כשהטבע מתערטל


אלה היו שבועות של ציפייה בחוסר סבלנות. הארץ ערכה מופע חשפנות והשירה מעליה את כיסויי החורף, נעשתה מגרה ונחשקת. העצים פרחו, הלילך ,הלבן והסגול נתן ריחו, והבושם גרם לשיכרון חושים. בשדות שבפאתי העיירה, נחתו להקות חסידות, ולהקות של בולבולים קיפצו מאחורי המחרשה. בשוק הופיעו ביכורי ירק כמו צנוניות אדומות עגולות ועירית ירוקה, שבישרו את האביב. עלמים ועלמות הלכו שלובי זרוע בפארק אנשטאדט שלבש ירוק. באגם הטילו חכות וחתרו בסירות. והעולם כמו נולד מחדש.

פריחת הלילך.

היהודים המאמינים, ברגע שהסירו את הפרוות ושאר הכיסויים האפורים, עברו לסדר היום. הם עברו על פני כל אלה, כאילו אין זה נוגע להם במיוחד, כאילו בשבילם אין נפקא מניה אם זה חורף או אביב, למעט צרכים בסיסיים הנובעים מחילופי עונות. בית מדרש או שטיבל הם היינו הך בחורף ובקיץ, אלא שבקיץ חם יותר. ואם מישהו התעכב להתבונן בטבע המופלא שפושט ולובש צורה, הוא מלמל ברכה "מה נאה אילן זה" ,בבחינת יציאת ידי חובה, והמשיך במסע הארוך לתוך הנצח. יהודים וטבע, אלה שני היפוכים. היוצאים מן הכלל הם ילדים שטרם הוטל עליהם העול הכבד של יהדות. כמו כל צמח צעיר שפניו אל השמש, כך גם הילדים. אנחנו הילדים נהנינו מיפעת האביב ללא מצרים וללא בושה.

רבים מן המנהגים שקידשו היהודים נבעו ללא ספק ממצבם. כאשר ידו של יהודי קצרה מלרכוש משהו, נעשה משהו שולי, בלתי חשוב לפעמים אף מוקצה מחמת מיאוס. כך קבעו, למשל, "איזה הוא עשיר -השמח בחלקו". או "היה רץ כצבי וגיבור כארי " לא כדי להתמודד באצטדיון, אלא כדי לעשות רצון אביך בשמיים. הסתפקות במועט הפכה ממציאות לפילוסופיית חיים. הרבנים על חצרותיהם נהגו מנהגי מלכות בגינונים ובפאר והדר, ולא סגדו לצנע כאורח חיים.

האביונים היו אמורים להתברך בדלותם. הם הסירו דאגות חומריות מלבם בנימוק ש״מרבה נכסים – מרבה דאגה". הם, הדלפונים, רוב מניינה של יהדות פולין, אמרו בתפילת ההבדלה: "זרעינו וכספינו ירבה כחול…" אמרו זאת ,כי כך כתוב. הנגידים אמרו את אותם דברים בכוונה גדולה,כמשהו ממשי. לא ריבוי נכסים הדאיג אותם, אלא מיעוטם. מי שיכול היה- הרבה נכסים, הרבה עושר, לא הסתגר בד׳ אמות, אלא יצא למעיינות מרפא בדרום פולין או בצ׳כיה. חופשה מעין זאת הייתה כמובן הפריווילגיה של סבא וסבתא. זאת לא הייתה סתם יציאה, אלא חופשת מרפא חיונית.המעיינות היו טובים, כפי שהוזכר כבר, לסדרה שלמה של תחלואים ומדווים כמו אבני כיס מרה, חול ואבן בכליות, והועילו לשיגרון, לפרקים,לחוליות, לעצמות, לשרירים ולמה לא. זה, מכל מקום, היה הכיסוי. ולפי דיווחים לפחות חמישה קבין של שיחות בקארלסבאד, במארינבאד או בבאדים אחרים, הוקדשו לנושאי בריאות. אלא אם כן נערכה במקום הכנסייה הגדולה של אגודת ישראל בהשתתפות האדמו״ר מגור ופמלייתו. זאת הייתה עוד סיבה למסיבה. יהודי עשיר שלא סבל מאף אחת מן המחלות לא נחשב בקהילת נופשים.

אותנו, הילדים, יחד עם הנשים והאומנות, שלחו למקומות קרובים יותר. המעון הקיצי שלנו היה בכפר פּורִִֶמבּי, לא הרחק מן העיר. שם העמיד לרשותנו איכר, דרך קבע, בקתה מרווחת  למשך כל חופשת הקיץ. בסופי שבוע הצטרפו אלינו הגברים שבמשפחה, אם חלקם לא נסע למרחקים. לפורמבי נסענו בכרכרה. המרחק לא היה גדול אבל החוויה, לעומת זאת,הייתה גדולה. העובדה שדרך המלך הראשית עברה בלב העיר עדיין לא הפכה את זדונסקה־וולה למטרופולין. היא הייתה ונשארה עיירה בפאתי השדה והחורש ולא רחוק מן הנהר השני בגודלו בפולין- הוָורטָה. על אף היותה ,רשמית, עיר, בעלת קצת למעלה מעשרים אלף תושבים. לא צריך היה לטרוח הרבה כדי ליהנות מריח הזבל ומניחוח החציר. בכל זאת הנסיעה לפורמבי הייתה שינוי. תוך פחות מחצי שעה של נסיעה בכרכרה הגענו לפאתי העיר.

מנסרת עצים ביציאה מן העיר העידה שאיננו רחוקים מן היער. אחרי המנסרה היו הגבעות המכונות "גורקי". בחלק מישורי זה של פולין,גבעות היו תופעה חריגה. למרבה הפלא, גבעות אלה, בלב אזור ירוק, היו כמעט קירחות, צהבהבות, וכפי שהזכרנו, בוגדניות לפעמים. ילד מצא מותו במפולת חול. כעבור זמן קצר הגענו לאזור פורמבי והיער.

מתוך "גשר של נייר" ( 1996)

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: