ארכיון קטגוריה: אמנות

לֶני

מלאת מאה שנה להולדתו של לנארד ברנסטיין ,מגדולי המלחינים של דורנו.

מאות אלפים אנשים שעמדו לאורך רחובות מנהאטן ,רבבות  שצפו מן החלונות ואלפי פועלי בנין ממרום הפיגומים- הריעו וצעקו "באי באי לֶני " –  כאשר עבר  ארונו של לנארד ברנסטיין, המלחין שהביא לעולם את "סיפור הפרברים", של עירם – ניו יורק. ברנסטיין הלך לעולמו בסוף אוגוסט 1990 .חמישה ימים לאחר שעמד על דוכן פסטיבאל המוסיקה בטאנגלווד אשר במדינת מֶסֶטשוּסֶטס וניצח, בין היתר, על הסימפוניה השביעית של בטהובן שהמלחין הגדול ראה בה אחת היצירות הנשגבות שהוא חיבר.

 

ברנסטיין נולד בשנת 1918 ולציון מאה שנה להולדתו נערכים ברחבי העולם אלפי אירועים, לרבות בישראל.כחובב מוסיקה ,לנארד ברנסטיין היה והווה אחד המלחינים האהובים עלי. במקרה, בשל התפקיד העיתונאי שמלאתי , ברשות השידור, בארץ ובשליחות לאמריקה, התוודעתי אליו. ראיתי בו לא רק מלחין ענק בן זמננו אלא גם בן אדם במלוא מובן המילה- חם, רגיש, אמפתי לבני אדם, יהודי גאה וידיד גדול של מדינת ישראל.

ברנסטיין היה קודם כל מנצח גדול  שבמשך מחצית המאה היה אחראי לביצועים מעולים של היידן ומאהלר, ברטוק וסטרווינסקי. הוא היה יוצר מדהים. הוא יצר את "סיפור הפרברים", הלחין יצירות לבלט, לאופרה ולסרטים. הוא כתב יצירות לתזמורות, להרכבים של כלי נגינה, למקהלות, לזמרים. הוא היה נגן פסנתר מוכשר. הוא היה חלוץ בשידורי מוזיקה בטלוויזיה. הוא היה מרצה באוניברסיטת הרווארד, כותב ופעיל זכויות אדם. הוא היה בעל, אב, מאהב. הוא היה יפה תואר. הוא הופיע למטרות צדקה והיה ,כאמור ידיד גדול של ישראל.

אגדת ברנסטיין תחילתה  ב-14 בנובמבר 1943. המלחין בן ה-25 חזר ממסיבה לאחר הצגת הבכורה של "אני שונא מוזיקה" – מחרוזת שירים פרי עטו – ושכב לישון. צלצול הטלפון העיר אותו. המנצח הדגול ברונו וולטר חלה וברנסטיין, שהיה מזה חודשיים עוזרו בפילהרמונית של ניו-יורק, התבקש להחליף אותו בשעות אחר-הצהריים בקונצרט מיצירות שומן, וואגנר ושטראוס שהועבר בשידור חי ברדיו. לא היה זמן לחזרות. ברנסטיין לבש את החליפה הטובה היחידה שלו ויצא ל"קרנגי הול". אמריקה חיפשה אז דמות מוזיקלית שתוכל להכניס אנרגיה תוצרת בית לקלאסיקה האירופית, וכעת מצאה אותה- כותב השבועון  הבריטי והבינלאומי-"אקונומיסט".. 

"ברנסטיין אהב את כל סוגי המוזיקה. בתו ג'יימי זוכרת כיצד נהנתה להקשיב עימו ל"חיפושיות": הוא היה משוגע עליהן ואמר "למדתי על מוזיקה מהקשבה לחיפושיות יותר מאשר בכל דרך אחרת". המוזיקה שלו עצמו, בין אם נועדה לברודווי ובין אם נועדה לאולמות הקונצרטים, הייתה מחשמלת ופרצה דרכים שלא היו נסללות בלעדיו. הוא היה חלוץ גם בכך שבניגוד לקלסיקונים גדולים אחרים, ברנסטיין לא נותר במגדל השן אלא התחבר למציאות של  פעולות צדקה וזכויות האדם שלו שהם הקדיש חלק נכבד מזמנו. "כל חייו הוא האמין שעל-ידי יצירת יופי והפצתן לכמה שיותר בני אדם, אמנים יכולים לשנות את המאזן לטובת השלום והאחווה", אומרת ג'יימי.שמצוטטת ב- "אקונומיסט". לאחר רצח קנדי הוא הכריז: "תשובתנו לאלימות היא ליצור יותר מוזיקה, יותר יפה, יותר מושקעת". אחרי נפילת חומת ברלין הוא ניצח בברלין על הסימפוניה התשיעית של בטהובן, תוך החלפת המילה "שמחה" ב"חרות". היצירה הסימפונית "קנדיד" הייתה התרסה נגד המקרתיזם בארה"ב.

דעותיו הפוליטיות משכו את תשומת לב הבולשת הפדרלית, ה- אפ בי איי, אשר ראשה אדגאר ג'יי הובר נודע ברדיפת כול מי שהייתה לו זיקה כלשהי לגופים בינלאומיים ליברליים, כולל אנשי ממשל. הובר גם נודע כמי שבאופן אובססיבי אוסף חומרים אישיים מביכים נגד אנשי ממסד בכול הרשויות, ובעיקר פרטים אישיים אינטימיים אשר שימשו אותו כאמצעי סחטני .מבחינה  זאת ברנסטיין היה על הכוונת בהיותו הומוסקסואל, בעצם בי -סקסואלי, שהיה לו מאהב גם בישראל. בהקשר זה -אחת מאותן תופעות מוזרות בהיסטוריה,היה  הגילוי  שהובר עצמו היה הומו.

 אשר לברנסטיין  הוא היה  נתון במאבק מתמיד בין היותו הומוסקסואל לבין רצונו להיות איש משפחה, בעל ואב אוהב. רעייתו פליצ'יה ידעה על נטיותיו וכתבה לו ב-1951 שהיא מקבלת אותו כמות שהוא; הם נותרו נשואים בקשרי אהבה  עד מותה כמה שנים לפניו .

ברנסטיין סרב להיות סָפָר.

"אם היית גברת אפנתית במסצ'וסטס של שנות ה-20 במאה הקודמת, היה רק מקום אחד בו יכולת לקבל סלסול תמידי לשיער: במספרה של שמואל ברנשטיין, אשר ציפה מבנו לואיס להמשיך בדרכו. אבל ללואיס  היו שאיפות אחרות-כותב ה- "אקונומיסט". ברנסטיין נולד בלורנס שבמסצ'וסטס למשפחה יהודית אשר מקורה ברובנו שבאוקראינה. סבתו התעקשה ששמו הפרטי יהיה לואיס, אך הוריו העדיפו לקרוא לו לנארד ושמו שונה רשמית ללנארד . בהיותו בן עשר הוא מצא את עצמו נמשך בחבלי קסם לפסנתר של דודתו קלרה. כשהיה בן שש-עשרה- נגינת פסנתר ששמע באחד הקונצרטים שאליו לקח אותו אביו, שבתה את לבו של ברנסטיין בקסמה, והוא החל ללמוד נגינה על פסנתר בגיל צעיר. כילד למד בבתי הספר גאריסון וביית הספר הלטיני של בוסטון. אביו השתלטן התנגד לבחירתו של בנו במוזיקה כעיסוק לחיים וחדל לממן את שיעוריו. למרות זאת החל ברנסטיין ללמד ילדים בשכונה תמורת דולר לשיעור וכן לנגן בסופי שבוע בחתונות תמורת "שני דולר ואצבעות שותתות דם"   כפי שהגדיר זאת אחד העיתונים. לאחר סיום לימודיו בבית הספר הלטיני של בוסטון ב-1935, המשיך ברנסטיין את לימודיו באוניברסיטת האררווארד, שם למד מוזיקה אצל וולטר פיסטון, ואחר כך המשיך במכון קרטיס למוזיקה בפילדלפיה, שם מורו לניצוח היה פריץ ריינר. במהלך שנות לימודיו בקרטיס המשיך גם בלימודי פסנתר.

המנצח הגדול.

 ברנסטיין זכה להערכה רבה כמנצח, מלחין, פסנתרן ומחנך וניצח על רבות מהתזמורות המובילות בעולם. ב- 1947 הוא ניצח בתל אביב, בפעם הראשונה, על התזמורת הפילהרמונית הישראלית עוד בתקופת המנדט הבריטי ובכך החל את הקשר האמיץ  עם ישראל. באחת הזדמנויות, הוא אמר לי פעם, בניו יורק, כי הוא מתרגש תמיד לקראת בואו לישראל- שהוא רואה בה ביתו השני. הוא הוסיף בחיוך ממזרי never a dull moment there – אף פעם לא משמעם אצלכם. בשנת  1948 במהלך מלחמת העצמאות ברנסטטין הגיע לארץ וניצח על התזמורת הפילהרמונית הישראלית בפני חיילים בקונצרט פתוח שנערך בעיר העתיקה של באר שבע.

bernstein with israeli philharmonic before soldiers in ber sheva 1948israel philharminc 80 ann photo haaretz.jpg

מימין ברנסטיין במהלך מלחמת העצמאות בפני חיילים בבאר שבע.(צילום וויקיפדיה) משמאל ברנסטיין עם הפילהרמונית הישראלית במלאת 80 לייסודה.(צילום "הארץ")

ב-1957 ניצח על קונצרט הפתיחה של היכל התרבות בתל אביב; במשך השנים ערך שם הקלטות רבות עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. בדצמבר 1963 ביצע עם תזמורת זו בביצוע בכורה עולמי את הסימפוניה השלישית שלו  "קדיש",  עם זמרת הסופרן ג'ני טוראל, הקריינית חנה רובינא, מקהלה מעורבת ומקהלת הילדים על שם צדיקוב. במהלך החזרות על "קדיש" הוא חיבר את היצירה "חליל" (1981), שנכתבה לזכרו של ידין טננבוים, נגן חליל צעיר ומבטיח בתזמורת שנהרג בסיני במלחמת יום הכיפורים, בהיותו בן 19 בלבד.אשר ליצירה "קדיש"-  ב- 22 בנובמבר  1963 נרצח הנשיא ג'ון קנדי, והפרק השלישי של הסימפוניה, "קדיש" שנמצא אז בתהליכי ליטוש אחרונים,הוקדש "לזכרו  של ג'ון פיצג'רלד קנדי".

ב-1958 התמנה ברנסטיין למנהל המוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק, עמדה שבה החזיק עד 1969. במהלך שנות ה-60 נעשה ברנשטיין לדמות ידועה היטב בארה"ב הודות לאחד ממפעליו העיקריים, תכנית הטלוויזיה הפופולארית "קונצרטים לצעירים" שבה הגיש הסברים על מוזיקה, מלחינים ויצירות קלאסיות בצורה מעניינת, שהצליחה למשוך גם ילדים לצפות בה. בחג המולד25 בדצמבר 1989,  ניצח ברנסטיין על  הסימפוניה התשיעית של בטהובן כחלק מהחגיגות לרגל נפילת חומת ברלין. הקונצרט שודר חי בטלוויזיה ביותר מ-20 ארצות, לקהל מאזינים שמנה לפי ההערכה 100 מיליון איש.

ברנסטיין נפטר חמישה ימים בלבד אחרי פרישתו. הוא ניצח על הקונצרט האחרון שלו בטנגלווד, בברקשיירס שבצפון מסצ'וסטס, ב-19 באוגוסט 1990. הייתה זו התזמורת הסימפונית של בוסטון אשר ניגנה,כאמור, בין השאר את הסימפוניה השביעית של בטהובן.הוא היה בן 72 במותו.

newyorktimes

לנארד ברנסטיין קבור בבית העלמין "גרינווד" שבברוקלין, ניו יורק-אחד מבתי העלמין הידועים והמפוארים בארה"ב אשר הוכרז כ"אתר לאומי".

לסיום אחד הקטעים היפים מ"סיפור הפרברים"- America

 

 

 

 

.

 

רעות- אילו רבים היו כמוה.

חברה מתוקנת היא חברה שיש בה אנשים שמשמשים דוגמה ומופת, וככול שאלה רבים יותר החברה בריאה יותר.לצערי ההנהגה שלנו לא משמשת לנו מופת ומקור השראה .ובכול זאת יש בקרבנו יחידים, מהם שזוכים לפרסום ומהם שלא, שיכולים להיכלל בקטגוריה של אות ומופת בחשיפתם, לא זו בלבד שאנו מכירים אותם ומוקירים את מעשיהם, אלא אפשר שבקרב הדור הצעיר שלנו יימצאו אנשים שירצו ללכת בעקבותיהם.הדור הצעיר שלנו הוא נפלא. חסרה לו הנהגה טובה והשראה.תנו לו את השניים והוא, לא רק שלא ייפול מדורות העבר, אלא יעלה עליהם.

אני רואה לנכון לציין את הרצוי, שכן המצוי הוא מצער ומראה על איזו ריקנות חברתית. ואני מצביע  דווקא על דורות ההמשך של שרידי השואה. למעט בודדים,הדור השני והשלישי, שאם אני לא טועה נמנים עם כמיליון מאזרחי ישראל כיום,רואה עצמו פטור מלעסוק בנושא על שני היבטיו:

השואה והתקומה. הוא לא נוטל חלק פעיל בתיעוד השואה ולקחיה, כאן ועכשיו. כלומר אלה לקחים עלינו להפיק כאן בישראל מן השואה והרקע שלה באירופה ולא רק להטיף אותם לאחרים . הוא גם לא פעיל בנושא התקומה- לאמור התרומה האדירה של ניצולי השואה למדינה שבה נולדו לאותם הורים ניצולים וכל מה שהשיגו, והם השיגו הרבה, במדינת ישראל.לעומת זאת יש אחרים שכן מגלים עניין רב בנושאים אלה. חתני יורם פוגל, יליד הארץ ובן לאב שעלה לארץ אחרי מלחמת העולם הראשונה ואֵם, בת לדור  המייסדים של היישוב, יש לו זיקה עמוקה לנושא.עד כדי כך שהוא לא מפסיד אף אזכרה לנספים של עיר הולדתי זדונסקה וולה, אזכרה שנערכת מדי שנה בבית העלמין טרומפלדור בתל אביב  ליד מצבת שיש שחורה שהוצבה זמן קצר לאחר המלחמה.

196840_10150145761022965_8031267_nzd wola 70 anandarta

רעות, ספר ובו יומן אירועים, האנדרטה בטרומפלדור( מתוך אתר זדונסקנ וולה)

שרידי הקהילה

הקהילה היהודית של העיר זדונסקה -וולה במרכז פולין מנתה קרוב לתריסר אלף יהודים כמעט מחצית מן האוכלוסייה כולה .אחרי המלחמה נותרו מהם כמה מאות. ובכול זאת בארגון יוצאי זדונסקה וולה חברים כ-250 אנשים,רובם מקרב דורות ההמשך.האזכרה  לפני שבועיים  נערכה בשעה ארבע ושלושים אחר הצהרים בחום של קרוב ל-35 מעלות ולחות מרבית של תל אביב ואליה התייצבו 49      אנשים,מכול הגילים, ביניהם נשים עם הליכונים. בעבר באו גם עם כיסאות גלגלים.אין זה דבר של מה בכך שקהילה כה קטנה תצליח לאגד בתוכה מספר גדול יחסי של אנשים ועשרות מהם יבואו מכול חלקי הארץ כדי להשתתף באזכרה שנתית במזג אוויר מעיק.

אבל הנוכחות באזכרה היא רק חלק קטן מן הפעילות של גוף זה. מדובר בפעילות שכוללת: אחריות ניהולית על כלל הארגון ותפעולו, לרבות תכנון תקציבי של הארגון, אחריות על רכישות, גיוס תרומות ומתנדבים, הרשאת חתימה בבנקים, ריכוז וניהול פעילות המתנדבים האחרים בארגון, תכנון וביצוע פרויקטים רבים בארגון הקמת אתר אינטרנט ותחזוקתו, קיום ישיבות ועד, שיתוף פעולה עם "יד ושם", ארגון אירועים, שיתוף פעולה עם ארגונים בינ"ל ועוד. ובמטלה זאת נושאת לבדה אישה צעירה אחת ,רעות מכבי-לייזרוביץ. כיום בת  שלושים , אם לשני פעוטים, עורכת לשונית ב"יד ושם", מנהלת את משק ביתה, ומוצאת את הזמן  והאנרגיות לעסוק בשימור המורשת של קהילת משפחתה.

מלבד הפעילות  שהוזכרה רעות מוציאה מדי חודש דפי מידע על האירועים הבולטים שהיו בגטו זדונסקה וולה. לימים  החומר אוגד והוצא כספר. כמו כן הוצא אלבום תמונות של תושבי זדונסקה וולה ההיסטורית לפני השואה , בעברית ובאנגלית. כול זאת במאמציה של צעירה זאת שראתה את המשימה כשליחות. גם מי שהיה לפניה, פרופסור דניאל ווגנר, מדען בולט במכון וייצמן למדע, שהיה יו"ר הארגון  השאיר אחריו מסכת של מעשים. אבל גדול מעשיו היה להעביר את הדגל לצעירה בת 22 והיא נושאת אותו בגאווה ובמסירות  זה שמונה שנים.

השניים,לא רק עסקו בכול הקשור למורשת של הקהילה כאן אלא בקהילה עצמה במקום שהייתה. ראשית בארגון שנתי של ביקורים של אנשי דורות ההמשך בזדונסקה וולה. נוסף על כך – בקשרים שהם רקמו עם כמה תושבים אכפתיים ואתם נעשו גם שם דברים אשר הגדול שבהם הוא שיקום בית העלמין היהודי.

המקבילה הפולנייה של רעות

התמזל להם מזלם של שרידי הקהילה הזאת, שגם בעיר אשר בעצם נוסדה על ידי היהודים, והם שנשאו אותה על גבם,כלכלית ותרבותית, קמה חבורה קטנה, רובה מורים ותלמידי תיכון אשר ביקשה לשמור את המורשת העשירה של הקהילה היהודית. בראש אלה עמדה גם כן צעירה קצת יותר מבוגרת מרעות, קמילה קלאוזינסקה. כיום מרצה בנושא תרבות יהודי  פולין .את התואר היא עשתה באחת האוניברסיטאות היוקרתיות במזרח אירופה, האוניברסיטה היגיילונית בקרקוב.ביחד עם מורה צעירה בשעתה, אלזבייטה בארשצ', הקימו מועדון בשם "יחד".תפקיד המועדון היה לגייס תלמידי  תיכון מקומיים ומתנדבים אחרים כדי לעניין אותם בקהילה היהודית  התוססת שחיה פעם במקום ואת מורשתה ראוי לא רק לשמר אלא במידת האפשר לשחזר.הפעילות הראשונה הייתה במוזיאון העירוני. הוקם מדור מיוחד למורשת יהודי זדונסקה וולה ובו הוחל באיסוף פריטים שונים ששרדו איכשהו, ריהוט,כלים, יודאיקה,תמונות, מסמכים. כול אלה מצויים במוזיאון אשר בהנהלתו של בעלה של קמילה.כאמור המשימה הגדולה הייתה שיקום בית העלמין.

כאשר אני ביקרתי לראשונה בעיר בשנת 1986 בעידן הקומוניסטי,וסיירתי בפולין שלושה ימים כאורח הטלוויזיה הפולנית, בעצם של אחד הבכירים שבה,לב ריווין, מפיק שותף לסרט "רשימת שינדלר"- בית העלמין נראה ג'ונגל. שורשי העצים הגדולים, הגשמים והשלגים,מוטטו את המצבות. את השאר עשו וונדלים שניפצו את האבנים והשתמשו בהם לבנייה,הרסו מה שנותר ומה שאני ראיתי הייתה צמחייה עבותה ובינתה ,פה ושם איזה אבן או ערמת אבנים,אולי מצבה מתפוררת אחת. שרידת שואה.

לתמונה נכנסה קמילה וחבורתה. בעזרת תרומות בעיקר של ישראלים וגם של כמה יהודי אמריקה מצאצאי הקהילה, הוחל בשיקום.השלב הראשון היה להביא פועלים וציוד כבד לגיזום עצים,פינוי ערמות זבל ענקיות, ניתוב שבילים. השלב השני היה, תחילתו סיזיפי. ניסיון לפענח את הכתובת שנמצאו.אחרי מאמצים רבים נמצאו אי אלה שמות. אז החלו הצעירים לנבור בארכיונים כדי לצלוב מידע. ככה בעבודת נמלים ממושכת נתגלו שמות, נאספו חלקי מצבות, כאסוף פריטים ארכיאולוגיים וחלקם שוקמו ולאחרים נקבע שילוט למי היה שייך הקבר.השלב האחרון היה הקמת חומה סביב בית העלמין ולבסוף שער מרשים שהוא נעול,וניתן לבקר בו רק בלווי אנשים מוסמכים.

yachad cemetarycemetary new entrance post

מימין קמילה עם חלק מן החבורה "יחד" משמאל שער בית העלמין המשופץ.

אגב בבית העלמין הזה נעשתה הסלקציה הראשונה בחיסול גטו זדונסקה וולה באוגוסט 1942 כאשר מתוך עשרת אלפים היהודים שהיו בגטו, תשעת אלפים נשלחו במשאיות הציקלון לגיא ההריגה ב"חלמנו" שם נשרפו הגופות ונקברו והמקום כוסה בעפר ובפסולת .בין תחילת האקציה לבין ההגעה לגטו לודז' נרצחו או נספו עוד יהודים חלקם בחנק שבקרונות הבקר שעשו את הדרך של שלושים קילומטרים לגטו לודז'  במשך יותר מיומיים. קרוב לאלף הובאו לגטו לודז'.המחוסל האחרון בעיר שהורד מן הרכבת היה יו"ר הקהילה  ד"ר יעקוב למברג,רופא ומנהיג ציוני צעיר. כאשר למברג התבקש להגיש רשימה של המועמדים לתלייה הראשונה בפורים 1942 , הוא מסר את שמו, את שם רעייתו ואת שם בתו ובנו.הבן דב למברג היה לימים אחד מבכירי שרות הביטחון הכללי בישראל.

את הפרקים הללו על תולדות הקהילה לומדים דורות ההמשך בעיקר מחומרים שמעבירה רעות במיילים, בפייסבוק ובאתר.

רעות.

סבה של רעותי יוסף , היה  יליד זדונסקה וולה, אח לעוד שישה אחים ואחיות. בבעלות המשפחה הייתה חנות לכלי בית במרכז העיר. הוא עלה לארץ ישראל ב-1934, רעייתו לימים ואחותו עלו אחריו ועוד אחות שרדה את אושוויץ. כל שאר בני המשפחה מצד הסב והסבתא  נספו בחלמנו. כלומר שהוריו  מצד האב אמנם הגיעו לארץ לפני השואה,אבל רובה המכריע של המשפחה נרצח בשואה.רעות רואה עצמה כדור שלישי לניצולים. כיום, רעות חושפת סיפור מצמרר מתקופת ראשית השואה. אימו של סבה, סבתא רבא של רעות ,נאנסה בידי חייל נאצי והרתה. בשל היות המשפחה דתית, הדבר נשמר בסוד והאישה ילדה את התינוק, בנו של החייל הנאצי.אך הסוף היה שהילד נרצח יחד עם אימו בחלמנו.

הוריה של רעות, האב אליעזר הוא טכנאי רנטגן בנתניה,ואימה שמוצאה מבולגריה עובדת במכללת ווינגייט.לאחר פטירת הוריו, אליעזר נעשה "מסורתי" כהגדרת רעות. הקריירה של אישה צעירה זאת היא עשירה כמו במעשים.היא סיימה מגמות ביולוגיה וערבית ונחשבה כתלמידה מצטיינת ביותר. היא חשבה להיות רופאה ."ב-2001, בכיתה י"ב, דרכתי לראשונה על אדמת פולין ומיד ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיי. חלום הרפואה התחלף בשימור והנצחת זכר השואה." ב-2005 סיימה שירות צבאי בחיל המודיעין ובמשך 6 שנים היא עשתה את ב.א  בתחום  היסטוריה של עם ישראל ובלשנות אנגלית, ואחר כך ה- MA- בהיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו (התמחות בשואה). במהלך התואר השני היא כתבה תזה בנושא: "קורות יהודי זדונסקה וולה פולין בשנים 1939-1944"  בתקופת לימודי התואר השני, היא הכירה את בעלה לעתיד אבי הרשקוביץ,יליד ירושלים , לו נישאה לאחר הכרות של יותר משנה . היא מתארת אותו  "גבר חלומותיי."  לזוג שני ילדים. הבן הבכור עָז, נולד ב-29.3.2012 ו-14 חודשים לאחר מכן נולד עדן. רעות, לאחר הנישואין היא משהו כמו ,אישה דתייה לייט". או מסורתית פלוס.למקורביה יש לה תמיד חיבוק חם.המשפחה גרה בדירה משלה  בשכונת פסגת זאב בירושלים." מדובר בבעלי, בי, שני הבנים ושני חתולים" .היא שכחה למנות את משפחתה הגדולה- שרידי הקהילה  של זדונסקה וולה, שהיא להם אם צעירה ואחות.והיא גם מופת לאחרים.

 

.

המָלָח שהפליג להר

המסע הארוך של משה כגן.

כול אימת שאני מבקר בגליל היפה שלנו אני נהנה הנאה רבה מן הטבע, ממה שנראה מעל לפסגות ובגאיות וממה שחבוי בנקיקים, בנתיבים הנסתרים, בשבילים המתפתלים . בקפלי ההר עטופים מסתרי טבע ואדם, הגדות ואגדות, מיסטיקה וסיפורת, כאשר בפסגות יש חיבור בין שמים לארץ. אין כאן מכרות זהב או יהלומים אבל יש כאן אוצרות בלומים. צריך לחשוף. אני תוהה מדוע פנינים כמו טבריה,צפת ומטולה לא פורחים, משובצים בגלריות, בבוטיקים, בבתי יין, בדוכני מעדנים מן האזור, בחנויות של מלאכת מחשבת, בשבילי אטרקציות. זאת מבלי לפגוע כהוא זה בנוף הטבעי, ואף לא במבנים היסטוריים בעלי משמעות. וודאי שאין כוונתי שנהפוך אותם לערי בטון ומלט. הכוונה שלי היא שפנינים טבעיות אלה ייראו היטב , וכדי שיחשפו, עליהם להיות משובצים במחרוזת של אבני חן. אז הם יבלטו יותר.

ain shoaraa 1sunset article 2

bet hilel hon on raft article 3

הגליל העליון.למעלה נוף הרים מימין,שקיעה ב"בבית הלל"משמאל . למטה הבניאס זורם.

זאת תהיה החלופה הנכונה לאותה מדיניות עקרה ומרוקנת מתוכן שזועקת שהגליל לא מיושב על ידי יהודים. זה הבל פה של ממסד שלא עושה מאומה להפוך מקומות אלה למושכים לישראלים שיבואו לגור ,גם כדי ליהנות מאיכות חיים וגם להתפרנס. תיירים אמנם באים למקומות האלה, אבל במשורה ולא לזמנים ממושכים. בשביל ישראליים הם לכול היותר מלונה ובסיס לטיולים,שכן מקומות אירוח שבהם מועטים וגם יקרים. בערבים ,הערים הללו מתות. ובטיול בשעה שמונה בערב,בחברת משפחתי, לקראת הארוחה שהזמנו אצל "לואיזה", נראתה לי מטולה לא כעיר רפאים, שכן יש בתים ומהם בוקעים אורות, אלא כזאת שאנשים שהחיים בה כבר ישנים או נעולים בבתיהם, או למרקע הטלוויזיוני. שקט.

לקראת הארוחה בביסטרו "לואיזה", מסעדה לאניני טעם, הסתובבנו ברחובה הראשי של מטולה, הלא הוא רחוב "הראשונים" . ואני נזכרתי כי בעת היותי במקום במלחמת השחרור, במסגרת חופשה של היחידה, המקום שקק חיים ביום ובלילה. הגבול השקט היה פתוח להברחות, בעצם ליבוא וליצוא, והכפריים באזורי ח'יאם ומארג' עיון, בלבנון, עשו עסקים טובים. גם תושבי מטולה. והנה אנחנו בשלהי 2013 מסתובבים בחיפוש אחר איזה משהו בעיר נמה. נכדתי ענבל הבחינה שבוקע איזה אור מאיפה שהוא ברחוב וגילתה שזאת תערוכת של אמני הצפון. הללויה. גם להרוג זמן עד לשעה המיועדת לארוחה וגם לראות משהו.

אכן המשהו היה ראוי ולא "הרגנו" זמן. אף שזאת הייתה תערוכה צנועה, ומלבדנו לא היה איש, היו בה יצירות יפות, גם אקוורלים, גם צבעי שמן וגם פסלים וקצת מזכרת. רובנו לאחר כמה סיבובים ורכישת אי אלה מזכרות הלכנו. חתני יורם פוגל., נשאר במקום, כדרכו ,לעוד קצת התרשמות. יורם הוא אדריכל ובונה ערים. אבל יש לו כמה תחביבים בצד. בין היתר הוא מצייר. טבעי איפה שהוא התבונן ביצירות בצורה שונה מכפי שאנו התבוננו. אבל יש עוד דבר שמייחד את יורם. הוא כמעט תמיד נופל על אנשים מעניינים. נכון יותר, הם נופלים עליו. אני כבר מזמן הגעתי למסקנה שבכול מקום שהוא יהיה, בין אם זה בחדרה, בניקולאייב באוקראינה,בשיאן בסין או בשרבור בנורמנדי בצרפת, מישהו מעניין כבר יבוא אליו. כאילו מדובר היה באיזו צמח שמושך אליו פרפרים. והם באים. הערך המוסף שלנו הוא שיורם מעביר לנו נאמנה את הסיפורים ושובליהם. הם תמיד מעניינים..

הפעם תוך שהוא משתהה, הגיע לגלריה הצייר משה כגן, איש קיבוץ שמיר. כגן כאן, חשב לעצמו יורם וצבי איננו- בלוג מפושל. ביודעו שבשבילי אנשים כמו משה כגן הם מרכיבים חשובים שמהם עשויים הקולאז'ים הסיפוריים שלי באתר "זרקור" ובאתרים אחרים שבהם מתפרסמים הבלוגים שלי. מכיוון שלהזעיק אותי הוא לא יכול היה , הוא קבע עם כגן שלמחרת נהיה בקשר ואנו רוצים לבקר אותו בביתו בקיבוץ שמיר. כגן מאוד התלהב מן הרעיון והמפגש.

ההיבט האנושי של משה כגן.

למחרת לקראת שובנו הביתה ניסינו ליצור קשר עם משה כגן, כמוסכם, כדי לבקרו. אולם יכולנו רק להשאיר הודעה שעליה לא קבלנו משוב. מכיוון שהמרחק בין בית הלל שבו שהינו, לבין קיבוץ שמיר, שבו הוא חי ובו הסטודיו שלו, אינו רחוק- החלטנו לקחת צ'אנס ונסענו לשמיר. מצאנו את הסטודיו אבל משה כגן לא היה במקום. רוויטל כלתו, רעייתו של מיכה בנו אמרה לנו שכדאי שנחכה כי הוא הביע רצון רב להיפגש אתנו. מיכה בנו, שהופיע גם הוא , אמר שאביו ישן בבית אבות הסמוך ועמד על כך בתוקף שאין להעיר אותו. אולי כדאי לנו לבוא ב-4 כלומר בעוד ארבע שעות לערך. אגב, מיכה הוא שיזם את המחזור במפעל שלא"ג האולטרה מודרני , מן הגדולים, אם לא הגדול ביותר בארץ , לבדי פלסטיק. כאשר הבנו ממיכה שחבל על הזמן של המתנה, סיכמנו שאני אקבע מועד לשיחת טלפון עם כגן ואדבר אתו על דברים שלא רואים בציורים. רוויטל שממנה ביקשנו להיפרד, בינתיים נעלמה. כעבור כחמש דקות בשעה שאנו כבר בדרכנו לרכב- הופיעה רויטל ובישרה שכגן יבוא מיד. בכך לא הסתפקה אלא ביקשה שבעלה יביא אותו. זאת כדי שהוא ישתכנע מה רצונו של אביו.

אני מציין אפיזודה שולית זוטא זאת מכיוון שיש לה חשיבות מעבר לנושא של אמנות ואמן. החשיבות היא בכך שאם אדם מבוגר,יהיה אמן או איש אחר, רוצה לראות אנשים שהוא הזמין, החשיבות שהוא מיחס לזה היא מעבר לכיבוד ההזמנה. היא בעצם השאיפה למפגש עם אנשים. הקשיש רוצה להיפגש עם מה שהוא סמל החיים. וסמל החיים הם אנשים מהלכים. ואדם כמו משה כגן, אוהב בריות, והמפגש הזה היה חשוב לו מאוד, ככול הנראה. רוויטל, בניגוד לבעלה, הבינה היבט זה ועמדה עליו. היא צדקה. הא ראייה. תוך חמש דקות הופיע אדם בן 92 בהליכה זקופה ובחיוך רחב וזרועותיו פשוקות כאילו ביקש לחבק בבת אחת את כול החבורה,מבוגרים וצעירים, ביחד,משפחה רחוקה כאילו, שמזמן לא ראה אותה..

משה כגן הגיע לארץ בגיל 25 כשמאחוריו מסע אודיסיאי, שהביא אותו עד לבאקו שעל הים הכספי בתקופת המלחמה ,ולפניו בארץ -נתיב קשה של דרך זרועה חוויות טראומטיות ,שכול ואף ייסורי מחלה. חשוב היה לי כעיתונאי, כפובליציסט וכמי שעוסק בכתובים בכלל ,לשמוע אותו. וכפי שכבר ציינתי, ברשומות שלי בעבר, אני לא עוסק באומנות. אבל כן עוסק באנשים. לאחר שהתרשמתי ממה שראיתי ולאחר שראיתי את האדם, ברור היה לי שאיש כמוהו לא מראיינים לפי הנוהל המקובל.. לכול היותר משוחחים אתו. אם יש לפניך מעיין- תן לו לזרום. מכאן שגם מעשית הכי מועיל הוא לבקש ממנו דבר פשוט מאוד :"ספר לי מה היה שם- משה ?" .אין לך טריגר טוב יותר לשיח מעניין מאשר לאפשר לבן שיח, ובייחוד אדם מבוגר, מונולוג שמפליג לים הזיכרונות. כגן לא חיכה הרבה. הרובה שלו היה טעון .הוא הטה את ראשו לאחור, אות וסימן שהוא חוזר במנהרת הזמן, לשָם .והסיפור פרץ כמו הנפט בבארות באקו, שם בעצם מתחיל הסיפור הגדול. ידיו פסוקות, נעות קדימה- לשָם ואחורה- לשָם אחר, ושם מעבר לסמבטיון הזמנים, מצוי הסיפור. וזה, כאמור, לא רק סיפור. זאת הנפשה של האירועים, כאלה שאפילו צייר כמוהו לא נותן להם ביטוי במכחול אלא בפה. או בסרט. ושם בפולין ובאזרבייג'אן לא היו לרשותו של כגן צוותי צילום.אבל הזיכרון נשאר- צלול וחד. והאיש לוקח אותך אתו לאוקיאנוס של הזיכרונות , המפרשים מועלים ולדרך. מסביב יושבים כמה מבני הדור הצעיר ואוזניהם כרויות. מפגש עם ההיסטוריה, שלמדו, או שלא למדו. כאן יש עד, ועדים מתקופת השואה הם בחזקת specimen מעין שמורה היסטורית. אם מדובר באדם כמו משה כגן שיודע לספר,אין לך דבר מרתק יותר.

shamir zvi nterview kagan article 5shanir on the russians article 4shamir kagan on hos paintings article 6shamir yoram andkagan article

משה כגן. הידיים לציור ולתיאור.

 

כגן מגיע לבאקו.

כגן נולד בשנת 1923 בעיר קרֶמניץ,כיום באוקראינה ואז בפולין בפלך וולין במזרח המדינה.משפחתו הענפה,כרגיל בקהילת יהודי פולין, כללה אנשים מכול הסוגים, המקצועות, מפלגות,מעמד כלכלי וחברתי. הוא מספר באיזו אווירה הוא גדל, הסביבה היהודית, השבט, השאיפות של הוריו לגביו והשאיפות שלו עצמו. הנער, היה אדם מעשי מאוד עוד בנעוריו. אף שהצטיין בציור, הוא הבין מהר מאוד שמאומנות הוא לא יתפרנס ולכן הכין עצמו ללמוד טכנאות שיניים, כמקצוע מבוקש עם עתיד. עם פרוץ המלחמה והוא בן 17 כבשו הסובייטים את העיירה במסגרת הסכם ריבנטרופ- מולוטוב, על חלוקת נתחים ממזרח אירופה בין המדינה הקומוניסטית לבין הרייך הנאצי. המשפחה שהתפרנסה בכבוד והיו לה אי אלה נכסים, התרוששה עד כדי העדר יכולת לפרנס עצמה.הצעיר שטרם מלאו לו 18 החליט לנסות את מזלו הרחק ממקום מגוריו, בעיר באקו הבירה של הרפובליקה של אזרבייג'אן במסגרת ברה"מ ושל אזרביג'אן העצמאית כיום. המרחק בין שני הערים הוא כ- 2600 ק"מ, כמו המרחק בין תל אביב לרומא.

באקו היא עיר עתיקה שראשיתה במאה השביעית לספירה שבה שלטו הפרסים עד למאה ה-18 כאשר היא נכבשה על ידי חייליה של קתרינה מלכת הרוסים. הם אלה שגילו את העושר שטמון באדמתה ועם הזמן באקו הפכה לאחד המפיקות הנפט הגדולות בעולם.היא הייתה גם הבסים הימי הראשי של הצי הרוסי המזרחי בים הכספי.לאחר תהפוכות שונות מדיניות, צבאיות וגיאופוליטיות הפכה אזרבייג'אן כרפובליקה של ברה"מ ב- 1918 בחגורה הסובייטית של ארצות הקאווקאז.

משה ועוד חבורת צעירים, ביניהם שלושה יהודים שהחליטו לעקור מקרמניץ, קוו שבמקום החדש יש סיכויים לא רק שירוויחו את לחמם אלא גם יעשירו את הכישורים שלהם כול אחד בתחומו. ואכן כאשר משה וחבריו הגיעו למקום בשלהי 1939 העיר הייתה נתונה בתנופה כלכלית נמרצת. היא שוותה לאנשי מקצוע והובאו אליה מומחים שונים."כאשר צריך מומחים גם הסובייטים ידעו איפה אפשר למצוא אותם- אומר משה בגאווה- הולכים ליהודים. בקרבם יש רופאים, פרופסורים, עורכי דין, וגם טכנאי שיניים כמוני. רבים שבאו במסגרת זאת לבאקו היו פליטי שואה ממזרח אירופה. השלטונות הרוויחו וגם היהודים האלה.הקומוניסטים לא אהבו אותנו, אבל הזדקקו לנו. וכשלא הזדקקו – אז "פאשלי.( הכוונה היא: לכו לכול הרוחות- צ.ג) " מסביר משה. משה התחיל להתפרנס מטכנאות שיניים. הוא היה זה אשר הביא למקום את "ההמצאה" לעשות כתרים לשיניים מפורצלן, שעד אז לא הכירו את התהליך בבאקו .אלה לרוב הובאו מגרמניה. יחד עם זאת הוא לא הזניח את אהבתו לציור. וככה הונצחה באקו ברבים מציוריו בעת ההיא. באקו היא עיר ציורית מאוד והוכרה כמורשת עולמית על ידי אונסקו. אולם באותם ימים של תהפוכות איש לא נתן דעתו על יפי המקום..

"אנחנו היינו בעיר הלבנה" – מספר משה כגן. " העיר הלבנה, הייתה למעלה, ומשה מרים ידיו, ובחלק הזה של העיר גרו אנשי המעמד העליון של המפלגה ושל העיר. "השלחטא" ( האצולה. צ.ג). כלומר המכובדים מאוד והמכובדים, אזרחים וגנרלים עם הרבה נחושת על החזה. אנו גרנו יותר למטה, וככול שהמדרון הלך והשתפל" -מטה כגן את ידו כלפי מטה- "ככה ירד המעמד. אבל מצבנו היה טוב הרבה יותר מאשר אלה שהיו למטה. אני לא יודע בדיוק מדוע זאת הייתה עיר הלבנה, אבל אני יודע בדיוק מדוע זאת למטה נקראה "העיר השחורה". זאת העיר החדשה שנבנתה לאחר גילוי נפט באזור. הכול נראה היה מפויח,שחור, גם הסביבה וגם עובדי הקידוחים. ריח הנפט והדי הגופרית של הביצה בסביבה, שגם היא מצויה במקום עלו למעלה.המראות והריחות הגיעו אלינו. אלה לא היו נחמדים. אבל אני לא יכולתי להתלונן. מצאתי פרנסה ויכולתי לתמוך במשפחתי. שלחתי להם מדי חודש כסף. שמחתי שבחרתי במקום ".

כמה חדשים לאחר שהותו במקום הוא נדרש להשתתף במסגרת קורס לגדודים צעירים, כמו הגדנ"ע אצלנו והקומסומול ברוסיה. שם המדריכים גילו את כשרון הציור שלו. הוא נשאל אם יוכל לצייר את גדולי האומה והרפובליקה. " כאן זקפתי את הגוף ואמרתי בגאווה: ודאי שאוכל. באיזה גדול אתם רוצים אותם? כמה שיותר גדול אמרו לי.כמובן שיש גבול לגודל של ציור, שזה ציור ולא תמונה. על פי צילומים שנתנו לי ציירתי פורטרטים בגודל של מטר על שבעים ס"מ של סטלין, לנין,מולוטוב. מנהיגים אחרים הוא הרי חיסל ביניהם ז'ינובייב ,קמנייב,ובוכארין. כמה מרשלים צבאיים,כמו גיבור ברה"מ המרשל ז'וקוב, הגנרל רוקוסובסקי, ממוצא פולני, המרשל קונייאב, ואחרים וגם מנהיגי הרפובליקה. כהוקרה על עבודתי קבלתי יותר מחמש מאות רובל. אמנם טענתי שעשיתי זאת בהתנדבות, אך הם עמדו על כך שאקבל בעבור כול ציור 50 רובל. כול הכסף הזה נשלח הביתה.להם זה עזר ולי זה עשה טוב שגם בעיני משפחתי , שאותה עזבתי, קבלתי את ההחלטה הנכונה."

גירוש בברה"מ.

עם פרוץ המלחמה בין רוסיה לגרמניה, במבצע "ברברוזה" ביוני 1941 ,וראשית הכיבושים הגרמניים חל שינוי דרסטי בכול מערכת החיים בעיר ובעיקר במצבו של משה כגן . באחד הלילות הוא נקרא למפגש עם איש המודיעין איש הק.ג.ב. " הוא לא קרא לי "חבר" כמקובל, אלא "אזרח" וכבר הבנתי שמשהו לא מריח טוב. הוא אמר לו בפשטות שברה"מ במלחמה ולכן כול מי שלא נולד בברה"מ ואין לו דרכון סובייטי ,צריך לצאת מן העיר, שהיא עיר מפתח אסטרטגית. התבקשנו לקחת את החפצים המועטים שלנו, הועלינו על אוניה ושטנו לעבר השני לעיר קרסנובוצק. קרנובוצק לא הייתה באקו היפה היא הייתה ההיפך הגמור..זאת הייתה עיר הגליה מתקופת הצאר, מוזנחת, עלובה, מפויחת, מעלה צחנה..כאן לא היה צורך בטכנאי שיניים וגם הנוף לא עודד ציור.כאן היה צורך בפועלי ניקיון. אבל מי חשב על ניקיון. היה צורך בבעלי מקצוע שקשורים בנמל ובאוניות. וככה נהפכתי מטכנאי שיניים לעוזר של חשמלאי".מסיים כגן קטע זה של סיפורו. בין לבין מישהו שמע את משה מדבר יידיש עם חברו, הלשין עליו שיש כאן גרמני( שכן כידוע הגרמנית דומה ליידיש) הוא נעצר, ורק לאחר מאמצים של ידידיו והוכחות שהוא יהודי"- הייתי צריך להוריד את המכנסיים ולגלות את העורלה" הוא שוחרר.

בעצם , הדברים שמשה כגן סיפר לנו, ברובם הם לא חדשים. מישהו דאג שיינתן להם פרסום. בין היתר ראה אור סיפור חייו של כגן בצורת אלבום ביוגראפי של ענת קידר.  אבל כפי שציינתי, לראות את כגן חי משחזר אותה תקופה קשה, טראומטית, נוראה, כאשר הוא בניכר וכל משפחתו נותרה מאחור, ואחר כך הושמדה בשואה, המשמעות היא אחרת לגמרי. מה גם שתמיד כנראה יש לו מה להוסיף על מה שנאמר ונכתב. איזה פרט שבו הוא נזכר, אפיזודה,ניואנס. יש. בייחוד כשהדברים באים מאיש בן 92 שזיכרונו לא בגד בו, עד לתיאור דקויות קטנות ,כמו פרצופים ,הוויות של אנשים. הוא תמיד יכול להוסיף. מעיין מפכה..

וגם בקטע הזה הסיפור של כגן לא נגמר אלא מתחיל פרק חדש של התגייסותו לצבא הפולני. הצבא העממי- הקומוניסטי בחסות סטאלין, שהוקם בברה"מ, בניגוד לצבא הפולני הלאומי בחסות לונדון, פרשה ארוכה ומזימתית של סטאלין, סיפור בפני עצמו . גם הדרך לצבא לא הייתה קלה. לבסוף הוא הצליח ונעשה לוחם מן השורה. הוא לחם בזירת המערב , כולל המצור על וורשה. הוא מתאר איך במשך חדשים הוא שכב בשוחות ממש בקרבת העיר עד שנכבשה בינואר .ביודעי את סיפור המצור הסובייטי על וורשה והשתהותו של הצבא האדום בכיבושה, אני משער שגם כגן היה מודע לכך, ואפשר שחשב לעצמו שמא ניתן היה להציל קצת יהודים, בתקופה שבין המצור לבין הכיבוש. ואחר כך בברלין. רק שם נודע לו שרוב משפחתו נספתה. הוא חזר לפולין ומצא את החורבן. הוא החליט לעשות את הצעדים הראשונים לקראת בואו לארץ ישראל. הוא הצטרף לתנועת "השומר הצעיר" , והיה מדריך והרוח החיה בשיקום התנועה בפולין שלאחר המלחמה והכנתה לעלייה לארץ. פעילות זאת זיכתה אותו בסרטיפיקאט( אשרת כניסה) לארץ ישראל המנדטורית זמן קצר לפני מלחמת העצמאות.האוניה הגיע לארץ ממש במהלך מלחמת העצמאות, אבל זאת הייתה כבר ישראל. היעד שלו היה קיבוץ שמיר בגליל.

כופר בקהל מאמינים.

"מוצאם של מייסדי קיבוץ שמיר הוא מרומניה"- סיפר לי ידידו "ציקר"- יששכר גולן-( אשר פרסם גם רשימה רטרוספקטיבית על כגן) הרומנים לא כול כך אוהבים את הפולנים, ואפשר שגם להיפך. אבל אם פולני בא לקיבוץ "שמיר" בשנת 1948 בימים הראשונים של הקמת המדינה ועוד מגלה את את פרצופם של הקומוניזם ושל סטאלין כפי שהוא חווה אותם.( זאת בשעה שתנועת ":השומר הצעיר " בימים ההם ראתה בסטאלין "שמש העמים". צ.ג) – זה קצת יותר מדי. שער בנפשך שלא רק גבות הורמו אלא גם ראשים וגם קולות ". משה עצמו בשיחה אתי מזכיר את "קבלת הפנים" הזאת בהערה משעשעת : ",לי היה עדר משלי. להם היה עדר משלהם". והכוונה שהוא חש די מבודד, אך התגבר כמו על דברים רבים בחייו לפני בואו לקיבוץ ואחרי הצטרפותו..אבל העדר לא היה מָשָל, שכן במשך 10 שנים הוא היה רועה צאן, והעדר שלו היה אחד המשובחים בצפון ." מה הוא לא היה, האיש המיוחד הוורסטילי הזה"- אומר "ציקר". הוא גם ארכיאולוג., הוא מתכנן, הוא מעצב, הוא עוסק בהיסטוריה , הוא יזם, ובעצם במה לא עסק. הוא חובב ספורט בתו נאווה, הייתה אלופת ישראל בשחייה בעידוד נמרץ של אביה ".גם מיכה היה 5 שנים אלוף ישראל בטריאטלון.

אחת המשימות שהוטלו על כגן לאחר בואו לארץ היה להקים סניף התנועה לעולים חדשים במושבה הגרמנית בירושלים. לאחר תקופה של שנה הוא חזר לקיבוץ שמיר. בקיבוץ הוא קבל טיפול בשיניו, ובמרפאת השינים הוא פגש את סאלי (אשתו) שהייתה עוזרת לרופא שיניים. הוא ברר אפשרות לעסוק בטכנאות שיניים בקיבוץ, אך התברר לו שמעבדת השיניים שהקיבוץ השתמש בשרותיה נמצאת בטבריה. הקיבוץ נזקק לרועה צאן, ומשה הצטרף לענף הצאן. עבודתו כרועה נתנה לו הרבה חופש ועצמאות, וזמן רב לציור.

לדעת "ציקר" בפרסום של משה כצייר חל מפנה בשנת 1965 לאחר שבעיתון "הבקר" הופיע מאמר של מרים טל מבקרת האומנות של העיתון .היא כתבה בין השאר :"אינני יודעת מי הוא משה כגן, ואם הוא צייר צעיר או קשיש, אך הוא צייר אמיתי למעלה מכל ספק, בעל תפיסת נוף מקורית ושליטה בתחום צבעי המים". הביקוש לציוריו של משה קבל תאוצה בארץ ובחו"ל. הוא השתתף בתערוכות אמנות עם ציירים ופסלים וכמו כן בתערוכות יחיד בכל רחבי ישראל. משה היה מבוקש ע"י גלריות אמנות בערים הגדולות והקטנות כגן מכר מעל ל 3000 ציורים. בזמנו זאת הייתה הכנסה לא קטנה לקיבוץ שמיר. משה עסק גם בציורי-עבודות פסיפס ובאיסוף עתיקות. " האמן היוצר היה ענף עצמאי בקיבוץ"- אומר עליו ציקר..

בשיחה אתי אמר לי כגן כי עוד בשלב מוקדם בציוריו נאמר לו שכול מבוקשו למען הציור והסטודיו שלו יינתן לו והוא חופשי לרכוש כול מה שדרוש. ככלות הכול הוא כבר הכניס אז הרבה כסף לקיבוץ. " הם נתנו לי את הכול שביקשתי, ואני נתתי להם הכול מה שהיה לי לתת בעיקר הציורים שלי." כגן מצייר בעיקר ציורים בצבע מים ובשיטה מיוחדת על נייר ספוג מים שעל טיבם אני לא אעמוד שכן זאת לא רשומה על אמנות אלא על כגן. הוא צייר 200 ציורים בסך הכול בצבעי שמן. בשחור לבן הוא התחיל לצייר לאחר שבנו אשר ז"ל נהרג בהדרכת טיול.

אדם חסר מנוח.

אבל לא אדם כמשה כגן ינוח על זרי דפנה של ציור. בשל מיקומה של שמיר, שלדעת ארכיאולוגים שדותיה מצויים על חורבות עיר הלניסטית, כגן התחיל לאסוף עתיקות והקים מוזיאון ארכיאולוגי בשמיר. ואם בכך לא די הוא נמנה גם עם מקימי "אופטיקה שמיר" בתחילת שנות ה 70, וסיים את עבודתו במפעל בשנת 1995 כיום מלבד כול מיני תופעות רגילות של גיל, הוא מתפקד מצוין למעט השמיעה שלו. הוא לובש מכשירי שמיעה שמחוברים בצינורית שמשתלשלת כלפי מטה..כול זאת במהלך מסע קשה של שכול,( בנו בן ה- 18 נהרג בטיול) של קשיים חברתיים, של מחלות כולל מחלת הסרטן שבה חלה לפני כמה שנים והרופאים לא נתנו הרבה זמן. אבל כגן התגבר. הוא ניצול שואה הוא שרידן. הוא איש של תעצומות נפש ,שעבר את כול מרוץ המכשולים, שם וכאן, מעשה אדם וטבע ומוסיף ליצור,להציב לעצמו מטרות לחתור ליעדים.

shamir painting of holocaust article 8shamir self drawing  decay - עותק

שואה                                                               קמילה

מעניין שלאחד הציורים שלו משנת 1996 שנמצא במקום בולט באטליֶה בקיבוץ שמיר הוא קורא "קמילה".הוא מצביע על הציור, אך משום מה נמנע מלפרש. אפשר ולפני 17 שנה כשהוא בן 75 הוא חשב שהצמיחה היא כבר מאחוריו. והרי אחרי הקיץ בא הסתיו. אולי חשב שהוא הגיע למחוז חפצו בסערת הימים של השנים והימים של העולם והארץ . הרי הוא התחיל ביָם. בהיותו תלמיד בבית הספר בשיעור של ציור ביקשה המורה הצעירה מריה יאנגרוצקה שכול תלמיד יצייר את מה שהוא רוצה להיות. משה כגן צייר מלח שמפליג למרחקים בספינה קטנה על ים סוער, שגליו מביאים אותו לאיזו ארץ אקזוטית. המורה כשראתה את הציור אמרה לו באמפטיה רבה. " אתה לא תהיה מלח -משה, אתה תהייה צייר". ולא יכול להיות דבר מופלא יותר לאמן מאשר להפליג במרחבים לאן שלבו חפץ . ההרים מתנשאים לגבהים ומשה כגן עדיין מפליג אל הנופים שלהם בהרי הגליל.

 

 

 

 

רעמיי אביב בפוסט מוסיקה

להטוטן מוסיקלי -גאון  ומפיק גורף רווחים -מוכרים יצירות שמאזינים לא רצו בהם.
 
נעימות פרדריק שופן מלוות אותי מאז ילדותי. תיבות נגינה השמיעו את הוואלסים, הפולונזים ואת המָזוּרקות של מלחין זה יליד פולין שבילה את רוב חייו בצרפת, אבל היה סמל לגאווה לאומית כמו המדענית הדגולה מארי קירי( שנולדה בשם מריה סקלודקובסקה), שחיה רוב חייה בפריז, כמו הסופר אדם מיצקייֶביץ. האות  של תחנת הרדיו של קרקוב, בירתה העתיקה של פולין, היה מתוך פולונז של שופן. בבואי ארצה כמתבגר, הקסימה אותי נערה צעירה  בפריטת הוואלס בסי מינור של שופן.על פסנתרה.
 
כאשר ראיתי מודעת ענק בעיתונים מטעם  מפיקי הקונצרט, דומני ",בימות",  שאיוו פוגורליץ ישמיע יצירות של שופן,של  ליסט,של מוסורסקי,אף שאני מעדיף פסנתרנים כסולנים בלוויו תזמורת מאשר רסיטלים, התפתיתי. רכשתי כרטיס מוזל לגמלאים בעבור 175 שקלים, מחיר מציאה בשורה שלפני האחרונה ביציע,האוורסט בהיכל התרבות. ליתר ביטחון הצטיידתי במכשיר שמיעה כדי שלא להחמיץ את הנימות הענוגות של שופן, בנוקטורנות שלו. להמשיך לקרוא