משפט אייכמן – שעתו הגדולה של "קול ישראל"-


הצדעת זיכרון לעמיתיי השדרים והטכנאים שהעבירו את השידורים  בישראל, לעם היהודי ולעולם.

משפט אדולף אייכמן , האיש שהיה אחראי לשינוע מיליוני יהודים  אל המוות במלחמת העולם השנייה, נפתח ב- 11 באפריל 1961 .ביום א' הקרוב ימלאו 60 שנה. וזה יחול השנה בין יום הזיכרון לשואה לבין יום העצמאות.

 אחד עשר חודשים   לפני כן ,ב-24 במאי 1960, מנהל החדשות והרפורטז'ה של "קול ישראל" ,ארי אבנר, חזר מפגישה דחופה עם מנהל לשכת ראש הממשלה, יצחק נבון. בפגישה מסר נבון לאבנר את תוכן ההודעה, שאותה נמנע מלמסור לו בטלפון, והוא שאדולף אייכמן נתפס וראש הממשלה, דוד בן גוריון, עומד להכריז על כך בכנסת באותו יום. הראשון שארי ביקש ליידע היה נקדימון-נקדי- רוגל. נקדי היה מנהל מחלקת הביצוע של קול ישראל ואמור היה לדאוג לשיגור צוות חדשות לכנסת   כדי להקליט את ההודעה הדרמטית של בן גוריון. אך נקדי שמע את הידיעה מחוץ למשרדו ב"קול ישראל" ותוך זמן קצר הגיע למשרד והחל בהתארגנות שעליה אספר בהמשך.

דומני שאני נמניתי עם הראשונים ,שאבנר זימן ללשכתו . זאת לא משום שהייתי ,במקרה, רכז חדר החדשות שתפקידו לדאוג לפעילות מערכת החדשות באותה משמרת כמו קבלת החדשות מן הארץ והעולם, עריכתן והכנתן למהדורות החדשות.כמובן, לרבות תפיסת אייכמן  והכנות למשפטו.הסיבה הייתה שובי מארה"ב עם תום  הלימודים לתואר השני בתחומי תקשורת המונים וסוציולוגיה וסיכוי למלגה לתואר דוקטורט.פיתוי גדול להמשיך את שהותי בארה"ב במסגרת אקדמית. ארי ידע שאני מעוניין לעמוד בראש המערכת בתל אביב, שעסקה בנושאי פנים לחדשות ולרפורטאז'ה. ואני נעתרתי להפצרותיו לשוב כדי לקבל את התפקיד. אך הואיל ,בשל ביורוקרטיה, המינוי התל אביבי, טרם הוצא לפועל, שימשתי בעל כורחי, בירושלים, רכז חדר החדשות. ארי, בּבָשרו לי את הבשורה על תפיסת אייכמן  ביקש בכך  לציין את ה"מזל" שנפל בחלקי לעסוק ,לפחות, בהליכים לקראת המשפט ואישור כניסה לישיבות בית המשפט גם אם  אהיה בתל אביב במהלך המשפט.צ'וּפָר.

מי שעמד מאחורי התכנון של שידוריי המשפט , היה  נקדימון רוגל. נקדי, עיתונאי חוקר מדרגה ראשונה ,היה גם איש ביצוע וארגון מעולה . הוא למד להכיר את מערכות הציוד, האולפנים, סיקור אירועים, והידע, הכישרון והתושייה שלו היו מוערכים על ידי הכול .הוא שתכנן את המבצע על כל פרטיו וניצח עליו במהלך החודשים הרבים של המשפט. לצדו, בצד הטכני ,פעל ראש מחלקת ההנדסה משה רובין שהיה אחראי לכול המערכת הטכנית וההנדסית שכללה התחברות רב ערוצית לשידור הראשי, הישג טכני לעצמו בימים אלה.

איזי מָן, שדר בכיר ב"קול ישראל" ומתעד את השידורים הגדולים שלו ,כותב בספרו "קול ישראל מירושלים- מדינה מאחורי המיקרופון", כי תוך זמן קצר  לאחר הידיעה על תפיסת איכמן נקדי היה על הקו אל הספקים בחו"ל להזמין מאות אלפי מטרים של סרטי הקלטה.ואכן מדי יום הקליט "קול ישראל 5,600 מטרים של סרטים מגנטיים, כאלה שנשמרים טוב יחסית.עם הזמן הועברו החומרים לדיגיטציה,גם כן לא מעט בעזרת איזי מן, והם שמורים עד היום הזה.

הבולמים.

 מיד לאחר שנודע על חטיפתו של אייכמן,מנכ"ל שרות השידור,צבי זינדר, הרים טלפון לשר המשפטים פנחס רוזן, וביקש אישור "שקול ישראל" יהיה רשאי להקליט את כל  מהלך המשפט, ולהעביר שידורים ישירים מאולם בית המשפט. כאן ציפתה לזינדר הפתעה לא נעימה. התשובה  המידית של רוזן הייתה שלילית. לא זו בלבד, אלא לסירובו הצטרפו נציגי התביעה והמשטרה בנימוק, האבסורדי -כפי שנשמע כיום, כי יראו בכך משפט ראווה.  " שרות השידור" הממשלתי החליט לעמוד על שלו שיש לאפשר לו להקליט את כול מהלך המשפט ולשדר מאולם בית המשפט. בהמשך הייתה פניה למנהל לשכת העיתונות הממשלתית וגם משם לא באה העזרה. הטיעונים שבן גוריון רוצה בסיקור נרחב ולכן הוזמנו גם עיתונאים מכול העולם נפלו על אוזניים ערלות. בינתיים התחלפו המנכ"לים. זינדר התמנה למנהל משרד ההסברה וחנוך גיבתון למנכ"ל שרות השידור. צבי זינדר, הייזי- Harry Zinder כפי שקראנו  לו, כמקובל אז- בראשי תיבות, היה יליד ארה"ב ,עיתונאי וותיק, קורקטי, מכובד ומכבד ורחוק משימוש במרפקים. לעומתו, חנוך גיבתון ,שירש את מקומו, ידע דבר וחצי דבר כיצד עובדת המערכת בישראל, ואיך מכופפים ידיים, אם צריך להזיז דברים.

האיש שעמד בעקשנותו למנוע מ"קול ישראל" להקליט את המשפט היה נציג המשטרה במשפט ,ניצב יקותיאל קרן. כאשר קרן ביקש לשחרר שני עורכי חדשות ב"קול ישראל" , רפי סידור וגד לוי, לצורך התרגום הסימולטני במשפט, גיבתון סירב לשחררם, כשזיהה את פוטנציאל הקלפים שבידו. לאחר נגיחות הדדיות וכאשר לתמונה נכנס גם מנכ"ל משרד ראש הממשלה, טדי קולק- נענה קרן לדרישה, כמי שנאלץ לבלוע צפרדע, ואישר ל"קול ישראל" לשדר ולהקליט את המשפט.זה קרה חודשיים לפני פתיחת המשפט. גיבתון שחרר את "בני הערובה". נקדי היה מוכן עם כול מערך השידורים.

מי שמעוניין בפרטי המערכה הזאת של "קול ישראל"  בממסד, על הניואנסים הביורוקראטיים האוויליים, לאפשר לו לשדר את משפט אייכמן ימצא זאת  באתר "בשער" -קשר מס' 42 ,סתיו 2011 "שידורים מפלנטה אחרת" משפט אייכמן, בן־גוריון וקול ישראל". מאת :אורה הרמן

מימין: צבי זינדר. באמצע: חנוך גיבתון. משמאל נקדימון רוגל

ההכנות למשפט נמשכו שנה בקירוב. זאת לא רק מכיוון שההליכים לקראת משפט מסוג זה קשורים בהשגת תיעוד רב מגורמים שונים, רשמיים, ציבוריים ופרטיים. שכן, הוא חייב להיות נסמך בין השאר על ידי חומרים רבים, גלויים וסמויים, אלא גם בהבאת עדים. התביעה מן הרגע הראשון קבעה לעצמה כלל שהעדויות חייבות לבוא לא רק מארצות הכיבוש אשר בהן בוצעו רוב פשעי הנאצים אלא גם מארצות הציר .וזה דרש זמן ומאמצים בלתי רגילים ולעתים סיזיפיים.

לי זה לא בא כהפתעה, בכך שהקושי הגדול ביותר היה להביא עדויות משרידיי השואה במדינת ישראל. רבים לא היו מוכנים להעיד. התשובה הרווחת שלהם הייתה כזאת פחות או יותר:" כאשר אנו מנסים לספר את מה שחווינו, אנשים פשוט לא מאמינים שזה בכלל אפשרי שנשארנו בחיים . לחילופים, יש שחושבים שאם אכן מה שעברנו זה נכון, הרי מן הסתם נשארנו בחיים כי שיתפנו פעולה עם הנאצים. אז אתם מבקשים שנעמוד בפני העם בישראל והעולם כולו ונספר את הסיפורים ". לכן נדרשו מאמצים רבים, זמן וסבלנות לשכנע את שרידיי השואה להעיד במשפט. היו כאלה, כמוני למשל, שרצו בכלל לברוח מן הזיכרון הנורא הזה.

בדיעבד, אם להיות כן עם עצמי, אני מבין את הספקנות של הציבור. הרי אני  יודע מה שעבר עליי ושכמוני , ולא בכך העניין, אלא,למרות כל אלה, כיצד שרדתי. יש הגדרה של "תעצומות נפש", אך אלה דברים, על סף האמורפי, שקשה להסביר, בוודאי לאחרים, מה גם בעבר, כאשר הסימביוזה בין גוף לנפש טרם חדרה עמוק לתודעה.

בהקשר זה, כאן טמון ההסבר מדוע לא נרעשתי מן "הפצצה העיתונאית" של ארי אבנר על לכידת אייכמן. התכנים של העדויות, עם ניואנסים וביצועים כאלה ואחרים ,באתר מוות כזה או אחר, במחנה ריכוז כזה או אחר, ה"המצאות" האישיות והמקומיות של הרוצחים, בדרך אל המוות ,פרי מוח  מעוות, ולפעמים פרוורטי, היו ידועים לי פחות או יותר. שכן, הייתי שם ב"פלנטה האחרת" כהגדת הסופר יחיאל דינור -קצטניק. לכן העדויות לא הוסיפו הרבה להשכלתי. אבל חשוב לציין כי בהגדרה מופלאה  זאת  קצטניק פענח את האניגמה של "חוסר אמון" בסיפוריי השרידים. הציבור תפס ש"עופות החול" שעלו מן האפר של "הפלנטה האחרת" מסבירים את התמיהה הגדולה כיצד ה"חייזרים" האלה בכול זאת שרדו.

קצטניק בעדותו- צילום לע"מ

שידוריי המשפט.

המדיום ששימש כמגפון של משפט אייכמן היה שרות השידור, לאמור "קול ישראל" ,כי בארץ טרם הוקמה הטלוויזיה. גלי צה"ל באותה עת הייתה תחנה צבאית עם ד"שים של חיילים ומוזיקה. קול ישראל היה הקול שהדהד לא רק בארץ אלא בעולם היהודי באמצעות "קול ישראל לגולה" בשפות שונות.לקול ישראל זה היה האתגר הגדול ביותר מאז הקמתו בשנת 1948.הכוונה הייתה  ראשית כל להקליט את כול המשפט מתחילתו ועד סופו. לשרות השידור שסבל מבלאי זאת הייתה הזדמנות להצטייד בציוד חדיש.   הנוכחות של  קול ישראל, כמדיום שמעביר את המשפט לעולם  הייתה דומיננטית. 

מדי יום מ-11 באפריל 1961 ועד להכרעת הדין ב -13 בדצמבר 1961  לא היה כמעט יום שבו לא היו דיווחים מן המשפט ב"קול ישראל". מדי יום שודר יומן המשפט של חצי שעה על ידי שמואל אלמוג לימים מנכל רשות השידור ופרופסור להיסטוריה. מלבד זאת בשלב הראשון היו גם דיווחים ישירים במהלך המשפט ועל "יומן המשפט" היה אחראי חגי פינסקר. אהרון אריאל שימש ככתב בכיר, נתן כהן כיועץ משפטי יעקב און טכנאי השידור. בבית העם בירושלים, שבו נערך המשפט, הוקם אולפן רדיו שפעל משם בכול מהלך המשפט. מדי שבוע שודרו כתבות ביומן השבוע, בעריכת יורם רונן וכאמור קול ציון לגולה הביא ידיעות וכתבות לקהילות היהודיות בתפוצות ולעולם כולו  .

אגב, ההכנות של קול ישראל כללו בין השאר כוננות לקראת הפגנות אפשריות בפתיחת המשפט מחשש שיחזרו על עצמם המהומות בעת הסכם השילומים עם גרמניה בשנת 1951. לאחר נאום מתלהם של מנחם בגין, ראש האופוזיציה, המון פרץ לבניין הכנסת שהיה בבית פרומין ברחוב בן יהודה בירושלים, עשה שמות ברכוש ופגע בחברי כנסת. אחר כך היה משפט מלכיאל גרינוולד ורצח קסטנר. חשש זה לא התממש. לעומת זאת רבבות ניסו להשיג כרטיסים ונאלצו להסתפק בהאזנה לרדיו, גם ליד אולם בית העם בירושלים וגם ברחובות ,בטרנזיסטורים שהחלו להופיע בארץ.

שורה עליונה. משמאל לימין. ארי אבנר, שמואל אלמוג, חגי פינסקר. למטה משמאל: נתן כהן, אהרון אריאל, יעקב און

סריקת תמונה מתוך ספרו של איזי מן "קול ישראל מירושלים"

בארצות המערב ובמדינות אחרות  הטלוויזיה כבר פעלה שנים. מסיבה זאת ממשלת ישראל הביאה לארץ צוות צלמים מארה"ב שכלל 4 צלמים  ומצלמות ווידיאוVTR – video tape recorders  והבמאי היה יהודי בשם לואי הורורביץ.  העתק של כל החומר המצולם הועבר לשרות הסרטים הישראלי ובהמשך לארכיון הלאומי.

 ב 11 באפריל 1961 שמעו מאזיני קול ישראל בארץ ומאזינים בעולם את המשפט" הננו מעבירים אתכם לאולם בית המשפט בירושלים עם פתיחת משפטו של אדולף אייכמן." רק אז , הישראלים ואתם העולם כולו,עשו  היכרות ,לא רק עם ממדי השואה אלא גם עם השואה שעבר כל אחת ואחד משרידיה.אלה שעלו מן התופת, דרך משברי גלים סוערים, אל חופיה ומשם לזירות הקרב על הקמת המדינה.על כך בפוסט הבא.

*********************************************************************************************************************

.

אלה תמונות ששלח לי בני עורי, שדר ועורך בכיר, ברדיו ובטלוויזיה, ברשות השידור, לאחר פרסום הבלוג.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • ohbenn  ביום 06/04/2021 בשעה 7:48 pm

    צבי היקר,

    הרשימה שלך, החזירה אותי באחת
    לזיכרון ילדות צרוב,
    בו אני יושב עם סבתי בסלון, ושנינו
    מאזינים לשידור המשפט ב'קול ישראל'.
    באותם ימים, היינו מנויים על השבועון 'רדיו',
    המצוין שערך עמוס גורדון ויצא לאור
    על ידי 'קול ישראל'.
    בימים ההם, של טרום טלוויזיה,
    סיפק השבועון תיעוד מצולם של אולם המשפט
    ואנשי 'קול ישראל' שעסקו במלאכת
    השידור.

    תודה ששיתפת את הקוראים בכמה תמונות מהשבועון 'רדיו'.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: