ארכיון קטגוריה: אורחי חיים

ויהי בנפול הכתר

איפה הימים האלה שבהם  כול ילד חילוני קם בבוקר ועל שפתיו ברכת "מודה אני" לפרופסור איתמר גרוטו והולך לישון עם "שמע ישראל"- הפרופסור איתמר גרוטו.  והוא רק אחד מתוך קבוצת צמרת אפידמולוגית, נוירולוגית ,פתולוגית, המטולוגית, הסיטֶריולוגית,   שמלאו את חלל חיינו במשך יותר משנה. הם הפכו לחלק מן הפולקלור. שירים שרו להם, כרזות הונפו עליהם, קומיקס צוירו, ולא אתפלא אם בצנרת אין כמה מחזות לרבות מחזמר על גיבוריי הקורונה שלנו ובראשם מלך מלכי הקורונה ביבי נתניהו.

מי שהופך לחלק מפולקלור והוא חי, וזה המקרה, אינו מוכל להיפרד ממנו. ולכן האיום של סגר עדיין מרחף מעלינו .אם רוצים להפחיד ילד יהודי בפזורת הקורונה בישרוּליבקֶה, לא  מאיימים בשוטר. מאיימים בסגר. מסתבר שאמנם נפרדנו מרב אלוף הפחדים- ביבי נתניהו אבל מורשת הפחדים שלו שרירה וקיימת. וכבר אמרו מנהיגים גדולים, האחרון שבהם הנשיא קנדי, בנאום ההכתרה שלו (coronation לפי התרגום העברי, אף שמדובר בנאום בכורה שבאנגלית הוא  (Inauguration ש"אל לנו לפחד אלא מן הפחד עצמו". ולא היה בכך משום חידוש כי מאז ומעולם- שליטים ,רודנים לסוגיהם, עריצים אכזריים- שלטו בעזרת הפחד. הוא כוון, לכאורה בראש וראשונה, נגד האויב מבחוץ, או בפנים, אלא בפועל הוא טוּוָח כלפי הציבור במדינה זאת או אחרת. האויב  היה חלק מארגז הכלים של הפחד. ככה הסֶגֶר עדיין תלוי מעל ראשינו כמו חרב דמוקלס.

ולא יעזור אם שר הבריאות החדש, ניצן הורוביץ,יבהיר כי אין כוונה להטיל סגרים אלא למנוע סגרים. שכן גם כאן ישנה המילה סגר.מלכוד. כי מה פרוש למנוע סגר? המשמעות היא שאם לא נישָמָע להוראות, אין מנוס מסגר .אבל הגרעין שבעיסת הקורונה, שתָּפחה אף מעבר לממדים הטבעיים הגדולים שלה, הוא שמי שמופקד עליה אינו יותר ראש הממשלה. כפי שהורגלנו בימים הטובים האלה של הקורונה כשכול המשפחה סוף, סוף  הייתה ביחד . בערב בדיוק בשעה שמונה יכולנו להתרווח על הספה, המשפחה כולה, עם פיצוחים, ולצפות  בהופעה חיה של ביבי ולהאזין לקולו הערב מה נפשנו כָלָתָּה. אמנם גם ראש הממשלה הנוכחי ,נפתלי בנט, קיים בשבוע שעבר מסיבת עיתונאים בנושא הקורונה ומדי פעם בפעם משמיע עצות טובות ואף דברי כיבושין, אבל יחי ההבדל. לא היה בו הנאום לאומה, לא המבט הקורונארי הנוקב, ולא הנפת כל דף נייר בצורה מלכותית והנחתו בצד לגנזך ההיסטוריה. עָם אחד, מדינה אחת, קורונה אחת ומנהיג אחד. היו ימים.

 פתאום דמוקרטיה עליך- מדינה יהודית ,וביבי באופוזיציה. ככה אי אפשר להלחם  בקורונה. גם ערוצי המדיה,הורידו את הקורונה מדרוג הרייטינג  שלהם .מי שעומד בראש המקוננים על עידן הזהב של הקורונה הוא, בדרך הטבע, לא אחר מאשר  ביבי נתניהו .הוא עשה זאת בנאומו בכנסת ביום ב' ה- 12 ביולי.אלא שזה לא היה נאום צ'רצ'יליאני  .זאת הייתה פְּעייָה.אבוי לנו.כֶּבֶש בעור נָמֵר . נזכרתי בימי בָּלפוּר היפים, במָלכָּת הבית -שָרָה אימֵנוּ ובשירה של לאה גולדברג- משירי ארץ אהבתי וזה הבית הראשון.

מְכוֹרָה שֶׁלִּי אֶרֶץ נוֹי אֶבְיוֹנָה

– לַמַּלְכָּה אֵין בַּיִת, לַמֶּלֶךְ אֵין כֶּתֶר.

וְשִׁבְעָה יָמִים אָבִיב בְּשָׁנָה

וְסַגְרִיר וּגְשָׁמִים כָּל הַיֶּתֶר.

הסיפור על הרבי והעז במציאות.

בשבחיי הָיֵש.

בסיפור על אותו חסיד שתינה את צרותיו בפני הרבי על שבֵּיתּו צר עליו והרבי יעץ לו להביא עֵז לבית, השתלשלות העניינים בין תחילת הסיפור לבין סופו- הוצאת העז- היא גמישה למדי ותלויה במסָפֵר ובדמיון שלו ,בהוספת אובייקטים בדרך. סבתי, לעומת זאת ארזה את המשמעות במשפט אחד. "יהודי מרוויח, כשהוא אינו מפסיד"- אמרה.

זה לא אומר שהאדם לא צריך לשאוף. לא זו בלבד אלא ,אם יש בו הדמיון, עליו לקבל את ההמלצה של דֶה סֶרווָנטֶס .הוא שם בפי גיבורו,איש לָה-מָנשָה, דון קיחוטֶה, את הסיסמה ," לחלום את החלום הבלתי אפשרי".זאת כמדומני המנטרה העכשווית של יזמים מוצלחים. אך יש נקודה בכול מסלול של פריצת הדרך שאם  האדם לא עוצר, הוא עלול לרוץ קדימה ריצת אמוק. עושר ללא גבול, הוא לא מרשם לרווחה, אלא לשיכרון הכוח והוא בומרנג בלתי נמנע. הכוח הוא הרסני גם למי שבו הוא מצוי.

לדוגמה. מדוע  צריך היה ברני מיידוף ,יו"ר חברה גדולה למסחר בניירות ערך ויו"ר דירקטוריון של האגודה לסוחרי ניירות ערך- הנאסד"ק ,להסתבך בהונאה בהיקף 65 מיליארד דולר כדי להידון ל-150 שנות מאסר. הוא מת בכלא באפריל השנה בן 82. גם אילו הגיע לגיל 120 , הוא היה מת בין כותלי בית הסוהר.מה הריץ את ברני, ומה מריץ אנשים שככמותו,בעולם העליון, כמו מפיק העל הארווי ויינסטיין, והתחתון, כאֶל קפוּנה,כשהם יכולים לחיות ברווחה רבה ולהעניק ממנה לילדיהם.זה חל בתחום הכלכלי,חברתי, מדיני' ,תרבותי – בעולם ואצלנו. נשיא,ראש ממשלה שר אוצר ועוד ,כולם שלנו, שהיה להם כמעט הכול שניתן לחלום עליו ולא שבעו ומצאו את עצמם מאחורי סורג ובריח.דומני שיש הסכמה בין חוקרי חברה שלא מדובר בעושר, במוניטין, בהצלחה לשמה אלא בשליטה, בכוח. גם כשמדובר בפגיעה מינית.תחושת הכוח והניצול שלו לרעה, הביאה לא רק להרס בעליי השאיפה הזאת אלא גם להרס עמים.

מדוע צריך היה ראש ממשלתנו העכשווי, שניחן באינטליגנציה גבוהה, בכישורים ובכישרונות, ביכולות אינטלקטואליות וכלכליות ואדם אמיד לכול הדעות- לעמוד במשפט בשל סדרת האשמות,פליליות, אם לא תאוות הבצע שעמדה מאחורי הדחף הבלתי נלאה שלו לשלוט-השררה- גם אחרי תריסר שנים שהוא בתפקיד של ראש הממשלה-הוא מכור לה.לאן תוליך אותו התשוקה הזאת לשלוט.והוא מוסיף ,בדרכו שלו, לחפור את הבור לעצמו, את הביצה שבה הוא טובע, שלא לדבר לאן היא מוליכה את כולנו כאן בארץ הזאת.

הפסיכולוג וההוגה החברתי ,דיוויד מֶקלֶלֶנד, קבע במשנתו בשנות ה-60 את שלושת הצרכים הבסיסיים של האדם: הצורך בקשר אנושי ,הצורך בהישגיות והצורך בכוח .ד"ר מיכל חמו-לוטם, רופאה, מומחית בחדשנות רפואית ובניהול מיזמים ומנהיגות במאמר "על מנהיגות ואושר" מביאה את דעתו של הפילוסוף ברוך שפינוזה על התשוקה. שפינוזה אמר כי תשוקה היא מהותו של האדם, וקבע שעליו ללמוד לשלוט בה, ולא להיות משועבד לה. לכך ניתן להוסיף כי התשוקה לכוח ולעוד כוח ,מעבירה את האדם על דעתו. זה היה, זה הווה וזה יהיה. המשנה בפרקי ,"אבות" -איזה עשיר השמח בחלקו-אינה פופולארית בזמנינו.

סינדרום הָצַנתָּר-כמשל.

למי שלא עוקב אחר החידושים של האקדמיה ללשון,ייאמר כי צָנתָּר ( צינתּוּר בעורקי הלב הכליליים,הוא מאותו שורש) הוא השם העברי לקָטֶטֶר. אותו צינור שמוליך מן האבר של האדם אל מיכל פלסטי צמוד כשזה צריך לרוקן את מימיו.אני נתנסיתי גם בזה. זאת בשל מנה גדולה שהזריק לי בשעתו הרופא המרדים בעת ניתוח שבר, בחושבו שזאת וודקה וכל המרבה הרי הוא משובח- בחוגו שלו. כתוצאה מן המנה הנדיבה הזאת ששיתקה את כל החלק התחתון של גופי, זמנית, לפחות לתריסר שעות, נאלצתי לעבור ניתוח  פרוסטטה-ערמונית. אך מכיוון שיש להמתין להחלמת ניתוח השבר והגוף צריך להתרוקן ,חוברתי למשך יותר משבוע לקטטר. וככה עמדתי לי בחלון בקומה החמישית בדירתנו ברחוב בוסתנאי בירושלים , שממנה יכולנו להשקיף עד הר גילה,ורואה כיצד הבריות מהלכות להן בנחת ובמשובה בלא קטטר. וחשבתי לי :הוי כמה שהעולם  יפה יותר בלי הקטטר.כמה נוח יהיה בלי העֵז הזאת.כמה שסבתי צדקה שיהודי מרוויח כשהוא לא מפסיד.

אותה מחשבה קננה בי כאשר ראיתי את האנשים מהלכים להם ברחוב כשחיוך רחב על פניהם ואתה רואה את החיוך מפה לאוזן, כי על הפנים אין מסכה. מישהו זוכר שפעם הסתובבנו בלי מסכה.

אלא שאני, כאמור,מכניס עוד תחנה לפני שאוציא את העז. באותו יום שבו נתעורר בבוקר ולא נשמע, כהגדרת עמוס עוז, את קולות "הקומפרסור הלאומי",המטרטר, שהפך את המדינה ל"תעלת בלאומילך" אחת, שבה אנו טובעים- אז נוכל לנשום. שקט עלי אדמתנו. אפשר והיונה תופיע בחלוננו ועלה זית בפיה.

.

はい

Hai

בישראל, הריכוזיות הממסדית הולכת וממריאה והפרט צונח ואוֹבֵד. בעצם הוא מנוטרל , לעתים נוח לו כך. במאמצים מאבדים קלוריות.

אין דוגמה מובהקת יותר ועכשווית יותר מאשר  ה"קורונה" לגבי חוסר אחריות של הרשות המבצעת. לאחר חודשים שממשלה זאת כופה על הציבור  גזרות שמקורם פוליטי, היא פונה לפרט ומבקשת ממנו אחריות. ואכן אין פנייה צודקת יותר בכלל ובפרט בכול הקשור לפנדמיה זאת. אילו הפרט היה שומר על כללים שהמציאות מכתיבה ,מצבנו היה טוב לאין ערוך. אילו האכיפה הייתה קיימת ומידתית ולא סלקטיבית-דיינו. אלא מה. כרגיל הממשלה עושה זאת כאשר חמורו של משיח ברח להרים. הציבור לא מאמין לשלטון, ובצדק, ולכן הוא עושה מה שבא לו. זאת ,כאמור, גם מורשת היסטורית וביתר שאת תוצאה של זיגזוג מצד ממשלה כושלת, בלתי אחראית בעליל.

בהקשר זה יש לי סיפור קטן מיפן. בראשית שנות ה 80 רעייתי, יהודית, ואני ביקרנו ביפן. בחלק מן הזמן כאורחים של זוג יפני מכובד, מר צ'ינאטסו וגברת איצ'ירו הוֹנמָה. הבעל- מו"ל של עיתונים בטוקיו ובקיוטו .מר הונמה היה סינקרטיזט ,אמונה שמאופיינת במיזוג דתות שונות.היפנים הם מאוד סובלניים במה שקשור לדת בכלל. התארחנו אצלם בביתם בקיוטו וסיירנו אתם בהר פוג'י והסביבה.

בטוקיו,הסתובבנו לבד, בין השאר, כמובן, ב"גינזה"- הלב של בירת יפן  ומצאנו את עצמנו אבודים באיזה עולם מוזר לא מוכר לנו. שפה זרה לחלוטין. כתב מוזר. מעט אנשים דברו אנגלית.  שמות הרחובות היו ביפנית. ושכחנו לבקש במלון או לקנות בחוץ מפה.

המבָצֵעָ

ביקשנו להגיע לאיזה מבנה מלכותי ובחרנו בגבר מעוברי אורח ושאלנו אותו באנגלית היכן המקום המסוים שאנו מחפשים, בהיותנו בטוחים כי אתר תיירותי זה  מוכר לתושבי טוקיו. האיש קד קידה ואותת בידו שנחכה . הוא לא דיבר אנגלית אך הבין שאנו מחפשים אתר מסוים. הוא ניגש לקיוסק ,מרחק כמאה מטרים, שהה שם דקותיים וחזר אלינו עם מפה. הוא סימן בעט היכן נמצא אותו מקום. שמחים שיש בידינו גם מפה וגם ציון המקום ,המשכנו בטיול. כעבור חמש,שש דקות  שומעים קולות של ריצה מאחורינו ואדם צועק הלו! הלו! השפה הבינלאומית לתשומת לב. עצרנו וראינו שזה האיש שנתן לנו את המפה.הוא נשם ונשף ,קד קידה והגיש לנו שוב מפה. תהינו מה קורה כאן ? עוד מפה !  אכן עם מוזר העם היפני. אבל זאת הייתה מפה בשפה היפנית ועליה ציון המקום. גם אנו קדנו קידה מבלי להבין תחילה את פשר התעלומה.

לאחר תהיה של דקה תפסנו.האיש ,במחשבה שנייה, יצא מתוך הנחה שאמנם אנו קוראים אנגלית אבל האיש ברחוב שאנו ניתָקֵל בו ונָראֶה לו את המקום שמצוין על המפה לא יבין אנגלית. אבל יפנית הוא יבין.

הגענו למסקנה שלא היה כאן עניין של אדיבות גרידא אלא תחושת אחריות. האיש בראותו שאנו מחפשים משהו,וניתן להבחין בכך אצל תיירים בייחוד זוג, לא נידב את עזרתו. אבל משפנינו אליו הוא ראה עצמו אחראי כלפינו. וכשהוא תפס כי מתן מפה באנגלית הייתה טעות מצדו הוא הזדרז לקנות מפה יפנית כי הוא חשש שהוטעינו על ידו וביקש לתקן את הטעות. קבענו כי הרשות המבצעת ביפן מתחילה באזרח.

מימין ה"גינזה" בטוקיו. משמאל הזוג הונמה והזוג גיל ליד אכסניה סמוכה להר "פוג'י"

תימוכין לכך מצאנו כאשר העלינו את הנושא בשיחה שהייתה לנו עם הזוג הונמה באכסניה ליד הר פוג'י. התופעה לא הפתיעה את מר הונמה. הוא הביא לדוגמה את תעשיית הרכב ביפן. "המכונית"- ציין הונמה " היא  כלי קטלני. מי שאחראי שלא ישמש לדריסה, הוא הנהג. והוא אחראי לא רק למה שקורה לפני המכונית אלא מה שקורה מאחור, אם הוא נוסע ברוורס. במכונית נוסעים יש לנו מראה שדרכה אנו רואים מה קורה מאחור". הונמה עשה אתנחתא ואנו הנהנו שזה מובן לנו.

אז הוא הוסיף. "במשאיות כבדות קשה לראות מה קורה מאחור.אך הנהג אחראי באותה מידה אם הוא יפגע במישהו בנוסעו ברוורס. צפירה משמשת התרעה מלפנים.לכן תשים לב שאצלנו ביפן רכב כבד כשהוא נוסע ברוורס מצפצף. זאת קבע יצרן רכב אחראי. הוא העביר את האחריות לנהג ". בכך הסביר הונמה את נושא האחריות של הפרט. ואכן שמנו לב שרכבים כבדים בנסיעה לאחור לא רק האטו מאוד אלא  גם צפצפו , תופעה שעד אז לא נתקלתי בה במקומות אחרים. היום גם אצלנו משאיות מצפצפות וגם יש מצלמות. ככה או אחרת היפני מילדותו לומד על אחריות אישית, כלפי עצמו, כלי הזולת וכלפי החברה כולה.

כאן זאת לא יפן. כאן זאת ישראל. קורה וישראלי יראה זוג תיירים תוהים ובידם מפה, מביטים כאן ושם, וישראלית או ישראלי ישאל אם  אפשר לעזור. אך זאת תהיה אדיבות ולא אחראיות.לפעמים הישראלי גם ילווה את זוג התיירים, אבל זה חריג.אם אנו לא אחראים כלפי עצמנו , והקורונה היא  משל,בוודאי שאין אנו אחראים כלפי הזולת.

בינתיים הבה נפגין אחריות ביום אחד שבו אנו אמורים לעשות זאת כלפי עצמנו וכלפי המדינה כולה . ביום הבחירות.

חסינות העדר

כמה עצות לרועים בשדות חֶלם.

מי שעוקב אחר מבצע החיסונים נגד ה"קורונה" ישים לב כי הציבור רץ להתחסן כאשר מופיעות ידיעות כמו צמצום האספקה של חיסונים לבתי חולים, או לכול גוף אחר, עצירת חיסונים לאנשים צעירים, וכיוצא באלה רמזים עבים על מחסור . או אז מתחילים הישראלים להידחף ונשמעת זעקה גדולה בין היתר מצד הסתדרות המורים שאם המורים לא יזכו בהעדפה הם לא יוכלו ללמד. שלא לדבר שהקהל הזכאי לחיסון ירוץ למוקדי החיסון להתחסן.

אבל אם תופיע ידיעה כי מטוס שיבוא לנתב"ג יביא אתו מיליון מנת חיסון-   הקהל נעשה סבלני. פתאום יש לו את כל הזמן בעולם. זה כולל גם אי אלה שקבלו  מנת החיסון הראשונה. זה ועוד. רק כרבע מכלל המורים באו להתחסן.

המסקנה .כדי לגרום להאצת החיסונים השתמשו במרשם הישן והמנוסה במחוזותינו- פאניקה. לדוגמה: בשל אילוצים פנים אמריקאיים, לנוכח המדיניות של הנשיא ביידן לחיסון המוני באמריקה,חברת פייזר  מגבירה את האספקה למדינות  בארה"ב. צעד זה עלול להאט בשלב הנראה לעין את המשלוח למדינות מחוץ לארה"ב.אז תראו שפתאום מוקדי הקשר של קופות החולים יקרסו.

ולצד החיובי וגם היישומי.שר התרבות מודיע כי אולמות הקונצרטים, התיאטרון והבידור ייפתחו לאזרחים בעלי הדרכון הירוק.תראו מה יקרה. והיה אם תתפרסם ידיעה  כי הדרכון הירוק מאפשר טיסות לדובאי, אז דהירת עדרי הבאפלו במערבונים תיראה כטיול לארוחה ב"בבית בכפר" בהשוואה לדהירת העדר לחיסון ולנתב"ג.

הדוור.

קהילה חמה במרכז הכרך ובלבה אדם

אם מורָה בכיתה ב' תשאל את התלמידים מה זה "ווטסאפ",אין ספק שכול הידיים בכיתה יורמו, ואפשר ותלמיד אחד ירים שתי ידיו. לגבי "מייל" מן הסתם לא נראה את כול הידיים. אם תישָאֵל השאלה מי הוא דָווָר, אני בספק אם תוּרָם יד אחת. אולי לאחר היסוס תלמידה אחת תאמר שהיא שמעה משהו כזה מסבתא.

הדוור בעצם שייך לדור אחר. לזה של החלבן שחילק חלב. פעם באמצעות סוס ועגלה ואחר כך ברכב קל. שניהם היו בני בית בקהילה והם הכירו  את כולם וגם את בעיותיהם או חלק מהם. שכן מכתב הייתה בו לעתים בשורה טובה ולעתים בשורה רעה, והדוור הכיר גם זאת וגם זאת. כיום השימוש בדוור לחלוקת דברי דואר הצטמצם מאוד. יתרה מזאת רשות הדואר עושה לעצמה חיים קלים ובמקום לשלוח לבתים הודעה על דבר דואר שמחכה להם בסניף הקרוב שולחת מסרונים שספק אם כולם רואים אותם ובוודאי לא אנשים מבוגרים שעינם לקויה. שרותי דואר ישראל הם סיפור בפני עצמו.

אני גר באזור שהוא לב לבו של המטרופולין התל אביבי, מול הבימה והיכל התרבות לצד שדרות תרס"ט, ברחוב חיסין. ד"ר חיסין נמנה עם מייסדיה של תל אביב. בין שורת הבתים מימין ומשמאל מצויה גינה על שם נחום צמח , מייסד הבימה, המבנה הקולוסלי ממול. דומני שהזכרתי זאת באחד הפוסטים שלפני שנה בקרוב, כמה תושבים בעלי יוזמה ובראשם אישה אנרגטית יזמו כמה אירועים קהילתיים תוך תקשורת באמצעות ווטסאפ שכונתי. כיום ניתן לומר שזאת קהילה בעלת זיקה של עזרה הדדית, של מידע חשוב לא רק בכול הקשור ברובע אלא בעיר תל אביב בכלל. אחד התושבים אף יזם הקמת חלקה אורגנית בגינה. העירייה הקצתה שטח קרקע והתושבים נרתמו להכנת התבניות השונות לגידולים כמו עשבי תיבול ירקות ועוד. העירייה דואגת להשקיית הגינה. מדי פעם נערכים בה אירועים, ובאחרונה בשל הקורונה הם לא מתקיימים.

אבל מי שקדם להתארגנות הזאת ודאג להכיר כול בעל דירה וכל דייר ברחוב וברחובות הסמוכים היה טל הדוור. איש צעיר יחסית שנע ממוקד חלוקה אחד למוקד אחר באזור ומן המוקד שבו הוא אוסף את דברי הדואר הוא מחלק לדיירים. מסופקני אם יש דייר בסביבה שהוא לא מכיר. הוא לא רק מכיר אלא עוזר. הזכרנו את דואר ישראל? הזכרנו. דואר ישראל קבע לו כלל  שאם מגיעה בעבורי חבילה עלי לקבלה בסניף החשמונאים יותר מקילומטר  מן הבית או בסניף אבן גבירול ליד רחוב ארלוזורוב,קרוב לשני קילומטרים .זאת בשעה שיש סניף דואר בדיזנגוף סנטר במרחק חמש דקות הליכה מן הבית שלנו. כול הפניות על סידור מטומטם זה עלו בתוהו, כולל זה של טל. מה עושה טל. הוא רוכב על האופנוע שלו לסניף אבן גבירול, אוסף את החבילה שהגיעה בעבורי ומביא לי אותה הביתה. ואני לא היחיד.

יקיר השכונה.

טל אף שנראה כגבר בן ארבעים, תמיר, נאה ללא קיפולי שומן במותניים הוא  בן 54 . זה 27 שנים שהוא משרת את האזור הזה. לא זו בלבד שהוא מכיר את כול התושבים מאז אלא במהלך השנים התושבים הוותיקים הולכים לעולמם והוא הכיר את כול אחת ואחד מהם. בכל פעם שתושב או תושבת נפטרים טל אָבֵל. אנשים אלה  היו לו במשך כמעט שלושה עשורים למשפחה. כשאתה אומר :"וואו". הוא לא מבין זאת. " זה הרי הדבר הטבעי בעולם" –הוא מעיר. "אתה נמצא בין האנשים ואתה יודע מה הבעיות שלהם או של חלקם אז בוודאי שאכפת לי מהם".והוא אומר זאת לא תוך יהירות אלא בענווה רבה. בשבילו העולם, את זה שהוא מכיר, אינו מנוכר. זה לא בחזקת תופעה נדירה. לך וספר לטל  שבמחוזותינו ובימינו זאת תופעה נדירה מאוד. הוא אינו רואה סיבה למסיבה, לרבות שיחה אתו שתתפרסם בבלוג שלי. לקח לי חודשיים עד ששכנעתי אותו  לשמוע ממנו מקצת ממה שהוא חווה בשכונה שלנו.

"במהלך השנים הרבות בשכונה הזאת חוויתי הרבה דברים, גם שמחים וגם עצובים. בעצם הפכתי לחלק מן השכונה . אנשים מתקשרים אליי לאחר שעות העבודה ולא רק על בעיות קבלת הדואר אלא גם בעיות אחרות, בכול הקשור לשירותים שונים ,עזרה או עצה"- אומר לי טל לאחר שסוף סוף שכנעתי אותו לבוא אלי ולהקצות לי חצי שעה מזמנו. כאשר אני מבקש  לדעת לגבי הזיקה האישית הוא  אומר:" בלי בושה .פונים אליי בדברים שונים כאילו אני הבן  או האח. הוותיקים מכירים אותי מאז שהתחלתי ויש כאן בשכונה אנשים בני 100 ו 103 "- מציין טל תוך דיוק הגיל. והוא לא משאיר בלבך צל צלו של ספק שמדובר בקשר חזק מאוד. והוא מביא דוגמה. "לפעמים היו אלה דברים שכאשר שמעתי אותם לקחתי מונית בשעות הערב ובאתי, בלי שהאיש או האישה אפילו רמזו על כך. היה מקרה של אדם מבוגר שהוא היה באמבטיה ולא הצליח לצאת. אבל הטלפון היה אתו והוא צלצל אליי, ובאתי ועזרתי לו לצאת. באותם רגעים אני ראיתי בכך טובה שהוא עשה לי ולא להפך. אתה מתאר לעצמך שאני לא  יכול לנקוב בשמות של הדיירים. ישנה אישה שהולכת לבדיקות והיא זקוקה לעזרה והיא  מצלצלת אליי, ואני  הרי נמצא בשכונה, ואני בא לעזור לה. זה  סידור קבוע. ישנה אלמנה שעברה מן השכונה לבית אבות בתל אביב, אבל את הדואר היא מקבלת בחיסין ואני מעביר לה באופנוע שלי  לבית האבות. אבל – תרשום לפניך-גם להפך. כאשר הייתה לי התאונה עם האופנוע הטלפון בבית לא הפסיק לצלצל והשכנים התעניינו מה שלומי ואם אני זקוק למשהו. הבת שלך הציעה לי לעשות לי רפלקסולוגיה "

סיפור הכרטיסים.

בוקר אחד ואני נמצא על סף הקליניקה של המעסה, ליד שכונת נווה שאנן, ואני מקבל טלפון מבתי, שגרה בדירה מעליי."אבא איבדת כמה כרטיסים, אחד של תרופות,רישיון נהיגה ואולי עוד". אני שולף את הארנק ואכן כמה כרטיסים חסרים ואני גם יודע היכן איבדתי אותם. ליד תחנת האוטובוס ברחוב תרס"ט כאשר הוצאתי את כרטיס הרב-קו. מי שגילה אותם היה אחד מן השותפים של סוכנות נדל"ן My Place  שנמצאת מול התחנה והם הודיעו לבתי על הימצאותם אצלם והם ידאגו להביא אותם אליה. בשובי הביתה תהינו, בתי ואני ,איך האנשים האלה הגיעו אליה. שהרי השם היה גיל ושם משפחת בתי הוא פוגל. לא טרחנו לפענח את החידה הזאת. כמה ימים לאחר מכן, אני נתקל ברחוב בטָל. מה נשמע איך העניינים ,סָחטֶן   וכול השאר. "ואגב"- שואל אותי טל "- קבלת את הכרטיסים שאבדו?" קבלתי. ואז החידה פוענחה. החברה ממשרד התיווך ראו את טל בחוץ לאחר שגילו את הכרטיסים מפוזרים ליד התחנה. הם קראו לו ושאלו שמא הוא יודע היכן גר צבי גיל, וטל אמר להם ,נתן להם את הטלפון שלי והוסיף." אם הוא לא עונה, צלצלו לבת , נתי גיל-פוגל" והוא נתן להם את הטלפון של בתי. ככה הוחזרו לי הכרטיסים בעזרת הדוור השכונתי שלנו,בצרוף רוח השכונה שכוללת את הבתים הסמוכים בשדרות תרס"ט. אך זאת ,כאמור, רק אבן חן אחת במחרוזת של טל.

נשמה טובה מגלגול רע.

שם משפחתו של טל הוא אלפָנדָרי ,שם של שושלת יהודית ספרדית עתיקה, אך המקור הוא ערבי והוא- גובה מסים. טל נשוי ואב לשניים, תושב חולון. לפני עבודתו כדוור, טל היה סוחר דגים הוא קנה אותם מן הדייגים ביפו והיא  הביא  אותם  ברכב לסיטונאים, אבל אז הוא היה רווק. לקראת הנשואים, כלתו ורעייתו לעתיד, הודיעה לו חד משמעית שאם הוא רוצה את ידה עליו להיפרד מן הדגים והוא עשה זאת. רעייתו, אגב היא עובדת בכירה ברשות הדואר.

כשאני תוהה מהיכן הוא לקח את אותן תכונות של אהבה לעזור. הוא עונה לי. "חשבתי על זה הרבה. אני מאמין בגלגול נשמות. כאשר הגוף הולך הנשמה נודדת. וככה גם הנשמה שלי. כנראה שבגלגול הקודם צברתי הרבה מאוד נקודות לא טובות ומה שקורה אתי היום זה שאני מחזיר את החוב במעשים שאני עושה. כי זה בא לי כול כך טבעי ולכן אין לי הסבר אחר".בעקבות שאלה איך ההורים שלו שחיים, ואביו בן 83 ואמו בת ,78 ,הוא אומר כי אמו היא אישה רגישה ואוהבת לעשות טוב לאנשים. אבל זה כאמור לא כול ההסבר וגלגול נשמות נשאר על כנו.

כמובן שלא  מתקבל על הדעת ובייחוד כמי שיש לו טענות נגד דואר ישראל ואשר חלקם מצאו ביטוי בבלוג הזה שלא לשאול את טל: מה קורה בדואר ישראל. הוא כמובן לא יכול להתייחס לכול התלונות הרבות נגד הדואר בארץ. אבל הוא מסביר לי כי הדואר עוסק  ב 125  מיליון פריטים במשך השנה. "כול המבול של הזמנת מוצרים מחוץ לארץ בא לנו באופן פתאומי ועוד יותר חזק מאז הקורונה ולא יכול להיות שלא יהיו תקלות . ואתה יודע שחלק  גדול מן המיון הוא  רובוטיקה. אתה התלוננת מדוע דורשים ממך לאסוף חבילה מן הסניף באבן גבירול כאשר יש סניף קרוב בדינזגוף סנטר. ואתה צודק אבל הרובוט ככה קבע וכשאנו רואים שהוא קבע לא נכון אנו מתקנים. בוודאי שיש עיכובים אבל אני יכול לומר לך כי ברוב המקרים, גם עם התקלות ,דבר הדואר נמסר בסוף ליעד." לא התווכחתי אתו בנושא זה שכן,הפוסט לא עוסק בשרותי הדואר אלא בדוור. בסוף השיחה הקצרה, כי שמתי לב שטל מסתכל בשעונו, אף שעברו רק כעשרים דקות מאז תחילתה  , אני מבקש ממנו לסיים בסיפור טוב.

"זה לא סיפור טוב אומר טל. זה סיפור עצוב. הייתה אישה שמאוד הייתי קרוב אליה ויום אחד אני מקבל ממנה טלפון שבו היא אומרת. טל אני רוצה להיפרד ממך. לא הבנתי ושאלתי לאן היא עוברת. ואז היא אמרה לי. אני חולה  בסרטן ונתנו לי שלשה חודשים ואני נפרדת ממך. איך אני יכול לשכוח דבר כזה.".לא הייתה לי תשובה.