ארכיון קטגוריה: אישים בישראל

עם נפתלי  בנט ליד שולחן הממשלה

שעה וחצי בלי קואליציה ואופוזיציה.

בחודש הבא, ליתר דיוק ב 13 ביוני,תמלא שנה מאז כינונה של הממשלה בראשות נפתלי בנט.אותה "ממשלת שינוי" שנולדה בנס ומזה שנה מתקיימת בנס. בדיוק על פי אמירתו של אבא אבן ש"היהודים לא מאמינים בניסים, הם סומכים עליהם."

בוודאי שפה ושם התייחסתי לנפתלי בנט כראש הממשלה ולא מכבר בנושא של  היחס האמביוולנטי, בלשון המעטה, לגבי המלחמה באוקראינה, שאין צל צלו של ספק מי התוקפן. ראש הממשלה ניסה  לשמש מתווך בין הזאב שגמר אומר לטרוף את הקרבן, תוך מלחמת התשה מדממת,לבין הקרבן. אולם כמעט לא עסקתי בו מעבר לזה.

ברטרוספקט  דומני שהממשלה אשר בנט עומד בראשה כרה"מ  החליפי הראשון, לא רק שלא זכתה ל- 100 ימים חסד אלא גם לא ליום אחד. מרגע היוולדה החלה כבר הספירה לאחור מתי הילוד הזה ימות ויובא לקבורה בשולי חלקת קטני האומה. וככל  שבעיותיה, האינהרנטיות, הלכו והסתבכו כן היא הייתה  מטרה לחיצים לא רק מן האופוזיציה שחֵצֵייה היו משוחים בשכבה עבה של רעל וסחי, אלא גם מתומכיה כביכול.האופוזיציה של היום אינה בוחלת גם לא בשימוש בשכול, כדי להכפיש את הממשלה והעומד בראשה. אותה הסתה הניבה יבול,במעמד טקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, בצורת קללות מחפירות נגד ראש הממשלה מצד כמה מן הנוכחים ששכלו את יקיריהם. כמי שלמוּד שכול אני יכול לומר שהוא שבר שלא ניתן לאיחוי ופצע שלא ניתן לריפוי, אך אין בו פריבילגיות לטוב ולרע ,זולת הסולידריות של החברה כלפי המשפחות שיקיריהם נפלו בשרות המדינה או מחוּיבוּת של  ממשלים וגורמים ציבוריים ופרטיים שיש בהם משום פיצוי חומרי למשפחה על האובדן .ממשלה זאת הותקפה לאורך כול דרכה במוקשי נעל ובמטעני צד כיאה וכנראה לחברה ולמדיה אשר טרוניות מתמידות מאפיינות אותן. A grumpy Nation

אם המדיה, היא מראה שהאמת לא משתקפת בה  אלא תדמית ציבורית- הכול  בממשלת בנט רע. אני לא מציע להסתיר תופעות שליליות או צעדים מפוקפקים.  אך יש גם תופעות חיוביות ומעשים טובים של הממשלה הזאת. אולי הדבר הגדול ביותר הוא שחרף כל הנסיבות של נפילה והפלה,ותככים ושטיקים מבחוץ ומבפנים- היא החזיקה מעמד עד כה, כמעט שנה. שלא לדבר על הישגים ממשיים כמו הטיפול בגלים האחרונים של ה"קורונה" ובשמירה על כלכלה יציבה. בתחום האמורפי יותר. אנו נושמים ולא זקוקים למסכות נגד אובך כבד ורעיל שמלא את החלל הציבורי במשך יותר מעשור.אלה ,במקרה הטוב, מוצאים עצמם בשולי הסיפור, אם בכלל.

זה מכול מקום הרושם שמתקבל אצלי ,אם אני קורא את המאמרים בערוצי מדיה לרבות בדפוס,שרואים עצמם סופר ליברלים, ואשר חגגו את החלפת השלטון של ביבי נתניה.ככול שאני תוהה לגבי תופעה זאת, ככה מתקבל אצלי הרושם, שאם הכול רע כל כך אולי התשובה לכך ,בדינאמיקה החברתית הלאומית ,טמונה ביסודות המשטר הדמוקרטי המבולגן. היא זאת שמוצאת ביטוי בתופעת הריאקציוניות של הטרמפיזם האמריקאני, האורבניזם בהונגריה והבולסונאריזם  בברזיל. שם יש מדינה, ויש מנהיג שעומד בראשה ויודע מה טוב לאומה .יש עדר ויש סדר .לפי הסקר האחרון, זה מה שחלק  נכבד מן הציבור רוצה. ממשלת בנט, עם כול חסרונותיה אינה כזאת-לשמחתי.

הקול מן ההר.

הטקס לציון ערב "יום הזיכרון לשואה ולגבורה" שנערך ב"ככר וורשה" ב"יד ושם" בהר הזיכרון בירושלים היה מרשים מאוד בתוכנו ובעיצובו.אלה שצפו בטקס בארץ ובחו"ל  מן הסתם האזינו לנאומו של ראש הממשלה נפתלי בנט. בדברים שהוא נשא, לא זו בלבד שהשואה לא שימשה לצרכים פוליטיים, לא בארץ ולא מול אויבים בחו"ל, אלא עסקה לא רק בשואה אלא בצוויי הזיכרון, דבר שנעדר מן הנרטיב הרשמי והלא רשמי של " יום הזיכרון לשואה ולגבורה". והציווי הזה של השואה כולל לקחים שעלינו לא רק להטיף לעולם, אלא לנו עצמנו כאן בארץ היהודים. בכך עוסק "מנשר ניצולי השואה" אשר התקבל במושב הנעילה של  ה"הכנס הבינלאומי למורשת ניצולי השואה המשמעות הערכית והמוסרית לעולם" אשר נערך בבקעת הקהילות ב"יד ושם" לפני 20 שנה. אגב נשיא המדינה יצחק הרצוג, אשר נשא דברים גם בעצרת הנעילה של יום הזיכרון ב"בבית לוחמי הגטאות" צטט קטעים מאותו מנשר.

מימין.הנשיא יצחק הרצוג ורעייתו מיכל- מימין בתמונה. נכדתי דרור -משמאל. תמונה משמאל: הנשיא ורעייתו עם מעליי המשואות ומלוויהם. לידו -יו"ר "יד ושם" דני דיין. תמונה: דוברות "יד ושם". צילום :איציק הררי.

בדברי ראש הממשלה כמו בדברי הנשיא היה  חידוש שלא היינו רגילים לו בשנים האחרונות לא רק בעצרת הפתיחה אלא במהלך כול יום הזיכרון. בשימוש בזיכרון השואה לצרכים אחרים זולת האירוע הנורא הזה עצמו והלקחים  המתבקשים ,היו בו לא רק זילות של השואה אלא גם אלמנט  אנטי חינוכי לדור הצעיר ומידורו בפועל מעיסוק בסוגיה על השלכותיה- כאן ועכשיו. הדור הצעיר מתרחק מפוליטיקה כמו מפני שדה קוצים בוער. לשואה אין מה להוסיף ולגרוע. לעשות מעשים טובים ולחדול ממעשים רעים- אשר קדמו לשואה, זה אתגר שהדור הצעיר מבין יותר ויכול לשמש לו השראה. אם יש לו ממי לקבל את ההשראה.

בנט ב"נעלי בית"-כמעט.

השנה נמניתי עם מדליקי המשואות. אתי היו הגברות אולגה קיי ורבקה אליצור,והאדונים שאול שפילמן, בנו של שמואל בלומנפלד, שנפטר שבועיים לפני הטקס  ואריה שילנסקי.כול אחד והסיפור המיוחד שלו. עוד בתקופת כהונתו של ביבי נתניהו הייתה מסורת שיום לפני ערב יום הזיכרון כאשר מדליקי המשואות מובאים לחזרות ,הן  בכול הנוגע לתפקידם והן של האירוע כולו, ראש הממשלה מקבל אותם בלשכתו.וגם השנה היה ככה וזוּמָנוּ למשרד ראש הממשלה ואחר כך ללשכתו ולחדר הישיבות של הממשלה.ואגב, השנה נשיא המדינה יצחק הרצוג בא אלינו לפני הטקס לשיחה מלבבת מאוד, כפי שהוא יודע  לעשות אותה כזאת.ראש האופוזיציה ביבי נתניהו בא אלינו אחרי הטקס לברכנו.

אינני יודע מה הייתה האווירה במפגשים הקודמים עם ראש הממשלה. אבל במפגש הזה, לי זאת הייתה פעם ראשונה שפגשתי את נפתלי בנט. גם לא כאיש מדיה, שכן בנט הוא בדור צעיר ממני וגם אילו היה מבוגר יותר הוא לא היה  מכיר אותי אישית כאשר מלאתי תפקידים בכירים ברשות השידור, גם ברדיו וגם בטלוויזיה. אם אי פעם כוכבי דרך,וגם בזה אני מסופק, הוא דעך מזמן. לאמור,לא הייתה שום הכרות בין ראש הממשלה לביני.גם שורד שואה לא שייך למוניטין.

לפני שהתיישבנו ליד שולחן הישיבות של  הממשלה,ראש הממשלה עבר על פנינו, לחץ את ידיהם של מדליקות ומדליקי המשואות ובמקרה הייתי אחרון במעגל.הוא ניגש אלי עם חיוך גדול כאל חבר שמזמן לא נפגש אתו ואמר תוך הנחת היד על השכם : "מה שלומך צבי?" התחושה הייתה טובה. ראש הממשלה יודע  משהו עליך.תשומת לב, שכה חסרה במחוזותינו.מכיוון שזאת תכונה שאני ,אפשר לומר, מתמכר לה, לכל הפחות אני מיישם אותו גם לזולת.

זה היה המבוא לפגישה שנמשכה קרוב לשעה וחצי, זמן די ממושך לראש ממשלה עמוס בעניינים שעל סדר היום ולאלה שמתווספים לסדר היום ,והם אצל בנט אולי נתח גדול של עניינים.בפגישה היו גם יו"ר הנהלת "יד ושם" דני דיין וענבל קויתי- בן דב, הממונה על יישום חוק חופש המידע אגף הנצחה וקשרי קהילה. מדובר בתוכנה של המסכת,על מסריה, כפי שהיא תיראה בטקס .אני מניח שענבל היא זאת שציידה את ראש הממשלה ברֶזוּמֶה   של  כל אחת ואחד מאתנו.אף שהדפים היו לפניו הוא עשה שיעורי בית וזכר את תוכנם ורק מדי פעם הציץ בכתוב. בהסתמך עליהם הוא  ניהל חילופיי דברים עם כול אחת ואחד מאתנו בהרבה חום ואמפתיה תוך דגש כזה או אחר בחייו של השורדת או השורד או בנסיבות במהלך שנות התופת. כשהוא הגיע אלי, תוך כדי מהלך השיחה ,סיפרתי לו כי הנכדה שלי דרור שלוותה אותי וישבה מאחוריי, שרתה שלוש שנים ביחידה מעורבת בצה"ל בתקופה לא קלה. זאת כהערכה לסבה שנטל חלק במלחמת העצמאות. כאן ראש הממשלה הפתיע אותי מאוד. כמובן שהוא קרא שבין היתר השתתפתי  במלחמת העצמאות, אך הוסיף ושאל באיזה גדוד בחטיבת כרמלי שֵרָתּי ועל המערכות שבהן הגדוד היה מעורב. זה לא היה רשום בדפים של ענבל קויתי. זאת הוא למד ממקור אחר מתוך סקרנות אישית ואינטלקטואלית.כמובן שזה ריגש אותי מאוד.

מימין: מעליי משואות עם ראש הממשלה- בלבוש לא חגיגי ביום של חזרות. משמאל בשיחה עם ראש הממשלה. לידו יו"ר הנהלת "יד ושם" דני דיין. תמונה: דוברות "יד ושם" צילום :קובי גדעון לע"מ

זאת הייתה איזו אתנחתה לראש הממשלה ולנו שבה חזרנו לא רק לשואה אלא גם לתקומה, שכן באותה פגישה  היו  מלווים דור שלישי לשרידי השואה- עדות מבוהקת לבשורת החיים ולא לפולחן המוות.

חשבתי לעצמי ואני חושב גם עכשיו, שגם נפתלי בנט ראוי לאיזה Fireside chat  – "שיחה ליד האח". הוא אנושי,אמפתי  ומאיר פנים.כוכבים עיתונאיים בהווה כמו בני ציפר, סופר, משורר, עורך מדור "תרבות וספרות" בעיתון "הארץ" וגדעון לוי מן הבולטים הפובליציסטים והמגָרים של העיתון, מתבשמים ממפגש "ליד האח" עם ביבי נתניהו.הם לא רק נשבו בקסמיו, אלא נותנים לכך ביטוי מדי פעם ובכך אנו הקוראים אמורים לשאוף באפינו את  הניחוח באוויר בשולי המפגשים. יפה.שמא ראוי שיעשו זאת עם נפתלי בנט בדירתו ברעננה ולא בבלפור. שהעם יידע. כמו שהוא יודע  על ביבי בד' אמותיו, כפי שהוא מתואר."הארץ" הוא הרי עיתון ללא משוא פנים. הוא יפרסם זאת וציבור הקוראים יכיר עוד פן  של ראש הממשלה שלו.

שמם הולך אחריהם.

שמות אנשים ואתרי מורשת מוחלפים כהלבשה במרבה במחיר או בפרוטקציה.

ספר שְׁמוֹת, שהוא הספר השני בתורה, נקרא כך משום שהמילה השנייה בספר היא "שמות" – "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה……" .למזלם השמות כתובים בתורה, כי אחרת אפשר והיו מוחלפים. כמובן בעבור מחיר נאות- בממון או בצורה אחרת.

בפעם הראשונה ששמתי לב ל"באזאר של שמות" זה היה כאשר שימשתי מרכז הדרכה באחד מבתי הספר לחינוך חקלאי לצעירות ולצעירים במסגרת "עליית הנוער". באחד הימים הייתה המולה רבה בכפר לקראת בואה של אורחת מכובדת מאחד מארגוניי הנשים בארה"ב בשם אתל בלומנקרץ( השם בדוי) .האחראי על התפעול במוסד,או"המנהל" בימינו,עדיין בתואר "חצרן" ,ירד מן הטנדר ובידו שלט על שמה של אתל בלומנקרנץ. אותו הוא מסמר ביתד בחזית בית התרבות.לאחר הביקור, וללא המולה השלט הוסר. מכיוון שלאחר זמן קצר עברתי לירושלים כדי ללמוד באוניברסיטה העברית, לא הספקתי לראות מתי  התקינו שלט חדש לציון ביקורה של אורחת-תורמת אחרת והפעם מארגון נשים אחר.

שמות, הם הלך בארץ ישראל ובמדינת ישראל כמו המטבע. אלא ששמות של מטבע מחליפים לעתים נדירות, כמו מהלירה לשקל,שקל חדש, ואילו  שמות של רחובות או אתרים מחליפים אצלנו  לעתים קרובות.תלוי בנסיבות ובזמן. אני כבר עסקתי בבלוג הזה בנושא שמות של רחובות, של אנשים,ושל הצומח. בין היתר הקדשתי כמה פוסטים להעדר שמו של אנוואר סאדת, נשיא מצרים, על אחד הרחובות או הנתיבים ברחבי הארץ. המנהיג הערבי אשר פרץ את המצור המדיני של העולם הערבי על ישראל. בלי שלום עם מצרים, ספק אם היה שלום עם ירדן. ובלי שלום עם שתי מדינות ערביות אלה, ספק אילו נחתמו "הסכמי אברהם". אבל למנהיג אמיץ זה אין זכר במסגרת הרחבה של עם שידוע בהנצחות שלו.

צומת "שדרות רוטשילד"- שדרה קיימת ורחוב סדאת-מדומיין.

המהגרים האירופאים באמריקה הצפונית חיסלו את שבטי הילידים שחיו בה. אבל את שמותיהם לא החליפו. וככה,מדינות, ערים, הרים,נהרות נושאים שמות אינדיאניים. שערו בנפשכם שהעיר שיקאגו ,אחת הערים המפורסמות בעולם, ששמה הוא ממקור אינדיאני קצת משובש,מוחלפת בשם טרמפ-סיטי.אפילו הרפובליקנים היו מתקוממים.לדוגמה.ב"קייפ קנאברל" שבפלורידה הוקם בסיס שיגורים לחלל. לאחר רצח הנשיא ג'והן קנדי הוסב שמו ל"קייפ קנדי". על כך קמה מהומה של תושבי פלורידה ,מדינה שבה נמצא "קייפ קנאברל" .לנוכח המחאה הציבורית הודיע הסנטור טד קנדי,אחיו הצעיר של הנשיא, כי זכותם של תושבי פלורידה לקבוע שמות כחפצם. השם "קייפ קנבראל" הוחזר , ורק " מרכז החלל" כלומר אתר השיגורים שבקייפ נושא את השם קנדי.

וועדות.

ישראל משופעת בוועדות שמשמשות בעיקר מסגרת להרדמת נושאים ועם הזמן לקבורתם.אבל וועדות השמות הן פוריות מאוד. מתן שמות לרחובות נעשה בהתאם  לפקודת העיריות, לפקודת המועצות המקומיות וצו המועצות המקומיות. אלה,כאמור, וועדות פעילות מאוד. דומני שהדרכים שבהן אלה מתנהלות מעט מאוד מפוקחות. יש הרבה העדפות שלא לעניין, אלא בזכות התערבות מגבוה. למשל בתחום שלי- המדיה. בירושלים זכו שני אנשי שידור לשמות של רחובות על שמם. אחד בדרג הניהולי והשני  מכיוון ששמו היה ידוע. הראשון היה בתפקיד שמלא נאמנו של טדי קולק, מנכ"ל משרד ראש הממשלה בתקופת דוד בן גוריון, ובתפקיד זה הוא היה אחראי לשרות השידור. אחר כך בתפקידו  כראש העיר הוא  דאג ששם רחוב יישא מי שהיה בתפקיד בכיר כפוף לטדי. השני זכה לשם,להערכתי, בהמלצת קרוב משפחה של אותו שדר, שמלא תפקיד בכיר בעירייה.לא זכור לי שציבור השדרים מיחה. ברור היה שזה הנוהל ואין זה נאה לכער אווירה  ל"אחר מות".מה גם שאלה היו אנשים בולטים בתחום השידור. אבל מבחינת התרומה הממשית בתחום השידור בימים אלה היו לעניות דעתי, אחרים ראויים למחווה זה. יש אינדיקטורים ברורים של חילופי שלטון בהרכבי וועדות כמו של פרסי ישראל וכתוצאה, לפחות בתחום שלי- תקשורת.בממסד "שמאלני" זה איש  שנחשב ליבראלי ובממסד "ימיני" מועמד שנחשב לאומני או לאומי. דומה המצב גם לגבי במתן שמות לאתרים ולרחובות.אני משוכנע שרבים יוכלו להצביע על אמות מידה מעוותות בשיקולים של מתן שמות לרחובות על שם אישים שונים.

אינפלציה של כבוד.

בשעתו באחד הפוסטים שבהם עסקתי ביצחק רבין,  כרמטכ"ל, כשגריר ישראל בארה"ב וכראש הממשלה היו לי בעיקר הערכה והוקרה לאיש הזה שאותו הכרתי אישית כשהוא היה שגריר בוושינגטון ואני כתב רשות השידור באמריקה. נוצר בינינו קשר אישי גם לאחר מכן. עם זאת  ראיתי לנכון להעיר על האינפלציה במתן שמות של אתרים,מוסדות לרבות מרכז רפואי על שם יצחק רבין. יפה היה אילו במקום כמה מן השמות היו מקימים מכון לסובלנות על שמו של המנהיג שנרצח בשל השקפתו המדינית. אבל לא מכון סובלנות על  קרקע שבו היה בית עלמין מוסלמי.

זה אמור גם לגבי הנשיא יצחק נבון, גם הוא במקרה מכר ומודע. גם כאן במקום חלק מן השמות, שבאחד מהם נושא בית הנתיבות המפואר של הרכבת בירושלים, היו  מקימים מכון למורשת קהילת  הס"טים בישראל ובפזורה.אלא שמתן שמות הוא דבר לא יקר,לא מצריך טיפול מיוחד ועונה על אינטרסים כאלה או אחרים. וככה למשל, וזאת הסיבה לפוסט הזה, הוחלט בעיריית תל אביב לשנות "גשר יהודית"( מונטיפיורי) לגשר נבון מעל לנתיבי איילון בתל אביב.רק הגשר היה חסר להנצחת זכרו של יצחק נבון?

אופס ….מתקנים.

היכל התרבות בתל אביב שבמשך שנים, מיום הקמתו , נשא את שמו של פרדריק מאן, איש עסקים ופילנטרופ .עד לשנת  2013 עם השיפוץ הגדול. היום הוא נקרא על שם פילנתרופ יהודי אחר, צ'ארלס ברונפמן. סמוך להיכל התרבות נמצא ביתן הלנה רובינשטיין  יזמית תעשיית קוסמטיקה ידועה.עכשיו הביתן שהוא חלק ממוזיאון תל אביב עובר שיפוץ ועל המחיצה החיצונית, זאת שמתחמת אתר בניה היה כתוב שכאן מוקם ביתן על שם אייל עופר נצר למשפחה ישראלית עשירה שחולשת על ענפים רבים  ונמנית עם תורמים גדולים בארץ. הלנה רובינשטיין "אָוּט", אייל עופר "אין", לפי המסורת של השנור הישראלי.

לפני כמה שבעות בעוברי במקום ,ואני עובר שם לעתים קרבות ,שמתי לב שעל המחיצה של המתחם חזר להופיע "ביתן הלנה רובינשטיין". חשבתי לעצמי. מה קורה כאן? עד כדי כך.? גם מבולבל וגם לוקה ראייה? כשהתקרבתי שמתי לב למדבקה שעליה מופיעה הלנה רובינשטיין. אבל החלטתי לקלף אותה ואז ראיתי את הכיתוב: ביתן אייל עופר.

אני משער כי לנוכח ההדים הרבים בכול הקשור לטייקונים הרוסים, עניין התרומה ל"יד ושם" וכל ההדים מסביב, מישהו בתל אביב, ואני משער שראש העיר בכבודו ובעצמו, החליט להשיב את העטרה ליושנה. וזה ישוב להיות ביתן הלנה רובינשטיין כפי שהכרנו זאת מאז הוקם הביתן. שאפּוֹ. גם תיקון מעוות ראוי לשבח. לא אתפלא אם בשוך המהומה שוב יופיע אייל עופר

למזלנו בתחרות בין שמות שמקורם בטבע  מלבד האדם, הראשונים גוברים-עדיין- על האנשים המיוחסים. ככה למשל ביישוב קדימה שבו מתגוררות שתים מבנותיי יש רחבות בשם יסמין, הלבונה, הברושים, הדרים, סמדר, צבר ,הרימון, סחלב ועוד.

אז למען השם על תעקרו נטוע.

יצחק הרצוג לנשיאות.

אין אישיות בישראל ראויה יותר להיות נשיא המדינה בעת הזאת מיצחק-בוז'י – הרצוג.

בעוד  קצת יותר מחודשיים תהיה לנו הכנסת ה- 24  ונקווה שתהיה טובה מזאת הקיימת גם כגוף שמייצג את הריבון וגם בטיב אנשיה. היא זאת, שכעבור ארבעה חדשים לערך לקיומה תצטרך לבחור בנשיא המדינה. לשמחתנו, נשיא מדינת ישראל לא נבחר על ידי חברי הקואליציה. דרושים לפחות 61 חברי כנסת כדי לבחור בנשיא, ומטבע הדברים שהם כוללים לא רק את המפלה השלטת. יתרה מזאת יש ומועמד זוכה לרוב בית הנבחרים שלנו אף שהוא לא זוכה לתמיכה של המפלגה השלטת ובעלות בריתה. לדוגמה בשנת 1983 גבר חיים הרצוג  ,אביו של יצחק הרצוג, על מועמד הקואליציה מנחם אלון. ב- 5 ביולי 2021 צפוי הנשיא ריבלין לפרוש  מכהונתו בתום שבע שנים , כקבוע בחוק, אשר במהלכן זכה להערכה ולהוקרה מצד רובו המכריע של הציבור בישראל.

יוסי וורטר במדור שלו ב 4.12.20 בעיתון "הארץ" מזכיר את המועמדים לנשיאות לבחירות שייערכו ב 2021 וככה הוא כותב :"מבין כול אלה הרצוג בולט כמגדלור נישא. הוא המועמד הכי מתאים, הרקורד המדיני –בטחוני שלו משמעותי. כשר כחבר הקבינט וכיו"ר האופוזיציה הוא אדם ערכי והגון הוא יודע להתהלך  בקרב שועים ומלכים אך אינו מתנשא. הנגישות הטוטאלית שלו לכול אחד נובעת מתכונות אלה .הוא אדם טוב מיסודו. הוא לא יעשה בושות,הוא לא יעניק חנינות למי שלא מגיע לו. הוא נמרץ וחרוץ כשפן של אנרג'ייזר. השאלה היא עד כמה זה יעזור לו  בהתמודדות בכנסת ה-24 שלפחות שליש מחבריה יהיו חדשים והם(ולא רק) לא מכירים אותו מקרוב".

יוסי וורטר ,לא זו בלבד שהוא אחד הפובליציסטים המבריקים שיש לנו אלא עיתונאי בעל יושרה, במידה שזה קיים אצל בן אנוש. הוא לא היה כותב את הדברים האלה אמלא חשב, שלפחות בעיניו, בוז'י ראוי להיות נשיא המדינה. במבט לאחור, אחת העוולות שעשינו לבוז'י וכשאני כותב "עשינו" אני מכליל את עצמי, הוא מקסם השווא שראינו באבי גבאי כמי שיכול להחזיר לשלטון את מפלגת העבודה.חשבנו כי מי שהצליח בחברת "בזק"  בפרט וביזמות כלכלית בכלל יהיה הקוסם של מפלגת העבודה. הוא שבסופו של דבר הרס אותה ואילו עמיר פרץ קבר את השברים. אין לי צל צלו של ספק שאילו בוז'י מנהיג העבודה כיום לא זו בלבד שהיא הייתה קיימת אלא אפשר וגם מתחזקת.עם זאת בחירתו של בוז'י לנשיא המדינה  אינה משום פיצוי. כפי שכתב יוסי וורטר אין כמוהו ראוי למשרה הזאת. אל הערכים שהזכיר וורטר אפשר להוסיף ,בין היתר-מצפון. ואני רואה לנכון לציין תכונה זאת.

אדם בעל ערכים ואיש מצפון.

כשאהוד ברק, כראש הממשלה ושר הביטחון החליט על נסיגה  מלבנון בוז'י היה מזכיר הממשלה וברק הטיל עליו בשעת לילה מאוחרת, או שעת בוקר מוקדמת, להודיע על כך לשרי הממשלה. לימים בוז'י כתב מאמר על כך שבו כתב בין היתר: "ברגע מסוים אף היה חשש שהגדוד השיעי של צד”ל יפקיר את משמרתו או יפנה עורף לצה"ל, חרף תוכניות החירום לקליטת לוחמי צד”ל ובני משפחותיהם, שהחלו להירקם על ידי ממשלת ישראל, אף שלא התגבשו במלואן.בסוף הכול התרחש בבת אחת, במשך שתי יממות דרמטיות, שבאו אל סיומן באותן שיחות טלפון לחברי הממשלה. לצד ההתרגשות הגדולה ואנחת הרווחה הלאומית ממראה חיילי צה”ל יוצאים מרצועת הביטחון אל שטח ישראל, תמונות האלפים שברחו מלבנון אל עבר הגדר הטובה במטולה נצרבו בי. מבחינתי הרגע הזה הגדיר בצורה ברורה את החוב הלאומי הפתוח של מדינת ישראל כלפי מי שעמדו לצדה, כחיץ מול לוחמי חיזבאללה נתמכי האיראנים; כלפי אלו שאיבדו, לצד צה”ל, מאות לוחמים במשך שנים ונאלצו לנטוש את מולדתם ולהימלט ארצה בחוסר כלאת החוב הזה נשאתי עמי כעבור כשנתיים בהיבחרי לכנסת.( הדגשה שלי.צ.ג) הייתי נחוש למלא את החוב הלאומי כלפי לוחמי צד”ל ובני משפחותיהם ולהקל ולו במעט על סבלם וקשייהם. ליוויתי מקרוב משפחות ובודדים, למדתי את מצבם ואת המשמעויות האופרטיביות היומיומיות של חסרי המעמד האזרחי. ראיתי אותם מביטים בייאוש על מצבם, נטולי יכולת כלכלית ובעיקר נטולי תקווה. כחבר כנסת מהאופוזיציה הנחתי על שולחן הכנסת הצעת חוק פרטית “חוק אנשי צבא דרום לבנון ומשפחותיהם”, הצעה שאושרה לבסוף לאחר מאבק ממושך, בשלהי 2004. החוק הביא לשינוי משמעותי במצבם של לוחמי צד”ל ומשפחותיהם ואפשר להם להפוך לאזרחים ישראלים ולהתחיל בחיים חדשים".

בסדרה התיעודית המעולה- היסטורית ואקטואלית- "לבנון- גבולות הדמים"  ששודרה באחרונה ב"כאן 11" ראינו את האומללות שישראל גרמה לאנשי צד"ל ומשפחותיהם בפתאומיות  הנסיגה ומבלי ליידע מראש את מפקדי צד"ל .זאת הייתה מכה קשה מאוד גם לאלה שנשארו בלבנון וגם לאלה שבאו לכאן, כמעט חסרי כול. זה מלמד משהו על האדם בייחוד במחוזותינו כאשר היחס, בדרך כלל, הוא ש"הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת." התייחסתי אל ה"שכחה הלאומית" בפוסט על הנשיא סאדאת.

בוז'י.

יצחק הרצוג נולד בתל אביב. הוא בנם של חיים הרצוג אלוף בצה"ל ולימים נשיא המדינה השישי ואורה הרצוג. הוא נכדו של הרב הראשי לישראל, יצחק הלוי הרצוג. הכינוי –בוז'י מקורו באמו:"בובל'ה ז'וז'ו" היא קראה לו , משום שלדבריה היה נראה כמו בובה. הוא שירת כקצין ביחידה 8200 של חיל המודיעין בשירותו הסדיר, שירת ביחידת הטכנולוגיה בסיני. הוא בעל תואר ראשון במשפטים מטעם אוניברסיטת תל אביב. במקצועו הוא עו"ד והיה שותף בכיר במרד עורכי הדין שאביו נמנה עם מייסדיו.

במהלך הקריירה הפוליטית שלו הוא היה שר בממשלת . בפריימריז של "העבודה" בדצמבר 2008 הגיע הרצוג למקום הראשון מבין המתמודדים. בהתאם לכך, מוקם במקום השני ברשימת המפלגה לכנסת ה- 18 .לאחר היושב ראש, אהוד ברק .ב-17 בינואר 2011, מיד לאחר ההודעה של ברק בדבר פילוגה של מפלגת העבודה והקמת מפלגת העצמאות- הודיע הרצוג על התפטרותו מהממשלה .ברשימת המפלגה בבחירות לכנסת ה- 19 הוצב הרצוג במקום השני, לאחר ששוב סיים במקום ראשון בפריימריז. בבחירות מקדימות שנערכו ב-21 בנובמבר 2013 התמודד מול שלי יחימוביץ' על ראשות מפלגת העבודה, וגבר עליה ונהיה ראש האופוזיציה. ב-10 בדצמבר 2014, לקראת הבחירות לכנסת ה- 20 הודיע הרצוג יחד עם יו"ר "התנועה", ציפי לבני על ריצה משותפת של מפלגותיהם, ברשימה בשם "המחנה הציוני", כך שלבני תשוריין במקום השני אחרי הרצוג, ושני מועמדים נוספים מטעמה ישוריינו עד המקום ה-12. רשימת "המחנה הציוני" זכתה ל-24 מנדטים.

בכול אותה תקופה הרצוג יזם ופעל במסגרת גופים ציבוריים שונים ולתועלת הציבור. בקריירה שלו רשומים שתי מעידות, שתיהן בסוגיית ממון מפלגתי ובשתיהן היועץ המשפטי לא מצא עילה וראיות של אָשָם. אך המעידה הגדולה שלו הייתה המלכודת שטמן לו ביבי  נתניהו על שלוב "המחנה הציוני" למה שביבי קרא "ממשלת אחדות". אבל אז, בניגוד ל"כחול לבן"  מפלגת "העבודה", וגם הרצוג עצמו עמדו על הטעות והסתלקו מן הרעיון.

עם זאת אירוע זה וכניסת גבאי למפלגת העבודה פגעו בבוז'י ועם הזמן הוא פרש מן הכנסת ולימים בחודש יוני 2018 נבחר להיות יושב ראש הסוכנות היהודית. תפקיד זה הוא כמו כפפה לידו של הרצוג, שכן הוא אדם מוערך מאוד בקהילות היהודיות בעולם. הוא הצהיר שכמה נושאים נראים בעיניו כחשובים ביותר. איחוי הקרעים בקרב העם, עקרונות היסוד שמגולמים במגילת העצמאות של ישראל ,נושא ההתבוללות, ואנטישמיות ומעשי גזענות.

איש הקונצנזוס.

בזירה הפוליטית בישראל בוז'י הרצוג הוא ביטחוניסט, אך דמוקרט ליברלי. הוא מצדד בהקמת מדינה פלשתינית, תוך שמירה על גושי ההתנחלות הגדולים וחילופי שטחים, על פי המתווה של הנשיא קלינטון. אפשר לומר שתפקידו כיו"ר הסוכנות היהודית ואדם במעמדו ובהיסטוריה שלו זהו פרוזדור נאה למשכן הנשיאות בירושלים.

בתחומי חברה וכלכלה בוז'י הוא סוציאל דמוקרט עכשווי, לאמור מיזוג של טובת הכלל, תמיכה בשכבות החלשות, הקניית השכלה גבוהה לשם רכישת מיומנויות בקרב הדור הצעיר וזאת תוך שילוב היוזמה הפרטית.בתחום הדת, בוז'י הוא אדם בעל מסורת יהודית שאותה ינק מבית סבא, יצחק הלוי הרצוג, הרב הראשי לישראל. זוהי נקודה חשובה לקבל את תמיכתה של תנועה כמו ש"ס ואפשר גם "יהדות התורה".הוא לא "אויב הדת".

.גם עם יועלו דמויות אחרות כמועמדות לנשיאות, כפי שמציין יוסי וורטר במדור שלו ב"הארץ" ,שבו פתחתי את הפוסט,ועם כול ההערכה להם- בוז'י הוא משכמו ומעלה.אני מקווה כי הפעם בניגוד לזירה הפוליטית- הכנסת, או רובה המכריע ,תרצה לראות דמות ממלכתית בדומה לזאת של הנשיא ריבלין, שהנטייה הפוליטית שלו לא השפיעה כהוא זה על הממלכתיות וסמל האחדות שלו .זה בוז'י. President Hertzog the Second

חלון הזדמנויות שנסגר……בינתיים.

בפוליטיקה הישראלית "בתים" הם נכסים ניידים.

כאשר נרשמתי בשנות החמישים לאוניברסיטה העברית בחרתי במשפטים כמקצוע הראשי שלי. אך כשנוכחתי שיש עוד 60-70 סטודנטים כמוני, החלטתי לשנות חוג, שכן חששתי שלא תהיה לי פרנסה. בדיעבד איני צריך לספר איזה משגה  עשיתי לגבי התרחיש של הצע וביקוש לעורכי דין, בייחוד במציאות של חיינו . מכול מקום לא איבדתי נקודות מלימוד משפטים וזכיתי במרצים  ממניחי היסודות של מערכת המשפט בארץ. ביניהם היה פרופסור גד טדסקי יליד איטליה. פרופסור טדסקי הרצה בתורת המשפט האזרחי. בין הנחות יסוד שהוא הזכיר,ודומני שגם אי שם הזכרתי זאת , הייתה הקביעה כי החוק בעצם מיושם בהפרתו. לאמור רק בהפרת החוק ניתן ליישמו,ולהעניש את המפר אותו. אם ככה הם הדברים  במציאות של היום זאת שאלה אחרת, אבל זה הבסיס של החוק וזאת הסיבה לאכיפתו.

מטבע הדברים שבמסגרת ההרצאות של מי שלימים הוכתר כחתן פרס ישראל ועטור עוד כמה פרסים בינלאומיים, לא שמענו דבר או חצי דבר על מה קורה כאשר מי שאחראי על מערכת המשפטים חותר תחת האשיות שלה.לא זו בלבד שהדבר לא מופיע בספר החוקים, אלא לא התקבל על הדעת בכלל. המערכת שאחראית על התחום המשפטי ,שמכיל את הרשות השופטת שהיא ,היא אשר מיישמת את תורת שארל מונטסקייה של  בלמים ואיזונים של שלוש הרשויות: המחוקקת,המבצעת והשופטת. האחרונה ללא ספק הבולמת והמאזנת מעל לשתי הרשויות האחרות. זה היה דבר מובן מאליו עד לממשלת נתניהו הנוכחית, ובעיקר מינויה של איילת שקד לשרת המשפטים. טדסקי ומשפטנים גדולים אחרים לא העלו על דעתם תרחיש הזוי כמו קיומה של שרת משפטים שרואה את המטרה שלה לערער את יסודות מערכת המשפט כדי לכפות את השקפת עולמה על הערכאות השיפוטיות ועל שומרי הסף- היועץ המשפטי והפרקליט הראשי ועמיתה השר בנט- גם את הפרקליט הצבאי הראשי.

הבארון שארל מונטסקייה, פילוסוף צרפתי באמצע המאה ה-18 , קבע  כי "לא תהא חירות במדינה אלא אם כוח השפיטה יופרד הפרדה גמורה מכוח הממשל ומכוח החקיקה" והמדינות הנאורות קבעו את ההפרדה הזאת של הרשויות כיסוד בניהול המדינה. מכאן הפועל היוצא היה כי  חירות האדם לא תובטח אלא על ידי חלוקת השלטון בין רשויות שונות המאזנות זו את זו והמפקחות זו על זו .

the spirit af laws motequie images

מונטסקייה

זה פחות או יותר היה קיים בכול ממשלות ישראל, אף שפה ושם, מטבע הדברים היו חיכוכים בין הרשות המחוקקת- הכנסת, לבין הרשות המבצעת- הממשלה ובין שתיהן לבין הרשות השופטת. אבל בשום מקרה לא נעשה מאמץ לערער את המשולש הזה שעומד ביסוד המדינה הדמוקרטית. עד שבאה הממשלה האחרונה והפקידה את משרד המשפטים בידי האיילה השלוחה שקבע לה למטרה לזעזע את אמות הספים של מערכת המשפט.

גם להיות בפנים וגם להטיל מים בתוך האוהל.

 בפוליטיקה כמו במסגרות אחרות בחיים יש כמה וכמה דרכים לרסן את היריב. ביניהם להכניס אותו לתוך המסגרת, מתוך הנחה שמוטב שזה יהיה בתוך האוהל ויטיל מימיו החוצה מאשר להיפך. זה והצורך בקואליציה ימנית  הביא את ביבי לצרף את   נפתלי בנט לשר החינוך ואיילת שקד כשרת משפטים. מינויים אומללים מכול בחינה שהיא. אני תוהה מדוע למירי רגב ניתן הכינוי "סרת התרבות" ולאיילת שקד- לא.

benet

תמונות:וויקיפדיה

נפתלי  בנט הסתער על המפלגה הדתית הלאומית בבליץ בעזרת הצלחתו בהייטק ובכיסו שלו, והפך את המפלגה למפלגה לאומנית דתית, הסתפק בשלב הראשון בתפקיד שר החינוך לקראת קפיצת מדרגות. המטרה: תחילה כשר הביטחון ואחר כך לפסגה, לראשות הממשלה. התפטרותו של ליברמן כשר הביטחון,מבית אחר- "ישראל ביתנו",  הייתה לדידו חלון הזדמנויות לזכות בתפקיד . לדעתי התפנית של בנט מאיום בפרישת ה"בבית היהודי" מהקואליציה אם לא יינתן לו תפקיד שר הביטחון ועד לרדתו מן העץ – הייתה חלון הזדמנויות שנסגר….בינתיים. כולם היו יוצאים ברווח. גם הקואליציה וגם האופוזיציה. כול אחת מנקודת ראותה שלה. שניהם trouble makers – עושי צרות, היא בסגנונה והוא בסגנונו.

אשר לתיק החינוך הוא  שקול כנגד תחומים רבים אחרים. ואם ככה לטובה ,אצל בנט זה היה לרעה. הוא קומם נגדיו גם מחנכים, גם ציבור רחב של הורים וגם את האקדמיה. חמש במתמטיקה נחשב אצלו כפסגת ההצלחה. במדיניות שלו הוא פגע קשות  במערכת החינוך.

אולם הטעות הגדולה מצד נתניהו הייתה למנות כשרת המשפטים את  איילת  שקד. גם ביבי  לא רואה בעין יפה מערכת משפט שמתערבת בענייניי הממסד הפוליטי. אלא שביבי ראה את הדברים אך ורק מן הזווית של החקירות שמתנהלות נגדו, אבל לא כמטרה בפני עצמה. אצל שקד- זאת המטרה. דומני שבשרשרת המזון הפוליטית- בנט שואף לבלוע את נתניהו ואיילת שקד את בנט.

נזיפה "משפטית" לנשיא טראמפ.

הבוקר לפני פרסום הפוסט ראיתי ידיעה בעיתון "ניו יורק טיימס" ושם כתוב ככה:

נשיא בית המשפט העליון ג'ון ג' רוברטס הגן על העצמאות והישרה של הערכאה השיפוטית הפדרלית ומתח ביקורת קשה על הנשיא טראמפ על שכינה שופט אשר פסק נגד מדיניות הממשל בכול הקשור למהגרים- "שופט אובמה"."זה חוסר הבנה משווע בכול הקשור לתפקיד הרשות השופטת. אין לנו שופטי אובמה,שופטי טראמפ, שופטי בוש או שופטי קלינטון. מה שיש לנו היא קבוצה בלתי רגילה של שופטים מסורים שעושים הכול שביכולתם לעשות צדק לאלה שפונים אליהם. זאת הרשות העצמאית שעלינו להכיר תודה על קיומה"

ככה מתייחס שופט בית המשפט העליון להתבטאות הנשיא אשר נבער מדעת בכול הקשור להפרדת רשויות בחברה דמוקרטית. אשר לנו, גם אם הקואליציה תוציא את ימיה בעוד שנה, או שאחד השותפים  יעשה מה שהוא יודע לעשות- לשים מקלות בגלגלים לקיצור ימיה, וגם אם לאחר הבחירות נתניהו יזכה בקדנציה נוספת- מומלץ שהוא לא יחזור על שני מנויים אלה .הנזק ששנים אלה גורמים לבסיס השלטוני שלו עצמו,שלא לדבר לדמוקרטיה, מחייב שותפים פוטנציאליים אחרים שיחליפו אותם. לדעתי משרדי המשפטים והחינוך, במציאות שלנו, שקולים כנגד  תחומים פוליטיים וביטחוניים. בלי מערכת חינוך תקינה ומערכת משפט איתנה- הביטחון החשוב ביותר, ביטחון הפנים,ומערכת ערכים של מדינה יהודית דמוקרטית, יתערערו ומשם תיפתח הרעה. ואם אחרי הבחירות הכוחות הפוליטיים הקיימים יחזרו פחות או יותר למצב הקיים,אז המסקנה שלי ,והמשתמע ממנה, היא שראוי שבאופוזיציה יעשו "חושבים" ויפעלו ש"הבתים"-" הבית היהודי " ו"ישראל ביתנו" לא יהיו חלק מהשכונה. חינוך ומשפט הם לבה של חברה. היתר יעשה הזמן.

רשות הדיבור למוטי

הדרך הארוכה של איש ימני  שרוף -מביתו של בגין , ברחוב רוזנבאום בתל אביב אל ספסלי השמאל בפרלמנט בקפה לנצ'נר ברחוב נחמני.

 מתכנן ערים ואדריכל יורם פוגל, חבר ילדות של מוטי לָנצ'נֶר הגדיר את מוטי כהיסטוריה מהלכת. אני אוהב היסטוריה. אפשר לומר מכוּר לה, והיא חלק ממדעי המדינה שאותם למדתי באוניברסיטה העברית במסגרת התואר הראשון. במקביל הגעתי למסקנה שגם בעל פה וגם בכתב הסגנון של הכתיבה ,או ההגשה, delivery , של התוכן הם שהופכים את ההיסטוריה, ובעצם כול תחום, למרתק. כול כתביה של ההיסטוריונית ברברה טוּכמן הם חג לעין. הם כמעט מותחנים. מדובר בכישרון סיפורי. ויש גם בקרבנו היסטוריונים או אנשי מחקר והגות בתחומים אחרים שמצטיינים בתכונה זאת.

עם זאת ישנם אנשים שאינם היסטוריונים ויודעים לספר סיפור טוב. והוא היסטוריה. יורם פוגל הוא אחד מהם והוא מעיד שמוטי לנצ'נר טוב ממנו. מוטי לנצ'נר הוא יליד תל אביבי של ערב מלחמת העצמאות. הוא גדל לסירוגין בשני בתים. בביתו שלו ברחוב בלפור בתל אביב  ובית קפה ומעדנייה "לנצ'נר" של משפחתו,ברחוב שיינקין 22  בתל אביב.

"קפה לנצ'נר"

caffee lanchner - עותק

התייחסות ל"קפה לנצ'נר" מצאתי ב-Y- net  בכול הקשור למחירי קפה וב-7.11.2013  פרסמה מירב קריסטל  כי ברשת המאפים התל-אביבית לנצ'נר, שמפעילה 3 סניפים, מוכרים קפה ב-5 שקלים וקפה + מאפה ב-10 שקלים כבר שבועיים. אירית, מנהלת השיווק, אמרה ל-ynet: "הורדנו את המחיר כדי שהלקוחות שלנו לא יחשבו שעובדים עליהם, שמוכרים להם ביוקר. החלטנו לספוג את ההורדה במחיר, למרות שברור לכולם שקופיקס זה אקט פרסומי, שלאורך זמן אי אפשר לעמוד במחיר הזה. הקפה של קופיקס בסדר גמור, הוא לא מסוריה כמו שרני רהב אמר. זה שטויות, זה מבצע כמו שעושים בסופר מבצע על בשר, רק שאנחנו לא מגבילים בכמויות".

זה מה שיש לכתוב על "קפה לנצ'נר"?

קפה לנצ'נר שעדיין קיים , כמו "קפה כסית" שכבר לא קיים, היה פעם לא רק בית קפה אלא מוסד – מעוז הרוויזיוניסטים בעיר העברית. הוותק שלו ,כבית וועד לאנשי בית"ר ו"חרות" , הוא רב יותר  מ"מצודת זאב" הבית"רית- שנת 1936 ,וככה גם באי בית הקפה. "קפה לנצ'נר היה  אחד מבתי קפה המעטים אז במרכז תל אביב.

מוטי לנצ'נר: "זה היה מקום מפגש מרכזי  של אנשי אצ"ל ולח"י. אבא שלי היה איש אצ"ל, רוויזיוניסט שרוף.מה זה שרוף, עד העצם. רוב הלקוחות היו קבועים והם התחלקו לשני סוגים. לפני הצהרים בית הקפה המה שחקני בית"ר תל אביב ותומכיהם . אבי היה פעם הבעלים של בית"ר תל אביב. אחר הצהרים הייתה בבית הקפה בורסה של אבני חן ושל יודאיקה  . היו שם כשליש מבעלי החנויות בתחומים אלה, והם עסקו בקניות ובמכירות , תוך המולה רבתי,וסגירת עניין בלחיצת יד  . אני מגיל 10 ספגתי את האווירה הפוליטית הימנית. אצל אבא שלי  לא היה צבע אפור. אם אתה מפא"יניק אתה שחור ואם אתה חרותניק אתה לבן. זאת התורה שאני ספגתי. אם יש אנשים טובים הם לא מפא"י, לא יכול להיות מפא"יניק טוב. חד וחלק. על התורה הזאת אני גדלתי. אפשר לומר שמגיל צעיר מאוד הייתי בעל מודעות פוליטית .כל עיתון שיכולתי להניח עליו את היד קראתי וידעתי על את כול ההתרחשויות בארץ ובעולם. "

ואיך הגעת למנחם בגין:" אבא שלי היה קונדיטור, מומחה למאפים, ואני זוכר שמאז גיל חמש נשלחתי פעמיים בשנה, בחגים ,לדירתו של מנחם בגין ברחוב רוזנבאום 1, שם הוא גר בדירה צנועה בקומה הראשונה. הבאתי  למשפחת בגין טורטים מיוחדים מעוצבים ומקושטים שאבא הכין . כשבאתי לשם ,רעייתו של בגין, עליזה, היא שפתחה את הדלת, בחן ובחום, ואז בגין הופיע . הוא תמיד הציע לי  לשבת .מזגו לי גזוז ופטפטנו קצת, התבדחנו ונהניתי מאוד. זאת הייתה מסורת במשך שנים.אבי היה מיודד עם בגין. ובבר מצווה שלי הוא בא ונתן לי מתנה."

בבית הספר היית במיעוט:"בבית הספר, כאשר הזכירו את בן גוריון שלושים ותשעה ראשים הרימו את הראש לראות איך אני מגיב. שמענו על אלטלנה ועוד כול מיני דברים רעים של אצ"ל. במערכת סיני בשנת 1956 ואני בן 11 התבקשנו לחבר  חיבור, ואני מצטיין בכתיבה. בחיבור  מתחתי ביקורת קשה על הנסיגה מסיני. מנהל בית הספר שלנו, דב כיטוב , היה איש קשוח מאוד ופחדנו ממנו פחד מוות . עקב החיבור הוא ביקש שאבוא למשרדו.הייתי דרוך מה הוא רוצה ממני.וככה אמר לי : "קראתי את החיבור שלך על מערכת סיני. על החיבור אתה מקבל עשר, אבל בעניין התוכן, לאמור הנסיגה מסיני, אתה צעיר מדי מכדי להיכנס לעניינים פוליטיים. תשאיר את זה למבוגרים". לא קבלתי את דעתו. אמרתי לו שככה אני וזאת דעתי. הייתי עקשן ועמדתי על דעותיי. בבית הספר  התיכון "גאולה" בתל אביב, למדתי היסטוריה ובספר ההיסטוריה היה כתוב שאצ"ל ולח"י  היו פורעים ופורעי חוק ועוד תארים כאלה. הלכתי למנהל ואמרתי לו שאני לא מוכן ללמוד מהספר הזה, כי הוא משקר .אני מכיר את העובדות, אמרתי, ואני לא מוכן ללמוד  שקרים.לשמחתי מנהל בית הספר היה אדם פתוח, והוא עצמו למד היסטוריה. ואני כתבתי מכתב למשרד החינוך והתלוננתי על כך. כעבור כמה חודשים, הספר הזה לא נלמד יותר בבית הספר.שמחתי מאוד שהעיוות תוקן."

מוטי מפנה את תשומת לבי  שמדובר בעידן שמפאי שלטה ואיתה מפלגות המשאל. כשהוא בא לבית קפה הוא מצא את עצמו כמעט בודד מול דעות אחרות. משוכנע בצדקת דרכו הוא עמד על שלו, כמו בבית הספר .הוא מדגיש שזה בגנים שלו , זה היה באוויר שהוא נשם. בבית, היכן שהוא הסתובב זה היה ז'בוטינסקי.אמו הייתה פעילת התנועה, לאח שלו קראו זאב על שמו של זאב ז'בוטינסקי ומדי שנה נערך מפגש בין כול הזאבים הרוויזיוניסטיים. לאמור גם בחוץ וגם בפנים- הכול ז'בוטינסקי, בית"ר ו"חרות" והוא מצוי בים סוער של השמאל. אני מבקש לציין את החשיבות שגם מוטי וגם אני ייחסנו לאותה אווירה שבה גדל. שכן ממנה נוכל להבין מה קרה במרוצת הזמן ומדוע זה קרה.אבל מוטי הוא גם עורך דין.

עניינים פליליים כולל גופה במערבל בטון.

מלבד פוליטיקה, מוטי התעניין בתחום המשפט. עוד בהיותו צעיר הוא נמנה עם המבקרים הקבועים בבית המשפט כדי  לראות איך משפטים מתנהלים. הוא גם קרא ספרי משפט. לכן טבעי היה שעם סיום שרותו הצבאי הוא יתחיל ללמוד משפטים. הוא התחיל בכך באוניברסיטה העברית  בירושלים וסיים בשלוחה התל אביבית, כי אז עוד לא הייתה אוניברסיטה בתל אביב.מוטקה אמנם עוסק בתחום הפלילי אבל הוא  למד משפט אזרחי ולימים השותף שלו עסק בפלילים וגם הוא עבר לענף זה.

"כאן נכנס אלמנט חדש בלתי צפוי"- מספר מוטקה.: " ראיתי פרסום ששרותי הביטחון מחפשים קציני מילואים  בעלי משפחות. אני, אף שהייתי צעיר הייתי כבר בעל משפחה. מדובר בתקופה שבה שרותי הביטחון עסקו בפעילות נגד תופעות טרור בעולם, כולל חטיפת מטוסים ופעילות אחרת של הפת"ח. חיברתי את תולדות החיים שלי  ושלחתי את הפנייה. כעבור זמן קצר  זומנתי לפגישה ושם  הסבירו לי מדוע הם רוצים משפטנים שיש להם זיקה ביטחונית ובעלי משפחות. בעלי משפחות , הסבירו, הם יותר נייחים והם רואים את המציאות בצורה יסודית יותר, אחראית יותר. לבסוף לאחר הריאיון אמרו לי : אתה מתאים. נדהמתי. ואז שאלו אותי היכן אני רוצה להיות מוצב. ואני הייתי אז רק פעם אחת בחוץ, באירופה וזהו. את אמריקה בכלל לא הכרתי, אבל בא לי להגיד שאני רוצה להיות בלוס אנג'לס, הוליווד והכוכבים. ככה סתם עף לי הרעיון. והנה הפתעה שנייה. אמרו לי: קבלת! סיפרו לי על התנאים כולל משכורת ודירה וכל התנאים הנלווים.

הייתי מוכן לארוז את המטלטלים לקחת את אשתי ואת הילדים הקטנים ולצאת לעיר ההוליוודית.ואז כפי שזה קורה כשמזדמן לך דבר בלתי צפוי. הזדמנתי למשפט אחד שכנראה עניין אותי ושם אני פוגש מכר, עורך דין , והוא אומר לי. 'תראה גמרת משפטים עשית סטאז'. אני מחפש עורך דין ואני מציע לך לעבוד אתי והמשכורת תהיה בסדר'.כששמעתי את התנאים, כלומר גם להיות עורך דין מן השורה וגם לקבל משכורת טובה ולא הסכום העלוב שסטאז'ר קבל אז- עשיתי חושבים . עשיתי פניית פרסה והודעתי שאני  מוותר על התפקיד בלוס אנג'לס.אגב, במחזור שלי שאמור היה לצאת לחו"ל היו כרמי גילון ויעקב פרי שלימים היו ראשי השב"כ. אלה החיים ואתה לעתים לא יודע לאן הם מוליכים אותך."

אחרי כמה שנים  שבהן שימש כעו"ד עצמאי הוא הצטרף לשותפות שבה השותף התמחה בפלילים וגם הוא עבר לתחום הזה. במשפטים הפליליים יש שפע של פשעים מן הגרוטסקיים ועד למחרידים.  הוא צריך היה להגן על לקוח אשר  בגיל שתים עשרה ,שלוש עשרה , הוכיח את יכולתו בביצוע פשעים ועוד איזה פשעים . הייתה לו סבתה שגרה ברחוב מזא"ה בתל אביב  ואותו נער צרף אליו או שני חברים והם פרצו לדידה של הסבתא ובמהלך השוד  היא נרצחה. מכיוון שהיו קטינים אי אפשר היה להאשים אותם ברצח, אלא בהרג והם ישבו בבית הסוהר כמה שנים. כידוע, לרבים מאלה בית הסוהר לא מהווה גורם מרתיע לרוב יושביו. ואכן  הלקוח  שלו שהוא כבר היה גבר צעיר שוב נעצר על שתקף יצאנית בתל ברוך.

"הגורל, ושוב הגורל, הביא לכך שבזה לא הסתיים העניין "- ממשיך מוטי. "לימים אני מקבל פנייה  מחברה לערבול  והולכת בטון שהיו הלקוחות שלנו, ועל מי עלי להגן? לא תאמין- על אותו בחור, (שאת שמו מוטי לא הזכיר,כמובן) .הוא שימש כאיש הבטחה במפעל לערבול בטון ששכן באזור התעשייה  פולג, בנתניה.הוא כבר היה אז בן שלושים . מה שקרה היה שהמערבל הפסיק לפעול ובבדיקה גילו שהאלמנט  שסתם את המערבל היה גופה של אישה צעירה .ועם בכך לא די, בחקירה התברר לחוקרים  שמי שהיה שם שומר בלילה היה לא אחר מאשר  הבחור הזה.גם היא כמסתבר הייתה יצאנית.דרך אגב, מדובר  באדם מאוד אינטליגנטי והיה מאלף לנהל שיחות אתו אבל אינטליגנציה כידוע לנו לא  משפיעה  תמיד לטובה על אונות המוח שלנו.נראה שבאיזה שהוא מקום הוא היה דפוק בראש שלו, איזו אישיות חצויה ומשהו כזה.  הוא הורשע  ברצח. גם לא היה לו ולי מזל עם השופט שהיה נוקשה ולעומתי מאוד, ולא שאני חושב שהוא לא היה אשם. אבל זה היה משפט קשה. הם שיפדו אותו. ולהוסיף פשע על פשע התברר כי בשנתיים שלוש שבהן עבד באזור התעשייתי פולג, שאז זה היה אזור חולות, התגלו גופות של נשים צעירות אבל סיבת הרצח לא התגלתה, ואז קשרו גם הרצח במפעל הערבול לאותו בחור.והוא ישב הרבה שנים בכלא ובכול חג היה מתקשר אליי הביתה מדבר אתי ועם רותי רעיתי, כפי שאמרתי הוא היה מאוד אינטליגנטי אבל בעל אלמנט נפשי מסובך ומורכב מאוד.בעודו בבית הסוהר הוא התחתן והתכתב עם רעייתו אני חושב שהוא השתחרר ואני לא עקבתי אחרו יותר והוא לא היה בקשר." ומכאן משהו על עברו הצבאי.

מוטקה במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים.

במלחמת ששת הימים עשה מוטקה בשרות המילואים הראשון אחרי השחרור מצה"ל . הוא שרת אז בגדוד נ"מ שצוּות לחטיבה 7 של גורודיש. בזירה  הוצבה סוללת תותחים נייחת ויעילה והוא פקד עליה .אבל האתגר הקשה היה במלחמת יום הכיפורים. בחודש אוקטובר 1973 מוטי ורעייתו היו בבלגיה ואחר כך קפצו ללונדון. הם היו אמורים לחזור ביום א', אך הקדימו ליום ששי ערב יום הכיפורים. כאילו הדבר תוכנת. בשבת בבוקר גייסו אותו, והוא אז מפקד סוללה ולאחר התארגנות בבסיס בסירקין חיילי הסוללה נשלחו למחנה קדמי בסיני.

לעניות דעתי מלחמת סיני, בנסיבות שהיא פרצה כשצה"ל והעם לא מוכנים, ובסיום כשצה"ל הגיע עמוק לשטחי מצרים וסוריה, הייתה הניצחון השני בחשיבותו אחרי מלחחת יום העצמאות. אבל הן בשל ריבוי האבדות והן בשל התקדים של מלחמת הימים הקצרה, מלחמת יום הכיפורים השאירה צלקת עמוקה. לכן מי שלחם במלחמת יום הכיפורים, אף שהשתחרר מן הטראומה של אז הוא עדיין חי אותה, כמו מוטי. מה שמוטי זוכר אלה מראות קשים של טנקים נסוגים פגועים ובהם ועליהם  פצועים וחללים, צעקות של אנשי מוצבים לעזרה, קצינים בעמדת פיקוד שאיבדו עשתונות.ובתוך אווירת  הדיכאון,החרדה והייאוש מופיע מפקד האוגדה, אריק שרון. כמו שהוא זוכר את אווירת הנכאים, הוא זוכר את קרן האור. מוטי  נפעם מן המצביא ששידר ביטחון, תושייה ואמונה בניצחון. הוא שמע בשקט את כל הטענות והטרוניות והאווירה נעשתה רגועה ובסופה נערכו  להקמת גשר הגלילים המפורסם.

אך זה היה פסק זמן. הבלגן התחיל  בשלבי הקמת הקשר, וההפגזה המסיבית של המצרים על הכוחות ועל הדחפורים שנעו בשטח "החצר"- ככה נקראה שטח ההערכות. וגם כאן בתופת הזאת של  יריות ,הפגזות והפצצות מן האוויר,שבהם נהרגו שניים מחייליו של מוטי,  הוא נזכר בהשפעה שיש למפקד על הלוחמים.זה היה בהכנות להנחת נתיב יבשתי והמשימה הוטלה על גדוד ציוד מכני של פיקוד דרום בפיקודו של סא"ל טוביה לביא.המפקדים היו מומחים בעבודות עפר, כלים כבדים וציוד הנדסי ואלה תכננו את "הגשר היבשתי" כזה שישמש כביש בטוח וסלול שאינו פגיע לפגזים או לפצצות.מוטי  ופקודיו לוו את הכוח הזה והוא נזכר איך בתוך כול הגיהינום הזה המח"ט שפיקד על הפעולות ועל האנשים- עשה זאת בשקט, בהחלטיות, והמשימות בוצעו בקפדנות.

כמי שהיה במלחמת יום הכיפורים מנהל החדשות של הטלוויזיה הישראלית  ועקב אחר המערכה מן האולפנים ברוממה בירושלים,במרתף של בית סוקולוב בתל אביב, וסייר בגזרות השונות שבהם פעלו צוותי הטלוויזיה ,למדתי להבין את ההשפעה של מפקד שקט שמשרה ביטחון, כאשר הצמרת בראשות  שר הביטחון משה דיין שידרה פאניקה. הגיבורים ששידרו ביטחון היו לעניות דעתי, מלבד אריק שרון- ראש הממשלה גולדה מאיר,רב אלוף(מיל) חיים בר לב, ומי שהיה ראש אמ"ן אלוף אהרון( אר'לה) יריב ששימש כעוזר מיוחד לרמטכ"ל, ואחראי בין השאר  על ההסברה. אחרי מלחמת יום הכיפורים אירע המהפך הפוליטי והליכוד בראשותו של מנחם בגין הקים את הממשלה. וכאן ,דווקא בעידן שבו  ברוב הזמן שלט הליכוד,שמקורו, ב"חרות" ובאצ"ל כור מחצבת ילדותו של מוטי. הדברים אצל מוטי השתבשו.

הליכוד עוזב את מוטי.

בשנת 1981 מוטי  מקבל טלפון מעזר וייצמן שהיה ממנהיגי הליכוד וראש מערכת הבחירות. מוטי לא הכיר את עזר. אבל הוא מציין כי לעזר ישנה התכונה שאם הוא מדבר אתך כמה דקות הוא כבר חבר טוב שלך. וככה באווירה החברית הזאת הוא סיפר שהוא קבל את השם של מוטי  ומבקש ממנו להצטרף לפעילות של הליכוד להיות מועמד  בפריימריס ולהופיע במפגשים. מוטי  הסביר לעזר שהוא אמנם איש פוליטי אבל לא בנוי להיכנס לפוליטיקה.

"בכול הנוגע לעמדתי הפוליטית אחרי מלחמת לבנון, נשארתי חרותניק ולא שיניתי את דעתי"- אומר מוטי ." גם היום לא שיניתי את עמדתי אלא שגנבו לי את המפלגה. ממש ככה.זאת לא המפלגה שלי.וזה לא קרה גם לאחר שבגין התפטר. וכאשר ביבי נבחר לקדנציה הראשונה שלו הייתי חסיד גדול שלו. גם במישור האישי, עקבתי אחריו .היה לי חבר שהאח שלו עודד לבנטר,שהיה בשעתו תחת פיקודי, ואָחיו, הם החברים של ביבי . אחיו של עודד היה עם ביבי ב- MIT( המכון הטכנולוגי היוקרתי ביותר בארה"ב- צ.ג)  כשביבי בא לארץ ולא היה לו מקום, הם העמידו לרשותו משרד בחברה הנקראת "סיסטמטיקס".נתנו לו חדר,אביזרי משרד, אמצעי קשר והכול שנדרש כדי שיוכל לפעול. כי לא היה לו כלום  שום דבר. הוא היה איש משכיל וחכם, וגם היום הוא כזה ואי אפשר לזלזל בו אבל…..אבל ,אחר כך- בקדנציה השנייה והשלישית כול החברים שלי שגדלנו יחד ואלה שהיו קרובים אליו כמו בני בגין , דן מרידור מיקי איתן רובי ריבלין ואחרים עזבו, נעזבו בעצם . כיום זאת לא בית"ר , זה  לא ליכוד.  זאת מפלגה ליברלית עם דאגה למצביעיה  שלה? לכלכלה ולחברה צודקת   ? זאת לא חרות, זה לא ליכוד. כיום זה אספסוף פרוע שלא יודע אפילו לשיר את שיר בית"ר. טרמפיסטים כמו מירי רגב- מה להם ולתנועת חרות ברוח ייסודה?  הכי מרגיז אותי, מקומם אותי שאיש זה  הקיף את עצמו באנשים נחותים שעושים בעבורו את העבודה המלוכלכת. איך אני יכול להיות חלק מחבורה זאת שביבי  מקיף עצמו בהם כמו ביתן, אמסלם, אורן חזן ודומיהם."

ומה בעניין האידיאולוגיה של חרות ההיסטורית, האם היא ישימה– אני תוהה באוזניו של מוטי."דברים משתנים"- עונה לי מוטי  "הרי גם האידאולוגיה השתנתה עם הזמן. הרי לא שרים יותר "שתי גדות לירדן". הנסיבות השתנו גם בגין השתנה והכול נשתנה. אבל ביסוד אני ימני בהשקפת עולמי וימין זה לא רק פוליטי. זה גם חברתי-כלכלי. הנה גם אולמרט, חרותניק ובן של מנהיג חרות, היה ימני ובנסיבות הקיימות הוא השתנה . לדעתי אילו היה ממלא את ארבע שנות הקדנציה שלו היה לנו הסכם עם הפלשתינאים. ואין כאן כול שאלה לגבי הפרדות מן הפלשתינאים – צריך להיפרד מהם למענינו. הנה מנחם בגין. חשבו שהוא לא יוותר על אף שעל  והוא למען השלום וויתר על סיני. אנחנו הרי מכירים את המציאות, אם לא ניפרד מן הפלשתינים"- אומר קובע מוטקה, איזו מדינה זאת תהיה. והוא מוסיף:" כשפגשתי את עודד לבנטר,אותו אדם שהטיב עם ביבי, באיזה מפגש של מילואימניקים ,שאלתי אותו: מה אתה אומר על החבר שלך? והוא אמר לי :'מוטי הגעתי למסקנה אחד והיא שאת ביבי לא מעניין שום דבר. לא מעניינת אותו המפלגה ולא מעניינת אותו המדינה מעניין אותו רק דבר אחד- ביבי. הערתי לו שאם אתה אומר דבר כזה אז כנראה כלו כול הקיצים. הוא מצא לעצמו בן ברית מטומטם הנשיא האמריקאי ואחד מתאים לשני."גם העמדות בבית הקפה לנצ'נר עברו שינוי. בניגוד לעבר אין לו ליוסי  כיום  במי להלחם כולם בפרלמנט בדעות שלו, פחות או יותר .יש קבוצה אחרת שהם שמאלנים יותר מן הקבוצה שלו. כמשפטן זה מקומם את מוטי שמתנהלת מערכה בזויה נגד  בית המשפט העליון.

post lenchner pariament

"הפרלמנט"

אשר למציאות:"אנחנו כאן במדינת תל אביב. לעומת זאת, הפריפריה גדלה על המיתוס שהמפאיניקים תמיד דפקו את החרותניקים וזה נשאר תקוע שם לדורות. זה עבר בגנים. פעם זה  היה נכון- דפקו אותם. אם לא היה לך פנקס אדום לא היית מתקבל לעבודה. אבל היום זה לא פעם כמו לפני יובל שנים. אבל אצלם נשארה התודעה של האנטי של מפא"י, שהיא מזמן לא בשלטון". עם זאת ,בתשובה על שאלה אומר מוטי, כי "חרף האווירה, הדברים לאט, לאט משתנים. בתהליך אטי אמנם, וזאת הודות לכך שרבים מן הפריפריה רוכשים השכלה. "אבל יש עוד נקודה" -מוטי  רואה לנכון להדגיש."לא רק שהימין כיום לא ראוי. כשאתה מסתכל על השמאל ,כיום אין לך איזו דוגמה איזו השראה אשר תקסום להם. אילו שרון אתנו המצב היה אחר לגמרי. הוא היה מנהיג מלידה ויכול היה לסחוב אתו את הציבור. הוא עשה דברים נועזים ויכול היה לעשות גדולים יותר. אבל אם ביבי ייפול, אין בליכוד מישהו שיכול להיכנס לנעליים שלו, כולל כול השמות המוזכרים. הליכוד כיום זה ביבי. אשר לאופוזיציה או שיתאחדו כמו לפיד וגבאי או שמישהו מבחוץ יופיע כמו אשכנזי או גנץ והם יקרצו לבוחר. אני מאמין שברגע שביבי ילך תיווצר דינאמיקה אחרת אשר תשפיע במרחב הציבורי."

בכך לא מסתיים הסיפור, או הסיפורים ,של מוטי, הוא שוחר ספורט שרוף וגם זאת הוא ספג בנעוריו משחקני בית"ר ב "קפה לנצ'נר".אלה כבר סיפורים מסוג אחר שגם הם מצויים במאגר של מוטי.אולי בפעם אחרת.

.