ארכיון קטגוריה: אזרחים וותיקים

גיבורי ה"כתר"

מוקדש לזקני העדה שעמד להם הכוח והנחישות להתגבר על ה"קורונה"  ולזכרם של אלה שלא יכלו.

מזמן הובהר כי הפרוש של "האדם כעץ השדה" אינו מסתיים בסימן קריאה  אלא בסימן שאלה. שכן אין  דמיון ,ברובן המכריע של התכונות, בין האדם לבין העץ.  לעץ יש כמה עונות שחוזרות על עצמן. נביטה,פריחה, קמֵלה, נשירה וחוזר חלילה. בדיוק כעונות השנה. ואני מדי פעם מביא בית משירו של המשורר האנגלי הרומנטיקן, פרסי ביש שלי- אודה לרוח המערבית.

Ode to the West Wind by Percy Bysshe Shelley

The trumpet of a prophecy! O Wind,
If Winter comes, can Spring be far behind?

תרועת הנבואה !הוי הרוח

אם החורף בא,האם האביב  הרחק מאחוריו.

מה שאין כן בעונות של האדם. החורף שלו אינו מבשר את האביב אלא את הקץ.הוא אינו משיר את עליו כמו העץ, אך קמל כמוהו.לזקנה, אם אינה מלווה, בדרך כלל, בפגיעה בכושר הפיזי או הנפשי שלנו, יש בה מן הסתם חכמת חיים. אין בה הדר, גם אם מתקיים בה  הציווי "והדרת פני זקן".

לאה אפרת-פילצר. דיוקן אישה בת יותר ממאה. עפרונות( ע"פ צילום של מיכה רגב) באדיבות הציירת

הקרבנות הראשונים והראשיים ל"קורונה" הזאת  היו נשים וגברים קשישים. אלה  שלא יכלו לפנדמיה זאת ונאספו אל עמם ואלה שהצליחו להיחלץ ממנה במחיר של בידוד כאילו שהם נגועים ולא הסביבה. הבתים "המוגנים" עם כול הנוחיות והשירותים הנגישים שבהם ,הפכו לשמורות שאליהם איש לא בא זולת אנשי רפואה, סעד ושירותים. גם אם זה מה שהתבקש- זאת הייתה המציאות העגומה.  הגברים שבהם ראו את עצמם בבקרים בעת הגילוח והנשים בעת האיפור, מראה לא מלבב במיוחד. אחר כך  ראו  את הדמות הזאת כפי שהיא משתקפת בשותפיהם בבתי האבות והאימהות-רוב הזמן .לא יד החומלת של בת, בן,מכר,ידיד. לא חיבוק, נשיקה של  הנכדים או חיוך של נין. מבתים מוגנים איש לא יצא זולת הסגל הרפואי, הסועד, המשרת. הבדרנים שבאו היו "ליצנים עצובים".

להם כול יום היה יום של פרכוס הדופק ,כמו ה-א.ק.ג. הבוקר עם הזריחה,קצת תקווה לאחר שעברו את הלילה… בחיים. אלא אם השמים קודרים, והערב כשהיום גווע, הבדידות והחלל זועקים. ואז כול אותם פגעים אמתיים ומדומים עולים מן האוב של הנפש ומשתלטים על מעט התקווה. כי דווקא הימים, זמנים שונים להם לאדם בכלל ולאדם זקן בפרט. בבקרים ובצהריי היום יש אור. בערבים ובלילות- החושך משתלט. לא רק בחוץ אלא בפנים.

לאה אפרת-פילצר. זוג קשישים. צבע שמן ( על פי צילום של אמצלם) באדיבות האמנית.

התנחלויות.

כול המועקות הפיזיות והנפשיות שאדם בא בימים  רוצה להתפטר מהם מהר ככול האפשר, יש להן מין תכונה שכזאת שהן דווקא לא רוצות לעזוב .וככול שמתקרב הלילה ככה הן מרגישות בבית. חם ונוח להן. לא מכבר הזכרתי לבתי הקטנה שאלה דומים לאורחים הונגריים. זאת על פי הפתגם שאנגלים הולכים ולא אומרים שלום והונגרים אומרים שלום ולא הולכים.הענף היפה של משפחתי הוא מָג'אָרי.

תחלואיו של קשיש, גם המדומות שבהן, הן מאוד ממשיות.הן רובצות שם.ולכול אלה התווספה הקורונה, שהשם עצמו שבו הכתירו המדענים את הפנדמיה הזאת-כתר-מקומם.

אם יש קורטוב של נחמה הרי היא בכך שגם אני , שלא נמצא ב"בית מוגן",כשאני יורד מביתי לדיזנגוף סנטר  כדי לראות קצת פנים צעירים, לעתים אני חושב כיצד הם ייראו כשיהיו זקנים.גדול הפילוסופים של אתונה ,סוקרטס, אמר:"נהנה אני מאוד לשוחח עם זקנים מופלגים, אותם אנשים שעברו לפנינו את הדרך,שגם נצטרך לעברה,כדי לשמוע מפיהם- מה טיבה של אותה דרך..."

הכתר בידינו.

ה"קורונה" עשתה משהו ביחסי אנוש.

בשעתו בפוסט שהוקדש לנושא האוכלוסייה המבוגרת בישראל שהולכת וגדלה, זאת בשעה שהמשאבים לטיפול באוכלוסייה זאת הולכים וקטנים, התייחסתי בין היתר למה שנקרא "בתים מוגנים". אכסניות שונות לקשיש מפרסמות מודעות שאמורות לקדם משיכת ציבור ל"פנימיות אלה". הנימוק הוא כי האכסניה, בייחוד בתקופת ה,"קורונה" עונה על כול הצרכים. מזון מוכן זמין, טיפול סיעודי אם יש צורך, ניקיון ושירותים אחרים שלא לדבר על טיפול רפואי וגם הופעת אמנים ,סופרים וכיו"ב. יש דבר אחד קרדינאלי שחסר והוא זמינות קרובי משפחה ובייחוד מפגש עם ציבור רחב בראש וראשונה עם אנשים צעירים יותר.

אני בדרך כלל מרגיש די צעיר עד שאני מסתכל במראה,לצורך גילוח ,בין היתר,ואז אני בורח. לאמור שאילו הייתי ב ”בית מוגן" לא זו בלבד שאני רואה את עצמי, אלא רבים שכמותי, לאן שאני פונה ,אלא אם כן אני על משכבי.מסיבה זאת הבעתי את דעתי שמי שמסוגל ויכול לשרת את עצמו ולספק את צרכיו בבית, הבית עדיף. אפשר תמיד לצאת לטייל, לקנות,ללכת למרפאה ומה שישתקף בדרך יהיה המגוון האנושי העשיר ולא רק קשישים, עם כול הכבוד שאנו רוכשים להם,ובצדק.זאת כותב- קשיש  כותב.

ההיבט הפחות חיובי הוא נושא תשומת הלב. אנו ,בדור הזה, לא מצטיינים בה, ובראש וראשונה בכול הקשור בפרט ובייחוד על ידי הממסד והחברה. הוא נדרס. ב"בית המוגן" הוא מקבל את תשומת הלב. אבל אני עדיין מעדיף את החלופה. אז אני מוצא את הדרך לבקש את תשומת הלב, לפעמים על ידי צעקה: אני עדיין כאן!

ה"קורונה" כמובן הגבילה חלופה זאת אבל לא לגמרי. בתקופות של סגר, הרי הסגר הוא של כולם. אבל בתקופת של הגבלות, מי שמסוגל- יכול עדיין להתנועע, ללכת לגינה סמוכה, לחָנוּת או לקניון סמוך, לנסוע באוטובוס וכיוצא באלה דברים אשר אלה לעצמם יש בהם משום חוויה. אפשר גם לבקר במוזיאונים.תלוי באדם אם הוא מבקש להפוך זאת לחוויה ואתגר , כפי שדברים רבים תלויים בפרט.

באחד מימי ששי קבעה אתי נכדתי ענבל ,שגרה עם משפחתה בתל אביב במרחק הליכה של רבע שעה מביתי ,שנפָגֵש במחצית הדרך, בפינת רחובות בוגרשוב ופינסקר כדי ללכת לבית מאפה שלא רק הניחות יוצא לפניו ברחוב, אלא גם הבאגטים וסוגי לחמים אחרים. זה שנים שאני מחפש באגט צרפתי בארץ ולא מוצא. כיודע לכולנו יש באגטים בשפע, אבל כמעט ואין בגטים צרפתיים. פשוט אין. המראה הזהה אינו מעיד על הטיב. הסיבה ,כפי שנאמר לי ,היא בראש וראשונה- המים. באותה מאפיה, לפי נכדתי ,אלה קרובים מאוד לבאגט הצרפתי. נטלתי תרמילי ונפגשנו.

מבוגר תחילה.

ליד בתי המאפה בתל אביב ,בעידן הקורונה, יש תמיד תור בחוץ, ובייחוד ביום ששי- התור הוא ארוך מן הרגיל. ואגב, התל אביבים גם עוטים מסכות וגם שומרים על מרחק. אינך יכול שלא להצטער על כי "שיטת הרמזורים" של פרופסור רוני גמזו לא מומשה בפועל. שכן לפי שיטה זאת התל אביבים יכלו ליהנות מתיאטרון, קונצרטים ובידור בכלל, בשל היות עירם ויישובי הסביבה ירוקים מאוד .והם גם מודעים למצבם של הקשישים. הא-ראייה. אני ונכדתי המלווה נקראנו אחר כבוד להימנע מן התור ולבוא לבית המאפה. תוך חמש דקות היו באמתחתנו בגטים, קרואסונים ולחמים שונים. אני אמנם התכוונתי ללכת לביתי ברגל, מרחק של 1.5 ק"מ מביתי עם קטע של עלייה, אך נכדתי עמדה על כך שאסע עד נקודה מסוימת באוטובוס ומשם יש ירידה לבית. בהגיע האוטובוס, עודנו מהססים, שכן הסתבר כי הקו שביקשנו להשתמש בו לא עובר בבוגרשוב בשל עבודות בכביש. הנהג המתין ובכול זאת עליתי עם תרמילי. באוטובוס עצמו, אף שהיה כיסא פנוי, מרוחק כנדרש, אדם שישב בקרבתו קם ועבר מקום כדי שהמרחב שלי  יהיה גדול יותר. האוטובוס אכן לא המשיך בבוגרשוב אלא סטה ברחוב פינסקר שמאלה ומשם פנה ימינה לרחוב דיזנגוף. הבנתי כי התחנה הבאה שלו תהיה התחנה המקורית בשדרות בן ציון, אבל צלצלתי. מישהי העירה לנהג שאדם מבוגר מבקש לרדת. הנהג עצר בשבילי ואני ירדתי.

הבאגטים.

במעלה רחוב דיזנגוף בואך חיסין, הרחוב שבו אני גר, אני נתקל בזוג צעירים וברגע שהם רואים אותי, הצעירה עצרה אותי בידיה הלכה מאחוריי וסגרה את התרמיל שעל גבי ,כי עוד מעט קט והבאגטים היו נופלים לי מן התרמיל, שכן בשל אורכם אי אפשר היה לסגור את הרוכסן. שבעת רצון שהבאגטים יגיעו אתי לבית היא אותתה לי שזה בסדר.

הנה כי כן באירוע שגרתי אחד של הליכה עם נכדתי לבית מאפה לקניית בגטים חוויתי חוויה אנושית יפה. גם אם יש כאן צרוף מקרים – זה מרגש. נזכרתי במשפט,שאותו כבר הזכרתי בפוסט זה, שסיים את הכתבה שלי מניו יורק על העלטה הגדולה בשנת 1965 כי "הניו יורקים היו זקוקים לחושך כדי לראות אחד את השני". על משקל אמירה זאת ניתן לומר כי האנושות הייתה זקוקה לקורונה כדי להיות אנושיים אחד לרעהו.

הבאגטים לא "צרפתיים" אבל החוויה בקנייתם היה בה משום פיצוי נחמד.

ריפוי בבישול

מומלץ לכול אך בעיקר לאוכלוסיה המבוגרת.

אילו היה לי הכישרון של תומי לפיד המנוח והמיוּמָנוּת של רות סירקיס בתחום הקולינארי, מחברי הספר "פפריקה"- עם סיפורים ומתכונים, הייתי נותן את דעתי לפרסם איזה ספר בתחום זה . במקרה זה  הייתי נעזר בבתי הקטנה ,איה, שהיא  שפית לתפארת, ובת של שפית לתפארת. בהעדר מיומנות זאת אני מסתפק בתוצרת בית ובהמלצה.  הסיבה לבישול עצמי, היא לא רק קולינרית.  הסיבה כפולה או משולשת. תוצרת בית, שמירה על אוכל מזין ונקי מתוספים מלאכותיים , ואחרון ,ואחרון חביב "בריאות בעיסוק".יש דבר כזה במשפחת הריפוי שמוכר  בשם "ריפוי בעיסוק" והוא שלב במסגרת שיקום. במקרה זה מדובר בין היתר בבישול כאמצעי מניעה .

פרופסור יורם יובל הוא מומחה בתחום הנוירוביולוגיה שעוסקת באהבה וברגשות והוא ראש המכון לחקר רגשות בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. הוא גם מככב בסדרה "סודות המוח" בערוץ 8 ב"הוט". בהציגו בצורה מאלפת את התפיסה שלו הוא אינו משאיר שום מקום לספק שעיסוק-פיזי ומוחי- בכול גיל לרבות הגילים הגבוהים מאוד, הם מרשם לתוחלת חיים חיובית ואף יכולים למנוע דמנציה לסוגיה. באור זה אני מתייחס לבישול בבית, אהבת אוכל,אהבת עצמי  ול"ערכי מוסף" שונים.

בפוסט האחרון בנושא הזקנה, הבעתי את דעתי שהמקום הטוב ביותר לאדם להזדקן הוא,אם אפשר, בבית שלו. אבל אז יש חשיבות רבה להעסקה עצמית. יש תחומים רבים ואפשר שאעסוק בהם בעתיד. הפעם  התחום שאני מקדיש לו את הפוסט הוא בישול. אני ממעט לאכול במסעדות אלא אם כן בהזדמנות ,בחברת אורח או  בחברת המשפחה ,ערך מוסף גם משפחתי וגם קולינרי,בהנחה שזאת מסעדה טובה. מאז היותי אלמן, לפני 18 שנה בקרוב, לאחר כחצי יובל שנים עם מעצבת פנים ושפית, שתיהן לתפארת, אני  מבשל  לעצמי. ייאמר כאן מיד שאני לא צמחוני ולא טבעוני ואין לי כול כוונה לעסוק באלה מכול זווית שהיא.

העיסוק בבישול,עד כמה שזה  נשמע  מוזר, כרוך באיבוד קלוריות, דבר בריא לכול הדעות במציאות הקיימת. זה מתחיל בקניית המצרכים בשינועם לבית אם מדובר במספר מצרכים מועט אני עושה זאת בתרמיל גב. השלב  הבא  הוא- אחסונם. אך עיקר התועלת בתחום זה הוא  בהכנת הארוחה עצמה. שטיפה,.קילוף,חיתוך,קיצוץ, ערבוב,בישול, חליטה,תפיחה, טיגון או צלי. כול אלה דורשים תנועה מתמדת גם בידיים וגם ברגליים. ואם האדם מקפיד על אסטטיות תוך כדי ההכנה, אזי תמיד יש ניגוב,יבוש וכיו"ב.  אחר כך, לאחר הארוחה- יש לנקות את הכלים, המדיח מיותר לחלוטין וגם לנקות את הסביבה, בראש וראשונה את שטח המטבח. במקרה שלי זה כולל את הרצפה לא רק בפינת המטבח אלא גם ליד שולחן אוכל. אני שלוך סביבתי בביתי שלי. אבל אני אומר לעצמי. יופי. תתכופף, תנגב- תאבד קלוריות. זה אמור שבעתיים אם אני מצפה לנכדתי הבכורה, ענבל, שהיא ,איך נאמר זאת-חולת ניקיון ,ואם ניתן היה לשים את עצמנו באיזה מתקן בידוד למניעת וירוסים וחיידקים למיניהם היא הייתה מצביעה בעד. ברגע שהיא דורכת על סף הדירה היא שמה לב בכתם קטן ליד שולחן האוכל ופותחת עיניים ואני רץ עם מטלית ומנגב. מסתבר שלא לכתם הזה התכוונה אלא לידו שאיש זולתה, בעיניים בלתי מזוינות ,לא היה שם לב אליו. זאת דרך לאבד קלוריות. ויש עוד דרכים מזדמנות. להתכופף ולאסוף שברי צלחת שהפלת, לנגב מרק שנשפך בדרך אל שולחן האוכל או עש וזבוב שרוצים להשתתף בסעודה ומרדף אחריהם. גם אלה הם מרשם לאיבוד קלוריות.

האוכל.

הרכיבה על אופני הכושר מביאה אותי לעתים לצפות בתכנית בישול, עדיף של אהרוני ובתו ב"בסטה" המעוצבת שלהם שליד השוק. זאת  כדי לשוות מראה אוטנטי. Cut של המצלמה לשוק, שם אהרונית הצעירה עושה קניות של ירקות ותבלינים שמדיפים ריחם  דרך המסך. הכול טרי ובריא, ואיזו מסעדה פתוחה בצד שם ישובים הסועדים שיזכו לתבשילים  הטובים. אלא שאצל אהרוני כמו אצל שפים רבים יש דגש גדול על תיבול ומספר התבלינים והכנתם באמצעות אבזרי בישול, טיגון ואפייה, רק  בעל זיכרון גאוני יכול להכיל זאת  בראשו שלא לדבר על אבזוּר חסר. ולי אין זיכרון גאוני. אז כן, אם בא לי איזה מתכון אני נעזר בגוגל והמבחר הוא גדול. ויש מתכונים פשוטים ונוחים להכנה ויש כאלה שהם אתגר. אני נעזר בשניהם. אבל לא כאן המקום להעמיד את הקוראים דווקא באתגר הזה.

אשר על כן  אביא דוגמה לתבשיל חורפי, קל להכנה, מבית סבתא, שכן אמי הייתה רחוקה מטָבּחוּת מרחק גלקטי,ורעייתי התמחתה במטבח ההונגרי. אני מציע כאן מרק לחורף שמחמם את העצמות וערב לפה ושמו בפולנית "קאפושניאק" מן המילה kapusta שבפולנית היא כרוב. כרוב נמנה עם המאכלים הבסיסיים בפולין,לצד תפוחי האדמה. אך מדובר בכרוב מוחמץ. בשעתו בעידן ילדותי היו אומנם מספר מסוים של שימורים, בעיקר של פירות ובראש וראשונה של ריבות, אבל לא של ירקות. לכן כדי שיהיה כרוב חמוץ זמין- אלמנט חשוב בכול בית פולני ובבית יהודי בפולין- הכינו בקיץ את הכרוב הכבוש.

הכרוב, ליתר דיוק כמה עשרות ראשי כרוב הובאו לג'ילוטינה ידנית ,באירוע שבו השתתפו בעיקר עוזרת הבית והילדים. הקוטר של הכרוב הפולני הגיע ל-8 אינטש, כ-20 ס"מ ומעלה.בהתחלה הייתה הג'ילוטינה והכרוב הושם בגומחה. כנראה בגרסה הקודמת קוצצו גם כמה אצבעות. המקצצה החדשה הייתה באמצעות גלגלת ושלושה להבים בפנים. עוזרת הבית הפעילה את המכשיר ואחיי ואני היינו צופים או עוזרים בהעברת הכרוב הקצוץ לחבית. "הפנינג" בימים אלה. הלוקשים של הכרוב נדחסו לחביות עץ בתוספת מלח, כמה לחמים שחורים להחמצה ושיני שום. לאחר שהדחיסה הסתיימה כוסה הכרוב הקצוץ במכסה עץ פנימי שעליו  הושמו אבנים להגברת הדחיסה והתסיסה. מעל לזה הושם מכסה  לכיסוי כול החבית.  כל אלה הושמו במרתף ,על ידי יוּזֶף החצרן, מרתף אשר במקרה שלנו השתרע כגודל כול הבית, מרתף ענק ,אשר בהפצצות של הנאצים בראשית המלחמה שימש כמקלט. בעתות שלום שטח גדול זה שימש מקום לאכסון שקי תפוחי אדמה,פחם בגושים, פחם גרוס ועצים לחימום , חביות כרוב חמוץ, חמיצת סלק,מכלי חֵמָר עם מלפפונים חמוצים, מיכלי חרסינה עם שומן אווזים,  ומוצרים אחרים שיש לשמרם בקירור לעונת החורף הארוך למדי בחלק זה של העולם.זאת היסטוריה.

לנו יש כאן כרוב חמוץ בפחיות או לעתים מתוך חביות. אז הרי המתכון לקפושניאק.

קפושניאק.

החומרים לשתי מנות : חצי ק"ג תפוחי אדמה חומים כהים קטנים ככול האפשר. הבהירים הם קמחיים ומתפוררים יותר. מיכל כרוב חמוץ, או במעדניות יש גם כרוב חמוץ תוצרת בית. 4 שיני שום, שני גזרים ,כמה ענפי פטרוזיליה,שתי עצמות, או קבנוס- לאלה שאוהבים מרק בשרי- או למעדיפים-חלבי: חצי מיכל קטן של שמנת מתוקה 10% , או 30 גרם חמאה, מלח ופלפל.

הכנה: שוטפים את תפוחי האדמה ומכניסים  לסיר שבו ליטר וחצי ליטר מים. מוסיפים קורט מלח  ומבשלים על אש נמוכה עד שתפוחי האדמה רכים. ניתן לבדוק במזלג. מרוקנים את המים מן הסיר ונותנים לתפוחי האדמה להתקרר. כשהם קרים או אף פושרים לקלף בסכין, במשיכה, רק את הקליפה הדקה. לשים הצדה. אם התפודים גדולים -לחתוך לחצאים או לרבעים. בכול מקרה לא לחתיכות קטנות.

אם המרק הוא חלבי ניתן לשים את הכרוב,את שיני השום,את עלי הפטרוזיליה,הגזר ,מלח ופלפל להוסיף שלוש כוסות מים, להביא לרתיחה, להנמיך את הלהבה ואז להוסיף את תפוחי האדמה. לערבב, להביא לרתיחה,להנמיך את הלהבה ולבשל  כ- 10 דקות. לטעום ואם יש צורך להוסיף מלח ופלפל או מים לפי הטעם. אז ורק אז להוסיף את השמנת לערבב ולכבות את האש. לכסות את הסיר כדי לתת לטעמים השונים והשמנת להפוך כמרקם אחד.

בקפושניאק בשרי ,מבשלים את תפוחי האדמה כמו למרק חלבי. אבל לתוך מרק הכרוב שמים שתי עצמות. אפשר להוסיף כף של אבקת מרק עוף .מבשלים כשלושת רבעי שעה עד שעה עד שהרקמה החיצונית של  העצם רכה .ואז שמים את תפוחי האדמה. לחלופין  אפשר לשים קבנוס קצוץ ולהסתפק בבישול של כרבע שעה. ואז להוסיף את תפוחי האדמה. זאת ארוחה די משביעה.

התוספת בבתים הפולניים, או היהודים הפולניים ,לקפושניאק, כללה שני צנימים מלחם דגנים וכשהם חמים לשפשף עליהם שן שום ולמרוח את הצנים בחמאה. שום הוא לא רק מאכל יהודי אלא גם בריא לכול מיני דברים לרבות ניקוי מערכת העיכול. ביידיש קראו לזה "פייניצלעך" ואין לי מושג מה השורש. אולי כמו ה"צ'ולנט" שהמקור הוא צרפתי, גם של הצנימים מלחם pain בצרפתית.אוכלי בשר השומרים על כשרות מורחים את הצנימים  בשמן זית במקום חמאה, או,המהדרין- בשומן עוף "שמאלץ" . אלה ומרק הכרוב ביחד  הם מעדן חורפי.

זיי געזונד אין שטארק.

 

 

 

OH WHAT A LOVELY NURSING HOME

קופרודוקציה של קשישים וילדים בדרמה טלוויזיונית.

"הבעיה אינה המוות. הבעיה היא עָד למוות"- אומרת דיירת בבית מוגן באחד הפרקים  בסדרה של ערוץ "כאן 11 "- 80 וארבע. או בפיו של ילד בן 4 באותו פרק, כשהוא נשאל אם הוא מוכן להתחלף עם הקשיש. תשובתו היא: לא. מדוע? "כי לו( לזקן)  יש שבעה ימים לחיות ולי יש מאה ימים." דומני שאם נרצה לכָּמֵס את הבעיה מכול זווית, גם במציאות וגם באבחנה ,זאת הבעיה כשמדובר באוכלוסיית קשישים. או כפי שהגדרתי זאת בפוסט אחר "הזקנה כמחלה סופנית"

מה מלמדת אותנו הסדרה 80 וארבע  בערוץ הציבורי "כאן 11 " שהשבוע שודר הפרק האחרון שלה. אקדים ואומר  שכיצירה טלוויזיונית היא טובה מאוד מכול היבט של הפקה. היא לא משדר תעודה. היא  גם לא דוקו -דרמה, שכן בדרמה דוקומנטרית משחזרים בדרמה אלמנטים תיעודיים. ובשום מקום בבית אבות או ב"בתים המוגנים" לא באים לבקר ילדים בני ארבע ביקור מאורגן דרך קבע. הם הובאו לבית המוגן לצורך הדרמה. וכולם ללא יוצא מן הכלל שיחקו אותה- גם הקשישים וגם הילדים. בתאטרון כדי להפיק מחזה כזה ההשקעה היא גדולה לאין ערוך ומספר החזרות הוא גדול כדי להביא את השחקנים למלא את הפונקציה של דיירים בבית מוגן. זה אמור לגבי ילדים, אף שאלה שחקנים מטבעם. ואגב המונח העברי "מוגן" מזוהה בעיקר במיני חי וצומח שהם בסכנת הכחדה.

מסיבה זאת אני אוהב , במקרה זה ,את השם באנגלית של בתי אבות- nursing home מן המילה.nursing משמעו טיפול .לכן גן ילדים נקרא nursery . כאן קיבלנו את המשמעות הכפולה של הסדרה,ופרק ג' אף נקרא "יָלדוּת" , לאמור המגע עם הילדים הקטנים אמור להזכיר להם לקשישים  את הילדות שלהם. אלא שכאן אני נתקלים במעין פיצול אישיות. פועה, אישה נאה,לבושה בטעם, להערכתי בשנות השמונים לחייה אומרת בגילוי לב:" אני לא ידעתי מה זה חום,חיבוק או נשיקה. לא היה דבר כזה אצלנו במשפחה בפולין". מסיבה זאת  היא לא ידעה גם להקנות לזולת ,כולל לבתה שלה,את החיבה. בסוף,להערכתי, מתוך תבונה של ציפייה מצד המפיקים, ופועה היא אישה נבונה , היא מצטרפת לאחרות ולאחרים כדי לומר כמה המפגש הזה שינה את התכונה שלה בהקשר זה. לדעתי פועה לא לוהקה על ידי המפיקים ולא מלאה אחר תסריט. היא שיחקה כפי שמצופה ממנה בדרמה.

אולי אשמע ציניקן אבל אני לא מאמין שהימצאוּת בחברת ילדים מספר פעמים מביאה את האדם, הגבר או האישה, לשנות טבעם. אני כן מאמין שיש אנשים מבוגרים שנעשים עם הזמן סובלניים ואמפתיים יותר. כמוני למשל. אבל זה לא קשור כהוא זה למפגש עם ילדים. לי היו מפגשים עם ילדיי ועם נכדיי, ועכשיו עם נינותיי ,מאז גיל  28 כשנהייתי אבא. אז לא הצטיינתי בסובלנות. כיום אני הרבה יותר סובלני. אבל לא יותר סבלני. יש הרבה  קשישים שגם הגיל וגם הנסיבות הפכו אותם לרגזנים ונרגנים יותר. עליהם מפגש עם ילדים וודאי לא משפיע .גם הילדים לא יזכרו את החוויה שלהם בגיל ההתבגרות כדי שחוויה זאת בילדותם תשנה את היחס לקשישים. כשהם מתבגרים הם בקושי זוכרים מה עשו למענם ההורים כדי שהם עצמם יגמלו להם בערוב ימיהם של אלה. פעם זה לא היה ככה. הייתה משפחה. היה שבט. כיום זה השתנה. הדור השני והשלישי עסוק עם עצמו….לגמרי.

זה ועוד. אני מסופק אם הסדרה גורמת לציבור הרחב או לממסד להכיר בבעיה ששמו הזקן בימינו ובמקומותינו, אלא אם הזקן הוא קרוב משפחתו. אם הוא כזה  אז לא צריך שום תזכורת. המטלה על כתפו רובצת .עם זאת הסדרה  הטובה הזאת, כפי שציינתי, ראויה גם ראויה לציון לשבח כהפקה מקצועית מה גם שהיא זאת שגרמה לי לכתוב עוד פוסט על הזקנה בישראל.

הבדידות.

לפני שאני עוסק באוכלוסיית הקשישים בכלל אתייחס לרגע לאותה סדרה של " 80 וארבע" ורק מן ההיבט של "בית מוגן", שהוא בעצם בית אבות עם תנאים משופרים עד משופרים מאוד תלוי כמה כסף משלמים בעד "ההגנה" הזאת. לפני כמה שנים ביקרתי אצל ידידים שחיו במה שנקרא "בית בכפר", לאמור בית אבות ליתר דיוק "בתי אבות" בנוף כפרי. אכן כשנכנסתי ברכב לכפר כזה  בשרון צדו עיני שתי תופעות. אחת טיב הדיור. זאת הייתה מעין שכונה כפרית מתוכננת עד לפרט האחרון כולל כיכר ,חניה ציבורית, צמחיה עשירה בכול מקום ובתים קטנים יפים .ציורי פסטורלי. התופעה השנייה הייתה של "כפר רפאים". נפש חיה לא נראתה ברחובות הכפר. בדידות של גמלאים ששפר גורלם הכלכלי. אני מתאר לעצמי שבמתחם כזה ישנה פעילות חברתית, תרבותית מאורגנת כמו חוגים או הכרות אינטימית בין אישה וגבר וכיו"ב .אבל זה עולם מבודד. שמורה. הקשיש גם אם הוא נפגש עם שכניו לבתים הסמוכים רואה בזולת את מה שמשתקף במראה שלו כול אימת שהוא מסתכל בה. זקנה. מבחינה זאת עדיפה בעיני החלופה של הימצאות "בתים מוגנים" בתוך הערים כדי שמי ששוכן בהם ,אם הוא מסוגל ,יוכל להתערות באוכלוסיה הכללית ובחייה, כולל ילדים ללא צורך להביא אותם אליהם למטרת תכנית טלוויזיה. לפני שבועיים ביקרתי ידיד במעון כזה שמצוי בעיר עצמה לא רחוק מן המרכז. ושמתי לב שדיירים,כולל כאלה על כיסא גלגלים, יצאו ונכנסו.

אשר לכלל ציבור הקשישים , כול זקן שלישי בישראל מדווח על תחושת בדידות – והמספרים עולים ככל שהגיל עולה. עוד עולה מנתונים שפרסמו לפני שנה של  מכון מאיירס ג'וינט ברוקדייל- לשנת  2017 כי קצב הגידול של בני 65 ומעלה כפול מזה של האוכלוסייה הכללית. בעשורים הקרובים יהיה גידול משמעותי בקצב ההזדקנות של האוכלוסייה הערבית בישראל.  ב-62 השנים האחרונות גדלה קבוצת הזקנים בישראל (בני 65 פלוס) פי 11, בעוד שאר האוכלוסייה גדלה פי כמעט 5 בלבד – פער של יותר מפי שניים. כיום חלקם של בני 65 פלוס באוכלוסייה הוא 11.3% (והוא צפוי להיות 14% ב-2035, לפי תחזיות למ"ס. והתופעה  החמורה מכול היא שכחמישית מכלל המשפחות שבראשן עומדים בני 65 פלוס הן משפחות עניות. קשישים גם חווים תחושות בדידות בשיעורים גבוהים, והוא עולה עם הגיל. 13% מבני ה-65 פלוס דיווחו שהם מרגישים בדידות לעתים קרובות, שיעור שיותר ממוכפל (29%) בקרב בני 65-74. השיעור מגיע ל-42% בקרב בני 75 פלוס. רק 6% מבני ה-20 פלוס חשים בדידות לעתים קרובות.

עוני.

לא פחות מ-30% מכלל האזרחים הוותיקים בישראל רשומים בשירותי הרווחה (בהם כמעט מחצית מבני ה-75 ומעלה) בשל הידרדרות מובנית של המצב הכלכלי והבריאותי עם השנים בישראל. זלזול הממשלה בהשלכות התופעה מביא לכך שהזקנים יותר נופלים לנטל על ילדיהם, מבוגרים בעצמם. אחוז בני ה-65 ומעלה המטפלים בהוריהם עומד על 13% שממש מטפלים בהורים, 17% התומכים בהם כלכלית ו-37% שעוזרים להם בסידורי היום יום. המגמה שמראה הדוח מטרידה מאד ומהווה לדעת מומחים את "הכתובת שעל הקיר המתריעה באדום מהבהב מפני המשבר החברתי הגדול ביותר שיפקוד את ישראל בעשורים הקרובים"  .כל זאת בעיקר משום שתוחלת החיים בישראל ממשיכה לעלות בהתמדה, אבל לא איכות החיים שאמורה להילוות לה. תוחלת החיים הממוצעת של נשים בישראל עומדה בשנת 2018  על 84.2 שנים וזו של הגברים –80.7.ישראל נמנית עם המדינות בראש הפירמידה של תוחלת החיים. אבל היא די למטה בכול הקשור לתועלת החיים. ואם הדברים אמורים לגבי אותה אוכלוסיית קשישים שמצויה ב"בתים מוגנים", היא תקפה פי כמה וכמה לגבי אלה ששרויים בבתי אבות רגילים או בכלל לא. התרחיש אינו מעודד מבחינה זאת. אין גם סדרת טלוויזיה על ציבור זה. שכן ככול שמדינה מתקדמת יותר כלכלית,שיעור הילודה יורד ושיעור הזקנה עולה. אוכלוסיית הקשישים תהיה גורם קריטי מן הדרגה העליונה לכול החברה האנושית.

התערות בסביבה.

בתים  מוגנים, או כול שם שהם נושאים הם פתרון לאנשים מבוגרים שמכירים את התנאים  ומעוניינים לחיות לפיהם. יחד עם זאת לעניות דעתי  הדבר הטוב ביותר הן לקשיש, הן למשפחתו והן לחברה כולה, היא שהוא  לא יהיה מנותק מן החברה. מה שחל על ילדים חריגים, חל על אוכלוסיה זקנה אם היא בעלת כושר הנעה בכוחות עצמה או בעזרת כלים כמו כיסא גלגלים או קלנוע. זה  יוסיף לא רק לבריאותו הנפשית  של הקשיש אלא גם הפיזית. לא זו בלבד אלא ימנע הקמת ערים או כפרים מוגנים. כמו טרמינאלים גדולים לבתי העלמין. המילה טרמינאל, שמוכרת כמסוף או שדה תעופה, היא למעשה "תחנה סופית", כפי שנקראת באיטלקית התחנה הסופית: stazione termini . לכן על המדינה להיערך למצב שבו הקשיש יוכל להיות בביתו שלו, גם אם הוא מוגבל וזקוק לכיסא גלגלים או לעוזר סיעודי. מה שמתבקש הוא  חיזוק מעגל התמיכה הסוציאלית לרבות שרותי הבריאות .בראש וראשונה ריבוי המרפאות המקומיות והנגישות אליהן, פיתוח מחלקות גריאטריות בהן, ושרותי הסעד והעזרה. ככול שאלה יתוגברו כן הצורך באשפוז ילך ויקטן,וזה עשוי לאזן  את ההוצאה ואפשר שלטווח ארוך זה יחסוך כספי ציבור. אלה אמצעים מונעים והדבר הבריא ביותר כיודע היא רפואה מונעת. ובהקשר זה יש לאפשר העסקת עובדים עד גיל 70 אם רצונם בכך ואם הם יכולים להוסיף למקום העבודה מניסיונם. זה יעשה טוב לפרט ולחברה.

אשר לכוח האדם, תחום השירותים כולם תופס תאוצה בכול המדינות המפותחות. ועם האוטונומיקה והרובוטיקה אשר תביא לנשירת כוח אדם מתחומי ייצור שונים, אלה ינותבו לתחומי הסיוע בשרותי חברה,רפואה והאוכלוסייה הקשישה. הרי זה מה שקרה בתחום הפנאי. אם המדינה והחברה לא ייערכו למערכה זאת בהקדם -הדורות הבאים יעמדו בפני מציאות בלתי אפשרית בכול התחומים,ללא יוצא מן הכלל. הבעיות בחי והצומח שתהיינה דומיננטיות – יהיו האקלים והאוכלוסייה המזדקנת..

ה-מחלה הסופנית-זיקנה

על " עלובי החיים של המאה ה- 21 "

לכתוב פוסט מדי שבוע, ועוד מעט אגיע למספר 800 ,זה לא פשוט. הנושא שבו אכתוב את הפוסט מעסיק אותי. באחד הלילות, והשעה היא  1:30 בערך ,נזכרתי במאמר שקראתי לפני כמה ימים בעיתון "הארץ" בעמוד "דעות". המאמר תיאר את ה- via dolorosa -נתיב הייסורים, של אדם זקן וחשבתי שראוי להתייחס  אליו, במחשבה או בכתיבה. לא זכרתי את שמו ומכיוון שהוא פורסם לפני מספר ימים הייתי משוכנע שמקומו בפח הניירות של הבית ,לשם השלכתי אותו ,וגם משם הוא כנראה  פונה. אני קם מן המיטה וניגש לערמות העיתונים שאותם אני שומר למשך יומיים שלושה ואני לא מוצא אותו. תוך כדי טלטול הערמה נשר ממנה דף, וזה היה הדף, תלוש, שבו היה המאמר, שראיתי לנכון לתלוש אותו ולשים אותו הצדה כי הוא משך את תשומת לבי. מזל של בלוגר.

כותב המאמר הוא תושב ראשון לציון, מהנדס גמלאי בשם אנטולי קוזצ'ין. כותרת המאמר. היא "עלובי החיים של המאה ה-21 " . כותרת  מבריקה ומשקפת את המציאות. התוכן, הסגנון, והאופן מלמדים משהו על מציאות "הוּגויאנית" של ימינו, בלי איזה ז'אן ואל ז'אן, וודאי שלא מחזמר .כאשר קראתי אותו לראשונה החלטתי מן הסתם  לשוב אליו ולקרוא אותו שנית.

כעיתונאי, אתייחס ראשית לכתיבה, כלומר לסגנון, לשפה וכיוצא באלה דברים שכול עיתונאי מצווה בהם. בעמוד "דעות" של העיתון מתפרסמים מאמרים, שמחבריהם מצטיינים ברהיטות הכתיבה, וגם אז זקוקים לעורך מסיבה זאת או אחרת. ואם הנושא מעניין אך הסגנון ראוי לשיפור, העורך עושה את המלאכה.

המאמר הזה היה יוצא דופן מכול הבחינות. זה היה מונולוג של אדם קשיש שבור ברוחו ובגופו  שנתן ביטוי מקורי לאנטומיה של כול רמ"ח ושס"א אלמנטים של הזיקנה .האיש אמר את הדברים בפשטותם ובהווייתם הנוראים, ומן האמירה שלו בקולו הנחנק ובגבו השפוף, העביר אותם לכתובים ומשם לעורך עמוד "דעות" .העורך, מצדו, ניגש אליהם, להערכתי, בדחילו ורחימו והיה מינימאליסט בעריכה והוא הצליח -אצלי, ואני משוכנע שאצל רבים אחרים ,לשקף במידה רבה את מהות הזקנה,וכול הכרוך בה.

אפשר לומר שזאת מעין גרסה מותאמת של הסרט  "זמנים מודרניים" עם צ'רלי צ'פלין, אך לא במפעל תעשייתי שבו עוברים מוצרים בשרשרת הייצור, אלא במערכת הבריאות שבה משונעים אנשים- חולים וקרובי משפחה. הכול:תורים ,טיפולים, ניתוחים, נבירות גופניות נעשה במעין מערכת פנאומטית  שמופעלת על ידי אנשים מקצועיים ובמקרים רבים תוך העדר אמפתיה אנושית. יש רופאים, אחיות,פקידי קבלה בעלי רגישות. אבל דומני שהם החריגים. בתי החולים שלנו מסתבר מטפלים במחלות, ובחקר שלהן הרבה יותר מאשר בתשומת לב לחולים ולמלוויהם .אני נתקלתי בתופעה זאת בנסיבות אחרות. אזכיר רק תחנה אחת בנתיב הייסורים כאשר הבאנו לבית חולים ידוע מאוד  חולָה בסרטן הריאה כי איבדה נשימה. הדמות שאותה פגשנו במיון הודיעה שאין מיטות פנויות ושמא נארגן חמצן בבית. היא כמובן אושפזה בסוף אבל ההתחלה הנוראה הזאת חרותה בזיכרוני. לעתים התגובה היא אלימה כפי שאנו שומעים או רואים מדי פעם. זאת ה-בעיה שמלווה את הזקנה גם כשאין מחלה בצדה . התחושה של בדידות, של חוסר אונים והעדר תשומת לב. אותה חגורה אנושית של השבט,של החברה ,שהקלה על הפרט בכלל ועל הקשיש בפרט, אינה קיימת עוד. יש , כאמור, יוצאים מן הכלל. אבל הם לא הרוב. הזקן הוא מחוץ למעגל. "אל תשליכני לעת זקנה"- זאת אמירה ריקה כיום.

המאמר  מצוי בארכיון הרגיל והדיגיטלי של "הארץ" ( הוא מסומן ,למעלה, באדום)ואני אביא רק  קטעים ממנו שאינני בטוח אם הם משקפים נאמנה את כול הכתוב. מן הסתם- לא. "פתאום פיצוץ. אני בהתחלה לא הבנתי מה מתרחש. פתאום אחיות תפסו את המיטה של לנה(רעייתו-צ.ג) והתחילו לרוץ בפרוזדור. תחבו לי ביד שקית של אינפוזיה ואני נאלץ לרוץ עם כולם. לאן-אין לי מושג"……."אני יודע שלאחר דקות של עומס יגיעו(במחלקת סיעוד- צ.ג)   גם להלנה,יאכילו אותה והיא לא תהיה רעבה .אף שעה. אבל התמונה שלה  עם טיפת ריר על הסנטר לא עוזבת אותי. היא טבועה בזיכרוני כמו סֶמֶל. לו הייתי צייר- זאת התמונה שהייתי רוצה להעביר לאנושות. סמל הזקנה .לא פחות"……"אני שואל אותה איפה כואב ולעתים רחוקות בשניות האחרונות של שפיות,שומע תשובה- הכול, ואין להושיע….:" היום קברתי אותה. בבית ריק. גם בנפש….."בהליכה ביחד עם בני,אשר מחזיק אותי, פתאום אני רואה את הספסל איפה שכול כך הרבה פעמים נחנו יחד בזמן האחרון. וכעת לבד. לנה איננה…."למה, אלוהים למה? והתשובה היא כמו האקורד בסימפוניה החמישית של בטהובן= אקורד של סיום"

אתמול במדור "מכתבים למערכת" של עיתון "הארץ" התפרסמה תגובה אחת לאותו מאמר. היא של רפאל לוויט עו"ד מגבעתיים. היא קצרה מאוד אבל בכול זאת האיש קרא "בריגוש ובאמפתיה את מאמרו של אנטולי קוזצ'ין  שיצאו מלב אוהב,דואב ואחוז געגועים.."

אנטולי קזצ'ין לא רק תאר את הזקנה, הוא , בכול זאת, צייר אותה בצבעי  שמן עזים. הוא הפשיט אותה  ,כדוגמנית, ואילץ אותנו הקוראים לראות שזקנה אינה "גיל הזהב", לא "גיל פז", לא "משען" ולא רשת של  פאלאס-עזריאלי. וגם שָם הזקנה "חוגגת" בדרכה שלה, אלא  ששם זה "מוגן". ואותו שבט שהמייחד אותו היא  זקנה, ילווה את המין האנושי במספרים הולכים  וגדלים. רבים ינועו או יידחפו בכיסאות גלגלים. איש אינו מוכן להסתכל  במראה הפנימית של עצמו כיצד הוא ייראה בעיניו של איזה אנטולי קזצ'ין בעוד שניים שלושה  דורות.

בתי אמרה לי ."לגמרי במקרה שמתי לב למאמר הזה וקראתי אותו. כמעט פרצתי בבכי. פסה החמלה"