Category Archives: אמנות בישראל

WHIPLASH נוסח ישראל.

מרוץ אל המטרה בדרך של קשיים רבים ואבדן.

לך ודע שבמכות הקצביות של שורש כף היד שאני מקבל מן המעסה שלי, תבור דמארי, הוא מתאמן כאילו  בהקשה על מערכת  תופים של ג'ז מודרני. אבל זה רק חלק מן הסיפור. הסיפור מתחיל הרבה, הרבה לפני כן.

תבור ,יליד ראשון לציון, צאצא למשפחת דמארי, שמוצאה מדמאר, במערבה של תימן,  שהגיעה לארץ בשנות ה-20 של המאה העשרים  ואתה נמנתה גם ששונה דמארי המהוללת- רצה להכות בתוף. מאז נעוריו תבור דמארי היה חולה תיפוף, ובגיל תשע הוא הכה בכול מה שבא ליד במקצבים שונים. אביו יוסף, יליד הארץ, הכיר בכישוריו של הבן, והאב עצמו לא היה רחוק מן העולם של תרבות ואמנות בהיותו מנהל מתנ"ס בראשון לציון . אבל  במשפחה  בת שש נפשות, האם, האב וארבעה ילדים, הקיום הבסיסי היה כורח ראשון והשכר בעבור לימודים בקונסרבטוריון בראשון, היה  גבוה מדי למשפחה. עם זאת האב שהיו לו קשרים בעירייה דאג שהבן יתקבל במסגרת מוסיקאלית של תלמידים אשר מתאמנים בכלים לליווי תהלוכות ומצעדים. תבור הכה בתוף בעוז,באיזו אורקסטרה של צעירים בראשון, אבל זה לא קידם אותו. הוא ניסה פה וניסה שם וזה לא  הלך לו. הוא היה מתוסכל מהעדר יכולת לממש את חלומו והשבית את מערכת התופים שלו ,אחסון אותם במחסן של אביו ולמשך תריסר שנים לא נגע בכלי זה. אלא שבתוך תוכו התסכול אכל אותו.

 

 

לאחר שסיים את שרותו הצבאי, והתחיל לחשוב ברצינות על  השתלמות  בתחום הג'ז, הוא חסך ככול שניתן היה  כדי שהוא יוכל ללמוד אצל מורים פרטיים אשר להערכתו יכשירו אותו  להיות מוסיקאי באנסמבל של ג'ז מודרני. ביניהם היו  רוני הולן ושלמה דשת, מוזיקולוגים ידועים בעולם המוזיקה בארץ. לאחר שחש  בהתקדמות הוא הצטרף ללהקות מזדמנות, אחת מהם של השחקן והזמר מוני מושונוב, שניגן גם בכלי. בהרכב אחר  עם מתי כספי וריקי גל הוא היה בלהקת חימום. זה היה טוב אבל לדעתו של תבור לא מספיק טוב. הוא שאף לאנסמבל של ג'ז מודרני.

 

הגוף והנפש.

במקביל וכדי לעשות לביתו, לאחר שהתחתן עם אורית פרנקל ,מורה לאומנות, ונולדו לזוג שני ילדים,תדהר ותמר, הוא  למד במכללת רידמן .זאת  מכללה ארצית ידועה לטיפולים במסגרת רפואה משלימה. לאחר שסיים אותה בהצטיינות הוא  הפך למרצה שם ועם הזמן למרצה בכיר לעיסוי רקמות עמוקות ומומחה בהוראת צ'י קונג .משמעות המילה צ'י היא אנרגיית החיים הזורמת בגוף. משמעות המילה קונג היא עבודה, טיפוח או כישרון. צירוף המילים צ'י קונג משמעו תרגילי אנרגיה, שמטרתם הזרמת אנרגיית החיים הפנימית של הגוף, איזונה והמרצתה.

20170711_102547 - עותק

יש לו קליניקה פרטית בתל אביב, ואני אחד המטופלים. דומני שפעם תיארתי  את שיטת העיסוי שלו כמשהו שדומה לסלילת כבישים בימינו. מרסקים את האספלט של הכביש הקיים ואחר כך עוברים עליו במכבש כבד. לשם כך עיקר העבודה של תבור היא בזרועות שאיני יודע מה הקוטר שלהם, אבל לבטח כפול משלי. אילו לרכב  היו חושים מן הסתם ככה היה מרגיש לאחר שיפוץ יסודי ב"מוסך" של תבור  ואת הקינוח של הטיפול אני מקבל כאמור בריסוק  באמצעות  החוד של כף היד במקצב של הג'ז.אבל מכיוון שהוא חסיד גדול של התלות בין הגוף לבין הנפש, הוא תמיד דואג שברקע יישמעו קטעי ג'ז שאהובים עלי. ומדי פעם ובפעם הוא משמיע הערות כמו:" זה ענק", "חבל על הזמן", "משהו ,משהו" ו "אתה יודע של מי הלהקה הזאת?"- הוא בוחן אותי,ואני לא יודע, ואז הוא אומר:" זה ארט בלייקי בכבודו ובעצמו," ואני כשלתי. במבחן הבא בקטע של דיזי גילספי הצלחתי יותר, ומי לא מזהה את הקול המדובשן של נט קינג קול שלא לדבר על סָאצ'מו שכול ילד מכיר את קולו הצרוד וחצוצרת הזהב שלו.

אלא שגם בשלב הזה כשתבור  כבר ראה את האור בקצה המנהרה- חשך עולמו. לפני ארבע שנים לערך חלתה רעייתו אורית במחלת הסרטן וכול רגע שהוא לא היה בקלינקה שלו הוא הקדיש לאשתו ולווה אותה בטיפולים השונים. לעתים הוא גם ביטל ביקורים אצלו כדי להיות לצד רעייתו. וכמטופל שלו אי אפשר היה שלא לראות כיצד עיניו של אותו גבר נאה, שתמיד דיברו וחייכו, נראו כבויות. הוא עבד בידיו, אבל ראשו היה במקום אחר- גם רעייה חולה גם בן לקראת צבא גם בת בבית ספר. אך הבת הזאת, תמר, הייתה האור היחיד לאב ולאם במהלך מחלה ארורה זאת והייסורים שלוו  אותה. היא  הצטיינה בנגינה בנבל, וזכתה בכול פרס במסגרת תחרויות מקומיות וארציות.תבור עשה הכול כדי שהבת הזאת תוכל להמשיך, חרף המציאות הקשה. כמובן שלא היה מקום לחשוב על  אנסאנבל של ג'ז או כול דבר אחר. לפני שנתיים אורית נפטרה.

הגשמת חלום כפול.

תבור מלא את מקומה של האם בכול הקשור בילדיו ובבית. הוא ראה עצמו כמי שהחובה שמוטלת עליו היא  לעשות זאת לבד ללא כול עזרה. הוא רצה שילדיו יחושו באב בקרבתם,בבית ומחוצה לו. וכאשר הוא עבד, בהפסקות הוא היה בקשר אתם, ולעתים תוך כדי טיפול, כול ציוץ מצדם זכה מיד במענה-עם הבן בצבא ועם הבת בתיכון.

tavor and dauhghetr post IMG-20170718-WA0001 - עותק

האב והבת

הצעד הבא שלו היה להירשם בבית הספר למוזיקה שלדעתו הוא הטוב ביותר – בית ספר רימון. את  ה"אודישן" – מבחן הכניסה האמנותי- הוא עשה אצל עופר פורטוגלי. פורטוגלי נמנה עם  סגל המרצים הבכיר בבית הספר רימון, פסנתרן, מלחין ומעבד. יחד עם רעייתו איריס הוא מוביל את אחד מהרכבי הג'ז המשובחים בארץ. לאחר שתבור קבל את "ברכת הדרך"  מפורטוגלי הוא חידש את לימודיו וסיים אותם בהצלחה רבה. כול זאת בצד עבודתו בקליניקה שלו וכ"עקר בית". את התרגילים הוא עשה בקליניקה שלצדה יש חדר מרווח ובו מערכת תופים מעולה ששווייה, אני מניח, משפשפשת את העשרים אלף שקל.

כשסיים את הלימודים הוא התחיל לחשוב על הקמת להקת ג'ז מקצועית. בינתיים הבת תמר,ששמה יצאה לפניה כנגנית נבל מחוננת ,עשתה חיל, זכתה בפרסים והתקבלה בקונסרבטוריון בצד שרותה צבאי שמאפשר לה ללמוד. היא כבר מסומנת ככוכב עולה בשמי הנבל בעולם. ואילו תבור בעודו  מגשש לקראת  הקמת אנסבל לג'ז מודרני,פגש את יואב גן מור, מוזיקאי שמאחוריו  סיפור אישי של אדם שיוצא למאבק על חייו. יום  אחד הוא גילה שגופו , בראש וראשונה כליותיו הולכות ובלות טרם זמנם. במירוץ עם הזמן הוא ומשפחתו יוצאים למסע מסחרר שהמשפחה קוראת לו  "רכבת הרים" .יואב מתאר זאת כאתגר מאוד לא  פשוט שאתו הוא חייב להתמודד, ומדובר כהגדרתו- בחרדות, בלבטים קשים ובסוגיות מוסריות בצללים של העולם המודרני. בעזרת משפחתו ובעידוד ידידיו הוא  זכה בכליה ובחיים.

yoav gan mor and his wife talya facebook - עותק

יואב גן מור

לאות תודה הוא חיפש ביטוי נאות  בראש וראשונה למשפחתו שלו ובאירוע  שבו הוא ישתף  גם את ידידיו. כנגן ג'ז ,עלה בדעתו לחפש אחר הרכב נגנים אשר יופיעו  בהופעה חד פעמית בפני קהל. והוא מצא את תבור דמארי. תבור נועץ בבתו שהכירה מוזיקאים , רובם צעירים ומוכשרים ,ושנים מהם, גיטריסט וחצוצרן משרתים כמוה בצה"ל כמוזיקאים מחוננים,והוא הצליח להרכיב את האנסמבל אשר בו תבור מצא את השילוש ההולם. יואב בן מור היוזם, הבת תמר שלכבודה יישמעו קטעי הג'ז בשיתוף נבל, והוא עצמו במערכת התופים.

ככה אני מצאתי את עצמי בהופעה בבית ציוני אמריקה בחמישה עשר ביולי, בערב שהונחה על ידי יואב גן מור, אשר שילב את סיפור החיים שלו  בקטעים שהושמעו . זה היה ערב של  חוויה מרגשת ומרתקת  שזכתה לתשואות רמות של הקהל ולשני הדרנים של האנסמבל. נטלו בו חלק הנגנים האלה:גיטרה חשמלית -ניצן בר, סקסופון אלט- יובל דרבקין, חצוצרה – מתן לוי ,פסנתר – אבשלום מידן, פֶרקאשן- יואל אמנון, קונטרה בס וגיטראה בס- יואב גן -מור, נבל- תמר פרנקל-דמארי, תופים תבור דמארי. התופים של תבור  דיברו אלפי מילים כשהוא מכה בהם, מחייך אליהם כמי שהביאו אותו עד הלום ומתבונן בקהל ובעיקר בבתו.

20170715_222030

המופע בבית ציוני אמריקה.

בכול  רשומה שאני עוסק בנושא אמנותי, אני מציין שאני לא מומחה בתחום אך חובב אותו. זה אמור גם לגבי ג'ז מודרני. אם כי אני חייב לציין שבניגוד למצופה רוב הקטעים היו ערבים לאוזני והיה אחד במיוחד בקצב הסמבה, קצב ברזילאי שאהוב עלי מאוד. להערכתי כול אחד מן החבורה הוא מקצוען לעילה. היא כבר הוזמנה לכמה מופעים אך טוב יהיה אם להקה זאת, שאמנם הוקמה זמנית,תופיע בפסטיבל הג'ז הבינלאומי באילת.

 

cinema stella

מסיפוריי קיץ.

זה לא דומה ל"צ'ינמה פאראדיסו" המפורסם ,בכיכובו של פיליפ נוארה- טוטו- וזה לא בסיציליה, מולדתו.  זה לא קולנוע חדש. להיפך זה קולנוע ישן  .יש לו גם שם ארכאי כזה- קולנוע  "כוכב" . והוא לא באיטליה אלא בארץ, ברמת השרון. וגם לה יש סיפור, ואני אוהב סיפורים, ואוהב לספר אותם.  ההזדמנות הייתה על טהרת החן האיטלקי שנשתמר גם ב "סינמנה פאראדיסו" וגם בסרט העכשווי הרץ- "הון אנושי", ואין לך דבר אנושי יותר מאשר האיטלקים.

מה גם שהבמאי פאולו וירזי,  הצליח לשמר בעלילה את נימות ההומור והלעג העצמי המפורסמים  של במאיי "צינה צ'יטה" ברומה ובראשם במאי הראליזם והסטירה הגדולים כמו ויטוריו דה סיקה ורוברטו פליני שזכורים לי.  festa italiana  . ללקק את השפתיים. לא אגלה את התוכן  גם אם הקדימונים עושים זאת. זה כאמור בקולנוע "כוכב" ברמת השרון.

מי שאינו בקי בהיסטוריה או לא קרא עליה, בייחוד על תולדות הישובים הישראליים, לפני  הקמת המדינה ואחריה, עשוי לטעות. הוא עשוי לחשוב שרמת השרון, זאת איזו עיר שהיא תולדה של התפתחות המדינה , כאשר בני המעמד הבינוני ,עברו מתל אביב ויסדו להם מקום עם ווילות כמו רמת השרון. זה נכון רק בחלקו ובדיעבד. שכן רמת השרון הוקמה בשנת  1923.,יישוב כפרי, פועלי למהדרין, שבצפון גובל בהרצלייה,  במזרח -בהוד השרון,בדרום-מזרח היא גובלת בפתח תקווה.

כאשר אני נוסע היום ברחוב  סוקולוב, רחובה הראשי של רמת השרון, נדמה לי שלא השתנה דבר מאז נסעתי בשנות השבעים בכביש אל אולפני הרצלייה שנמצאים בקו ישר בהמשך.

רמת השרון.

 בניגוד ליישובים שונים בארץ אשר התכלית שלהם היא להפוך ממועצה מקומית לעיר,רמת השרון נמנית עם אלה שעשו הכול כדי להישאר "עיירה" ולא עיר.רק בשנת 2009 היא הוכרזה כעיר, בלית ברירה מכיוון שמספר התושבים הגיע ל-40,000 בקרוב.

ההיסטוריה של היישוב מתחילה בשנת 1922 כאשר קבוצת תושבים יהודיים מיפו חיפשה קרקע ליישוב חדש מחוץ לעיר הצפופה יפו. שם הקבוצה, אגב, הייתה "עיר שלום". הקבוצה מצאה מקום מצפון לכפר שייח -מוניס, כפר גדול בן אלפיים תושבים.מנהיגי הכפר היו ידועים כמי ששיתפו פעולה עם כוחות ההגנה, באירועים לקראת הקמת המדינה. אבל המדינה לא גמלה להם. הם כותרו על ידי ההגנה כדי למונע קשר ביניהם לבין כפרים ערביים אחרים, רובם נמלטו, אך לא ניתן להם לשוב.

המתיישבים הראשנים באו למקום בקיץ 1923 ולאט לאט תוך תלאות תוך חיפוש תעסוקה בחוץ, והרבה כישלונות בגידולים שונים ביניהם טבק, היישוב התרחב. בעת המאורעות פונו הנשים והילדים להרצליה הסמוכה. על כך יש להוסיף כי יישוב זה לא נוסד באמצעות או בעזרת הגופים הציוניים המיישבים אשר גם הם ראו בו איזה נטע זר. שבע שנים לאחר מכן הוכרז היישוב כמושבה חקלאית. אחד העקרונות שעליהם הקפידו התושבים, הוא השמירה על עבודה עברית עיקרון זה עוגן בתקנון הוועד, שקבע כי מי שלא יעסיק פועלים עבריים, תופקע זכותו על הקרקע, וכן בחוזים שנחתמו עם רוכשי הקרקעות. בשנת 1932 התקבל השם "רמת השרון".

.בשנות ה-40  הגיעו לרמת השרון עולים חדשים רבים, ובהם מעפילים, ניצולי שואה, עולים מסוריה,, מתימן וממצרים. רק בשנת 1949 היא הוכרזה כמועצה מקומית ובשנת 2002, כאמור, כעיר.

הסינמה.

רחוב סוקולוב, מזכיר לך את הבנייה בשנות ה-50 וה-60  בארץ. הבתים ,ברובם , צנועים. פה ושם בית חדש או עסק עם שם מותג חדש, אבל אין לטעות זה לא  נראה רחוב ראשי של עיר גדולה. גם בשולי הציר המרכזי ,בתי מגורים רבים הם  חד-משפחתיים. וכמובן בשל אופייה  החצי כפרי היא משכה אליה תושבים בעלי אמצעים. בפאתי העיר בעיקר בצד המערבי שלה, ברחבות שנושאים  כמקובל שמות של צמחים ופרחים, והמקור מצוי כאן בשפע, משובצים להם וילות הדורות יותר או פחות עם ברכות שחיה או בלעדיהם. רמת -השרון היא בהחלט "אין".הדרך בינה לבין תל אביב, שלא בשעות העומס היא כעשרים דקות. פחות מאשר בתוך תל אביב בשעות העומס.

אם תבקש באתרים מידע על קולנוע ברמת השרון, תמצא בראש וראשונה את "סינמה סיטי" בפי גלילות שהיא בפאתי העיר.  אותו מכלולו מפלצתי שנראה כמו טרמינאל עם שפע של אולמות קולנוע וסרטים, שאליהם אתה צריך להגיע ולשוב ברכב פרטי. אם לאחר הסרט תחפש  במקום תחנה של אוטובוסים, חבל על הזמן- אין. גם שרות מוניות לא עובר כאן. אבל יש עדיין קולנוע ברמת השרון שאליו  לא מגיעים, לא במכוניות, לא באופנועים ואפילו לא אופניים. שכן רק הולכי רגל יכולים ללכת בנחת וליהנות ממגוון הצמחייה למטה ולמעלה. כמו הבוגינביליה, הג'קראנדה(סיגלון)  היסמין, האזדרכת ועוד ,בשלל צבעיהם וריחם. לכן סיפור אחר הוא הקולנוע האחר, הבלבדי שמצוי לו במעלה רחוב סוקולוב.. קולנוע "כוכב".אשר בנייתו הסתיימה  כמעט ערב הכרזת המדינה, בחג הפועלים האחד במאי בשנת  1948 .זה אמור היה להיות  בית רב תכליתי, מעין בית מתנ"סי, למטרות חברה, כמו מועצת הפועלים, תרבות- מופעים וקולנוע ושמו היה "גיל". בשנת 1980 שונה שמו, כיאה למקום שבו על המרקע מופיעים כוכבים- "כוכב".

קולנוע שכונתי.

מאז,  המבנה שופץ, אבל אופיו הפנימי והחיצוני נשאר. כמו קולנוע "סמדר" ליד רחוב עמק רפאים בירושלים. גם ברמת השרון כמו "בסמדר", אין מבואה. הכניסה היא דרך בית קפה.  כמו ב"סמדר", הקופה היא כלפי  חוץ. גם ברמת השרון כמו ב"סמדר"  נאבקו התושבים נגד המלתעות של כרישי הנדל"ן, והצליחו. החזית עטורה בעמודים  קלסיים, דמוי "דוריים", אבל הממתינים לסרט יושבים על המעקים, למעלה או במורד המדרגות. הקופאית הצעירה יושבת  בדרך  כלל בחוץ, או שמדברת בסלולרי או יושבת בחברת צעירה אחרת, וכשבא אדם או זוג היא רצה פנימה,ומופיע מול אשנב הקופה. האנשים, נשים וגברים מן הסתם מן הסביבה באים כמעט בלבוש ביתי למעט נעלי בית . אין לי ספק כי בשכונה הזאת גרים אנשים אמידים רבים. אבל הלבוש מאוד לא בלט בהידורו, ביתי, קל,כמו בהליכה לחוג בית בשכונה. גם הפנים לאחר השיפוץ  לא צועק  יש בו  200 מושבים שהם נוחים וגם המעבר סביר מאוד.

cinema kochav 2 post - עותק

?????????????

קולנוע ככב "טעם של פעם"

לא רק דברים אלה מייחדים את קולנוע "כוכב".לקראת הסרט יש קדימון לסרט חדש. אין פרסומת. אין צעקות ברמקול להשתיק את הטלפונים הסלולריים. רוב הצופים ככול הנראה לא הביאו אותם או כיבו אותם לפני הכניסה. חזרנו במנהרת הזמן יובל שנים לאחור. היה נעים להיזכר. ואם עוד צפית בסרט איטלקי ממזרי כמו אלה של ויטוריו דה סיקה בנושא עכשווי -אין דבר יפה יותר מאשר לסיים בספל של מקיאטו בבית הקפה לנדוור במקום. הפסקה קלה מן "העיר ללא הפסקה". בלי "שוקולד מנטה  מסטיק" אבל גם בלי הריח והפיצוחים של הפופקורן. איך אומרים: טעם של פעם.

.

קוויבילה המצרית מספרת

מתוך  סרט הבובות "יוסף בעל החלומות"

 איך אני מגיע לבובות ואני בגיל מבוגר למדי? התשובה היא ארוכה יותר. לבלוגר כמוני שהפך את כתיבת הרשומות לאובססיה של פרסום פעם בשבוע, יש לו בעיה, בין שאר הבעיות, והיא ניסיון למצוא נושא או נשוא לבלוג. בתי הבכורה נתי, היא כתובת טובה לתהיות מסוג זה, וגם למתן איזו רעיון לחלופה. איפה זה כתוב  שאתה צריך לכתוב?- היא זאת שתוהה. ואני אומר לה שאני לא צייר. " אז  בחר איזו תמונה מעניינת"- היא מציעה.  יש לי אלבומים עם אלפי תמונות מודפסות, וכולן מעניינות אותי, ואני בספק אם תענינה  את הקוראים. כמה פעמים אפשר כבר לשבץ תמונה שאתה מראיין את בן גוריון, בשעה שרבים לא יודעים מי הוא היה. ואלה שיודעים לא מעניין אותן לראות עוד פעם תמונה של הזקן אתי, ובצדק. אם התמונה לא אומרת להם דבר חדש , אז זה סתם בזבוז זמן. אם היא אומרת להם,אז זה גורם להם ל"קוואס" בבחינת "אילו ב.ג. היה קם מקברו……"

אבל, אל ייאוש, זאת הרי המנטרה שלי. מצאתי .לא באלבום. בבית. בובה מסרט ההנפשה "יוסף בעל החלומות" פרי יצירתם- בימוי, והפקה של יורם גרוס ואלינה גרוס  – והתסריט של אחיו נתן ,חבורה מן הקולנוענים הגדולים  בישראל פעם. כיום יורם חי באוסטרליה. הסרט ,באורך מלא ,יצא לבתי הקולנוע בשנת 1962.  זה היה סרט האנימציה הראשון בישראל והוא זכה בפרס הראשון בסרט האנימציה בפסטיבל קאן. זאת לא  הנפשה של ציורים אלא של בובות. את הבובות יצר הצייר הנודע ג'ון בייל.את המוסיקה כתב אדי הלפרין. את הדיבוב של הדמויות המרכזיות עשו עמיקם גורביץ',שרגא פרידמן,אלי גורליצקי, אברהם רונאי, שלמה בר שביט, שמואל  עצמון במגוון הקולות שהתבקש.

הסרט נאמן לסיפור המקראי על הקורות את יוסף לפני הגיעו למצרים כעבד שנמכר על ידי אחיו לישמעאלים, את בואו למצרים , פתרון חלומו של פרעה ועלייתו של יוסף בסולם ההיררכיה בחצרו של פרעה..

שנות הששים של המאה ה- 20 , השנים התל אביביות שלי, ואני זוכר אותם בערגה . אלה היו הימים  של ישראל הקטנה והסולידארית שלפני 67 . באחד מימי ששי בהתכנס חבורת הידידים בביתנו בגבעתיים, יורם הביא אתו אחת הבובות. זאת אמורה להיות איזו שפחה בחצרו של פרעה. כשהתבוננתי בראשה, ראיתי את מלוא היצירתיות של ג'וני בייל שהוא צייר ידוע מאוד. מעין מונה ליזה מתקופת הפרעונים עם מבט מאוד עצוב ומאוד חודר, ובסיבוב הראש יכולתי ליצור הבעה שונה.

במשך יותר מיובל שנים ישבה הבובה חבויה במדפיה של מזכרות נוסטאלגיות .קראנו לה קוויבילה,-שקטה, במצרית עתיקה.

לפני כשנתיים נכדי , תלמיד במכללת שנקר בעיצוב תעשייתי, יצר דגם של ספסל מֵצֵל שמתאים למזג האוויר הישראלי. התלהבתי מאוד מן היצירה והוא הפקיד אותה בביתי. ואז מצאתי מקום מכובד לקוויבילה,  מתוך הסרט "יוסף בעל החלומות". והנה הבובה

שמספרת את הסיפור. פוסט.

 

 

buba 4

buba 1

 

 

 

 

 

 

 

buba 3               buba 2

P1000444

רעות- אילו רבים היו כמוה.

חברה מתוקנת היא חברה שיש בה אנשים שמשמשים דוגמה ומופת, וככול שאלה רבים יותר החברה בריאה יותר.לצערי ההנהגה שלנו לא משמשת לנו מופת ומקור השראה .ובכול זאת יש בקרבנו יחידים, מהם שזוכים לפרסום ומהם שלא, שיכולים להיכלל בקטגוריה של אות ומופת בחשיפתם, לא זו בלבד שאנו מכירים אותם ומוקירים את מעשיהם, אלא אפשר שבקרב הדור הצעיר שלנו יימצאו אנשים שירצו ללכת בעקבותיהם.הדור הצעיר שלנו הוא נפלא. חסרה לו הנהגה טובה והשראה.תנו לו את השניים והוא, לא רק שלא ייפול מדורות העבר, אלא יעלה עליהם.

אני רואה לנכון לציין את הרצוי, שכן המצוי הוא מצער ומראה על איזו ריקנות חברתית. ואני מצביע  דווקא על דורות ההמשך של שרידי השואה. למעט בודדים,הדור השני והשלישי, שאם אני לא טועה נמנים עם כמיליון מאזרחי ישראל כיום,רואה עצמו פטור מלעסוק בנושא על שני היבטיו:

השואה והתקומה. הוא לא נוטל חלק פעיל בתיעוד השואה ולקחיה, כאן ועכשיו. כלומר אלה לקחים עלינו להפיק כאן בישראל מן השואה והרקע שלה באירופה ולא רק להטיף אותם לאחרים . הוא גם לא פעיל בנושא התקומה- לאמור התרומה האדירה של ניצולי השואה למדינה שבה נולדו לאותם הורים ניצולים וכל מה שהשיגו, והם השיגו הרבה, במדינת ישראל.לעומת זאת יש אחרים שכן מגלים עניין רב בנושאים אלה. חתני יורם פוגל, יליד הארץ ובן לאב שעלה לארץ אחרי מלחמת העולם הראשונה ואֵם, בת לדור  המייסדים של היישוב, יש לו זיקה עמוקה לנושא.עד כדי כך שהוא לא מפסיד אף אזכרה לנספים של עיר הולדתי זדונסקה וולה, אזכרה שנערכת מדי שנה בבית העלמין טרומפלדור בתל אביב  ליד מצבת שיש שחורה שהוצבה זמן קצר לאחר המלחמה.

196840_10150145761022965_8031267_nzd wola 70 anandarta

רעות, ספר ובו יומן אירועים, האנדרטה בטרומפלדור( מתוך אתר זדונסקנ וולה)

שרידי הקהילה

הקהילה היהודית של העיר זדונסקה -וולה במרכז פולין מנתה קרוב לתריסר אלף יהודים כמעט מחצית מן האוכלוסייה כולה .אחרי המלחמה נותרו מהם כמה מאות. ובכול זאת בארגון יוצאי זדונסקה וולה חברים כ-250 אנשים,רובם מקרב דורות ההמשך.האזכרה  לפני שבועיים  נערכה בשעה ארבע ושלושים אחר הצהרים בחום של קרוב ל-35 מעלות ולחות מרבית של תל אביב ואליה התייצבו 49      אנשים,מכול הגילים, ביניהם נשים עם הליכונים. בעבר באו גם עם כיסאות גלגלים.אין זה דבר של מה בכך שקהילה כה קטנה תצליח לאגד בתוכה מספר גדול יחסי של אנשים ועשרות מהם יבואו מכול חלקי הארץ כדי להשתתף באזכרה שנתית במזג אוויר מעיק.

אבל הנוכחות באזכרה היא רק חלק קטן מן הפעילות של גוף זה. מדובר בפעילות שכוללת: אחריות ניהולית על כלל הארגון ותפעולו, לרבות תכנון תקציבי של הארגון, אחריות על רכישות, גיוס תרומות ומתנדבים, הרשאת חתימה בבנקים, ריכוז וניהול פעילות המתנדבים האחרים בארגון, תכנון וביצוע פרויקטים רבים בארגון הקמת אתר אינטרנט ותחזוקתו, קיום ישיבות ועד, שיתוף פעולה עם "יד ושם", ארגון אירועים, שיתוף פעולה עם ארגונים בינ"ל ועוד. ובמטלה זאת נושאת לבדה אישה צעירה אחת ,רעות מכבי-לייזרוביץ. כיום בת  שלושים , אם לשני פעוטים, עורכת לשונית ב"יד ושם", מנהלת את משק ביתה, ומוצאת את הזמן  והאנרגיות לעסוק בשימור המורשת של קהילת משפחתה.

מלבד הפעילות  שהוזכרה רעות מוציאה מדי חודש דפי מידע על האירועים הבולטים שהיו בגטו זדונסקה וולה. לימים  החומר אוגד והוצא כספר. כמו כן הוצא אלבום תמונות של תושבי זדונסקה וולה ההיסטורית לפני השואה , בעברית ובאנגלית. כול זאת במאמציה של צעירה זאת שראתה את המשימה כשליחות. גם מי שהיה לפניה, פרופסור דניאל ווגנר, מדען בולט במכון וייצמן למדע, שהיה יו"ר הארגון  השאיר אחריו מסכת של מעשים. אבל גדול מעשיו היה להעביר את הדגל לצעירה בת 22 והיא נושאת אותו בגאווה ובמסירות  זה שמונה שנים.

השניים,לא רק עסקו בכול הקשור למורשת של הקהילה כאן אלא בקהילה עצמה במקום שהייתה. ראשית בארגון שנתי של ביקורים של אנשי דורות ההמשך בזדונסקה וולה. נוסף על כך – בקשרים שהם רקמו עם כמה תושבים אכפתיים ואתם נעשו גם שם דברים אשר הגדול שבהם הוא שיקום בית העלמין היהודי.

המקבילה הפולנייה של רעות

התמזל להם מזלם של שרידי הקהילה הזאת, שגם בעיר אשר בעצם נוסדה על ידי היהודים, והם שנשאו אותה על גבם,כלכלית ותרבותית, קמה חבורה קטנה, רובה מורים ותלמידי תיכון אשר ביקשה לשמור את המורשת העשירה של הקהילה היהודית. בראש אלה עמדה גם כן צעירה קצת יותר מבוגרת מרעות, קמילה קלאוזינסקה. כיום מרצה בנושא תרבות יהודי  פולין .את התואר היא עשתה באחת האוניברסיטאות היוקרתיות במזרח אירופה, האוניברסיטה היגיילונית בקרקוב.ביחד עם מורה צעירה בשעתה, אלזבייטה בארשצ', הקימו מועדון בשם "יחד".תפקיד המועדון היה לגייס תלמידי  תיכון מקומיים ומתנדבים אחרים כדי לעניין אותם בקהילה היהודית  התוססת שחיה פעם במקום ואת מורשתה ראוי לא רק לשמר אלא במידת האפשר לשחזר.הפעילות הראשונה הייתה במוזיאון העירוני. הוקם מדור מיוחד למורשת יהודי זדונסקה וולה ובו הוחל באיסוף פריטים שונים ששרדו איכשהו, ריהוט,כלים, יודאיקה,תמונות, מסמכים. כול אלה מצויים במוזיאון אשר בהנהלתו של בעלה של קמילה.כאמור המשימה הגדולה הייתה שיקום בית העלמין.

כאשר אני ביקרתי לראשונה בעיר בשנת 1986 בעידן הקומוניסטי,וסיירתי בפולין שלושה ימים כאורח הטלוויזיה הפולנית, בעצם של אחד הבכירים שבה,לב ריווין, מפיק שותף לסרט "רשימת שינדלר"- בית העלמין נראה ג'ונגל. שורשי העצים הגדולים, הגשמים והשלגים,מוטטו את המצבות. את השאר עשו וונדלים שניפצו את האבנים והשתמשו בהם לבנייה,הרסו מה שנותר ומה שאני ראיתי הייתה צמחייה עבותה ובינתה ,פה ושם איזה אבן או ערמת אבנים,אולי מצבה מתפוררת אחת. שרידת שואה.

לתמונה נכנסה קמילה וחבורתה. בעזרת תרומות בעיקר של ישראלים וגם של כמה יהודי אמריקה מצאצאי הקהילה, הוחל בשיקום.השלב הראשון היה להביא פועלים וציוד כבד לגיזום עצים,פינוי ערמות זבל ענקיות, ניתוב שבילים. השלב השני היה, תחילתו סיזיפי. ניסיון לפענח את הכתובת שנמצאו.אחרי מאמצים רבים נמצאו אי אלה שמות. אז החלו הצעירים לנבור בארכיונים כדי לצלוב מידע. ככה בעבודת נמלים ממושכת נתגלו שמות, נאספו חלקי מצבות, כאסוף פריטים ארכיאולוגיים וחלקם שוקמו ולאחרים נקבע שילוט למי היה שייך הקבר.השלב האחרון היה הקמת חומה סביב בית העלמין ולבסוף שער מרשים שהוא נעול,וניתן לבקר בו רק בלווי אנשים מוסמכים.

yachad cemetarycemetary new entrance post

מימין קמילה עם חלק מן החבורה "יחד" משמאל שער בית העלמין המשופץ.

אגב בבית העלמין הזה נעשתה הסלקציה הראשונה בחיסול גטו זדונסקה וולה באוגוסט 1942 כאשר מתוך עשרת אלפים היהודים שהיו בגטו, תשעת אלפים נשלחו במשאיות הציקלון לגיא ההריגה ב"חלמנו" שם נשרפו הגופות ונקברו והמקום כוסה בעפר ובפסולת .בין תחילת האקציה לבין ההגעה לגטו לודז' נרצחו או נספו עוד יהודים חלקם בחנק שבקרונות הבקר שעשו את הדרך של שלושים קילומטרים לגטו לודז'  במשך יותר מיומיים. קרוב לאלף הובאו לגטו לודז'.המחוסל האחרון בעיר שהורד מן הרכבת היה יו"ר הקהילה  ד"ר יעקוב למברג,רופא ומנהיג ציוני צעיר. כאשר למברג התבקש להגיש רשימה של המועמדים לתלייה הראשונה בפורים 1942 , הוא מסר את שמו, את שם רעייתו ואת שם בתו ובנו.הבן דב למברג היה לימים אחד מבכירי שרות הביטחון הכללי בישראל.

את הפרקים הללו על תולדות הקהילה לומדים דורות ההמשך בעיקר מחומרים שמעבירה רעות במיילים, בפייסבוק ובאתר.

רעות.

סבה של רעותי יוסף , היה  יליד זדונסקה וולה, אח לעוד שישה אחים ואחיות. בבעלות המשפחה הייתה חנות לכלי בית במרכז העיר. הוא עלה לארץ ישראל ב-1934, רעייתו לימים ואחותו עלו אחריו ועוד אחות שרדה את אושוויץ. כל שאר בני המשפחה מצד הסב והסבתא  נספו בחלמנו. כלומר שהוריו  מצד האב אמנם הגיעו לארץ לפני השואה,אבל רובה המכריע של המשפחה נרצח בשואה.רעות רואה עצמה כדור שלישי לניצולים. כיום, רעות חושפת סיפור מצמרר מתקופת ראשית השואה. אימו של סבה, סבתא רבא של רעות ,נאנסה בידי חייל נאצי והרתה. בשל היות המשפחה דתית, הדבר נשמר בסוד והאישה ילדה את התינוק, בנו של החייל הנאצי.אך הסוף היה שהילד נרצח יחד עם אימו בחלמנו.

הוריה של רעות, האב אליעזר הוא טכנאי רנטגן בנתניה,ואימה שמוצאה מבולגריה עובדת במכללת ווינגייט.לאחר פטירת הוריו, אליעזר נעשה "מסורתי" כהגדרת רעות. הקריירה של אישה צעירה זאת היא עשירה כמו במעשים.היא סיימה מגמות ביולוגיה וערבית ונחשבה כתלמידה מצטיינת ביותר. היא חשבה להיות רופאה ."ב-2001, בכיתה י"ב, דרכתי לראשונה על אדמת פולין ומיד ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיי. חלום הרפואה התחלף בשימור והנצחת זכר השואה." ב-2005 סיימה שירות צבאי בחיל המודיעין ובמשך 6 שנים היא עשתה את ב.א  בתחום  היסטוריה של עם ישראל ובלשנות אנגלית, ואחר כך ה- MA- בהיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו (התמחות בשואה). במהלך התואר השני היא כתבה תזה בנושא: "קורות יהודי זדונסקה וולה פולין בשנים 1939-1944"  בתקופת לימודי התואר השני, היא הכירה את בעלה לעתיד אבי הרשקוביץ,יליד ירושלים , לו נישאה לאחר הכרות של יותר משנה . היא מתארת אותו  "גבר חלומותיי."  לזוג שני ילדים. הבן הבכור עָז, נולד ב-29.3.2012 ו-14 חודשים לאחר מכן נולד עדן. רעות, לאחר הנישואין היא משהו כמו ,אישה דתייה לייט". או מסורתית פלוס.למקורביה יש לה תמיד חיבוק חם.המשפחה גרה בדירה משלה  בשכונת פסגת זאב בירושלים." מדובר בבעלי, בי, שני הבנים ושני חתולים" .היא שכחה למנות את משפחתה הגדולה- שרידי הקהילה  של זדונסקה וולה, שהיא להם אם צעירה ואחות.והיא גם מופת לאחרים.

 

.

יורד הסירה @

"המשט" האחרון של" נפתלי בזם.

יש, שאנשים מגיעים לגיל מופלג ואינך מודע אם הם חיים. ויש להיפך. אתה חושב שהאדם בחיים, בעוד שהוא כבר איננו איתנו. ויש סוג אחר והם בעיקר שייכים לתחום האמנות. היצירות שלהם מוצגות בארץ, המנגינות שלהם מושמעות, השרביט מורם כאן, הם לעתים מתראיינים בארץ, משתתפים באירועים בארץ, אבל הם בעצם בחוץ. הצייר והפסל הנודע נפתלי בזם שב אלינו רק לפני שנתיים וחצי, לאחר שלוש עשרה שנים שהוא נעדר ממנה.וחשבנו שהוא כאן. הפעם הוא באמת כאן, ויש להניח שמן המעגן הזה הוא יפליג רק להיסטוריה. האיש בן ה- 86 הוא במלוא מרצו, תוסס, יוצר ופעיל,ושט בים הזיכרונות הגדול שלו באמצעות סירה שעליה אספר.

הסיפור מתחיל באוגוסט 1938 ,שבועיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.במבצעי ההצלה האחרונים הועלו לארץ ישראל נערות ונערים יהודיים מגרמניה במסגרת "עליית הנוער". עם עולים אלה בא הנער נפתלי בזם שנולד בעיר אסן בגרמניה. הנער הכחוש והשברירי הגיע באוניה שעגנה במרחק ניכר מחוף תל אביב, שכן ב"נמל" של תל אביב באותם זמנים, לא היה רציף שיאפשר עגינת אוניה גדולה.משום כך הועלו הנוסעים, ביניהם נפתלי, על סירה ערבית שהביאה אותם לחוף תל אביב. כולם ירדו בכוחות עצמם, למעט נפתלי אשר התעלף לאחר המסע המייגע והטלטול בסירת המשוטים. משהתושש הוא מצא עצמו בזרועותיה של הנרייטה סולד, מייסדת "הדסה" וה"האם" של "עליית הנוער"- רעיון שהגתה רחה פריאר, וסולד עמדה בראשו מראשיתו ופיתחה אותו למפעל עליה וחינוך אדיר. היא באה לנמל תל אביב לקבל את הצעירים.

הסיפור מסתיים, בשלב זה, ב, "סטודיו מטילדה", ביפו, סטודיו של נכדי מעיין- ביוני 2011 – שבעים ושלוש שנים מאז. מעיין פוגל וחברו בלימודים, אנדריי גרישקו, עומדים על סולמות ולמעלה, כמו במספנה, מצויה כבר "הסירה" יצירת פיסול וציור של נפתלי בזם. בניית סירה, זה עניין אחד, פיסול סירה מבית היוצר של בזם, הוא עניין שונה לחלוטין. שני הצעירים מדקדקים על פי הוראת האמן, בכול פרט, ולו הזעיר ביותר, בתמוכה כזאת ,ביתד עץ ,בריחוק,בקירוב,.בעוד שבזם מתרחק קמעה ומתבונן בקפידה אם זה מדויק לחלוטין, ואומר:בסדר!.

בין שני המועדים האלה מצויים חייו של ה"שייט" נפתלי בזם בגלים הסוערים של החיים. ככה באמצעות נכדי שלומד בעצם עיצוב תעשייתי, אך עוסק גם באומנות וגם באמנות arts and crafts התוודעתי ליוצר ולאדם מיוחד במינו אשר סיפור חייו דומה ליצירות שלו .

bezem and zvi  first  article 

בזם בשיחה אתי ב"סטודיו מתילדה" ביפו

ניצול שואה.

ארבע שנים לאחר בואו לארץ של נפתלי בזם נספו הוריו בשואה ולמעט קרוב משפחה אחד וכמה מכרים של משפחתו הוא נשאר שריד.עם בואו לארץ הוא התגורר גם בתל אביב וגם בחיפה. מכיוון שהנער נחשב לכשרוני בעיקר בתחום הציור, "עליית הנוער" דאגה לשלוח אותו ללמוד אצל צייר בשם קולביאנסקי, שהיה לו סטודיו באיזה מרתף ברחוב בן יהודה בתל אביב..בזם זוכר אותו כאדם שהקנה לו ידע ועודד אותו במלאכת הציור. לאחר זמן מה אבד הקשר בינו לבין האיש ועד עצם היום הזה בזם לא יודע מה קרה לו. מכיוון שהאיש נחרת בזיכרונו של בזם, ראיתי לנכון לחפש ואכן גיליתי באתר artispo.com אוטוביוגרפיה קצרצרה על האיש. ישי קולביאנסקי, צייר ופסל, נולד בליטא 1892. הוא למד בווילנה, וברלין אצל ליברמן ושטרוק. עלה לישראל 1933. היה ממייסדי אגודת הציירים והפסלים בארץ ועיצב תפאורות לתיאטרון "הבימה". בשנת 1950 חזר לאירופה. ונפטר ב- 1970 .

נפתלי בזם היה כבר בשל להתקדם בתחום שלו. בראשית שנות הארבעים הוא בא לירושלים ובשנת 1943 התקבל בבצלאל,וסיים את לימודיו בשנת 1946.עם סיום הלימודים הוא התמנה לעוזרו של מנהל בצלאל אז, הצייר מרדכי ארדון. בבצלאל הוא הכיר את חנה ליברמן שעתידה להיות רעייתו לעתיד. לקראת מלחמת העצמאות כאשר רבים מן המעפילים גורשו לקפריסין, יצא בזם עם משלחת מורים למחנות בקפריסין כדי להקים מסגרות לימוד בכול התחומים לרבות לימודי אמנות..במחנה ליד לימסול הקימו נפתלי וחנה באחד הצריפים סטודיו לציור ולפיסול.כול מי מבין העולים שראה עצמו מסוגל לצייר, התקבל בזרועות פתוחות על ידי נפתלי וחנה.עם הקמת המדינה שבו השניים לארץ. הוא הספיק לשוב לירושלים כמעט לפני המצור על העיר

"רציתי מייד להתגייס, ולצאת למלחמה, מלחמת העצמאות שלנו, אבל משראו אותי מפקדי ההגנה, הם נבהלו. שלד אדם. שקלתי אז 40 קילו ובמשקל כזה אסור היה לגייס אותי"- מספר לי בזם. אבל פטור בלא כלום אי אפשר מצאו לו ג'וב אחר ודווקא במסגרת הפלמ"ח.מערכת הביטחון דאז, גם ההגנה וגם הפלמ"ח עסקו לא רק בלוחמה ממש אלא גם באמצעים אחרים, בין היתר אמצעי מודיעין, ריגול, או ל"פ( לוחמה פסיכולוגית) וכיו"ב. לשם כך היה צריך להמציא מסמכים, מזויפים כמובן, ומכיוון שבזם היה גם מאייר טוב, זאת המלאכה שחשבו להטיל עליו. מי שתיווכה בין אנשי הביטחון לבין בזם הייתה , חנה ליברמן ידידתו. חנה למדה בין היתר קאליגראפיה- עיטור של הכתב . והיא הועסקה על ידי ההגנה והפלמ"ח לצורך ציור והעתקת מסמכים

חנה המליצה על נפתלי, אך נפתלי כעס על בן גוריון שצווה על פרוק הפלמ"ח. בזם הודיע לממונים בהגנה שהוא לא מוכן לעשות את העבודה.הופעל עליו מכבש פטריוטי ומשזה לא עזר גם פיתוי. הם ידעו שבזם משתוקק ללמוד ולעבוד בפריז. הובטח לו שאם יעשה את העבודה יעזרו לו לצאת לפריז להמשיך בלימוד אמנות, שהייתה, כאמור, משאת נפשו. זה לא היה דבר של מה בכך להגיע לפריז באותם זמנים. אבל הרשויות עמדו בהבטחה וסודר לבזם איזו ג'וב בשגרירות ישראל בפריז ובשנים 1949-1952 הוא למד בפריז. אז הוא נישא כבר לחנה והם יצאו לפריז מייד לאחר המלחמה, ובשנת 1951 נולד להם הבן הבכור, יצחק. בשנת 1952 הם שבו לארץ..זאת הייתה תקופה קצרה אך מבחינתו של בזם מאוד פורייה ומענגת מכול בחינה שהיא ובעיקר באמנויות.

bezem paris two article bezek three paasport article

תחת שמי פריז                                             דיוקן האמן כאדם צעיר

                                    

אז  פריז הייתה עיר של אמנים ואמנות", נזכר בזם בערגה- "הכול היה פתוח כמו האוויר. נכנסת לבית קפה וישבת ליד אמנים גדולים ובשביל אדם צעיר כמוני, בן 24 לערך, זאת הייתה תקופה בל תימחה. נשָמתָ אמנות,ראית אמנות, שמעת אמנות".המקום הראשון שבו התחיל בזם להתמחות בציור היה מכון קתולי לשחזור ציורים דתיים עתיקים. "הדבר הראשון שלמדנו היה ציור קיפולים. קיפולים מסוגים שונים ובעיקר קיפולים של וילונות, של לבוש כנסייתי,שכמיות של כמרים וכיוצא באלה בגדים אשר ככול הנראה עם הזמן הם דוהים וצריך לשחזר אותם". הביא אותו לשם מכר וותיק של אחיו, מארֶק שוורץ, צייר ופסל ידוע, יהודי שהתנצר. הוא שקבל אותו בפריז בחום רב והוא שהבטיח לדואג לו בעת שהותו שם, רשמית, כשליח המדינה.

בזם אהב את המסגרת ואת הידע שרכש אך בשלב מסוים הוא הפסיק לפתע את לימודיו בסדנה יוצרת זאת. זאת בשל מחלוקת על ציור "העקדה". אמרתי לבזם כי גם אני שומר טינה מאז ילדותי לאברהם אבינו. דווקא לא בשל העקדה אלא משום שהוא גרש את הגר. ואני ריחמתי עליה, ומאד כעסתי על שרה, המרשעת,וגם על אברהם.,"אראה לך משהו"- אומר לי בזם בחיוך מאוזן לאוזן. כאן מתגלה לי בזם ה"מפוזר", נסיך האי סדר, כאדם בעל זיכרון פנומנאלי. מתוך עשרות ואולי מאות התיקים שמצויים אצלו הוא מאתר תוך דקה, שתיים את התיק,ושולף מתוכו את הציור שהוא צייר בשנת 1949 והוא תמונת הגירוש של הגר מביתו של אברהם יחד עם בנם ישמעאל, כשבקצה האוהל שרה עומדת ומציצה במחזה. תמונה זאת החזירה,כאמור, גם אותי לאחור, שנות דור. חרה לי מה שעולל לה אברהם וקנאתה של שרה הקשישה הקנאית. היום הייתי אומר למורה : "זה לא פייר". כשראיתי את התמונה של בזם ,הזיכרון החזיר אותי לאותם ימים כאשר לא רק למדנו את המקרא אלא חיינו אותו. וזה היה מרטיט.

ואז אני דוחק בבזם לחזור היכן שסטינו,כלומר עזיבתו של הסדנא הנוצרית. "ציירנו תמונות מתוך התנ"ך, הברית הישנה אצל הנוצרים ,ואחד הנושאים היה אברהם אבינו. באחד הציורים ציירתי את מעמד העקדה, כלומר כאשר אברהם מכין את המאכלת כדי לשחוט את בנו. זה לא היה מקובל על המורה והתעורר ויכוח מר, שבו טען המורה כי התמונה אינה לרוחו ואילו אני טענתי שאני כיהודי רואה עצמי נאמן למקור. הוא בשלו ואני בשלי. כאשר נוכחתי שאין טעם להמשיך בוויכוח,ויש שתי אפשרויות. או שאני אפסיק את הציור ואמשיך, או שאעמוד על שלי. ולכן נותרה לי ברירה אחת. עזבתי את המוסד הזה."- מספר בזם בלא מעט צער אך גם ממרחק הזמן הזה, כמי שמצדיק את הצעד הזה.על עקרון כזה לא מתפשרים.

bezem 51 hagar and son  out article four

גרוש הגר .פריז 1949

אשר לבזם, פריז בשבילו לא הייתה רק סדנא לשחזור מלאכת קודש. פריז באותם ימים הייתה סדנה אחת גדולה. מה עשו ציירים צעירים כמו בזם? הם לא היו צריכים לעבור בדיקות פסיכומטריות, ראיונות, ולהכין עבודות. " נכנסנו לכיתת סדנא, שילמנו חמישה פרנק, בחרנו בדוגמנית מתוך מבחר שהיה זמין באותו יום וציירנו."

השיבה הראשונה לארץ.

נפתלי בזם ומשפחתו הקטנה שבו לארץ בשנת 1952 והוא החל להתבסס בה כאמן. לפרנסתו הוא שימש כמאייר לפרסומים שונים בתנועה הקיבוצית ומאז השתתף בביאנאלות ובתערוכות בארץ ובעולם ושמו יצא לפניו כאחד הציירים הבולטים של ישראל. במרכז היצירה שלו באותו זמן עמדו כמה נושאים .אחד היסטורי- הקשר של העם עם התנ"ך, השני ,על הטראומה הגדולה של השואה שבה איבד את משפחתו. נושא אחר הוא התקומה -השיבה של העם לארצו.ונושא בולט מאוד הוא הנושא החברתי. המאבק היומי של האדם שעמל לקיומו. התלאות של העולים בבואם לארץ, החיים במעברות.כיו"ב. בזם היה סוציאליסט בהשקפת עולמו ודומני שהוא נשאר כזה,ואתייחס לכך בהמשך..

אחת היצירות המרהיבות היא על תקרת אולם קבלת הפנים בבית הנשיא בירושלים.הציור מחולק לריבועים ובכול ריבוע סיפור בתהליך הקמת של המדינה החל בעליות וכלה ביסוד מדינת ישראל. יש בציורים האלה הרבה צבע, הרבה סמלים וצורות גיאומטריות שונות שמאפיינות את היצירות של בזם .פרויקט לאומי אחר של בזם הוא תבליט השואה והגבורה אשר בקיר היציאה ממוזיאון יד ושם..יש בו ארבעה חלקים: השואה,הגבורה,( כמו מרד גטו ורשה) העלייה לארץ והתקומה.תהליך עיצוב התבליט נמשך קרוב לעשר שנים בשל העדר תקציב.

Copy of bezem yad vashem five

בזם ליד תבליט יד ושם- תמונת אלבום

הזיקה של בזם לדת היא זיקה סמלית. ככה למשל הוא תהה כיצד אפשר לצייר יהודי. המוטיב של הפסים בטלית חוזרים אצלו ביצירות שלו. לדעתו הטלית כסמל לא שייכת רק לדתיים. או דוגמה אחרת היא הדלקת נרות שבת של אימו. גם בכך הוא לא ראה דבר דתי. אצלו זה סמל, אולי של אור בחושך של הגלות.

בכתבת פרופיל על בזם שהתפרסמה במגזין התל אביבי,"עכבר העיר" לפני שנה, ב- 16 ביולי 2010 צוין כי ". יותר מפעם אחת רכש עבודה שלו בחזרה משראה שדבר מה חסר בה. "כמו בחיים – את מסדרת דירה כל החיים ולאחר כמה שנים את רוצה לעשות שינוי בדירה", הוא מסביר. "לפעמים אני מסתכל על ציור ואני רואה שאם אני אעשה פרח הוא יהיה יפה יותר, ואז אני מבין שאולי פרח לא מתאים כי יש משהו אחר". בכלל, הוא מספר, קשה לו להיפרד מעבודות. ……במצטבר ניתן להבין מהם כי כל חוויה שעבר, כל פסיעה שעשה וכל דבר שראה השפיעו עליו כאדם וכיוצא מכך כאמן. "זה היה ממש תיאטרון", הוא נוהג לומר על אירועים מכוננים שהיו לדימויים חוזרים ביצירתו: החיים כילד בגרמניה ערב עליית הנאצים לשלטון, חוויות מבית הכנסת, המפגש המורכב עם היהדות כילד למשפחה חרדית שאינו מרגיש דתי כלל, העלייה לישראל, החשיפה לרעיונות הסוציאליסטיים ואימוצם, המלחמה על המדינה והגשמתה ועוד".עד כאן מתוך הכתבה הרטרוספקטיבית ב"עכבר העיר"

כמי שכה מייחל לשלב את השואה והתקומה, דומני שמעטים בין האמנים אשר נותנים ביטוי כה חד לקשר בין השניים כמו נפתלי בזם. אי אפשר להפריד בין השניים בייחוד כאשר מדובר בניצולים עצמם, שבזם הוא אחד מהם. אומנם ספק אם מלכתחילה ,כלומר אלמלא נשקפה סכנת חיים ליהודי גרמניה בשלטון הנאצי, הם היו באים לכאן. אבל בדיעבד אין ספק שלאחר בואם לכאן, התבססותם בארץ נבע מן ההכרה שהקמת המדינה היא הלקח הלאומי הגדול ביותר של השואה. ה"יקים" הם פטריוטים גדולים. מה שמייחד את בזם בעניין הזה,כאמור, שהוא ניצול שואה ולא שרידה. משפחתו נספתה והוא ניצל. והוא לא שוכח זאת .ויש כמובן עוד לקחים, שהם אוניברסאליים.

חזרה לאסן

שיחה עם נפתלי בזם, בסטודיו של נכדי ביפו או בסטודיו בביתו ברחוב ליברמן בתל אביב, היא משהו כמו הסטודיו עצמו. בלגן אדיר של מכחולים, שפופרות, דפים, ספרים,רישומים, מדפים עמוסים, ציורי ענק- כול אלה מפוזרים בכול מקום. אין שטח הפקר אין תחום מפורז. כול העמדות תפוסות. כאשר הוא מתייחס לפריט ,יש לו המצפן שלו.הוא קם, מביט לכאן מביט לשם והולך. מתבונן, צועד כמו גשש, מחפש , מרים ציור ענק ,מזיז כיסא, מטפס על סולם מגיע למדף והוא מוצא. הזכרתי את מציאת הציור של אברהם והגר,תוך דקה. גם הזיכרונות שלו הם כאלה. כול פריט באוסף הזיכרון נשלף, אך פה ושם אתה חש בערימה מבולגנת. גם כאן הוא מחפש, הוא חוזר הלוך ושוב והתוצאה היא שהוא שבצד החרוזים שהוא שלף ,הוא מעביר לך ערימה ומשאיר לך את המלאכה לעשות סדר,או לבקש ממנו שהוא יעזור לך. מכיוון שרשימה זאת לא רק שלא מתיימרת לשקף את סגולותיו האמנותיות של בזם, אלא גם לא להיות ביוגרפית, אפשר שגם בה יש אי אלה דיוקים, שיתגלו במרוצת הזמן . מכאן שזה לא כול הסיפור, אבל הסיפור כמו שהוא מופיע היה, הָיָה. בהקשר זה אני מבקש להדגיש שזה לא "פרופיל" רטרוספקטיבי על היצירות של האמן. בין היתר מכיוון שאני רק שוחר אמנות מן השורה ולא מומחה או מבקר אומנות. מי שמבקש לדעת יותר על בזם ימצא זאת בפרסומים רבים בכתובים וגם באתרים המקוונים. אני מתמצא יותר בסיפור ובסיפורת, וחייו ויצירתו של נפתלי בזם הם סיפור גדול.

bezek home bezek surching 1

בזם בסטודיו שלו- מחפש ומאתר

בכול זאת כשם שהזכרתי את עבודותיו הבולטות בארץ אני מזכיר את אלה בחוץ, שהוא עצמו מייחס להם חשיבות- מהותית או סמלית. כולם,בצורה כזאת או אחרת קשורים למקורות, ליהדות. אחד מהם הוא התערוכה שהוא הציג בבית הכנסת העתיק באסן, שבה נולד.בזם לא יזם את התערוכה אלא כומר תושב העיר. אותו כומר בן לאב יהודי ולאם נוצרייה ביקר באחד הימים ביד ושם בראש קבוצת נוצרים. הכומר ראה את התבליט של בזם ב"יד ושם",הוא התפעם ממנו, וביקש לפגוש את האמן.הפגישה נערכה בהשתתפות ידיד ישראלי של בזם. האמן , כמובן, דיבר גרמנית שוטפת, והוא יכול היה לנהל שיחה עם הכומר בשפתו, אבל החבר דיבר אנגלית ולכן השפה שבה שוחחו הייתה אנגלית. בדיעבד נראה כי בזם שמח על השתתפות החבר בשיחה אף שהאנגלית של הכומר הייתה מאוד רעה, אבל הוא לא צריך היה לדבר גרמנית. הכומר סיפר לו שבית הכנסת העתיק קיים, והוא היה רוצה שבזם יקיים בה תערוכה. באסן , עיר הולדתו של הצייר, היה אחד מבתי הכנסת הוותיקים והמפוארים בגרמניה של טרום המלחמה ששימש את הקהילה היהודית בת 2500 נפש, אשר כמעט כולה נספתה. בהפצצות בעלות הברית של ערי גרמניה לא נפקד מקומה של העיר אסן. זאת נמצאת במערבה של המדינה קרוב לגבול בלגיה לא רחוק מן העיר דיסלדורף. מטוסי בעלות הברית כתשו את ערי גרמניה בסביבה וגם אסן נהרסה.אך "מסתבר, כמו היהודים, בית הכנסת היה קשה עורף והוא נשאר על תלו"- אומר בזם- אבל הפנים התפורר". לבזם נראה הרעיון והוא הסכים לבקר במקום.

בזם הוזמן לאסן ונחת בנמל התעופה הבינלאומי של דיסלדורף הסמוך, שם פרשו בפניו שטיח אדום ומשלחת מכובדים בראשם ראשי העיר אסן חכתה לו. הוא ביקר בבית הכנסת. המבנה עמד על תלו אבל שכיות החמדה הדתיות נהרסו. והוא החליט שהוא יכין את התערוכה בישראל , וזאת הוצגה בית הכנסת העתיק. אשר לדיסלדורף השכנה, בה לא היה בית כנסת עתיק, אבל הייתה בה כנסייה עתיקה. והם פנו לבזם בבקשה שיעשה ויטראז' ' בבית התפילה הנוצרי. גם למשימה זאת נרתם בזם במלוא המרץ שמאפיין את האיש והוא הכין את הויטראז". הוא גדוש מוטיבים יהודיים מובהקים. בזם בשום אופן לא נפרד מן המקורות שלו גם כשמדובר היה בבית תפילה של נוצרים.

seven  chrch vitrage article

הויטראז' בכנסיית דיסלדורף

חנה ובניה… ובעלה.

אם תחפשו באתר "בזק" , במדור אנשים, את הכתובת: נפתלי בזם, תמצאו את השם חנה ונפתלי בזם, ברחוב ליברמן 4. בתל אביב. במקרה, שם משפחתה של חנה, היה גם הוא ליברמן. חנה נפטרה לפני שלוש שנים בקרוב ממחלת פרקינסון, מבחינה זאת יש רבים אשר שומרים את השם של בני או בנות זוגם בכתובת, ובמספר הטלפון אבל אצל נפתלי יש לזה משמעות מיוחדת.היא מצויה איתו נפשית. וזה היה גם כאשר הם לעתים לא היו ביחד, בשלבים מסוים של מחלתה.

חנה ליברמן נולדה בחדרה והייתה בת למייסדי הרצלייה. אביה היה "שומר", ובאחד מן הרישומים שלו הוא רכוב על סוס גדול. בתקופת המלחמה חנה הייתה נשואה לישראלי ששרת במסגרת הצבא הבריטי במצרים.השניים הכירו אחת את השני בבצלאל חנה הייתה יד ימינו של האמן, כאשר עוד הייתה נשואה. לימים נפרדה מבעלה ונישאה לנפתלי בטקס צנוע מאוד ללא כול אורחים.כאמור,היא הייתה אתו בקפריסין במחנות העקורים וסייעה לו גם בעבודות בסטודיו שלו.

חנה ילדה לנפתלי שני בנים. אחד, יצחק(איצ'ה) שנולד בפריז ב- 1951 והשני שלומי שנולד בארץ, כאשר חנה כבר הייתה חולה במחלקת פרקינסון. היא לקתה במחלה בשנת 1956 ואת הטיפול בצורת שני ניתוח ראש קבלה בגרמניה. הבן הבכור, יצחק היה בן מיוחד במינו, נער מחונן ,צלם מעולה, ספורטאי מצטיין הוא היה פעיל בתנועת מחנות העולים, והתבלט בפעילות פוליטית וחברתית. עם גיוסו לצבא רצה להגיע לקורס טיס, עבר את המבדקים .לטיס הוא לא הגיע, אך עבר בהצלחה קורס קצינים באותו חיל וחתם קבע לשנתיים. עם שחרורו נרשם ללימודי ארכיטקטורה בטכניון, סיים שנה א' , כאשר נהרג בפיצוץ והוא רק בן 24 .

זה היה – לפני שלושים ושש שנה, ביום שישי 4 ביוני 1975, יצחק נטל על עצמו את המשימה למצוא באזור ככר ציון בירושלים מקדחה שאביו הזדקק לה כדי להתקין פסל בירושלים. לכיכר הגיע מחבל שהתחזה לסבל הנושא מקרר.המקום תמיד עמוס ובעיקר בערבי שבתות. המחבל הניח את המקרר על המדרכה, ונעלם. הוא עורר חשד בקרב העוברים והשבים הירושלמים שמנוסים בגון אלה, ואלה הזעיקו את המשטרה אך המטען התפוצץ לפני בוא חבלני המשטרה.13 אנשים נהרגו במקום ועשרות נפצעו מהם שניים קשה בהם יצחק- שנפגע קשה בכול אבריו הפנימיים, פונה לבית החולים הדסה, שם נפטר מפצעיו לאחר שלושה שבועות. לנפתלי, ניצול שואה שהיה קשור מאוד בבנו, מות בנו בא לו כפרק ב' של השואה שבה נספתה כאמור משפחתו. זמן רב הוא לא התאושש מן המכה, וזאת גם השפיעה קשות על האם חנה.

אפשר והמכות שהונחתו עליו- מחלת רעייתו ומות בנו הבכור, הביאו את בזם למלא את החלל ביצירה, ויצירה בשבילו- פרושה פריז. הוא יצא בשנת 1995 ושהה במקום שנתיים.אבל לדברי שלומי בנו, זאת לא הייתה אותה פריז שאותה הכיר ושאליה חלם לשוב.גם השפה הצרפתית הקשתה על התקשורת, ונפתלי בזם הוא איש שיחה מובהק. הוא חשב לעבור לשווייץ ושלומי סייע בחלק האופרטיבי.הוא פנה לאפרים ושרה קישון, שהייתה להם גלריה בשעתם בתל אביב וחיו עכשיו בשוויץ וגם שם שרה פתחה גלריה, אגב שווייץ היא לא ארץ פשוטה אפילו לא לצייר מפורסם .בעצם היא ארץ קשה מאוד לזר ובעיקר כאשר אין לו כסף. "למשל כדי לשהות בציריך ולעבוד בה כזר, ואין זה משנה אם אתה צייר ידוע. אם אתה רוצה לגור ולעבוד בציריך, עליך להרוויח לכול הפחות 150,000 פרנקים שוויציים כדי שמס ההכנסה יוכל לנכות את הסכום המינימאלי.לעומת זאת באזל שנמצאת על גבול גרמניה וצרפת ומשמשת מעבר יומי לעובדים זרים נהוג בה סידור אחר אשר מאפשר לגור בה מבלי הון התחלתי של 150,000 פרנקים"- מספר בזם. . משום כך עבר בזם לבאזל בשנת 1999.שם המשיך ביצירה כמה שנים.

מנוחה נכונה.

כשנוחתות מכות על אדם ,אלה באות בצרורות. בין אם זה נגרם לבזם בשל מחלת רעייתו ששכבה במצב קשה בבית אבות בישראל, או בשל מצוקות אחרות, הוא לקה באיזה תסמונת שאת פשרה לא ידעו, והתקשו לאבחן אותה. התופעות היו כאבי ראש עזים, שיעול בלתי פוסק שלא אפשר לו לישון וכתוצאה מהעדר שינה הלך מצבו והתדרדר. לעזרתו באה ידידה שחיה במקום. בזם זוכר אותה כאישה רבת תושייה, משכילה אינטליגנטית ובעל גוף כבד עד כדי הצורך להתהלך על קביים. בהשתדלות שלה, בזם התקבל אצל מומחה בבאזל, שבדרך כלל מקדיש למטופליו חמש דקות ואילו לבזם הקדיש רבע שעה. האבחנה שלו הייתה שבזם לוקה במחלת ריאות קשה. כאשר אני שואל את בזם אם נערך לו שיקוף, או אולטרא סאונד הוא רק זוכר שעשו לו בדיקות וכל האבחנות נרשמו במחשב. ככה שכול אימת שהוא בא לרופא זה או למומחה אחר, הנתונים נלקחו מן המחשב .

אם להתרשם מן הדברים של נפתלי בזם, הרי שוויץ, כמסתבר לא רק שלא מאירה פנים לאנשים שאינם בעלי הון, אלא גם לאלה שזקוקים למזור. מדינה מוזרה שווייץ הזאת. בשלב הבא הוחלט לערוך קונסיליום,התייעצות, של חמישה רופאים מומחים ואלה נחלקו בדעותיהם לגבי מקור המחלה עד כדי איומים של תביעה הדדית בין המומחה מבאזל לבין המומחים מציריך.לפי בזם משהבחינו הרופאים שהפציינט שלהם מבולבל לחלוטין אמרו לו: ",אולי אתה לא נותן בנו אמון. אנו נשלח אותך לרופא מומחה יהודי, שהוא יחווה דעתו". בזם התקבל על ידי אותו רופא, יהודי ודתי, ודעתו הייתה חד משמעית והיא שאין הוא סובל ממחלות ריאות כלל ואת הסיבות לשיעול, להעדר שינה ולכאב הראש יש לחפש במקום אחר.

בעוד שלרופאים זאת הייתה אניגמה רפואית בזם עצמו הגיע למסקנה שחייו אינם חיים, והוא סיפר לי שביקש את נפשו למות, לשים קץ לחיים שאינם חיים. אף שאינני חושב שאיבוד עצמי לדעת עלה בראשו. זה לא בזם, אך התרשמתי שאילו נפטר מדום לב, או מחנק פתאומי וכיוצא באלה מיתות שבאות על הדם בחטף, הוא היה ברצון נפרד מן העולם הזה ומתלאות הנפש והגוף. הוא גם הפסיק לאכול. ככה או אחרת, משכלו כוחותיו ותעצומות הנפש שלו, במר לו ובייאושו הוא שאל את הרופאים מה הם מציעים. והם מסתבר היו גלויי לב עד כדי בוטות קיצונית. "הם אמרי לי: תתכונן למוות, ומה שנותר לך זה לבחור את המקום"- ככה בזם מצטט את רופאיו.זה היה בדיוק כאשר הוא התכונן לתערוכה,ובינואר 2009 הוא התבשר שחנה אשתו מתה. שלומי בנו מסכים עם הבחנת הרופאים כי מצבו של אביו היה סופני. הוא החליט שלמות הוא רוצה בישראל. זה היה זמן קצר לאחר מותה של חנה.

בעת היותו במטוס הוא הרגיש לא נוח, כאבי הראש לא פסקו והוא השתעל, אם כי פחות. כאשר יצא מן הטרמינל בנמל התעופה בן גוריון, השיעול פסק לחלוטין כאילו משהו פתאומי קרה לגופו, כאילו קם לתחייה.לראשונה, מזה שבעים שנה. אז הוא נשם את האוויר של הארץ כנער בן 14 בחיקה של הנרייטה סולד, ועכשיו כשהיה בן 84 הוא נשם מלוא הריאות את אוויר הארץ בצאתו מנתב"ג. עד היום הזה אין לו הסבר זולת העובדה שמזג האוויר החם הוא שגרם להפסקת השיעול ואחר כך פסקו גם כאבי הראש הכרוניים.שאלתי אותו: "חשבת נפתלי שמא מדובר כאן במשהו מן הסוג של אוטוסוגסטיה, כלומר כפי שכול דבר מצוי במוח שלנו, גם מחלות, גם הריפוי נמצא שם- ריפוי עצמי.". ,אולי",- הוא ענה. שלומי אומר כי מצבו לאחר שהגיע לארץ עדיין היה קשה. לביאה רעייתו של שלומי, המליצה לו על דיאטה סינית, ובזם מעיד שמאז הוא חש אדם אחר. כשאני ביקרתי אצלו בבית, האיש זז בצעדים נמרצים,טיפס על סולם, הרים תמונות ענק, שלף ספרים בלפיתה חזקה של ידי פסל. כאשר שאל אותי אם אני רוצה לשתות משהו, כמו תה עם נענה, אמרתי שאשמח מאוד, עם שתי סוכרזית. הוא התנצל שאין אצלו סוכרזית, רק דבש והוא ממליץ.

בזם על החברה בישראל.

לא מתקבל על הדעת ששיחה עם אמן כמו בזם, לא תיגע במצב העכשווי בארץ. לכן שאלתי. "דעתי מאוד לא נוחה ממה שקורה כאן. הפער הולך וגדל גם בקיבוצים שהיו פעם סמל לשוויונות. הנוער סוגד לכסף. הערכים שהיו פעם בחברה אינם עוד. כמי שגדל על ברכי תנועה אידיאולוגית שוויונית, קשה לי מאוד לקבל את הנורמות החדשות החומרניות ששולטות בחברה הישראלית"- הוא אומר לי, בהיסוס רב. בזם היה והווה אדם צנוע באופיו וההוויה הארץ ישראלית והישראלית של פעם חסרה לו.הוא מחפש מילים כדי להוסיף, אך נמנע מכך. ככול הנראה מחשש שמא יתבטא בצורה חריפה, וזאת הוא לא רוצה. ככה גם לגבי המצב המדיני. " הרי תבין שאני אב שכול לבן שנהרג בפיגוע בירושלים בשנת 1975 על ידי מחבל ערבי, והוא בן 24 , בן שעזר לי ועזר לאימו החולה, לאח הקטן. זאת צלקת. איך אני יכול לשכוח. אבל מאידך אני שואל את עצמי איך אנו הישראלים, היהודים, מגלים יחס מפלה ולעתים משפיל כלפי לא יהודים, כלפי ערביי ישראל כלפי הפלשתינאים. זה גם לא נבון וגם לא צודק. אבל אני,כמו שאמרתי נמנע מתגובות פומביות בנושא זה."

יש לו דעה נחרצת יותר בתחום האומנות. בזם הוא חסיד הדיסציפלינה אבל זאת היא משמעת עצמית, מעין דידקטיקה מובנית במי שהוא אמן בהווייתו. אפשר לשכלל טכניקות של אמנות, אצל אמנים אחרים או במסגרות אמנויות, הוא אומר. " אני לא חושב שאפשר ללמוד אומנות. או שיש לך או שאין לך. לאונרדו דה וינצ'י לא למד אומנות, צזאן לא קיבל דיפלומה. כמו שניצ'ה לא למד לחשוב.במוסדות האקדמיה בארץ אפשר ללמוד על תולדות האמנות, אבל לא אומנות. אמנים ממש לא יוצאים משם." .בזם, ככול הנראה לא אוהב אמנות כשהיא ממוסגרת, והוא מצטט את הצייר מרדכי ארדון פטרונו , כמי שהתבטא כי "מוזיאון הוא בית קברות של הציור." בכך הוא ביטא דעה קיצונית, שאינני חושב שהוא שותף לה, וארדון עצמו לא התנזר ממוזיאונים. יש באמירה של ארדון יותר מהיסחפות וורבלית מאשר אמת צרופה. עם זאת ישנה כאן איזו אמירה, כאילו העוף הזה ששמו אמנות לא שייך למקום סגור. צריך לתת לו לעוף. המציאות הווה, הייתה ותהיה, אחרת. הודות למוזיאונים פנימיים וחיצוניים,הציבור לומד להכיר את לאונרדו דה וינצ'י, את צזאן ,את נפתלי בזם.גם את הסירה שלו.

yarkon boat eight              

סירת הירקון

"ההפלגה האחרונה".

הסירה מלווה, כאמור, את בזם, מאז בואו לארץ בשנת 1939 כמעט ערב מלחמת העולם השנייה והשואה. היא לא מניחה לו והוא לא מניח לה. בידיו ובמכחולו הוא משיט אותה לארבע רוחות השמיים.באלבום הראשון שפורסם בהוצאת מסדה בשנת 1972 , הכותרת הפנימית באותיות של קידוש לבנה מתחילה ב- סירות, ורק אחר כך "עולים,הורים, ארונות ,שולחנות וכסאות…..בפרק הראשון שמוקדש לסירות הוא מתאר את הסירה ככה:

היא נחתה לתוך חצרי-אחרי שריחפה זמן רב באוויר

עכשיו היא שקטה וסמוקה-על שהפכה לפסל מצויר

בשחור ואדום-סיפונה הזדקף

לצורת בית ובו חלון,דרכו מרחפת דמות גבר

זקן וכנפיים לו-מעץ אכול תולעים

ששה משוטים חזקים-מבקיעים את דפנות הספינה

שנים מהם הופכים פמוטים דולקים,שניים גלגלים

ורמחים שניים

בחצר האחורית של הבית אשר בסירה-צומח עץ אדום

עלים מנומרים לו,חדים כסכין.

זאת הסירה מלפני שנים ,כאשר באחד מימי קיץ טייל בזם על שפת הירקון והציץ לבית מלאכה לסירות.הוא ראה סירה מתפרקת, ושאל את הבעלים אם הוא זקוק לה. זה אמר לו שהוא מחכה שיפנו אותה שכן אין שימוש בה.בזם התבונן בה וראה כבר את יצירתו הבאה. אלא שהסירה הייתה גדולה מדי וצריך היה לנסר אותה. לאחר הניסור הוא לקח אותו לסטודיו, עיצב אותה, הביא אותה לחצר מוזיאון בצלאל בירושלים,צבע אותה. שם היא עמדה בחצר וגורלה היה כגורלה בבית המלאכה לסירות ליד הירקון . אלא שכאן הטבע בחוץ עשה זאת.

bezem and boat & bulders article nine

הקמת הסירה החדשה בסטודיו ביפו.בזם באמצע.משמאל-מעיין.מימין אנדריי.

עכשיו בסטודיו ביפו של נכדי מעיין ,הוא בונה מחדש את "תיבת נפתלי" שלו, כנראה האחרונה, אשר כפי המסורת של ימי קדם תישא אותו, בהפלגה לים הגדול ובה לא יהיו מלחי טרקוטה. יהיו בה סמלים של ניצולי שואה, עולים,הורים, ארונות כיסאות, שולחנות, נרות, צמחים, אריות ודגים, שבחברתם הוא חיי חיים מלאים, מיוסרים ומאושרים.כול אלה יפליגו אתו במסע האחרון.

beek home first album nine 

================================================

@ הזכויות לסיפור הזה ולתמונות שמופיעות בו שמורות,ואין לפרסם את הסיפור בשלמותו או קטעים ותמונות מתוכו ללא רשות המחבר.כמובן שניתן להפנות תשומת לב לאתר "זרקור" שבו מופיע הסיפור. צילום היצירות של נפתלי בזם ופרסומם בסיפור- באדיבותו של האמן.