ארכיון קטגוריה: אישים בישראל

רשות הדיבור למוטי

הדרך הארוכה של איש ימני  שרוף -מביתו של בגין , ברחוב רוזנבאום בתל אביב אל ספסלי השמאל בפרלמנט בקפה לנצ'נר ברחוב נחמני.

 מתכנן ערים ואדריכל יורם פוגל, חבר ילדות של מוטי לָנצ'נֶר הגדיר את מוטי כהיסטוריה מהלכת. אני אוהב היסטוריה. אפשר לומר מכוּר לה, והיא חלק ממדעי המדינה שאותם למדתי באוניברסיטה העברית במסגרת התואר הראשון. במקביל הגעתי למסקנה שגם בעל פה וגם בכתב הסגנון של הכתיבה ,או ההגשה, delivery , של התוכן הם שהופכים את ההיסטוריה, ובעצם כול תחום, למרתק. כול כתביה של ההיסטוריונית ברברה טוּכמן הם חג לעין. הם כמעט מותחנים. מדובר בכישרון סיפורי. ויש גם בקרבנו היסטוריונים או אנשי מחקר והגות בתחומים אחרים שמצטיינים בתכונה זאת.

עם זאת ישנם אנשים שאינם היסטוריונים ויודעים לספר סיפור טוב. והוא היסטוריה. יורם פוגל הוא אחד מהם והוא מעיד שמוטי לנצ'נר טוב ממנו. מוטי לנצ'נר הוא יליד תל אביבי של ערב מלחמת העצמאות. הוא גדל לסירוגין בשני בתים. בביתו שלו ברחוב בלפור בתל אביב  ובית קפה ומעדנייה "לנצ'נר" של משפחתו,ברחוב שיינקין 22  בתל אביב.

"קפה לנצ'נר"

caffee lanchner - עותק

התייחסות ל"קפה לנצ'נר" מצאתי ב-Y- net  בכול הקשור למחירי קפה וב-7.11.2013  פרסמה מירב קריסטל  כי ברשת המאפים התל-אביבית לנצ'נר, שמפעילה 3 סניפים, מוכרים קפה ב-5 שקלים וקפה + מאפה ב-10 שקלים כבר שבועיים. אירית, מנהלת השיווק, אמרה ל-ynet: "הורדנו את המחיר כדי שהלקוחות שלנו לא יחשבו שעובדים עליהם, שמוכרים להם ביוקר. החלטנו לספוג את ההורדה במחיר, למרות שברור לכולם שקופיקס זה אקט פרסומי, שלאורך זמן אי אפשר לעמוד במחיר הזה. הקפה של קופיקס בסדר גמור, הוא לא מסוריה כמו שרני רהב אמר. זה שטויות, זה מבצע כמו שעושים בסופר מבצע על בשר, רק שאנחנו לא מגבילים בכמויות".

זה מה שיש לכתוב על "קפה לנצ'נר"?

קפה לנצ'נר שעדיין קיים , כמו "קפה כסית" שכבר לא קיים, היה פעם לא רק בית קפה אלא מוסד – מעוז הרוויזיוניסטים בעיר העברית. הוותק שלו ,כבית וועד לאנשי בית"ר ו"חרות" , הוא רב יותר  מ"מצודת זאב" הבית"רית- שנת 1936 ,וככה גם באי בית הקפה. "קפה לנצ'נר היה  אחד מבתי קפה המעטים אז במרכז תל אביב.

מוטי לנצ'נר: "זה היה מקום מפגש מרכזי  של אנשי אצ"ל ולח"י. אבא שלי היה איש אצ"ל, רוויזיוניסט שרוף.מה זה שרוף, עד העצם. רוב הלקוחות היו קבועים והם התחלקו לשני סוגים. לפני הצהרים בית הקפה המה שחקני בית"ר תל אביב ותומכיהם . אבי היה פעם הבעלים של בית"ר תל אביב. אחר הצהרים הייתה בבית הקפה בורסה של אבני חן ושל יודאיקה  . היו שם כשליש מבעלי החנויות בתחומים אלה, והם עסקו בקניות ובמכירות , תוך המולה רבתי,וסגירת עניין בלחיצת יד  . אני מגיל 10 ספגתי את האווירה הפוליטית הימנית. אצל אבא שלי  לא היה צבע אפור. אם אתה מפא"יניק אתה שחור ואם אתה חרותניק אתה לבן. זאת התורה שאני ספגתי. אם יש אנשים טובים הם לא מפא"י, לא יכול להיות מפא"יניק טוב. חד וחלק. על התורה הזאת אני גדלתי. אפשר לומר שמגיל צעיר מאוד הייתי בעל מודעות פוליטית .כל עיתון שיכולתי להניח עליו את היד קראתי וידעתי על את כול ההתרחשויות בארץ ובעולם. "

ואיך הגעת למנחם בגין:" אבא שלי היה קונדיטור, מומחה למאפים, ואני זוכר שמאז גיל חמש נשלחתי פעמיים בשנה, בחגים ,לדירתו של מנחם בגין ברחוב רוזנבאום 1, שם הוא גר בדירה צנועה בקומה הראשונה. הבאתי  למשפחת בגין טורטים מיוחדים מעוצבים ומקושטים שאבא הכין . כשבאתי לשם ,רעייתו של בגין, עליזה, היא שפתחה את הדלת, בחן ובחום, ואז בגין הופיע . הוא תמיד הציע לי  לשבת .מזגו לי גזוז ופטפטנו קצת, התבדחנו ונהניתי מאוד. זאת הייתה מסורת במשך שנים.אבי היה מיודד עם בגין. ובבר מצווה שלי הוא בא ונתן לי מתנה."

בבית הספר היית במיעוט:"בבית הספר, כאשר הזכירו את בן גוריון שלושים ותשעה ראשים הרימו את הראש לראות איך אני מגיב. שמענו על אלטלנה ועוד כול מיני דברים רעים של אצ"ל. במערכת סיני בשנת 1956 ואני בן 11 התבקשנו לחבר  חיבור, ואני מצטיין בכתיבה. בחיבור  מתחתי ביקורת קשה על הנסיגה מסיני. מנהל בית הספר שלנו, דב כיטוב , היה איש קשוח מאוד ופחדנו ממנו פחד מוות . עקב החיבור הוא ביקש שאבוא למשרדו.הייתי דרוך מה הוא רוצה ממני.וככה אמר לי : "קראתי את החיבור שלך על מערכת סיני. על החיבור אתה מקבל עשר, אבל בעניין התוכן, לאמור הנסיגה מסיני, אתה צעיר מדי מכדי להיכנס לעניינים פוליטיים. תשאיר את זה למבוגרים". לא קבלתי את דעתו. אמרתי לו שככה אני וזאת דעתי. הייתי עקשן ועמדתי על דעותיי. בבית הספר  התיכון "גאולה" בתל אביב, למדתי היסטוריה ובספר ההיסטוריה היה כתוב שאצ"ל ולח"י  היו פורעים ופורעי חוק ועוד תארים כאלה. הלכתי למנהל ואמרתי לו שאני לא מוכן ללמוד מהספר הזה, כי הוא משקר .אני מכיר את העובדות, אמרתי, ואני לא מוכן ללמוד  שקרים.לשמחתי מנהל בית הספר היה אדם פתוח, והוא עצמו למד היסטוריה. ואני כתבתי מכתב למשרד החינוך והתלוננתי על כך. כעבור כמה חודשים, הספר הזה לא נלמד יותר בבית הספר.שמחתי מאוד שהעיוות תוקן."

מוטי מפנה את תשומת לבי  שמדובר בעידן שמפאי שלטה ואיתה מפלגות המשאל. כשהוא בא לבית קפה הוא מצא את עצמו כמעט בודד מול דעות אחרות. משוכנע בצדקת דרכו הוא עמד על שלו, כמו בבית הספר .הוא מדגיש שזה בגנים שלו , זה היה באוויר שהוא נשם. בבית, היכן שהוא הסתובב זה היה ז'בוטינסקי.אמו הייתה פעילת התנועה, לאח שלו קראו זאב על שמו של זאב ז'בוטינסקי ומדי שנה נערך מפגש בין כול הזאבים הרוויזיוניסטיים. לאמור גם בחוץ וגם בפנים- הכול ז'בוטינסקי, בית"ר ו"חרות" והוא מצוי בים סוער של השמאל. אני מבקש לציין את החשיבות שגם מוטי וגם אני ייחסנו לאותה אווירה שבה גדל. שכן ממנה נוכל להבין מה קרה במרוצת הזמן ומדוע זה קרה.אבל מוטי הוא גם עורך דין.

עניינים פליליים כולל גופה במערבל בטון.

מלבד פוליטיקה, מוטי התעניין בתחום המשפט. עוד בהיותו צעיר הוא נמנה עם המבקרים הקבועים בבית המשפט כדי  לראות איך משפטים מתנהלים. הוא גם קרא ספרי משפט. לכן טבעי היה שעם סיום שרותו הצבאי הוא יתחיל ללמוד משפטים. הוא התחיל בכך באוניברסיטה העברית  בירושלים וסיים בשלוחה התל אביבית, כי אז עוד לא הייתה אוניברסיטה בתל אביב.מוטקה אמנם עוסק בתחום הפלילי אבל הוא  למד משפט אזרחי ולימים השותף שלו עסק בפלילים וגם הוא עבר לענף זה.

"כאן נכנס אלמנט חדש בלתי צפוי"- מספר מוטקה.: " ראיתי פרסום ששרותי הביטחון מחפשים קציני מילואים  בעלי משפחות. אני, אף שהייתי צעיר הייתי כבר בעל משפחה. מדובר בתקופה שבה שרותי הביטחון עסקו בפעילות נגד תופעות טרור בעולם, כולל חטיפת מטוסים ופעילות אחרת של הפת"ח. חיברתי את תולדות החיים שלי  ושלחתי את הפנייה. כעבור זמן קצר  זומנתי לפגישה ושם  הסבירו לי מדוע הם רוצים משפטנים שיש להם זיקה ביטחונית ובעלי משפחות. בעלי משפחות , הסבירו, הם יותר נייחים והם רואים את המציאות בצורה יסודית יותר, אחראית יותר. לבסוף לאחר הריאיון אמרו לי : אתה מתאים. נדהמתי. ואז שאלו אותי היכן אני רוצה להיות מוצב. ואני הייתי אז רק פעם אחת בחוץ, באירופה וזהו. את אמריקה בכלל לא הכרתי, אבל בא לי להגיד שאני רוצה להיות בלוס אנג'לס, הוליווד והכוכבים. ככה סתם עף לי הרעיון. והנה הפתעה שנייה. אמרו לי: קבלת! סיפרו לי על התנאים כולל משכורת ודירה וכל התנאים הנלווים.

הייתי מוכן לארוז את המטלטלים לקחת את אשתי ואת הילדים הקטנים ולצאת לעיר ההוליוודית.ואז כפי שזה קורה כשמזדמן לך דבר בלתי צפוי. הזדמנתי למשפט אחד שכנראה עניין אותי ושם אני פוגש מכר, עורך דין , והוא אומר לי. 'תראה גמרת משפטים עשית סטאז'. אני מחפש עורך דין ואני מציע לך לעבוד אתי והמשכורת תהיה בסדר'.כששמעתי את התנאים, כלומר גם להיות עורך דין מן השורה וגם לקבל משכורת טובה ולא הסכום העלוב שסטאז'ר קבל אז- עשיתי חושבים . עשיתי פניית פרסה והודעתי שאני  מוותר על התפקיד בלוס אנג'לס.אגב, במחזור שלי שאמור היה לצאת לחו"ל היו כרמי גילון ויעקב פרי שלימים היו ראשי השב"כ. אלה החיים ואתה לעתים לא יודע לאן הם מוליכים אותך."

אחרי כמה שנים  שבהן שימש כעו"ד עצמאי הוא הצטרף לשותפות שבה השותף התמחה בפלילים וגם הוא עבר לתחום הזה. במשפטים הפליליים יש שפע של פשעים מן הגרוטסקיים ועד למחרידים.  הוא צריך היה להגן על לקוח אשר  בגיל שתים עשרה ,שלוש עשרה , הוכיח את יכולתו בביצוע פשעים ועוד איזה פשעים . הייתה לו סבתה שגרה ברחוב מזא"ה בתל אביב  ואותו נער צרף אליו או שני חברים והם פרצו לדידה של הסבתא ובמהלך השוד  היא נרצחה. מכיוון שהיו קטינים אי אפשר היה להאשים אותם ברצח, אלא בהרג והם ישבו בבית הסוהר כמה שנים. כידוע, לרבים מאלה בית הסוהר לא מהווה גורם מרתיע לרוב יושביו. ואכן  הלקוח  שלו שהוא כבר היה גבר צעיר שוב נעצר על שתקף יצאנית בתל ברוך.

"הגורל, ושוב הגורל, הביא לכך שבזה לא הסתיים העניין "- ממשיך מוטי. "לימים אני מקבל פנייה  מחברה לערבול  והולכת בטון שהיו הלקוחות שלנו, ועל מי עלי להגן? לא תאמין- על אותו בחור, (שאת שמו מוטי לא הזכיר,כמובן) .הוא שימש כאיש הבטחה במפעל לערבול בטון ששכן באזור התעשייה  פולג, בנתניה.הוא כבר היה אז בן שלושים . מה שקרה היה שהמערבל הפסיק לפעול ובבדיקה גילו שהאלמנט  שסתם את המערבל היה גופה של אישה צעירה .ועם בכך לא די, בחקירה התברר לחוקרים  שמי שהיה שם שומר בלילה היה לא אחר מאשר  הבחור הזה.גם היא כמסתבר הייתה יצאנית.דרך אגב, מדובר  באדם מאוד אינטליגנטי והיה מאלף לנהל שיחות אתו אבל אינטליגנציה כידוע לנו לא  משפיעה  תמיד לטובה על אונות המוח שלנו.נראה שבאיזה שהוא מקום הוא היה דפוק בראש שלו, איזו אישיות חצויה ומשהו כזה.  הוא הורשע  ברצח. גם לא היה לו ולי מזל עם השופט שהיה נוקשה ולעומתי מאוד, ולא שאני חושב שהוא לא היה אשם. אבל זה היה משפט קשה. הם שיפדו אותו. ולהוסיף פשע על פשע התברר כי בשנתיים שלוש שבהן עבד באזור התעשייתי פולג, שאז זה היה אזור חולות, התגלו גופות של נשים צעירות אבל סיבת הרצח לא התגלתה, ואז קשרו גם הרצח במפעל הערבול לאותו בחור.והוא ישב הרבה שנים בכלא ובכול חג היה מתקשר אליי הביתה מדבר אתי ועם רותי רעיתי, כפי שאמרתי הוא היה מאוד אינטליגנטי אבל בעל אלמנט נפשי מסובך ומורכב מאוד.בעודו בבית הסוהר הוא התחתן והתכתב עם רעייתו אני חושב שהוא השתחרר ואני לא עקבתי אחרו יותר והוא לא היה בקשר." ומכאן משהו על עברו הצבאי.

מוטקה במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים.

במלחמת ששת הימים עשה מוטקה בשרות המילואים הראשון אחרי השחרור מצה"ל . הוא שרת אז בגדוד נ"מ שצוּות לחטיבה 7 של גורודיש. בזירה  הוצבה סוללת תותחים נייחת ויעילה והוא פקד עליה .אבל האתגר הקשה היה במלחמת יום הכיפורים. בחודש אוקטובר 1973 מוטי ורעייתו היו בבלגיה ואחר כך קפצו ללונדון. הם היו אמורים לחזור ביום א', אך הקדימו ליום ששי ערב יום הכיפורים. כאילו הדבר תוכנת. בשבת בבוקר גייסו אותו, והוא אז מפקד סוללה ולאחר התארגנות בבסיס בסירקין חיילי הסוללה נשלחו למחנה קדמי בסיני.

לעניות דעתי מלחמת סיני, בנסיבות שהיא פרצה כשצה"ל והעם לא מוכנים, ובסיום כשצה"ל הגיע עמוק לשטחי מצרים וסוריה, הייתה הניצחון השני בחשיבותו אחרי מלחחת יום העצמאות. אבל הן בשל ריבוי האבדות והן בשל התקדים של מלחמת הימים הקצרה, מלחמת יום הכיפורים השאירה צלקת עמוקה. לכן מי שלחם במלחמת יום הכיפורים, אף שהשתחרר מן הטראומה של אז הוא עדיין חי אותה, כמו מוטי. מה שמוטי זוכר אלה מראות קשים של טנקים נסוגים פגועים ובהם ועליהם  פצועים וחללים, צעקות של אנשי מוצבים לעזרה, קצינים בעמדת פיקוד שאיבדו עשתונות.ובתוך אווירת  הדיכאון,החרדה והייאוש מופיע מפקד האוגדה, אריק שרון. כמו שהוא זוכר את אווירת הנכאים, הוא זוכר את קרן האור. מוטי  נפעם מן המצביא ששידר ביטחון, תושייה ואמונה בניצחון. הוא שמע בשקט את כל הטענות והטרוניות והאווירה נעשתה רגועה ובסופה נערכו  להקמת גשר הגלילים המפורסם.

אך זה היה פסק זמן. הבלגן התחיל  בשלבי הקמת הקשר, וההפגזה המסיבית של המצרים על הכוחות ועל הדחפורים שנעו בשטח "החצר"- ככה נקראה שטח ההערכות. וגם כאן בתופת הזאת של  יריות ,הפגזות והפצצות מן האוויר,שבהם נהרגו שניים מחייליו של מוטי,  הוא נזכר בהשפעה שיש למפקד על הלוחמים.זה היה בהכנות להנחת נתיב יבשתי והמשימה הוטלה על גדוד ציוד מכני של פיקוד דרום בפיקודו של סא"ל טוביה לביא.המפקדים היו מומחים בעבודות עפר, כלים כבדים וציוד הנדסי ואלה תכננו את "הגשר היבשתי" כזה שישמש כביש בטוח וסלול שאינו פגיע לפגזים או לפצצות.מוטי  ופקודיו לוו את הכוח הזה והוא נזכר איך בתוך כול הגיהינום הזה המח"ט שפיקד על הפעולות ועל האנשים- עשה זאת בשקט, בהחלטיות, והמשימות בוצעו בקפדנות.

כמי שהיה במלחמת יום הכיפורים מנהל החדשות של הטלוויזיה הישראלית  ועקב אחר המערכה מן האולפנים ברוממה בירושלים,במרתף של בית סוקולוב בתל אביב, וסייר בגזרות השונות שבהם פעלו צוותי הטלוויזיה ,למדתי להבין את ההשפעה של מפקד שקט שמשרה ביטחון, כאשר הצמרת בראשות  שר הביטחון משה דיין שידרה פאניקה. הגיבורים ששידרו ביטחון היו לעניות דעתי, מלבד אריק שרון- ראש הממשלה גולדה מאיר,רב אלוף(מיל) חיים בר לב, ומי שהיה ראש אמ"ן אלוף אהרון( אר'לה) יריב ששימש כעוזר מיוחד לרמטכ"ל, ואחראי בין השאר  על ההסברה. אחרי מלחמת יום הכיפורים אירע המהפך הפוליטי והליכוד בראשותו של מנחם בגין הקים את הממשלה. וכאן ,דווקא בעידן שבו  ברוב הזמן שלט הליכוד,שמקורו, ב"חרות" ובאצ"ל כור מחצבת ילדותו של מוטי. הדברים אצל מוטי השתבשו.

הליכוד עוזב את מוטי.

בשנת 1981 מוטי  מקבל טלפון מעזר וייצמן שהיה ממנהיגי הליכוד וראש מערכת הבחירות. מוטי לא הכיר את עזר. אבל הוא מציין כי לעזר ישנה התכונה שאם הוא מדבר אתך כמה דקות הוא כבר חבר טוב שלך. וככה באווירה החברית הזאת הוא סיפר שהוא קבל את השם של מוטי  ומבקש ממנו להצטרף לפעילות של הליכוד להיות מועמד  בפריימריס ולהופיע במפגשים. מוטי  הסביר לעזר שהוא אמנם איש פוליטי אבל לא בנוי להיכנס לפוליטיקה.

"בכול הנוגע לעמדתי הפוליטית אחרי מלחמת לבנון, נשארתי חרותניק ולא שיניתי את דעתי"- אומר מוטי ." גם היום לא שיניתי את עמדתי אלא שגנבו לי את המפלגה. ממש ככה.זאת לא המפלגה שלי.וזה לא קרה גם לאחר שבגין התפטר. וכאשר ביבי נבחר לקדנציה הראשונה שלו הייתי חסיד גדול שלו. גם במישור האישי, עקבתי אחריו .היה לי חבר שהאח שלו עודד לבנטר,שהיה בשעתו תחת פיקודי, ואָחיו, הם החברים של ביבי . אחיו של עודד היה עם ביבי ב- MIT( המכון הטכנולוגי היוקרתי ביותר בארה"ב- צ.ג)  כשביבי בא לארץ ולא היה לו מקום, הם העמידו לרשותו משרד בחברה הנקראת "סיסטמטיקס".נתנו לו חדר,אביזרי משרד, אמצעי קשר והכול שנדרש כדי שיוכל לפעול. כי לא היה לו כלום  שום דבר. הוא היה איש משכיל וחכם, וגם היום הוא כזה ואי אפשר לזלזל בו אבל…..אבל ,אחר כך- בקדנציה השנייה והשלישית כול החברים שלי שגדלנו יחד ואלה שהיו קרובים אליו כמו בני בגין , דן מרידור מיקי איתן רובי ריבלין ואחרים עזבו, נעזבו בעצם . כיום זאת לא בית"ר , זה  לא ליכוד.  זאת מפלגה ליברלית עם דאגה למצביעיה  שלה? לכלכלה ולחברה צודקת   ? זאת לא חרות, זה לא ליכוד. כיום זה אספסוף פרוע שלא יודע אפילו לשיר את שיר בית"ר. טרמפיסטים כמו מירי רגב- מה להם ולתנועת חרות ברוח ייסודה?  הכי מרגיז אותי, מקומם אותי שאיש זה  הקיף את עצמו באנשים נחותים שעושים בעבורו את העבודה המלוכלכת. איך אני יכול להיות חלק מחבורה זאת שביבי  מקיף עצמו בהם כמו ביתן, אמסלם, אורן חזן ודומיהם."

ומה בעניין האידיאולוגיה של חרות ההיסטורית, האם היא ישימה– אני תוהה באוזניו של מוטי."דברים משתנים"- עונה לי מוטי  "הרי גם האידאולוגיה השתנתה עם הזמן. הרי לא שרים יותר "שתי גדות לירדן". הנסיבות השתנו גם בגין השתנה והכול נשתנה. אבל ביסוד אני ימני בהשקפת עולמי וימין זה לא רק פוליטי. זה גם חברתי-כלכלי. הנה גם אולמרט, חרותניק ובן של מנהיג חרות, היה ימני ובנסיבות הקיימות הוא השתנה . לדעתי אילו היה ממלא את ארבע שנות הקדנציה שלו היה לנו הסכם עם הפלשתינאים. ואין כאן כול שאלה לגבי הפרדות מן הפלשתינאים – צריך להיפרד מהם למענינו. הנה מנחם בגין. חשבו שהוא לא יוותר על אף שעל  והוא למען השלום וויתר על סיני. אנחנו הרי מכירים את המציאות, אם לא ניפרד מן הפלשתינים"- אומר קובע מוטקה, איזו מדינה זאת תהיה. והוא מוסיף:" כשפגשתי את עודד לבנטר,אותו אדם שהטיב עם ביבי, באיזה מפגש של מילואימניקים ,שאלתי אותו: מה אתה אומר על החבר שלך? והוא אמר לי :'מוטי הגעתי למסקנה אחד והיא שאת ביבי לא מעניין שום דבר. לא מעניינת אותו המפלגה ולא מעניינת אותו המדינה מעניין אותו רק דבר אחד- ביבי. הערתי לו שאם אתה אומר דבר כזה אז כנראה כלו כול הקיצים. הוא מצא לעצמו בן ברית מטומטם הנשיא האמריקאי ואחד מתאים לשני."גם העמדות בבית הקפה לנצ'נר עברו שינוי. בניגוד לעבר אין לו ליוסי  כיום  במי להלחם כולם בפרלמנט בדעות שלו, פחות או יותר .יש קבוצה אחרת שהם שמאלנים יותר מן הקבוצה שלו. כמשפטן זה מקומם את מוטי שמתנהלת מערכה בזויה נגד  בית המשפט העליון.

post lenchner pariament

"הפרלמנט"

אשר למציאות:"אנחנו כאן במדינת תל אביב. לעומת זאת, הפריפריה גדלה על המיתוס שהמפאיניקים תמיד דפקו את החרותניקים וזה נשאר תקוע שם לדורות. זה עבר בגנים. פעם זה  היה נכון- דפקו אותם. אם לא היה לך פנקס אדום לא היית מתקבל לעבודה. אבל היום זה לא פעם כמו לפני יובל שנים. אבל אצלם נשארה התודעה של האנטי של מפא"י, שהיא מזמן לא בשלטון". עם זאת ,בתשובה על שאלה אומר מוטי, כי "חרף האווירה, הדברים לאט, לאט משתנים. בתהליך אטי אמנם, וזאת הודות לכך שרבים מן הפריפריה רוכשים השכלה. "אבל יש עוד נקודה" -מוטי  רואה לנכון להדגיש."לא רק שהימין כיום לא ראוי. כשאתה מסתכל על השמאל ,כיום אין לך איזו דוגמה איזו השראה אשר תקסום להם. אילו שרון אתנו המצב היה אחר לגמרי. הוא היה מנהיג מלידה ויכול היה לסחוב אתו את הציבור. הוא עשה דברים נועזים ויכול היה לעשות גדולים יותר. אבל אם ביבי ייפול, אין בליכוד מישהו שיכול להיכנס לנעליים שלו, כולל כול השמות המוזכרים. הליכוד כיום זה ביבי. אשר לאופוזיציה או שיתאחדו כמו לפיד וגבאי או שמישהו מבחוץ יופיע כמו אשכנזי או גנץ והם יקרצו לבוחר. אני מאמין שברגע שביבי ילך תיווצר דינאמיקה אחרת אשר תשפיע במרחב הציבורי."

בכך לא מסתיים הסיפור, או הסיפורים ,של מוטי, הוא שוחר ספורט שרוף וגם זאת הוא ספג בנעוריו משחקני בית"ר ב "קפה לנצ'נר".אלה כבר סיפורים מסוג אחר שגם הם מצויים במאגר של מוטי.אולי בפעם אחרת.

.

 

הדים היסטוריים אקטואליים.

 

בן גוריון על מגעים עם נאצר והמופתי, על היחס אל הערבים ועתיד השטחים.

במוסף "גלריה", של עיתון "הארץ" מן ה-27 בפברואר 2017  מביא העיתונאי עופר אדרת ,"חופר היסטורי מובהק ", סיפורו של ריאיון עם בן גוריון בשנת 1968  שאותו גילו יריב מזור ויעל פרלוב בארכיון ספילברג ואחר כך אתרו את הפס קול שלו.הוא הווה בשעתו חלק מסרט שביים דוד פרלוב, אביה של יעל. התמזל מזלם של השניים שהם גילו את החומר בארכיון ספילברג.

ריאיון שנערך עם בן גוריון שנה לאחר מכן בשביל הטלוויזיה הישראלית, שזה עתה קמה, נעלם. אילו גילו אותו לא היה צריך לחפש את הפס קול מכיוון שהריאיון צולם בסרט אופטי, לאמור סרט שעליו מצוי גם הקול, והוא נערך על  מכשיר העריכה  הידני-"מוביולה". היו שם הסרטות של  קרוב לארבע שעות משיחות עם בן גוריון במהלך יום וחצי שבהם בילינו במחיצתו.דברים שבדרך כלל לא רואים מכאן, במרכז, ראינו בקיבוץ שדה בוקר, שבו חיי בן גוריון לאחר פרישתו מן הפוליטיקה ומות רעייתו פולה . המראיינים היו : העיתונאי שבתי טבת, לימים ההיסטוריון של בן גוריון, חיים יבין ,חתן פרס ישראל לתקשורת ולימים מנהל הטלוויזיה, ואני כמפיק משדר שנקרא "במחיצה אחת".

שנה לאחר מכן בשנת 1970 יזמתי משדר בשם "מוקד" ,משדר שהיה קיים בטלוויזיה הישראלית ואחר כך בערוץ 1 , עד לשנות ה-90 . הפורמט שלו היה ריאיון של אישיות ,מכול התחומים, בנושאים אקטואליים, כאשר צוות העיתונאים המראיינים  משתנה ורק המנחה הוא קבוע- הרכב מקובל של תכניות כאלה. בריאיון עם בן גוריון הצוות היה מורכב מפרופסור אביגדור  לבונטין, ממייסדי הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, אחד המשפטנים הגדולים של ישראל. הוא היה המנחה. לצדו ישבו  שלום רוזנפלד- ממייסדי העיתון "מעריב" ולימים עורכו, וידידי ,דוד פדהצור עורך העיתון "למרחב" ולימים העורך הספרותי של העיתון "דבר" .

מימין צבי גיל,שבתי טבת, חיים יבין-שדה בוקר

אחד המרואיינים הראשונים בתכנית האולפן  בירושלים היה דוד בן גוריון.

מימין שלום רוזנפלד,אביגדור לבונטין, דוד פדהצור. עומד מפיק המשדר ליד ב.ג

 

כמה הערות לגבי ההקלטה . שידור אותו "מוקד", לא הועבר חי, אלא הוקלט על סרט וידיאו רחב=VTR.מסגרת השידור לאחר העריכה הייתה  כמחצית מן המקור, ובסיומה גלגלנו את ה"רולר" עם  הקרדיטים של מי שעסק במלאכת ההפקה. במקור, ההקלטה היא שעתיים ועשר דקות. העובדה שהקלטה זאת, הלא ערוכה, נשתמרה במלואה ויש בה שיבושים, מלמדת אותי שמקורה בסרטיה של הטלוויזיה ומישהו העתיק והעביר לפרסום את הגרסה המלאה. שכן רק בה מצוי היה המקור באורך מלא.

 

הסיבה שמצוי בכלל הריאיון המורחב היא שדווקא בסיום החמישים הדקות הראשונות בן גוריון נכנס להילוך גבוה, התפלמס, קם,דפק על השולחן וזה היה בן גוריון נטו. לכן בגמר ששים דקות הוריתי לבמאי בבקרה לגלגל את הקרדיטים לסיום התכנית, אבל להמשיך בהקלטה. אני מביא את הגרסה הערוכה המקוצרת משום שלצופה של ימינו גם 60 דקות הם יותר מדי. לא מצויה בה לא הפתיחה של שם התוכנית ולא הקרדיטים בסיום.עם זאת לאלה שלא הכירו את בן גוריון זאת הזדמנות להתוודעות לאיש שהקים את המדינה.

ועוד פרט חשוב. לא אני גיליתי את ההסרטה, המקורית והערוכה. אלה היו  ילדיו של ידידי דוד פדהצור, מיכל פדצור-הרמלך ועידו פדהצור. הם מצאו את הדיסקים לאחר מות אביהם בספרייה הענקית של דוד ידידי. להם התודה וההוקרה על הבאת חתיכת היסטוריה לתשומת לבי ובאמצעותי לקוראיי.ותודה לעופר אדרת על הרשימה שלו,שעוררה עניין באיש חזון זה, שכשמותו חסר לנו כיום.אם כבר היסטוריה אז כבר. אם כבר בן גוריון אתם מוזמנים לצפות בו ולשמוע אותו.

ps://www.youtube.com/watch?v=VIAVBDHfdhc&t=48s

https://www.youtube.com/watch?v=VIAVBDHfdhc&t=48s

 

הדתיות הנאורה מתה בישראל

שיחה עם הרב מנחם הכהן-  הסוציאליסט ההומניסטי  הדתי האחרון..

לשתי התקופות הירושלמיות שלי, הסטודנטיאלית והרדיופונית- 7   שנים, והטלוויזיונית ובשוליה- 35 שנים, קדמה תקופה קצרה של ארבעה חדשים.  לקראת  שחרורי מצה"ל לאחר מלחמת העצמאות השתתפתי בסמינר לשליחים של הסוכנות היהודית שנערך באכסניה של "בית ביקל" בבית הכרם בירושלים. בין המשתתפים היה צעיר ירושלמי דתי, בעל גוף, ממושקף עם שער בלונדי מקורזל וחיוך תמידי על פניו.זה היה פנחס פלאי (הכהן) אשר השתתף בסמינר מטעם תנועת הנער הציונית דתית- " בני עקיבא".צאצא  למשפחת רבנים ירושלמית ובן  לרב מרדכי הכהן שנודע כחובב אדם, כגדול בתורה וחוקר בתחומי היהדות. פנחס הבן היה לימים משורר,הוגה,עיתונאי,פילוסוף- פרופסור פנחס פלאי – הכהן. ששמו ושמעו הגיעו עד ליפן, שבה התיידד עם מייסד תנועת ה"מאקויה".הוא היה לידיד נפש שלי עד למותו בגיל 59 בירושלים.להלוויה שלו בבית העלמין בסנהדריה, הגיע מטוס מיוחד מטוקיו ובו עשרות אנשי מחקר יפניים שהוקירו את זכרו.פנחס, שאגב, נמנה עם המקורבים הצעירים של הסופר שי עגנון, הפגיש אותי עם הסופר הגדול.

בעת שהותי הקצרה אז בירושלים הייתי לבן בית אצל משפחת הכהן ,והכרתי את אחיו הצעיר מנחם. אחיו הגדול יותר היה הרב שמואל כהן אבידור- הרב של כפר שמריה ופרשן המקרא  שהופיע מדי יום ששי בטלוויזיה הישראלית ושוחח על פרשת  השבוע .המשפחה הזאת על שבעת ילידיה הייתה ידועה בפעילותה הענפה, בכול התחומים. אולם מה שייחד את הבנים שאני הכרתי, היה שמירת המורשת היהודית- הדתית ההומניסטית, תוך התאמתה למציאות. הם לא היו רק אנשים ליברליים אלא פעילים חברתיים וחסידי השוויון בין הבריות. הם היו חניכי  "בני עקיבא" של אז .למי שאינו בקי בתנועה נוער זאת, חבריה שרתו גם בפלמ"ח והיו ממגני בירייה בגליל.שונים קוטבית,  מ"בני עקיבא", של היום.

hakohen brothers - עותק

?????????????

מנחם הכהן..

מנחם , יליד 1932 הצעיר בבנים הוא בעל ביוגרפיה עשירה .כשראיתי אותו לראשונה הוא היה נער בן 14-15 נאה פנים וחיוך  נלבב, עם בלורית שער מקורזלת ,מלא אנרגיה ושמחת חיים.בפגישה אתו לפני שבועיים, אלמלא המקל שבעזרתו הסתובב ,החלק הקדמי של השער והלובן שדבק מאחור השער, הדמות השתנתה מעט. אותם פנים נאים, אותו חיוך חם, אותו אידיאליסט לוחם השוויון- ללא תקנה. אנו יושבים במשרדי תנועת המושבים שבמשך עשרות שנים היה הרב שלה, ועמד לסיים את התפקיד הזה לפני חודש, והתנועה הטילה וטו. היא רוצה בו עוד.

מנחם למד בתלמוד תורה "עץ החיים" ובישיבת חברון  . בצבא שירת בנח"ל. היה העורך הראשי של כתב-העת של הרבנות הצבאית "מחניים"",  ושימש קצין טקסים דתיים. בשנים1955-1956  שירת כרב צבאי בחיל הים. היה עוזרו של הרב שלמה גורן ונלווה אליו בשחרור  הכותל המערבי במלחמת ששת הימים. מ- 1967 עד היום הוא מכהן כרב תנועת המושבים ובשנים  1968-77 –  כיהן גם כרב  ההסתדרות הכללית.הכהן היה מראשי תנועת "העובד הדתי". שימש כיו"ר סיעת העובד הדתי בהסתדרות וכיהן בוועדה המרכזת של ההסתדרות כנציג סיעה זו. עם הצטרפותה של "העובד הדתי" לסיעת המערך ולמפלגת העבודה כיהן מנחם הכהן בכנסת מטעם מפלגת העבודה בשנים1974-88  – , והיה פעיל במוסדות מפלגת העבודה. הוא עמד בראש ועדת משנה של וועדת החוץ והביטחון  של הכנסת למצב הגיוס של תלמידי ישיבות. ועדה זו ציינה בממצאיה, שמאז "המהפך" ב- 1977  שיעור תלמידי הישיבה הפטורים מגיוס עלה בקצב מהיר. בין המלצות הוועדה, שלא יצאו לפועל, היא המליצה כי רק 3% מכלל בני שנתון גיוס חרדיים יוכלו להצטרף להסדר " תורתו אומנותו".בשנת 1976 ייסד הכהן את "המרכז למורשת היהדות על שם פנחס פרי שבעיר העתיקה בירושלים, המשמש לסמינרים ולמפגשי לימוד לקבל מגוון. בתקופה מסוימת שימש גם כרב ראשי ליהודי רומניה הוא נמנה עם מערכת  "אנציקלופדיה בריטאניקה לנוער" הוא חיבר מספר ספרים של הגות,היסטוריה ופולקלור יהודי. הוא נשוי לפרופסור דבורה הכהן היסטוריונית מאוניברסיטת בר אילו

?????????????

20150610_101459

הכהן: קצין בצה"ל ובחברת בן גוריון. התמונות באדיבות משפחת הכהן

שיני הבנים קהו

 מה קרה לתנועת בני עקיבא שאתה נמנית בשעתה  עם  הצמרת ?- אני שואל את הרב הכהן.

"לתנועה הזאת קרה מה שקרה לכול התנועה של הציונות הדתית .בייחוד אמורים הדברים בכול הקשור למה שהיה פעם "הפועל המזרחי" ובמידה רבה תנועת האֵם "המזרח". הם היוו את הגשר בין החברה החילונית לבין החברה הדתית. הם היו רחוקים כרחוק מזרח ממערב מן התפיסה החרדית . מנהיג "המזרחי", משה חיים שפירא היה מתון יותר מדינית מאשר משה שרת  שנחשב כיונה .   תנועת "בני עקיבא"  הייתה תנועה אשר בפעילותה הבנים והבנות היו מעורבים, בנים ובנות התרועעו, בילו ביחד, רקדו ביחד ,כמו בשאר תנועות הנוער הציוניות, ולא החרדיות. הם היו  בעצם תנועת נוער סוציאליסטית, שדגלו בקולקטיב, והם אשר הקימו את הקיבוצים של "הפועל המזרחי" קח למשל את אחד ממנהיגי התנועה הקיבוצית הדתית, משה אונא. הוא היה סוציאליסט לא פחות מחזן ויערי המפמניקים. אלא שהוא לא היה מרקסיסט כמוהם. אבל הוא היה סוציאליסט אמתי .בעצם התנועה הקיבוצית  הדתית כולה הייתה תנועה סוציאליסטית שוויונית."

על השאלה שלי  אם המהפך התחיל אחרי מלחמת ששת הימים, תשובתו של הרב מנחם הכהן היא שזה קרה לפני כן.  "בראשית שנות ה-60 ואפילו בסוף שנות ה- 50 הועלתה בבני עקיבא הצעה של שתי חלופות. אחת הליכה לישיבות( לימים ישיבות ההסדר- צ.ג) והשנייה להתגייס לצה"ל. בתנועה נוסדה קבוצה בשם "איתנים" וחבריה שלמדו במרכז הרב הושפעו מאוד מדעתו  המשיחית של הרב קוק. הרב קוק רצה להקים  תנועה פוליטית בשם "דגל ירושלים" שתכליתה הייתה הגברת ההשפעה הדתית על החברה .מי שהתנגד לכך בתוקף הייתה תנועת "המזרחי". " המזרחי" קבע שיש  לנהוג זהירות רבה בכול הנוגע לדת ומדינה. מי שייצג את הקיבוצים הדתיים בכנסת היה משה פרידמן אדם מתון מאוד גם מדינית וגם דתית. אולם המגמה המשיחית לאומנית בתוך התנועה הדתית ללא ספק גברה אחרי מלחמת שת הימים."

"גם בתנועה הקיבוצית הדתית?- אני שואל.

"בוודאי. אתה  יודע היכן צמח אורי אריאל?( שר החקלאות וח"כ מטעם "הבית היהודי")  הוא בן  קיבוץ   טירת צבי של הפועל המזרחי. והוא כיום אחד הלאומנים הקיצונים בחברה הדתית, ובחברה בכלל. ומה קרה אחרי פינוי חבל עזה? כזכור לך בכנסת הועבר חוק של "פינוי פיצוי"  שאמור היה להסדיר את נושא הפיצויים למפונים מחבל עזה. בראש הגוף הזה שנקרא גם "מנהלת ההינתקות"  עמד יוחנן בשיא איש הקיבוץ הדתי, מפקד קרבי ואלוף משנה נודע לתהילה. לא זו בלבד שחברי המינהל  זכו לקיתונות בוז ושנאה מצד המתנחלים ואלה העדיפו להסדיר את ענייניהם שלא באמצעות גוף זה, אלא בקיבוצו "שדה אליהו" החרימו את בשיא  והוא עבר לקיבוץ "מעלה הגלבוע".ההקצנה הזאת היא במידה רבה בגלל מלחמת ששת הימים שהכניסה רוח משיחית ובתנועה הדתית יותר מכול גורם אחר."

וזה חל על תנועת "בני עקיבא" ?

בוודאי. "המורשת הקלאסית של "בני עקיבא" נעלמה . וזה חל על התנועה הקיבוצית הדתית. מבחינה כלכלית יש שיתוף והשינויים שחלו בתנועה הקיבוצית בכלל חלים גם על הקיבוץ הדתי.אבל מעבר לזה הם נמנים ,ברובם, עם החלק הלאומני. אפשר ויש אי אלה חברים שעדיין מאמינים באידיאולוגיה המקורית, אבל הם המיעוט. בעקבות ששת הימים הוקם גוש אמונים.חבריו נמנו עם המפד"ל. המורה הרוחני  שלהם היה  הרב  צבי יהודה קוק, אדם הוזה, מנותק מן המציאות ,אבל הוא נתן ל"גוש אמונים"  רוח גבי רוחנית.הם רואים עצמם כחלוצים,כיורשי הפלמ"ח גם בהופעה חיצונית, אבל עם תוכן לאומני משיחי. הם הגרעין הקשה של המתנחלים".

הרב הכהן מזכיר כי  מיד לאחר מלחמת ששת הימים התנועה למען "ארץ ישראל" השלמה הקיפה אנשים רבים. ביניהם לא רק דתיים. הוא מעלה בין השאר את שמו של  המשורר נתן אלתרמן, ואפשר להוסיף עוד משוררת, חברת קיבוץ בשעתה- נעמי שמר, ואחרים. " מי שמקרב הציבור הדתי יצא כנגד ההתנחלויות היה הפרופסור  וההוגה ישעיהו לייבוביץ'. הוא ראה בהן האסון הגדול  ביותר שקרה  למדינה ישראל. הוא קרא לתנועה המשיחית שאנשיה מרבים לבוא לכותל-  "דיסכותלים" . אמנם נותר מקרב הציונות הדתית קומץ מנהיגים מתונים כמו הרב  עמיטל, והרב ליכטנשטיין שהקימו את  קבוצת "מימד" בשעתם  ויורשם הרב מלכיאור". בציבור הדתי הלאומני כיום רואים בהם שמאלנים. מדובר בקבוצה של אנשים הזויים משיחיים, קנאים שמאמינים בדרכם, ומה שיכול להביא שינוי זאת איזו קטסטרופה, שאני לא מייחל לה.

.ניקח עוד נקודה .ראה מה שקרה בציבור החרדי .מי שנחשב למנהיג המשפיע ביותר בתנועות החרדיות היה הרב שך.  היה קנאי דתי אבל לא לאומי.  להפך. הרי הוא לא הכיר במדינה, ולכן כל מה שעלול לפגוע בצבור שחי במדינה , בייחוד בציבור הדתי ,אינו דבר ראוי. לכן  הוא היה מוכן לוותר על הגולן. כיום חלקים מן התנועה החרדית הפכו לקיצוניים דתיים. קח את חב"ד היא תופעה מיוחדת. מצד אחד זאת תנועה שלא מכירה במדינת ישראל, בהשראת מנהיגם המנוח, הרבי מלובביץ' , אלא בארץ ישראל, אין אצלם תפילה לשלום המדינה. יום העצמאות לא קיים בשבילם. מאידך הם  מעורים בחברה,יש להם תפיסה של  מאור פנים לציבור החילוני שמכיר בו כגורם חיובי.

אז איזו מדינה יש לנו- יהודית או דמוקרטית?

"זה תרתי דסתריי- .מה שאנו קוראים מדינה דמוקרטיה יהודית .מה זה יהודית דמוקרטית יש כאן סתירה.. יש פה סתירה: יהודית ודמוקרטית. להלכה  יכולה  להיות מדינה יהודית דמוקרטית , אבל אז אתה צריך לאומר עדי היכן מגיעה היהדות ומכאן קובעת הממלכתיות מבחינת מותר או אסור. למשל, במדינה דמוקרטית  זכותו של כול אחד להתחתן עם מי שהוא רוצה ואצלנו זה לא ככה. זאת אפליה שנוגדת את עקרון הדמוקרטיה.. אז  איפה כאן מדינה יהודית דמוקרטית?"

אין לי כול צל צלו של ספק שמנחם הכהן היה רוצה שכול יהודי במדינת ישראל יתחתן כפי שמקובל, כלומר בטקס אורתודוקסי. אבל כדמוקרט אמתי, הוא אינו רוצה לכפות את המנהג על מי שאינו חפץ בו. המשמעות היא הפרדת הדת מן המדינה. בנקודה זאת אני תוהה כיצד ייתכן שבן גוריון, שהוא היה מקורב אליו,  לא ראה את הנולד ולא עמד על חקיקת חוקה . על  כך השיב שבן גוריון לא האמין שאחרי השואה תהיה  שוב תחיה כזאת של היהדות האורתודוקסית שהייתה דומיננטית  במזרח אירופה. כשבן גוריון שחרר משרות בצה"ל  400 בחורי ישיבה הוא חשב שבזה זה נגמר.עד כדי כך שכאשר מנהיג המפד"ל משה חיים שפירא ביקש מבן גוריון להקים  פלוגות דתיות בצבא   בן גוריון סרב בתוקף. הוא קבע כי בצה"ל יהיה אוכל כשר, והוסיף: ",לא יהיה טרף". אבל זהו. הרי בשם הממלכתיות, הוא פרק את הפלמ"ח, חיסל את אצ"ל ועשה עוד כמה דברים  כשאלה לא עלו בקנה אחד עם תפיסתו. הוא הרי גם פרק את החינוך התנועתי.

"אשר לחוקה- אמר הרב הכהן-, בן גוריון חשב שהחוקה תבוא עם הזמן . היו אצלו תהליכים כמו למשל מיזוג גלויות ,הוא עשה רבות בנושא בעיקר בצה"ל .והנה ראה מה קורה, ולא משנה שהזמן עושה את שלו ויש מיזוג עדתי ומתחתנים בין העדות. בפועל יש מיזוג מוחלט, אבל למטרות פוליטיות הוציאו את השד העדתי מן הבקבוק, בבחירות האחרונות. בן גוריון לא ציפה לדבר כזה."

ואיך אתה רואה את מפלגת  הבית היהודי.?

גם בסוגיה זאת, שברור לי היכן עומד מנחם הכהן, הוא מתבטא במתינות ובהיגיון.הבית היהודי זה לדעתו איזו תופעה  מאוד מיוחדת. ההנהגה הדתית לאומית הוותיקה הסתלקה  וחיפשו כול מיניי כוכבים תחילה כמו  אפי איתן שהיה כישלון מוחלט ואז  בא נפתלי בנט שכנראה יש לו כריזמה.

( בנט אף הוא חניך תנועת "בני עקיבא"- צ.ג)   הוא הרשים  אנשים צעירים בכך שהיה מצליחן והצליח לעשות מיליונים  מסטארט.אפ . הוא בא עם בשורה חדשה לשלב דתיים ולא דתיים. הרי במקור הוא היה בליכוד והסתכסך גם עם ביבי ושרה נתניהו כמו מנהלת הלשכה שלהם, כיום שרת המשפטים איילת שקד, שהיא חילונית ונמנית עם מקימי "הבית היהודי"  ובעזרת משאבים כספיים הוא הצליח לנהל מערכה נגד ההנהגה הדתית לאומית, והוא השתלט על הציבור הדתי, שלדברי מנחם הכהן "מפחד מן הצל של עצמו". מאז תוך עליית כוחו והירידה בבחירות האחרונות הוא הציב עצמו כסמן הימני  של החברה

מה קורה בצה"ל-  אני שואל

הייתי ברבנות בתקופה שהרב גורן היה  קצין  הרבנות הראשי בצה"ל. הוא היה איש  מאוד דומיננטי. אבל הוא  נזהר שלא לעבור קווים אדומים. אני לא מעלה על הדעת שהרב גורן היה מתעסק עם העברת סנדוויץ' לא כשר מחייל לחייל. אחריו היו שני רבנים ראשיים בצה"ל שפחות או יותר הלכו בדרכו של גורן. השינוי חל עם מינויו של הרב אביחי רונצקי. הוא בא מבית חילוני ובשלב מאוחר יותר החל בתהליך חזרה בתשובה(,וגם הוא למד בישיבת מרכז הרבה ונהפך למתנחל ביישוב איתמר.- צ.גו.

הרב רונצקי הוא  קיצוני ימני שהתחיל במערכה לשטיפת מוח לחיילים. הוא לא הסתפק בכתר הרבנות אלא ביקש וקיבל את כתר החינוך ובאמצעותו הוא החדיר את דעותיו לחיילי צה"ל. ואז החלה ההתדרדרות במורשת שאותה ביקש בן גוריון להנחיל לצבא ההגנה לישראל. התפיסה של "שתי עגלות, אחת מלאה ואחת ריקה" קנתה לה שביתה בצה"ל. נפרצו כול הגבולות. במקביל, ולצערנו בחברה החילונית אין אותה רוח חלוצית שהייתה פעם. ואת החלל הזה ממלאים הדתיים הלאומיים הקנאים. ואין לכחש, הגרעין  שלהם הוא אידאליסטי. הם מאמינים בדרכם, אלא שהדרך הזאת היא הרסנית לחברה הישראלית בכלל ולחברה הדתית בפרט.

בשולי אותה סוגיה של מה שקורה בצה"ל, אני מבקש להעיר. כי כמעט בכול יום מאז השיחה עם הרב הכהן, התחושה שלו מקבלת חיזוק מדי יום בשטח כאשר אנו רואים על המרקעים את התנהגותם של חיילי צה"ל  כלפי אנשים שהם כבר חסרי אונים להתנהג פיזית, עדיין מפליאים בהם מכות. ביניהם  התנהגות נלוזה של חייל נח"ל חרדי.שלא לדבר על הדרה רציפה של חייליות מאירועים שונים שונים של חיילים כולל, להקה צבאית מעורבת, כפי שדווח. לכן כשריד שואה ששרת במלחמת השחרור במה שהיה צבא ההגנה לישראל, אני חש פגיעה אישית לנוכח מה שקרה לאותו גוף מפואר אשר לחם להקמת המדינה, במלחמת הגנה נגד צבאות ערב. שתקפו אותה מייד עם היוולדה. אני חושש ששמו -צבא הגנה לישראל –  IDF כבר לא הולם אותו במציאות הקיימת.

אז  אולי בעקבות החשוך יבוא האור ?- אני שואל  מתוך איזו כמיהה לתשובה מעודדת.

 לא. אני לא מקבל את התשובה שלה קיוויתי. הרב הכהן לא בדעה ש"ככול שיהיה רע יותר יהיה טוב יותר". לדעתו  הסיבה לאותה תופעה של לאומנות דתית, יש לראותה ברקע של הציבור בכלל, של האווירה. ובאווירה הזאת שבו אנשים ברחוב שחושבים שהנשיא אובמה, שבאמת עשה יותר מכול נשיא אחר לתמוך ביטחונית וגם מדינית בישראל- הוא אנטישמי, שורשי המציאות העכורה הם הרבה יותר עמוקים.

" תראה במה עוסקים? עושים רעש גדול לגבי אורן חזן קזיונר קטן ומיחסים לו מעשים שפלים. הוא לא אבי אבות  הטומאה. כתר זה שייך  לקזיונר הגדול שחי באמריקה ושולט במדינת ישראל. שלדון אדלסון הוא מלך ההימורים בעולם,ואנו יודעים יפה  באלה ספיחים קשור עולם ההימורים, והוא למעשה "מלך" ישראל. לא ביבי. אלא על פי אדלסון יישק דבר בארצנו. ועל זה שותקים. האיש הזה לא זו בלבד שבהתנהגותו עושה רע לישראל אלא גם ליהודי אמריקה. פעם בקרב יהודי אמריקה היה קונצנזוס לגבי ישראל. הוא גרם לכך שהסכמה זאת תיפגע אנושות.  מעשיו כולל סכסוך בין שתי המפלגות, שגם אצלם היה קונצנזוס לגבי ישראל, יגרמו שבסופו של דבר נאבד גם שם תמיכה והאנטישמיות תגבר גם בארה"ב. ארה"ב שהשתחררה מכיבוש בריטי,עם כול אהדתה לישראל,  רוב הציבור בה אינו מקבל את הכיבוש המתמשך. הציבור האמריקני, שחלקים גדולים ממנו לוחמים על שוויון, לא מבין איך זה שהעם היהודי שסבל מרדיפות,אי צדק, השפלה ואפליה- עושים זאת  לפלשתינים. אני משער שקראת את המאמרים של ארי שביט ב"הארץ" על רשמיו מביקוריו בקמפוסים בארה"ב. גם אני כאשר ביקרתי בהם, וגם ברכה( רעייתו- פרופסור ברכה הכהן) כשביקרנו בקמפוסים כבר שמנו לב לביקורת בקרב סטודנטים יהודיים אוהבי ישראל על הנעשה כאן.

ואם אני מבקש ליתן תימוכין אקטואליים מאוד על המציאות, מצאתי אותם בריאיון הארוך שקיימו רותם שטרקמן ואפרת נוימין עם עו"ד בתיה כהנא-דרור ,מנכ"לית הארגון "מבוי סתום". היא הכירה את נפתלי בנט מילדותו, גם כן בבני עקיבא. אבל היא קובעת נחרצות שתעשה הכול כדי שבתה לא תתחתן ברבנות, שכן ,האישה שם היא קניינו של הגבר"

ואני תוהה בפני הרב מנחם הכהן, בר אוריין מדאורייתא ודרבנן, שציטט בפני קטעים שלמים מן התורה ופרושים של רש"י והתוספות, והמשנה והתלמוד,  שמא, כמו שטוענים, דווקא מכות מבחוץ יביאו אותנו להכרת במציאות. אני מביא תימוכין מן המקרא ויציאת מצרים. רק  אחרי עשר המכות פרעה שלח את בני ישראל ממצרים.

הרב הכהן  מוותר על החבלים אם אלה צריכים לבוא לפני ביאת המשיח. בנסים מאמינים אחרי שקרו. הוא מביא סמוכים לגבי ביטויים שונים של  אלוהים לגבי מלחמה בעמלק. פעם אלוהים מבטיח שהוא ימחה את זכר עמלק  ופעם אחרת הוא משאיר את המלאכה הזאת לעם ישראל, למנהיגיו. הפרוש שאותו הוא מביא  הוא שכאשר עם ישראל נמצא בארצו, הדברים צריכים לבוא מבפנים ולא מבחוץ.  יתר על כן, מדינות ערב הם עם עצום ורב, והם יכלים להרשות לעצמם לקבל מכות. זאת לא תהיה קטסטרופה.ואילו אנחנו עם קטן לא נוכל לעמוד בפני קטסטורפות.

נו- אני אומר.

" אל תכביד עלי במחשבות שמטרידות אותי כבר שנים. "

ובכך הוא סיים, נטל את מקלו והלך לחדר אחר, מן הסתם לפגישה בנושא המושבים. ואני נפרדתי ממנו ושנינו איחלנו אחד לשני בריאות. מין איחולים יהודיים מן  הגולה."העיקֶר הבריאות" ובמקור היידישאי " מיר זולן  זיין געזונד". חזרנו אליך- הגולה , נכון יותר הוחזרת אלינו -הפעם במדינה שלנו.

" השופט" פסק- על נתניהו ללכת.

קראו את הרשימה של ארי שביט היום ב "הארץ".

תזכורת למי שלא קרא את הרשומה:

אחרי סידרה כזאת של האשמות, בהמשכים, של ארי שביט עצמו, גם ללא תוספת של מאות התבטאויות ומאמרי ביקורת קשים על התנהלותו של  איש מגלומאני,מבעיר מדינה  להארת כיסאו-  יש דבר   אחד שחסר לי. פסיקה אחת בלבד: כבוד השופט! גזור את דינו של  האיש הזה-  לרדת, אחת ולתמיד, מן הבמה הציבורית ולהציל את המדינה והעם.

היה ואם במציאות האורווליאנית שלנו הבוחר ישאיר אותו על כנו, הוא ,הבוחר, ייתן את הדין להיסטוריה ואתו לדאבון לבנו המדינה כולה. העם היהודי יתקיים….בגולה.

netanyau out

ברווז צולע נשאר ברווז. ברבור הוא לא יהיה.

השאלה אם בני אדם משתנים מטבעם או מכורח הנסיבות, היא נושא בעל חשיבות עליונה לחוקרים במדעי החברה והרוח כמו סוציולוגים ,אנתרופולוגים ופילוסופים. אם מנהיגים  כמו ביבי נתניהו  משתנים או לא, זה גם עניין  שאנשים רבים בעולם עוסקים בו, אך בראש וראשונה עניין מן המעלה הראשונה לאזרחי ישראל. ומה שחשוב עוד יותר הוא האם הם משָנים.

 רק באגדה של האנס כריסטיאן אנדרסון, ה"ברווזון המכוער" הופך לברבור, אך בעצם הוא ברבור מלידתו אלא ככול היצורים, ובייחוד בני אדם, כשהם נולדים הם מכוערים.אבל ברווז אמיתי הוא ברווז. מכאן האמירה של המשורר האמריקני  ג'יימס וויטקום רילי :1849–1916)) "when I see a bird that walks like a duck and swims like a duck and quacks like a duck, I call that bird a duck."   אם אני רואה עוף שהולך כמו ברווז,שוחה כברווז ומגעגע כברווז- אני קורא לו ברווז

הפרוש  המעשי אצלנו הוא  שאם הוא נראה כמו ביבי, מתנועע כמו ביבי ונואם כמו ביבי- אז זה ביבי.

bibi final

אנשים לא משתנים.

לפי עניות דעתי, וממה שלמדתי בהיסטוריה ובדברי ימינו אלה, מנהיגים אידאולוגיים קנאים ,דתיים או חברתיים, שהופכים לעריצים, קרוב לוודאי שלא השתנו, אלא שהנסיבות וההתפתחויות גילו את פרצופם ותכונותיהם האמתיים. מדובר ,כמובן, באנשים בוגרים שחבריהם או הציבור כולו עמד על אישיותם ותכונותיהם מגיל מתבגר.

 

 

 

איור: אורנה שני@

 

בזירה שלנו, מנהיגותו , נחרצותו, נחישותו והאתגרים של דוד בן גוריון מצאו ביטוי בגיל צעיר עוד בהיותו דוד גרין .בניגוד לאידיאליסטים מסוגם של ז'בוטינסקי ובגין שחשקו בכול ארץ ישראל משני עברי הירדן, בן גוריון הסתפק ב"תוכנית בילטמור" המצ'וקמקת, ואחר כך בתוכנית החלוקה של האו"ם, שהקצתה למדינת ישראל- שטח מרוסק קטן הרבה יותר מאשר בסיום מלחמת העצמאות. בן גוריון, היה ריאליסט. האידיאולוגיה שלו הייתה הקמת מדינה לעם היהודי. לשם כך הרבה אמצעים היו בעיניו כשרים, ואם צריך להתפשר על ערכים, מתפשרים- גם אם הוא רצה לראות בנו " עם סגולה אור לגויים"……..

קרייריסטים.

מנהיגים כמו אריק שרון, משה דיין ועזר וייצמן  לא היו אידיאולוגים שהשתנו אלא קרייריסטים פרגמאטיים. שניים האחרונים  הם שדחפו את מנחם בגין לעשיית שלום עם מצרים תמורת הנסיגה מסיני. שרון הוציא אותנו מרצועת עזה. מנחם בגין  היה ראש הממשלה  שהונחה על ידי אידיאולוגיה צרופה  (וגם בדבֵקות שלו בחוק).בגין חשב  שתמורת סיני יניחו לו את הנחלה ביהודה ושומרון. הוא טעה כמובן……

.משה דיין, כמוהו כעזר ויצמן, לא השתנו. הראשון  היה מפא"יניק וגמר בממשלה ימנית בראשות בגין. השני היה  ביתָרי שהפך ל"פיסניק". שניהם היו אנשים פרגמאטיים. דיין יכול היה לומר בעקבות רבו, דוד בן גוריון לאחר כיבוש סיני במבצע קדש (שראה את "מלכות ישראל השלישית") ש"עדיף שארם אל שייך בלי שלום מאשר שלום בלי שארם אל שייך". הוא התקפל ביחד עם בן גוריון וישראל נסוגה מסיני. הכישלון  שלו כשר ביטחון במלחמת יום הכיפורים הביא אותו לכוח הדוחף( יחד עם עזר וייצמן בקמפ דייויד)  את מנחם בגין לחתום חוזה שלום עם מצרים תמורת נסיגה מלאה מסיני…….

ויש עוד אהוד( מלבד אהוד אולמרט)ברק, שלא השתנה, הוא היה ראש הממשלה שכשל, גם בממשלה וגם במפלגה והצהיר חגיגית שלמד היטב את הלקחים. אלא שלא למד כי הוא לא השתנה.על משקל אמירתו של הפילוסוף הגרמני הגדול, הֶגֶל , אפשר לומר שאהוד ברק לימד אותנו שהוא לא למד מאומה. עוד איש מוכשר ומבריק שבולימיה של שררה  מעבירה אותו על דעתו. וזאת זללנות כוח מיוחדת בלא ניסיון לאבד אחר כך מן המשקל. בחמדנותו לשררה ולממון וביהירותו האישית והציבורית, הוא הביא לריסוק המפלגה שבה מספר התומכים שנתמכים על ידי כיסאות בממשלה שווה למורדים………

ביבי, סופֶר אגוצנטרי כמוהו וחרד לכיסאו  כמוהו, לא  מפנה מאחזים שלא לדבר מפסיק בנייה בהתנחלויות או לא יקים וועדת חקירה לאירועי עזה- אז זה אותו good ol' bibi  .ואותו אהוד ברק- ה"זייגערמאכער".אילו אולמרט (לא היה אולמרט) היה חושב על עתידה של "קדימה" והיה פורש ומעביר את הממשלה למשנה  שלו, ציפי לבני. אילו אהוד ברק היה מפרגן ל"ציפורה" ולא שם לה מקלות בגלגלים. אילו דברים אלה קרו, אפשר מאוד ששיחות השלום עם הפלשתינאים היו מתקדמות. אבל הם כדברי הרבי מקוצק לחסידיו -שאמרו  כי "הם אוהבים קרפיונים": "אילו אהבתם קרפיונים לא הייתם אוכלים אותם. אתם אוהבים את עצמכם".- אמר להם

הרהורי לב.

אצל כולנו,או רובינו קיים מה שקרוי  wishful thinking בעברית : הרהורי לב, אף שהכוונה היא כמיהות פנימיות למשהו טוב יותר. עיתונאים כמו דן מרגלית או פובליציסט  בולט אחר כמו  ארי שביט הם לא יוצאים מן הכלל, ובמידה מסוימת פובליציסטים רבים, ואני ביניהם . זאת עד כדי כך שהם רואים במאמריהם קווי פעולה שלפיהם שלטון נבון צריך לנהוג. ואם הוא לא נוהג על פי הרהורי לבם, הם מאוכזבים ונותנים לכך ביטוי. בכך אני לא מותח ביקורת על תכונה אנושית נורמאלית זאת..אך כאן מדובר בראיית מנהיג,  בעין המזוינת או הבלתי מזוינת של הכותב, או הקורא. אם ביבי מוציא  שתי המילים הרוטטות  מדינה פלשתינאית, בשפתיים קמוצות , תוך התניית תנאים שלפחות בשלב ראשון במו"מ לא מקובלים על הפלשתינאים- אז ביבי אליבא דעלמא כולה השתנה……. הנאום "הדרמטי"  של ביבי בעצרת האו"ם האחרונה, הוכיח מה מועילה הסברה למדיניות לקויה.

++++++++++++

אלה קטעים מתוך רשומה שכתבתי ב- 30.10.2009 .מה שנותר לעשות זה לצפות בביבי,להאזין לביבי ולחוש את ביבי- במרץ 2015 כדי להיווכח אחת ולתמיד כי הברווז ששמו ביבי הוא ברווז. השוני הוא שהוא צולע. ברבור הוא לעולם לא יהיה.