ארכיון קטגוריה: אורחי חיים

אדם על ספסל.

וינייטה תל אביבית.

מי שעובר בסמטת לב מ"גינת צמח" אשר ברחוב חיסין ,במרכז תל אביב ,לשדרות בן ציון ,לא יכול שלא להיתקל באדם, שאם לא יורד גשם, אז במשך היום ועד ערבו, הוא יושב על ספסל. באחד הערבים כשעברתי, ובדקתי את הטמפרטורה – היא ירדה בשעות הערב -ל 9- מעלות. לא ירד גשם אך הקור צבט. הוא ישב על הספסל. לעתים הוא מעתיק את ספסלו, מעונו היומי , מסמטת לב לשדרות  בן ציון הסמוכות. הוא לא ישן על הספסל. הוא מופיע עם השמש ומלווה אותה בשקיעה ומעבר לה. הוא לבוש בקפידה. בדרך כלל שחור או אפור. לא צבעוני. החלוצה נקייה וכאילו תפורה עליו. אם קר הוא לובש מעיל קצר ,דק או מרופד במקצת. אם חם, הוא לובש חולצה עם שרוול ארוך.  הוא לובש בדרך כלל מכנסיי ג'ינס או מכנסיים הדוקים לרגליו. גם בחום הכבד ביותר לא ראיתי אותו לובש מכנס קצר. הוא מסורק למשעי ונעלי הבד נקיות. איני זוכר אותו נועל סנדלים ללא גרב. ובצד על הספסל התרמיל שאתו.תמיד אותו תרמיל. בצדו ,גם כן תמיד, איזו שקית פלסטיק מאיזה סוּפֶּר. תמיד מאותו סופר. לא מעבר לזה .עובר אורח מתמיד כמוני ימצא אותו לעתים משפיל את עיניו או עניו סגורות כשראשו מורם אל השמש אף שהיום מעונן.אפשר ועיניו פקוחות כאשר אין אדם בסביבה וכשמישהו עובר הוא עוצם את עיניו.עם זאת, יש והוא מפנה את מבטו אליך, מתבונן בך,מודד אותך. ואז אני מסיט מבט ולא יכול לשים לב מה צבע עיניו. והוא יושב שם שעות רבות. במקרה אחד   עשיתי את הדרך מסמטת לב לשדרות בן ציון פעמיים ,פעם לפני הצהרים ופעם אחרי הצהרים והוא  חובש את הספסל.לרוב אותו ספסל .בשנה האחרונה בטנו טפחה והשיער האפיר במקצת.

זה לא ה"הומלס", הטיפוסי, הזרוק ,המתנדנד ממנת יתר או סתם משרך דרכו .הוא מיוחד. והוא מדגיש את ייחודו. אין לי ספק שעובדי חברה וסעד בעיריית תל אביב מכירים אותו ומן הסתם הציעו מקלט ותמיכה אך העובדה שביתו ברוב הימים הוא הספסל בסמטת לב מלמדת שהוא דחה את המחווה. כאן הטירה שלו כאן הכס שלו. אני לא ראיתי מישהו ניגש אליו אבל היו כאלה שלא רק שוחחו אתו אלא הצליחו להביא לו אוכל חם. ואני יודע על כמה אנשים שלא רק הייתה להם גישה אליו אלא הוא גם הזדהה בפניהם. הוא לא בא אליהם. עולמם זר לו. הם באים אליו- אל עולמו שלו. אך גם זאת להצצה בלבד. אגב שמו ידוע, אך מחמת הסודיות שאופפת אותו אני נמנע מלציין אותו.

הנסיך.

האדם הוא נסיך.זה הסוד שדלף.צאצא לקטרינה הגדולה, השנייה ,ולא הראשונה שהייתה נשואה  לפיוטר הגדול, או כפי שהוא מוכר-פטר הגדול ,האיש שהביא את אירופה ומנהגיה לרוסיה ונחשב לאחר הרפורמאטורים הגדולים בהיסטוריה שלה. משנת 1672 ועד למותו של אחיו ,איוון ה-5 ,הוא חלק את שלטונו עם איוון שהוגדר כיצור חלש. עם מותו של האח, מלאה את תפקידו, והפעם בצורה נמרצת ופעילה- יקטרינה, או קתרינה הגדולה כפי שהיא מוכרת.

במהלך חייו קבע פיוטר שהריבון המכהן יבחר את יורשו ללא קשר לסדר ירושה אחיד. כאשר מת ב-1725, פיוטר לא הספיק לבחור את יורשו ועל כן החלה תקופה של משברי ירושה ממושכים שנמשכה עד לשלטונה של יקטרינה השנייה.

האיש שעל הספסל רואה עצמו,כאמור, צאצא של יקטרינה השנייה ,פרי אהבים שלה ושל סרגיי סאלטיקוב אחד המאהבים של יקטרינה שנולדה בשם סופיה אוגוסטה פרידריקה פון אנהלט צרבסט. היא לא נולדה ברוסיה אלא בעיר שטטין שבגרמניה כיום שצ'צי'ין בפולין.

מידע זה על  יקטרינה מקורו בוויקיפדיה. שכן, איש הקשר, לא מסר לי מאומה זולת שמדובר בנסיך, וזאת כדי לשמור על זכות הפרט של היושב על הספסל. מכיוון שהוא טוען לחלקו בשלשלת המלכותית , בדקתי את הפרטים על  הצארינה השנייה. לשני בני הזוג המלכותיים  היו מאהבים, ויקטרינה אף רמזה שבנה פאבל הוא בנו של אחד ממאהביה, כאמור, סרגיי סאלטיקוב, אם כי היה דומה לבעל ,פיוטר אף הוא.

ביולי 1762 , בזמן שפיוטר שהה בביקור בהולשטיין,בגרמניה, מקום הולדתו, השתלטה יקטרינה על כס המלוכה , בעזרת בני האצולה שתמכו בה ,ביניהם היה אחד  המאהבים שלה, והיו לה רבים, בשם  גריגורי אורלוב ואחד ממקורביה, ניקיטה פנין. פיוטר נאלץ לוותר על כתרו וב 17 ביולי 1762 נרצח על ידי אחיו הצעיר של גריגורי, אלכסיי אורלוב.

כל זאת למדתי כערך מוסף ,תוך כדי תהייה על שורשיו של האיש על הספסל. בדמיוני שלי הוספתי סוסים. אני חובב סוסים מאז נעוריי ולא מתקבל על הדעת ממלכה בלא סוסים.ומן הסתם, האדם על הספסל מדמיין לעצמו כמי שיושב על בימת ההצעדה כאשר למטה עוברים הפרשים הכבדים על נסיהם ושריוניהם ואחריהם בדהירה קלה רכובים ההוסארים בגלימות הצבעוניות כשאחת מרגליי סוסיהם הקדמיות מורמת מעט בכפיפה, סמל לכריעת ברך ככבוד לשליט על הבמה.

אשר לדם הכחול, שלו הוא טוען , בכך , הבנתי, שאין לו ספק. והוא כנראה מכיר את העובדה שרבים מצאצאי המלוכה באירופה לא זוכים לסגידה או למצער לתשומת הלב שלה הם ראויים.לכך אני יכול להוסיף שבימינו רבים מאוד נכנסים לקטגוריה הזאת.תשומת לב  אינה הֶלֶך במחוזותינו. ביליוני אנשים בודדים.

עולם אחר.

מערכת הכרה שלנו במציאות, לאמור ההוויה,בין אם זאת ילודת התודעה ובין אם להיפך , היא הורתה -העולם ,כפי שאנו תופסים אותו ולומדים אותו -הוא בהָכָּרָה,במוח. ואם זה ככה הרי  לאיש על הספסל ישנה הוויה משלו וכפועל יוצא עולם משלו.כל מה שהצופה כמוני מתבקש לעשות הוא להיעזר בתורת האֶקזיסטֶנציאָליזם, בעברית- קיוּמָנוּת. הכוונה היא לאדם, כאדם שחי,מרגיש ופועל. במרכז תורה זאת עומדות סוגיות כמו חופש הרצון,משמעות החיים והבדידות .הפילוסוף והסופר ז'אן פול סרטר מהוגי האקזיסטנציאליזם קבע שבמרכז הרעיון הוא הקיום למָהוּת. לאמור שהאדם הוא קודם כול קיים ורק אחר כך הוא זה  שנותן משמעות בחיים.ומי שבפועל מפרש משמעות ייחודית זאת- הוא האדם עצמו ולעצמו.

יתרה מזאת,הוגה הדעות, הפילוסוף, והפרופסור לנוירולוגיה ופסיכיאטריה,יהודי ניצול שואה, וויקטור פרקנל, הרי קבע כי משמעות אינה יכולה להינתן אלא להימצא.במילים אחרות האדם הוא, הוא ,שנותן משמעות לחיים .אלא  במקרה שלפנינו, המשמעות היא נחלתו שלו, ואין לאדם דריסת רגל אליו, אלא אם זה שטוען לכתר יאפשר לו.זאת החרות שהיא שלו ועליה הוא שומר.במוסגר,הנושא העסיק אותי באחד מספריי- " כמו פרש קווקזי", רומן שבו  הדמויות המרכזיות, אחד מהם הוא יעודי ואילו השנייה גורלית.כל אחד ואחת עם המשמעות המיוחדת.

היושב על הספסל הוא אדם שברא לו עולם משלו.בעולמו שלו, אפשר שיש אלוהים, שכן קאתרינה הייתה נוצרייה אדוקה. אלא שהנסיכות שלו קיימת בעולם שבו הצאר החדש פוטין לא שייך בכלל לרוסיה.בעולם הזה אוקראינה לא נלחמת על נפשה וקיומה. אין הברית האטלנטית שמאיימת,כביכול, על רוסיה.העולם לא מוצף בפליטים, לא של דאעש ולא של פוטין. אין קורונה.אין בעיות אנרגיה.אין סביבה מזוהמת. אין מזרח תיכון חדש ולא ישן ואין שטחים כבושים וחמאס וחזבאללה, ואין מחבלים ושָהידים.גם לא משמרות המהפכה וכוח אל קודס האיראניים. הוא  לא מכיר את ממשלת השינוי בישראל שבאה אחרי שלטון ממושך של ביבי נתניהו. הוא אפילו לא יודע על שלטונו של ביבי, לרבות תיקי האלפים שלו.הוא העולם. I am the world   על משקל השיר הידוע כמחווה לאפריקה   we are the world   של מייקל ג'קסון וליונל ריצ'י שהושר בשעתו על  ידי קבוצה של 45 כוכבי הזמר.

חתני יורם שאתו שוחחתי על אותו אדם על הספסל, הפנה אותי אל השיר שכתב ,הלחין וביצע, הזמר והמלחין  הידוע ,רמי פורטיס בשם: "איפה הסוסים" .אני מביא את השיר בשלמותו כפי שהוא מתפרסם ברבים.

על ספסל מתחת עץ ושקי אשפה
יש לו בית ויש לו ממלכה
חי בעגלה של סופרמרקט מלאה סודות
כמו שלט מהבהב של תקוות אבודות
אמרו שהוא היה מלך של ארץ רחוקה
אמרו שאישתו ברחה
אמרו שהוא היה עשיר אך נשאר ללא פרוטה
איש ההוקוס פוקוס המופלא

?איפה הסוסים

מהבהב לרגע כמו כוכב ובוער עד שנטרף
מדבר עם השמיים ולוחש תפילה
הוא בשידור ישיר עם הלא נודע
אמרו שהוא היה מלך של ארץ רחוקה
אמרו שהוא היה עשיר אך נשאר ללא פרוטה
אמרו שזה מקרה אישה
איש ההוקוס פוקוס המופלא

איפה הסוסים.

אכן ,כאילו רמי פורטיס נתקל באיש מסוגו של האדם על הספסל אך  זה לא יושב מתחת לפחי אשפה ולא עושה הוקוס פוקוס.הוא יושב על ספסל רם ונישא, כאשר כול אנשי המלך ברחו ,וגם סוסיהם, והוא נשאר לבד- בעולם שלו .ומי אנו שנאמר לו איזה עולם טוב יותר.

ההסברה אם זקוקים לה היא על הפנים

המרשם הבטוח לבלימת הקורונה הוא הגורם המונע  שחיסון הוא חלק ממנו, ולא פחות מזה ההסברה הנכונה.

בידיעות בסוף השבוע נמסר כי בפגישה של ראשי קופות החולים עם ראש הממשלה נפתלי בנט, אלה התלוננו על ליקויים בהסברה, או העדרה בכול הנוגע לציבור הגדול  שנמנע מלהתחסן לרבות מקרב האוכלוסייה הקשישה. בידיעה נמסר כי  הועלה רעיון שקופות החולים יתוגמלו במאה שקלים על כול אדם בן ששים ומעלה שיתחסן במנה הרביעית. לא נהיר לי, כשם שלא נהיר היה לחלק מנציגי הקופות, כיצד מאה שקלים אלה יביאו יותר מחוסנים. האם הקופות יעבירו את הכספים או את חלקם למבוטחיהם? רעיון נפל. בעבור מאה שקלים, או פחות מזה  קונים בארץ מוצר פגום. מסע הסברה ,ובייחוד בתחום כמו הבריאות הוא, לעניות דעתי ,לא עניין חומרי אלא פסיכולוגי

בדרך כלל מה שנקרא "הסברה" הוא תעמולה.  משרדי "הסברה" מצויים במשטרים צנטרליסטיים או טוטליטריים שתפקידם להסביר לציבור במדינה ומחוצה לה מהלכים שונים של הממסד. במצבים קיצוניים כמו עכשיו ברוסיה הפוטיניסיטית מנגנון "ההסברה" מקיף את כל זרועות המשטר והוא שמזין ללא הרף מידע שקרי לציבור הרוסי על המערכה באוקראינה

 גם אצלנו היה פעם משרד הסברה.הוא שימש זרוע תעמולה של הממשלה, או של מפלגת השלטון ,שבעצם הסביר לאחר מעשה- פאשלות. אתה לא יכול  להסביר בגמגום את מה שגמגמת. זה מזכיר לי בדיחה  שהתהלכה בראשית ימיו של קול ישראל. מועמד להיות קריין חדשות התלונן שהוא לא התקבל מפני שהוא מָ-מָ-פָּמ-ניק. במציאות היום בארץ- יש במשרד התרבות והספורט · מרכז ההסברה–שמשמש בעיקר לטקסים ולאירועים ממלכתיים.

לכל משרד ממשלתי, תמיד היו וישנם דוברים או מחלקת דוברות וקשרי ציבור אשר היא שמביאה מידע  הן בכול הקשור לפעילות השוטפת של המשרד והן על מיזמים מיוחדים. זה אמור גם לגבי משרד הבריאות, שכיום שלוש שנים לאחר פרוץ הפנדמיה יש חשיבות רבה למידע ובמקרה זה ביתר שאת להסברה.אילו ביבי היה מתנדב ,במסגרת תרומתו לאומה, להיות אחראי להסברה- הוא יכול היה לעשות זאת טוב. הוא יודע להסביר וגם להפחיד.

ישראל היא אלופה בעיסוק במוות. בראש הסולם מצויים פיגועים ואירועי ביטחון, אחריהם רצח במגזר הערבי, לסוגיו, ולבסוף תאונות דרכים עם מספר הרוגים השנתי הגבוה ביותר. והנה במהלך 1000 ימי הקורונה יותר מ 10,000 מתו ממנה. ואכן אין יום שבו המדינה והציבור לא עוסקים בפגע רע זה. ואנו מקבלים נתונים על מספר הבדיקות, מספר המאומתים, המקדם, חולים קשה ואלה שמונשמים והמוות, המוות- מוזכר רק סטטיסטית. "מפרוץ המחלה מתו יותר מעשרת אלפים בני אדם." עשרה מתים בכול יום.

אינני חושב שיש משהו מפחיד יותר בקרב הבריות מאשר המוות. ודווקא כאן רשויות הבריאות והמדינה מינימליסטים לחלוטין. ואם מניעת המוות הוא גורם ההרתעה החשוב והיעיל ביותר, הייתי רוצה   לקבל הרבה יותר מידע  לסיבות של המוות מקורונה. מה הפילוח .כמה קשישים וכמה יותר צעירים, לרבות ילדים.  כמה מהם היו מחוסנים בכלל, ובמספר החיסונים בפרט.  לכמה היו מחלות רקע וכיו"ב .זה סוג ההסברה שמדבר אל אנשים. זה נוגע לחיים שלהם.

אלא אם כן המוות אהוב עלינו , כפי שמגדיר אותו הסופר אהרון מגד ברומן שלו "קברות התאווה": "למה נירא מוות ומלאכו רוכב על כתפנו"  אלא  שאהבה,לרבות אהבת החיים, הוא הדבר האחרון שאנו עוסקים בו.השנאה יותר פופולארית.

אומה בנהי.

אין דבר נוראי יותר משכול. מידורו ,ניצולו למטרות פוליטיות רעילות, וקידומו ב"רייטינג"  -הופך אותו לפולחן פאגאני.

במאמר ב"הארץ" ( 27.8.21 ) תחת הכותרת: שיחת הטלפון שלא הייתה צריכה להתקיים.  מתייחס אהוד אלומרט לאותה שיחת טלפון בין ראש הממשלה נפתלי בנט לבין אביו של הלוחם בראל חדריה שמואלי, כשרה"מ התבלבל בשמו של בראל.הטעות  זכתה להדים ללא כול יחס לאירוע  ובעיקר מצד אלה שהשתלחו בבנט בצורה גסה ומעוררת סלידה. אבל לא זה גרעין הנושא שמעורר אולמרט. הוא מצוי בפסקה הבא: "ההרגשה של קברניט שהוא חייב להתקשר למשפחה מיד עם התרחשות האירוע,מסמלת מפנה מסוים בסדריי העדיפויות של התנהלות החברה שלנו. כמה שיחות טלפון כאלה נעשו  לבני משפחתו לאזרח של אזרח שנפגע מפעולות טרור?" ואולמרט מרחיב את יריעת הדוגמות.

לאחר שקראתי את הכתבה ניגשתי למדף הפוסטים שלי שמחכים להגשה כשיש חלון של הזדמנות. הנה זאת נקרתה .הנה הפוסט לפני שעבר עדכונים:

המשורר האנגלי בן המאה ה-18, אלכסנדר פוֹאוּפ ,במסה " על הביקורת"  ,כתב For fools rush in where angels fear to tread .  . לאמור " אווילים פורצים למקום שמלאכים נזהרים מלרחף בו." דומני שכבר ציטטתי אמירה חכמה זאת, שכן לא חסרים מועמדים לפורצים האלה.

ערבה בוכייה בבית קברות.

האמירה הזאת שייכת לדעתי, בין השאר, לעיסוק תקשורתי ופוליטי בשכול, וזאת גם לאדם כמוני שהוא כול כך למוד שכול. שכול הוא דבר נוראי ושכול של הורים על ילדיהם אין דבר נוראי ממנו. בדרך כלל העיסוק בשכול בצורה של הנצחתו למען יזכרו הדורות הבאים, מיושם לאירועים גדולים, מהם לגבי אלה שנופלים במערכה על ביטחון המדינה. אלה חיילים שהמדינה שלחה אותם לחזיתות ולמקומות תורפה אחרים כדי שיגנו על המדינה ועל העם היושב בה גם במחיר של אובדן חיים. לכן ראוי גם ראוי שהחברה תזכור אותם, כאמור, בצורה כזאת או אחרת של הנצחה שיש בה כבוד ויקר. זה אמור לגבי אישים גדולים שעושים היסטוריה, במידה זאת או אחרת.

מעבר לזה קיימת ההנצחה הרגילה היומיומית למי שהלך לעולמו והיא  שעל קברו מציבים מצבה שהיא ההנצחה למשפחה ולמקורביה .נוסף על זה חוגים ,מוסדות ,עמותות וכיו"ב עוסקים בהנצחה בדרכים שונות, בצורות שונות, ובהיקפים שונים.

בסוגיה שבה עוסק פוסט זה  בעיקר,מדובר בהרוגים,בנספים,בנרצחים, או בכול צורה אחרת של מוות, כאשר  השוני בהתייחסות  לא שייך למידור על בסיס טיבו של המוות אלא בין היתר הכָּמוּת,הנסיבות והמקום . לאמור אם  בכול יום נהרג אדם בתאונת דרכים, אנו נקרא,נשמע או נצפה- בתקשורת בידיעה קטנה אם בכלל.  אם  חלילה בתאונה אחת ייהרגו שבעה בני אדם זה יהיה סיפור גדול. מצאתי תימוכין להיבט זה. במכתב למערכת "הארץ" (5.5.2021 ) כותב אבי אלבאום, אב שכול בהתייחסות לאבל על הנספים באירוע בהר מירון "עם כול הכבוד והכאב,ישנו אסון ארוך ומתמשך,אף הוא מקורו ברשלנות מתמשכת,שהתרגלנו לקיומו והוא אינו זוכה ליום ציון- הקטל בדרכים."

ואכן, כאשר ב"הילולת רבי שמעון בר יוחאי", בהר מירון נספו מחנק של המון דוהר קרוב לחמישים בני אדם, ראש הממשלה ,ביבי נתניהו, הודיע כי יבקש להכריז על אבל לאומי והממשלה אישרה זאת .מדובר באירוע ציבורי, עם מעין גושפנקה ממלכתית, אבל גם היבט פוליטי  לא מבוטל. ואני תוהה  האם יש אמות מידה להגדרת אירוע כ"אבל לאומי"

אבל  יש היבט אחר והוא שהביא אותי לכתוב את הפוסט הזה.אינני בטוח אם הוא היה זוכה לפרסום באמצעי מדיה אחר בגלל "תקינות" אני לא מצרף לזה "פוליטית", כי היא חברתית ביסודה,אף שבהיבטים אחרים של הסוגיה שבה אגע להלן, רגישות זאת לא קיימת. ואם כבר- יש הבחנה באזכור של מי שנפגע בפעילות טרור למי שנרצח מסיבה זאת או אחרת. לראשון בדרך כלל יוסיפו ז"ל- זכרו לברכה. לשני לא יוסיפו מאומה. מדוע מי שנהרג בתאונה בשטח ישראל לא זכור לברכה ואילו מי שנפגע על ידי מכונית של פלשתינאי כן זכרו לברכה.מדוע חייל כן ואזרח לא.פרח טיס מקבל פרסום גדול יותר מאשר טוראי רגלי.

להרחיק את השכול מן הרייטינג.

בטור הביקורת על משדרי טלוויזיה ב- 25.2.2021 רוגל אלפר מתייחס לריאיון בערוץ 12 בתכניתה של סיוון רהב מאיר עם  יעל אטיאס  נערה צעירה שאביה  בן 42 נפטר מ"קורונה". לאחר התיאור הטרגדיה שפקדה את הילדה  כותב אלפר:"קשה להגזים בהשלכות מות אביה בדמי ימיו על נפשה ועל חייה. ואיך התחילה סיוון רהב מאיר את הריאיון?" מה שלומך?"- היא שאלה. "בסדר, ענתה הילדה ."ספרי לי על  אבא שלך" ביקשה המראיינת. "מה למשל?" תהתה הילדה. בואו נקרא לזה  פדופיליה תקשורתית. ניצול לרעה של קטינים לצרכי העלאת אחוזי הצפייה"- כותב רוגל אלפר.

אשר לפדופיליה איני בטוח אם זאת הגדרה נכונה כי יש ניצול לרעה גם של מבוגרים. אז איך נקרא לזה? אבל לגבי המניע של הרייטינג -זאת אמת.

אשר לזיכרון באופן כללי, אני חוזר ומדגיש שהרעיון לעצמו לא רק שאין בו פסול אלא  הוא מבורך.הרי יש בו ,בזיכרון צד של למידת לקח. למשל. כמה טוב היה אילו בכול עשרים קילומטרים של  כבישים היה תלוי  איזה רכב מרוסק ועליו כתובת  אדומה כמה קיפחו את חייהם באסון זה. מיזם של  משרד התחבורה שלנו שלא עשה די למנוע תאונות דרכים . העניין ,כפי שציינתי, הוא בכך שניתנת פלטפורמה תקשורתית לסוג מסוים של הרוגים ולא לסוג אחר.

במוסגר יצוין כי לעתים במשדרים שונים של הטלוויזיה המסחרית, כפי שאני מרבה להזכיר, יש טשטוש  בין משדרי פרסומת לבין פרסום. ככה למשל מִשדָרים שונים שמוקדשים לדברים בני קיימא כמו דירות ועיצוב דירות, אבזרים לדירה וכיו"ב ,אינך יודע מה מידת הפרסומת המסחרית מאחוריהם. וזה לצערנו חל על נושאים רגישים כמו החיים עצמם. ביידיש זה נקרא "איין געדינקעקנר קדיש"- קדיש  שָכוּר. אפשר לכתוב גם "סָחוּר"

בוודאי שכול תכנית מושפעת מגורם כזה או אחר, כמו שדולה, עמותה, חבר וגורמים אחרים כמו מה  הוא in ומהו out .אבל כאשר מדובר בשכול ואובדן חיי אדם יש לנהוג באמת מידה שוויונית, ככול הניתן, אלא אם מדובר באדם מפורסם מאוד בתחום זה או אחר. כבר ציינתי בעבר לשבח את הטור של עופר אדרת ב"הארץ"- אחרי מות. מעבר לזה מידור של נפטרים יש בה אפליה וזאת לא אפליה של המדינה. היא- ייאמר ,שלא בזכותה, נוהגת באפליות מסוג אחר. אבל גם החברה היא שמשפיעה ומושפעת. ואם היא רווחת בחברה ,הרי זה בשל החשיפה התקשורתית שהיא אשר קובעת מה ומי ראוי .לאמור מי יזכה להיכנס לדלת הפרסום ומי לא .אם לא בחייו אז במותו.

במאמר בעיתון "הארץ"(  25.11.20 ) בשם "ממרומי קדושתי", אבי יעקבי, אב שכול ,מתייחס להדים שעוררו תומכי ביבי כאשר גידפו את משפחת פארקש , משפחה שכולה,שבֵּיתה נמצא סמוך לביתו של ראש הממשלה בקיסריה. זאת משום שהיא ארחה אי אלה מן המפגנים נגד ביבי.בכל הקשור ל"קדושה" כשמדובר בחללים, יש לדעתו כמה דרגות "קדושה".הוא קובע כי "עטרת הקדושה היא כלי להשתקתנו. מי יצעק  למראה מה שקורה במדינה שלמענה נהרגו ילדינו.אם לא אנחנו".

ואם היה צורך בתזכורת לניצול הציני והבזוי של שכול מצאנו אותו בנסיבות מותו והלווייתו של בראל חדריה שמואלי, שבו פתחתי את המאמר. הדברים שהוטחו נגד אישיי מדינה וביטחון היו החוליגאגזים והבריונות הפוליטית  בשפלתם. אבל מי שהיה המקור  לתשליל הזה מלכתחילה היו אותם אישי מדינה וביטחון החל ממרום בית הנשיא ועד אחרון המשרדים. משהו שלא ראינו אפילו לא במלחמת יום הכיפורים ובוודאי לא במלחמת העצמאות. שיטפון זה של הספדים עם כול הכוונות הטובות, העלו את הקרבן לדרגת קדושה .יתרה מזאת גם אמצעי המדיה במעקב אחר מצבו של מי שהוגדר "פצוע אנוש"- הרבו לדווח על כך ,ודיווח מתמשך של המדיה עושה את שלו. "הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות"- אומר הפתגם  הידוע. המדיה הרי קבעה כי  פרשת בראל חדריה שמואלי תהפוך לפרשת  אלאור אזריה- חלק ב'.  ניבאה וקיימה.the media was the massage-"כפי שחשפנו כאן לראשונה ב"כאן 11 ".

ויש עוד היבט חשוב והוא היסטורי. העם היהודי במהלך היותו בפזורה במשך אלפיים שנה ידע שכול ,בין היתר של חיסול כמעט מחצית ממנו בשואה. הוא יָדָע שכוֹל החֵל מראשית העליות לארץ, בתקופת המנדט הבריטי,במלחמת העצמאות ומלחמות אחרות. בכול אלה כבוד הנצחה במקומו קיים. אך אומה שחפצה חיים  צריכה לנהוג מידתיות בכול הנוגע לנספים בצורה כזאת או אחרת, במקרה כזה או אחר .לא צריכים להיות מלאכים עם כנפיים כדי לרחף. אלא ללכת בזהירות ובכבוד בצִלָם של אלה שהלכו מאתנו.

כול יום הוא יום מתאים לחשבון חפש ובוודאי שכך ערב ראש השנה.

ויהי בנפול הכתר

איפה הימים האלה שבהם  כול ילד חילוני קם בבוקר ועל שפתיו ברכת "מודה אני" לפרופסור איתמר גרוטו והולך לישון עם "שמע ישראל"- הפרופסור איתמר גרוטו.  והוא רק אחד מתוך קבוצת צמרת אפידמולוגית, נוירולוגית ,פתולוגית, המטולוגית, הסיטֶריולוגית,   שמלאו את חלל חיינו במשך יותר משנה. הם הפכו לחלק מן הפולקלור. שירים שרו להם, כרזות הונפו עליהם, קומיקס צוירו, ולא אתפלא אם בצנרת אין כמה מחזות לרבות מחזמר על גיבוריי הקורונה שלנו ובראשם מלך מלכי הקורונה ביבי נתניהו.

מי שהופך לחלק מפולקלור והוא חי, וזה המקרה, אינו מוכל להיפרד ממנו. ולכן האיום של סגר עדיין מרחף מעלינו .אם רוצים להפחיד ילד יהודי בפזורת הקורונה בישרוּליבקֶה, לא  מאיימים בשוטר. מאיימים בסגר. מסתבר שאמנם נפרדנו מרב אלוף הפחדים- ביבי נתניהו אבל מורשת הפחדים שלו שרירה וקיימת. וכבר אמרו מנהיגים גדולים, האחרון שבהם הנשיא קנדי, בנאום ההכתרה שלו (coronation לפי התרגום העברי, אף שמדובר בנאום בכורה שבאנגלית הוא  (Inauguration ש"אל לנו לפחד אלא מן הפחד עצמו". ולא היה בכך משום חידוש כי מאז ומעולם- שליטים ,רודנים לסוגיהם, עריצים אכזריים- שלטו בעזרת הפחד. הוא כוון, לכאורה בראש וראשונה, נגד האויב מבחוץ, או בפנים, אלא בפועל הוא טוּוָח כלפי הציבור במדינה זאת או אחרת. האויב  היה חלק מארגז הכלים של הפחד. ככה הסֶגֶר עדיין תלוי מעל ראשינו כמו חרב דמוקלס.

ולא יעזור אם שר הבריאות החדש, ניצן הורוביץ,יבהיר כי אין כוונה להטיל סגרים אלא למנוע סגרים. שכן גם כאן ישנה המילה סגר.מלכוד. כי מה פרוש למנוע סגר? המשמעות היא שאם לא נישָמָע להוראות, אין מנוס מסגר .אבל הגרעין שבעיסת הקורונה, שתָּפחה אף מעבר לממדים הטבעיים הגדולים שלה, הוא שמי שמופקד עליה אינו יותר ראש הממשלה. כפי שהורגלנו בימים הטובים האלה של הקורונה כשכול המשפחה סוף, סוף  הייתה ביחד . בערב בדיוק בשעה שמונה יכולנו להתרווח על הספה, המשפחה כולה, עם פיצוחים, ולצפות  בהופעה חיה של ביבי ולהאזין לקולו הערב מה נפשנו כָלָתָּה. אמנם גם ראש הממשלה הנוכחי ,נפתלי בנט, קיים בשבוע שעבר מסיבת עיתונאים בנושא הקורונה ומדי פעם בפעם משמיע עצות טובות ואף דברי כיבושין, אבל יחי ההבדל. לא היה בו הנאום לאומה, לא המבט הקורונארי הנוקב, ולא הנפת כל דף נייר בצורה מלכותית והנחתו בצד לגנזך ההיסטוריה. עָם אחד, מדינה אחת, קורונה אחת ומנהיג אחד. היו ימים.

 פתאום דמוקרטיה עליך- מדינה יהודית ,וביבי באופוזיציה. ככה אי אפשר להלחם  בקורונה. גם ערוצי המדיה,הורידו את הקורונה מדרוג הרייטינג  שלהם .מי שעומד בראש המקוננים על עידן הזהב של הקורונה הוא, בדרך הטבע, לא אחר מאשר  ביבי נתניהו .הוא עשה זאת בנאומו בכנסת ביום ב' ה- 12 ביולי.אלא שזה לא היה נאום צ'רצ'יליאני  .זאת הייתה פְּעייָה.אבוי לנו.כֶּבֶש בעור נָמֵר . נזכרתי בימי בָּלפוּר היפים, במָלכָּת הבית -שָרָה אימֵנוּ ובשירה של לאה גולדברג- משירי ארץ אהבתי וזה הבית הראשון.

מְכוֹרָה שֶׁלִּי אֶרֶץ נוֹי אֶבְיוֹנָה

– לַמַּלְכָּה אֵין בַּיִת, לַמֶּלֶךְ אֵין כֶּתֶר.

וְשִׁבְעָה יָמִים אָבִיב בְּשָׁנָה

וְסַגְרִיר וּגְשָׁמִים כָּל הַיֶּתֶר.

הסיפור על הרבי והעז במציאות.

בשבחיי הָיֵש.

בסיפור על אותו חסיד שתינה את צרותיו בפני הרבי על שבֵּיתּו צר עליו והרבי יעץ לו להביא עֵז לבית, השתלשלות העניינים בין תחילת הסיפור לבין סופו- הוצאת העז- היא גמישה למדי ותלויה במסָפֵר ובדמיון שלו ,בהוספת אובייקטים בדרך. סבתי, לעומת זאת ארזה את המשמעות במשפט אחד. "יהודי מרוויח, כשהוא אינו מפסיד"- אמרה.

זה לא אומר שהאדם לא צריך לשאוף. לא זו בלבד אלא ,אם יש בו הדמיון, עליו לקבל את ההמלצה של דֶה סֶרווָנטֶס .הוא שם בפי גיבורו,איש לָה-מָנשָה, דון קיחוטֶה, את הסיסמה ," לחלום את החלום הבלתי אפשרי".זאת כמדומני המנטרה העכשווית של יזמים מוצלחים. אך יש נקודה בכול מסלול של פריצת הדרך שאם  האדם לא עוצר, הוא עלול לרוץ קדימה ריצת אמוק. עושר ללא גבול, הוא לא מרשם לרווחה, אלא לשיכרון הכוח והוא בומרנג בלתי נמנע. הכוח הוא הרסני גם למי שבו הוא מצוי.

לדוגמה. מדוע  צריך היה ברני מיידוף ,יו"ר חברה גדולה למסחר בניירות ערך ויו"ר דירקטוריון של האגודה לסוחרי ניירות ערך- הנאסד"ק ,להסתבך בהונאה בהיקף 65 מיליארד דולר כדי להידון ל-150 שנות מאסר. הוא מת בכלא באפריל השנה בן 82. גם אילו הגיע לגיל 120 , הוא היה מת בין כותלי בית הסוהר.מה הריץ את ברני, ומה מריץ אנשים שככמותו,בעולם העליון, כמו מפיק העל הארווי ויינסטיין, והתחתון, כאֶל קפוּנה,כשהם יכולים לחיות ברווחה רבה ולהעניק ממנה לילדיהם.זה חל בתחום הכלכלי,חברתי, מדיני' ,תרבותי – בעולם ואצלנו. נשיא,ראש ממשלה שר אוצר ועוד ,כולם שלנו, שהיה להם כמעט הכול שניתן לחלום עליו ולא שבעו ומצאו את עצמם מאחורי סורג ובריח.דומני שיש הסכמה בין חוקרי חברה שלא מדובר בעושר, במוניטין, בהצלחה לשמה אלא בשליטה, בכוח. גם כשמדובר בפגיעה מינית.תחושת הכוח והניצול שלו לרעה, הביאה לא רק להרס בעליי השאיפה הזאת אלא גם להרס עמים.

מדוע צריך היה ראש ממשלתנו העכשווי, שניחן באינטליגנציה גבוהה, בכישורים ובכישרונות, ביכולות אינטלקטואליות וכלכליות ואדם אמיד לכול הדעות- לעמוד במשפט בשל סדרת האשמות,פליליות, אם לא תאוות הבצע שעמדה מאחורי הדחף הבלתי נלאה שלו לשלוט-השררה- גם אחרי תריסר שנים שהוא בתפקיד של ראש הממשלה-הוא מכור לה.לאן תוליך אותו התשוקה הזאת לשלוט.והוא מוסיף ,בדרכו שלו, לחפור את הבור לעצמו, את הביצה שבה הוא טובע, שלא לדבר לאן היא מוליכה את כולנו כאן בארץ הזאת.

הפסיכולוג וההוגה החברתי ,דיוויד מֶקלֶלֶנד, קבע במשנתו בשנות ה-60 את שלושת הצרכים הבסיסיים של האדם: הצורך בקשר אנושי ,הצורך בהישגיות והצורך בכוח .ד"ר מיכל חמו-לוטם, רופאה, מומחית בחדשנות רפואית ובניהול מיזמים ומנהיגות במאמר "על מנהיגות ואושר" מביאה את דעתו של הפילוסוף ברוך שפינוזה על התשוקה. שפינוזה אמר כי תשוקה היא מהותו של האדם, וקבע שעליו ללמוד לשלוט בה, ולא להיות משועבד לה. לכך ניתן להוסיף כי התשוקה לכוח ולעוד כוח ,מעבירה את האדם על דעתו. זה היה, זה הווה וזה יהיה. המשנה בפרקי ,"אבות" -איזה עשיר השמח בחלקו-אינה פופולארית בזמנינו.

סינדרום הָצַנתָּר-כמשל.

למי שלא עוקב אחר החידושים של האקדמיה ללשון,ייאמר כי צָנתָּר ( צינתּוּר בעורקי הלב הכליליים,הוא מאותו שורש) הוא השם העברי לקָטֶטֶר. אותו צינור שמוליך מן האבר של האדם אל מיכל פלסטי צמוד כשזה צריך לרוקן את מימיו.אני נתנסיתי גם בזה. זאת בשל מנה גדולה שהזריק לי בשעתו הרופא המרדים בעת ניתוח שבר, בחושבו שזאת וודקה וכל המרבה הרי הוא משובח- בחוגו שלו. כתוצאה מן המנה הנדיבה הזאת ששיתקה את כל החלק התחתון של גופי, זמנית, לפחות לתריסר שעות, נאלצתי לעבור ניתוח  פרוסטטה-ערמונית. אך מכיוון שיש להמתין להחלמת ניתוח השבר והגוף צריך להתרוקן ,חוברתי למשך יותר משבוע לקטטר. וככה עמדתי לי בחלון בקומה החמישית בדירתנו ברחוב בוסתנאי בירושלים , שממנה יכולנו להשקיף עד הר גילה,ורואה כיצד הבריות מהלכות להן בנחת ובמשובה בלא קטטר. וחשבתי לי :הוי כמה שהעולם  יפה יותר בלי הקטטר.כמה נוח יהיה בלי העֵז הזאת.כמה שסבתי צדקה שיהודי מרוויח כשהוא לא מפסיד.

אותה מחשבה קננה בי כאשר ראיתי את האנשים מהלכים להם ברחוב כשחיוך רחב על פניהם ואתה רואה את החיוך מפה לאוזן, כי על הפנים אין מסכה. מישהו זוכר שפעם הסתובבנו בלי מסכה.

אלא שאני, כאמור,מכניס עוד תחנה לפני שאוציא את העז. באותו יום שבו נתעורר בבוקר ולא נשמע, כהגדרת עמוס עוז, את קולות "הקומפרסור הלאומי",המטרטר, שהפך את המדינה ל"תעלת בלאומילך" אחת, שבה אנו טובעים- אז נוכל לנשום. שקט עלי אדמתנו. אפשר והיונה תופיע בחלוננו ועלה זית בפיה.

.