ארכיון קטגוריה: אנטישמיות

אתם נאשמים בגזל,בכחש ובמרמה

 

אחד המניעים של חקיקת החוק הפולני שנודע לשמצה, הוא, קרוב לוודאי, הרצון של פולין לקבל פיצויים כקרבן הנאצים, בשעה שפולין שמה את ידה על כול  הרכוש היהודי בארצה, בהסתמך על חוק נאצי מתגלגל.

 בבלוג הזה הוקדשו מאמרים רבים על פולין ועל הקהילה היהודית שבה, חלקם היסטוריים וחלקם עכשוויים לאחר ביקורים שלי ושל רעייתי וביקורים עם נכדיי. באותן רשימות עמדתי על מצבה הגיאופוליטי ההיסטורי  של פולין ,כמקום רע באמצע בין רוסיה לגרמניה. על כך שהפולנים היו האויב מספר שתיים אחרי היהודים אצל הנאצים, ועל מספרם הגדול של חסידי אומות העולם בפולין. כמו גם על צעדים שהיה  בהם כדי להצדיק את חברותה של פולין במוסדות של עמים מתקדמים כמו האיחוד האירופי. ומאז כידוע חלה נסיגה גדולה. כמה מן המאמרים  הוקדשו לנושא הרכוש היהודי הרב בפולין. מדובר בנכסים ציבוריים ופרטיים, שהוו בין שתי מלחמות העולם כשליש מן הנדל"ן בפולין. בשיחה בשידור "כאן רשת ב'" במוצ"ש האחרון, הזכירה ההיסטוריונית פרופסורית דינה פורת את הסיבה שפולין אינה  מחזירה רכוש יהודי ,כי היום הם יוצאים עם מנטרה שלא הם אלה שפגעו ביהודים ולכן ,כפועל יוצא,  לא הם שצריכים לתת דין וחשבון על הרכוש היהודי. בריאיון בשבוע שעבר לעיתון הגרמני "די וולט" הזכרתי עילה זאת, אבל משום מה המערכת פסחה על נקודה חשובה זאת. אבל אנחנו כאן, גם השרידים המועטים שעדיין בחיים ובראש וראשונה מדינת ישראל והעם היהודי, באמצעות "וועידת התביעות" אסור לנו להחריש, כפי שמדינת ישראל החרישה במשך שנים מטעמים של  סיבות מדיניות וכלכליות-פסולות בהקשר זה..

בשנת 2005 ,בהקשר של נכסי הנספים בשואה בישראל, סוגיה שהביאה להקמת וועדה בראשותה של חברת הכנסת קולט אביטל,לימים יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה, ולהקמת "החברה להשבת הרכוש" בעקבות המלצותיה-התייחסתי לנושא. מסתבר,וזה לא גילוי חדש,אלא גילוי ישן,שלא נחשף דיו,ולא נעשה די ,לא על ידי העם היהודי,לא על ידי הכנסת,לא על ידי הממשלה ולא על ידי התקשורת, והוא שיש לישראל שותף מפוקפק: ממשלת פולין אשר מסרבת להחזיר את  הנכסים של היהודים,הציבוריים והפרטיים,  שערכם מגיע למיליארדי דולרים.

שוד בשלבים.

הראשונים ששמו,כמובן,את ידם על הרכוש היהודי היו הנאצים, עם כיבוש פולין ב 1939 . מבלי להוציא תקנה מיוחדת,בתוקף חוקי נירנברג,הרכוש היהודי הועבר אוטומטית לנאצים.עוד לפני העברת היהודים לגטאות,היו מבנים ודירות שהגרמנים הודיעו לבעליהם ולדייריהם שעליהם לפנותם תוך 24 שעות.הדירה הגדולה של משפחתנו היא דוגמה אחת מבין רבות, כפי שהזכרתי באחת הרשימות .מי שלא הסתפקו בתפיסת הרכוש היהודי דה פקטו,  היו שלטונות פולין הקומוניסטית.זאת בחוק שחוקק בשנת 1946  שלפיו הרכוש שהוחרם על ידי הגרמנים הוא "רכוש גרמני" שממשלת פולין הקומוניסטית היא היורשת שלו.בכך השלטון הקומוניסטי נתן תוקף חוקי ומוסרי ל"חוקי נירנברג" שלפיהם נתפסו הנכסים היהודיים על ידי הפולנים.

לאחר חיסול הקומוניזם,נקטו שלטונות פולין החופשית,כל תעלול,כל תחמנות , כול עיוות משפטי, טריקים ושטיקים ,כדי שהרכוש,הציבורי והפרטי,לא יוחזר לבעליו היהודיים.בין הטיעונים הלגאליסטיים כביכול,הושמעה הטענה כי "הרכוש היהודי מזמן לא שייך ליהודים" או שחלק מן הרכוש נתפס על ידי אזרחים שחיים בו,או שההחזר חל על אזרחים שחיים בפולין, וכיוצא באלה טעוני סרק שקריים ,הונאה ורמייה.למרבה הלעג המר היו כאלה שדיברו בשם צדק.

בית הכנסת הגדול בוורשה לפני המלחמה

פרופסור קרול מודזֶלָבסקי,יהודי במוצאו,כתב כי כשם שיש "שלום עכשיו" ככה יש "צדק עכשיו" ,פולין המרוששת, "צדק לעניי עמך" – שהוא חשוב יותר מצדק היסטורי. וכדי לחזק את הטיעון המופרך הזה, הפרופסור הזכיר שקיים גם רכוש של גרמנים מהוגנים שגם להם לא הוחזר. בין היתר יצא הקצף על הארגונים היהודיים,שנציגיהם טסים להם בעולם,הכוונה בעיקר לקונגרס היהודי העולמי ולוועידת התביעות,בשעה שהעם הפולני בקשי מתקיים. אם  לא היה די בטענות כאילו לגאליסטיות עם גוון אנטישמי, או "קשיי ביצוע",הועלו נימוקים פוליטיים פנים פולניים,כאשר האופוזיציה ניצלה את הנושא באידאולוגיה האנטישמית שלה, והממשל המתחסד לא רצה לתת לה עוד עילות. מי זה  רוצה להוציא את הדוב האנטישמי מרבצו.

יהודים בשליחות השלטון.

הסיפורים,שחלקם מעורר זעם, על הבוטות הפולנית לגבי הרכוש היהודי, הם רבים.הם פורסמו על ידי עיתונאים שיושבים בישראל וכותבים לעיתונות הפולנית.ככה למשל סיפֵר העיתונאי אלכס קלוגמן( בבטאון מרכז הארגונים של ניצולי השואה- "מיזכר" אביב 2000 ) על הנימוק שהשמיע ראש עיריית גדנסק בשיחה עם עיתונאי פולני( אפריל 1994 ) כי "לא הפולנים החרימו את הרכוש היהודי אלא הנאצים" . אווה בר זאב ,דור שני לניצולי שואה, יצאה(בשנת 1997) לפקוד את עיר הולדת הוריה זאמושצ'.היא מדווחת כי הכול נעשה"באופן חוקי"."הפיאודלים משמשים את אדוניהם הפולנים כעלה תאנה  על ערוות השוד הפולני ויוצאים נשכרים".ככה החלה מכירה כללית של רכוש יהודי,פרטי וציבורי,כמו בית הכנסת,בית הגימנסיה,המקווה העתיק,אחד משכיות החמדה של פולין ההיסטורית,בית הכנסת הספרדי העתיק ועוד רכוש ציבורי ופרטי.הכול מופרט והכול למכירה"- ציינה אווה בר זאב .עם ה"פיאודלים" נמנים יהודים,הפועלים בשרות השלטון כמייצגים כביכול קהילה שלא קיימת.ולא פעם עמד הארגון איל"ר( ארגון יהודי להחזרת רכוש " ) בפני טענה מופרכת,כי ה"קהילה היהודית בפולין" היא שנושאת ונותנת עם השלטונות על הרכוש הציבורי.פנייתה של אווה בר זאב לנשיא פולין אלכסנדר קוושנייבסקי,זכתה כדבריה לתשובה "פומפוזית",שהיה בה כחש ורמייה.

 

 

 

מימין:ישיבת חכמי לובלין שהפולנים הפכו לבית חולים. באמצע "ארמון פוזננסקי" בלודז' שהפך למוזיאון עירוני. משמאל רחוב שייראדזקה בזדוּנסקָה  -וולָה שרוב הבתים בו היו של יהודים.

 

הנשיא קוואשנייבסקי בעת ביקורו בארץ בשנת 2004 , הכריז כי "בעיית הרכוש היהודי הפרטי בפולין היא חלק מבעיה כוללת של הפרטה". .מעניין למה הוא התכוון? קרוב לוודאי שרוב הרכוש היהודי הופרט ונקנה,הכול על פי החוק. מאידך, חוק שהתקבל בסיים הפולני שאמור היה למנוע השבת רכוש יהודי,זכה לווטו של הנשיא קוואשנייבסקי. גם נשיא ליברלי זה ישב בקרב עמו,ולעם הפולני,כולל נציגיו,אין, ולא הייתה, כל כוונה להחזיר את הרכוש היהודי לבעליו או ליורשיהם, בחלקו וודאי שלא בשלמותו. והעולם, כולל, העם היהודי וממשלת ישראל-לא עשו דבר, מעבר להשתתפות בעוד ועידה בינלאומית בנושא.

רכוש של מיליארדי דולרים ומדינת ישראל שתקה..

לגבי היקף הרכוש היהודי בפולין האומדנים  שלאחר המלחמה ( של הרכוש הציבורי כמו מוסדות יהודיים,מבני דת תרבות וכיו"ב ושל הרכוש הפרטי,בתים, מפעלים וכד')נעו בין 35-45 אחוזים מכלל הנדל"ן. גם אם חלק ניכר מתוך הנכסים הם בעירות קטנות הרי בערים גדולות כמו וורשה, לודז', קראקוב,לובלין ועוד ,שבהם היהודים הווה כ- 35-40 אחוזים מכלל האוכלוסייה,מדובר ברכוש ששוויו הרבה מיליארדים של דולרים.

בשלב מסוים התעורר איזה שביב של תקווה כי פולין תאלץ להתמודד עם סוגיית הרכוש היהודי. ב- 14 בפברואר 2000 חתם הנשיא ביל קלינטון על חוק שנועד לסייע לניצולי השואה לקבל בחזרה את רכושם השדוד.אבל מסתבר שרק במערב הרכוש נחשב כשדוד,ואילו במזרח הסיפור שונה לחלוטין.לא מדובר רק בנשיא דמוקרטי. בממסד הרפובליקני של הנשיא ג'ורג' בוש ,המקום היחיד שאליו התפנתה שרת החוץ שלו ,קונדוליסה רייס,לביקור במזרח אירופה הייתה וורשה.בפולין ראה הנשיא בוש  דוגמה ל"אירופה החדשה".פולין הייתה גם בעלת ברית בעיראק בעת הזאת.

משום כך  הדעת נותנת,והמציאות מאמתת זאת, שהגיבוי שנתנה וושינגטון לארגונים היהודיים בהשבת רכוש מן המערב,אינו קיים בכל הקשור במזרח אירופה ובעיקר בפולין. עובדה זאת אין בה כדי להמעיט מן המחדל של הארגונים היהודיים, אשר לא עשו די בהעלאת הסוגיה על סדר היום הבינלאומי,ובראש וראשונה בקהילה האירופית שבה פולין היא חברה מכובדה.

אולם יש עוד גורם – ממשלת ישראל, שאליה הגיעו רוב שרידי השואה מפולין,והכוונה לכל ממשלות ישראל, שלא היה להם עניין להכניס פצצת עשן למאורת הדוב הפולני בשעה שהקשרים בין שתי המדינות משגשגים ,בעיקר בתחום הביטחוני. גם לקשרים הכלכליים שבין שתי המדינות היה  משקל לא מועט .קהילת המשקיעים הישראליים בפולין הלכה טפחה , כולל השלוחות  של התעשיות  הצבאיות שמייצאות לפולין במאות מיליונים מדי שנה או שותפות למפעלים ביטחוניים. אז מי זה ירצה לקלקל עסקים פורחים בשל תביעות של נכסים שבמקרה הטוב ביותר העניין ייגרר בבתי המשפט ולבסוף יושג אולי הסכם סמלי בין שתי הממשלות על פיצוי כלשהו כאשר היורשים החוקיים לא יהיו עוד בסביבה.

הפנייה לבית הדין האירופאי לזכויות האדם.

לנוכח מציאות זאת לא נמצאו גורמים יהודיים או ישראליים שינצלו את עובדה כניסתה של פולין כחברה מכובדת למשפחת העמים האירופיים, כדי להשיב את הגזל.אולם ניצול שואה בודד החליט להסיר מפולין את "בגדי המלך" הישנים שלה.הוא קבע  כי כניסת פולין לקהילה האירופית היא לא רק זכות אלא גם חובה. האיש,הנריק פיקייֶלני Pikielny  ,אז בן 76 שחי בפריז,החליט ,לאחר התדיינות שווא במשך עשר שנים עם הממשל הפולני, לפנות לבית הדין האירופי לזכויות האדם ולתבוע את החזרת רכוש משפחתו בעיר לודז". מדובר במפעל למוצרי משי שהוקם על ידי סבו,משה פיקיילני , בשנת 1889 .בשנת 1939 ערב פרוץ המלחמה המפעל הקיף 15 מבנים והעסיק 200 פועלים.

הנאצים החרימו את המפעל ומשה מת בגטו ורשה. המפעל פעל בכל תקופת המלחמה. לאחר השחרור הוא הולאם על ידי המשטר הקומוניסטי. בשנת 1990 לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי החל הנריק ,השריד היחיד של המשפחה ,במאמצים להחזיר לעצמו את הרכוש,אך ללא הועיל. אז הוא החליט לפנות לבית הדין האירופי לזכויות האדם.

בתביעה( שהבאה בבולטין של "וועידת התביעות" ב- 10.2.2005 ) מציין פיקיילני כי פולין מחזיקה ברכוש של משפחתו בתוקף החוק של הנאצים ותפיסת המפעל על ידי המשטר הקומוניסטי ,צעד שמהווה הפרה של האמנה האירופית לזכויות האדם. בתביעה נאמר בין היתר: "מדינות אחרות עם עברים דומים לזה של פולין קבלו עליהם את האחריות על תפיסות רכוש בלתי חוקיות של הנאצים והקומוניסטים,על ידי חקיקת חוקים ותקנות שיפצו את אלה אשר נאלצו לעזוב את בתיהם ולזנוח את נכסיהם". לבסוף  הוא מציין כי "פולין הצטרפה באחרונה לאיחוד האירופי והיא חייבת לכבד את החוקים והתקנות שחלים על  חברי האיחוד. עוד נאמר,כי בשנת 2003  קרא הפרלמנט האירופי לטיפול מהיר בנכסים שנלקחו מקרבנות השואה.הסחבת המתמשכת של הסוגיה על ידי ממשלת פולין בכל הקשור לזכות על נכסים בגבולותיה עלולה להיות בעלת השלכות כלכליות ומוסריות לא רק לעמה שלה אלא בכל הנוגע לקשריה עם הקהילה האירופית"- מסיימת התביעה את טיעוניה. מאומה לא קרה רק שהתובע, כמו רבבות לפניו נאסף אל עמו. כמו שלבו נדם, ככה נדמה עמדת אירופה הנאורה.

במאמרי אז ציינתי שבינתיים יכולה פולין ליהנות מתדמית של מדינה שמנציחה את זכר קרבנות השואה,נערך בה מצעד החיים,שנולד בחטא, שועי עולם פוקדים את האתרים השונים של מה שבמציאות מהווים " בית הקברות"  הגדול ביותר בעולם ופולין מתבשמת בעברה המפואר של הקהילה היהודית האדירה שחיה בה פעם. הא ראייה הם הקימו את המוזיאון הגדול בעולם של תולדות יהודיי פולין במשך אלף שנה.

מאז קרו דברים רבים בפולין שעליהם כתבתי. בין היתר שיקומה של פולין כלכלית, תנופת הפיתוח וסימנים של חברה דמוקראטית פתוחה. אבל כפי שקורה בחברות רבות בייחוד בחברות בלא מסורת דמוקרטית, שפולין היא אחד מהם, השד הלאומני, שככל הנראה היה חבוי במצולות, צף ועלה ובפולין שולטת ממשלה לאומנית שמדיניותה היא בעלת השראה גזענית, עד כדי קיום מפגנים שבהם נראה צלב הקרס, כפי שזה היה לפני שנה.

כול אותו הזמן מדינת ישראל  הרשמית  שתקה, ולראש הממשלה הנוכחי ביבי נתניהו היה חשוב לקיים יחסים הדוקים עם ממשלה שהיא פרו ישראלית, אבל היא אנטי יהודית, אנטישמית, לאומנית וגזענית, ואנו רואים כיום את התוצאה. לכן על משקל השורה המסיימת של נתן אלתרמן בשירו "מכול העמים", ניתן לומר כי ההיסטוריה תזכור את  מעשיי הגזלנים ואת מחדל השותקים גם יחד.

 

רעות- אילו רבים היו כמוה.

חברה מתוקנת היא חברה שיש בה אנשים שמשמשים דוגמה ומופת, וככול שאלה רבים יותר החברה בריאה יותר.לצערי ההנהגה שלנו לא משמשת לנו מופת ומקור השראה .ובכול זאת יש בקרבנו יחידים, מהם שזוכים לפרסום ומהם שלא, שיכולים להיכלל בקטגוריה של אות ומופת בחשיפתם, לא זו בלבד שאנו מכירים אותם ומוקירים את מעשיהם, אלא אפשר שבקרב הדור הצעיר שלנו יימצאו אנשים שירצו ללכת בעקבותיהם.הדור הצעיר שלנו הוא נפלא. חסרה לו הנהגה טובה והשראה.תנו לו את השניים והוא, לא רק שלא ייפול מדורות העבר, אלא יעלה עליהם.

אני רואה לנכון לציין את הרצוי, שכן המצוי הוא מצער ומראה על איזו ריקנות חברתית. ואני מצביע  דווקא על דורות ההמשך של שרידי השואה. למעט בודדים,הדור השני והשלישי, שאם אני לא טועה נמנים עם כמיליון מאזרחי ישראל כיום,רואה עצמו פטור מלעסוק בנושא על שני היבטיו:

השואה והתקומה. הוא לא נוטל חלק פעיל בתיעוד השואה ולקחיה, כאן ועכשיו. כלומר אלה לקחים עלינו להפיק כאן בישראל מן השואה והרקע שלה באירופה ולא רק להטיף אותם לאחרים . הוא גם לא פעיל בנושא התקומה- לאמור התרומה האדירה של ניצולי השואה למדינה שבה נולדו לאותם הורים ניצולים וכל מה שהשיגו, והם השיגו הרבה, במדינת ישראל.לעומת זאת יש אחרים שכן מגלים עניין רב בנושאים אלה. חתני יורם פוגל, יליד הארץ ובן לאב שעלה לארץ אחרי מלחמת העולם הראשונה ואֵם, בת לדור  המייסדים של היישוב, יש לו זיקה עמוקה לנושא.עד כדי כך שהוא לא מפסיד אף אזכרה לנספים של עיר הולדתי זדונסקה וולה, אזכרה שנערכת מדי שנה בבית העלמין טרומפלדור בתל אביב  ליד מצבת שיש שחורה שהוצבה זמן קצר לאחר המלחמה.

196840_10150145761022965_8031267_nzd wola 70 anandarta

רעות, ספר ובו יומן אירועים, האנדרטה בטרומפלדור( מתוך אתר זדונסקנ וולה)

שרידי הקהילה

הקהילה היהודית של העיר זדונסקה -וולה במרכז פולין מנתה קרוב לתריסר אלף יהודים כמעט מחצית מן האוכלוסייה כולה .אחרי המלחמה נותרו מהם כמה מאות. ובכול זאת בארגון יוצאי זדונסקה וולה חברים כ-250 אנשים,רובם מקרב דורות ההמשך.האזכרה  לפני שבועיים  נערכה בשעה ארבע ושלושים אחר הצהרים בחום של קרוב ל-35 מעלות ולחות מרבית של תל אביב ואליה התייצבו 49      אנשים,מכול הגילים, ביניהם נשים עם הליכונים. בעבר באו גם עם כיסאות גלגלים.אין זה דבר של מה בכך שקהילה כה קטנה תצליח לאגד בתוכה מספר גדול יחסי של אנשים ועשרות מהם יבואו מכול חלקי הארץ כדי להשתתף באזכרה שנתית במזג אוויר מעיק.

אבל הנוכחות באזכרה היא רק חלק קטן מן הפעילות של גוף זה. מדובר בפעילות שכוללת: אחריות ניהולית על כלל הארגון ותפעולו, לרבות תכנון תקציבי של הארגון, אחריות על רכישות, גיוס תרומות ומתנדבים, הרשאת חתימה בבנקים, ריכוז וניהול פעילות המתנדבים האחרים בארגון, תכנון וביצוע פרויקטים רבים בארגון הקמת אתר אינטרנט ותחזוקתו, קיום ישיבות ועד, שיתוף פעולה עם "יד ושם", ארגון אירועים, שיתוף פעולה עם ארגונים בינ"ל ועוד. ובמטלה זאת נושאת לבדה אישה צעירה אחת ,רעות מכבי-לייזרוביץ. כיום בת  שלושים , אם לשני פעוטים, עורכת לשונית ב"יד ושם", מנהלת את משק ביתה, ומוצאת את הזמן  והאנרגיות לעסוק בשימור המורשת של קהילת משפחתה.

מלבד הפעילות  שהוזכרה רעות מוציאה מדי חודש דפי מידע על האירועים הבולטים שהיו בגטו זדונסקה וולה. לימים  החומר אוגד והוצא כספר. כמו כן הוצא אלבום תמונות של תושבי זדונסקה וולה ההיסטורית לפני השואה , בעברית ובאנגלית. כול זאת במאמציה של צעירה זאת שראתה את המשימה כשליחות. גם מי שהיה לפניה, פרופסור דניאל ווגנר, מדען בולט במכון וייצמן למדע, שהיה יו"ר הארגון  השאיר אחריו מסכת של מעשים. אבל גדול מעשיו היה להעביר את הדגל לצעירה בת 22 והיא נושאת אותו בגאווה ובמסירות  זה שמונה שנים.

השניים,לא רק עסקו בכול הקשור למורשת של הקהילה כאן אלא בקהילה עצמה במקום שהייתה. ראשית בארגון שנתי של ביקורים של אנשי דורות ההמשך בזדונסקה וולה. נוסף על כך – בקשרים שהם רקמו עם כמה תושבים אכפתיים ואתם נעשו גם שם דברים אשר הגדול שבהם הוא שיקום בית העלמין היהודי.

המקבילה הפולנייה של רעות

התמזל להם מזלם של שרידי הקהילה הזאת, שגם בעיר אשר בעצם נוסדה על ידי היהודים, והם שנשאו אותה על גבם,כלכלית ותרבותית, קמה חבורה קטנה, רובה מורים ותלמידי תיכון אשר ביקשה לשמור את המורשת העשירה של הקהילה היהודית. בראש אלה עמדה גם כן צעירה קצת יותר מבוגרת מרעות, קמילה קלאוזינסקה. כיום מרצה בנושא תרבות יהודי  פולין .את התואר היא עשתה באחת האוניברסיטאות היוקרתיות במזרח אירופה, האוניברסיטה היגיילונית בקרקוב.ביחד עם מורה צעירה בשעתה, אלזבייטה בארשצ', הקימו מועדון בשם "יחד".תפקיד המועדון היה לגייס תלמידי  תיכון מקומיים ומתנדבים אחרים כדי לעניין אותם בקהילה היהודית  התוססת שחיה פעם במקום ואת מורשתה ראוי לא רק לשמר אלא במידת האפשר לשחזר.הפעילות הראשונה הייתה במוזיאון העירוני. הוקם מדור מיוחד למורשת יהודי זדונסקה וולה ובו הוחל באיסוף פריטים שונים ששרדו איכשהו, ריהוט,כלים, יודאיקה,תמונות, מסמכים. כול אלה מצויים במוזיאון אשר בהנהלתו של בעלה של קמילה.כאמור המשימה הגדולה הייתה שיקום בית העלמין.

כאשר אני ביקרתי לראשונה בעיר בשנת 1986 בעידן הקומוניסטי,וסיירתי בפולין שלושה ימים כאורח הטלוויזיה הפולנית, בעצם של אחד הבכירים שבה,לב ריווין, מפיק שותף לסרט "רשימת שינדלר"- בית העלמין נראה ג'ונגל. שורשי העצים הגדולים, הגשמים והשלגים,מוטטו את המצבות. את השאר עשו וונדלים שניפצו את האבנים והשתמשו בהם לבנייה,הרסו מה שנותר ומה שאני ראיתי הייתה צמחייה עבותה ובינתה ,פה ושם איזה אבן או ערמת אבנים,אולי מצבה מתפוררת אחת. שרידת שואה.

לתמונה נכנסה קמילה וחבורתה. בעזרת תרומות בעיקר של ישראלים וגם של כמה יהודי אמריקה מצאצאי הקהילה, הוחל בשיקום.השלב הראשון היה להביא פועלים וציוד כבד לגיזום עצים,פינוי ערמות זבל ענקיות, ניתוב שבילים. השלב השני היה, תחילתו סיזיפי. ניסיון לפענח את הכתובת שנמצאו.אחרי מאמצים רבים נמצאו אי אלה שמות. אז החלו הצעירים לנבור בארכיונים כדי לצלוב מידע. ככה בעבודת נמלים ממושכת נתגלו שמות, נאספו חלקי מצבות, כאסוף פריטים ארכיאולוגיים וחלקם שוקמו ולאחרים נקבע שילוט למי היה שייך הקבר.השלב האחרון היה הקמת חומה סביב בית העלמין ולבסוף שער מרשים שהוא נעול,וניתן לבקר בו רק בלווי אנשים מוסמכים.

yachad cemetarycemetary new entrance post

מימין קמילה עם חלק מן החבורה "יחד" משמאל שער בית העלמין המשופץ.

אגב בבית העלמין הזה נעשתה הסלקציה הראשונה בחיסול גטו זדונסקה וולה באוגוסט 1942 כאשר מתוך עשרת אלפים היהודים שהיו בגטו, תשעת אלפים נשלחו במשאיות הציקלון לגיא ההריגה ב"חלמנו" שם נשרפו הגופות ונקברו והמקום כוסה בעפר ובפסולת .בין תחילת האקציה לבין ההגעה לגטו לודז' נרצחו או נספו עוד יהודים חלקם בחנק שבקרונות הבקר שעשו את הדרך של שלושים קילומטרים לגטו לודז'  במשך יותר מיומיים. קרוב לאלף הובאו לגטו לודז'.המחוסל האחרון בעיר שהורד מן הרכבת היה יו"ר הקהילה  ד"ר יעקוב למברג,רופא ומנהיג ציוני צעיר. כאשר למברג התבקש להגיש רשימה של המועמדים לתלייה הראשונה בפורים 1942 , הוא מסר את שמו, את שם רעייתו ואת שם בתו ובנו.הבן דב למברג היה לימים אחד מבכירי שרות הביטחון הכללי בישראל.

את הפרקים הללו על תולדות הקהילה לומדים דורות ההמשך בעיקר מחומרים שמעבירה רעות במיילים, בפייסבוק ובאתר.

רעות.

סבה של רעותי יוסף , היה  יליד זדונסקה וולה, אח לעוד שישה אחים ואחיות. בבעלות המשפחה הייתה חנות לכלי בית במרכז העיר. הוא עלה לארץ ישראל ב-1934, רעייתו לימים ואחותו עלו אחריו ועוד אחות שרדה את אושוויץ. כל שאר בני המשפחה מצד הסב והסבתא  נספו בחלמנו. כלומר שהוריו  מצד האב אמנם הגיעו לארץ לפני השואה,אבל רובה המכריע של המשפחה נרצח בשואה.רעות רואה עצמה כדור שלישי לניצולים. כיום, רעות חושפת סיפור מצמרר מתקופת ראשית השואה. אימו של סבה, סבתא רבא של רעות ,נאנסה בידי חייל נאצי והרתה. בשל היות המשפחה דתית, הדבר נשמר בסוד והאישה ילדה את התינוק, בנו של החייל הנאצי.אך הסוף היה שהילד נרצח יחד עם אימו בחלמנו.

הוריה של רעות, האב אליעזר הוא טכנאי רנטגן בנתניה,ואימה שמוצאה מבולגריה עובדת במכללת ווינגייט.לאחר פטירת הוריו, אליעזר נעשה "מסורתי" כהגדרת רעות. הקריירה של אישה צעירה זאת היא עשירה כמו במעשים.היא סיימה מגמות ביולוגיה וערבית ונחשבה כתלמידה מצטיינת ביותר. היא חשבה להיות רופאה ."ב-2001, בכיתה י"ב, דרכתי לראשונה על אדמת פולין ומיד ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיי. חלום הרפואה התחלף בשימור והנצחת זכר השואה." ב-2005 סיימה שירות צבאי בחיל המודיעין ובמשך 6 שנים היא עשתה את ב.א  בתחום  היסטוריה של עם ישראל ובלשנות אנגלית, ואחר כך ה- MA- בהיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו (התמחות בשואה). במהלך התואר השני היא כתבה תזה בנושא: "קורות יהודי זדונסקה וולה פולין בשנים 1939-1944"  בתקופת לימודי התואר השני, היא הכירה את בעלה לעתיד אבי הרשקוביץ,יליד ירושלים , לו נישאה לאחר הכרות של יותר משנה . היא מתארת אותו  "גבר חלומותיי."  לזוג שני ילדים. הבן הבכור עָז, נולד ב-29.3.2012 ו-14 חודשים לאחר מכן נולד עדן. רעות, לאחר הנישואין היא משהו כמו ,אישה דתייה לייט". או מסורתית פלוס.למקורביה יש לה תמיד חיבוק חם.המשפחה גרה בדירה משלה  בשכונת פסגת זאב בירושלים." מדובר בבעלי, בי, שני הבנים ושני חתולים" .היא שכחה למנות את משפחתה הגדולה- שרידי הקהילה  של זדונסקה וולה, שהיא להם אם צעירה ואחות.והיא גם מופת לאחרים.

 

.

עליבותה של גלות.

 

 

 

בירושלים נפתח בראשית השבוע "הפורום הגלובאלי למאבק באנטישמיות" . הכוונה כמובן, לאנטישמיות בחוץ- בגולה.הפזורה הייתה, הווה ותהיה. ההבדל הוא שכיום מי שמבקש ויכול לעזוב אותה, מכל סיבה שהיא, ואנטישמיות בכללה, יש לו לאן לבוא- למדינת ישראל. מכאן שכיהודי אני מזדהה עם כול יהודי באשר הוא. כישראלי, שבא לכאן מן הגולה, יש לי  ולמדינתי אינטרסים לאומיים מובהקים, אם אלה כוללים פזורה מסוימת, כמו ארה"ב שבה הקהילה היהודית ממלאת תפקיד קרדינאלי בקשרנו עם ארה"ב, קשר שחיוני מאוד לנו, חשובה לי מאוד הזיקה ההדדית. מצד שני גולת רוסיה החדשה –ישנה, היחס המיוחד, מעבר לנושא היהודי, לא מגרה אותי אישית. ציבורית- יש בו כדי לחזק לגיטימיות ולשקם גולה, ולא מן המתקדמות שבה, גם כיום. היא גָלות.

 

כאשר אנו מדברים על גולָה, הכוונה היא למקום פיזי , מדינות שבהן מפוזר העם היהודי- הפזורה. כאשר אנו מדברים על  גָלות, מוצמד למקום גם אפיון, דימוי, אולי סטריאוטיפי, אבל דמות שמאפיינת את הקהילה או את היהודי. בארץ ישראל של פעם וגם בישראל של היום כאשר אנו מבקשים להדביק תווית לאדם שחיי את העבר שלו, אומרים "יהודי גלותי". כמו בהרבה דברים- מפריזים, או משמיצים. אבל ישנם סימני היכר לגלותיות  בגולה. הראשון שבהם הוא הרצון לשרוד בסביבה לא אוהדת,בלשון המעטה, או אפילו בקרב ציבור עוין. משום כך, ואולי זה נשמע פאראדוקסאלי, הגטו שלתוכו הוכנסו היהודים בעל כורחם, הוא זה שבסופו של דבר, שמר עליהם.

 

הרצון, לשרוד  ולהסתדר,  מצא ביטוי הן ברמה האישית והן במישור הציבורי. ככה למשל חוברה התפילה לשלום המלכות ( "הנותן ישועה למלכים") שתכליתה היה גם להוכיח נאמנות למשטר וגם לקוות כי התמורה תהיה בהגנה על הזכות של הקהילה לשמור את אורח החיים היהודי על כול הכרוך בו. במזרח אירופה של פעם, בין לפני המשטר הקומוניסטי ובמהלכו, לא הייתה שום שאלה של מחאה על עוולות שנעשו ליהודים או על פורענויות אנטישמיות. יהודים חיו בחסד, במקרה הטוב.

 

במערב אירופה קיים שוני בין מדינה למדינה. בצרפת, שם האנטישמיות היא גם על רקע לאומני, וגם על רק דתי וכלכלי, תגובת הקהילה היהודית היא נמרצת למדי, והשלטון קשוב למסר הזה, שמועבר במסגרת התייחסות לאומית, בעיקר, אך לא רק .הדיבורים שהקהילה היא פיקציה הם דיבורי סרק.(פיקציה קיימת במקום אחר- ראה להלן) לעומת זאת באנגליה, הקהילה היהודית השנייה בגודלה במערב, האנטישמיות הארסית,  רק החטוטרת שלה בולטת לעין. הרבה מן השנאה, הפתולוגית, מצוי בהסוואה מגוונת, מוצנע. זאת הדרך האנגלית. במקביל גם המחאה של הציבור היהודי, בראש וראשונה באמצעות הנציגות הרשמית שלו "שליחי הקהילות של יהדות אנגליה" היא מתונה. לגוף הזה היסטוריה מפוארת, עשירה ויעילה, אך בכול הקשור במחאה- היא מינורית, בטון. כמו באנגליה.לא צועקים. It isn't done .מנהיג שמרני קורא לביקורים מאורגנים באושוויץ  "גימיק", והקהילה מגיבה ב-"לא יפה".אילו מצא ביטוי הולם יותר ופחות בוטה, אפשר והייתי מסכים איתו.ועוד. מכול האומות הנאורות בעולם דווקא באנגליה בוטל השבוע כול אזכור לשואה במסגרת תוכניות הלימוד משום שהאזכור פוגע באוכלוסיה המוסלמית.אותי זה לא מפתיע.בעבורי קיימות שתי אנגליות.

 

אמריקה היא סיפור אחר לגמרי. הקהילה היהודית בארה"ב ובמידה רבה בשכנתה קנדה היא אקטיבית מאוד ואפקטיבית מאוד בכול הקשור במאבק על זכויות היהודים או במלחמה ללא פשרות נגד האנטישמיות. בראש החץ המיליטנטי בתחום הזה עומדת "הליגה למניעת השמצה".יתרה מזאת, קהילות אלה,רוב מניינם ובניינם,ומוסדותיהם, מהווים עמוד תמיכה איתן , מוסרי ומדיני,  במדינת ישראל מאז קיומה.

 

ומה קורה במזרח אירופה.

 

עיתון "הארץ" מביא באחרונה סידרת כתבות על הקהילות יהודיות במזרח אירופה.בדיווחים אין הרבה חדש. כמו למשל שבפולין אנשים מגלים את שורשיהם היהודיים. אבל יש דברים ישנים שלא תוחקרו דיים, ואם כתב נשלח למקום מן הראוי היה להתחקות אחריהם. הקהילה היהודית בפולין היא ברובה פיקציה. קיים איזה גרעין קטן של כמה אלפים. הקשישים ימותו והצעירים יחפשו להם מקומות מושכים יותר בקרב מדינות האיחוד האירופי שפתוחות בפניהם.

מסעדה "יהודית" בקרקוב

 מלבד זאת, כול ההווה היהודי הוא פיקציה.התיאטרון  היהודי הוא פיקציה. הוא על טהרת פולנים. הכלזמרים הם פולנים. אפילו המסעדות, שבהם מוגשים דגים ממולאים, צ'ולנט, רגל קרושה וכבד קצוץ, הם של פולנים. אם יש פעילות הרי בארגונים של יוצאי פולין  כאן, כמו ארגון יוצאי קרקוב בראשותה של נילי הבר, הפעילה. רבנים ואח"מים מישראל  נוסעים לפולין, מכיוון שהנסיעה והאירוח הם על חשבון הציבור.אשר להשתתפות באירועים קהילתיים, הם שותפים למראית עין שהיא תרמית.

 

פיקציה מוחלטת היא הנציגות היהודית של הקהילה. זאת שימשה, ושעדיין משמשת, כלי בידי השלטונות בכול הקשור ברכוש היהודי הקהילתי בפולין, אשר הנציגות, בהשראת השלטונות, מתיימרת לרשת. מי שרוצה לקבל פרטים, ועיתונאי מן הראוי שיקבלם ממקור מוסמך, מופנה לאיל"ר- ארגון יהודי להשבת רכוש, שיושב בירושלים. שם  ייחשף לפניו  מלוא המידע, הן על הרכוש הציבורי והן על הרכוש הפרטי שהשאירו היהודים בפולין ואשר שוויו כיום נאמד בעשרות מיליארדי דולרים.הוא יקבל גם מידע על מדיניות הכחש והרמייה של ממשלות פולין בסוגיה זאת.

 

אם יש לנו עניין בפולין כיום, זה הנדל"ן היהודי האדיר שנשאר שם, והיחסים הביליטראריים בין ישראל לפולין בתחומים רבים,ביניהם קשרים ביטחוניים. אגב, שני נושאים אלה במהותם יש בהם משום תרתי תסתרי.ישראל הרשמית אין לה עניין לריב על רכוש של יהודים שרובם כבר לא חיים.הפולנים גומלים לנו בתחום הכלכלי והמדיני-ביטחוני. מעבר לכך הם משתדלים לשחזר קצת את חיי הקהילה של פעם. זה מעשה מבורך לעצמו. אך אין בינו לבין חיי קהילה ולא כלום. הקהילה היהודית בפולין מתה, ואלה המגלים את שורשיהם לא יקימו אותה לתחייה.

 

אשר לשכנתה ממזרח. רוסיה הצארית, או ברה"מ הקומוניסטית, היו אכולות אנטישמיות מן המסד ועד לטפחות. חידה היסטורית היא כיצד דווקא מקומות האלה, רוסיה, פולין, אוקראינה, ביילורוסיה,  היוו במשך  מאות שנים בסיס התיישבות של הרבה  יהודים, בשעה שהרדיפות נגדם היו החמורות ביותר בכול העולם, למעט בתקופת האינקוויזיציה הספרדית. התשובה אולי היא כי היהודים נוצלו היטב, כמתווכים, גם עם המערב,  בשרות האוליגארכים, האצילים והפאנים. גם כיום, ברוסיה לא שולט שלטון דמוקרטי.  הממסד הוא אוטוריטארי, אוליגרכי, רוסי לאומני מעורב בדת הפרבוסלאבית. משטר דו פרצופי בכול הנוגע בהקשר המזרח תיכוני.אם היה צורך בתזכורת, זאת ניתנה על ידי שר החוץ לברוב, אשר אמר כי הפלשתינאים, עשויים ללכת בעקבות קוסובו.היענותה של מוסקבה להזמנת השרה אברהם להשתתף באירועי ה-60 למדינה, לא ישנה כהוא זה, את צביעותה של רוסיה.

בית העלמין היהודי בסנט פטרבורג

 זה הכוון שאליו הולכת מוסקבה החדשה, אף כי כלפי פנים היא תגלה רגישות מה בנושא היהודים. אלה, לאחר נפילת הקומוניזם, החלו , בעזרת יהדות המערב, ובעקיפין  גם בעזרת ישראל,  בשיקום חיי הקהילה. רבים מן העולים לישראל, בשנות השבעים ובעיקר בשנות ה- 90 חזרו לרוסיה, ומהם הגיעו להישגים כלכליים וחברתיים מרשימים. זאת בתנאי שהם משתלבים ברקמה השלטונית. הם משתלבים. דמוקרטיה מעניינת אותם כאן. לא שם. כמובן שהאנטישמיות, שמעולם לא דעכה ברוסיה גם לא תחת השלטון הקומוניסטי, כאשר הייתה אסורה על פי החוק,  זכתה למבער חדש: לאומנות בשילוב דת ושנאת יהודים לשמה נוסף על קנאה כלכלית .

 

אבל, כול עוד אין פוגרומים, זה לא מפריע ליהודים, כפי שהשלימו עם האנטישמיות פעם. עד כדי כך הם חרדים לעילה להעלאת להבת האנטישמיות, שבדיווח בעיתון "הארץ"  ( 22 בפברואר 2008) נמסר כי לנוכח השמועות על שורשים יהודיים של המועמד לנשיאות, דימיטרי מדוובדב, יש חשש בקרב הקהילה שדווקא בשל כך האנטישמיות תגבר.

אם מדוובדב הוא חו"ש ממוצא יהודי,"זה רע ליהודים"

 נציג של הקהילה מצוטט כמי שהתבטא כי "דווקא במקרה זה כאשר מדובר בנשיא הבא, עדיף לקהילה היהודית שהוא לא יזדהה כיהודי כדי שלא למשוך אש". הרב הראשי מטעם, הרב ברל לזר, סרב להתייחס, ורק ציין כי "מדוובדב הוא מועמד מצוין" . נו,  שיגיד שהמינוי של הנשיא הנוכחי הכול יכול, והכול יוכל, וולדמיר פוטין, הוא לא מועמד מצוין. עוד זה חסר. הנה, החיידק הישן. שלא יגידו  במוסקבה ולא יעלילו בחוצות סנט פטרבוג. שקט. על תעירו ואל תעוררו. אנחנו לא רוצים רעש.

 

זה מזכיר לי סיפור מימי ילדותי  מביתנו  ומכורתי פולין. אנו גרנו בכיכר העיר בבנין של המשפחה בקומה הראשונה, וגם העליונה.( לפנים כיכר השוק ) ואחת המרפסות השקיפה על הכיכר כולו. בכיכר, בעיקר בעברו השני, נערכו בין היתר מצעדים צבאיים לרגל אירועים  לאומיים. האחרון שבהם נערך.ב- 1938 כאשר פולין הרודנית קבלה בשמחה  מן הנאצים(לתקופה של שנה בלבד)  נתח מן הסודֵטים בדרום על גבול סלובקיה של ימינו, לאחר שאלה כבשו את צ'כוסלובקיה. אחי הקטן, שמוליק,  שהיה אז בן 6 עמד על המרפסת והצביע בכוון למצעד. העונש של הסבתא, פייגה השלישית, היה סגירת המרפסת בשבילו למשך שבוע. ראשית, ילד לא מצביע מול אנשים. שנית, וזה היה חמור לאין ערוך, ילד יהודי לא מצביע על מצעד פולני( שצעד במרחק 250 מטרים מן הבית).

 

על משקל אמירתו הידועה של א.ב. יהושע, ביחסי אל הגולה אני ציוני טוטאלי, מכיוון שאני פה. היהודים בניכר הם ,ברובם, חובבי ציון. מי שנשאר בגולה, אני מאחל לו חיים נוחים אך בעיני הוא אינו ציוני והוא לא מוסיף לחוסני כאן בארץ. העובדה כי השנה העלייה לארץ היא הנמוכה ביותר מזה שני עשורים, מחייבת גם אותנו  למחשבה, אבל היא מראה על פריחתה מחדש של הגולה. אשר לגָלות, סממניה  הם כפי שהיו :חשש מפני הגוי, הצנע שבת ולכת שמא תעורר שנאה וקנאה, ההתרפסות בפני השלטון וחרדה שהמציאות תשתנה. לא צריך לתת עילה, לא  בהצבעה באצבע ולא בנשיא ממוצא יהודי. יש תופעות רבות שעלולות לערער את מעט הביטחון שהושג. הפורום שמתכנס בירושלים , שיסלח לי, תועלתו לא ברורה לי,  אך בוודאי הוא לא ישָרש משהו שמושרש וגלותי. זאת הגולה וזאת העליבות של הגלות. באיראן, למשל, הקהילה היהודית, בחסותו של חמינאי ואחמדנג'ד,  ממש "מאושרת".

 

"הפרוטוקולים(המשוכתבים) של זקָני טהראן"

 
 
"איך אתה יכול להסביר את הסתירה בין הקביעה הבלתי ניתנת לערעור ב"פרוטוקולים של זקני ציון" שליהודים מיוחסת יכולת בלתי נדלית וחובקת עולם בשעה שהם לא הצליחו למנוע את השואה,  כלומר:  השמדת ששה מיליונים מעמם"? שאלה גברת אחת את פרופסור ריצ'רד לאנדס מאוניברסיטת בוסטון.  לאנדס הרצה במרכז למדינה ולחברה בירושלים,  בנושא:"תיאוריות  של קונספירציה אנטישמית,  הפרוטוקולים של זקני ציון, ומלחמות התרבות של המאה ה- 21 ". פרופסור לאנדס השיב לה במשפט אחד:  "הם יגידו לך שהיהודים הם  שיזמו את השואה כמנוף לקידום צרכיהם, כאמצעי להשפעתם בעולם."
 
כך,  במשפט אחד,  טמונה הליבה של המפלצת האנטישמית החדשה אשר זרועותיה שלוחות כמעט לכל מקום בעולם והזיקוקים שלה האירו באחרונה את שמי טהראן.  אילו אחמדינג'אד היה במקום  מן הסתם היה סותר את השאלה הזאת,  בקובעו  שהנה עוד נימוק שלא הייתה שואה וכי היהודים אכן המציאו אותה לצרכיהם.
 
בספרה "השקר מסרב למות- מאה שנה לפרוטוקולים של זקני ציון". (הוצאת "דביר" 2005) ציינה המחברת , השופטת בדימוס הדסה בן עיתו ,  את שנת 1905 כשנת המצאת העלילה. אולם למעשה,  הבסיס למסמך האנטישמי הנפוץ ביותר בעולם הוא פרסום משנת 1856 של הסופר הצרפתי אז'ן סי- Eugene Seu.   אז'ן סי מייחס את המזימה לישועים נגד האנושות.  המסמך שימש מסה סטירית בצרפת,  ובגלגול גרמני של הסופר הרמן גשדה Herman Goedsche  מופיעה בו חבורה של רבנים שמתכנסים פעם במאה שנים בבית העלמין העתיק בפראג,  כדי לחרוש מזימות מרושעות נגד העולם הנוצרי.
 
בראשית המאה ה- 20  כשהוקם הפרלמנט הרוסי והכוחות הליברליים יצאו נגד המלוכה,  המשטרה הרוסית החשאית יזמה את הפצת המסמך המסמל את הקנוניה היהודית כנגד כוחות החוק והסדר.  כומר רוסי בשם סרגיי נילוס קבע חד משמעית שהפרוטוקולים מקשרים בקשר נסתר את הציונים נגד העמים שבקרבם הם יושבים. כשהדסה בן עיתו מתייחסת למאה שנים, הכוונה היא לאותה "מזימה",  שהמציאה המשטרה החשאית הרוסית.
 

כריכה קלאסית

רוב הפגעים הרעים שאירעו באירופה מיוחסים לאותו "קשר" יהודי.  בראשם –  תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה.  בחממה של תפיסה זו צמח אדולף היטלר.  היום כבר לא צריך את היטלר לשיווק "הפרוטוקולים של זקני ציון".  לתורה הזאת יש הרבה חסידים באירופה במדינות ערב ובעולם המוסלמי –בראש וראשונה באיראן החומייניסטית. הממשלות שם עומדות מאחורי הפרסומים ואף תומכות כספית בהוצאות לאור.
 
עד להקמת המדינה שימש המסמך כתב פלסתר נגד היהודים.  מאז הקמת המדינה הוא משמש נשק ,בעיקר,כלפי מדינת ישראל.  לעתים יש גם היבט ביזארי לפופולאריות של מסמך שטנה זה. כך למשל,  משלחת של אישים יפניים שהגיעה לארץ בשנת 1960, ראתה לנכון להביא לארץ תרגום יפני של "הפרוטוקולים של זקני ציון",  בהנחה שהדבר יחמיא למארחים הישראליים. שערו בנפשכם  כמה היו נבוכים האורחים  כאשר המארחים הסבירו להם את פשר המסמך.
 

כריכה מודרנית

השיחה עם פרופסור לאנדס, שהוזכרה בראשית המאמר, נסבה על שורשי "הפרוטוקולים של זקני ציון".  בייסוד המסמך המזויף הזה,  מצויים הקשרים ההדוקים שבין צורות שונות של אמונה אפוקליפטית וקונספירציה בינלאומית אשר בה היהודים הם האלופים במשיכת חוטים אנטי נוצריים. תיאוריות אלה של הקונספירציות היודיאופוביות ככוח מניע נגד המשטרים, רובם אוטוריטאריים או טוטאליטריים,  זכו לתחייה מחודשת במאה ה- 21. אלא שהאנטישמיות החדשה היא באופן פרדוקסאלי מוצר שעטנז שבין הימין הדתי הקנאי,  השמאל הרדיקאלי והעולם הערבי והמוסלמי.  מין ברית בלתי קדושה נגד ישראל. לכל זה מצטרף חידוש נוסף,  שבאמצעותו אפשר להפיץ את הרעל האנטי ישראלי: האינטרנט.
 
אנטישמיות בחסות האינטרנט
 
במאמר בשם "שנאה סיברנטית ואנטישמיות", פרסום שראה אור ב"מרכז הירושלמי למדינה ולחברה" , כותב מייקל וויין כי הגידול שחל במספר האתרים ומדורי הצ'טים באינטרנט,  אשר מקדמים גזענות ואנטישמיות,  הפך למוקד דאגה בקרב מדינות וארגונים בינלאומיים.  אתרים אלה מאפשרים לקבוצות קיצוניות ואף לתנועות טרור לקדם את ענייניהם ולשמש במה לפרסום מסרים של שטנה כנגד היהודים בכלל ומדינת ישראל בפרט. עוד עולה מהמאמר כי מלבד שיווק התפיסות שלהם מעל דפי האינטרנט,  הקבוצות הגזעניות מגדילות את החשיפה שלהן באמצעות פרסומים מודפסים  במסגרות ענק בארה"ב. מנגד,  במדינות אירופה הם מנועים מלעשות זאת,  מחשש כי הפרסומים יגרמו להסתה גזענית ולאלימות. לא מעט חיכוכים משפטיים נוצרו בין ארה"ב למדינות אירופה בנושא זה.
 
המגפה הסיברנטית הזאת התפשטה למימדים כאלה שהובילו את מדינות אירופה והמערב לחוקק חוקים הקובעים כי הסתה באינטרנט מהווה מעשה פלילי. יחד עם זאת,  הגורמים השליליים האלה עדיין מוצאים דרכים להפצת השנאה.  גם ברוסיה, שבה קיימת אנטישמיות גלויה, הצהירו השלטונות כי  בכוונתם להילחם בנושא הפצת השטנה באינטרנט.
 
באתר האינטרנט של העיתון 'גלובס' סיפר מעיין כהן, (ב-13.11.06)  כי בסקר שנערך באתר stormfront, האתר האנטישמי הוותיק ביותר ברשת (שהוקם ב- 1995) נשאלה השאלה:  מי היה המנהיג הגדול ביותר במאה ה-20 .  50% מן הנסקרים השיבו: אדולף היטלר.  בסקר אחר נשאלה השאלה: האם אתה נגד ישראל או נגד התמיכה האמריקנית בישראל?. 52% מן המשתתפים הצביעו  נגד התמיכה האמריקנית בישראל, 38% חשבו שלישראל אין בכלל זכות קיום ורק 6% מרוצים מן המצב הקיים.
 
לדברי אלי הכהן, עיתונאי ומנהל מכון נטוויז'יון לחקר האינטרנט,  ברחבי הרשת פועלים כיום אלפי אתרי שנאה שהמגמות השולטות בהן הן שמאל רדיקלי,  ימין רדיקלי,  קיצונים מוסלמים, אנרכיסטים ומכחישי שואה.  בהרצאה שנשא ביום עיון של האוניברסיטה הפתוחה בנושא שנאה דיגיטאלית גילה אלי הכהן כי מפעילי  אתרי השטנה הללו משתמשים בכל האמצעים שעומדים לרשותם כדי לקדם את האג'נדה האנטי ישראלית.  לדבריו, הם עושים זאת בהצלחה מקוממת.
את האתרים האלה אפשר למצוא במנועי החיפוש הפופולאריים בעולם כמו "גוגל" , "יאהו" וכד'. באתר של הקבוצה "ילדים למען  היטלר" אפשר למצוא "הוכחות" מצולמות לכך שלא הייתה שואה בכלל.
 
ד"ר בועז גנור, מומחה ללוחמה בטרור מהמרכז הבינתחומי בהרצלייה כותב כי הג'יהאד הגלובאלי פונה לכל אותם מהגרים, דור שני באירופה, שמרגישים מנוכרים במדינות בהן הם חיים, ומעודד אותם להיות אקטיביים יותר. אקטיביזם פירושו לא רק פעילות בתוך אירופה אלא גם מחוצה לה.
 
האירופאים יושבים על הגדר
 
ריק ואן דאם -Rijk van Dam, המנהל האקזקוטיבי של הקואליציה האירופית למען ישראל, היה בעבר חבר הפרלמנט האירופי אשר ייצג מספר מפלגות נוצריות בהולנד. בשיחה עם ד"ר מנפרד גרסטפלד, חוקר נושא האנטישמיות, הוא תיאר את התמיכה האירופית בישראל באופן הבא:
 
 כ-20% מחברי הפרלמנט האירופי הם ידידי ישראל,  20% הם פרו פלשתינאים מובהקים,   60% הנותרים יושבים על הגדר. זאת ועוד – בזמן שחלק מידידי ישראל נותנים ביטוי לעמדתם, הרוב שומרים על פרופיל נמוך. במילים אחרות: אין זה באופנה להיות פרו ישראלי גלוי.
 
לא מכבר פורסמה עצומה מטעם ארגון בינלאומי שנקרא: "חברי האקדמיה למען שלום בין ישראל לפלשתין". במסמך שפורסם ישנה ביקורת קשה כלפי ישראל  וכן גינוי לצה"ל על כך שהוא מבצע הרג המוני ללא כל פרופורציה בתגובה לחטיפתו של חייל ישראלי.  לחינם תחפש בעצומה מילה
 
על הרג אזרחים ישראליים מירי קאסאמים או פעולות אחרות נגד אזרחים תמימים מצד ארגוני טרור פלשתינאים. ה"איזון" בא לידי ביטוי, כביכול, בגינוי "לכל סוג של אלימות נגד אזרחים."
 
במסמך מסכם על  "מדיניות אירופה בעקבות מלחמת לבנון" כותב ד"ר  גרסטפלד כי "קובעי המדיניות בישראל חייבים להבין שאירופאים רבים תמיד יתמכו בערבים בין אם ידם על העליונה או על התחתונה, שכן הם מזמן איבדו את היכולת להבדיל בין פושעים לבין קורבנות, בין דמוקרטים או טרוריסטים. משום כך, גם במצבים של איום גדול לישראל, אירופה תישאר בדרך כלל ניטראלית".
 
גישה זו מאוד פסימית בכל הקשור באירופה וישראל. ד"ר גרסטפלד אמנם יכול להיות מוגדר כנמנה עם הימין האקדמי המתון בישראל, אך קביעתו ללא ספק מבוססת על נתונים בדוקים.
 
הנתונים לא נאספים רק באמצעות סקרים או מעקבים. הם כלולים גם בכרוניקה יומיומית שמתועדת בתקשורת.  כא
שר נשיא צרפת, ז'אק שיראק, מצהיר שקיימת אנטישמיות חריפה בארצו והוא עושה הכול כדי למגרה, הוא דובר אמת.  אולם,  כאשר אנטישמיות מן הסוג של ה"פרוטוקולים של זקני ציון" מושרשת בחלקים בקרב הציבור,  אזי גם הפסד של קבוצת 'סאן ג'רמיין' הפריסאית ל "הפועל תל אביב",  גורמת להתפרעות אלימה של אוהדים צרפתיים.  רבים מהם גלוחי ראש,משתתפי כנס טהראן, שקראו לעבר שחקני הפועל: "יהודים מסריחים",  "מוות ליהודים" "לה- פן לשלטון".
 
 נכון שגם אצלנו יכולים חוליגאנים מבין ה"אוהדים" להשמיע דברי בלע כלפי שחקן ערבי,  אבל זה לא יגיע לכלל מהומה אנטי יהודית או ערבית . מתברר שזו רק דוגמא אחת מיני רבות. על פי נתונים רשמיים (דניאל בן סימון- "הארץ"  28.11.2006 ), בחמש השנים שקדמו לאינתיפאדה השנייה נרשמו בצרפת 16 תקריות אנטישמיות,  בעוד שבחמש השנים שלאחריה – 672. משרד הפנים הצרפתי מצא שהסיכוי של יהודי להיות קורבן לתקיפה גדול פי 44 מזה של מוסלמי או שחור.
 
הכיבוש כ"ערך מוסף" לאנטישמיות
 
אין כל ספק כי הכיבוש הוא סוגיה כבדת משקל בקרב ציבור רחב באירופה ומחוצה לה, קהל שלא שייך לאנטישמים הכרוניים. אסור להתעלם מהיבט זה.בריאיון עם כתב הטלוויזיה בוושינגטון,ירון דקל,("רואים עולם" 16.12.2006)  ציין נשיא ארה"ב בעבר ג'ימי קרטר כי הכיבוש דומה לאפרטהייד של דרום אפריקה. הריאיון נערך לרגל פרסום הספר של קרטר: "פלסטין- שלום ולא אפרטהייד". זאת הגדרה מופרכת יש לומר.הוא הודה בריאיון שיש באזכור האפרטהייד אלמנט פרובוקטיבי, ואף פרסם מכתב התנצלות.
 
כמה מילים על ג'ימי קרטר.הוא בשום אופן איננו אנטי ישראלי.הוא הדגיש בשיחה עם דקל,את הצדק ההיסטורי שהוא ראה בהקמת מדינת ישראל.הוא פוליטיקאי בעל יושרה- דבר נדיר. אולי הוא נאיבי בעולמנו.אבל הוא יירשם בהיסטוריה כמי שהביא שלום בין ישראל למצרים ובכך הסיר את המצור המדיני והפיסי מצד שכנותיה של ישראל.הוא איננו  ג'יימס בייקר. גם בייקר הוא לא אנטי ישראלי, אלא לפי תפיסתו פרו אמריקאי והשקפתו היא גם בעד ישראל לטווח הארוך.קרטר הוא גם אוניברסאליסט מובהק, וגם הומניסט.
 
עם זאת, הדיווחים על מצב הפלשתינאים ועל הרג חפים מפשע, גם אם הדבר קורה כחלק ממערכה ישראלית נגד הטרור, משפיעים על דעת הקהל בעולם. אנחנו כיהודים בכלל וכניצולי שואה בפרט חייבים להיות רגישים להיבט הזה. מה שניתן להסברה צריך להסביר ומה שניתן  למנוע חייבים למנוע בכול דרך אפשרית. יחד עם זאת יש לקחת בחשבון שלא כל המותחים ביקורת על מדיניותה של ישראל בשטחים הם אנטישמיים או אנטי ישראליים.
 
די במקרים בודדים אך בולטים, אשר מתפרסמים בארץ ובחו"ל, כדי להעלות את להבות האנטי ישראליות והאנטישמיות. הדבר משמעותי עוד יותר בשעה שהממשלות באירופה נאבקות נגד תופעות של גזענות ואנטישמיות בייחוד לאור השינוי שחל בהתייחסות האירופית לשורש הבעיה במזרח התיכון. עליית החמאס ברשות הפלשתינית, התקפות החיזבאללה בצפון והקטיושות בדרום החלישו את התמיכה בפלשתינאים בראש ובראשונה בארה"ב, אבל גם באירופה, שם קיימת בקרב הציבור יתר הבנה לעמדתה של ישראל.

מוקד חשוב אחר הוא הקמפוסים בארה"ב, בהם יש השפעה ניכרת לארגונים פלשתינאיים על רקע המתרחש בשטחים. ארגון הסטודנטים היהודיים "הלל" עשה רבות בתחום ההסברה ועשיית נפשות לישראל, אבל לנוכח אירועים חריגים, הם נתקלים בקשיים.

תהיה זאת טעות לחשוב שביקורת בישראל בנושא זכויות אדם משמשת רק את האנטישמים. הם לא זקוקים לזה. לעומת זאת הפרו ישראלים או אפילו הניטרליים רואים בכך תעודת כבוד לחברה הישראלית. כך למשל, בארגוני זכויות אדם ברכו על דבריו של היועץ המשפטי לממשלה,מני מזוז, שאמר לאחרונה כי  מצב אכיפת החוק כלפי המתנחלים בשטחים הוא ירוד מאוד. בהודעה המצוטטת של ארגונים אלה נאמר:"אנו מברכים על הודעתו של היועץ המשפטי שרשויות האכיפה כושלות לחלוטין בפעולתן נגד ישראלים הפוגעים בפלשתינאים וברכושם".
נטייה חיובית זאת היא, לדעתי ,מאוד שבירה ורופפת מאוד, עדיין לא מושרשת, ואנו חייבים לטפח אותה. בהשוואה לקוראים הנאמנים של "הפרוטוקולים של זקני ציון ", ושל "הפרוטוקולים של זקָני טהראן", אלה שקוראים את נאומו של מזוז ומשבחים אותו, הם, לצערנו,לא הרוב המכריע. בחזית  הזאת הניצולים, כגורם ציבורי, חייבים להוביל.להם הזכות והחובה. העולם מכיר בשניהם.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

ה"פירר הקטן מטהראן"- כתבה מועתקת נוכח הידיעות על טלאי צהוב באיראן

 

ה"פיהרר" הקטן מטהראן
.

וכך נאמר שם:" חיי היהודי כטפיל בגופם של אומות אחרות….סופו שהדבר לא רק יביא לקץ החופש של העמים המדוכאים על ידי היהודים, אלא גם הקץ של טפיל זה בקרב העמים שבהם הוא מצוי. אחרי המוות של קורבנו -הערפד,במוקדם או במאוחר, ייכחד אף הוא"

מתוך ה Mein Kanph – פרק ג' " על "אומה וגזע" של אדולף היטלר. היטלר כתב את ספרו בהיותו במעצר במצודת לנדסברג באמצע שנות ה-20 של המאה הקודמת , כאשר הנאצים טרם השתלטו על גרמניה,הרייך השלישי טרם היה חמוש עד שיניו,לא היו לגרמנים לא לוויינים,לא טילים,ולא פוטנציאל גרעיני.

נשיא איראן מחמוד אחמינג'אד לא זקוק היה לספר שלם כדי להכריז ש"יש למחוק את ישראל מן המפה". הופתעתי מאוד שמכל הפרשנויות הראשונות לקולא,שהושמעו כאן ובעולם,איש לא ביקש לתרגם את ההצהרה מילולית.כלומר.מה האיש אמר בסך הכול? למחוק את ישראל מן המפה.אז מה? הרי יש מדינות רבות בעולם המוסלמי שעל המפה שלהם מדינת ישראל לא קיימת.

האו"ם,מועצת הביטחון ומדינות רבות גינו את ההצהרה,והדיפלומטים של איראן עשו לריכוך ההצהרה. שר החוץ שלנו סילוון שלום אף התבשם שהפעם העולם הגיב וזאת בשל שיפור מעמדה של ישראל בעולם.

כל השוואה בין הצהרה של נשיא קנאי חשוך בטהראן לבין היטלר לוקה בהרבה חסר.כל השוואה בין הנסיבות אז לנסיבות של ימינו,אף היא לא נכונה.ומלבד זאת יש מדינת ישראל שאינה נעדרת יכולת להגן על עצמה מפני בירת הטרור והקנאות האיסלמית על מצעדיה דמויי "מצעדי אווז", על טיליה,לווייניה ואף ההכנות לפיתוח נשק השמדה המוני,כולל נשק אטומי.

העובדה שהמוסדות הבינלאומיים ואישי מדינות גינו את ההצהרה,מי בטון בוטה ומי בטון רפה,היא חיובית לעצמה אך אין בה חדש.הם גם גינו בשעתם את הנאצים,אך לא עשו מאומה כדי לבלום אותם.הסוף ידוע, ואלמלא קם מנהיג כמו צ'רצ'יל שהנהיג אומה נחושה כמו בריטניה- המציאות הייתה שונה.יתרה מזאת,אותו עולם נאור עמד מנגד כאשר התבצעה השואה במלוא היקפה,ולא עשה דבר,או מאמץ, לשים לה קץ.

השאלה היא לא מה אומרות פריז וברלין אלא מה יעשו גרמניה וצרפת,"המתווכים ההגונים" בנושא הגרעין האיראני,לאחר הצהרה זאת. מה תעשה רוסיה הצבועה שהאינטרסים הפוליטיים והכלכליים,מזינים את היכולת הצבאית של איראן.באותו זמן הם מגנים את ההצהרה.זה לא עולה להם פרוטה שחוקה.איראן מצידה לא מגנה את הרג המוסלמים הצ'צ'נים,שעליהם,בין היתר, היא מתיימרת להגן.כמנהג סוחרי סוסים.

המשטר הקיים כיום באיראן אכן הופך אותה ל"מדינת רשע" ,כהגדרתו של הנשיא בוש.היא הרבה יותר מסוכנת מעיראק.לא רק לישראל אלא גם לעולם הערבי, ברובו,למעט סוריה. זאת מערכה שלא רק מדינת ישראל צריכה לנהל אותה אלא כול יהודי וכל אדם שוחר שלום בעולם כולו. יש לברך על כל צעד שעשה משרד החוץ ושליחיו להאיץ במדינות ובגורמים בינלאומיים לגנות את ההצהרה הנפשעת הזאת.אבל אין להסתפק בכך.וזה אמור גם בנו,כיחידים,תושבי המדינה וידידיה ברחבי העולם שאיתם אנו מקיימים קשר בין היתר קשר וירטואלי.

יש להפיץ את המסר ,כל אחד בסגנון שלו,בשפה המובנת למכותב בארץ אחרת.יש לרתום מיליונים למען ש"המן הרשע" של ימינו לא יתקרב אפילו לשולי מימוש האיום.זה נחש שאת גולגולתו יש לרוצץ בטרם יגדל ויהווה סיכון נוראי ליקום כולו.

פורסם ב 29 באוקטובר 2005 23:05 במדור רשמים