RELOCATION=ניכּור


על ניתוק ב"כפר הגובאלי"

פעם בשנות ה- 50 וה-60 ישראלים שהיגרו  נקראו "יורדים". מדוע "יורדים". כי מי שבאו לכאן נקראו "עולים". המקור הוא דתי :"עליה לרגל",בתולדות עם ישראל- הכוונה היא העלייה לירושלים ב"רגָלים" ,לאמור בחגים .ואם  ארץ ישראל, או ישראל , מצויות במעלה, הרי אלה שעוזבים ,עושים זאת במורד. רוב אנשיי העלייה השנייה המפוארת, ירד מן הארץ. בשנות ה-70  היורדים  זכו לכינוי חדש- מפי ראש הממשלה יצחק רבין: "נפולת של נמושות".כיום כאשר מספר היהודים בארץ הוא מעל לששה וחצי מיליון, מעט תשומת לב ניתנת לאלה שעוזבים אותנו, בעיקר בקרב הדור הצעיר. הם עושים זאת בדרך שגרתית.  הם נעים, או במסגרת חברה בינלאומית או כדי לנסות את כישוריהם בחוץ. לעתים נשארים שם, לתקופה ממושכת, לעתים לתמיד .זה נקרא  "רילוקיישן" – מעבר מקום או שינוי מקום.  שמעתי את המונח מפי נכדתי אשר  התייחסה לחָבֵרָתה שלה ולמשפחתה שעוזבים, כאשר החָבֵרה מזמן חשבה על "רילוקיישן". בעלה מועסק בחברה ישראלית בינלאומית והוצעה לו העברה לתקופה מסוימת במדינה אחרת במערב. בתחומים מסוימים כמו ב"הייטק", אך גם בעסקים אחרים כיום, התנועה המתמדת, היא הרי חלק מן המקצוע והחיים.

האם מישהו היה מעלה בדעתו כי  74 שנים לאחר השואה תהיה בברלין קהילה יהודית בת מאה אלף אנשים ומתוכה לפי הערכות שונות, לפחות 10% מהם ישראלים, שפעולים בתחומי הטכנולוגיה, האומנות, המוזיקה,הפרסומת ועוד,ורובם בודדים או משפחות צעירות. אני מציין זאת כעובדה, לא כגנאי ולא כשבח.

בעולם העכשווי כאשר הקשר הגלובלי הוא מתמיד וניתן לשמוע ולראות את יקיריך שעשו "רילוקיישן" לאוסטרליה, דרך משל,הקשר החזותי  הוא דבר כמעט שבשגרה. הדור הצעיר הולך בעקבות הסבא רבה שלהם בגולה ,ונודד. לכאורה המצב כיום שונה בתכלית השינוי מן העידן  שבו היהודים נדדו מאירופה לעולם החדש או לארץ ישראל.  הקשר, במקרה הטוב היה רופף באמצעות מכתבים ומאוחר יותר באמצעות הטלפון שהיה כרוך בהוצאה ניכרת. שכן היהודי הנודד היה בדרך כלל חסר כול.  לא עוד. כיום ניתן ב"ווטסאפ" לא רק להתכתב חינם אלא גם לדבר ולראות אחד את השני במרחקים גדולים מאוד.

ה"סקייפ" הוא כבר קלסיקה. הנודדים הם בדרך כלל מן המעמד הבינוני והקשר הוא מצוין- לכאורה. אני מציין את מילת הקסם הזאת שבדרך כלל משתמשים בא בהליכים משפטיים, מכיוון שקשר  זה רחוק מלהיות שלם, בוודאי לא מושלם. הקומוניקציה ההמונית הביאה "אֶליאניזָציָה" המונית- ניכור. השבט התפורר, משפחות מתפרקות ובמישור האישי ,אנשים יותר אנוכיים, פחות סולידריים, ובמישור הבינלאומי העמים מסתגרים. יש לי ידיד מומחה מחשבים,שרון הנשיא, שהביטוי שהוא נתן למציאות הוא ש"הטכנולוגיה החדשה מקרבת אנשים רחוקים, אך מרחיקה אנשים קרובים". וזה כול כך נכון.

אילו שאלו אותי מה הציון שאני נותן לחברה הישראלית כיום לנושא של  קשר ותשומת לב – הייתי אומר מספיק בקושי. זאת פשוט התעלמות מן הפרט, שהיא הגרועה שבחלופות. זה לא נתון סטטיסטי. זאת התנסות ,ומדובר באנשים מן היישוב, משכילים,בעלי מעמד, אנשי תקשורת. אצלנו, מלבד התקשורת- הא- פרסונלית נוספו גם עוינות ושנאה, לא מעשה הטכנולוגיה אלא מעשה האדם. אולי בני גנץ בהופעתו הנאה ביום ג' ה-29 בינואר 2019 בהשקת כניסתו לפוליטיקה, ניסה לדבר אל השבט. העידן הנוכחי אמור להיות "הכפר הגלובאלי". אז הוא לא. הוא רחוק מזה. לתחושה זאת נתתי ביטוי  באחד הסיפורים הקצרים. השם הוא קשר עין, וזה הסיפור הקצר,שהוא  סיפורת- פיקשן-  קמעה מקוצר.

* * *

גיא עשה פסק זמן לשתיית קפה שחור שבעלת הבית הציעה לו, לאחר שהוא עמל קרוב לארבע שעות במאמץ לשכנע את וורה שהיא מסוגלת להשתמש ב ".מכשיר המטופש" הזה- המחשב האישי. המאמץ כלל הדגמה לא רק של קשר אינטרנטי  מן הארץ לארה"ב, אלא גם הדגמת האפשרות לדבר, להאזין, גם לראות ולהיראות, באמצעות  הסקייפ..

 לאחר אין ספור טלפונים וארבע שעות במחיצתו, חשה וורה  די חפשייה בשיח עם גיא. גיא נחשב לאחד  מטכנאי המחשב המעולים בירושלים. לא היה פשוט להביא אותו לבית לקוח פרטי. עיקר עבודתו הייתה  במכון שלו ואם הוא יצא משם, הוא  עשה זאת בעיקר למען לקוחות גדולים כמו חברות "טבע"  ו"אינטל"  בירושלים. היה צורך להפעיל  את הקשר בין שתי המשפחות ירושלמיות וותיקות, משפחת מנדוזה, משפחתו של גיא, ומשפחת מֶנֶלה, משפחתה של  וורה, שתיהן משפחות ס"טיות ידועות בירושלים, כדי להביא אותו לביתה של וורה..

" אמור לי גיא, בהן צדק, לאחר מסע השכנוע שלך  אתה לא מיואש. אני כן."

" וורה, אני מבטיח לך שני דברים."- אמר גיא – "בסוף את תעשי את זה. ושניים.אני לא מפסיק איתך עד שלא תגיעי לזה. אם עד הערב זה לא ילך, אני בא מחר על הבוקר."

" גיא, אתה יודע בת כמה אני?".

" אני לא יודע, אבל בטח לא יותר מ-60 " – אמר מחייך, כי הוא ידע שגילה הוא הרבה מעבר לזה, אך לא ידע בדיוק  כמה.

" גיא, אני בת שבעים ,ואם לדייק  70  ועוד 4 חדשים

להגיע לגיל שבעים , זה כיום סביר מאוד . להגיע לגיל הזה עם לחץ דם גבוה, סוכרת ובעיות עם הכליות- זה דבר נדיר . וורה התאלמנה לפני כעשרים שנה ,ולא נישאה שוב. יותר מזה. היא לא גרה בבית אבות, אלא בבית פרטי, כשלצידה עוזרת פיליפינית בשם רמונה. אבל וורה התעקשה שהעוזרת משגיחה עליה, מנקה את הבית, מזכירה לה לקחת תרופות,וזהו. את האוכל היא מכינה בעצמה את הלבנים היא מקפלת, את העציצים היא משקה.היא רוצה להרגיש בבית, ביתה שלה.לא להיות"מוגנת".

 בראש אלה שהתחננו בפניה שתלך ל"בית מוגן " הייתה בתה, אורנית. היא גרה בלוגנ ביץ' בקליפורניה, רובע יפה בלוס אנג'לס רבה .הבת ,נישאה לצעיר קולומביאני ממשפחה טובה, ,ספרדית אף היא, הארווי אלפנדרו, במקור הספרדי- אלפנדרי. אבל באיטליה, שם נולד הארווי, הפכו את השם עם צליל איטלקי. אורנית הייתה הבת היחידה של וורה. היא למדה פיסיקה באוניברסיטת  שיקאגו ועשתה את הדוקטורט באוניברסיטת אוקלנד בצפון קליפורניה. משפחת בעלה היא משפחה עשירה ועוסקת ביצור שבבים לתעשייה .הארווי עצמו בילה  שנה בארץ  ולמד מנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב. הוא גם למד עברית ושלט די טוב בשפה. ההכרות שלו עם אורנית הייתה נעימה יותר בין היתר בשל השפה.

 השם אורנית, אגב,מקורו בעץ אורן גדול  וישן שצמח בחצר משפחת  מָנֶלה ברחביה שבירושלים.פעם כאשר ישבה וורה בחודש אוגוסט החם בצל האורן היא חשה צירי לידה.לאחר שהובהלה באמבולנס לבית החולים היא ילדה כעבור שעה. הרופאים ראו בכך מקרה יוצא דופן, שכן הם הכינו עצמם ואת וורה לניתוח קיסרי. לכן קראו ההורים לבת אורנית. הבת היחידה לוורה וליעקב מנלה. למזלה הרעה של אורנית היא ירשה את בעיות הלידה  מאימה. גם הבת הייתה זקוקה לטיפולי  פוריות ממושכים ואלה נשאו- פרי,ונולדה לזוג בת שקראו לה רָשֶל, ע"ש אם אביה רחל. אולם כבר עם הלידה אבחנו אצל התינוקת מום בלב .גם במקרה זה הדבר נבע מתורשה גנטית. סבה של אורנית ,אלחנן, סבל מבעיות לב, והוא נפטר בגיל 64 .לא היה מנוס מלספר לוורה את הבעיה הרפואית של התינוקת ,שכן היא התפלאה שההורים והתינוקת לא באים לבקרה בירושלים, בשעה שהיא עצמה הייתה טסה אליהם אילו יכלה.

post 1 skype 2 פרסומת של "סקייפ"

בהתקרב רשל לגיל שנתיים  חלה הטבה ניכרת במצב הלב שלה. עד כדי כך שהרופאים חשבו כי בתנאי הטיסה הקיימים ובמצב הרפואה בישראל, רשל יכולה בשקט לבקר אצל סבתה בירושלים. כאן הארווי התעקש שרצוי להמתין עוד קצת.

" עוד קצת הארווי . אתה בטוח שאמי תחכה?"- שאלה ,תמהה אורנית

" אימא שלך עשויה מחומר קשיח. היא תקבור את כולנו" – צחק

"you want to bet , כן ?  מוכן לשים כסף"- השיבה גם היא בבת צחוק.

"תראי אורנית.את מכירה את משפחת בלומפלד השכנה. יש להם שני בנים בחו"ל. אחד בשווייץ ואחד בפיליפינים. הקשר אתם הוא בסקייפ ,והם מאוד מרוצים שהם יכולים גם לראות אותם.

"הארווי דיר," – אמרה אורנית בכעס מאופק -" אני חיה באמריקה ואני אוהבת את אמריקה, ורשל היא אמריקנית שנולדה כאן. אבל אני ישראלית.תמיד אשאר ישראלית. ואצלנו אוהבים לבקר, לדבר, להתנשק ולהתחבק, להסתחבק ודברים כאלה- פיזיים. אבל אם אתה חושש שזה יזיק לבת, היא גם הבת שלי, אז תשכח, ואפילו אם הסיכון שואף לאפס, אני מוכנה לחכות. אולי אלוהים ייתן כוח לאימא."

 משום כך כדי שאיכשהו לגרום לסבתה קצת נחת רוח ולאפשר לה בדרך כל שהיא לראות את הנכדה מתפתחת וגדלה, העלו את רעיון הסקייפ, וגיא עסק במסע שכנוע אינטנסיבי כדי להביא את וורה להסכים ולנסות. כפי שגיא הבטיח, הוא קיים. וורה למדה את התפעול הבסיסי של המחשב, את מלאכת כתיבת מכתב באינטרנט, ואת פתיחת הסקייפ  גם את כיוון המיקרופון והמצלמה כדי שהיא תישמע ותיראה בסדר. לפחות פעם בשבוע היה קשר עין ואוזן בין ירושלים לבין לונג ביץ', ווורה הקדישה תשומת לב רבה לקראת ההופעה מול  הנכדה רשל, נופפה בידיים, גיחכה,הצביעה  על אברים שונים בגופה, הפה,השפתיים, והקטנה השיבה כמיטב יכולתה בגיל  הזה.

 עם הזמן התנועות והשפה משני הצדדים הלכה והתפתחה עד שהקטנה קרא לה "בָּבתא", וורה התמוגגה מנחת. "הנה בבתא תזרקי לה נשיקה" .רשל נענתה והשליכה נשיקה כפי שלימדו אותה- הצמדת  יד לפה ,השמעת ציוץ והטלת הנשיקה לעבר סבתא. וורה כמעט בכתה מהתרגשות. הקטנה הנבונה הגיבה אף היא: "בבתא בוכה אימה,בבתא בוכה" . "בבתא שמחה" – אמרה לה אורנית, "שמחה מאוד לראות אותך,שמחה מאוד שאת זורקת לה נשיקה . קשר זה התקיים בדרך כלל  במהלך השבוע ובחגים ובמועדים, וכמובן בימי ההולדת של רשל. וכול זה צולם  בוידיאו, והוקרן באירועים מיוחדים של המשפחה.אורנית קיימה קשר מתמיד עם אימה בטלפון, ולפחות פעם בשנה היא ביקרה אצלה בירושלים. אבל תמיד לבד, כי כאשר אורנית נסעה, הארווי בעלה נשאר בבית להשגיח על הבת אף שהייתה להם מטפלת.

 בביקור האחרון בארץ,אורנית הוציאה את אימה לערב  מיוחד של התזמורת הסימפונית בירושלים, שהקדישה קונצרט שלם לנעימות ספרדיות, כולל מחול הפלמנקו בביצוע רקדנית מוולנציה. וורה לא ידעה את נפשה מרוב התרגשות.

" חבל שרשל לא איתנו. הייתי כול כך שמחה אילו הכירה את המורשת הספרדית היפה של  המשפחה."

" אימא, אני מבטיחה להביא אותה, אבל בתנאי שאת תחכי".

"אורנית חמדתי- אחכה עוד חמש שנים. יותר אני לא יכולה להבטיח"- צחקקה וורה.

 .יומיים אחרי שחזרה לאמריקה, קבלה אורנית טלפון מאימה שבישרה לה כי בן דודה האהוב, זאביק שלמון, נפטר באופן פתאומי בעת נהיגה. אורנית ידעה שזאביק היה קרוב משפחה אהוב מאוד על אימה. מותו הפתאומי של זאביק הייתה לוורה מכה קשה. מלבד הבת והנכדה שחיו במרחקים הוא היה הקרוב שעל ידה. בבוקר לאחר ביקורו  האחרון של זאביק ניגשה רמונה העוזרת הפיליפינית  , כהרגלה, למיטה של וורה לשאול אם היא מוכנה לארוחת הבוקר. היא שמה לב שרגל אחת שמוטה מחוץ למיטה כאילו שוורה מתקשה לקום. העוזרת אמרה:. חכי וורה אני עוזרת לך. ואז היא חשה  שוורה נגררת ואף שעיניה פקוחות, כול גופה נוטה לאחור בקשת. "היא מתה" אמרה העוזרת לעצמה ",וורה מתה".הרופא שלה שהוזעק, קבע שהיא  מתה מדום לב.

כדי לאפשר לבתה ולבני משפחה אחרים בחו"ל,  לבוא להלוויה. אורנית נשארה כמה שבועות כדי להסדיר את ענייני הבית והרכוש ואחר כך חזרה לביתה. כאשר רשל שהייתה כבר כמעט בת שלוש , שאלה אותה איפה היא הייתה כי התגעגעה אילה מאוד, אורנית אמרה שהייתה אצל הסבתא.

" אני רוצה לדבר עם הסבתא" – אמרה רשל.

" רשלי, סבתא עייפה מן הביקור של אימא .ניתן לה קצת לנוח".

" לא .אני רוצה לדבר איתה עכשיו.!!!"

"רשלי, עכשיו כבר מאוחר. את יודעת שהשעון בישראל הוא לא כמו אצלנו. כאשר אצלנו יום שם כבר לילה, ואולי סבתא כבר ישנה".

" אני רוצה לדבר איתה עכשיו" – פרצה רשל בבכי.הפעם גם אורנית לא יכלה להתאפק ובכתה גם היא.

" מדוע את בוכה אימא?"

" גם אני מתגעגעת לסבתא."

" אז בואי נדבר איתה".

" אני מבטיחה מחר, מבטיחה מבטיחה.בסדר?."

" בסדר."

 למחרת היום הכינה אורנית אחת ההקלטות, שבה נראית וורה מדברת אל רשל, מנופפת ידיים, מנשקת דרך המסך, ונפרדת לשלום. הארווי, אכול חרטה, והתייסרות עצמית, נשאר בבית כדי להשתתף בחוויה. רשל התיישבה על כיסא הנדנדה הגדול בסלון, לקחה איתה את בובתה האהובה ג'ואי, שגם היא תהנה מפגישה עם סבתה , התרווחה ואמרה:" נו צלצלו לסבתא." אורנית עשתה את ההצגה, הפעילה כאילו את הסקייפ, ואמרה פעמיים: "האלו,-  את שומעת אימא. סבתא שומעת" – אמרה אורנית לרשל. והארווי הפעיל את הוידיאו.תוך כדי ההקרנה רשל קפצה אל המחשב ואמרה

" סבתה  התגעגעתי אליך, שאלי את אימא. כול פעם אמרתי אני רוצה לדבר עם סבתא. אתמול אימה הבטיחה לי שנדבר. אתן לך נשיקה גדולה". והיא הדביקה נשיקה למסך.  לרגע קפאה. היא חשה שאלה לא השפתיים של סבתא למרות שאף פעם היא לא נתנסתה  בכך מכיוון שתמיד היא זרקה לה נשיקות. הפעם נדהמה.

"-סבתא, סבתא תפתחי את זה".

" מה את זה" – שאלה אורנית בחלחלה

" את זה,את החלון הזה. אני רוצה לנשק את סבתא וגם  לחבק אותה".

" תזרקי לה נשיקה כמו תמיד- רשלי."

"לא. אני רוצה לנשק את סבתא שתפתח את זה. אני רוצה לנשק אותה, אני רוצה לחבק אותה".

אורנית לא יכלה לשאת יותר. היא התיישבה על הספה והתייפחה.

" אימה את שוב בוכה"- אמרה רשל.

 מתוך "מהיד אל הפה והלאה מזה"- סיפורי אנוש- הוצאת טרקלין 2012

 

 

 

 

 

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: