ארכיון קטגוריה: אורחי חיים

חג החרות בימים ההם.

לקט מסיפור ,עִִם טעם של פעם- לפני המבול הגדול.

 היו לעם ישראל סיבות רבות לשמוח על חג הפסח,מלבד עצם העובדה שאלוהים בהגיפו את בכוריי מצריים פסח על בתי ישראל. גם האילוצים הפחות משמחים בשעתם, כמו אפיית מצות בחפזה כדי לפנות במהירות את מצרים, היו מקור שמחה. בפולין של שנות ה-30 לא קנו מצות ארוזות שמקורן בארה"ב ושמָן "מצות מָנישֶביץ".את המצות הביאו בסלים גדולים והכמות נמדדה ב"פוט".המהדרין הצטיידו במצה שמורה. גם למצה השמורה התלווה אירוע. זה התחיל בשאיבת מים-"מצה וואסער" תוך חגיגה בעת שאיבת המים ממשאבה בכיכר העיר.והמים עברו מיד ליד עד הגיעם למאפייה. במאפייה עמדו אברכים עם פנים מקומחים שרקעו את הבצק תוך כדי זמרה חסידית. מרוב להט של המאפייה עצמה ושל השירה וההתלהבות נטפו עגלי זיעה גדולים לתוך הבצק, כנאמר "בזיעת אפיך תאכל לחם" ואם ככה לחם על אחת כמה וכמה מצה שאפו אבותינו במצרים.המצות אוכסנו במכלים מיוחדים.

 

 

נפתחו מזנוני המהגוני והבדולח הגלויים, והסליקים הסמויים,ושוב עשינו הכרות עם מערכות החרסינה העטורות והמזוגגות משה ידי אמן ומשוכות בשוליהן בחוטי זהב טהור.שלום לגביעי הכסף הפשוטים. ברכות למערכות הסיניות העדינות, לספלים הדקיקים,לכוסות הבדולח, לגביעים החרוטים בתמונות יציאת מצרים. הכלים טופלו כאורחים מכובדים מאוד שבאו להתארח בימי חג.בחן,בחיוך, באהבה.הנשים כמו הרימו את שולי השמלות וקדו קידה לכבודה הזאת, שעה שפתחו את הארונות כפתוח דלתות של כרכרה רתומה לצמדי סוסים שעוד מעט קט יוציאו הנסיך והנסיכה את רגליהם וידרכו על אדמת ממלכת פסח.

בפסח משולים היהודים לאצולה. כול בית ארמון. כול ראש משפחה מלך, עטוי לבוש משי לבן רקום בחוטי זהב וכסף-ה"קיטל", ישוב על כיסא רם ונישא המרופד בכרים ומנהל את הסדר בממלכתו. לסדר פסח יש ,כידוע,שלושה חלקים. מתחילים בחלק א' של ההגדה,ממשיכים ב"שולחן ערוך", כלומר באכילה וגומרים ב"הלל".

הגעתי למסקנה שמי שחיבר את ההגדה לא ירד לנשמתן של הבריות, בייחוד של הנשים והילדים שבקרב עמך ישראל. בחלק זה המשמעת התרופפה. הנשים, דור ראשון, שני ושלישי, החלו עושות דרכן למטבח בנימוק של הכנות לקראת הסעודה. סבא ואבא והמבוגרים האחרים לא קראו את ההגדה קריאה נורמלית. הם קראו כמה שורות ולפתע עצרו כאילו משהו לא כשורה. כאילו נתקעו בפקק תנועה .בין בלימה להמשך המסע פרשו לנו את הכתוב בשפת היידיש. זה יצר פקק אדיר וגם לנו הילדים קצרה הרוח בקריאת חלק זה של ההגדה. אנו בהחלט הסתפקנו ב"ארבע הקושיות" ובתשובות שהגדולים נתנו. גם איזור החיץ שבין חלק א' של ההגדה לבין הסעודה היה מיותר. לקראת סוף אותו חלק, כלומר חלק ג' דה פאקטו, ירדה עלינו מרה שחורה בזכרני את הצפוי לנו במרחקים שלפנינו, בחלקה השני של ההגדה. הברכה וההלל נמשכו יותר מאשר כול הסעודה. רק כשהגיע התור של חלק ג' וחיסלנו "את סדר פסח כהלכתו" וסיפרנו ושרנו את מה שקרה ב"חצי הלילה". (שמנו לב כי הגדולים קרצו בעיניהם פה ושם והנשים הסמיקו) ונכנסנו בהילוך גבוה ב"כי לו נאה" וקצב מסחרר ב"אדיר הוא", חשנו בתנופה המחודשת של השיירה וחזרנו להרכב המלא בדרך המלך. הפזמונים "אחד מי יודע" ו"חד גדיא" היו זמירות פופולריות ועליזות. מה יכול להיות עליז יותר משונרא שאכל לגדיא,מכלב  שנושך חתול ומאש ששורפת מקל. שלא לדבר על מלאך המוות ששוחט לשוחט- שנוא נפשנו שבמאכלת שלו חיסל תרנגולות שאהבנו בחיים. לבד מאלה הם סימנו את הקץ של ערב מעייף,מענג אך מתיש. אילו לפחות היו מקצרים את ההגדה או קוראים אותה בקצב רגיל,יכול היה סדר פסח,שכה ייחלנו לנו,להיות הרבה יותר יפה.

הערך המוסף בחג  כמו פסח  הוא בכך שלאחר ימי החג הראשונים באים ימי חול מועד. מין דבר שאלוהים יצר בשביל הילדים. הגדולים חזרו כמעט למסלול החיים הרגיל,זה לעבודה וזה לתורה. הילדים לעומתם  נהנו מתוספת חופשה בלא שההורים ינשפו בעורפנו. בפסח ראינו מעין הקדמה על חשבון החופשה הגדולה בקיץ, אף  שעוד מספר פרשיות השבוע היו לפנינו עד לאותו חופש גדול. אשר לפרשיות השבוע שבמהלך ספירת העומר,בין פסח לשבועות,אלה נחשבו בעינינו כבלתי מעניינות. לאחר הסיפורים המרתקים ב,"בראשית" וב"שמות" פרשיות כמו שמיני,תזריע, מצורע,אחרי מות וכו' לא העלו ולא הורידו ורק שימשו למדידת זמן שנותר עד לחופש הגדול.

אלה היו שבועות של ציפייה בחוסר סבלנות. הארץ ערכה מופע חשפנות והשירה מעליה את כיסויי החורף,נעשתה מגרה ונחשקת. העצים פרחו,הלילך נתן ריחו והבושם גרם לשיכרון חושים. בשדות שבפאתי העיירה נחתו להקות חסידות ולהקות של בולבולים קיפצו מאחריי המחרשה. בשוק הופיעו ביכורי ירק כמו צנוניות אדומות עגולות ואירית ירוקה שבישרו את האביב. עלמים ועלמות הלכו שלובי זרוע בפארק "אנשטאט" שלבש ירוק. באגם הטילו חכות וחתרו בסירות. העולם כמו נולד מחדש.

* מתוך "גשר של נייר"- הוצאה לאור של משרד הביטחון 1996

 

 

 

 

 

 

TIME IS MONEY – אם הזמן לא שלך.

הציבור מחכה לביאת השליח.

 אני מזמין את המגזינים הכלכליים אשר יודעים לחשב מה ההפסד הכספי של המדינה כתוצאה מפקקי תנועה, או נהלי ביורוקרטיה בארצנו . או אפילו הגילוי שהנסיעה הארוכה והפתלתלה בתוך מתחם נתב"ג לטרמינל  מקורה בהבטחת השקט בשבת של  כפר חב"ד הסמוך. בכול המקרים  מדובר בבזבוז של  מאות מילוני שקלים בשנה. הם מוזמנים לחשב את ההפסד בשל המתנה של שעות לטכנאי מחשב, ספק בלון גז, שרברבים, חשמלאים,  שליחים  וכיוצא באלה ,כשזמן ההמתנה המקובל והמקודש כמעט הוא שלוש שעות. זאת כיום כאשר מצויים בידי הספק  ובידיי הלקוח טלפונים סלולריים אשר מאפשרים לצמצם את זמני ההמתנה למינימום. יתרה  מזאת אם מנסים לברר איחור, זה עניין של חצי שעה  של המתנה לשרות לקוחות. ואם באותו זמן שאתה מברר הגיע הטכנאי ולא ענית, מחייבים את  הלקוח "בביקור סרק" . שלא לדבר על זמני ההמתנה על הקו לספקי שרות אינטרנט, טלפוניה, וטלוויזיה. צפצוף ארוך מאוד על האזרח. בשעה שבעולם "הלקוח תמיד צודק" בארץ  הלקוח תמיד אשם.

אני מודה שאילו בכך עסקינן, לא הייתי מקדיש לנושא פוסט, וכמו "עוילם גוילים" מחכה בבית לבואו של הגואל. הסיבה שהוציאה אותי מגדרי היא החברה הבינלאומית למשלוחים DHL  ,  (ראשי תיבות של שמות מייסדיה) נכון יותר השלוחה שלה בארץ. והמעשה שהיה כך היה. מזה זמן שאני מזמין תוספים טבעיים ,וויטמינים וכיוצא באלה  מוצרים, מחברה בחו"ל ,כאשר המחיר שנחסך נע בין 30-50% כולל משולח, בהשוואה לאותו מוצר בארץ. עד כה אותה חברה שלחה זאת בדואר רגיל, ודואר ישראל, שבו חל שיפור בשרותיו לאחרונה, אף מודיע בס.מ.ס על קבלת המשלוח. הפעם החברה בחו"ל, כנראה  כדי לזרז את המשלוח ,שלחה זאת באמצעות חברת DHL. אני מקבל הודעה על הגעת החבילה לארץ ומתקשר לחברת המשלוח כדי לתאם זמן קבלת החבילה .נאמר לי מה היום הקרוב,הזמין, ועלי להיות בבית  בין השעה 9 בבוקר לבין השעה 5 אחר הצהרים. אני משמיע בטלפון ספק נהמה ספק צחוק  על הריתוק בבית למשך 8 שעות. אני אמנם גמלאי אבל אני לא מוכן להיות צמוד לבית כדי לקבל חבילה . אבל למי שעובד- זה יום עבודה. ובניגוד לדואר ישראל אשר עובד גם בימי ששי, DHL  מקיימת שבתון גם בימי ו' . אבל יש אפשרות שאקבל את החבילה במשרדים שלהם…ביפו. כלומר אם אדם כמוני, או כול אדם שרוצה לחסוך בזמן ,לוקח מונית הלוך ושוב ליפו, הרי מדובר בסכום של מאה שקלים  פלוס מינוס. באין ברירה הסכמתי לשבת יום שלם בבית כדי לחכות לזכייה הזאת אשר במונחים כלכליים, לגבי אדם שעובד- לא זו בלבד שמחסלת את ההפרש במחיר בארץ לזה בחו"ל, אלא יש בו גם קנס. ביקשתי  מנציג החברה הבלדרית הזאת לרשום את הטלפון שלי כדי שהשליח יודיע לי על בואו, שכן גם גמלאי שיושב בבית, זקוק להיכנס לשירותים, ואלה כידוע לנו, כבדי שמיעה.

בהתקרב השעה חמש אחה"צ והילד איננו, צלצלתי לחברה ושם רשום היה שהשליח צלצל באינטרקום ואני לא עניתי. אמרתי לאיש מעבר לקו שביקשתי לקבל קריאה טלפונית ולא קבלתי. וחוץ מזה אילו ניסה לדחוף קלות את דלת הכניסה בבית היה מוצא שהדלת נפתחת. שוב התבקשתי לקבוע מועד חדש, כלומר יום ובשעות 9-17. הפעם, מתוך הנחה שהשליח יודע לקרוא, הצמדתי פתק ליד תיבת הדואר שלי. מסרתי לו את קוד הפתיחה וביקשתי שידפוק או יצלצל בדלת, ואכן  בשעות הבוקר האיש הופיע והוא מודיע לי שהיה זה הוא אשר הביא לי את החבילה ולא  עניתי לזמזום של האינטרקום. כששאלתי אותו אם הוא קיבל הנחיה לצלצל לי בטלפון הוא ענה לי שהוא לא קבל הנחיה כזאת. בגין חריגה זאת מן הנוהל המקודש של שלוש שעות, החלטתי הפעם להיות לפה למאות אלפי ישראליים אשר מחכים בבית, נרגנים ומחכים לאיש שיגאל אותם מן ההמתנה הזאת.

צריך מועצה לצרחנות.

בעקבות המקרה שלחתי מכתב למועצה לצרכנות, אף שידעתי שגוף זה אף פעם לא הצטיין בנשיאת שמו, בלשון המעטה. ואכן התשובה שקבלתי היה שאמסור להם את מספר המשלוח. שלחתי והם הודיעו לי שהעבירו זאת לחברה בארץ.  מכאן שהמועצה לצרכנות "ענתה לציפיות " שלי לגביה. שכן גם  ראש קטן מבין שלא מדובר בפריט ספציפי,שאבד או לא נמסר, אלא בנוהל של החברה, ולתכלית זאת אין כול משמעות למספר המשלוח. אם אכן קראו את המכתב שלי והתלונה שבו, די היה לצלצל לחברה ולשאול אותה מה שעות מסירת חבילה לאדם פרטי והם היו אומרים בין 9-17 . לדעתי יש כאן אלמנט שהחברה הבינלאומית, שהיא גרמנית, לא הביאה בחשבון. אם מדובר בעסק הרי אלה הם שעות העבודה והעסק פתוח. אבל לגבי אדם פרטי, המצב הרי שונה.

ואכן המועצה פעלה מהר וקבלה גם מענה מיידי של  החברה שהועבר מיד אליי ושבה חברת dhl מוסרת את הפרטים בדיוק כפי שאני מסרתי והיא מציינת בין היתר: "ב . 24.5  בוצע תאום פיזור דרך הלינק שנשלח על ידי הלקוח ונקבע פיזור ב- השעה 9-17 " זה מלמד למצער על הישרה של החברה שמוסרת את הדברים כהווייתם, ומהירות התגובה גם של החברה וגם של המועצה לצרכנות. אבל, כאמור, אני לא ביקשתי לזהות או לאתר חבילה. ביקשתי לדעת מדוע אני חייב לשבת בבית יום תמים ולחכות לאותה חבילה. זאת המועצה לצרכנות פספסה.

במקביל לפניה למועצה לצרכנות שלחתי מכתב ליו"ר וועדת הכלכלה של הכנסת ח"כ איתן כבל  וצרפתי את הפניה שלי למועצה לצרכנות. בקשתי את תשומת לב של וועדת הכלכלה של הכנסת לנוהג שערורייתי זה. המכתב הופנה אל: יו"ר וועדת הכלכלה של הכנסת ח"כ איתן כבל.

מכובדי

 אכיר תודה את תקדיש תשומת לב לנושא שעליו התלוננתי בפני המועצה הישראלית לצרכנות. המכתב מצורף.

 תודה וברכה חמה

 צבי גיל

כעבור יומיים קבלתי טלפון  מאדם בלשכת וועדת הכלכלה של הכנסת ולאחר שהבהרתי לו במה המדובר הוא הבטיח לחזור אליי. לאחר שלא חזר שלחתי מייל ללשכה של הוועדה וביקשתי לקבל  תגובה לפני פרסום הנושא בבלוג שלי. מאז אני מחכה  כל יום בין תשע בבוקר לחמש אחר הצהרים לתגובה מה עושה  וועדת הכלכלה של הכנסת כדי לתקן את המשוואה המעוותת, לאמור שגם הזמן של האזרח שווה כסף.

 

.

 

 

הם מלאימים גם את השכול

טקסי אזכרה הפכו בשנים האחרונות לבמה פוליטית, לשרירות לב של מנגנוני הממסד, תוך ניצול השכול לצרכים קוניוקטוראלים של הנסיבות  ובעיקר כדי לקדש את פולחן המוות. זה אמור לגבי ימי הזיכרון לשואה, כמו יום  הזיכרון  למלחמת יום הכיפורים, ועוד טקסים כמו זה שנערך היום ,יום  ב'  28.11.2016 בהר הרצל בירושלים לציון מלאת 60 שנה למבצע קדש וללוחמים שנפלו בו.

בשל רצון האח"מים להיות נוכחים, כדי שיוכלו לשאת דברים, בעיקר בהקשרים פוליטיים, אמצעי הביטחון שגם ככה הם חמורים בארץ שלנו, הם קפדניים פי כמה ,אם נוכחים בהם נשיא המדינה וראש הממשלה. אם יש לבוא בטענות אל שרותי הביטחון בשל בזבוז כסף וכוח אדם באבטחת אישים שונים שהיא מיותרת, הרי במקרה זה קשה לבוא אליהם בטענות. אלא שבמקביל צריך להביא בחשבון כי המשפחות השכולות הם  ברובם אנשים קשישים, ולכן יש לעשות סידורים כדי שלא ייגרם להם סבל, נוסף על הסבל של שכול.

מסתבר כי בהזדמנות קודמת באירוע לא השתתף ראש הממשלה והמשפחות התלוננו על כך. בהקשר זה נשיא המדינה ראה לנכון להעיר "כי קבלת הפנים הזאת הייתה מיותרת"- בהתכוונו למה שהוגדר "מהומות" מצד הקהל על שחיכה שעה וטולטל שלא לצורך לפני שהגיעו המכובדים. אפשר ו"המהומה" לא הייתה צריכה לקרות. אבל אדוני כבוד הנשיא, זאת לא הייתה מהומה בכנסת ישראל, אלא טרוניות בדציבלים גבוהים של אנשים שנגרם להם סבל מיותר. מכאן שגם ההערה שלך הייתה מיותרת. הבעת הצער על ידי ראש הממשלה על האי נוחות שנגרמה למשפחות הייתה נכונה יותר.הוא בסך הכול נענה למשאלה, וכול השאר עשה המנגנון.ודרכו של המנגנון בישראל היא לטחון עד דכא את זכויות הפרט כדי לשמור על זכויות היתר של נגידי עמך.

אבל לאחר שזה קרה, חייב הציבור ללמוד לקח. והוא אחד ויחיד.יש והנאומים הם חלק מטקסים ממלכתיים, שבהם המנהיגים אכן מנצלים את הבמה לצרכים פוליטיים, כמו למשל תוך זילות השואה.אני  לא משתתף באף אחד מהם לרבות הטקס בהר הזיכרון שאני מוזמן אליו דרך קבע בהיותי חבר מועצת "יד ושם". אבל בטקסים אחרים, ראוי לוותר על האישים הממלכתיים ולקיים את האירוע ללא כול הפרעה, מצד מאבטחים,שומרים,שוטרים וכל מה שמתלווה אליהם כולל ניידות הטלוויזיה,שהן הן שמושכות את יקירי הציבור כמו פרפרים אל השמש.

במהדורה הדיגיטלית של עיתון "הארץ" צוטט בועז תיבון, בן משפחה שכולה שהביע  כעס על ההתנהלות. "האופן בו אירוע כזה מאורגן מעלה שאלות קשות", הוא אמר. "האם האירועים האלה נועדו לעשות כבוד למנהיגים שלנו או לעשות כבוד לנופלים שלנו?".

בועז מכובדי.מה שאמרת זה נכון. אלא שבמקום לשים בסוף סימן שאלה, צריך רק לשים סימן קריאה. ליורדי דומה זה לא משנה. אבל המשפחות יוכלו בצורה מכובדת להעלות את זכר יקירהם ולהתייחד אתם, מבלי שגם את השכול יפקיעו מהם.

".

 

.

.

למצוא את הדבר החשוב ביותר.

מה אנו לא עושים כדי לסמל את מה שנקרא "הימים הנוראים" , אשר אמורים לסמל ימים של חשבון נפש שבין ראש השנה לבין יום הכיפורים. ימים שבהם עלינו לתת את הדעת על היחס בינינו לבין זולתנו, והדתיים  והמסורתיים שבינינו – גם בין האדם לבין "המקום"- משמע הקב"ה. אנו מייחלים שתכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה, ביודענו מה היו הקללות ובאי ידע מה צפוי בברכות. בעידן של תקשורת  המונים,  ומה שקרוי "רשתות חברתיות" אנו חשופים למידע ולסילוף מידע, לדעות שיש בהן הגיון ולאלה שהן מופרכות מיסודן. אנו מתָקשרים עצמנו לדעת ובעזרת פרשנים ויועצים, חלקם ביושרה וחלקם בכחש ורמייה, אנו מטולטלים בין תבונה לסכלות, בין צדק, לבין רשע. אנו משופעים בבעיות שהן של עצמנו ובאלה שממטירים עלינו אחרים. הרוב יודע מהיכן הוא בא אבל אינו יודע לאן הוא הולך. מרוב עיסוק ותיוג איבדנו את פרוש המונח של ימין ושמאל ,של למעלה ולמטה. לעתים אנו חשים כסטטיסטים בידי מומחים לדעת קהל, שממצאיהם משקפים קשת של דעות שלעתים אין להם אחיזה במציאות.

אנו אבודים ביער הענק הזה.

לכן נראה לי שהברכה ההולמת ראש השנה הזה, הוא שנמצא את עצמנו. והכוונה היא שאנו, כיחידים, בין אם מה שקרוי כאלה "שנולדו בצלם" ובין אם אנו בני אדם במלוא משמעות המילה, נדע שאנו לעצמנו, הננו מרכז ההוויה האנושית, במסגרת חברה זאת או אחרת שהיא מורכבת מאתנו ובהסכמתנו המלאה אנו שותפים למערכת ערכים  ולא משמשים  חיילים בלוח השח מט של זולתנו. אם נצליח בכך השאר יהיה קל יותר בשנה הבאה