי יוניברסיטי" באנגליה. הוא נערך בממון קרן המחקר של משטרת בריטניה ופורסם באתר הקרן.

בין ההערות של מומחים  למחקר של פרופסור  ווייקפילד הייתה אחת אשר  הטילה ספק באיזו מידה נוכחות שוטרים משרה ביטחון בכול מקום ובכול הנסיבות. לדוגמה  הם מביאים מיעוטים, גם בארה"ב וגם באירופה ,שבהם ישנם צבורים אשר רואים עצמם לעתים מאוימים על ידי נוכחות שוטרים. אבל באותה מידה אם מדובר בנו, הרי אין כול ספק שדיירי שכונת התקווה, היו רואים עצמם בטוחים יותר אילו סיירות משטרה רגלים היו מסתובבים בלילות בשכונה. ואפשר שהם לא היו נזקקים למחאות כנגד זרים, בין אם הם שוהים כחוק ובין אם לאו, וזה היה טוב לכול הצדדים..

אין צורך לנתח את היתרונות של  סיירות משטרה רגליים. נוכחות של אוכפי החוק, מהירות תגובה בעת הצורך,עזרה לפרט, מקומי או אורח, שלא לדבר על הגברת הביטחון לאוכלוסיה. לגבי הגורם האחרון, בשעתו גם בלילות סיור רגלי של המשמר האזרחי מילא את התפקיד הזה. אני זוכר  את הלילות שבו סיירנו שכני פרופסור מלאכי בית אריה ואני, בשכונה שלנו, שכונת קטמון הישנה, בירושלים, בשטח שבין תיאטרון שרבור ועד לרחוב עמק רפאים, וברחובות הסמוכים.  לא פעם נתקלנו בשעה שתיים בלילה בצעירה  מאיצה את צעדיה ובראותה אותנו, האטה וחייכה חיוב רחב. זאת לא רק משום  שהיינו גברים נאים. היינו. אבל הנוכחות שלנו  הוסיפה לה ביטחון. אין כול ספק ששוטרים מסיירים רגלי גם ביום וגם בלילה הם  גורם ביטחוני חשוב.

 

police commissioner - עותק

 

 

 

 

 

 

 

המפכ"ל, רוני אלשיך.

המפכ"ל החדש, עם כניסתו לתפקיד, ברגל ימין,  ידיו תהיינה מלאות לא רק בכול הקשור במשטרת ישראל ומה שקרה בתוכה, אלא, ואולי בעיקר, בזירה הביטחון הכללי .אינני חושב שיש משטרה בעולם שעמוסה בכול כך הרבה משימות  ועומדת בפני כה הרבה אתגרים כמו משטרת ישראל. זה תמיד , ועכשיו בעידן של טרור יחידים, למשטרה יש  תפקיד חיוני הן במניעת פיגועים והן במניעת  פגיעה  באנשים תמימים שהמון נסער חושד בהם ולעתים עושה בהם לינץ'. וגם לשמור על עצמם שלא יעשו וידוא הריגה כאשר המפגע מנוטרל. מריתוק תשומת הלב הציבורית לפגועים, מעטים שמים לב שאין יום, אין יום- שלא מופיעות ידיעות  במהדורות הוירטואליות של העיתונים על ירי ופצוע  או ירי והרוג "ככול הנראה על רקע פלילי".מדינת ישראל הפכה למדינה רצחנית. והערך המוסף הוא  שהורגלנו לזה. חיים עם זה.

אילו הייתה  נערכת הפגנה שבה הססמה  הפעם  היא "צדק ביטחוני" הייתי גם כן מצטרף אליה כשם שהצטרפתי להפגנות למען "צדק חברתי". הביטחון הפנימי זקוק כיום להרבה יותר תשומת לב ומשאבי אנוש וכספים, ואלה חייבים לבוא מתקציב משרד הביטחון הדשן. איוש מקומות הומים ושכונות בפטרולים רגליים הוא אחד הדברים החשובים.  זה מחויב המציאות. ויחסית קל לביצוע. לכן טוב יעשה המפכ"ל החדש אם הוא יעמיד את משטרת ישראל על הרגליים,תרתי משמע.

הגרעין האיראני-סיכוי לזרעי שלום.

דעה של אופטימיסט זהיר.

אני חושב שבמבול שיורד עלינו בנושא ההסכם על הגרעין האיראני, אני,ושכמוני, משולים כטיפה בים. אלא שכמו הסוגיה האיראנית חייבה דיון ציבורי שאכן התנהל, גם ההסכם שהושג בג'נבה מחייב דיון ציבורי, רחב ומעמיק . זאת גם אם הקבינט המדיני ביטחוני וראש הממשלה הם נגד ההסכם  וגם אישים פוליטיים שונים הצהירו שהם נגדו. לכן אני מעיז להכניס את ראשי אל בין הצוקים האדירים, של תובנה גיאופוליטית, של תקדימים היסטוריים, של ניתוחים  קשים, שלא לדבר על הצונאמי של כול עריצי הטלוויזיה הישראליים  ו"פרשנינו לענייני ביטחון" ולא לראות חושך בעקבות ההסכם עם איראן. להיפך. אני רואה  אור בקצה המנהרה, אם ניסע בזהירות, בזהירות.לאמור למלא אחר הכלל הידוע של נהיגה.אל תהיה צודק, היה נבון.

אינני חושב שיש חילוקי דעות רציניים לגבי החלופה המלחמתית שלפיה  כאילו בהפצצה של פצצות עומק של הכורים של איראן נעצור פיתוח פצצה גרעינית, אם לאיראן  יש היכולת המדעית, ומשאבים שעומדים לרשותה  להגיע לזה. אני רואה עצמי פטור מלהזכיר מה היה קורה למדינה הקטנה שלנו, אם איראן מגיבה, גם לא  בנשק גרעיני.אין זאת הפעם הראשונה,ומדובר בשלבים הראשונים של המו"מ האיראני ,שאני התבטאתי בכוון החיובי, אם יושג הסכם.

לא שמותר להיות זהירים, אלא חייבים להיות זהירים ולעמוד על מילוי קפדני של ההסכם בעיקר מצד איראן.במציאות הזאת שנוצרה, הגיוני היה שישראל , את המאבק שלה עכשיו , תנהל בזירה הזאת. כול מנהיג אחראי ונבון, בקואליציה ובאופוזיציה שעתידה של ישראל יקרה לו מן הראוי שיאמץ גישה זאת.שכן האמירה המיוחסת לראש הממשלה( על ידי מקורביו- כפי שפורסם)  שביבי "מוכן להתאבד" בסוגיה האיראנית, היא מדויקת במטפורה , אף שלא זאת היא המשמעות המילולית שמשתמעת מן הציטוט הזה. גם אם ביבי הוא בחזקת קמיקאזה, הוא לא יטביע את נושאת המטוסים ששמה ארצות הברית ולא יסכן את חיי הקברניט שלה שהוא הנשיא. גם המשל של העקרב והצפרדע אינו מתאים למצב הזה. שכן העקרב יצלול ויישאר במעמקים והצפרדע תעלה למעלה, גם אם היא תהיה פגועה.אבל אל חלילה לראש הממשלה, במדיניות שלו, לקחת את העם אתו לתהום. לפי סקר שפורסם אמש בערוץ 10, 30%   מן הציבור חושבים שישראל צריכה להפציץ את מתקני הגרעין האיראני. אני מייחל שלא נגיע למצב לערוך סקר בין אותו קהל,אם חלילה נפציץ ומה שיבוא אחר כך.

Flag_of_Iran.svg

דגלה של איראן.

אבל בכול המערכה הזאת נגד הגרעין האיראני,הצד הטקטי היה דומיננטי יותר מאשר הצד האסטרטגי.הא- ראייה – ניהול המאבק בקונגרס האמריקני כנגד הנשיא של ארה"ב. גם כטקטיקה היא מן השטן. אם תרצו, זאת תחילתה של התאבדות פוליטית.ההסכם הוא אכן רחוק מלהיות מושלם. אבל מה מושלם בעולמנו. הרי גם הדמוקרטיה, במדינות המתוקנות,שלא כוללת את ישראל, היא ה"רע במיעוטו".זאת המציאות,שעמלים לשנותה פה ושם אך חייבים לחיות אתה, אם חפצים חיים אנו.

האסטרטגיה היא הנשק הכלכלי.

כיום אנו כמעט פטורים מללמוד היסטוריה, אף כי תמיד היא מורה טובה, חרף האמירה שאני מביא מדי פעם של הפילוסוף הגרמני הגדול  הגל כי "ההיסטוריה מלמדת אותנו שהיא לא מלמדת אותנו מאומה".הנשק היעיל ביותר בעולם של ימינו הוא הנשק הכלכלי.זאת בין השאר התוצאה החיובית של הגלובליזציה של הכלכלה.העם האיראני, ובעיקר הדור הצעיר רוצה רווחה כלכלית ולא מלחמה. הוא רוצה עתיד טוב ולא הרג. הרי הסכיתו  ושִמעו מה אומרים מצביאי צה"ל והמוחות הביטחוניים בכול הקשור בעזה. הם אומרים , ובלשון רמה, כי באין פתרון כלכלי למצוקה של תושבי עזה,הגזרה שוב תתחמם.  העזתים  לא רוצים את הזה, ואני חושב שגם הישראלים- לא. ומה שחל על עזה הקטנה חל שבעתיים על איראן הגדלה, ואיראן היא מעצמה אזורית. היא הייתה כזאת בהיסטוריה, היא הווה והיא תהיה.

בעידן שלנו לפני דור אחד, נפלה המעצמה הצבאית האדירה בעולם- ברה"מ. זאת, כפי שכבר הוזכר רבות,  לא בגלל נחיתות בנשק , אלא בשל התפוררות  המשק שלה.אפילו אם תיקחו לדוגמה את הרוצחים הקנאים של דעאש, יש להם יכולת הלחימה מכיוון שיש להם משאבים כלכליים, או בתמיכה מן החוץ או בשדות נפט שעליהם השתלטו. קחו מהם את החמצן הזה והם ייפלו. הרבה יותר מאשר מן ההפצצות מן האוויר.לכן מה שהביא את איראן להגיע להסכם הוא החרם הכלכלי עליה, וזה נשק שגם יהיה יעיל בעוד עשור, כאשר איראן  כבר תהיה פטורה מן ההסכם, שלא לדבר על זה, שעָם אשר נמצא ברווחה כלכלית, ואינו מנודה בעולם ירצה להמשיך במצב הזה ולא לערער אותו.

קצת היסטוריה.

בזמן הזה לפני מאה שנה התחוללה מלחמת העולם הראשונה, יחסית המלחמה הקטלנית ביותר שבה המין האנושי הקיז נהרות של דם.אך מה שקרה לאחר המלחמה, והתקוות בעקבותיה לעולם , כמו הצהרת הנשיא ווילסון על ארבעה עשר הנקודות המפורסמות, והקמת חבר הלאומים,היה שכבר אז נזרעו הזרעים לעליית הנאציזם בגרמניה ולמלחמת העולם השנייה.מצד אחד הקומוניזם נולד ומאידך אמריקה החרימה את חבר הלאומים וחזרה לבדלנות. מדינות הברית באירופה מצידן קרעו את גרמניה לגזרים, הפכו אותה לחורבן כלכלי , התעללו בה ובכך  גרמו במו ידיהם לעלייתה של גרמניה הנאצית

שלושים שנים  לאחר מכן בעקבות הניצחון על הנאצים בשנת 1945,בעלות הברית לא חזרו על המשגה הפטאלי הזה.יחד עם שיקום אירופה הם שילבו בה את גרמניה. יחד עם שחרור אסיה מן הכיבושים של יפן, הם הכניסו את יפן למעגל הדמוקראטי.

כמה אופייני הוא שהאיש שבו קשור המהפך הזה היה ראש המטה הכללי של צבא ארצות הברית ,הגנרל ג'ורג' מרשל, ש"תכנית מרשל" לשיקום אירופה קרויה על שמו, וזאת בהיותו שר החוץ של ארה"ב, והוא זכה בפרס נובל. ואגב,בהקשר זה  לא מפתיע כי רוב המפקדים בדימוס של צה"ל הם "פיסניקים", וכי גם היום ראשי מערכת הביטחון, בחלק הצבאי(לא הפוליטי) הם "שומרי הסף" כנגד הרטוריקה המסוכנת וצחצוח חרבות,של הדרג הפוליטי.הם אלה שלא רק אחראים על כוח האדם של צה"ל, אלא גם על חיי החיילים וכן על הציוד המתוחכם מאוד של צה"ל אשר רובו, הוא, מה לעשות, אמריקאי. מטוסי החמקן, פצצות העומק ושאר האמצעים מסוגם, אלה שאמורים להגיח לאיראן- הם תוצרת אמריקה, וגם ברובם מתנת אמריקה.אם מישהו שכח זאת, אז הנשיא  אובמה בריאיון לפרשן הבכיר של הניו יורק טיימס ,טום פרידמן אמר זאת. הוא התייחס בין היתר ל"כיפת ברזל" אשר היא פרי שיתוף פעולה אמריקני וממון אמריקאי.וערלי אוזן עוד ישמעו על כך בעתיד הקרוב, מי הוא שדואג לביטחונה של ישראל.

כשמדינה מבודדת נפתחת.

לחלק ההיסטורי הזה יש עוד פן והוא אנושי. מדינה מסוגרת,מבודדת ומוחרמת כשהיא נפתחת, מביאה אתה  בשער הראשי רוחות של חופש. זאת עושה הכלכלה, התיירות, האנשים שבאים, בין אם אלה משקיעים, או סתם מטיילים.לא אתפלא אם איראן תיפתח בשלב כלשהו בפני התיירות העולמית, ובין היתר האמריקאית. האייתולות מן הסתם לא ישישו להתפתחות כזאת, אבל הדינאמיקה של פריחה כלכלית תעשה את שלה .וחוץ מזה , גם באיראן לא לעולם חוסן לאייתולות. כמו שברוסייה הסובייטית לא היה חוסן לחברי הפוליטביורו. ראו מה קרה בבורמה,לאחר שהיא נפתחה. מה קורה לקובה, לאחר שהיא נפתחת לעולם. זאת בעקבות הסכם היסטורי עם ארה"ב.

גם לחלק המעשי יש עוד היבט.איראן היא ללא ספק תמנון עם זרועות טרור בעולם, גם במזרח התיכון וגם באפריקה.באזור שלנו, שליחם של האיראנים הם החיזבאללה בצפון ובמידה קטנה יותר החמאס בדרום. ההתלהמות של שליטי טהראן על מלחמה כנגד ישראל, מעולם לא עברה את הגבול של מחשבה על התקפה ישירה עליה. למטרה זאת היו לה לטהראן "שליחי מצווה" בדמות החיזבאללה,על הגבול ואנשיה שלה בחו"ל. עכשיו לאחר ההסכם, טהראן, גם כדי לשמור על תדמיתה, כמדינה שוחרת שלום, בעקבות ההסכם תהיה הרבה יותר זהירה( והיא גם עד כה נהגה בזהירות למופת) בשיסוע " כלבי האשמורת" , שלה. זה ועוד.בשעה שעד כה הקשר היחיד בזירה הגלובלית מול איראן היו רוסיה וסין, עתה יש עוד גורם, חשוב עוד יותר- ארה"ב בעלת בריתנו האיתנה ביותר . ואם טהראן תחשיב את עמדתה של אמריקה, והדעת נותנת שתחשיב, ההסכם יהווה גורם עקיף להורדת הלהבה המלחמתית באזורנו.

גם אם התזה שהבאתי, ואני יודע שיש לה שותפים, שמבטאים זאת בתקשורת,או בשיחות פנימיות, היא בחזקת "הרהורי לב" -wishful thinking ,היא לא פחות חשובה מ"הרהורי לב" על פגיעה, זמנית, ביכולת הגרעין האיראני, או באמצעות החנקתה הכלכלית .ומדוע לחלום חלומות מבועתים, אם אפשר לחלום חלומות מתוקים, אשר יש והם הופכים למציאות. מי כמונו , במדינת ישראל, יודעים זאת, לפחות אלה שהיו כאן עם הקמתה או שבאו לפניה.

תפיסת ביטחון אנכרוניסטית מול איומי טרור של קבוצות ויחידים

בשנת 2015 יימלאו חצי יובל שנים לאיחודה של גרמניה, ובפועל לסיום המלחמה הקרה. ולפניה נפילת חומת ברלין וכול מה שסימל את המתיחות בין המזרח למערב. כיום בראיית המציאות הבינלאומית, אין כול ספק שהיבטים מסוימים של המלחמה הקרה היו חיוביים בכך ששמרו על איזון ביטחוני בינלאומי עדין. שני הענקים,הגוש הקומוניסטי בראשות ברה"מ והמערב בהנהגת ארה"ב – סין הייתה עדיין מבודדת ב"עיר האסורה" שלה- שמרו כול אחת על כוח ההרתעה שלה, אך בד בבד שמרו שלא תפרוץ מלחמה גרעינית. וערך מוסף- שלא יפרצו מלחמות שתאלצנו אותן להתערב עד כדי איום גרעיני. הם היו "בעלי הבית". כול השאר או שהיו חייבים לכבד מעמד זה או ששכנו בצלו של גוש זה או אחר.אשר למעגל הקרוב לנו יותר גם כאן היה איזה סטאטוס קוו שהבטיח איזון עדין. בעיראק שלט סאדם חוסיין, בסוריה אסעד האב, במצרים- מוברק, ובלוב קדאפי.המלכים ונסיכים במרץ.כול המערכת הזאת התערערה.

לא מכבר צפיתי,שוב, בסרט " 13 ימים" – סרט תעודה ודרמת מתח משנת 2000 בבימויו של רוג'ר דונלדסון ובכיכובם בין השאר של ברוס גרינווד, בתפקיד הנשיא קנדי,קווין קוסטנר בתפקיד קן מקונור, יועצו המדיני של הנשיא ושחקנים אחרים בתפקידיהם של ההנהגה המדינית והצבאית בתקופת משבר הטילים הקובני.הסרט מבוסס על מחקרים וספרי תעודה והוא מאפשר מבט חריג לגוב השלטון באמריקה שבו הנשיא הוא לא רק ראש הרשות המבצעת אלא המפקד העליון של הכוחות המזוינים של ארה"ב. זאת כוורת מאוד לא שקטה כאשר מדובר בגורל הרה עולם, ובסכנה שכול צעד או טעות של הצד שכנגד עלול להצית מעשי איבה שסופם מלחמת טילים גרעינית.זה לא רק סיג ושיח שנמשך יומם ולילה,ומחדר הסגלגל רוחשים שדרים גלויים וסמויים אל הטייסות, הצוללות ונושאות המטוסים.זה וויכוח לוהט, עם התפרצויות זעם, כאשר יש תגובה מצד יועץ זה או שר זה- לא רק על מילים אלא גם על פרושים. זאת בשעה שהצמרת הצבאית נתפסת אצל הצמרת המדינית כמי שאצבעה על ההדק, בין היתר כדי למחוק את המפלה במפרץ החזירים אשר גם היא ,כמו הטילים, קשורה בקובה.

שתי מסקנות מתבקשות מן המסמך התיעודי החזותי הזה. אחת. במצבי לחץ הנשיא חוטף חבטות מקרוב. הוא האיש שאליו מתגלגלת האחריות לשלום אמריקה והעולם. מצד שני, גם כשיש צוות מעולה של מיטב המוחות הפוליטיים והצבאיים, חשוב שהנשיא יהיה נבון, יידע להפיק את התועלת הרצויה במצבי לחץ קשים ביותר ולקבל החלטות. כול הזמן. אולם ישנה מסקנה מרכזית אחת. שני הצדדים משתדלים שלא לעבור את הסף. וכאשר לנשיא קנדי נאמר כי "המנהיג הסובייטי כרושצ'וב נמצא בפאניקה" , הנשיא מגיב :" כמונו". משבר הטילים נפתר לא בדרך צבאית, אלא בדרך מדינית דיפלומטית, כאשר העוצמה הצבאית שימשה כהרתעה..

הטרור- סכנה משותפת.

בעולם של ימינו, במזרח התיכון כמו גם הרחוק, כמו פקיסטן,אפגניסטן, עיראק , וגם במערב. הסכנה שנשקפת באה יותר מגופים טרוריסטיים, בינלאומיים או מקומיים, מאשר מצבאות. ולא זו בלבד. לפעמים ישות מדינית, כמו בעזה שבה שולט החמאס שאנו רואים בו ישות טרור, גם הוא אינו יכול להשתלט על קבוצות קיצוניות שלא נתונות למשמעת הממסד.חרף ההאשמות שלנו על אחריות של החמאס לירי קטיושות או טילים לעבר יישובים ישראליים, אנו מודעים למציאות. הרי גם במדינת ישראל, הממסד האזרחי ומערכת הביטחון לא מצליחים להניח ידם על קבוצות טרור כמו "תג מחיר". זה ועוד. גם פיגועים רבים מצד פלשתינאים, בקו הירוק ומחוצה לו הם מעשה ידיהם ויוזמתם של בודדים,ולא של ארגונים.

זה יכול להתבטא באיום בנשק קר, בנשק חם, במטען חבלה או אף בהצתות, כמו זאת שפרצה אתמול בירושלים,אם אכן זאת הייתה הצתה, מעשה ידיהם של יחידים בלא שקבלו הוראה מאיזה ארגון.

כמענה לאיום הזה לא יעזרו לא מטוסים ולא טנקים ולא מערכת לוגיסטית צבאית. כאן הפתרון,אם ישנו כזה, הוא כפול. שלום עם הפלשתינאים, ימעיט מוטיבציות אישיות.ומשטרת ישראל ומערכות המודיעין שחייבות לקבל תמיכה גדולה יותר על חשבון מערכת הביטחון, כי האיום הפנימי, גם בתחום אכיפת החוקים וגם על איתור מחבלים פוטנציאליים, הוא גדול לאין ערוך מאשר האיום הביטחוני בגבולות .השר לביטחון פנים מבין זאת אבל הוא כבול בדוקטרינה הביטחוניסטית של ראש הממשלה, של שר הביטחון ושל ראש מפלגתו אביגדור ליברמן.הם תקועים בתפיסה אנכרוניסטית . בזירה הזאת ,כאמור,גם יחס שונה לפלשתינאים,עשוי במישור האישי להניא פרטים מלבצע פיגוע זה או אחר, או חטיפה מצד חוליה לצורך שחרור אסירים ,שלא תמיד פועלים מטעם ארגון גדול.לעתים הסיבה היא נקמה אישית.

באופן פרדוקסאלי,המדינות המשפיעות בעולם, גם ארה"ב, גם רוסיה, האיחוד האירופי ולאחרונה נכנסת למעגל גם איראן,יש להם אויב משותף גדול אחד- הטרור האסלאמי הפונדמנטליסטי בכינויו השונה. הוא פועל לא רק במסגרת ארגונים גדולים כמו אל קעאידה, אלא במסגרת ארגונים קטנים וגם קבוצות קטנות או יחידים.בינתיים אלה משתמשים בנשק קונבנציונלי, וגם ככה קשה מאוד לאתר אותם. גם ישראל המנוסה בכך ויש לה רשת מודיעין ענפה, לא מצליחה לסגור את הפרצה הזאת, ומערכת הביטחון מודה בכך בפה מלא.גם, בעיקר,בקטע הזה הפיתרון הוא לא צבאי, הוא בעיקרו מדיני, כדי להמעיט את המוטיבציה למינימום.

נשק ה"סייבר".

לא מכבר סיימתי לקרוא ספר מתח בשמו המקורי THREAT VECTOR בתרגום העברי "חומת אש"( בהוצאת מודן 2012 ) מאת טום קלאנסי בשיתוף מארק גריני.קלאנסי הוא סופר מתח של רבי מכר, שספריו עוסקים בעיקר בלוחמה ובריגול אלקטרוניים.בספרו זה הוא עוסק בלוחמת ה"סייבר".אין לי כוונה לפרט את העלילה אשר עוסקת ביוזמה מלחמתית של שר ההגנה הסיני, כדי להשתלט על ים סין הדרומית והמדינות שגובלות בו, כולל כמובן טייוואן ובכך הוא מתגרה צבאית בכוחות האמריקניים, תוך סכנה למלחמה כוללת אזורית וקרוב לוודאי מלחמת עולם.ואגב,לפני שבוע שמענו וקראנו על הקמת איים מלאכותיים סינים בים סין הדרומית. האסטרטגיה היא אמנם סינית, אך סין משתמשת בקבוצות וביחידים, בין היתר מהעולם התחתון של הונגקונג ה"טיראדות", עריקים רוסיים ו"פצחני" רשתות במקומות אחרים, שעושים זאת אך ורק בעד בצע כסף. לא מדובר כאן לא בתנועות אידיאולוגיות, במחתרות, ובגורמים וישויות בינלאומיים. מדובר בפרטים.הפרט, ובכך מתנסה כול העולם, קשה יותר לחדירה, שכן זאת לא רשת, ארגן טרוריסטי וכיוצא באלה.אבל בניגוד לנשק שנחשב עד כה כקטלני ביותר, הנשק הגרעיני, ושיש עליו פיקוח הדוק- כאן אין כול פיקוח. אך ההרס עלול להיות אדיר.

במאמר בשם "פני הטרור העתידיים- סייבר טרור" סוקרת ומנתחת קרן תמר שרפמן( המכון לדמוקרטיה) את אחד האיומים המהותיים ביותר במאה העשרים ואחת לחברה המודרנית והוא ביצוע פעולות טרור באמצעות מחשב- הסייבר. המאמר מצטרף לעשרות מחקרים ומעקבים בעולם כולו אחר נשק הסייבר.היא כותבת בין השאר כי "יש ספקטרום רחב של אפשרויות לפגיעה במערכות ממוחשבות – החל בחדירה למערכות המחשב של קופות החולים ומחיקת פרטיהם של החולים וכלה בשיבוש אספקת המים והחשמל למדינה שלמה. נכון לעכשיו אף אחד מן התרחישים הללו לא אירע במציאות, בזכות מערכות הגנה מתוחכמות, אולם חוקרים ומומחים בתחום מאמינים שהשאלה אינה אם סייבר-טרור יכול להתרחש, אלא מתי והיכן הוא יתרחש"

היא מצטטת את מומחית הסייבר דנינג (פרופסור דורותי דניניג מאוניברסיטת ג'ורג'טאון מרצה לטכנולוגיות המדע. צ.ג): "תקיפות לא חוקיות ואיומים על תקיפות נגד מחשבים, רשתות ומידע השמור בתוכם במטרה להשיג מטרות פוליטיות או חברתיות על ידי הפחדה או הפעלת לחצים אחרים. נוסף על כך, כדי שתקיפה תיחשב לסייבר-טרור, עליה לכלול אלימות המופנית כלפי אנשים או רכוש, או לפחות לגרום די נזק לזרוע פחד."

הפיל והזבוב.

צה"ל לא ספק מודע לאיום הזה וגם מפתח מערכת הגנה. יחד עם זאת כול האסטרטגיה הכוללת שלו היא בימינו אנכרוניסטית.המדינות השכנות אינן מהוות סכנה. אשר לאיראן, גם אם לאיראן תהיה פצצה גרעינית,וכל הסימנים מעידים,שגם איראן הגיעה למסקנה שלא כדאי לה, היא לא מהווה סכנה לישראל. היא ,לכול היותר, תיצור מאזן אימה בינה לבין מדינות ערב ובעיקר מצרים,סעודיה והנסיכויות.למרבה האירוניה הטרור, בגרסה זאת או אחרת, הוא סכנה משותפת לישראל,לאיראן ולמדינות רבות אם לא לרובן.

בתקופה טראומטית זאת לעם בארץ ולמשפחות של הנערים החטופים, אמירה זאת היא מן הסתם בוטה. אבל היא חייבת להיאמר.צאו וראו איך העוצמה הצהלית רודפת אחר חבורת טרור שחטפה את הנערים הישראליים.כול המכונה המשומנת, הממומנת של הצבא הטוב ביותר במזרח התיכון לא הצליח, לא למנוע את החטיפה ועד פרסום שורות אלה, חרף כיבוש חוזר של השטחים מעצרים המוניים והסגרים קרוב לשבועיים -  לא עלה בידו לגלות את החטופים ואת חוטפיהם. אכן שירותי הביטחון עושים עבודה נפלאה. אבל כאן דרוש שינוי קונספציה. על אחת כמה וכמה כשמדובר בלוחמת מתוחכמת הרבה יותר, וגם אישית יותר –הסייבר.

מי שהיה הרמטכ"ל,לימים ראש הממשלה ושר הביטחון, אהוד ברק אמר פעם שעל צה"ל להיות צבא קטן,יעיל וממזרי. שני עשורים לאחר חזון זה, צה"ל הוא לא קטן, הוא גמלוני והוא לא ממזרי. יש לו אמנם אבות כמו ראש הממשלה ביבי נתניהו ושר הביטחון בוגי יעלון. אך אלה תקועים עדיין במלחמות העבר ומכוונים את כול האמצעים האדירים,וממון אדיר, ומסתכלים לאחור לזירות הגדולות. זאת בשעה שהסכנה מזמזמת מעבר לכתף.

העורף הוא החזית, אך אל תפריזו ביכולתו להתמודד במציאות.

אלמלא הפאניקה וההסתערות על התחנות לחלוקת ערכות מגן הייתה מתרחשת בעקות האיום נגד סוריה, היה צריך להמציא אותן, כתרגיל פתע ,ציבורי ולא מנהלי, כדי לבחון את סוגיית העורף לקראת ואחרי אירוע כזה. זאת, אם המציאות תהיה בניגוד לתרחיש של "סבירות נמוכה"( סינדרום יום הכיפורים) ואחרי החלטת אובמה לבקש את תמיכת הקונגרס להתקפה ממוקדת נגד סוריה.

יש דמיון אחד בין הישוב של טרום מדינה לבין המצב היום בכול הנוגע לעורף. לקראת מלחמת יום העצמאות ובמהלכה, כול העורף היה בפועל חזית. וזה כלל את ירושלים,תל אביב, חיפה,השרון, הדרום, הצפון, הנגב הצפוני, בעצם כול השטח שבו חיו היהודים. כיום היישובים העירוניים והפריפריאליים, לא מוקפים ישובים ערביים או חוליות לוחמות ערביות שאורבות בדרכים ובסביבה. כיום יש טילים של מדינות, כמו סוריה או של ישויות כמו חיזבאללה בצפון, והחמאס ואחרים בעזה שיכולים לפגוע בכול מקום במדינת ישראל..

כאן מתחיל ומסתיים הדמיון. שכן המצב הביטחוני של היישוב היהודי בתקופת טרום המדינה היה מצב קשה מאוד, בלשון המעטה- תלוי על בלימה. המצב הצבאי והאסטרטגי של מדינת ישראל היום הוא מצוין. יתרה מזאת, אז ניתן היה לפגוע בחוליות ערביות- נקודתית. המחתרות ובראשן ההגנה עשו זאת ביעילות. כיום הפלמ"ח, אצ"ל או לח"י ,גם אם היו קיימים, לא יכלו לפעול נגד רקטות או טילים. הגורם השני, והוא חשוב לא פחות, כאשר מדובר בעורף- השוני הוא באוכלוסיה עצמה .זאת המציאות ואין להסתירה. זאת לא האוכלוסייה, ללא הבדל, מוצא, מעמד וכיו"ב, שהייתה בעת ההיא בשנות ה- 40 של המאה ה-20 ביישוב ובעת הולדת המדינה.לא בסולידריות, לא באידיאה, ולא בנסיבות. וטבעי שלא. אוכלוסיה חלוצית שלוחמת על חופש, זה לא דבר שניתן לגָנֵט או לשחזר. לעומת זאת, בכול מערכה אחרי מלחמת יום העצמאות, ואני לא מתייחס לפיאסקו של מלחמת סואץ, (1956) החל במלחמת ששת הימים, העורף היה פגיע מאוד. ואחרי מלחמת ששת הימים הוא הפך לפגיע עוד יותר שכן בשבילו מלחמת 6 הימים הייתה מעין פרדיגמה( או ליתר דיוק -מרשם) כיצד מלחמה שלנו צריכה להתחיל ולהסתיים..צ'יק צ'אק.

הציבור קבל את ההלם הראשון במלחמת יום הכיפורים, בשעה שלא אנו הפתענו את האויב אלא הוא הפתיע אותנו. כאשר את המכות הראשונות לא הוא קיבל אלא אנו. אז ראינו גם את הפינויים הראשונים בייחוד מיישובי הגולן והגליל, שכן לאורך תעלת סואץ, בסיני היה קו בר- לב, ה"מז'ינו" הישראלי הכושל,(עוד תרחיש הזוי) אבל לא היו ישובים.

אחר כך במהלך המבצעים , גם בצפון וגם בדרום ,ראינו שחלק מן התושבים, עבר עם משפחותיהם למקומות מבטחים. זה קרה גם במלחמת עיראק הראשונה כאשר נורו טילים לעבר אזור תל אביב ותושבים רבים עברו לירושלים שאליה לא נורו טילים משום היותה עיר מעורבת- יהודית ערבית. אם אסאד יחליט לשגר טילים, הוא לא ילך בעבות סאדאם חוסיין והוא ימטיר טילים גם על נצרת ועל עכו ועל אום אל פחם.הא- ראייה. הוא קוטל גם מאות אלפי סורים.גם בגז רעיל, כמו שסאדאם פעל במלחמתו באיראן.

המרשם הנכון – ארגון פיקוד עורף יעיל והבטחה לפצות מהר על אבדן נפש ורכוש.

הציבור בישראל לא רוצה להיות גיבור. הוא מפחד כמו כול יצור אנוש ,בייחוד כאשר מעודדים את הפחד, ואצלנו הממסד ובראשו ביבי ,הם אלופי שיווק הפחד.הנוסחה היא דווקא : אל תפחדו, אם נקבל מכה נחזיר שבעתיים. זאת לא הרגעה. זה מרשם לתגובות ,ולתגובות נגד, שגם אם ננצח במערכה, אין כול ביטחון שננצח במלחמה. הציבור לא רוצה "למות בעד ארצנו" הוא רוצה "לחיות בעד ארצנו" והלוואי שנוכל לתת לו את זה כאן בלא שיצטרך לחפש מקלט במקום אחר. זה לא הציבור של תש"ח, ובצדק לא. גם אז הציבור ברובו לא רצה לחיות על חרבו, ולכן לא תמך במפלגות מיליטאנטיות. הוא מוכן היה להגן על עצמו ועל ביתו עד כדי הקרבת חייו. גם היום הוא מוכן לכך, אבל הוא אינו מוכן להיות קרבן שווא, כפי שהיו בניו או אבותיו במערכות שונות שגויות. בשבילו גם היום צה"ל צריך להיות כשמו- צבא ההגנה לישראל. תקציבי הענק שבולעת מערכת הביטחון על כוח אדם מיותר, והתככים בצמרתה, לא מאדירים את שמה של המערכת. ובכול זאת צהל הוא צבא מעולה. הוא עדיין צבא העם ורוב חייליו הם אנשי עורף. צריך להשאיר לו את המלאכה כיצד לפעול כדי להגן עלינו ולבטוח ביכולתו.גם על מפקדיו חלה ההיתנזרות מדיבורים.

יתרה מזאת אם הממסד מעורר פחד בהקשר של מלחמת אב"ך, הציבור רוצה תשובה לא בהרגעה מילולית. הוא רוצה מסכות. ואם המדינה לא מוכנה, או לא יכולה , לספק אותן הוא רוטן, הוא מסתער, הוא מתנהג בהיסטריה ובפאניקה.ככה אומר ההיגיון ומצטרף אליו הרגש.המנהיגים חייבים להיות אחראים לא רק למעשיהם אלא גם לדיבוריהם. הדיבור הוא נשק, מסוג אחר,וצריך לנהוג בו בזהירות מרבית.

אל תשחקו בעצבי הציבור. העצבים של הציבור נוגעים לא רק לשלמו ולבריאותו אלא גם לכספו. אל תהיו גיבורים על גבו. גם אם הוא מתבשם מכך, בצדק או שלא בצדק..העם בישראל אינו קשה עורף יותר מעם אחר, במצבים רגילים. העם הוא קשה עורף כאשר מאיימים עליו, על חייו ועל ביתו. הפרלמנט האנגלי יכול היה להצביע נגד התערבות אנגליה בסוריה, ברוח צ'מברליינית. אבל האנגלים נהגו אחרת כאשר היטלר איים על מולדתם. ככה נהגו בגבורה בזמן הבליץ, ככה היו האמריקנים לאחר ההתקפה היפנית על "פרל הארבור" וככה היו ה"קיקויו של קניה" כאשר לחמו נגד הבריטים.ככה היה היישוב לקראת מלחמת יום העצמאות ובמהלכה. הוא לחם כדי לחיות.

משום כך המסקנה היא שכדי שהעורף יוכל להתמודד עם מלחמות, או מערכות מוגבלות, או התקפות טרור בטילים, מצד כנופיות וארגוני טרור, חייב להיות לנו פיקוד עורף חזק, מאורגן משומן ויעיל. ויש לתת לו את כול האמצעים ולהעמיד לרשותו המשאבים שידרשו כדי שיוכל למלא תפקידו. בכך יחסוך גם חיים וגם הוצאות. יתרה מזאת במקרה של מלחמה העורף חייב לדעת שהממשלה אחראית לכול אבדן, גוף או רכוש, ועליה לטפל באלה במהירות וביעילות ולא כפי שהיא טיפלה בנזקי המלחמה עד כה, כאשר שנים לאחר המערכה נפגעים שונים טרם פוצו פיצוי מלא.זה חשוב יותר עכשיו- השר ארדן – מאשר עוד רפורמה כושלת ברשות השידור.

אם הציבור יידע שבדברים אלה מטפלת המדינה וביעילות- הוא יהיה רגוע יותר ולא יהיה צורך בהסברה שלאחר מעשה. שכן הסברה לאחר מעשה היא הסברה לסיבת הכישלון. המונח הייחודי הישראלי "הסברה" לעצמו נושא בחובו תרוץ ועילה לכישלון. להסביר צריך לפני כן ,כיצד יש לִפְנות לתחנות ערכות מגן, כאשר בכול מוקדי החלוקה יש מלאי לכול. בדיוק כמו שמשרד הבריאות נוהג בהצלחה בתחום החיסון נגד מחלת ה"פוליו".יש דבר אחד שהממסד, אינו שולט עליו, לשמחתי, וזאת התקשורת, ברובה. התקשורת משמשת גם מגפון למסע ההפחדה. אבל זה כבר סיפור אחר.

במקרה צפיתי השבוע שוב ב " 5 ימי הקונדור" – סרט מתח אמריקני משובח משנת 1975 בבימויו של סידני פולק ובכיכובם של רוברט רדפורד(ג'וזף טרנר) פיי דונוווייי( קתי הייל) קליף רוברטסון (היגנס) מקס פון סידוב ואחרים.העלילה נסבה על איש מחקר בשרות המודיעין האמריקני- ה- סי איי איי- (ג'וזף טרנר) אשר בעקבות רצח חברו מגלה קנוניה וקשר פנים מוסדי שבין השאר מביא לשרשרת של רציחות ,שבעקבותיהם הפשע מודבק בו. בסוף הוא מצליח לפענח את מערכת התככים אשר קשורה בניסיון השתלטות של חברות אמריקניות על מקורות נפט במזרח התיכון. הוא מתייצב מול הממונה עליו – היגנס( קליפ רוברטסון) ושואל את השאלה האולטימטיבית.:"מדוע ?". על כך משיב היגנס כי זה אינטרס חיוני של העם האמריקני.

" האם שאלת את העם"?- מקשה טרנר.

" לא שאלתי- משיב היגנס- שאל אתה. אבל לא עכשיו אלא בעוד 15 שנה כאשר לא יהיה דלק בתחנות ואנשים יעמדו בתורים והמלאי יאזל- אז תשאל אותם"

המציאות כיום היא כמובן שונה, בהרבה מובנים ונסיבות אבל אין לבנות על תרחישים, בוודאי שלא איך יתנהג האויב וגם לא כיצד יתנהג האוהב- העורף.

לכן עלינו לחזור ולשנן את האמירה שכמה ממנהיגי ארה"ב, ביניהם נשיאים, הרבו להשמיע אותה LET US NOT FEAR BUT FEAR ITSELF "אל נפחד, אלא מהפחד עצמו." אל תפחידו את הציבור ואל תבטיחו לעורף במילים .הבטיחו לו במעשים. אז העורף יהיה בסדר.

שנה טובה לעורף ולצה"ל. שנת שלום.

.