השליחים


על עיתונאים ששמם הולך אחריהם.

אם נפסח על השליחויות של  הקב"ה שמקורם בתנ"ך, הרי תריסר השליחים הקדומים שמוּכָּרים לנו הם אלה שלאחר מותו של ישו נשלחו כדי להפיץ בעולם את תורת הנצרות. הם היו שליחים. בעידן היווני הקדום, בסיפורי סופוקלס ומאוחר יותר- בשקספיר  החל רווח המונח "להרוג את השליח"- לאמור שאם השליח הביא בשורות רעות לשליט הוא הומת או למצער הוצאה עינו או נקטעה ידו. בזמנים שלנו,העיתונות, זאת שרואה עצמה שליחת הציבור, אימצה בחדווה את המונח "להרוג את השליח".to kill the messenger . התנכלות לעיתונות החופשית אשר מדווחת על אירועים או מעשים שפוגעים בשמו של השלטון, או המפלגה, או כול גוף ציבורי שמשתקף במעשיו או במחדליו. לפי תפיסה זאת העיתונאי הוא רק השליח שמביא את המסר מן המקור אל היעד. כמו הדוור אשר אוסף  מכתב או חבילה ממסוף הדואר ומביא זאת לתיבת הדואר, או לכתובת אישית של המען-היעד. ככה,משהו תמים כמו שינוע. ספרים רבים ,חלקם תיעודיים של עיתונאים  וחלקם סיפורת, בשם "להרוג את השליח" פורסמו במאה ה-20 .ברובם השליח הוא רק ממלא תפקיד שמעביר דברים מכאן לשם מאחד לאחר, מן הציבור לשלטון ולהפך.

post newspaper boy - עותק

מזערת של מחלק עיתונאים-עשויה קש, שקבלתי מאמי  בשנת 1953 עם תחילת עבודתי כעיתונאי.

למעשה העיתונאי אינו השליח של אף אחד זולת העורך שלו או המערכת. ואז הוא עומד כעיתונאי בפני ערכיו ומצפונו. לכן אם נדייק בהגדרת הפעילות של העיתונאי נבין יותר את התהליך. בין היתר שהמערכת כולה, כפי שנתגלה לאחרונה ,יכולה להיות  רקובה, מושחתת ומשחיתה. תיקי 2000 ו- 4000 הם אור אדום ענק מהבהב. ככה או אחרת, העיתונאי אינו המוליך התמים כמו שואבי המים מן הבאר שמביאים אותם אל הבית. הוא אומנם המוליך, של ידיעות או  "בשורות" אם תרצו, אבל הוא אדם שכמה מרכיבים חשובים של המקצוע שלו הם,בין השאר: מיומנות,מהימנות ,  סמכות ואחריות. הוא העין של המערכת ושל הציבור. פעם המונח האנגלי, נכון יותר האמריקאי ,לסקר אירוע נקרא  to cover a story בתרגום מילולי "לכסות סיפור" . בתרגום מעשי: להיות במקום ולדווח. מאז כנראה הגיעו למסקנה כי סיפור לא מכסים אלא מגלים- discover – ולכן המונח העברי ההולם הוא לסקר אירוע. היה עוד מונח  שקשור בעיתונאי ,שעברה שעתו, leg work כלומר עבודת רגליים. העיתונאים רצו כדי להגיע לסיפור מהר ככול האפשר ולהקדים את העיתון המתחרה. היום הכול בא אליה או אליו,  גם בטלפונים ובמיסרונים ב-whatsup ,ואם האבולוציה תעשה את שלה,העיתונאות תאבד את הרגליים. אני לא מדבר על אברים חיוניים אחרים. עם זאת ,גם כיום כאשר אמצעים חדישים כמו מצלמות ווידיאו מנותבות  אל לוויינים שמעבירים במהירות הקול אירועים במרחק אלפי קילומטרים- עדיין יש עיתונאים שרצים. לא מכבר סיימתי לקרוא את ספרו של רון בן ישי "כתב חזית" אשר במקרים רבים לא רק רץ אלא רץ בין פגזים וכדורים נותבים, ואלמלא הריצות האלה שום ציוד חכם ככול שיהיה לא היה מועיל. הוא היה עומד דומם,אלא אם כן רימון פגע בו. אלה בימנו הם חריגים, למעט כתבי מלחמות. כיום ישנן מערכות עיתונות אדירות שהן בעלות כוח והשפעה. לורד אקטון  מדינאי והוגה בריטי במאה ב-19 אמר: כוח נוטה לשחיתות וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט–  "Power tends to corrupt, and   -"absolute power corrupts absolutely".

וכפי שנכחנו זה חל גם על מוסדות תקשורת חסרי רסן, תאבי השפעה וכוח בימינו. כמובן, שיש לא מעט עיתונאים אשר עמלים קשה כדי להגיע לחקר האמת, בייחוד כאלה שעוסקים בתיעוד שמקורו בתחקיר יסודי,שהוא קשה מאוד ולעתים נועז שחייב לעמוד ,בין השאר,במבחנים משפטיים.אלא שלצערי גם ענף זה לוקה לעתים בגוון קידומי שווקי, כפי שציינתי בפוסט אחר, אף כי זה לא פוגע כהוא זה במהימנות החומרים שמובאים. יחד עם זאת כול מפולת,ראשיתה בכירסום זעיר ומתמיד של ערכים.

חאלטורות.

אילון גלעד הקדיש מאמר במגזין השבועי של הארץ, 13.8.2014  ,למקור המילה:חאלטורה. בלטינית פיסת נייר היא chartula . הכמורה האורתודוקסית הרוסית שיבשה את האותיות וזה הפך ל . chaltura.לאמור בצד עבודת הקודש, קומץ שטרות בצד-בקשיש בשפה העותומאנית. אחרי המהפכה הקומוניסטית אנשי התאטרון והאמנות אימצו את המילה, לאמור כשם שאנשי הכמורה לקחו קצת כסף מהצד, ככה גם אנשי התאטרון שנזקקו לכול פרוטה שלא הייתה מצויה במלאכת התאטרון בלבד .זאת "עלתה", לישראל יחד עם העליות מרוסיה. הפרוש הוא כסף מעבודה צדדית או במשמעות אחרת עבודה פגומה-חאלטוריסטית. בקרב אנשי שרות השידור, כלומר ב"קול ישראל" הוותיק, השדרים שעשו אי אלה עבודות צדדיות נקראו חאלטוריסטים. הם עשו זאת בניגוד לנוהל. בעידן של "רשות השידור" מי שעשה עבודה צדדית, כמו כתיבת מאמר או הופעה שלא במסגרת הרשות, חויב בקבלת אישור, בין היתר מצד היועץ המשפטי של הרשות- בשעתי נתן כהן המנוח- שחָציָיה בגדר המערכת כיום קלה יותר מאשר חציית קווים אדומים שלו. דומני שלא היו לו ירוקים.

בזמנינו ישנם עיתונאים שעוסקים בו זמנית בעיתונות הכתובה והאלקטרונית, ובכך אין כול פגם. אפשר לומר שלהפך. הדבר תורם למינוף הסיקור והפרשנות. אלא שכאן מדובר בעבודה צדדית אחרת. סוגיה זאת של עבודה צדדית של עיתונאים עלתה לאחרונה  לאחר שכמה עיתונאיות ועיתונאים הנחו פאנלים או ראיינו במסגרת שבתי-תרבות ואירועים אחרים. העיתונאים טענו שבעבודתם הם לא עוסקים בנושאים שבהם הם מנחים. לעתים שמותיהם מתנוססים במודעה  גדולה  של כנס, שמבקש בכך להוסיף נופך של אבק כוכבים. מצוין בו מהיכן נוצץ הכוכב, כלומר מאיזה ערוץ שמימי הוא מהבהב לנו. לא זו בלבד שאני מאמין להם שאין בכך ניגוד אינטרסים, אלה שאני מכיר כמה מהם אישית ואחרים מתוך צפייה בטלוויזיה והם אכן עיתונאים ללא חת וממלאים את תפקידם העיתונאי על הצד המקצועי ביותר. אבל, והאבל מצביע על סייגים.  סעיף 17 א. של תקנות האתיקה של מועצת העיתונות קובע: לא יעסוק עיתונאי בכל עיסוק, עבודה, שרות, יחסי ציבור, פרסומת ואיסוף מודעות המעוררים חשש או מראית עין לניגוד אינטרסים או להטעיית הציבורעל כך קבלנו טעון שאין כאן ניגוד אינטרסים.אלא שיש גם סעיף 18 אשר אומר:. לא יבקש ולא יקבל עיתונאי טובת הנאה בקשר לעניין הכרוך בעבודתו העיתונאית זולת מכלי התקשורת בו הוא מועסק. כאן הטעון אינו עומד, שכן העיתונאי מקבל כסף-ואין טובת הנאה גדולה ממנו- אך ורק מכיוון שיצאו לו מוניטין כעיתונאי, ובייחוד בערוץ פופולארי, ולא בגלל שמו הפרטי או המשפחתי או סבר פניו.

אביא אנקדוטה אישית שמהווה דוגמה לקבלת טובת הנאה בגין פרסום השם כעיתונאי. בשובי מארה"ב לאחר שליחות עיתונאית, מטעם רשות השידור בסוף שנת 1968 פנה אליי הבעלים של  גלריה ידועה בתל אביב בבקשה שאכתוב הקדמה לקטלוג של תערוכה לאחר שאראה את התמונות. אמרתי לאיש שאני אמנם חובב אומנות בכלל וציורים יפים בפרט אבל אין לי מושג ירוק על אומנות. על כך הוא ענה לי בגילוי לב:" מר צבי גיל, מה שחשוב לנו הוא שבשולי ההקדמה יהיה השם שלך".ראוי להעיר שאז רשות השידור הייתה מונופול שידורי ומי ששידר מזירה חשובה כמו ארה"ב כמה פעמים בשבוע, היה אדם ידוע. גילוי נאות. התפתיתי. המבוא היה קצר וקולע  וקבלתי תמורה. תמונה שתלויה על הקיר אצלי  והיא מזכירה לי את האפיזודה לטוב ולרע. ואני אומר זאת לגבי תקופה שמשכורתו של עיתונאי,בכלל, ובפרט בשרות הציבורי, הייתה צנועה, מכול מקום בהשוואה למשכורת בשידור הציבורי היום. ובוודאי בערוצים המסחריים בימינו. העיתונאים שם מתפרנסים יפה.

הבוקר ציפיתי כדרכי במשדר של מוטי גילת ותמר אלמוג, שניהם פרשנים משפטיים ופוליטיים לעילא בתכנית ברשת ב'. המשדר ברובו עסק בנושאים בשולי הפריימריז ב"ליכוד".הם דובבו ,בין היתר,את יו"ר האופוזיציה ח"כ שלי יחימוביץ', שהעבירה בשעתה את "חוק השתדלנים" בכנסת. מדובר באנשים מבחוץ שמספרם טיפס לרמה אינפלציונית. יחימוביץ' ציינה בין היתר שעם הלוביסטים נמנו עיתונאים בעבר. לאמור שכמו בתחום הכלכלי אנשים בכירים בשרות הציבורי בונים על כך שלאחר תקופת צינון ,כזאת או אחרת, הם יעברו למגזר הפרטי עם משכורת עתק, ככה גם עיתונאי יכול, ועושה. פרצה קטנה שמכרסמת לאט לאט ואשר לעתים סופה במפולת.

עיקרון זה חשוב תמיד אבל בייחוד הוא קרדינאלי  בימים אלה כאשר  העיתונות הלוחמת, גם על נפשה, נמצאת כל הזמן תחת  התקפה בזויה ,נאלחה ,רוויה רעל ומשטמה. לכן עיתונאי, שגאה במלאכתו המיומנת והמהימנה, חייב להימנע מכול זיק של גמול שאינו חלק בלתי נפרד מעבודתו. בניגוד למערכת הבחירות שאותה הוא מסקר מדי ארבע -חמש שנים, או אירועים בולטים מדי פעם- הוא עצמו עומד במבחן -יום,יום.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: