ארכיון קטגוריה: אורחי חיים

אומה בנהי.

אין דבר נוראי יותר משכול. מידורו ,ניצולו למטרות פוליטיות רעילות, וקידומו ב"רייטינג"  -הופך אותו לפולחן פאגאני.

במאמר ב"הארץ" ( 27.8.21 ) תחת הכותרת: שיחת הטלפון שלא הייתה צריכה להתקיים.  מתייחס אהוד אלומרט לאותה שיחת טלפון בין ראש הממשלה נפתלי בנט לבין אביו של הלוחם בראל חדריה שמואלי, כשרה"מ התבלבל בשמו של בראל.הטעות  זכתה להדים ללא כול יחס לאירוע  ובעיקר מצד אלה שהשתלחו בבנט בצורה גסה ומעוררת סלידה. אבל לא זה גרעין הנושא שמעורר אולמרט. הוא מצוי בפסקה הבא: "ההרגשה של קברניט שהוא חייב להתקשר למשפחה מיד עם התרחשות האירוע,מסמלת מפנה מסוים בסדריי העדיפויות של התנהלות החברה שלנו. כמה שיחות טלפון כאלה נעשו  לבני משפחתו לאזרח של אזרח שנפגע מפעולות טרור?" ואולמרט מרחיב את יריעת הדוגמות.

לאחר שקראתי את הכתבה ניגשתי למדף הפוסטים שלי שמחכים להגשה כשיש חלון של הזדמנות. הנה זאת נקרתה .הנה הפוסט לפני שעבר עדכונים:

המשורר האנגלי בן המאה ה-18, אלכסנדר פוֹאוּפ ,במסה " על הביקורת"  ,כתב For fools rush in where angels fear to tread .  . לאמור " אווילים פורצים למקום שמלאכים נזהרים מלרחף בו." דומני שכבר ציטטתי אמירה חכמה זאת, שכן לא חסרים מועמדים לפורצים האלה.

ערבה בוכייה בבית קברות.

האמירה הזאת שייכת לדעתי, בין השאר, לעיסוק תקשורתי ופוליטי בשכול, וזאת גם לאדם כמוני שהוא כול כך למוד שכול. שכול הוא דבר נוראי ושכול של הורים על ילדיהם אין דבר נוראי ממנו. בדרך כלל העיסוק בשכול בצורה של הנצחתו למען יזכרו הדורות הבאים, מיושם לאירועים גדולים, מהם לגבי אלה שנופלים במערכה על ביטחון המדינה. אלה חיילים שהמדינה שלחה אותם לחזיתות ולמקומות תורפה אחרים כדי שיגנו על המדינה ועל העם היושב בה גם במחיר של אובדן חיים. לכן ראוי גם ראוי שהחברה תזכור אותם, כאמור, בצורה כזאת או אחרת של הנצחה שיש בה כבוד ויקר. זה אמור לגבי אישים גדולים שעושים היסטוריה, במידה זאת או אחרת.

מעבר לזה קיימת ההנצחה הרגילה היומיומית למי שהלך לעולמו והיא  שעל קברו מציבים מצבה שהיא ההנצחה למשפחה ולמקורביה .נוסף על זה חוגים ,מוסדות ,עמותות וכיו"ב עוסקים בהנצחה בדרכים שונות, בצורות שונות, ובהיקפים שונים.

בסוגיה שבה עוסק פוסט זה  בעיקר,מדובר בהרוגים,בנספים,בנרצחים, או בכול צורה אחרת של מוות, כאשר  השוני בהתייחסות  לא שייך למידור על בסיס טיבו של המוות אלא בין היתר הכָּמוּת,הנסיבות והמקום . לאמור אם  בכול יום נהרג אדם בתאונת דרכים, אנו נקרא,נשמע או נצפה- בתקשורת בידיעה קטנה אם בכלל.  אם  חלילה בתאונה אחת ייהרגו שבעה בני אדם זה יהיה סיפור גדול. מצאתי תימוכין להיבט זה. במכתב למערכת "הארץ" (5.5.2021 ) כותב אבי אלבאום, אב שכול בהתייחסות לאבל על הנספים באירוע בהר מירון "עם כול הכבוד והכאב,ישנו אסון ארוך ומתמשך,אף הוא מקורו ברשלנות מתמשכת,שהתרגלנו לקיומו והוא אינו זוכה ליום ציון- הקטל בדרכים."

ואכן, כאשר ב"הילולת רבי שמעון בר יוחאי", בהר מירון נספו מחנק של המון דוהר קרוב לחמישים בני אדם, ראש הממשלה ,ביבי נתניהו, הודיע כי יבקש להכריז על אבל לאומי והממשלה אישרה זאת .מדובר באירוע ציבורי, עם מעין גושפנקה ממלכתית, אבל גם היבט פוליטי  לא מבוטל. ואני תוהה  האם יש אמות מידה להגדרת אירוע כ"אבל לאומי"

אבל  יש היבט אחר והוא שהביא אותי לכתוב את הפוסט הזה.אינני בטוח אם הוא היה זוכה לפרסום באמצעי מדיה אחר בגלל "תקינות" אני לא מצרף לזה "פוליטית", כי היא חברתית ביסודה,אף שבהיבטים אחרים של הסוגיה שבה אגע להלן, רגישות זאת לא קיימת. ואם כבר- יש הבחנה באזכור של מי שנפגע בפעילות טרור למי שנרצח מסיבה זאת או אחרת. לראשון בדרך כלל יוסיפו ז"ל- זכרו לברכה. לשני לא יוסיפו מאומה. מדוע מי שנהרג בתאונה בשטח ישראל לא זכור לברכה ואילו מי שנפגע על ידי מכונית של פלשתינאי כן זכרו לברכה.מדוע חייל כן ואזרח לא.פרח טיס מקבל פרסום גדול יותר מאשר טוראי רגלי.

להרחיק את השכול מן הרייטינג.

בטור הביקורת על משדרי טלוויזיה ב- 25.2.2021 רוגל אלפר מתייחס לריאיון בערוץ 12 בתכניתה של סיוון רהב מאיר עם  יעל אטיאס  נערה צעירה שאביה  בן 42 נפטר מ"קורונה". לאחר התיאור הטרגדיה שפקדה את הילדה  כותב אלפר:"קשה להגזים בהשלכות מות אביה בדמי ימיו על נפשה ועל חייה. ואיך התחילה סיוון רהב מאיר את הריאיון?" מה שלומך?"- היא שאלה. "בסדר, ענתה הילדה ."ספרי לי על  אבא שלך" ביקשה המראיינת. "מה למשל?" תהתה הילדה. בואו נקרא לזה  פדופיליה תקשורתית. ניצול לרעה של קטינים לצרכי העלאת אחוזי הצפייה"- כותב רוגל אלפר.

אשר לפדופיליה איני בטוח אם זאת הגדרה נכונה כי יש ניצול לרעה גם של מבוגרים. אז איך נקרא לזה? אבל לגבי המניע של הרייטינג -זאת אמת.

אשר לזיכרון באופן כללי, אני חוזר ומדגיש שהרעיון לעצמו לא רק שאין בו פסול אלא  הוא מבורך.הרי יש בו ,בזיכרון צד של למידת לקח. למשל. כמה טוב היה אילו בכול עשרים קילומטרים של  כבישים היה תלוי  איזה רכב מרוסק ועליו כתובת  אדומה כמה קיפחו את חייהם באסון זה. מיזם של  משרד התחבורה שלנו שלא עשה די למנוע תאונות דרכים . העניין ,כפי שציינתי, הוא בכך שניתנת פלטפורמה תקשורתית לסוג מסוים של הרוגים ולא לסוג אחר.

במוסגר יצוין כי לעתים במשדרים שונים של הטלוויזיה המסחרית, כפי שאני מרבה להזכיר, יש טשטוש  בין משדרי פרסומת לבין פרסום. ככה למשל מִשדָרים שונים שמוקדשים לדברים בני קיימא כמו דירות ועיצוב דירות, אבזרים לדירה וכיו"ב ,אינך יודע מה מידת הפרסומת המסחרית מאחוריהם. וזה לצערנו חל על נושאים רגישים כמו החיים עצמם. ביידיש זה נקרא "איין געדינקעקנר קדיש"- קדיש  שָכוּר. אפשר לכתוב גם "סָחוּר"

בוודאי שכול תכנית מושפעת מגורם כזה או אחר, כמו שדולה, עמותה, חבר וגורמים אחרים כמו מה  הוא in ומהו out .אבל כאשר מדובר בשכול ואובדן חיי אדם יש לנהוג באמת מידה שוויונית, ככול הניתן, אלא אם מדובר באדם מפורסם מאוד בתחום זה או אחר. כבר ציינתי בעבר לשבח את הטור של עופר אדרת ב"הארץ"- אחרי מות. מעבר לזה מידור של נפטרים יש בה אפליה וזאת לא אפליה של המדינה. היא- ייאמר ,שלא בזכותה, נוהגת באפליות מסוג אחר. אבל גם החברה היא שמשפיעה ומושפעת. ואם היא רווחת בחברה ,הרי זה בשל החשיפה התקשורתית שהיא אשר קובעת מה ומי ראוי .לאמור מי יזכה להיכנס לדלת הפרסום ומי לא .אם לא בחייו אז במותו.

במאמר בעיתון "הארץ"(  25.11.20 ) בשם "ממרומי קדושתי", אבי יעקבי, אב שכול ,מתייחס להדים שעוררו תומכי ביבי כאשר גידפו את משפחת פארקש , משפחה שכולה,שבֵּיתה נמצא סמוך לביתו של ראש הממשלה בקיסריה. זאת משום שהיא ארחה אי אלה מן המפגנים נגד ביבי.בכל הקשור ל"קדושה" כשמדובר בחללים, יש לדעתו כמה דרגות "קדושה".הוא קובע כי "עטרת הקדושה היא כלי להשתקתנו. מי יצעק  למראה מה שקורה במדינה שלמענה נהרגו ילדינו.אם לא אנחנו".

ואם היה צורך בתזכורת לניצול הציני והבזוי של שכול מצאנו אותו בנסיבות מותו והלווייתו של בראל חדריה שמואלי, שבו פתחתי את המאמר. הדברים שהוטחו נגד אישיי מדינה וביטחון היו החוליגאגזים והבריונות הפוליטית  בשפלתם. אבל מי שהיה המקור  לתשליל הזה מלכתחילה היו אותם אישי מדינה וביטחון החל ממרום בית הנשיא ועד אחרון המשרדים. משהו שלא ראינו אפילו לא במלחמת יום הכיפורים ובוודאי לא במלחמת העצמאות. שיטפון זה של הספדים עם כול הכוונות הטובות, העלו את הקרבן לדרגת קדושה .יתרה מזאת גם אמצעי המדיה במעקב אחר מצבו של מי שהוגדר "פצוע אנוש"- הרבו לדווח על כך ,ודיווח מתמשך של המדיה עושה את שלו. "הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות"- אומר הפתגם  הידוע. המדיה הרי קבעה כי  פרשת בראל חדריה שמואלי תהפוך לפרשת  אלאור אזריה- חלק ב'.  ניבאה וקיימה.the media was the massage-"כפי שחשפנו כאן לראשונה ב"כאן 11 ".

ויש עוד היבט חשוב והוא היסטורי. העם היהודי במהלך היותו בפזורה במשך אלפיים שנה ידע שכול ,בין היתר של חיסול כמעט מחצית ממנו בשואה. הוא יָדָע שכוֹל החֵל מראשית העליות לארץ, בתקופת המנדט הבריטי,במלחמת העצמאות ומלחמות אחרות. בכול אלה כבוד הנצחה במקומו קיים. אך אומה שחפצה חיים  צריכה לנהוג מידתיות בכול הנוגע לנספים בצורה כזאת או אחרת, במקרה כזה או אחר .לא צריכים להיות מלאכים עם כנפיים כדי לרחף. אלא ללכת בזהירות ובכבוד בצִלָם של אלה שהלכו מאתנו.

כול יום הוא יום מתאים לחשבון חפש ובוודאי שכך ערב ראש השנה.

ויהי בנפול הכתר

איפה הימים האלה שבהם  כול ילד חילוני קם בבוקר ועל שפתיו ברכת "מודה אני" לפרופסור איתמר גרוטו והולך לישון עם "שמע ישראל"- הפרופסור איתמר גרוטו.  והוא רק אחד מתוך קבוצת צמרת אפידמולוגית, נוירולוגית ,פתולוגית, המטולוגית, הסיטֶריולוגית,   שמלאו את חלל חיינו במשך יותר משנה. הם הפכו לחלק מן הפולקלור. שירים שרו להם, כרזות הונפו עליהם, קומיקס צוירו, ולא אתפלא אם בצנרת אין כמה מחזות לרבות מחזמר על גיבוריי הקורונה שלנו ובראשם מלך מלכי הקורונה ביבי נתניהו.

מי שהופך לחלק מפולקלור והוא חי, וזה המקרה, אינו מוכל להיפרד ממנו. ולכן האיום של סגר עדיין מרחף מעלינו .אם רוצים להפחיד ילד יהודי בפזורת הקורונה בישרוּליבקֶה, לא  מאיימים בשוטר. מאיימים בסגר. מסתבר שאמנם נפרדנו מרב אלוף הפחדים- ביבי נתניהו אבל מורשת הפחדים שלו שרירה וקיימת. וכבר אמרו מנהיגים גדולים, האחרון שבהם הנשיא קנדי, בנאום ההכתרה שלו (coronation לפי התרגום העברי, אף שמדובר בנאום בכורה שבאנגלית הוא  (Inauguration ש"אל לנו לפחד אלא מן הפחד עצמו". ולא היה בכך משום חידוש כי מאז ומעולם- שליטים ,רודנים לסוגיהם, עריצים אכזריים- שלטו בעזרת הפחד. הוא כוון, לכאורה בראש וראשונה, נגד האויב מבחוץ, או בפנים, אלא בפועל הוא טוּוָח כלפי הציבור במדינה זאת או אחרת. האויב  היה חלק מארגז הכלים של הפחד. ככה הסֶגֶר עדיין תלוי מעל ראשינו כמו חרב דמוקלס.

ולא יעזור אם שר הבריאות החדש, ניצן הורוביץ,יבהיר כי אין כוונה להטיל סגרים אלא למנוע סגרים. שכן גם כאן ישנה המילה סגר.מלכוד. כי מה פרוש למנוע סגר? המשמעות היא שאם לא נישָמָע להוראות, אין מנוס מסגר .אבל הגרעין שבעיסת הקורונה, שתָּפחה אף מעבר לממדים הטבעיים הגדולים שלה, הוא שמי שמופקד עליה אינו יותר ראש הממשלה. כפי שהורגלנו בימים הטובים האלה של הקורונה כשכול המשפחה סוף, סוף  הייתה ביחד . בערב בדיוק בשעה שמונה יכולנו להתרווח על הספה, המשפחה כולה, עם פיצוחים, ולצפות  בהופעה חיה של ביבי ולהאזין לקולו הערב מה נפשנו כָלָתָּה. אמנם גם ראש הממשלה הנוכחי ,נפתלי בנט, קיים בשבוע שעבר מסיבת עיתונאים בנושא הקורונה ומדי פעם בפעם משמיע עצות טובות ואף דברי כיבושין, אבל יחי ההבדל. לא היה בו הנאום לאומה, לא המבט הקורונארי הנוקב, ולא הנפת כל דף נייר בצורה מלכותית והנחתו בצד לגנזך ההיסטוריה. עָם אחד, מדינה אחת, קורונה אחת ומנהיג אחד. היו ימים.

 פתאום דמוקרטיה עליך- מדינה יהודית ,וביבי באופוזיציה. ככה אי אפשר להלחם  בקורונה. גם ערוצי המדיה,הורידו את הקורונה מדרוג הרייטינג  שלהם .מי שעומד בראש המקוננים על עידן הזהב של הקורונה הוא, בדרך הטבע, לא אחר מאשר  ביבי נתניהו .הוא עשה זאת בנאומו בכנסת ביום ב' ה- 12 ביולי.אלא שזה לא היה נאום צ'רצ'יליאני  .זאת הייתה פְּעייָה.אבוי לנו.כֶּבֶש בעור נָמֵר . נזכרתי בימי בָּלפוּר היפים, במָלכָּת הבית -שָרָה אימֵנוּ ובשירה של לאה גולדברג- משירי ארץ אהבתי וזה הבית הראשון.

מְכוֹרָה שֶׁלִּי אֶרֶץ נוֹי אֶבְיוֹנָה

– לַמַּלְכָּה אֵין בַּיִת, לַמֶּלֶךְ אֵין כֶּתֶר.

וְשִׁבְעָה יָמִים אָבִיב בְּשָׁנָה

וְסַגְרִיר וּגְשָׁמִים כָּל הַיֶּתֶר.

הסיפור על הרבי והעז במציאות.

בשבחיי הָיֵש.

בסיפור על אותו חסיד שתינה את צרותיו בפני הרבי על שבֵּיתּו צר עליו והרבי יעץ לו להביא עֵז לבית, השתלשלות העניינים בין תחילת הסיפור לבין סופו- הוצאת העז- היא גמישה למדי ותלויה במסָפֵר ובדמיון שלו ,בהוספת אובייקטים בדרך. סבתי, לעומת זאת ארזה את המשמעות במשפט אחד. "יהודי מרוויח, כשהוא אינו מפסיד"- אמרה.

זה לא אומר שהאדם לא צריך לשאוף. לא זו בלבד אלא ,אם יש בו הדמיון, עליו לקבל את ההמלצה של דֶה סֶרווָנטֶס .הוא שם בפי גיבורו,איש לָה-מָנשָה, דון קיחוטֶה, את הסיסמה ," לחלום את החלום הבלתי אפשרי".זאת כמדומני המנטרה העכשווית של יזמים מוצלחים. אך יש נקודה בכול מסלול של פריצת הדרך שאם  האדם לא עוצר, הוא עלול לרוץ קדימה ריצת אמוק. עושר ללא גבול, הוא לא מרשם לרווחה, אלא לשיכרון הכוח והוא בומרנג בלתי נמנע. הכוח הוא הרסני גם למי שבו הוא מצוי.

לדוגמה. מדוע  צריך היה ברני מיידוף ,יו"ר חברה גדולה למסחר בניירות ערך ויו"ר דירקטוריון של האגודה לסוחרי ניירות ערך- הנאסד"ק ,להסתבך בהונאה בהיקף 65 מיליארד דולר כדי להידון ל-150 שנות מאסר. הוא מת בכלא באפריל השנה בן 82. גם אילו הגיע לגיל 120 , הוא היה מת בין כותלי בית הסוהר.מה הריץ את ברני, ומה מריץ אנשים שככמותו,בעולם העליון, כמו מפיק העל הארווי ויינסטיין, והתחתון, כאֶל קפוּנה,כשהם יכולים לחיות ברווחה רבה ולהעניק ממנה לילדיהם.זה חל בתחום הכלכלי,חברתי, מדיני' ,תרבותי – בעולם ואצלנו. נשיא,ראש ממשלה שר אוצר ועוד ,כולם שלנו, שהיה להם כמעט הכול שניתן לחלום עליו ולא שבעו ומצאו את עצמם מאחורי סורג ובריח.דומני שיש הסכמה בין חוקרי חברה שלא מדובר בעושר, במוניטין, בהצלחה לשמה אלא בשליטה, בכוח. גם כשמדובר בפגיעה מינית.תחושת הכוח והניצול שלו לרעה, הביאה לא רק להרס בעליי השאיפה הזאת אלא גם להרס עמים.

מדוע צריך היה ראש ממשלתנו העכשווי, שניחן באינטליגנציה גבוהה, בכישורים ובכישרונות, ביכולות אינטלקטואליות וכלכליות ואדם אמיד לכול הדעות- לעמוד במשפט בשל סדרת האשמות,פליליות, אם לא תאוות הבצע שעמדה מאחורי הדחף הבלתי נלאה שלו לשלוט-השררה- גם אחרי תריסר שנים שהוא בתפקיד של ראש הממשלה-הוא מכור לה.לאן תוליך אותו התשוקה הזאת לשלוט.והוא מוסיף ,בדרכו שלו, לחפור את הבור לעצמו, את הביצה שבה הוא טובע, שלא לדבר לאן היא מוליכה את כולנו כאן בארץ הזאת.

הפסיכולוג וההוגה החברתי ,דיוויד מֶקלֶלֶנד, קבע במשנתו בשנות ה-60 את שלושת הצרכים הבסיסיים של האדם: הצורך בקשר אנושי ,הצורך בהישגיות והצורך בכוח .ד"ר מיכל חמו-לוטם, רופאה, מומחית בחדשנות רפואית ובניהול מיזמים ומנהיגות במאמר "על מנהיגות ואושר" מביאה את דעתו של הפילוסוף ברוך שפינוזה על התשוקה. שפינוזה אמר כי תשוקה היא מהותו של האדם, וקבע שעליו ללמוד לשלוט בה, ולא להיות משועבד לה. לכך ניתן להוסיף כי התשוקה לכוח ולעוד כוח ,מעבירה את האדם על דעתו. זה היה, זה הווה וזה יהיה. המשנה בפרקי ,"אבות" -איזה עשיר השמח בחלקו-אינה פופולארית בזמנינו.

סינדרום הָצַנתָּר-כמשל.

למי שלא עוקב אחר החידושים של האקדמיה ללשון,ייאמר כי צָנתָּר ( צינתּוּר בעורקי הלב הכליליים,הוא מאותו שורש) הוא השם העברי לקָטֶטֶר. אותו צינור שמוליך מן האבר של האדם אל מיכל פלסטי צמוד כשזה צריך לרוקן את מימיו.אני נתנסיתי גם בזה. זאת בשל מנה גדולה שהזריק לי בשעתו הרופא המרדים בעת ניתוח שבר, בחושבו שזאת וודקה וכל המרבה הרי הוא משובח- בחוגו שלו. כתוצאה מן המנה הנדיבה הזאת ששיתקה את כל החלק התחתון של גופי, זמנית, לפחות לתריסר שעות, נאלצתי לעבור ניתוח  פרוסטטה-ערמונית. אך מכיוון שיש להמתין להחלמת ניתוח השבר והגוף צריך להתרוקן ,חוברתי למשך יותר משבוע לקטטר. וככה עמדתי לי בחלון בקומה החמישית בדירתנו ברחוב בוסתנאי בירושלים , שממנה יכולנו להשקיף עד הר גילה,ורואה כיצד הבריות מהלכות להן בנחת ובמשובה בלא קטטר. וחשבתי לי :הוי כמה שהעולם  יפה יותר בלי הקטטר.כמה נוח יהיה בלי העֵז הזאת.כמה שסבתי צדקה שיהודי מרוויח כשהוא לא מפסיד.

אותה מחשבה קננה בי כאשר ראיתי את האנשים מהלכים להם ברחוב כשחיוך רחב על פניהם ואתה רואה את החיוך מפה לאוזן, כי על הפנים אין מסכה. מישהו זוכר שפעם הסתובבנו בלי מסכה.

אלא שאני, כאמור,מכניס עוד תחנה לפני שאוציא את העז. באותו יום שבו נתעורר בבוקר ולא נשמע, כהגדרת עמוס עוז, את קולות "הקומפרסור הלאומי",המטרטר, שהפך את המדינה ל"תעלת בלאומילך" אחת, שבה אנו טובעים- אז נוכל לנשום. שקט עלי אדמתנו. אפשר והיונה תופיע בחלוננו ועלה זית בפיה.

.

はい

Hai

בישראל, הריכוזיות הממסדית הולכת וממריאה והפרט צונח ואוֹבֵד. בעצם הוא מנוטרל , לעתים נוח לו כך. במאמצים מאבדים קלוריות.

אין דוגמה מובהקת יותר ועכשווית יותר מאשר  ה"קורונה" לגבי חוסר אחריות של הרשות המבצעת. לאחר חודשים שממשלה זאת כופה על הציבור  גזרות שמקורם פוליטי, היא פונה לפרט ומבקשת ממנו אחריות. ואכן אין פנייה צודקת יותר בכלל ובפרט בכול הקשור לפנדמיה זאת. אילו הפרט היה שומר על כללים שהמציאות מכתיבה ,מצבנו היה טוב לאין ערוך. אילו האכיפה הייתה קיימת ומידתית ולא סלקטיבית-דיינו. אלא מה. כרגיל הממשלה עושה זאת כאשר חמורו של משיח ברח להרים. הציבור לא מאמין לשלטון, ובצדק, ולכן הוא עושה מה שבא לו. זאת ,כאמור, גם מורשת היסטורית וביתר שאת תוצאה של זיגזוג מצד ממשלה כושלת, בלתי אחראית בעליל.

בהקשר זה יש לי סיפור קטן מיפן. בראשית שנות ה 80 רעייתי, יהודית, ואני ביקרנו ביפן. בחלק מן הזמן כאורחים של זוג יפני מכובד, מר צ'ינאטסו וגברת איצ'ירו הוֹנמָה. הבעל- מו"ל של עיתונים בטוקיו ובקיוטו .מר הונמה היה סינקרטיזט ,אמונה שמאופיינת במיזוג דתות שונות.היפנים הם מאוד סובלניים במה שקשור לדת בכלל. התארחנו אצלם בביתם בקיוטו וסיירנו אתם בהר פוג'י והסביבה.

בטוקיו,הסתובבנו לבד, בין השאר, כמובן, ב"גינזה"- הלב של בירת יפן  ומצאנו את עצמנו אבודים באיזה עולם מוזר לא מוכר לנו. שפה זרה לחלוטין. כתב מוזר. מעט אנשים דברו אנגלית.  שמות הרחובות היו ביפנית. ושכחנו לבקש במלון או לקנות בחוץ מפה.

המבָצֵעָ

ביקשנו להגיע לאיזה מבנה מלכותי ובחרנו בגבר מעוברי אורח ושאלנו אותו באנגלית היכן המקום המסוים שאנו מחפשים, בהיותנו בטוחים כי אתר תיירותי זה  מוכר לתושבי טוקיו. האיש קד קידה ואותת בידו שנחכה . הוא לא דיבר אנגלית אך הבין שאנו מחפשים אתר מסוים. הוא ניגש לקיוסק ,מרחק כמאה מטרים, שהה שם דקותיים וחזר אלינו עם מפה. הוא סימן בעט היכן נמצא אותו מקום. שמחים שיש בידינו גם מפה וגם ציון המקום ,המשכנו בטיול. כעבור חמש,שש דקות  שומעים קולות של ריצה מאחורינו ואדם צועק הלו! הלו! השפה הבינלאומית לתשומת לב. עצרנו וראינו שזה האיש שנתן לנו את המפה.הוא נשם ונשף ,קד קידה והגיש לנו שוב מפה. תהינו מה קורה כאן ? עוד מפה !  אכן עם מוזר העם היפני. אבל זאת הייתה מפה בשפה היפנית ועליה ציון המקום. גם אנו קדנו קידה מבלי להבין תחילה את פשר התעלומה.

לאחר תהיה של דקה תפסנו.האיש ,במחשבה שנייה, יצא מתוך הנחה שאמנם אנו קוראים אנגלית אבל האיש ברחוב שאנו ניתָקֵל בו ונָראֶה לו את המקום שמצוין על המפה לא יבין אנגלית. אבל יפנית הוא יבין.

הגענו למסקנה שלא היה כאן עניין של אדיבות גרידא אלא תחושת אחריות. האיש בראותו שאנו מחפשים משהו,וניתן להבחין בכך אצל תיירים בייחוד זוג, לא נידב את עזרתו. אבל משפנינו אליו הוא ראה עצמו אחראי כלפינו. וכשהוא תפס כי מתן מפה באנגלית הייתה טעות מצדו הוא הזדרז לקנות מפה יפנית כי הוא חשש שהוטעינו על ידו וביקש לתקן את הטעות. קבענו כי הרשות המבצעת ביפן מתחילה באזרח.

מימין ה"גינזה" בטוקיו. משמאל הזוג הונמה והזוג גיל ליד אכסניה סמוכה להר "פוג'י"

תימוכין לכך מצאנו כאשר העלינו את הנושא בשיחה שהייתה לנו עם הזוג הונמה באכסניה ליד הר פוג'י. התופעה לא הפתיעה את מר הונמה. הוא הביא לדוגמה את תעשיית הרכב ביפן. "המכונית"- ציין הונמה " היא  כלי קטלני. מי שאחראי שלא ישמש לדריסה, הוא הנהג. והוא אחראי לא רק למה שקורה לפני המכונית אלא מה שקורה מאחור, אם הוא נוסע ברוורס. במכונית נוסעים יש לנו מראה שדרכה אנו רואים מה קורה מאחור". הונמה עשה אתנחתא ואנו הנהנו שזה מובן לנו.

אז הוא הוסיף. "במשאיות כבדות קשה לראות מה קורה מאחור.אך הנהג אחראי באותה מידה אם הוא יפגע במישהו בנוסעו ברוורס. צפירה משמשת התרעה מלפנים.לכן תשים לב שאצלנו ביפן רכב כבד כשהוא נוסע ברוורס מצפצף. זאת קבע יצרן רכב אחראי. הוא העביר את האחריות לנהג ". בכך הסביר הונמה את נושא האחריות של הפרט. ואכן שמנו לב שרכבים כבדים בנסיעה לאחור לא רק האטו מאוד אלא  גם צפצפו , תופעה שעד אז לא נתקלתי בה במקומות אחרים. היום גם אצלנו משאיות מצפצפות וגם יש מצלמות. ככה או אחרת היפני מילדותו לומד על אחריות אישית, כלפי עצמו, כלי הזולת וכלפי החברה כולה.

כאן זאת לא יפן. כאן זאת ישראל. קורה וישראלי יראה זוג תיירים תוהים ובידם מפה, מביטים כאן ושם, וישראלית או ישראלי ישאל אם  אפשר לעזור. אך זאת תהיה אדיבות ולא אחראיות.לפעמים הישראלי גם ילווה את זוג התיירים, אבל זה חריג.אם אנו לא אחראים כלפי עצמנו , והקורונה היא  משל,בוודאי שאין אנו אחראים כלפי הזולת.

בינתיים הבה נפגין אחריות ביום אחד שבו אנו אמורים לעשות זאת כלפי עצמנו וכלפי המדינה כולה . ביום הבחירות.

חסינות העדר

כמה עצות לרועים בשדות חֶלם.

מי שעוקב אחר מבצע החיסונים נגד ה"קורונה" ישים לב כי הציבור רץ להתחסן כאשר מופיעות ידיעות כמו צמצום האספקה של חיסונים לבתי חולים, או לכול גוף אחר, עצירת חיסונים לאנשים צעירים, וכיוצא באלה רמזים עבים על מחסור . או אז מתחילים הישראלים להידחף ונשמעת זעקה גדולה בין היתר מצד הסתדרות המורים שאם המורים לא יזכו בהעדפה הם לא יוכלו ללמד. שלא לדבר שהקהל הזכאי לחיסון ירוץ למוקדי החיסון להתחסן.

אבל אם תופיע ידיעה כי מטוס שיבוא לנתב"ג יביא אתו מיליון מנת חיסון-   הקהל נעשה סבלני. פתאום יש לו את כל הזמן בעולם. זה כולל גם אי אלה שקבלו  מנת החיסון הראשונה. זה ועוד. רק כרבע מכלל המורים באו להתחסן.

המסקנה .כדי לגרום להאצת החיסונים השתמשו במרשם הישן והמנוסה במחוזותינו- פאניקה. לדוגמה: בשל אילוצים פנים אמריקאיים, לנוכח המדיניות של הנשיא ביידן לחיסון המוני באמריקה,חברת פייזר  מגבירה את האספקה למדינות  בארה"ב. צעד זה עלול להאט בשלב הנראה לעין את המשלוח למדינות מחוץ לארה"ב.אז תראו שפתאום מוקדי הקשר של קופות החולים יקרסו.

ולצד החיובי וגם היישומי.שר התרבות מודיע כי אולמות הקונצרטים, התיאטרון והבידור ייפתחו לאזרחים בעלי הדרכון הירוק.תראו מה יקרה. והיה אם תתפרסם ידיעה  כי הדרכון הירוק מאפשר טיסות לדובאי, אז דהירת עדרי הבאפלו במערבונים תיראה כטיול לארוחה ב"בבית בכפר" בהשוואה לדהירת העדר לחיסון ולנתב"ג.