כאן 11 -זה בָּגֶנים


סיפור החתולים- מן הפולקלור של שרות השידור. מאלכס ג'וזי לברוך שי.

 חרף המאמצים של "כאן 11" להתנער מן העבר ,כלומר מאותה רשות השידור ששמה הלך אחריה כמי שהפנתה עורף למנדט שניתן לה לשמש שידור ציבורי, בשל אי מילוי אחר "חוק רשות השידור ככתבו וכלשונו", היא לא יכולה להימלט מן העבר. וזה לא רק מן העבר הקרוב של רָשוּת השידור, אלא מן הרחוק – של שֵרוּת השידור, ואפילו הרחוק מאוד -של "קול ירושלים" המנדטורית. גם שם כאשר קריין חדשות כמו יוסי ידין הכניס איזו אינטונציה לעגנית לטקסט הרשמי במהדורת החדשות-הוא ננזף, בין בנועם על ידי רוי אלסטון מנהל החדשות המתון או בבוטות על  ידי אלכס ג'וזי שבא אחריו ולא הצטיין באהבת יהודים .החדשות היו המבצר של הממסד המנדטורי, בשעה שהתכניות היו במידה רבה ברוח המוסדות הלאומיים, והמינויים לתפקידים השונים היו שלהם או באישורם.

זה מה שעשה מנהל חטיבת החדשות של "כאן 11 " ,ברוך שי, כאשר השדר דב גילהר והפרשן מוטי גלעד עשו פנטומימה להדגים את התוכן של  תשלום מכיסו של ראש הממשלה למטרת הגנה  משפטית.  אילו זאת הייתה הערה אישית מבלי לתת לה פרסום או צעד כמו השעיה,אפשר היה להתווכח אם תנועת הידיים אל הכיס או הארנק הייתה במקומה או לא. אבל כרגיל במחוזותינו צריך לתת פרסום כדי שיראו וייראו והוא אכן ניתן ברעש גדול. ומסתבר שאין חדש תחת השמש גם זאת שהאירה אותנו לפני יותר מיובל שנים.

זה היה באמצע שנות החמישים. אני הייתי אז עורך חדשות ב "קול ישראל" בירושלים. זאת עבודה די משעממת להכין את מהדורות החדשות מתוך עשרות מטרים של חומר שפולטים הטלפרינטרים הרעשנים אז, של סוכנויות החדשות ,והידיעות של הכתבים  המקומיים. כל  זאת לדחוס לסד של עשר דקות. הייתי אז סטודנט שזקוק לפרנסה. זוגתי יהודית עבדה בעיתון "הבוקר" כטלפרינטראית. בשובנו הביתה לאחר חצות יכולנו להחליף סיפורים. שלה היו הרבה יותר מעניינים כי בראש הסניף עמד גבריאל ציפרוני, עיתונאי משופשף, אלוף מספריי הסיפורים, בייחוד כשהוא חזר משתיית כמה כוסיות ב "פינק" , שמח ומבדח.  

באותו זמן יורם רונן, צעיר ממני בכמה שנים אך בעל וותק גדול ממני ב"קול ישראל" היה איש תכניות . יורם, צעיר ברוך כישרונות ניחן בידע מוזיקלי ועוד בנעוריו הצטיין בתחרות של תכניות המוזיקה בקול ישראל ששודרו בשבת. היה לו גם זיכרון פנומנלי. דומני שהוא היה שייך אז למחלקת הבידור, שכן התכניות היו חטיבה  שבמסגרתה פעלו מחלקות הדרמה, הספרות ואמנות ובידור.

אמרתי ליורם :"בוא נעשה פיילוט תוך שילוב בין ידיעות מעניינות, כלומר פיקנטיות, ומוזיקה קלה."  יורם, אדם וורסאטילי, היה מוכן להתנסות בכול דבר. קראנו לתכנית "מה שהיה היה" אבל שיר הלווי היה "קֶה סֶרָה, סרה"- מה שיהיה יהיה, והוא התפרסם על ידי הזמרת הגדולה של הימים ההם דוריס דיי.הכנו פיילוט ויורם הגיש זאת לממונים וזה אושר. סוף ,סוף היה לי ב"קול ישראל" משהו עסיסי מלבד היובש של החדשות.

וואלס החתול.

לאחר כמה חודשים שהתכנית רצה והייתה די פופולרית אמרתי ליורם רונן :" בוא נעשה משהו על חיי הלילה בירושלים". יורם תהה: "איפה יש חיי לילה בירושלים?"  אמרתי לו: ב"כיכר החתולות." אז בקצה רחוב הילל מאחורי קולנוע "ציון", שלאחר הסרט , המקום היה שומם מאדם ורק חתולים וחתולות מיוחמות התרוצצו ויבבו. כיום המקום רוחש פאבים ודיסקוטקים. יורם שאל אותי איזו ידיעה יש לי על כיכר החתולות שבה הוא ישלב איזו מנגינה. אמרתי לו שאין לי ואני אלך אל המקור. יורם נהנה מן  הרעיון אבל מלאכת ההקלטה הייתה שלי. הצלחתי לשלוף מן המערכת מכשיר "אוּהֶר" קטן. משהו תת מקצועי שכן אילו סחבתי את ה"נאגרה" המקצועית, הטכנאים היו פותחים בשביתה. למשך כמה דקות הקלטתי את ייבבת החתולים אשר סימלו את חיי הלילה בירושלים.

מצאנו מנגינה הולמת מתוך  תקליט חדש של המלחין האמריקאי הפופולֶרי באותם ימים לֶרוי אֶֶנדֶרסון. באותו תקליט ישנה גם המנגינה הקרויה " מכונת הכתיבה"  ויורם רונן ,לימים עורך יומן השבוע ב"קול ישראל" ,הפך אותה לנעימה של המגזין והיא נשמעת עד היום הזה. אנדרסון חיבר גם לחן בשם "וואלס החתול" ואותו שילבנו, הפעם לא בטקסט אלא בהקלטה של  ייבבת חתולים כחיי הלילה של בירת ישראל.

לאחר שהתכנית שודרה קיבלנו כמה צ'פחות מעמיתנו בחדשות ובבידור והיינו גאים שהכנסנו קצת פלפל בתכנית. וזה היה נכון לגבי ירושלים השוממה בערבים ובחורף גם דלוחה. ייבבת החתולים הייתה תופעה שנתית. אך לך דע אם לא פגענו באיזה מיתר קדוש. מן הממונים עלינו לא שמענו דבר. סימן טוב . כמה שבועות לאחר מכן יורם קבל הודעה כי המשדר "מה שהיה היה" מיצה את עצמו וכדאי קצת לרענן. הנה זה בא. חילול הקודש. גרוע יותר מאשר הדגמת העברת היד אל הכיס של ראש הממשלה. זאת ירושלים.

ההבדל בין אז ועכשיו הוא רק בזה שהממונים אז היו נבונים יותר מאלה של היום. לא שוברים כלים. שמים אותם בבוידם .לא צועקים אלא מדברים בנועם, עם מקל קטן ובשקט. לא משעים את השדר אלא את המשדר. והכי חשוב. לא התפרסמה שום ידיעה על השתקת  אמצעיי הביטוי של חתוליי ירושלים.

"The Waltzing Cat "by Leroy Anderson – YouTube

 

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • עמוס  ביום 03/07/2019 בשעה 11:21 am

    כיום המקום רוכש פאבים ודיסקוטקים.
    למיטב הבנתי יש לכתוב רוחש.

  • צבי גיל  ביום 03/07/2019 בשעה 2:07 pm

    תודה אכן תוקן.

  • Naomi Daliot  ביום 03/07/2019 בשעה 3:16 pm

    נחמד מאד, צבי. אוי שנות החמישים! יום שידורים נמשך מ 6 בבוקר עד 23.00. כל תכנית ארכה כ- 30 דקות. ומה כלל לוח השידורים הקצר הזה? מכל טוב: חדשות, יומנים, פרשנות, מוזיקה, קלאסית וישראלית ופולקלור, קונצרטים, אופרה, סיפרות ודרמה, תסכיתים, תכניות לילד ולנוער, חידונים, תכניות בידור (נפלאות), הסברה ודת, לא היה רגע משעמם. הרדיו היה פתוח כמעט כל היום וכל הזמן היה מה לשמוע. ובאמצע חדשות ומידע באנגלית ובשוודית לחיילי האו"ם, ששרתו נדמה לי בסיני.
    ומה היום? כאן ועכשיו? עם כל התקציבים??

  • יאיר דקל  ביום 04/07/2019 בשעה 5:15 pm

    יופי של סיפור.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: