ארכיון קטגוריה: אלימות בישראל

רעות- אילו רבים היו כמוה.

חברה מתוקנת היא חברה שיש בה אנשים שמשמשים דוגמה ומופת, וככול שאלה רבים יותר החברה בריאה יותר.לצערי ההנהגה שלנו לא משמשת לנו מופת ומקור השראה .ובכול זאת יש בקרבנו יחידים, מהם שזוכים לפרסום ומהם שלא, שיכולים להיכלל בקטגוריה של אות ומופת בחשיפתם, לא זו בלבד שאנו מכירים אותם ומוקירים את מעשיהם, אלא אפשר שבקרב הדור הצעיר שלנו יימצאו אנשים שירצו ללכת בעקבותיהם.הדור הצעיר שלנו הוא נפלא. חסרה לו הנהגה טובה והשראה.תנו לו את השניים והוא, לא רק שלא ייפול מדורות העבר, אלא יעלה עליהם.

אני רואה לנכון לציין את הרצוי, שכן המצוי הוא מצער ומראה על איזו ריקנות חברתית. ואני מצביע  דווקא על דורות ההמשך של שרידי השואה. למעט בודדים,הדור השני והשלישי, שאם אני לא טועה נמנים עם כמיליון מאזרחי ישראל כיום,רואה עצמו פטור מלעסוק בנושא על שני היבטיו:

השואה והתקומה. הוא לא נוטל חלק פעיל בתיעוד השואה ולקחיה, כאן ועכשיו. כלומר אלה לקחים עלינו להפיק כאן בישראל מן השואה והרקע שלה באירופה ולא רק להטיף אותם לאחרים . הוא גם לא פעיל בנושא התקומה- לאמור התרומה האדירה של ניצולי השואה למדינה שבה נולדו לאותם הורים ניצולים וכל מה שהשיגו, והם השיגו הרבה, במדינת ישראל.לעומת זאת יש אחרים שכן מגלים עניין רב בנושאים אלה. חתני יורם פוגל, יליד הארץ ובן לאב שעלה לארץ אחרי מלחמת העולם הראשונה ואֵם, בת לדור  המייסדים של היישוב, יש לו זיקה עמוקה לנושא.עד כדי כך שהוא לא מפסיד אף אזכרה לנספים של עיר הולדתי זדונסקה וולה, אזכרה שנערכת מדי שנה בבית העלמין טרומפלדור בתל אביב  ליד מצבת שיש שחורה שהוצבה זמן קצר לאחר המלחמה.

196840_10150145761022965_8031267_nzd wola 70 anandarta

רעות, ספר ובו יומן אירועים, האנדרטה בטרומפלדור( מתוך אתר זדונסקנ וולה)

שרידי הקהילה

הקהילה היהודית של העיר זדונסקה -וולה במרכז פולין מנתה קרוב לתריסר אלף יהודים כמעט מחצית מן האוכלוסייה כולה .אחרי המלחמה נותרו מהם כמה מאות. ובכול זאת בארגון יוצאי זדונסקה וולה חברים כ-250 אנשים,רובם מקרב דורות ההמשך.האזכרה  לפני שבועיים  נערכה בשעה ארבע ושלושים אחר הצהרים בחום של קרוב ל-35 מעלות ולחות מרבית של תל אביב ואליה התייצבו 49      אנשים,מכול הגילים, ביניהם נשים עם הליכונים. בעבר באו גם עם כיסאות גלגלים.אין זה דבר של מה בכך שקהילה כה קטנה תצליח לאגד בתוכה מספר גדול יחסי של אנשים ועשרות מהם יבואו מכול חלקי הארץ כדי להשתתף באזכרה שנתית במזג אוויר מעיק.

אבל הנוכחות באזכרה היא רק חלק קטן מן הפעילות של גוף זה. מדובר בפעילות שכוללת: אחריות ניהולית על כלל הארגון ותפעולו, לרבות תכנון תקציבי של הארגון, אחריות על רכישות, גיוס תרומות ומתנדבים, הרשאת חתימה בבנקים, ריכוז וניהול פעילות המתנדבים האחרים בארגון, תכנון וביצוע פרויקטים רבים בארגון הקמת אתר אינטרנט ותחזוקתו, קיום ישיבות ועד, שיתוף פעולה עם "יד ושם", ארגון אירועים, שיתוף פעולה עם ארגונים בינ"ל ועוד. ובמטלה זאת נושאת לבדה אישה צעירה אחת ,רעות מכבי-לייזרוביץ. כיום בת  שלושים , אם לשני פעוטים, עורכת לשונית ב"יד ושם", מנהלת את משק ביתה, ומוצאת את הזמן  והאנרגיות לעסוק בשימור המורשת של קהילת משפחתה.

מלבד הפעילות  שהוזכרה רעות מוציאה מדי חודש דפי מידע על האירועים הבולטים שהיו בגטו זדונסקה וולה. לימים  החומר אוגד והוצא כספר. כמו כן הוצא אלבום תמונות של תושבי זדונסקה וולה ההיסטורית לפני השואה , בעברית ובאנגלית. כול זאת במאמציה של צעירה זאת שראתה את המשימה כשליחות. גם מי שהיה לפניה, פרופסור דניאל ווגנר, מדען בולט במכון וייצמן למדע, שהיה יו"ר הארגון  השאיר אחריו מסכת של מעשים. אבל גדול מעשיו היה להעביר את הדגל לצעירה בת 22 והיא נושאת אותו בגאווה ובמסירות  זה שמונה שנים.

השניים,לא רק עסקו בכול הקשור למורשת של הקהילה כאן אלא בקהילה עצמה במקום שהייתה. ראשית בארגון שנתי של ביקורים של אנשי דורות ההמשך בזדונסקה וולה. נוסף על כך – בקשרים שהם רקמו עם כמה תושבים אכפתיים ואתם נעשו גם שם דברים אשר הגדול שבהם הוא שיקום בית העלמין היהודי.

המקבילה הפולנייה של רעות

התמזל להם מזלם של שרידי הקהילה הזאת, שגם בעיר אשר בעצם נוסדה על ידי היהודים, והם שנשאו אותה על גבם,כלכלית ותרבותית, קמה חבורה קטנה, רובה מורים ותלמידי תיכון אשר ביקשה לשמור את המורשת העשירה של הקהילה היהודית. בראש אלה עמדה גם כן צעירה קצת יותר מבוגרת מרעות, קמילה קלאוזינסקה. כיום מרצה בנושא תרבות יהודי  פולין .את התואר היא עשתה באחת האוניברסיטאות היוקרתיות במזרח אירופה, האוניברסיטה היגיילונית בקרקוב.ביחד עם מורה צעירה בשעתה, אלזבייטה בארשצ', הקימו מועדון בשם "יחד".תפקיד המועדון היה לגייס תלמידי  תיכון מקומיים ומתנדבים אחרים כדי לעניין אותם בקהילה היהודית  התוססת שחיה פעם במקום ואת מורשתה ראוי לא רק לשמר אלא במידת האפשר לשחזר.הפעילות הראשונה הייתה במוזיאון העירוני. הוקם מדור מיוחד למורשת יהודי זדונסקה וולה ובו הוחל באיסוף פריטים שונים ששרדו איכשהו, ריהוט,כלים, יודאיקה,תמונות, מסמכים. כול אלה מצויים במוזיאון אשר בהנהלתו של בעלה של קמילה.כאמור המשימה הגדולה הייתה שיקום בית העלמין.

כאשר אני ביקרתי לראשונה בעיר בשנת 1986 בעידן הקומוניסטי,וסיירתי בפולין שלושה ימים כאורח הטלוויזיה הפולנית, בעצם של אחד הבכירים שבה,לב ריווין, מפיק שותף לסרט "רשימת שינדלר"- בית העלמין נראה ג'ונגל. שורשי העצים הגדולים, הגשמים והשלגים,מוטטו את המצבות. את השאר עשו וונדלים שניפצו את האבנים והשתמשו בהם לבנייה,הרסו מה שנותר ומה שאני ראיתי הייתה צמחייה עבותה ובינתה ,פה ושם איזה אבן או ערמת אבנים,אולי מצבה מתפוררת אחת. שרידת שואה.

לתמונה נכנסה קמילה וחבורתה. בעזרת תרומות בעיקר של ישראלים וגם של כמה יהודי אמריקה מצאצאי הקהילה, הוחל בשיקום.השלב הראשון היה להביא פועלים וציוד כבד לגיזום עצים,פינוי ערמות זבל ענקיות, ניתוב שבילים. השלב השני היה, תחילתו סיזיפי. ניסיון לפענח את הכתובת שנמצאו.אחרי מאמצים רבים נמצאו אי אלה שמות. אז החלו הצעירים לנבור בארכיונים כדי לצלוב מידע. ככה בעבודת נמלים ממושכת נתגלו שמות, נאספו חלקי מצבות, כאסוף פריטים ארכיאולוגיים וחלקם שוקמו ולאחרים נקבע שילוט למי היה שייך הקבר.השלב האחרון היה הקמת חומה סביב בית העלמין ולבסוף שער מרשים שהוא נעול,וניתן לבקר בו רק בלווי אנשים מוסמכים.

yachad cemetarycemetary new entrance post

מימין קמילה עם חלק מן החבורה "יחד" משמאל שער בית העלמין המשופץ.

אגב בבית העלמין הזה נעשתה הסלקציה הראשונה בחיסול גטו זדונסקה וולה באוגוסט 1942 כאשר מתוך עשרת אלפים היהודים שהיו בגטו, תשעת אלפים נשלחו במשאיות הציקלון לגיא ההריגה ב"חלמנו" שם נשרפו הגופות ונקברו והמקום כוסה בעפר ובפסולת .בין תחילת האקציה לבין ההגעה לגטו לודז' נרצחו או נספו עוד יהודים חלקם בחנק שבקרונות הבקר שעשו את הדרך של שלושים קילומטרים לגטו לודז'  במשך יותר מיומיים. קרוב לאלף הובאו לגטו לודז'.המחוסל האחרון בעיר שהורד מן הרכבת היה יו"ר הקהילה  ד"ר יעקוב למברג,רופא ומנהיג ציוני צעיר. כאשר למברג התבקש להגיש רשימה של המועמדים לתלייה הראשונה בפורים 1942 , הוא מסר את שמו, את שם רעייתו ואת שם בתו ובנו.הבן דב למברג היה לימים אחד מבכירי שרות הביטחון הכללי בישראל.

את הפרקים הללו על תולדות הקהילה לומדים דורות ההמשך בעיקר מחומרים שמעבירה רעות במיילים, בפייסבוק ובאתר.

רעות.

סבה של רעותי יוסף , היה  יליד זדונסקה וולה, אח לעוד שישה אחים ואחיות. בבעלות המשפחה הייתה חנות לכלי בית במרכז העיר. הוא עלה לארץ ישראל ב-1934, רעייתו לימים ואחותו עלו אחריו ועוד אחות שרדה את אושוויץ. כל שאר בני המשפחה מצד הסב והסבתא  נספו בחלמנו. כלומר שהוריו  מצד האב אמנם הגיעו לארץ לפני השואה,אבל רובה המכריע של המשפחה נרצח בשואה.רעות רואה עצמה כדור שלישי לניצולים. כיום, רעות חושפת סיפור מצמרר מתקופת ראשית השואה. אימו של סבה, סבתא רבא של רעות ,נאנסה בידי חייל נאצי והרתה. בשל היות המשפחה דתית, הדבר נשמר בסוד והאישה ילדה את התינוק, בנו של החייל הנאצי.אך הסוף היה שהילד נרצח יחד עם אימו בחלמנו.

הוריה של רעות, האב אליעזר הוא טכנאי רנטגן בנתניה,ואימה שמוצאה מבולגריה עובדת במכללת ווינגייט.לאחר פטירת הוריו, אליעזר נעשה "מסורתי" כהגדרת רעות. הקריירה של אישה צעירה זאת היא עשירה כמו במעשים.היא סיימה מגמות ביולוגיה וערבית ונחשבה כתלמידה מצטיינת ביותר. היא חשבה להיות רופאה ."ב-2001, בכיתה י"ב, דרכתי לראשונה על אדמת פולין ומיד ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיי. חלום הרפואה התחלף בשימור והנצחת זכר השואה." ב-2005 סיימה שירות צבאי בחיל המודיעין ובמשך 6 שנים היא עשתה את ב.א  בתחום  היסטוריה של עם ישראל ובלשנות אנגלית, ואחר כך ה- MA- בהיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו (התמחות בשואה). במהלך התואר השני היא כתבה תזה בנושא: "קורות יהודי זדונסקה וולה פולין בשנים 1939-1944"  בתקופת לימודי התואר השני, היא הכירה את בעלה לעתיד אבי הרשקוביץ,יליד ירושלים , לו נישאה לאחר הכרות של יותר משנה . היא מתארת אותו  "גבר חלומותיי."  לזוג שני ילדים. הבן הבכור עָז, נולד ב-29.3.2012 ו-14 חודשים לאחר מכן נולד עדן. רעות, לאחר הנישואין היא משהו כמו ,אישה דתייה לייט". או מסורתית פלוס.למקורביה יש לה תמיד חיבוק חם.המשפחה גרה בדירה משלה  בשכונת פסגת זאב בירושלים." מדובר בבעלי, בי, שני הבנים ושני חתולים" .היא שכחה למנות את משפחתה הגדולה- שרידי הקהילה  של זדונסקה וולה, שהיא להם אם צעירה ואחות.והיא גם מופת לאחרים.

 

.

אש השנאה מאירה את עצמה ואת הסביבה.

 

השנאה היא אחת האויבים הגדולים של האנושות, בין אם מקורה בחוץ או היא צומחת בפנים, וקרבנותיה רבים.כנגד אויב בחוץ יש מטרה, יש נחישות ויש נשק. מה אנו – הציבור- עושים כדי להתגונן מפני שנאה ובתה החוקית-האלימות, בעיקר תוצרת בית. אם בכלל, מעט מאוד.סיסמאות מסוג "צו פיוס", לא שווים את הנייר שעליו מודפסים. דרושה פעולה בראש וראשונה של הציבור

 

באחרונה עקב  מעשה הרצח במועדון הומוסקסואלי בתל אביב, הרבו לדבר על "שנאה", בהנחה שמי שרצח, בין הוא בא מבחוץ לקהילה או בא מפנים, השנאה בערה בו  והוא לא יכול היה לכבות אותה אלא רק בדם של אנשים. אלא  שגם במקרה זה, גם כאשר השנאה העבירה אותו על דעתו, כמו במקרי הרצח הרבים, ברחוב,  בשכונה, ליד מועדון, בבית, זה היה השלב הסופי, האולטימטיבי, של אותה מפלצת ששמה שנאה.בית הגידול שלה, החממה שלה, מתחילה בשלב הרבה יותר מוקדם.

 

השנאה מלווה את האדם מראשית הבריאה.  קין והבל,  עשו  ויעקוב, שלא לדבר על  שנאה קיבוצית כמו סדום ועמורה. או השנאה והקנאה של אחיו של יוסף, שאמנם לא הרגו אותו אך מכרו אותו להיות עבד.השנאה מזינה לא רק בני אדם שבה היא מחלחלת ויש בה תאים סופניים בקרב הנשָא ,האדם שנושא אותה בקרבו, אלא היא מזינה עיסוקם וסקרנותם של רבבות חוקרים, פילוסופים, פסיכולוגים, אנשי דת והגות, ולא אגזים אם אומר שמיליוני פרסומים ברמה זאת או אחרת התפרסמו עליה.מכול הציטוטים על שנאה אני בחרתי דווקא בזה של הסופר האנגלי אירי הדגול ג'ורג' ברנרד שו:   "השנאה היא נקמתו של מוג הלב על היותו פחדן".

 

השונאים הגדולים בשנות העשרים היו היטלר וסטלין, כול אחד מהם פחד כנגד זוממים וקושרים , גלויים או לטנטיים, יהודים  או גנרלים, סוציאליסטים או טרוצקיסטים. עריצים אלה בססו את שלטונם בין השאר על ידי טיפוח שנאה נגד אויב מבחוץ או מישהו שמוגדר כעושי דברם של אויבים מבחוץ. זה קורה לעתים גם במשטרים לא רודניים, כאשר מפלגות או תנועות מנתבות את התסכול של תומכיהם כנגד קבוצות אחרות באוכלוסיה.למרבה הצער-גם אצלנו.

 

ההגדרה של שנאה ע"פ "ויקידפדיה" היא ששנאה היא רגש של דחיה, התנגדות, שלילה, אויבות או אנטיפתיות אינטנסיבית כנגד אדם, עצם או רעיון. יש רצון להתרחק ממושא השנאה ולעתים קיים רצון לפגוע, להרוס ואף להשמיד אותו. הפילוסוף היהודי ברוך שפינוזה קבע שבני אדם שונאים מה שהם חושבים שגורם להם עצב. דומה לקביעה של זיגמונד פרויד כאשר "האגו מבקש להרוס את מקור האומללות". ככה ,בין היתר,  ניתן להסביר מדוע דווקא האינטלקטואלים במצריים עומדים בראש  מסע השנאה נגד ישראל. הסיבה היא קנאה. הם חשים מאוימים על ידי פרץ האינטלקטואליות או המדע בישראל,בצדק או שלא בצדק.

 

קיימת גם שנאה עצמית, כתוצאה מרגש נחיתות, או השתייכות לקבוצה, חברתית או אתנית, שמוגדרת כנחותה. ויש  גם מה שנקרא "שנאת חינם". זאת שנאה שאין לה סיבה מעשית, מציאותית, אף ששורשה עשוי להיות היסטורי, לבד מן העבודה שנשוא השנאה יש לו השקפה אחרת או תפיסה אחרת משלו. כאמור, מי שמגלה עניין בנושא ימצא הררי הרים של כתבים,מחקרים מכול הביט שהוא, דתי,פילוסופי,פסיכולוגי, נירולוגי ועוד.כול זאת מולה אמירתו של הלל הזקן:,שעליך שנוא,לחבריך אל תעשה"

 

מבלוגוספרה לאטמוספרה.

 

ביום עיון שנערך בשנות ה-80 על ידי האוניברסיטה העברית בנושא שנאה ואלימות ,בראשותה של הקרימינולוגית, ד"ר יעל חסין , הסוגיה נדונה על כול היבטיה. אני ייצגתי את התקשורת. הואיל  ולגמרי במקרה במסגרת לימודי ה-מ.א באוניברסיטת ניו יורק למדתי גם פסיכולוגיה חברתית, הרי מלבד הניסיון המקצועי התקשורתי היה גם נדבך דיסציפלינארי. כמובן שהיו חילוקי דעות בהיבטים שונים, בגישות ועוד. מה שהיה כמעט מוסכם על  חברי הפנל היה כי ההשפעה של התקשורת על שנאה ואלימות, עד כמה שזה נראה מוזר, היא מוגבלת ונסיבתית. אם רואים בחדשות או בסרט מקרי אלימות, הצופה הרגיל לא  יחגור נשק וייצא לירות. לכול היותר זה יכול למלא פונקציה של קאטארזיס, פורקן פיסי כמו צעקות וגידופים במגרש ספורט, או סיפוק שהטוב ניצח. שונה המצב כאשר הצופה הוא אדם בעל נטיות אלימות, מסיבה זאת או אחרת. אז אלימות על מסך עלולה לגרום לגירוי. זה אמור גם לגבי פרסום תכוף של מקרי אלימות או רצח. יש דינאמיקה בקרב נגועי אלימות. אשר לשידורים או סרטים לילדים העניין שונה. אצל הילד זה לא גירוי אלא חיקוי. ילד מטבעו מחקה והוא עלול גם לחקות אלימות, בגן, בבית הספר או בסביבה. משום כך יש להקפיד על מה שילדים רואים או שומעים.אם משהו השתנה הרי זה לא בתזה, אלא בנסיבות.המקום הראשון הוא הבית. אחר כך באה מערכת החינוך. אחר כך הרחוב, כאשר מערכת האכיפה מקיפה את הכול בטבעת משלה.

 

לציין רק גורם אחד מיני רבים, אך גורם חשוב. אז, כאשר נערך הדיון, לא היה עדיין האינטרנט, לא הבלוגים ולא הטוקבקים.אינני חושב שיש מישהו שכותב או קורא בבולגוספרה שאיננו מתנסה בשפע הביטויים במסגרת הטוקבקים. ישנם כותבים,לא מעטים, שמוכנים לוותר על כתיבת בלוג, אך ורק כדי להימנע מן השיטפון של סחי ורפש וגזים מרעילים  שמתנקזים  בצנרת זאת. כול ההגדרות של שנאה ואלימות מילולית שהבאנו לעיל, ללא יוצא מן הכלל, מתאימות לאפיונים שהבאנו  בנושא שנאה. יש ומדובר לא ברבים אלא כמחצית מן הטוקבקים של אדם או שניים, לרוב ממין זכר, בזהות בדויה, שנדבק בך כמו קרצייה עד הסוף.

 

אני מוכן לחיות עם זה. מה שבאמת מפליא אותי הוא העדר תגובות, במספר משמעותי , לאותם דברי בלע שנאמרים לשמם בלבד. ולו תגובה של קוראים פעם אחת,  מבלי להיכנס לשיח עקר .לפעמים יש לי הרושם שהקוראים גם הם איכשהו נהנים מ "קרב"  הגלדיאטורים בזירה- מחד. מאידך הם מגיפים את התריסים. לא  רוצים להתערב. Not to get involved. זה מעציב. כי "שתיקה כהודאה דמי".רצח רבין היה כמעט ידוע מראש. היו שניהלו את מסע השנאה והשטנה כולל הפלקט של רבין במדי ס.ס. והיה מי שביצע את הרצח- יגאל עמיר. השבוע קבלנו תזכורת טרייה מן הסוג של "היד על הלב". המשנה לראש הממשלה, הרמטכ"ל לשעבר, משה –בוגי – יעלון  הגדיר,לפי הדיווחים, את תנועת "שלום עכשיו", כווירוס. וירוס הוא אמנם לא קצין נאצי. אבל בווירוס צריך לטפל. פרשנים סלחנים יאמרו שצריך לחסן את העם מפניו .יפה. אבל מה עושים עם הווירוס עצמו. אגב כך אתה שואל את עצמך, אני מכול ממקום שואל את עצמי,  איך איש כזה התמנה לרמטכ"ל, מינוי כמעט מקצועי ולא פוליטי, שתבונה חייבת להיות אחד התכונות שלו כמצביא. אפשר והאיש פיקח, אבל חכם הוא לא. אשר לתואר- משנה לראש הממשלה ,הרי שבפועל זה כיסא ריק גם כאשר יעלון יושב עליו. ואגב,בעקבות ברור ב"ארבע עיניים" עם ראש הממשלה הצהיר יעלון שהוא תמים דעים עם מדיניות הממשלה. מי יודע מהי מדיניות המשלה הזאת. יש מדיניות של שרים, כמו יעלון, אבל מדיניות ממשלה?

 

עוצמת ההסתה אינה אחידה, לאמור לא מדובר בגובה הדציבלים,נגיד 110 גובה שגורם לכאב באוזניים. הסתה היא לא מוזיקה, אף שגם מוזיקה עלולה להיות צורמת .תלוי מי משמיע אותה. ככול שהרמקול ממוקם גבוהה יותר בצמרת, ככה היא משפיעה  יותר. אלא מה. הציבור שלנו, שכה עייף מרעשים, תרועות מלחמה, זעקות מקופחים, צעקות מובטלים-  רוצה שקט. אבל זה שקט מדומה. זה יחזור אליו כמו בומרנג. ולכן  ושוב ,ושוב, ושוב הכתובת שלי היא הציבור. וודאי שהרשויות-  המחוקקת,השופטת והמבצעת חייבות לעשות הרבה יותר בתחום ההרתעה.אבל מכיוון שהם בדרך כלל כבדי שמיעה, המפתח חשוב הוא בידי הציבור.

 

אני מסתכן כאן בלעגנות מאוד בוטה, טורדנית. דומני שגם מצד הציבור יש הפליה לגבי התגובה למעשי פשע. לאחר הרצח במועדון ההומו-לסבי,היו עצרות, הפגנות, קריאות לתגובה נאותה ואח"מים התייצבו. מסתבר למרבה החלחלה שיש רצח in   ויש .out. אריה קרפ נרצח לא במועדון אלא על שפת הים. ומה עם יפתח מור יוסף, ציפי נחמו, תאיר ראדה ,ראני גנאם, ענת פלינר,  רפאל מורלשווילי, מואהב חאסקיה, דניס רודוב, וביאטריס רודוב, ,רק להזכיר  מקצת מן הנרצחים.

 

 לזעוק ולעשות.

 

היכן ההפגנות,העצרות, המחאות.איפה הביטוי לזעקה שבלב. הייתי מצפה לעצרת  אדירה אחת, גדולה מאי פעם, בכיכר רבין עם כרזות : זעקי ארץ אלימה, חסלו את השנאה, המיתו את השטנה, צאו ממרבצי השאננות שלכם- תאבי  השלטון  .בלי במות בידור,בלי ילדי נרות, שיהיה חושך עם לפידים . שיהיו תופי טאם- טאם  ועליהם יכו בחוזקה ככה שירעדו הכיסאות של המיניסטרים וסגניהם ושלישיהם, ויחצניהם, והסלבריטאים, וההון  שצף באגם זהב, שגם הוא יעלה בלהבות השנאה אם לא יושם לה  קץ במהרה.  זעקה אחת גדולה. בלי נואמים. רק אזעקה-עולה ויורדת

 

ואז צריכים לבוא המעשים. סגירת פאבים בעייתיים לתקופות שונות, הכנסת שיכורים שיוצאים מהם למכלאות,ללילה עד שיתפכחו,הוצאת שוטרים מרכבים מונעים לרגליים ממונעות,התנדבות של רבבות תושבים למשמר האזרחי לסייר במקומות תורפה "ללא הפסקה", רתימת אלפי בני נוער מתנועות הנוער והדיסקוטקים. זה יעשה להם טוב. גם לנו. התקנת לחצני מצוקה בבתים בעייתיים וגם בחוץ בשכונות השונות, כמו שפעם היו ב דרכים .ריבוי מצלמות במוקדים בעייתיים וגם בכבישים. תאורה סולארית בפרקים, לא רק בשוליהם, בצמתים בעייתיים בדרכים .ויש עוד ועוד אמצעים לרָשֵת בהם את הסביבה מבחינת ביטחון האזרח.בראש וראשונה- אפס סבלנות לאלימות.

 

הדברים הנוראים ביותר בחברה נעשים בשל אדישות הקהל. אם שמירת  ביטחון האזרח של המשטרה שלנו שואפת לאפס, העמדה הקולקטיבית האפאטית של הקהל- היא למטה מזה. העיקר שהשיירה עוברת- "ללא הפסקה".

 

בסרט ,"מסע בין ככבים 2 ". אומר "קאהן"- הנוקם לאדמירל קירק, רב חובלה של ספינת החלל האדירה "אנטרפרייז": השנאה שלי תשמיד אותך". הסוף שהוא וספינתו עולים באש בחלל, ואילו "ספוק"  ,חצי אנוש , מתוך אהבה לידידו קירק ולעמיתיו ,שָם נפשו בכפו ומציל את ה"אנטרפרייז"  ואיתה את התקווה להמשך חקר החלל.היכן התקווה שלנו, מלבד ההמנון.

 

ואולי, ואולי, כמו בליל העלטה בניו יורק בשנת 1965,  אנשים זקוקים לחושך כדי שיראו אחד את השני. ויראו גם את הסביבה שמוארת באש השנאה.

 

 

 

 

 

מוות במופע חי

 

 "לא להיות מעורב" הוא נוהג פסול במישור הציבורי,המוסרי, והחוקי- למי שלא מודע לכך . לעיתים הדברים מגיעים לידי כך  שאירועים פליליים שונים  כמו רצח אישה לעיניי שכנים, מתקבל באפתיה או במקרה בוטה יותר כאילו  בישיבה ביציע בזירה  של גלדיאטורים. אלא שכאן אין לוחמים אלא רוצח ונרצחת, ואנשים שעמדו מנגד. חמור מזה: חברה שלמה שעומדת מנגד. 
 
 
תריסים בדרך כלל מיועדים לסגירה בלילה כדי שאור הבוקר לא יפריע למנוחת הישנים. אבל אני מכיר מצב שבו תריסים מוגפים, גם ביום, מתוך רצון שלא לראות ולא לשמוע. זאת כאשר קרה משהו ברחוב הניו יורקי או בכרך אחר, ומי שהיה עד לכך, גם ממרומי הבית, הוריד את התריס, כדי ש" לא להיות מעורב". זה הפך כמעט למנטרה שלילית בחיי האמריקנים, עדים בפועל, ובפוטנציה , לפשעים במרכזים האורבאניים בשעה שאזרחים טובים חוששים שמא יאונה להם רע במקרה הרע. או במקרה הטוב יסתבכו בעדויות.
 
לפני כמה חדשים פרסם אזרח אמריקאי, אֶרן נורטון, תגובה למאמר שבו  המשטרה מציינת לשבח על שאזרחים נחלצו להגן על שוטר שהותקף( modbee.com ) . וככה הוא כותב: "לפני שלוש שנים הייתי עד לשוד של חנות בירה בצומת רחובות טיילור וגולדן סטייט בעיר טורלוק( שבעמק סאן חואקין בקליפורניה. צ.ג).החלטתי לעשות משהו למנוע את הגניבה, ורדפתי אחר שני גברים חשודים והצלחתי לקפוץ לתוך מכוניתם שעמדה בצד כשהמנוע פועל. חטפתי את המפתח ואלה נמלטו ברגל, בהשאירם מאחוריהם אישה  שהמתינה במכונית. כאשר הודעתי על כך למשטרה קבלתי נזיפה: אסור היה לך להתערב ולסכן את עצמך.אפשר שהשניים היו חמושים.זאת הסיבה שהמשטרה נתקלת באפתיה שאותה הזכירו במאמרך." אל תהיה מעורב. רק הבא מידע"- הם אומרים לך. אז מדוע עלינו לנסות אפילו,  אם זאת התגובה שלהם"
 
.אינני יודע כמה עוד אמריקנים יהינו לעשות מה שעשה אותו ארן נורטון. אבל אני כן יודע מה היו עושים ישראליים, לא לפני שלוש שנים, אלא שלושים. הם היו מתערבים. הפקרות- שני צדדים לה. חלק אקטיבי-פעיל, וחלק פסיבי- סביל. אם יש חלל, כאשר הציבור הוא סביל, הוא מתמלא, לא ע"י המשטרה שאין לה כוחות להיות בעת ובעונה אחת  במאות מקומות, אלא על ידי פושעים. אפתיה של הקהל היא הצד השני של אי אכיפת החוק על ידי אלה שמופקדים על כך.

שלושת הקופים החכמים.ציור מתוך מקדש "טושו גו" ביפן
 
לפי הדיווחים בעיתונות ביום א' בצהרים ב-2008. 19.10., בא זילו פדידו לבית גרושתו, רוזי פדידו,  באשדוד, ולאחר שמשך אותה אל מחוץ לדירה  החל לדקור אותה בסכין לעיני עוברים ושבים. שכנים סיפרו כי זילו חבט בראשה באבן גדולה. חברתה של רוזי ששמעה את הצעקות שלה ירדה למטה וניסתה לעצור את החשוד אך הוא המשיך בדקירות ואיים עליה שיפגע בה. שכנה אחרת סיפרה שהחשוד אף שיסף את גרונה של רוזי. עד כאן הדיווח.חברתה של רוזי שרצה למטה, לפחות ניסתה לעשות משהו.  אני תוהה מה עשו כול השכנים למטה שהתבוננו בזוועה, ואפילו לא ניסו להתקרב. הם דווחו, כפי שקראנו לעיל, למשטרה. אילו ניסו, מן הסתם היה גם על כך דווח. מדוע לא ניסו, מדוע לא זרקו אבנים לעברו של הבעל הרצחני, מדוע לא ניסו להסתער עליו לפחות בתנועה, ואולי, אולי היה מרפה רגע מקרבנו והאישה, אם כוחה  עדיין עמד לה,  יכלה לברוח .הרי מדובר לא בשכן אחד אלא בשכנים. גם זאב טורף בורח מפני עדר, ומשתדל לזנב אחרי פרט שמקרטע מאחור. כאן היה "קהל".
 
חוק "לא תעמוד על דם רעך"

 
חוק "לא תעמוד על דם רעך- התשל"ח – 1998" נכנס לתוקף בספטמבר אותה שנה. ולפיו חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי,בסכנה חמורה ומיידית, לשמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל ידו להושיט את העזרה מבלי להסתכן או לסכן את זולתו. לפי החוק המודיע לרשויות או המזעיק אדם אחר היכול להושיט את העזרה הנדרשת, יראוהו כמי שהושיט  עזרה לעניין חוק זה.( בסעף זה רשויות- משטרת ישראל,מגן דוד אדום ושרותי כבאות.חוק זה הופך את החובה המוסרית של עזרה לזולת לחובה הנובעת בחוק,העובר על הוראה החוק- עונשו קנס.
 
החוק נחקק בעקבות הצעת חוק פרטית של ח"כ חנן פורת,והוא נימק אותו בהבאתו לקריאה שנייה ושלישית:

חנן פורת- יוזם החוק

 

 

 

 

לא היינו נזקקים לחוק הזה אילו באמת היינו במצב שבו המוסר הטבעי, שלפיו אדם הרואה אדם אחר שנמצא במצוקה לנגד עיניו, לא היה מהסס, היה טורח ומציל, גם אם הדבר הזה היה עולה לו בהוצאות מרובות של ממון ואפילו בסיכון של גוף. חשבנו בכל זאת, על רקע מקרים מצערים מאוד שהיו בשנים האחרונות ועל רקע רצון לקבוע נורמה שמעגנת את המוסר היהודי, הקובע "לא תעמוד על דם רעך", שאינך יכול לעמוד מנגד בשעה שאתה רואה את חברך נמצא בסכנה, וחברך הוא אדם באשר הוא אדם, יהודי כגוי, כל אדם באשר הוא, גדול, קטן, איש, אשה, עליך להושיט לו יד ולהציל אותו.

 

דברי הכנסת ‏22 ביוני ‏1998

אני לא מאשים,  לא חוקית וגם לא מוסרית. אני רק תוהה. יש פה שני אלמנטים מסוכנים מאוד. אחד: הפחד. ג'והן קנדי בנאום ההכתרה הקלאסי שלו אמר בין היתר Let us not fear but fear itself –

לאמור יש לחשוש מן הפחד עצמו אשר משתק אותנו לפעמים. האלמנט השני הוא האדישות שבה מתקבל הנעשה בשטח ההפקר הענק ששמו מדינת ישראל. אם זה בכבישים, ברחובות, בגבעות של פורעים קנאים, במזרח הפרוע,  שעושים פוגרום למסיקי זיתים. ואנחנו כמו באותו גילוף יפני (שמקורו כנראה סיני) של שלושת הקופים שלא רואים, לא שומעים ולא מדברים. או ההיפך הגמור: רואים שומעים, מדברים ולא עושים. היה עוד חסר שאי אלה שכנים יבואו בטענה מדוע המשטרה לא הייתה במקום. אולי אפילו עליה להיות בחדר המיטות.
 
למשטרת ישראל יש הרבה כשלנות בצד הצלחות אבל יש לה הרבה מאוד בעיות. הבעיה הגדולה ביותר שלה היא היחס של ציבור אדיש. לדוגמה. האם המשטרה יכולה למנוע דריסת הולכי רגל, בכביש עירוני? היא יכולה וחייבת להעמידם לדין, והדין צריך להיות כזה, שהאשם יחשוב שנים רבות בכלא על הנפש שנטל. כבר עסקנו בזה. בלי ציבור שמתייצב בצורה נחרצת ונמרצת אחרי החוק, המשטרה לא תצליח למגר את הרצחנות, החמסנות, ההפקרות, אפילו אם יעמידו לרשותה את כול התקציבים שהיא רוצה. ביפן, כפי שציינתי באחד ממאמריי, אוכפי החוק הראשונים הם האזרחים עצמם. איפה ההמונים שיפגינו בכיכר רבין, באשדוד, בנתניה. מה: זה לא  זה?. גלעד שליט תודה לאל -חי, וישוחרר, רוזי- כבר לא. רוזי היא לא רוז פיזאם שנרצחה  לפי החשד על ידי סבה- זוכרים את פניה שהופיעו בכלי התקשורת ימים רבים ? היא רוזי פדידו, אישה בת 57, שנרצחה- לפי החשד-  על ידי בעלה.הופכים את הדף.
 
אזרחים נוטלים חוק בידיהם.
 
במציאות, כמו לעתים בסרטים, האזרח הבודד נאלץ לתרגם את החוק לשפת מעשה כאשר הוא מגן על עצמו. מקרה אחרון אירוע ביום ג' ה- 28 באוקטובר כאשר שלושה פורצים חדרו לביתו של איש כוחות הביטחון במושב בן שמן. האיש שזיהה את הפורצים, סיפר כי חש מאוים ושלף את הנשק שברשותו וירה לעבר הפורצים. כתוצאה מהירי נפצע קשה אחד הפורצים, בשנות ה-20 לחייו, ומאוחר יותר מת מפצעיו בבית החולים אסף הרופא. "הפורצים צריכים לדעת שאין להם מה לחפש בבתים ובשטחים חקלאיים", אמר ח"כ ישראל כץ בראיון לגלי צה"ל. "צריך לאפשר לאזרחים להגן על עצמם כנגד פריצות", הוסיף. הוא אמר כי לו הפורץ היה חודר לביתו ומסכן אותו ואת משפחתו, גם הוא היה יורה בו. ח"כ כץ הוא שיזם את החוק הידוע כ"חוק שי דרומי" .
 
החקלאי שי דרומי ירה לעבר גנבים שפרצו לחוותו, בינואר השנה, והרג אחד מהם. העמדתו לדין בעוון הרג, קומם עליו לא רק את עמיתיו החקלאים, אלא גם חלקים רבים של הציבור הרחב.בעקבות האירוע בבית שמן אמר דרומי כי  כי "על היורה להיות מוכן למערכה קשה על הוכחת צדקתו". לדברי דרומי החוק הקרוי על שמו נולד מתוך אוזלת ידם של גורמי האכיפה במדינה, שאינם מצליחים להשליט סדר. במקרה זה, הציבור שאינו פעיל די הצורך בתיקון פני החברה על ידי מעשים חיוביים, רואה בדרומי מעין שליח ציבור, או שליח מצווה. שלא לדבר על איזה קאטארזיס שמהם מושפע צופה בסרט פשע, כאשר הוא רואה בודד או חבורה, לוקחת על עצמה לבער פשע ופושעים בשעה שמערכות המשפט ואכיפת החוק לא עושים די בהגנה על האזרח.
 
באמריקה המצב חמור יותר מאשר כאן. בארץ עוד תמצא אזרחית כמו השכנה שרצה למטה כאשר שמעה את זעקותיה של רוזי וראתה מה בעלה בעבר מעולל לה. באמריקה, כפי שמעיד ארן נורטון, לעיל, הוא יזכה לנזיפה של המשטרה. כאן אילו השכנה הייתה מצליחה, כפי שהצליח נורטון, המשטרה הייתה נותנת לה צל"ש שלא לדבר על הציבור והתקשורת. באחרונה למדנו, גם על בשרנו, שאמריקה יכולה להיות דוגמה לדברים  טובים רבים, אבל לא לדברים רעים רבים. אולי עם חילופי השלטון בבית הלבן,הממשל החדש בראשות ברק אובמה, הדמוקרט האפרו- אמריקני, ירסן בין היתר את הנגישות הקלה לכלי נשק בארה"ב.תזכורת טרייה. נער אמריקני בן 8 נטל רובה וירה באביו ובידידו- רק שלשום. ושמא גם האכפתיות לחיי אדם  תקום לתחייה. ולכך התייחס אובמה בנאום הניצחון המכונן שלו.
 
היהודים מעולם לא היו שווי נפש בתחום של הצלת חיי אדם. חז"ל קבעו ש "כול המציל נפש בישראל כאילו הציל עולם ומלואו". זה ,אגב,המוטיב של ארגון "הצלה לישראל". מצמרר לקרוא שח"כ פורוש, המועמד לראשות ירושלים, הוא מליץ יושר לאב שהתעלל בתינוק שלו עד שמת, בטיעון, הנלוז ש"הוא בחור טוב. משפחה טובה". זאת אטימות במקרה הטוב ביותר.בתחום הסיוע להצלת חיים יש ויש אשר נרתמים לעזור, אם בתקשורת מתפרסמת ידיעה שיש צורך בתרומות להצלת חיים. אולם בתחום ההרתעה, לא רשויות אוכפות החוק ולא האזרחים עושים די, כול אחד כפי יכולתו וחובת האחריות שמוטלת עליו לראות בכך משימה ומטלה מן הדרגה העליונה.אם צריך דוגמה, ניתן לקחת אותה מצבא ההגנה לישראל , גוף שבעצם מופקד על שימוש בנשק לצרכי הרג, ערך חיי החייל הוא ערך עליון.ככה מכול מקום, זה היה.
 
בשבוע שעבר היה דווח באחד מערוצי הטלוויזיה ובו רואים תמונה, שצולמה על ידי שני נערים בטלפון נייד, שבחור צעיר מתנפל על אדם מבוגר באחד השכונות בחדרה .מי שסיפרה לי על כך ציינה כי באותו צילום נראה  גבר  צעיר עובר במקום, חומק ממש בלא לנקוף אצבע.
 
או סיפור טרי יותר מלפני כמה ימים שעליו דווח בעיתונים .בדיווח של רותי סיני ( "הארץ 3.11.2008)  אפריקני,יליד קונגו,  בשם אלן גנדו שנמצא בארץ  13 שנה, שהשלפוחית שלו לחצה עליו ,הטיל את מימיו לא הרחק מחנות אטליז. "בעל החנות ,התחיל לצעוק למה אני עושה פיפי בסביבה. ביקשתי סליחה ואמרתי שנורא הייתי צריך ולא יכולתי להתאפק.
וא המשיך לצעוק ואז בא הבן שלו, תפס לי את החולצה והתחיל לתת לי אגרופים בגב.  בעל האטליז לקח ארגזי פלסטיק והחל לחבוט בי בעוד בנו ממשיך להכות ושני סוחרים נוספים מצטרפים ואוחזים בי כדי שלא אברח מהמכות.  'אתה חרא, כושי מסריח, תחזור לאפריקה, נהרוג אותך ואת המשפחה שלך'".
 
הזעקות שלו הביאו למקום עוד ועוד מבאי המרכז וגם אשתו של גננדו הגיעה בריצה. גננדו, בחור חסון, הצליח להשתחרר והחל לברוח, כשהוא שותת דם. אחד הסוחרים רדף אחריו עם מוט ברזל אבל בני הזוג חמקו ממנו. גננדו קיבל טיפול קצר בבית חולים והגיש תלונה במשטרה. "ראיתי שנאה בעיניים שלהם", אומרת אשתו. "מה שהיה עוד יותר מפחיד זה כל אלה שעמדו מסביב ולא עשו כלום". ומה אנו עושים לנוכח מה שקרוי "רצח על כבוד המשפחה". המונח הזה עצמו ראוי שיימחק. אם כבר, זה רצח לדיראון המשפחה.
 
"אילו שינדלר לא היה מסתכן".
 
המשל, אמנם רחוק מאוד מן הנמשל, מרחק  גלקטי. אבל במשך כול הדורות, האומץ לא היה שייך רק לחיילים בזירה הלוחמת. בזירה הזאת אנו, כאמור,  עדים לחיילים מסורים עזי לב שמסכנים את חייהם וגם מקריבים אותם למען הצלת חבריהם. אבל גם  הרבה אזרחים שמו נפשם בכפם , כדי להציל אחרים. וכי  מי הם "חסידי אומות העולם". נשים וגברים שהסתכנו בחייהם שלהם כדי להציל נפשות, בתקופה האפלה ביותר בהיסטוריה.

מולי דורנר

כאשר חיפשתי באתרי האינטרנט משהו בנושא שנקרא "לא להיות מעורב" נתקלתי במאמר של נערה יהודיה  אמריקנית בת 16  בשם מולי דורנר, מתיכון  Greely West-Colorado ,אשר זכתה בפרס " " Memorial Remembrance Assay-וככה היא כותבת בקטעים האחרונים של המאמר: : "מה היה קורה אילו אוסקר שינדלר היה מחליט שלא להיות מעורב . 1300 היהודים שהועסקו במפעל שלו, היו נרצחים. מה היה קורה אילו ראול וואלנברג היה חושש לעשות מה שהוא חשב לצודק? 100,000 אנשים היו נכחדים

ראול וולנברג

. לפי תום לאנטוש ( סנטור יהודי אמריקני,ניצול שואה, ממוצא הונגרי שנפטר לא מכבר:צ.ג)הסמכות היחידה של וואלנברג היה האומץ שלו. הוא לא חשש לחייו. זה היה כאילו שאומץ לבו היה בו די כדי להגן על עצמו. הרבה חיים ניצלו משום שאזרחים פשוטים ראו מה קורה ולא פחדו לעשות את המעשה הצודק, אף שהגנה על יהודים פרושה הייתה מוות אילו התגלו על ידי הנאצים.
 
ככול שאני מרבה לחשוב על זה,ככה אני מגיעה  לכלל מסקנה שהשינוי מופיע כאשר אדם אחד צועד את צעדיו הראשונים בכוון הנכון, מגיח מן המים ונוכח שאפשר ללכת. אז אחרים הולכים בעקבותיו. בצורה זאת אומץ מקדם אומץ, פחד ושנאה נדחקים הצידה, ומה שנותר הוא הטוב. אתה לא יכול לעמוד בשוליים  ולמחוא כף לאנשים טובים, מכיוון שזה לא יועיל במאומה.האם ראוי  ליטול סיכון למען הזולת? התשובה היא:בהחלט. אם אינך מצליח,לפחות אתה צודק." ( www.raulwallenberg.netYou can not stand Idely:Mollie Doerner )
 
כפי שאנו לומדים מן ההיסטוריה, הבריות הן במיטבם במצוקה גדולה, אשר היא שמעידה כי נבראו בצלם. דומני שאנו כאן בארץ נמצאים בשולי מצוקה שכזאת. זאת אינה סכנה מיידית מדינית או ביטחונית  שנשקפת לנו. זה לא אויב אשר מאיים עלינו מבחוץ. זה סרטן שנמצא בקרבנו ואם לא נבלום אותו הוא ירסק אותנו לאט, לאט.
על משקל של אמירה, שאם אינני טועה  לקוחה משיר  של האצ"ל, אולי אפילו של זאב ז'בוטינסקי- למזהה אכיר תודה): "למה נירא מוות,הן הוא על כתפינו רוכב",  אפשר לומר שהוא ירד מהכתפיים, משתולל בכבישים, ליד פאבים,ברחובות,בבתים,  ואנו מתבוננים בו בגובה העיניים, חסרי מעש ואונים.
 
לצערי איני תולה תקוות רבות בהנהגה שלנו, שתהווה אות ומופת בהתנהגות ובאכפתיות ממשית ומעשית. אני אומר וחוזר ואומר, ואני לא היחיד, ששלמות ארץ ישראל ההיסטורית, פחות חשובה משלמות העם, ולא תהא שלמות העם ללא שלמות האדם. המעט שאני יכול לעשות הוא להצביע על הגוף שנעשה שקוף וחוור,סימנים מובהקים לאותו מכרסם קטלני.
 
נוחי בשלום על משכבך -רוזי, ורק שלא  תהי "צרורה בצרור החיים". הם, כפי שהם, לא ראויים לך. אלא….אלא אם כן, נלמד עוד משהו מאמריקה- להתחדש. לא לחיות על חרב נוסח בוש, אלא על ערכי אנוש נוסח אובמה. הנה סיום אופטימי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 
 
 
 
.

למלאך המוות קואליציה מקיר לקיר.

 

האלימות בחברה הישראלית מסוכנת יותר מאשר החמאס.

 

אינני חושב שצריך להכביר מילים לנוכח המטמורפוזה שהיהודים עברו מהיות עם מוכה לעם מכה.הכוונה אינה רק להכאת הזר או היריב,תוך יוזמה פעילה או התגוננות,אלא לאלימות בתוך החברה פנימה.גם היא בת חוקית למציאות שלנו,של סוגיית הביטחון- חוץ ופנים,מתחים חברתיים,מצב כלכלי רע,קליטה גרועה,הזנחה,עצימת עין של זרועות החוק, וכיו"ב.הכול דרוך. ההדק והגוף.

 

העובדה שהנהג הישראלי המצוי כאשר הוא יוצא לכביש, מכין עצמו למלחמה,אינה שנויה במחלקת גם כאשר מדובר בתנאים האופטימאליים של הדרך שבה הוא נוהג.באחד ממאמרי כבר עמדתי על כך שהגורם האנושי הוא הגורם הדומיננטי בנהיגה המסוכנת לא רק לנהג הסורר אלא גם למי שמזדמן במקרה לידו,לפניו או מאחוריו. המציאות הנוראה מגבה הנחת יסוד זאת.

 

צאו וחשבו את דרכי המלך של המוות במדינת ישראל.פיגועים חבלניים,רצח נשים,ילדים וגברים בתוך המשפחה, חיסול חשבונות בעולם התחתון,פגיעות קטלניות בחפים מפשע,תוך כדי שימוש בנשק חם של העולם התחתון,רצח והריגה ליד מועדוני לילה,יד קלה בשגגה שגורמת לאסונות לאלה שמחזיקים בנשק, או נמצאים לידם,אלימות והרג של נוער הגבעות הפרוע ,רצח בכבישים .זה האחרון גובה את מחיר הדמים הגבוה ביותר.

 

מלאך המוות מהלך חופשי בבתינו, בחוצותינו ובדרכינו ומעט  נעשה כדי לסכל את מעלליו  או למצער לבלום אותם.אין לנו תוכנית "התכנסות" נגדו.

 

חוקרים ואנשי חינוך מייחסים את האלימות והתוקפנות לצורך האנושי להתקיים ולשרוד בסביבה רווית סכנות.ד"ר  עדי רונן פסיכולוג קליני מסביר באתר "הורים" ב- y-net  שאין לצפות מהילדים שלא להיות אלימים בסביבה כזאת.לדעתו המסר כלפי ילד אלים חייב להיות ברור וחד משמעי אין מקום להתנהגות אלימה בחברה שלנו.

 

הבסיס להתנהגות,היה,הווה ויהיה הבית.מה שנקרא בשפה הגרמנית kinderstube אשר התרגום המילולי הוא חדר ילדים,אך המשמעות היא חינוך הילדים בבית.

 

"החברה כולה מושתתת על התא המשפחתי, הוא הגרעין והוא הבסיס לקיום החברתי. ילדינו נולדים לתוך התא המשפחתי, גדלים בו ובאים במגע עם 'המציאות הפוליטית, המדינית, החברתית" – כותב ד"ר  טל רבינוביץ' במאמר באתר ,"פז", שהוא העורך הראשי שלו.

" מאוחר יותר… הרבה יותר מאוחר. הם מגיעים לגן הילדים מעוצבים, ודמויות הוריהם כבר מופנמות בהם היטב. כשהם הולכים לתנועות הנוער ולמועדוני הנוער הם יוצאים מביתם וחוזרים לאותו הבית ולאותה האווירה בה גדלו וממנה ינקו את הערכים עליהם עוצבו.

האלימות מתחילה בבית!  היא פעמים רבות גם נגמרת שם… בבית. שם האישה מושפלת, מוכה, נאנסת ונרצחת. אינני תומכת באלה המבקשים להסיר את האחריות מההורים תוך כדי הטלת האחריות לקיום האלימות על מוסדות החברה ויתר הגורמים כמפורט לעיל. לדעתי הבית הוא המקור העיקרי, הוא "הביצה" וגם "התרנגולת" בסוגיית האלימות במשפחה.

נערות ונערים שפגשתי, חיים בקונפליקטים קשים, מתמודדים עם חרדות קיומיות (האם אימא שלי תהיה בבית כשאחזור, או שמא תאושפז בגלל המכות שחטפה אתמול בלילה?, האם אבא שלי יילקח למאסר או שיחכה לי להכות גם אותי?, האם אימא הלכה לעבודה או ששוב נשארה לבכות במיטה כל היום? האם הוא יאנוס אותי הלילה או שיבוא לו על אחותי.
אחד המאפיינים של ילדים אלה הוא החיים בתוך חוסר וודאות קשה מנשוא. מאפיין נוסף הוא רגשות האשם על האלימות המופנית כלפיהם או כלפי אימם. רגשות האשם הם אבן נגף העומדת כנגד אלה המבקשים לצאת מהאלימות בתוכה הם חיים." עד כאן ד"ר רבינוביץ'.

 

 

שלטון אנטי חינוכי.

 

מה שמתרחש בבית זאת מציאות,שחלקה היא תכונתית מובנית וחלקה היא  נסיבתית.בכל הקשור בבית, החינוך הוא יכול להיות גורם משלים או  נאכף על ידי זרועות החוק והמופקדים על ביצועו.

 

אך מערכת החינוך במובנה הרחב ביותר לא מתוחמת למסגרת החינוכית הדיסציפלינארית ,לאמור משרד החינוך ושלוחותיו.החינוך נלמד,מוטבע,בכול אורח חיינו.לדוגמה  הכנסת- נציג הריבון מחוקק החוקים.אם היא משמשת דוגמה הרי זאת לאלימות מילולית,לתככים,לחוסר משמעת.איך לפרש את התנהגותם של הח"כים יחימוביץ' ומרציאנו אם לא התנהגות אנרכיסטית, צפצוף על משמעת סיעתית.ואם יו"ר העבודה לא מסוגל להעמיד את הח"כים הללו במקומם,לא רק שהוא לא יצלח להנהיג את  המדינה אלא גם לא את מפלגתו שלו.

 

המדיה,בעיקר הטלוויזיה לא מראה רק את הח"כים בהתנהגות לא הולמת אלא גם זרועות אחרות של השלטון,ובעיקר הרשות המבצעת שעל מעשיה ומחדליה הצביע הדו"ח האחרון של מבקר המדינה.ויש עוד גורם אם כי בלתי ישיר.גורם החיקוי.

 

הילד איננו חשוף רק לבית ולסביבה.הוא חשוף גם לתקשורת.במחקר שנעשה,ואשר פורסם ב,"מגמות" בספטמבר 2003 הראה ניתוח שיטתי שבכל תוכניות הטלוויזיה קיימת שכיחות ממוצעת של 12.6 אירועי אלימות פיזית בכל תוכנית.זה לא אומר שכל ילד מושפע במישרין או בעקיפין מן המדיה.אך מידת ההשפעה תלויה בגורמים נוספים,כמו הבית,הגן ובית הספר.

 

החינוך בכול חייב להתחיל בגן הילדים.זאת אמנם השקעה לטווח ארוך,אבל היא ורק היא עשויה ביום מן הימים לשאת פרי.כאשר הילד ילמד דברים בסיסיים- ארכאיים- שלמדו פעם יהודים ב"חדר" הישן,שהרבי או המורה הוא הסמכות העליונה והתנהגות בלתי ראויה מביאה בושה לילד ולמשפחה. שלא לדבר על הציווי "ואהבתך לרעך כמוך" וכיו"ב ערכים שילד ילמד מילדותו בדיוק כמו שהוא לומד א' ב'.תופעת האלימות בגני הילדים היא חדשה יחסית שכן עד לפני מספר שנים  היא הייתה קיימת בבתי הספר בלבד.אולי קל יותר לבלום אותה בעודה באיבה ובמקומות שונים יש התחלות מבורכות.

 

אחד הערכים החשובים,והקטנוניים כביכול, הוא הכבוד למורה שלא זו בלבד שחלה בו התדרדרות, אלא שהוא נעלם כליל.הכבוד למורה מורכב לא רק מן היחס הסגולי  של התלמיד כלפי מי שמקנה לו חינוך בכל הרמות אלא גם במחוות סמליות,כמו למשל קימה כאשר המורה נכנס לכיתה.כאשר מנהיג נכנס לאולם אנשים קמים,כאשר שופט מופיע על כס בית המשפט הנוכחים קמים.הקימה היא מחווה לאישיות שיש לה השפעה על חיינו,על מעשינו ומחדלינו.פעם כאשר המורה נכנס לכיתה התלמידים קמו.עכשיו הם מצפצפים על נורמות כמו ח"כ שלי יחימוביץ'.המורה הוא האדם שמלמד אותנו והוא נותן לנו את הכלים לנהל את חיינו.האם לא מגיע לו הכבוד הראוי? זאת דוגמה קטנה.אך כל אורחות חיינו הם דברים קטנים במחרוזת נורמטיבית.

 

כל הרפורמות תהיינה שוות כקליפת השום אם לא תבוא רפורמה יסודית קונסטיטוציונית, רפורמה שלא תצטמצם למערכת החינוך הפורמאלית אלא תקיף את כל המערכות החל בגני הילדים וכלה בבתי הסוהר.כל הממשלה כולה חייבת להיות וועדה אחת שבה תיפתח כל ישיבה בדיווח מה הושג בחינוך או סקירה מתוך הטורים הפליליים בעיתונות אשר הולכים ומתארכים.

 

זאת תהיה "ההתכנסות", החשובה ביותר, התכנסות של החברה שלנו ועתידה.לא מספיק רוב יהודי כמותי כדי שמדינת ישראל תתקיים כמדינה  יהודית איתנה.זאת חייבת להיות בראש וראשונה חברה של איכות  אנושית.היא שתערוב לעתידנו יותר מאשר הכמות.