המוות לא זקוק לפולחן. גם החיים לא.


זאת לא  הפעם הראשונה שאני עוסק באותו מלאך  שאין לו שם , במסורת היהודית, אלא רק תואר- מלאך המוות. בפוסט זה אני מבקש לחזור לנושא של מוות  בחברה הישראלית . זאת במרחק מה מאירוע כזה שמקדשים אותו מעל ומעבר ל"קדיש" השגרתי.

בתחום הרצח- עומדים בפרמטרים בינלאומיים.

אשר למקרי רצח,סטטיסטית אנו עם די בסדר בכול הנוגע לפשעי רצח ובוודאי הרבה יותר בסדר מאשר בארה"ב, שם אפשר לדבר על תעשיית רצח,שנשענת על תיקון בחוקה,שאיגוד הרובאים האמריקאי חרט על דגלו . וחרף מעשי הרצח ההמוניים המזוויעים האחרונים ,הנשיא טרמפ נמנה עם נושאי הדגל. הסטטיסטיקה  היבשה הזאת שמביאה  נתונים על מדד יוקר המחיה זאת אותה סטטיסטיקה שמביאה נתונים על רצח. ביובש מרבי.  אלה, בגרפים, נעים קצת למעלה ולמטה. לדוגמה. בשנת 2016  שיעור מקרי הרצח עלה ועמד  על 5.1 ל 100,000  תושבים מתוך כלל האוכלוסייה, מעט נמוך יותר מהשיעור בשנת  2012. בשנת 2018 ישראל נמצאת במקום גבוה יחסית בין מדינות הOECD .  .רק בחמש מדינות שיעור מקרי הרצח גבוה יותר מהשיעור בישראל שהוא 8.1 ל- 100,000 נפש .השיעור דומה מאוד לממוצע של כל מדינות ה- OECD  שעומד  על 1   לכל 7. 100,000 נפש. לחובבי נתונים סטטיסטיים.

תחקירן, שיחפש  פרוט הנתונים ,ימצא אותם בשפע תוך ציון של  הרבה קטגוריות לפי כול אמות מידה- גיל,מין, דת, גזע, סביבה, משפחה,מקרי רצח שפוענחו ואלה שלא פוענחו, על רקע כבוד המשפחה ועל רקע זלזול בכבוד המשפחה, אלימות פלילית ,אלימות פוליטית,כתבי אישום,פסקי דין, גזרי דין ועוד, ועוד.

אין בכוונתי להשוות לא יחסית ולא בכלל למקרי הרצח עם קום המדינה, כאשר מדובר היה  באוכלוסיה של 750,000 נפש. ב-21 באוגוסט 1949 סערה המדינה כאשר בגן מאיר, היוצא מרחוב המלך ג'ורג' בתל אביב, נרצח המוזיקאי והמלחין בן ה-25 דניאל פקטורי. הזכרתי זאת אגב רשימה על רחוב המלך ג'ורג'. אני זוכר את האירוע כי  בראשית אוגוסט הועברתי מ"חטיבת כרמלי " בצפון לאמ"ן ביפו. ואני זוכר את ההלם שבו הציבור ואני בתוכו קבלנו את הידיעה שהייתה בבחינת לא תיאמן. אנשים ברחובות הלכו רכוני ראש, כאילו מדובר היה בבן משפחה. אם צריך איזה מדד אקראי לָשוני שחל בחברה שלנו, היחס אל רצח הוא אחד האינדיקטורים. במקרה הטוב אנו מתייחסים לזה כאל קריאה במדור מודעות האבל. רואים את הבוקסות השחורות וקוראים הלאה.  אלא אם כן מופיע שם מוּכָּר, אז הבעל שקורא את העיתון צועק לרעייתו שנמצאת במטבח:  "עליזה- את יודעת מי מת,….פרוּמקֶה!.

מוות כ"קרבן עולה".

 וכאן אני נוגע בנקודה כאובה וטראומטית, לי בכול מקרה. אני כואב כול אבדן נפש, אפשר וזה טבעי ואפשר גם נסיבתי. הרי איבדתי הרבה מאוד. עם זאת ,כול אדם שחייו ניטלים ממנו על לא עוול בכפו, נהרג או נרצח, זה כואב לי. בעצם  ההגדרה "על לא עוול בכפו" במדינה דמוקרטית, היא מעוותת. שכן, אם יש עוול בכפו אז דמו הפקר? במדינה מתוקנת ,הרוצח או ההורג עומד למשפט. אבל הכוונה שלי היא כי  המדינה, הממסד, המדיה -מפלים בין רצח לרצח. בין רצח שבוצע בתחום הקו הירוק, לאמור ישראל, לבין רצח  כמעשה טרור בהתנחלויות. ואני  לא מציין  את אלמנט הטרור שכן שָם התודעה הזאת מתחזקת בכוון אחר. אני מדבר על הנרצחת או הנרצח ומשפחת השכול. ואני תוהה,ואני לא היחיד . הרי לא מדובר בחייל שנשלח למלא משימה בשם המדינה והוא  נפל. מדובר באזרח ישראלי. התרגלנו לזה וזה חלק מן הנורמה..

מי שעושה זאת אצלנו הם הפוליטיקאים בניצול ציני של רצח אדם,ומשפחת השכול. לבי עם המשפחה השכולה. אשר לאמצעי המדיה, אלה  מקפידים  על "תקינות פוליטית" נוסף על שיקולי תחרות ורייטינג. ואני מצר על כך שלעתים עיסוק התקשורת  במשפחה השכולה,יש בה חדירה בוטה לתחום הפרט. הוא נחשב לקרבן, קרבן אדם על מזבח המולדת ,וככה אנו מתייחסים אליו כדבר מובן מאליו  .והכוונה גם לממסד וגם לציבור . לא רק לגופו של האסון אלא  כצווי להפקת לקחים. בדרך כלל מדיניים ביטחוניים, התנחלותי ים,  כפי שאלה ,שמטפחים פולחן זה בשם הלאום, ומקדשים דם בשם  האדמה. והציבור מקיים את נבואת ישעיהו "אכול ושָתו, כי מחר נמות"

בהקשר זה, זאת לא המשמעות  הרווחת בכול הנוגע לאירועי רצח בממדים קולוסאליים, כמו השואה והרקע לה, אשר מהם אנו לא מפיקים לקחים. לא,לא מפיקים!   מה שמצטייר במציאות-  זאת  מדינה חזקה, צבאית וכלכלית, ואומה קורבנית שנתונה בשכול מתמיד. למאמינים- הרי הכתוב הוא "תורתנו, תורת חיים למחזיקים בה". אנו לא רוצים להיות שאהידים. הרי אני חוזר ואומר  וחוזר וכותב עד לזרא, ששרידי השואה שעלו מן האפר ומגיא הצלמוות לא הביאו לכאן את פולחן המוות ו"לנצח תאכל חרב".  אלא  את בשורת החיים.

 

באחד הדיאלוגים, בספרו האחרון של אהרון מגד -"קברות התאווה", בין אלנה לבין יונתן ,אנו מוצאים את  אלנה שמוׂטָה את יהונתן הצדה ולוחשת לו: "אני לא רוצה להיות פה". יהונתן תמה עליה: "בגלל החום?" "בגלל שיש פה אווירה של מוות"- אמרה. יהונתן הסתכל בעיניה, כמנסה להבין מה בלבה. "את פוחדת ממערות הקבורה? "שאל. "כן", אמרה. יהונתן שתק רגע ממושך, אחר כך הפטיר כשגיחוך מר עולה על שפתיו: "למה נירא מוות ומלאכו רוכב על כתפינו'" האם מגד שהלך מאתנו,ראה את המדינה שלו מתה. שלי עדיין, עדיין  חיה. וטוב יהיה אם נעלה את הסיסמה "טוב לחיות בעד ארצנו" ונעשה למען מימושה, במהרה בימינו.

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: