Category Archives: אזרחים וותיקים

ה-מחלה הסופנית-זיקנה

על " עלובי החיים של המאה ה- 21 "

לכתוב פוסט מדי שבוע, ועוד מעט אגיע למספר 800 ,זה לא פשוט. הנושא שבו אכתוב את הפוסט מעסיק אותי. באחד הלילות, והשעה היא  1:30 בערך ,נזכרתי במאמר שקראתי לפני כמה ימים בעיתון "הארץ" בעמוד "דעות". המאמר תיאר את ה- via dolorosa -נתיב הייסורים, של אדם זקן וחשבתי שראוי להתייחס  אליו, במחשבה או בכתיבה. לא זכרתי את שמו ומכיוון שהוא פורסם לפני מספר ימים הייתי משוכנע שמקומו בפח הניירות של הבית ,לשם השלכתי אותו ,וגם משם הוא כנראה  פונה. אני קם מן המיטה וניגש לערמות העיתונים שאותם אני שומר למשך יומיים שלושה ואני לא מוצא אותו. תוך כדי טלטול הערמה נשר ממנה דף, וזה היה הדף, תלוש, שבו היה המאמר, שראיתי לנכון לתלוש אותו ולשים אותו הצדה כי הוא משך את תשומת לבי. מזל של בלוגר.

כותב המאמר הוא תושב ראשון לציון, מהנדס גמלאי בשם אנטולי קוזצ'ין. כותרת המאמר. היא "עלובי החיים של המאה ה-21 " . כותרת  מבריקה ומשקפת את המציאות. התוכן, הסגנון, והאופן מלמדים משהו על מציאות "הוּגויאנית" של ימינו, בלי איזה ז'אן ואל ז'אן, וודאי שלא מחזמר .כאשר קראתי אותו לראשונה החלטתי מן הסתם  לשוב אליו ולקרוא אותו שנית.

כעיתונאי, אתייחס ראשית לכתיבה, כלומר לסגנון, לשפה וכיוצא באלה דברים שכול עיתונאי מצווה בהם. בעמוד "דעות" של העיתון מתפרסמים מאמרים, שמחבריהם מצטיינים ברהיטות הכתיבה, וגם אז זקוקים לעורך מסיבה זאת או אחרת. ואם הנושא מעניין אך הסגנון ראוי לשיפור, העורך עושה את המלאכה.

המאמר הזה היה יוצא דופן מכול הבחינות. זה היה מונולוג של אדם קשיש שבור ברוחו ובגופו  שנתן ביטוי מקורי לאנטומיה של כול רמ"ח ושס"א אלמנטים של הזיקנה .האיש אמר את הדברים בפשטותם ובהווייתם הנוראים, ומן האמירה שלו בקולו הנחנק ובגבו השפוף, העביר אותם לכתובים ומשם לעורך עמוד "דעות" .העורך, מצדו, ניגש אליהם, להערכתי, בדחילו ורחימו והיה מינימאליסט בעריכה והוא הצליח -אצלי, ואני משוכנע שאצל רבים אחרים ,לשקף במידה רבה את מהות הזקנה,וכול הכרוך בה.

אפשר לומר שזאת מעין גרסה מותאמת של הסרט  "זמנים מודרניים" עם צ'רלי צ'פלין, אך לא במפעל תעשייתי שבו עוברים מוצרים בשרשרת הייצור, אלא במערכת הבריאות שבה משונעים אנשים- חולים וקרובי משפחה. הכול:תורים ,טיפולים, ניתוחים, נבירות גופניות נעשה במעין מערכת פנאומטית  שמופעלת על ידי אנשים מקצועיים ובמקרים רבים תוך העדר אמפתיה אנושית. יש רופאים, אחיות,פקידי קבלה בעלי רגישות. אבל דומני שהם החריגים. בתי החולים שלנו מסתבר מטפלים במחלות, ובחקר שלהן הרבה יותר מאשר בתשומת לב לחולים ולמלוויהם .אני נתקלתי בתופעה זאת בנסיבות אחרות. אזכיר רק תחנה אחת בנתיב הייסורים כאשר הבאנו לבית חולים ידוע מאוד  חולָה בסרטן הריאה כי איבדה נשימה. הדמות שאותה פגשנו במיון הודיעה שאין מיטות פנויות ושמא נארגן חמצן בבית. היא כמובן אושפזה בסוף אבל ההתחלה הנוראה הזאת חרותה בזיכרוני. לעתים התגובה היא אלימה כפי שאנו שומעים או רואים מדי פעם. זאת ה-בעיה שמלווה את הזקנה גם כשאין מחלה בצדה . התחושה של בדידות, של חוסר אונים והעדר תשומת לב. אותה חגורה אנושית של השבט,של החברה ,שהקלה על הפרט בכלל ועל הקשיש בפרט, אינה קיימת עוד. יש , כאמור, יוצאים מן הכלל. אבל הם לא הרוב. הזקן הוא מחוץ למעגל. "אל תשליכני לעת זקנה"- זאת אמירה ריקה כיום.

המאמר  מצוי בארכיון הרגיל והדיגיטלי של "הארץ" ( הוא מסומן ,למעלה, באדום)ואני אביא רק  קטעים ממנו שאינני בטוח אם הם משקפים נאמנה את כול הכתוב. מן הסתם- לא. "פתאום פיצוץ. אני בהתחלה לא הבנתי מה מתרחש. פתאום אחיות תפסו את המיטה של לנה(רעייתו-צ.ג) והתחילו לרוץ בפרוזדור. תחבו לי ביד שקית של אינפוזיה ואני נאלץ לרוץ עם כולם. לאן-אין לי מושג"……."אני יודע שלאחר דקות של עומס יגיעו(במחלקת סיעוד- צ.ג)   גם להלנה,יאכילו אותה והיא לא תהיה רעבה .אף שעה. אבל התמונה שלה  עם טיפת ריר על הסנטר לא עוזבת אותי. היא טבועה בזיכרוני כמו סֶמֶל. לו הייתי צייר- זאת התמונה שהייתי רוצה להעביר לאנושות. סמל הזקנה .לא פחות"……"אני שואל אותה איפה כואב ולעתים רחוקות בשניות האחרונות של שפיות,שומע תשובה- הכול, ואין להושיע….:" היום קברתי אותה. בבית ריק. גם בנפש….."בהליכה ביחד עם בני,אשר מחזיק אותי, פתאום אני רואה את הספסל איפה שכול כך הרבה פעמים נחנו יחד בזמן האחרון. וכעת לבד. לנה איננה…."למה, אלוהים למה? והתשובה היא כמו האקורד בסימפוניה החמישית של בטהובן= אקורד של סיום"

אתמול במדור "מכתבים למערכת" של עיתון "הארץ" התפרסמה תגובה אחת לאותו מאמר. היא של רפאל לוויט עו"ד מגבעתיים. היא קצרה מאוד אבל בכול זאת האיש קרא "בריגוש ובאמפתיה את מאמרו של אנטולי קוזצ'ין  שיצאו מלב אוהב,דואב ואחוז געגועים.."

אנטולי קזצ'ין לא רק תאר את הזקנה, הוא , בכול זאת, צייר אותה בצבעי  שמן עזים. הוא הפשיט אותה  ,כדוגמנית, ואילץ אותנו הקוראים לראות שזקנה אינה "גיל הזהב", לא "גיל פז", לא "משען" ולא רשת של  פאלאס-עזריאלי. וגם שָם הזקנה "חוגגת" בדרכה שלה, אלא  ששם זה "מוגן". ואותו שבט שהמייחד אותו היא  זקנה, ילווה את המין האנושי במספרים הולכים  וגדלים. רבים ינועו או יידחפו בכיסאות גלגלים. איש אינו מוכן להסתכל  במראה הפנימית של עצמו כיצד הוא ייראה בעיניו של איזה אנטולי קזצ'ין בעוד שניים שלושה  דורות.

בתי אמרה לי ."לגמרי במקרה שמתי לב למאמר הזה וקראתי אותו. כמעט פרצתי בבכי. פסה החמלה"

רעות- אילו רבים היו כמוה.

חברה מתוקנת היא חברה שיש בה אנשים שמשמשים דוגמה ומופת, וככול שאלה רבים יותר החברה בריאה יותר.לצערי ההנהגה שלנו לא משמשת לנו מופת ומקור השראה .ובכול זאת יש בקרבנו יחידים, מהם שזוכים לפרסום ומהם שלא, שיכולים להיכלל בקטגוריה של אות ומופת בחשיפתם, לא זו בלבד שאנו מכירים אותם ומוקירים את מעשיהם, אלא אפשר שבקרב הדור הצעיר שלנו יימצאו אנשים שירצו ללכת בעקבותיהם.הדור הצעיר שלנו הוא נפלא. חסרה לו הנהגה טובה והשראה.תנו לו את השניים והוא, לא רק שלא ייפול מדורות העבר, אלא יעלה עליהם.

אני רואה לנכון לציין את הרצוי, שכן המצוי הוא מצער ומראה על איזו ריקנות חברתית. ואני מצביע  דווקא על דורות ההמשך של שרידי השואה. למעט בודדים,הדור השני והשלישי, שאם אני לא טועה נמנים עם כמיליון מאזרחי ישראל כיום,רואה עצמו פטור מלעסוק בנושא על שני היבטיו:

השואה והתקומה. הוא לא נוטל חלק פעיל בתיעוד השואה ולקחיה, כאן ועכשיו. כלומר אלה לקחים עלינו להפיק כאן בישראל מן השואה והרקע שלה באירופה ולא רק להטיף אותם לאחרים . הוא גם לא פעיל בנושא התקומה- לאמור התרומה האדירה של ניצולי השואה למדינה שבה נולדו לאותם הורים ניצולים וכל מה שהשיגו, והם השיגו הרבה, במדינת ישראל.לעומת זאת יש אחרים שכן מגלים עניין רב בנושאים אלה. חתני יורם פוגל, יליד הארץ ובן לאב שעלה לארץ אחרי מלחמת העולם הראשונה ואֵם, בת לדור  המייסדים של היישוב, יש לו זיקה עמוקה לנושא.עד כדי כך שהוא לא מפסיד אף אזכרה לנספים של עיר הולדתי זדונסקה וולה, אזכרה שנערכת מדי שנה בבית העלמין טרומפלדור בתל אביב  ליד מצבת שיש שחורה שהוצבה זמן קצר לאחר המלחמה.

196840_10150145761022965_8031267_nzd wola 70 anandarta

רעות, ספר ובו יומן אירועים, האנדרטה בטרומפלדור( מתוך אתר זדונסקנ וולה)

שרידי הקהילה

הקהילה היהודית של העיר זדונסקה -וולה במרכז פולין מנתה קרוב לתריסר אלף יהודים כמעט מחצית מן האוכלוסייה כולה .אחרי המלחמה נותרו מהם כמה מאות. ובכול זאת בארגון יוצאי זדונסקה וולה חברים כ-250 אנשים,רובם מקרב דורות ההמשך.האזכרה  לפני שבועיים  נערכה בשעה ארבע ושלושים אחר הצהרים בחום של קרוב ל-35 מעלות ולחות מרבית של תל אביב ואליה התייצבו 49      אנשים,מכול הגילים, ביניהם נשים עם הליכונים. בעבר באו גם עם כיסאות גלגלים.אין זה דבר של מה בכך שקהילה כה קטנה תצליח לאגד בתוכה מספר גדול יחסי של אנשים ועשרות מהם יבואו מכול חלקי הארץ כדי להשתתף באזכרה שנתית במזג אוויר מעיק.

אבל הנוכחות באזכרה היא רק חלק קטן מן הפעילות של גוף זה. מדובר בפעילות שכוללת: אחריות ניהולית על כלל הארגון ותפעולו, לרבות תכנון תקציבי של הארגון, אחריות על רכישות, גיוס תרומות ומתנדבים, הרשאת חתימה בבנקים, ריכוז וניהול פעילות המתנדבים האחרים בארגון, תכנון וביצוע פרויקטים רבים בארגון הקמת אתר אינטרנט ותחזוקתו, קיום ישיבות ועד, שיתוף פעולה עם "יד ושם", ארגון אירועים, שיתוף פעולה עם ארגונים בינ"ל ועוד. ובמטלה זאת נושאת לבדה אישה צעירה אחת ,רעות מכבי-לייזרוביץ. כיום בת  שלושים , אם לשני פעוטים, עורכת לשונית ב"יד ושם", מנהלת את משק ביתה, ומוצאת את הזמן  והאנרגיות לעסוק בשימור המורשת של קהילת משפחתה.

מלבד הפעילות  שהוזכרה רעות מוציאה מדי חודש דפי מידע על האירועים הבולטים שהיו בגטו זדונסקה וולה. לימים  החומר אוגד והוצא כספר. כמו כן הוצא אלבום תמונות של תושבי זדונסקה וולה ההיסטורית לפני השואה , בעברית ובאנגלית. כול זאת במאמציה של צעירה זאת שראתה את המשימה כשליחות. גם מי שהיה לפניה, פרופסור דניאל ווגנר, מדען בולט במכון וייצמן למדע, שהיה יו"ר הארגון  השאיר אחריו מסכת של מעשים. אבל גדול מעשיו היה להעביר את הדגל לצעירה בת 22 והיא נושאת אותו בגאווה ובמסירות  זה שמונה שנים.

השניים,לא רק עסקו בכול הקשור למורשת של הקהילה כאן אלא בקהילה עצמה במקום שהייתה. ראשית בארגון שנתי של ביקורים של אנשי דורות ההמשך בזדונסקה וולה. נוסף על כך – בקשרים שהם רקמו עם כמה תושבים אכפתיים ואתם נעשו גם שם דברים אשר הגדול שבהם הוא שיקום בית העלמין היהודי.

המקבילה הפולנייה של רעות

התמזל להם מזלם של שרידי הקהילה הזאת, שגם בעיר אשר בעצם נוסדה על ידי היהודים, והם שנשאו אותה על גבם,כלכלית ותרבותית, קמה חבורה קטנה, רובה מורים ותלמידי תיכון אשר ביקשה לשמור את המורשת העשירה של הקהילה היהודית. בראש אלה עמדה גם כן צעירה קצת יותר מבוגרת מרעות, קמילה קלאוזינסקה. כיום מרצה בנושא תרבות יהודי  פולין .את התואר היא עשתה באחת האוניברסיטאות היוקרתיות במזרח אירופה, האוניברסיטה היגיילונית בקרקוב.ביחד עם מורה צעירה בשעתה, אלזבייטה בארשצ', הקימו מועדון בשם "יחד".תפקיד המועדון היה לגייס תלמידי  תיכון מקומיים ומתנדבים אחרים כדי לעניין אותם בקהילה היהודית  התוססת שחיה פעם במקום ואת מורשתה ראוי לא רק לשמר אלא במידת האפשר לשחזר.הפעילות הראשונה הייתה במוזיאון העירוני. הוקם מדור מיוחד למורשת יהודי זדונסקה וולה ובו הוחל באיסוף פריטים שונים ששרדו איכשהו, ריהוט,כלים, יודאיקה,תמונות, מסמכים. כול אלה מצויים במוזיאון אשר בהנהלתו של בעלה של קמילה.כאמור המשימה הגדולה הייתה שיקום בית העלמין.

כאשר אני ביקרתי לראשונה בעיר בשנת 1986 בעידן הקומוניסטי,וסיירתי בפולין שלושה ימים כאורח הטלוויזיה הפולנית, בעצם של אחד הבכירים שבה,לב ריווין, מפיק שותף לסרט "רשימת שינדלר"- בית העלמין נראה ג'ונגל. שורשי העצים הגדולים, הגשמים והשלגים,מוטטו את המצבות. את השאר עשו וונדלים שניפצו את האבנים והשתמשו בהם לבנייה,הרסו מה שנותר ומה שאני ראיתי הייתה צמחייה עבותה ובינתה ,פה ושם איזה אבן או ערמת אבנים,אולי מצבה מתפוררת אחת. שרידת שואה.

לתמונה נכנסה קמילה וחבורתה. בעזרת תרומות בעיקר של ישראלים וגם של כמה יהודי אמריקה מצאצאי הקהילה, הוחל בשיקום.השלב הראשון היה להביא פועלים וציוד כבד לגיזום עצים,פינוי ערמות זבל ענקיות, ניתוב שבילים. השלב השני היה, תחילתו סיזיפי. ניסיון לפענח את הכתובת שנמצאו.אחרי מאמצים רבים נמצאו אי אלה שמות. אז החלו הצעירים לנבור בארכיונים כדי לצלוב מידע. ככה בעבודת נמלים ממושכת נתגלו שמות, נאספו חלקי מצבות, כאסוף פריטים ארכיאולוגיים וחלקם שוקמו ולאחרים נקבע שילוט למי היה שייך הקבר.השלב האחרון היה הקמת חומה סביב בית העלמין ולבסוף שער מרשים שהוא נעול,וניתן לבקר בו רק בלווי אנשים מוסמכים.

yachad cemetarycemetary new entrance post

מימין קמילה עם חלק מן החבורה "יחד" משמאל שער בית העלמין המשופץ.

אגב בבית העלמין הזה נעשתה הסלקציה הראשונה בחיסול גטו זדונסקה וולה באוגוסט 1942 כאשר מתוך עשרת אלפים היהודים שהיו בגטו, תשעת אלפים נשלחו במשאיות הציקלון לגיא ההריגה ב"חלמנו" שם נשרפו הגופות ונקברו והמקום כוסה בעפר ובפסולת .בין תחילת האקציה לבין ההגעה לגטו לודז' נרצחו או נספו עוד יהודים חלקם בחנק שבקרונות הבקר שעשו את הדרך של שלושים קילומטרים לגטו לודז'  במשך יותר מיומיים. קרוב לאלף הובאו לגטו לודז'.המחוסל האחרון בעיר שהורד מן הרכבת היה יו"ר הקהילה  ד"ר יעקוב למברג,רופא ומנהיג ציוני צעיר. כאשר למברג התבקש להגיש רשימה של המועמדים לתלייה הראשונה בפורים 1942 , הוא מסר את שמו, את שם רעייתו ואת שם בתו ובנו.הבן דב למברג היה לימים אחד מבכירי שרות הביטחון הכללי בישראל.

את הפרקים הללו על תולדות הקהילה לומדים דורות ההמשך בעיקר מחומרים שמעבירה רעות במיילים, בפייסבוק ובאתר.

רעות.

סבה של רעותי יוסף , היה  יליד זדונסקה וולה, אח לעוד שישה אחים ואחיות. בבעלות המשפחה הייתה חנות לכלי בית במרכז העיר. הוא עלה לארץ ישראל ב-1934, רעייתו לימים ואחותו עלו אחריו ועוד אחות שרדה את אושוויץ. כל שאר בני המשפחה מצד הסב והסבתא  נספו בחלמנו. כלומר שהוריו  מצד האב אמנם הגיעו לארץ לפני השואה,אבל רובה המכריע של המשפחה נרצח בשואה.רעות רואה עצמה כדור שלישי לניצולים. כיום, רעות חושפת סיפור מצמרר מתקופת ראשית השואה. אימו של סבה, סבתא רבא של רעות ,נאנסה בידי חייל נאצי והרתה. בשל היות המשפחה דתית, הדבר נשמר בסוד והאישה ילדה את התינוק, בנו של החייל הנאצי.אך הסוף היה שהילד נרצח יחד עם אימו בחלמנו.

הוריה של רעות, האב אליעזר הוא טכנאי רנטגן בנתניה,ואימה שמוצאה מבולגריה עובדת במכללת ווינגייט.לאחר פטירת הוריו, אליעזר נעשה "מסורתי" כהגדרת רעות. הקריירה של אישה צעירה זאת היא עשירה כמו במעשים.היא סיימה מגמות ביולוגיה וערבית ונחשבה כתלמידה מצטיינת ביותר. היא חשבה להיות רופאה ."ב-2001, בכיתה י"ב, דרכתי לראשונה על אדמת פולין ומיד ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיי. חלום הרפואה התחלף בשימור והנצחת זכר השואה." ב-2005 סיימה שירות צבאי בחיל המודיעין ובמשך 6 שנים היא עשתה את ב.א  בתחום  היסטוריה של עם ישראל ובלשנות אנגלית, ואחר כך ה- MA- בהיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו (התמחות בשואה). במהלך התואר השני היא כתבה תזה בנושא: "קורות יהודי זדונסקה וולה פולין בשנים 1939-1944"  בתקופת לימודי התואר השני, היא הכירה את בעלה לעתיד אבי הרשקוביץ,יליד ירושלים , לו נישאה לאחר הכרות של יותר משנה . היא מתארת אותו  "גבר חלומותיי."  לזוג שני ילדים. הבן הבכור עָז, נולד ב-29.3.2012 ו-14 חודשים לאחר מכן נולד עדן. רעות, לאחר הנישואין היא משהו כמו ,אישה דתייה לייט". או מסורתית פלוס.למקורביה יש לה תמיד חיבוק חם.המשפחה גרה בדירה משלה  בשכונת פסגת זאב בירושלים." מדובר בבעלי, בי, שני הבנים ושני חתולים" .היא שכחה למנות את משפחתה הגדולה- שרידי הקהילה  של זדונסקה וולה, שהיא להם אם צעירה ואחות.והיא גם מופת לאחרים.

 

.

אם הגמלאים מסוגלים לשמוע מוסיקה-שישלמו

תשומת הלב לצרכיה של אוכלוסיית הקשישים בארץ שואפת לאפס.

בשיטה הפוליטית הקיימת בארץ אין לגמלאים, שמספרם הולך וגדל, שדולה או כתובת לאחר שמפלגת הגמלאים נחלה כישלון חרוץ, הם בשל נציגים לא ראויים והן בשל עיסוק בפוליטיקה כללית, במקום ברווחת הגמלאים. הדבר בא לידי ביטוי בכול התחומים ללא יוצא מן הכללה החל בתחומי הבריאות והסיעוד וכלה בתרבות הפנאי. ככה או אחרת קיים חלל גם ממסדי וגם ציבורי לטיפול באוכלוסייה המבוגרת .המשרד לאזרחים וותיקים במסגרת משרד ראש המשלה תלוי בגורמים שלבם וכיסם אטומים. 

בדיקה רפרננטאטיבית , באתרים, ובפרסומים אחרים, בתקשורת, במידע של הממשלה או הרשויות המקומיות, הרושם שמתקבל הוא שאוכלוסיית הקשישים ,כציבור, נתונה באיזו  "מסגרת מוגנת", איזה סד ,מעין איזה גטו לקשישים. וודאי שאנשים מבוגרים,קשישים, זקוקים לעזרה ולתנאים שונים מאלה שניתנים לכלל האוכלוסייה . בכול התחומים ללא יוצא מן הכלל, לרבות תחום הפנאי, שהוא תחום חשוב ככל שתוחלת החיים עולה, והקשישים נהנים מיכולת פיסית למצות את האפשרות הזאת. אבל זה עדיין לא נצרב בתודעה.

בדבר אחד אין כול צל של ספק, והוא שגם בישראל, שיחסית יש בה אוכלוסייה צעירה גדולה יותר מאשר במדינות המערב, המאזן הוא לצד המזדקנים. לפי השנתון הסטטיסטי משנת 2009 אחוז האוכלוסייה המבוגרת בישראל, מתקרב ל- 10% , כלומר יש בישראל שלושת רבעי מיליון אנשים מבוגרים,וזאת אוכלוסיה שיש להביאה בחשבון בכול פרמטר שהוא, הן במציאות הקיימת והן בתחזיות.

דפדוף בדפי גוגל בנושא גמלאים יגלה לך מאות ערכים ואלפי מאמרים,ביניהם על הזכויות שיש לגמלאים. לאגרת טלוויזיה ורדיו –פטור מלא,לתחבורה ציבורית 50% הנחה,(בלונדון לדוגמה שלא בשעות הדחק בבוקר ובערב,גמלאים לא משלמים פרוטה) בספריות העירוניות בתל אביב- 50% הנחה,בארנונה-30% הנחה.מן הסתם יש עוד בעיקר במסגרת וולונטרית וכמבצעים מיוחדים.ויש המשרד לאזרחים וותיקים שהוא חלק ממשרד ראש הממשלה ותלוי בחסדו ובחסדי האוצר שאוזנם ערלה וכיסם תפור.אשר לתחום האומנות החזותית- בתל אביב ובירושלים יש הנחה של 50% לגמלאים. בתיאטראות, תלוי בתיאטרון ובזמנים. כאן ישנם "גטאות" יום לחוד וערב לחוד. זה אמור לגבי בתי הקולנוע. בשניהם המגמה היא לאו דווקא להטיב עם הגמלאים כמו עם התיאטרון שמאזן את סה"כ העלות. בדיוק כמו הטיסות למקומות קיט, גם כאשר יש ירידה בתיירות לשם, רצוי לשמור על גובה התעריף שכן גם אם המטוסים לא מלאים רצוי למנוע פיטורים זמניים לשמור על מלאי , השבתת כלי טיס משימוש וכיו"ב שיקולים כלכליים.

העולם ואנחנו.

רבים וודאי תוהים מדוע אני מעלה סוגיה של תרבות ואמנות לאוכלוסייה המבוגרת, בשעה שהיא זקוקה לדברים דחופים יותר בתחומי, הכלכלה,הבריאות, הדיור והסעד ועוד תחומים שייחודיים לה. התשובה היא שלצערי לא כול הגמלאים מסוגלים לצאת מן הבית כדי, למצער , להיות בחוץ שלא לדבר על הנאה ממופעי תרבות ובידור. ואלה שיכולים מן הראוי להתייחס לכך משני ההיבטים שהזכרתי. לגרום להם קצת נחת רוח וכפועל יוצא- מחיזוק הנפש, יוצא נשכר הגוף. ואם הוא נשכר גם התקציב הציבורי לטיפול במחלות- יוצר נשכר.

בעולם המערבי הנתונים של עליית תוחלת החיים הניבו שורה של צעדים חוקיים ואופרטיביים להקל על האוכלוסייה המבוגרת לא רק בתחום בריאות הגוף אלא "בריאות הנפש" , במובן הרחב. מומחים גריאטריים ואחרים לרבות קרדיולוגים הגיעו מזמן למסקנה כי מיצוי יכולתו של הקשיש ליהנות מתרבות הפנאי היא אחת הדרכים להפחת הלחץ על בתי החולים והמרפאות, ובכך ההפסד בסבסוד צריכה תרבותית של גמלאים יוצא בשכר החיסון על טיפולים רפואיים.

בארה"ב לא זו בלבד, שיש לאוכלוסייה המבוגרת נציגות בבתי המחוקקים של המדינות ושל הפדרציה, הקונגרס והסנאט, אלא יש בצד שדולות חזקות אשר פועלות למען האוכלוסייה המבוגרת החל בקבלת תרופות מוזלות ועד קבלת כרטיסי טיסה מוזלים. יש ארגון גמלאים חזק בשם American Association of Retired Persons (AARP), – האיגוד האמריקני לגמלאים מעל לגיל 50 שהחברים בו נהנים מקשת רחבה של הנחות משמעותיות, החל בנסיעות,בשכירת רכב,ביטוח וכל סוגי מצרכים ונכסים ניידים. זאת נוסף על היותו שדולת רבת עוצמה בקונגרס האמריקני. אצלנו ישנה הסתדרות הגמלאים ואגודות ועמותות שונות אשר עושת כמיטב יכולתן אך מולן עומד ממסד שרירותי, ואין בכוחם להיאבק, בייחוד כאשר הן מייצגות אוכלוסייה חלשה שגם אם היו לרשותה שלטרים אין להם הכוח להפעיל אותם. ואילו הציבור בכללו, לא נותן את דעתו שפעם גם הוא יימנה עם שורות "גיל הזהב"( שם מקברי)

אצלנו ניקח לדוגמה את תל אביב, שבה גדלה באחרונה אוכלוסיית הצעירים, הרי ששיעור הגידול של האוכלוסייה המבוגרת גבוה יותר. בעוד שבארץ הוא עומד כאמור על עשרה אחוזים, בתל אביב הוא מגיע ל-14%.בשירותים שלה תל אביב עושה לא מעט למען אוכלוסיית הקשישים. אבל לא מספיק. ידוע שתל אביב יקרה יותר מאשר ערים גדולות אחרות כמו חיפה וירושלים. זאת משום שהאוכלוסייה שבה היא עשירה יותר. אבל זה לא אומר שגם רוב הקשישים הם עשירים יותר. מכאן שאם מדובר באוכלוסיית בכול הקשור באותן הנחות שהם נהנים מהם כתוצאה מסבסוד משלתי מכוח,או מחולשת,היותם גמלאים, צריכים לחול באותה מידה בכול הארץ..

התזמורת הסימפונית ירושלים-רשות השידור מקיימת סידרה של קונצרטים של ליטורגיקה. בשעתו סדרות רבות של תזמורת זאת התקיימו גם בתל אביב. הפעם כבר לא ואני משער שהסיבה היא כלכלית. הפעם הסדרה נערכת גם במרכז לאומנויות הבמה( מרכז גולדה- האופרה הישראלית). בהיותי בשעתו ירושלמי יכולתי ליהנות מן הסדרה בהנחה של 50% בדיוק כמו במופעי במה בתיאטרון שֶרובר. ביקשתי לדעת בבית האופרה האם יש הנחה לגמלאים. אמרו לי שיש, בסך 35 שקלים. וכמה עולה כרטיס לאחר ההנחה- שאלתי. 220 שקלים ענו לי. צלצלתי לסימפונית בירושלים ושאלתי כמה משלם גמלאי בעבור כרטיס, אמרו לי: 140 שקלים. השאלה היא מדוע ? האם מדובר כאן במצרך מיובא שיש להביא בחשבון הובלה באוניות,תווך, שווק מסים וכיו"ב. הרי המדינה מסבסדת את בית האופרה כפי שהיא מסבסדת את הסימפונית. יתרה מזאת, אני מניח שמצבה של האופרה משופר יותר מזה של הסימפונית- ירושלים. ואגב, אם כרטיס לגמלאים למופעים של התזמורת הסימפונית ראשון לציון שהיא תזמורת טובה -המופעים שלה, בתל אביב, הוא 90 שקל לגמלאים,מדוע הפילהרמונית מחייבת את הזקן במאות שקלים לכרטיס כאשר ההנחה נעה בין -5 ל- 10 אחוזים. מכיוון שהיא מדושנת עונג וכסף של תורמים ושמורה של יוקרה? משל היא איזה בית אופנה או חברת בושם יוקרתית.

symphonit rishon article

הסימפונית של ראשון מתחשבת בקשישים

השפעת המוסיקה על הבריאות

מכיוון שאני ממקד את הנושא דווקא בתחום המוסיקה מן הראוי לציין שהשפעת המוסיקה על בריאות הנפש והגוף היא עתיקת יומין. רבות נכתב על הנושא ומאות, ואפשר אלפי מחקרים, נערכו בהקשר אליה. אני בחרתי מסה של ד"ר אדווארד פודולסקי משנת 1934 שמובא ב- אתר המחקרים camj-jamc .ד"ר פודולסקי לוקח אותנו עד לזמנים עתיקים לרבות תנכיים בהבאת דוגמאות על השפעת המוסיקה על בני אדם. לפני 2500 שנה הוכחה השפעת המוסיקה על הפוריות של נשים. הומרוס מספר על כך בהקשר של אוליסיס, שאול המלך במצוקתו נרגע לצלילי הנבל של דוד. הנבל עד ימינו אלה נחשב לכלי מוסיקה תרפויטי. בסוף המאה ה- 19 נערכו קונצרטים בבתי חולים ובמתחמים סגורים של חולי נפש. פודולסקי מביא מחקר של החוקר הצרפתי גֶרטרי במסה על המוסיקה שקבע כי יש למוסיקה השפעה רבה על זרימת הדם, וככול שהקצב מהיר יותר כך זה משפיע יותר על הדופק. לסיכום המחקר קובע ד"ר פודולסקי כי למוסיקה יש השפעה על הגוף בכמה וכמה צורות. על המערכת המטבולית, כלומר חילוף חומרים, על הגברת והחלשת האנרגיה של השרירים, על מערכת ההזעה, על הדופק ולחץ הדם ועל מערכת החיסון.

מכאן שכל בר דעת יגיע למסקנה שהוצאות על תרבות הפנאי של הקשישים באוכלוסיה היא גורם מונע מחלות וחוסך כסף רב של טיפולים ואשפוזים. אז מי זה אומר כי ההיגיון קובע אצלנו, במדינה שהיא מתקשה בכיבוי שריפות ובוודאי שלא מצטיינת במניעתם. לכן גופים מוסיקליים כמו האופרה הישראלית והתזמורת הפילהרמונית הם פסגה שלקשישים קשה לטפס עליה..

בקטע מוסגר על הפילהרמונית. בהיותי בשעתו ראש מערכת החדשות של "קול ישראל " בתל אביב, כמובן שהוזמנתי למופעי התזמורת. זה לא היה דבר של מה בכך,שכן המנויים של התזמורת שמרו על הכיסאות שלהם כמו בבית כנסת מרכזי, והמקום עבר בירושה. צריך היה לחכות בתור עד שהתפנה מקום. לאנשים בכירים בתקשורת נשלחו הזמנות. אבל ראשית היה עלי לעבור "חניכות", איזה "שימוע" אצל יצחק נימצביץ' האיש הממונה בשעתו על קשרי החוץ של התזמורת. נימצביץ' נראה כמו מנהיג אפריקני הדור. הוא היה כהה עור וגם בקיץ בביתו לבש חליפה ועניבה,והיה פולני בכול רמ"ח ושס"א. איך לא, בתזמורת שיסד ברוניסלב הוברמן היהודי פולני. באותו ביקור בביתו, אם זכור לי ברחוב יהודה המכבי בתל אביב, הוא הושיב אותך ונתן בך עין בוחנת מאוד שאבין שגם אם אינני יקיר תל אביב, אני מעתה ואילך יקיר הפילהרמונית, ושאדע להעריך את זה. מכיוון שלא הייתי מבקר מוסיקלי הייתי פטור מלהתייחס לקונצרטים, אך הערכתי את המחווה , ובמשך הזמן, כעבור תקופת ה",סטאז'" לא הייתי צריך להתייצב יותר אצל נימצביץ'. כיום אתה לא צריך להיות מכובד או מנוי וותיק כדי ליהנות מן הקונצרטים של הפילהרמונית. אתה צריך להיות מיליונר..

אני מציע שבראשית כול תוכנית של הפילהרמונית,האופרה ודומיהם בפסגת היוקרה -יפתחו בשירה של להקת אבבא-

All the things- I could do

If I had a little money

It's a rich mans' world

ובתרגום עברי ומעשי. קשישים יקרים גם אתם יכולים ללכת לפילהרמונית של תל אביב ולאופרה אם יש לכם כסף, כי העולם הוא לעשירים. ישראל היא חלק ממנו. Dot..

.

".

 

   

עזרו להם לגלוש…עד הסוף

 

תנו להם לגלוש …עד הסוף.

 

 

 

 

 

אוכלוסיית הקשישים היא אוכלוסייה בעייתית מאוד לעצמה ולחברה, בכול המובנים . בצד הצרכים החומריים שחיוניים מאוד בחיי היום יום שלה, ישנם צרכים נפשיים, שלא זו בלבד שעומדים בפני עצמם אלא שיש להם השלכה ממשית על מצבם  הפיסי של הקשישים. המתווכים בתקשורת ובתרבות מתעלמים מן הביקוש, הטלוויזיה היא מדיום פסיבי. האינטרנט- אקטיבי.

 

אני גולש "וותיק" בבלוגוספירה. וותיק במירכאות כפולות, מכיוון שאני יחסית וותיק בשימוש באינטרנט כבלוגר וכן וותיק בשנים. עיתונאי שמצוי בתחום אמר לי שלדעתו יש שנים שלושה  "וותיקים" בגיל שלי שכותבים באופן פעיל.הוא יכול היה באותו רגע לחשוב על שניים: אורי אבנרי ,מבוגר ממני בכמה שנים, ואני, שנינו עיתונאים. לדעתי ישנם יותר, שקרובים קצת לגיל שלנו, אך למה לי לחלוק על נתון שיש בו מן  התואר של "זקני העדה הבלוגוספרית" .אבל גם אם הערכה זאת לא מדויקת, כנראה שלפחות בישראל לא רבים מבין האוכלוסייה ה"סניורית" כותבים מאמרים דרך קבע באתרי האינטרנט. זה לא אומר שהם לא משתמשים באמצעי הזה. משתמשים ועוד איך, אבל יותר להתכתבות, לחיפושים במנועי הכלי הזה,ללמידה והעשרת ידע בכלל , מאשר לכתיבה אקטיבית, כולל טוקבקים..

 

לא מכבר פגשתי ידידה וותיקה, אישה  אינטליגנטית ואינטלקטואלית, שמלאה בשעתה תפקיד בכיר בטלוויזיה והיא תוהה איך בכלל ניתן לכתוב " בלוג".אמרתי לה." אם את יודעת לכתוב, והרי את יודעת- כתבי בכול נושא שעשוי לעניין קוראים,ואין ספק שיאמצו אותך". אישה זאת בראשית שנות השבעים נמנית עם קבוצה גדולה של השכבה המבוגרת בישראל, שהולכת וגדלה, אשר עדיין יש לה הפנאי לעסוק בדברים אחרים מלבד  תחזוקת בית וגוף.

 

סוגיית הפנאי תופסת כיום מקום רחב, גם במחקר ובהגות. הרבה מאמרים,מסות,מחקרים,ספרים התפרסמו בנושא. ותמצאו את הנושא באתרי האינטרנט, כמובן. יש גישות שונות לנושא הפנאי.הגישה התועלתית, הפנאי כמסב עינוגים. הגישה הריגושית– להיות חלק מן החוויה הקבוצתית.והגישה החברתית– לתרום לחברה. אני מאמץ את כל אלה כאגד אחד.כמובן וכמובן שלנושא היבט כלכלי,שווקי מן הדרגה הראשונה. אני כבר התייחסתי לכך במאמר " העתיד שייך גם לקשישים. העולם יודע זאת.ישראל-עדיין לא"(דצמבר 2006 ) . וכאשר מדובר באוכלוסיה המבוגרת הבעיה היא אקוטית.

 

לפי נתונים סטטיסטיים  בסוף שנת 2007 מנתה אוכלוסיית ישראל 7.244 מיליון נפש. אוכלוסיית המבוגרים בני 65 ומעלה מנתה 708.000 כלומר 10% . בכל אחד מבין 4 בתי אב בישראל חי אדם מעל 65. אוכלוסיה זאת גדלה מדי שנה ב- 10,700 נפש בשנה ולפי התחזיות בשנת 2030 , כלומר בעוד 20 שנה לערך היא תגיע ל- 1.4 מיליון , כאשר קצב הגידול הוא פי 2.5 של האוכלוסייה הכללית.( מתוך  joc.org.il/mashav ) .גידול כפול מגידול שאר חלקי האוכלוסייה,גידול  אשר דורש הערכות בכול התחומים ללא יוצא מן הכלל, כולל תחום הפנאי. יחסית המצב בישראל טוב יותר מאשר בארה"ב שם הגידול מגיע ל-13% ובגרמניה ל-20% .

 

תרבות הפנאי.

 

 לפני 40 שנה,חזו סוציולוגים, ביניהם פרופסור אליהו כץ מישראל, כי  עוד בשלהי המאה ה-20 תופנה תשומת לב רבה מאוד לעיסוק הפנאי. כלומר מה אנו עושים עם הזמן שיש לנו. את ספרו הראשון בנושא פרסם פרופסור כ"ץ יחד עם הדסה האז בשם  " תרבות הפנאי בישראל- דפוסי בילוי וצריכה"( הוצאת עם עובד 1970 )הספר סוקר את תרבות הפנאי בארץ על כול ההשלכות בתחומי החיים השונים. דגש מיוחד יש בו על הבילוי בחברת המשפחה. זאת מול אינדיקאטורים אחרים- חברתיים,נורמטיביים, סביבתיים. ספר שני שנערך על ידי אליהוא כ"ץ ויצחק ינוביצקי.( הוצאת האוניברסיטה הפתוחה 1991 ) מנתח את סוגיית הפנאי בישראל ובעולם המערבי בהקשר הרחב. זאת כחלק אינטגראלי של כלל הפעילות האנושית, הן ברמת הפרט והן במישור החברתי. כמו"כ המאמרים עוסקים בקשר הגומלין בין פנאי לחברה,לדת,לצריכה תרבותית,גם בארץ וגם בעולם.

 

מאז חלה אצלנו איזו התקדמות אך לא ממשית. אם ניקח דוגמה מן התקשורת, שאני מכיר אותה מקרוב, המגזינים התרבותיים בידוריים הם בלבדיים לאנשים צעירים או לרבדים מקצועיים בתחומי האמנות, הספרות,הבידור וכיו"ב. את אוכלוסיית הקוראים המבוגרים מכניסים לגטו של כתבי עת של שם סקסי כמו "סיקסטיס"- החיים טובים אחרי גיל 60  או  "גיל הזהב" ( שם מקומם לעצמו). משל שהנאמר בו שייך ל"בית מוגן". זאת טעות בגישה, לגופה וגם מן הפן השיווקי. אני מכיר הרבה אנשים מבוגרים שלא רוצים להיכנס לבתים מוגנים- הם רוצים להיות מוקפים חברה צעירה ותוססת, וכשהם מקבלים את הפרסומים לזקנים הם זורקים אותם לסל ולא קוראים אותם. בעולם המערבי הטכנולוגיה והשווקים עושים הרבה יותר לקידום האינטרסים של פלג זה של האוכלוסייה בתחום הפנאי, מאשר בישראל, כאשר ההיצע לא עונה לביקוש.מלבד זאת ישנם מה שהייתי קורא "עריצי תרבות ואמנות" אשר מכתיבים את האופנה, וזאת בלבדית כמעט לצעירים. מכול מקום לא למבוגרים, אשר לא זו בלבד, שהם,אם נתייחס לפרסום מסוים, הקוראים העיקריים, אלא גם מבחינה מסחרית שיווקית זה שגוי.

 

כאשר אנו מדברים על פנאי הכוונה היא יחידת זמן שבה אנו לא עוסקים במטלות של יום, יום, בעבודה או בבית. הכוונה אינה לביטוי של  מישהו שבמסגרת תפקידיו הוא יאמר כי בשעה זו וזו הוא פנוי. הפנאי הוא, הזמן נטו מכול עיסוקים אחרים.במסגרת התייחסות זאת, לאנשים מבוגרים, אם הם לא עוסקים ועסוקים בטיפול רפואי, סיעודי וכד', עיתותיהם בידיהם, ורבים לא יודעים מה לעשות  בהן. ספורט מסוגים שונים כמו התעמלות, הליכה רכיבה על אופני כושר וכדומה, יש להם חשיבות רבה. אך לא בלבדית. קריאה וודאי שיש בה מן הברכה. אבל כאשר אני מבקר אצל הקרדיולוג שלי לבדיקה תקופתית והוא שואל אותי :איך העניינים,ואני משיב לו:  ממשיך עשרה קילומטר כול יום על אופני הכושר, הולך קצת…הוא קוטע אותי."אני מתכוון לאיזה מאמר יפה, לסיפור חדש, ואולי לספר חדש." במילים אחרות האיש שמופקד על האלמנט הפיסי ביותר, על המשאבה האנושית, מדבר איתך על חלק אחר של הלב- עניינים נפשיים. ולא בכדי.

 

כל ענפי הרפואה המשלימה מקדישים לכך תשומת לב רבה מאוד. אבל אפשר לקחת דוגמה מאוד שגרתית,יום יומית. מדיום הטלוויזיה כאלמנט של בילוי בשעות פנאי. אפשר לומר דברים רבים על הטלוויזיה, בעיקר  לא מחמיאים, אבל ככלי מידע ובידור לאוכלוסייה  המבוגרת, אינני חושב שיש לה חלופה. יש אנשים מבוגרים שאצלם התיבה הזאת פעילה במשך שעות היום והערב, גם כאשר הם עצמם לא צופים בה. הן שומעים, אך בעיקר הם חשים שהם לא לבד. כלומר תחושה של העדר בדידות. הוסיפו לזה תוכניות בחדשות,אקטואליה, תרבות,אומנות ובידור, והרי הוספנו מאגר אדיר של נוכחות תקשורתית בביתו של הקשיש. אבל זה בילוי סביל ולא פעיל. כאן יכול להיכנס המדיום המקוון.

 

השקעה ודיווידנד.

 

הקניית ידע הגלישה האקטיבית לבני הגיל העליון, היא לא רק ערך לעצמו במתן הרגשה טובה לקשישים שהם שייכים למעגל הפעיל, אלא השקעה, גם ציבורית וגם פרטית,למשפחה לקרובים לידידים. אדם מבוגר יש לו גם מה לומר, לגבי ההווה -ראיית המציאות ממרום שנותיו ,ובעיקר לספר על העבר. זהו מאגר בלתי נדלה כמעט. אני יודע שיש רבים מקרב כול העדות בישראל ובכלל זה מקרב ניצולי שואה, מכול מקום היו רבים, שרצו לספר את סיפורם בכתובים ולא היה להם הכסף לשלם לאותם מו"לים( חלקם פשוט סוחרים בלא כול זיקה אחרת) כסף רב כדי שיפרסמו. אפילו העלאת הדברים בכתב והדפסתם הוא עניין של כסף. אדם מבוגר שיכיר את הפוטנציאל של כתיבה במחשב, יוכל לעשות זאת. להעלות זיכרונות: מבית אבא,מן המשפחה, הקהילה, במזרח, במערב, בצפון בדרום,הימים ההם, הגיהינום והשחרור, והיריעה רחבה מאוד. כול השאר יעשו בני המשפחה בשלב ראשון וההיסטוריונים בשלב מאוחר. חומר גולמי כזה הוא הבשר של היסטוריונים.

 

זאת ועוד.השתתפות פעילה של האוכלוסייה המבוגרת עשויה למתן את האופי, לעתים הפרוע, של ה"טוקבקים"( תגובות קוראים למאמרים בבלוגים).עד כדי כך שלעתים אני תוהה, אם מבין הכותבים שמזרימים סחי ורפש מכול הסוגים אין כאלה שמצויים במסגרת "קן הקוקייה"  מצוידים במחשבים או שנמלטו משם. אדם מבוגר הוא מיושב בדעתו,דבריו  בדרך כלל בנחת יישמעו ומכאן  שהוא יתרום להעלאת הרמה של התגובות.עוד סיבה לטובת הכלל.

 

מה שצריך,  זאת לא רק מודעות להיבט זה של תוחלת  חיים- מול תועלת חיים, אלא להוציא את הרעיון מן הכוח אל הפועל. אני ברצון הייתי מתנדב לעשות זאת. אבל אני רוצה ולא יכול. מסיבה פשוטה מאוד. אמנם אני סובלני( הרבה יותר מכפי שהייתי בנעוריי) אבל הסבלנות היא ממני והלאה. ללמד צריך את שניהם, בעיקר את התכונה השנייה. לא משנה מה מידת הידע שלך, חוסר סבלנות יניא את הלומד בעוד שסבלנות תניע אותו. תיתן לו מוטיבציה. תסיר ממנו את החרדה הראשונית. הוא יחצה את הרוביקון. עצה קטנה לכל אחת ואחד,במעגל הקרוב אליו, המשפחתי, הקהילתי, המקצועי,  בתי אבות, כאלה שמסוגלים  להעביר ידע זה לקשישה ולקשיש ,הנחלת הביטחון  שהיא או הוא מסוגלים  לעשות דבר פשוט וגדול. אופק האוכלוסייה המבוגרת יהיה רחב יותר וכך גם התועלת והסיפוק שלכם. טיפוח תינוק הוא דבר מובן מאליו. רוצים שיגדל. טיפוח קשיש הוא חשוב גם כן בכוון ההפוך. מחזירים אותו קצת לאחור. נסיגה בזִקנה כול עוד הוא חיי וחש שהוא עושה משהו לא רק לעצמו אלא לחברה .אם כבר- שיחוש שהוא עושה משהו פרודוקטיבי ויצירתי…עד הסוף.

 

 

 

 

 

הרכש החדש של גאידמק-טראנטה שגם המוסכניקים של הגשש החוור לא היו מצליחים להריץ אותה לאחר הבחירות.

 

בפוליטיקה בכלל,ושלנו בפרט, קיימים סוחרי קולות, גונבי דעת, מבריחי גבולות המותר, וגם ליצנים של קרקסים שפניהם עצובים. אולם כול אלה הם כאין וכאפס לעומת תעלולי הפארסה, קפיצות לולייניות, ריקודי קוזאצ'וק, הפרחת בלונים מנופצים, גלישות על גלגלת, שטיקים וטריקים שהעמידו "זקני העדה" שלנו- הגמלאים, על הבימה הפוליטית בישראל. האחרונה שבהם הדיון בכנסת ביום שני האחרון ב-19.5.2008  שבו ח"כ שרוני נסוג לאחור. קפיצות הרודיאו של סייסים אלה, לא מוכרים אפילו בטקסאס. הם, ה "גמלאים"  הפכו את הזקנה, אשר בדרך כלל , יש לה הקשר   לחכמת חיים- ללעג ולקלס, לצחוק פרוע עד לדמעות של עצב. הם המיטו קלון לא רק על בוחריהם אלא על הציבור כולו ועל בית הנבחרים שלנו.  לא תקום במהרה מפלגת גמלאים, שכן אלה נדונו לריסוק מוחלט לאחר הבחירות. איש לא יבחר בהם. לא הדור הבוגר ולא הצעירים, גם אם אלה יצביעו הצבעת מחאה.

 

זאת הפעם הראשונה לאחר שנים רבות שבכנסת הזאת הופיעה מפלגה סקטוריאלית – סיעת הגמלאים. לפי ההערכה מחצית מבוחריה היו אנשים צעירים אשר הצביעו בעבורה משום שחשבו כי הזקנים במדינה נדרסים או במחאה על הסתאבות שאר המפלגות.  הצמרת עצמה כמו סיעתה בכנסת מורכבת רק ממה שנקרא "אזרחים מבוגרים" senior citizens .

 

בישראל חיים יותר מ-700 אלף תושבים בני 65 ומעלה,  שהם 10% מתושבי המדינה מספרים הולך ועולה.ראוי שהמערכת כולה, הציבורית והפרטית, העסקית, השירותית, התקשורתית,(כולל הרצינית המשתובבת) תיתן דעתה על כך,  שאם לא כן היא תצא נפסדת. שאלו את היזמים שהשקיעו לפני עשור במעונות מוגנים. אם במשך יובל שנים אוכלוסיה זאת גדלה פי שמונה בהשוואה לשאר חלקי האוכלוסייה, שהגידול בהם  היה כמחצית בלבד, הרי  העתיד, כפי שכבר כתבתי,  "שייך לקשישים".משום כך סיעה בכנסת  על טהרת הגמלאים הייתה בשורה. הסיעה עם הקמתה  מנתה 7 חברים ונמנתה  עם החמישייה של מפלגות בינוניות( ש"ס,ישראל ביתנו,איחוד לאומי- מפד"ל) והקדימה את מר"ץ, מפלגה וותיקה בעלת קבלות,  שלה 5 מנדטים בלבד.כחצי שנה לאחר הבחירות היא החלה לתקוע בשופרות על מה שהיא הספיקה כבר לעשות ומה באמתחתה לעתיד הלא רחוק.. בין  "הישגיה" הגדלת סל התרופות, הגדלת הקצבאות, הגדלת השכר של גמלאים שנשחק ועוד.בראש דאגותיה העמידה את הטיפול בקשישים.

 

השר הבכיר בסיעה, או במפלגה, רפי איתן דיבר( בכנסת)  על המטרות המרכזיות של המפלגה: הראשונה, טיפול בהתעללות המערכתית. השר איתן הסביר התעללות מערכתית מהי.זקן שמטלפן לביטוח לאומי,  לא יכול להשיג את מבוקשו. זקן שצריך איזה שהוא טיפול שקשור ב-2,3 משרדים,  לעתים אובד עצות. הוא צריך להתרוצץ מעיר אחת לשנייה,  מפקיד אחד לשני והנושא,  בסופו של יום, הופך להתעללות.

השר רפי איתן

 עוד סיפר השר החוגר כי "אנחנו מכשירים אחיות, בונים מערכות של סיוע משפטי לקשיש. אנחנו מנסים,  על ידי תקציבים,  להגדיל את מערך העובדים הסוציאליים במשרד הרווחה. היום במשרד הרווחה יש עובד או עובדת סוציאלית על כל 600 תיקים וזה יותר מדי. זה בלתי אפשרי. אנחנו רוצים להגדיל את מספר העובדים לפחות פי 3.אנחנו מארגנים "קווים חמים" של פניה וטיפול בזמן אמיתי….  יש לנו במגירה שורה ארוכה של חוקים נוספים ואני מקווה, שתוך השבועות הקרובים נביא את כולם לידי סיום." מילים כסלעי בזלת.

 

 

במציאות.

 

בתגובה על מגילת  ה"הישגים" הללו, או בטרם שהם פורסמו ברבים, הודיעה עמותת "כן לזקן" לקידום זכויות הזקנים, בראשות נתן לבון,- איש פעיל יעיל-  כי מפלגת הגמלאים וויתרה לגמרי על כל הדרישות שהושגו בזמנו בהסכמים הקואליציוניים .הוויתור המשמעותי ביותר שעליו הצביעה העמותה, היה על עדכון קצבת הזקנה. לפי חוק הביטוח הלאומי, קצבת הזקנה שווה 16% מהשכר הממוצע במשק. אבל  היא הייתה נמוכה מ- 5% מהשכר הממוצע בשל קיצוץ של 4%  שבוצע בה לפני כחמש שנים.

בינתיים העיוות הזה תוקן, אך לא הודות לגמלאים,שהיו עסוקים במלחמה בשטח בנוי, אלא בלחץ עקבי ונבון של יו"ר ההסתדרות עופר עיני ובתמיכת המעסיקים. התיקון  בא לאחר  שיו"ר ההסתדרות  הכניס בחבילת השביתה האחרונה את קצבת הגמלאים. הגמלאים ישבו ביציע. לא זכור לי אם מחו כפיים. ראש הסיעה השר איתן, פוליטיקאי ממולח,  עסק בעניינים שברום עולמנו. החל באיום הגרעיני האיראני , בנושא מודיעין וריגול וסוגיות אחרות- לאומיות ובינלאומיות . יש לומר  שהוא התרומם מעל למריבות הפנימיות בסיעה שלו, שהליבה שלהם  הייתה, כבוד מיניסטריאלי, יוקרה של תפקידים, ובראש וראשונה חרב דמוקלס של פרישה. השבעה, אשר במקרה התחברו בצורה לא טבעית, יתפרקו לאטומים, אך לא לכדי פצצה אטומית. הם איימו,  חזרו בהם, ושוב זגזגו  ושוב חזרו עד שבא גאידמק ואמר להם שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית חדשה בראשותו. הוא אמנם לא ישבץ אותם בשלישיה הפותחת של ביתר ירושלים, אך הוא מקים איתם סיעה בשם "צדק חברתי". איזה שם.  האם אפשר לסרב להבטחה זאת של א-דון- נכון יותר-גוספודין  ארקדי?. לא- אי אפשר.

 

ואכן, שלושת פורשי מפלגת "גיל, צלע ממפלגת הגמלאים,  הקימו מפלגת "צדק חברתי". האוליגרך הישראלי ארקדי גאידמק נבחר ליו"ר . גאידמק אף נידב עצמו להיות שר בממשלה, ליתר דיוק שר התפוצות בשל היותו מנוסה בנושא. תודה לאל שראש הממשלה ויתר, עד כה,  על מ"מפלגת הצדק החברתי" ועל גאידמק. אגב, מן הראוי והדחוף שבית המחוקקים שלנו יחוקק חוק ששר בממשלה או חבר כנסת שאינו שולט בשפה העברית, שהיא שפת המדינה, לא יוכל לכהן  בממשלה או להיבחר לכנסת. פלטו שרון- דבר עברית, לא משובחת, אבל עברית. לדידו של המיליארדר, הכסף מדבר. לצערנו גם לדידם של רבים שנהנים מן הצ'ופרים שלו, שלא לדבר על החברה שמרכיבה את ה"צדק החברתי". ובכלל, מה שזמנהוף  לא הצליח בשפת האספרנטו, הכסף עשה זאת. ראו את "ד'מארקר". הכול מבינים את  "השפה" הזאת. אשר ל"צדק החברתי", יו"ר הסיעה הוא ח"כ משה שרוני שהוכיח עצמו כלהטוטן בקרקס שאף הכריז במעמד החגיגי כי הוא ערק מכיוון שחבריו בסיעת גיל "בגדו בציבור הגמלאים".

מעניין אם הבגידה הייתה מחזיקה מעמד דקתיים אילו שרוני נבחר לשר. למופע המקאברי הזה הצטרפו חברי הכנסת אלחנן גלזר ושרה מרום- שלו. בכך נפל סופית האסימון . גוש הגמלאים על שני חלקיו הוא אפיזודה חולפת. זאת גם אם בשל אילוצים חוקיים לא יהיה גט כריתות בין שני החלקים של  גוף מלאכותי זה. בינתיים,כאמור,מטעמים של דקדוקים ותרגילים פרלמנטאריים,טרם נפרדו.

 

ח"כ שרוני-ראש המורדים

 

ח"כ יואל חסון ,  מקדימה צוטט כאומר  ש "כל מי שלוקח חלק באישור הסכם הביבים הזה מוריד את הכנסת כולה לביבים. זה הסכם מסריח ביותר אסור להסכים לדבר הזה". נראה לי כי ח"כ חסון הפליג קצת בתיאור ובהגדרה את המעשים של הפורשים בכול הקשור לדימוייה של הכנסת שלנו. גם בלי הגמלאים והדילוגים הקרקסיים שלהם, פניה של הכנסת  לא מומלצים לפרסומת של מכון רונית רפאלי. עם זאת הגבול שנחצה על ידי הפורשים הוא מעבר לכול הפעלולים והתעלולים הפרלמנטאריים שלנו.

גם הפנייה  (21.5.2008 ) של יו"ר סיעת הגמלאים, ח"כ יצחק גלנטי, ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד מני מזוז, בבקשה לפתוח בחקירה פלילית דחופה נגד  גאידמק, ונגד מנהיג פורשי הגמלאים, ח"כ משה שרוני, בגין חשד  לעבירות על חוק מימון מפלגות, חוק שירות הציבור וחוק המפלגות- פנייה זאת לא מעלה ולא מורידה כהוא זה בכול הנוגע לגורל סיעת הגמלאים כולה.

.

חזרה לשדולה.

 

ואשר לעתיד מאומה לא יקרה אם לא תקום מפלגת גמלאים חדשה. טוב שבינתיים קיימת הסתדרות גמלאים. היא אמנם גוף לא חזק, אבל זה מה יש, בהעדר גוף רציני יותר כמו השדולה האמריקנית   AARP  ראשי תיבות של"    American   Association of Retired Persons –"  האגודה האמריקנית לגמלאים".

 זאת עמותה ללא כוונות רווח שבה חברים כיום קרוב ל-40  מיליון נשים וגברים מגיל 50 ומעלה,  והיא אחת השדולות החזקות ביותר בוושינגטון.  היא מסייעת לחבריה בכול התחומים ובראש וראשונה במידע על השירותים הטובים ביותר והזולים ביותר, החל  מתיקון תריסים בחינם או במחיר מוזל וכלה בנסיעות מוזלות בחו"ל. בהקשר זה ראוי לציין כי ביטאון הסתדרות הגמלאים, אם הוא עדיין יוצא לאור, הוא פרסום עלוב ודוחה בעיצובו ועני בתוכנו. מזכ"ל  הסתדרות הגמלאים, גדעון בן ישראל עשה את שלו. מי שיכול להרים את המשא הזה הוא יו"ר ההסתדרות עופר עיני. גמלאים יהיו מוכנים לשלם אפילו מס חבר , סמלי, ובלבד שתהא להם כתובת ראויה וביטאון הולם .שדולות דומות לזאת האמריקאית, קיימות ברוב מדינות המערב והן מנתבות את הלחץ והאנרגיה לפוליטיקאים. ההבדל הוא ששם כול בוחר מכיר את הנציג שלו.  כאן השיטה היא אֵם כול חטאת.  בחלל הזה נכנסים כול מיניי, לרבות "הגמלאים". כמו שהם נכנסו מטאורית לזירה, ככה הם יימוגו. כמה חבל. איזה בזבוז משווע של הזדמנות שלהערכתי לא תשוב.